## Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim Chapter 7

###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:1:1
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:1:1](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:1:1)

א הלכה א משנה **מעות שנמצאו** על רצפת המקדש **בין ה**שופר שכתוב עליו **"שקלים" ל**שופר שכתוב עליו **"נדבה"** (כלומר, בין הראשון לשלושה עשר)**,** מה עושים בהם? ואומרים: אם היו **קרוב ל"שקלים"** — **יפלו ל"שקלים",** אם קרוב **ל"נדבה"** — **יפלו ל"נדבה",** היו **מחצה למחצה** (בדיוק באמצע) — **יפלו לנדבה.** היו המעות **בין** השופר שכתוב עליו **"עצים" ל**שופר שכתוב עליו **"לבונה"** (בין השופר החמישי לששי), אם **קרוב ל"עצים"** — **יפלו ל"עצים",** קרוב **ל"לבונה"** — **יפלו** **ל"לבונה", מחצה למחצה** — **יפלו** **ל"לבונה".** היו **בין** השופר שכתוב עליו **"קינין" ל**שופר שכתוב עליו **"גוזלי עולה"** (בין השלישי לרביעי), אם **קרוב ל"קנין"** — **יפלו ל"קינין", קרוב ל"גוזלי עולה"** — **יפלו ל"גוזלי עולה", מחצה למחצה** — **יפלו ל"גוזלי עולה".** ולדין דומה: נמצאו בכל מקום מעות **בין** תיבה שיש בה מעות **חולין ל**תיבה שיש בה מעות **מעשר שני,** אם היו המעות **קרוב לחולין** — **יפלו לחולין,** קרוב **למעשר שני** — **יפלו למעשר שני, מחצה למחצה** — **יפלו למעשר שני. זה הכלל: הולכין אחר הקרוב** גם כשהוא **להקל,** אבל אם היו **מחצה למחצה** הולכים בהם **להחמיר.**


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:1:2
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:1:2](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:1:2)

ב גמרא שנינו במשנה את הדין במקרה שנמצאו המעות בין שופר ה"שקלים" לשופר ה"נדבה". ומקשים: **לא הוצרכה** המשנה לעסוק במקרה זה, שהרי שופרות אלה רחוקים זה מזה (שה"שקלים" הוא הראשון וה"נדבה" האחרון, השלושה עשר), וכיצד היה כסף מונח ביניהם, **דלא** [אלא] היה לה לעסוק במקרה שנמצאו המעות **בין** שופר ה**"שקלים" ל**שופר ה**"קינים"** שהם סמוכים זה לזה! **ר' אבון בשם ר' פנחס: כמין בוכלייאר היו עשוין,** שהיו השופרות מונחים לא בקו ישר אלא כעין עיגול, כך ששופר השקלים ושופר הקינים היו סמוכים זה לזה מן הצד האחר. שנינו במשנה שכאשר נמצאו המעות **מחצה למחצה** בין "שקלים" ל"נדבה" **יפלו לנדבה.** ומקשים: **לא צורכה** [לא היתה המשנה צריכה] לקבוע שיפלו לנדבה, שלא כפי שהיה ראוי, **דלא** [אלא] שכאשר נמצאו **מחצה למחצה יפלו ל"שקלים"** שכן דין המעות שבשופר ה"שקלים" חמור יותר, שמהם מביאים קרבנות ציבור קבועים כתמידים ומוספים, ואילו ממעות שופר הנדבה מביאים קרבנות רק ל"קיץ המזבח" (כאשר המזבח בטל מקרבנות)! ומשיבים: **אית דבעי מימר** [יש שרוצה לומר] שהריהם נופלים ל"נדבה" ולא ל"שקלים", שאם יפלו ל"שקלים" יש לחשוש **שמא** בסוף השנה יוותרו המעות הללו, וכמו שאר השקלים שנותרו בשופר השקלים בסוף השנה ולא קנו בהם בהמות לקרבן **יפלו** אף הם **לשירי הלשכה,** ויילכו לתיקון חומות העיר ומגדלותיה ולא להקרבה, לכן עדיף שיפלו לנדבה, וכך (כאשר יהיה המזבח בטל מקרבנות) ישתמשו בהם להקרבה. ו**אית דבעי מימר** [יש שרוצה לומר, לתרץ] שמעות שנמצאות **מחצה למחצה** הריהן כמי שאין להן בעלים, ו**כמי ש**הפריש את שקלו ו**מת,** שאמרו חכמים שיפול שקל זה לנדבה. וכפי ש**אמר ר' יסא: עד דאנא תמן** [עד, שהייתי שם, בבבל], כלומר, בעודי שם **שמעית קל** [שמעתי את קולו] של **רב יהודה** ש**שאל לשמואל: הפריש שקלו ומת** לאחר מכן, מה יעשו בו? **אמר ליה** [לו]: **יפלו לנדבה.** ובדומה לכך, שואלים: אם הפריש הכהן הגדול מעות לקנות בהן את **עשירית האיפה שלו** (מנחה שמביא בכל יום בוקר וערב), ומת, מה ייעשה באותן מעות? ומשיבים: **ר' יוחנן אמר: יוליכם** את המעות **ל**איבוד ב**ים המלח,** ו**ר' לעזר אמר: יפלו לנדבה.**


