## Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim Chapter 6

###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:1
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:1](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:1)

א הלכה א משנה **שלשה עשר שופרות** (קופות, שהיו בנויות צרות מלמעלה ורחבות מלמטה) היו במקדש, בהם היו נותנים את הכסף שנתרם למקדש לפי הצרכים השונים, **שלשה עשר שולחנות** היו במקדש לצרכים שונים, **שלש עשרה השתחוויות היו במקדש.** ומספרים: בני המשפחות **של בית רבן גמליאל ושל בית ר' חנניה סגן הכהנים היו משתחוים בארבע עשרה,** עוד השתחוויה אחת. **והיכן היתה** ההשתחוויה ה**יתירה?** — **כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידן מאבותיהן ששם,** סמוך לדיר העצים, **הארון** (ארון הברית) **נגנז.** ומספרים: **מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק** בעבודתו בדיר העצים, **וראה את הרצפה שהיא משונה מחברותיה,** שאחת ממרצפות השייש ששימשו לה כרצפה היתה גבוהה מן האחרות, ונראה שניטלה ממקומה ולאחר מכן הושבה בחזרה. והבין אותו כהן שזהו פתח למחילה שתחת המקדש בה נגנז הארון. **בא ואמר לחבירו** שראה רצפה כזו. ומסופר: **לא הספיק לגמור את הדבר,** את המעשה, ולספר בדיוק היכן היתה הרצפה המיוחדת הזו **עד שיצתה** (יצאה) **נשמתו, וידעו בייחוד** (בבירור) **ששם הארון גנוז,** ולכן משמים לא נתנו לו לגלות זאת.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:2
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:2](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:2)

ב גמרא **תני** [שנויה ברייתא]: **השופרות הללו עקומות היו, צרות מלמעלן ורחבות מלמטן,** וכל כך למה? — **מפני הרמאין,** שלא יוכלו להכניס את ידם לתוך הקופה כדי ליטול ממנה בגניבה את הכסף שבתוכה בטענה שהם מכניסים כסף לתוכה. במשנה הוזכרה גניזת הארון. ומביאים ברייתא שנחלקו תנאים בענין זה.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:3
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:3](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:3)

ש**תני** [שנויה ברייתא] **בשם ר' אלעזר: הארון גלה עמהן לבבל,** שכשגלו ישראל לבבל נטלו עמם את ארון הברית. **מאי טעמא** [מה הטעם], מה הראיה לכך בפסוק? — שנאמר בנבואת ישעיהו הנביא לחזקיהו המלך בענין גלות בבל: "הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבלה **לא יותר דבר אמר ה' "**(מלכים ב כ, יז), ומהו "דבר" זה — **אין "דבר"** רומז **אלא** לכלי **שהדיברות לתוכו,** הארון בו מונחות הלוחות שעליהן חקוקות עשרת הדברות. **וכן הוא אומר "ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנצר ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה' "**(דברי הימים ב לו, י), **איזהו "כלי חמדת בית ה' "?** — **זה הארון** בו מונחות לוחות הברית שהן כלי חמדה, שהתורה חמדה היא לישראל, כנאמר "הנחמדים מפז ומזהב רב" (תהלים יט, יא). ואילו **ר' שמעון בן לקיש אומר:** הארון לא גלה, אלא **ב**מחילה שתחת ל**מקומו** הקבוע בקודש הקדשים **היה הארון נגנז. הדא הוא דכתיב** [זה הוא שנאמר] **"ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים אל הקדש אל פני הדביר ולא יראו החוצה** ויהיו שם עד היום הזה" (מלכים א ח, ח), ו"עד היום הזה" משמעו לעולם, שכן בכל זמן שייך לומר כך, ומשמע אם כן שנגנז הארון במקומו. כיון שהוזכר פסוק זה, דנים בו, ושואלים: דברי הפסוק סותרים זה את זה, שכן בתחילתו **כתיב** [נאמר] **"ויראו", ואת אמרת** [ואתה אומר] בהמשך דבריו **"ולא יראו"? אלא** הכוונה היא שהיו הבדים **נראין ולא נראין,** כלומר, שהיו **בולטין ויוצאין** מתוך הפרוכת **כשני דדי האשה** שבולטים ונראים מתוך הבגד שלה. וזהו איפוא ביאור הכתוב, שאף שהם עצמם לא היו נראים, ואולם היו ניכרים מבעד לפרוכת. ושבים לדון בענין מקום הארון בימי בית שני. ומביאים דעה נוספת בענין.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:4
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:4](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:4)

**ורבנן אמרי** [וחכמים אומרים]: **בלשכת דיר העצים היה הארון גנוז.** ו**מעשה בכהן אחד בעל מום שהיה עומד ומפצל** (מחתך וקולף) **עצים בלשכת דיר העצים** כדי לבדוק שאינם מתולעים, **וראה את הרצפה,** אחת מן הרצפות, **שהיא משתנה** (שונה) **מחברותיה, בא ואמר לחבירו: בא וראה את הרצפה הזאת שהיא משתנה מחברותיה. לא הספיק לגמור את הדבר** היכן בדיוק אותה מרצפת **עד שיצתה נשמתו, וידעו בייחוד** (בבירור) **ששם הארון גנוז.** ובברייתא אחרת **תני ר' הושעיא:** לא כך היה אלא **הקיש עליה** על מרצפת זו **בקורנס** (פטיש), כדי לגלות אם יש חלל תחתיה **ויצאת** (יצאה) **אש ושרפתו** לאותו כהן. כיון שעסקנו בארון מביאים עוד בעניינו.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:5
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:5](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:5)

**תני** [שנינו בברייתא] **ר' יהודה בן לקיש אמר: שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר,** ארון **אחד, שהיתה התורה,** הלוחות השניות (שנתנו למשה לאחר ששבר את הראשונות כשירד מן ההר לאחר מעשה העגל), **נתונה בתוכו, ו**ה**אחר, שהיו שברי** ה**לוחות** הראשונות **נתונין בתוכו. זה שהיתה התורה נתונה בתוכו** הוא היה הארון ש**היה מונח באהל מועד** (בקודש הקדשים), **הדא הוא דכתיב** [זה הוא שנאמר] עליו: **"וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה"** (במדבר יד, מד), ואילו ארון **זה שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו, היה נכנס ויוצא עמהן** למלחמה, **ו**נמצא אם כן ש**פעמים שהיה מתראה עמהן,** שהיו כולם רואים אותו, כשיצא למלחמה, ופעמים שלא היה מתראה עמהם. **ורבנן אמרי** [וחכמים אומרים]: **ארון אחד היה** שהיה מונח בקודש הקדשים, ולא שנים. **ופעם אחת יצא** הארון עם העם למלחמה **בימי עלי, ונשבה** על ידי הפלישתים (ראה שמואל א פרק ד). ומעירים: יש **קרייא** [פסוק] ה**מסייע להו לרבנן** [להם לחכמים] הסבורים שהיה ארון אחד הקבוע במקומו, שנאמר שהפלישתים אמרו כשראו את הארון: **"אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה"** (שמואל א ד, ה), ומתוך דבריהם נראה שהיו נפחדים מאד, ומסתבר שהיה זה משום שהיה הארון **מילה דלא חמון מן יומיהון** [דבר שלא ראו מימיהם], ובוודאי היה זה משום שפרט לאותה פעם לא הוציאו את הארון ממקומו בקודש הקדשים. ומעירים עוד: יש גם **קרייא** [פסוק] ה**מסייע לר' יודה בן לקיש** הסבור שהיו שני ארונות, האחד שיצא עמהם והשני שהיה קבוע במקומו, שנאמר במלחמת שאול המלך עם הפלישתים (ראה שמואל א יד, יח): **"ויאמר שאול לאחיה הגישה ארון האלהים"** (שם יד, יח). **ו**דברים תמוהים הם, ש**הלא** ה**ארון בקרית יערים היה** אז (לאחר שחזר הארון משבי הפלישתים. ראה שמואל א ז,א—ב) ולא בשדה המלחמה, וכיצד הגיע לשם? אלא ודאי לקחו אותו למלחמה. ושואלים: **מה עבדון ליה רבנן** [מה עושים לו לפסוק זה חכמים]? איך הם מפרשים אותו? שמאחר ולדעתם היה רק ארון אחד שהיה קבוע במקומו, איזה ארון ביקש שאול מאחיה להגיש לו במלחמה. ומסבירים: לדעתם כוונת הכתוב היא: **הגישה אלי** את הארון בו היו מונחים שמונת בגדי הכהן הגדול שהיו יוצאים עמו למלחמה, ובכללם האורים והתומים ו**הציץ,** וארון זה ביקש שאול להגיש לו. ועוד אומרים: יש עוד **קרייא** [פסוק] ה**מסייע לר' יודא בן לקיש** הסבור שהיו שני ארונות, שנאמר שבזמן מלחמת ישראל בבני עמון אמר אוריה לדוד שאינו יורד לביתו משום ש**"הארון וישראל ויהודה יושבין בסוכות** ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים ואני אבוא אל ביתי לאכול... חייך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה" (שמואל ב יא, יא), **והלא** ה**ארון** באותו זמן **בציון** (ירושלים) **היה** ולא בסוכה בשדה המלחמה! אלא ודאי שני ארונות היו, האחד שנותר בירושלים והשני שיצא למלחמה. ושואלים: **מה עבדין ליה רבנן** [מה עושים לו, כיצד מסבירים חכמים] הסבורים שרק ארון אחד היה (שהיה בירושלים) בפסוק הזה? ומשיבים: "בסוכות" שאמר הכתוב אין כוונתו שהיה הארון מונח בתוך סוכה בשדה המלחמה, אלא בירושלים היה, ואמר "בסוכות" משום שהיה מונח במבנה ארעי שהיה מקורה ב**סכך שהוא כקירוי,** לפי **שעדיין לא נבנה** אז **בית הבחירה** שהוא מקום משכנו הקבוע.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:6
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:6](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:6)

א במשנה הוזכר ענין גניזת הארון, ומביאים עוד מה ששנינו בענין זה בברייתא: **משנגנז הארון נגנז עמו** גם **צנצנת המן** שהניח משה למשמרת לפני ה' (ראה שמות טז, לב—לד) **וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן ופרחיו ושקדיו** שהונחו לפני הארון (במדבר יז, כג), **ו**כן ה**ארגז שהשיבו פלשתים** ביחד עם הארון שנשבה על ידם במלחמה, ומילאוהו בכלי זהב כ**אשם** (דורון) **לאלהי ישראל** (כנאמר, "ואת כלי הזהב אשר השיבותם לו אשם תשימו בארגז מצדו". שמואל א' ו, ח). ו**מי גנזו** את הארון? — **יאשיהו** מלך יהודה **גנזו.** ומה טעם גנזו? — **כיון שראה שכתוב "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך"** (דברים כח, לו), שבסופו של דבר ילכו ישראל לגלות, חשש שיוליכו עימהם את הארון לגלות, ולכך **עמד וגנזו.** **הדא הוא דכתיב** [זה הוא שנאמר] **"ויאמר ללוים המבינים ולכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף** עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל" (דברי הימים ב לה, ג). והדברים תמוהים, שהרי כבר היה הארון בבית המקדש! אלא כך יש להבינם: **אמר להם** יאשיהו ללויים: **אם** כשתלכו לגלות **גולה הוא** הארון **עמכם לבבל** יש חשש שינטל זה מידכם על ידי הגויים ובסופו של דבר **אין אתם מחזירין אותו עוד למקומו,** ולא תוכלו שוב לשמש במלאכת נשיאתו, ולכן יש צורך בגניזתו. **אלא** מאחר שאגנזנו ושוב לא תצטרכו לשאתו, **"עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל"** (שם) במלאכות אחרות המוטלות עליכם.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:7
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:7](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:7)

כיון שהוזכר למעלה (בין הדברים שנגנזו) שמן המשחה, מביאים עוד בעניינו: שיעור הסממנים בהם היה **פטום** (רקיחה, ערבוב) **שמן המשחה** היה כמפורש בכתוב: **"ואתה קח לך** בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים וקנה בשם חמשים ומאתים **וקידה חמש מאות** בשקל הקודש" (שמות ל, כג), **שהן** בסך הכל במשקל **אלף וחמש מאות מנים.** עוד שנינו בברייתא בענין שמן המשחה: **"שמן זית הין"** (שם כד), וההין הוא **שנים עשר לוג, שבו** היו **שולקין** (מבשלים) **את העיקרין** את שורשי הצמחים מהם הפיקו את הבשמים המוזכרים בפסוק, כדי שיקלוט השמן מריחם, אלו **דברי ר' מאיר.** **ר' יהודה אומר:** לא כך היה עושה, אלא **שולקן היה** את העיקרים **במים** כדי שיתמצה בהם הבושם, והיה הבושם עולה מעט מעט, **ו**לאחר מכן היה **נותן שמן על גביהן,** ו**משהיה** השמן **קולט את הריח היה מעבירו,** היה מוריד את השמן הזה מן המים, **כדרך שהפטמין עושין** עד היום, שאין מבשלים את הבשמים בשמן אלא במים ואחר כך נותנים עליהם שמן כדי שיקלוט את ריח הסממנים. **הדא הוא דכתיב** [זה הוא שנאמר] "ועשית אותו **שמן משחת קדש** רוקח מרקחת מעשה רוקח" (שם לא), "מעשה רוקח" — כדרך רוקחי (מפטמי) הבשמים.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:8
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:8](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:8)

ועוד בענין שמן המשחה, **תני** [שנה] **ר' יהודה בי** (בן) **ר' אילעי: שמן המשחה שעשה משה במדבר, מעשה נסים נעשה בו מתחלה ועד סוף. שמתחלה לא היה בו אלא שנים עשר לוג, שנאמר "שמן זית הין"** (שם) והין הוא שנים עשר לוג, ו**אם** אפילו **לסוך בו את העיקרין** (השורשים) **לא היה בו ספק** (מספיק), שכן כמות קטנה זו של שמן אינה מספיקה אפילו לסוך את שורשי הצמחים מהם הופקו הבשמים, וכל שכן **על אחת כמה וכמה שהאור** (האש) **בולע** (מכלה) את השמן, **ו**כן **העצים** (שורשי הצמחים) עצמם **בולעים, ו**כן **היורה** (סיר) בה מבשלים את עקרי הבשמים **בולעת,** וודאי אם כן שנחסר הרבה מאד מהשמן הזה, **ו**למרות זאת **ממנו נמשחו המשכן וכל כליו, השולחן וכל כליו, המנורה וכל כליה, וממנו נמשחו אהרן כהן גדול ובניו כל שבעת ימי המלואים, וממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים** לאורך כל הדורות. ואגב הדיון בשמן המשחה, מוסיף ר' יהודה עוד בענין הנמשחים בשמן זה: **מלך בתחלה** בשעה שמתמנה למלך הריהו **טעון משיחה** בשמן המשחה. **מלך בן מלך** העומד למלוך תחת אביו **אין טעון משיחה. מאי טעמא** [מה טעם הדבר]? מנין לנו דבר זה? — שנאמר שאמר ה' לשמואל הנביא בענין דוד: **"קום משחהו כי זה הוא"** (שמואל א טז, יב), **"זה"** למעט בא, ולומר שרק דוד, שהוא ראשון למלוכה ממשפחתו, **טעון משיחה, ואין בנו טעון משיחה.** ומוסיפים: דין זה הוא רק במלך, **אבל כהן גדול בן כהן גדול, אפילו עד עשרה דורות** ויותר של כהנים גדולים זה בן זה, כל אחד מהם **טעון משיחה,** כי הכהונה הגדולה אינה עוברת כירושה כמלוכה. ומסיים ר' יהודה את דבריו בענין הנס שהיה בשמן המשחה: **ו**למרות השיעור שנפחת השמן במהלך הכנתו וכל השימושים הרבים האלה שנעשו בו, **כולו קיים לעתיד לבא. הדא הוא דכתיב** [זה הוא שנאמר]: **"שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם"** (שמות ל, לא), "זה" בגימטריה — שתים עשרה, לומר שאותו שיעור של שנים עשר לוג שהיו בו מלכתחילה, ישאר לאורך כל הדורות.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:9
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:9](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:9)

ב אגב ענין זה של שמן המשחה, מביאים עוד מה ששנינו בברייתא: **אין מושחין** את **המלכים אלא על גבי המעיין** לסימן טוב שתימשך מלכותם כמעיין שמימיו אינם פוסקים מנביעתם במשך כל ימות השנה, **שנאמר** בהמלכת שלמה בימי דוד, שאמר דוד: **"והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי והורדתם אותו אל גיחון ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל"** (מלכים א א, לג—לד), ומכאן למדו חכמים שיש למשוח את המלך על גבי מעיין כפי שהורה דוד למשוח את שלמה על גבי מעיין הגיחון (השילוח). ובעניין משיחת המלכים, מביאים עוד מה ששנינו בברייתא: **אין מושחין** כרגיל **מלך בן מלך אלא מפני המחלוקת.** שכאשר יש אחר הטוען למלכות פרט לבן המלך, יש למשוח אף את בן המלך. ולמשל: **מפני מה נמשח שלמה** (שהיה בן מלך)? — **מפני מחלוקתו של** אחיו הגדול **אדוניהו** שהיה מתנשא למלוך. **יואש** בן אחזיהו מלך יהודה נמשח (ראה מלכים ב, יא, יב) **מפני עתליהו** סבתו, אם אביו, שתפסה לעצמה את המלוכה (ראה שם פסוקים א—ג). **יהואחז** בן יאשיהו מלך יהודה נמשח (ראה מלכים ב ט, ו) **מפני יהויקים אחיו, שהיה** יהויקים **גדול ממנו שתי שנים** וצריך היה לכאורה למלוך תחת אביו, אם לא שהיה יהואחז ראוי ממנו. **יהוא** בן נמשי מלך ישראל נמשח **מפני יורם** בן אחאב שהיה מלך באותה עת ומרד בו יהוא. ושואלים: ואיך נמשח יהוא, האם **לא כן כתיב** [האם לא כך נאמר] במשיחת דוד למלך **"קום משחהו כי זה הוא"** (שמואל א טז, יב), לומר: **זה,** מלך מבית דוד **טעון משיחה, ואין מלכי ישראל טעונין משיחה,** ויהוא הלא נמשח למלך ישראל! ושואלים כנגד זה: **אלא** לשיטתך איך תפרש את השנוי בברייתא ש**יהואחז** נמשח אף שהיה בן מלך (יאשיהו) **מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים** וטען למלוכה. **ו**הרי האם **לא יאשיהו** אביו הוא זה ש**גנזו** את שמן המשחה (כפי ששנינו למעלה)? ואיך אם כן היה שמן למשוח את בנו יהואחז? אלא **הדא אמרה** [זאת אומרת] ש**ב**שמן **אפרסמון נמשח,** ולא בשמן המשחה. ואם כן יש לומר כך אף לגבי יהוא, שאף הוא לא נמשח בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון. עוד שנינו בהמשך ברייתא: **אין מושחין** את **המלכים אלא מן** שמן המשחה הנתון בתוך **הקרן,** ולא בתוך כלי אחר. שכן **שאול ויהוא** ש**נמשחו מן הפך** (פך חרס), **היתה מלכותן מלכות עוברת,** שלא נתקיימה מלכותם לזרעם אחריהם, כדרך פך חרס שנשבר, ואילו **דוד ושלמה** ש**נמשחו מן הקרן היתה מלכותן מלכות קיימת** לדורות. ועוד: **אין מושחין כהנים** למנותם כ**מלכים** לכתחילה. ומנין לנו דין זה? **אמר ר' יודה ענתונדרייא: על שם "לא יסור שבט מיהודה"** (בראשית מט, י), לומר שהמלכות ("שבט") שייכת לעולם לשבט יהודה (לדוד וזרעו אחריו) ולא לשבט אחר, והכהנים בני שבט לוי הם. **אמר ר' חייא בר אדא:** דין זה נלמד ממקום אחר: שנאמר: **"למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל"** (דברים יז, י). **מה כתיב בתריה** [מה כתוב בפסוק של אחריו]? **"לא יהיה לכהנים הלוים** חלק ונחלה עם ישראל", משמע שבדבר שנאמר בסמוך, המלוכה, לא יהיה לכהנים חלק בו.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:10
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:10](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:10)

ג שנינו שיהואחז נמשך למלך אף שהיה אחיו יהויקים גדול ממנו בשנתיים. ומביאים כי בענין זה **אמר ר' יוחנן: הוא** המלך שנקרא בכתוב **יוחנן** ("ובני יאשיה הבכור יוחנן והשני יהויקים והשלישי צדקיהו הרביעי שלום". דברי הימים א ג, טו) **הוא** זה שנקרא **יהואחז.** ושואלים: **והא כתיב** [והרי נאמר] באותו פסוק **"הבכור יוחנן",** ולדברינו הלא היה יהויקים גדול ממנו בשנתיים! ואומרים: אין הכוונה שהיה בכור ממש, ראשון לבנים, אלא שהיה **בכור למלכות,** שהיה הראשון מהבנים שנעשה מלך. **אמר ר' יוחנן: הוא שלום** ("הרביעי שלום"), **הוא צדקיהו.** ומקשים: **והכתיב** [והרי נאמר] **"השלישי צדקיהו והרביעי שלום"** (שם), והרי שלא היו אותו אדם! ומשיבים: הכוונה היא שהיה **שלישי לתולדות,** שהיה הבן השלישי של המלך יאשיהו, אבל היה **רביעי למלכות,** שמבין צאצאי אביו יאשיהו היה הוא רביעי למלוכה. ששני אחיו, יהואחז ויהויקים, ואחיינו יהויכין בן יהויקים מלכו לפניו. ומביאים ברייתא נוספת בענין שמותיו: **צדקיהו** — **שצידק עליו מדת הדין,** שכאשר שחט מלך בבל את בניו לעיניו וניקר את עיניו הצדיק צדקיהו את דין ה' בו. **שלום** — **שבימיו שלמה מלכות בית דוד,** שהוא היה המלך האחרון לבית דוד. ו**ריש לקיש אמר:** **לא שלום הוה שמיה** [היה שמו] **ולא צדקיהו הוה שמיה** [היה שמו] **אלא מתניה** היה שמו. **הדא הוא דכתיב** [זה הוא שנאמר]: **"וימלך מלך בבל את מתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו"** (מלכים ב כד, יז), שמלך בבל הוא שכינה את שמו צדקיהו אבל זה לא היה שמו האמיתי.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:11
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:11](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:11)

ד כיון שהוזכר במשנתנו הארון, מביאים עוד בעניינו. ש**אמר ר' יוחנן: באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי.** שכל מידות האמה שנאמרו בארון שנאמרו מידות של אמה ("אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו". שמות כה, י) הריהם באמה של שישה טפחים. ושואלים: **מאן תנא** [מיהו התנא] הסבור ש**באמה של ששה טפחים** היה הארון עשוי? ואומרים: **ר' מאיר היא. דתנן** [ששנינו במשנה], **ר' מאיר אומר: כל האמות** שמוזכרות בכתוב — **היו ב**אמה **בינונית** של שישה טפחים. ואילו **ר' יהודה אומר,** יש לחלק: **אמות הבנין** (לכתלים, לשערים ועוד) היו של **ששה** טפחים, אבל האמות **של כלים** (כלי השרת) היו של **חמשה.** **על דעתיה** [על דעתו] של **ר' מאיר דו אמר** [שאמר] ש**באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי,** צריכים לומר שכך הסדר בו: **אורכו של ארון** היה **חמשה עשר טפחים, דכתיב** [שנאמר] **"אמתים וחצי ארכו"** (שמות כה, ב), **אמתא אשיתא ואמתא אשיתא ופלגות אמתא** [אמה לשישה טפחים ואמה לשישה טפחים וחצי אמה] שהם **תלתא** [שלושה טפחים], הרי חמישה עשר טפחים, **וארבעה לוחות היו בו** בתוך הארון, **שנים** היו לוחות **שלמים, ושנים** לוחות **שבורים** שנשברו. ומנין שאף השבורים היו מונחים בארון — **דכתיב** [שנאמר] **"אשר שברת ושמתם בארון"** (דברים י, ב), שמתוך סמיכות הכתובים למדים שגם הלוחות השבורים היו מונחים בארון. ומסורת היא כי **הלוחות היו כל אחד ואחד ארכו ששה טפחים** ו**רחבו ששה.** אם **תן** ל**ארכן של** שני ה**לוחות** השלימים והשבורים **לאורכו של** ה**ארון, נשתייר שם שלשה טפחים** באורך, שהרי היה אורך הארון חמישה עשר טפחים ואורך שניהם ביחד שנים עשר טפחים, ונשארו איפוא עוד שלושה טפחים פנויים. **תן** (נכה, הורד) **מהם** מאותם שלושה טפחים **חצי טפח לכל כותל** מכתלי הארון, שזהו עובי עץ הארון עצמו, **נשתייר** איפוא בתוך הארון רווח **שני טפחים** כדי להניח שם את **ספר** ה**תורה** שכתב משה (ראה בבלי ב"ב יד,א). ולשיטה זו היו הלוחות מונחות בארון כך: **רחבו של ארון תשעה טפחים, דכתיב** [שנאמר] **"אמה וחצי רחבו"** (שמות כה, י), **אמתא אשיתא ופלגות אמתא תלתא** [אמה היא שישה טפחים וחצי אמה היא שלושה], סך הכל תשעה טפחים. **וארבעה לוחות היו בו, שנים שלימים ושנים שבורים.** ומנין שאף השבורים היו מונחים בארון — **דכתיב** [שנאמר] **"אשר שברת ושמתם בארון"** (דברים י, ב). **הלוחות היו כל אחד ואחד ארכן ששה טפחים ורחבן** של שנים מהם ביחד **ששה טפחים. תן רחבן של לוחות לרוחבו של ארון,** ו**נשתייר שם** איפוא **שלשה טפחים.** נכה, כאמור, **חצי טפח מכאן ל**עובי **כותל זה, וחצי טפח מכאן ל**עובי **כותל זה, ו**נותרו **טפחים לשילוט** (לשליטה, לרווח) **מקום שספר תורה מונח,** כדי להשאיר את המקום שיהיה ספר התורה מונח בתוכו ויוצא ונכנס בחזרה בריוח. זוהי שיטת ר' מאיר.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:12
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:12](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:12)

**ר' שמעון בן לקיש** חלוק על ר' יוחנן הסבור שמידות הארון היו באמה של ששה טפחים, ו**אמר: באמה בת חמשה טפחים היה הארון עשוי.** ומסבירים: **מאן תנא** [מיהו התנא] שסובר כי **ב**מידות של **אמה בת חמשה טפחים** היה הארון עשוי? הרי זה **ר' יהודה. דתנינן תמן** [ששנינו במשנה שם] במסכת כלים (פי"ז מ"י), **ר' יהודה אומר: אמת הבנין** שבה נמדד בנין בית המקדש של **ששה** טפחים היא, אמה **של הכלים חמשה, וההן ארון** [וארון זה] הרי **כלי הוא,** ולכן הוא נמדד בשל חמישה. ושיטת ר' שמעון בן לקיש כשיטה זו. נמצא אם כן ש**על דעתיה** [לפי דעתו, שיטתו] של **ר' יהודה דו אמר** [שהוא אומר] **באמה של חמשה טפחים היה** הארון עשוי, **אורכו** אם כן **עשוי שנים עשר טפח ומחצה, דכתיב** [שנאמר] **"אמתים וחצי ארכו"** (שמות כה, י), ולפי חשבון זה: **אמתא חמשה ואמתא חמשה ופלגות אמתא תרי ופליג** [אמה אחת היא חמישה טפחים, ואמה נוספת היא חמישה טפחים, וחצי אמה הם שנים וחצי טפחים], ובסך הכל שנים עשר טפחים וחצי. **וארבעה לוחות היו בו, שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב** [שנאמר] **"אשר שברת ושמתם בארון"** (דברים י, ב), **והלוחות היה כל אחד ואחד ארכן ששה טפחים ורחבן** של שתים מהם **ששה טפחים. תן ארכן של לוחות לארכו של ארון, ונשתייר שם חצי טפח** רווח, שהוא כמידת **אצבע** (רבע הטפח) **לכותל מכאן ו**כמידת **אצבע לכותל מכאן.** ולשיטה זו לא היה ספר התורה מונח בתוך הארון. ולשיטה זו היו הלוחות מונחות בארון כך: **רוחבו של ארון** היה **שבעה טפחים ומחצה, דכתיב** [שנאמר] **"אמה וחצי רחבו",** ו**אמתא חמשה** [אמה היא חמישה טפחים] **ופלגות אמתא תרי ופליג** [וחצי אמה היא שנים וחצי טפחים], ובסך הכל שבעה טפחים ומחצה. **וארבעה לוחות היו בו,** כאמור, **שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב** [שנאמר] **"אשר שברת ושמתם בארון".** **הלוחות היה כל אחד ואחד ארכן ששה טפחים ורחבן** של שנים מהם ביחד **ששה טפחים. תן** את **רחבן** (ששה טפחים) **לרוחבו של ארון** (שבעה טפחים ומחצה) **ונשתייר שם** איפוא **טפח ומחצה.** תן מתוכם **אצבע לכותל מכאן ואצבע לכותל מכאן,** ונותר איפוא חלל טפח, וממנו תן **חצי טפח** סמוך לכותל **מכאן וחצי טפח** סמוך לכותל **מכאן לשילוט,** כדי להשאיר רווח ללוחות. כיון שעסקנו בענין הארון מביאים עוד בעניינו.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:13
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:13](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:13)

**כיצד עשה בצלאל את הארון? ר' חנינא אמר: שלש תיבות עשאו,** כשהאחת גדולה מחברתה (ראה יומא עב,ב), **שתים** מהם **של זהב ואחת של עץ. נתן** את הקטנה ביותר שהיא **של זהב ב**תוך **של** **עץ** שהיתה בינונית **ו**את **של עץ ב**תוך **של זהב** הגדולה מכולן, **וציפהו** את שפת הארון של עץ העליונה אף היא בזהב, **דכתיב** [שנאמר] **"וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ"** (שמות כה, יא), ומאחר שכבר נאמר "וציפית" **מה תלמוד לומר** עוד **"תצפנו"?** אלא הרי זה **להביא** (ללמד) על **שפתו העליונה** של ארון העץ שגם היא היתה בציפוי של זהב. ואילו **ר' שמעון בן לקיש אמר: תיבה אחת עשאו** בצלאל לארון, **וציפהו** מכל צידיו בזהב, **דכתיב** [שנאמר] **"וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ".** ושואלים: אם כן **מה תלמוד לומר** שוב **"תצפנו"?** אלא **אמר ר' פנחס: להביא** (ללמד) שאם היה רווח **בין נסר לנסר,** שגם אותו צריך לצפות בזהב, כדי שלא תהיה פינה בארון שלא תהיה מצופה. כיון שעסקו בענין הלוחות, מביאים עוד בעניינם.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:14
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:14](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:14)

ושואלים: **כיצד היו הלוחות כתובים? ר' חנינה בן גמליאל אומר: חמשה** מעשרת הדברים היו כתובים **על לוח זה ו**ה**חמשה** האחרים **על לוח זה. הדא הוא דכתיב** [זה הוא שנאמר] **"ויכתבם על שני לוחות אבנים"** (דברים ד, יג), לומר: **חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה. ו**אילו **רבנן אמרי** [וחכמים אומרים]: כל ה**עשרה** דברים היו כתובים **על לוח זה, ו**בדיוק אותם ה**עשרה על לוח זה. הדא הוא דכתיב** [זה הוא שנאמר]: **"ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים"** (שם), לומר: **עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה. ר' שמעון בן יוחאי אומר: עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה,** שעל כל לוח היו כתובים פעמיים, **דכתיב** [שנאמר]: **"ויכתבם על שני לוחות אבנים",** לומר: **עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה. ר' סימאי אמר: ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה,** שכל עשרת הדברים היו כתובים ארבעה פעמים על כל לוח, פעם אחת על כל אחד מארבעת צידיו. **דכתיב** [שנאמר] **"מזה ומזה הם כתובים"** (שמות לב, טו), כלומר, **טטרוגה,** בארבעה צדדים. ועוד בענין הלוחות, **חנניה בן אחי ר' יהושע אומר: בין כל דבור ודבור** שהיה בעשרת הדיברות היו כתובים **דקדוקיה ו**מדרש **אותיותיה של תורה, דכתיב** [שנאמר] **"ממולאים בתרשיש"** (שיר השירים ה, יד), ו"תרשיש" הוא שמו של ים, וכוונת הכתוב שהתורה מלאה בכל אלו **כימא רבא** [כמו הים הגדול] שהוא מלא בגלים. וכדי לבאר מדרש זה מביאים ש**ר' שמעון בן לקיש כד הוה מטי הדין קרייה** [כאשר היה מגיע לפסוק הזה] "ממולאים בתרשיש" **הוה אמר** [היה אומר]: **יפה** ומתאים המשל ש**למדני חנניה בן אחי ר' יהושע** לנמשל. שכן **מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול** יש **גלים קטנים, כך בין כל דבור ודבור** בעשרת הדיברות היו כתובים **דקדוקיה ואותיותיה של תורה.** שנינו למעלה שנחלקו ר' מאיר ור' יהודה במידות הארון, וכן שלשיטת ר' מאיר היה ספר התורה של משה מונח אף הוא בתוך הארון, ולשיטת ר' יהודה לא היה מונח שם.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:15
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:15](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:15)

**אמר ר' תנחומא: איתקשיית קומי** [התקשיתי בבעיה זו לפני] **ר' פנחס,** כי **אתיא** [בא, עולה יפה] הפסוק שיובא להלן דווקא **כ**שיטת **ר' יהודה, ולא אתיא** [ולא באה] **כ**שיטת **ר' מאיר.** שכן **מאי טעמא** [מה הטעם] של **ר' יהודה?** — **דכתיב** [שנאמר]: **"לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' " וגו'** (דברים לא, כו), הרי שהיה ספר התורה מונח בצד הארון ולא בתוכו. וזהו **על דעתיה** [על דעתו, לפי שיטתו] של **ר' יהודה דו אמר** [שהוא אמר] **היכן היה ספר** ה**תורה** של משה **נתון?** — **כמין גלוסקייא** (מדף, תיבה) היה **עשוי לו** לארון **מבחוץ, והיה ספר** ה**תורה נתון בתוכו.** ושואלים: אם כן, **מאי טעמא** [מה הטעם] של **ר' מאיר** הסבור שספר התורה היה מונח בתוך הארון? ומשיבים: **דכתיב** [שנאמר] **"ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך"** (שמות כה, כא). ומלשון הכתוב משמע שתחילה ניתנה הכפורת על הארון ורק לאחר מכן ניתנה העדות בתוכו. ועל כרחך "עדות" זו היא ספר התורה של משה ולא הלוחות. שהרי הכפורת ניתנה על הארון רק לאחר שניתנו בה הלוחות, ואילו ספר התורה של משה לא היה יכול להינתן אז בתוך הארון שהרי נכתב רק בשנת הארבעים להיותם במדבר, זמן רב לאחר נתינת הכפורת על הארון. ומפורש איפוא בכתוב ("ואל הארון תתן את העדות") שספר התורה ניתן בתוך הארון, וכשיטת ר' מאיר. ומעירים: **על דעתיה** [על דעתו לפי שיטתו] של **ר' יהודה** יש לתרץ **דו אמר** [שהוא אומר] ביישוב הכתוב ש**אין מוקדם ומאוחר בתורה,** ופעמים דברים המאוחרים בזמן, באים יותר מוקדם בכתוב, **אלא** הרי זה כאילו נאמר **"ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך" ואחר כך "ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה".** וכיון שעסקנו בלוחות ובתורה מביאים את שאמר **ר' פנחס בשם ר' שמעון בן לקיש** בענין נתינה בסיני: **התורה שנתן לו הקדוש ברוך הוא למשה, נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה,** שהיו דבריה כתובים באש שחורה על גבי אש לבנה. **היא,** התורה עצמה, **אש מובללת** (בלולה) **ב**תוך **אש, חצובה מאש,** מתחת כסא הכבוד שהוא אש, **ונתונה מאש,** מהקדוש ברוך הוא עליו נאמר "אש אוכלה הוא" (דברים ד, כד. שם ט, ג). וזהו **דכתיב** [שנאמר] **"מימינו אש דת למו"** (דברים לג, ב), שהתורה שהיא אש ניתנה לישראל מימינו של הקדוש ברוך הוא.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:1
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:1](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:2:1)

א הלכה ב משנה הזכרנו במשנה הקודמת שהיו שלוש עשרה השתחוויות בבית המקדש, ומסבירים במשנה: **היכן היו השתחויות האלו? ארבע בצפון** העזרה, **וארבע בדרום, שלש במזרח, ושתים במערב,** הרי שלוש עשרה השתחוויות שהם **כנגד שלשה עשר** ה**שערים** שהיו בעזרה. ומפרטים אלו הם: שערים **דרומיים** לפי הסדר החל מה **סמוכים למערב** הם: **שער העליון** (השער הסמוך לצידו המזרחי של המקדש, שכיון שהיה הר הבית משופע ממזרח למערב היה שער זה גבוה לעומת אחרים)**,** **שער הדלק** (דרכו היו מכניסים את העצים למערכה שעל המזבח), **שער הבכורות** (דרכו היו מכניסים את בכורות הבהמות הטהורות להקרבה הנשחטים אף בדרום העזרה), **שער המים. ולמה נקרא שמו** של שער זה **'שער המים'?** — **שבו** היו **מכניסין** לעזרה **צלוחית** **של ניסוך המים בחג** הסוכות, שבה היו מביאים את המים ממעין השילוח. **ר' אליעזר בן יעקב אומר:** לא על שם כך, אלא **בו המים מפכים** (זורמים כמפי הפך) **ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית,** ואחר כך יהפכו להיות לנהר גדול לעתיד לבוא. **לעומתן** השערים **בצפון,** לפי הסדר החל מה **סמוכים במערב,** והם: **שער יכניה, שער הקרבן** (דרכו היו מכניסים את קרבנות קדשי הקדשים לשחיטה, שכן שחיטתם צריכה להיות בצפון), **שער הנשים** (דרכו היו הנשים נכנסות לעזרה לסמוך על קרבנותיהן), **שער השיר** (דרכו היו מכניסים לעזרה את כלי השיר). **ולמה נקרא שמו 'שער יכניה'?** — **שבו יצא** המלך **יכניה בגלותו.** שקודם צאתו לגלות (שהגלהו נבוכנצר) בא להפרד מבית המקדש ויצא משם דרך שער זה. והשערים **שבמזרח** הם: **שער נקנור** (הנקרא על שמו של נקנור שהביא דלתות שער זה ממצרים. ראה יומא לח,א), **ושני פשפשין** (פתחים קטנים) **היו לו** לשער ניקנור, **אחד מימינו ואחד משמאלו, ו**עוד היו **שנים,** שני שערים, **במערב ולא היה להן שם.** ובסך הכל הם שלושה עשר שערים.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:2
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:2](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:2:2)

א גמרא שנינו במשנה שהיו לעזרה שלושה עשר שערים. ומעירים: **מתניתין** [משנתנו] שיטת **אבא יוסה בן יוחנן היא,** ש**אמר** במשנה במסכת מידות (פ"ב מ"ו) שההשתחוויות היו **כנגד שלשה עשר שערים. ברם כרבנן** [כדעת חכמים] (שם פ"א מ"ד) רק **שבעה שערים היו בעזרה.** אם כן **על דעתייהו דרבנן** [על דעתם של חכמים] **היכן היו** מקומות **השתחוואות הללו** שאינם כנגד השערים? ומשיבים: **כי ההיא דתנינן תמן** [כמו ששנינו שם] (מידות פ"ב מ"ג) **שלש עשרה פרצות היו בו** בסורג (מחיצה העשויה נקבים נקבים שעמדה בין חומת הר הבית לחומת העזרה) **שפרצום מלכי יון** כדי שיוכלו הנכרים להכנס דרכם לפנים מן הסורג ולהראות שגם הנכרים מותרים בכניסה שם, וכשחזרו וכבשו ישראל את ירושלים והמקדש מן היוונים **וחזרו וגדרום בני חשמונאי** לאותם פרצות, **וגזרו כנגדן שלש עשרה השתחוואות,** שכל המקיף את העזרה, כשמגיע לאחד מן המקומות שהיתה שם פרצה וגדרוה, משתחווה שם, להודות על אבדן שלטון יון בארץ ישראל וביטול גזירותיהם. בין השערים שנמנו במשנה נמנה גם שער המים, ולשיטת ר' אליעזר בן יעקב נקרא כך, משום שבו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:3
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:3](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:2:3)

ומביאים עוד בענין זה: **כתיב** [נאמר] בנבואה המתייחסת לאחרית הימים **"והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים** חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון בקיץ ובחורף יהיה" (זכריה יד, ח). ו**תני** [שנינו בברייתא] בענין זה: **מבית קדשי קדשים עד הפרוכת** יהיה קילוח המים דק מאד **כ**עובי **קרני** (משושי) **סילי וכיליי,** שהם מיני שבלולים. שיזרמו המים בזרם קטן כמו "קרני" השבלולים. **מן** ה**פרוכת עד מזבח הזהב** יהיה הקילוח רחב יותר ו**כ**עובי **קרני** (משושי) **חגבים. מ**מקום **מזבח הזהב עד** ה**עזרות** יתרחב הקילוח ויהיה **כחוט של שתי** של אריג. **מן העזרות עד מפתן הבית** יהיה רחב יותר ו**כחוט של ערב,** שכרגיל הוא חוט יותר עבה מאשר חוט של שתי. **מיכן ואילך** יתרחב זרם המים **כ**זרם היוצא **מפי הפך.** עוד שנינו בענין זה בברייתא אחרת: **כתיב** [נאמר] **"והנה מים מפכים מן הכתף הימנית. בצאת האיש קדים וקו בידו וימד אלף באמה ויעבירני במים מי אפסים"** (יחזקאל מז ב—ג). שאלף אמה ממקום יציאתם היה גובה המים רק כ"מי אפסים", כלומר, **עד קרסולה** [הקרסוליים]. ולאחר מכן נאמר **"וימד אלף ויעבירני במים מי ברכים"** (שם פסוק ד), שלאחר מרחק אלף אמה נוספים הגיע גובה המים **עד ברכייה** [הברכיים]. לאחר מכן **"וימד אלף ויעבירני מי מתנים"** (שם), שכשמדד עוד אלף אמה היה כבר גובה המים **עד מתנייא** [המתניים]. **מכאן ואילך** הלכו המים וגבהו עד ש**"וימד אלף נחל אשר לא אוכל לעבור",** שכאשר מדד אלף אמה נוספים היו המים כה גבוהים עד ש**אפילו לבירנין** (ספינה) **גדולה אינה יכולה לעבור בו,** מפני שטף המים. **מאי טעמא** [מה הטעם], מה הראיה לכך בכתוב? — שנאמר **"וצי אדיר לא יעברנו"** (ישעיהו לג, כא), **מפני מה?** — **"כי גאו המים מי שחו** נחל אשר לא יעבר" (יחזקאל מז, ה). **מהו "מי שחו"?** — שיגאו המים ויזרמו בשטף עד שיימנעו **מלשוט** (מלשחות) בהם. וכן **אמר רב חונה** ש"מי שחו" הכוונה למניעה מלשוט, שכן **באתרין קרו לשייטא שחונא** [במקומינו קראו לשייט שוחה], ולכן זהו "מי שחו", מים של שחייה, של שייטים. כעין האמור **"ופרש ידיו בקרבו כאשר יפרש השוחה לשחות"** (ישעיהו כה, יא). פירוש אחר: **מהו "מי שחו"? אמר ר' יוסי בי ר' בון: מיין דמתמללין בעלמא** [מים שמדובר בהם בעולם]. "שחו" מלשון שיחה, שיהיה נחל זה שיחה בפי כל לרוב מימיו ושטף זרימתו. ומביאים עוד בענין אותו נחל: **כתיב** [נאמר] **"ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושל ם לחטאת ולנידה"** (זכריה יג, א). שישמש אז נחל זה לטהרת בית דוד ויושבי ירושלים. ותוהים: והרי באותה מידה יכול יהיה נחל זה לשמש לטהרת כל אחד מישראל, ומדוע ציין הכתוב דווקא דווקא את בית דוד ויושבי ירושלים? ומשיבים: הפסוק אינו עוסק במי שראוי להיטהר במי נחל זה, אלא בהגדרת קטע הנחל לענין סוגי השימוש בו. וכפי שפירש **ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן** פסוק זה, ש**מ**מקום מושב **בית דוד ועד** מקום **יושבי ירושל ם** יהיו המים הזורמים בו מוגדרים כ'מים חיים' ו**כשרים** גם **ל**טהרת **נדה ו**גם **ל**מי **חטאת** של פרה אדומה, שצריכים להיות מים חיים דווקא. **מכאן ואילך,** מהנקודה הזו והלאה, כיון שיעברו במי ימים (כמבואר להלן) ויתערבו בהם, **מי תערובות הם,** שאמנם הם **כשרים ל**טהרת **נדה** אבל הם **פסולים למי חטאת.** פירוש אחר לפסוק זה **אמר ר' אלעזר: מ**מקום מושב **בית דוד ועד** מקום **יושבי ירושל ם כשרים ל**טהרת **נדה ול**מי **חטאת, מכאן ואילך מי קטפריסות** (מי מדרון) **הן** ו**פסולין לנדה ולחטאת.** ואף לשיטה זו אין פסוק זה עוסק בראויים להיטהר במי נחל זה, אלא בהגדרת קטעי הנחל לענין סוגי השימוש במים הזורמים בהם.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:4
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:4](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:2:4)

בהמשך נבואת יחזקאל אודות אותו נחל **כתיב** [נאמר]: **"ויאמר אלי המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה** וירדו על הערבה ובאו הימה אל הימה המוצאים ונרפאו המים" (יחזקאל מז, ח), והכוונה: "הגלילה הקדמונה" **זה ים של סמכו,** הוא הנקרא בימינו אגם החולה, בגליל, בצפון ארץ ישראל. **"וירדו אל הערבה"** — **זה ים של טבריא,** ים כינרת, **"ובאו הימה"** — **זה ים המלח, "אל הימה המוצאים"** — **זה הים הגדול,** הים התיכון. **ולמה נקרא שמו** של ים זה **"מוצאים"?** — **כנגד שתי פעמים שיצא** הים ופרץ אל תוך היבשה, **אחד בדור אנוש, ואחד בדור הפלגה,** להזהיר את בני האדם שפורענות עתידה לבוא עליהם. ולהיכן יצא? **ר' לעזר בשם ר' חנינה** אומר: **בראשונה** (בדור אנוש) **יצא** הים **עד קלבריאה** שהיא בדרום איטליה, **ובשניה** (בדור הפלגה) **יצא** הים **עד כיפי** (סלעי) **ברבריאה** שהם בצפון אפריקה סמוך למפרץ גיברלטר. **ר' אחא בשם ר' חנינה** אומר: **בראשונה יצא** הים **עד כיפי ברבריאה ובשניה יצא עד עכו ועד יפו.** וראיה לשיטה זו, ממה שאמר הכתוב: **"עד פה תבא ולא תוסיף"** (איוב לח, יא), "עד פה" הוא כאילו נאמר "עד כה", והרי זה רמז לעכו, ומשמעות הכתוב היא אם כן: **עד עכו תבא ולא תוסיף. "ופה ישית בגאון גליך"** — "ופה" רמז ליפו, ומשמעות הכתוב היא: **עד יפו אשית גאון גליך.** שנינו למעלה שמי הנחל היוצא מהמקדש יגיעו לארבעה ימים: ים סמכו, ים של טבריא, ים המלח והים הגדול. ושואלים: **ניחא ימא רבא וימא דמילחא** [נוח שבאים המים החיים מבית המקדש אל הים הגדול, הים התיכון, ואל ים המלח] שמימיהם מלוחים **בשביל למיתקן** [למתק אותם], שיהפכו המים להיות מתוקים, ואולם אל **ימא דטבריא** [הים של טבריה, ים כינרת] ו**ימא דסמכו** [והים של סמכו, אגם החולה] שמימיהם מתוקים, למה באים לשם מים? ומשיבים: שעל ידי מים אלו יתברכו מי האגמים הללו **לרבות** את **דגתם. דכתיב ביה** [שנאמר בו] **"למינה תהיה דגתם"** (יחזקאל מז, י), וכוונת הכתוב: **למיני מינים תהיה דגתם,** דגים רבים ושונים מאד. ובענין דומה **תני** [שנויה ברייתא], **אמר רבן שמעון בן גמליאל: מעשה שהלכתי לציידן** שבצפון הכינרת, **והביאו לפני יותר משלש מאות מיני דגים בתמחוי** (בקדירה) **אחד.** ושבים לדרשת הכתובים ביחזקאל.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:5
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:5](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:2:5)

נאמר: **"ונרפאו המים"** (יחזקאל מז, ח) ולהלן נאמר: **"בצאתיו וגבאיו ולא ירפאו למלח ניתנו"** (שם פסוק יא). ותוהים: למעלה **כתיב** [נאמר] **"ונרפאו המים", ואת אמרת** [וכאן אתה אומר] **ולא ירפאו המים?!** ומשיבים: **מקום הוא ושמו "ולא ירפאו",** ופסוק זה ממשיך ומפרט את המקומות בהם ירפאו המים: הביצות ("בצאתיו"), והגבאים ("וגבאיו"), וכן המקום שמכונה "לא ירפאו".


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:6
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:6](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:2:6)

עוד **כתיב** [נאמר] שם: **"ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתם פריו לחדשיו יבכר** כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה" (שם יב). ומהו "לחדשיו יבכר"? **תני** [שנינו בברייתא], ש**אמר ר' יהודה: לפי שבעולם הזה** ה**תבואה עושה,** כלומר, מבשילה את דגנה בערך **לששה חדשים** מיום זריעתה, **ואילן עושה,** מבשיל פירותיו, בערך **לשנים עשר חודש** מזמן שנקטפו פירותיו בפעם הקודמת, **אבל לעתיד לבוא** תהא **התבואה עושה** דגנה **לחדש אחד, ואילן עושה** פירותיו **לשני חדשים.** **מאי טעמא** [מה הטעם], מהו הרמז בכתוב לכך? **"לחדשיו יבכר",** כלומר, "לחדשיו" — לשון רבים, כלומר, לשני חודשים. ומן הסתם כשם שבעולם הזה זמן הבשלת התבואה הוא כמחצית הזמן הדרוש להבשלת הפירות, כך גם לעתיד לבוא, ומכאן שתבשיל אז התבואה בחודש אחד. דעה אחרת, **אמר ר' יוסי: לפי שבעולם הזה התבואה עושה לששה חדשים ואילן עושה לשנים עשר חדש, אבל לעתיד לבא** תהא **התבואה עושה לחמשה עשר יום ואילן עושה לחדש אחד. שכן מצינו שעשת** (עשתה) **התבואה בימי** הנביא **יואל** ובשלה דגן **לחמשה עשר יום וקרב ממנה** מנחת **העומר,** בט"ז בניסן באותה שנה, שזרעו אותה והקריבו ממנה את העומר בתוך חמישה עשר ימים לזריעתה. **מאי טעמא** [מה הטעם], מה הראיה לדבר? — ממה שנאמר בספר יואל **"ובני ציון גילו ושמחו בה' אלהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון"** (יואל ב, כג). שאמרו חכמים (ראה בבלי תענית ה,א) שבאותה שנה היתה בצורת וירדו גשמים בפעם הראשונה ("מורה", כלומר, יורה) באחד בניסן, וציוה הנביא לישראל לזרוע את שדותיהם, ונעשה להם נס ומצאו די זרעים לזריעה, וירד להם הגשם פעם שניה בחמשה בניסן, וצמחה התבואה כה מהר עד שהקריבו ממנה את העומר בט"ז בניסן. ואף לעתיד לבוא יהא כך. **ומה מקיים** (ואיך מסביר) **ר' יוסי** את מה שנאמר **"לחדשיו יבכר"** שמשמעו לשני חודשים — **בכל חודש וחודש יהיה** האילן **מבכר,** וזהו "לחדשיו". עוד נאמר שם: **"ועלהו לתרופה"** (יחזקאל שם יב), ונחלקו חכמים בפירוש הדברים. **ר' יוחנן אמר:** "תרופה" הוא כמו "טרפיה", כלומר, מזונו. וכוונת הפסוק: **תרפיה מציץ עליה** [למאכלו הוא מוצץ את עליו] של העץ הגדל על שפת אותו נחל **ותרף** [ומאכל זה] הוא **מזונה** [מזונו]. כלומר, שיהיו עלי עץ זה כפירותיו. ואילו **רב ושמואל** פירשו שניהם "לתרופה" כעין נוטריקון — "להתיר פה", ואולם נחלקו במשמעו. **חד** [אחד] מהם **אמר: להתיר פה שלמעלן,** כלומר, להתיר ולפתוח פיהם של אילמים. שהאילם שיאכל מעלי עץ זה יתחיל לדבר. **וחד** [אחד] מהם **אמר: להתיר פה שלמטן,** שהוא כינוי לרחם, פתחה התחתון של האשה, שהעקרות שרחמן כביכול סגור, תוכלנה ללדת. באופן דומה נחלקו **ר' חנינה ור' יהושע בן לוי, חד** [אחד] מהם **אמר:** **להתיר פה עקרות, ו****חד** [אחד] מהם **אמר: להתיר פה אלמים.**


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:7
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:7](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:2:7)

במנין השערים במקדש שנינו במשנה: **ולעמתן,** לעומת אלו שבדרום, היו שערים נוספים **בצפון,** וביניהם היה שער יכניה שממנו יצא המלך יכניה לגלות. ובענין זה מסופר, **את** [אתה] **מוצא: בשעה שעלה נבוכדנאצר לכאן** לארץ ישראל כדי לסלק את יהויכין (יכניה) מכסא מלכותו (שלושה חודשים לאחר שהמליכוהו תחת אביו יהויקים) **בא וישב לו בדופני של אנטוכיא,** שם קבע לעצמו את מקומו למחנותיו. **ויצאה סנהדרין גדולה לקראתו, ואמרה לו,** שאלה אותו: האם **הגיע זמן הבית הזה ליחרב,** שלשם כך הגעת? **אמר להן:** לא כך, אלא **אותו** מלך **שהמלכתי עליכם תנוהו לי** כשבוי **ואני הולך.** **באו ואמרו ליהויכין מלך יהודה: נבוכדנאצר בעי לך** [רוצה אותך] לקחת אותך כשבוי לבבל. **כיון ששמע מהן כך, נטל מפתחות של בית המקדש, עלה לגגו של היכל, אמר לפניו:** **רבונו של עולם, לשעבר היינו נאמנים לך,** היינו נאמנים בעיניך, **והיו מפתחותיך מסורין לנו, עכשיו שאין אנו נאמנים הרי מפתחותיך מסורין לך.** ונחלקו בזה **תרין אמוראין,** **חד** [אחד] מהם **אמר:** ש**זרקן** יהויכין את המפתחות כלפי מעלה, לשמים **ועוד לא ירדו** חזרה משם. **וחד** [אחד] מהם **אמר:** **באה כמין יד** מן השמים **ונטלתן מידו. כיון שראו כל** **חורי** (אצילי, גדולי) **יהודה כן** שמן השמים הסכימו לדבריו ועברו מפתחות המקדש לרשות שמים, **עלו לראש גגותיהן ונפלו ומתו. הדא הוא דכתיב** [זה הוא שנאמר] **"משא גיא חזיון מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות. תשואות מלאה עיר הומיה** קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה" (ישעיה כב, א—ב). כלומר, נבואה ("משא") על ירושלים ("גיא חזיון"): מה לך איפוא ירושלים כי עלו אציליך לגגות המקדש ונפלו משם אל מותם? את ירושלים שהיית "תשואות מלאה", "עיר הומיה", "קריה עליזה", חלליך לא חללי חרב או מתי מלחמה היו, אלא מנפילה מגגות.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:3:1
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:3:1](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:3:1)

א הלכה ג משנה שנינו במשנה בתחילת הפרק ששלושה עשר שלחנות היו במקדש. ובאה משנתנו לפרט את מקומם ושימושם במקדש. **שלשה עשר שלחנות היו במקדש, שמונה** מהם שהיו **של שייש** היו מונחים **בבית המטבחיים,** בצפון המזבח, ששם היו שוחטים את קדשי הקדשים, **שעליהן,** על שולחנות אלה היו **מדיחין** (רוחצים) **את הקרביים** של הקרבנות. והיו של שיש משום שהוא חומר קר, ושומר על טריות הבשר. **ושנים** שולחנות נוספים היו מונחים **במערב הכבש** בדרומו של המזבח, **אחד** מהם היה **של שייש ואחד** מהם היה **של כסף. על** השולחן **של שייש** היו **נותנין את האברים** העומדים להקרבה, ומשם היו מעלים אותם על המזבח, **ועל** השולחן **של כסף** היו מניחים את תשעים ושלושה **כלי** ה**שרת** אשר היו מוציאים בתחילת כל יום מלשכת הכלים לצורך עבודת היום. **ושנים** שולחנות אחרים היו **באולם** אשר לפני ההיכל **מבפנים** האולם **על** (אצל) **פתח הבית, אחד** מהם היה **של שייש ואחד** מהם היה **של זהב. על** זה **של שייש** היו **נותנין** את **לחם הפנים בכניסתו** בערב שבת לאחר אפייתו עד העברתו לשולחן הפנים. **ו**את הלחם הישן היו מניחים **על** שולחן **של זהב ביציאתו,** ומשם היה מתחלק לכהנים. וטעם הדבר שבהכנסתו היה מונח הלחם על של שיש ואילו ביציאתו היה מונח על של זהב — **שמעלין בקודש ולא מורידין,** כי כיון שהיה הלחם מונח כבר לפני ה', אי אפשר להניחו אלא במקום מעולה יותר ממה שהיה בו בתחילה. ועוד שולחן **אחד של זהב** היה **מבפנים** בצפון ההיכל **שעליו** היה מונח **לחם הפנים תמיד.** ובסך הכל הרי הם שלושה עשר שלחנות.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:3:2
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:3:2](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:3:2)

ב גמרא שנינו במשנה שבכניסתו היו מניחים את לחם הפנים על שולחן של שיש. ומביאים כי **תני** [שנינו בברייתא] דעה חולקת והסבורה כי בכניסתו הניחוהו **על של כסף.** ואומרים: לשיטת משנתנו שבכניסתו היה מונח על של שיש **ר' יוסי בשם ר' שמואל בר רב יצחק ר' חנניה מטי בה** [היה מושך את השמועה הזו, נוטה לאומרה] **בשם ר' יוחנן: לית** [לא היה] **כאן** שולחן **של כסף מפני שהוא מרתיח,** כלומר, הוא גורם לדברים המונחים על גביו להתחמם, וחששו שמא יתחמם הלחם ויתעפש. ושואלים: האם **לא כן תני** [כך שנינו]: **זה אחד מן הנסים שנעשו בבית המקדש, שכשם שהיו מניחין אותו** את לחם הפנים ב**חום** כשהיה יוצא מן התנור, **כך היו מוציאין אותו** ב**חום, שנאמר "לשום לחם חם ביום הלקחו"** (שמואל א כא, ז), שבעת הסרתו משולחן הפנים לאחר שבוע ימים, היה חם כבשעה שהניחוהו עליו. ומדוע חששו איפוא להניחו על גבי שולחן של כסף, שהרי יישאר ממילא חם?! ומשיבים: **ר' יהושע בן לוי אמר: אין מזכירין מעשה נסים.** שלמרות שאכן קורים ניסים, אין לכתחילה לסמוך על הנס, אלא יש לעשות את הדברים שיהיו כדרך הטבע, ולכן דאגו שלא יתקלקל הלחם בגלל שולחן הכסף. מסופר, **בעון קומי** [שאלו לפני] **ר' אילא:** אם באחת השבתות **לא היה שם לחם** חדש כדי להניחו על שולחן הפנים במקדש במקום הישן, **מהו להניחו** את הלחם שישאר שם על שולחן הפנים **לשבת הבאה?** האם מאחר וכבר הגיע זמן הסרתו מן השולחן וחלוקתו לכהנים, אם ישאר שם לאחר מכן הריהו כ'נותר' וייפסל בלינה. או שמא מאחר ואין עתה לחם אחר, הריהו לחמו של השולחן ואינו נפסל בלינה עד הכנסת לחם חדש? **אמר לון** [להם] ר' אילא: **כתיב** [נאמר] **"ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד"** (שמות כה, ל), "תמיד" — שיהיה מונח **לחם פנים** תמיד על השולחן ו**אפילו** הוא **פסול,** ובלבד שיהיה שם לחם.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:3:3
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:3:3](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:3:3)

כיון שעסקו בשולחן הפנים, מביאים עוד מה ששנינו בעניינו בברייתא: **עשרה שלחנות** כדוגמת שולחן הפנים **עשה שלמה** המלך למקדש, **דכתיב** [שנאמר] בשלמה: **"ויעש שולחנות עשרה וינח בהיכל חמשה מימין וחמשה משמאל".** (דברי הימים ב ד, ח). וכדי לבאר פיסקה זו בברייתא מפסיקה הגמרא ותוהה: **אין תימר** [אם תאמר] כי "מימין" ו"משמאל" מתייחסים לצידי ההיכל, שהעמיד שלמה **חמשה** מהשלחנות **בדרום** ההיכל משמאל לפתחו, **וחמשה** מהם **בצפון** ההיכל מימין לפתחו — אי אפשר לומר כן, **והלא אין השלחן כשר אלא** כשהוא מונח **בצפון** ההיכל, **שנאמר "ואת השלחן תתן על צלע צפון"** (שמות כו, לה)! אם כן, **מה תלמוד לומר "חמשה מימין וחמשה משמאל"?** אלא שהיה שלחנו של משה מונח בהיכל ו**חמשה** מהשלחנות שעשה שלמה היו מונחים **מימין שלחנו של משה וחמשה** מהם **משמאלו.** **אף על פי כן** שהיו בהיכל המקדש הרבה שולחנות, **לא היה** הכהן **מסדר** את לחם הפנים **אלא ב**שלחנו **של משה בלבד, שנאמר** "ויעש שלמה את כל הכלים... ו**את השלחן אשר עליו לחם הפנים"** (מלכים א ז, מח), "השלחן" בה"א הידיעה, ללמד שהיה שולחן אחד מיוחד עליו היו עורכים את לחם הפנים, ובודאי שהיה זה שלחנו של משה. ואילו **ר' יוסי בי** [בנו] של **ר' יהודה אומר: על כולן היה מסדר** את לחם הפנים (פעם על זה ופעם על אחר), **שנאמר "את השולחנות ועליהם לחם הפנים"** (דברי הימים ב ד, יט), משמע שעל כולם היה לחם. ועוד בענין שולחן לחם הפנים, **תני** [שנויה ברייתא]: כל השולחנות (של משה ושל שלמה) מ**מזרח ומערב** (למערב) בצפון ההיכל **היו** **נתונין,** שאורכם היה לאורך ההיכל. אלו **דברי רבי. ר' אלעזר בי** [בנו] של **ר' שמעון אומר:** מ**צפון ודרום** (לדרום) **היו נתונין,** שאורכם היה לרוחב ההיכל. ומעירים: **מאן דאמר** [מי שאומר] שהיו השולחנות מונחים בין **מזרח ומערב** בצפון ההיכל — **ניחא** [נוח מובן הדבר], שכן **כולהן** [כולם], כל השולחנות הללו, היו **ראויין לשירות,** ולכן העמידום במקום ובצד הראוי למלאכתם, שהרי צפון ההיכל הוא מקום השולחן, כנאמר: "והשלחן תתן על צלע צפון" (שמות כו, לה). אבל **מאן דאמר** [מי שאומר] שהיו מונחים בין **צפון ודרום** אם כן **נמצא** שה**שלחן,** כלומר, חמישה מהשולחנות, מונחים היו **בדרום** ההיכל שלא במקומם הראוי, ושלא כדין! **ומנורה בצפון. (והא) תני** [שנינו בברייתא]: **השלחן היה נתון מחצי הבית ולפנים,** בחציו הפנימי של ההיכל, **משוך** (מורחק) **מן הכותל שתי אמות ומחצה כלפי הצפון** (צפון ההיכל), ובאותו רווח היו הכהנים המסדרים את לחם הפנים על השולחן עומדים. **ומנורה** היתה בצד האחר של ההיכל **כנגדו** (ממול השולחן) **בדרום** ההיכל, ואף היא, כמו השולחן, היתה משוכה מן הכותל שתים וחצי אמות. **מזבח הזהב היה נתון** בדיוק **באמצע** רוחב **הבית,** ו**חולק את הבית** לאורכו, ולא עמד בדיוק באמצע אורך ההיכל, אלא כולו עמד בחלקו המערבי של ההיכל נוטה **מחציו** של ההיכל **ולפנים** כלפי בית קודש הקדשים, **משוך קימעא** (מעט) ממקום השלחן והמנורה **כלפי חוץ. ו**מאחר שאורך הבית כולו שישים אמות (ההיכל ארבעים וקודש הקדשים עשרים), נמצא איפוא ש**כולהן** [כולם, כל הכלים האמורים] **היה נתון משליש הבית ולפנים,** כלומר, בתחילת השליש השני.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:3:4
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:3:4](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:3:4)

**עשר מנורות** כדוגמת המנורה שעשה משה **עשה שלמה** המלך, **שנאמר "ויעש את מנורת הזהב עשר כמשפטו ויתן בהיכל חמש מימין וחמש משמאל"** (דברי הימים ב ד, ז). וקודם שמסיימים להביא את דברי הברייתא כולה תוהים: **אין תימר** [אם תאמר] שכוונת הברייתא ב"ימין" ו"שמאל" שהיו אותן מנורות מונחות משני צידי פתח ההיכל, **חמש בצפון** העזרה **וחמש בדרום** העזרה, **והלא אין המנורה כשירה אלא** כשהיא מונחת **בדרום** העזרה, **שנאמר: "ואת המנורה** תתן **נוכח השלחן על ירך המשכן תימנה** (=דרומה) **"**(שמות כו, לה). ו**מה** אם כן **תלמוד לומר "חמש מימין וחמש משמאל"? אלא חמש מימין מנורתו של משה וחמש משמאלה.** וממשיכה הברייתא: ו**אף על פי כן לא היה מבעיר אלא** את **של משה בלבד, שנאמר "ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב"** (דברי הימים ב יג, יא), "מנורת" — לשון יחיד. ואילו **ר' יוסה בי** [בן] **ר' יהודה אומר: על כולן,** על כל אחת עשרה המנורות (אחת של משה ועשר של שלמה), **היה** הכהן **מבעיר** (בכל פעם על מנורה אחרת), **שנאמר "ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט לפני הדביר זהב סגור"** (שם ד, כ), "מנורות" — לשון רבים, ללמד שכולן שימשו להדלקת הנרות. כיון שהזכירה הברייתא את הפסוק בדברי הימים "ואת המנורות ונרותיהם" וכו', מביאים ודורשים את הפסוק שלאחריו. מה שנאמר: **"****והפרח והנרות והמלקחים זהב הוא מכלות זהב"** (שם כא) בא לומר ש**הן,** כל המנורות הללו, **כילו** את **זהבו של משה,** שזיקקו את הזהב וכילו ממנו הרבה עד שהגיע לזהב טהור. ובענין זה **תני** [שנה בברייתא] **רב יהודה בשם** החכם **אסי: היה שלמה נוטל אלף ככרי זהב, ומכניסן לכור, ומוציאן** ועושה כן שוב ושוב **עד** שהיו מזוקקים כל כך **שהוא מעמידן על** ככר **אחד, לקיים מה שנאמר** במנורה שעשה משה **"ככר זהב טהור עשה אותה" וגו'** (שמות לז, כד) שכולה זהב טהור לגמרי. **תניא** [שנויה ברייתא], ש**אמר ר' יוסי בי** [בן] **ר' יהודה: מעשה במנורת זהב** אחת מכמה (ראה חגיגה כו,ב) **שעשה משה במדבר, והיתה** מנורה זו **יתירה דינר זהב** על ככר שהוא משקל המנורה כפי שציינה התורה ("ככר זהב טהור יעשה אותה". שמות כה, לט) **והכניסוה לכור שמונים פעם** כדי לצרפה מן הפסולת ולהפחית בכך ממשקלה, **ולא חסרה** בכך **כלום** ממשקלה. והרי שאין צירוף הזהב בכור היתוך מועיל להפחתת משקל הזהב, ואיך אם כן לאחר שצירף שלמה את זהבו, כמובא למעלה, נותר בידו רק כדי אחד מאלף?! ומשיבים: אין הדברים סותרים, **ויאות** [ונכון הוא]. שכן **עד דלא יקום על ברריה** [עד שלא עומד על ברירותו, נקיונו המושלם] — **הוה חסר סגין** [היה חסר הרבה], שצירופו בכור ההיתוך מפריד ממנו את הסיגים ומפחית בכך את משקלו, ואולם **מן דו קיים על ברריה** [משהוא עומד כבר על ברירותו, נקיונו המושלם] — שוב הוא **לא חסר כלום.** והזהב שהיה ביד שלמה, שלא כשל משה, לא היה מתחילתו נקי ומזוקק מסיגים.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:1
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:1](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:4:1)

א הלכה ד משנה **שלשה עשר שופרות** (קופות שצורתן כשופר, רחב מלמעלה וצר מלמטה) **היו במקדש, ו**היה **כתוב עליהן,** על כל אחד מהם, לצורך מה הכסף הניתן בו. על האחד היה כתוב **"תקלין חדתין"** [שקלים חדשים]; **ו**על האחר היה כתוב שנועד ל**"תקלין עתיקין"** [שקלים עתיקים, ישנים]; ועל אחר היה כתוב **"קנין";** **ו**על האחר היה כתוב **"גוזלי עולה";** ועל האחר היה כתוב **"עצים",** למנדב עצים למערכה שעל המזבח; ועל האחר היה כתוב **"לבונה",** למנדב לבונה הבאה עם המנחה; ועל האחר היה כתוב **"זהב לכפורת",** למי שנדב זהב למקדש. ועוד **ששה** שופרות ששימשו **ל**קניית בהמות לעולות **נדבה.** ובסך הכל שלשה עשר שופרות הם. השופר שהיה כתוב עליו **"תקלין חדתין"** [שקלים חדשים] היה מיועד לשקלים (מחצית השקל) **ש**היו מביאים **בכל שנה ושנה** לצורך אותה שנה, והיו מוציאים אותם משם ומצרפים אותם לשאר השקלים שבלשכה. **ו**זה שכתוב עליו "תקלין **עתיקין"** היה מיועד לשקלים שהביא **מי שלא הביא** את מחצית שקלו **אשתקד** (בשנה שעברה) ו**שוקל** (נותן שקלו) **לשנה הבאה,** כלומר, זו שלאחריה, שנה זו; המעות שבשופר שכתוב עליו **"קנין" הן** מיועדות רק לקניית **תורין** לקרבנות העוף; **ו**המעות שהשופר שכתוב עליו **"גוזלי עולה" הן** מיועדות רק לקניית **בני יונה** עבור עולת העוף; ו**כולן,** כלומר, הן המעות שב"קינין" והן אלה שב"גוזלי עולה" מיועדות ל**עולות** נדבה בלבד. אלו **דברי ר' יהודה.** **וחכמים אומרים:** הן המעות שב"קינין" והן המעות שב"גוזלי עולה" היו מיועדות הן לתורים והם לבני יונה, אלא שהמעות שבשופר **"קנין"** היו מיועדות לקרבנות חובה של זב, זבה, יולדת ומצורע, **אחד חטאת ואחד עולה.** ואילו המעות שבשופר **"גוזלי עולה"** היו מיועדות **כולן** ל**עולות** נדבה. ולענין שיעור הנתינה בכמה מן הנדבות האמורות: **האומר** בלשון נדר **"הרי עלי עצים** למקדש" ולא פירש את שיעור נדבתו — **לא יפחות משני גזירין** (חתיכות עץ, כחתיכות הערוכות על המזבח). האומר "הרי עלי **לבונה"** — **לא יפחות מקומץ** של לבונה, כשיעור הלבונה הבאה עם המנחה. "הרי עלי **זהב"** — **לא יפחות מדינר זהב.** שנינו שהיו **ששה** שופרות **לנדבה,** ומפרטים: **נדבה** זו **מה היו עושין בה?** — **לוקחים** (קונים) **בה** בהמות ל**עולות, הבשר** מוקטר כולו על המזבח כקרבן **לשם, ו**ה**עורות** ניתנים **לכהנים.** ודבר **זה** נלמד ממדרש הכתובים, כ**מדרש** ש**דרש יהוידע** ה**כהן** ה**גדול.** שמצאנו שני כתובים הסותרים לכאורה זה את זה, שבמקום אחד נאמר (בענין קרבן האשם) **"אשם הוא אשום אשם לה' "**(ויקרא ה, יט) — לה' ולא לכהנים, ובמקום אחר נאמר "כחטאת כאשם תורה אחת הכהן אשר יכפר בו לו יהיה" (שם ז, ז) — לכהנים ולא לה'. הא כיצד? אלא יש לקיים את שני הכתובים באופן שלא יסתרו זה את זה , ו**זה הכלל: כל** כסף **שהוא בא משום חטאת ומשום אשמה,** שהפריש אדם מעות לחטאתו או לאשמו ולאחר שקנה בהן את הבהמה הראויה לאותו קרבן נותרו חלק מהמעות שהפריש — **ילקח** (יקנה) **בהן** בהמות ל**עולות** נדבה, כש**הבשר** כולו יוקרב כליל **לשם** (לקרבן לה') **והעורות** ינתנו **לכהנים. נמצאו שני כתובין** אלה **קיימין, אשם לה'** שהוא הקרבן עצמו, **ואשם לכהן. ו**כהלכה זו עולה מדרשת יהוידע בענין זה מצאנו גם ש **אמר** הכתוב: **"כסף אשם וכסף חטאת לא יובא בית ה' לכהנים יהיו"** (מלכים ב יב, יז). כלומר, הכסף הנותר מדמי אשם וחטאת לא יובא למקדש כמתנה לבדק הבית שאין בו לכהנים כלום, אלא לדבר שגם "לכהנים יהיו", וזהו קרבן עולה, שעורו ניתן לכהנים.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:2
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:2](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:4:2)

ב גמרא **תניא** [שנויה ברייתא], **אמר ר' יהודה: לא היה שופר של קינין** במקדש אשר **בירושל ם.** וטעמו של ר' יהודה: **מפני התערובות, שמא תמות אחת** מהן, מן הנשים הצריכות להביא קן לחובתן (הזבה או המצורעת) לאחר שנתנה את דמי קינה בשופר המיועד לכך, ומאחר שהחטאת שמתו בעליה פסולה והולכת למיתה, כך גם דין דמי חטאת שמתו בעליהם שאסורים והולכים לאיבוד, **ונמצאו** אם כן **דמי חטאות מיתות** (שדינן למיתה) **מעורבות בהן** בתוך שאר הכספים שבשופר, ומאחר ואי אפשר להבדיל ביניהן, אסורות כל המעות שבשופר. ומקשים: **והתניא** [והרי שנויה ברייתא]: **האשה שאמרה "הרי עלי קן"** — **מביאה דמי קן** למקדש, **ונותנתו** את הכסף הזה בשופר שבמקדש, **ו**לאחר שטבלה לטהרתה והעריב שמשה מותרת להיות **אוכלת בקדשים, ואינה חוששת שמא נתעצל בהן** הכהן ולא הקריבן ונמצא שהאשה מחוסרת כפרה ואסורה באכילת קדשים, **ואין הכהן חושש שמא** מתה אחת מהנשים שהניחו מעות בשופר זה וממילא **דמי חטאות מיתות מעורבות בהן.** ומשמע שהלכה זו דעת הכל היא, ובכלל זה ר' יהודה (שלא חלק עליו), ואם כן איך אפשר להסביר את שיטת ר' יהודה שלא היו שופרות לקיני חובה משום החשש שמתה אחת מן הנשים ודמי חטאות מתות מעורבות בשאר המעות שבשופר?! ומשיבים: ר' יהודה אינו חושש שמא תמות אחת מהנשים בעלות מעות החטאת, אלא **כי קאמרינן** [כאשר אנו אומרים] ומסבירים את שיטת ר' יהודה הרי זה **ב**מקרה שנודע בודאי שמתה אחת הנשים והמעות שנתנה דינן כ**חטאות שמתו בעליהן ודאי,** וחושש ר' יהודה שיתערבו מעות חטאתה בשאר המעות ותיפסלנה כולן מהקרבה, וכדי שלא יווצר מצב כזה, לא עשו שופר מיוחד לקיני חובה. ושואלים: **ואי אמרינן** [ואף אם נאמר] כי יש לחשוש שיש בשופר מעות פסולים, עדיין ניתן הדבר לתיקון בדרך זו: **נברור ארבעה זוזי** [נבחר ארבעה זוזים] שהם דמי קן אחד (כמבואר במשנה כריתות פ"א מ"ז), ונאמר כי הוברר הדבר שאלו הן המעות הפסולות, **ו**מעות אלה **נישדי בנהרא** [נזרוק אותם בנהר] לאבדם, **ואידך לישתרו** [והשאר יהיו מותרים], ואף לשיטת ר' יהודה יוכלו לעשות איפוא שופר לקיני חובה! ומשיבים: דבר זה אינו מועיל לדעת ר' יהודה ש**הא אמרינן בעלמא** [הרי אנו אומרים בכלל] ש**ר' יהודה לית ליה** [אין לו, אינו מקבל] את העקרון של דין **ברירה.** שלדעתו אין אומרים שלאחר מעשה מתברר מצב שלא היה מוגדר כך מלכתחילה, כאילו היה ברור מראשיתו שהוא כך. ולשיטה זו אין באיבוד ארבעה זוזים מהשופר כל פיתרון, ולכן הוא סבור שאין עושים שופר לקיני חובה.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:3
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:3](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:4:3)

