## Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah

###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:1:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:1:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:1:1)

**כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ושניהם נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהם, ואין להן זרע, הכל מותר לאכלו מן התורה, שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה, פירותיה מותרין באכילה. וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצר, שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה. ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שביארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.** ויש* מי שנראה מדבריו, ששדה שנטייבה, אע"פ שמצד קנס לא תזרע במוצאי שביעית, כמו שנתבאר, מ"מ כל מה שהוציאה שדה זו, כל שאין בו דין של ספיחים, שהם אסורין מטעם אחר שיתבאר, אפילו אם היתה תועלת במה שנטייבה, לענין הוצאת אלו הפירות אין כאן שום איסור, אפילו איסור דרבנן מטעם קנס, משום שדוקא למוצאי שביעית, שהפירות שייכים לבעלים, שייך קנס, אבל בשביעית עצמה, שהפירות הן הפקר, אין שייך קנס. וי"א* שמה שמותר לאכול בשביעית, אפילו אם עבר על האיסור של השמטת הפירות, שיתבאר, ושמר את פירותיו ולא הפקירן, אע"פ שעבר על עשה של תורה, מ"מ אין הפירות נאסרין, ומותר לכל לאוכלן, לפני הביעור, ולאחר הביעור הדבר תלוי לפי השיטות של מהות הביעור, שיתבארו בדברנו. וי"א* שכל שהוא משומר, לא הותר כלל באכילה, שלא התירה תורה לאכלה אלא שבת הארץ, דהיינו הפירות שנתקיים בהם דין תורת שביעית, שהוא ההפקר, אבל כיון שעברו ושמרו אותם לא התירתן תורה באכילה, ואין מועיל במשומר מה שיקצור שלא כדרך הקוצרים, רק במופקר מותר לקצור שלא כדרך הקוצרים. ויש* מי שאומר, שקצירה לעולם אסורה בפירות שביעית, ואינה מותרת אפילו במופקר, ואפילו שלא כדרך הקוצרים, ואין היתר בפירות שביעית המופקרים כ"א בקטיפה ותלישה.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:2:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:2:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:2:1)

**ומדברי סופרים, שיהיו כל הספיחים אסורים באכילה, ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עברה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן. לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית.** ויש* מי שאומר, שספיחים אסורים באכילה מן התורה בשביעית, רק שיש מתירין ספיחי כרוב, מפני שירק זה דומה הרבה לאילן, ואילנות אין שייך בהן דין ספיחים. וי"א* שאין הספיחים אסורים כל שנת השביעית אלא מזמן הביעור ואילך.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:3:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:3:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:3:1)

**הא למדת, שאין אוכלין מפירות שביעית, אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם, כגון הפיגם והירבוזין השוטים** (ויש גורסין והשטין, כלומר שהוא מין בפני עצמו שכך שמו)


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:3:2
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:3:2](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:3:2)

**וכל כיוצא בהן, אבל הירקות, שדרך רוב האדם לזורען בגנות ומיני תבואה וקטניות, כל הצומח מהן אסור מדבריהן, והמלקטן מכין אותו מכת מרדות.** ויש* מי שאומר, שאם לקט, אפילו לא אכל, ג"כ איסורא קא עביד ומכין אותו מכת מרדות, ומ"מ מסתברא דכש"כ הוא באכילה אע"פ שלא לקט הוא, כ"א אחר לקט ונתן לו, שעבר על איסור מדבריהם ומכין אותו מ"מ. ויש מי* שאומר, שהירק, אע"פ שדינו ללכת בו אחר לקיטה לכל דיני תורה, ואם גדל כולו בששית ונלקט בשביעית יש בו תורת קדושת פירות שביעית לכל הלכותיה, מ"מ לענין דין איסור ספיחים לא גזרו רק אם היה עיקר גידולו בשביעית, דהיינו שצמחו בשביעית, אבל אם צמחו בששית, אע"פ שנלקטו בשביעית, אע"פ שיש בו דין קדושת שביעית, לענין איסור סחורה והפסד וכל הלכות שביעית, אבל דין אסור אכילה של ספיחי שביעית אין בו. ואלה הם הירקות. שאנו מוצאים בדברי חכמים, שהם קדושים קדושת שביעית, ומ"מ הם מותרים באכילה ויש אומרים* שכל מה שמותר בירקות באכילה בשביעית, אע"פ שקדושת שביעית נוהגת בהן, זהו דוקא בירקות כאלה. שאין דרך בני אדם לזורעם, אלא הם יוצאים מאיליהן בהרים ובנהרות, בהם אין איסור שביעית כלל, אע"פ שהתחלת צמיחתם עד סופם, ולקיטת, ג"כ, הכל הוא בשביעית, שלא גזרו אלא בזרעים, כדי שלא יבאו לזרעם. ונמצינו למדין שיש גם צמחים כאלה שנוהג בהן קדושת שביעית ואינם אסורין משום ספיחים, וישנם כאלה שאסורין משום ספיחים לגמרי בלקיטה ובאכילה. ויש מי* שאומר שאלה המינים שתהיה בהם קדושת שביעית ויהיה בהם דין ספיחים. אי אפשר למצא כ"א בירקות שאותם שכל גדולם הוא בשביעית ולקיטתם ג"כ בשביעית, אסורים משום ספיחים, אבל אותם שגדלו בששית אע"פ שנלקטו בשביעית, ואפילו היתה רק התחלת גידולם בששית וגגמרו עיקר גידולם בשביעית, וגם נלקטו בשביעית, אין להם דין איסור ספיחים, לאוסרן באכילה ובלקיטה, אלא יש להם דין פירות שביעית, שצריכין להאכל בקדושת שביעית, וחייבים להתנהג בהם בכל דיני שביעית, ואם היה גידולם וצמיחתם בשביעית, ונלקטו בשמינית, נראין הדברים שלדעתם נוהג בהם דין ספיחים. אבל בתבואה לא נמצא לפי סברא זו אופן של דין קדושת שביעית, שלא יהיה בה דין איסור ספיחין. כי אם הביאה שליש לפני שביעית, אז היא מותרת לגמרי, ואין נוהג בה איסור שביעית כלל, שכלל גדול הוא שבתבואה הולכים אחר שליש גידולה. ואם לא הביאה שליש לפני ראש השנה של שביעית, יש לה דין ספיחי שביעית לגמרי, שאסורה באכילה ובלקיטה. אלא שיש דין מיוחד בתבואה, שאם ליקט אותה קודם שנגמרה בתורת עשבים למאכל בהמה, אז אם לא הביאה שליש לפני שביעית, ונכנסה לשביעית, אע"ג שאם ימתין עד שתגמר בתורת תבואה יהיה בה איסור ספיחין, מ"מ אם לקט אותה קודם שנגמרה בתורת עשבים אין בה שום איסור, ואפילו קדושת שביעית ג"כ אין בה, משום שבתורת עשבים כבר נגמר גידולה לפני שביעית, וכיון שבעיקרה היא תבואה אין בה דין חומר של ירק שנלך בה אחר לקיטה, ע"כ היא מותרת לגמרי. ואם הכניסה פחות משליש בשביעית ונכנסה לשמינית, אז אם יאכל אותה בתורת תבואה מותרת משום ספיחין. ונראה שאין בה ג"כ משום קדושת שביעית, כיון שבתבואה הולכים אחר שליש, אבל אם ילקט אותה בתורת עשבים חלה עליה קדושת שביעית, כיון שכבר נגמרה בתורת עשבים בשביעית קודם שהביאה שליש, ונראה שמ"מ משום ספיחים אינה אסורה, אע"ג שלוקט אותה בתורת עשבים, כיון שבעיקרה היא תבואה, ולגבי תבואה לא נגמרה עדיין, ואזלינן בתר שליש, ע"כ מועיל הדבר שאין בה דין איסור ספיחין עכ"פ, או משום שעשבים נמצאים הרבה ממה שאינם נזרעים בידי אדם, ע"כ לא שייך איסור ספיחים בכלל בעשבים, ולא נאסרו משום כך מתורת ספיחים אפילו אצל תבואה. ויש מי שסובר* שאין בספיחין דין איסור אכילה כלל. ונראין הדברים, שלדעה זו עיקר האיסור בספיחין הוא רק ללקוט הרבה ביחד, בדרך קביעות, אפילו באופן שמותר בשאר פירות שביעית* ואפילו כשאינו קוצר כ"א ע"י קיטוף ותלישה ג"כ אסור, ואין מותר כ"א לתלוש ולאכול מיד, ובהמה רועה כדרכה ואוכלת מה שתולש. ויש* מי שאומר שאיסור ספיחי כרוב הוא מן התורה, ושאר ספיחין רק מדרבנן שגזרו משום ספיחי כרוב, שהוא מתוך שאין אתה יכול לעמוד עליו בין חדש לישן אסרה אותו תורה אפילו בספיחים, ומתוך שלא יחלקו ויטעו בין ספיחי כרוב לשאר הספיחים גזרו על כולם.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:4:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:4:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:4:1)

**ספיחים העולים בשדה בור, ובשדה ניר, ובשדה כרם, ובשדה זרע, מותרין באכילה. ומפני מה לא גזרו עליהם, מפני שאין אדם זורע מקומות אלו: שדה בור אין אדם נפנה לשם, ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה, ושדה כרם אינו אוסר כרמו, ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה. וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו.** מיהו* אפילו אותן הספיחין המותרין, היינו שהם מותרים באכילה ואין בהם איסור ספיחים, אבל מ"מ נוהג בהם קדושת שביעית לכל דיניהם, שאסור לאבדם ולעשות בהם סחורה, והם חייבים בביעור, ולא יצאו מדין ספיחי שביעית כ"א בזה שהותרו באכילה. * וכן אין נוהג איסור ספיחין בשדה תלתן שזרעה לזרע, אע"פ שזורעין ג"כ תלתן לירק. וכשזרעה לירק דינה ודאי כשדה ירק, שדין איסור ספיחין נוהג בה, אבל בשדה תלתן שזרע לזרע דינה כשדה זרע, שהספיחין מפסידין אותה, ומשו"ה אין בהם איסור ספיחין. * ויש מי שמחלק בתבן לומר, שדוקא בתבן הגס שאינו ראוי למאכל בהמה, אין בו איסור ספיחין, אבל תבן וקש הדק, הראוי למאכל בהמה, דינו כתבואה ויש בו איסור ספיחין, וי"א* דנוהג איסור ספיחין גם בתבן וקש כבעצם התבואה עצמה.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:5:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:5:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:5:1)

**ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורין באכילה, ואין תולשין אותן ביד, אלא חורש כדרכו. ובהמה רועה כדרכה.**


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:6:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:6:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:6:1)

**ועד מתי אסורין ספיחי שביעית, במוצאי שביעית מראש השנה ועד חנוכה, ומחנוכה ואילך הן מותרין. והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית, הגידולין מותרין.** וי"א* שאין שום זמן להיתר ספיחי שביעית, אלא שהם אסורים לעולם, אלא שאם לא נעקרו, ונתגדלו אח"כ בשמינית, עד שרבו גידולי היתר על האיסור, אז הן מותרין. וגבול של היתר, התלוי בזמן לפירות שביעית, סובר בעל דעה זו, שלא מצינו כ"א לתבן וקש של שביעית, שאחר שתרד רביעה שניה מותרין הם, ובטלה מהם קדושת שביעית, מפני שמה שנמצא בשדה נסרח ע"י הגשמים. וזורע ספיחי שביעית אחר שביעית, שהגידולין מותרין, יש* מפרשים שהוא דוקא בדבר שזרעו כלה, אבל דבר שאין זרעו כלה הגידולין אסורין. ויש* מי שנראה מדבריו, שהיתר זה של ספיחי שביעית לגידולין שלהם, היינו שאין להם ג"כ דין קדושת שביעית כלל, ולא רק שאינם אסורים באכילה ובלקיטה כדין ספיחי שביעית. וה"ה לדבריו כל פירות שביעית הגידולין שלהם מותרין, ואין בהם שום קדושת שביעית.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:7:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:7:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:7:1)

**בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית, אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסורין. וכן שאר הפירות אין לוקחים אותם במוצאי שביעית אלא משיעשו כיוצא בהן מפירות מוצאי שביעית. עשה הבכיר, הותר האפיל. ומותר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד.** ויש* מי שאומר שכל עיקרו של היתר זה, שמותרין בצלים שיצאו למוצאי שביעית, לא בבצלים של שביעית הדברים אמורים, שהם אסורים משום ספיחי שביעית, שיהיו מותרים משיעשה כיוצא בהן, אלא שכל ענין זה הוא רק בבצלים של ששית, שנכנסו לשביעית, ונתגדלו ג"כ בשביעית, שאלה אינם אסורים מטעם ספיחי שביעית, כאשר נתבאר, אלא שמכל מקום נוהג בהם דין קדושת שביעית לאכלם בכל חומר של פירות שביעית. אלה הבצלים של ששית, אם נשתהו בארץ כל השנה השביעית, ויצאו למוצאי שביעית, חוזרים הם להיתר, להיות נידונים כפירות של היתר לגמרי, שאין בהם שום דין שביעית, שיעשה כיוצא בהן. וטעם* היתר זה, של משיעשו כיוצא בהן, יש בו שני צדדים: או שהוא משום שכיון שנעשה כבר כיוצא בהם, אנו תולים בסתם שהם מאותן שכבר נתגדלו במוצאי שביעית, ואם כן אין היתר זה אמור, כ"א בפירות שיש איזה ספק בהם, אם הם משל שביעית או משל מוצאי שביעית, שהתירו חכמים לתלות באותו הזמן שיש במציאות כיוצא בהן משל מוצאי שביעית, שפירות הללו הם משל מוצאי שביעית. ונראין הדברים, שהקילו בזה לתלות את הרוב אפילו במיעוט, שאם רק יש שנעשה כיוצא בהם הכל תולין בהם, ותולין ג"כ ממקום למקום, ועל כן משעשה הבכיר הותר האפיל, שאנו תולין שהובא ממקום הבכיר, אבל אם ברור לנו, שפירות הללו הם משל שביעית, לא מהני מה שנעשה כבר במוצאי שביעית כיוצא בהן, לא להוציא את ספיחי שביעית מאיסור של ספיחין, ולא להוציא את שארי פירות שביעית מקדושת פירות שביעית, ולא להתיר אותם בלקיחה. אבל יש ג"כ טעם שני, בדבר ההיתר של הבצלים והפירות, שמשיעשו כיוצא בהן, ונתגדלו כ"כ בהיתר, הרי ההיתר רבה על האיסור. ולטעם זה הדברים אמורים בפירות ברורים שהם משל שביעית, אלא שלא נתלשו והם הולכים ומתגדלים במוצאי שביעית, שכיון שיעשו כיוצא בהם פרח איסור שלהם, שחשוב כאילו היתר רבה עליהם. ונראים הדברים, שהיתר זה אמור הוא לענין איסור ספיחין, שהוא דרבנן לדעת רובא דרבוותא, שהולכין בהן לקולא, משיעשו כיוצא בהן, ותולין ג"כ את המקום האפיל ע"י מציאות הבכיר, אבל לענין הפקעת קדושת שביעית, שהיא מן התורה, נראה שהולכים בו אחר הרוב, כמו בכל התורה כולה, במקום שהדבר מסופק אצלנו אם הוא מן ההיתר או מן האיסור. ושיעור* הזמן, שבו מותר ליקח ירק במוצאי שביעית, י"א שהוא בכדי שיהיה אפשר להביא ממקום היותר סמוך שבחו"ל, ואע"פ שבשביעית עצמו אסרו חכמים לסמוך בסתם על מה שהובא ג"כ ירק מחוץ לארץ, לא להתיר איסור ספיחין ולא להפקיע קדושת שביעית עי"ז מסתם פירות וירקות של א"י, מ"מ במוצאי שביעית הקילו לסמוך ע"ז ולתלות שהובא מחו"ל, ואין בו משום איסור ספיחין. וי"א* ששיעור זה של מיד הוא עכ"פ שנים ושלשה ימים, שמתוך שארץ ישראל היא ארץ צבי, הממהרת לגדל את פירותיה, יש לתלות בזמן קטן של שנים ושלשה ימים, שכבר באו ירקות חדשים מגידולי מוצאי שביעית.* ויש מי שמחלק ואומר, שלא הותר ירק במוצאי שביעית מיד כ"א בירקות שאינם מתקיימים וזרעם כלה, אבל אותם הירקות המתקיימים ואין זרעם כלה, כמו בצלים וכיוצא בהם, לא הותרו מיד. ונראים הדברים, שלסברא זו דין ירקות הללו המתקיימים ושאין זרעם כלה כדין הפירות, שהם מותרין רק משיעשה כיוצא בהן.* בצלים שגדלו בששית ועקרן, ואחר שעקרן בששית נטען בשביעית באיסור, וגדלו מעט בשביעית, ועקרן, וחזר ונטען בשמינית, אז אם העלין שלהן הן בשמינית שחורין, נוטים למראה הירוק העמוק הנוטה לשחרות, שזה מראה שגדלו מעט ג"כ בשמינית, מצטרף זה הגידול שגדלו בשמינית, לגידול שגדלו בששית, ומבטל את הגידול שגדלו משביעית, ואם העלין שלהן הם ירוקים, שניכרת בהם לקותא, כמו שדפון, שזה מורה שאינם נקלטים ואינם יונקים וגדלים בשמינית, אז הם אסורים מחמת תערובת הגידול של שביעית שבהן ולפי מה שנתבאר, שאין איסור של ספיחין כ"א במה שגדל לגמרי בשביעית, אינם אסורים בזה, כשהוריקו העלין שלהם בשמינית, כ"א מלנהוג בהן מנהג של פירות כל השנים, אבל הם נאכלין בקדושת שביעית, כדין שאר פירות שביעית, אותם שאינם אסורים משום ספיחים.* ויש מי שנראה מדבריו שאפילו בצלים של שביעית ממש אם עקרן בשביעית ונטען בשמינית, וגדלו בשמינית, והעלין שלהן הן שחורין, הרי אלו מותרין, שגידולי היתר מעלין את האיסור. וי"א*, שאם הן גידולי שביעית, שיצאו לשמינית, אינם מותרין ע"י שיעור זה, שהעלין שהורין, כ"א דוקא ע"י מה שיודע לנו שנתוסף בשמינית רוב גידולם, שאז ההיתר מעלה את האיסור.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:8:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:8:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:8:1)

