## Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot Chapter 1

###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:1:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:1:1:1)

**כיצד העדים כו' עיי' בקונט'.** כ' תו' בד"ה כל הזוממים מקדימים לאותה מיתה ר"ל תחלה ממיתין אותן. במיתת הנדון ואם א"א ממיתין אותן בכל מיתה שנוכל וקשה דאמרי' פ' נגמר הדין רוצח וגואל הדם ב' כתובין ואין מלמדין וכן ק' אהא דתניא בתוספתא כל חייבי מיתות שא"א יכול להמיתו במיתה הכתובה ממיתין אותו בכל מיתה (זו היא גי' המהרש"א ונכונה היא ודברי מהר"ם אינן מחוורין דהא שייר נמי נסקלין ועיר הנידחת) ותי' הרר"י רוצח וגואל הדם ה"ל ב' כתובין לענין זה שממיתין אפי' במיתה שאינה מן ארבע מיתות ב"ד אבל שממיתין כל חייבי מיתות בארבע מיתות ב"ד מלתא דפשיטא היא ע"כ. ועמ"ש סוף סנהדרין (פי"א ה"ד) בד"ה מקדימין כו' בפירוש לשון מקדימין. והרמב"ם כ' פי"ד מה"ס מי שעמד על נפשו ואין יכולין להמיתו במיתה הכתובה בו הורגין אותו עדיו בכל מיתה שיכולין להמיתו בה כו' בד"א בשאר מחוייבי מיתות ב"ד חוץ מן הרוצח אבל הורג נפש רודפין אחריו בכל דבר וביד כל אדם עד שממיתין אותו. וכ' הכ"מ ותימא איך קאמר שכל חייבי מיתות ממיתין אותן בכל מיתה כו' ובגמרא אמרי' רוצח וגואל הדם ה"ל ב' כתובים ע"ש שהאריך (ומהתימה על התי"ט שכ' סוף סנהדרין שהכ"מ לא העיר בזה ולא שם לבו לכל האריכות שבכ"מ. ומ"ש הלח"מ בזה פי"ג מה"ס דבריו אינן מבוררים וע"ש) ומה שמתרץ הרר"י קשיא לי מנ"ל לחלק בכך אדרבא לשון הברייתא משמע דלא כדבריו דתניא אין לי אלא מיתה הכתובה בו מנין שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת"ל מות יומת המכה. הרי שאין כאן אלא שני דרכים או להמיתו במיתה הכתובה בו או בכל מיתה שאתה יכול אבל לחלק בין ארבע מיתות ב"ד לשאר מיתות לא. והא דפירש"י פ' נגמר הדין משום דהוי רוצח הנידון בב"ד וגואל הדם כלומר מיתה שגואל הדם ממית לרוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו ב' כתובים הבאים כאחד כו' ע"כ נראה דקשיא ליה היינו רוצח היינו גואל הדם דהא אין גואל הדם אלא ברוצח לכך מפרש רוצח אנידון בב"ד וגואל הדם שוגג שנהרג ע"י גואל הדם. ותימא עד כאן לא פליגי לקמן פ"ב ר"י ור"ע אלא לר"י הרשות ביד כל אדם ולר"ע כל אדם חייבין עליו אבל שיהו הב"ד מעמידין גואל הדם להורג בשוגג לא שמענו מעולם. גם הרמב"ם ריש ה' רוצח כ' לא רצה גואל הדם להמיתו כו' או שאין לו גואל הדם ב"ד ממיתין את הרוצח בסייף. הרי דוקא למיתת ב"ד מעמידין גואל הדם אבל לא לשוגג. וכן בדין דהא תנן לקמן פ"ב ומוסרין להן ב' ת"ח שמא יהרגנו בדרך וידברו אליו. הרי שב"ד מדברים אל גואל הדם ואיך יעמידו גואל הדם להמיתו ועוד קשה הרי מפורש בקרא שבמזיד איירי דכתיב או באיבה הכהו בידו וימת מות יומת המכה רוצח הוא גואל הדם ימית את הרוצח בפגעו בו. והיינו מזיד דכתיב או באיבה כו' וכתיב בתריה ואם בפתע כו' היינו שוגג וכ"כ רש"י בפירוש התורה כל תחלת הפרשה איירי במזיד שהרי הוא אומר למטה או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות למד על האמורים למעלה שבהורג במזיד מדבר. ונראה היינו דקשיא להרמב"ם חדא היינו רוצח היינו גואל הדם. שנית למה לא קחשיב עיר הנידחת ונסקלין שלישית בתוספתא משמע מפורש כל חייבי מיתות ממיתין בכל מיתה וכקושית תו' לכך מפרש הא דילפי' ממות יומת שממיתין בכל מיתה ה"ה בכל חייבי מיתה הדין כן וכדדריש בתוספתא מדכתיב ובערת הרע מקרבך מכל מקום אלא סלקא אדעתיה דמקשה מדאמר שמואל נקטעה יד העדים פטור ולא קאמר אם אין שם גואל הדם פטור דכתיב גואל הדם הוא ימית את הרוצח. וקרא דגואל הדם מוקדם בפ' מסעי ויד העדים כתיב בפ' שופטים אלא ש"מ אם אין שם גואל הדם ממיתין הרוצח ע"י כל אדם ויליף ממות יומת ולכך פריך מיניה ומי בעינן קרא כדכתיב ושני ליה מדכתיב מות יומת ופריך ולגמור מיניה כי היכא דאמרי' ברוצח מדממיתין בכל מיתה לכך נהרג ביד כל אדם ולא בעינן קרא כדכתיב אם כן בכל חייבי מיתות לא ניבעי יד העדים דוקא ומשני משום דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובין (ול"ג הבאין כאחד וכל ב' כתובין הבאין כאחד אין מלמדין) כלומר דכתיב קרא ברוצח מות יומת המכה רוצח הוא וכתיב קרא יתירא גואל הדם ימית את הרוצח בפגעו בו ודרשי' מתרווייהו מכל מקום מוקמי' חד קרא דממיתין הרוצח בכל דבר וחד קרא דממיתין אותו בכל אדם אפילו אין לו גואל הדם והשתא ניחא כל מה שהקשינו לעיל. אך קשה דגרסי' בספרי פ' שופטים ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת מנין שאם לא מת ביד גואל הדם ימות ביד כל אדם ת"ל ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת. ל"ל קרא תיפוק ליה מדכתיב בפגעו בו וכן הוא בספרי פ' מסעי גואל הדם הוא ימית את הרוצח למה נאמר והלא כבר נאמר גואל הדם הוא ימיתנו שיכול אין לי מי שיש לו גואל מי שאין לו גואל מנין ת"ל גואל הדם הוא ימית את הרוצח: וזו היא דרשת הבבלי פ' נגמר הדין וי"ל הא דפ' שופטים ה"פ לא תאמר הגואל הדם צריך שיתחיל דיגמור מיתתו קמ"ל משהתחיל גואל הדם שוב רשות ביד כל אדם לגמור מיתתו. וכן הדין בעדים כמפורש בספרי ובבבלי ומ"ש תו' בסוגיין הא דכתיב היא ולאחיו [כוונת המחבר לדברי התוספות ד"ה זוממי וז"ל "בועלה דדרשינן היא ולא בועלה זוממי בת כהן דכתיב לאחיו דדרשינן לאחיו ולא לאחותו"]:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:1:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:1:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:1:1:2)

למעט זוממי בת כהן שאינן בשרפה איצטריך חדא למעט כשהבועל [היה] נידון (עמה) ואידך כשאין בועל שם ע"ש אין להקשות נימא איצטריך לאחיו היכא שהעדים קרובים לו ולא לה קמ"ל דלא פלגינן דיבורייהו ובטל כל העדות דא"כ אם הוא בהיפך נמי אמרי' הכי ומאי שנא דכתיב לאחיו למעט הכי וכ"ת גזירת הכתוב הוא דוקא בכה"ג הוא דבטל אבל לא בהיפך י"ל טפי מסתבר לאוקמי קרא בזוממי בת כהן מלאוקמי בהכי ואין להאריך בזה. ועמ"ש סנהדרין (פי"א ה"ד) בד"ה חוץ:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:1:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:1:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:1:1:3)

**מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה כו'.** כ' תו' תימא עדים המעידין על אחד שהוא בן גרושה או חלוצה למה יהו נאמנים הא ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה וי"ל כיון דלוקין מתקיים בהם כאשר זמם והוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה ע"כ. וקשה מנ"ל שלוקים עדים בן גרושה נאמר דמתקיים בהם כאשר זמם שמפסלו אינהו ולא זרעם דכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו ולא קשיא קושית הש"ס דלא הוי כאשר זמם שהם זממו לפסול הנידון וזרעו דגם הגידון אין זרעו נפסל דלגבייהו ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה וכ"ת כי מיפסל איהו ממילא גם זרעו פסולים י"ל הא בעדים ס"ד דמתקיים כאשר זמם כשהם פסולים ולא זרעם עכ"ל גזירת הכתוב הוא דלפסלו אינהו ולא זרעם ה"ה לגבי דידיה אמרינן כן. ואין לחלק בין הנדון ובין העדים ומצינו כיוצא בזה בברייתא פ' החולץ גר שבא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי אר"י נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך. אע"ג כשהוא פסול גם בניו פסולים מ"מ כיון שאינו נאמן לבניו הם כשרים ה"נ כן וכ"ת א"כ לו ל"ל הא הנידון אין זרעו פסול י"ל אי לא כתיב לו ה"א שגם זרעו פסול וכן העדים וזרעם פסולים משום כאשר זמם ונראה אי ס"ד דאין עדי גרושה פוסלין את זרעו א"כ ה"ל למכתב ע"פ שנים או שלשה עדים יקים לו דבר ונדרוש לו ולא לזרעו וממילא נדע שאין זרעם של הזוממים נפסלים דלא חמירי מן הנידון ומ"ש דכתיב לו גבי עדים זוממים אלא ש"מ דוקא בעדים הוא דאמרי' לו ולא לזרעו אבל לא לגביה דידיה ש"מ דבעדות בן גרושה כשר אפי' עדות שאי אתה יכול להזימה. ומיושב שפיר קושית תוס' דמוכח מקרא שבן גרושה נפסל ע"י עדים והעדים אינן נפסלים ולוקין מלא תענה. וכ"ת ניליף מהכא דאפי' עדות שאי אתה יכול להזימה כשר י"ל הא כתיב ועשיתם כו' משמע דבעינן שיהא אפשר לקיים בהו כאשר זמם וכ"ת היכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר אין העדות נפסל בשבילו י"ל וכי חובה היא לקבל עדותן של אלו אה אינן ראויין בתמיה וכיון שכן לעולם אפשר הוא שלא לקבל עדותן כשאינן יכולים להזימם. ולתירוץ תוס' צ"ל דמלקות חמור כמו פסול בן גרושה דאל"כ אין זה כאשר זמם כל שאין עונש העדים כמו עונש הנידון כדמוכח בש"ס דקאמר ולפסלו לדידיה ולא לזרעו בעינן כאשר זמם וליכא. אך קשה גלות מאי איכא למימר דהא גבי גלות איכא נפשות שהרי גואל הדם מותר להרגו והא דאמר ר' בא פ"ק דסנהדרין מלקות במקום מיתה עומדת היינו לר' ישמעאל דוקא אבל רבנן פליגי עליה (ועמ"ש סנהדרין דף ד' בתוס' בד"ה ר"א כו'). בשלמא לריש לקיש דקאמר הוא ולא זוממים איכא למימר שאני גלות דגזירת הכתוב הוא אלא ר' יוחנן דיליף שפטורים מגלות מק"ו קשה הא גלי קרא דלא דרשי' ק"ו שהרי חייב גלות ע"פ עדים ממילא ידעינן שהעדים חייבים בגלות דאל"כ הוה עדות שאי אתה יכול להזימה. ומצינו מקראות הרבה דסתרי ק"ו. אישל לדידי ניחא השתא דגלי לן היכא דאינו יכול להזים העדים עדותן מתקיים כיון שלוקין מיהת גם עידי נפש היו נאמנים כשלוקין כשהוזמו אע"פ שאינן נהרגין. אי לאו דכתיב בהו נפש בנפש כמ"ש תו' וז"ל וקשה מהא דפ' היו בודקין עידי נערה המאורסה דאינהו לא מיקטלא שיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו איהי נמי לא מיקטלא דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה אמאי [קאמר] והא [מ"מ] לוקין וי"ל בעדי מיתה דכתיב בהו נפש בנפש לא חשיב כאשר זמם במה שלוקין כו' ע"ש. ואף קושייתם מהאי דפ' היו בודקין י"ל דאתיא כמ"ד כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי נמצא דאף שהעידו שקר אין בהן מלקות דהא באו להפסידה כתובתה. וכ"ת סברי תו' סתמא דהך סוגיא דפ' היו בודקין אתיא כמ"ד ארוסה אין לה כתובה א"כ אין שם ממון אף דלא קיי"ל הכי כמ"ש תו' ב"מ דף י"ז בד"ה מן כו' ע"ש סברי דאתיא ככ"ע י"ל א"כ מאי קאמר הש"ס התם מ"ש נערה המאורסה דנקט אפי' נשואה נמי אין ה"נ אלא אפי' אי דלא יתבה תותיה יכולין לומר לאסרה על בעלה באנו ע"כ טפי ה"ל לומר דנקט נערה המאורסה לאשמועי' דאפי' היכא דלוקין אינה נהרגת דלא מתקיים כאשר זמם אפי' במלקות מנשואה ליכא למשמע הא דבנשואה ליכא מלקות כיון דאיכא ממון כמ"ש וצ"ע. מהא דאמר רבא פ' הנשרפין (דף ע"ח) טרפה שהרג שלא בפני ב"ד פטור דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה קשה דהתם ליכא ממון אלא מלקות. אלא ודאי שאני מיתה דכתיב בה נפש בנפש כתירוץ תוס'. ובכתובות פ' אלו נערות (דף ל"ג) כ' תו' בד"ה אלא כו' וא"ת אמאי לקי אעדות דבן גרושה הא הוי עדות שא"א יכול להזימה וי"ל דלא חשיב עדות שא"א יכול להזימה אלא דוקא במעידין על הטרפה שאין לקיים כאשר זמם בשום דבר לא במיתה ולא במלקות דגברא קטילא בעו למיקטל משא"כ בבן גרושה מתקיימה הזמה במלקות ע"כ ותימא תיקשי להו סוגיא דפ' היו בודקין וצ"ל דסברי תו' דכתובות בעידי נערה המאורסה דאיכא ממון וליכא מלקות כמ"ש אך קשה אף במעיד שקר על הטרפה לוקה משום לא תענה ואפשר כיון דבלא הזמה אין עדותו עדות לא שייך בו לאו דלא תענה. מיהו המעידין על הטרפה אע"פ שאין מחייבים מיתה מחייבים אותו מלקות דלא יוסיף דחייב על שהכה חבירו וכיון דאיכא מלקות גביה אף בעדים איכא מלקות א"כ גם מיתה חייב דהשתא הוי עדות שאתה יכול להזימה וצ"ע. וכ"ת מ"מ גם לדידי קשיא בר פדא דלית ליה דרשא לו ולא לזרעו אלא מק"ו יליף דאין עד זומם מתחלל. תיקשי ליה אף זה שמעידים בו לא יפסול דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה וכקושית תו' י"ל בר פדא יליף ליה דעדים זוממין אינן בני גלות מדכתיב הוא כמפורש בסמוך בירושלמי וכיון דגלי קרא בגלות היכא דאי אפשר לקיים כאשר זמם אלא במלקות מתקיים העדות אף בבן גרושה כן ולא דחינן הק"ו וכמ"ש לעיל לר' יוחנן. ולפ"ז מה שכתבו תו' ועי"ל כיון דכאשר זמם לא נכתב בעדות דבן גרושה ולא קאי עליה בשום צד בעולם לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אבל התם כו' ע"כ קשה הא לבר פדא ליכא הוכחה בקרא אלא מק"ו ובזה ודאי י"ל כיון דאין אתה יכול להזימם אין כאן עדות כלל ומה שכתבו עוד ויש לדקדק אמאי לא תני מעידין כו' שהוא ממזר דזה שייך גם בישראל כו' ע"ש קשה לדבריהם היכא דכאשר זמם קאי עליה בעינן שיהא עדות שאתה יכול להזימה א"כ ממזר שיש לו אשה בת ישראל באו להפסיד ממון שהרי צריך לגרשה דכתיב לא יבא ממזר בקהל ה' וליתן לה כתובתה וכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם ומילקא לא לקי ומתקיים כאשר זמם בממון וכיון דקאי עליה היכא דלית ליה אשה נמי בעינן שיוכל להזימם. ועי"ל אם אין בנים להנדון ולהעדים עושין העדים ממזרים דבנים הנולדים להם לא פסלי' דאפשר להם לישא שפחה ולטהר בניהם דקיי"ל כר"ט סוף פ"ג דיכולין ממזרים ליטהר א"כ אין פסול בזרעם משא"כ בבן גרושה דפסיקא ליה ועמ"ש לקמן בד"ה הוא ינוס:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:1:4
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:1:4](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:1:1:4)

**מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות.** כ' תו' וא"ת איך יכולים לחייבו גלות בעדותן הא יוכל לומר מזיד הייתי כדאמר גבי אכלת חלב פ"ק דב"מ ע"כ. וכ' המהרש"א וקשה מאי קושיא הא אין אדם משים עצמו רשע בשלמא גבי חלב תירצו תוס' דב"מ דהתם רוצה שלא להביא חולין לעזרה הוא דקאמר הכי משא"כ כאן ע"כ. וקשה דגרסי' פ"ב דמכילתין (דף ז') בשגגה פרט למזיד ומוקי לה באומר מותר ואפי' לרבא דאמר אומר מותר קרוב למזיד הוא מ"מ לא מיקרי רשע. לפ"ז י"ל הא דכתבו תוס' שיכול לומר מזיד הייתי היינו שיכול לומר אומר מותר הייתי ואף אם נאמר לרבא מיקרי רשע קצת מ"מ לר"ח דאמר אימר מותר אנוס הוא ודאי לא מיקרי רשע מ"מ אימעוט מגלות דקרי מזיד וכ"כ תו' לקמן (דף ט') בד"ה ור"ח כו' ברייתא דקתני בשגגה פרט למזיד אע"ג דאומר מותר אנוס הוא מ"מ איקרי מזיד משום דבמזיד נהרג שיודע בטוב שהוא הרגו ע"ש. וכ"ת א"כ מאי קא קשיא להו לתו' אהא דאכלת חלב שיוכל לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע דלמא ה"ק מה אם ירצה לומר אומר מותר הייתי י"ל דקשיא להו לרבא דסובר אומר מותר קרוב למזיד א"נ אפילו לר"ח קשיא להו שפיר שהרי כתבו תו' פ"ב (דף ז') בד"ה אלא כו' בחלב ובשבת דכתיב בשגגה יתירא למעוטי אומר מותר דשוגג הוא ע"ש א"כ על כרחך הא דאמר בחלב אם ירצה לומר מזיד הייתי היינו מזיד ממש ולא אימר מותר וקשיא שפיר הא אין אדם משים עצמו רשע. מיהו איכא לאוקמי שהתרו בו ולא קיבל ההתראה דפטור ממיתה ואינו יכול לומר שסבר שמותר. וא"ת מאי קשיא לתו' הא אינו יכול לומר מזיד הייתי דא"כ היו מכניסין אותו לכיפה כדתנן פ' הנשרפין ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה כו' י"ל ודאי צריכים עדים המעידים שהרגו במזיד כמפורש שם בש"ס מנא ידעינן אמר רב בעדות מיוחדת. ושמואל אמר שלא בהתראה אבל בהודאת פיו לחוד אין עונשין אותו. ותדע דא"כ מאי פריך הש"ס מנא ידעי'. אך קשה הא אפי' במכחישן איכא לאוקמי ואינו נאמן במגו דאי בעי אומר מזיד הייתי שאין זה מגו טוב שא"כ יהרגנו גואל הדם וכשהוא שוגג יכול לישב בעיר מקלטו עד מות כה"ג משא"כ בחלב וז"ל הרמב"ם פ"ו מהל' רוצח ויש הורג בשגגה קרוב לזדון כו' ודינו שאינו גולה שעונו חמורה כו' לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור ומה יעשה זה ישב וישמור עצמו מגואל הדם וכן כל הרצחנים שהרגו בע"א או בלא התראה אם הרגן גואל הדם אין להן דמים לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כוונה ע"כ וא"ל דקשיא להו עדים המעידים לאחד שהרג גר שאין לו גואלים שחייב גלות דכתיב לבני ישראל ולגר ולתושב תהיינה שש הערים האלה אע"פ שאין לו גואל הדם. דהא במקום שאין גואל הדם ב"ד מעמידין לו גואל הדם כדאמרי' פ' נגמר הדין. והא שאמרנו לעיל בד"ה כיצד כו' שאין ב"ד מעמידין גואל הדם לנהרג בשגגה ע"ש דוקא שוגג אבל מזיד מוקמינן גואל הדם ועוד אפשר בכה"ג באמת אינו חייב גלות וקרא בגר שיש לו בנים איירי. ולפמ"ש בהודאת פיו לחוד אין מכניסין אותו לכיפה ניחא דה"נ אין גואל הדם יכול להמיתו ע"פ הודאתו אע"פ שאומר שהיה מזיד. ועמ"ש בדרושים:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:1:2:1)

**הכל היה בכלל כו' עיי' בקונטרס.** וקשה ריב"ח דלית ליה דרשא דועשיתם לו ולא לזרעו מנ"ל דבבן גרושה אין מקיימין כאשר זמם וי"ל קסבר ריב"ח כתיב כאשר זמם לעשות בעינן דבר שיש בו עשייה והבא לפסול חבירו בעדותו אין בו שום עשייה אלא מניעה שמונע אותו מלעבוד עבודה או מלאכול תרומה (ועיין בבבלי לקמן פ"ג דף י"ג) אך קשה מצינו עדיות כיוצא בזה כגון שמעיד פלוני שילם לחבירו מה שהיה חייב ויש בשטר נאמנות שהבע"ח בעצמו לא היה נאמן לומר פרעתי ואפשר לחלק. ויותר נראה ריב"ח כבר פדייה ס"ל דמק"ו שמעינן שאינו מתחלל ולא בא אלא לתרוצי למה זה כשהוזם חייב מלקות ואחרים פטורים:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:2:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:2:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:1:2:2)

**ועשיתם לו ולא לזרעו.** כ' תו' וקשה כשמעידין שהוא מצרי שני נפסול. וכ' המהרש"א וקשה אימא קושטא דמילתא הכי הוא דנפסל ע"כ. ונראה דדייק להו מדתנן בבכורות פ"ז כל הפסולין בכהנים ולא קחשיב נמי הא ש"מ דאינו נפסל. ותו' תירצו דדרשי' לו ולא לאשתו ע"כ. כלומר בעינן שיגיע העונש לו לבדו ולא לאחרים עמו. וקשה א"כ כשמעידים על אחד שחייב ממון והוזמו אם העדים חייבים לאחרים לא ישלמו שאין ההפסד לו לבדו אלא לאחרים וזה ודאי דבר בטל שלא חילק שום אדם בדבר. ועוד אם העידו על סריס חמה שהוא סריס אדם ועיקר עדותן על האשה שצריכה חליצה כר"ע פ' הערל ואין החולץ כאן ונמצאו זוממים נאמר שיהו אסורים מלישא אשה כאשר זממו לאסור האשה מלהנשא לאיש. לכך נראה דה"ק לו ולא לזרעו וכיון דחזינן דקפיד קרא שלא לקיים כאשר זמם בזרעו ה"ה דלא מקיימין כאשר זמם בשהעידו על פסול ופריך דלמא לא קפיד קרא אלא על פסול זרעו אבל לדידיה נפסול ומשני א"פ לא הוי כאשר זמם וה"ה לכל עדות על פסול לוקין ואינן נפסלים:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:4:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:4:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:1:4:1)

**הוא עצמו יוכיח כו'.** פירשתי בקונט' ואינו מתחלל דהא לא יחלל זרעו כו' כן פירש"י קידושין פ"ד (דף ע"ז) וק' דלמא זרעו דכ"ש הוא וכק"ו דמייתי ואי לאו דכתיב זרעו ה"א הוא לבדו מתחלל אבל זרעו לא קמ"ל דגם זרעו פסול וכ"ת אם הוא פסול לא צריך קרא דזרעו פסול דהא נפסל בהעראה ואינו מוליד עד אחר גמר ביאה וכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו וכיון שהוא פסול פשיטא שגם זרעו פסול. ליתא דהא דבעינן זרעו מיוחס אחריו אינו אלא מדרבנן כמפורש בבבלי יבמות ס"פ נושאין. וראיה דמייתי ממתני' דבכורות אינה ראיה כלל לסתור הק"ו. ונראה אף דהא דבעינן זרעו מיוחס אחריו אינו אלא אסמכתא מ"מ הא ודאי שמעינן מדכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו שהכהונה באה לו מאביו וכיון שהוא פסול אין בנו כהן וקשיא שפיר זרעו ל"ל אלא ללמד שהוא עצמו אינו מתחלל ונראה דמייתי סוגיא זו כאן משום ק"ו דבר פדייה המתחלל לא נתחלל כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:4:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:4:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:1:4:2)

**לא יחל ולא יחלל.** וא"ת הא איצטריך לא יחלל לרבות אנוס והעראה שמתחללת בהן כדאמרינן יבמות (דף כ') וי"ל מדמרבינן מיניה אנוס והעראה ממילא ידעינן שהיא נפסלת אך קשה דלמא כולא קרא איצטריך לרבות שהיא נפסלת ואונס והעראה מנ"ל ודוחק לומר השתא דכתיב ולא יחלל מרבינן חילול מ"מ. וגי' הבבלי קידושין (דף ע"ז) אמר קרא לא יחלל לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל ופירש"י עיקר חילול האמור כאן משמע שהיא עצמה שהיתה כשרה ונתחללה אבל זרעו מעיקרו הוא נפסל ואין זה לשון חילול ע"כ ועיין בק"א:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:5:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:5:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:1:5:1)

**המחלל לא נתחלל כו'.** בבבלי גרסינן מתקיף לה רבינא א"כ ביטלת תורת עדים זוממים ומה הסוקל אינו נסקל הבא לסקול ולא סקל אינו דין וכ' תו' פי' בקונטרס כשהרגו אין נהרגין כו' וקשה טובא כו' ע"ש. הנה קושייתם הראשונה י"ל הא דהרגו אין נהרגין ברייתא היא ואין זו קישיא על האמורא שיאמר לשון השנוי בברייתא. וקושייתם השנייה תמוה דכיון דגלי קרא בעדים זוממים שהבא לסקול חמור מסוקל א"כ אין כאן ק"ו ממחלל דעד זומם הבא לחלל דין הוא שיהא חמור ממחלל דהא גם בסקילה הדין כן. גם קושייתם השלישית אינה מבוררת לי דלא בא רבינא אלא להוכיח דגלי לן קרא בעדים זוממים שהבא לעשות חמור מן העושה ממילא איפרך ק"ו דבר פדא. ותירוצו דר"ת איני מבין במה נדחה ק"ו דרבינא נימא דהבא לסקול יהא בסייף ולא בסקילה. ואי משום כאשר זמם הא כיון שנהרג ה"ל כאשר זמם מיהת כמ"ש תו' ריש מכילתין בד"ה מעידין כו' דאפי' מלקות הוי כאשר זמם אי לאו דכתיב נפש תחת נפש ועכשיו שנהרג אע"פ שאינו נהרג באותה מיתה שהעיד על הנידון ה"ל כאשר זמם. ואי משום דכתיב לעשות לאחיו ולא לאחותו. הרי אי לא כתיב קרא היה דינו בשרפה ש"מ שמיתתו כמיתת הנידון. א"כ הדרא קושייתם לדוכתא דלמא שאני הכא דגלי קרא משא"כ במחלל. ועוד דלמא קרא קמ"ל שאינו בסייף אלא בחנק כאשר זמם לעשות לאחיו וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:6:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:6:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:1:6:1)

**עדים שנזדממו ונשתקרו כו'.** עיין בקונטרס. וא"ת אחרי שהוזמו ונתבטלו עדותן מאי איכא שנשתקרו. וע"ק הא לא תענה הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו והא דעדי בן גרושה וגלות לוקין מלא תענה היינו משום דכתיב והצדיקו את הצדיק כו' והיה אם בן הכות הרשע וכדי לקיים כאשר זמם אבל במקום דמקיימין כאשר זמם אין לוקין על לא תענה משום דהוי לאו שאין בו מעשה מיהו לזה י"ל השתא דגלי לן קרא דלוקין על לאו דלא תענה אף היכא שכבר נתקיים כאשר זמם לוקין עליו אע"ג. שהוא לאו שאין בו מעשה כמ"ש תוס'. ולקושיא הראשונה י"ל כי היכא דאמרינן עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין דהכחשה אתחלתא דהזמה היא ה"נ הזמה אתחלתא דשיקרא היא דבהזמה לחוד לא ידעינן שגוף המעשה שקר שאפשר שביום אחר נעשה המעשה הלכך כשנודע שקרותן שבא ברגליו לוקין על לא תענה ברעך עד שקר. וא"ת גז"ש ל"ל תיפוק ליה מכדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום שתי רשעיות וי"ל קרא אתי למיתה ומלקות שאין מענשין אלא מיתה אבל ממון ומלקות עבדינן תרווייהו לכך איצטריך גז"ש. ותו' כתבו כתובות פרק אלו נערות (דף ל"ז) בד"ה וחדא במיתה ומלקות ורבנן מלקות וממון ומיתה ומלקות תרווייהו נפקי מכדי רשעתו דמשמע אם נתחייב בהדי מלקות מיתה או ממון משום רשעה אחת אתה מחייבו ואע"ג. דסמיך ליה ארבעים יכנו לא יוסיף מ"מ אין לנו לומר דילקה ולא ימות כמו שלוקה ואינו משלם דאתגורי אתגור ע"כ. וקשה השתא דסמיך ליה ארבעים יכנו נוקי קרא במלקות וממון דוקא אבל במיתה ומלקות עבדינן תרווייהו. ונראה לפי המסקנא דמוקי לר"מ חד למיתה וממון וחד למיתה ומלקות אף רבנן מוקי הני חד למיתה וממון וחד למיתה ומלקות וממון ומלקות יליף ר"י משקר שקר ור' לעזר מרשע רשע. גם מ"ש תוס' כתובות שם (דף ל"ה) בד"ה רבא כו' סוגיא דלקמן דמצריך חד למיתה וממון כו' לית ליה גז"ש דרשע רשע ע"ש ליתא דאית ליה גז"ש לכל חד כדאית ליה. והא דקשיא ר' יוחנן אמאי אמר חייבי מלקות שוגגין ודבר אחר חייב משום דחייבי מיתות איתקוש חייבי מלקות לא איתקוש תיפוק ליה מגז"ש י"ל ר' יוחנן דאמר בזבחים (דף נ"ג)דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגז"ש בקדשים סובר גם בחולין אם אפשר למוקמי הגז"ש בענין אחר לא ילפינן מהיקישא וה"נ לענין מזיד ולא לשוגג. אך דוחק לומר כן לחלק בחולין ועיין בירושל' קידושין (פ"א ה"ב ). לכ"נ ר"י דיליף חייבי מלקות מחייבי מיתות בגז"ש דשקר שקר ובעדים זוממין היכא דאיכא ממון ומלקות במזיד ממונא משלם מילקא לא לקי א"כ פשיטא דאף שוגגין חייבין ממון הלכך אף שאר חייבי מלקות שוגגין וממון חייבין בממון אע"ג כשהן מזידין מילקי לקי ממונא לא משלם לא ילפינן שוגגים ממזידים דהא לית לן גז"ש למילף הך היקישא. ור"ל דיליף רשע רשע לכל מילי ילפינן חייבי מלקות מחייבי מיתות לכך קאמר פטור אף מממון ועמ"ש לקמן (הלכה ג') ד"ה כל המשלם כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:7:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:7:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:1:7:1)

**הוא ינוס ולא זוממיו.** וקשה ל"ל קרא תיפוק ליה מדמגלין רבו ותלמידיו עמו כדתני בבבלי פ"ב (דף י') ודייק מקרא א"כ אינו גולה דבעינן ועשיתם לו ולא לאחרים כמ"ש תו' לו ולא לאשתו וכ"ת מ"מ צריך קרא למי שאין לו רב או תלמיד י"ל כיון דא"א לקיים בכל עדות גלות כאשר זמם תו לא מקיימינן ותדע אם העיד על סרים או זקן שאין להם בנים ואינן ראויין להוליד שהוא בן גרושה והוזם נאמר שנפסליה לדידיה ואין זרעו נפסל משום כאשר זמם שהרי לא בא לפסול הזרע אלא ודאי כיון דגלי קרא בחד שאין זוממין נפסלים ה"ה בכולהו א"כ ה"נ בגלות. ודוחק לחלק דהני שכיחי טפי:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:8:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:1:8:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:1:8:1)

**אבל משלמין הן טובת הניית כתובה.** כן כתב הרמב"ם פכ"א מה"ע. וכתב המ"ל חסר כאן דטובת הנאה לא חסריה מידי אלא מנכים שיווי טובת ההנאה ומשלמים העודף שכן רצו להפסידו וזה ברור ע"כ. אמת שכ"כ רש"י והרא"ש ודברי הלח"מ דחוקים ורחוקים כמ"ש בעצמו אבל ממה שנעלמו ממנו שבירושלמי מפורש כן. ונראה דקשיא קושית תו' הא גם לאשה מפסידים שאר כסות ועונה כו' ועי"ל שאומרת גירשתני כו' ואע"ג דאמרינן האשה שאמרה גירשתני נאמנת ה"מ היכא דליכא עדים כו' ע"ש ותירוצם תימא מאי קאמרו ואע"ג כו' אע"ג דנאמנת באמירתה להנשא מ"מ אינה נאמנת להוציא כתובה ממנו כדאמרינן בבבלי פרק הכותב (דף פ"ט) בשאין שם עדי גירושין מגו דיכול לומר לא גירשתיה יכול למימר גירשתיה ונתתי לה. וע"ש בתוס' בד"ה מגו כו' וקושייתם אינה מוכרחת. וליישב קושית תו' נראה דמתני' איירי ביושבת תחתיו והם אמרו גירשה ולא נתן לה כתובה והחזירה על מנת כתובתה הראשונה והיא אומרת שנתן לה כתובתה הראשונה והחזירה לו מעות הכתובה נמצא עכשיו מגיעים לה שתי כתובות וכ"ת מה הפסידה הא אינה יכולה לגבות עכשיו כלום והלא בין היום בין למחר סופו לשלם לה הכתובה ויגיע לה הפסד וכיצד עושין שמין טובת הנאת הכתובה וכך הם משלימים לה. ולא ניחא לש"ס בפירש"י דא"כ צריכום לשום גם שאר כסות ועונה כמו שדחק בזה הלח"מ ע"ש. ומ"ש הלח"מ שדברי הטור ח"מ סי' ל"ח צ"ע דלמה יפסיד הבעל אותן עשרה למאה שמרויח הלוקח בשכר טרחתו לגבות הכתובה אע"ג שעומד לגבות מיד הלא העדים באו לחייבו שישלם המאה משלם וצ"ע ע"כ. לדידי לק"מ הגע בעצמך למה תפסיד בכתובה כעומדת ליפרע מיד על כרחך לומר שאף שחייב לשלם מיד הבעל' הוא טרחן וסרבן לכך מפסידה עשרה א"כ אף שבאו לחייבו שיפרע מאה משלם תפסיד האשה עשרה שלא תטרח בגבייה נמצא שלא באו להפסידו אלא תשעים וזה ברור. והרא"ש כתב ומ"ש הרי"ף (בכתובתה) אם הכתובה מרובה או מועטת אינו נכון דהיינו מתני' כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו והיינו לפי גודלה וקטנה ע"כ. ותימא אלו תנן בכתובה זו כדקאמר השתא דתנן של זו משמע ששמין באשה או בבעל אבל לא בכתובה ורב פפא הוא דחדיש לן דכוונת התנא גם על הכתובה ונכון:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:2:1:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:2:1:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:2:1:1)

**שלא השם המביאו כו'.** עיין בקונטרס וכ"פ רש"י. וכתבו תוס' משמע אי ליכא אלא חד קרא אונו לוקה ומשלם וקשה הא אמרינן בב"מ החוסם פרה לדוש בה לוקה ומשלם אע"ג דליכא אלא חד לאו דלא תחסום ע"כ וקושייתם זו אינה אלא לאביי דמוקי לה כר"מ דאמר לוקה ומשלם אבל לרבא דמוקי לה בבא לצאת י"ש לא קשה מידי לר"פ דאמר משעת משיכה איחייב במזונותיה נמי ל"ק דאין חיוב התשלומין מלא תחסום אלא מדינא חייב לשלם (ומ"ש מהרמ"ל בתוס' בד"ה לוקין כו' אי לאו קרא דלא תחסום ה"א דמותר לחסום ע"כ קשה דהא מדינא חייב במזונותיה לר"פ ולאביי ורבא לא פליג בהא אלא סובר חיוב מלקות ותשלומין בהדי הדדי קאתי). וכי מעיינינן לאביי נמי ניחא שאני לאו דחסימה דסמוך לפרשת מלקות משלם דסבר אביי לרבנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם (ועיין כתובות דף ל"ג בד"ה ועולא כו') וכי תימא ניליף מלא תחסום לכך לקי וממון כל היכא דאיכא ממון ומלקות לוקה ומשלם דהא כולהו לאוי מלאו דחסימה יליף להו כדאמרינן בבבלי לקמן פ"ג (דף ט"ו) י"ל שאני הכא דכתיב כדי רשעתו א"נ אי ליכא אלא חד קרא אינו עולה על הדעת לומר שישלם ולוקה דכתיב כדי רשעתו אבל השתא דכתיב בתרי קראי שפיר יליף ליה ממוציא ש"ר דלקי ומשלם ומוציא ש"ר נמי בתרי קראי כתיבי. וממילא אף אי כתיבי תרווייהו בחד קרא לוקה ומשלם דכדי רשעתו לא קאי עליה וכמ"ש תוס' בסוגיין בד"ה סבר לה כר"ע כו' והא דקאמר בחסימה לוקה ומשלם לר"מ היינו בתר דשמעינן בעדים זוממים דלוקה ומשלם. ומ"ש עוד לכך פי' הר"ם דה"ק שלא השם המביאו לידי מכות אין צריך להביאו לידי תשלומין דלא בעי אזהרה דאי בעי אוהרה ודאי לא לקי דלאו למלקות אתא כי אם לתשלומין כדאמרינן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו אלא לא בעי אזהרה כו' ע"כ. תימא הא לאו דלא תענה ה"ל נמי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואפילו הכי לקי עליה כיון דגלי קרא והיה אם בן כו' מכלל דלקי אלא תענה כמ"ש תו' בסוגיין בד"ה ורבנן כו' ע"ש אם כן אף אי בעי לא תענה לאזהרת ממון נמי היינו לוקין עליו וצ"ע. ובעיקר קושייתם נ"ל ודאי אילו כתיבי תרווייהו בחד קרא אינו לוקה ומשלם דכתיב כדי רשעתו וממוציא שם רע ליכא למילף דהתם כתיבו תרי קראי מויסרו שמעינן מלקות וממון מדכתיב וענשו אותו. אבל השתא דגם בעדים זוממים כתיבי תרי קראי וילפינן ממוציא שם רע דלוקה ומשלם ש"מ דלא דרשינן כדי רשעתו אממון ומלקות א"כ כל מקום שיש ממון ומלקות לוקה ומשלם דמהיכא תיתי למעט וכמ"ש תוס' בסוגיין בד"ה ורבנן כו' ע"ש הלכך אף בחסימה לוקה ומשלם וזה ברור. ומ"ש בס' פ"י כתובות (דף ל"ב) בתוס' בד"ה שלא השם כו' ויותר קשה לפרש"י ל"ל לר"מ טעמא שלא השם כו' תיפוק ליה דיליף ממוציא שם רע כדמסיק הש"ס ע"כ. לפמ"ש אין כאן שום נדנוד ריח קושיא. עוד כתב שם אמ"ש תוס' וא"נ לר"י דלא מסתבר שלא יהיו חייבין ממון ומלקות בכה"ג כיון שרצו לחייבו שניהם. וקשה טובא דהא פ"ק דסנהדרין גבי פלוני בא על בתו פירש רש"י כיון שהכתובה לאביה ומיתב מחמתה נהרגין ומשלמין אבל אם ניסת שהתשלומין שלה לא עבדינן שתי רשעיות ע"ש ואין דבריו מחוורין דודאי מיתה וממון לא עבדינן דקם ליה בדרבה מיניה כדתנן התם הא אם יהיה אסון לא יענש אבל מלקות וממון היכי שבא לחייב שניהם למה לא יקיימו בו כאשר זמם בכולא דהכי נמי אמרינן ונפסליה לדידיה ולא לזרעו בעינן כאשר זמם. ועמ"ש בסמוך:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:2:1:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:2:1:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:2:1:2)

**כל המשלם אינו לוקה.** עיין בקונטרס. בבבלי גרסינן בשלמא לרבנן כדי רשעתו כו' אלא לר"מ מ"ט. וכתבו תוס' ואם תאמר מאי קושיא לר"מ הא בכתובות (דף ל"ז) מוקמינן הך קרא למיתה ומלקות ויש לומר הכי פריך ה"ל למוקמי קרא לממון ומלקות ולא למיתה ומלקות ע"כ. וקשה מאי פריך הש"ס דלמא סובר ר"מ כיון דגלי קרא לא יהיה אסון דמיתה וממון לא עבדינן מוקמינן נמי הך קרא במיתה ומלקות דלא עבדינן ואי לא כתיבי תרי קראי לא שמעינן תרווייהו מכדי רשעתו כדעבדינן צריכותא בכתובות שם. והא דמוקי ליה ר' ישמעאל במלקות וממון ולא במיתה ומלקות היינו משום דסובר מיתה ומלקות מיתה אריכתא היא כמפורש בבבלי לקמן פ"ג (דף י"ג) אבל ר"מ לית ליה הך סברא. ותדע דהא מדסמיך ליה ארבעים יכנו משמע דלוקין אם כן אין למוקמי כדי רשעתו במיתה ומלקות דהתם ודאי אינו נפטר במלקות דאיתגורי איתגור ואפילו הכי ילפי רבנן. מהך קרא תרווייהו כמ"ש תוס' כתובות שם בד"ה וחדא כו' ע"ש על כרחך לומר מכל מקום מסתבר לאוקמי פטור דידיה במיתה ומלקות. ולא ידעתי מאי דוחקייהו לפרש קושית הש"ס הכי טפי הל"ל מאי טעמא לא מוקי ליה בתרווייהו במיתה ומלקות וממון ומלקות. ולעיל כתבתי בתוס' בד"ה עדים כו' דרבנן ילפי ממון ומלקות מגזרה שוה דשקר שקר או רשע רשע ע"ש ולא קשיא דהכי אמרינן דרבנן ילפי מכדי רשעתו ממון ומלקות דכן דרך הש"ס לקצר דהשתא דילפינן ליה בגזרה שוה נכלל הכל בכדי רשעתו. ותדע דבגז"ש פליגי דהא איכא דמתני להא דעולא אדר' יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כמפורש בבבלי בסוגיין. וקשיא כיון דגם לר"מ צ"ל דיליף ממוציא שם רע אם כן למה אמר עולא מילתיה אברייתא ולא אמתני' אלא ודאי בגזרה שוה פליגי ומאן דמתני להא דעולא אברייתא סובר טעמא דר"מ דלית ליה גזרה שוה דרשע רשע. ותוס' כתובות דף ל"ה כתבו בד"ה רבא כו' וסוגיא דלקמן כרבא כו' ע"ש וקשה טפי ה"ל להקשות לר"י דמחייב מיתה ומלקות כמ"ש בסמוך ולדידיה ודאי מוקמינן חד למלקות וממון ש"מ דלית ליה גז"ש דרשע רשע. אלא דיש לומר כיון דגלי קרא בעדים זוממים דמשלמים וכתיב והצדיקו דלוקין על לא תענה סלקא דעתך אמינא קרא אתיא אפילו היכא דאיכא לקיים כאשר זמם בתשלומים לוקה נמי אי לאו דכתיב כדי רשעתו. אם כן אף סוגיא דלקמן איכא לאוקמי כאביי וצ"ע ועמ"ש בסמוך בד"ה ואין כו'. ואהא דאמר עולא גמר לה ממוציא שם רע כתבו תוס' ואם תאמר ניליף נמי ממוציא שם רע לא תענה אע"ג שהוא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו והיה אם בן ל"ל ויש לומר מוציא שם רע גופיה לא למדנו דלקי אלא מוהיה אם בן דקאמר פ' נערה למדנו יסרו מויסרו ויסרו מבן והיה אם בן ע"כ. וקשה הא לא שמעינן דלוקין אלא והצדיקו את הצדיק כו' דאייתר אבל והיה אם בן אינו מיותר כמפורש ברש"י (דף ב')בד"ה משום כו' ע"ש א"כ לא תירצו מידי דאף אילא כתיב והצדיקו איכא למילף מלקות למוציא שם רע מוהיה אם בן הכות הרשע דמפורש דבמכות איירי וצ"ע. וקושייתם יש לומר דלא תענה הוי נמי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו אי לאו דכתיב והצדיקו כמ"ש תוס' בסוגיין בד"ה ורבנן כו' ע"ש והא ודאי ליכא למילף ממוציא ש"ר. ואפשר לומר דקשיא להו קושייתם שמקשינן בד"ה ורבנן כו' הא דפריך תיפוק ליה מלא תענה למה לא משני משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וליכא למימר כתירוצם עדיפא מיניה משני. דודאי אין זה עדיף דהא משום דהוא לאו שאין בו מעשה לא איצטרך דאיכא למילף ממוציא ש"ר וכמ"ש ומה שתירצו עוד לר"מ פריך דנפקא ליה אזהרה לעדים זוממין מולא יוסיפו ע"כ קשיא טפי לגמור ממוציא שם רע דלדידיה לא הוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד ואיהו הוא דיליף ממוציא ש"ר. אבל תירוצם האחרון קשה לי דלדבריהם צ"ל דפריך הש"ס ל"ל לעולא למימר לר"מ עדים זוממין לוקים משום והצדיקו תיפוק ליה מולא תענה. מי הגיד להמקשה דעולא כר"מ אמרה לשמעתיה דלא כרבנן. תו פריך בבבלי מה למוציא שם רע שכן קנס ומשני ס"ל כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוא. וכתבו תוס' ורבנן סברי עדים זוממין לאו קנסא ולא ילפינן ממוציא שם רע ודרשינן כדי רשעתו אף במלקות וממון וילפינן כל מלקיות מעדים זוממין דעיקר מלקות בעדים זוממין כתיב ואפילו קנסא ילפינן מעדים זוממין דאפילו נתחייבו ממון כשהעידו על קנס ממעטינן מכדי רשעתו שאינו לוקין ומשלמין ע"ש. (ועיין בתוס' כתזבות דף ל"ב בד"ה דאין כו'). ואמרינן בכתובות שם טעמא דעולא דאמר כל היכא דאיכא מלקות וממון משלם ואינו לוקה דיליף תחת תחת ור"י דאמר לוקה ואינו משלם דכתיב כדי רשעתו ולית ליה תחת ע"ש וקשה כיון דריבתה התורה עדים זוממין לתשלומין א"כ אי לית לן גזרה שוה דתחת תחת יש לנו לומר בכל מקום משלם ואינו לוקה דומיה דעדים זוממין דגבייהו כתיב כדי רשעתו וכי תימא לא ילפינן מעדים זוממין שכן לא עשו מעשה אם כן נימא בכל מקום לוקה ומשלם דהא לא לקי עלייהו כדי רשעתו. ולפי מה שכתבו תוס' שם בד"ה אלא כו' לא אמר עולא דמשלם ואינו לוקה אלא בהני תלת ע"ש יש לומר דה"ל עדים זוממין וחובל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. אדרבה דוק מיניה בשאר מקומות ואינו משלם ולוקה ומעתה ליתא לקושית הרב בעל פני יהושע שם למה לא ילפינן בעלמא מהני תלת כו' ע"ש:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:2:1:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:2:1:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:2:1:3)

**ואין משלשין במכות.** בבבלי גרסינן מנא ה"מ אמר אביי אתיא רשע רשע כו' רבא אמר בעינן כאשר זמם וליכא. ותו' כתבו כתובות (דף ל"ה) בד"ה רבא כו' וי"ל רבא ור"י אית להו בכל מקום גז"ש דרשע רשע בדבר שהוא בגוף המלקות כו' ע"ש. ותימא הרי הכא שהוא בגוף המלקות ואפ"ה לית ליה לרבא גז"ש דרשע רשע. וביותר יש לתמוה על תוס' סנהדרין (דף ל"ג) בד"ה אתיא כו' דמקשינן בתחלה מסוגיא דהכא ותירצו דוקא בגוף המלקות כו' ע"ש ואין תירוץ זה מספיק לקושייתם ודוחק לומר שבתירוצם בתרא לא נדו מתירוצם קמא וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:2:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:2:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:2:2:1)

**שביעית משמטתו.** כתב תו' והרא"ש הלכה כלישנא בתרא דפשטא דלישנא דמתני' מסייעא ליה ע"ש. ותימא הא ר"ה ור"נ ור"ש ור' בא ורב עמרם ורב מתנה כולהו סבירא להו כלישנא קמא. גם סתמא דש"ס פריך לקמן לרב יהודה מלישנא קמא. ונראה שזה היה טעם רבינו אליהו שפסק באזהרות שלו כלישנא קמא ועיין ברא"ש. ונראה לי ראיה לדבריו מהא דגרסינן ריש פ' שואל הלואת יו"ט רי"א לא ניתנה לתבוע רבה אמר ניתנה לתבוע ת"ש השוחט אתהפרה כו' אא"ב ניתנה לתבוע מש"ה ושמט אא"א לא ניתנה ליתבע אמאי משמט שאני התם דאיגלאי מילתא למפרע דחול הוה. וכתב הר"ש במתני' דהשוחט את הפרה ותימא למ"ד ניתנה ליתבע מי ניחא ע"כ לא פליגי אלא לאחר י"ט אבל בי"ט כולהו מודו דלא ניתנה ליתבע ולא קרינא ביה לא יגוש בשביעית דמאי דקרינן ביה לא יגוש אחר שביעית אינו מועיל מידי דהוה אמלוה לחבירו לעשר שנים ע"כ ויש לתמוה על תמיהתו שהדבר מבואר שקושית הש"ס אזלא ללישנא קמא ומתני' במלוה על המשכון וכדמשני רבא. וכ"ש לגירסת הרי"ף דגרס התם רבא אמר ניתנה ליתבע דאיהו הוא דמוקי מתני' במלוה על המשכון ש"מ דס"ל כל"ק. וזו היתה נ"ל ראיה שאין עליה תשובה. אלא שרש"י שם כתב ל"ג אא"ב כו' אלא ה"ג ואם לא ניתנה ליתבע מאי משמט ע"כ. נראה שכך היתה גירסתו א"כ אין ראיה משם אבל אם מדעתי הגיה משום קושית הר"ש קשה ועיין בחידושי הרשב"א במסכת שבת שם וכמ"ש בסמוך:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:2:2:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:2:2:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:2:2:2)

**השוחט את הפרה כו'.** הרמב"ם פ"ט מהל' שמיטה פסקה להך מתני' וכתב הראב"ד אשתמיטתיה דהירושלמי מוקי להך מתני' כר"י אבל לרבנן כל הקפות החנות אינה משמטת והא דהפרה הקפת החנות היא ע"כ. ונראה שהרמב"ם מפרש הסוגיא הכי ר"ל סובר חילוק הפרה כהקפת החנות היא לכך מוקי לה כר"ו דסובר לר"י הקפת החנות כיון שיכול לתבעו בכל עת קרינן ביה לא יגוש והראשון ראשון דקאמר ר"י לאו דוקא ופריך הש"ס ולר"י מי ניחא וכי ראוי לתבעו בר"ה וכיון שכן לא קרינן בה לא יגוש בשביעית כלל. ושני ר' בא מתני' דהשוחט את הפרה אתיא ככ"ע דכיון שאינה ראויה לתבעה מיד אין ראוי להאמינו וכיון שאין להאמינו ראוי שיתן לו מעות מיד (לו) ולא נתן ש"מ בהלואה נתן ולא דמי להקפת חנות אלא להלואה ובהקפה שניה פליגי אם ראוי ליתן לו מעות או לא. ופסק כמתר' דאתיא ככ"ע לר' בא. ופי' זה היה נראה נכון אלא שכתב שם הלכה ט' המלוה את חבירו לזמן י' שנים אינו משמט כיון שעתה אינו יכול לנגוש התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטת. וכתב הכ"מ ירושלמי (ר"ל הא דרב) והטעם כיון שחייב הוא לשלם לצאת ידי שמים וכן אם תפס המלוה אין מוציאין מידו קרינן ביה לא יגוש ולא דמי לקובע זמן שאין עליו שום חיוב בתוך הזמן ע"כ. וקשה כיון שפרה שחלקה בר"ה אינו יכול לתבעו בשביעית למה משמטת הא לא קרינן בה בשביעית לא יגוש וכי מה בין זו להלואה שקבע זמנה אחר שביעית וע"ק אם נפרש הא דרב שלא יתבענו לעולם לא שייך הא דהשוחט את הפרה הכי. ואף שהרא"פ דחק לפרשה אינו עולה יפה) אם לא נפרשנה בענין אחר כדלקמן וגם זו דלא כשיטת הרמב"ם. וגבי הקפת החנות כתב הטעם כיון שדרך להקיף זמן אחר זמן ואינו נפרע ממנו עד שיזדמנו לו מעות ואין דרך לנגשו הוי כאלו הלוהו עד אחר שביעית ואין השביעית משמטתו ע"ש. וקשה הא כל הקפת החנות אפי' היא מזמן מרובה אינה משמטת והלא הקפה כזו דרך לנגשו למה אינה משמטת ולי נראה לרבנן הקפת החנות אינה הלואה אלא כמו שאלה שאין השביעית משמטתה אפי' הקיף כמה פעמים. וה"פ דסוגיין רב אמר המלוה את חבירו ע"מ שלא לתבעו בב"ד לעולם אפ"ה השביעית משמטתו דמ"מ קרינא ביה לא יגוש שהרי תובעו בינו לבין עצמו ואין הנגישה בב"ד דוקא. ומייתי ראיה ממתני' השוחט את הפרה כו' אע"ג דהלואת יו"ט לא ניתנה לתבוע ואפי' נודע אח"כ שהיה חול מ"מ ה"ל יו"ט דאיכא למגזר שמא יכתוב ואפ"ה משמטת ש"מ כרב ואמר ר"ל דממתני' אין ראיה דאתיא כר"י דאמר אפי' הקפת החנות ה"ל הלואה הואיל וראויה לתבעה ה"נ כי איגלאי מילתא למפרע שהיה חול ראוי לתבוע אחר שביעית וקסבר המלוה לעשר שנים משמטתו דבתר הכי קרינא ביה לא יגוש. אבל אם אינו ראוי לתבעו לעולם אינה משמטת ופריך וראוי לתבעו בר"ה לא יהא אלא הקפת החנות בעינן מיהת שיהיו ראויין לתבען דאל"כ אינה משמטת וה"ג ואמר ר' בא כיון שאינו ראוי לתבעו (דה"ל הלוואת י"ט) אינו ראוי להאמינו וכיון שהאמינו אין ראוי שיתן לו מעות וה"ל הלואה. ש"מ כרב ואפי' אינו ראוי לתבעו לעולם משמטת. מיהו לפי מתי שכתב הרי"ף והרמב"ם הלואה יו"ט ניתנה לתבוע אין ראיה מהשוחט את הפרה כו'. וצ"ל דאתיא כר"י ולאו הלכתא היא. לכן כתבתי דהרמב"ם לית ליה להך פירושא. והר"ש כתב ומשני ר' בא כיון שראוי להאמינו כמי שראוי לתבעו וליתן לו מעות ולא נתן נעשית מלוה ומשמטת ושמא ר"ל כיון דאגלאי למפרע שהוא חול כמי שראוי לתבוע דמי אלא שהלשון דחוק ע"כ ובאמת גירסא זו תמוה וגירסת הירושלמי שלפני במסכת שביעית היא כעין גירסת הר"ש. אבל הגירסא שבסוגיין נראית יותר נכונה. ולולי דמסתפינא אמינא דדוקא נקט השוחט את הפרה כו' דבבשר דרך ליתן מיד מעות כדאמרינן בבבלי יומא היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא ליה דמיה לאלתר ועדיף מהקפות החנות ואפי' רבנן מודו בה:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:2:4:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:2:4:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:2:4:1)

**על מנת שלא תשמטנו שביעית כו'.** עיין בקונטרס. ולפמ"ש בסמוך דהא אמר ר' בא שלא לתובעו היינו לעולם אצ"ל דפליג ר' יוסי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי (ודברי הרא"פ וגירסתו אינן מבוררים) מיהו אבבלי דסוגיין ודאי פליג דאמרינן שם על מנת שלא תשמיטינו בשביעית אין שביעית משמטתו ע"מ שלא תשמיטיני שביעית שביעית משמטתו ע"ש פירש"י. ואי גרסינן גם כאן בשביעית ניחא ולכל הפירושים לא פליגי ר' בא ור' יוסי דתנאי שבממון קיים ותוס' כתבו שם בד"ה ושמואל כו' וא"ת מי דמי הכא שביעית ודאי עקר אבל התם מי יימר דעקר כדאמרינן בהזהב וי"ל דהכא נמי מי יימר דעקר שמא יפרע לו קודם ע"כ וקשה לפ"ז צ"ל דקושית הש"ס היא לל"ב דאמר המלוה לעשר שנים אין שביעית משמטתו דלל"ק לק"מ די"ל בכה"ג אפי' אמר ע"מ שביעית משמטתו דבהלואה זו ודאי עקר דודאי לא יפרע לו קודם שאין אדם פורע תוך זמנו. וה"ל לתו' בד"ה א"ד המלוה כו' לאתויי ראיה מהכא דהלכה כל"ב מדפריך הש"ס עליה. ולי נראה הא דמחלק הש"ס בהזהב לשמואל בין ודאי עקר לספק היינו למוקמי הא דאמר שמואל האומר ע"מ שאין לך עלי אונאה אין עליו אונאה אפי' לר"מ אבל להלכה ודאי קיי"ל כר"י אפילו ודאי עקר תנאו קיים דהא קיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י ועוד הא אביי מסיק התם מחוורתא שמואל דאמר כר"י. ובהל' מכירה פי"ג כתב הלח"מ וקשה כאן פסק כרב דתנאו בטל ויש לו אונאה ובפ"ט מהל' שמיטה פסק האומר ע"מ שלא תשמטני שביעית תנאו קיים וכ"ת אונאה לא ידע דמחל הא גם שביעית לא ידע כמ"ש תו' מי יימר דמחול שמא יפרע לו קודם כו' ע"ש. ותימא הא בשביעית איירי שהלוה אומר להמלוה הלויני ע"מ שלא תשמטיני שביעית כדפירש"י והוא יודע שלא נפרע לו קודם א"כ ידע ומחל. ותו' שכתבו מי יימר דעקר שמא יפרע לו קודם היינו למאי דס"ד שהמלוה התנה כך ועוד הא מיהת ידע הלוה (מאי) שמוחל לו אם לא יפרע לו קודם שביעית שלא ישמטנו ונכון:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:2:4:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:2:4:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:2:4:2)

**חד אמר במלוה על המשכון כו'.** בבבלי משני רבא הכא במאי עסקינן במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לב"ד ופירש"י מוסר שטרותיו לב"ד היינו פרוסבול וכ"מ בסוגיין. וקצת קשה למה לא מוקי לה באומר על מנת שלא תשמטיני בשביעית וע"ק מאי דוחקיה למיקמי מתני' בהכי דאיירי לאחר שעבר עליה שביעית לוקמי שעדיין לא עבר עליה שביעית וניון שבידו לעשות פרוסבול א"כ לא הפסידו לו מידי. ותוס' כתבו אפירש"י ולא נהירא דבשביעית תנן המוסר שטרותיו לב"ד והדר תק פרוסבול אלמא דתרי מילי נינהו ע"ש ונראה קסבר רש"י גם פרוסבול מוסר שטרותיו לב"ד מיקרי ומפרש הכי במלוה על המשכון איירי מתני א"כ כיון שיכול למסור שטרותיו לב"ד ע"י פרוסבול הלכך אינן משלמין הכל ולא ניחא ליה לפרש שיכול למסור שטרותיו לב"ד שאין כל בתי דינים ראויים לכך נמצא שהפסידו פעמים כולו אבל פרוסבול יכול לעשות בכל ב"ד (ועיין ברמב"ם פי"ג מה"ש הלכה כ"ז ובכ"מ שם). ונראה דבהא פליגי ר"נ ור"ש. ועוד נראה מ"ד פרוסבול סובר מלוה על המשכון דאינו משמט דוקא אם המשכון כנגד כל החוב וכמ"ש הרמב"ם שם וכיון שכן לא הפסידו כלום דהא בלא עדים נמי נאמן המלוה אפילו יש עדים שנתן לו המשכון במגו דהחזרתיו. וצריכין לדחוק שהמשכון ביד שליש לכך ניחא ליה לאוקמי בפרוסבול. ומ"ד במלוה על המשכון סובר אפילו מחט כנגד אלף זוז אינו משמט. ועיין בכ"מ שם:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:2:4:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:2:4:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:2:4:3)

**שלא תאמר כל שש שנים כו'.** עיין בקונטרס. וא"ת ל"ל קרא תיפוק ליה מדכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה שמעינן שבסוף משמט וי"ל כמ"ש הראב"ע בפסוק וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום יש מקץ שהוא תתלה ויש מקץ שהוא מסוף ויתכן להיות ראש ארבעים יום ע"כ. ר"ל איני יודע אם קצה הראשון או קנה האחרון. וסלקא דעתך אמינא שהשמיטה תהיה מתחלת שבע שנים לכך איצטריך למכתב שנת השבע שנת השמיטה. אבל רש"י פי' בפרשה מקץ כל מקץ הוא סוף. ואינו מוכרח וכל דברי הרא"פ בסוגיא זו אינן מחוורין:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:3:1:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:3:1:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:3:1:1)

**עד שיזומו את עצמן.** עיין בקונטרס וכן כתב הרמב"ם. והטור כתב בח"מ סי' ל"ח ומפני זה האחרונים נאמנים כיון שמעידים על גופן של עדים והם אינן נאמנים על עצמן לומר לא עשינו כך וכך והוי כאלו העידו עליהם שהרגו נפש או חיללו שבת. וכתב הלח"מ פי"ח מה"ע וקשה הא בגמ' פ' מרובה וזה בורר אמרו עדים זוממין חידוש הוא מאי חזית דסמכית אהני סמוך אהני וי"ל לרבא דאמר מכאן ולהבא נפסל הוא דאמר חידוש הוי אבל אביי דקיי"ל כוותיה דאמר למפרע נפסל לית ליה חידוש אלא יש טעם בדבר כמ"ש הטור ע"ש. לפום רהיטא נראה ראיה לדברי הלח"מ מסוגיין דאר"ל ר"י גמר מעדים זוממין וממוציא ש"ר ע"ש ואי ס"ד עדים זוממין חידוש הוא ה"ל למפרך מה להצד השוה שכן חידוש דהא מפורש בירושל' פ' אלו נערות שמוציא ש"ר חידוש ומביאו תו' פ' א"נ (דף ל"ב) אלא ודאי עדים זוממין לא חידוש הוא וליכא למיפרך הכי. וכן יש להוכיח מסוגיא דאלו נערות (שם) דקאמר אלא גמר מעדים זוממין כו' ע"ש. ועוד יש להביא ראיה ממ"ש הטור סי' כ"ח איו מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ואם קיבלו אפי' בדיעבד פסול והוא מדברי הרא"ש פרק הגוזל בתרא. ומייתי ראיה מהזמה ע"ש וכ' המרדכי וקשה הא עדים זוממין חידוש הוא. ומפני כך פסק בדיעבד דנין עליו. ולפמ"ש הלח"מ דהטור סובר להלכה לא אמרינן דעדים זוממים חידש הוא ניחא אלא דקשיא לו הא דקאמר הש"ס בבלי פרק מרובה (דף ע"ג) ופרק זה בורר (דף כ"ז) רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל סובר עדים זוממין חידוש כו' א"נ רבא אית ליה דאביי וטעמי משום פסידא דלקוחות מאי בינייהו כו' ע"ש שלא מצא קולא לטעמא דחידוש. ולדברי הלח"מ איכא בינייהו טובא. שהרי כתב שם לטעמא דהטור אף אם אמרו העדים שגם הלוה והמלוה היו עמהם הוי הזמה וכ"כ התוי"ט ע"ש ולמ"ד חידוש לא הוי הזמה והעדים פטורים ועוד למ"ד חידוש אם קיבלו עדות שלא בפני בע"ד בידיעבד כשר ולמ"ד לא הוי' חידוש פסול בדיעבד. גם עיקר הטעם קשה דלכך באו שנים ואמרו אלו שנים חיללו שבת אין שני אלו נאמנים להכחישם ולומר בהיפך שנוגעים הם בעדותם והעדים אינם נוגעים אף דהני אומרים איפכא דהויא להו שלא תאמר כלום. א"כ ה"נ עדים הראשונים ה"ל לשתוק וכיון שכן לא מיקריין נוגעים ושפיר קאמר רבא חידוש הוא. וכן נראה דעת כל הראשונים דעדים זוממין חידוש הוא וכ"כ בעה"מ בסוגיין ע"ש. עוד כתב הלח"מ מנ"ל להרמב"ם לומר שאם אמרו עמנו הייתם גם אתם גם הלוה והמלוה הוי הכחשה ולא הזמה ע"ש שהאריך. והדבר פשוט כיון דבעינן שיהו העדים מוסרים כדיליף מקרא ואין העדים מוסרים אלא כשלא היו כלל במקום הלוה והמלוה אבל כשהיו שם אלא שהאחרונים מכחישים את הראשונים אינה אלא הכחשה וכמ"ש הרמב"ם וכשאומרים המזימים עמנו הייתם בו ביום ולא היו המלוה והלוה עמהם והמעשה היה ביום אחר הוי הזמה כדמוכח' בסוגיין דאמר רבא עמנו הייתם אלא בתרי בשבת הרג פלוני את הנפש נהרגין שהרי הוסרו העדים הראשונים מכל כעדות. והלח"מ שם חולק בענין אחר ואין צורך. ונראה שגם הטור לא קאמר אלא שיש חילוק קצת בין הראשונים והאחרונים אבל לדינא מודה לדעת הרמב"ם וכן עיקר:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:3:1:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:3:1:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:3:1:2)

**אינה נהרגת כו' עיין בקונטרס.** וכפי' הראשון פירשו רש"י והרי"ף וכפי' השני כי' הר"ב. וכתב התוי"ט דלשון המשנה משמע כפי' הר"ב ע"כ ר"ל לפי' קמא קשיא קושית הש"ס מאי דהוה הוה ול"ל למתני אלא כח הראשונה. ואינו מוכרח דלמסקנת הבבלי צ"ל דקמ"ל אע"ג דאר"י איסטטית היא זו מ"מ ההורג אינו נהרג דחיישינן מיהת שמא עדים זוממים הם. והראשונים פירשו באו אחרים והזימום כגון דאתי סהדי והזימו לעדות ראשונים ובאו כת שלישית והזימו לכת השנייה ובאו כת רביעית והזימו לשלישית אפי' עד מאה כולם יהרוגו ור"י פליג ואמר איסטטית היא זו לא נכון הוא זה (כ"כ הערוך [בערך איסטסיס] בשם ר"ח) ובסוגיין משמע שפי' זה הוא עיקר וכ"ה בתוספתא בפירקין מעידים [אנו] באיש פלוני שהרג את הנפש ובאו אחרים והזימום הנדון פטור כת הראשונה חייבת באו אחרים והזימים הנידון חייב כת הראשונה פטורה והשנייה חייבת כת אחת נכנסה וכת אחת יוצאת אפי' מאה כולן פטורין (יהרוגו) רי"א איצטניסית היא זו ואין נהרגת אלא כת הראשונה בלבד. והרי"ף השיב על פי' זה אי הא דקאמר הש"ס אטו כ"ע גבי הני הוו קיימי. הא לאו בכת אחת איירי דקאמרת כ"ע גבייהו הוו קיימי. ב. תנן אפילו מאה כולן יהרוגו ואי ס"ד דהני מוזמי להני והני להני אמאי כולם יהרוגו הא לא מיחייב קטלא אלא מאן דקיימא עלה הזמה בלחוד. ג. טעמא דר' יהודה היכי מתברר להך פירושא ע"כ. ואפשר לפרש מעיקרא ס"ד ר"י כרבנן כי היכא דרבנן סברי דמקבלין כל העדיות ולא מחזקינן להו בשיקרא אע"ג שכבר הוזמו כמה כיתות ה"נ אמרינן בהכחשות ור"ל כר' יהודה דאמר מדהוזמו שני פעמים מחזקינן לכולהו סהדי בשיקרא ה"נ משהוחזקו שני פעמים בשיקרא תו לא מקבלינן סהדי וקאמר ר"י אנא דאמרי אפילו לר"י אטו כ"ע לגבי הני הוו קיימי כלומר השנייה אומרים שעמדו אצל הראשונים והאחרונים אומרים שהשנייה עמדו אצלם וזה רחוק אבל הכי אין הכיתות מכחישות זואת זו הלכך אמרינן הניידעו בסהדותא והני לא ידעו בסהדותא ומיושב שפיר קושיא. א. ג. והא דקאמר כולן יהרוגו ה"ה נמי כולן פטורין בלשון התוספתא ור"ל כל שהכת אחרונה מסייעין להו פטורין וכל שאין כת אחרונה מסייעין להן נהרגין ונקט כולן בהרגין דהיא עיקר פלוגתייהו. וא"ת א"כ מאי פריך הש"ס מאי דהוה הוה לישנא קמ"ל דאין כת שניה נהרגין דכיון שבאה כת שלישית והזימם ה"ל איסטטית ולאפוקי מאיבעיא דר' בון וי"ל סובר הבבלי מדתנן באו אחרים והזימום תרי זימני ש"מ דבנהרג פליג ר"י דאל"כ ה"ל למתני תלתא זימני באו אחרים והזימום. ולפי' זה צ"ל הא דאמרינן עדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות רבנן ולא ר"י דלדידיה כיון שזוממי זוממין אינן נהרגין גם עדות המזימין אין מקבלין דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה נמצא שביטלת תורת הזמה אלא ודאי סובר ר"י הא דבעינן כאשר זמם היינו דוקא היכא דאפשר אבל אם לא אפשר לקיים בהו כאשר זמם אין עדותן בטל בכך אבל לפי' הרי"ף ניחא דהא ודאי אפשר להזימם למזימים אם באה כת מעלמא והזימם. ולפירוש הר"ב קשה דהא איהו דאמר דאית ליה לר"י עדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות א"כ אין כאן עדות דכי היכי דלא מקבלין כת שנייה דמחזקינן להו בשיקרא ה"נ אין לקבל זוממי זוממין דאמרינן הנך סהדי מהדרי אשיקרא וכיון שכן עדות הזוממין נמי לאו עדות הוא כיון שאי אתה יכול להזימם וכן העדות הראשונים אין לקבל מטעם זה ודוחק לחלק בין כת שנייה לזוממי זוממים. ומ"ש התוי"ט שפי' הרמב"ם כפי' הר"ב אין נראה ומ"ש ואין נהרגין אלא כת הראשונה בלבד ואין שומעין מאותן שבאו אחרי כן ר"ל אם לא שמעו קודם שנהרגו מאותן שבאו אחרי כן אבל אם שמעו אף אלו אינן נהרגין. ומ"ש הרי"ף פלוגתא דר' לעזר וריש לקיש והלכתא כר"א. וסיים הרא"ש דמשום ר' יוחנן אמרה ע"כ ק"ק למה לא הביא הרי"ף פלוגתייהו דר"י ור"ל ותו לא הוה צריך למפסק הלכתא דאזלינן בתר כללא ר"י ור"ל הלכה כר"י:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:3:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:3:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:3:2:1)

**באו אחרים כו'.** בבבלי בסוגיין גרסינן אמר רבא באו שנים ואמרו בחד בשבת הרג פלוני את הנפש ובאו שנים והזימום ואמרו בע"ש הרג נהרגין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאי בר קטלא הוא ופירש"י שלא הועד עליו בב"ד ואלי הוה אתי ומודה הוה מיפטר. וכתבו תו' ואין נראה דזה לא מצינו דא"כ כל חייבי מיתות יכולים להודות ולפטור עצמם ע"ש קשה ה"ל להקשות ממה שהרג יהושע את עכן ודוד את גר העמלקי בהודאת פיהם ש"מ כשמודה לא מיפטר וי"ל בלא"ה צ"ל דהתם הוראת שעה היתה כמ"ש הרמב"ם ספי"ח מה"ס גזירת הכתוב היא שאין ממיתין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים וזה שהרג יהושע את עכן ודוד לגר העמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה אודין מלכות היה אבל ב"ד אין ממיתין המודה בעבירה כו' ע"ש:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:3:2:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:3:2:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:3:2:2)

(וזה שכתב הרמב"ם דין מלכות היה לא קאי אלא ער גר העמלקי אבל לא על עכן דאף שנאמר יהושע היה מלך מ"מ לא היה לו כח לסקלו כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' מלכים ובירושלמי ר"פ ארבע מיתות ודוחק). אך קשה מדבריהם נראה שמפרשים דעת רש"י דהמודה מיפטר ממיתת ב"ד ואפילו באו עדים אח"כ דאל"כ לא מקשים מידי מחייבי מיתות א"כ ה"ל להקשות לפ"ז שוגג חמור ממזיד דהמזיד נפטר בווידוי לחוד והשוגג צריך ווידוי וקרבן וע"ק א"כ קרא ל"ל דאין ממיתין האדם בהודאת פיו פטיטא הא הודאת פיו מהני לפטרו ולא לחייבו. וכן מוכח מלשון הרמב"ם שהבאתי דאיכא קרא דאמר גזירת הכתוב כו'. ונראה דיליף ליה מדכתיב ע"פ שנים עדים יומת המת. ולאו מדכתיב עדים ממעטינן הודאת פיו דאיכא למימר קמ"ל קרא עדים וכ"ש הודאת פין אלא מדכתיב פי דמיותר דריש ליה על פי העדים אבל לא בהודאת פיו. ולכך נקט הרמב"ם לישנא דקרא ע"פ שנים עדים. (והכ"מ סתם מקורו) וכן דרשו בגיטין בבלי (דף ע"א) על פי שני עדים דכתיב בפ' שופטים ולא ע"פ כתבן. ומעתה מאי דקשיא למה לא יליף לה הש"ס מקרא קמא ע"פ שנים עדים וכן הקשו אפירש"י בחומש ע"ש ניחא דע"פ קמא איצטריך למעט הודאת פיו ועי' מ"ש לקמן (בהלכה ה' בד"ה על). אבל נראה שמעולם לא עלה על דעת רש"י לומר שיהא חייב מיתה מיפטר בהודאת פיו אלא ר"ל כיון שההורג בעצמו יודע שהרג את הנפש א"כ גברא בר קטלא הוא דה"ל כאחר גמרו דין שיש לו להודות על חטאו וליהרג ע"י ב"ד לזה אמר אפילו בא והודה מיפטר הלכך לא הוי בר קטלא עד שיבואו עדים ויעידו וידונו על פיהם וזה ברור. וא"ת לפ"ז איך חייב קרא מיתה למברך את השם הא אין בלבו כלפי מעלה אלא שהעלה השם לדבר אחר ומכנהו בשם המיוחד ומקלל פטור (ועיין בפרק ארבע מיתות דף ס"ה ברש"י בר"ה הואיל כו'). א"כ לעולם יכול לפטור עצמו בזה מאי קאמרת שמודה שהיה לבו לשמים נמצא שזה נהרג בהודאת פיו וי"ל כיון שהתרו בו והוא אמר ע"מ כן אני עושה ידענו שהיה לבו לשמים ונהרג על פי העדים. ולריב"י דאמר חבר א"צ התראה צ"ל במברך השם מודה דגם חבר צריך התראה. גם באשה חבירה ס"ד דצריכה התראה כמפורש בבבלי סנהדרין (דף מ"א). ותוס' כתבו סנהדרין (דף ס"ה) בד"ה יצאו עדים זוממין שאין בהן מעשה תימא ל"ל קרא למעט עדים זוממין מקרבן הא אפי' בשוגג מיקטלי דלא בעי התראה וי"ל משכחת לה שהוזמו קודם גמר דין דאין נהרגין עד שיגמר הדין א"נ כגון שחזרו בהן מעצמן ואמרו מבודין אנחנו ע"כ וקשה לתירוצם הראשון אם הוזמו קודם ג"ד א"כ אין בהן מיתת ב"ד ואנן חייבי מיתות ב"ד בעינן לעילף וא"ל כיון שאלו באו המזימים אחר ג"ד היו חייבים מיתה. דהא בעינן דומיא דעכו"ם והתם במזיד חייב מיתה עכשיו. ותירוצם השני קשה הימנו שמלבד קושיא שהזכרתי קשה נמי הרי אם יבואו עדים ויזימם אחרי הודאתם חייבין מיתה דקיי"ל כרבא הכחשה תחילת הזמה גם אינן נאמנים לחזור דהא קיי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכ"ת אף דלגבי אחרים אינן נאמנים לחזור ולהגיד גבי עצמם נאמנים ולא מהני הזמה אח"כ קשה הלא הנדון למיתה הוא עומד כל זמן שלא באו הזוממין דלגבי דידיה ודאי אין חוזרים ומגידים למה לא יהרגו כדי לקיים בהם כאשר זמם. גם צ"ל דפליגי תוס' על הר"ח דאמר גם לגבי עצמם אינן נאמנים כמ"ש הש"ך ח"מ סי' ל"ח ע"ש שהאריך. ועיקר קושייתם נראה ליישב ודאי התראה לא צריכי שהם רצו להרגו בלא התראה כמפורש פ' אלו נערות אבל אם נתברר לן ששוגגים היו ודאי פטורים שלא מצינו שוגג נהרג ואפילו אם נתברר שאומר מותר פטור ומביא קרבן דלחייב מיתה בעינן שיהא מזיד ממש ולחיוב קרבן אפילו אומר מותר שוגג הוא כמ"ש תו' פ"ב. ודוקא שנתברר שהן שוגגים אבל אמירה דידהו שוגגים היינו לאו כלום הוא דא"כ ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה שיכולים לומר שוגגים היינו וכ"כ הרמב"ם פ"ב מה"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:3:2:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:3:2:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:3:2:3)

**אין עדים זוממין כו'.** כתב הרמב"ם פרק עשרים מה"ע נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אי ן נהרגין מ ן הדין שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא ממון מיד זה לזה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו. וכתב הראב"ד נהרג זה כו' שיבוש הוא זה ע"כ לפום ריהטא היה נראה שסובר הראב"ד הא דהרגו אין נהרגין יליף מיתורא דלאחיו שבא ללמד דבעינן שיהא אחיו קיים. ולכך. קאמר דמה שכתב הרמב"ם דהא אין נהרגין מדברי קבלה הוא שיבוש דמקרא יליף ליה. אך קשה אף שלשון המשנה משמע כך דמלאחיו יליף א"א לומר כן דלאחיו מיעוטא הוא דהא מיצרך צריכא לאחיו ולא לאחותו. ויותר נראה דקאי אמה שמחלק הרמב"ם בין מיתה למלקות וממון. ובאמת הדבר צריך טעם. והכ"מ כתב שני טעמים ע"ש והם תמוהים דמ"ש משום חומר עונם אינם נהרגין שאין מיתת ב"ד מכפרת עליהן. קשה א"כ מלקות נמי הרי פעמים שמת מן המלקות נאמר נמי גדול עונם ולא ילקו א"נ לא כל אדם שוין איך יתכפר זה במלקות אלא ודאי לא חילקה התורה בכך ומקיימים בהם כאשר זמם ותדע דהא בעינן למילף ק"ו ולא פריך הכי מיהו י"ל דהיינו דקאמר א"כ ענשתה מן הדין. וכ"כ המהרש"א פרק ארבע מיתות (דף ס"ד) בד"ה ומזרעך כו' ע"ש. והטעם השני שאילו לא היה חייב מיתה לא הניחו ה' להרגו ע"ש תימא הא אף כי ידעינן שהנדון חייב מיתה נהרגין העדים כדאמרינן בבבלי (דף ה') באו שנים והעידו שהרג ובאו ב' והזימום ואמרו בע"ש היה המעשה נהרגין דבעידנא דקא מסהדי לאו בר קטלא הוא. הרי מפורש כמ"ש. דוחק לחלק הואיל ונעשה ע"י ב"ד. שהרי כבר אמרו ויהא הקולר תלוי בצואר העדים ולי נראה הטעם דעדים זוממים חידוש דמ"ש סמכת אהני סמוך אהני והתורה אמרה לסמוך על המזימים כדי להציל הנדון דכתיב והצילו העדה דליכא למימר אי משום הצלה לא יהרגו גם העדים דא"כ לא יהרג אדם מעולם דכל העדים הויא להו עדות שאי אתה יכול להזימה אבל אחר שכבר נהרג להציל העדים הדרינן לקמייתא מ"ש דסמכת כו' ואינן נהרגין אבל במלקות וממון דלא כתיב והצילו העדה אין טעם לחלק בין קודם לאחר מעשה. אך קשה כיון דמגז"ש יליף מלקות כמפורש בבבלי בסוגיין חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע. א"כ מנ"ל לחלק. וכ"ת סובר הרמב"ם סוגיא זו אתיא כריש לקיש אבל ר' יוחנן פליג ולא יליף חייבי מלקיות מחייבי מיתות ולית ליה גז"ש דרשע רשע. כדאמרינן בבבלי כתובות פ' א"נ (דף ל"ה) ועמ"ש לעיל בתוס' בד"ה כל כו'. א"כ זה שכתב בריש פ' כ' אין עדים זוממין נהרגין ולא לוקין ולא משלמין כו' ויזומו שניהם אחר שנגמר הדין. מנ"ל הא כיון דלית ליה גז"ש והא דאינן חייבין עד אחר ג"ד בדיני נפשות כתיב. גם דברי רש"י ותו' נראה כדעת הרמב"ם שפירשו חייבי מלקיות מנין דאין לוקין עד שיגמור הדין על פיהם. ולא פירשו דקאמר מנין שלאחר שלקה אינן לוקין דביה איירי ברייתא דבריבי אלא סברי שלוקין אף אחר שנלקה הנדון דקסברי עונשין מן הדין בזה וכדעת הרמב"ם. ואינו מוכרח דתו' סוברים מכאשר זמם כו' ילפינן לאחר מעשה פטורים ואין חילוק בין מיתה למלקות דכאשר זמם אכולהון קאי ולא פריך חייבי מלקות מנין אלא אשאין נעשים זוממין עד שיגמור הדין. ודעת הרמב"ם הא דהרגו אינן נהרגין לאו מקרא דייק להו אלא כך הלכה ודוקא נקט בריבי הרגו כו' אבל מלקות וממין דאינן הלכה אפילו לאחר מעשה נמי חייבים ובגז"ש לא יליף דאין למדין ק"ו מהלכה כדתנן בנזיר פ"ז. וק"ו דתנן לאו דוקא אלא ה"ה באחת משאר מדות לא ילפינן כמ"ש המפרשים. ותו' כתבו ב"ק (דף ד') בד"ה ועדים זוממין פי' ריב"א אפי' לאחר מעשה משלמין דלא שייך בממון כאשר עשה דאפשר בחזרה ור"י אומר דחייבין מק"ו דעונשין ממון מן הדין ע"ש. ולמאן דדאין דינא דגרמי א"צ לכל הני טעמי דמדינא חייבין לשלם ואין להאריך בזה כאן. והרמב"ם השמיט חייבי גלות מה דינם וצריך טעם וא"ל דסובר שנכלל בכלל חייבי מלקות וכמ"ש תוס' בסוגיין דהא בגמרא פריך חייבי גלות מנין ש"מ שאינן שוין ע"ש ברש"י ותוס' וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:4:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:4:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:4:2:1)

**אינו נפסל בב"ד כו'.** כתב הרא"פ פ"ת דתרומות מבואר כשאומר שאין נפסל אלא בבית דין היינו מכאן ולהבא ולא למפרע ע"כ כוונתו להא דאר"ח זאת אומרת פסול משפחה צריך בית דין. ואין מכאן שום ראיה דהכי קאמר מהא דתניא שם מקוה פסולו ביחיד וב"מ פסולו ביחיד ואל יוכיח בן גרושה שפסולו בב"ד שמעינן דפסול משפחה צריך שיעידו שני עדים בפני ב"ד דוקא אבל אם העידו בפני יחיד אפילו מומחה אינו כלום ואם תאמר הא כל קבלת עדות צריך שלשה כמ"ש בח"מ סי' כ"ח וכן מוכח מקידוש החדש י"ל ס"ד פסול משפחה קיל ועמ"ש שם בתרומות. ומה שפי' הרא"פ עוד בסוגיא זו בב"ק כל דבריו דחוקים ורחוקים מן הדעת ועמ"ש שם. ופי' בקונטרס עמוק הוא וצריך עיון הטיב בסוגיא דבבלי פרק מרובה ובו מתיישב לשון הסוגיא שפיר ועלה בדעתי לפרש עד זומם אינו נפסל בב"ד כו' היינו שאין צריך הכרזה אלא מעצמו נפסל משא"כ שאר פסולי עדות אפילו דאורייתא צריכין הכרזה וכדס"ד דרב שמואל בר פפא בסנהדרין פ"ג (דף כ"ו) אלא שאין הסוגיא מתיישבת שפיר. גם בירושלמי ב"ב פ"ג משמע כפי' בקונטרס:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:5:1:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:5:1:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:5:1:1)

**אף שנים כו'.** כתב תוס' תימא אימא עדים אתיא לרבות ארבעה אבל טפי לא וי"ל כיון שכת אחת מזימים שתי כתות ה"ה מאה ע"כ לא ידעתי מעליותא דארבעה דנחלקין לשתי כיתות משלשה דהא עכשיו מ"מ נכללין בכת אחת. וקושייתם נראה לתרץ אי ס"ד דאתי לרבויי ארבעה דוקא ה"ל למכתב או על פי ארבעה וממילא נדע שלשה עדים ל"ל אלא ודאי קרא אתי לרבות אפילו הרבה עדים בלי מספר ואי לאו דגלי לן קרא שלשה לא הוינא ידעין היקישא ונכון הוא:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:5:1:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:5:1:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:5:1:2)

**רש"א מה שנים כו'.** נראה לכך הקדים התנא דברי ר"ש לר"ע אף שהיה תלמידו דר"ש בא לפרש דברי הת"ק דקאמר להקיש שלשה לשנים ולא פירש אלא במה הוקשו שנים לשלשה בא ר"ש ואמר שלשה הוקשו לשנים לכך בזה מה שנים אינן נהרגין כו'. ומעתה אין צורך למה שדחקתי בקונטרס בד"ה להקיש כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:5:1:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:5:1:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:5:1:3)

**עד שיהיו כו'.** עיין בקונטרס. כתב הרמב"ם פ' כ' היו עדים רבים והעידו תכ"ד אינן נענשין עד שיוזמו כולן אבל אם היה הפסק ביניהן יתר מכדי דיבור נחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשין והשנים האחרים אין נענשין אע"פ שבטלה העדות כולה מפני שהן כת אחת הואיל ונפסלה מקצתה נפסלה כולה. וכתב הראב"ד איני יודע מהו כי מאחר שלא באו תכ"ד ונחשבו שני כיתות לענין הזמה למה תיבטל עדות הכת האחרונה כו' ע"כ. ונראה כיון שבא בבת אחת לב"ד אף שלא העידו תכ"ד נחשבין לכת אחת לענין זה שבטלה עדותן. ודייק ליה מדתנן מה יעשו שני אחין כו' וקשה הא גם ת"ק לא קאמר נמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטלה אלא דוקא כשהעידו תוך כ"ד הוא דאחד פוסל את כולן וכדאמר רבא והוא שהעידו כולם כ"ד וקאי נמי אקרוב או פסול אבל לא העידו תכ"ד עדותן קיימת א"כ שני אחין לא יעידו תכ"ד אלא ודאי כשבאו בבת אחת וראו המעשה מתתלה לאסהודי ונמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אפילו העידו אחר כ"ד של חבירו אלא שאינן נקראים כת אחת לענין הזמה ולא בעינן שיזומו כולן וכ"ת הא מיהת בעינן שיבואו יחד בב"ד תיקשי נמי לא יבואו שני אחין יחד בב"ד ואם יבואו לא יקבלו ב"ד עדותן ויחקרו קודם הקבלה אם יש בהן קרוב או פסול וי"ל כל שבאו לב"ד יחד להעיד עדותן בטלה אע"ג שלא נחקרה עדותן בב"ד וזו דעת תוס' בד"ה שמואל כי' ע"ש (ודלא כמהרש"א) וכ"כ הרמב"ם פ"ה מה"ע נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה בד"א שנתכוונו להעיד אבל לא נתכוונו להעיד מה יעשו שני אחים כו' וכיצד בודקין את הדבר כשיבוא לב"ד עדים מרובים בבת אחת אומר כשראיתם זה שהרג לראות או להעיד באתם כו' אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדותן בטלה ע"ש וזה ממש כמ"ש:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:5:1:4
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:5:1:4](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:5:1:4)

**רע"א לא בא כו'.** עיין בקונטרס וכ"פ רש"י. וריב"א פי' לא בא השלישי להקל עליו ולומר שאין נהרגין עד שיזומו כולן אלא להחמיר עליו שנהרג כשהוזם אבל שנים הראשונים נהרגין כשהוזמו אפילו לא הוזם השלישי והרי"ץ גיאות פירש אם הוזמו השנים אע"פ שלא הוזם השלישי נהרג עמהן עיין בנ"י ותוי"ט. ותימא הא דאמרינן בבבלי פרק היו בודקין (דף מ"א) כמאן כר"ע דמקיש שלשה לשנים במאי מוקמית ליה. דלפירש"י שם צ"ל דר"ע אית ליה דר"ש ומוסיף ואינהו דאמרי ר"ע פליג. ועוד למה יתבטל עדות זה אף שהשלישי אומר איני יודע ואי אפשר להזימו מ"מ עדות היודעים קיימת דהא נהרגין אע"פ שלא הוזם השלישי וביותר קשה לפי' הרי"ג דלא משנתינן בהזמת השלישי. ולפי' תוס' שם נמי קשה לדבריהם ר"ע סובר אין השלישי מבטל עדות השנים ולר"ש מבטל איך נאמר בקרוב או פסול הוא בהיפך לר"ע נמצא אחד מהן קרוב או פסול בטלה כל העדות ולר"ש תתקיים העדות בשאר. על כרחך לומר מפרשינן הא דתנן מה שנים נמצא אחד מהן קרוב כו' לאו דר"ע היא (ועמ"ש בסמוך בד"ה מה כו') א"כ מאי האי דקאמר כמאן כר"ע וצ"ע. ולדברי כולם הא דגרסינן בבבלי פ"ד מיתות (דף ס') והשלישי אומר אף אני כמוהו סתמא כר"ע דמקיש שלשה לשנים. קשה לרבא דמסיק בפרק היו בודקין סתמא דלא כר"ע א"כ קשיא סתמא אסתמא. ובסנהדרין ירושלמי פרק ארבע מיתות (הלכה ט') כתבתי בתו' בד"ה את ש"מ שית וא"ת למה לא קחשיב שבעה דהא איכא נמי הא דהלכה כר"ע דמקיש שלשה לשנים וי"ל כיון דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו אין זו רבותא ע"כ. ולפירש"י קשה הא איצטריך לאשמועינן לאפוקי מסתמא דפרק היו בודקין וקיי"ל סתמא בתרא עיקר. ודוחק לומר דפליג הירושלמי ארבא דמוקי סתמא דפרק היו בודקין דלא כר"ע. דהא ממתני' דייק ליה ע"ש. אבל לפי' תוס' ניחא דסתמא דפרק היו בודקין מוקי לה דלא כר"ע דאמר נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה וסתמא דפ' ארבע מיתות אתיא כר"ש דמקיש שלשה לשנים לענין הזמה וכר"ע דנקט לאו דוקא אלא ר"ע מוסיף אדר"ש וכמ"ש רש"י פ' היו בודקין. וניחא נמי בהא דלא קשיא לפירושם סתמא אסתמא. וכ"ת לפ"ז לית הלכתא כר"ע אלא כסתם מתני' וכל הפוסקים פסקו כר"ע בהא אם נמצא אחד מהן קרוב או פסל דעדותן בטילה י"ל כיון דשמואל ורב נחמן פליגי בהלכה זו אי קיי"ל כר' יוסי אי כרבנן שבקינן סתמא דמתני' ואזלינן אבתרייהו. והרמב"ם כתב פ"ב מה"ע היו העדים מרובים שנים מהם כיוונו עדותן בחקירות ודרישות והשלישי אומר איני יודע תתקיים העדות בשנים ויהרג. וכתב הלח"מ תימא בגמרא אמר רבא בחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אמר איני יודע עדותן קיימת כמאן דלא כר"ע. ובין שיפרש כרמב"ם כרש"י או כתו' דבריו תמוהם דהוא פסק בפ"ה כר"ע נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה ובפ' עשרים פסק כר"ש דבעינן עד שיזומו כולן ודחק הרבה וסיים ועדיין הדבר צ"ע ע"ש. ונראה הרמב"ם מפרש משנתינו ר"ע סובר כל שראה קרוב או פסול את המעשה אפילו לא כיון להעיד עדותן בטילה (ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה עד כו') וע"ז אמר רבא כמאן דלא כר"ע דלדידיה כי היכי דנמצא קרוב אי פסול עדותן בטלה אפילו לא כיון להעיד ה"נ בעינן שיזומו כולן אפילו זה שלא כיון להעיד ובא והעיד א"כ זה שאומר אני יודע שאינו ראוי להזמה מבטל עדות כולן. ובהא ודאי לא קיי"ל כר"ע הא קיי"ל כר' דאמר אימתי בזמן שהתרו בהן:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:5:1:5
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:5:1:5](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:5:1:5)

**מה שנים כו'.** כתב הנ"י יש לפרש שהוא סיום דברי ר"ע או שנאו מפני מחלוקות ר' ור"י. וכתב התוי"ט לא ידעתי למה הוצרך טעם הלא מבואר הוא שנתלה בפ' שהכתוב שנאו ע"כ. והדבר מבואר שכוונת הנ"י לתת טעם למה איחר התנא ולא כתב היקש זה בדברי ר"ש וקאמר לפירש"י סיום דברי ר"ע הם וה"ק להיקישא דת"ק ור"ש לא צריך קרא וכי איצטריך קרא להקיש אם נמצא קרוב או פסול ולפי' הרמב"ם שנאו לבסוף לסיים בו פלוגתא דר"י ורבי:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:5:1:6
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:5:1:6](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:5:1:6)

**בד"א בעדות נפשות כו'.** עיין בקונט' וכ"פ רש"י. וכתב תו' וקשה א"כ דיני ממונות ניליף מינייהו דהא כתיב משפט אחד יהיה לכם כו' ע"ש. עוד פירש"י שם בד"ה הרוג יציל לר"י דאמר אף שלא התרה ולא נתכוון להעיד מציל את הנדון כו ע"ש וקשה מנ"ל דר"י פליג בהא ארבי הא מסברא מחמיר ר"י בזה דתנן לקמן בפרקין רי"א לעולם אין נהרגין עד שיהיו שני עדיו מתרין בו. ומסתבר לומר דסובר אין עדותו עדות עד שהתרה בו ואם העדות רבים צריך שיתרו בו כולן והא דתנן ואימתי בזמן כו' ר' יוסי ור' היא ור"ע הוא דפליג וסובר אפילו לא התרה לא נתכוין להעיד מבטל כל העדות. וכן נראה דא"כ ה"ל למיתני מיד בדר"ע דאמר מה שנים כו' (כמ"ש בסמוך בד"ה רע"א) אבל בדברי ר' יוסי לא תנא אימתי שלא להפסיק בפלוגתייהו דר"י ור' בדבר ששניהם מודים בו. והא דפריך הש"ס הרוג יציל לר"ע פריך. לפ"ז מ"ש תוס' בד"ה שמואל אומר הלכה כר"י קשה איך נותנין גט במעמד הקרובים כו' ע"ש לא קשיא דשאני גט שאין שם התראה וכל היכא דליכא התראה אין הקרובים נאמנים לומר לאסהודי אתיין. ובזה מיושב גם קושייתם הראשונה ניליף דיני ממונות מדיני נפשות. דשאני דיני ממונות שאין שם התראה. ורבי פליג בהא ואמר בדיני ממונות בדקינן אי למיתזי אתיתו כו' וכ"כ תוס' בד"ה היכי כו'. ומ"ש המהרש"א בד"ה לאסהודי כו' ומיהו בעיקר דבריהם שכתב נחזי אנן אם התרו בו יש לגמגם דהא לא בעי התראה לכל עד אלא אפילו שמע מפי עצמו ע"כ. קשה הא תנן אימתי בזמן שהתרו כו' ש"מ דבעינן שיתרה בו הקרוב או פסול וקסבר ר' כר"י דבעינן שיהו כל העדים מתרים בו וכמ"ש בסמוך או דסובר בכה"ג בעינן שיתרה בו העד הקרוב והראשון נראה. ועמ"ש בדרושים עוד בזה. ועמ"ש סנהדרין ריש פ' אד"מ (הלכה א') בתוס' בד"ה מה בין כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:5:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:5:2:1)

**יאמר ד"מ כו' עיין בקונטרס.** ותוס' כתב בד"ה אר"י בד"א בד"נ כו' וקשה לפירושו א"כ ד"מ ניליף מינייהו דהא כתיב משפט אחד יהיה לכם ועוד בד"מ נמי כתיב ע"פ שנים וגו' ונקיש שלשה לשנים ע"ש וכתיב המהרש"א וקשה הא דבר התלוי בהצלה לא ילפינן ד"מ מד"נ ע"ש. ובסנהדרין פ"ד (הלכה א') בד"ה מה בין כו' כתבתי לתרץ קושית המהרש"א ע"ש. אך לשון התו' עדיין קשה דמשמעי דקשיא להו לשיטת רש"י דעדותן בטל מטעם והצילו. ונראה דשני הקושיות חדא נינהו והכי קאמר שאינן נהרגין עד שיזומו כולן ודאי איכא למילף ד"מ מד"נ מדכתיב משפט אחד א"כ קשה ע"פ שני עדים דכתיב בד"מ ל"ל על כרחך לומר דאיצטרך למילף מיניה דגם בד"מ נמצא אחד מהן קרוב או פסול כל העדות בטל ואיך קאר"י בד"א בדיני נפשות כו' א"כ שפיר מיושב קושית המהרש"א. אלא דגם לפי' ר"י שכתבו קשה ל"ל ע"פ שני עדים בד"מ דהא נמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים עדות בשאר ליכא למעוטי מהיקישא ודבעינן עד שיזומו כולן איכא למיליף מד"נ מדכתיב משפט אחד. וצ"ל דאיצטרך ע"פ שני עדים בד"מ לאשמועינן דשנים מזימים את שלשה וכדאמרינן כאן צריכותא א"כ ליתא לקושייתם גם לפירש"י וי"ל צריכותא דקעביד הש"ס אינה אלא לת"ק אבל לר"י דמחלק בין ד"מ לד"נ ודאי איצטריך תרווייהו:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:6:1:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:6:1:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:6:1:1)

**אחד מתרה בו באמצע עיין בקונטרס.** וכ"פ הרמב"ם והר"ב. וסיים לפיכך אם היו שתי הכתות שבשני החלונות רואין אותו מצטרפים אלו עם אלו והם עדות אחת ע"כ. (והמדפיס הבין דלפרושי לפיכך דתנן במתני' קאתי הר"ב והוא טעות מבורר) לפום ריהטא נראה שמפרש שהמתרה הוא אחד מן העדות מדקאמר שהמתרה מצטרף כו' וכמ"ש תו' בד"ה הוא כו' ע"ש ומעתה אין מקום לקושית תו' בד"ה ואחד כו' תימא ואמאי הוצרך לומר ואחד מתרה שאין מן העדים ע"ש שדחקו הרבה. דהא אוקימנא בשהמתרה מן העדים. וכוונת קושייתם לשיטת המשי"ח בד"ה הוא כו'. מיהו אף לשיטתו ניחא דאם המתרה אחד מן העדים כיון דכולן צריכין ליה הוא מצרפן אבל אם אינו מן העדים אין מצרפן עד שיהיו מקצתן רואין אלו את אלו. וכתב התוי"ט ולשון מקצתן לא דייק כפירושן ותו' כתב שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין יחד אף אותם שאין רואין. ומדברי הרמב"ם בחיבורו נראה שחזר ממ"ש בפירושו ע"ש. ותימא איך לא שם לבו לעיין שדבריו בפירושו הן הן דבריו שבחיבורו. שגם בחיבורו כתב היה זה המתרה רואה את העדים והעדים רואין אותו אע"פ שאין רואין זה את זה המתרה מצרפן. ובזמן שמקצתן רואין זא"ז אע"פ שאין רואין את המתרה הרי אלו עדות אחת ע"ש. וזהו כלישנא בתרא שכתבתי בקונטרס דבחד מינייהו ה"ל כעדות אחת ובאמת מסתבר לן לשון זה דתניא פ"ז דברכות אם היה שמש ביניהם השמש מצרף שתי חבורות אע"פ שאין מקצתן רואין אלו את אלו דכשמקצתן רואין זא"ז תנן במתני' מצטרפים אע"פ שאין שמש ביניהם ש"מ דבאחת מינייהו סגי. ומעתה הא דאיבעיא לן הא דהשמש מצרפן היינו בשאכל כזית שאז מזמנין עליו כדתנן שם בריש הפרק אבל בשלא אכל כזית אינו מצרפן או דלמא אפי' לא אכל כלום מצרפן. איכא למפשט מדתנן המתרה מצרפן אע"פ שאינו מן העדים הואיל ושניהם צריכין לו. שמש נמי אע"פ שלא אכל עמהן כזית מצרפן. מיהו זהו דוקא למאי דאמרינן שאין המתרה אחד מן העדים אלא היא גופא קשיא מנלן. בשלמא לל"ב בקונטרס ניחא דאי הוי מן העדות מאי קאמר מקצתן כו' תיפוק ליה כיון שכולן רואין את המתרה ה"ל מקצתן רואין זא"ז וכמ"ש תו' בד"ה הוא כו' בשם משי"ח ע"ש אבל לל"ק אע"ג דליכא לאוקמי כשהמתרה אחד מן העדים דא"כ מאי קאמר בזמן שמקצתן כו' הא ודאי כן הוא מ"מ ליכא למיפשט מידי מהכא דהא כאן תרתי בעינן והתם במקצתן רואין זה את זה סגי כדתנן במתני' שם. וכ"ת א"כ מאי קמ"ל הא במקצתן כו' סגי וכיון שהשמש אכל כזית ה"ל מקצתן רואים י"ל דסד"א שמשגרע ממקצתן ואין כדאי לצרפן קמ"ל כ"ש לשיטת תו' דאיירי בשאין הכתות רואים את המתרה ואחד מתרה באמצע תנן לאפוקי מדר"י הדרא בעיין לדוכתא די"ל דמהכא ליכא למפשט מידי דאיכא לאוקמי בשאין רואין את המתרה. ועל מ"ש הרמב"ם בעינן שיהא המתרה רואה אותן והן רואים אותו אבל בלא"ה אין מצטרפין. כתב הכ"מ דגורס בבבלי אמר רבא אם היו רואין את המתרה והמתרה רואה אותן מצטרפין ע"כ. לפי גירסא זו אין מקום לקושית תו' בד"ה או מתרה כו' וא"ת והיכי מהימני ליה כו' ע"ש. גם מ"ש שם בד"ה אמר רבא כו' ליתא דקאי ארישא דתנן הרי אלו עדות אחת ומצטרפים ע"י המתרה אע"פ שאין מקצתן רואין כו' דוקא כשהן רואין את המתרה והמתרה רואה אותן:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:6:1:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:6:1:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:6:1:2)

**והשנייה פטורה.** עיין בקונטרס וכ"כ התוי"ט בשם הנ"י. ותימא מאי קמ"ל הא מתני' היא בפרקין לכך נראה דה"ק אם הוזמה גם השניה אח"כ פטורה שכבר נתחייב מיתה ע"פ עדות הכת הראשונה ולא באו להעיד אלא על גברא קטילא וכדאמר רבא בפרקין בבבלי (דף ה') אך קשה א"כ הדרא קושית הש"ס שם לדוכתא מאי קמ"ל רבא תנינא הוא והן כו'. מאי קאמרת מה שאין כן בגמר דין איצטריכא ליה כו' ע"ש הא נמי מדתנן השנייה פטורה שמעינן וע"ק הא ודאי בשהעידו תוך כדי דיבור זה אחר זה וקמ"ל מתני' כיון דמעיקרא לא ראו המעשה בבת אחת אין מצטרפין דאי כשלא ראו בבת אחת ולא העידו תוך כדי דיבור ודאי דה"ל שתי עדיות א"כ ודאי שלא נגמר הדין עדיין ע"פ עדותן של הראשונים וכיון שכן לא הוי עדיין גברא קטילא כשהעידו עליו וכן מוכח בבבלי בפרקין שם. וביותר קשיין לי דברי הלח"מ שכתב פרק עשרים מה"ע עמ"ש הרמב"ם שם אבל אם העידו אחר כדי דיבור נחלקה העדות והשנים שהוזמו נהרגין והשנים האחרים אין נענשין ופי הלח"מ כוונתו אם הוזמו האחרונים אינם נענשים כיון שהעידו על גברא קטילא ע"ש וזה שלא כדברי הגמרא וצ"ע ועמ"ש לעיל (הלכה ד') בד"ה עד כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:6:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:6:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:6:2:1)

**אר"י חמי היאך תנינן כו' עיין בקונטרס.** וקשה מנ"ל למידק שנים דוקא ואי מדתנן שנים ולא תנן אחד רואה כו' דהא איצטרך שנים משום סיפא מקצתן רואין כו' דאותן שרואין מצרפין אותן שבפנים. בשלמא לפי' תו' דייק שפיר דה"ל למיתני אחד וליתני הכי ואחד מתרה באמצע אם הם רואין את המתרה והמתרה רואה אותן מצטרפין וממילא ידעינן אם מקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין דמשום ראיית המתרה לחוד לאו כלום הוא כדאמרינן השתא אלא משום שהוא אחד מן העדים ואע"ג שהוא אחד מן העדים שמעינן לאפוקי מדר"י דהא מיהת בהתראת אחד סגי ואי כר"י דדרשינן ע"פ שנים עדים בעינן שיתרו בו שני העדים. ומדתנן שנים ש"מ דוקא שנים אבל שלשה לא. אבל לפי' הרמב"ם דבראיית המתרה לחוד מצטרפין קשה וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:6:2:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:6:2:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:6:2:2)

**תנינן הכא מה דלא תנינן כו' עיין בקונטרס.** וקשה הא איצטריך מתני' לאשמועינן דהוא והן נהרגין דלא נימא כיון שהוא נהרג והן אינן נהרגין דבגברא קטילא אסהידו קמ"ל כיון דהאי שעתא לא הוי גברא קטילא לכך נהרגין וכמפורש בבבלי בפרקין (דף ה') והא דלא תני הכי בסנהדרין לאו דיוקא הוא דהכא איצטריך ליה כדכתיבנא:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:7:1:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:7:1:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:7:1:1)

**ר"י בר' יהודה אומר כו'.** בבבלי גרסינן א"ל ר"פ לאביי ומי אית ליה לר' יוסי האי סברא והתניא ר' יוסי אומר השונא נהרג מפני שהוא כמועד ומותרה א"ל האי ריב"י היא דאמר חבר א"צ התראה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שמעינן מהכא דגירסתם במתני' ר' יוסי סתם. ולגירסת הירושלמי קשיא הך דתני משמיה דריב"י חבר א"צ התראה כו'. ואי ס"ד דילפינן מקרא שצריכין שיתרה בהם שני העדים דוקא ש"מ שההתראה גזירת הכתוב היא דלהבחין בין שוגג למזיד אין חילוק בין שתהיה ההתראה מפי העדים או מפי אחרים. וצ"ל דלית ליה לירושלמי הך ברייתא כלל. ועמ"ש סנהדרין (פ"ז הט"ו) בתוס' בד"ה אמר לשנים כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:7:1:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:7:1:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:7:1:2)

**על פי שנים עדים.** לפמ"ש לעיל (הלכה ג') בד"ה באו כו' דאיצטרך על פי למעט הודאת פיו קשה לר"י דמצריך על פי דבעינן פי עדים מתרין בו למעט הודאת פיו מנ"ל בשלמא הא דקאמר ד"א שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן לאו מקרא יליף וכמ"ש התוי"ט בד"ה דבר אחר ע"ש אבל מהתראת העדים קשה. ונראה קסבר ר"י אדם קרוב אצל עצמו וכי היכא דפסלה התורה עדות הקרוב ה"נ עדות עצמו לאו כלום ולזה לא צריך קרא הלכך מוקמינן ליה להתראת העדים ורבנן פליגי וסברי הא דקרובים פסולים לעדות היא גזירת הכתיב קמ"ש הרמב"ם סוף פי"ג מהל' עדות א"כ אין למילף מינייהו והתם אבות ובנים כתיב ואיצטריך ע"פ למעט הודאת עצמו ולא בעינן שתהיה ההתראה ע"פ העדים דוקא:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:7:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:7:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:7:2:1)

