## Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir Chapter 4

###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:1:1:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:1:1:1)

**מי שאמר כו' ואמר ואני ואני ואני כו'.** סוגיא דבבלי ריהטא דגרסי' במתניתין תלתא זימני ואני וזה הוי תוך כ"ד ור"י נשיאה פליג וסובר דאפי' לאחר כ"ד נמי תופס וא"צ למה שדחקו רש"י ותו' בפירושם ע"ש. אך מהא דאמר התם לימא מסייעא ליה כו' מוכח דל"ג דקשיא לא ליתני אלא תרי ואני או ליתני הרבה דנשמע מיניה דלא בעינן תכ"ד ע"ש. ואני תמה ממ"ש תוס' דף כ' ע"ב בד"ה יתיב כו' הכי נמי יכולין ג' אנשים להתפיס עצמן בראשון שנדר בנזיר שכל אחד אמר ואני הם ג' תיבות דאפי' האחרון תכ"ד מן הראשון אבל הרביעי לא כו' ע"ש. ש"מ לגירסת' במתני' תרי זימני ואני ותו לא א"כ מאי קאמר שם בגמרא לימא מסייע ליה לר"ל ממתני' דתני תרי זימני ואני ותו לא הא אף לדברי ר"ל ה"ל למתני' ג"פ ואני וצ"ע. ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה מתני' כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:1:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:1:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:1:2:1)

**מאן תנא ווי"ם ר"י כו'.** מכאן מוכח כגי' ר"ת בבבלי שבועות פרק שבועת הפקדון. ועמ"ש גיטין פ"ט ה"ז בד"ה פרטו כו'. ונראה הא דקאמר מאן תנא ווי"ם ר"י לא אתי אלא לאפוקי דאתיא דלא כר"מ וכדמסיק אבל כר"ש אתיא דכ"ש הוא דהא לדידי' לא הוי פרטא עד שיאמר שבועה לכל אחד. וא"ת לר"ש אף כשהותר האחרון יהו כולם מותרים דהוה ליה כאומר כולכם שאם הותר אחד מהן כולן מותרין וי"ל דמודה ר"ש דלא הוה ככולכם אלא כמו שתלאן זה בזה וכ"כ התי"ט נדרים פ"ט ע"ש ובנדרים פ"ט ה"ו בד"ה לזה כו' כתבתי דקשיין דברי הר"ן אהדדי ע"ש. ומ"ש הר"ן דף פ"ז ע"ב בד"ה אמר רבא כו' דהלכה כר"ש ע"ש. ונראה דאין ראיה מסתם משנה זו דאמרה קונם תאנים כו'. דכולא מתני' לאו הלכתא הוא כמפורש שם בגמרא חכמים פליגי עלה והלכתא כוותייהו הלכך לא חש התנא למיתניי' כהלכתא אף לעניין זה ועמ"ש גיטין פ"ט ה"ז בד"ה חיילי':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:1:2:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:1:2:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:1:2:2)

**מתני' אפי' כו'.** עיין בקונטרס וכ"פ רש"י וכ"מ בבבלי. ותו' כתבו ב"ק דף עג ע"ב בד"ה כי כו' תימא הא דאמר רב אחא מדיפתי תוך כדי שאילת תלמיד לרב כמאן לרבנן לית להו כלל כדי דיבור ור' יוסי נמי מודה כתלמיד לרב לאו כדי דיבור דמי ותירוצם דחוק ע"ש. ונ"ל הא דקאמר התם כדי שאילת הרב לתלמיד אית ליה לר' יוסי היינו באם ההפסק כדי שאילת הרב לתלמיד שהיא שתי תיבות ואם מתחיל אחר הפסק שתי תיבות הוה תוך כדי דיבור אבל אם היה ההפסק כדי שאילת תלמיד לרב שהן ג' תיבות ומתחיל בסמוך לו זהו לאחר כ"ד. ורב אחא אמר תוך כ"ד כדי שאילת תלמיד לרב היינו שהתחיל קודם שהפסיק ג' תיבות זהו תוך כ"ד וכדיבור דמי. וע"כ לומר דרב אחא בהכי מיירי דהא תניא כוותיה דר"ל דבסמוך לו הוה לאחר כ"ד. מיהו כל זה לפי' תוס' שכתבתי בסמוך בד"ה מי כו' אבל לפי' רש"י שכתבתי שם קשה דא"כ לר' יוסי לא הוה הפסק אלא תיבה אחת אבל יותר מזה הוה לאחר כ"ד דהא תיבה אחת חשבינן להא דאמר בראשונה. לפ"ז צ"ל לרבנן אפי' בכה"ג לא הוה תוך כ"ד והא ודאי ליתא שנאמר שצריך להגיד הכל בנשימה אחת. ועמש"ל בד"ה מי כו' שדעת תוס' צ"ע. מיהו גם פירש"י קשיא לי חדא לימא בהפסק שתי תיבות הוה לאחר כ"ד ומה לו להתלות בשאילת תלמיד לרב בשלמא לפי' תוס' ניחא דחשו חכמים כשיהא צריך לשאול או להשיב שלום שלא יהא הפסק ור"ל לא חש לשאילת שלום דתלמיד לרב דלא שכיח ור"י נשיא' חש לכך הלכך אמר דאפי' בסמוך לו סגי אבל לפירש"י קשה דהא לאו לתשובה חשו דאף בשאר כל אדם נמי אם שאל בשלום שהן שתי תיבות הוי הפסק. ועוד תימא לפי' אמאי אר"י תוב לא שבקת רווחא לתלמידא הא אפי' לשאר כל אדם לא שבק רווחא דבאמירת שתי תיבות הוי הפסק וצ"ע. ולולי דמסתפינא אמינא דבב"ק ה"ג תרי תכ"ד הוו שאילת תלמיד לרב ותשובת תלמיד לרב. דבלא"ה צ"ל דטעות נפל בספרים שם דגרסי' שם כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך ר' ומרי. ואינו כן דהא השאלה אינה אלא שלום עליך ר' והתשובה של התלמיד היא שלום עליך ר' ומרי. כמפורש בבבלי ברכות אבל לפמ"ש ניחא. גם צריכין ליתן טעם להא דקאמר תרי תוך כ"ד הן. הלא הרבה הן דכמו שיש לחלק בין שתים לשלש תיבות כן יש לחלק בין שלש לארבע וכן למעלה אלא ודאי דה"ק לתרי תכ"ד איכא למיחש דליהוי כדיבור והיינו כדי שאילת הרב לתלמיד ותלמיד לרב שימצאנו לפעמים בשעת המקח וישאל בשלומו ויאבד מקחו וכמ"ש ר"ת. א"כ ה"נ בין שאילת הרב לתלמיד ותשובת תלמיד לרב נמי איכא למיחש. ואתיא שפיר לישנא דגמרא דקאמר דנפיש מילייהו דהשתא תלתא כדי דיבור הן מן שתים ושלש וארבע תיבות. וקאמר דהגדול שבו דהיינו תשובת התלמיד לרב נפיש מילי'. והרמב"ם כי פ"ג מי שנשבע והיו פיו ולבו שוין ואחר שנאסר אמר תכ"ד והוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך ר' ואמר אין זה שבועה כו' ה"ז מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה ע"כ. ומדברי הכ"מ שם נראה שהיה גורס בדברי הרמב"ם כדי שאילת רב לתלמיד ובזה סרו כל תמיהות שתמה הרב בעל מ"ל ע"ש. אך האמת יורה דרכו שגירס' שלפנינו הוא עיקר וכ"כ בה' עדות פ' עשרים. ולפי גירסתינו בפ' מרובה ניחא הכל. ואף לפי גי' שלפנינו ל"ק דהרמב"ם פסק כרב אחא וכמ"ש תו' פ' מרובה כ"כ בעל משנה למלך שם. ולא שרב אחא חולק אלא כיון דסובר רב אחא דבהקדש תכ"ד לאו כדיבור דמי ל"ק דר"י אדר"י דגבי הקדש הוא דסובר לאו כדיבור דמי משא"כ בעדות. והיינו דקאר"י אם כיון לכך מתחלה א"כ לא היו פיו ולבו שוין לומר תמורת עולה דוקא אלא היתה כוונתו לומר גם שלמים דבריו קיימין ואם נמלך אפי' תכ"ד דבריו קיימין דבהקדש תכ"ד לאו כדיבור דמי משא"כ בשאר כל הדברים אע"פ דמעיקרא היו פיו ולבו שוין אפ"ה יכול לחזור וזה מבואר מאוד בדקדוק לשון הרמב"ם שהזכרתי. ומקדש דקאמר רב אחא היינו מקדיש. וכן מבואר מדברי הרמב"ם פ"ב מה' תמורה ע"ש מיהו מדברי הרמב"ם בפי' המשנה נראה דמקדש היינו קידושין והקדש דלא מהני חזרה מהך מתני' דתמורה שמעינן. והא דאמרי' בהקדש לא מהני חזרה היינו דוקא למ"ד כדי דיבור היינו כדי שאילת תלמיד לרב אבל למ"ד כדי רב לתלמיד מודה דאף בהקדש בפחות מזה הוי חזרה דאל"כ היינו ב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש לכך לא מהני שום חזרה. הכי משמע בבבלי מכלתין רפ"ב. והא דכתב הש"ך ח"מ סי' רנ"ה ס"ק י"ז דקשיא להרמב"ם סוגיא דב"ק ע"ש. נראה דרמב"ם פוסק כרב אחא דפליג אסוגיא דב"ק וכמ"ש תו' שם. ולרב אחא ל"ק כלל דר"י אדר"י דהקדש שאני. וראיתי לרב במ"ל ריש פט"ו מה' מעה"ק שתי' קושית הש"ך כמ"ש. אך מ"ש לרב אחא אי אפשר לתרץ קושית הש"ס אלא דהקדש שאני ע"ש. ולענ"ד אין זה מוכרח דודאי י"ל בין שאילת תלמיד לרב ובין תשובת תלמיד לרב וכמש"ל. ובעיקרא דדינא קשיא לי לפי מאי דקיי"ל בהקדש תוך כד"ד לאו כדיבור דמי ה"נ י"ל בנדר ובסוגיין ובנדרים דף פז מפורש בהיפך וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:1:3:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:1:3:1)

**אחד שאמר כו' נעשה עיקר טפילה.** ולא אמרי' כשהותר הראשון על ל' יום הראשונים יהיה גם השני מותר ל' יום ולא ינהוג נזירות אלא ע' יום דהא לא תלי עצמו בראשון אלא הוא אמר בעצמו ק' יום אך קשה למה לא יהא השני נזיר ל' ונזיר ק' יום דכשאמר ואני הרי הוא נזיר ל' כראשון וכשאמר ק' הוי נזיר בפני עצמו ק' יום וי"ל הא דקאמר ק' יום אינו אלא פירושו דואני שגם הוא רוצה להיות נזיר ויותר מן הראשון שרוצה להיות נזיר ק' יום כדאמרי' לעיל פ"ב גבי הרי עלי לגלח נזיר כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:1:3:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:1:3:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:1:3:2)

**ושמע חבירו ואמר ואני בתוך כדי דיבורו של שני כו'.** בקונט' הגהתי דלגי' שלפנינו קשה כיון דהשלישי מתפיס תכ"ד של שני ולא תכ"ד של ראשון ש"מ דהשלישי בהשני מתפיס מ"ט לא הותר השלישי בהתרתו של שני אלא ודאי סובר הירושלמי צריך שיתפסו כולן תכ"ד דראשון הלכך הותר השני לא הותר השלישי. וזה מבואר מאוד בבבלי בפרקין. אך קשה הא אמרינן לעיל בריש סוגיין תני הותר האמצעי ממנו ולמטן מותר כו' ש"מ דכל אחד בחבריה מיתפס וכ"מ בבבלי. גם מדקאמר בתר הכי מתני' אפי' אין כולהם בתכ"ד דראשון כו' ש"מ דפליג אהא דהכא וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:1:3:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:1:3:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:1:3:3)

**ושמעו שנים ואמרו ואנו כו'.** אף שהמ"ל פ"ד מה' נדרים מביא בעיא זו תמי' לן אלו אמר אחד ואני ודאי שהיה נזיר שתים למה נחלק אם אמרו שתים ואני דהא בודאי אירי שכל אחד משניהם אמר ואנו שהרי אין אחד יכול להתפיס חבירו בלא דעתו:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:1:4:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:1:4:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:1:4:1)

**הילוכי נזיר כו'.** בקונט' הגהתי. וכן עיקר דהילוך ודיבור דבר שאין בהן ממש ואין נדר חל בהן כדתנן ספ"ק דנדרים וה"ה בנזירות. גרסי' תמורה דף יא ע"ב א"ר יכול האומר רגלה של זו עולה כולה עולה ת"ל כל אשר יתן כו' דר"מ ורבי יוד' ר"י ור"ש אומרים מנין לאומר רגלה של זו עולה כולה עולה שנאמר כל אשר יתן כו' אמר ר"ח מודה רבי יהודה בדבר שעושה אותה טרפה רבא אומר בדבר שעושה אותה נבלה ר"ש אומר בדבר שהיא מתה ומסיק ר"ח סובר טרפה אינה חי' וה"ל דבר שהנשמה תלויה בו ורבא סובר טרפה חי' ואינה דבר שהנשמה תלוי' בו הלכך בעינן דוקא דבר שעושה אותה נבלה ואיכא בין רבא לרב ששת ניטל ירך וחלל שלה דלרבא הוי נבלה מחיי' וה"ל דבר שהנשמה תלויה בו ולר"ש לא הוי נבלה מחיי' ע"ש. ותימא הא מברייתא דסוגיין מבואר דאפי' דבר שעושה אותה טרפה כגון כבד ה"ל דבר שהנשמה תלויה בו. וברייתא ע"כ כר"מ ור' יהודה אתיא דאלו לר' יוסי אפי' ידי ורגלי נזירות מהני דלא בעינן דבר שהנשמה תלויי' בו דומיא דהקדש כדמסיק. וכ"כ הרמב"ם ספ"ק מה"נ האומר הרי ידי נזירה כו' לא אמר כלום הרי ראשי נזיר כבדי נזירה ה"ז נזיר זה הכלל כל אבר שאם ינטל מן החי ימות אם אמר הרי הוא נזיר ה"ז נזיר. ונראה שלכך פסק הרמב"ם ריש פט"ו מעה"ק כר' יהודה האומר רגלה של זו עולה לא אמר כלום ודלא כר' יוסי דברייתא. וסתמא דסוגיין בירוש' ובבבלי כר' יהודה. וע"ק תנן ערכין פ"ה דף כ' ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום ערך ראשי וערך כבידי עלי נותן ערך כולו זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו. ואמרו בגמראזה הכלל לאתויי מאי מן הארכובה ולמעלה וכ' תו' ה"ה כל י"ח טרפות ונקט ארכובה ולמעלה לאפוקי מדר"ש. הרי מפורש דבר שעושה אותו טריפה מיקרי דבר שהנשמה תלויה בו. וקשיא לרבא ולרב ששת. ולזה העירני אתי המשכיל מ' שלמה נר"ו. וכ"ת דוקא כבדי מיקרי דבר שנשמה תלויה בו לפי שאי אפשר להבראות חסרת הכבד וכ"כ הכ"מ פ"ו מה"ש ע"ש. הרי הרשב"א בת"ה ומהרא"י כ' דיכולה להבראות חסרת הכבד כמ"ש ח"צ בתשובה סי' ע"ז ע"ש. ועוד הרי כ' הרמב"ם רפ"ב מה' ערכין ערך לבו או כבדו של פלוני עלי וכן כל אבר שאם ינטל מן החי וימות נותן ערך כולו. ש"מ אף שיכול להברא כך מ"מ אם ינטל ימות מיקרי דבר שהנשמה תלויה בו. ועוד חסרת רגל מן הארכובה ולמעלה ודאי שיכולה להבראות כך וכלליה התנא בכלל דבר שהנשמה תלויה בו וא"ל דיש לחלק דהכא בנזיר ובערכין איירי באדם ובתמורה איירי בבהמה דעד כאן לא אמר ר"ח לחלק בין אדם לבהמה אלא אף שבהמה אינה חי' באדם חי אבל אבר שאדם נטרף בו ואינו חי כ"ש שבהמה אינה חיה וכ"כ ח"צ בתשו' שם ע"ש. ועוד בסוגיין מפורש דאדם מבהמה ילפינן בגז"ש דנדר נדר. ומסוגי' דערכין דלעיל נראה כדעת הכ"מ שכתבתי דאינה יכולה להבראות חסרת הכבד. דאל"כ זה הכלל ל"ל הל"ל סתמא ערך ראשי וערך כבדי עלי נותן ערך כולו מפני שהוא דבר שהנשמה תלויה בה. וממילא שמעי' כל הטרפות כולן אלא ודאי אי תנא הכי סד"א דוקא הני ראשי משום דהוי נבלה מחיים וכבד משום דא"א להברא חסר כבד לכך איצטריך זה הכלל. והא דכתבו תו' דנקט ארכובה ולמעלה לאפוקי מדר"ש. לא קאי אמתני' דהא כבר תנן חולין פ"ד דף עו בהמה שנחתכה רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה אלא אלישנא דש"ס קאי. ונ"ל שזהו כוונת הרמב"ם רפ"ב מה"ע ששינה לשון המשנה דתני ערך ראשי או כבדי עלי והוא כתב ערך לבי או כבדי עלי (וכבר תמה התי"ט עליו בזה) אלא לומר ראשי וכבדי לאו דוקא דה"ה כל הטרפות. ולכך לא ביאר הא דאמרי' בגמרא זה הכלל לאתויי מן הארכובה ולמעלה. והלח"מ כ' ריש פט"ו מה' מעה"ק וקשה אי סבר טרפה אינה חיה ה"ל למפסק בדבר שעושה אותה טרפה כר"ח ואי סובר טרפה חיה ה"ל למפסק כרבא וכר"א כו' ע"ש. ואני תמה מאי מספקא ליה הרי מבואר בדברי הרמב"ם פ"ד מהמ"א טרפה אינה חיה. וכן אמר רבא כמפורש פ"ק דבכורות דף ג' ע"ש. ועוד אחרי שכ' הרמב"ם שם דהאומר לבה של זו עולה כולה עולה דה"ל דבר שהנשמה תלויה בה ממילא שמעינן דכל דבר שעושה אותה טרפה כולה עולה וכמו שביאר בנזיר ובערכין. מיהו לזה י"ל שסובר הלח"מ חסרת לב נבלה מחיי' הוא דהוה וכ"נ דעת הכ"מ פ"י מה' שחיטה שכ' לכך לא מנה ניטל הלב או נברא חסר לפי שאם ניטל א"א לבהמה להתקיים אפי' שעה אחת ולא תקרא טרפה אלא נבלה ע"כ. אך לענ"ד אין זה מוכרח די"ל שלא מנאו הרמב"ם לפי שלא נמצא טריפות זה מפורש בתלמוד וכ"כ הכ"מ שם בטרפות אחרות. ודברי רבי' בערכין ופט"ו מה' מעה"ק מורין כמ"ש דניטל הלב אינו אלא טרפה ולא נבלה ודלא כמ"ש ח"צ שם. גם מ"ש שם בתשו' הרי מפורש דלרבא ס"ל טרפה אינה חיה והוא ודאי הויא תיובתא כלפי סגאי' דרש"י וצ"ל שהוא גורס בחד מינייהו רבה בה"א ע"כ. תימא איך נעלם ממנו דברי תו' במקומו דהך דבכורות דמותיב מינה והיא מסוגיות ההפוכות ובתמורה מפורש דרבא סובר טרפה חיה. ועיקר כגי' שבתמורה וכ"כ בתמורה ובבכורות. וסיימו שם דיש לקיים הגי' שבבכורות דרבא סובר טריפה אינה חיה והא דקאמר רבא בנדה ושטו נקוב אמו טמאה לידה אע"ג דאינו חי מ"מ כיון שאינו ניכר כל כך ונראה כאדם הוה ולד ולא דמי לאטום מארכובה ולמעלה דאמרי' התם בנדה דאינו ולד דניכר לכל שאינו חי. וזהו עיקר פי' תו' ודלא כמהרש"א וס' צאן קדשים ע"ש. וכ"נ דרבא סובר טרפה אינה חיה כדדייקו תו' בתמורה ע"ש. ונראה שזהו כוונת הרמב"ם פ"י מהא"ב דהשמיט הא דתני' איזהו גוף אטום ר' אומר כדי שינטל מן החי וימות. דמשמע בדבר שעושה אותו טרפה אין אמו טמאה לידה דרבא דהוא בתרא פליג עליה וכמ"ש. והא דכ' שם נברא חסר עד טיבורו והרי הוא אטום אין אמו טמאה לידה. היינו דסמיך אהא דתני בברייתא גוף אטום אין אמו טמאה לידה ולדברי הכל עד טיבורו גוף אטום הוא. והרב ח"צ שם בתשו' האריך לתרץ דברי הרמב"ם ע"ש. ודבריו תמוהים. מ"ש אף דר"ז תלי טעמא דאמו טמאה לידה בטרפה חיה הא אינה חיה אין אמו טמאה לידה אנן לא קיי"ל כוותיה אלא כרבא כו' והא דאמר הש"ס ר' ינאי סובר כמ"ד טרפה חיה אינו מוכרח דאפשר דאף דס"ל טרפה אינה חיה מ"מ סובר דאמו טמאה לידה כדרבא ע"כ. תימא הא ר' זכאי ור' ינאי לא קאי אלא לפרושי הא דאמר עד כמה כדי שינטל מן החי וימות וכיון דפליג ר' ינאי וסובר דעד הארכובה לא הוי כדי שינטל מן החי וימות ש"מ דסובר טרפה חיה. ולא פליגי כלל בטומאת לידה. וכן הא דאר"י עד טיבורו הוי כדי שינטל מן החי וימות ובפחות מזה לא ימות ש"מ דסובר טרפה חיה ונוטל ירך וחלל שלה לא הוי נבלה מחיי'. ומ"ש הח"צ שם א"נ והוא הנכון דס"ל להרמב"ם דר"ז דאמר עד הארכובה ולא ארכובה בכלל אלא בלמטה ממנה נמי הויא נבלה ולית ליה דר"א ור' יוחנן דאמר עד טבורו היינו שיעורא דר"א בבהמה ובאדם שיעור זה עד טיבורו ע"כ. איני יודע לכוין דבריו אלה הא ר"ז לא איירי בנבלה כלל אלא בטרפה כמפורש בש"ס. אם לא שנאמר שיש כאן ט"ס וצ"ל ור' ינאי אומר עד נקביו ולא נקביו בכלל נמי הויא נבלה כו'. מ"מ כמה רחוק פי' זה מן הדעת דנאמר ר' זכאי פליג אמתני' דחולין וסובר מארכובה למטה טרפה הוא דהוי וליכא מאן דאמר הכי ואפי' למעלה מארכובה פליג ר"ש ומכשיר וכמש"ל. ועוד קשה ה"ל לתלמודא למימר בין ר' זכאי לר' ינאי איכא עד ארכובה אי טרפה הוי או לא ולמה מוקי ר' ינאי כמ"ד טרפה אינה חיה. והא. דקאמר דשיעורא דר"א הוי עד טבורו. הוא רחוק קצת שיהא שיעורו גדול כל כך. והנכון כמ"ש. והויא פלוגתייהו דר"י ור' ינאי ור"י כפלוגתייהו דר"ח ורבא ורב ששת בתמורה ע"ש. ומ"ש דלפירש"י קשה דה"ל לש"ס להקשות והאר"י הלכה כסתם משנה ע"ש. אם נאמר דדברי ר"ז ור"י מלשון ברייתא הם כנראה מפשטא דסוגיא דבבלי ודאי הך ר' יוחנן לאו סתם ר"י דתלמודא הא שאינו מוזכר בברייתא כמ"ש תו' כתובות דף ח' ע"א. ואי לישנא דתלמוד הוא נמי ל"ק דהא בירושלמי דנדה שם מפורש דאף משמי' דר"ז ור' ינאי ר' יוחנן הוא דאמרה משמייהו. ומ"ש הרב שם בתשו' ובסי' עח ותרי תמיה איכא הכא חדא דנקובת הושט אינה נבלה מחיי' אלא שאין שחיטה מועלת בה כו' ע"ש יש לתמוה על תמיהתו הא כ' הרמב"ם פ"ג מה' שחיטה ניקב הושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה ה"ז נבלה מחיים ואין השחיטה מועלת בה. שמענו מהכא דושטו נקוב נבלה הוי ואפ"ה אמו טמאה לידה. וכל זה דלא כמ"ש הרב הנ"ל. כללא דהך מילתא חסרת כבד דבר שעושה אותה טרפה וכן חסרת הלב כדמשמע דעת הרמב"ם וכמ"ש וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:1:6:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:1:6:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:1:6:1)

**תני האשה שנזרה בנזיר כו'.** בבבלי נדרים דף עז ע"ב גרסי' תניא האומר לאשתו כל נדרי שתדורי אי אפשי שאדורי אין זה נדר לא אמר כלום יפה עשית ואין כמותך ואם לא נדרת מדירך אני דבריו קיימין. וכ' הר"ן תניא האומר לאשתו אחר שנדרה כל נדרים שתדורי מכאן ואילך אי אפשי אע"ג דמשמע דנדרים שנדרה עכשיו מקיים לא אמר כלום שאין זו הקמה אבל אמר לה יפה עשית כו' דבריו קיימין דכל הני לישני הקמה משמע ילפי' זה ל"ג אין זה נדר לא אמר כלום. ומאן דגרס לה מפרש האומר לאשתו בנדרים שעברו אי אפשי בהן או אין זה נדר לא אמר כלום. דבהפרה בעינן לשון מפורש וסיפא דאמר יפה עשית כו' דבריו קיימים דבהקמה לא בעינן לשון מפורש ע"ש. ומהתימ' שלא הביא ראיה לשון ברייתא שבסוגיין שמבואר דרישא אהפרה קאי על נדרים שעברו וכלישנ' בתרא. ונ"ל טעמא דמלתא דגזירת הכתוב דבעל יאמר דוקא לשון הפרה כדיליף שם בנדרים מדכתיב זה הדבר הלכך כל הנך לישנא לאו כלום נינהו משא"כ בהקמה מסברא דכל לשון מהני ועמ"ש הר"ן שם:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:2:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:2:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:2:2:1)

**מפני שהוא כתולה נדרו בה כו'.** בבבלי הגירסא במתני הריני נזיר ואת ואמרה אמן מיפר שלה ושלו קיים. אבל הרמב"ם כ' פי"ג מה' נדרים אמר לה הריני נזיר ואת כלומר ואת נזירה כמותי ואמרה אמן אינו יכול להפר אמר הריני נזיר ומה תאמרי האת נזירה כמותי ואמרה אמן ה"ז יפר ואם היפר לה שלו בטל שזה כמו שתלה נדרו בנדרה. ותמהו עלו שדברי הבבלי משמע דלא כוותי'. והש"ך בנק"ה תי' דגירסת הרמב"ם בבבלי כגי' הירושלמי דאמר הריני נזיר ואת דתלה ממש נדרו בנדרה ולא נעשה כמי כו' ומתני' דאמר הריני נזיר ואת מאי דנעשה כמי שתלה נדרו בנדרה ולא ממש כדקאמר בירושלמי דהיינו כאלו אומר הריני נזיר אם תהיה את נזירה ומה שתעשה בנזירות שלך יהיה בנזירות שלי ע"כ. דברי תימא הם חדא השתא בשלא תלה נדרו ממש בנדרה בטל נדרו כשנדרה בטל כ"ש בתולה ממש נדרו בנדרה שיהיה נדרו בטל כשיתבטל נדרה ועוד הרי מפורש בירושלמי מתני' באומר על מנת ואת והיינו תולה נדר בנדרה. והא דקאמר נעשה כמי כו' ה"פ אם אמר הריני נזיר ואת ולא אמר ואת מאי נעשה כו' ועוד סתמא דש"ס משמע דאביי משני הא דתניא בברייתא שניהם אסורין היינו מפני שתלה נדרו בנדרה ולהרמב"ם וכ"ה לסברת הש"ך טפי יש להקל בתולה נדרו כו' משלא תלה. ולולי דמסתפינא אמינא להשוות התלמודיי' דגם גי' הבבלי במתני' מיפר שלה ושלו בטל וז"ל התוספתא האומר לאשתו הריני נזיר ואת אם אמרה הן שניהן אסורין אם רצה להפר לה מיפר מפני שקדם נדר להקם אם לאו הוא אסור והיא מותרת האומר לאשתו הריני נזיר ואת אם אמרה הן שניהן אסורים ואם לאו שניהן מותרי' מפני שתלה נדרו בנדרה. והש"ס פריך מרישא דתני שניהן אסורים ואס"ד מיפר שלה ושלו בטל לא שייך למימר בדידיה איסור דהא יכול להפר שלה וממילא שלו בטל ושני רב יהודה תני במתני' מיפר שלה ושלו קיים. וא"ת תיקשי סיפא דברייתא לר"י וי"ל ודאי דקשיא ליה רישא לסיפא אלא סיפא קאמר חסורי מחסרא ואיירי באומר בפירוש הריני נזיר ע"מ ואת אבל מתני' לא ניחא ליה לחסרא בשלמא סיפא דברייתא מוכחת דאיירי באומר ע"מ ואת דהא סיים בה מפני שתולה נדרו בנדרה אבל מתני' דתנן סתמא אין לאוקמי בהכי. וה"ג אביי אמר אפילו תימא כדקתני מתני' כגון דקאמר לה הריני נזיר ואת סתמא נמי משמע דקא תלי נדרו בנדרה ברייתא דקאמר לה ואת מאי דלא תלי עצמו בה הלכך מיפר שלה ושלו קיים. (מיהו בתוספתא ודאי דאיכא ט"ס וצ"ל מפני שקדם הקם לנדר. דהקמה הוא מה שאמר ואת ונדר לא הוי עד שאמר' אמן הלכך אין הקמתו כלום כדתנן נדרים פ"י האומר כל נדרים שתדורי מכאן עד שאבא ממקום פלוני הרי הן קיימין לא אמר כלום. דבעינן שיחול הנדר קודם ההקמה. ואם רצה להפר יפר. והא דתנא בתוספתא בתר הכי הריני נזירה ואתה ואמר הן שניהן אסורים אם רצה להפר אינו יכול להפר מפני שקדם הקם לנדר. נמי ט"ס הוא וצ"ל מפני שקדם נדר להקם. דנדר הוא מה שאמרה הריני נזירה והקם הוא מה שאמר הוא אח"כ אמן. ובס' א"מ העתיק לשון התוספתא כצורתה ואינו נכון). מיהו כל זה דלא כשיטת הרמב"ם. ולשיטתו צ"ל דמרישא פריך ובדאביי גרסי' ברייתא כגון דקאמר הריני נזיר ואת דלא תלי נדרו בנדרה. ועמ"ש בסמוך בד"ה רש"א כו'. ובס' א"מ כ' דטפי יש להגיה הירושלמי דבבלי מוגה יותר ע"ש וא"נ דדברי רבי יוחנן מפורשין דגי' הירושלמי במתני' עיקר וכמ"ש בקונטרס. ומ"ש בס' א"מ ותו איך נוכל לקיים גי' הירוש' ומהיכי תיתי אם אמר בלשון שאלה יפר שלה ושלו בטל הלא נדרו קודם להקם כמ"ש בתוספתא כו' ע"ש. מפני שלא עיין יפה בתוספתא גרם לו לפרש פי' זר. ודברי הירוש' מפורשין דמתני' באומר ע"מ איירי. ומ"ש שם בפי' הירושלמי בהותר היא כו' ע"ש א"נ והעיקר כמ"ש בקונט' ואין להאריך:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:3:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:3:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:3:2:1)

**מכת מרדות חובטין אותו כו'.** נראה דלא קאי אמתני' דודאי אחר שכבר הפר מה לה לעשות עוד ואין מלקין אותה יותר משל תורה אלא איירי במצוה הנמשכת וכ"כ הר"ן פ"ד דכתובות ע"ש וכ"נ דעת הרמב"ם ודלא כתי"ט ע"ש ובא"מ:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:3:4:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:3:4:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:3:4:1)

**רש"א אם אמרה לא נתכוונתי כו'.** לפום ריהטא מכאן ראיה למ"ש תו' דף כב בד"ה ת"ש כו' ואומר מהר"ף לר"ש אפי' ואני לבד מפרשים דבריה כאלו אמרה בפי' לא נתכוונתי אלא להיות כמותה ובהא פליגי ר"ש ורבנן. ודלא כמ"ש שם בשם ר"י דלר"ש צ"ל בפי' מתחלה ואני אהיה כמותך כו' דא"כ מאי קאמר ולא נתכוונתי כו' משמע דאמרה השתא שכך היתה כוונתה. וכ"נ מדברי הש"ס בסמוך. מיהו אחר העיון נראה דאף ר"י לא פליג אלא אי לא אמרה היא שכך היתה כוונתה אנן לא מפרשינן דבריה לומר שכך היתה כוונתה. ודבריו נראין דהא אמרינן מפני שאמרה הא לא אמרה כו' משמע דבאמירתה הדבר תלוי. ומסוגיין קשיא למ"ש לעיל בסמוך בד"ה מפני כו' דואת סתמא משמע כתולה נדרו בנדריו וכ"מ דברי הש"ס לעיל. דאף לפי' מהר"ף היינו דוקא לר"ש אבל רבנן פליגי. גם לפי' תוס' בבבלי דף כב ע"ב בד"ה אביי נמי קשה ע"ש. ודוחק לאוקמי סתמא כר"ש ודלא כרבנן וי"ל מתני' או ברייתא איירי במפרש דבריו ואמר לכך נתכוונתי להיות כמותה וניחא בין לפי' מהר"ף בין לר"י. דלמהר"ף לא פליגי ת"ק ור"ש אלא בשלא אמרה ולר"י לא פליגי ת"ק ור"ש כלל ואינו אלא מפרש דבריהם כמפורש בדבריו. אך קשה מאי פריך בבלי דף כב ע"ב מתני' וברייתא אהדדי לוקמי חדא מינייהו במפרש וחדא בסתם וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:3:5:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:3:5:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:3:5:1)

**נמצא שאין בידו חטין כו'.** קשה הא תנן קידושין פ"ב התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת וגרסי' בבבלי שם אמר רבא מאן תנא התקדשי התקדשי ר"ש. ואס"ד בשיש בידו חטין אף ר"ש מודה הא קידושין ליש בידו חיטין דמיין וי"ל רבא כר' אבא ס"ל ועמ"ש בגיטין:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:3:5:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:3:5:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:3:5:2)

**נמצא שאין בידו חיטין מהו כו'.** לפי' קמא בקונטרס קשה כיון דאמר שבועה על כל אחת מאי ס"ד דלא תחול שבועה שניה ולפי' בתרא קשה הא היינו פלוגתייהו דר' יוחנן ור' אבא לר"י פליגי בה ת"ק ור"ש ולר"א לכ"ע לא חלה. ומהא דגרסי' בבבלי ס"פ שבועת הפקדון הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי כלל ואשתכח חיטין הוא דלית ליה אבל שעורין וכוסמין אית ליה דמחייב. ליכא למפשט מידי די"ל דוקא התם דכללן ואמר שאין לך בידי כלל אבל פרטן ונמצא שאין בידו חיטין אפשר לומר דלא חלה. וע"ק לשני הפירושים מאי קאמר ריב"א מתני' מסייעא לר"ז הא לא דמיא כלל להכא בשלמא בנזירות מעיקרא היה נדר הראשונה קיים ושפיר תפסה בה וכ"ש אם נאמר בעל מיגז גייז עד עכשיו נדרה של הראשונה קיים משא"כ הכא דמשעה הראשונה היתה שבועה הראשונה בטעות שלא היו חיטין בידו וי"ל קסבר ר' יעקב ר"ש פליג את"ק וסובר בעל מיעקר עקר וכ"נ מדברי תו' וה"ל כנמצא שאין בידו חיטין ואפ"ה השנייה אסורה אם לא אמרה. והאיבעיא לר"ש אע"ג שאמר שבועה לכל אחד מכל מקום בתר שבועה ראשונה גרירא וכס"ד דבבבלי בשבועות שם ע"ש. ובירושלמי שבועות פ"ה הגירסא נמצא שיש בידו חיטין מהו כו' ואין נראה דכולא סוגיין כגי' דהכא דייקי:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:3:6:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:3:6:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:3:6:1)

**שנייה מהו שחלקה.** עיין בקונטרס. וקשה מ"ש דמיבעיא ליה באשה שתפסה בחברתה תיבעי ליה בשאר כל אדם שתפס בחברי' לאחר שעבר על נזירותו. ובשבועות פ"ה הגירסא א"ר יודן ותניי בית דין הוא ותיעשה שניה כאומר הריני נזירה שלשים יום ר"ש כדעתיה דאמר במגבה הדבר תלוי. ואיני יודע לקיימה ואף דבגיטין פ"ה קאר"ש במגבה הדבר תלוי ואין ענינו לכאן. לכן נ"ל דה"ג פשיטא דא מילתא היפר לה בעלה כו' ועברה על נדרה אינה לוקה שנייה מהו שתלקה אר"י מאחר שזו אינה לוקה זו אינה לוקה. וה"פ פשיטא אי עברה הראשונה ואח"כ היפר לה בעלה שאינה לוקה כדתנן במתני' מיהו הא קמיבעיא לן אם עברה השנייה ואח"כ היפר לה בעלה של הראשונה מי תיהני הפרה גם לשנייה שאינה לוקה או לא ופשיט ר' יוסי מאחר דמהני הפרה לראשונה שאינה לוקה אף שנייה אינה לוקה ואמר ר' אילא ר"ש היא דאמר השנייה בראשונה. ופריך לר"ש ותיעשה שנייה כו' כיון דבעל מיגז גייז ה"ל כאומרת הריני נזירה עד לאחר כ' יום דלא מהני והויא נזירה ל' יום ומשני ר"ש לשיטתו דבעי שתהא נוזרת כדרך הנוזרין וזו אמרה ואני משמע שרוצה להיות כמותה בלי שום זמן. ועיין בתו' דף כב ועדיין הדבר צ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:3:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:3:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:4:3:1)

**ברם הכא אינו עוקר אלא מכאן ולהבא.** כ"מ במתני' דבסמוך דוקא בשעברה לאחר שהיפר לה בעלה אבל עברה ואח"כ היפר לה לוקה וכ"כ הרמב"ם פי"ב מה' נדרים. וכ' הכ"מ רפי"ג מה' נדרים הא דמיבעיא ליה בבבלי דף כא ע"ב בעל מיעקר עקר או מיגז גייז היינו אי מיעקר עקר ה"ל כלא היה ה נדר חל מעולם ואי מיגז גייז השתא היא דעקר ליה ע"ש. וקשה תיפשוט ממתני' דמיגז גייז דאס"ד מיעקר עקר א"כ ה"ל כאלו מעיקרא לא נדרה ואין בין התרת חכם להפרת הבעל ולא כלום א"כ הדרא קושיא לדוכתא אף בהפרת הבעל תצא ותרע' בעדר. ותו' כ' דף לא ע"ב במתני' מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם כו' וקשה מ"ש מאשה שהיפר לה בעלה דאמרי' החטאת תמות והכא תצא בעדר וי"ל בעל מיגז גייז וא"נ מעקר עקר מ"מ הא אוקמה כר"א הקפר אבל לרבנן נפקי לחולין ואפי' לר"א לא דמי דהתם חל הנדר רגע אחד דמיפר בלא חרטה ופתח משא"כ בחכם לא חל הנדר כלל. ודבריהם תמוהים קושייתם ותירוצה הראשון הן הן דברי הש"ס בסוגיין. ומ"ש מ"מ כו'. אי אפשר לומר כן דהא ודאי אין סברא לומר דמתני' דפרקין ר"א ודלקמן רבנן ותיקשי לן סתמא אסתמא דהא לפום הך סברא אין לחלק כלל לר"א בין בעל לחכם. גם מ"ש לחלק לר"א בין חכם לבעל. קשה הא אי מיעקר עקר אף נדריה לא חל אפי' רגע אחד והוי כלא היה וכמ"ש הכ"מ. גם תו' בעצמם כתבו כן לעיל דף כא ע"ב בד"ה ואי ס"ד כו'. והתי"ט כ' בד"ה החטאת תמות כדפירש"י בגמרא לעיל (דאשה שהיפר לה בעלה והיא לא ידעה ועברה צריכה כפרה שנאמר אשה הפרם וה' יסלח לה) והויא כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלי רש"י ע"כ. ותימא הא הכא לא באשה שעברה איירי א"כ זו אינה צריכה כפרה ולמה תמות החטאת וז"ל רש"י בגמרא החטאת תמות וכהאי טעמא דפרשינן לעיל דצריכה כפרה והויא כחטאת כו'. וכוונתו מבוארת שכיון לדברי הש"ס בבלי דף כא ע"ב דמשני הכא וצריכה כפרה דקאמר היינו כר"א הקפר כמפורש שם. וע"ק הכא משמע דמוקי למתני' כר"א הקפר דבעל מיעקר עקר ולקמן פ"ה כ' דלכך תמות דבעל מיגז גייז. והרמב"ם כ' פ"ט מה"נ מי שדימה שחייב נזירות והפריש קרבנותיו ואח"כ נשאל לחכם והורהו שאין זה נדר ואינו חייב בנזירות יצא וירעה בעדר שזה הקדש טעות שאינו הקדש לפ"ז ל"ק מתנייתא אהדדי אפי' למ"ד מיעקר עקר דהכא אין כאן הקדש. מיהו סוגיין לא משמע הכי וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:4:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:4:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:4:4:1)

**מי מיפר את שעליה.** וא"ת כיון שהנדר בטל ממילא אין כאן קרבנות ואפי' למ"ד מיגז גייז מ"מ עוקר עכשיו מעיקרו וכמ"ש הכ"מ והלח"מ רפי"ג מה"נ וי"ל כיון דהבעל אינו מיפר אלא מכאן ולהבא אין סברא לפטרה מחיוב קרבנותיה דסד"א דוקא הפרת נדרה גזרת הכתוב הוא וחיוב קרבנותיה להיכן הלך לכך איצטרך עליה:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:5:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:5:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:4:5:1)

**תני אין טעונין לא לחם ולא זרוע.** ובמנחות דף ד' ע"ב כ' תו' בד"ה ואין טעונין לחם כו' ומיהו קשה למה הטעינו כאן זרוע בשלה יותר משלא כמצותו ושלא לשמו בפ' התכלת וי"ל דשלא כמצותו הוי משונה יותר מדאי ע"כ. משמע מדבריהם כל היכי דתנן ואינן טעונין לחם ולא תני ולא זרוע בעי זרוע. א"כ אף הכא במתני' בעי זרוע ותימא הא מפורש הכא בברייתא דלא בעי זרוע ומתני' תנן ואין טעונין לחם וה"ה דאין טעונין זרוע וכ"כ תו' בסוגיין דף כד ע"ב. והרמב"ם ספט"ו מה' פה"מ כתב וכן שלמי נזיר ששחטן שלא כמצוותן כו' ואינן טעונין לחם ע"כ ולא כ' שאין טעונין זרוע ובבבלי בסוגיין ובפ' התכלת מפורש דאינן טעונין לחם ולא זרוע וי"ל שסמך עצמו אמ"ש בה"נ פ"ט שלמי נזיר ששחטן שלא כמצוותן כו' אינן טעונין לא לחם ולא מתנות ולא זרוע והא דכ' ולא מתנות נראה דר"ל חזה ושוק אין להן וא"ת הא מיהת שלמי נדבה נינהו ובשלמי נדבה מתנות חזה ושוק איתנהו וי"ל מדכתיב והניף אותם הכהן כו' על חזה התנופה ועל שוק התרומה וכיון שאין כאן לחם ולא זרוע אף מתנות חזה ושוק אין בהן ומפרש על שהוא לשון עם ודלא כפירש"י פ' נשא. ואף דמשמע כן בספרי י"ל דסיים התם דברי ר"א משמע דרבנן פליגי ע"ש ועמ"ש לח"מ שם:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:5:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:5:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:4:5:2)

**שלמים הבאין לאחר מיתה כו'.** תימא מאי מיבעיא ליה הא מתני' היא דתנן מעילה פ"ג המפריש מעות לנזירותו סתומים ומת יפלו לנדבה מפורשים כו' דמי שלמים יקרבו שלמים כו' ואינן טעונין לחם. ובבבלי בסוגיין מייתי לה להך מתני' ודוחק לומר דוקא דמי שלמים אבל ר' בון מיבעיא ליה בשכבר הפריש בהמתו דאין טעם לחלק דכיון דכתיב על כפי הנזיר וליכא יש למעט הכל:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:5:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:5:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:4:5:3)

**חזר ומר וכן בחיים כו'.** וקשה היא גופא מנ"ל דאם נמצא אחר הכפרה דטעונין לחם. ובבבלי בסוגיין מפורש בהיפך לאחר הכפרה אינן טעונין לחם ויליף ליה ממת ע"ש. והרמב"ם השמיט דין דנמצא לאחר כפרה וי"ל סמך עצמו אמ"ש דין דהפריש ומת ותרווייהו חד טעמא אית להו כמפורש בבבלי ע"ש ודוחק וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:5:4
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:5:4](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:4:5:4)

**מיתה כבר נראו כו'.** וקשה במאי נראו הא כל שלא הגיע זמן הקרבה לא נראו ללחם וכ"ת מיד שנזר נתחייב בלחם א"כ גם באשה כן מאי קאמרת כיון שהבעל יכול להפר ה"ל כאלו לא נראו במיתה נמי כיון שאם ימות פטור ה"ל כלא נראו. ואפשר אשה להפרה עומדת משא"כ מיתה דלא שכיח:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:5:5
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:5:5](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:4:5:5)

**תני אשם לאחר הפרה.** כ' רש"י דף כב ע"א בד"ה ניתי נמי עולת העוף ומאשם לא פריך דניתי דאין אשם בא אלא במקום שצריך למנות נזירות אחרת כי היכי דתיחול עליו נזירות בטהרה. ותימא הרי מפורש כאן דמייתי אשם לאחר הפרה ועוד אי ס"ד דאשם נזיר בא דתיחול עליו נזירות בטהרה קשה הא דגרסי' בבבלי כריתות דף כז א"ר יוחנן משום רשב"י אין לך דבר בא לבטלה כאשם נזיר. ולפירש"י הרי אינו בא לבטלה. לכך נראה דמביאה אשם לאחר הפרה כמפורש כאן וכ"כ תו' והא דנקט עולת העוף דחטאת ועולה בחד קרא כתיבי והרמב"ם פ"ו מה' נזיר השמיט הא דמייתי אשם ואפשר דנקט לשון הברייתא כדרכו:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:5:6
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:5:6](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:4:5:6)

**שאין לך אשם בא לבטלה כזה.** עיין בקונטרס ומיהו בבבלי כריתות מוכח שהגי' שלפנינו עיקר כמ"ש בסמוך. ונראה דכיון שמביא גם חטאת לכך קאמר שהאשם בא לבטלה א"נ קסבר ר"ש דאשם אינו מעכב כרבנן דפליגי על רבי ישמעאל כמפורש בבבלי דף יח ע"ש לכך קאמר דבא לבטלה:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:6:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:6:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:4:6:1)

**והוא שקרבה חטאתו בסוף כו'.** כ' הרמב"ם פ"ט מה"נ המפריש מעות שיקריב מהן קרבנות נזירות והקריב מהן והותירו יביאו במותרן קרבנות נזירים אחרים שמותר נזירים לנזירים הפריש מעות סתומין לנזירותו והותירו יפלו המותרות לנדבה. מדלא חילק משמע דפסק כר"ז הלכה אחת היא בנזיר כו'. וקשה למה הכריע כר"ז ודלא כר"ח וי"ל דמספקא ליה הלכתא כמאן ופסק כר"ז לחומרא דעולה חמירא משלמים. כי האי דתנן רפ"ז דשקלים מחצה למחצה יפלו לנדבה דאזלינן לחומרא. אך קשה אין לדמות סתם ספק לספיקא דדינא וכמ"ש הפוסקים וע"ק דפריך הש"ס שקלים דף יד וקשיא ויש חטאת קריבה עולה ומשני תניי ב"ד הוא. והכא לא שייך לשנויי הכי וא"ל דסובר דבבלי פליג ארב חסדא דגרסי' דף כו אמר רב אשי הא דאמרת מפורשין לא לא תימא עד דאמר אלו לחטאת כו' אלא אפילו אמר אלו לחובתי הרי הן כמפורשין. ש"מ דוקא באומר הרי אלו לחובתי הא לא אמר הכי לעולם כסתומין הן דרב אשי לא איירי אלא אי מעיקרא כסתומין הן אבל לאחר הקרבה לא קמיירי. וא"ל דדייק מהא דאמר רבא התם הא דאמרן מעות סתומין יפלו לנדבה אם נפלה דמי חטאת מביניהם הרי הן כמפורשין. דוקא נפלה אבל נטלה מהם ע"י הקרבה לא. די"ל רבותא קמ"ל דאם נאבד נמי הוה כמפורשין וה"ה אם נפרד או שקרבה החטאת הרי הן כמפורשין וכ"נ מדברי רש"י. ואף שמדברי הרמב"ם פ"ט נראה דסובר דנאבד כסתומין מ"מ מדברי רבא אין הכרע. גם מדכתב הרמב"ם שם האומר אלו לחטאתי כו' והשאר יביא בחציין עולה וחציין שלמים. יש לתמוה שלא הביא דברי ר"ח דהא מהך ברייתא מסייע בסמוך לר"ח. ולא ידעתי למה לא כתב הרמב"ם הא דמסיים במתני' דשקלים מותר נזיר לנדבה. דהא דכתב הפריש מעות סתומין והותירו יפלו המותרות לנדבה. היינו שהותירו כולן ולא המותר לאחר שקנו מהן כל צרכן וכ"נ מדברי הכ"מ. ודברי הר"ב בפי' מתני' נראין שסובר דמתני' קאי אניתותרו כל המעות ע"ש וא"נ. מיהו לפי פירושי צ"ל דגם זה הלכה שכל המותר לאחר שקנה הקרבנות יפול לנדבה. וכ"נ מתוספתא דפ"ק דמעילה דמותר נזיר לאחר שקנה שלמים יפלו לנדבה ע"ש וצ"ע. ובבבלי דף כה גרסי' מעות סתומים יפלו לנדבה והלא דמי חטאת מעורבין בהן. וקשה מאי פריך מחטאת הא מותר חטאת הן ותנן שקלים פ"ב מותר חטאת לנדבה וטפי ה"ל למפרך משלמים ואפשר לומר דלכך פריך אמתני' דמעילה כי היכי דלפרוך גם אחטאת דה"ל חטאת שמתו בעליה וע"ש בתוס':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:6:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:6:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:4:6:2)

**אלו לחטאת' כו'.** עיין בקונטרס. וקשה הא דתניא בתוספתא רצה להביא בהן עולה כו' אטו ברצונו הדבר תלוי לכך נ"ל דט"ס הוא וגי' הבבלי דף כו ע"ב והשאר יביא חציו לעולה וחציו לשלמים וכן נכון. ובתו' שקלים כתבתי בד"ה ולא אמר כו' וא"ת אדדייק מסיפא לד יק מרישא דתני ואין מועלין במחצתן ש"מ דלאו לנדבה נופלין דהא דמי נדבה לעולות באין ויש בהן מעילה ע"ש ולאו קושיא היא דודאי מרישא דייק דקאמר יביא מהן עולה ושלמים ולא אמר שיפלו לנדבה. מיהו הא קשיא דלישנא דש"ס דחוק ע"ש:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:7:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:7:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:4:7:1)

**להקריבו עם נזירות אחרת כו'.** עיין בקונטרס. וקשה מאי פשיטא ליה לר' יוסי הא ודאי שאף שזה הנודר בנזיר נתחייב גם בלחם מ"מ יכול לצאת בלחם שנדר חבירו וכ"מ בבבלי פ"ק דחולין דף כג. וכ"מ לעיל פ"ב במתני' אם היו פקחין מגלחין זה את זה. וא"ל דוקא כשהדיר לכתחלה לצורך נזירות חבירו אבל כשהדירו לצורך עצמו אינו יכול להקריבו לצורך חבירו שאין לשון הש"ס משמע כן. וע"ק הא אין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח כדכתיב על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח והובא ברייתא זו במנחות דף עח ע"ב ומשמע שם במתני' ובגמרא דף ע"ט דלחמי נזיר שוין ללחמי תודה. והכא במתני' איירי בשלא נשחט הזבח וכיון שלא קידש הלחם יוצאין לחולין ע"י פדיון ואמאי ירקבו וכ"מ ירוש' פסחים פ"א ה"ה רשב"ל בשם ר' ינאי כשרות היו ומשום מאי היא פוסלן שלא לשחוט עליהן את הזבח ופריך ולא בשחיטה הן קדושות ויפדה ויאכל אר"ח חולין לפניו ולא אוכל ואת אמרת יפדה ויאכל. והכא ליכא לשנויי הכי. והרמב"ם כ' פ"ה מה' פה"מ מותר לחמי תודה ומותר לחמי נזיר ירקבו. מיהו קשה דתנן התם בהתודה שחטה שלא לשמה וכן איל המילואים וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן לא קידש הלחם א"ר פפא שבק תנא דידן איל נזיר דשכיח ונקט איל מילואים ותנא דידן עיקר מילתא נקט. והא דלא קידש הלחם בשחט שלא לשמה מתודה יליף כמפורש שם בגמרא דכתיב זבח תודה אם שחטה שלא לשמה לא קדש הלחם. ונראה דסובר הירושלמי מדשביק תנא דמתני' איל נזיר ש"מ דלא ילפי' לחמי נזיר מלחמי תודה וכל שנאפו בתנור לשם לחמי נזיר קדשו. והבבלי פליג. אך קשה אי ס"ד קסבר הירושלמי התנור מקדש הלחם קדושת הגוף הלכך אין להם פדיון אמאי ירקבו הא משקידשו קדושת הגוף נפסלו בלינה כדתנן פ"ב דמעילה ומשיפסלו בלינה נשרפין ככל פסולי המוקדשין וצ"ע ועמ"ש בסמוך:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:7:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:7:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:4:7:2)

**הוא מותר לחמו הוא מותר נסכיו.** אמותר נסכים של אשה שהיפר לה בעלה או נזיר שמת ויש לו קרבנות נזיר ונסכיו קאי. והא דתנן פ"ד דשקלים רע"א מותר תרומה לקיץ המזבח מותר נסכים לכלי שרת איירי בבירוצי המדות או מה שהשתכרו בהן כמפורש מס' שקלים ירושלמי ובבבלי מנחות פ"י. אך קשה כיון דכאן איירי בשעדיין לא נשחט הזבח א"כ אין הנסכים קדושים קדושת הגוף ויכול לקרבן עם זבח אחר. ואפי' לאחר שנתקדשו בכלי נמי ראויין לזבח אחר דתנן מנחות פ"ח הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה. גם בברייתא דמייתי בבבלי מנחות דף טו מפורש דחכמים סברי שאפשר לשנותן לזבח אחר אפי' לאחר שחיטת הזבח מיהו תו' שם כ' דדוקא לענין פיגול פליגי חכמים אבל פסול אחר משנשחטו אין יכול לשנותן לזבח אחר ע"ש מ"מ קודם שחיטה יכול לשנותן א"כ מאי ס"ד שירקבו כמו כלחם וי"ל כפי מאי דמסיק הש"ס שם דוקא בקרבן ציבור הוא דמותר לשנותן לזבח אחר דלב ב"ד מתנה עלייהו אבל קרבן יחיד לא גזרה שמא יאמרו נסכים שהפרישן לזבח זה כשרים לזבח אחר אפי' בלא פסול. א"כ ה"נ א"א לשנותן דומיא דהלחם. אך קשה ממ"נ אי בשקדשו הנסכים בכלי א"כ למה ירקבו הא טעונין לינה ושרפה ואי בשלא קדשו יכול להוציאן לחולין ע"י פדיון. וכמ"ש בסמוך. והרמב"ם כ' פ"ה מה' פה"מ מותר נסכי נזיר יפלו לנדבה ומותר עשירית האיפה של כה"ג ירקב. ופ"ג דשקלים כ' הפריש שקלו ומת יפול לצדקה ע"ש. ולפום סוגיין דינן שוין הן ונראה דפוסק כבבלי פ' בתרא דמנחות דיליף מקרא דמותר עשירית לא הוה קדשי קדשים ועיין שם ברמב"ם:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:8:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:8:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:4:8:1)

**רבי בא בשם רב מעות סתומין אין בהמה סתומין.** עיין בקונטרס וכתבו תוס' ואין לפרש דרב איירי בבהמה דחזיא לנזיר כגון כבשה לחטאת וכבשה לעולה ואיל לשלמים וכמפורשין דקאמר ר"ה היינו שיקריב כ"א כדיניה וקמ"ל אע"ג דלא פי' יקריב כל אחד כדיניה וא"נ דמאי קמ"ל ר"ה מתני' היא רשבג"א הביא ג' בהמות ולא פי' כו' ועוד דמסתמא ממעט נמי ר"ה מעות ולא נסכא דלא חזי להקרבה לכ"נ דאיירי בבהמה דלא חזיא להקרבה וכו' ע"ש שהאריכו ודחקו להעמיד פי' זה. ולענ"ד נראה דר"ה בבהמת נזיר איירי וממתני' לא שמעינן אלא בשהביא ג' בהמות כבש וכבשה ואיל דהוויין כמפורשין דמוכח כן מגוף הבהמות כדאמרינן בבבלי דף כז ע"ב ור"ה בשם רב קמ"ל אפי' הפריש ג' כבשים או כבשות או אילים דאינן כסתומין הואיל וראויין לקרבן נזיר אחר אבל הפריש ג' פרים איכא למימר כסתומין דמיין. ועוד נראה דמתני' איכא לפרושי בתוך ביתו פירש כדאמרי' לקמן פ"ו בירושלמי וקמ"ל רב אפי' לא פירש תוך ביתו הויין כסתומין. ותדע דהא ר' בא דירושל' ור"ה דבבלי תרווייהו בשם רב אמרי אין בהמה סתומין ולקמן בסוגיין פליגי בהפריש שור. גם הא דקאמרי מ"ד מעות אין בהלוה לא ממעט נמי נסכא. אין נראה כן מסוגיין דהא אמרינן הפריש חמור הרי הוא כמעות ואין לחלק בין חמור לנסכא דבתרווייהו חד טעמא הוא כיון דאינן ראויין אלא לדמי הרי הן כמעות וזה ברור:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:8:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:8:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:4:8:2)

**יכול לא יצא בקרבן אביו כו'.** בבבלי גרסי' קרבנו ולא קרבן אביו יכול לא יצא כו'. כתבו תו' צ"ע ל"ל קרא הא ודאי חטאת שמתו בעליה הא ולמיתה אזלי ומאי האי נמי דקאמר בתר הכי יכול יצא בקרבן אביו מן הקלה על הקלה כו' ע"כ. ונ"ל דסד"א דהלכה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלי אלא כשאין הבן צריך לו אבל כשהבן צריך לו לא דכיון דיורש הוא ה"ל כאלו בעליה עדיין קיימים דמצינו כה"ג בתמורה דכתיב קרבנו בקרבנו הוא מימר ולא בקרבן חבירו ויורש ממיר דקיי"ל כר"מ דמרבה יורש מדכתיב ואם המר ימיר כמפורש ריש תמורה וסתמא דמתני' כר"מ. לכך איצטרך למעט דאינו יוצא בקרבן אביו. וכיון דמצינו דמגלח על נזירות אביו במעות סתומין סד"א אף במעות שאר קרבנות כן הוא לכך איצטרך למכתב קרבנו אחרינא למעט אף במעות שאינו יוצא ונכון הוא:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:8:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:8:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:4:8:3)

**כשהוא אצל מעות הוא מזכיר סתומין.** כ' תוס' דף כח ע"א בד"ה קתני כו' וליכא למדחי הא דתני לעיל דאינו מגלח על בהמת אביו דהיינו במפורשין דא"כ היכי מסיק אבל אינו יוצא במעות אביו שהרי מגלח על מעות אביו והא אין מגלח אלא על מעות סתומין של אביו כדקתני בהדיא במתניתין לקמן ע"כ. לא ידעתי למה ליה לאתויי ראיה ממתני' דלקמן הא בברייתא מפורש שכן הוא מגלח על מעות של אביו בזמן שהן סתומין ולא בזמן שהן מפורשין. לכך נ"ל דט"ס הוא וצ"ל במתניתא. ר"ל בברייתא והמראה מקום הוא טעות. אך טפי ה"ל לאכוחי מדלא חילק בבהמה בין סתומין למפורשין ש"מ דאין בהמה סתומה ואפי' בעלת מום וכדדייק רב ששת בסוגין:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:9:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:9:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:4:9:1)

**אין עליהן הלכות סתומין בסוף כשהביא מעות כו'.** עיין בקונטרס וקשה למה יהיה על הבהמה הלכות סתומין בסוף משהביא הבהמה אפילו ע"י חילול מ"מ מפורשין הן וכ"מ בתוספתא פ"ק דמעילה ובתו' בפרקין ריש דף כו ע"ב. לכך נ"ל דה"ג מעות אין עליהן הלכות סתומין בסוף והיינו טעמא כשחיללן על בהמה מפורשין הן:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:9:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:4:9:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:4:9:2)

**הפריש שור כו'.** לא ידעתי למה לא ביאר הרמב"ם דין זה ובבבלי דף כו ע"ב כ' תוס' דמפריש שור כמפורש הוא ע"ש. וא"ל מדכתב המפריש בהמה בעלת מום היא כמעות סתומין. שמעי' מינה דתמימה כמפורש' היא דאיכא למימר קמ"ל בעלת מום מקרבנות נזיר וה"ה שור שאינו ממין קרבנות נזיר אף הוא כמפריש מעות וכסתומין דמי וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:5:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:5:2:1)

**דברי הכל היא.** כ' הרמב"ם פ"ח מה' נזיר משיזרק עליו א' מן הדמים הותר לשתות ביין. והיינו כר"ש. וכ' הכ"מ טעמו דסמיך אסתם מתני' דהכא דאתיא כר"ש ע"ש. ולפום סוגיין ליתא דהא ר"י מוקי למתני' כד"ה. אך מדמסיק הבבלי מתני' דלא כר"א ליתא לדר' יוחנן. ואף ר' חזקיה מייתי סייעתא לרבי לעזר. גם דברי ר"י בעצמם תמוהים וכי זו עשה הא אינה אלא ביאור המצוה כל זמן שלא נקרבו כולם עדיין הוא נזיר וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:5:2:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:5:2:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:5:2:2)

**רש"א אפי' אחר מעשה יחידי.** וקשה מנ"ל לר"ש הא. גם פשטי' דקרא כרבנן משמע דהא אחר כל המעשים כתיב ואחר ישתה הנזיר יין. ובבבלי סוף פ"ו מצריך הש"ס לרבנן גז"ש דפרש ואחר היינו לאחר כל המעשים וקשה קרא ל"ל וא"ל מדכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ודרש ר"ש מדלא כתיב על זבח שלמיו ללמד אפילו גילח עיל שלמי נדבה יצא כמפורש בבלי ספ"ו שמעינן מינה דאין הקרבנות מעכבים דמכאן ליכא למילף התרה לשתיית היין דעדיין איכא למימר דאסור בשתיי' עד לאחר כל המעשים. ואפשר לומר כיון דכתיב זאת תורת הנזיר דדרשי' מיניה שאין תנופה מעכבת אע"ג דתנופה כתיב קודם ואחר ישתה אלא ש"מ ואחר היינו אחר מעשה יחידי ועדיין הדבר צ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:5:2:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:5:2:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:5:2:3)

**מתני' מסייעא לר"ל כו'.** וקשה מאי סייעתא הא רבנן מודו דאינו יכול להפר בתגלחת טהרה וי"ל דלישנא דמתני' קשיא ליה דקאמר בטומאה הוא דיכול לומר אי אפשי באשה מנוול' משמע בתגלחת טהרה אינה מנוולת דמותרת ביין הא ודאי כר"ש אתיא. ורבי יוסי בר' בון דייק הכי הא ע"כ לומר דרבי לית ליה הך סברא דניתק מלא תעשה לעשיה דא"כ מאי מהני אמירתו אי אפשי באשה מגולחת וכיון דלית ליה הך סברא א"כ הל"ל אי אפשי באשה מנוולת ומגולחת:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:5:2:4
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:5:2:4](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:5:2:4)

**אינה נמסרת לגבוה אלא בשחיטה.** וקשה ל"ל הך טעמא לימא בשלמא לאחר שחיטה איכא הפסד קדשים אבל מחיים איכא תקנתא ברעיי' וכה"ג משני הש"ס זבחים פ' התערובות דף עו:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:1:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:1:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:6:1:1)

**ואין האשה מגלחת כו'.** עיין בקונטרס. וכ"כ הרמב"ם בפי' ובחיבורו. וק"ק ודאי אין הקבלה שאין האשה מגלחת כו' דמסברא אין אדם מגלח על נזירות אביו אלא דקבלה היא האיש מגלח על נזירות אביו והאשה באיסורה קיימא כן משמע בבבלי בסוגין וי"ל דה"ק הלכה זו מדברי קבלה שמעינן מדקאמר איש מגלח כו' ולא קאמר יורש מגלח אלא למעט אשה ודוחק:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:6:2:1)

**למה נאמר איש לענין שלמטן כו'.** כ' הרב בק"א וקשה הצרוע שממנו מרבה האשה בקרא דפרימה כתיב ואיש צרוע דממעט האשה כתיב בקרא דטומאה ואיך נרבה מהצרוע טומאה ונמעט מאיש צרוע פרימה ע"ש ונ"ל היינו דקאמר בבבלי דכריתות פ"ב ת"ל והצרוע הרי כאן שנים א"כ מה ת"ל איש נתקו הכתוב מענין שלמעלה לענין שלמטה וה"פ השתא דכתיב והצרוע שמעינן דשני מצורעי' הם מדפרט הכתו' והצרוע הידוע משמע שיש מצורע אחד דממעי' מפריע' ולא ידעינן מאן הוא לכך כתיב איש ברישא לומר איש הוא המצורע הידוע וזה ברור:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:3:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:3:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:6:3:1)

**כ"ד דברי' מקולי ב"ש כו'.** עמדתי למספר כל הני קולי ב"ש וחומרי ב"ה דתני פ"ד דעדיות ומצאתי שהם כ"ה אך הא דתני ב"ש מתירין הצרות לאחי' וב"ה אוסרין חלצו ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין נתיבמו ב"ש מכשירין וב"ה פוסלין הני תלתא חדא נינהו דחד טעמא אית בהו ואסרין תרי וכדאמרי' דפליגי נמי בהא דאין האיש מדיר את בנו בנזיר הרי כ"ד וכן נראה התם בעדיות פ"ה דר' יהודה ורבי יוסי ורבי ישמעאל פליגי אמ"ד פ"ד דאיהו סובר הנך הן ב"ש לחומרא וב"ה לקולא ולא יותר וכ"כ הראב"ד. וסתם מתני' ר"מ אלא רבי יוחנן פליג וקאמר. משמיה דר"מ כ"ד הן:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:3:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:3:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:6:3:2)

**הכל מודין שאם יבוא כו'.** עיין בקונטרס. ולישנ' קמא קשיא לי דפליג אבבלי דפרקין דמפורש התם דריב"י סובר עד שיגיע עונת נדרים ורבי סובר עד שיביא שתי שערות. ועוד ברייתא דמייתי בסמוך מעשה דרחב"ח מפורש שבדקו אם הביא שתי שערות. ואף דבבבלי מייתי בהך מעשה שבדקו אם הגיע לעונת נדרים הא ודא ל"ק דההיא אליבא דריב"י שנוי' והך דהכא אליבא דרבי וכן מפורש שם בבבלי. ולישנא בתרא נמי קשיא דצ"ל לריב"י עונת נדרים מפסקת נזירות אביו ולהבבלי צ"ל דאינה מפסקת וכמ"ש תוס' שם אליבא דר"ת מיהו לפירש"י ניחא ע"ש וכ"נ עיקר. והרב במ"ל תפס לדעת תו' עיקר. וסוגיין מורה בהיפך. אך קשה לי אס"ד דלד"ה אינו יכול להדירו משהגיע לעונת נדרים א"כ הא דקאמר בסמוך שהביאו לר"ח לבודקו אם הביא שתי שערות הא כבר חל עליו הנזירות שהרי הדירו קודם שהגיע לעונת נדרים וי"ל שרצו לבדקו אם הביא ב' שערות כדי שיפסוק נזירות אביו דהא לרבי אינו יכול להדירו אלא עד שיביא ב' שערות ור"ח קיבל על עצמו הנזירות עד סוף הזמן שקבע אביו. ומ"ש בגליון בפי' מכבר א"נ:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:4:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:4:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:6:4:1)

**מיחה או שמיחו קרוביו בכל הלשונות כמי שמיחו.** הרמב"ם השמיט דין זה. ולא ידעתי למה דודאי י"ל דבעינן שימחה בפירוש מסברא י"ל כן דהא לא מצינו בכל התורה שיהא כח לקרובים בכגון זה ולמה נוסיף לומר דאפילו ברמיזה הרי מחאה והא דאמרינן בקידושין דף יא ע"א ומפדין את האמה בעל כרחי' דאב משום פגם משפחה. הרי מפורש ברמב"ם פ"ד מה' עבדים דכופין את האב לפדות אבל לא בני משפחה ודלא כמ"ש תוס' ע"ש. גם לא ביאר דספק הוא אי בעינן דוקא פסולי עדות או לא. ומסברא יש לומר דבעינן פסולי עדות דוקא. גם שדה אחוזה הנגאלת בקרובים לא מצאתי מבואר מי הן הקרובים הגואלים אותה. ונראה מדכתיב גבי הנמכר לעכו"ם או דודו או בן דודו יגאלנו משמע דוקא דודו שהוא ראשון בשר או בן דודו שהוא שני בשני והיינו פסול עדות הוא בכלל הגאולה אבל רחוק מזה כגון שני בשלישי לא דזה לאו קרוב מקרי. והא דכתיב גביה או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו משמע אפי' רחוק יותר מבן דודו כבר פי' אונקלוס בתרגומו או מקרוב בשרי' מזרעיתיה. נמצא שזה קרוב מכולן כדאמרי' בבבלי ב"ב דף ק"י ע"ב דבן קרוב יותר מבת ע"ש. ורש"י פי' בקידושין דף כא ע"א בד"ה לקרוב קרוב קודם דגבי שדה אחוזה כתיב ובא גואלו הקרוב אליו ולא פירש הקרוב קרוב קודם כי הכא דפריש דודו ברישא ואם אין לו דוד בן דודו ואי לאו משאר בשרו ע"כ. וקשה הא מדברי אונקלוס שמעינן בהיפך דמקרא זה לא נאמר על סדר הקורבה והרחוק יותר מבן דודו אינו בכלל גאולת הקרובים. ואי קשיא בעבד עברי הנמכר לעכו"ם גופיה מנ"ל דקרוב קרוב קודם יש לומר מיגאלנו יתירא קדריש דתלתא יגאלנו כתיב גבי עבד עברי הנמכר לעכו"ם חד ללמד קרוב קרוב קודם וחד ללמד לבתי חצרים ושדה אחוזה דקרוב קודם וחד ללמד יגאלנו לזה ולא לאחר. ותו' בקידושין שם ע"ב כתבו ושלשה יגאלנו אתי חד לגופיה וחד לבתי חצרים כו' ע"ש ולעני"ד קשה הא לגופיה לא צריך קרא דה"מ למכתב אחרי נמכר גאולה תהיה לו מאחד מאחיו או מדודו או מבן דודו או משאר בשר וגו' אלא כולן לדרשא נאמרו וכמ"ש. וע"ק טפי ה"ל לרש"י לדייק דקרוב קרוב קודם מדכתיב תחלה אחיו והדר כתיב דודו וגו'. ובת"כ פ' בהר תניא מנין שאחיו מאביו קודם לאחיו מאמו שנאמר אחד מאחיו יגאלנו דודו זה אחי אביו בן דודו זה בן אחי אביו או משאר בשרו ממשפחתו מלמד שהקרוב קודם. ונראה דלא פליג התרגום אדרבא מדמפרש משאר בשרו היינו זרעא קשיא ליה ממשפחתו למה לי אלא ללמד קרוב קרוב קודם. וניחא בזה קושית הלח"מ הלכות עבדים פ"ב הלכה ה' וז"ל ויש לתמוה שלא הזכיר דין זה קרוב קרוב קודם בשדה אחוזה ובתי חצרים דהתם ודאי צריך לאודועי' דלא מפרש ביה קרא ע"ש. דהשתא גם בעבד עברי נמי לא מפרש ביה קרא דקרוב קרוב קודם. היוצא מזה שמיחוי הקרובים בנזיר ובגאולת קרובים בעינן דוקא פסולי עדות. ושמעינן מינה נמי דקרובי האם פסולים לעדות מדאורייתא דאינו ממעט קרובי האם לגמרי אלא דאחיו מן האב קודם לאחיו מן האם. אך תמיהא לי אחרי שסופינו לרבות הקרוב קרוב קודם מדכתיב משאר בשרו ממשפחתו א"כ ל"ל קרא שאחיו מן האב קודם לאחיו מן האם דודאי אחיו מן האב הוה קרוב יותר שכן קם תחתיו ליורשו. דהא מהאי טעמא ס"ד דבבלי ב"ב דף קח ע"ב דאח קרוב יותר מן הבן אבל באחי האם לא שייך למימר הכי וכ"מ בבבלי שם דף קי ע"ב. וע"ק בת"כ תניא בשדה אחזה ובא גואלו הקרוב אליו מלמד שהקרוב קודם וכ' בק"א מלמד שהקרוב יותר קודם לגאולה. וגבי הנמכר לעכו"ם תניא בת"כ מה ת"ל יגאלנו יגאלנו יגאלנו ג' פעמים לרבות כל הגאולות שיהו כסדר הזה. וכתב בק"א היינו לרבות שדה אחוזה ובתי חצרים ואין לומר דקאי על גאולת קרובים עצמן דהא כתיב בשדה אחוזה בהדיא ובא גואלו הקרוב אליו ובבתי חצרים כתיב על שדה הארץ אלא כסדר הזה לענין קרוב קרוב קודם הוא דלא כתיב בשדה אחוזה ע"ש. ואי אפשר לקיים פי' זה בת"כ דהא גם בשדה אחוזה כתיב הקרוב ללמד דקרוב קרוב קודם ולא צריך יגאלנו לרבות שדה אחוזה ובתי חצרים שקרוב קרוב קודם. וע"כ לומר דע"כ מוקי ריבוייא דיגאלנו לבתי ערי חומה ועבד עברי. מיהו הבבלי בקידושין שם ודאי דפליג אח"כ ומוקי קרא דוקא לשדה אחוזה ובתי חצרים כמפורש שם. אך גם על הבבלי יש לתמוה ל"ל יגאלנו הא כתיב הקרוב אליו דמשמע הקרוב קרוב קודם כמפורש בבבלי ב"ב דף קי ע"ב וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:5:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:5:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:6:5:1)

**מהו שתחול עליו כו'.** עיין בקונטרס. וקשה דילמא ה"ק אני איני ורוצה לקבל עלי אלא נזירות אחת או בשביל אבא או בשביל עצמי ולעולם אינו חל על אלא נזירות אחת. ועיין בבבלי ברש"י לכך נ"ל דהכי קמיבעיא ליה הדירו אביו חמשה עשר יום קודם הבאת שתי שערות והדיר עצמו חמשה עשר יום אחר הבאת שתי שערות ופשיט ממעשה דר"ח אס"ד דאין מצטרפין הא צריכין לבודקו כדי שנדע אם כל הימים שנוהג בהם נזירות קודם הבאה או לאחר הבאה דאי אייתי בי מיצעי צריך לנהוג שלשים יום מחדש. וא"ל א"כ מאי מהניא הבדיקה תינח אם שתי שערות מיד ידעינן דגדול אלא אי לא מצא לא ידעינן וי"ל כיון דבדיק ביומא דמשלם א"צ בדיקה ומחזקינן בקטן עד שיוודע שיביא שתי שערות ועיין יבמות ס"פ האשה רבה בירוש' ובבבלי:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:6:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:6:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:6:6:1)

**מליקת העוף שלו מהו שתיאכל.** נראה דסובר ריב"ח הא דמדיר בנו בנזיר לא הלכה הוא אלא מטעם חינוך לכך מיבעיא ליה אמליקתו דקרבנו אינו אלא מדרבנן וכ"ה בבבלי. ומסוגיין נראה דגי' ר"ת עיקר רשב"ל אמר משום ריב"ח. מיהו הלשון משמע קצת דאמור' הוי. ולפום סוגיין משמע דס"ל לריב"ח חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. וקשה למה לא קשיא ליה קרבנות טהרה איך מביאין הא הוו ספק חולין שנשחטו בעזרה ובמתני' מפורש דאב מביא קרבנותיו כדתנן החטאת תמו' וי"ל ה"ה דה"מ למפרך הכי אלא עדיפא ליה למפרך מיניה וביה. כ' הרא"ש פ' ג"ה וכן ר' יוחנן בנזיר גבי האיש מדיר את בנו בנזיר סובר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ע"כ. ואין אני רואה לזה שום הוכחה בגמרא ודאי דלר"ל מוכרחין אנו לומר דסובר חשב"ע לאו דאורייתא אבל לר' יוחנן אין הכרח. ול"נ ראייה ממכלתין בבלי דף ח' דחזקיה ור' יוחנן סברי דלר"י חשב"ע דאורייתא דאמרי' התם ר' יהודה מתיר. בספק נזירות בדבר שספיקו חמור מודאי. ופ' רש"י ותו' שם דטעמו כיון דאין לו תקנה דמספק אסור להביא קרבנותיו דה"ל חולין בעזרה וכ"כ המפרשים נדרים דף יט. וכן אמר רבא התם. והא דאמר רב אשי נדרים שם ההיא רבי יהודה שאמר משום ר"ט היא ע"ש א"כ אין משם ראיה י"ל סתמא דבבלי ספ"ה משמע דליתא לדרב אשי וע"ש בתו' אלא כו'. ועוד לפמ"ש הר"ן שם בנדרים לא אמר רב אשי אלא בנזיר שמשון אבל באידך מודה דסובר רבי יהודה דספק נזירות להקל. ועוד הא סתמא תנן במס' טהרות ספק נזירות להקל והיינו מטעם דאין לו תקנה דאי אפשר להביא חולין בעזרה. וכ"ת ר"י סובר חולין שנשחטו בעזרה דרבנן אסור לכך אינו יכול להביא קרבן. דהא בסוגיין בבבלי מפורש דריב"י סובר חשב"ע דרבנן ואפ"ה סובר כדי לקיים מצות חינוך דרבנן דחינן הך איסורא דחשב"ע ומביאין קרבנו ואוכלין אותו. מיהו לזה י"ל דוקא הכא הוא דשרי דהם אמרו והם אמרו אינהו אסרו חשב"ע והם התירוהו גבי חינוך אבל בספק נזירות אמרי' לא מעייל נפשיה לספיקא אפילו לעבור אאיסורא דרבנן וא"ל א"כ הקילו חכמים אדאורייותא דמדאורייתא הוה נזיר ומכח גזירת חכמים אינו נזיר דאין זה קולת חכמים אלא לאחר תקנתם אמרי' מסתמא לא קיבל על עצמו נזירות. אך דוחק לומר כן דהעמידו דבריהם במקום מצוה וטפי יש לנו לומר דבכה"ג התירו חכמים כי היכי דמצינו שהתירו משום מצות חינוך. וכ"כ המ"ל ה"נ פ"ג הלכה יח בד"ה תו תנן התם כו' למ"ד הקפת כל הראש דרבנן בדבר דליכא תקנתא לא גזרו רבנן ע"ש. לכך נ"ל קסברו חזקיה ור' יוחנן ורבא לרבי יהודה חשב"ע דאורייתא ופליגי אדר' אבהו בבבלי פסחים דף כג ע"ב. והיינו דקאמר התם ב"ק דף עג לימא קסבר ר' יוחנן חשב"ע לאו דאורייתא. ר"ל א"כ קשיא דידי' אדידי'. ועיין בלח"מ פ"ב מה' שחיטה. ובס' ע"י קידושין דף נח ועמש"ל פ"א ה"א:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:6:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:6:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:6:6:2)

**וישטחו להם שטוח.** עיין בקונטרס. בבבלי יומא פ"ח דף עה משמע דהך דרשא אינה אסמכתא. דגרסי' התם תני משמיה דר' יהושע בן קרחה אל תקרי שטוח אלא שחוט מלמד שירד לישראל עם המן דבר הטעון שחיטה א"ל ר' יוסי וכי מכאן אתה למוד שטעון שחיטה והלא כבר נאמר וימטר עליהם כעפר שאר כחול ימים עוף כנף ותניא ר' אומר וזבחת כאשר צויתך מלמד שנצטווה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה כו'. לפום ריהטא קשיא ל"ל לר' יוסי לאתויי קרא דוימטר וגו' הא בקרא מפורש דירדו להם שלוי' וכיון דמר' שמעינן דעופות צריכין שחיטה ממילא אין צריכין לדרשת ריב"ק וי"ל דמקרא ה"א דשלוים היו מין חגבים שאינן טעונין שחיטה אבל מקרא דוימטר שמעינן דשלוים היינו מין עוף וקשיא ליה שפיר. הא מיהת שמעינן דדרשא גמורה היא דאי אסמכתא היא לא שייך למיפרך קרא ל"ל ועוד אי אסמכתא היא איכא למימר דדריש מתורת משה ואינו צריך למידק מכתובים דשליו מין עוף הוא. אבל אי דרשה גמורה היא קשיא ליה שפיר לדבריך הלכתא ל"ל:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:7:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:7:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:6:7:1)

**עד כדון בשוין כו'.** משמע כל שאינן שוין בכל צד מיבעיא. ומדברי הרמב"ם פ"ח נראה דכל ששוין בנזירות טהרה או טומאה שוין הן. ודייק ליה מבבלי דקאמר אביו נזיר עולם והוא נזיר סתם מאי סתם נזירות גמירין או דלמא ל"ש ואת"ל הכא אידי ואידי נדרות טהרה בעי רב אשי אביו נזיר טמא כו'. ופסיק כאת"ל כדרכו. מ"מ עדיין יש להסתפק דוקא נזירות עולם וסתם נזירות שוין דשניהם מביאין קרבנותיהם לשלשים יום אבל בשאר נזירות יש למיבעיא כדבעי הש"ס בסוגיין:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:8:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:8:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:6:8:1)

**אשכחית אמר לא דו כו'.** כאן מפורש כפירש"י בבבלי בסוגיין. ודלא כמ"ש תו' והרמב"ם דמפרשין דרבנן מודו לר' יוסי. ואני תמה מהרמב"ם ז"ל דדחה. דברי הירוש' בלי טעם דודאי איכא למסמך טפי אמה שמפורש בירושלמי מלסמוך אגירסא מסופקת בבבלי. ועוד דגרסי' בבלי בסוגיין בעי רבא היו לו שני בנים נזירים כו'. לשון זה משמע שכבר היו נזירים בחיי אביהם ואס"ד בשקבלו עליהם נזירות לאחר מיתת אביהן לא פליגי ה"ל למיבעי בכה"ג אלא ודאי אין אחד מודה לחבירו לכך נקט בעייתו אליבא דרבנן וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:8:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 4:6:8:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/4:6:8:2)

הדרן עלך פרק מי שאמר בתרא