## Sheilat Shalom on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Comment 76

###### Sheilat Shalom on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 76:1
[Sheilat Shalom on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 76:1](https://torahapp.org/share/book/Sheilat%20Shalom%20on%20Sheiltot%20d%27Rav%20Achai%20Gaon/r/76:1)

**ומאחר דקרא סברא ל"ל מהו דתימא וכו' בסוגיין שבועות כ"ב:**אר"ח ב"א א"ש שבועה שלא אוכל ושתה חייב אב"א סברא ואב"א קרא אב"א סברא דאמר ליה איניש לחבריה נטעום מידי ועיילי ואכלי ושתו ואב"א קרא שתייה בכלל אכילה דאר"ל מניין דשתייה בכלל אכילה שנאמר ואכלת וכו'. וכתבו תוס' ד"ה אב"א וכו' ותימא כיון דאיכא סברא ל"ל קרא וכו' ויש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוט' כ"כ וצריך הפסוק להשמיענו הסברא עכ"ל. ועתה הוריתי לדעת כי זה שכתב גאון ומאחר דקרא סברא ל"ל. רצונו להקשות אסוגיא כפי גרסתו דמתחלה אמר בסוגיא אב"א קרא ואח"כ הוסיף לומר ואב"א סברא ועל זה פריך רב אחאי דלמה לי לסוגיא בהוספה זו מסברא אחר שכבר הביא מתחלה מקרא. [והוי כיהודה ועוד לקרא ע' קדושין (ו.) ותו' ב"ב (סא.) ד"ה ואב"א] ומתרץ מ"ד אע"ג דמדאורייתא שתייה בכלל אכילה וכו' כלומר דמקרא אין למילף לנדרים דהלך אחר לשון בני אדם ולא ידעינן דבלשון ב"א הוי שתייה בכלל אכילה אלא מכח הסברא שהוסיף הסוגיא. וזהו שסיים גאון קמשמע לן דקרו [כלומר דאינשי קרי לשתיה אכילה] אמטול הכי [כלומר בשביל כך] קא מסייעינן עליה דשבועה [כלומר דמש"ה בנשבע שלא אוכל ואח"כ שתה חייב. ומלת וקא פרכינן שכתב גאון צריך תקון ומובן] אמור מעתה לפי תירוצו של גאון מאליו ישמע קול פשוט דלא קשיא הכא איפכא כיון דאיכא סברא קרא למה לי כמו שכתבתי לעיל בשם תוס' והביאו לראיה דהכי בכתובות דמייתי מקרא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר פריך הש"ס ל"ל קרא סברא הוא הוא אסרה הוא שרי לה. אמנם אין הנדון דומה לראיה דהתם בכתובות פריך שפיר מסברא דמסתבר לכל שכל אנושי משא"כ הכא דתלי' בלישנא. ברור לומר דאי לא קרא נוכל לומר דבלשון תורה לא הוי שתייה בכלל אכילה. והלא אפי' לשון תורה לחוד ולשון נביאי' לחוד ולשון חכמים לחוד כמ"ש תוס' קדושין ל"ז: ד"ה ממחרת. לכ"ש דלשון בני אדם לחוד ולשון תורה לחוד. והלכך ודאי אצטריך קרא. ומדברים הללו דברי תוס' שזכרתי צריכין חזוק דמאי קשיא להו וכדאמרן. ורציתי לומר כדי לקיים מצות פריקה דע"פ הנוסחא שלפנינו דמסדר בסוגי' תחלה אי ב"א סברא דאמר ליה אינש לחבריה וכו'. אי ב"א קרא וכו' אפשר דקמכוונו תוס' להקשות למה לי קרא כלומר על הסוגיא הקשו דל"ל לאתויי קרא אחרי שכבר מייתי לה מסברא. ועל זה תירצו שאין הסברא פשוטה כל כך וכו' כלומר דלישנא של ב"א אינו מבואר בזה כל כך וע"פ שבררתי בס"ד בכנסת חכמי ישראל בתשובתי אל הגאון המפורסם מהרי"ח אב"ד דק"ק פראג בענין השמטת הפוסקי' דהנודר מן האור אסור באורן של כוכבי' דמייתי הש"ס ריש פסחים (ב.) דתנן [וצ"ל דתניא] הנודר וכו' והדברים ארוכים עכ"פ המורם מהם היכא דנתברר דלשון ב"א אינו כלשון תורה הולכין בנדרים אחר לב"א ולא אחר לשון תורה כמבואר בתו' פסחים ב. ד"ה כדתנן וע"ש שהביאו ראי' מערכין. ולכאו' ה"ה דה"מ לאתויי ראי' מן המוקדם ביומא (עו.) גבי תירוש דאזלינן אחר לב"א בנדרים ומותר ביין אע"ג דבלשון תורה תירוש חמרא הוא כדאי' שם להדיא. וביבמות ע"א. ד"ה והני מולין וכו' אבל בענין דלא ידענא בבירור לישנא ב"א אז אזלינן אחר לשון דמצינו בתורה ונתברר בהר"ן נדרים מ"ט. דאע"ג דבירושלמי אפליגו ר' יונתן ור' יאשיה מ"מ לפום גמרא דילן כ"ע ס"ל דהולכין בנדרים אחר לב"א והילכך בין להקל בין להחמיר האומר בחג י"ט האחרון בכלל. וכתבתי לדינא דמן הירושלמי שהביא הר"ן מוכח להדי' דשמיני עצרת לא איקרי חג בלשון המקרא. וציינתי על גליון המחזור שאני מתפלל מתוכו. כל מ"ש הפוסקים ראשונים והאחרונים בענין אמירת חג ש"ע הזה. ואחר האריכות כתבתי דמן הירושלמי ראיה ברורה למ"ש הרמ"א בהגה"ה בסימן תרס"ח. ואנו נוהגי' שאין אומרים חג בשמיני דלא מצינו בשום מקום שנקרא חג. [כלומר בלשון תורה וכדמוכח מן הירושלמי שזכרתי] ומצוה רבה ליתן טעם על כל הגדולים שהעלימו עין מן הנודע בירושלמי ואין כאן מקום לקבל ארי"ך עוד. ואחזור על הראשונות בכוונת תו' בשבועות אינני אומר מול פני הקורא קבל דעתי. היות גם אני ידעתי שיוצאים קצת ממרכז אמיתי. ומצוה ביד כל אדם לפרוק כל כמה דפשוט טפי ועליך למרוק. בריוח ולא בדוחק: