## Sheilat Shalom on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Comment 87

###### Sheilat Shalom on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 87:1
[Sheilat Shalom on Sheiltot d'Rav Achai Gaon 87:1](https://torahapp.org/share/book/Sheilat%20Shalom%20on%20Sheiltot%20d%27Rav%20Achai%20Gaon/r/87:1)

**ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובות מאי כיון דאסיר ליה אפילו לר"ש אפילו בהנאה אלמא משוה ליה כתוך זמנו אפילו ע"י תערובות לא אם תמצא לומר במשהו בנותן טעם מאי מפלג פליגו**[דברים הללו צריכין מגבן ותיקון ולפום רהיטא נראה דכך צ"ל אלמא משוה ליה כתוך זמנו אפילו ע"י תערובות או לא את"ל אפילו על ידי תערובות במשהו או בנותן טעם מאי מפלג פליגי] בה רב ושמואל ור' יוחנן דרב אמר וכו' ושמואל אמר וכו' ור"י אמר וכו' הלכתא מאי ת"ש דאמר רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור ולא יהיב ביה שיעורא למימרא דבמשהו כרב וכו': דע שכן לשון רב אלפס פרק כל שעה [דף (קל"ח.) דפוס ז"ב] אמר רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור ומדלא קא יהיב שיעורא למילתא ש"מ במשהו כרב וכו'. ועתה תחזה שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד כלשון הגאון כך לשון רב אלפס דרבא פסק כרב במשהו מדלא קא יהיב שיעורא למילתא ומזה יש להפליא על מ"ש תוס' פסחים (ל.) סד"ה אמר רבא וכו' דבשאלתו' דרב אמאי איתא דרבא אית ליה דגם בחמץ בפסח בנותן טעם. וכ"כ תו' עוד בחולין (צז.) ד"ה אמר רבא וכו' ובפ' כל שעה דאמר רבא וכו' לא גרס ר"ת במשהו כרב וכן משמע בה"ג שלא היה כתוב בספרים כרב שכתב שם מדלא יהיב רבא שיעורא למילתיה ש"מ דאסור במשהו כרב וע"פ ה"ג מוגה בספרים אלא גרסי' אסור פי' בנותן טעם כר' יוחנן דהתם ושם מפורש אמאי לא פסיק בהדיא כרבי יוחנן וכן פסק בשאלתו' דרב אחאי דרבא כרבי יוחנן וכו'. וכן העיד הטור רס"י קע"ז בזה"ל חמץ בפסח הסכימו רוב המפרשים שאסור תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו חוץ מבשאלתות שפוסק בנותן טעם. והב"י כ' ע"ז שכדעת השאלתות ה"נ דעת ר"ת והר"ז גם בדרכי משה כתב בשם המרדכי דבכ"מ שיש בלא זה עוד צד להתיר אע"פ שאנו מחמירין ואמרינן במשהו מ"מ בכה"ג סומכין אדברי שאלתות דפוסק שהוא בששים. וכ"כ המג"א סי' תס"ז וכ"כ כל האחרונים איש לא נעדר דשאלתות פוסק כרבא דחמץ בפסח בנותן טעם. ואשתומם על המראה שלפנינו בדברי שאלתות מבואר דרבא מדלא יהיב רבא שיעורא למימרא דבמשהו כרב. ולגודל הפליאה. אמרתי לפי שכתב גאון עוד [סיומא דמילתא דרבא בזה"ל] שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר [והיינו מותר לגמרי אפילו היכי דליכא ששים כמ"ש גאון ע"ז] ואע"ג דאיכא בנ"ט [אפ"ה מותר] כר' יוחנן דאמר חמץ בזמנו [זה שנדפס במינו