**מאימתי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית, משירבה החדש.** י"א* שקצבה של משירבה החדש היא מפסח של שמינית. ויש חולקים ע"ז* ואומרים, ששיעור של ריבוי החדש הוא בימות הגשמים זמן רב קודם לפסח. ויש מי שנראה* מדבריו, שההיתר של משעשה הבכיר הותר האפיל, הנאמר בשאר ירקות של שביעית שאינם מתקיימין, אינו מועיל גבי לוף. אלא אינו מותר עד שירבה החדש במקומו ממש. ויש לומר, שלפי הדעה שנתבארה לפנינו, שדין זה של עשה הבכיר הותר האפיל לא נאמר דוקא בירקות, כ"א בכל פירות שביעית, שייך דין זה ג"כ בלוף, ומשרבה החדש במקום אחד תולין ג"כ במקומות אחרים, אלא שמכל מקום יש חומר בלוף מבשאר פירות וירקות, שבכל הפירות די משיעשה כיוצא בהן, ואין צריך דוקא שירבה החדש, אבל בלוף צריך דוקא שירבה החדש. אלא שיש מי שנראה מדבריהם,* שהשיעור של משיעשה כיוצא בהן הוא ג"כ שיעור של ריבוי החדש, ולפי זה דין הלוף ודין שארי הפירות שוה. וחזר הדין שלדעה זו שסוברת, שההיתר של האפיל בשביל הבכיר נאמר בכל פירות שביעית. הוא נאמר ג"כ בלוף, ולדעת הסוברים, שאין היתר זה נאמר כ"א בירקות שאינם מתקיימים, אז דין הלוף שהוא מתקיים אינו כן, אלא צריך דוקא שירבה החדש במקומו ואין היתר לאפיל בשביל עשיית הבכיר.* הלוף והשום והבצלים, הותרו יבשים, כגון שרבה החדש או שנעשה כיוצא בהן, הותרו לחין, שכיון שאפילו יבשים נמצאים בריבוי מן החדש, ודאי שנמצאים לחין עוד יותר. אבל אם הותרו להין לא הותרו יבשים, שאפשר שהלחין יש מהן מהחדש יותר מהישן, אבל יבשים של שביעית הם רבים עדיין על של מוצאי שביעית. ואע"פ שתולין מהיתר של הבכיר על האפיל, מ"מ ההיתר הוא דוקא ממין על מינו, אבל אין מין מתיר את שאינו מינו, שאין לסמוך ולומר, שכיון שרבה החדש ממין אחד מסתמא רבה ג"כ ממין השני, אע"פ שהוא קרוב לו בזמן גידולו וטבעו, אלא צריך שיתברר על כל מין בפני עצמו שעשה כיוצא בו או שרבה החדש. ואין מתירין אפילו ממין על מינו, כ"א ע"פ חכם שיחליט שכבר הגיע הזמן שיהיה ראוי לומר עליו שרבה החדש או שעשה כיוצא בו, ואסור לסמוך כל אחד על הכרעתו שידין לומר שכבר רבה החדש, או עשה כיוצא בו. וכל הירקות שנלקטו במוצאי שביעית, אע"פ שלא רבה החדש, מ"מ חייבים הן במעשרות, שלענין מעשר הולכים אחר לקיטה, ואע"פ שנוהג בהן בקדושת שביעית מ"מ אין זה פוטר אותן מן המעשר כיון שנלקטו בשמינית.* פירות שביעית שבאו מחוצה לארץ אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין, אלא הרי הן כפירות הארץ, שנוהגין בהן קצת קדושה, מפני מראית עין, שלא יתחלפו בפירות הארץ. ומסתבר, שאם הן ניכרין שהם משל חוץ לארץ לא שייך בהם מראית עין, ומוכרין אותן במדה ובמשקל ובמנין כדרכן. ואותן שמתירין פירות של נכרים אפילו בארץ ישראל, לנהוג בהן מנהג חול בלא שום קדושת שביעית, ולא החמירו שלא למכור אותן במדה ובמשקל ובמנין, נראה הטעם שמתוך שהם של נכרים בארץ ישראל עצמה הקול יוצא בשעת קצירתם ולקיטתם, שהם נקצרים ונלקטים משדה של גוי, אבל הבא מחו"ל, אינם יודעים בא"י מהיכן הם, ויסברו שהם משדה של ישראל בארץ ישראל, ולפי זה יש לומר שאין דין זה אמור אלא בזמן שרוב שדות ארץ ישראל היו של ישראל, אבל בזמן שרוב השדות הם של נכרים אז לא שייך מראית עין, שהרואה יתלה שהפירות הללו משל נכרים הם. מיהו במקום שישראל הם שם הרוב נראין הדברים שנוהג ג"כ האידנא דין זה, שאפילו פירות של שביעית שהובאו מחוץ־לארץ לארץ אסור למכור אותן במדה ובמשקל ובמנין, ורק בזמן שמתירין להפקיע את איסור שביעית ע"י מכירה לנכרי, אז לא שייך מראית עין, כיון שדין פירות הללו כפירות של נכרים, שכבר פשט בהם המנהג להקל שאין נוהג בהן קדושת שביעית.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:9:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:9:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:9:1)

**באחד בתשרי ראש השנה לשמיטין וליובלות. פירות ששית שנכנסו לשביעית, אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן, והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה הרי אלו מותרין, ואע"פ שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות ששית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה, הרי הם כפירות שביעית.** ויש מי* שאומר, שראש השנה לפירות האילן הוא חמשה עשר בשבט גם לשביעית, ואם הגיעו לעונת המעשרות קודם חמשה עשר בשבט של שביעית הרי הם כפירות של ששית, ורבו* החולקים עליו שסוברים, שאין דין של ראש השנה לאילנות בחמשה עשר בשבט אמור אלא לענין סדר השנים של המעשרות, בין מעשר שני למעשר עני, וכן לענין שאין מעשרין מן החדש על הישן ומן הישן על החדש, אבל לענין שביעית לעולם גם לאילנות ראש השנה שלהן הוא אחד בתשרי.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:10:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:10:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:10:1)

**התבואה והקטניות אסורין באכילה משום ספיחין, ופירות האילן אוכלין אותן בקדושת שביעית.** ויש מי* שאומר שגם באילנות שייך דין ספיחין בפירות שלהן. וכבר נתבאר,* שיש מי שאומר* שאין הספיחין אסורין כ"א לאחר זמן הביעור.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:11:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:11:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:11:1)

**האורז והדוחן, והפרגין והשומשמין, ופול המצרי, שזרעו לזרע, הולכין בהם אחר גמר פרי. ואם נגמר פרים קודם ראש השנה הרי אלו מותרין בשביעית, כפירות ששית, ואם נגמרו אחר ראש השנה, אע"פ שהשרישו קודם ראש השנה, הרי אלו אסורין משום ספיחין.** וי"א* שבכל אלו אין הולכין אחר גמר פרי, כ"א אחר השרשה, ואם השרישו לפני ראש השנה של שביעית, הרי אלו מותרין, אע"פ שנגמר פרים בשביעית, ואם השרישו אחר ראש השנה אסורין, ואפילו אם השרישו בסוף שביעית, ועיקר גידולם היה בשמינית וגם גמר פרים היה אחר שביעית, מ"מ אין להם דין פירות שביעית, לא לענין איסור ספיחין ולא לענין קדושת פירות שביעית, כי באלו המינים, שאין גמר פרים ניכר כ"כ בזמן קבוע, הכל הולך אחר השרשה.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:12:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:12:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:12:1)

**הירק, בשעת לקיטתו. והאתרוג, אפילו היה כפול קודם ראש השנה ונעשה כככר בשביעית, חייב במעשרות כפירות ששית, ואפילו היה כככר בששית הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית, ומתעשר כפירות ששית להחמיר.** ולענין ירק כבר נתבאר לנו,* שי"א שאע"פ שנלקט בשביעית, אם כולו גדל בששית, אין בו דין שביעית לכל דבר, וצריך שיהיה דוקא גדל עכ"פ גם כן קצת גידולו בשביעית. ומסתבר, דלא חמיר אתרוג מירק לענין הליכה בתר לקיטה, ואע"ג דאזלינן אחר הלקיטה להומרא, זהו דוקא כשגדל ג"כ עכ"פ מעט בשביעית, אע"פ שעיקר גידולו היה בששית. וכל זה הוא לענין שאר דיני קדושת שביעית, הנוהגים בפירות שביעית, אבל לענין דין איסור ספיחין כבר ביארנו,* שי"א שאין אסור משום ספיחין כ"א כשהיה כל הגידול כולו מתחילתו ועד סופו בשביעית. ויש מי* שנראה מדבריהם, שאם התחילו וגדלו עיקר גידולם בשביעית, אע"פ שנכנסו לשמינית, יש בהם איסור ספיחים, ועכ"פ לפי דברים אלו לא נאמר כלל זה, שהולכים בירק אחר לקיטתו, על איסור ספיחים, כ"א על עצם דין קדושת שביעית. וי"א* שבכל ענין אין הולכים באתרוג אחר לקיטה, ואם נחנט בששית דין פירות ששית יש לו לכל דבר, אפילו אם נלקט בשביעית. ונראה שאין מחמירים בו לדבריו כלל בשום דין של שביעית, ואין בו ג"כ חיוב ביעור.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:13:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:13:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:13:1)

**וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית, כתבואה וקטניות ואילנות, הולכין אחר עונת המעשרות.** וכבר נתבאר,* שיש מי שאומר שבאילנות גם לענין שביעית הולכין אחר ראש השנה לאילנות, שהוא ט"ו בשבט, שאם נחנטו לפני ט"ו בשבט של שביעית יהיה להם דין פירות ששית, ואם נחנטו לפני ט"ו בשבט של שמינית יהיה להם דין פירות שביעית, ושרבו החולקים עליו וסוברים, שהולכים לשביעית אחר ראש השנה של אחד בתשרי גם לענין אילנות.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:13:2
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:13:2](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:13:2)

**והפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע, אחר גמר הפרי. והירק אחר לקיטתו.** וכבר נתבאר,* שי"א* שהירק שנגמר גדולו בשביעית, אע"פ שהוא נלקט בשמינית, יש לו דין קדושת שביעית, ולפעמים יש בו ג"כ משום איסור ספיחין, אם היתה התחלת צמיחתו ג"כ בשביעית. ויש מי שנראה מדבריו,* שכל זמן שלא עשה הירק כיוצא בו במוצאי שביעית יש איסור מדרבנן, גם על אותן הירקות שעדיין לא נגמרו גדולן בשביעית, שמצד דין תורה הולכין בהן אחר לקיטה, מ"מ גזרו שלא ילקטו בשביעית וימכרו אחר שביעית בחזקת ירקות של אחר שביעית, ע"כ אסרו את כל הירקות הגדלים משנת השביעית במוצאי שביעית עד שיעשה כיוצא בו, אלא* שבירק הוא זמן קצר כמו שנים ושלשה ימים. ויש מי* שנראה מדבריהם, שהירק מותר במוצאי שביעית מיד ממש, בלא שום שהיה כלל עד שיוכל להעשות כיוצא בו, והולכים בו ממש אחר לקיטה, באין שום גזירה דרבנן על זה.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:14:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:14:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:14:1)

**פול המצרי, שזרעו לזרע בששית ונגמר פריו קודם ראש השנה של שביעית, בין ירק שלו בין זרע שלו מותר בשביעית. ואם זרע לירק ונכנסה עליו שביעית, בין ירקו בין זרעו אסור כספיחי שביעית. וכן אם זרעו לזרע ולירק אסור.** ולפי הדעת שנתבארה, הסוברת שאין איסור ספיחין נוהג כי אם במה שהיתה כל התחלת הגידול בשביעית עצמה, צריכין אנחנו לומר, שבין אם זרעו לזרע או לירק, אם נצמח ונתגדל בששית, כשהוא אסור איננו אסור כ"א משום פירות שביעית, שינהגו בו קדושת שביעית, אבל איסור של ספיחין אין בו. ויש אומרים שאם זרע לזרע ולירק, אם נגמר פריו בששית ונכנסה עליו שביעית, זרעו מותר כדין זרעו לזרע, וירקו אסור כדין זרע לירק, שהולכין אחר לקיטה, ואפילו איסור הירק, י"א* שאינו מן התורה, כדין פירות שביעית או משום עצם איסור ספיחין, אלא מפני מראית עין, שלא יתחלף בירק ממש או בפול המצרי שזרע אותו רק לירק.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:15:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:15:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:15:1)

**עבר וזרעו בשביעית, ויצא לשמינית, אם זרעו לזרע בין זרעו בין ירקו אסור במוצאי שביעית, מפני שהולכים בזרעים אחר גמר פרי, וכיון שנגמר פריו בשביעית, אע"פ שיצא למוצאי שביעית ונלקט בשמינית, אסור כשאר הספיחין. ואם זרע לירק, הואיל ונלקט בשמינית בין ירקו בין זרעו מותר. זרעו לזרע ולירק, זרעו אסור משום ספיחין וירקו מותר.** ויש אומרים* שאם עבר וזרע באיסור בשביעית לעולם אסור, ואין הולכים בכאן אחר לקיטה להקל, ואין צריך גם כן לענין להחמיר ולאוסרו ללכת דוקא אחר גמר פרי, אלא די בזה בהשרשה בעלמא, שכיון שהשריש בשביעית נגמר האיסור של זריעתו ונטיעתו ואסור לעולם, אפילו בזרעו לירק ונלקט בשמינית, ולא משכחת לה שיהיה מותר כשעובר וזרע בשביעית, כי אם או באותן המקומות שהחזיקו בהן עולי מצרים ולא החזיקו בהן עולי בבל, שהם אסורים רק מדבריהם באיסורי שביעית, יש לומר שלא אסרו את מה שנזרע בשביעית, או כשזרע נכרי, שכיון שלא עבד ישראל איסורא לא קנסו לאסור את הנזרע. ולפי סברא זו יש לומר, למי שסובר ששביעית בזמן הזה בכל מקום היא מדרבנן. שמותר בכל מקום מה שזרע, באופן שאין בו משום איסור של ספיחי שביעית, כמו בפירות האילנות, או במקומות שאין בהם משום איסור ספיחין, כגון שדה ניר ושדה זרע וכיוצא בהן שנתבארו למעלה, שאין בהם משום איסור ספיחין. ויש מי* שנראה מדבריהם. שאפילו באופן שחייב לעקור כשזרע בשביעית מ"מ הפירות הם מותרין, אפילו כשזרע בשביעית עצמה כשם שהם מותרים כשזרע בתוך שלשים יום שלפני שביעית, שאסורין בזריעה וחייב לעקור, כמו שנתבאר למעלה.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:16:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:16:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:16:1)

**בנות שוח, הואיל והן נגמרות לאחר שלש שנים, אם באו לעונת המעשרות קודם ראש השנה של שמינית הרי הן נאכלות בשנה שניה מן השבוע בתורת שביעית.** יש* מי שאומר, שבנות שוה בכל שנה נמצאים באילן פירות חדשים, אלא שיש מהם משנה ראשונה ויש משניה ויש משלישית, שמה שנחנט בשנה הראשונה נגמר פריו בשנה השלישית, א"כ מה שנחנט בשביעית נגמר בשנה שניה לשמיטה, ואז הן אסורות משום קדושת שביעית, ואע"פ שיש בהם ג"כ פירות כאלה, שנחנטו אחר שביעית, משנה ראשונה ושניה של שמיטה, שע"פ הדין אין בהם שום קדושת שביעית, מ"מ אסרו חכמים את הכל, ואפילו הפירות של שתי השנים שלאחר שמיטה גם כן אסורות כדין קדושת שביעית, משום גזירה שלא יתחלפו בפירות של שביעית. וי"א* שלעולם אין כאן איסור כ"א על הפירות של שביעית, וצריך לעשות סימנים, לקשור חוט או לתחוב קיסם באותן הפירות שנחנטו בשביעית או באותן שנחנטו אחר שביעית, כדי להבדיל בין האסורות לבין המותרות. וי"א,* שהתאנים הפרסאות, שיש מהן שאינן נגמרות כ"א לשתי שנים, אם יודעים בבירור שאלה התאנים נחנטו בשביעית אסורות הן למוצאי שביעית, אלא שיש הבדל בינן לבין בנות שוח, שבנות שוח בסתם אנו אומרים ששביעית שלהן לענין קדושה של פירות שביעית היא בשניה, והתאנים הפרסאות בסתם אין חוששים לומר במוצאי שביעית, שמא הפירות הן מהנחנטים בשביעית, אלא תולין שנחנטו אחר שביעית, מפני שישנן ג"כ במקומות כאלה שדרכן להיות נגמרות בשנה שנחנטו ותולין בהן, אבל אם ידוע שנחנטו בשביעית אסורות הן במוצאי שביעית. וי"א* שלא חלקו חכמים את מדותיהם, וכיון שהרוב שבתאנים הפרסאות הן נגמרות בשנה שנחנטו אין חוששין משום קדושת שביעית אפילו באותן שהובררו שנחנטו בשביעית, כיון שנגמר גידולן במוצאי שביעית. והנה באותן בנות שוח, שהן חייבות בשביעית ע"י מה שנחנטו בשביעית, וקדושת השביעית נמשכת היא בהן לשנה השניה של שמיטה, יש מקום* לומר, שכיון שעבר עליהן זמן הביעור, שלא מצאנו אותן מתאחרות יותר מזמנים קבועים בשמינית, הן חייבות בביעור. ויש מסתפק* לומר. שאין לחייב בביעור מה שנחנט בשביעית, כיון שלא נגמר בשביעית, ולא שייך ללכת אחר חנטה כ"א לענין קדושת שביעית, אבל לענין ביעור, כיון שגמר פריו הוא אחר שביעית, אין עליו חובת ביעור. ונראין הדברים, שכיון שהן גדלות בכל שנה שנה, ודרכן להתאחר באילן שלש שנים מחנטתן עד גידולן, א"כ לעולם אינן כלות מן האילן, ולא שייך בהן לומר כלה לחיה מן השדה, שהם נמצאים תמיד בשדה, ע"כ אין להן ביעור כלל. יש מי* שאומר, שבנות שוח תאנים גרועות הן. ודוקא בשניה, שאז הן כבר גמורות וראויות לאכילה, יש בהן קדושת שביעית, אבל קודם שנראו לאכילה, אם נפלו מן האילן, או אם תלשן באיסור, משום שאסור לתלוש פירות שביעית קודם שנראו לאכילה משום "לאכלה ולא להפסד", אין תורת שביעית נוהגת בהן, אבל תאנים פרסאות הן ראויות לאכילה קצת גם קודם שנגמרו לגמרי, ע"כ אע"פ שגם הן נגמרות לשתי שנים, ונמצא גמרן במוצאי שביעית, מ"מ נוהגת בהן קדושת שביעית גם בשנת השביעית עצמה, מפני שאינן כ"כ גרועות כמו בנות שוח, וע"כ גם קודם שנראו לגמרי לאכילה הן ראויות קצת וחלה עליהן קדושת שביעית, וקל וחומר חדברים שחלה בהן קדושת שביעית במוצאי שביעית, שאז הן גמורות לגמרי.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:17:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:17:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:17:1)

**הבצלים הסריסים ופול המצרי, שמנע מהם מים שלשים יום קודם ראש השנה, ושל בעל, שמנע מהם שלש עונות לפני ראש השנה, הרי אלו מפירות ששית. פחות מכאן, הרי הם כספיחי שביעית.** ופול המצרי זה, בין שזרעו לזרע, שדינו הוא שהולכין בו אחר גמר פריו, בין* שזרעו לירק, שהולכין בו אחר לקיטתו, כיון שמנע ממנו מים שלשים יום לפני ראש השנה, זה מכניס אותו בכלל זרעים, שדינן ללכת בהן אחר גמר פרים ולא אחר לקיטתן. וגם זאת, המניעה עצמה, שמנע ממנו ההשקאה שלשים יום, מכשרת אותו להחשב אצלו גמר פריו, וממילא הוא נידון ע"י זה כפירות ששית. ויש מי* שנראה מדבריו, שבמה דברים אמורים, שמועיל מה שמנע ממנו מים שלשים יום לפני ר"ה בפול המצרי, דוקא כשזרעו לירק, אבל כשזרעו לזרע הולכין בו תמיד אחר גמר פריו. ומה שאלו השנים: הבצלים הסריסים ופול המצרי, אם לא מנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה של שביעית, נדונים כספיחי שביעית. זהו רק להסוברים, שגם ירקות שגדלו בששית, כיון שנכנסו לשביעית, דין ספיחי שביעית להם. אבל כבר בארנו* שיש אומרים, שאין נחשב לספיחי שביעית רק מה שהתחלת גידולו היתה בשביעית, וי"א שצריך ג"כ שיהיה גמר גדולו בשביעית, ולדבריהם, גם אם לא מנע מים מהבצלים הללו ופול המצרי זה, בין שזרעו לזרע ובין שזרעו לירק, כיון שנתגדלו בששית אין להם דין ספיחי שביעית, באופן שיהיו אסורים באכילה להאוסרים את הספיחים באכילה, או לשארי חומרות הנאמרות דוקא בספיחים, אלא שיש להם אז דין קדושת פירות שביעית, שכיון שנגמר פרים, של אותן הנחשבים בכלל זרעים, או שנלקטו, אותם הנחשבים בכלל ירקות, בשביעית, חלה עליהם קדושת שביעית.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:18:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:18:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:18:1)

**הדילועין, שקיימן לזרע, אם הוקשו לפני ראש השנה ונפסלו מלאכול אדם, מותר לקיימן בשביעית, שהן מפירות ששית. ואם לא, אסורין כספיחי שביעית. וכן הירקות כולן, שהוקשו לפני ראש השנה, מותר לקיימן בשביעית. ואם היו רכים, אסור לקיימן משום ספיחין. אין מחייבין אותו לשרש את הלוף, אלא מניחו בארץ כמות שהוא, אם צמח למוצאי שביעית מותר. ואין מחייבין אותו לשרש את הקנדס, אלא גוזז בעלין, ואם צמח למוצאי שביעית מותר.** ובודקין* את הדלועין, אם הוקשו כ"כ עד שנפסלו מלאכול אדם או שעדיין לא הגיעו לשיעור זה, עוקצו ועושה בו נקב, אם מתאחה הנקב ונסתם ניכר שעדיין רך הוא ואסור, ואם אין הנקב נסתם הדבר מוכיח שכבר הוקשו ומותר.* התמרות של הדלועין, שהוקשו, אע"פ שהוקשו לפני שביעית, מ"מ התמרות עצמן אסורות בשביעית, ונוהג בהן דין ספיחי שביעית, ואע"פ שהדלועין עצמן הוקשו לפני ר"ה והותרו, אין היתר של הדלועין מועיל להתיר את התמרות שלהן. ויש מי* שנראה מדבריו, שאפילו אם הוקשו גם התמרות עצמן לא מהני אצלן להפקיען מדין ספיחין, שלא נאמר היתר זה, של הוקשו לפני ראש השנה של שביעית, אלא בדלועין עצמן ולא בתמרות שלהן. ויש מי* שנראה מדבריו, שאם הוקשו התמרות עצמן, כשם שהדלועין מותרין ע"י מה שהוקשו לפני ר"ה, כך התמרות מותרות בזה, אם הוקשו כ"כ עד שנפסלו מלאכול אדם, אלא שאין דרכן של התמרות להיות באות למדה זו, להעשות כ"כ מוקשות עד שלא יהיו ראויות לאכול אדם, ע"כ אע"פ שעצם הדלועין הוקשו והותרו, לא נאמר שכשם שהדלועין מותרין כך מותרות התמרות שלהן, קא משמע לן, שהדלועין עצמן מותרין, מתוך שהוקשו ואינם ראויים לאכול לאדם, אבל התמרות, שנשארו ראויות לאכילת אדם באיסורן עומדות. ותמרות הללו י"א* שהן הנץ של הדלועין, וי"א* שהן כמין לולבין, כמו לולבי גפנים הראוים לאכילה. ויש מי שנראה* מדבריהם, שעיקר יסוד האיסור של הדלועין, שקיימן לזרע, הוא רק מפני שקיימן לזריעה, ופירות שביעית כתיב בהן "לאכלה" ולא לסחורה ולא לזריעה, ע"כ אסור לקיימן בשביעית, ויש* מי שאומר, שעיקר האיסור הוא שאסור לקיימן אחר זמן הביעור, מפני שהם חייבים בביעור, כל זמן שלא הוקשו לפני ר"ה עד שנפסלו מאוכל אדם, אבל עד הביעור מותר לקיימן, אלא שצריך לנהוג בהן קדושת שביעית.* מין ירק הראוי למאכל חיה ובהמה, וכשמשמשין בו איזה שימוש כמו לגמות בו מים מתקלקל, אסור לגמות בו מים, כשהוא מגידולי שביעית, שבזה הוא מפקיעו מקדושת אכילת שביעית, שניתן ג"כ לחיה אשר בארצך.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:19:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:19:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:19:1)

