## Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot Chapter 3

###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:1:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:1:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:1:2:1)

**מה נן קיימין אם בידוע כו'.** כתב תו' (דף כו) בד"ה ואי כו' תימא אדקשיא ליה אברייתא תיקשי ליה אמתני' דפ' שבועת העדות דתנן על שגגתה עם זדון העדות ע"ש ותימא עד כאן לא פליגי מונבז ורבנן אלא אם הזיד בכרת אי מיקרי שב מידיעתו לקרבן (ועי' שבת פ' כלל גדול דף ס"ט תו' בד"ה אלא כו') א"נ אם הזיד בכולן ולא שגג אלא בקרבן אי שגגה מיקרי או לא אבל לדברי הכל שייך לומר שגגת קרבן וכיון שכן במתני' תנן ועל שגגתה עם זדון העדות ה"ל כאלו מפורש שגגת קרבן וזדון העדות וה"ל לשון ערומים אבל שבועת ביטוי דקפיד קרא אשגגה דכתיב ונעלם שפיר פריך איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר. ומ"ש תו' שם בתירוצם והא דפשיטא ליה לש"ס לקמן פרק שבועת העדות דאנוס פטור כו' ע"ש. קשה הא איכא לפרושי מתני' דהתם ואין חייבין על שגגתה היינו באומר סבור הייתי שאין זו שבועה וכדאמרינן בסוגיין דזה לא מיקרי שוגג דה"ל ללמוד ואין חייבין עליו קרבן אבל אנוס ממש שנשכח ממנו העדות חייב וצ"ע. והבבלי משני דאיירי בשוגג בקרבן ואפילו לרבנן דחידוש הוא דבכל התורה כולה לא מצינן לאו דמייתי קרבן דילפינן מעכו"ם והכי מייתי ע"ש ותימא הא מצינן שפחה חרופה שהיא בלאו ובקרבן ואשם מעילות לרבנן דר' דאמרי מעילה בלאו ולא במיתה ודוחק לומר דה"ק חידוש הוא דלא מצינו בלאו חטאת ושפחה חרופה ומעילה אשמות הן דהא. קרבן דהכא נמי לא דמיא לחטאת דע"א דהתם בעינן חטאת קבוע והכא עולה ויורד הוא. ועוד הא דקאמר חידוש הוא כו' דילפינן מעכו"ם כו'. הא לא ילפינן קרבן עולה ויורד מעכו"ם כמפורש פ"ק דמכלתין. גם הא דכתבו תו' בתירוצם שמא פשיטא ליה כו' ע"ש קשה דהל"ל שבועת העדות חידוש דלא מצינו קרבן עולה ויורד שבא על המזיד חוץ מזה א"כ וכ"ת מאי קשיא לרבא אברייתא ה"נ איכא לשנויי שאני הכא דחידוש הוא וכדמשני רב נחמן י"ל חידושא דלאו לא ה"ל חידוש דאיכא למימר שפחה חרופה תוכיח אבל חידושא דקרבן עולה ויורד שאינו בא על המזיד ודאי חידוש הוא. לפ"ז ל"ק קושית תו' (שם) והא דפשיטא ליה לקמן בשבועת העדות דאנוס כטור כו' ע"ש. ורש"י מסיק בשבת פ' כ"ג קסבר אביי לרבנן דפליגי אמונבז לא אשכחן שגגת שבועת ביטוי דחייב עליו קרבן וכתב תו' הקשה הרא"ם רבנן דמונבז היינו ר"ע ור"ע מחייב בהדיא לעיל ותירץ הרשב"ם דידע לה בעשה ע"ש. ונראה דלא ניחא לרש"י בהא דסובר אע"ג דידע בעשה לא מיקרי האדם בשבועה לענין קרבן דלא מצינו קרבן בחייבי עשה (אע"ג דעולה באה על חייבי עשה לאו חובה היא). ובמג"ש פ' כ"ג תירץ לאביי אף ר"ע פוטר לשעבר מקרבן ולא פליג אר"י אלא במלקות. ע"ש. ואינו מחוור דהא ר"ע מרבה מלכל אשר יבטא כדתנן לקמן בפרקין. וכי היכא דמרבים מלכל לחייב דברים שאינן הרעה והטבה בקרבן אף לשעבר כן. ונראה שזהו כוונת תו' ריש מכלתין (דף ג') בד"ה מהן כו' וע"ש במהרש"א. ולולי דמסתפינא משבועתו דהרשב"ם שאמר העבודה שאין תירוץ לקושיא זו אמינא דה"ק להך ברייתא דדרשה האדם בשבועה אי סברי נמי כרבנן דמונבז צ"ל דאין בשגגת שבועת ביטוי קרבן אבל ר"ע וודאי מחייב קרבן ולא דריש האדם בשבועה. וכ"ת א"כ תיקשי מתני' דפ' שבועת העדות דתנן ואין חייבין על שגגתה גרידתא והיינו מטעם אנוס כמ"ש רש"י שם י"ל אין הטעם משום אנוס אלא דקושטא משתבע. וכ"ת פשיטא דפטור כמ"ש תו' (דף לא) י"ל סד"א כיון דחידוש הוא דחייב אמזיד קרבן ליחייב נמי בהא קמ"ל:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:1:2:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:1:2:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:1:2:2)

**ובמזיד בקרבנה.** עי' בקונט'. וא"ת בבבלי שבת פ' כ"ג (דף ס"ט) כתב תו' בד"ה אלא כו' לא מצי למימר שגג בלאו והזיד בקרבן דאין סברא לחייב בהזיד בקרבן דלא שב מידיעתו הוא ע"כ נימא דבבלי פליג אדרב י"ל התם בחטאת דכתיב אשר לא תעשינה כו' הוא דבעינן שיהיה שב מידיעתו אבל באשם לא בעינן שב מידיעתו א"נ אפילו נאמר מדכתיב כחטאת כאשם בעינן אף באשם שיהיה שב מידיעתו מ"מ ניחא דהא רב בשבועת פקדון איירי דחייב על הזדון והתם לא בעינן שב מידיעתו:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:1:2:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:1:2:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:1:2:3)

**אבל באומר סבור הייתי כו'.** וקשה הא אפי' שוגג בשבועה פטור כדתנן בסיפא ואין חייבין על שגגתה ועוד שבועה מאן דכר שמה לכך נראה דה"ג שוגג בקרבנה ומזיד בה וה"ק וחייבין על שגגתה היינו שגגת קרבן עם זדון העדות. והא דתנן ואין חייבין על שגגתה היינו באומר סבור הייתי ששבועה זו מותרת פטור אבל בטועה וסובר שבאמת נשבע חייב וכדמסיק:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:1:2:4
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:1:2:4](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:1:2:4)

**לית יכיל כו'.** וקשה אמאי לא פריך אר' יוחנן מהך ברייתא שהשיב ר"י לר"ע וי"ל ה"ק הא דאמר ר' יוחנן שגגת קרבן שמה שגגה היינו למונבז דסובר שוגג בעינן שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה ע"כ לומר שגגת קרבן שמה שגגה ור' יוחנן כוותיה ס"ל כמפורש בבבלי ר"פ כ"ג (שם) אבל רבנן דמונבז דהיינו ר"ע פליג וסובר שגגת קרבן לא שמה שגגה ודייק כן מברייתא מדלא השיב ר"ע כן לר"י. ומתני' דילן ר"ע היא דמחייב לשעבר. ועמ"ש בתו' בריש פרקין מ"מ שמעינן מדברי ר' יוחנן אפי' לר"ע אם הזיד בלאו ושגג בכרת וקרבן לוקה ומביא קרבן. ולא ראיתי להרמב"ם שביאר דין זה. גם קשיא לי לר' יוחנן יהיה שוגג חמור ממזיד שאלו הזיד בכרת כיון שלקה פטור מכרת עכשיו שהוא שוגג בכרת חייב מלקות וקרבן וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:1:3:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:1:3:1)

**פתר לה כר"ע כו'.** עי' בקונט'. והוכרחתי להגיה כר"ש דלא מצינו דאמר ר"ע כל שהוא הוי אכילה אלא במתני' ועלה פריך הש"ס במאי איירי א"כ לא משני מידי. גם בבבלי בסוגיין משמע כדברי. אך מדאמר בסמוך באומר שלא אוכל אכילת תורה אף ר"ע מודה ש"מ בשאר כל האסורים מודה ר"ע שהן בכזית אפי' למלקות ודלא כר"ש. תו קשיא כיון דקיי"ל בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם מ"ט דרבנן דפליגי הא ודאי לכ"ע בלשון בני אדם כל שהוא אכילה כדאמר בסמוך אם באומר שלא אוכל אכילת תורה. ש"מ בלשון ב"א כל שהוא הוי אכילה וי"ל זה הנשבע כוונתו לאסור על עצמו דבר ההוא כאלו אסרה לו התורה א"כ דינו כאלו הוא איסור תורה ואינו חייב אלא על אכילה שהיא בכזית ולא דמי לשאר שבועה דהולכין בהם אחר לשון בני אדם דהתם אמרינן החפץ הנקרא כן בלשון בני אדם אשר על עצמו כאיסור תורה הלכך אף שבלשון תורה אינו נקרא כן הולכין אחר לשון ב"א ונאסר החפץ ההוא משא"כ כאן ור"ע סובר כיון דבמפרש חייב בכל שהוא אף בסתם אמרינן כוונת הנודר לאסור על עצמן כל שהוא כאלו הוא איסור תורה אבל בכל איסורי תורה מודה ר"ע דבעינן כזית. לפ"ז לרבנן אף בשבועה חצי שיעור אסור מן התורה שהרי אסר על עצמו כאלו הוא איסור תורה וכי היכי דהתם תני שיעור אסור הכא נמי כן הוא. וז"ל הרמב"ם ריש פ"ד מה"ש מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחותה מכזית והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב ואפי' היה חרדל אחד או פחות ממנו ע"כ. והדברים מבוארים כמ"ש. והא דאמר ר"פ (דף כ"ב) בקונמות ד"ה בכ"ש כיון דלא מדכר אכילה כמפרש דמי. ה"ק אלו הזכיר אכילה היינו אומרים כוונתו לאסור הככר על עצמו כאוכל הקדש ואין לחייבו בפחות מש"פ כהקדש אבל עכשיו ה"ל כמפרש דבר זה שאוסר עצמו ממנו לכך חייב בכ"ש (ועי' בתו' שם בד"ה אבל) מיהו מהא דאמר בסמוך שבועה שאוכל ככר זו ואכלה חסר כ"ש ע"ד דר"ע חייב כו' מוכח דליתא למ"ש דהא הכא לא אסר על עצמו דבר. לכך נראה בלשון ב"א אין הדבר מבורר יש שקורין כ"ש אכילה ויש שאין קורין אכילה אלא בכזית ותדע דאמר רבא (דף כ"ב) בשלא אטעום ד"ה בכל שהוא פשיטא מ"ד לטעום נמי כדאמרינן אינשי תא נטעום מידי קאי על אכילת כזית קמ"ל. והשתא טעימה ה"ל כזית בלשון ב"א אכילה לא כ"ש אלא ודאי כמ"ש (א"נ הא דאמרינן בנדרים הולכין אחר לשון ב"א ה"מ היכא דלשון ב"א סותר לשון תורה אבל הכא כשבני אדם רוצים לומר אכילת כזית נמי אומרים סתם אכילה בכה"ג ודאי אמרינן שכוונתו על כזית כמו לשון תורם ודבר זה צריך תלמוד בכמה מקומות). ורבנן ור"ע בהא פליגי רבנן סברי סתם אכילה בלשון תורה היא כזית וחצי שיעור דאסור ילפינן מריבוייא דכל חלב וה"ה לשאר איסורים א"כ אף בשבועות כן ור"ע סובר סתם אכילה בלשון תורה היא כל שהוא ואתי הלכתא לגריעותא ועד דלא אכל שיעור כזית אין בו עונש. א"כ בשבועות שהוא אסר אכילה על עצמו בסתם חייב על חצי שיעור דהא ליכא הלכתא. ור"ש סובר דלא אתי הלכתא לגריעותא אלא לקרבן אבל למלקות לא מפקינן אכילה מפשטיה שהיא בכ"ש והשתא שפיר קאמר פתר לה כר"ש דאמר סתם אכילה כ"ש אלא בהא פליג ר"ע בכל האיסורים דאתי הלכתא לגריעותא אף למלקות כדאמר בסמוך באכילת תורה אף ר"ע מודה. והא דלא קאמר ר"ע בכולא כר"ש ס"ל ואף באכילת תורה פליגי דמתני' וברייתא לא משמע כן כמפורש בבבלי בסוגיין. ואין להשיב מדברי רש"י במתני' בד"ה במדבר כו' ע"ש דהתם אליבא דר"ע קאמר. גם מ"ש (דף כ"א) בד"ה סתם כו' ע"ש כוונתו סד"א למימר הכי כיון שמקצת בני אדם קורין כ"ש אכילה. ותו' כתבו (דף כ"א) בד"ה כר"ש ס"ל ר"י דאית ליה חצי שיעור אסור מן התורה אתי שפיר כרבנן כו' ובפ' אלו עוברין קאר"י בכל התורה אין איסור מצטרף להיתר חוץ מאיסורי נזיר ואי כ"ש למכות ל"ל צירוף. ותימא הא מסקינן בבבלי פסחים (שם) ר"י אליבא דר"ע קאמר למלתיה ע"ש ובסוגיין מסיק ר"ע לית ליה דר"ש. א"כ אין ראיה מהך דפסחים דר"י דאמר חצי שיעור אסור מן התורה כרבנן ס"ל וצ"ע. וראיתי להרב במ"ל ריש פ"ד מה"ש שהאריך בדבר והרגיש בכמה דברים שהזכרתי והנאני שכיוונתי לדעתו גם דברינו מתבארים יותר. ומ"ש כלל העולה שדין זה אם בשבועות חצי שיעור אסור מן התורה מחלוקות בין הראשונים להרמב"ן (ויש מי שאומר שמביא הר"ן היינו הרמב"ם) מותר לכתחלה ולהרמב"ם והר"ן אסור ככל איסורי תורה ע"ש תימא הרי דעת הרי"ף ותו' והרא"ש כדעת הרמב"ם שכ"כ (דף כ"ב) בד"ה אהיתירא כו' ע"ש והרא"ש כתב והאידנא אין נפקותא באלו האיבעיות עפר בכמה וחרצן בכמה דאפי' אי דעתיה אכזית ק"ל חצי שיעור אסור מן התורה וגם הרי"ף השמיט אלו איבעיות ש"מ דסובר אף חצי שיעור בשבועות אסור מן התורה וה"ל דברי הרמב"ן דברי יחיד ובטלין כנגד דעת הני רבוותא וצ"ע. והר"ן כתב בפרקין ביומא אמרינן הא דאר"י חצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי א"כ אין חילוק בין שבועות לכל איסורי תורה אע"ג דהתם מכל חלב מרבינן ליה מ"מ כי היכא דילפינן מחלב כל איסורין דפשיטא לן דלא אסרי רחמנא אלא משום דחזי לאצטרופי א"כ ה"ה בשבועות ע"ש וקשה הא לא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא וכ"ת בלאו טעמא דקרא נמי ילפינן מחלב הא ודאי ליתא תינח איסורי כרת אלא איסורי לאוי מנ"ל דהא בכל מקום מצריך תרי קראי חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות ועוד א"כ למה לש"ס למימר טעמא דחזי לאצטרופי הל"ל סתמא דילפינן מחלב. ותו' ישנים ביומא (דף ע"ד) כתב וקשה להר"א פ' אלו עוברין יליף מכל מחמצת עירובו בלאו ומכל חלב לא יליף אלא איסורא ולא מלקות ע"ש. ונראה בחלב דייק ר' יוחנן שאינו בלאו דא"כ לא לכתוב כל ולא לכתוב אכילה בלאו אלא ה"ל למכתב לא תטעום חלב ובכרת לכתוב האוכל חלב ונכרת אלא ודאי אפי' לאו ליכא אלא איסורא אבל גבי חמץ ליכא למימר הכי וזה ברור. ומינה מוכח דטעמא משום אצטרופי דאל"כ למה לא יענש. וכיון שכן אין לחלק בין חלב לשאר איסורין. ואין נראה לחלק ולומר חלב שהוא בכרת החמירה תורה לאסור דבר הראוי לצרף אבל לא בשאר איסורין. דהא גם בהן איכא לצרופי לעונשין:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:1:3:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:1:3:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:1:3:2)

**מה מפקא מביניהון.** וא"ת מאי קשיא ליה מאי בינייהו הרי הדבר מפורש במתני' וי"ל ה"ק מי לא פליגי אלא בלא אוכל ואכל כ"ש כדתנן במתני' או ישנו עוד חילוקים ביניהם וגירסת הר"ן מה מפקינן מבינייהו כלומר מאי איכא בינייהו וקאמר דאיכא תלת מילי. וצריכי דאי מתני' סד"א דוקא בלא אוכל ואכל כ"ש דהחליף דיבורו במעשה הוא דמחייב ר"ע אבל אוכל ולא אכל כ"ש פטור דליכא מעשה קמ"ל דגם באוכל ולא אכל פליג ועדיין איכא למימר בקונמות מודו רבנן בכ"ש וכדאמר תו' בפרקין (דף כ"ב) ד"ה אבל כו' ד"ה בכ"ש קמ"ל דאף בקונמות פליגי. ואי אשמועינן הא ס"ד דוקא לאסור אשתו על עצמו הוא דאמר ר"ע בכ"ש דמסתמא כוונתו ללשון בני אדם שקורין כ"ש אכילה אבל האוסר נכסין בקונם שכוונתו לאסרן באסור תורה אף אכילה דקאמר כוונתו לאכילת תורה שהיא בכזית קמ"ל. אך הא קשיא לי מאי ס"ד לחלק בין קונמות לשבועות משום דבקונמות לא מזכיר שמא דאכילה וכדאמר ר"פ לפ"ז כשאומר מזו עלי קונם אין חילוק בין קונמות לשבועות ובסוגיין קאמר קונם אם אוכל ככר זה כו' א"כ פשיטא דפליגי ודוחק לומר דסד"א בקונמות דא"צ להזכיר לשון אכילה אפי' אמר אכילה לא צריך שיעורה. ובבבלי בסוגיין מפורש דאין סברא לחלק. וכבר האריכו הראשונים לפרש סוגית הבבלי (ועי' במ"ל ריש פ"ד מה"ש) ול"נ לפרשה בקצרה ויתורצו הרבה תמיהות שתמהו. וה"פ מיתבי שני קונמות כו' ואס"ד חייב בכ"ש ל"ל צירוף (בשלמא לדידי טעמא דרבנן שבועות אין מצטרפות דכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה בעינן שיהא האשם בשבועה אחת אבל לא בשתים וקונמות מצטרפות דלא ילפינן קונמות משבועות דשאני קונמות כיון שלא הזכיר אכילה בקונמות ואפי' בכ"ש יש לחייב אלא דאמרינן מסתמא דעתה אכזית דאין דרך בני אדם לאסור כ"ש על עצמן א"כ מהראוי לצרפן. ור"מ אמר קונמות כשבועות דילפינן להו מהדדי ואפשר בהיקישא יליף דכתיב כי ידר נדר או השבע שבועה אלא לדידך קשיא). ושני באומר אכילה מזו עלי קונם ואכילה מזו עלי קונם ופריך א"ה אמאי מצטרפות כו'. (דכיון דהזכיר אכילה אין בין קונמות לשבועות ולא כלום) ושני דאמר אכילה משתיהן ופריך דכוותה שבועות כו' (א"כ מ"ש שבועות דאין מצטרפות דהא בכה"ג אחת הן ואין למעט מקרא דלאחת מאלה) א"ר פנחס שאני שבועות כו' לעולם כדאמרת מעיקרא באומר אכילה מזו עלי קונם ואכילה מזו עלי קונם ואפ"ה מצטרפו בקונמות דהא מיהת שניהם נאסרו עליו ע"י עצמו ודמיא לאוכל כזית חלב משני בהמות דלכ"ע מצטרפות ובשבועות אינן מצטרפות לא מקרא יליף דקרא לא קאי אלא לחלקן לחטאת ומתוך שחלוקות לחטאת אמרינן כל שהן שני שבועות אין לצרפן כלל אפי' לכזית כיון דחזינן דעשאן הכתוב שנים הרי הן כשני מינין ואלו אכל חצי זית חלב וחצי זית דם מי מצרפן ה"נ כן ולא ילפינן קונמות משבועות דכתיב תמעול מעל שמצרפין מעילה לזמן מרובה מדהחמיר הכתוב בצירוף מעילות אמרינן שעשאן הכתוב אחד לצרפן לשיעור אפילו הן שני קונמות אע"ג דנפק מינה קולא שאינן חלוקין לאשמות לא שבקינן צירוף דמפורש ביה קרא בשביל חילוק חטאת. וגדולה מזו י"ל מדכתיב תמעול מעל מ"מ יש ללמוד צירוף שני קונמות כדילפינן מיניה צירוף לזמן מרובה וכיון דעשאן הכתוב אחד אין לחלקן לאשמות. והא דפ' אמרו לו דאמר ר"ע מעילות הואיל והחמיר בהן הכתוב לצרפן לזמן מרובה יש להחמיר בהן לחלקן לאשמות בתמחויין. לא דמי לחילוק דשני קונמות דאם נאמר חילוקין הן קולא היא לגבייהו שלא לצרפן לכשיעור ועוד דהרי עשאן הכתוב אחד שחייב על צירופן דשני קונמות וכמ"ש. והא דקאמר מתוך שחלוקין לחטאת כו' הא לסברת המקשה דיליף מקרא דאחת הוה ניחא טפי לחלק הכתוב קונמות משבועות י"ל סד"א שבועות וקונמות ילפינן מהדדי ומתמעול מעל ילפינן חומרא מ"מ צרפינן וה"א כיוך דאחמר בהו רחמנא אפילו אכלו בחמש תמחויין חייב חמש כדאמר ר"ע לכך כתיב לאחת שאינו חייב אלא אחת דמאי חזית דילפינן מיניה קולא זו שאין מצרפין שני שבועות נאמר דלהקל בא שאינו חייב על ה' תמחויין לכך קאמר עיקר קרא להחמיר אתי שיהו חלוקין לחטאת אלא ממילא שמעינן מיניה שאין מצטרפות כמ"ש. והשתא ניחא קושית מהריב"ל שכתב המהרש"א דהשתא דמוקי לה רבינא בקרבן ובצירוף ש"פ אזדא לה סברת המקשה שמחלק בין קונמות לשבועות והיינו בקונמות שלא הזכיר אכילה יש לחייבו בכ"ש לא נחמיר ביה יותר שלא לצרף כמ"ש לעיל דהא לענין צירוף ש"פ אין בין קונמות לשבועות כלום לכך צ"ל טעמא דרבנן כר' פנחס:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:1:3:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:1:3:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:1:3:3)

**שלא אוכל ככר זה ואוכלו חסר כ"ש ע"ד דר"ע פטור כו'.** כ' תו' (ד' כ"ז) בד"ה אם כו' נראה דכי לא שייר אלא פחות מכזית חייב עליה אע"ג דאמר שלא אוכלנה דכי משתבע על הככר אין דעתו שלא ישייר פחות מכזית דאין לך אדם שלא יהא מעט פירורים נושרים ממנו כו' ע"ש. ותימא איך כתבו ונראה בדבר שמפורש סתירתו בירושלמי דאמר לר"ע דאוסר על עצמו בכ"ש ה"נ כ"ש הוי שיור ולא אמרינן אין לך אדם ולרבנן פחות מכזית לא הוי שיור כיון דהזכיר לשון אכילה בעינן שישייר שיעור אכילה. מ"מ הדין דין אמת ומסתייעא מן הירושלמי:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:1:4:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:1:4:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:1:4:1)

**והרי מגדף.** כתב תו' המ"ל משבועת העדות והא דפריך ממגדף משום דאפי' חטאת קבועה מייתי ע"כ. וקשה טפי ה"ל למיפרך משבועת העדות דהוי קושיא לד"ה והך קושיא דמגדף איכא לשנויי לשיטתם השיבום כדמסיק הירושלמי אע"ג שתירוץ זה נראה להבבלי דוחק מ"מ עדיף להקשות משבועת העדות ונראה ר"ע ה"ק לא מצינו שבשביל ביטול דיבורו לחוד יביא קרבן כמ"ש רש"י במתני' א"כ ל"ק משבועת העדות דהתם שתי רעות עשה ביטל דבורו וגרם הפסד להתובע גם להנתבע שאינו מוציא גזלה מתחת ידו משא"כ שבועת ביטוי שאין כאן שום חטא אלא ביטול דבורו. מכאן ראיה לגירסת רש"י פ"ק דכריתות (דף ז') ר"ע סובר מגדף היינו עע"א דלגירסת הספרים מאי פריך והרי מגדף הא מגדף לר"ע היינו עע"א א"כ לאו מדבר הוא:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:1:4:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:1:4:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:1:4:2)

**תליין תניין אינון כו'.** וקשה מאי דוחקיה דמוקי למתני' דהכא לשיטתם השיבום לימא מתני' דהכא ודכריתות כמ"ד מגדף מעשה וי"ל בעי לאוקמי מתני' דהכא ודהתם ככ"ע לכך מוכרח לומר הכא לשיטתם השיבום והתם הואיל ובלאו אחד נאמרו ועי"ל אפילו למ"ד מגדף מעשה היינו עקימת שפתיו הוה מעשה א"כ לדידיה נמי קשיא והרי מגדף דעקימת שפתיו לא הוי מעשה גמורה הואיל וישנו בלב ואפ"ה חייב כ"ש כאן וצ"ל לשיטתם השיב. אך קשה בירושלמי פ' ארבע מיתות גרסינן ר' חזקיה בשם ר"ל מפני שנכללו בלאו אחד ר' יסא בשם ר"ל מפני שאין בו מעשה. לפ"ז מאי מקשה רבי בא דר"ל אדר"ל דלמא חברייא כר' יסא סבירא להו א"כ גם התם קאמר אין מגדף מעשה וי"ל סובר ר' בא כחזקיה ור' יסא לא פליגי חדא אמר ר"ל אליבא דמ"ד מגדף מעשה ואידך אליבא דמ"ד משום ר"ע מגדף לאו מעשה דא"כ לא מקשה מידי:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:2:1:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:2:1:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:2:1:1)

**שבועה שלא אוכל כו'.** עי' בקונט' וכ"פ הר"ב והר"ן. ולשון אע"ג קשה דאי אין השתייה בכלל אכילה ה"ל כאוכל ועשה מלאכה דפטור. והרמב"ם כתב פ"ד מה"ש מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה חייב שהשתייה בכלל אכילה לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת. ותימא מאי לפיכך הא אם אין השתייה בכלל אכילה פשיטא דפטור דה"ל כנשבע שלא יאכל ועשה מלאכה ועי' בלח"מ שדחק הרבה ליישב דבריו. ונראה ה"ק לפיכך אם נשבע בלשון שכולל אכילה ושתייה כגון שאמר שלא אטעום או נשבע בלשון לעז שכולל שניהם אפ"ה אינו חייב אלא אחת ואלו נשבע בלשון שכולל אכילה ועשיית מלאכה ואכל ועשה מלאכה חייב שתים ובאכל ושתה אינו חייב אלא אחת שהשתייה בכלל אכילה וה"ל כאכל ואכל שאינו חייב אלא אחת. לפ"ז ניחא גם לשון אע"ג שבקונט' והבן. ועי' מ"ש לקמן בד"ה ואכל כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:2:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:2:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:2:2:1)

**שמע כולהון מיכא.** כתב תו' בד"ה אבע"א סברא כו' ותימא כיון דאיכא סברא ל"ל קרא כו' ע"ש ותימא אע"ג דסברא היא שבלשון הבבליים שתייה בכלל אכילה כמ"ש תו' שם בד"ה תא כו' מ"מ יש לשונות שאין השתייה בכלל אכילה לכך צריך קרא דבשבועות אזלינן בתר לשון תורה ועי' מ"ש לעיל בסמוך בד"ה פתר כו'. והר"ן נתב בשם בה"ג אע"ג דאית לן קרא איצטרך סברא דמאי דתימא בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ולא קרו להו אינשי הכי קמ"ל ע"כ. לפ"ז במקומו שאין קורין לאכילה שתייה אם נשבע שלא לאכול ושתה פטור ותימא שלא נזכר דבר זה בפוסקים אלא סברי בשבועות אזלינן בתר לשון תורה. גם לענין אכילת כזית כמ"ש לעיל בתו' ועי' במ"ל ה"ש ריש פ"ד וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:2:2:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:2:2:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:2:2:2)

**אם בדם שקרוש כו'.** וקשה ואף אם נאמר דם הקרוש חייב איך נאמר דכתב איסור דם הקרוש ושבק מלכתוב איסורא דדם כמות שהוא וי"ל כתב דם הקרוש אסור וכ"ש כמות שהוא:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:2:2:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:2:2:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:2:2:3)

**התני דם שקרש כו'.** כתב הרמב"ם פ"ק מהט"א דם שקרש אינו אוכל ולא משקה חשב עליו לאכלין מתטמא טומאת אוכלין חשב עליו למשקין בטלה דעתו. וכ"ה בתוספתא דטהרות ומביאה הר"ש פ"ג דטהרות. ותימא א"כ מאי פריך דלמא לעולם איירי בדם שקרש וקרי ליה אוכל דהא כשחשב עליו לאכול מיקרי אוכל כ"ש כשאדם אוכלו. ולא גרע מנבלת עוף טהור דצריכי מחשבה לטומאה וכתיב בה אכילה לא יאכל לטמאה בה. אלא ודאי סובר הירושלמי דם שקרש כשמן ואינו לא אוכל ולא משקה אפי' חישב עליו בטלה דעתו. ויותר יש לסמוך אהירושלמי דתוספתא זו כתובה בשיבוש כמ"ש הכ"מ שם ואינהו הוו בקיאי טפי מינן ואע"ג לפי המסקנא אף ר' יונה מפרשה אינו אוכל לטמא טומאת אוכלין מ"מ שמעינן דל"ג בתוספתא אינו אוכל לטמא בלא מחשבה דא"כ מעיקרא איך עלה על דעת ר' יונה לפרשה שאינו אוכל כלל ועוד מגופא דברייתא ה"ל להקשות ולמה לו להקשות מברייתא דהמחה את החלב כו'. (ועי' בבבלי ב"ב דף פ' וברשב"ם שם) מיהו הדין דין אמת במחשבה ה"ל אוכל והכי אמרינן חולין (דף ק"כ) בשלמא הקפה את הדם ואכלו כיון דאקפיה אחשובי אחשביה ש"מ מחשבתו משוה ליה אוכל לחייב כרת כ"ש לענין טומאה. אלא מה שאני תמה על הרמב"ם למה לא ביאר דוקא דם שקרש מעצמו הוא דצריך מחשבה אבל קרשו הוא א"צ מחשבה כדאמרין בחולין ואפשר שזהו בכלל המחשבה ודוחק ועמ"ש בסמוך ובבבלי חולין שם הגירסא תנן התם הקפה את הדם כו' ואינו נכון דלאו מתני' הוא בשום מקום אלא תניא גרסינן וכדאיתא הכא דקאמר והתני כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:2:2:4
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:2:2:4](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:2:2:4)

**הקפה עי' בקונט' וכ"פ רש"י חולין פ' העור והרוטב (דף ק"כ).** ותו' כתב שם הקפה בחמה אבל ע"י האור לא דדם שבשלו אינו עובר עליו ע"כ. וכבר איפלגו בה חדא זימנא בחולין פ' כל הבשר (דף ק"ט) בד"ה הלב כו' ע"ש ובירושלמי נזיר פ"ו (הלכה ט') כתבתי בד"ה וקרייה כו' ליישב דברי רש"י על נכון ע"ש. ובחולין שם קאמר הש"ס בשלמא הקפה את הדם ואכלו כיון דאקפיה אחשובי אחשביה אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כתיבא ביה והא לאו אכילה היא אר"ל א"ק נפש (ונכרתה הנפש נפש משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם אפי' השותה) לרבות את השותה. וא"ת מ"ש דם כמו שהוא דחייב אע"ג דמשקה הוא ואכילה כתיב ביה מאי קאמרת שתייה בכלל אכילה א"כ המחה את החלב נמי כיון דהמחה אחשביה למשקה וחייב וי"ל דם כיון כמות שהוא משקה הוא אין סברא דאכילה קרא מיעט משקה ואי אשתייה לחוד חייב ולא אאכילה ה"ל למכתב לא תשתה לכך אמרינן אם הקפה חייב אבל חלב שהוא דבר אכילה וכתיב אכילה אין לרבות שתייה. ונראה הירושלמי פליג וסובר מלשון אכילה דחלב מרבינן גם שתייה דאי ס"ד כדקאמר ר"ל דמנפש מרבינן שותה א"כ מאי ס"ד דר' יונה דאינו חייב על דם הקרוש הא כתיב גבי דם נפש כל נפש מכם לא תאכל דם וכי היכא דמרבינן מנפש שתייה ה"נ איכא לריבויי מיניה אכילה. אך קשה א"כ דמלשון אכילה שמעינן המחה את החלב למה חזר ר' יונה ומייתי ראיה אחריתא שהשתייה בכלל אכילה ה"ל לאתויי מהך מתניתא שהקשו ליה מינה והיינו מהמחה את החלב ואפשר לומר בעי לאתויי מקרא דשתייה בכלל אכילה א"נ לעולם גם הירושלמי כר"ל דיליף מנפש ומעיקרא ס"ד דם שקרש בטלה דעתו (כמ"ש בסמוך) אם אכלו ואין לרבויי מנפש. נסתפקתי נשבע שלא יאכל ככר זה המחה וגמעו אם חייב עליו אע"ג דבדבר אכילה לא אמרינן כן ומחלב ליכא למילף כמפורש התם בחולין שאני חלב שהוא בכרת מ"מ הואיל וכתיב בשבועת או נפש מרבינן אף השותה או דלמא הואיל לא כתיב שם אכילה לא מרבינן מנפש שתייה. וכ"ת ניליף מחלב ונבלה במה הצד מה להנך שכן לא היה להן שעת הכושר כדאמרינן התם מה להקדש שאין איסורו בא מאליו שע"י דיבורו בא האיסור. (וע"ש ברש"י בד"ה שכן כו') מיהו לפי המסקנא איכא למילף מתרומה וחד מהנך כגון נבלה או שרצים. אך עדיין מיבעיא לן במפרש שלא אוכל מככר זה כל שהוא או בקונם והמחה ושתה ממנו כל שהו מהך דליכא למילף מהנך שהן בכזית ואמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה התם בכזית אף הכא בכזית והכא אמרינן התם בגמרא גבי שרצים ע"ש. ומה שאני תמה בזה הוא למ"ד טעם כעיקר דאורייתא מהיכא תיתי לומר כשהמחה חלב שלא יהא אסור מדאורייתא דודאי לא גרע מטעמו. ודוחק לומר שבטלה דעתו אדרבה עינינו רואות שרוב בני אדם שותין חלב מחוי ע"י טיבול. ועוד שכתבו תו' שם בד"ה היכא כו' סברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור בעין ע"ש ולפי מה שכתבתי הסברא היא בהיפך וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:2:2:5
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:2:2:5](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:2:2:5)

**תיפתר באילין גמרייה כו' בבבלי פריך ודלמא דבילה קעילית כו' ומשני גמר שכר שכר מנזיר.** ממילא לא קשיא קושית רבנן דקסרין. ותו' כתב בד"ה גמר כו' וא"ת ר"י דמחייב באכל דבילה קעילית ולא גמר שכר שכר מנזיר מנ"ל דשתייה בכלל אכילה וי"ל נפקא ליה מסברא דאמר לעיל ע"כ ותימא הא מסברא לחוד ליכא למשמע שאכילה בכלל שתייה אלא בשבועות דאזלינן בתר לשון בני אדם אבל בשאר כל הדברים כגון יה"כ ודדמיין ליה ליכא למשמע מסברא מידי דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כ"ש דלשון בני אדם לחוד. ועי' מ"ש לעיל בסוגיין בד"ה שמע כו'. עוד כתב תו' א"נ גבי מקדש לא גמר ג"ש אבל גבי מעשר גמר וכ"מ קצת כו' ע"ש וביומא פ' יה"כ (דף ע"ו) כ' תדע דהא הכא אליבא דמ"ד אכל דבילה חייב דהיינו ר"י ומסקינן גמר שכר שכר מנזיר כו' ע"ש. ותימא מאי תדע דקאמרו לעולם לרבנן פריך ולא מייתי הך ברייתא אלא למידק מינה שדבילה קעילית משכר. ואפשר לכך כתבו תו' כאן וכ"מ קצת דאינה ראיה גמורה וכמ"ש. אך גם לתירוצם זה תימא דאמרינן פ"ק דנזיר (דף ד') רש"א אינו נזיר עד שיזיר מכולן שנאמר מכל אשר יצא כו' ורבנן דרשי מדכתיב מיין ושכר ור"ש איצטרך לאלופי שכר שכר מנזיר לאפוקי מר"י דתניא רי"א אכל דבילה קעילה ונכנס למקדש חייב. שמעינן מהכא כי איצטרך שכר דנזיר לג"ש תו ליכא למילף מיניה דאפי' נזיר ממין אחד הוי נזיר א"כ קשיא לרבנן דר"ש וסתם מתני' דנזיר דסברי ממין אחד הוה נזיר מנ"ל דשתיה בכלל אכילה דהא ליכא למילף מעשר שכר שכר מנזיר וי"ל סברי רבנן אף דאיצטרך שכר גבי נזיר ללמד ממין אחד הוי נזיר מ"מ ילפינן ג"ש שכר שכר מנזיר דמופנה בחד צד דהיינו במקדש ובמעשר דטפי מסתבר להו דאתי לג"ש מלומר דלא קאי אלא אדבילה קעילית ובמעשר אי לא קאי אדבילה קעילית מיותר לגמרי דבלאו קרא ידעינן דנקנית בכסף מעשר דה"ל פרי. ור"ש סובר אי לא כתיב שכר גבי נזיר מיותר לא דרשינן ג"ש מנזיר אלא ילפינן מעשר מהקדש דכל המשקים נקנית בכסף מעשר וקרא איירי נמי בדבילה קעילית לכך כתיב ואכלת כמ"ש המהרש"א. ובהכי ניחא דלא תקשי לן סתמא אסתמא בנזיר סתם לן ממין אחד הוי נזיר א"כ לא דריש ג"ש דשכר שכר והיינו כר"י ובבכורות ס"פ אלו מומין סתם לן דלא כר"י כמפורש שם בבבלי (דף מ"ה) אבל לפמ"ש ניחא חכמים דהכא נמי לית להו דר"י. אך עדיין קשה לסברת תו' מאי דוחקיה דש"ס דנזיר לומר ר"ש לית ליה דר"י אפי' אית ליה דר"י נמי צריך שכר בנזיר לג"ש דמעשר וי"ל אי משום ג"ש דמעשר אפי' אין הג"ש מיותר מחד צד דהיינו גבי מעשר סגי ודרשינן שכר דנזיר דאפי' ממין אחד הוי נזיר אבל כי צריכין לג"ש דהקדש כי לא מיותר משני צדדים לא ילפינן לה דכיון דתלוי בטירוף הדעת יש לרבויי שאר משכרים כמ"ש תו'. ועי"ל מאן דמשני התם בנזיר לאפוקי מדר"י סובר כר"ל דיליף שתייה בכלל אכילה מדכתיב ואכלת לפני ה' כו' ולא חש לקושית הש"ס ודלמא ע"י אניגרון וסתמא דש"ס דחש להך קושיא אית ליה כאידך שינוייא דמשני שם בנזיר ר"ש רית ליה איסור חל על איסור כו' ע"ש. וראיתי תו' ישנים ביומא שם שדחאו תירוץ תו' משום האי דנזיר ע"ש ומקצת דבריהם אינן מבוררים לי ומה שתירצתי לקושייתם נכון הוא לענ"ד. ומ"ש תו' ועי"ל ר"י יליף מדכתיב וכל דם לא תאכלו וכדאמר ר' יונה מעיקרא ע"ש נראה ר"ל אע"ג דר' יונה בעצמו הדר ביה היינו משום דקשיא ליה ברייתא דהקפה את הדם כו' אבל לר' יהודה ל"ק די"ל דפליג אהך ברייתא. ומלבד הדוחק דלא מצינו מי דפליג אהך ברייתא קשיא נמי גבי דם כתיב נפש כל נפש מכם לא תאכל דם וכל היכא דכתיב נפש מרבינן אף השותה כמפורש חולין (דף ק"כ) פרק העור והרוטב אם כן ליכא למשמע מיניה כלום ועי' מה שכתבתי לעיל בסוגיין בד"ה הקפה כו'. וא"ל ר"י יליף שתייה בכלל אכילה מדמרבינן פרק בכל מערבין תמד שהחמיץ ואמר רחמנא ואכלת כמ"ש תו' בד"ה שכר ורבנן פליגי אר"י בהא דהא לא קאי ואכלת אריבויי כדדייקי תו' שם וצ"ע. והרמב"ם ריש ה' ביאת המקדש פוסק כר"י דשאר משכרים באזהרה ומחללים עבודה והרשב"א האריך בדבר (ומביאו הכ"מ שם) וכתב שפסק כר"י דסתם מתני' דנזיר אתיא כר"י ע"ש וקשה לפמ"ש לעיל ליכא להוכיח מידי מהך מתני' דהש"ס דנזיר לא קאמר הכי אלא לר"ש אבל לרבנן י"ל דילפי ג"ש דשכר וכת"ק דר"י ועוד לאבע"א דהתם לא פליג ר"ש ורבנן בפלוגתא דחכמים ור"י ועוד הא איכא סתם מתני' דפרק אלו מומין דלא כר"י לכך נראה סובר הרמב"ם סוגיא דכריתות אזלא לריש לקיש דיליף שתייה בכלל אכילה מדכתיב ואכלת כו' אבל לפום סוגיין דשבועות נ"ל כ"ע אית להו ג"ש דשכר וחכמים ור"י פליגי בפלוגתא דר"ע ורבנן דריש פרקין חכמים כר"ע ויין מוקמינן קרא לאוכל כל שהיא שיהא חייב ור"י כרבנן לא מצינו אוכל כ"ש חייב ולא מוקמינן קרא בהכי (ומגתו לאוכל כ"ש דמיא) ואייתר קרא לשאר משכרים וקיי"ל כרבנן דפרקין לכך פסק כר"י. ור"א דאמר הגם מאי שכר מידי דמשכר מוסיף על ר"י. והאי דבכורות לא קשיא דלאו סתמא דלא כר"י הוא אלא התנא שנה משנתו ככ"ע ובפלוגתא לא איירי. ומ"ש הכ"מ שם רבינו פסק דאיכא איסורא בפחות מרביעית כת"ק ואיך פסק כר"י ע"כ דברי תימא הם איך סלקא אדעתיה דפסק כת"ק ה"ל לחייבו מלקות דהא הת"ק קאמר כ"ש באזהרה והרמב"ם כתב פטור אלא הדבר ברור דכתב פטור ולא כתב דמותר לכנוס דה"ל חצי שיעור וקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה לכך קאמר דאיסור מיהו איכא וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:2:2:6
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:2:2:6](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:2:2:6)

**באילין גמרייה כו'.** וקשה הא תנן עכו"ם פ' בתרא יין נסך שנפל ע"ג תאנים או ע"ג תמרים אם יש בהן בנותן טעם אסור. הרי דיין בתאבים ותמרים נותן טעם לשבח ומאי דוחקיה לאוקמי בגמרייה וארזרייה. גם אבבלי קשיא דדחיק לאוקמי בשאכל ליה ע"י אניגרון ולא מוקי ליה בתאנים. ודוחק לומר דהכא איירי בתבשיל ומתני' דעכו"ם איכא לאוקמי ביין ותמרים חיים דאיהו גופא קשיא מאי דוחקיה לאוקמיה בתבשיל. וע"ק דאמרינן בירושלמי שם אמתני' מה את עביד לה כיין ביין כיין לתבשיל. הרי דיין בתבשיל לשבח הוא. מיהו הא י"ל דקאי אתבשיל גמרייה אבל הראשונה קשיא. ועוד עינינו רואות שהיין משביח בכל מיני תבשיל וצ"ע ועי' בבבלי ב"ב פרק המוכר פירות דף צ"ה ע"ב:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:2:3:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:2:3:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:2:3:1)

**ואכל ושתה כו' עי' בקונט'.** וכן הוא לשון הבבלי. וקשה איך שמעינן מהכא דשתייה בכלל אכילה דלמא הואיל ואינה בכלל אכילה לכך אינו חייב אלא אחת מאי קאמרת א"כ פשיטא דה"ל כאכל ועשה מלאכה הא נמי פשיטא כיון דשתייה בכלל אכילה אינו חייב אלא אחת וכ"ת איצטרך לאשמועינן דשתייה בכלל אכילה אין זה במשמע לשון הש"ס דקאמר אא"ב שתייה בכלל אכילה איצטרך לתנא לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת. גם לשון המשנה לא משמע כן. ונראה סד"א דה"ל כאוכל שני זיתי חלב בשני תמחויין בהעלם אחד דחייב שתים קמ"ל דאינו כשני תמחויין ואינו חייב אלא אחת. ונראה שזהו כוונת הרמב"ם פ"ד מה"ש (ועמ"ש לעיל בד"ה שבועה כו'). ותו' כתב בסוגיין בד"ה מי כו' וא"ת ודלמא היא גופא אתי לאשמועינן דשתייה לאו בכלל אכילה ע"כ. ולפמ"ש ניחא דודאי ליכא למימר דמתני' אתיא לאשמועינן שתייה אי הויא בכלל אכילה או לא דהא אין כאן הכרע אלא ה"ק צ"ל חדא מינייהו פשיטא וקמ"ל מידי אחרינא והשתא אם נאמר שתייה בכלל אכילה קמ"ל אכל ושתה אינו חייב אלא אחת ולא הוי כאוכל חלב בשתי תמחויין אלא אי אמרת שתייה לא הוי בכלל אכילה לא קמ"ל מידי ודבר נאה ומתקבל הוא:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:2:3:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:2:3:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:2:3:2)

**אלו מי כו' עי' בקונט'.** וקשה הא לא דמיין להדדי ונראה דה"ק אמר שבועה שלא אכל ככר זה והדר אמר ככר זה ולא ידעינן אם על אחד מהן נשבע שני פעמים ואינו חייב אלא אחת אפי' הכי אם אכל שניהם חייב שתים דאמרינן מסתמא היתה כוונתו לישבע על כל אחד בפני עצמו הכא נמי כיון שאמר ושלא אשתה אמרינן מסתמא מעיקרא לא נשבע אלא על האכילה:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:2:3:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:2:3:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:2:3:3)

**שבועה שלא אוכל כו'.** בבבלי מייתי רב אשי ראיה מהך מתני' ומשני דלמא דאמר תרתי שבועה שלא אוכל שבועה שלא אשתה. ותימא לומר כן א"כ נסתרו כל הראיות שמביאין ממשניות ואף דמצינו דמשני הש"ס חסורי מחסרא כו' מ"מ לא מצינו דקאמר ודלמא חסורי מחסרא כ"ש שאינו מזכיר כלל חסורי מחסרא אבל מסוגיין אתה לומד דה"ק ודלמא כדר' דתני במתני' דיליה שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל אוכלין שאינן כו' א"כ ליכא ראיה מינה:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:3:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:3:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:3:2:1)