אסור שלא במינו בנ"ט הוא טעות גמור להמעיין קצת. וצריך להיות במינו או שלא במינו בנ"ט שלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר] [ועל כרחך דמה דאמר ר' יוחנן מותר היינו אפילו היכא דחמץ נותן טעם ואין בתערובות כדי לבטלו דא"א לומר דהא דאמר ר"י מותר דוקא ביש ששים נגדו דא"כ מה הפרש יש בין בזמנו או שלא בזמנו. שהרי אפילו בזמנו אינו אוסר אלא היכי דליכא ששים לבטלו. וזה שסיים גאון] אע"ג דאיכא בנ"ט וכן הלכתא. אמור מעתה נראה בעליל דגאון מפרש למילתיה דרבא כר"י ופסק ההלכתא כוותיה. ומכח דברים הללו סמכו תו' בחולין (צד.) שזכרתי לעיל לכתוב וכן פסק בשאלתות דר"א דרבא כר' יוחנן כמו שהעתקתי דבריהם למעלה שתירצו ג"כ הקושי' דלמה לא אמר רבא בקוצר הלכה כר' יוחנן ע"ש. ונתברר מעכשיו הבדל סיומא דמילתא בין לישנא של גאון ובין לישנא שכתב הרב אלפס בזה"ל אמר רבא הלכתא חמץ וכו' ש"מ במשהו כרב [כמו שהעתקתי לשונו למעלה] ושלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר כר"ש דהא ר"ש לא קניס אלא בעיניה אבל ע"י תערובות לא עכ"ל. הנה בכוונת מותר דשלא בזמנו אין הכרע אם מותר לגמרי אף היכי דליכא ששים נגדו. או דמותר כלומר דבמשהו אינו אוסר אבל עכ"פ אוסר בנ"ט. אבל לישנא של גאון מבורר כל צרכו וכתב כר' יוחנן [ולא כתב כר' שמעון] למען הודיע דמותר לגמרי בתערובות אע"ג דנ"ט. ואחר הרצאת דברים הללו דמדבריו של גאון עצמו נתברר דפוסק כרבא דס"ל כר' יוחנן דבזמנו בנ"ט ועל האמת העידו כל הגדולים שרשמתי אותם למעלה שבשאלתות פוסק הכי. מהכרח גדול לומר דכל זה שנדפס "ולא "יהיב "ביה "שיעורא "למימרא "דבמשהו "כרב טעות מאחד המעתיקים איתרמי. או מי שרוצה בקיומא של שבע תיבות הללו. יכול לומר דאין פי' של למימרא דבמשהו כרב דלהורות הלכה בא אלא הכי פירושא ולא יהיב ביה שיעורא למימרא וכו' כלומר דלא אמר רבא שיעור דאסור במשהו כרב אלא בסתמא אמר אסור משמע מסתימת לשון אסור דהיינו בנ"ט. והכוונה רצויה ע"פ מש"כ הר"ן דיש חולקין על הרב אלפס דבשלמא רב דאמר אסור בסתמא משוס דס"ל לרב דכל איסורין שבתורה במינן במשהו כדאי' בגמ' וכו' אבל לדידן דקי"ל כל איסורין שבתורה בנ"ט כי קאמר רבא אסור מסתמא בנ"ט קאמר וזה דעת ר"ת והר"ז ז"ל וכו' ע"ש. והגם שהדרך הזה קצת דחוקה מ"מ מרגלא בפומי ע"ד צחות לאוקמא גרסא סייעתא דשמיא היא מגילה (ו:) והיוצא לדינא עוד מסיומא שכ' גאון שלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר אע"ג דאיכא בנ"ט [פי' דנתערב בפחות מס' מותר] וכן הלכתא עכ"ל. הנה כן נראה ג"כ מדברי הרמב"ם כמ"ש הב"י בשמו ס"ס תמ"ז. אכן הטור כתב שם דחמץ לאחר הפסח צריך ששים. ומג"א ס"ק מ"ד מסכים להחולקים על הטור והוכיח דלא בעינן ששים. וחידוש גדול שלא הזכירו א' מן הגדולים דעת גאון בזה וכדאי לסמוך עליו דא"צ ששים. ותבונה וחכמה בישישים: