## Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir Chapter 9

###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:1:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:1:1:1)

**העכו"ם.** אמור אף הכא כן. כפי' השני שבקונטרס נראה דלשון הש"ס הכי משמע וכן משמע בבבלי בסוגיין בני ישראל נוזרין ומקריבין קרבן ואין עכו"ם נוזרין ומביאין קרבן יכול לא יהו נוזרין כלל תלמוד לומר איש אמר אי משום קרבן לאו מהכא נפקא ליה אלא מהתם לעולה פרט לנזירות. ש"מ אי לאו דכתיב איש היינו ממעטין מבני ישראל שאין נוזרין כלל. והיינו דקשיא לתו' וז"ל וא"ת כיון דעכו"ם אמעיטו לגמרי מנזירות א"כ ל"ל לעולה פרט לקרבנות נזירות ר"ל כיון דמסיק איש כתיב איידי דכי יפליא קשיא לא לכתוב איש ולא איצטרך לעולה. והרב בס' א"מ כ' לא ידעתי מאי קשיא אי לאו לעולה ה"א בני ישראל אתי לקרבן נזירות לחוד כו' וכ"מ מנחות דף עג ע"כ. ולפמ"ש מבואר דליתא. ומ"ש דכן משמע במנחות. אף דפשטא הכי משמע. רש"י לא פי' כן שכ' בד"ה אי מהתם מאשר יקריבו לה' לעולה ה"א קרבן נזירות הוא דלא ליתי חטאת עולה ושלמים אבל נזירות חלה עליו קמ"ל כי יפליא שאי' נודרין כלל דאפי' נזירות לא חל עלייהו כלל. אך בזה דברי רש"י תמוהין דודאי מעולם לא עלה על דעת שיהו העכו"ם מביאין חטאת שחטאת לכפרה ואין לעכו"ם כפרה ואף שלמים טעונין תנופת בעלים ואין נכרים מניפין כמפורש מנחות דף סא ע"ב. ונראה לכך ממעט מלעולה קרבן נזירות דס"ד עולה לחוד יקריב ודי בה דהא תנן אם גילח על אחת משלשתן יצא. והשתא ניחא דלא תיקשי לר"ע דמוקי לקרא לעולה שאין מביאין אלא עולה כמפורש במנחות שם מנ"ל שאין העכו"ם נוזרים אלא דר"ע סובר איש לאו דרשא היא ומבני ישראל ממעטינן הכל. וכ"נ מדברי הרמב"ם דבפ"ג מה' מעה"ק פסק כר"ע ופ"ב מה"נ כתב העכו"ם אין להן נזירות שנאמר דבר אל בני ישראל. ש"מ דמבני ישראל לחוד ממעטינן הכל. והתוי"ט מייתי דרשא דלאביו ולאמו לא יטמא ע"ש וקשה הא לא קאי הכי כמפורש בש"ס וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:1:2:1)

**שניא היא דכתיב וכפר עליו כו'.** וא"ת הא וכפר עליו גבי נזיר טמא הוא דכתיב ואימא קרבן נזיר טמא לית להו אבל נזירות אית להו וי"ל מסתברא כל שאינו ראוי לכל דיני נזירות אין הנזירות חל עליו. בבבלי משני אמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא ועכו"ם אין להם טומאה דכתיב והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה כו' ראב"י אמר כל שיש לו נחלה יש לו טומאה כו' א"ה עבדים נמי לא. וכ' תו' וה"ה דאשינוייא קמא מי שיש לו טהרה יש לו טומאה פריך ע"כ. וקשה מנ"ל דעבדים אין להן טהרה ואי משום דכתיב לעדת בני ישראל אין למעט מיניה אלא עכו"ם אבל עבדים דאיתקשו לנשים כי היכי דנשים מקבלים הזאה אף עבדים כן וה"ה שמקבלין טומאה דאיתקשו להדדי. ואל תשיבני ממ"ש תו' פ' החובל דף פח דלא ילפינן לה לה מאשה אלא לחומרא א"כ הזאה מנ"ל שכבר אמרנו דמקשינן טהרה לטומאה וכיון דילפינן להו לחומרא שמקבלין טומאה ממילא ילפינן נמי הזיה ועוד דוקא קולא להקל בעבד משאר ישראל הוא דלא ילפינן אבל במאי דשוה לישראל ילפינן אפילו לקולא וכ"מ שם בתוס' ע"ש. ויש להביא ראיה דעבדים מקבלין טומאה דגרסינן בספרי זוטא פ' מטות ואתם תנו אין לי אלא אתם מנין לרבות גרים נשים ועבדים ת"ל אתם ואתם. הרי מפורש דעבדים מקבלין טומאה והזיה וכ"מ בז"ר וא"ת הא דפרי' פ"ק דערכין דף ג' הכל מתטמאין במת לאתויי מאי ומשני לאתויי קטן. אמאי לא קאמר לאתויי עבדים כדקאמר התם בזימון וי"ל כיון דפשיטא דנשים מתטמאין ה"ה עבדים אבל קטן ס"ד למעוטי דכתיב איש כמפורש שם. ואף שלא מצאתי כעת דבר מבואר בזה מ"מ נראה כמ"ש ולא פריך הש"ס אלא לראב"י דאמר לאביו מיעוטא א"כ טפי יש למעט עבדים שאין להן חייס כלל. ודברי תוס' י"ל. וא"ת א"כ בני ישראל ל"ל וי"ל אי לאו יכפר עליו ה"א בני ישראל למעוטינהו מקרבן אבל לא מנזירות דכתיב איש והיינו כפי' השני שבקונטרס והא דאמרי' בבבלי ואימא טהרה הוא דלית ליה כו' ה"פ דילמא והזה הטהור כו' מיבעיא לרבות כהנים שהן המטהרים שיש להן טומאה אבל למילף מיניה כל שאין לו טהרה ולמעט עכו"ם מנ"ל:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:3:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:1:3:1)

**אינו אלא כפורע חובו.** וקשה מאי פרעון הוא זה כיון שגם הוא מקבל על עצמו להיות נזיר לכך נראה דהא דאמר מה שאמר. זה עלי היינו שהוא מקבל על עצמו להקריב קרבנותיו של נזיר זה לכך קאמר שאינו אלא כפורע חובו. והא דקאמר בסמוך אלא כשאמר העכו"ם הריני נזיר כו' ה"ק א"כ ס"ל שהעכו"ם חל עליו נזירות דאל"כ לא שייך ניזור ואינך ממעט אלא שאינו מזיר וזה אף ישראל אינו יכול לעשות א"כ בני ישראל מאי ממעט. ותו' כ' לעולה איצטריך למעט שלא יביא העכו"ם קרבנות נזירות כדי לפטור ישראל נזיר מקרבנותיו וקשה הא מפורש בסוגיין שזה אינו אלא כפורע חובו. ודוחק לומר שסוגיין אזלא אליבא דר"ע דאיצטריך לעולה למעט שאר קרבנות וכמ"ש בסמוך ותוס' כתבו אליבא דר"י הגלילי דהא מיהת סברא איכא. והתו' הניחו הדבר בצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:3:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:3:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:1:3:2)

**עכו"ם אין להן היתר חכם.** וא"ת מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וי"ל כבר כתבו תוס' סנהדרין דף נ"ט בדבר שהוא מצוה לישראל לא שייך לומר מי איכא מידי כו'. והיתר נדרים מצוה כדא"ר נתן כל הנודר כאלו בונה במה והמקיימו כאלו הקריב קרבן:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:3:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:3:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:1:3:3)

**ואחת שחילל את השבועה.** עי' בקונטרס וקשה אף כר' יוסי מצי אתיא דקרא מעיד שלא הותר לו שבועתו משום אדם ומצינו הרבה מקראות כיוצא בזה וא"ל דהא דא"ר יוסי העכו"ם א"צ היתר חכם היינו ברצונו הדבר תלוי לבטל שבועתו א"כ אין כאן נדרים ור' ירמיה קאמר שהנדרים חלים עליו:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:4:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:4:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:1:4:1)

**ויכוף את אשתו כו'.** וקשה הא הכא הוי כאומר הנייתך עלי שאינה רוצה לשתות יין או שאסרה עליה הנאת עצמה וי"ל ס"ד דמקשה כיון שמנוולת עצמה בנזירות כדתנן לעיל פ"ד ה"ל כאומר' הנייתה עליו וכי היכי דכופה ומשמש' ה"נ יכול לכופה שלא תנוולה עצמה. וניחא נמי מה שהקשתי נדרים פי"א ה"א בד"ה ויכוף כו' ולוקמי מתני' בשאמרה הנייתך עלי אם ארחץ. דסובר הש"ס רחיצה כהנייתו היא שלא תהא מנוולת:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:4:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:4:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:1:4:2)

**שנייא היא דכתיב כי נזר כו'.** וא"ת א"כ נימא דקרא אתי למעוטי עבדים שאין להן נזירות וא"ל היקישא הוא דהוקשו עבדים. לנשים הלכך מוקמינן מיעוטא רק לכפיי' דהא קרא לא משמע הכי אלא שאין להן נזירות כלל וטפי יש לאוקמא קרא בכולא. וי"ל דכתיב ואמרת אליהם לרבות עבדים כדאמרי' בבבלי בסוגיין. אך קשה דגרסי' בהוריות פ' כהן משוח אשר נשיא יחטא יכול נשיא שבטים כנחשון ת"ל ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו ולהלן הוא אומר למען ילמד ליראה את ה' אלהיו מה להלן נשיא שאין עליו אלא ה' אלהיו אף כאן נשיא שאין עליו אלא אלהיו. א"כ אף בנזיר נאמר שאין נזירות נוהג אלא במלך דלכל ישראל יש אדון אחר עליו דהיינו מלך אעכ"ל דוקא התם דכתיב נשיא דרשינן כן שאין אדון עליו כו' אבל במקום דלא כתיב נשיא לא דרשינן כן ונראה זהו טעם הבבלי דלא מייתי הך קרא וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:4:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:4:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:1:4:3)

**כפפו רבו וניטמא מהו שיביא קרבן טומאה.** עיי' בקונט'. וללישנא בתרא צ"ל דאיבעיא היא לר' יוסי דסובר מחאה לדבר אחד הוה מחאה לכולן דלר"מ ע"כ איירי שכפאו רבו ליטמא ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה פשיטא כו'. וא"ת לא יהא אלא אנוס דמביא קרבן טומאה כדאמרי' בפ' שני נזירים ובבבלי כריתות פ"ב וי"ל דשאני הכא שכן הדין שיטמא ואין כאן נזירות ולא קרבן דכתיב וכפר על הנפש אשר חטא והרי לא חטא משא"כ באנוס מכל מקום טימא ראש נזרו וצריך כפרה:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:4:4
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:4:4](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:1:4:4)

**מהו שיסתור.** וא"ת במאי קמיבעיא ליה אי בשיצא לחירות אפי' השלים נזירותו ולא גילח צריך למנות מתחלה כדתני בתוספתא בפרקין וכ"כ הרמב"ם פ"ב ואי בשלא יצא מאי נ"מ הרי הרב מוחה בנזירותו וי"ל בשנתרצה הרב אח"כ מיבעיא ליה אם צריך למנות מעיקרא או משלים נזירותו וסגי וקשה כיון דמסיק דאינו סותר כל זמן שהוא אצל רבו למה יסתור בשיוצא לחירות וז"ל התוספתא עבד שנזר והשלים נזירותו וגילח ויצא לחירות יצא ידי נדרו נזר ולא גילח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו. ונראה שגם וזה הל' היא בנזיר שאין הימים שנהג בעבדות מצטרפין לימי החירות אלא בעינן או כולן בעבדות או כולן בחירות וגילוח דתני היינו הבאת קרבנותיו כהאי דתנן נזר שגילח כו'. והרמב"ם כתב נזר והשלים נזירות וגילח ולא ידע רבו ואח"כ יצא לחירות כו' ע"ש נראה שסובר אם כפהו הרב ימים הראשונים נופלים וצריך למנות מחדש הלכך אם כבר הביא קרבנותיו אמרי' מסתמא ניחא ליה להרב במאי דעביד גם מה לעשות לו עוד אבל כל שלא הביא קרבנותיו אפשר להרב למחות לכך מתבטלים כל הימים שכבר נהג נזירותו. והראב"ד כ' אין לזה שרש אלא בשכפאו רבו עד שלא גילח לומר שמביא קרבנותיו ומגלח. וכתב הלח"מ קמ"ל דלא תימא כיון שיצא לחירות נתבטל נזירותו ע"ש. ותימא הל"ל סתם יצא לחירות משלים נזירותו וכדתנן מתני' וזה הוי רבותא טפי לפי' הראב"ד במתני' ועוד מסיפא שמעינן דתני מונה משעה שנטמא ש"מ שאין החירות מבטל הנזירות והאי בשכפאו איירי כמ"ש בסמוך וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:5:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:5:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:1:5:1)

**פשיטא דא מילתא כו' מביא קרבן טומאה.** בקונטרס פירשתי דאמתני' קאי וקשה מהיכא פשיטא ליה עד דאיבעיא ליה אהיכא קאי ועוד מאי דוחקא לאוקמי מתני' בשנטמא וכ"ש לפי' הרמב"ם במתני' ועוד מעיקרא פשיטא ליה שמביא קרבן טומאה ובסוף מסיק שמונה לנזירות ונראה דאהא דתני בתוספתא סוף מכלתין קאי דתני ניטמא ויצא לחירות מונה משעה שנטמא. וכצ"ל פשיטא דא מילתא נטמא ואח"כ יצא לחירות מונה משעה שנטמא מהו כו' אין תימר בשכפפו מונה משעה שנטמא וה"פ ומיבעיא לן במאי איירי הך ברייתא אי בשכפאו אמאי ימנה משעה שנטמא הא אינו סותר כלל כדאמרי' בסמוך ואי בשלא כפאו למה תני ויצא לחירות הא אפי' בעודו תחתיו צריך למנות משעה שנטמא. והראב"ד כ' ובנטמא ויצא לחירות מפרש בירושלמי אפי' בשכפאו רבו ונ"ל בשכפאו בשנטמא אבל בשכפאו עד שלא נטמא הרי רבו כופהו שיטמא למה יסתור והכי איתא בירושלמי ע"כ. מדבריו נראה שגירסתו היתה כהגהתי. וקשיא א"כ מאי דוחקיה דר' יוסי למימר שלא תאמר כו' הא איצטרך לאשמועינן כיון שכפאו לאחר שנטמא הויא סתירה ועוד ל"ל שיצא לחירות אפילו בעודו תחתיו כה"ג סותר דלא שייך ביה לומר את הוא שגזרת כו' דהא הרב לא גרם הטומאה וצ"ע. והרמב"ם פ"ב מה"נ כתבה לתוספתא זו הלכה יט. והלכה יח כתב נדר עבדו בנזירות ואמר מופר לך יצא לחירות וחייב להשלים נזירותו שהעבד כופין ואין מפירין ואם הפר יצא לחירות. וכ"כ בפי' המשנה. והיה נ"ל לומר דסובר הרמב"ם כפיי' מבטלת הנזירות כל זמן שהוא עבד ואפי' מתרצה הרב אח"כ אינו כלום דה"ל כאומר הריני נזיר כשאצא לחירות ולישנא דמתני' הכי משמע אלא דקשיא א"כ מאי קמ"ל אם נטמא מונה משעה שנטמא הא אפי' לא נטמא נהג מקצת משיצא מתחיל מראש דכל מה שמנה קודם הכפיי' לאו כלום הוא. ואפשר קמ"ל דלא אמרי' הטומאה גורמת לבטל הנזירות כולו וכדא"ר יוסי. אך פי' הרמב"ם תמוה לי למה יצא לחירות בשביל שהיפר לו והרמב"ם ה"ע רוצה לדמותו להא דגיטין עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות ע"ש ואיני מבין ראיה זו דהתם נוהג בו מנהג ישראל אמרי' סתמא שחררו אבל הכא הפרה לא מהני כלל במשוחרר כדאמרי' חכם שאמר בלשון הפרה לא אמר כלום ועוד הא בעינן דעת הנודר או בפתח או בחרטה ונראה שזה כוונת הר"ב בפי' המשנה. והטור והש"ע י"ד סי' רס"ט כתבו עבד שנדר נדר שכופין אותו לעבור עליו כגון שנדר שלא לאכול בשר כו' ע"ש וקשה הא בנדר עינוי נפש א"צ הפרה אלא שהנדר אינו חל עליו כלל. ועיין בלח"מ ה"ע שם ואין דבריו מחוורים דמה לנו להוסיף בדברי הרמב"ם בזה ולהרבות המחלוקת וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:6:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:6:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:1:6:1)

**עבד שאמר כו' כופו לנזירות.** עי' בקונט'. דאין לפרש רבו כופו שיעבור על נזירות אפי' לאחר שיצא לחירות דהשתא אם נדר מיד וככהו רבו וביטל נדרו מהני הנדר שכשיצא חייב לקיימו כ"ש בכה"ג שחייב לנהוג נזירות לאחר שיצא לחירות. לשון הש"ס קשה מאי כופו לנזירות הא גם אם הוא שותק אינו נזיר שהרי אין הנזירות חל עד שיצא לחירות ומהיכי תיתי לומר לכפות הרב להוציאו לחירות כדי שיקיים מצוה אחת דא"כ אין כאן עבד דכשהוא עבד אינו חייב אלא במצות הנשים וכשהוא בן חורין חייב בכל המצות:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:6:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:6:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:1:6:2)

**עבד כופו לנזירות ואינו כופו כו'.** בקונטרס פירשתי אינו יכול לכופו שיעבור על נדרו. וזו היא שיטת רבא בבבלי בסוגיין אבל אביי פליג ומפרש שא"צ דכתיב להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו. ובברייתא שם תניא ת"ר למה רבו כופה לנזירות אבל לא לנדרים ולערכין וכ' תו' לאביי האי לא לערכין לא הוי דומיא דלא לנדרים דלערכין לא מהני מראת הרב ע"ש ואני תמה הרי הדבר ברור שט"ס הוא האי אבל לא לערכין דהא בדאבי גרסי' וא"צ לכפותו לנדרים וא"צ לכפותו לשבועות. ובברייתא לא נזכר שבועות. אלא ודאי שהגירס' אבל לא לנדרים ולא לשבועות וכ"ה בתוספתא וכ"ה בסוגיין וכ"ה ברא"ש נדרים סוף פ"י וכן עיקר אך קשיא לי דכל הפוסקי' פסקו כאביי וכ"פ הרא"ש שם ורבא פליג עליה וקי"ל כרבא לגבי אביי לבר מיע"ל קג"ם. ואפשר כיון דסתמא דש"ס פריך ארבא פוסקי' כאביי ואין זה בכלל הני שית א"נ רבה גרסי' וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:6:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:1:6:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:1:6:3)

**מה אנן קיימין כו'.** בבבלי בסוגיין מפרש פלוגתייהו לר"מ לא ישתה כי היכי דליהוי ליה צערא ולר"י ישתה כי היכי דלא ליכחוש. משמע דמפרש שעבר מכנגד פניו ועדיין לא כפה אותו רבו אבל תוספתא אתיא כסוגיין דגרסי' התם ואין שותין אלא בפניו אבל לא שלא בפניו רי"א עבד שא"ל רבו הוי שותה יין ומטמא למתים ה"ז שותה יין ומיטמא למתים בין בפניו בין שלא בפניו זו היא הגי' הנכונה. והשתא שפיר קאמר הש"ס מה אנן קיימין דקאי אתוספתא זו. וסוגית הבבלי תמוה דקאמר לימא בדשמואל קמיפלגי כו' ע"ש. לפירש"י קשה מ"ש שמואל דנקט הא אף רב ור"י סברי המפקיר עבדו יצא לחירות ולא פליגי אלא אי צריך גט שחרור או לא כמפורש גיטין פ' השולח. ולפי' תו' קשה מדמשני דכ"ע אית להו דשמואל משמע דהלכתא כוותיה וכ"כ תוס' בכמה מקומות וכל הפוסקים פסקו דלא כוותי'. והרמב"ם פסק פ"ב מה"נ דלא ישתה כר"מ ותמהו עליו הא קי"ל הלכה כר' יוסי לכך נראה דה"ג לא דכ"ע לית להו דשמואל. וה"פ דהש"ס אלא מ"ד ישתה לית ליה דשמואל ודרב אלא המפקיר אינו יוצא לחירות דבגיט' דחירות' תליא מילתא וסוף דמיהדר לגבי רבי' ור"מ סובר אע"ג דיוצא לחירות צריך מיהת גט שחרור הלכך לא ישתה כי היכי דליהדר גביה וליטול מיניה גט שחרור. והשתא הלכתא כר"מ דהא כולהו אמוראי פליגי אדר' יוסי וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:1:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:1:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:2:1:1)

**בין כך ובין כך כו'.** עיי' בקונט'. והר"ב פי' הא דגמרי שאין טומא' התהום סותר' דוקא אם נודע' אחר התגלחת. לפ"ז מצי לאוקמי מתני' אף כרבנן דאע"ג שאין התגלחת מעכב מ"מ הכי גמירי דטומאת התהום סותרת אא"כ נודע לאחר הגילוח והתי"ט כ' מדברי הר"ב משמע דלרבנן הוא דקאמר הכי דלר"א לא איצטרך לגמירי אלא טעמיה משום דס"ל בעלמא חגלחת מעכב ע"כ. וא"נ דהא טומאת התהום הלכה היא בנזיר ואי לאו דגמירי דנודע קודם הגילוח אף טומא' התהום סותרת לא היינו יודעים כלום. וכ"כ תוס' דף סג ריש ע"א ע"ש ואף די"ל לר"א הכי גמירי דסותרת אא"כ נודע לאחר טהרתו. היינו הך ולא קפיד הר"ב בדבר. אך קשה אי לרבנן נמי סותרת אא"כ נודע אחר הגילוח מיהו הא דתניא תוספתא דפרקין (ומביאה רש"י פסחים פ' כיצד צולין) נודעה משהקריב קרבנותיו אינו סותר אמאן תרמיי' דהא אף לרבנן סותרת עד לאחר הגילוח. גם מ"ש התי"ט אהא דפי' הרב שם בפסחים נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו א"צ להביא קרבן טומאה ע"כ דבריו שלא בדקדוק אי כר"א הל"ל לאחר הגילוח ואי כרבנן הל"ל אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים ע"כ. ולדידי דברי התי"ט תמוהים הלא דברי הר"ב מדוקדקים דהא מפורש בבבלי פסחים דף פא ע"ב דאפי' נודע לו קודם זריקה אינו סותר. לכך כ' הר"ב דבהקרבה תליא מילתא. וכ"ה לשון התוספתא והא דתנן רש"א כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין כו' משמע דוקא נזרק. הא לא נזרק לא. ודאי שכן הוא שאסור ביין עד אחר זריקה דבעי' מעשה יחידי דהיינו זריקה אבל נודע לו טומאת התהום אחר שחיטה א"צ להביא קרבן טומאה וזורקין הדם אע"ג שנטמא בטומאת התהום. אך תו' כ' בסוגיין דף סג ע"א בד"ה מאן תנא כו' תימא פ' כ"צ אמר מר בר רב אשי טומאת התהום מרצה אפי' נודע לו קודם זריקה ואמאי הא קודם זריקה לרבנן מעכבת כקודם גילוח לר"א והכא משמע דבר המעכב סותר לכ"ע וי"ל בפסח איירי שאין שם גילוח ולכך מהני השחיטה דכל העומד ליזרק כזרוק דמי אבל תגלחת מצוה בפני עצמה היא ע"כ לפ"ז עדיין קשיין דברי הר"ב. שכ' בנזיר בהבאת קרבנותיו הדבר תלוי. מיהא נראה שהר"ב תופס עיקר תי' השני שכתבו תו' טומאת התהום מרצה אף קודם זריקה אבל לא על התגלחת. דתי' הראשון קשה טובא חדא מאי דוחקי' דמר בר רב אשי למוקמי מתני' דפסחים כמ"ד כל העומד לזרוק כזרוק דמי ועוד אס"ד שחיטה איקרי מעשה א"כ אפי' נשחט עליו אחד מכל הקרבנות יהא מותר לשתות יין ולהטמא למתים דהא ר"ש הוא דדריש ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשה יחידי כמפורש בבבלי דף מו ונאמר שחיטה הוה מעשה יחידי דר"ש הוא דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי ועוד הא מר בר ר"א אמתני' דפסחים קאי ועלה קאמר לא תימא נודע לו לאחר זריקה כו'. ומתני' בנזיר ועושה פסח איירי ואיך יסתום דבריו כל כך ועוד מדפריך הבבלי פסחים על מר בר ר"א מהא דתני לנזיר ועושה פסח טהור דמשמע להבא ש"מ דנודע בו לפני זריקה מרצה הרי מפורש דאף בנזיר לפני זריקה מרצה. ודוחק לומר דנקט להבא משום עושה פסח ולא משום נזיר וראיתי שבס' א"מ הרגיש בזה. ואף לפמ"ש בסמוך להבא טהור היינו שמותר להקריב קרבנות בטומאה אין לומר דבנזיר נקט לשון להבא שמותר להקריב שאר קרבנות בטומאה דנראה פשוט אף דטומאת התהום אינה סותרת ומותר לשתות יין אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים מ"מ אסור להקריב שאר קרבנותיו עד שיטהר כדתנן לעיל ס"ו מי שנזרק עליו אחד מן הדמים וחכמים אומרים אינו סותר ולכשיטהר יביא שאר קרבנותיו וכתבו תוס' והר"ב אבל זבחים שהקריב משנטמא ודאי סותר דקרא קפיד שיהיו קרבנות נזיר כולן בטהרה ועמ"ש לקמן בסמוך והדברים ברורים. והא דגרסי' בבבלי פסחים דף פא אמר מר בר ר"א ל"ש אלא שנודע לו לאחר זריקה דכי איזריק דם שפיר אזדריק אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה מיתיבי המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא. ה"פ מדתני טהור משמע אפי' לאחר שנודע לו הוא טהור והא ליתא דהא טמא ודאי הוא אלא שהציץ מרצה על מה שנקרב ולא על להבא אלא ודאי בשנודע לפני זריקה איירי וקאמר טהור הוא להבא לענין זה שזורקין עליו את הדם. וא"ל בנזיר נקט לשון להבא שמותר לעשות שאר קרבנותיו בטומאה כיון שכבר נזרק עליו אחד מן הדמים בטהרה. דאחר שכבר גמר טהרתו למה יביא קרבנותיו בטומא' וכמ"ש בסמוך. ונראה שזה כוונת תו' שם בד"ה אלא כו' ע"כ איירי לפני זריקת שום דם דלאחר שנזרק אחד מן הדמי' אפילו טומא' ידועה אינה סותרת וכיון שאין כאן עוד סתירה מהיכי תיתי להתיר בטומאת התהום שיקריב שאר קרבנות בטומאה דהא ריצוי דטומאת התהום אינה אלא שאינו סותר. והמהרש"א כ' שם אדברי תו' וצ"ע ממתני' כיון שנזרק אחד מן הדמי' אינו סותר בטומא' ידוע' ה"ל להקשות אלישנא קמא ע"ש. ותימא הא ודאי לישנא קמא קמ"ל אפילי נטמא תוך מלאת בטומא' התהום ונודע לו אחר זריקה אבל אם נטמא בטומא' ידועה תוך מלאת אפי' נודע לאחר זריקה הזבח פסול. ולפי מה שהבין בדברי תוס' ה"ל להקשות אדבריהם דלא דמי' כלל ואין מקום לדבריהם ומהא דבעי רמי בר חמא בסוגיין דף סג ניטמא בתוך מלאת כו' ע"ש אין להוכיח דאף בטומאת התהום בעינן שנטמא לאחר הזריקה דהא ודאי אם נודע לאחר הזריקה אינו סותר בטומאת התהום. ואף רש"י שפירש בעיא דרב"ח אפילו נודע לאחר הזריקה הא מפורש בדבריו דרב"ח מתני' לא שמיע ליה. ובאמת פירושו דחוק דלא שמיע לרב"ח מתני' דפסחי' ונזיר. ופי' תו' דנזיר עיקר (ואף שיש לי פי' אחר בגמ' דנזיר אין להאריך כאן) מ"ש המהרש"א עוד שם לר"א אע"ג דתגלחת מעכב מ"מ גילח קודם זריקת שום דם אינו סותר בטומאת התהום ע"כ דברי תימא הם דהא בטהור לגמרי תנן גילח על זבח פסול תגלחתו פסולה ש"מ אם גילח קודם שחיטת הזבח תגלחתו פסולה כ"ש בטמא שתגלחתו פסולה. ועיקר קושיתו לאו כלום דודאי מר בר רב אשי לא קאמר אלא אליבא דרבנן דעלה דמתני' דפסחי' קאי דאתיא כרבנן דלר"א לאו בריצוי ציץ תליא מילתא דהא אין הציץ מרצה על התגלחת כמ"ש תו' שם בפסחים וכן מפור' בסוגיין דף סג ע"א בד"ה מאן תנא כו' ע"ש והרמב"ם כ' פ"ו מה' נזירו' ואם עד שלא נודע לו שנזרק עליו אחד מן הדמים נודע לו שהוא טמא בטומא' התהום סותר הכל. וכ' הכ"מ ויש לתמוה דפוסק דלא כמסקנא דמר בר רב אשי ואפשר שטעמו מדאר"י מתני' ר"א היא דאמר תגלחת מעכב א"כ ה"נ לרבנן שזריקת הדם מעכב מלשתות ביין ה"נ דסות' וכ"כ תו' ע"ש. ותימא א"כ תיקשי מתני' למר בר ר"א דהא ע"כ צריך לאוקמי מתני' כר"א או שיאמר מתני' ככ"ע דאף רבנן סברי דקודם גילוח טומא' התהום סותר' דהכי גמירי וכרבא א"כ קשיא פשיטא כמאן אמר לשמעת'. ותו' כתבו דבריהם בדרך קושיא אבל לא שתהא סברא קיימת והלח"מ תי' דעת רבינו לא אמר מר בר אשי אלא בפסח דליכא תגלחת אבל לא בנזיר לכך בנזיר תלה הדבר בזריקת דמי' ובפ"ו מהק"פ כ' מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרוחב הדרך כו' ה"ז טהור לפסח ושוחט ואוכל את פסחו הרי כ' שם דאפילו קודם זריקה מרצה וכ"כ פ"ד מה' באה"מ אלא ששם כ' שמרצה בדיעבד ובפסח כ' ששוחט לכתחלה וכבר דקדק כן הכ"מ שם ע"כ. ודבריו תמוהים הרבה. חדא הרי סוף פ"ט מה' נזירו' כ' הרמב"ם מת שהי' מושכב לרוחב הדרך כו' ועבר שם נזיר ה"ז טהור ע"כ א"כ תיקשי דידי' אדידי'. אלא ע"כ לומר ספ"ט לכך הוא טהור דמת מושכב הוי ספק כמפורש בדבריו שם א"כ גם מפסחי' ל"ק שהרי גם שם מפורש בדברי הרמב"ם דוקא בספק טמא שוחט ואוכל אבל נטמ' בודאי בטומא' התהום כ' מי שעשה הפסח בחזקת טהור ואח"כ נודע לו שהי' טמא בטומא' התהום אינו חיי' בפסח שני ע"כ. ועוד כבר אסיקנן לעיל שיש לדקדק הרבה אתירוץ תו'. ומ"ש הכ"מ עוד פ"ו מה"נ דשייך למיתני לשון להבא בנזיר אחר שנזרק עליו אחד מן הדמי' לענין לזרוק עליו שאר דמים ולגלח ע"ש תימא הא אין היתר בדבר אלא שהציץ מרצה ולמה להתי' להקריב בטומאה שאינ' צריכה הרי יכול להמתין עד אחר הזאת שלישי ושביעי ולהקריב שאר קרבנותיו ועמש"ל. ואפשר שהרמב"ם לישנא דמתני' דפסחים פ' כיצד צולין נקט דתנן הפסח שנזרק דמו כו' מפני שאמרו הנזיר ועושה פסח הציץ מרצ' כו'. וכל זה דחוק. ונראה דקשי' עוד לשיטת הרמב"ם פ' מהק"פ דברייתא דתניא מצא מת מושכב לרחבו של דרך כו' איירי שנטמ' בספק בטומאת התהום הלכך טהור אפילו לשחוט עליו לכתחל' אבל בשנטמא בודאי אסור לשחוט לכתחלה. א"כ מאי פרי" הש"ס למר בר ר"א מהך ברייתא הא מר בר ר"א בטומאת ודאי איירי דהא קאי אמתני' וגם מצריך ריצוי הציץ וברייתא טהור לגמרי קאמרי. לכך נראה דסובר הרמב"ם בתר דמייתי הש"ס סיפא דהך ברייתא דתני בד"א במהלך ברגליו כו' דמוכח דבספק איירי וכמ"ש הכ"מ פ"ו מהק"פ הדרינן לקמיית' דלישנא קמא דמר בר ר"א עיקר ודוקא נודע לו לאחר זריקה הציץ מרצה אבל לפני זריקה לא מרצה. ולכך השמיט הא דמר בר ר"א בלישנא בתרא ותפס עיקר לישנא קמא ותירוץ זה נ"ל עיקר ונכון וברור. גם בבבלי פסחי' דף פ' ע"ב משמע הכי דמוקי רב שילא לרישא דמתני' הפסח שנזרק דמו כו' דאיירי אפילו נודע לו קודם זריקה ומציעתא נטמא הגוף איירי לאחר זריקה ואי סיפא נטמא טומאת התהום נמי לפני זריקה איירי קשיא רישא וסיפא בלפני זריקה ומציעתא לאחר זריקה. ועמ"ש בירושלמי בתו' פסחים פ"ז ה"ז בד"ה מתניתא כו'. ועמ"ש בסמו' בתו' בד"ה קל כו' ובד"ה עובד כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:1:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:1:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:2:1:2)

**נמצא משוקע כו'.** כ' הרמב"ם ספ"ו מה"נ ירד להקר טהור עד שידע שנגע. וכ' הלח"מ בד"ה נמצא כו' כיון דרבינו פוסק פ"ו מהק"פ היכא שהאהיל ודאי בטומאת התהום טמא א"כ היכא שירד להקר ל"ל שנדע שנגע הרי ודאי האהיל במערה כו' ודוחק לומר דאיירי הכא במערה פתוחה ואין לה אהל ע"כ. ואין כאן קושיא כלל שהרי מבואר פ"ו מהק"פ דאם נטמא ודאי בטומאת התהום אינו טהור לגמרי אלא מהני ליה טומאת התהום שיהא הציץ מרצה. ועמ"ש לעיל בסוגיין בד"ה בין כך כו'. גם מאי דנ"ל דוחק דמתני' איירי במערה פתוחה. הרי בסוגיין מבואר דמתני' איירי בפתוחה. ומהתימא שלא עיין בסוגיין וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:2:2:1)

**טעמא דר"א וגילח הנזיר כו'.** וקשה לר"א ל"ל קרא דשער ראש נזרו הא סתמא דקרא כר"א משמע דלאחר כל המעשים כתיב ואחר ישתה הנזיר יין ור"ש מגז"ש דאחר אחר יליף דאף זריקת אחד מן הדמי' מתיר כמפורש בבבלי דף מ"ו ע"ש. ור"א דלית ליה גז"ש ודאי דגילוח מעכב. וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:4:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:4:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:2:4:1)

**מניין לספק קבר התהום.** וקשה למה קאמר ספק הא מתני' איירי בשנטמא בודאי בקבר התהום כמפורש בבריית' בבבלי בסוגין ובפסחי' דאיירי בשאין לו מקום לעבור אלא שיאהיל על הטומאה וי"ל ספק הוא אם הוא קבר התהום דאף כמו שנמצא עכשיו הוא קבר התהום אפשר שידע אדם בטומאה זו עד שלא נתכסית מעין כל אדם. והרמב"ם כ' ספ"ו מהק"פ ספק קבר התהום טהור לכתחלה אבל ודאי צריך ריצוי ציץ ודוקא אחר זריקה (ועמ"מ בסמוך בד"ה בין כו') מיהו סוגיין אי אפשר למוקמי בהכי דלספק ברה"ר דטהור לא איצטרך קרא. ועיי' בלח"מ ספ"ט מה' נזירות:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:4:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:4:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:2:4:2)

**מה לכם בגלוי.** בקונ' כתבתי ב' לשונות. ובבבלי פסחים פליגי בה ר"י ור"ל ור"י הוא דיליף מלכם ור"ל יליף מהיקישא דדרך. ונראה דירושלמי מדרך הוא דיליף דלקמן בסוגיין קאמר לכם איצטרך ללמד דעובד מרצה בטומאת התהום. ואף דבבלי מסיק דהנך דרשות אסמכתא בעלמא נינהו וטומאת התהום גמרא גמירא לה א"כ אייתר לכם לעובד. מיהו בירושלמי בסמוך לא משמע הכי כמ"ש בסמוך בד"ה קל כו'. ולקמן בסוגיין בד"ה הא נבילה כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:6:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:6:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:2:6:1)

**קל שאתה מיקל ביחיד שאם נתוודע לו לפני זריקה כו'.** בבבלי פסחים דף סא ע"ב גרסי' בעי רב יוסף כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום או לא כו' אמר רבה ק"ו ומה במקום שלא הותרה טומאה ידועה כגון בנזיר הותרה לו טומאת התהום מקום שהותרה טומאה ידועה כו' אמרי ומי דיינינן ק"ו מהלכה כו' אלא אמר רבא יליף מועדו מועדו מפסח ופירש"י בד"ה בתמיד כל השנה ואליבא דמ"ד טומאה דחויה בציבור קבעי ר"י אי צריך להדר אכהן טהור משום טומאת התהום או לא ואליבא דמ"ד לקמן טומאת התהום מרצה ציץ בנזיר ועושה פסח אפי' לכתחלה כגון שנודע לו לפני זריקה ע"כ. הנה מסוגיין מתבאר דסובר כמ"ד טומאת התהום מרצה ציץ בנזיר לפני זריקה מדקאמר אם נתוודע לו לפני זריקה ייעשה כו'. גם מבעיא דר"י מוכח הכי כדפירש"י. אך קשה מאי משני רבה ק"ו הא מפורש כאן שיש בכל צד קולא וחומרא למ"ד ציץ מרצה לפני זריקה וא"ל רבה תמיד מיחיד דפסח יליף ק"ו ויחיד אינו אלא קולא דהא ודאי הלכתא דטומאת התהום בפסח סתמא נתקבל בין ביחיד בין בציבור וכיון שיש חומרא בציבור ליכא למילף ק"ו. כבר תירצתי פסחים פ"ז ה"ז בתו' בד"ה קל כו' דסובר הבבלי הלכתא לגרוע קאתי אם היה חייב בין בקרבן אתי הלכתא לפטרו אבל לא להחמיר וכ"כ הרא"ש (הובא שם בתו' ע"ש) והירוש' סובר מקרא ילפינן טומאת התהום א"כ קולא וחומרא ילפי' מיניה. וזה ראיה למ"ש בסמוך בד"ה מה לכם כו'. מיהו סוגיין ובעיא דר"י קשיא לפי' הרמב"ם דפוסק אף בנזיר אין הציץ מרצה אטומאת התהום קודם זריקה כמ"ש לעיל בסוגיין בתו' בד"ה בין כו'. ונראה דסובר הרמב"ם סוגיין ור"י סיפא דברייתא המוצא מת מושכב לא שמיע להו ואלו שמיע להו הוו הדרי בהו ולא דחינן ברייתא מפורשת מקמי בעיא דר"י. וא"ל אמ"ש רש"י בעיא דר"י למ"ד טומאה דחויה בציבור. הא גם למ"ד טומאה הותרה בציבור איכא למיבעיא דהא לכ"ע היכא דאיכא טהורים וטמאים בהאי בית אב טהורים עבדי טמאים לא עבדי לל"ק דפ"ק דיומא בבלי דף ו' ע"ב. דודאי מ"ד טהורים עבדי כו' ה"נ כהן הטמא בטומאת התהום אינו עובד אלא הטהורים עבדי. אך הא תמיה לן שכ' ס' כריתות וספר הליכות עולם דאין דנין אחד מי"ג מדות מהלכה וכ"כ רש"י שבת דף קלב ע"א וכ' הטעם דאין דנין י"ג מדות מתורה שבע"פ ע"ש. וקשה א"כ מאי משני רבא מועדו מועדו מפסח יליף הא גם בפסח טומאת התהום הלכה ואף בגז"ש לא ילפינן מהלכה וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:6:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:6:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:2:6:2)

**עובד בפסח מהו שירצה עליו הציץ.**כ' הרמב"ם פ"ד מה' ביאת המקדש כהן שעבד ואח"כ נודע שהיה טמא אם היא טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכל הקרבנות שהקריב נרצו ואפילו נודע לו קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה שהציץ מרצה על טומאת התהום אע"פ שהוא מזיד ע"כ. ותימא עד כאן לא איבעיא לרב יוסף ובסוגיין אלא בכהן בקרבן ציבור אבל בקרבן יחיד מי אמר גם לפי הפשיטות מק"ו ולמסקנא דבבלי דילי' מגז"ש מועדו מפסח אין למילף משם אלא קרבן ציבור וכבר כתבתי קושיא זו פסחים פ"ז ה"ו. מיהו מדברי הרמב"ם בפי' המשנה נראה שמפרש הא דתנן פ' כיצד צולין נטמא טומאת התהום הציץ מרצה קאי אכל קרבנות שהקריב כהן שנטמא בטומאת התהום. ואיכא בין נזיר לכהן העובד דאלו בנזיר זורק הדם לכתחלה וכהן שנטמא בטומאת התהום דוקא בדיעבד אם זרק הורצה כמפו' בדבריו. ובעיא דסוגיין ודר"י אם לזרוק לכתחלה דם התמיד וכפירש"י שהבאתי בסמוך. אך תימא לפרש כן מתני' דהא לא נזכר שם כהן העובד אלא הנזיר ועושה פסח. ועוד א"כ למה השמיט רבינו בעיא דר"י'. ועוד דלעיל בסוגיין בד"ה בין כו' אסיקנן דאף בנזיר ועושה פסח סובר' הרמב"ם דוקא בשנודע לאחר זריקה הציץ מרצה אבל לא קודם וצ"ע. והכ"מ כ' בד"ה כהן שעבד כו' ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה משנה פ' כיצד צולין אע"ג דבפסח איתניי' משמע דה"ה לכל הקרבנות אלא שיש קצת הפרש ביניהם כמ"ש בסמוך ע"כ. ותימא הא סתמא דסוגיין וגם ר"י לא משמע להו להשוות שאר קרבנות מניין לו שום משמעות להשוותם ועוד לסברתו דשוין הם ודאי דאין לחלק ביניהם דהא הלכתא לשניהם נאמרה בשוה ואיך נחלק ביניהם מסברא. ומ"ש הכ"מ עוד ממ"ש רבינו נראה לכתחל' אינו זורק אם נודע לו ופ"ו מהק"פ כ' דלכתחלה שוחט וזורק וצ"ל שטעמו דשאני קרבן פסח שהוא חוב ומצוה עוברת ע"כ והלח"מ פ"ו מה' נזירות הסכים לדבריו ע"ש. ותימא עד כאן לא כ' בפסח דשוחט וזורק לכתחילה אלא בספק טומאת התהום דהיינו שהוא ספק אם נטמא אבל בנטמא בודאי אף בפסח אין הציץ מרצה אא"כ נודע לו לאחר זריקה כמפורש שם בדבריו ומהתימא על הגאונים אלו שלא עיינו כל צרכם בדברי הרמב"ם. ועמש"ל בד"ה בין כו' וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:6:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:6:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:2:6:3)

**לא אם אמרת בבעלים שייפיתה כחן בשאר כל הטומאות בשנה כו'.** מדקאמר בשאר כל הטומאות ולא קאמר סתמא בכל הטומאות בשנה נראה דסובר סתמא דש"ס דטמא מת אינו משלח קרבנותיו. אע"ג אנן טמא מת בעינן למילף בק"ו מ"מ מצינן קולא בבעלים בטומאה. ואתי' כריש לקיש זבחים דף כג וכ"פ הרמב"ם ה' ביאת המקדש ספ"ב. ובפסחי' פ"ז ה"ז כתבתי בפרושי בד"ה ופריך כו' אפי' אינה טומאת מת וצ"ל ואינה טומאת מת:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:6:4
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:6:4](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:2:6:4)

**לכם בין לו בין לעובד שלו.** וקשה אי סובר ר' מנא כרבנן דלעיל דדרשי' מלכם דבעינן שתהא הטומאה גלויה לאפוקי טומאת התהום א"כ ליכא למילף עובד מיניה דלכך נקט לשון רבים לומר שתהא גלוי' לכל ואי סובר טומאת התהום הלכתא גמירי ואייתר לכם ללמד על העובד א"כ ה"ל למכתב לכם גבי טומאה ולא גבי דרך רחוקה ודוחק לומר תרתי שמעינן מיניה וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:7:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:7:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:2:7:1)

**דאר"י תבן וביטלו בטל.** נראה דסובר הירושלמי מתני' דאהלות פט"ו ד' יוסי היא. כדא"ר הונא בבבלי עירובין דף עט ריש ע"א אהך מתני' מאן תנא אהלות ר"י ומדמשני הא דאר"י בשבללו בעפר ש"מ דרי"א מפורש תבן וביטלו בטל. ומכאן ראיה דגרסי' במתני' דאהלות תבן וכגירסת הספרים. אך קשה אי אמתני' דאהלות קאי קשיא הא אפילו בכולו עפר צריך ביטול כ"ש כשבללו בעפר. לכך מההכרח לומר שברייתא מפורשת היא דאמר בה ר' יוסי תבן וביטלו בטל. והיינו דאר"ה מאן תנא אהלות ר"י. ודלא כמ"ש בתוס' שם בד"ה מאן כו' ע"ש:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:7:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:7:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:2:7:2)

**מה דאר"י בשבללו בעפר.** ותימא בעירובין פ"ז ה"ג איתא נמי להך סוגיא ומההכרח לפרש דכשבללו בעפר מסתבר טפי שיתבטל מתבן בלא עפר וכמ"ש שם בפירושי וכאן צריכין לפרש בהיפך כשבללו בעפר אינו מתבטל כמו סתם תבן וכמ"ש בקונטרס. והכא והתם ר"ח הוא דמוקי לה הכי. גם הא דקאמר בסמוך יש תבן כו' לפום סוגיא דעירובין צ"ל דר"י איירי בתבן שאין עתיד לפנותו ולסוגיא דהכא צ"ל דאיירי בתבן שעתיד לפנותו וכמ"ש בקונט' בלישנא קמא מיהו הך לישנא קשה דלסוגיא דהתם קשיא אי באין עתיד לפנותו איירי ר"י ל"ל לבטלו וא"ל קסבר ר"י אין עתיד לפנותו צריך ביטול הא תניא בסיפא דברייתא תבן שאין עתיד לפנותו הרי הוא כעפר סתם ועפר א"צ ביטול. ודוחק לומר קסב' ר"י גם עפר צריך ביטול אפי' באין עתיד לפנותו ועפר שעתיד לפנותו הרי הוא כתבן ולא מהני ביטול. ולישנא קמא דהכא נמי קשיא אחרי שעתיד לפנותו אין כאן ביטול. ודוחק לאוקמי בשביטלו לפי שעה ועתיד לפנותו לאחר זמן. ול"ב שבקונט' בעירובין דמברייתא שמעינן דסובר ר"י בסתם תבן דבטיל. אינו מוכרח אדרבא מברייתא משמע איפכא סתם תבן לא בטיל. ולישנא בתרא דהכא נמי דחוק די"ל סובר ר"ח סתם תבן לא מהני ביטול לכך מוקי לדר"י בשבללו בעפר. ונראה הא דר"ח אמתני' דעירובין לחוד אתמר והאי דיש תבן שהוא כעפר ענין בפני עצמו ולא קאי אדר"ח וצ"ע. כ' המג"א א"ח סי' שע"ב ס"ק כז בשם הרמב"ם פ"ג מה"ט סתם עפר וצרורות בחריץ מבוטלים הן משמע דס"ל דלא מהני ביטול לשבת אחד דאל"כ ל"ל האי טעמא הא בלא"ה עפר אין ניטל בשבת ע"כ דברי תימא הם שכ' הרמב"ם שם בסיפא וכן אם מיעט רחבו בלוח או בקנה כו' מערבין א' וכל דבר הניטל בשבת אין ממעטין בו ע"כ הרי מפורש דדבר שאינו ניטל ממעטין בו ש"מ ביטול לשעה מהני. ועל הישנים אנו בושים אלא שמגלגל עלינו את החדשים שמ"ש הרמ"א סי' שנח סעיף ב' וי"ח דעפר לא הוי ביטול אא"כ אין עתיד לפנותו לעולם. קשה סוגיא דעירובין דדוקא מיעט בדבר הניטל הוא דלא הוי מיעוט אבל דבר שאינו ניטל הוי מיעוט. וראיתי שכבר הרגיש הרא"ש פ"ק דסוכה בקושיא זו והתה"ד כ' רשויות שבת דרבנן מודה הר"ח דמהני אפי ביטול לשעה. ע"ש א"כ יש לתמוה על הרמ"א שהביא דעה זו בה' שבת ומאי דקשיא ליה למג"א ל"ל האי טעמא הא אין עפר ניטל בשבת. לק"מ דיש עפר הניטל בשבת כדא"ר יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו. וצרורות נמי דבר הניטל לקנח בו לכך צ"ל טעמא דסתם עפר בחריץ מבוטלין הם. והא דאר"ה בדר"י בבבלי עירובין דף ע"ט עפר וצרורות דבר שאינו ניטל הוא לית ליה הא דרב יהודה ואוסר נמי לקנח בצרור ודוחק וצ"ע. ולדידי קשיין דברי הרמב"ם אהדדי דכאן כתב סתם עפר וצרורות בחריץ מבוטלין הם. משמע אבל בבית סתמן אינן מבוטלין דבית לאו למיטיימ' קאי וכדא"ר אשי בעירובין שם וכ"כ בה' סוכה פ"ד עפר סתם לא הוי מיעוט. ובפ"ז מהט"מ כ' בית שמלאו עפר או צרורות ה"ז בטל הבית. וי"ל מ"ש בהט"מ הוא כגירסתו במתני' פט"ו דאהלות בית שמלאו עפר וצרורות בטל. וסובר הרב דאיירי שמלאוהו עד הקורות דומיא דרישא דתנן בית שמילא תבן ואין בינו לבין הקורות פותח טפח. דהתם ודאי ביטל הבית אבל האי דעירובין ודסוכה איירי בשלא מילא עד הקורות אלא שמיעט מקום הגבוה לכך דוקא בחריץ הוא דהוי מיעוט בסתמא אבל לא בבית. וא"ת לגירס' הרמב"ם מאי פריך הש"ס בעירובין שם ביטלו אין כו' הא ל"ג וביטלו במתני'. וכבר הרגיש התי"ט באהלות שם בזה והניח הדבר בצ"ע ע"ש. וי"ל סובר הרמב"ם הא דפריך הש"ס בעירובין ברייתא היא. כמ"ש תוס' שם בד"ה והתנן כו' וא"ל דהך דמייתי היא ברייתא דאין להביא ברייתא כיון דיכול להביא המשנה ע"כ. הרי לגי' הרמב"ם במתני' ניחא שפיר לומר הך דמייתי היא ברייתא:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:7:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:7:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:2:7:3)

**מילאוהו חריות צריכה.** וא"ת הא חריות דבר שאינו ניטל הוא דלשרפה הוא וי"ל דוקא בקצצם לשרפה מוקצים הם אבל בשקצצום לישיבה או סתם מותר לטלטלם לישב עליהם כמ"ש הש"ע א"א סי' שח סעי' מ' ובמג"א שם א"נ י"ל הא דצריכ' ליה חריות היינו דמספקא ליה אי ביטול לשעה מהני דחריות בטלים לשבת או דלמא ביטול לעולם בעינן ופשיט מדרשב"ל דאמר אפי' רוק מהני למעט אע"ג דלא מהני אלא לפי שעה ש"מ דביטול לשעה מהני. הא ודאי מיהת שמעינן מדרשב"ל דביטול לשעה מהני ודלא כר"ח. ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה מה כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:8:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:8:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:2:8:1)

**תיפתר שמצאו קמצוץ.** בפסחים פי' בגליון בגומא תרגום של באחת הפחתים בחד קומציא ע"כ וא"נ דהא מפורש לקמן כל שאינו מופשט כדרכו קמצוץ מיקרי והוא מלשון קיבוץ כדכתיב וקמץ משם והואיל ואיבריו נקבצים קרי ליה קמצוץ. ובפסחי' פירשתי עוד ראש של זה כו' ע"ש וגם זה א"נ דהא דמשני לקמן כגון אילין כו' ע"כ לא קאי אקמצוץ דהא קמצוץ איירי במת אחד. ופי' בקונטרס עיקר:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:9:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:9:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:2:9:1)

**הא נבלה לא ק"ו כו'.** כ' הרמב"ם פ"ו מה' נזירות ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד אבל הרוג לא שהרי יודע בו זה שהרגו. וכ' הראב"ד כבר אמרו איזו היא טומא' התהום כל שאין מכירה אחד בסוף העולם ממילא אימעיט הרוג אלא אעושה פסח קרוי ולמעוטי טומא' התהום דזיבה ע"כ. וכ' הלח"מ פ"ב דף ט"ו אמרו טומאת התהום דזייבה התירו וזה סיוע להרמב"ם והר"א סובר דהאי תנא פליג אאידך ברייתא ע"ש. ודבריו תמוהים שהרי פסחים דף פ' מסקינן טומאת התהום דזיבה לא התירו. ובנזיר דרך דחי' אמרו טומאת התהום דזיבה התירו אבל למאי דמסיק ואף ר"א אמר למפרע מדרבנן ש"מ טומאת התהום בזיבה לא התירו. וע"ק עדיין לא תירץ כלום לקושית הר"א. ובס' א"מ כ' הרמב"ם לאו אברייתא קאי דודאי דסובר בריית' אתי למעוטי טומאת שרץ ולא טומא' זיבה כמש"ל אלא מפרש דברי עצמו דלא נטעה לומר דאף בהרוג שייך טומאת התהום שנהרג ע"י חץ ולא נודע לו אם מת או לא קמ"ל דאזלינן בתר רובא ע"כ גם זה תימא עדיין לא פלטי מינן למה לא משני הש"ס בפסחים דאתי למעוטי הרוג דפי היכי דאיצטרך הרמב"ם לפרש דבריו כן נפרש דברי הבריית'. ועוד כיון דחידוש דין הוא זה היא גופא קשיא מנ"ל להרמב"ם הא. שהרי טומאה ברה"ר היא ואין לנו להחמיר משום רובא. ועוד שהרמב"ם כ' בפרקין בפי' המשנה ועוד אמרו לא אמרו טומא' התהום אלא למת כלבד לאפוקי הרוג דלא לפי שכבר נודע למי שהרגו בלי ספק ע"כ. הרי מפורש דלא כדבריו. ומ"ש דהרמב"ם סובר ברייתא אתי למעוטי טומאת התהום דשרץ וטומאת התהום דזיבה ובדף ט"ו האריך בזה. ואין דבריו נכונים דודאי אין סברא למעט טומאה קלה דלא תהא טומאה חמורה קילא מטומאה קלה כמפורש בסוגיין ועוד דה"ל להרמב"ם לפרש דאין טומא' התהום בשרץ. ומ"ש עוד שם לתרץ קושית הלח"מ פ"ד מה"נ אמ"ש הרמב"ם פ"ו מהק"פ שומרת יום כנגד יום ששחטו עליה את הפסח ואח"כ ראתה פטורה מפסח. אע"ג דסובר למפרע הוא מטמא דלכך פטורה משום דנשים בשני רשות ע"ש שהאריך. ולא עיין יפה. שהרמב"ם כ' שם ברישא זב שראה שתי ראיות וספר ז' ימים וטבל בשביעי שוחטין עליו ואוכל לערב ואם ראה זוב אחר שנזרק הדם ה"ז פטור מלעשות פסח שני וכן שומרת יום כנגד יום כו' ע"כ. הרי דגם בגברא איירי. וכ"מ בבבלי פסחים דף פא ע"ש. והא דכ' תוס' שם דלמא הא דפטורין היינו משום דסבר נשים בשני רשות. קאי אברייתא קמייתא דמייתי שם דלא א"ר יוסי אלא בנשים אבל מודו דמברייתא אחריתא שפיר שמעינן דאף באנשים פוטר ר"י מפסח שני. ובעיקר קושית הר"א נראה דראיית הרמב"ם מדגרסינן בפרקין בבבלי דף סה א"ר יהודה מצא פרט למצוי מת פרט להרוג. א"כ גם ברייתא דר"ח מפרשינן מת פרט להרוג. והא דלא משני הכי בפסחים לר' יוסי ה"ק אפי' לסברת רבא דלא קאמר מת למעוטי הרוג ליכא למפשט האיבעיא אבל להלכה קי"ל כרב יהודה דמת למעוטי הרוג. ובזה דברי הרמב"ם פ"ו מה"נ ופ"ו מהק"פ נכונים. ומסוגיין משמע דמקרא קדריש טומאת התהום בנזיר ועושה פסח דאי הלכה היא אין למילף בק"ו. ועמש"ל בד"ה קל כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:10:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:10:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:2:10:1)

**המאהילין שהן מטמאין מלמטן למעלן.** בבבלי גרסי' חוץ מן כזית מן המת והמאהיל על פני טומאה וכל דבר שמטמא מלמטה למעלה לאתויי זב וזבה. ורש"י הגיה ע"ש. ולסוגיין אין נראה הגהתו אלא ה"פ והמאהיל ע"פ טומאה דהיינו כל דבר שמטמא מלמטה למעלה. וא"צ להגהת רש"י ולא לדחוקיו:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:11:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:2:11:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:2:11:1)

**דרי"א טומאה טמונה כו'.** לעיל פ"ו הגירסא הנזיר מגלח עליה וא"ת מאי קמ"ל הא מיטמא עכ"פ משום אהל בשנודע לו קודם הזריקה. ודוחק לומר קמ"ל דלא כר' יוסי דאמר פ' העור והרוטב טומאה טמונה אינה מטמא' דא"כ מ"ש נזיר דנקט ה"ל לאשמועינן בכל הטומאות דמטמא וי"ל ודאי ישנו טומאת אהלות שאין הנזיר מגלח עליהם קמ"ל דטומאה טמונה מגלח עליה. מיהו מסוגיין משמע דרי"א טומאה טמונה אין הנזיר מגלח עליה כדמוכח מתירוצו דר' עזריה בסמוך:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:1:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:1:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:3:1:1)

**המוצא מת כו'.** כ' הרמב"ם פ"ט מהט"מ הלכה ה' ומתים הנמצאים גלוים על פני השדה אין להן שכונת קברות ולא תבוסה. וכ' הכ"מ ממה שאמרו פ"ב דנזיר פרט למצוי ע"כ. ותימא דבריש פ' הנ"ל כתב הכ"מ ומשמע לרבינו דלא אימעיטו הני (דהיינו מצוי והרוג ויושב) אלא מדין שכונת קברות אבל לא מדין תבוסה ע"ש א"כ דברי הרמב"ם סותרין זא"ז וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:1:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:1:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:3:1:2)

**מת מושכב כו'.** בקונט' פירשתי מת פרט להרוג וכ"ה בבבלי. ופירש"י המוצא הרוג נוטלו ואת תבוסתו וכ"כ הרמב"ם. דמשמע להו מתני' לא ממעט להרוג אלא לענין שכונת קברות אבל לא לענין תבוסה וכ"כ הכ"מ ריש פ"ט מהט"מ. וקשה א"כ ה"ל לתנא לאשמועינן כל הנך מיעוטא במצא ג' אבל ברישא במצא אחד או שנים אין חילוק. ובא"מ תמה על רשי"י שכ' ראשו של זה בצד רגליו של זה אין להן תפוסה דנכרים נקברים כך. ובגמרא אמרי' טעמא דכל הני דממעט במתני' דאמרי' דלמא עכו"ם הוא. ואפ"ה יש להן תבוסה וצ"ע רב ע"כ. ונראה דסובר רש"י תבוסה דאורייתא א"נ שהיא מגוף המת הלכך מספיקא דעכו"ם יש להחמיר אבל שכונת קברות שהוא דרבנן אין להחמיר ובשנקברו ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה דודאי עכו"ם אפילו תבוסה אין לו. וזה מדוקדק מאד בלשון רש"י. ועי' בב"ב דף ק"א בתוס' בד"ה המוצא כו'. אבל הרמב"ם דסובר עכו"ם יש לו תבוסה הלכך גורס בבריי' מצא שני' ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה יש להן תבוסה כגי' התוספתא וכסוגיין. ותוס' כתבו טעמא דהרוג משום חסר א"כ אין לו תבוסה דומיא דחסר כמפורש לעיל פ"ז ה"ב ובבבלי בסוגיין והרשב"ם בב"ב דף קא כ' דכל הני אימעיטו אף מתבוס' לפ"ז ניחא דקמ"ל הנך מיעוטא ברישא דמתני' ועמ"ש לקמן בסמוך בד"ה והתני כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:1:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:1:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:3:1:3)

**נוטלן ואת תבוסתן.** בבבלי גרסי' היכי דמי תפסה א"ר יהודה ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. וכ"כ הר"ב וסיים בה שאצ"ל ממצרים אלא ה"ק מעפר של מצרים טול עמי. וכ' התי"ט ולא נמצא בכתוב שנקבר מתחלה במצרים והרמב"ם כתב דאסמכתא בעלמא היא ע"כ. ותימא טפי ה"ל לאקשויי דמקרא מלא הוא שציוה יעקב שלא יקברנו במצרים דכתיב אל נא תקברני במצרים וה"ל להקשות כן אר"י ולא אהר"ב. ונראה דר"י דייק ל"ל אל נא תקברני במצרים אחרי שא"ל ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. אלא ודאי ושכבתי עם אבותי לשון קבורה הוא שיקברנו עם אבותיו וכפשטא דקרא דוי"ו של ושכבתי אדסמיך ליה קאי ודקשיא א"כ ל"ל וקברתני בקבורתם כמ"ש רש"י בפירושו י"ל דה"ק אל נא תקברני במצרים אלא מיד לאחר מיתה ושכבתי עם אבותי ר"ל יקברני בקבורתם. אך אם לא יותן לך רשות לקברני מיד כאשר הנה באמת דבר קשה היה כמ"ש רש"י סוף פ' ויחי בפסוק כאשר השביעך. אז מההכרח לקברני תחלה במצרים וכשתמצא זמן להעלות ונשאתני ממצרים אז תקח גם העפר תבוסה וקברתני בקבורתם. וניחא הכל בס"ד:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:3:2:1)

**והתני מצא שנים כו'.** מהכא מוכח דהני דאימעיטו במתני' אין להם תבוסה דאל"כ לא פריך מידי. ואיפכא ליכא למימר דגרסי' בברייתא אין להן תבוסה וכמ"ש בא"מ ובמתני' משמע דיש להן תפוסה דודאי אין משמעות זה מוכרח עד דניתוב מיניה. אדרבא סחמא משמע דאין להן תבוסה מדנקט הנך מיעוטא ברישא וכמ"ש במתני' בד"ה מת כו'. ומעתה צ"ל הירושלמי דאין הטעם דהנך דממעטינן במתני ' משום ספק עכו"ם אלא אפי' ודאי ישראל והוא הרוג או שלא נקבר כדרכו אין לו תפוסה. דהא קאמר אני אומר גל נפל עליו והרגו הרי דבישראל איירי ואפ"ה אין לו תפוסה וכ"מ ממאי דפריך בסמוך. ועמ"ש במתני' בד"ה מה כו'. ועמ"ש לעיל בד"ה תיפתר:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:3:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:3:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:3:3:1)

**א"ל אמור דבתרה אם התקינו כו'.** וקשה הא במתני' דאהלות בסיפא תנן רש"א אם התקינו לקבר מתחלה יש לו תבוסה. משמע דרבנן פליגי עליה וכ"כ הרמב"ם והר"ב וי"ל ה"ק כיון דר"ש בסיפא פליג א"כ ל"ק מתני' דהכא דאתיא כר"ש. לפ"ז הלכה כר"ש. ודוחק לומר דה"ל סתם ואח"כ מחלוקת. והרמב"ם פוסק כמתני' דהכא א"כ לא ה"ל למיפסק דאין הלכה כרבי שמעון וא"ל דסובר ר"ש לא פליג אלא אהא דאמר ת"ק בור שמטילין לתוכה נפלים או הרוגים מלקט עצם עצם ועליה קאר"ש אם התקינו לקבר נוטלו ואת תבוסתו ובהא אין הלכה כר"ש והא דקאמר ת"ק המפנה קברו מתוך שדהו מלקט עצם עצם איירי במושכב שלא כדרכו. דא"כ לא פריך הש"ס כלו' ועוד הא לשיטת הרמב"ם אפילו מושכב שלא כדרכו יש לו תבוסה כמ"ש ריש פ"ח מהט"מ. והר"ש כ' פט"ז דאהלות הא דאר"ש יש לו תבוס' אתא למימר דאפילו לפנותו אסור כיון דהתקינו לקבר ע"כ. וכ"כ הרא"ש אלא שיש ט"ס בדבריו. ודברי תימא הם חדא מנ"ל דסובר ר"ש דאפילו לפנותו אסור ועוד לדבריהם אף כר"ש לא אתיא מתני' דתנן נוטלו ואת תבוסתו. משמע דאפילו לכתחלה מותר לפנותו כדאמרי' בסמוך וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:5:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:5:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:3:5:1)

**הדא אמרת מת מצוה כו'.** וא"ת אם מותר לפנותו לענין מאי קנה מקומו וי"ל לענין זה קנה מקומו שאין בעל השדה רשאי להוציאו משם ולזרקו במקום אחר אלא צריך להניחו במקומו או שיקברנו במקום אחר:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:5:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:5:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:3:5:2)

**אר"ז תיפתר שנקבר שלא ברשות.** וקשה דתניא בתוספתא דאהלות ומביא' הר"ש פט"ז והנקבר שלא ברשות אין לו תבוסה א"כ אי אפשר למוקמי מתני' בנקבר שלא ברשות דבמתניי תנן נוטלו ואת תבוסתו וי"ל ר"ז כרשב"ג ס"ל דתניא בתוספתא שם בסיפא רשבג"א הנקבר שלא ברשות יש לו תבוסה. וזה ראיה לפסק הרמב"ם פ"ט מהט"מ דפוסק כרשב"ג ודלא כרבנן. ועי' בכ"מ שם. וא"ת הא מת מצוה קונה מקומו וא"צ רשות וי"ל כגון שהי' לו לקוברו בשדה אחר כדאמרינן לעיל פ"ז ה"ב:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:5:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:5:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:3:5:3)

**וחש לומר שמא מת מצוה הוא כו'.** וא"ת אמאי לא פריך וניחוש שמא נקבר שם לשם קבורה ומקומו אסור בהנאה מאי קאמרת כיון שאינו ידוע שיש שם קבר לא חיישינן לכך א"כ מת מצוה נמי. וא"ל במת מצוה חיישינן דכל מת מצוה אינו ידוע לבעל השדה דהמוצאו קוברו שם בלי ידיעת בעל השדה דהא משני מת מצוה קלא אית ליה כמ"ש בלשון ראשון בקונט' בד"ה ומשני כו' וכן משני בבבלי סנהדרין דף מז ע"ב. אבל לל"ב שבקונט' ניחא:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:5:4
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:5:4](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:3:5:4)

**קבר הנמצא כו'.** בבבלי פרק נגמר הדין דף מז הגירס' קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר המזיק את הרבי' מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה. ופירש"י כגון שהוא חדש וידע בעל השדה שלא צוה מעולם לקברו שם ובגזלה נקבר. שם ע"כ ר"ל אלו אין הקבר חדש י"ל קודם שירד בעל שדה זה לשדהו נקבר שם מדעת בעל השדה. ובהכי איכא לפרושי מתני' דהכא. (והר"ש פי' באהלו' כגון שהי' חורש כו'. ונ"ל שהוא ט"ס) המוצא פרט למצוי שהדבר ברור וגלוי שנקבר שם שלא מדעת בעליה. ותו' ב"ב דף קא ע"ב האריכו ודחקו בפירושא דמתני' ע"ש. והר"ש שם מביא תוספתא וז"ל קבר הנמצא מפנין אותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה קבר המזיק את הרבי' מפנין אותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה קבר הידוע אין מפנין אותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה. ופי' מקומו טהור דהא פינהו ואסור בהנאה דשמא קבר דהאי מת הוא ע"כ. ודבריו אלו תמוהי' בעיני ואין לי לפרשם גם קשיא כוון דקבר הנמצא וקבר המזיק דיניהם שוין לתנינהו בחדא והכא לא שייך תי' הכ"מ ע"ש. וגירס' הרמב"ם כגירס' סוגיין ממש. והכ"מ האריך בזה ע"ש. ופירושי בקונט' כפי' הכ"מ. אך הלשון דחוק לפרש קבר הנמצ' דאיירי בשלשה קברים שאז צריך בדיקה דלא דמיא לקבר ידוע והמזיק את הרבים. וכ' הכ"מ בשם הרשב"א וז"ל וגירס' הירושלמי משובשת דאיך אפשר להתמי' בקבי הנמצא ולטמאו ולאסרו בהנאה יותר מקבר הידוע ואפילו תאמר בנמצא יש לחוש למת מצוה א"נ למה מותר לפנותו ועוד קשה נמצא שמותר לפנותו קאמר שהוא טמא ואסור בהנא' וידוע שאסור לפנותו טהור ומותר בהנאה כלפי לייא ע"כ ע"ש. ונראה דה"פ דירושלמי קבר הנמצא כגון שהיה חדש כו' ובעל השדה אומר שנקבר שם שלא ברשות כפירש"י שהבאתי לעיל הלכך מפנין אותו דעד אחד נאמן באיסורי' ואיסור פינוי דרבנן אבל מקומו טמא ואסור בהנאה שאם אתה אומר מקומו טהור ומותר בהנאה הרי נוגע בעדות הוא ואין הדבר בידו שהרי רבים יודעין שנמצא שם מת ואפילו על הפינוי אין ראוי להאמינו אלא כיון שאינו נוגע בדבר דהא אין לו תועלת בפינוי דמקומו טמא ואסור בהנאה לכך נאמן. קבר הידוע היינו שנודע לרבים שנקבר שם לשאלה אלא שלא נודע אם לזמן קבוע או עד שעת הפינוי ובעל השדה אומר שכבר עבר זמן השאלה וכיון שהפינוי גורם שמקומו טהור ומותר בהנאה הלכך אינו נאמן לפנותו מ"מ אם פינהו מקומו מותר דהא ידוע לרבי' שנקבר לשם ע"מ לפנותו ולאו מפיו אנו חיין. ומעתה ניחא הכל. אך לשון הרמב"ם עד שיבדוק קשה וי"ל לאחר הבדיקה רגלים לדבר שהאמת עם בעל השדה אך קשה קבר המזיק מ"ט התירו חכמים לפנותו הא בדין נקבר כדמסיק בשקדם את העיר איירי מאי קאמרת משום הפסד הרבים שלא יטמאו א"כ אף מקומו הי' להם לטהר דהא שניהן דרבנן. והרשב"א תירץ וז"ל ומיהו בקבר המזיק יש ליישב בדוחק מותר לפנותו כדי שלא יצטרכו הרבים להרחיק ממנו ומ"מ לא לטהר מקומו כדי שלא יבואו להשתמש ולהנות בו והנאתו דאורייתא ובגמרא איירי בשקדמה העיר ונקבר שם שלא כדין לפיכך תני מקומו טהור שלא גזרו חכמים טומאה בזה ואין בו איסור הנאה. וכ' הכ"מ מה שרצה להעמיד גמרין בשקדמה העיר יש לתמוה דא"כ לא הוה שתיק גמרין מלפלוגי בהכי ע"כ. ולדידי דברי הכ"מ תמוהין. דאיך אפשר לומר דגמרין איירי אפילו בשקדם הקבר איך התירו חכמים הנאה דמדאורייתא אסור דהא כדין נעשה וכי יש יכולת ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה וצ"ע. וא"ת להרשב"א מאי מהני תקנתן לפנותו הא עדיין מקומו טמא וי"ל כל זמן שהמת בתוכו תופס ד' אמות ועכשיו שפינהו מקומו לבד טמא וא"ת מה להם לעקור תקנתם בזה הא אפשר לתקן במחיצות כדאיתא בש"ע י"ד סעי' שע"א סעי' ה' וי"ל דהא מיהת תופס ד' טפחים כמפורש שם. אך קשה הא אינו אסור בהנאה אלא קבר של בנין כמפורש פ' נגמר הדין וכ"כ בש"ע י"ד ריש סי' שע"ד א"כ כי היכי דהתירו משום כבוד הרבים פינוי המת עצמו כך יש לתקן לפנות עציו ואבניו של הקבר. ואף שרש"י פי' שם שגזרו טומאת עולמים על הקבר כדי שלא יפנוהו. אין כוונתו שתהא קרקע עולם אסורה בהנאה דאורייתא כמו שהבין הכ"מ שם ותמה עליו ע"ש. אלא ר"ל גזרו הא אטו הא בדאורייתא הלכך גם בדרבנן גזרו הא אטו הא. א"כ הדרא קושיא לדוכתא היה להם להתירו גם בהנאה ואף שרש"י כ' בקבר המזיק דאיסור הנאה דאורייתא ר"ל כיון דאיסור הנאה דקבר בנין אסור דאורייתא גזרו נמי בקבר קרקע עולם לאסרו בהנאה אבל מקומו טהור מפני נזק הרבים. לכך נראה בקבר בנין איירי הירוש' ומקומו טמא דקאמר היינו דצריך לפנות גם עציו ואבניו משא"כ בקבר הידוע שמעולם לא נאסר הבנין שנקבר שם ע"ד לפנותו וכמ"ש. וא"ת בין לירושלמי בין להבבלי קשה ליתני ד' קברים הן נמצא וידוע ומזיק את הרבים שקדמה העיר ושקדם הקבר וי"ל הירושלמי סובר אם העיר קדם לאו קבר מיקרי כיון שנעשה שלא כדין. והבבלי סובר אם הקבר קדם היינו קבר הידוע. וא"ת א"כ תיקשי אם העיר קדם היינו קבר הנמצא כבר תירץ הכ"מ דאין דינן שוה דמפנין דתני בקבר הנמצא היינו שרשאי לפנותו ומפנין דתני בקבר המזיק היינו שצריך לפנותו שלא יזיק את הרבים והכי דייק לשון הרמב"ם ע"ש. ואני תמה שלא הזכיר מזה דבר בב"י ובש"ע. וגדולה מזו כ' סי' שס"ג סעיף א' קבר הנמצא מצוה לפנותו. וזה היפך דעת הרמב"ם. ובר"ן פ' בני העיר משמע דסובר כדעת רש"י שקרקע עולם אסור בהנאה. ודלא כמ"ש הב"י ריש סי' שסח. גם מ"ש הב"י סי' שס"ד בשם הרמב"ן דמשמע בירושלמי טעמא דמפנין הוי מפני הטומאה ע"כ. איני יודע מאי קמ"ל בזה הא גם דברי הבבלי הכי משמעין הלכך מפנין שלא יזיק את הרבים וכן פי' רש"י שם בסנהדרין וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:5:5
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:5:5](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:3:5:5)

**כל הקברות מתפנין כו'.** וקשה דגרסי' בירושלמי פ"ב דמ"ק דף ד' ע"ב אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד כו' ולא מבזוי למכובד. וא"ל דמפנין דקאמר היינו לתוך שלו כדתני בסיפא התם ובתוך שלו אפי' ממכובד לבזוי. דא"כ מאי קמ"ל בסיפא חוץ מקברי המלך והנביא וכי תעלה על דעתך שאלו נקברין בקרקע שאינה שלהם. וכה"ג אמרו בבבלי פ' י"נ דף קי"ב וכי צדיק קבור בשאינו שלו. וא"ל בנקברים שם לפי שעה איירי דא"כ מאי ראיה מייתי מקברי חולדה גם קברי בני דוד קאמר דמפנין. ובפי"ד דמס' שמחות גרסי' כל הקברות מתפנין אמרו לו לר"ע מעשה בקבר חולדה שהיה בירושלים ולא נגע בהן אדם מעולם אמר להן ר"ע משם ראיה מחילה היתה עשויה להן ומוציאין את הטומאה לנחל קדרון ע"כ. וגי' זו נראית נכונה יותר מגירסתינו. אך מה שהקשיתי קשיא גם למס' שמחות דבפי"ג מייתי נמי להך ברייתא דמ"ק. ונ"ל דארישא קאי דקאמר קבר שבעיר מפנין וקאמר כל הקברות שבעיר מפנין והשיבו שקבר חולדה שבירושלים לא פינהו והשיב ר"ע שע"י מחילה פינוהו. גם במס' שמחות תני ברישא קבר שהקיפתו את העיר מג' רוחות אי משתי רוחות זה כנגד זה אם היה רחוק יותר מחמשים אמה מכאן ויותר מחמשים אמה מכאן מכנין אותו כל הקברות מתפנין כו'. מיהו הירושלמי נראה דפליג אברייתא זו דא"כ ה"ל לתרוצי הברייתות דבסמוך דקשיין אהדדי מ"ד מפנין בשאין יותר מחמשים אמה מכל צד מ"ד אין מפנין בשיש יותר מחמשים אמה מכל צד:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:6:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:6:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:3:6:1)

**תמן מלא המטה עוברת כו'.** עי' בקונט'. ובפי' הרא"ש פרק י"ד דאהלות כ' כמלוא המטה אית דל"ג ליה דתנן פרק המוכר פירות חצר שש על שש כמלוא המטה ובירושלמי משמע דגרס ליה ופריך ממשנה למשנה ומשני חצר שפתוחי' לה ארבע מערות מארבע רוחותיה צריך מרובע כי המטה חוזרת לכל צד אבל במערה מכניסים מתוכה לכוך ומכוך לתוכה די בארבע אמות ע"כ. ופי' תימא דא"כ מאי קאמר בסמוך עד איכן כו'. ועוד לפירושו צריכין למוקמי מתני' דהמוכר במטה חוזרת ובסוגיין הגירסא איפכא תמן במטה עוברת. וכ"ש לגירסת הר"ש תמן מלא המטה עומדת הכא במטה החוזרת. דקשיא טפי. ועוד שאין תי' הש"ס מספיק דעדיין קשיא למה הכא על שמנה והתם על שש מיהו הא איכא לשנויי שש על שש כשתחתכו לרצועות אמה על אמה הן ל"ו וארבע על שמנה הן ל"ב וכמ"ש בקונט'. אך גי' הר"ש נראית יותר נכונה. והתי"ט כ' ומ"ש הר"ב כמלא המטה וקובריה ל"ג הכא. כלומר אבל בב"ב גרסי' לה כו' הר"ש הביא ירוש' דגרס ליה ולא עוד דבב"ב ל"ג וקובריה וקאמר התם במטה עומדת והכא במטה חוזרת ע"כ ותימא מנ"ל דבב"ב ל"ג וקובריה. ואי ממאי דל' הר"ש ובירוש' פריך תמן תנינן ועושה חצר על פתח המערה שש על שש כמלא המטה ע"כ. אין וה נכון דהא שם בסמוך לה מביא הר"ש מתני' דב"ב וגרס כמלא המטה וקובריה. ואף שבירוש' הגי' כמ"ש הר"ש. הרי בירוש' ב"ב הגירס' כמלא המטה וקובריה ועוד א"כ איך קשיין מתנייתא אהדדי הא הכא תני כמלא המטה וקוברי'. מיהו הא י"ל דקשיא לש"ס למה מצריך שם יותר מהכא וכמ"ש. אך בתירוצא דש"ס קאי בתרווייהו מלא המטה ולא הזכיר וקובריה לכך נראה עיקר דבתרווייהו גרסינן וקובריה אלא שהירושלמי קיצר בלשונו כמנהגו ונכון:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:7:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:7:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:3:7:1)

**ולא דמייא כו'.** פ"ה דכלאי' הגי' א"ר יונה ולא דמייא תמן ארווחין ורצפן יש להן שכונת קברות רצופין ורווחן אין להן שכונת קברות ברם הכא מרווחי' ורצפן במחלוקת רצופין ורווחן ד"ה ברם הכא מה פליגין בשבא ומצאן רצופין כו'. ופי' הרא"פ ורצפן כיון שהניחן מרווחין מסתמא דעתו הי' להניחן כך וקנו מקומן ומה שריצפן אח"כ לא נעשה אלא לפי שעה ועתיד לפנותן אבל בכרם לא שייך קנין מקום ולכך אמר בנזיר ברם הכא אין עליהן שכונת קברות הלכך במרווחין ורצפן פליגי אבל רצפן ואח"כ רווחן לד"ה כרם שהרי ביטל האמצעי'. ברם הכא מה פליגין כו' אגב שיטפה דנזיר נקט לה הכא וה"פ בשבא ומצאן רצופין פליגי רש"א הוא לא רצפן מתחלה אלא גל אבני' רצפן וכיון דלא ידע מזה אין עתיד להרוויחן ואינו שכונת קברות שאין זה מקומן ורבנן אמרי מרווחין היו ורצפן וכיון דידע מזה דעתו להרוויחן ע"כ. ואין דבריו מחוורין. חדא מאי קאמר מה שרצפן אח"כ נעשה לפי שעה הא אפילו נעשה לעולם לא מהני שהרי קנו מקומן ולעולם באיסורן קיימין דהא איירי בדידעינן בודאי שהיו מרווחין תחלה דאל"כ אלא שבא ומצאן רצופין ודאי פליגי כמפורש בסמוך וא"ל אי לאו דאחרי' שרצפן לפי שעה אין לעשותו ש"ק די"ל כיון דרצפן אח"כ מסתמ' כך הוה דעתו מעיקרא ולא הרויחן להניחם כך. דא"כ אינו אלא ספק ולמה אסור לפנותו הא איסור פינוי דרבנן וספק דרבנן להקל. ועוד כלפי לייא מרוצפין ורווחן אמאי פליגי הא טפי מסתבר לומר שמעיקרא כך הי' דעתו להרוויחן מלומר על מרווחין ורצפן שדעתו להרויחן. גם משעה שהרוויחן נעשה ש"ק. ועוד מדנקט התם תרי זימני ברם הכא ש"מ דגירס' סוגיין היא הנכונ' ועוד לפירושו פלוגתייהו בשהיו מרווחין ומצאן רצופין ולא נודע מי רצפן דאל"כ אלא שלא נודע שהיו מרווחין תחלה א"כ ל"ל לר"ש למימר טעמא שנעשה ע"י גל של אבני' תיפוק לי' אפילו בשרצפן היא אין עליהן ש"ק שאין כאן סברא שהיו מרווחין ועוד א"כ הל"ל רבותא טפי תמן בשקברן הוא יש עליהן ש"ק אפילו בשרצפן הוא מדקא' מרווחין ורצפן יש עליהן ש"ק משמע בשרצפן הוא מתחלה ועדיין מרוצפין פליגי ועוד ל"ל לרבנן למימר מרווחין היו כו' הא גם ר"ש איירי שהיו מרווחין תחלה. גם לפירושי בקונט' קשה ר' יונה קאמר תמן אמתני' דהכא דהיינו ש"ק ור' יוסי קאמר תמן אמתני' דכלאים. ועוד לישנא דש"ס קשה דקאמר גבי כרם לא שייך ש"ק דמילתא דפשיטא היא. לכך נראה דה"ג א"ר יונה ולא דמיין תמן יש עליהן שם כרם ברם הכא אין עליהן ש"ק. וה"פ תמן בכרם אם בעל הכרם או אדם אחד נטל האמצעי' וריווחן יש עליהן שם כרם לכך אמרי חכמים דרואין את האמצעיים כאלו אינן אבל הכא אף אם ניטלו האמצעיים י"ל מדמעיקרא לא היה דעתו לעשותן ש"ק אף שפינה האמצעיים לאיזה סיבה פינה אותם ולאו לעשותן ש"ק ולית להו רואין האמצעיים ולא פליגי בש"ק כלל ור' יוסי אומר דוודאי פליגי גם בש"ק ואפ"ה לא דמיין כדמסיק וכדפירשתי בקונט'. וכן נראה עיקר:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:8:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:3:8:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:3:8:1)

**בדק עד עשרים כו'.** וקשה א"כ עד עשרים דרישא וסיפא אין פרושן שוה מפני מה לא שינה התנא בלשונו ועוד קשה מ"ש עשר שיבדוק מיהו לזה י"ל שא"צ לבדוק אלא כנגד אורך הכוך ושש דחצר וכרבנן דפ' המוכר פירות:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:4:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:4:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:4:2:1)

**וטמא אותו כו'.** בבבלי בסוגיין גרסי' אמתני' מה"מ אר"י אמר רב לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה א"ה אפילו משנזקק לטומאה ספיקו טהור. וכ' תו' פי' ר"ת דהא לעד שלא נזקק לטומאה ל"צ קרא דאוקמי' אחזקתי' אלא אנזקק לטומאה ע"כ. וקשה הא בפ"ה דנגעים תנן כל ספק נגעים בתחלה טהור כו' כיצד שני' שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס כו' בין באיש אחד בין בשני אנשי'. א"כ צריך קרא לאיש אחד אע"ג דטמא וודאי ולא שייך כאן אוקמי' אחזקה אפ"ה טהור מגזירת הכתוב. ועוד מעיקרא פריך מה"מ משמע דצריכין קרא דבתחלה טהור והדר פריך דלטהור בתחלה ל"צ קרא ועוד לישנא דא"ה דחוק וצ"ע לכך נראה רב דריש קרא לטהרו כו' אעד שלא נזקק לטומא' אפילו באיש אחד טהור ופריך א"ה דמהאי קרא ילפי' כל שיש ספק בנגע מטהרינן מגזירת הכתוב א"כ ניליף נמי משנזקק לטומאה דהא לא עדיף חזקת טומא' מטומא' וודאית דאיש אחד ומשני דרשת רב קאי אר' יהושע וטעמ' דמתני' כדדרשינן בת"כ דאיכא ריבוייא אעד שלא נזקק ומיעוטא משנזקק. אך קשה מעיקרא פריך מה"מ ולא משני מידי. והרב בק"א כ' לכך נאמ' וטהרו את הודאי הוא מטהר דמשנזקק לטומאה כו' אוקמי' אחזקתו ועד שלא נזקק לטומאה מספיקא מטהרו נמי משום דמוקמי' ליה אחזקת טהרה ע"כ. ודברי תימא הן א"כ קרא ל"ל ועוד באיש אחד לא שייך חזקה וכמ"ש בסמוך וא"ת לר"ע דאמר נגעים פ"ה דוקא בשני אנשים קרא ל"ל אעד שלא נזקק לטומאה הא איכא חזקה ומ"ש בקונט' כיון דאיכא טומאה ודאי' לא מוקמינן אחזקה. קשה דהא גם בשני שבילין מטהרין שניהם וקרא לא כתיב אלא בנגעי' ודוחק לומר דילפינן מיניה. דהא דילפינן ליה לרבנן לא ילפינן מיניה באיש אחד שהלך בשני שבילין שיהא טהור וי"ל דגרסי' בת"כ בין באיש א' בין בשני אנשים טהור רע"א באיש א' טמא בשני אנשי' טהור א"ל והלא נאמר נגע הוא ולמה נאמר וטימא אותו את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק ע"כ. שמעינן מהכא או דר"ע לית ליה הך דרשא או דהדר ביה. ובז"ר כ' והלא לא נאמר נגע הוא פי' אלו נאמר נגע הוא הוי משמע שצריכין לידע באיזה נגע פשה אבל מדכתיב וטימא אותו משמע על איש ראי שצריכין לידע באיזה איש פשה אבל אם שניהם באיש א' טמא ע"כ ר"ל מדכתיב נגע היא לשון נקבה ש"מ וטימא אותו שהוא לשון זכר לא קאי על הנגע לפי פי' זה הדרא קושיא לדוכתא קרא ל"ל. ובאמת לא מצאתי גי' זו בת"כ ובילקוט. גם לשון הרמב"ם והרא"ש בפי' המשנה דנגעים. פ"ה לא משמע כן ע"ש. ועוד לשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא ל"ל קרא לספק באיש דשניהם טהורים ודוחק לומר דקרא אתי לאשמועינן אפילו באו שניהם בבת אחת וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:4:3:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:4:3:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:4:3:1)

**מעתה אפילו מראיי' הראשונה.** וקשה הא הראשונה אף באונס מצטרפת כדפרישית במתני' והיקישא דנדה לא קאי אקרבן ואין להגיה מעתה אפילו השני' דא"כ בשרו דדרשינן מיני' ולא מחמת אונסו למאי אתיא ונראה הא דאמרינן ראיי' ראשונה אפילו באונס מצטרפת מימרא דר"ה היא בבבלי פ' בנות כותים והירוש' פליג עליה וסובר כסתמא דמתני' דזבים דתנן ראה ראיי' ראשונה בודקין אותו. ובהא פליגי דהבבלי יליף דראיי' שלישי' אין בודקין אותו מדכתיב לזכר ולנקבה ולא כתב נדה הלכך יליף היקישא דזאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז כמפורש שם בפ' בנות כותים והירושלמי יליף מהיקישא דנדה דאתי למעוטי אף ראיי' ראשונה עד שיהא כנדה. ואף דהמקשה לא ידע דבעינן שיהא כנדה מ"מ היה ברור לו דאף ראיי' ראשונה אינה מטמאה באונס אלא דלא ידע מנ"ל:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:4:4:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:4:4:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:4:4:1)

**אונסו ממש.** ותו' כ' אונסו כמו מאכל ומשתה והנך ז' דאמרי' שמרגילין זיבות טמא משנזקק לטומאה וכ' התי"ט והרמב"ם פי' אונס כגון שיוכה על גביו או יפחד ע"כ ונראה שחוזר ג"כ על אחד משבעה כו' ע"ש. ומסוגיין משמע דאונסו דמתני' לא קאי אהנך שבע דהא כבר אמר אין בודקין אותו והיינו הנך שבע אלא אתי לאשמועינן דאפי' אונס ממש טמא וזה ברור:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:4:4:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:4:4:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:4:4:2)

**ספק זוב ספק קרי זוב.** כ' בא"מ הא דגרסי' בבבלי בסוגיין אלא אר"א בר אהבה לומר שאין תולין בה. ר"ל הא דתנן ספיקו וש"ז חדא הוא ספיקו של ש"ז והא דפריך הש"ס ש"ז טמא למאי היינו לרבא ע"ש. ותימא הא מפורש כאן דתרי מילי נינהו דקאמר ספיקו היינו ספק זוב ספק קרי ואפ"ה קשיא ליה ש"ז טמא למאי ומשני לה שאין תולין בה מע"ל וא"ל דה"ק אלא שאין תולין ר"ל דהדר ביה ממאי דמוקי למתני' ספק זוב ספק קרי אלא פי' דמתני' ספק של ש"ז קאמר ולומר שאין תולין בה מע"ל דא"כ קשה למה הדר ביה הא מצינו לפרש מתני' ספיקו היינו ספק של ש"ז אלא דקשה לפ' כן מתני' דא"כ מאי ושכבת זרעו דתני כמ"ש התי"ט. ויותר קשה להבבלי מאי פריך ש"ז טמא למאי הא אף לרבא איכא לשנויי ספק של ש"ז. גם הר"ש כ' פ"ב דזבי' משנה ב' וצריך לפרש ספיקו אם בא הזוב קודם הקרי או לאחר הקרי וש"ז מפרש בנזיר לטמא במשא ור"א בר אהבה מפרש לומר שאין תולין בה ע"כ. הרי דסובר אף לראב"א תרי מילי נינהו ולא פליגי רבא וראב"א אלא בפי' ש"ז ולא בפי' דספיקא. ונראה רבא מפרש ספיקו היינו שראה זוב תוך מע"ל אחר הקרי והיינו דקאמר א"ו חזא ספק מחמת ש"ז ספק מחמת ראייה (ולפי' תו' קשה לשון מחמת דאמר רבא) וש"ז היינו לטמא במשא וראב"א סובר ספיקו ספק זוב ספק קרי והיינו לטמא במשא א"נ לענין זה שסותר ז' וכמ"ש תו' לרבא וש"ז לומר שאין תולין בה. ונראה דמפרש ספיקו כפי' תו' ולכך פליג אדרבא דלא ניחא ליה לאוקמי מתני' כיחידאה דסובר קרי מטמא במשא משנזקק כל ז':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:5:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:5:2:1)

**כיני מתני' כו'.** רש"י והר"ב פירשו ר"נ פוטר שרגלים לדבר שלא מחמת מכה מת כיון שהיקל ממה שהיה ע"כ. בבבלי סנהדרין דף ע"ח מפרש טעמא דר"נ מקרא וקשה ל"ל קרא הא סברא הוא ולמה לא פי' טעמא דרבנן. אלא ודאי הסברא כרבנן לכך א"צ קרא לדדעתן וקרא דר"נ מוקי ליה רבנן בענינא אחרינא כמפורש שם. ועמ"ש בסמוך. גם הרמב"ם פירש מתני' כסוגיין. ומהתימא על רש"י והר"ב וותי"ט שנעלם מהן סוגיין. ובמתני' דבסמוך דתנן אונסו וספיקו וש"ז טמאים שרגלים לדבר כ' הר"ש וקשה הא רבנן ור"א בקראי פליגי כמפורש בבבלי בסוגיין וי"ל רגלים לדבר אספיקו לחודיה קאי וכ' התי"ט אבל קשה בבא דבסמוך המכה את חבירו דפליגי בקראי והתם ליכא לאוקמי למילתא אחריתי ע"כ. ולמאי דמוקמינן מתניתין דידן דרבנן אמרי שרגלים לדבר לק"מ דהא אינהו לאו מקרא ילפי דרשתם אלא מסברא. אך תירוצו דהר"ש קשה אס"ד דאספיקו קאי ה"ל למתני ספיקו לבסוף ולמה הפסיק בינו ובין רגלים לדבר ש"ז. ונראה דגם אש"ז קאי דהא לרבא ש"ז היינו לטומאת משא ולראב"א לומר דאין תולין ותרווייהו לאו מקרא ילפינן דהא קרא היקישא לנדה אתי לאשמועינן ובאשה לא שייך ש"ז:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:5:2:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:5:2:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:5:2:2)

**אם בשלא אמדוהו למיתה הה"ד אם יקום כו'.** משמע דסובר דמוקמינן כולא קרא בחד גוונא באמדוהו למיתה או לחיים וכן לפי המסקנא אמדוהו לחיים ומת פטור מממון למ"ד אומד של טעות היה ש"מ דסובר אמדוהו לחיים ומת לא כתיב בקרא. מיהו בבבלי סנהדרין שם מפורש לד"ה קרא בתרי אומדנא איירי אלא ר"נ מוקי חד למיתה וחיה וחד למיתה והיקל ורבנן מוקי חד לחיים ומת וחד למיתה וחיה ע"ש. והמהרש"א מקשה שם בסוגיא דסנהדרין ג' קושיות. א' לפירש"י לא יתיישב קושית תו' כו'. ב' לפי' תו' מאי פריך ור"נ מנ"ל היקל ומת פטור דלמא קרא לאמדוהו לחיים ומת אתיא הא ע"כ קרא להיקל אתי כו'. ג' לר"נ ל"ל ונקה המכה לפטור מיתה תיפוק ליה מדחייבי' ממון כו' ע"ש. ונראה לתרץ קושיא הראשונה לרבנן אף אי לא כתיב ונקה המכה שמעינן אמדוהו למיתה וחי דפטור ממיתה מדחייבו קרא ממון דכתיב בסיפא רק שבתו יתן וכמ"ש המהרש"א שם לכך פריך לרבנן ונקה המכה ל"ל. וכ"ת א"כ לר"נ ונקה המכה ל"ל ו"ל איצטריך דלא נימא תרי אומדנא דקרא באמדוהו למיתה וחי איירי וקרא ואם יקום לדיוקא אתי לומר אם קם פטור הא אם לא קם חייב כדאמרינן בסוגיין. וא"ת ל"ל קרא לחייב היקל ומת הא סברא דחייב דהא לפי המסקנא איצטריך קרא לפוטרו וי"ל ודאי לפירש"י סברא דהיקל ומת פטור שרגלים לדבר וסד"א קרא יתירא לדיוקא אתי לחייבו מיתה לכך כתיב ונקה המכה יתירא ללמד דהיקל ומת פטור. וא"ת לא לכתוב רחמנא אומד כלל ומסברא ידעינן דהיקל ומת פטור וכ"ש מת וחי דפטור וי"ל אי לאו דאשמועי' קרא דמת וחי פטור ה"א לעולם בתר האומד הראשון אזלינן ומת וחי חייב כ"ש היקל אבל השתא דכתיב מת וחי פטור אמרי' מסברא דהיקל פטור. וא"ת ל"ל אם יקום ונקה המכה לכתוב ולא ימות דשמעי' מיניה מת וחי דפטור ומסברא שמעינן אף היקל ומת דפטור וי"ל לפי' הירושלמי שרגלים לדבר חכמים אמרוהו לק"מ דר"נ פוטר מטעם דכשהיקל ואמדוהו לחיים כבר יצא מב"ד זכאי (ודלא כמהרש"ל) וכשמת אח"כ פטור וסד"א אף ממון פטור דה"ל כחייבי מיתות שוגגין וכמ"ש תו' לכך איצטריך קרא דאם יקום להיקל ומת דחייב ממון אלא דס"ד קרא לדיוקא אתי ולחייבו מיתה דטפי מסתבר לאוקמי קרא בהיקל ומת מלאוקמי לחייבי מיתות שוגגין חייבין ממון לר"נ ונקה המכה לאשמועי' דהיקל ומת פטור ממיתה וחייב ממון אע"ג דשאר חייבי מיתות שוגגין פטורין מממון הכא חייב דאומד לחיי' עיקר. ולשיטת רש"י נמיל"ק דהא דקאר"נ שרגלי' לדבר לא דודאי פטור אלא ה"ק יש נמי רגלים לדבר לפוטרו דאיכא למימר שלא מת מחמת הכאתו שהרי היקל וה"ל ספק אלא שלפ"ז ה"א לפטרו ממון דמספיקא לא מפקי' ממונא לכך איצטריך אם יקום לחייב ממון אלא דלא נימא לדיוקא אתי לחייב היקל ומת במיתה לכך כ' נמי ונקה המכה וכמ"ש בסמוך. וא"ת בין לשיטת רש"י בין לשיט' תו' קשה לכתו' רחמנ' אם יקום ונקה המכה ממילא ידעי' דקאי אהיקל דאי אמת וחי ל"ל ונקה המכה דממיל' ידעי' דפטור ממיתה כיון דחייב ממון וכיון דשמעי' מקרא דהיקל פטור כ"ש מת וחי וי"ל ס"ד ונקה המכה לדיוקא דהיקל חייב וכמש"ל. ועי"ל לשיטת רש"י מת וחי סברא לחייב מיתה די"ל רחמנא חס עליה דניזק משא"כ בהיקל ליכא למימר הכי דהא חזינן דמת. ונראה שזהו שדחקו לרש"י למוקמי קרא דמת וחי לפטור מיתה משום דסובר לחייב ממון ל"צ קרא דודאי לא חס רחמנא עליה דניזק שיפסיד ממונו. אבל תו' סברי פטור ממון ממילא קאתי. ומהאי טעמ' איצטריך קרא למת וחי לחייב ממון דלא הוי כ"ש מהיקל ומת כמ"ש לשיטת רש"י. לפ"ז ניחא נמי מה שהקשיתי בסמוך בתו' בד"ה כיני כו' אפרש"י דר"נ קאמר שרגלי' לדבר ע"ש. דאיצטריך ונקה המכה ללמד דלאו מטעם ספק פטור ממיתה אלא רחמנא חייבי' הלכך חייב ממון. ואין להקשו' הא קושית המהרש"א מעיקרא לית' לרבנן מיותר ונקה דלפטו' ממיתה שמעי' מדחייב ממון ולר"נ איצטרך ונקה דלא נימא חד לחי ומת וחד למת וחי דחייבין ממון כמ"ש המהרש"א בסוף דבריו וי"ל לדידי דברי המהרש"א אלו תמוהים דודאי לר"נ טפי מסתבר לאוקמי קרא לפטור היקל ומת ממיתה דהא יש רגלי' לדבר מלמוקי קרא לפטור לחי ומת מממון דמסבר' פטור כחייבי מיתות שוגגין. ולכך הוכרחתי לתרץ כמ"ש. ולמהרש"א גופי' נמי ל"ק דהא דכ' דאיצטרך קרא לחי ומת לחייבו ממון היינו לשיטת תו' דסברי דאיצטריך קרא למת וחי לפוטרו ממון ש"מ אף דפטור ממיתה אין לחייבו מסברא ממון כמ"ש המהרש"א מיהו ק"ק כו' ע"ש אבל לשיט' רש"י דקרא אתי לפטור מת וחי ממיתה ודחי דאמרי' כל שפטו' ממיתה חייב ממון. מעתה יש ליישב קושי' ב' דהכי פריך ור"נ אמדוהו לחיים מנ"ל וכיון שכן מנ"ל היקל דפטור דלמא ולא ימות קאי אאמדוהו לחיים ומת דפטור ממיתה וחייב ממון ואם יקום למיתה וחי לחייבו ממון ונקה המכה לדיוקא לאשמועי' היקל ומת חייב מיתה ולא אמרי' רגלי' לדבר ומשני אמדוהו לחיים ומת ל"צ קרא לפטרו ממיתה שכבר יצא כו' לפ"ז מסתבר טפי לאוקמי קרא להיקל ומת לפטרו ממיתה דיש רגלים לדבר מלמוקמי קרא לחייב חי ומת ממון דהא הוי כחייבי מיתות שוגגין. וא"ת א"כ הדרא קושיתו השלישי למקומה ונקה ל"ל לר"נ וי"ל אי לאו ונקה ה"א תרי קראי באמדוהו למיתה וחי וקרא יתירא לדיוקא לחייב היקל מיתה כמ"ש לשיט' רש"י וניחא הכל בס"ד ומ"ש תו' בד"ה וחד כו' פי' בקונט' ושניהם משלמין ממון וקש' כו' ע"ש תימא לי ולדידהו מי ניחא הא לפטור למית' ל"צ קרא שכבר יצא מב"ד זכאי ועכ"ל דקרא לחייב ממון אתי. וא"ל סברי תו לרבנן ולא ימות לפטור מית' אתי ולא לחייב ממון דהא מפורש במהרש"א דסברי תו' לרבנן אמדוה. לחיים ומת חייב ממון ועוד קרא ודאי משמע דחייב ממון דהא רק שבתו יתן אכולא קרא קאי וא"ל סברי תו' דרבנן לית להו הך סברא דיצא מב"ד זכאי דא"כ מאי קשיא להו לפירש"י דהא לא אתי אלא לפרושי לקרא וצ"ע. ונ"ל דרש"י סובר לרבנן אי לאו קרא לפטו' ממיתה הוינן מחייב להון דלא שייך הכא לומר יצא מב"ד זכאי דמעיקרא לא יצא זכאי לגמרי שעדיין הי' ספק אולי ימות ויתחייב מיתה. וכן משמעו' הגמ' דלא פריך ורבנן ל"ל קרא:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:5:2:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:5:2:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:5:2:3)

**הה"ד רק שבתו יתן כו' עי' בקונט'.** וק' אף שנפטר בשעה הראשונ' אין לפטרו באחרונ' דדוקא במיתה הוא דאמרי' כבר יצא מב"ד זכאי דכתי' ונקי וצדיק אל תהרוג אבל לא בממון וי"ל אמדוהו למיתה וחי' מסברא י"ל דחייב מיתה הואיל ויצא מב"ד חייב כמ"ש רש"י אלא דאמרי' רחמנא הוא דחס עלי' דניזק וקמשמע לן קרא דגם על המזיק חס רחמנא לפטרו ממיתה א"כ יש לנו לומר דפטור אף מממון דנפטר ממנו בראשונה ומשני רשב"ל אף דחס רחמנ' עלי' לפטרו מממון גזיר' הכתו' הוא לחייבו ממון וריבח"א לעול' לא חס רחמנ' עלי' אלא דאמרי' אומד של טעות הי' הלכך אין לפטרו ממון מתני' מסייעא לרשב"ל כו'. עי' בקונט'. וקשה הא מיהת משעה שיקל צריך ליתן ולמה ימתין ואם נאמר אם נתן יטול פשיטא שאין לעכב לכך נראה דהך ברייתא באמדוהו למית' והיקל ומת איירי ודייק שפיר בשלמא אי אמרי' חידוש מקרא הוא ניחא אע"פ שמת אח"כ צריך ליתן משעה שיקל אבל למ"ד אומד טעו' הי' אינו נותן אלא עד שימו' אבל מת פטור דהא האומד שאמדוהו שהיקל בטעו' הי':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:5:3:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:5:3:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:5:3:1)

**מהו שיתן דמי היד.** בבבלי ב"ק דף פ"ה ע"ב גרסי' בעי רבה שבת הפוחתתו בדמי' מהו וכ' תו' כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופ' לחזור שנפחתו דמיו שאין הכל בקיאין שסופה לחזור ואין קונין אותו אבל בדבר הידוע שסופו לחזור אף אביי מוד' שאינו נותן לו אלא שבת שבכל יום ע"כ. ותימא דאמרי' שם בגמ' הא דתני' המכה אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה חייב בכולן היינו שגילחו ופריך גילחו מיהדר הדר והיינו בעיין ופירש"י מה לי שיער מה לי יד הא בסופו לחזור מחייבת ליה ע"כ והא שיער הכל יודעין שעתידין לגדל ואפ"ה מיבעי' ליה. והא ליכא למימר דמודו תו' דאיבעיא אפי' בדבר הידוע שיחזור ולא קאמרו אלא לאביי. חדא דהא מסיק התם מילתא דבעי' לרבה פשיט' ליה לאביי להך גיסא ולרבא להך גיסא ש"מ דאביי איירי כאיבעי' דרבה ועוד מנ"ל לתו' שאביי פליג ארבה בהא גם סוגיין משמע דאיבעי' הי' אם צריך ליתן לו דמי היד כיון שכבר נתחייב בה עתה. ואביי נמי בתשלומי כל היד איירי ולשיט' תו' אין לו לשלם אלא ההפסד שמפסיד עד שיתרפא וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:5:3:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:5:3:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:5:3:2)

**אלא ליתן כו'.** וקשה וכי מפני ששינה לשונו נאמר דשוין הן ונותנין האמו' בזה לזה אדרבא מסתבר טפי לומר לכך שינה שלא ליתן כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:6:1:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:6:1:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:6:1:1)

**נזיר הי' שמואל כו'.** עמש"ל פ"א ה"ג בתו' בד"ה הריני כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:6:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:6:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:6:2:1)

**מה הדין ביזרא כו'.** כתב הי"מ משום דתנן מה מורה האמור' בשמשון נזיר כו' שפי' מורה תער לפי שהשיער מתיירא ממנו שמגלחו מייתי דוגמא מקרא שהברזל נקרא מורה מפני שהזרע מתיירא ממנו שקוצרו והיינו יראת שמיר ושית דהיינו אתים ומזמרות שעוקרו ע"כ. ודברי תימא הם שלדעת כל המפרשים שמיר ושית לאו אתים ומזמרות הן. וכן מוכיח רישא דהך קרא והי' ביום ההוא כל מקום אשר יהי' שם אלף גפן באלף כסף לשמיר ושית יהיה בחצים ובקשת יבא שמה כי שמיר ושית תהי' כל הארץ. לכך נראה הגהתי ופירושי שבקונט' עיקר ורש"י פי' לא תבא שם יראת שמיר ושית אבני אדם קאי ע"ש. א"כ אין ראיה משם לר' נהוראי ואפשר מפרש פשטא דקרא דהוא כר' יוסי אע"ג דהלכה כר' נהוראי:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:6:2:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir 9:6:2:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Nazir/r/9:6:2:2)

הדרן עלך העכו"ם וסליקא לה מסכת נזיר