א שנינו במשנה שאם אמר "הרי עלי עצים", לא יפחות משני גזירים. ומביאים כי בדומה לכך **ר' יוסה בי** [בנו] של **ר' בון אמר ר' בא בר ממל בעי** [שאל, הסתפק] מה יהא הדין כאשר נדב אדם ו**אמר "הרי עלי עץ"** בלשון יחיד, האם הריהו **מביא גיזר אחד** בלבד. **אמר ר' לעזר: מתניתא אמרה כן** [המשנה (שתובא להלן) אומרת כן], כלומר, ממשנה זו יש פתרון לשאלה זו, ששנינו לגבי שני גזרי העצים שהיו מוסיפים בכל יום לאש המערכה שעל המזבח לפני הקרבת קרבן תמיד של שחר ולפני של בין הערביים, **ש**אינם כקרבן אחד, אלא גזר עץ **זה קרבן בפני עצמו וזה קרבן בפני עצמו,** וכיון שהוא קרבן לעצמו, יכול אדם לנדוב אפילו אחד מהם. והיכן שנינו כן? **כהאי דתנינן תמן** [כמו ששנינו שם] בענין סדר עבודת קרבן התמיד של בין הערביים, שהיו **שנים** (שני כהנים) עולים למקום המערכה שעל המזבח כש**בידם שני גזרי עצים** לצורך המערכה, גזיר אחד ביד כל אחד, ומשמע שכל גזיר עץ הוא כעין קרבן לעצמו ולכן צריך לכל גזיר כהן בפני עצמו. ומנין שאף היחיד יכול לנדור עצים למערכה? — שנאמר: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' " (ויקרא ב, א), והמלה **"קרבן"** באה **לרבות את העצים** שנקראו בכתוב "קרבן" ("והגורלות הפלנו על קרבן העצים". נחמיה י, לה), ולומר שאף היחיד ("ונפש") יכול לנדור עצים. מכיון שעסקנו בנדבת העצים למערכה, מפרשים את מידתם.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:4
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:4](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:4:4)

**ר' יהושע בן לוי אמר: עוביין** של העצים הללו הוא **אמה באמה שוחקת** (מרווחת), **וארכן באמה גדומה** (קצוצה, חסירה). **ר' חוני בשם ר' אמי:** שיעור עוביים הוא **כמין טורטני** (קנה המשקולת), כלומר, מדוייק. ובטעם הדבר שהיה ארכן באמה גדומה, **אמר ר' שמואל בר רב יצחק: לפי שלא היה מקום המערכה** במזבח הנחושת שעשה משה **אלא אמה על אמה, לפיכך לא היה בו** בגזיר **אלא אמה גדומה,** כדי שלא יבלוט כלפי חוץ. **ותני כן** [וכן שנויה ברייתא]: **אמה** היה רוחב **היסוד** של המזבח שעשה משה, **אמה** רוחב ה**סובב, אמה** רוחב **כרכוב, ואמה** רוחב **קרנות, ואמה** אחת רוחב מקום ה**מערכה.**


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:5
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:5](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:4:5)

ב שנינו במשנה שאם נדב אדם ואמר "הרי עלי לבונה" ולא פירש את שיעור נדבתו **לא יפחות מקומץ.** ומביאים מקור לדין זה: **נאמר כאן** בלבונה הבאה עם לחם הפנים לשון **"אזכרה"** ("ונתת על המערכת לבונה זכה והיתה ללחם לאזכרה". ויקרא כד, ז), **ונאמר להלן** בענין מנחת חוטא לשון **"אזכרה"** ("וקמץ הכהן ממנה מלוא קומצו את אזכרתה". שם ה, יב), ולמדים במידת "גזירה שוה" את זה מזה, **מה "אזכרה" האמור להלן** במנחת חוטא השיעור שקבעה בו התורה הוא **מלא קומץ, אף "אזכרה" האמור כאן** בלבונה הבאה עם לחם הפנים שיעורה (לענין נדבה) הוא **מלא קומץ.** ומכאן אתה למד גם ללבונה הבאה כנדבה בפני עצמה ששיעורה הוא קומץ (אם לא פירש הנודב שיעור אחר). ושואלים: **אי** [אם] אתה למד את שיעור נדבת לבונה משיעור הלבונה הבאה עם לחם הפנים, למד אף להיפך: **מה** ב**"אזכרה" האמורה להלן** בלחם הפנים שיעורה הוא **שני קומצין,** קומץ אחד לכל אחת משתי מערכות הלחם, **אף "אזכרה" האמורה כאן** בנדבת לבונה הבאה בפני עצמה יהא שיעורה **שני קומצין!** תירץ ו**אמר ר' אילא: כלום למדו ל**שיעור זה של **קומץ** בנדבת לבונה **אלא ממנחת חוטא,** ומכיון שכן אמור אף כי **מה להלן** במנחת חוטא **קומץ החסר פסול, אף כאן** בלבונה הבאה עם לחם הפנים יהא **קומץ החסר פסול.** ואינך יכול לפוסלו אלא אם כן אתה מחשיב את כל קומץ כמצוה בפני עצמה. שאם שני הקמצים נחשבים למצוה אחת, אפילו אם חסר מעט באחד מהם, כיון שבסך הכל יש בשניהם קומץ (ויותר) יש להכשירו. אלא על כרחך כל קומץ נחשב כמצוה בפני עצמה ואם הוא חסר אין השני משלימו, והריהו פסול. ומכאן שכל מקום שצריך להיות שיעור הלבונה (ובכלל זה נדבת לבונה) קומץ הרי זה קומץ שלם. **אמר ר' יוסה: מילתא** [מדבריו] של **ר' אילא** ששיעור קומץ לבונה נלמד מקומץ הבא עם לחם הפנים, וקומץ זה היה נמדד במידת קומצו של הגדול שבכהנים, אם כן **אמרה** [אפשר לומר, ללמוד] ש**המתנדב לבונה מביאה ב**שיעור **קומצו של** **כהן גדול** (אחד הכהנים שיש לו כף יד גדולה משל שאר הכהנים) ולא לפי הקומץ של הנודב. ואילו **ר' חזקיה בשם ר' ירמיה** אומר: המתנדב לבונה יכול לשער גם בקומצו של כהן אחר, **ואפילו בקומץ הבעלים.**


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:6
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:6](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:4:6)

ג שנינו שהמתנדב ואומר "הרי עלי זהב" ולא פירש את שיעור נדבתו, **לא יפחות** מדינר זהב. **אמר ר' אלעזר: והוא** (וזהו דווקא) כ**שהזכיר צורה,** כלומר, מטבע, שאמר "הרי עלי מטבע זהב", **אבל אם לא הזכיר צורה** אלא אמר "הרי עלי זהב" סתם — **מביא אפילו צינורה,** כעין מוט קטן, יהיה אורכו אשר יהיה.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:7
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:7](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:4:7)

שנינו במשנה ש**ששה** שופרות היו **לנדבה,** ובהם היו מניחים את מותר דמי חטאות ואשמות, וקונים בהם עולות נדבה. **חזקיה אמר:** שישה אלה הם **כנגד ששה בתי אבות** של כהנים המשמשים בכל שבוע בעבודת המקדש, שופר אחד לכל בית אב, כדי שלא יבואו הכהנים לידי מריבה. **בר פדיה אמר:** שישה אלה הם **כנגד שש בהמות** שמהם מקריבים קרבן עולה: **פר, ועגל, ושעיר, איל, גדי, וטלה,** ובכל אחד מן השופרות היו מניחים את המעות המיועדות לאחד ממיני הבהמות הללו. **שמואל אמר: כנגד ששה קרבנות** חובה שממותר דמיהם מביאים עולות לנדבה: **חטאות, ואשמות, המנחות** (מנחת חוטא), **ועשירית האיפה** שהיה הכהן הגדול מביא בכל יום למנחה. **אמר ר' יוחנן: על ידי שהנדבה מרובה** שהיו מנדבים הרבה מעות ויש חשש שאם יהיו הרבה מעות בשופר אחד, יטלו תמיד מן העליונות והתחתונות תתעפשנה, ולכך **ריבו לה שופרות הרבה,** כדי שיהיה בכל שופר מעט מעות, וכך תישמרנה המעות בצורה נאותה. למעלה הוזכרה דרשתו של יהוידע הכהן הגדול, ומכיון שכן מביאים עוד בעניינו. **כתיב** [נאמר] **"וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע** את שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה' כלי שרת" (דברי הימים ב כד, יד). ובביאור הכתוב **ר' שמעון בר נחמן בשם ר' יונתן אמר: שתי נדבות עשה** יהוידע, כלומר, שני ארונות לצורך שני מיני נדבות, האחד לצורך נדבות לבדק הבית, והשני לצורך נדבות לקרבנות. ומביאים כי לעומת דעה זו **תני דבי** [שנויה ברייתא מבית מדרשו] של **ר' ישמעאל:** ארון אחד עבור **נדבה אחת** בלבד עשה יהוידע, **דכתיב** [שנאמר] **"ויאמר המלך ויעשו ארון אחד"** (דברי הימים ב כד, ח), הרי מפורש בכתוב שעשה יהוידע רק ארון אחד, ומסתבר איפוא שזהו אותו ארון הנזכר בכתוב **"ויתנהו בהיכל בית ה' ויקב חור בדלתו"** (מלכים ב יב, י). ומקשים: **והא דכתיב** [ומה שנאמר] **"ויאמר המלך ויעשו ארון אחד ויתנהו בשער בית ה' חוצה"** (דברי הימים ב כד, ח), והרי שהיה ארון נוסף אשר היה מונח מחוץ לבית המקדש ("בשער בית ה' חוצה")! **אמר רב חונא:** רק ארון אחד היה, ובתחילה היה בהוראתו של יהוידע בתוך המקדש, ואולם לאחר מכן הורה להניחו מחוץ למקדש **מפני הטמאים** (טמאי מת וטמאי שרץ) שאינם יכולים להיכנס למקדש, כדי שיוכלו להביא את הכסף לנדבה. **ר' חנינא בשם ר' יוסף** מכריע ואומר: שתי נדבות היו במקדש. וההוכחה לדבר היא ממה שנאמר במלכים **"אך לא יעשה בית ה' ספות כסף מזמרות**