**וכרכה בעלי קנים כו'.** בבבלי פ' ערבי פסחים (דף קט"ז) גרסינן אמר רבא בלע מנה יצא בלע מרור יצא בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא. פירש"י כרכן בסיב לא יצא שהרי אין ממש בפיו לא זה וזה ע"כ. לפ"ז ואף אם כרך מצה במרור ובלען לא יצא שהרי אין טעם מצה בפיו ולא טעם טעם מרור. א"כ קשה מ"ש דנקט כרכן בסיב הל"ל כרך מצה במרור ובלען אף ידי מצה לא יצא דהא במצה ומרור איירי. והפ"ח א"ח סי' תע"ה כתב אם כרך מצה במרור או בשאר מיני אוכלין אע"פ שאינו נוגע בפיו יצא וראיה ממ"ש הרמב"ם פ"ג מאה"ט הכורך כזית מנבלת עוף טהור בחזרת וכיוצא בה ובלעו אע"פ שלא נהנה גרונו טמא כרכה בסיב ובלעו טהור וכתב הכ"מ הטעם דחזרת מין מאכל ומין במינו אינו חוצץ משא"כ בסיב ע"כ ותימא הא ע"כ לומר הא דגרסינן ס"פ ג"ה ר' יוחנן אמר הרי נהנה גרונו בכזית ור"ל אמר אכילה במעיים בעינן. לא פליג ר"י דבהנאת מעיים סגי אלא דסובר אף בהנאת גרונו לחוד סגי וכ"מ שם ברש"י וכיון שכן מאי איכא שהסיב חוצץ בפיו הא מיהת מעיו נהנין ממנו. והעיקר כמ"ש הרמב"ם הטעם שאין דרך אכילה בכך לכרכו בדבר שאינו מאכל וכ"כ הר"ן. ושמעינן מהכא שאם כרכו במאכל שאין דרך אכילה לאכול עמו לאו כלום הוא לכך נקט בתוספתא וברמב"ם כרך כזית נבלת עוף טהור בחזרת ובסוגיין נקט פת שדרכו לאכלו עם חרצנין וזגין אבל כרכו בדבר שאין הדרך לאכול עמו אינו כלום וזה עיון ברור וצ"ל לדינא. והא דאמר נזיר חייב שלש דוקא בשבלען ולא לעסן אבל לעסן אינו חייב שלש דאי אפשר שלא יהיה אחד מרובה על חבירו ומבטלו מיהו י"ל סוגיין כר' יוחנן דגרסינן פ"ק דחלה פיגול והנותר ששחקן רי"א לא ביטלו זה את זה ורשב"ל אמר ביטלו זה את זה. ועי' בבבלי זבחים פ' כל הזבחים:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:1:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:1:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:4:1:1)

**ואכל נבלות כו'.** בבבלי פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא הא ל"ק רישא בסתם סיפא במפרש וכתב תו' תימא א"כ למה נקט ברישא אוכלין שאינן ראויין ובסיפא נבלה וטרפה ע"כ. ונראה סד"א ברישא קמ"ל אפי' אכל איסורא דרבנן פטור דה"ל אוכלין שאינן ראויין לאכילה אבל בסיפא דפליגי ת"ק ור"ש צריך למיתני ואכל נבלות וטרפות וטעמא דת"ק דסובר כר"ע דבשבועה אדם אוסר את עצמו בכל שהו ור"ש פליג דסובר כל איסורין שבתורה בכל שהו א"כ אין השבועה חלה ועד כאן לא פליג ר"ש אלא באיסורי תורה אבל באיסורי דרבנן אף ר"ש מודה דבעינן כזית (ועי' במ"ל פ"ה מה"ש הלכה ה' בסופו בד"ה ודע דמסתמיות כו') והא דקאמר מפרש נמי גופיה תקשי אמאי מישבע מהר סיני הוא. היינו שאין נראה לאוקמי מתני' כיחידאה ועוד דא"כ היינו צריכין לומר דהלכתא כוותיה דה"ל מחלוקות ואח"כ התם ואנן לא קיי"ל כוותיה דר"ע ומשני מתני' דברי הכל לר"י כדאית ליה ולר"ל נמי ד"ה היא דמודו רבנן במפרש חצי שיעור שהשבועה חלה עליו. אלא לפ"ז קשיא מאי קאמר בשלמא ר"י לא אמר כר"ל דמוקי מתני' כד"ה כו'. הא גם ר"ל מוקי מתני' כד"ה. ותו' כתב שם בד"ה דמוקי כו' איך המ"ל ר"י כר"ל כיון דסובר חצי שיעור אסור מן התורה לא משכחת לה בהן כו' ע"ש. ומצאתי במקצת דפוסים דמס' שבועות כתוב שם בשם גיסי הגאון מהרר"ח יונה זצ"ל דה"ק ר"י לא אמר כר"ל במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן דלדידיה לא משכחת לה בהן ופטור גם על הלאו אא"כ תאמר מתני' כריב"ב לקמן בפרקין דלא בעי לאו והן א"כ לא אתיא מתני' כד"ה ואיהו בעי לאוקמי מתני' כד"ה ודפח"ח. מיהו קשיא המקשה דלא ידע לר' יוחנן טעמא דר"ש דפוטר כדפריך בתר הכי א"כ ה"ל לר"י לומר כר"ל ורבנן ור"ש פליגי בפלוגתא דרבנן וריב"ב. וקושית תו' נראה לתרץ אי מוקמינן ליה בחצי שיעור אפי' לר"י מצינו בהן שיכול לאכלו ע"י תערובות אי לאו שבועה שאסורה דאורייתא שאין מבטלין איסור דאורייתא לכתחילה כמ"ש הראב"ד מיהו דוקא איסור שלוקין עליו מדאורייתא הוא דאין מבטלין אבל חצי שיעור שאין איסורו אלא משום דחזי לאצטרופי כמפורש פ' יה"כ (ועמש"ל לעיל בד"ה פתר כו') מותר לנטלו לכתחילה דתו לא חזי לאצטרופי. ואף שהרשב"א בחידושיו פ' ג"ה (דף צ"ח) כתב בשם תו' הא דאין מבטלין איסור לכתחילה דרבנן. מ"מ בתו' שלפנינו שם משמע בהיפך דסברי כהראב"ד ע"ש. והא ליכא למימר דפליגי ת"ק ור"ש בפלוגתא דר"ע ורבנן דהא ר"ש ס"ל כל איסורין שבתורה במשהו למלקות:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:4:2:1)

**אף חטה אחת כו' עי' בקונט' לפום ריהטא נראה פירושי בתרא עיקר.** דלפי' קמא (אף שכן מפורש בבבלי מכות שם) קשיא הא ממתני' לא שמעינן דר"ש אוסר בכ"ש בכל האיסורין אלא מברייתא שמעינן לפרש כן המשנה א"כ ה"ל לאתויי הברייתא מיהו אחרי העיון נראה דממתני' דייק ליה דר"ש אוסר בכל האיסורין אפי' קמח. והיינו מדתנן ברישא סתם כמה יאכל מן הטבל ולא נקט כמה יאכל מחיטי טבל אלא ודאי ר"ש אף בקמח פליג. וכ"ת א"כ אמאי לא תנן כמה יאכל מן האיסורין כו' י"ל משום סיפא דתנן אף חטה אחת כברייתה נקט טבל. ועי' במכות (דף י"ז):


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:2:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:2:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:4:2:2)

**תענו את נפשותיכם ממותר לכם כו'.** נראה דמקרא קדריש מדלא כתיב אזהרה ביה"כ לא יאכל וכ"ת כדאמר ר"ל פ' יה"כ (דף פ"א) אי כתיב לא יאכל אכילה בכזית משמע והתורה לא חייב עליו אלא ביישוב הדעת י"ל ר"ש לשיטתו אכילה כל שהוא משמע כמפורש בסמוך מאי קאמרת בקרבן דבעינן כזית אהלכה למשה מסיני קסמיך כדאמרינן שם דף פ' שיעורין של עונשין הלל"מ א"כ ה"נ אהלכה סמכינן אלא קרא דוקא בדבר המותר איירי שהעינוי ממנו אבל בדבר האסור אין העינוי ממנו דרחמנא אסריה לכך ליכא למכתב לא יאכל דהוה משמע כל מיני מאכל אפי' דבר האסור ובבבלי בסוגיין גרסינן ר"ש לטעמיה דלית ליה איסור כולל דתני רש"א האוכל נבלה ביה"כ פטור. ונראה דאף הירושלמי סובר כן ור"ש דדריש טעמא דקרא יליף מיה"כ דלית לן איסור חל על איסור אפי' באיסור כולל:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:3:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:3:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:4:3:1)

**רבי בא בר ממל בעי ע"ד דר"י כו'.** כתב תו' (דף כ"ד) בד"ה שלא כו' ותימא אמאי לא פריך מהכא לר"י וי"ל משום דדלמא קסבר ר"י דאיכא שום תנא דאית ליה איסור כולל באיסור הבא מאליו ולא בבא מעצמו כו' ע"כ. וקשה א"כ צ"ל תלתא תנאי בדבר דרבנן דמתני' אית להו כולל אפי' באיסור הבא מחמת עצמו א"כ תקשי ר"י מ"ט לא אמר כר"ל מאי קאמרת דמוקי מתני' כדברי הכל הא אף כי מוקי לה בכולל צ"ל דלאו ד"ה היא וי"ל למ"ש תו' (דף כ"ג) בד"ה דמוקי כו' דאין לחוש ממאי דאיכא תנא דל"ל איסור כולל כיון כו' ע"ש ניחא קצת. מיהו בסוגיין מפורש דאף לר"י פריך ממתני' דכריתות ונטר הש"ס עד דסיים רבא למילתיה שהוא כמו פירוש לדברי ר' יוחנן:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:3:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:3:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:4:3:2)

**אם באומר שבועה שלא אוכל בשר כו'.** מהכא שמעינן דבשר וחלב מין ושם אחד הן דהא אאוכל חלב דתנן במתני' קאי וזה סייעתא למ"ש הרשב"א והר"ן פ' ג"ה בשם הראב"ד. ועי' פ"ח י"ד סי' צ"ח. אלא שבבלי בסוגיין קאמר ואי איתא משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מגו דחייל אתמרים חיילא נמי אחלב. ואי סובר חלב בשר מיקרי הל"ל כגון שאמר שבועה שלא אוכל בשר כדאמר בסוגיין. וכ"ת סובר הבבלי בעינן כולל מפרש שיזכור גם האיסור י"ל לפירש"י שם בד"ה ה"ג אלא כדרבא כו' ע"ש מפורש דר"י מוקי מתני' באומר סתם שלא אוכל וכולל איסר והיתר יחד בלשון אחד. ותו' כתבו בד"ה שלא אוכל תמרים וחלב מפר"ת דאתי' בלאו והן דמשמע נמי חלב קיבה וחיה לפי שמזכיר עמו דבר היתר אבל בלא"ה לא משמע אלא חלב האסור עיקר החלב. ר"ל אי חלב משמע נמי דהיתירא הל"ל משכחת לה חמש כגון שאומר שבוע שלא אוכל חלב ול"ל לש"ס שנשבע שלא אוכל תמרים לכך הוצרכו לומר לפי שמזכיר עמו דבר היתר. הרי שאם כלל איסור והיתר בחד אע"פ שלא פירש האיסור לעצמו חייב אתרווייהו ואי המ"ל בקצרה בלא תמרים לא ה"ל לש"ס להזכירן א"כ קשיא הל"ל שבועה שלא אוכל בשר ודלא כהראב"ד אלא כהאגור ואו"ה דאמרי בשר וחלב שני מינים הם. מיהו י"ל אע"ג דבעלמא אחד הם הכי בשבועה אמרינן אהיתירא מישתבע ולא על האיסור. וגם בהא פליג הירושלמי וצריך עיון:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:3:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:3:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:4:3:3)

**והפסח בתוכן.** עי' בקונט' שהגהתי. ואפשר לקיים הגירסא וה"ק כיון שהפסח בתוכן ה"ל כנשבע לבטל את המצוה ואין השבועה חלה כלל דה"ל כמיחל שבועה על האיסורין. ועלה קאמר ר"י ותשמע מינה כו'. דלפום הגהתי הוכחת ר' יוסי אינה מוכרחת דאיכא למימר דסובר ר"ז אהיתירא מיהו חל אבל השתא דייק שפיר וצ"ע ועמ"ש בסמוך:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:3:4
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:3:4](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:4:3:4)

**שלא אוכל עשרת ימים כו'.** משמע דאפשר לצום עשרת ימים כאחד דאל"כ ה"ל שבועת שוא ומאכילין אותו מיד כמ"ש הרמב"ם פ"ה מה"ש. ותימא דגרסינן בירושלמי נדרים פ"ב (סוף ה"א) שבועה שלא אוכל ג' ימים ממתינים אותו עד שיאכל ומלקין אותו משמע דסובר שאפי' ג' ימים אי אפשר לצום דאל"כ מאי קמ"ל פשיטא גם לשון ממתינים משמע הכי. מיהו אין גירסא דנדרים נכונה דחזינן דאפשר לצום ג' ימים וג' לילות ואין לחלק בין דורות הראשונים לדורותינו דהא כתיב במגלת אסתר וצומו עלי ג' ימים וג' לילות. והרמב"ם כתב נשבע שלא יישן ג' ימים או שלא יאכל כלום שבעה ימים אין אומרים ייעור זה ויצום עד שיצטער ולא יהיה בו כח לסבול ויאכל ויישן אלא מלקין אותו מיד משום שביעת שוא ויישן ויאכל בכל עת שירצה. הנה דבריו סותרים דברי הירושלמי בשתים שמירושלמי משמע שאי אפשר לצום שלשה ימים והוא כתב שבעה ימים. ולירושלמי אומרים לו שיצום עד שיצטער והרמב"ם כ' מלקין אותו מיד. והכ"מ שם מייתי דברי ירושלמי דנדרים ולא הזכיר כלל מזה שכתב ג' ימים. ועמ"ש נדרים שם בתו' והטעם שכתבתי שם בשם הט"ז. כ"כ הר"ן בפרקין. ושם הגהתי שבועה שלא אוכל שבעה ימים כמ"ש הרמב"ם. ול"ק מהך דהכא דכאן לא איירי אלא בנשבע לצום עשרת ימי התשובה ולא הלילות:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:4:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:4:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:4:4:1)

**בשוחט צביים.** תימא א"כ לא נשבע כלל על החלב ואיך יתחייב זה האוכל חלב ביה"כ קרבן שבועה עליו. וכן קשיא נמי אהא דפריך בסמוך בעופות וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:6:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:6:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:4:6:1)

**התיבון הרי טומאת מקדש וקדשיו שהוא בעולה ויורד.** בבבלי משני בנשיא ור"א היא דאמר נשיא מביא שעיר. והירושלמי לא בעי לשנויי הכי דלא בעי לאוקמי מתני' כיחידאה. אך קשה הא מתני' ודאי דלא כר"ש כדאמרינן בסמוך ונראה טעמא דירושלמי דסובר ר"א אין איסור חל על איסור א"כ ליכא לאוקמי מתני' כוותיה דגרסינן בבבלי פ' כל הבשר (דף קי"ג) אמר שמואל משום ר"א מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת. והבבלי סובר תירוצא דהתם דקאמר בעלמא איסור חל איסור ושאני הכא דכתיב ומתו בו. והירושלמי סובר כהא דמשני שם בעלמא אין איסור חל על איסור ושאני הכא דכתיב גדי. מדאיצטריך גדי ש"מ אפי' איסור כולל לית ליה דהא חלב בחלב איסור מוסיף הוא דאסור בהנאה. ואכא דפריך בסמוך הרי מעילה אין בה כרת. משני בבבלי בחטאות קאמרינן. והירושלמי לא בעי לשנויי הכי משום דקשיא ליה כי היכא דתני אשם ה"ל למיתני חטאת שאין בו כרת ורש"י פי' בד"ה והרי הקדש אשם מעילות דאתי ליה משום דיבורו שהקדישו ע"כ. ותימא מי דחקו לפרש דקאי אאשם ולא פי' דקאי אחטאת דנותר וטומאה ונראה דקשיא ליה קושית תו' (דף כ"ב) בד"ה והרי הקדש תימא כו' אבל הקדש מביא קרבן על מה שאכל שעשה מעשה ע"ש לכך מפרש שם דקאי על אשה מעילות וקיי"ל דחייב אפילו על ידי שליח דיליף חט חט מתרומה אם כן אף אם לא עשה מעשה חייב ואגב שיטפא פירש גם קושית הש"ס כאן באשם מעילות כמו לעיל וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:7:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:7:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:4:7:1)

**אלא דברים שאין להם היתר אחר איסור כו'.** כתב תו' כריתות פ' אמרו לו (דף י"ג) בד"ה ארבע כו' וא"ת אמאי לא חשיב ה' כגון שלא יאכלה ואכלה וי"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ומוקדשין כיון שנזרק דמן ליתיה בשאלה אבל ליכא למימר דאיירי בבכור דבגמרא קאמר אקדשים מגו כו' ואי בבכור מרחם קדש ע"ש. והב"ז כתב תימא לכאורה אשתמיט מינייהו סוגיין בבבלי דמקשה וליתני חמש ומשני כי קתני מידי דליתא בשאלה ומוקדשין מוקי בבכור וש"מ דלית ליה לש"ס הך סברא כיון שנשחט ליתא בשאלה וסוגיא דכריתות סובר כאינך שינויי דקרבן קבוע או זדונו או כרת או מידי דבר אכילה כו' וצ"ע ע"כ. וכבר הרגיש המהרש"א בסוגיין בקושיא זו ע"ש. באמת לפום ריהטא תמיה גדולה היא. אך אחרי העיון נראה דתו' דייקי מדקאמר אקדשים ולא בעי לאוקמי בבכור ש"מ דסובר מדתנן סתמא אמרינן דבכל קדשים איירי א"כ ליכא לאוקמי בהך שינוייא דאיסור הבא מאליו או בשינויים דקרבן קבוע דא"כ צריך לאוקמי מתני' בנשיא כמפורש בבבלי ומתני' סתמא תנן משמע בין נשיא בין הדיוט. ומדאמר רבא בסוגיין מאן דאית ליה איסור כולל כו'. ופריך פשיטא ומשני ס"ד באיסור הבא מעצמו לא אמרינן כו' כמפורש שם ש"מ דליתא לתירוצא דרב אשי ורבינא דאמרי דלא קחשיב לחטאת דשבועה דפשיטא הוא דתמורה דחיילא אפחות מכשיעור ואמידי דלאו בר אכילה והא לרבא איצטרך לאשמועינן דלא נאמר איסור הבא מעצמו אע"ג שיש בו כל החומרות לא אמרינן בה איסור כולל. וכ"ת לפמ"ש קושית הש"ס בבלי ואם איתא משכחת לה חמש אינה אלא אליבא דרבא י"ל תוס' כריתות מפרשי קושית הש"ס דכריתות היא בין לרבא בין לר"י והא דשני כי קתני באיסור הבא מאליו כו' היינו לר"י והא דשני מידי דליתא בשאלה הוא לרבא ותדע דלר"י פריך דהא ר"א מאוירי' שני עלה משמיה דר"ז שהיה זמן רב קודם רבא גם בירושלמי פריך לה אר' יוחנן. ולפ"ז גם לתירוצא דר"ז ליתא דלפום ריהטא קשיא מכדי תנא אחטאת קמהדר מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו וצ"ל דה"ק כיון דלא מצינו קרבן אלאו אלא זה פשיטא דחל בכולל וכיון דלרבא לא פשיטא הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא תני ליה על כרחך לומר כתירוצא דירושלמי הואיל ויש היתר לאיסורו ע"י שאלה משא"כ בהקדש כיון שנזרק. (וע' בט"ז י"ד סי' שכ"ב וצ"ע). גם דעת הירושלמי נראה כן. וידוע שהרבה סוגיות בבלי בסדר קדשים אמורים ע"פ הירושלמי וכ"ת עדיין קשיא אמאי לא משני הכא קדשים שנזרקו דמן ליתא בשאלה י"ל ה"ה דהוה מני לשנויי הכי וכה"ג כתב תו' בבבלי בסוגיין בד"ה הרי הקדש כו' ע"ש ועי"ל לפמ"ש תו' בד"ה שלא כו' דקושית הש"ס אליבא דרבא א"כ ליכא לשנויי מוקדשין כיון שנזרקו דמן אינן בשאלה למאי דקאמר בבבלי בפרקין (דף כ"ז) אכלה כולה אין נשאל עליה שבועה נמי ליתא בשאלה אם נשבע על כזית אחד ואכלו וכ"ת כיון דאי נשבע על הבהמה כולה איתא בשאלה לא קחשיב י"ל א"כ אף מוקדשין ישנו בשאלה קודם זריקת דמן מאי קאמרת השתא ליתנהו בשאלה אף שבועה כשנשבע על כזית זה אינו בשאלה. וסוגיא דכריתות אזלא לאמימר דפליג ארבא ואמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן. נמצא שבועה לעולם איתא בשאלה משא"כ במוקדשין. וסברי תו' לכך קאמר הש"ס אקדשים כו' לאשמועינן דמתני' דוקא כדתני ואין למצוא יותר מארבע חטאות וליתא לכולהו תירוצי דאיתנהו חמש אלא דלא קחשיב ליה. א"כ עכ"ל שבועה ישנו בשאלה לעולם לכך לא קחשיב ליה דלא פסיקא ליה אם ישאל עליו:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:7:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:7:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:4:7:2)

**אילו מי שעשה כו'.** עי' בקונט'. ועי"ל דמייתי ראיה דלא ילפינן יה"כ משבת לענין מלאכות דהא אף ביה"כ אם עשה אחת ממלאכות האסורות בשבת חייב עליה ואם עשאן כולן בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת ובשבת חייב על כל אחת ואחת כדאמרינן פ' כלל גדול. בבבלי כריתות (דף י"ד) גרסינן אמתני' וניתר אם הוציאו חייב מ"ש דתני שבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליה"כ ופריך דלמא אף משום שבת ויה"כ קאמר אלא אהא דתניא ושילח ביד איש עתי אפי' בשבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה כו' ממאי שאני יה"כ דמצוותו בכך אלא רפרם בדותא היא. ובסוגיין (דף כ"ד) פירש"י בד"ה אף אם הוציאו כו' דאלו אהוצאת יה"כ לא מיחייב דקסבר דאין עירוב והוצאה ליה"כ. וביבמות ס"ג (דף ל"ד) מסיים בה והכי איתא בכריתות. ותימא הא מפורש בכריתות דלמא אף משום שבת ויה"כ קאמר. ותו' בסוגיין כתבו בד"ה אם כו' פי' בקונט' משום הוצאת שבת כו' וא"נ דבכריתות מסיק דרפרם בדותא כו' ע"ש. ונראה קסבר רש"י דגרסינן הא דרפרם בדותא היא וכ"ה בגמרתינו. וה"פ לאו ממתני' איכא למידק כדשנינן אלא חוץ מזו קיבל כך מרבו דאין עירוב והוצאה ליה"כ. לפ"ז ודאי יש לנו לפרש משנתינו דדוקא משום שבת חייב ולא משום יה"כ (ועי' יבמות שם בתו' בד"ה והוציא כו'). והא דפי' רש"י כאן וביבמות קסבר אין עירוב כו' משמע דאיכא דפליג על ר"מ בזה. וקשה מנ"ל הא. ונראה דקשיא ליה למה לא פריך ארפרם מהא דתנן פ"ק דמגילה אין בין יה"כ לשבת אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת. הא לכל מילי שוין כדדיקינן בגמרא התם ואם איתא לדרפרם איכא נמי הא דבשבת חייב אהוצאה וביה"כ פטור. לכך קאמר הא דאין עירוב והוצאה ליה"כ ר"מ הוא דקסבר הכי ורבנן פליגי והך דמגילה אתיא כרבנן. אך קשה לפמ"ש תיקשי מתני' לרפרם ועוד דאמרינן התם הא לענין תשלומין זה וזה שוין מתני' דלא כר"נ בן הקנה כו' ע"ש ולדעת רש"י הל"ל הא לענין מלאכות זה וזה שוין מתני' דלא כר"מ. מיהו לזה י"ל דאין הדבר ברור דר"מ פליג דאיכא למדחי כדחזינן בכריתות א"נ בהא דאמר דלא כר"נ איכא חידושא כדמסיק שם אבל בהא דר"מ אין חידוש כל כך. אך לסוגית הירושלמי דאמר אין חילוק מלאכות ביה"כ קשיא מתני' דמגילה הא איכא בין שבת ליה"כ חילוק מלאכות. ואפשר קסבר הירושלמי ר"מ הוא דלית ליה חילוק מלאכות ביה"כ אבל רבנן אית להו ומתני' דמגילה כרבנן וכמ"ש לשיטת רש"י. ואל תתמה שלא נזכר מזה בבבלי שום רמז. שלדעתי הא דאמר עירוב והוצאה לשבת כו' ה"ק עירוב שכל המלאכות מתערבים יחד כלומר אפי' אם נתערבו יחד שעשאן לכולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ואין עירוב והוצאה ליה"כ. וכן י"ל הא דגרסינן בבבלי ביצה פ"ק (דף י"ב) דלמא בערוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה לי"ט קמפלגי. ודחקו רש"י ותו' במאי דקאמר ערוב כמ"ש תו' שם בד"ה דלמא כו' ע"ש. ולפמ"ש ניחא. והרמב"ם לא הזכיר כלל שאין חילוק מלאכות ביה"כ וז"ל פ"ק מה' שביתת עשור כל מלאכה שחייבין על זדונה בשבת סקילה חייבין עליה בעשור כרת וכל שחייבים עליו בשבת חטאת חייבין עליו ביה"כ חטאת. משמע שיש חילוק מלאכה ביה"כ כמו בשבת ונראה שסובר מסקנא דש"ש דלית לדרפרם כמ"ש תו' א"כ אין חילוק בין שבת ליה"כ וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:8:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:8:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:4:8:1)

**שבועה שלא אוכל מצה כו'.** הרי"ף מביא הירושלמי הזה בהלכותיו בפרקין. ובעה"מ מקשה שסוגית הבבלי פליג דפריך לר' יוחנן דמוקי מתני' בכולל הן היכי משכחת לה ש"מ בכולל לא חיילא שבועה לבטל המצוה ותנן חומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם עושה שאני עושה לולב שאני נוטל בנדרים אסור בשבועת מותר וכי מה בין שבועה שלא אעשה סוכה לשבועה שלא אוכל מצה. ותו' (דף כ"ד) כתב בד"ה אלא כו' בשב ואל תעשה לא חיילא אבל בקום ועשה חיילא ע"ש וכ"כ הרמב"ן בס' מלחמות. ולקושייתו ממתני' תירץ בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ואין סוכה סתם בלשון ב"א אלא סוכת מצוה וכן מוכח בסוגיין כמ"ש בקונט'. ובחידושי גיסי הגאון מהרר"ח יונה נ"ע שנדפסו סוף מסכת שבועות ראיתי שתמה על בעה"מ אחרי שלא שם לבו להפריש ביניהם ה"ל לתמוה על הירושלמי עצמו שדבריו סותרין זה את זה דהא לעיל בסוגיין אמר ר' יוסי ותשמע מינה היו לפניו כו' הרי שסובר בכולל לעבור על ד"ת אין השבועה חלה אפי' על ההיתר אלא ע"כ לומר שסובר הירושלמי לחלק כמ"ש הרמב"ן ע"כ. ואף שאין משיבין את הארי לאחר מותו מ"מ ידעתי כי נתהלל בשבע מדות שמנו בחכמים ואלו קיים לא היה בוש מלהודות על האמת. וכל מעיין הסוגיא יראה שאין מקום לקושייתו שר' יוסי לא אמר שאין השבועה חלה לעבור על ד"ת בכולל אלא לר"ז אבל כבר עלו דברי ר"ז בקושיא לוקמי באומר שבועה שאוכל סתם ומפני כך הדר מתירוצא דר"ז ומפרש הטעם שיש היתר לאיסורו ועלה קאמר שבועה שלא אוכל מצה כו'. ועיין היטב בפירושי בקונט' ותמצא שהדברים ברורים באין גמגום. עוד כתב גיסי הגאון ז"ל בבבלי דנזיר פ"ק דייק דלא כירושלמי דגרסינן התם ורבנן מ"ט א"ק מיין ושכר יזיר ור"ש נמי הא כתיב מיין ושכר יזיר מיבעיא ליה לאסור יין מצוה כיין רשות מאי היא כו' כדרבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על השבועה ורבנן א"כ לימא מיין מאי משכר ש"מ תרתי. בשלמא לר"ש דלית ליה איסור כולל היינו דאיצטרך קרא אלא לרבנן אליבא דר"י ורבא דאית להו איסור כולל אפי' באיסור הבא ע"י עצמו ל"ל קרא דהא איסור נזיר כולל הוא שלא היין שנשבע עליו לבד נאסר לו אלא כל היוצא מן הגפן ותגלחת וטומאה ועדיין י"ל איצטריך קרא דלא נילף ק"ו ומה טומאה שסותרת הותרה אצל מת מצוה יין שאינו סותר אינו דין שהותר במקום מצוה ע"כ. ואיך תירוצו זה מחוור דהא קי"ל דאמרינן דיו א"כ ה"נ נאמר דוקא מת מצוה דחמורה שכל המצוות נדחק מפניה הוא דדוחה מצוה דנזיר אבל שאר מצות לא דחינן מצות נזיר מפניה. גם קושיתו ליתא מכדי למאן קשיא ליה לר' יוחנן ואיהו דאמר חצי שיעור אסור מן התורה א"כ איצטרך קרא היכא דנשבע לשתות פחות מכזית יין סד"א אין איסור נזיר חל עליו קמ"ל קרא דאסור בו כמו בכל האיסורין ועי"ל הא דאמרינן שהשבועה חל על המצוה בכולל מנזיר ילפינן ועמ"ש לקמן. עוד הקשה הגאון הנזכר משמעתין דפליג אירושלמי בהא דאמר רבא מ"ט דמאן דאית ליה כולל מידי דהוה איסור מוסיף כו' פשיטא מ"ד איסור הבא מאליו אמרינן איסור הבא מעצמו לא אמרינן קמ"ל אלמא איסור כולל מאיסור מוסיף הוא דיליף ואיסור הבא מעצמו מאיסור הבא מאליו יליף א"כ נאמר דיו מה איסור מוסיף וכולל הבאין מאליהן אינו חלין אלא להוסיף איסור על איסור לחייב שתים כגון חמותו ונעשית אשת איש וכגון נבלה ביה"כ אבל איסור מוסיף וכולל על דבר מצוה לא שמענו. אדרבא איפכא שמעינן ליה דעשה דציצית דוחה ל"ת דכלאים אע"ג דכלאים כולל הוא בכל הבגדים וכן מצות יבום דוחה ל"ת דלא יבא ממזר אע"ג דל"ת איסור מוסיף הוא על כל ישראל. אף איסור כולל הבא ע"י עצמו דוקא לחול על דבר האסור להחמיר אבל לא לדחות המצוה חוץ מנזיר שפירש הכתוב מיין ושכר יזיר ע"כ. ול"נ דל"ק דרבא ה"ק מ"ד איסור כולל סובר כיון דגלי קרא איסור מוסיף תו אין לחלק באיסורין הלכך חל נמי בכולל ואפי' באיסור הבא ע"י עצמו א"כ לא שייך כאן לומר דיו דמסברא אמרינן דחייל נמי אדבר מצוה. ומאי דמייתי מעשה דדוחה ל"ת אפי' באיסור כולל אני אומר אין הנדון דומה לראיה דהרי פירש"י ברכות פ"ג הטעם שעשה דוחה ל"ת הוא שהעשה תנאי בל"ת כאלו תאמר דלא תעשה כך אלא בדבר פלוני א"כ אין כאן איסור כולל ואף שתוס' חולקים על רש"י שם מ"מ סברתו קיימת (ועמש"ל ד' כ"א בד"ה תנאי). עוד כתב הגאון הנ"ל וכ"ת ניליף מנזיר ליתא דתניא נדרים פ"ב נזיר להזיר מכאן שנזירות חלה על נזירות שיכול והלא דין הוא ומה שבועה חמורה כו' ומאי חומרא דשבועה מנדר אילימא משום דשבועה חיילא אדבר שאין בו ממש נדר חמור שחל על המצוה כרשות. והא ודאי נדר דקאמר היינו נזיר וחל על המצוה כרשות היינו שחל על יין דמצוה כיין רשות מכלל דשבועות לית בה הך חומרא ולא גמרינן לה מנזיר אפי' מקמא דתיקום לן נזירות חל על הנזירות וכ"ש השתא דנפקא לן מקרא שנזירות חל על נזירות דליכא למגמר שבועה מינה כל עיקר ודבר ברור הוא ע"כ. ודבריו אלו מלבד שאינן ברורים אצלי אף גם מתמיהים הם שנראה ראיה מכאן להרי"ף. דאיכא לדקדק בסוגיא דנדרים מתחיל בנזירות וסיים בנדרים אלא ודאי מנזירות ליכא למיפרך דאף בשבועה הדין כן דחיילא בכולל אף לעבור על המצוה ולא פריך אלא מנדרים שחלין ע"ד מצוה משא"כ בשבועות כדאמרינן בבבלי (ד' כ"ה ע"א) חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלין ע"ד מצוה כדבר הרשות משא"כ בשבועות. (ועי' בתו' שם בד"ה משא"כ כו') ואף מדברי תו' לקמן (ד' כ"ח ע"ב) בד"ה כשם כו' ע"ש בסופו מבואר שפירושי עיקר. גם לבתר דנפקא לן שהנזירות חל על הנזירות מ"מ שפיר ילפינן שבועות מנזירות שחלים על המצוה בכולל דהא מסיק בנדרים (שם) שהשבועות חמורות דכתיב בהו לא ינקה א"כ אמרינן דוקא שאין שבועה חלה על שבועה לא ילפינן מיניה דכי היכא דאין שבועה חלה על המצוה ה"נ אינה חלה על שבועה שגם היא מצוה אבל לחול בכולל ילפינן כיון שחמורה היא ועוד לפמ"ש קסבר רבא כיון דגלי קרא דחל באיסור מוסיף ה"ה בכל דדמי ליה חל ה"נ בכולל לעבור על המצוה נמי חל. עוד כתב הגאון הנזכר ועוד נזירות לא חל אלא על השבועה שהוא איסור הבא ע"י עצמו וישנו בשאלה אבל מצה וסוכה מצות הבאות מאליהן הן ואינן בשאלה. אדרבא מצינו גילוח דמצורע שאינו בשאלה דוחה לאו ועשה דנזירות משום דישנו בשאלה אע"ג דקיי"ל בכל התורה אין עשה דוחה ל"ת כמפורש ריש יבמות. ואפי' כבוד הבריות דוחה ל"ת ועשה דנזיר הואיל וישנו בשאלה לפיכך הלכה זו האמורה בירושלמי רופפת היא בידינו מפני הבבלי וקשה לסמוך עליה ותמה אני על הבאים אחרי הרי"ף שלא דקדקו אחריה כל הצורך ע"כ ואני תמה לדבריו על עשה כגון כיבוד וכיוצא בה שאינן בשאלה ידחו עשה ול"ת שהן בשאלה וזה דבר שלא שמענו ולא מצאנו מעולם. אלא ודאי הא דמשני ביבמות מה לנזיר שישנו בשאלה אינו אלא דחיה בעלמא דמסברא אין לחלק כדאמר רבא מאן דאית ליה איסור כולל באיסור הבא מאליו אית ליה נמי באיסור הבא ע" עצמו ה"ה נמי דאין לחלק בין ישנו בשאלה בין אינו בשאלה כמש"ל. וזה שכתב ותמה אני כו' במחילה כבר עשאו הראשונים הל' זו כגדי מסנקן כמו שכתבתי וכמו שאכתוב בסמוך והמעין ישפוט בצדק כי הירושלמי והבבלי צמודים יחד בדין זה ואין ביניהם ולא כלום ואין לזוז הימנו. אך מה שכתב שמהרש"א שגג וסבר שדברי הירושלמי אלו היא ברייתא ואינה אלא מימרא דמסתמא דש"ס אליבא דר' יוחנן ע"כ נכון הוא. והרמב"ן מקשה אשמעתין מהא דתנן לקמן בפרקין תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן והא משכחת לה במצות עשה בכולל וכן ממה שאמרו והא ליתא בלא אניח תפילין ואמאי והא משכחת לה בכולל כו' וי"ל אע"ג שאסור משום שבועה בכולל מ"מ אינו חייב קרבן דכי כתיב קרא בדבר הרשות הוא דכתב ע"ש. וקשה א"כ תיקשי לר"י דמוקי מתני' שלא אוכל ואכל נבלות בכולל אמאי חייבי רבנן קרבן הא כי כתיבי קראי בדבר הרשות הוא דכתיבי מאי קאמרה בכולל חייב קרבן כיון דגם ארשות נשבע א"כ ה"נ כן הוא. ונראה לי מתני' דלקמן ה"ק לא אם אמרת בשבועת הרשות שעשה בה לאו כהן היינו בפורט תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה להו כהן בפורט א"כ איפריך ק"ו דהא אינן שוים וכן הא דאמר ליתא בלא אניח ה"ק כיון דבאומר בפירוש לא אניח תפילין ליתא דאין לדמות כולל לפורט בין לענין הן ולאו בין לענין להבא ולשעבר. וראיתי להר"ן בפרקין שכתב סברא זו והשיב דאין נראה דבסוגיין משני הבבלי משכחת לה כדרבא כו' א"כ כולל סתם מיקרי הן לגבי מפרש כו' ע"ש. ותשובתו אינה אלא לפי' הר"ח והרמב"ן בהא דמשני הש"ס משכחת לה כו' אבל לגירסת רש"י ופירושו ניחא ועי' מה שכתבתי בסמוך בד"ה לא כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:9:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:4:9:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:4:9:1)

**לא סוף דבר סתם כו'.** כתב הרמב"ן במלחמות כלומר אין צ"ל נשבע סתם שחלה שבועה על האיסורין אלא אפי' אמר שלא אוכל משחיטת פלוני ואכל טרפה חייב ואצ"ל כולל כן אלא אפי' פורט שלא אוכל טרפות וכשרות חייב וכן אמרו שם בהלכה זו שיש אומרים שבועה חלה על האיסורין בכולל ולא בפורט (כוונתו להא דפריך ולמה לא מר באומר שאוכל מפלוני סתם) ובהא פליג על הבבלי דאמר אין שבועת סתם חלה על האיסורין ע"ש. ועי' בר"ן בפרקין ואני תמה על גודל חכמתו ובקיאתו בירושלמי שלא שם לבו לפרש הא דקאמר לא סוף דבר כו' דקאי אסיפא וסתם היינו כל שהוא כמ"ש בקונט' וכל הרואה יראה הסוגיא אינה מתפרשת בענין אחר וסופה מעידה על תחילתה. גם לפירושו קשיא מה בין אומר שלא אוכל בשר לאומר שלא אוכל סתם הא בתרווייהו נבלות וטרפות אינן נאסרים אלא בכולל וכיון דבאומר שלא אוכל בשר קאמר ר"ז שאין חל כיון דחלב בכלל מאי פריך ולמה לא מר באומר שלא אוכל סתם אלא מ"ש בקונט' הוא ברור ונכון ואין אחריו כלום. וראיה לפירושי מהא דתניא בתוספתא דמכילתין פ"ב ומודה ר"ש באומר קונם אשתי נהנית לי אם אוכל ואכל אוכלין אסורים שאשתו מותרת לו. והדבר ברור שיש בזה ט"ס וצריך להיות שאשתו אסורה לו. והיינו מטעם הירושלמי שעילה היה רוצה לאסרה על עצמו. ואפי' למ"ש רש"י והר"ב במשנתינו בסיפא אפי' ר"ש מודה שאשתו אסורה דטעמא דפטור בקמייתא לאו משום דלאו בני אכילה נינהו אלא שאין שבועה חלה על דבר איסור. מ"מ שמעינן דיש לחלק בין רישא לסיפא ושפיר קאמר לא סוף דבר סתם כו'. וזה שכתב הרמב"ם להבבלי אין שבועה סתם חלה על האיסורין אינו אלא לשיטתו אבל לשיטת רש"י וגירסתו אף להבבלי שבועה סתם חלה על האיסורין. ובאמת יותר יש לסמוך אגירסת רש"י שהירושלמי מסייעא לו. וגיסי הגאון נ"ע בחי' הנזכרים כתב אשיטת הר"ן והרמב"ן שהעיקר חסר מן הספר. וקשיא לרש"י מהא דגרסי' בבבלי בפרקין (דף כ"ב) בעי רב אשי נזיר כו' וטעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית. מאי פשיט ממתני' למסקנא דלא איירי אלא באומר סתם שלא אוכל הלכך אי לא פריש דעתיה אכזית אבל נזיר דאמר בהדיא שלא אוכל חרצין מסתמא אהיתירא משתבע ודעתו אמשהו אלא גם למסקנא איירי סיפא במפרש שלא אוכל נבלות וכשרות ופשיט שפיר ותירץ מלישנא דר"ל פשיט מדקאמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן ואי בסתם ואליבא דר"ע משמע דלא משכחת לה אלא בהנך תרין אנפי. ואם איתא ה"ל למימר חלוקה שלישית או במפרש שלא אוכל נבלות דאפי' לא פירש חצי שיעור נמי דעתיה אמשהו דדעתו אהיתירא ע"כ. ותירוצו זה דחוק שאין זו חלוקה שלישית דבמאי דקאמר או במפרש חצי שיעור נכללה חלוקה זו שמפרש האיסור דה"ל כמפרש חצי שיעור. ועוד הא כתב רש"י שם בד"ה והא כו' וקאר"ל אי אתה מוצא אלא במפרש ולא אמרינן אפי' בסתם נמי דעתיה אמשהו כו' ע"ש הרי דקשיא ל"ל לר"ל דמוקי ליה במפרש ואף אם נאמר דה"ק ולא אמר חלוקה שלישית בסתם עדיין קשיא לשון אפי'. אבל קושיתו מעיקרא ליתא דאף לשיטת רש"י ר"ל למסקנא מוקי למיתני' רישא בסתם וסיפא במפרש דהכי מסתבר דאל"כ קשיא מעיקרא אמאי לא מוקי לר"ל רישא וסיפא בסתם שלא אוכל אלא רישא בסתם וסיפא במפרש חצי שיעור אלא ודאי כמ"ש (ועי' במ"ל פ"ה מה"ש הלכה ה') א"כ אף למסקנא כן אלא דלר"י קשיא הן היכי משכחת לה ולדידיה צריכין לאוקמי רישא וסיפא בסתם א"כ שפיר פשיט הש"ס איבעיא דחרצין מדר"ל כפירש"י. אך ק"ק מאי דוחקא דרש"י דגרס אלא כדרבא כו' לא ה"ל לשנות הגירסא ולהוסיף תיבת אלא לדכפי הנראה מדבריו סוגיא דעלמא לא גרם אלא) דכיון דלר"ל לא חזר ממאי דמשני רישא בסתם וסיפא במפרש לכך לא קאמר אלא. יש קצת ראיה לדברינו ממ"ש תו' (דף כ"ד) בד"ה באיסור כו' ומ"מ פריך כו' ע"ש ותירוצם דחוק. ולגי' רש"י ופירושו י"ל עד כאן לא מחלקינן בין איסור הבא מעצמו על עצמו ובין איסור על הכל אלא לתרץ קושית הש"ס ר"ל מ"ט לא אמר כר"י אבל למאי דמסיק דר"י מוקי למתני' דוקא בסתם לא מחלקינן בכך אלא לכך לא מוקי כר"י דסובר סתם אכילה אינה כוללת אכילת נבלה לכך מוקי למתני' במפרש חצי שיעור דאז אמרינן אפי' נבלה בכלל. הרי דר"ל לא הדר מתירוצא קמא כמ"ש. מיהו תו' דחקו לתרץ בענין אחר לגירסתם דלמסקנא אף ר"י מוקי מתני' במפרש. היוצא מכל האמור שמסוגית הירושלמי נראה שפירש"י וגירסתו עיקר כמ"ש גיסי הגאון ז"ל:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:5:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:5:2:1)

**מאחר שאין בידו לבא כו'.** בבבלי (דף כ"ה) גרסינן בשלמא לשמואל להכי אפקיה רחמנא לשבועת העדות כו' וע"ש במהרש"א בד"ה רבא אמר כו' וקושטא דמלתא פירש"י כו' ע"כ. ול"נ דקשיא ליה לרש"י מאי פריך לרב למאי הלכתא אפקי כו' אימא אי לאו דכתיב פ' שבועת העדות סד"א כדשמואל כל שאינו להבא ליתא נמי בלשעבר לכך כתיב שבועת העדות דאע"ג דליתא בלהבא חייב ה"ה שבועת ביטוי נמי. ואף דאיכא למפרך מה לשבועת העדות שכן חייב על השוגג כמזיד אפ"ה ילפינן להו מהדדי דהא לענין זה דבעינן בשבועת העדות לאו והן ילפינן להו מהדדי כדאמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה שאיני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה בכלל שאיני יודע לך עדות. ש"מ דבעינן לאו והן אף בשבועת העדות דומיא דשבועת ביטוי א"כ אף לענין להבא ולשעבר מדמינן להו להדדי. וצריכין לומר סובר הש"ס דאף בלא פ' שבועת העדות פשיטא ליה לרב דלא בעינן להבא. לפ"ז קשיא נאמר איפכא להכי אפקיה רחמנא לשבועת עדות דליהוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לדון בדבר החדש לחייב על המזיד אין לך בו אלא חידושו דוקא משום שבועת העדות הוא דחייב אבל לא משום שבועת ביטוי לפי שאינו בלהבא. אלא ודאי סובר רב דמוקמינן קרא לגופיה דלא לחייב שתים אבל לא למדרש מיניה מיעוטא בשאר שבועות שאינן כתובין בפ' שבועת העדות הרי מבואר כמ"ש. אך מ"ש רש"י שם בד"ה רבא אמר כו' וכי איתא לאחת כו' אלא לביטוי לחודי' שאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל פת חטין ופת שעורין כו' שאיני חייב אלא אחת ע"ש. קשה הא מפורש בת"כ דהאי מדכתיב א' על חטאתו אשר חטא ממעטינן:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:5:2:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:5:2:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:5:2:2)

**הרי תפילין כו'.** בבבלי גרסינן אלא לא הנחת מי איתא בלא אניח. כתב תו' וליכא לאוקמי בשבת וי"ט דלמאי קתני לא הנחתי כו' א"נ משני אפי' למ"ד שבת זמן תפילין ע"ש. וקשה אי לא אניח היום משמע להו א"כ ה"ל למימר וליכא לאוקמי בשכבר הניח תפילין היום דודאי משהניחם שעה אחת ביום קיים מ"ע של תפילין אלא לא אניח לעולם משמע א"כ אף אי איירי בשבת וי"ט מ"מ ה"ל נשבע לבטל המצוה. ונראה לא אניח לעולם משמע והא דכתב תו' בבבלי בסוגיין בד"ה איני כו' למאי דס"ד השתא דלעולם קאמר תימא תיקשי ליה ר"פ כו' ע"ש משמע לפי המסקנא לא משמע לעולם. דוקא בדבר שאי אפשר לאסור על עצמו לעולם כגון שינה ואכילה הוא דאמרינן שאין כוונתו אלא להיום אבל דבר שאפשר לקיים לעולם אמרינן כוונתו לאסור על עצמו לעולם א"כ אין מקום לקושיתם וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:5:2:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:5:2:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:5:2:3)

**תפילין ממקום אחר באו כו'.** עי' בקונט'. וקשה א"כ לא ניבעי בדבר מצוה לאו והן דהא לאו והן נמי מדכתיב להרע או להיטיב שמעינן ולקמן בפרקין תנן תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן ש"מ לעולם בעינן לאו והן אפי' בדבר מלוה ועוד אפי' בכולל לא יהא חל על דבר מצוה דהא לא נאמרה בה קרבן ואין הטעם הואיל והוא מושבע מהר סיני אלא גזירת דיכתוב הוא מיהו ע"ז י"ל מ"מ טעמא דקרא הוא משום שהוא מושבע מהר סיני. ותו' כתב בסוגיין בד"ה הוא כו' ה"מ לאוקמיה ברייתא דלא הנחתי כריב"ב דלא בעי לאו והן אלא ניחא ליה לאוקמיה ככ"ע ע"כ וקשה אי כריב"ב הל"ל אניח תפילין חייב שמעינן דלא בעינן לאו והן דכתיב בהדיא כ"ש להבא ולשעבר דאתי מריבויי דקרא דלא בעינן אלא ודאי ברייתא כרבנן אתיא מיהו הבבלי לית ליה הך פירוקא ומוקי לברייתא דלצדדין קתני לא אכלתי לקרבן לא הנחתי למלקות:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:5:3:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:5:3:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:5:3:1)

**לית יכול כו'.** עי' בקונט'. עוד יש לפרש ולקיים הגירסא במקצת וה"ק ריבה הכתוב לכך והדרא קושיא לדוכתא איך ר"י דריש ומשני לית יכול אי אפשר לרבות הכל וכדאמר ר' הילא וכדמסיק א"נ מעיקרא אמר ר"י דריש כלל ופרט וכלל וממעטינן להבא מפרטא ומרבינן מכללא דברים שאין בהן הרעה והטבה ור"ע דריש ריבוי ומיעוטא ומרבינן הכל וכ"ה בבבלי וקאמר הש"ס לית יכול דפליגי בהא דמר דריש כללי ופרטי ומר ריבוי ומיעוטי דהא אמר ר' הילא כו' נמצא דלאו מפרטא ממעט ר"י לשעבר אלא משום דלא שויא באזהרה דהרעה והטבה דלעתיד. אך קשה אף אם נאמר דר"י דריש כללי ופרטי צריכין נמי להך סברא שחלוקים הם באזהרה כמפורש בבבלי בסוגיין:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:6:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:6:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:6:2:1)

**כיני מתני' כו'.** עי' בקונט'. ורש"י כתב במתני' כדברי ריב"ב גרסינן ול"ג דברי ריב"ב כו' משום דבמתני' תנן פטור ולריב"ב חייב. ותו' כתבו לקיים גירסת הספרים דמודה ריב"ב בנשבע שלא לאכול נבלה כו' ע"ש. ואני תמה מדברי שניהם איך לא ראה רש"י דברי הירושלמי דר' מני רצה להגיה חייב במקום פטור וסתמא דש"ס שניא דאין צריך להגיה מתני'. ותו' דלא מייתי ראיה מירושלמי המפורש כדבריהם כמ"ש בקונטרס וצ"ע:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:7:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:7:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:7:2:1)

**משום שאינו ראוי לקבל התראה.** עי' בקונט' וכ"פ רש"י. וקשה כיון דבעינן התראה קודם מעשה א"כ כל התראה ספק היא שמא לא יעשה וי"ל כיון שהוא עושה המעשה תוך כדי דיבור אחר ההתראה ה"ל התראת ודאי (ועי' תו' מכות דף י"ד ע"ב בד"ה ועבר כו') משא"כ כאן יש לו זמן אחר ההתראה לקיים שבועתו. שמעינן מיהת אם התרו בו סמוך לערב שאם לא יאכל תוך כדי דיבור אי אפשר לקיים שבועתו שאין עוד שהות ביום ה"ל התראת ודאי לפ"ז הא דכתבי תו' במכלתין פ"ק (דף ד') בד"ה אבל כו' וא"ת היכי דייק כו' דלמא טעמא משום התראת ספק ע"ש אפשר ליישב דדייק הכי אי ס"ד אוכל ולא אכל לא לקי משום ספק לא ה"ל למסתם דהא איכא אוכל ולא אכל דלקי כגון שהתרו בו סמוך לסוף זמנו וכמ"ש אלא ודאי אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה. גם הא דדייק הש"ס שם ממתני' דמותיר בטהור דאינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה ניחא דליכא למימר משום דהוי התראת ספק דא"כ איך תנן סתם אבל המותיר בטהור אינו לוקה דהא איכא מותיר דלוקה כגון בהתרו בו בסוף זמנו שאם אינו אוכל תוך כדי דיבור אי אפשר שלא יותר ומעתה אין צריכין לכל מה שדחקו תו' שם. אלא דקשיא כי קאמר מאי בינייהו לימא א"ב שהתרו בו סוף הזמן דה"ל התראת ודאי ואין בו מעשה וי"ל לא בא הש"ס אלא לאשמועינן חידושא שאפי' ביטל בידים ה"ל התראת ספק דבעינן התראה בשעת האיסור:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:7:4:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:7:4:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:7:4:1)

**ר"י בעי שבועה שלא אוכל כו' עי' בקונט'.** וקשה הא מתני' היא נדרים פ"ב אין שבועה תוך שבועה (ועמ"ש שם בד"ה ר"י כו') ועוד אף אם לא הזכיר זו אין השנייה כוללת יותר מן הראשונה דהא לעולם באיסורו קיים. לכך נראה דמיבעיה לר' יוסי אם נשאל על הראשונה מהו שיהא חייב על השנייה מי אמרינן לא יצאה לבטלה ואם תמצא מקום תחול או דלמא כיון שבשעה שיצאה מפיו היתה לבטלה הלכך אף כשתמצא מקום אינה חלה שכבר בטלה ופשיט ממתני' דתנן זו לאשמועינן דוקא בכה"ג הוא דאין השנייה חלה בלל אף כשנשאל על הראשונה אבל לא אמר זו הרי היא חלה. וזה דלא כבבלי בסוגיין. ובלאו הכי צ"ל דהירושלמי פליג אהבבלי בסוגיין דלהבבלי איצטרך למתני זו לאשמועינן טעמא דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנה אבל אמר תחלה שלא אוכלנה והדר אמר לא אוכל חייב שתים דלא אוכל כזית משמע ואי לא אמר זו אין זו רבותא דהשתא אשר על עצמו כל האוכלין שבעולם. (ועמ"ש לקמן בסמוך בד"ה שבועה כו') והכי ליכא למימר איבעיא ליה אמר שלשה פעמים שבועה קודם שאמר לא אוכל מי ה"ל כשלשה שבועות וחייב על כל אחד דא"כ מאי קאמר מפני שאמר זו הא אף אי לא אמר אלא לא אוכל אינו חייב אלא אחת וצריך עיון:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:7:5:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:7:5:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:7:5:1)

**ואכל הראשונה.** גם בנדרים פ"ב הגי' כן ודחקתי שם בפירושי לקיימא וה"פ וחזר ואמר שנים אלו היינו אחד משנים אלו וכן כולם מיהו לשון הש"ס לא משמע כן ואף מהא דאמר בבתרייתא מוכח שאינו כן. גם בבבלי מפורש שנים אלו יחד אמר לכן הגהתי בקונט' כאן ואכל את כולן כדגרסינן בשאלה השנייה. והא דאמר חיפה אינו חייב אלא אחת מכיון כו' קשה קצת נימא גם כשבועה שנייה חלה מגו דאיתוסף איסורא על השנייה אחר שאכל את הראשונה וי"ל הא מיהת משבועה הראשונה נאסרת גם השנייה הלכך אין השנייה חלה דהוי ליה כמיחל על האיסורין ולא דמי למ"ש תו' בסוגיין בד"ה שבועה כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:7:7:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:7:7:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:7:7:1)

**מסתברא כאחוי דחיפה בבתרייתא.** עי' בקונט' וכ"ה בבבלי בסוגיין. אלא שלשון הירושלמי קשה דמשמע מסתברא דברי חיפה בכל ענינא אפי' לא הפריש קרבן ותו קשה לי אמאי קאמר אינו חייב אלא אחת אע"ג דאין לצרף הראשונה עם הארבע האחרונים אחר שהפריש עליה קרבן ולכך אין לחייבו על השבועה הראשונה ליחייב מיהת על השנייה והשלישית אחת משום שעבר על השבועה שנשבע שלא לאכול שתים וכן על הרביעית משום שלש ועל החמישית משום ארבע בשלמא הבבלי דלא נקט אלא עשר ותשע ניחא אבל לירושלמי קשיא וצריך עיון:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:8:1:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:8:1:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:8:1:1)

**גמל פורח באויר.** כתב תו' תימא הכא תנן גמל פורח ולא תנן כעולי מצרים ובנדרים תנן עולי מצרים ולא תנא גמל פורח ע"כ והרשב"א בחדושי נדרים תירץ בשם תו' אין דרך בני אדם לדבר כך ואין קורין אפי' לגמלי פרחא פורח באויר אבל בשבועה שנאו לפי שהיא שבועת שוא ממש בדבר שא"א ע"כ ודחוק הוא חדא מאי דוחקיה דתנא כאן גמל פורח דהא תנא שבועת שוא על עץ שהוא אבן ועוד כיון דבש"ס קרי ליה גמלא פרחא איך נאמר שאין דרך בני אדם לדבר כך. ואם נאמר בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם אבל לא בשבועות הוה מסתבר לומר איפכא בנדרים גמל פורח אינו דברי הבאי שכן דרך בני אדם לדבר כן משא"כ בשבועות. ועוד י"ל למאי דמוקמי מתני' דהתם שראה בראייה אחת לא מצי למיתני גמל פורח דבראייה אחת נראה לבני אדם שהגמל פורח ולא הוה נדרי הבאי והכא דתנן גמל פורח היינו שנשבע שראה זמן מה גמל פורח וזה ודאי שוא ותירוץ זה נ"ל עיקר והרשב"א כתב י"ל תנא הכא חדא והוא הדין לאידך כו' ודוחק:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:8:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:8:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:8:2:1)

**אלא כי נן כו'.** עי' מ"ש בנדרים (פ"ג ה"ב) בד"ה אלא כו'. עוד כתבתי שם בד"ה שמואל כו' ותמהני כו' ע"ש. כעת ראיתי שהר"ן בסוף דבריו מביא דברי הירושלמי ומפרש טרוף היינו מרובע. עוד כתבתי שם בד"ה ולמה תנינן מרובע ק"ק דלמא גדל באיטלקי גם גריסי עיגולים לכך צריך למיתני מרובע. וא"ל ידע המקשה שאין עיגולים גדלין באיטלקי דהא לפי המסקנא אינן גדלים שם מרובעים כלל ש"מ שלא נודע לו גדלים אלא אלשון המשנה סמיך:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:8:6:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:8:6:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:8:6:1)

**שבועה שאוכל ככר זה כו'.** כתב תו' בד"ה שבועה כו' תימא שניהם שבועת ביטוי דשבועה שאוכל היינו כזית כו' ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה. כדאמר רבא לעיל ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל ע"כ ונראה כוונתם למ"ש הרא"ש בפירקין אהא דרבא הלכך כיון שאכל כזית חייב דמקצתה נמי במשמעות השבועה מיהו כולה נמי בכלל השבועה ועל כל אכילה ואכילה דידה נשבע וכן הדין באומר שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול כולה ע"ש. אך לשון שמא יש לחלק דחוק קצת. וראיתי בלחם משנה פ"ה שמקשה קושית תו' ותירץ כמ"ש ולא כתב כן בשם התו'. ונראה מתני' איירי בככר שהוא פחות משני זיתים וקמ"ל כל שאוכל ממנו כזית ה"ל כאלו אכלה כולה כמ"ש תו' (דף כ"ז) בד"ה אם כו' ועמ"ש לעיל בד"ה שלא כו' ועינון נכון הוא:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:8:6:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:8:6:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:8:6:2)

**שוא ושקר נאמרו כו'.** עי' בקונטרס וכ"ה בבבלי (דף כ) וקשה השתא שנאמרו בדיבור אחד לכתוב לא ינקה ותו לא וי"ל איצטרך לאשמועינן אם לא ינקה ע"י ב"ד של מטה לא ינקה ה' אפי' קרוביו משא"כ בשאר עברות נפש החוטא' היא תמות. ולקמן בבבלי (ל"ט) לא מייתי דקרובים נענשים אלא מקרא דכתובים. ותו' כתבו (דף כ"א) בד"ה אמר כו' וא"ת אמאי כו' ע"ש ולפמ"ש נק"מ. עוד כתב תו' שם בד"ה קמ"ל וא"ת א"כ בלא דיבור אחד דרשינן ליה מלא ינקה ה' כו' וי"ל השתא הדר ביה ממאי דאמר בדיבור אחד נאמרו והירושלמי פליג ע"ש. ונראה לתרץ קושייתם לפמ"ש תו' שם בד"ה אמר כו' דאיכא למידרש קרא ה' לא ינקה לדרשא אחרינא ועי' במהרש"א שם א"כ אי לאו שנאמרו שניהם בדבור אחד ס"ד למדרש קרא לדרשא אחרינא אלא דקשיא השתא שנאמרו בדיבור אחד לא ינקה ל"ל ולפמ"ש ניחא לא ינקה איצטרך שאף הקרובים נענשים אלא סד"א קרובים לא ינקו כלל אפי' אם קיבל הנשבע עונשו קמ"ל לא ינקה ה' אבל ב"ד של מטה מנקים אפי' משפחתו דאחר שקיבל עונשו אף הם מעון מנוקים:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:8:6:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:8:6:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:8:6:3)

**מחלליה מות יומת כו'.** עי' בקונט' וכ"כ הי"מ. והרב בעל הליכות עולם כתב ורבים יתמהו איך יבא עשה הקל וידחה ל"ת החמור מפני שהעשה תנאי מלא תעשה כאלו תאמר לא תעשה כך אלא בדבר פלוני והוא אמרם ז"ל מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בדבור אחד נאמרו והוא ענין תנאי שכתבתי ע"ש. ולדבריו נראה קחשיב עשה דדחי ל"ת שיש בה מיתת ב"ד כגון שבת. ול"ת שיש בה כרת כגון עריות. ול"ת שאין בה אלא מלקות כגון שעטנז לומר דכולן לאו דחיי' נינהו אלא תנאי הוא בלאו. וקחשיב ולא תסוב לומר אפי' בדבר הנאמר לשעה אינו דחיי' אלא תנאי. ועיון ברור הוא זה. ועי' בס' יבין שמועה ועי' מ"ש עוד בתו' נדרים שם בסוגיה זו ועי' בדרושים:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:8:7:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:8:7:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:8:7:1)

**ידוע לשנים כו'.** כתב הלח"מ פ"ק מה"ש הלכה ד' בבבלי בפרקין (דף כ"ה) פריך רבא אהא דאמר שמואל מידי דליתא בלהבא פטור מהא דאמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם הא לא ניכר חייב משום שבועת ביטוי אע"ג דליתא בלהבא ומשני ניכר עובר משום שבועת שוא לא ניכר משום שקר אבל משום ביטוי לא היינו לשמואל. משמע לרב דקיי"ל כוותיה עובר משום ביטוי. ומדברי הרמב"ם נראה מבואר שאינו לוקה משום ביטוי ע"ש. ובסוגיין מבואר דלכ"ע אינו לוקה משום ביטוי. ואף רבא דפריך מעולא ולא פריך ממתני' כמ"ש תו' שם נראה טעמיה משום דמתני' אפשר לפרושי הא אינו משנה פטור לגמרי והיינו בנשבע על דבר שאינו ידוע לכל כמו שאכתוב בסמוך אבל עולא דמחלק בין שני בני אדם לשלשה א"כ ודאי דאינו פוטר לגמרי וס"ד בשאינו ידוע חייב משום ביטוי. ומפרש רבא אף עולא לא קאמר אלא בשאינו ידוע חייב משום שקר אבל משום ביטוי לא מחייב דהא בשעה שנשבע שקר יצא מפיו עוד כתב הלח"מ שם ובסוף פ"ה משמע מדברי רבינו שאם אינו ידוע אלא לשני בני אדם אינו לוקה ובגמרא משמע בין לרב בין לשמואל לוקה וצ"ע ע"ש ובמ"ש סוף פ"ה. ואין כאן תימא שהרמב"ם ה"ק לא מיקרי שוא אלא דבר שאין בו ספק לשום אדם וידוע לשלשה בני אדם שנשבע לשוא אבל אם אינו גלוי לכל אדם כגון שהשמש קטנה או גדולה מן הארץ פטור אבל אם נשבע בדבר שאין בו ספק וידוע לשני בני אדם מודה דה"ל שבועת שקר דהא בשעה שיצאה שבועה מפיו יצאה לשקר כמ"ש סוף פ"ד. ודבריו מבוארים בסוגיין ועמ"ש נדרים (ס"פ ג') בד"ה אלא כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:9:2:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:9:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:9:2:1)

**לא אתיא כו'.** וקשה הא גם כי נשנית אמתני' דאחד דברים כו' נמי קשיא ל' מותר וי"ל כי קאי אמתני' א' דברים כו' לא קשיא דכיון שאם יקיימו אחרים שבועת אין כאן שבועת שוא שאסור מן התורה שפיר שייך ביה לשון מותר וז"ל הרמב"ם פ"ה וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך כו' אינו חייב משום ביטוי שאין בידו לקיים או לבטל ומכין אותו מכת מרדות שהרי אין בידו לקיים שבועתו נמצא גורם לשבועת שוא כו' ואם קיימו דבריו משובחין שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא ע"ש. משמע אם קיימו אחרים דבריו אפי' מכות מרדות אין כאן. ועדיין הדבר ספק. ומ"ש הכ"מ שם בשם הריב"ש שבועת שוא דנקט הרמב"ם לאו דוקא וכוונתו שבועת שקר ע"ש תימא הוא בעיני לומר ששינה שלש פעמים וכתב שבועת שוא במקום שקר. ולענ"ד לא קאי אלא על שבועת שוא וקאמר דהוי התראת ספק שאין לאו שבו מפורש בתורה. שאפשר שלא אסרה התורה שבועה זו ולא מיקרי שוא אלא דבר שהוא בודאי שוא אבל הכא אם יקיימו אחרים דבריו לאו שוא הוא אין בו שום איסור מן התורה. ואף שרש"י חולק בזה וסובר שיש בה שבועת שוא כמ"ש בפרקין (דף כ"ה) בד"ה ליתיה בלהבא כו' ע"ש מ"מ דברי הרמב"ם מסתייעין מדברי הירושלמי:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:9:2:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:9:2:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:9:2:2)

**אשכח תני על תרויהון.** נראה דה"פ מצא ברייתא דתני על מתני' אחד דברים כו' דבר שאלו בנדרים אסור ובשבועות מותר ועל משנתינו שבועה שאוכל ככר זה שבועה שלא אוכלנה כו' דבר שאלו בנדרים מותר ובשבועה אסור ועמ"ש בנדרים [פ"ג ה"ב] בתו' בד"ה דבר כו':


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:9:4:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:9:4:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:9:4:1)

**אומרים לו כו'.** הרמב"ם השמיט דין זה. ונראה שסובר כיון שכבר כתב לוקה על השנייה בין אכל בין לא אכל ואם לא אכלה חייב אף על שבועת ביטוי. ממילא ידעינן שאומרים לו שיאכלנה שלא יעבור על שניהם. אך נראה סד"א מוטב שיעבור על שניהם בשב ואל תעשה משיעבור על אחד מהן בקום ועשה קמ"ל דאומרים לו שיכלנה והיינו טעמא דהרא"ש שמביא דברי הירושלמי אלו בפרקין וצריך עיון:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:9:5:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:9:5:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:9:5:1)

**רי"א קיים את הראשונה כו'.** עי' בקונט'. ואזדו לטעמייהו דפליגי לעיל בפרקין (ה"ד) ר"י דאמר שם שבועות חלות על האיסורין בכולל ה"נ חלות על דבר מצוה דהיינו ככר זו שנשבע עליה לאכלה היום הלכך ביטל לשנייה ר"ל דאמר אין שבועות חלות על האיסורין אפי' בכולל לכך קאמר לא ביטל לשנייה. והא דלא אמר ר"י כר"ל באיסור כולל כבר הקשה כן בבבלי (דף כ"ג) משנה דבעי לאוקמה כד"ה וכתב תו' שם בד"ה דמוקי כו' וא"ת לימא משום דר"י סבר חצי שיעור אסור מן התורה ובכ"ש נמי מושבע ועומד כו' ועוד י"ל דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן דמדרבנן ע"ש וכתב המהרש"א וקשה מנ"ל דר"ש ור"ע מחייבי שלא כדרך הנאתן מדאורייתא דר"י גופי' אמר כל איסורים שבתורה כדרך הנאתן ומשהו חייב מן התורה וצ"ע ע"ש. והרב במ"ל דחק מאוד בדבר ע"ש. ואני תמה על שני גדולי הדור שלא ירדו לעומק הענין ר"י סובר חצי שיעור אסור מן התורה היינו משום דחזי לאצטרופי כמפורש פ' יה"כ (ועמ"ש לעיל בה"א בד"ה פתר כו') הרי דאין בחצי שיעור איסור מצד עצמו הלכך שלא כדרך הנאתן דאי אפשר לבוא לידי חיוב לית ביה איסורא מדאורייתא אבל ר"ש ור"ע דאמרי משהו אסור ולוקין עליו ש"מ דאיסורו מצד עצמו הלכך אף שלא כדרך הנאתן לוקין עליהן דלא גרעי ממשהו וזהו ברור ונכון (ועמש"ל [בהל' ד'] בד"ה ואכל כו') וכ"ת א"כ נאמר לר"ש כל איסורין שבתורה בהנאה לוקין עליהן כי היכא דאסורין במשהו י"ל כיון דכתיב לא תאכל חזינן דעל האכילה קפיד קרא. ועי' תו' פסחים (דף כ"ב) בד"ה ור"ש כו'. הרמב"ם השמיט כל הסוגיא. ונראה דסובר דהבבלי פליג. דבסתם כולל אף ר' יוחנן מודה דאינו חל על האיסורין וכן כתב הרמב"ם פ"ה הלכה ה'. נמצא דליתא לחלוקה הראשונה וכ"ש לשנייה. דהשתא בשב ואל תעשה קאמר דאינו חל כ"ש בקום ועשה. (ועמ"ש תו' דף כ"ד בד"ה אלא כו'). חלוקה שלישית נמי ליתא דהא קיי"ל אין שבועה חלה על שבועה א"כ ודאי לא קאי שבועה שנייה על ככר זו. אך קשה הא מתני' היא שאין שבועה חלה על שבועה ולא פליג הירושלמי בהא וצריכין לומר כיון דחילא שבועה שנייה כשנשאל על הראשונה שפיר קיים שנייה' באכילת הראשונה דהא מיהת כיוון בשנייה גם עליה א"כ הדרא קושיא לדוכתא מדוע השמיט הרמב"ם דין זה. חלוקה רביעית שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה ע"ד דר"י חייב שתים קשיא כיון דאין שבועה חלה על שבועה למה יהא חייב שתים הא מפורש תנן במתני' בפרקין שבועה שלא אכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת ויש לחלק בדוחק וצריך עיון:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:10:1:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:10:1:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:10:1:1)

**מפי עצמו.** רש"י והר"ב פירשו מפי עצמו אבל אם השביעוהו אחרים אכלת ולא אכלת ואמר לא אכלתי ואכל או להיפך פטור אם לא ענה אמן ואם ענה אמן אחר שהשביעוהו הוי כנשבע מפי עצמו כדתנן בסיפא וענה אמן חייב. ויפה פירשו לסוגית הבבלי דיליף שבועה מפי אחרים דחייב מסוטה והתם בשאמרה אמן אבל הירושלמי דיליף ליה בגמרא מגז"ש דנפש נפש והתם לא כתיב אלא ושמעה קול אלה א"כ אפי' לא ענה אמן וכ"ת לירושלמי תיקשי מתני' דתנן ברישא מפי עצמו משמע מפי עצמו דוקא ולא מפי אחרים ובסיפא תנן משביעך אני ואמר אמן חייב אבל לא אמר אמן פטור י"ל מפרש רישא לאו דוקא וסיפא אורחא דמילתא קתני וכ"כ רש"י סוף פרקין. א"נ י"ל אף הירושלמי סובר דוקא אמר אמן חייב דילפינן מסוטה וכ"ת א"כ ג"ש ל"ל כי היכא דילפי' שבועת העדות מסוטה דעונה אמן כמוציא שבועה דמי ה"נ איכא למילף שבועת ביטוי ושוא מסוטה י"ל אי לאו ג"ש סד"א דוקא סוטה הוא דעניית אמן מהני לבדקה דהחמיר בה שנענשת מיד במיתה אבל בשאר שבועות בעינן שיוציא מפיו אלא שבועת העדות סד"א אפי' עניית אמן לא בעי דושמעה קול אלה כתיב בשמיעת קול לחוד סגי ילפינן קולא מסוטה דבעינן עניית אמן מיהו סד"א דוקא הני תרתי הוא דמהני עניית אמן אבל שבועת ביטוי לא לכך בעינן ג"ש נפש נפש. לפ"ז צ"ל שבועת העדות מפי אחרים נמי בעינן עניית אמן ומסתייעא דבר זה מהא דתנן לקמן פ' שבועת העדות שבועת העדות כיצד כו' משביע אני עליכם ואמר אמן. הרי דאפילו בב"ד בעינן שיענה אמן וע"ש בבבלי (דף ל"א) בתו' בד"ה משביע כו'. והר"ן כתב אי לא דמיא אמירת אמן כמוציא שבועה סוטה אמאי מיבדקא אפי מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרה כלום אחר השבועה דלא דמיא למשביע העדים שהם כופרים אחר השבועה ואומרים אין אנו יודעים לך עדות ע"כ וקשיא מאי דייק מסוטה התם משביע הכהן במקדש ולעיני כל ישראל ותדע דהא אלו הוציאה השבועה מפיה מי הוה מידי והא ודאי מוציא שבועה מפיו בשאר שבועות לא גרע מעונה אמן אלא סוטה גזירת הכתוב א"כ איך ניליף מיניה ועוד הא דבעינן כפירה בדיבור היינו כל שלא יצאו מב"ד ויש להן עוד שהות להודות או לכפור אבל שתקו ויצאו מב"ד אפשר דהוי כפירה. ועמ"ש פ' שבועת העדות ה"ד ד"ה ואל:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:10:3:1
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:10:3:1](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:10:3:1)

**ר"א בשם ר"י לית כאן מימר.** בבבלי תמורה פ"ק (דף ג') גרסינן אמר רב אידי בר אבין כו' א"ר יוחנן משום ר"י הגלילי כל ל"ת כו' חוץ מנשבע ומימר כו', בתר הכי מסיק א"ר יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדיבוריה עביד מעשה. והוה קשיא לן הא ר"י תנא מימר א"כ מאי קאמר לא תיתני מימר. אבל לגירסתינו ניחא תרי אמוראי נינהו אליבא דר"י. ותו' כתבו בפרקין (דף כ"א) בד"ה חוץ כו' תימא הא ר"י אית ליה בהשוכר גבי חסמה בקול עקימת שפתיו הוי מעשה וי"ל שאני התם בדיבוריה קעביד מעשה כו' והוה כמו מימר דאר"י לתנא לא תיתני מימר ע"ש. וקשה לרב אידי בר אבין דאמר ר"י תנא מימר ליתני נמי חסימה ונראה כוונת תו' מ"ד לר"י לא תיתני מימר הוא דאמר דסובר חסמה בקול לוקה אבל רב אידי בר אבין סובר דלא פליג ר"י בחסימה אלא סובר כר"ל דאינו לוקה על חסימה בקול. כתב הרמב"ם פי"ח מה' סנהדרין כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם. וכתב הלח"מ ר' יוחנן דהוא מרא דהך שמעתתא דהוא אמרה בשם ר' יוסי הגלילי אמר פ"ק דתמורה (דף ג') לא תיתני מימר ע"ש. ולפמ"ש אין מקום לקושייתו שסובר כרב אידי בר אבין דפליג אר' אבהו דאמר משמיה דר"י לא תיתני מימר. וטעמו דאמר דלא כר' אבהו דבתמורה שם פריך הש"ס ארב דאמר כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ממתני' דתנן אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים ומשני הא מני ר' יהודה. ולא משני קסבר רב שאני מימר בדיבוריה עביד מעשה ול"ל לדחוק דרב מוקי מתני' כיחידאה אלא ודאי דברי רב אידי עיקר. והב"ז כתב שם הרמב"ם פסק מימר לא חשיב מעשה כרב דמוקי מתני' כר' יהודה ומ"מ צריך טעם למה פסק כרב נגד ר"י ע"כ. ותימא וכי רב הוא דמשני הכי אלא סתמא דש"ס קאמר אמר לך רב מני מתני' ר"י אבל רב מצי סבר מימר הוה מעשה כמ"ש תו' שם בד"ה והרי כו' ע"ש. ובספר צאן קדשים כתב שם מדתנן וסופג את הארבעים דסד"א לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כמ"ש תו' שם במתני' ש"מ דסובר התנא מימר לא הוי מעשה ע"ש. כמדומה כד ניים ושכיב אמר להא מילתא דעדיין י"ל קמ"ל מתני' דמימר הוה מעשה ולוקין עליו. ודקשיא להה"מ ובלח"מ פי"ג מה' שכירות הא דפסק הרמב"ם חסמה בקול לוקה כר"י ע"ש שהאריכו ודחקו הרבה. לפמ"ש לק"מ דסובר הרמב"ם אף רב אידי מודה דפליג ר' יוחנן בחכמה בקול לוקה ולאו מטעם עקימת פיו הוה מעשה דא"כ קשיא מימר אלא מדסמיך חסימה למלקות ש"מ לרבויי מלקות לחסימה הוא דאתי והיינו אפי' חסמה בקול. וכ"ת א"כ ניליף מיניה כל לאו שאין בו מעשה שלוקין עליו י"ל מדכתיב אם לא תשמור לעשות הוא דשמעינן שאין לוקין עליו כדאמרינן ריש פ"ג דמכות. ועוד הרי כתב הרמב"ם ריש ה' תמורה מפי השמועה למדו לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ש"מ לאו מסמיכות דחסימה ילפינן לה ואייתר לן הסמיכות לדרשא:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:10:3:2
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:10:3:2](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:10:3:2)

**ע"ד דר"י חייב שתים ע"ד דר"ל אינו חייב אלא א'.** וקשה הא ודאי תרי לאוי נינהו לא תשבעו בשמי לשקר לא תקלל חרש אלא דלוקין עליהן ילפינן מחד קרא למה לא יהיה חייב שתים הא חלוקין הן בלאו. וכ"ש לגירסת ירושל' סנהדרין פ' ארבע מיתות (הל' י"ב) דר"ל אמר מפני שנכללו בלאו אחד. ש"מ דסובר חלוקין דלאו חלוקה א"כ כי היכי דמחייב עלייהו שתי חטאות ה"נ יש לחייב עליהן מלקות שתים:


###### Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:10:3:3
[Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shevuot 3:10:3:3](https://torahapp.org/share/book/Sheyarei%20Korban%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/3:10:3:3)

הדרן עלך פרק שבועות שתים