**לענות בו ולא בעדותו עיין בקונטרס.** וקשה ל"ל בו תיפוק ליה מדכתיב סרה שמעינן עד שתסרה בגופן של עדים כמפורש בבבלי (דף ה') ואפשר לומר ר' ישמעאל הוא דאמר הכי בבבלי דסובר בו איצטריך לעדים זוממין דצריכים התרייה אבל ר' לעזר פליג וסובר דאין צריכים התרייה ויליף מבו דבעינן שיכחישו גוף העדות גם רב אדא פליג על ר"י בהא כמפורש בבבלי שם. מיהו הבבלי מייתי קראי אחרינא דעדים זוממין אינן נהרגין עד שיזומו את עצמן ולא יליף מבו וקסבר עדים זוממין אין צריכין התראה כמפורש בפרק אלו נערות (דף ל"ג) א"כ קשיא לדידיה בו ל"ל ודוחק לומר דלא דריש בו דמ"ש דדריש לו ולא לזרעו וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:7:3:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:7:3:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:7:3:1)

**כתב כו'.** גרסינן בבבלי אילעא וטוביה קריביה דערבא הוו סבר ר"פ למימר גבי לוה ומלוה רחוקים נינהו א"ל רב הילא אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזיל. כתב בעה"מ בשטענותיהן בעיקר ההלואה דתרווייהו כגוף אחד דמי כו'. וכתב הרמב"ן אם טענותיהם בעיקר ההלואה והיה גם הערב טוען לא ערבתי מעולם אמאי לא מהימני ואיך אמרינן לא בתר ערבא אזיל הא עדות לוה ועדות הערב כל אחת בפני עצמה היא ע"ש. ונראה ודאי גם בעה"מ מודה שאין טענותיהם על עיקר הערבות וכ"ת אם אין הלואה לא היה שם ערב י"ל כגון שערב קודם מתן מעות שאם ילוה לו יהיה ערב מעתה אין הטענה אלא בעיקר ההלואה. וכן מפורש ברש"י אולעא וטוביה עדי הלואה היו קרובין אל הערב ע"כ:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:7:3:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:7:3:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:7:3:2)

**ר"י אמר מאחר שהן פסולין כו'.** הרי"ף בפרקין והרמב"ם פי"ד מה"ע פסקו כר"י. וכתב בעה"מ עבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסי קנויין לך מודה ר"י עצמו קנה נכסים לא קנה דשאני הכא דפסול העדים פושטת בכל השטר אבל בעבד פלגינן דיבורא וכתב הרמב"ן דקשיא ליה סוגית הירושלמי גיטין (פ"א ה"א) ע"ש והרשב"א והר" פ"ק דגיטין תירצו דלא קאמר וייבא כפלוגתא דר"י ור"ל אלא דלרשב"ל ודאי כשר מקצת העדות אבל לר"י איכא לספוקי ע"ש. וכתבתי כתובות (פי"א ה"ה) דעדיין קשיא סוגיא דכתובות דגרסינן מכרה לארבע בשטר אחד פליגי בה ר"י ורשב"ל והתם אין הפסול בעדים אלא במכירה ותירצתי בגיטין שם דכוונת הבעה"מ דבעבד לא נתבטל דבר מן המתנה אלא שמחוסר קיום משא"כ בשמכרה בשטר אחד לארבעה דנתבטל השטר לגבי האחרון. אלא שלשון בעה"מ לא משמע כן. וכ' הרא"ש בפרקין הר"ח פסק דהלכה כר"י אע"ג דאיכא מ"ד לא יאות אר"ל קיי"ל כר"י לגבי רשב"ל. כתבתי שם וקשה הא אפי' מ"ד לא יאות אר"ל ה"ק כותב לשני בני אדם כאחד לא שייך לומר עדות שבטלה מקצתה כו' וכמ"ש בקונטרס אלא טעמו שהוא מזוייף מתוכו ורשב"ל סובר אף במזוייף מתוכו פליג ר"א וסובר עידי מסירה כרתי ומודה ר"י בגט אשה ועבד ובמכרה לארבע שאינן מזוייפין מתוכן דפלגינן דיבורא והלכתא כר"י ומ"ד יאות אמר ר"ל סובר הכותב כל נכסיו לעבדו דמיא לכותב כל נכסיו לאדם אחד ובטל כולה דעדות שבטלה מקצתה כו' ולית הלכתא כר"י דהא רבא הוא דאמר הכותב כל נכסיו לעבדו עצמו קנה ונכסים לא קנה דפלגינן דיבורא. והרשב"א כתב מ"ד לא יאות אר"ל ה"ק אין טעמו דר"י משום עדות שבטלה מקצתה אלא משום דלא פלגינן דיבורא ע"ש ונראה שזו דעת הר"ח אבל אינו מוכרח די"ל דתרווייהו סברי דמודה ר"י דפלגינן דיבורא ומ"ד יאות אר"ל וסובר דוקא בכותב כל נכסיו לשני בני אדם הוא דפוסל ר"י משום עדות שבטלה מקצתה כו' אבל בשאר דברים מודה דפלגינן דיבורא ומ"ד לא יאות סובר טעמא דר"י הכא משום מזוייף מתוכו מודה דפלגינן דיבורא ולדברי שניהם הלכה כר"י. עוד כתב הרא"ש ור"י הלוי פסק כר"י כו' דרבא פליג אירושלמי דמדמי להו אהדדי ומודה ר"י (צ"ל רבא) וטעמא משום דאתי לאחלופי בשאר שטרות שיאמרו קרוב כשר להעיד כו' ע"ש וקשיא סוגית דפרק אלמנה ניזונת ללא שייך התם איחלופי וכן משמע מתשובת רב האי גאון שכתב הרא"ש. ועוד לסברתו מאי דוחקו לומר דרבא פליג אירושלמי לימא מ"ד לא יאות אר"ל סובר טעמא דר"י משום אחלופי ולא דמיין להדדי ורבא סובר כוותיה וצ"ע. ועמ"ש הכ"מ פי"ד מהל' עדות. ודבריו תמוהים דמה שכותב ר' אילא מדמה להו אהדדי. אינו כן אלא סתמא דש"ס תלויים זה בזה דקאמר וייבא כו'. ועוד מנ"ל לומר דרבא פליג ואומר שאינן דומים נימא דגם רבא מודה דדמיין להדדי אלא דסובר ר' יוחנן הוא דאמר כשרין לזה ופסולין לזה דהא איכא ר' מנא דלא מפרש משום דמספקא ליה מאן אמר הכי ומאן אמר הכי. ועוד שלא לעשות מחלוקות נאמר דפסק רבא כרשב"ל וכ"ת הא רבא הוא דאמר לית הלכתא כרשב"ל אלא בתלת כמפורש בבבלי פרק הזהב י"ל כיון דמספקא ליה כר' מני לא קחשיב ליה וצ"ע. ועמ"ש עוד בתוס' כתובות וגיטין שם. והנ"י כתב בשם הרמב"ן (וי"ג הרמ"ה) הא דאמר הבבלי בסוגיין אהא דאילעא וטוביה כו' ואי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזיל דוקא מהאי טעמא הא לאו הכי כשרים אלמא כתב נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה כשרים להעיד להרחוק ע"כ. ותימא ודאי אם נאמר כל שהלוה כאן אפשר לתבוע הערב היו העדים כשרים. וסד"א כיון שעתה אין המלוה תובע הערב אלא ללוה אע"פ שקרובים לערב כשרים ולא דמיא כלל לכותב לשני בני אדם כו' לכך קאמר כיון דבסוף קאזיל מיהת בתר הערב ה"ל ככותב לשני בני אדם ופסולים ועמ"ש בסמוך בד"ה כתב כו' בשם רש"י ובעה"מ ע"ש. והלח"מ פי"ד מה"ע תירץ קושיא זו ו דבריו אינן מובנים וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:8:1:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:8:1:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:8:1:1)

**סנהדדין נוהגת בארץ ובח"ל.** עיין בקונטרס ובתוי"ט. כתב הרמב"ם פי"ד מה"ס אין דנין ד"נ אלא בפני הבית והוא שיהיה ב"ד הגדול שם בלשכה שבמקדש שנאמר בזקן ממרא לבלתי שמוע אל הכהן וגו' ומפי השמועה למדו שבזמן שיש כהן מקריב ע"ג המזבח יש דיני נפשות והוא שיהיה ב"ד הגדול במקומו. וכתב הכ"מ אין דנין דיני נפשות כו' סנהדרין פרק ארבע מיתות ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט בזמן שיש כהן כו' והוא שיהיה ב"ד הגדול במקומו כו' מדכתיב וקמת ועלית אל המקום ע"כ וקשה למה לא מייתי הרמב"ם קרא המפורש בש"ס ובאת וגו' וע"ק תרי קראי ל"ל ולפמ"ש בקונטרס ניחא דקשיא ליה כיון דקרא כתיב בזקן ממרא שאר חייבי מיתות מנ"ל לכך קאמר כתיב עוד בזקן ממרא לבלתי שמוע וגו' ודרשינן ליה באם אינו ענין לשאר חייב מיתות. ומהנך קראי לא שמעינן שיהיו ב"ד הגדול בלשכת הגזית אלא שיהא המקדיש קיים אבל כתיב בזקן ממרא תרי קראי וקמת ועלית אל המקום ההוא וכתיב אשר יגידו לך מן המקום ההוא חד לזקן ממרא וחד לשאר חייבי מיתות דבעינן שיהיו בלשכת הגזית. לכך מייתי הש"ס פ"ק דעכו"ם (דף ח') קרא דועשית וגו'. והא דמייתי הש"ס פרק ארבע מיתות קרא ובאת וגו' ודאי ברייתא דמייתי התם קאי אזקן ממרא ורב יוסף ה"ק טעה בדתניא כי היכא דדריש בזקן ממרא מובאת ה"נ איכא למדרש בשאר חייבי מיתות מדכתיב לבלתי וגו' ומעתה נתבארו הדברים על נכון:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:8:1:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:8:1:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:8:1:2)

**לא נהרג אדם מעולם.** עיין בקונטרס. וכתב תוס' בד"ה דלמא במקום סייף נקב הוה קשה לר"ת פ"ק דחולין מפיק מקרא דלא חיישינן לכך דאזלינן בתר רובא ודחקו הרבה ע"ש. ונראה אף שלפי הדין אפילו אם אומרים אין אנו יודעין נהרג מ"מ כי שיילינן להו הכי פרשי ולא מסהדי כדאמרינן לעיל (דף ה') לגבי התראה שיאמרו מה לנו ולצרה הזאת לחוב בדמו של זה. ולא שייך הכא כל מה שמקשה בכתובות פרק אלו נערות בהתראה. ועוד י"ל אם טרפה הרג ה"פ אם עשאו תחלה טרפה ואח"כ הרגו או כשהיה שלם הרגו דכשעשאו תחלה טרפה אינו נהרג דאמרינן הרוח בלבלתו וכשחזר והרגו פטור דה"ל כהורג את הטרפה או כשהיה שלם הרגו ר"ל שלא עשה בו חבורה תחלה. וזו היא דעת הרמב"ם ריש פ"ה מהל' רוצח לפי מה שהבין הראב"ד דבריו ורבנן סברי כדעת הראב"ד או כמ"ש הכ"מ ע"ש. והא דקאמר שמא במקום סייף נקב הוה ר"ל שמא קודם שתחב הסייף לגמור מיתתו כבר נקבו ועשאו טרפה ואינו נהרג כמ"ש:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:8:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:8:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:8:2:1)

**מצוה לכל שבט כו'.** ובבבלי סנהדרין פ"ק (דף ט"ז) גרסינן רשבג"א לשבטיך ושפטו מצוה בשבט לדין את שבטו. וקשה דגרסינן בבבלי יומא פ"ב (דף כ"ו) אמר רבא לא אתי צורבא רבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר ומסיק אין מי שמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא אלא מהנך שבטים. א"כ איך אפשר למצוא משאר שבטים דיינים שידונו דיני נפשות. ודוחק לומר דפליג רבא ארשב"ג. דאף ת"ק לא פליג בהא. ואפשר לומר אפי' כשאמו מהנך שבטים נמי מורה אליבא דהלכתא ובחרו אנשים שאמותיהם מהם וכן משמע שם בתוספות ישנים ע"ש. ועיין בלח"מ ריש הלכות סנהדרין:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:8:3:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:8:3:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:8:3:1)

**מחוייבי מיתות כו'.** כתב הרמב"ם סוף פי"ד מה"ס מי שנגמר דינו וברח ובא לב"ד אחר אין סותרין את דינו כו' בד"א ברוצח אבל שאר חייבי מיתות עד שיבואו עדיו הראשונים כו' מי שנגמר דינו בב"ד שהיה בח"ל וברח לב"ד שבא"י סותרין את דינו על כל פנים ואם היו אותן ב"ד עצמם אין סותרין את דינו. וכתב הלח"מ מ"ש על כל פנים ר"ל אפי' היו אותן עדים עצמם כו' ע"ש ואין דבריו נוחים שאין לשון הרמב"ם משמע כן. ונראה ברישא קאמר ברח מב"ד שבא"י לב"ד שבח"ל אין סותרין את דינו כדתנן במתני' כל מקום שיעמדו שנים והדר קאמר מי שנגמר דינו בב"ד שבח"ל כו' הוא כר' דוסתאי בר' ינאי ומפרש סותרין את דינו לא שמזכין אותו ונפטר ממיתה אלא שסותרין את דינו על כל פנים ודנין אותו בתחלה ואם היו אותו ב"ד כו' דייק ליה מרישא דמתני' דתנן לפני אותו ב"ד הוא דאין סותרין אבל לפני ב"ד אחר סותרין זהו בברח מח"ל לארץ איירי. והא דנקט מחוייבי מיתות שברחו מא"י לח"ל ה"ה ברח מא"י לא"י ומח"ל לח"ל נמי הדין כן ולא נקט הך חלוקה אלא משום סיפא שהיא בהיפך אך הא דגרסי' גיטין פ"ג (דף כ"ט) בתר גמר דין לא חזו ליה זכותא לימא מסייעא ליה כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידין כו' ה"ז יהרג דלמא בורח שאני. קשה מאי סייעתא היא זו הרי לא קאמר אלא שאין דנין אותו בתחלה אבל אם מצאו לו זכותא לעולם מצילין אותו וי"ל ה"ז ייהרג משמע ליה לעולם הורגין אותו אפי' מצאו לו זכות ומשני בורח שאני כלומר בי דינא בתר בי דינא לא דייקי ואף אי מצאו באקראי זכותא לא סמכינן עליו דאמרינן ב"ד הראשון ידעו שאין בו זכות. והדבר צריך תלמוד:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:8:3:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:8:3:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:8:3:2)

**ברחו מח"ל לארץ אין ממיתין אותן מיד כו'.** נראה דוקא דיני נפשות הדין כן אבל לא בדיני ממונות דהא בד"נ תנן. ומדכתיב משפט אחד יהיה לכם אין להשוותם כמ"ש תוס' ר"פ אחד ד"מ מילי דתלו בזכות וחובה אין להשוותם דלא שייך בד"מ. ובבבלי בסוגיין מפורש סותרין את דינו מפני זכותה של א"י. אך קשה ר"פ אחד דיני ממונות קחשיב מה בין ד"מ לד"נ. למה לא קחשיב נמי הא וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:8:3:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Makkot 1:8:3:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Makkot/r/1:8:3:3)

הדרן עלך פרק כיצד