**לוף של ערב שביעית, וכן בצלים של ערב שביעית הקיצונים, פירוש הגדלים בקיץ ויבשו הרבה, שנחשב כאילו נעקרו בששית, ופואה שנגמרו לפני שביעית, מותר לעקרן בשביעית בקרדומות של מתכת, ואין בזה משום עבודת הארץ.** י"א* שדוקא בקרדומות מותר לעקרן, אע"פ שהן של מתכת מ"מ יש כאן קצת שינוי, שדרך עבודת הארץ היא במרא וחצינא ובמעדר, אלא שאין זה שינוי גדול כ"כ כמו מארופות של עץ. ונראה לי, שדוקא בזה האופן של השינוי מותר, דהיינו שינוי בצורתו של הכלי, שהדרך הוא לחפור את הארץ ולעבוד אותה בכלי, שצורתו, איננה כצורת הקרדום, זה חשוב שינוי ניכר, אע"פ שהחומר הוא אותו החומר עצמו, שעושים בו את כלי העבודה בכל השנים, אין בכך כלום, ואין זה מבטל את ההיתר, הבא מתוך השינוי של צורת הכלי, אבל אם יחפור במארופות, שהן בצורה זו עצמה שדרך הוא לחפור בה בעבודת הקרקע של כל השנים, אע"פ שהוא עושה שינוי בחומר הכלי שבכל השנים היא של מתכת ועכשיו של עץ, אין שינוי זה חשוב כ"כ להתיר על ידו, שעיקר תכונת העבודה תלויה היא בצורתו של הכלי שעובד בו ולא בחומר שלו. ויש מי* שאומר, שמותר לעקור אלה הדברים המנויים כאן, שגדלו לפני שביעית ולא צמחו בשביעית כלל, בלא שום שינוי כלל, ואין בקרדומות של מתכת שינוי מדרך העבודה של כל השנה, וכשם שמותר לעקור אותן בקרדומות של מתכת כך מותר לעקרן בכל אופן שירצה. וי"א*, שאם צמחו ג"כ בשביעית נאסרו משום ספיחי שביעית, ואסור לעוקרן מפני שבעקירתו הוא מאבדן, מפני* שספיחי שביעית אסורין באכילה, וא"כ הוא מפסידן ועובר על מה שאמרה תורה לאכלה ולא להפסד.* וי"א, שע"י מה שהוא צריך לעקור אותן באותו השינוי שאמרנו, שלא הותר לו רק בקרדומות ולא בכלים המיוחדים לעקירת דברים כאלה, הוא מקלקלן ומאבדן בכך ע"י עקירתו זאת, ולא הותר לו כשצמחו ג"כ בשביעית. ויש מי שאומר* שאין שום איסור בעקירתן כשנתוספו בשביעית, אלא שצריך לנהוג בהן קדושת שביעית. י"א* שאם המינים הללו גדלים הם במקום טרשים וסלעים, מותר לעקרן בלא שום שינוי, שבמקום טרשין מותר אפילו לחרוש בשביעית במקום שנהגו לחרוש, שכיון שהמקום אינו ראוי לזרע בו, אלא שלפעמים מאליו עולה שם איזה צמח, אין כאן משום עבודת הארץ. ויש מי* שאומר, שלעולם צריך שינוי. ואפילו במקום טרשים לא הותרה העקירה כ"א ע"י איזה שינוי כמו שינוי שע"י קרדומות ולא ע"י כלי המיוחד לעבודת קרקע. י"א* שדוקא באלו הירקות אסרו לעקור בלא שינוי, וע"כ צריך לעוקרו דוקא בקרדומות אבל בשאר ירקות מותר לעוקרן בלא שינוי. ויש* מי שאומר להיפך שדוקא אלו הירקות, שדרך הוא להשהותן הרבה בקרקע ויפה להן, התירו לעקרן בשביעית, ואין הדבר נראה שמכוין בחפירתו לעבודת קרקע, שהכל יודעים שאינו מכוין אלא לפירות, ומה שהשהה את עקירתן, אע"פ שנגמרו כבר בששית עד שנכנסה שביעית, הוא משום שהשהיה הזאת יפה לירקות הללו, אבל שאר ירקות, שאין השהיה מוסיפה בהן שבח, כיון שנגמרו בששית היה צריך לעוקרן בששית, וכשהשהה אותן עד שנכנסה שביעית יאמרו שנתכוין לעבודת הארץ, ומתוך כך אסור בשאר ירקות לעקור בשביעית, ויש לומר שאין מועיל בהן שינוי.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:20:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:20:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:20:1)

**הבצלים, שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו, כל זמן שהעלין שלהן ירוקין הרי אלו מותרין, ואם השחירו הרי הן כנטועין בארץ, ואותן העלין אסורין משום ספיחין. ובין כך ובין כך הבצלים עצמן בהיתרן עומדין.** יש מי* שנראה מדבריו, שדוקא כשהוסיפו שחרות על שחרותם, דהיינו על מראה הירוק הכהה שלהם הנוטה לשחרות, אז ניכר הדבר שהם הולכים גדלים עוד בשביעית ואסורין, אבל אם עמד המראה שלהם על גונו שהיה לפני שביעית, זהו נחשב הוריקו שהם מותרין, שאין כאן הוכחה שהם מוסיפים גידול בשביעית. וי"א* שדוקא כשהוריקו העלין באופן שנראה שצמקו, דהיינו שנתהפכו למראה הנוטה לליקוי, אז נראה הדבר שפסק גידולם והם מותרים. ונראה לפי זה, שכל זמן שהם עומדים במראיתם הקודמת זהו נקרא עדיין שהם שחורין ואסורין. ויש* מי שדבריהן נוטים לומר, שכל אלה הסימנים, אם היו העלין שלהם שחורין או ירוקין, נאמרו רק כשאין אנו יודעים אם נתגדלו רובם בשביעית או לא, אז אנו סומכין על סימן זה, שאם היו העלין שחורין הוא ראיה שגדלו רובן בשביעית ואסורין, ואם היו העלין ירוקין סימן הוא שרובן גדלו בששית ומותרין, שהעיקר הוא להם שאנו הולכים אחר הרוב בדין גידולין כאלה, ולפי זה אם ידוע לנו שנתגדלו רובן בששית מותרים הם, אפילו אם השחירו העלין שלהן, ואם ידוע שנתגדלו רובן בשביעית אסורין הן אפילו אם הוריקו העלין שלהן. ועכ"פ האיסור, כשהעלין שחורין או שידוע שהרוב גדל בשביעית, הוא ג"כ על גידול ששית שבבצלים הללו, וזה שלא כדעה הראשונה, הסוברת שהאיסור הוא רק על העלין הנוספים ולא על כל הבצלים כולם.* וי"א שזה הסימן של שחרות העלין הוא מורה רק שהוסיפו מעט בשביעית, אלא שגם ע"י מעט האיסור הנוסף נאסר ג"כ הגדל בששית כולו, וע"כ אם היו העלין שחורין אסורין כל הבצלים. ולכל הדעות האחרונות כולם שונים דין זה, שיש חילוק בבצלים הללו שצמחו, בין אם היו העלין שחורין או ירוקין, שהדברים אמורים בבצלים מחוברים לקרקע, אבל לדעה הראשונה הדברים אמורים בבצלים תלושים, שצמחו בתלוש ע"י ירידת גשמים, שאז אם העלין שחורין דינם כנטועים בארץ ואסורין העלין, ואם הם ירוקין מותרין גם העלין, אבל אם היו נטועים בארץ הולכים בהם אחר לקיטה לדעה זו, שכל ירק הולכים בו אחר לקיטה, ואין חילוק בזה בין היו העלין שחורין או ירוקין.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:21:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:21:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:21:1)

**בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו על עיקרו, העלו גידוליו את עיקרו והותר הכל, הואיל ושביעית אסורה ע"י קרקע כך נטילתה ע"י קרקע.** וי"א* שאין היתר במה שרבו גדוליו על עקרו באופן זה, שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, יותר מאם לא עקרו בשביעית, שאם היה הולך וגדל בשמינית לא היו גידולין מבטלין את עקרו, כיון שהגידולין הולכים מהנטיעה הראשונה, שהיו בה הגידולים של איסור, אלא א"כ הרכין והטה את הבצלים בעיקום אחר שתילתן בשמינית, וגלה בזה את דעתו, שלא ניחא ליה בגידולם כדי לבטל את האיסור, ואז הם מבטלין את האיסור כשרבו עליו, אבל אם לא עשה כן אין הגידולין מבטלין את האיסור, כשעקרן בשביעית ושתלן במוצאי שביעי ת כמו שלא היו מבטלין אותו אם היו מתגדלין במוצאי שביעית בלא עקירה בשביעית. וי"א* שכל זמן שהבצלים עומדים בעינם, ויש להכיר בהם בעין את העיקר ואת הגידולין, אז אין גידולי היתר מבטלין את האיסור, ולא יועיל מה שרבו גידוליו על עקרו, לבטל את העיקר האסור, ואין אומרים שגידוליו מבטלין את עקרו, כ"א כשדכן במדוכה ושחקן עד שאין ניכר האיסור וההיתר כ"א בפני עצמו, אז מועיל מה שריבה גידוליו של מוצאי שביעית על עקרו, שגדל בשביעית, להתיר ע"י ביטול האיסור ברוב היתר. והיתר זה של ביטול ברוב אינו מועיל, כ"א באופן כזה שנגמר גידולו במוצאי שביעית, אבל כל שנגמר גידולו בשביעית אין מועיל רוב היתר אפילו כשדכן ואין האיסור ניכר לבדו,


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:22:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:22:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:22:1)

**הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה, שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור, ואם בצר לעבודת האילן, או שבצר כדרך הבוצרים לוקה.** וי"א* שכל עיקר איסור זה, שלא יאסוף את הפירות כדרך שאוסף בכל שנה. הוא רק במשומר שאם שמר ולא הפקיר את פירותיו, אסור לאסוף אותם כדרכם בכל שנה, וזהו איסור מוסיף עליו, שחוץ ממה שביטל המצוה של השמטת הפירות. שתתבאר להלן, ע"י מה ששמר ולא הפקיר את פירותיו, אם אותן הפירות עצמן בצר כדרך הבוצרים עובר הוא על האיסור שאסרה תורה: את ענבי נזירך לא תבצור, היינו שאם עבר ושמר אותם. והפריש מהם בני אדם לא יאספם ויבצרם כדרך הבוצרים, אבל כל שהפקיר את הפירות כדין, והכל הולכין ובוצרים אותם כרצונם, מותרים הכל, וגם בעל הפירות בעצמו, לבצור אותם אחר ההפקר, כדרך הבוצרים בכל שנה. וי"א* שבמשומר אסור לבצור אפילו שלא כדרך הבוצרים, ומה שמותר לבצור. אלא שצריך דוקא שלא יהיה כדרך הבוצרים, זהו דוקא במופקר. וי"א* שבמחובר אין שום היתר של בצירה אפילו במופקר, וכל מה שהותר ע"י שינוי לא הותר כ"א במה שכבר נתלש, שלא יעשה את העבודות שבתלוש שבו כ"א ע"י שינוי, ועצם התלישה מן המחובר צריך שתהיה דוקא ע"י קיטוף ותלישה ביד ולא ע"י שום קצירה, אפילו אם אינה כדרך הקוצרים והבוצרים.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:23:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:23:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:23:1)

**וכיצד עושה תאנים של שביעית, אין קוצין אותן במוקצה אבל מיבשן בחרבה.** פירוש* שלא ייבש אותן לעשותן קיץ, במקום המתוקן ומיוחד לכך בכל השנים לעשות אותן, אלא מיבשן במקום חורבה, שאינו מיוחד לזה, ויש בזה שינוי. ויש אומרים.* שהדברים אמורים בענין לקיטת התאנים מן האילן, שאין קוצצין אותן במקצע המיוחד לקציצת תאנים, אלא קוצץ אותן באיזה מין סכין אחר כעין חרב, שאינו עשוי כצורת המקצע המיוחד לכך. ויש אומרים* שכשמייבשין את התאנים דרך הוא לחתוך את עוקציהן, ויש לזה כלי מיוחד לחתיכת העוקצין, ובשביעית לא יחתוך את העוקצין באותו הכלי המיוחד לכך, כדי שיהיה בזה שינוי.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:23:2
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:23:2](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:23:2)

**ולא ידרך ענבים בגת, אבל דורך הוא בעריבה. ולא יעשה זיתים בבית הבד, אבל כותש הוא ומכניס לתוך בד קטן ביותר, וטוחן בבית הבד ובקוטב, ומכניס לבד קטנה. וכן בשאר הדברים כל מה שיכול לשנות משנה.** * תאנים של שביעית אין עושין אותן דבילה, אבל עושין אותן גרוגרות. וכבר נתבאר שי"א שכל אלו השינויים אמורים רק במשומר, וי"א שכל זה במופקר, ומשומר חמיר טפי


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:24:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:24:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:24:1)

**מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשת. וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל, ויד הכל שוין בכל מקום, שנאמר ואכלו אביוני עמך. ויש לו להביא לתוך ביתו מעט, כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין, ואם הביא יתר מזה מותר.** * ואפילו אם סג את שדהו ונעל את כרמו, על מנת שיחלק את הפירות אח"כ לעניים, ג"כ עובר הוא על מצות עשה של השמטת הפירות, ומן הדין היה חיוב לפרוץ פרצות בשדהו ובכרמו, כדי להראות בזה שהוא מפקיר לכל, אלא שתקנו חכמים שלא יעשה כן מפני תיקון העולם, והיתה תקנתם שאינו מחויב לפרוץ ביחוד בשביל שביעית, אבל לעשות מעשה, לגדור את שדהו ואת כרמו או לנעול אותם, זה אסור גם לאחר התקנה.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:25:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:25:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:25:1)

**אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לד'. ונוהגת בין בפני הבית, ובין שלא בפני הבית.** * ולא נהגה שמיטה עד שבאו אבותינו לעיקר ארץ ישראל, וכבשו אותה וחלקוה, עד שהיה כל אחד ואחד מכיר את חלקו. י"א* שנוהגת שביעית גם בזמן הזה מן התורה, משום שאין השביעית תלויה ביובל כלל, ואע"פ שאין היובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה, מ"מ שביעית נוהגת גם בזמן הזה, ומשום קדושת הארץ סוברים הם שקדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, ולא בטלה קדושת הארץ בחורבן בית שני. וי"א,* שבזמן הזה אין שביעית נוהגת כ"א מדרבנן, וי"א שאפילו בזמ הבית, מעת שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשי, ומכל שכן בימי עזרא בבית שני, היתה שביעית נוהגת רק מדרבנן. ויש מי* שאומר, שבזמן הזה, כיון שאין לנו בית דין סמוך, שיקדש שנים וימנה שמיטים, אין השביעית נוהגת אפילו מדרבנן, ואינה אלא מדת חסידות, והיא דעת יחידים. ונראה שאפילו לדבריהם כבר קבלו אבותינו יושבי ארץ ישראל מעולם, גם אחר שכבר לא היה ב"ד מקדש שנים, לחוש ולהנהיג שביעית, זכר לחיוב שביעית של תורה, שתהיה נוהגת כאשר ישובו כל ישראל לארץ ישראל ויהיו כל יושביה עליה.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:26:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:26:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:26:1)

**כל שהחזיקו בו עולי בבל, עד כזיב אסור בעבודה, וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה. וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד, שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אע"פ שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרין באכילה, ומהנהר ומאמנה והלאה מותר בעבודה בשביעית.** * וכזיב ואמנה עצמן דינם כלחוץ, וכזיב אסורה בעבודה ומותרת באכילת ספיחין, ואמנה מותרת גם בעבודה. ומה שמותר באכילת ספיחין י"א* שמ"מ קדושת שביעית נוהגת בהן, אלא שאינן חמורים כחומר של ספיחין של ארץ ישראל העקרית, שאסורין באכילה לגמרי, ואלה שגדלו במקומות, שלא החזיקו בהן עולי בבל אלא עולי מצרים בלבד, מותרין הן באכילה, ולפי זה ק"ו הדברים, שקדושת שביעית נוהגת בפירות שנזרעו בהן באיסור או שזרען גוי. וי"א,* שגם דין ביעור אין נוהג באותן המקומות, שלא כבשום עולי בבל, ומותרין הפירות באכילה ג"כ אחר הביעור. ויש* מסתפקים, אם לדעה זו אין נוהגת כלל קדושת שביעית בפירות של אלו המקומות, וכשם שאין הביעור נוהג בהן, כך אין נוהג בהן שום דבר מקדושת פירות שביעית, או שרק קל הוא שהקילו בדין הביעור שלא יהא נוהג בהן, אבל כל שאר דין פירות שביעית נוהג בהן, ואסורין הן לאכלן בתורת פירות של שאר השנים, כ"א בקדושת פירות שביעית. וי"א,* שדבר ברור הוא שבאותן המקומות, שאמרנו ששם נאכלים הפירות שלהם בשביעית, אלא שאסור לעבוד את הארץ, נאכלים הם בתורת פירות של כל השנים, ואין קדושת שביעית נוהגת בהן כלל.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:27:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:27:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:27:1)

**סוריא, אע"פ שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל, כדי שלא יניחו ארץ ישראל וילכו וישתקעו שם. אבל עמון ומואב, ומצרים, ושנער, אף ע"פ שהן חייבות במעשרות מדבריהם, אין שביעית נוהגת בהן.** * ובסוריא שגזרו עליה איסור עבודה, לא גזרו אלא על עבודת מחובר, שהיא עבודת קרקע ממש, אבל לא גזרו על כל המלאכות שבתלוש, שמותר לעשותן בסוריא כדרכן בכל השנים בלא שינוי. ועמון ומואב זה שאמרנו שאין שביעית נוהגת בו, יש* מסתפקים איזה חלק הוא מן הארץ של עבר הירדן. אם הוא אותו החלק שכבש משה מסיחון, ואע"פ שאז נתקדשה בקדושת ארץ ישראל ע"י כבוש זה כמו כל עבר הירדן, שהוא בכלל ארץ ישראל, מ"מ הניחו עולי בבל ולא קדשו אותה בקדושת ארץ ישראל גמורה, ואע"פ שכל זה שלא החזיקו עולי בבל דין הוא שאע"פ שהוא נאכל אינו נעבד, מ"מ היה להם איזה טעם לחלק בקדושה זו, ולהפחית את קדושת ארץ עמון ומואב, שלא תהיה נוהגת בה שביעית כלל, - או שמא כל מה שכבר כבשום עולי מצרים אין חילוק בדבר, ואפילו מה שלא החזיקו בהם עולי בבל מ"מ קדושת שביעית נוהגת בהן, אלא שלענין אכילה הקילו, א"כ ארץ עמון ומואב שנכבשה ע"י משה היא ג"כ כמותן, שבמקומות שקדשום עול בבל נוהג בהם דין שביעית לענין איסור עבודת קרקע, ועמון ומואב שאנו אומרים שאין דין שביעית נוהג בה, היינו ארץ עמון ומואב שלא נכבשה ע"י סיחון, שאותם לא כבשו ישראל כלל, ונשאר דינם כדין שאר חוץ לארץ. ויש* מי שאומר, שארץ עמון לא כבשוה ישראל ולא נכבשה ע"י סיחון, רק ארץ מואב לבדה, וארץ עמון שלא נכבשה ולא נתקדשה מעולם בקדושת ארץ ישראל, היא נקראת בלשון חכמים בשם ארץ עמון ומואב, שעליה אמרו שאין שביעית נוהגת בה.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:28:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:28:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:28:1)

**עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהן, וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרין באכילה, לא יהיו ארצות אלו חמורים מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים.** ויש* מי שנראה מדבריו, שאפילו אם יתברר לנו, שהיו מקומות בעבר הירדן, שהחזיקו בהן עולי בבל, מ"מ אין בהן אותו חומר שבמקומות שהחזיקו בהן עולי בבל בעיקר ארץ ישראל, והספיחים מותרין בהם באכילה. ויש* מסתפק לומר, שהיתר זה של עבר הירדן נאמר רק בכל מה שלא נתקדש ע"י כיבוש של עולי בבל, אבל אם ימצאו בהן מקומות, שכבשום עולי בבל, צריך דינם להיות ככל חומר דין עיקר ארץ ישראל במקומות שכבשום עולי בבל, לענין קדושת הפירות ולענין חיוב ביעור ואיסור ספיחין. ואותן שסוברים, שכל מה שלא החזיקו עולי בבל מותרין הפירות שם לגמרי, בלא שום קדושת שביעית כלל, לדעתם צריך לומר שגם הפירות של עבר הירדן מותרין לגמרי, ואין נוהג בהם לא קדושת שביעית ולא ביעור. ולדעת הסובר, שאפילו במקומות שכבשום עולי בבל ומלכי בית שני, מ"מ אין חומר שביעית לענין הפירות נוהג בהן יותר מהמקומות שלא כבשום עולי בבל בעיקר ארץ ישראל, מה ששנינו שיש דין ביעור בעבר הירדן, בשלש הארצות לביעור, לדבריהם, היה הדבר נוהג בבית ראשון קודם שבטלו היובלות, שהיה דין שביעית מוחזק והולך שם מכיבוש משה, אבל אחר שבטלה שביעית ע"י הגלות שוב לא חזרה בעבר הירדן, לדעת זו, כ"א לענין קדושת איסור עבודה, אבל לא לענין קדושת הפירות וחובת ביעור.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:29:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:29:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:29:1)

**נכרי, שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והנכרים אינם מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם.** י"א*, שרק איסור ספיחין מותר הוא בשדה שקנה נכרי, אבל מ"מ כל איסורי שביעית נוהגים, בין בקרקע זו שהיא בקנין הנכרי בין בפירותיה, שצריך לאוכלם בקדושת שביעית, ואסורים בסחורה ובאיבוד, וחייבים בביעור. ויש אומרים,* שהפירות מותרין הם לגמרי, ואין נוהג בהן קדושת שביעית כלל, משום שבזמן הזה, דשביעית מדרבנן היא, סומכין אנו על מי שסובר שיש קנין לנכרי, לפחות כל זמן שהוא תחת ידו, להפקיעו מקדושת שביעית, כמו שהוא מפקיע מקדושת תרומות ומעשרות, כל זמן שלא נגמרה מלאכתה ביד ישראל. ולפי סברה זו יש* שנראה להם, שאם הקרקע היא של נכרי אין בה שום קדושת שביעית, לא לענין פירות שביעית ולא אפילו לענין איסור עבודה, כיון שכ"ז שהיא ביד נכרי קדושתה נפקעת ממנה בזמן הזה, ששביעית היא דרבנן לדעת רבים. והסוברים*, שקדושת שביעית נוהגת גם בקרקע של נכרי ובפירותיו, סוברים הם ג"כ, שהם פטורים מתרומ"ע, כדין פירות שביעית, שאין חיוב תרומות ומעשרות נוהג בהם, על כן אפילו אם נגמרה מלאכתם ביד ישראל ג"כ הם פטורין מתרומ"ע. ולי"א, שאין נוהגת קדושת שביעית כלל בשל נכרים, דינם כדין כל השנים. שאם לקח ישראל מן הגוי פירות, וגמר מלאכתן ביד ישראל, צריך להפריש תרומות ומעשרות וצריך להפריש מעשר עני ולא מעשר שני, ויפריש בלא ברכה. ויש* מאותן המחמירים לומר, שנוהג דין קדושת שביעית בשל נכרי, ואין בו אלא היתר של ספיחים, שמ"מ מותרין לקנות מן הנכרי בכסף, ואין חוששין משום מכשול, שיהיה בידו כסף של שביעית ויתננו לישראל, והישראל יוציא אותו בתורת כסף של שאר השנים. ויש מי* שמחמיר ואומר, שאסור לקנות גם מן הנכרי מפירות שלו בארץ ישראל בשביעית, ורק כשנותן לו הגוי במתנה מותר ליקח, או להחליף עמו בבשר וכיוצא בו, במה שאין חשש מכשול במה שיבא ליד ישראל לאכל אותו בקדושת שביעית. וכבר* הוסכמה ההלכה, שאין קדושת שביעית נוהגת כלל בפירות של נכרי, וחייבים הם בתרומ"ע כשגמרו ישראל.


###### Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:30:1
[Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:30:1](https://torahapp.org/share/book/Shabbat%20HaAretz/s/Laws%20of%20Shemitah/r/4:30:1)

**עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר, מושיבין עליהן נאמן, כדי שלא יפוצו נכרים ויבוזו פירות שביעית.** ויש מי שמסתפק* אם באו נכרים בכלל ישראל לזכות בפירות שביעית, אם מונעין אותם או אין מונעין מפני דרכי שלום, כמו שאין ממהין בידיהם בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום, או שיש לומר שמתנות עניים שאני, שאין בהן שום קדושה, אבל פירות שביעית, שקרויים קודש ואית בהו קדושה, יש לומר שמונעים את הנכרים מליקח אותם, ואע"פ שאין צריך להושיב נאמן, כ"א על העיירות שעומדות על הספר. ולא על שאר עיירות, היינו שבעיירות העומדות על הספר חשו שמא יבאו נכרים בהמון, והיו מושיבים שם שומר נאמן בקביעות, ובשאר עיירות לא חששו לזה, אבל אין ה"נ אם מזדמן הדבר, ובאים נכרים לבוז פירות שביעית, בכל ענין יש לומר שמותר למחות בידם, ויש לומר שגם חיובא איכא למחות ושלא בידן, למסור להם דבר שהוא קודש. ובעיירות של עכשיו שהן מפוזרות בין הנכרים היושבים סביבן, שדינן כעומדות על הספר, נראה שודאי ראוי להושיב שומר נאמן, שלא יבוזו נכרים את הפירות של קדושת שביעית.* ומותר להשכיר בהמתו לנכרי אע"פ שהוא יודע שהנכרי יעבוד בה בשדהו בשביעית, שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, ומשום לפני עור ל"ת מכשול אין כאן שאין הנכרי מצווה כלל שלא לעבוד בשדהו בשביעית. ויש* מי שמתירין להשכיר שדהו לנכרי בהבלעה לפני שביעית. אע"פ שהוא עושה בה עבודתו ג"כ בשנה השביעית, מהאי טעמא שאין על הנכרי שום איסור במה שעובד את השדה המושכרת לו. ויש אוסרים ואומרים, שאע"פ שאין הנכרי עושה איסור, מ"מ כיון ששכירות לא קניא עובר הישראל באיסור עשה של שביתת שדהו, במה שהנכרי עובד אותה. וכבר נתבארו לנו הדברים בטעמם למעלה* וביארנו שם שלהמתירין מדינא היה ראוי להתיר גם בלא הבלעה, כיון שסוברין הם, שמה שהנכרי עובד בקרקע של ישראל אין שום איסור בזה על ישראל, שמה שאמרה תורה ושבתה הארץ שבת לד' הכונה היא לישראל, שהוא בר חיובא בשביתה לא יעבוד את הארץ, אבל מה שנכרי עובד אין זה נקרא כלל שאין הארץ שובתת שבת לד', כיון שהמצווה על שביתת השביעית איננו עובד. וא"כ מה שאסור לישראל לצוות לנכרי לעבוד בשדהו בשביעית הוא רק משום איסור שבות, שאינו נוהג רק בשבת לבד כ"א. כמו דקיימא לן להלכה, גם בכל איסורי תורה, אבל כל זה הוא רק כשהנכרי עושה על דעת ישראל, אבל כשהוא שוכר את הקרקע לצורך עצמו אין כאן שבות כלל, כיון דאדעתיה דנפשיה קא עביד, ומה שיש באופן כזה בשבת איסור משום שכר שבת, ומותר רק בהבלעה, לא מצינו שאסרו חכמים שכר שביעית כמו שאסרו שכר שבת. על כן לדעת המתירין היה ראוי להתיר מדינא גם בשכירות שלא בהבלעה, אלא שהחמירו המתירין בדבר, כדי להרחיק מן העבירה, שלא יהיה נראה ששולח ישראל את הנכרי לעשות עבודתו בשביעית בשדהו, ועל כן לא התירו אלא בהבלעה.