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:1:3
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:1:3](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:1:3)

שנינו במשנה שכאשר נמצאו המעות בין שופר ה"קינין" לבין שופר "גוזלי עולה" הריהם נופלים ל"גוזלי עולה". ושואלים: **וקשיא** [וקשה], מדוע יפלו לגוזלי עולה ויקריבו בהם קרבנות עולה, והלא יתכן שנפלו מתוך שופר ה"קינין" שהמעות שבתוכו הם דמי חטאת, **ו**כי **יש חטאת קריבה עולה?** ומשיבים: **חזקיה בשם רבי שמעון בן לקיש** אמר: **תנאי בית דין הוא** מתחילה **על המותרות** של חטאת **שיקרבו עולות.** ושואלים: אם כן, **האשה הזאת** שאבדו המעות בהן היא היתה אמורה לקנות את ה"קן" שלה (שני תורים או שני בני יונה) ולהקריב אחד לחטאת ואחד לעולה, ובסופו של דבר קרבים במעות הללו רק עולות, **במה היא מתכפרת?** והלא אינה מקריבה חטאת! **אמר ר' יצחק: תנאי בית דין הוא** ש**המספק את הקינין** (העופות) למקדש, **הוא** ה**מספק** גם **את הפסולות.** שאם היו קינים פסולות או שהיו חסרות במנין, היה הוא מספק גם את החסרות, ונמצא שבכל אופן יהיו לה גם עולה וגם חטאת. המשנה מונה רק חלק מהאפשרויות למקומות האפשריים למציאת המעות. ושואלים: וכי **לא צורכה דלא** [לא היתה המשנה צריכה למנות אלא] את האופנים שמנתה, ומדוע לא מנתה אופנים נוספים, וכגון שנמצאו המעות **בין** השופר שכתוב עליו **"קטורת" ל**שופר שכתוב עליו **"עצים"** (בין הרביעי והחמישי), או בין השופר **ללבונה,** לבין השופר **לזהב לכפורת** (בין הששי והשביעי)? ומתרצים: התנא במשנתנו כלל בדבריו גם אופנים אלו **ותניתה** [וכפי שאכן שנויה] ההלכה **בסופה: זה הכלל** בכל האופנים האפשריים: **הולכין אחר הקרוב** כשנמצאו המעות קרובים יותר לשופר מסויים, ואם נמצאו כשהם מונחים **מחצה למחצה** הולכים **להחמיר.**


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:1
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:1](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:2:1)

א הלכה ב משנה ועוד בענין מעות שנמצאו ואין מקורן ידוע: **מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה** בירושלים, **לעולם** הם בחזקת מעות **מעשר** שני, שמניחים שהם מכספי מעשר שני שהביאו להם כדי לקנות בהם בהמות, ומותרים לשימוש רק כמעשר שני. **ו**מעות שנמצאו **בהר הבית** הריהן בחזקת **חולין,** ומותרים לכל שימוש שהוא. **ו**אם נמצאו **בירושל ם,** אם היה זה **בשאר כל ימות השנה** — הריהם בחזקת **חולין, ו**אם היה זה **בשעת הרגל** — **הכל** בחזקת **מעשר** שני. מפני שרוב הכסף שמגיע לשם הוא כספי מעשר. דין נוסף: **בשר שנמצא בעזרה,** ואין ידוע מאיזה קרבן הוא, אם היה **איברים** גדולים, כדרך ניתוח קרבן עולה — הרי הוא בוודאי **עולות, ו**אם **חתיכות** קטנות — הרי הוא בודאי **חטאות. ו**אם נמצא **בירושל ם,** בין שהיה איברים, בין שהיה חתיכות, יש לשער שהוא מ**זבחי שלמים,** שכן רוב הבשר הנאכל בירושלים הוא בשר שלמים. ומאחר ואי אפשר לאכול מהבשר שנמצא, שכן יתכן שכבר עבר זמן אכילתו, לפיכך **זה וזה,** בין אם הוא עולה בין אם שלמים, **תעובר צורתו,** כלומר, ילונו עד הבוקר, ויפסלו, **ויצא לבית השריפה** (מקום שריפת קדשים שנפסלו). **נמצא** בשר **בגבולין,** מחוץ לירושלים, אם היה **איברים** — הריהו בחזקת בשר **נבילות,** ואסור לאוכלו, שכן בשר שאינו ראוי לאכילה חותכים אותו כרגיל לאיברים שלמים, לאכילת כלבים או להימכר לגוים. **ו**אם היה **חתיכות** — הריהן בחזקת כשרות ו**מותרות** לאכילה, שאת הבשר הראוי לאכילה חותכים כרגיל לחתיכות קטנות. **ו**אם נמצא הבשר **בשעת הרגל** כיון **ש**אז **הבשר מרובה** אצל בני אדם, אין חותכים אותו לחתיכות קטנות, אלא מבשלים אותו איברים איברים ולכן **אף** ה**איברים מותרות.**


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:2
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:2](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:2:2)

א גמרא שנינו במשנה שמעות הנמצאות בהר הבית הריהן בחזקת חולין. ומקשים: **לא צורכה דלא** [לא היתה המשנה צריכה לקבוע אלא] שמעות הנמצאות **בהר הבית** הריהן **קודש** שהרי רוב המעות שבהר הבית הינן קודש, ואפילו אינן רוב, מספק יש להחמיר בדינן! ומשיבים: **ר' בא** בשם **ר' חייה בשם ר' יוחנן: חזקה** היא **שאין הכהן** הממונה על הלשכה שבה מונחות המעות **מוציא מן הלשכה מעות** אל מחוץ לעזרה כדי לתת אותן לסוחר הבהמות **עד שהוא מחללן** תחילה **על הבהמה,** ובחילול זה הריהן יוצאות לחולין. ולכן אם נמצאו המעות בהר הבית הריהן בוודאי חולין.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:3
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:3](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:2:3)

שנינו במשנה ש**בשר שנמצא** בעזרה, אם נמצא איברים — הריהו עולות, ואם חתיכות — חטאות. נמצא בירושלים — בין איברים בין חתיכות הריהו שלמים ותעובר צורתו ויצא לבית השריפה. וכיון שהוזכר דין זה מביאים את מה שאמר **ר' לעזר בשם ר' הושעיה** והוכחה לשיטתו ממשנתנו: אם **הסיע** (הסיח) **דעת** מבשר הקודש ולא שמרו מן הטומאה, אף שנפסל בכך, אין שורפים אותו מיד, אלא הריהו **טעון** קודם לכן **עיבור צורה.** **אמר ר' הושעיה: מתניתא אמרה כן** [משנתנו אומרת כך] בענין בשר שנמצא בירושלים: **תעובר צורתו ויצא לבית השריפה.** שמאחר וברור הדבר שבזמן שהיה הבשר אבוד הסיחו דעת ממנו, הרי שכשקבעה המשנה שהריהו צריך עיבור צורה קודם לשריפתו, ודאי שהוא משום שהיא סבורה שפסולו רק 'פסול טומאה' מחמת הספק, ונמצא כי שיטת ר' הושעיה (ראה עיונים) שיטת משנתנו היא. **אמר ר' יוסי: ויאות** [ונכון הוא] דין המשנה, ואולם לא מטעם זה. שכן אם היה זה מחמת ספק טומאה, מאחר ואבד הבשר בירושלים, הרי אינו יכול להיפסל בספק טומאה, שהרי ירושלים דינה כרשות הרבים (ראה עירובין קיא,א), וכלל הוא (טהרות פ"ד מ"ז) שכל ספק טומאה ברשות הרבים — טהור. אלא מטעם זה: שכן **לאכלו אין את יכול** — **שמא** עד שנמצא כבר **נתקלקל צורתו,** שקודם שנמצא כבר עבר עליו לילה אחד ונפסל ב'נותר' כבר קודם, ולפיכך פסול הוא. ולשורפו מיד גם אין אתה יכול — שמא עדיין לא עבר עליו הלילה ולא נפסל בנותר. ולכן **לפום כן צריך מימר** [לפי כך צריך לומר]: **תעובר צורתו ו**רק אז **יצא לבית השריפה.**


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:4
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:4](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:2:4)

שנינו במשנה שאם **נמצא** הבשר **בגבולין** (מחוץ לירושלים), אם היה איברים — חזקתם נבילות, ואם היה חתיכות — הריהן מותרות. ומביאים בענין זה ש**ר' קריספא בשם ר' יוסי בר' חנינה** אומר כך: מה ששנינו שאם נמצא הבשר **איברים** הריהו **נבילות,** אין הכוונה שמחמת הספק מתייחסים לבשר זה כנבילה ולכך אסור לאוכלו, אלא צורת חיתוכו כאיברים מוכיחה עליו שהוא ודאי נבילה, ולכן אם אכל מהם **לוקין עליהן משום נבילה.** ומעירים: ו**מתניתא אמרה כן** [המשנה אומרת כך], מלשון המשנה עצמה מוכח כן. שכן שנינו במשנה: **איברים נבילות, וחתיכות מותרות,** וכשהיא אומרת ש**חתיכות מותרות** האם כוונת המשנה היא **לא ממש?** אלא ודאי שכוונתה שהן מותרות לגמרי, **ודכוותה** [ואם כן כיוצא בה] כשהיא אומרת ש**איברים נבילות** הכוונה היא שהם ודאי נבילות, ולכן **לוקין עליהן משום נבילה.**


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:5
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:5](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:2:5)

עוד אמר **ר' קריספא בשם ר' יוסי בר' חנינה** בענין איברים שנמצאו: **אם היו** האיברים הללו חרוזים על חוט כ**מחרוזות,** מן הסתם לא נבילות הם אלא בשר מותר, ולכן מחרוזות הבשר הללו **מותרות.** ועוד בענין בשר שאין ידוע מה מקורו, שנינו בברייתא: היו בעיר עשר חנויות בשר, **תשע חנויות מוכרות בשר נבילה, ואחת מוכרת בשר שחוטה** (כשר), וקנה בשר באחת מהן ו**נתחלפו לו,** שאינו זוכר מאיזו חנות קנה — **חושש** שמא בשר נבילה הוא. ולכן אסור לו לאוכלו. ואולם מאחר שאינו אסור אלא מחמת הספק (שכן כלל הוא שבכל ספק איסור תורה נוהגים להחמיר), אם אכלו אינו לוקה עליו. **ולנמצאת,** אם נמצאה חתיכת בשר בשוק ואין ידוע מאיזו חנות באה — **הולכין אחר הרוב** (רוב חנויות הבשר), ומאחר שרובן מוכרות בשר נבילה — הרי זו נבילה. ולהיפך, אם היו בעיר **תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבילה,** ו**נתחלפו לו,** שאינו זוכר מאיזו חנות קנה — **חושש** שמא בשר נבילה הוא. **ולנמצאת,** אם נמצאה חתיכת בשר בשוק ואין ידוע מאיזו חנות באה — **הולכין אחר הרוב,** ומאחר שרובן מוכרות בשר שחוטה — הריהי כשרה.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:6
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:6](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:2:6)

ומביאים בענין זה דין נוסף ש**אמר ר' יוחנן:** בשר **הנמצא ביד גוי** — **כנמצא בפלטיא** (כיכר ציבורית גדולה), והולכים בו אחר רוב החנויות, כדין בשר הנמצא בשוק. ובענין זה מסופר כי **ר' לעזר בי** [בנו] של **ר' חגיי הוה מסמך** [היה סומך] **לר' מנא** לסייע לו בהליכתו. **חמא לחד ארמאי מקטע מן סוסיה ומפיק לברא** [ראה רומאי אחד חותך חתיכה מסוסו ומוציא אותה לחוץ] למכירה. **אמר ליה** [לו] ר' לעזר לר' מנא: האם **הדא היא** [זה הוא] ש**אמר ר' יוחנן:** בשר **הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא,** והולכים בו אחר הרוב? והלא לשיטתו אם רוב החנויות בעיר זו הן של ישראל היה בשר זה הנמצא ביד הגוי כשר, והלא רואה אתה שאין לסמוך על כך, שהרי רואים אנו שהוציא בשר אסור! **אמר ליה** [לו]: ר' מנא לר' לעזר: **כן אמר ר' יוסי רבי** על שיטת ר' יוחנן: **והן** (וזהו דווקא) **שראו אותו,** את אותו גוי, **יוצא ממקולין** (איטליז) **של ישראל** ובידו בשר, אבל בסתם — הולכים אחר רוב החנויות. ועוד מסופר: **חד בר נש בציפורין אזיל** [אדם אחד בציפורי הלך], **בעי מיזבון קופד מן טבחא** [ורצה לקנות בשר מהטבח], **ולא יהב ליה** [ולא נתן לו] הטבח מן הבשר, שהיו מסוכסכים ביניהם. **אמר ליה לחד רומיי ואייתי ליה** [אמר לו לרומאי אחד שיקנה עבורו, והביא לו] את הבשר. אחר כך **אמר ליה** [לו] אותו אדם לטבח: וכי **לא נסבית על כרחיה** [לא לקחתי ממך בסופו של דבר את הבשר על כרחך]? **אמר ליה** [לו] הטבח: **ולאו בשר דנבילה יהבית ליה** [והאם לא בשר נבילה נתתי לו]? והבשר שלקחת מן הגוי היה איפוא בשר נבילה. אמר **ר' ירמיה בשם ר' חנינה: מעשה** כגון זה **בא לפני רבי** (רבי יהודה הנשיא), **ואמר** על כך רבי: **לא כולא מיניה** [לא הכל ממנו], כלומר, אין זה בכוחו **מיסר מקולין דציפורין** [לאסור את האיטליזים של ציפורי] באותו יום, וכיון שרוב האיטליזים באותה עיר של ישראלים, מסתבר שבשר זה כשר.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:7
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:7](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:2:7)

ועוד בענין בשר שנמצא, מסופר כי **רב נחת לתמן** [ירד לשם, לבבל] **חמתון מקילין** [ראה אותם מקילים] בבשר שאין ידוע מה מקורו ("בשר שנתעלם מן העין"), **וחמר עליהן** [והחמיר עליהם]. ומספרים מה ראה רב שהחמיר עליהם: **חד בר נש אזיל** [אדם אחד הלך] **בעי משיזגה אסקופתיה בגו נהרא** [רצה לרחוץ את הבשר שבידו בתוך הנהר], **ואינשתה ואזיל ליה** [ונפלה ממנו חתיכת הבשר והלכה לה] לתוך הנהר. והלך לו אותו אדם משם. לאחר מכן **חזר** לאותו מקום ומצא שם חתיכת בשר זהה לשלו, ו**בעי מיסבינה** [ורצה לקחת אותה]. **אמר ליה** [אמר לו] **רב:** בשר זה **אסור לך** באכילה, **דנא אמר** [שאני יכול לומר] **ההיא שטף נהרא** [אותה החתיכה שרחצת שטפה הנהר], **ואייתי חורי דנבילה תחתוי** [והביא הנהר חתיכה אחרת של נבילה שנפלה לתוכו במקום אחר תחתיה]. ומסופר מעשה נוסף בו החמיר רב בבשר שלא היה ידוע מקורו: **חד בר נש הוה** [אדם אחד היה] **מהלך בשוקא טעין קופד** [וטעון בבשר]. **אתא דייתא וחטפתיה מיניה וטלקתיה** [באה דיה, עוף טורף, וחטפה אותו, את הבשר ממנו, והשליכה אותו] לאחר מכן במקום אחר. **חזר** אותו אדם **בעי מיסבינא** [ורצה לקחת אותה] מהמקום בו ראה שהשליכתו הדיה. **אמר ליה** [לו] **רב:** בשר זה **אסור לך, דנא אמר** [שאני יכול לומר] **בשר דנבילה הוות טעינא** [בשר של נבילה היתה הדיה מחזיקה בפיה] **וטלקתיה** [וזרקה אותו] במקום זה **ונסבה ההוא אוחרנא** [ולקחה את זו האחרת שמידך] ואכלתו, ויתכן איפוא שהבשר שמצאת בשר נבילה הוא.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:8
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:8](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:2:8)

ומסופר עוד בענין זה: הנהר **גינאי שטף זיקין** (נאדות) יין של ישראל ומצאו אותם לאחר מכן על שפת הנהר. **אתא עובדא קומי** [בא המעשה לפני] **ר' יצחק ברבי אלעזר, ואמר: יחכמון שפייא קיטרהון** [יבדקו שופכי היין, הישראל שמילא את נאדו ביין את הקשרים] בנאדות, ואם הם מכירים שאלו קשריהם, הרי הנאדות אלו שלהם, ושל יין כשר הם, והיין (והנאדות. ראה עיונים) מותר. ואם אינם מכירים את הקשרים כשלהם, יש לחשוש שמא יין זה של גויים הוא ואסור משום חשש יין נסך.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:9
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:9](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:2:9)

ומסופר עוד: **נקוניקה** (קנקן) של יין **אשתכח בכנישתא דבולי** [נמצא בבית הכנסת של המועצה]. **אתא עובדא קומי** [בא המעשה לפני] **ר' ירמיה, אמר: יתחכמון סקורייא עבידתהון** [יבדקו מסמני הכדים בצבע אדום, את עבודתם], כלומר, את הסימון שעל גבי קנקן זה, ואם יכירוהו הרי היין מותר. ואם אינם מכירים אותו יש לחשוש שמא של גויים הוא, והריהו ספק יין נסך.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:10
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:10](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:2:10)

ומסופר עוד: **גדי צלי** [צלוי] **אשתכח באסרטי** [נמצא ברחוב] של המקום **גופתא, והתירוהו** חכמים באכילה **משום שני דברים:** **משום מציאה** שקבעו שגדי זה שייך למוצא, ואינו צריך להכריז עליו משום השבת אבידה, **ו**התירוהו באכילה **משום** דין **"רוב מהלכי דרכים".** ומסבירים: התירוהו למוצא **משום מציאה, דתני** [ששנויה ברייתא]: **המציל מיד הארי,** או **מיד הגייס** (צבא של אויבים), או **משונת** (מסלע) **הים, ומשונת הנהר, ומאיסרטיא** (דרך הרבים) **גדולה, ומפלטיא** (ככר) **גדולה** — **הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן,** ולכן קבעו שהגדי שלו, שהרי מצאו ברחוב. והתירו את הגדי באכילה **משום** דין **"רוב מהלכי דרכים"** — שרוב המהלכים באותה דרך היו ישראלים, ומסתבר שמהם נפל, ולכן לא חששו בו **משום שחיטת גוי** לאוסרו באכילה. **ו**מסופר כי בסופו של דבר **אישתכח מן דבית** [נמצא שאותו גדי היה של בית] **רבי,** ואכן כשר היה.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:11
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:11](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:2:11)

ובדומה לכך מסופר עוד: **עיגול דגובנא אישתכח בפונדקא** [עיגול, כיכר גדולה של גבינה נמצא בפונדק] של **לוי, והתירוהו משום שני דברים: משום מציאה, ומשום רוב מהלכי דרכים.** **משום מציאה, דתני** [ששנויה ברייתא]: **המציל מיד הגייס, מיד הארי, משונת הים, ומשונת הנהר, מאיסרטיא גדולה, ומפלטיא גדולה** — **הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן,** ואף ממה שנמצא בפונדק שהוא מקום של רבים, מתייאשים הבעלים. ו**משום** דין **"רוב מהלכי דרכים"** לא חששו **משום גבינת גוי,** כיון שרוב אורחי אותו פונדק היו ישראלים. **ו**ומסופר כי בסופו של דבר **אישתכח מן** [נמצא שאותו עיגול גבינה היה] של בית **ר' אלעזר בר' יוסי,** וכשר היה.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:12
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:12](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:2:12)

**אמר ר' מנא קומי** [לפני] **ר' יוסי:** ומדוע לא הורו חכמים שיכריז מוצא הגדי או עיגול הגבינה משום השבת אבידה, **ואנן חמיין רבנן** [והלא אני רואה חכמים] ש**מכריזין** אף על אבידה שנמצאה במקום שמצויים בו רבים! **אמר ליה** [לו] ר' יוסי לר' מנא: **את אין הוויתה משכח לא נסבת** [אתה אם היית מוצא אבידה במקום שרבים מצויים בו האם לא היית לוקח] אותה לעצמך?! **ר' יונה אבוך** [אביך] **לא אמר כן, אלא אמר: הלואי כד נשכח, נשכח** [הלוואי שכאשר נמצא דבר, נמצא] אותו במקום שלא נצטרך להכריז עליו, וכגון **מן פיוסא ולגוא** [מן השער ולחוץ], שהוא מקום שהרבים מצויים בו. ומעירים כי **אפילו כן** [אפילו כך, למרות דבריו], **אשכח** [מצא] אבידה במקום שהרבים מצויים בו **ולא נסיב** [ולא לקח] אותה לעצמו, אלא הכריז עליה.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:1
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:1](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:3:1)

א הלכה ג משנה **בהמה** הראויה לקרבן **שנמצאת** תועה במקום **מירושל ם ועד מגדל עדר, ו**כן אם נמצאה **כמדתה** (כמרחק זה) מירושלים **לכל רוח** (צד) אחר — מסתבר שברחה זו מירושלים, וכיון שרוב הבהמות שבירושלים הינן קרבנות, מניחים שאף היא קרבן. ואם היא מן ה**זכרים** יש לשער שהיא מן ה**עולות,** ואם היא מן ה**נקבות** הריהי ודאי מ**זבחי שלמים,** שכן קרבן שלמים בא גם מן הנקבות ולא קרבן עולה. **ר' יהודה אומר: הראוי לפסחים,** כגון גדי כבשים או טלה עזים בן שנה, מסתבר שהוא מן הפסחים, ויכול מוצאו להקריבו כקרבן פסח לצורך עצמו, שכן מניחים שהוא שייך **לפסחים,** אם מצא אותו **קודם לרגל** (לפסח) **שלשים יום.** **בראשונה היו** בית דין **ממשכנין את מוצאיה** (היו נוטלים משכון ממוצא בהמה כזו) **עד שהוא מביא** את **נסכיה** (מנחה ויין הבאים עם קרבן השלמים), כאילו היתה זו בהמה שלו והתחייב בנסכיה. **חזרו** מוצאי הבהמות **להיות מניחין אותה ובורחין,** כדי שלא להתחייב בנסכיה. **התקינו בית דין שיהו נסכיה באין משל צבור,** מתרומת הלשכה, כדי שלא תהיה הוצאה למוצא. **אמר ר' שמעון: שבעה דברים** (תקנות) **התקינו בית דין** בעניינים ממוניים הקשורים לקרבנות והקדשות, **וזה,** שנסכי בהמה שנמצאה בירושלים באים משל הציבור, הוא **אחד מהן.** ושאר ששת התקנות: **גוי ששלח** קרבן **עולתו ממדינת הים, ושלח עמה** כסף לקניית ה**נסכים** שלה — נסכי עולה זו **קריבין משלו,** מכסף ששלח, **ואם לאו** [לא] שלח עמה כסף לנסכים — הרי תנאי בית דין הוא שיהיו נסכיה **קריבין משל צבור,** מכספי תרומת הלשכה. **וכן גר שמת** ומן הסתם אין לו יורשים, **והניח** בהמות שהוקדשו על ידו ל**זבחים** (קרבנות), **אם יש לו נסכים,** שיש בתוך רכושו גם נסכים או מעות לצורך נסכים שהפריש לצורך קרבנות אלו — הרי הנסכים **קריבין משלו, ואם לאו** [לא] השאיר נסכים — הריהם **קריבין משל צבור. ו**כן **תנאי בית דין הוא על כהן גדול שמת, ש**כל זמן שלא מינו כהן גדול אחר תחתיו **תהא מנחתו** (מנחת חביתין שמקריב הכהן הגדול עשירית האיפה סולת בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים) **קריבה משל צבור.** **ר' יהודה אומר:** מביאים את המנחה הזו **מ**הכסף **של** ה**יורשין** של אותו כהן גדול, ולא משל הציבור. **ו**בכל אופן היא אינה קריבה באופן שהיתה מוקרבת אילו הכהן הגדול היה חי ומקריבה בעצמו, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, אלא **שלימה היתה קריבה.** שכיון שאינה ניתנת כדרכה על ידי הכהן, היו אמנם מקריבים אותה ואולם לא היו מחלקים אותה. וכן היה תנאי בית דין **על המלח** של המקדש שהיה מיועד למליחת הקרבנות, **ו**כן **על העצים** של המקדש, שהיו משמשים להקטרת הקרבנות, **שיהו הכהנים נאותין** (משתמשים) **בהן** לצורך הכנת חלקם בבשר הקרבנות לאכילה. **ו**כן תיקנו **על הפרה** האדומה **ש**הנהנים מאפרה **לא יהו מועלין** (חייבים בקרבן אשם מעילה) על ההנאה **באפרה.** **ו**כן תיקנו **על הקינין** (תורים או בני יונה הבאים כקרבן) **הפסולות** שאם נפסלו ואינן ראויות להקרבה, **שיהו באות משל צבור.** ואילו **ר' יוסי אמר:** האדם שהוא הסיטונאי **המספק את הקינין** למקדש, **הוא** גם זה ה**מספק את** הקינין האחרות תחת **הפסולות** בלא תשלום נוסף.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:2
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:2](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:3:2)

ב גמרא שנינו במשנה שאם נמצאה בהמה ממין זכר בסביבות ירושלים — הריהי בחזקת עולה. והדברים לכאורה תמוהים, שהרי יכול להיות שבהמה זו היא דווקא שלמים (שהרי השלמים גם הם יכולים לבוא מן הזכר), ואיך תוקרב כליל על המזבח כדין עולה, והלא אם שלמים היא חלק מבשרה עומד לאכילת הכהנים והבעלים ואסור להקטירו על גבי המזבח (ראה זבחים עו,ב)! וכתירוץ לשאלה זו **ר' הושעיא רבה אמר:** אין דנים בהבאת הבהמות עצמן לקרבן, אלא **לבא בדמיהן שנו** כאן. שאם רוצה המוצא לעשות תקנה לבהמה זו, כיון שחוששים אנו שמא בהמה זו היא עולה, ומצד אחר, שמא שלמים היא, הריהו צריך לחלל את קדושת הבהמה הזו על כסף בשוויה, ובנוסף הריהו מקדיש מעות משלו בשוויה. והריהו מתנה כך: "אם בהמה זו הריהי עולה — תתחלל על הדמים הראשונים, והשניים ישמשו לשלמי נדבה. ואם שלמים היא — תתחלל על הדמים השניים, והראשונים ישמשו לעולת נדבה" (ראה קידושין נה,ב). ומביא בדמים הראשונים בהמה לעולה, ובשניים בהמה אחרת לשלמים. **אמר לו ר' יוחנן:** וכי **אומרים לו לאדם צא ומעול בקדשים?!** והלא אף שאם חילל בהמת קרבן תמימה על מעות נכנסו המעות לקדושתה תחתיה — זהו דווקא בדיעבד, שאם חיללה הועילו מעשיו, ואולם אסור לעשות כך לכתחילה (ראה מנחות קא, א)! **אלא** יש לפרש את דין המשנה באופן אחר: **הילכו בהן אחר הרוב,** ש**אם רוב** הבהמות שנמצאו הינן **זכרים** — הריהן ודאי **עולות,** שכן רוב הזכרים הקרבים, קרבים לעולה. ו**אם רוב** הבהמות שנמצאו הינן **נקבות** — הריהן ודאי **זבחי שלמים,** שרוב הבהמות הנקבות הקרבות, קרבות לשלמים. ושואלים: **ו**כי **אין השלמים באין** גם **מן הזכרים ו**גם **מן הנקבות?** וממילא יתכן שהזכרים שמצא לא היו עולות אלא שלמים! אלא יש לפרש את דברי ר' יוחנן כך: אינו מקריב את הבהמות הנמצאות בעצמן אלא **כיצד הוא עושה?** הריהו ממתין עד שיפול בהן מום ואז מחללן על כסף חולין, ובכך הריהו **מוציאן לחולין,** **וחוזר ועושה אותן** את הבהמות הללו עצמן **עולות.** שמביא שתי בהמות תמימות ומתנה כך: "אם הבהמה שנמצאה היא עולה — תהא הבהמה הראשונה מבין השתים עולה תחתיה, והשניה שלמים. ואם הבהמה שנמצאה היא שלמים — תהא הבהמה השניה מבין השתים שלמים תחתיה, והראשונה תהיה עולת נדבה" (ראה קידושין נה,ב). הסבר אחר במשנה **אמר ר' זעירא,** ולדעתו כוונת המשנה שבהמות זכרים שנמצאו בסביבות ירושלים תוקרבנה הן עצמן לעולות אף שיתכן שהן שלמים. וטעם הדבר: **כמה דאת אמר תמן** [כמו שאתה אומר שם] בגמרא לעיל (יט,א) בשם ריש לקיש ש**תנאי בית דין הוא על המותרות** של חטאת **שיקרבו עולות** אף שקדושתם קדושת חטאת, **כן את מר אוף הכא** [כך אתה אומר גם כאן] ש**תנאי בית דין הוא על** הבהמות **האובדות** ונמצאו, **ש**אף שיתכן שהן שלמים, **יקרבו עולות.** שהחשיבו את ההקדש הראשון לשלמים (אם בהמה זו אכן הוקדשה לשלמים) כאילו אינו, וממילא יכול אף מלכתחילה להקדישה עתה לעולה. **אמר ר' יוסי לר' יעקב בר אחא:** וכי **אין זה מזיד?** אין הדברים דומים, שכן אף אם יועיל תנאי ביד דין לשנות במותר חטאות את המעות מקדושה לקדושה (מחטאת לעולה), מנין לך שיכולים בית דין בתנאם לשנות גם את קדושת הבהמה עצמה משלמים לעולה, ומאחר ויתכן שהם שלמים, איך הוא מקריבן עולות? **אמר ליה** [לו]: **מכיון שהוא תנאי בית דין אין זה** נחשב ל**מזיד.** שכן, כאמור, בתנאי זה הפקיעו בית דין את ההקדש הראשון לשלמים, וממילא יכול אף מלכתחילה להקריבן עולות.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:3
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:3](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:3:3)

א כיון שהוזכר במשנה דין מנחת הכהן הגדול שמת, מביאים עוד בדומה. **אמר ר' יסא: עד דאנא תמן** [עד שהייתי שם, בבבל], כלומר, בעודי שם, **שמעית קל** [שמעתי את קולו] של **רב יהודה** ש**שאל לשמואל:** אם **הפריש** אדם את **שקלו ומת** קודם שמסרו לגזבר, מה יעשו בשקל זה? **אמר ליה** [לו]: שמואל: **יפלו** השקלים הללו **לנדבה,** כלומר, לשופר "נדבה", ויקריבו בו עולות נדבה. **ו**כעין זה שואלים עוד: כהן גדול שהפריש כסף לקניית סולת למנחתו, ונמצא כי הפריש יותר מכדי הצורך, מה ייעשה ב**מותר עשירית האיפה שלו?** ומשיבים: מחלוקת היא, **ר' יוחנן אמר: יוליכם** את הדמים הללו **לים המלח,** כלומר, יאבדם מן העולם. ואילו **ר' אלעזר אמר: יפלו לנדבה.** כיון שהוזכר במשנה דין מנחת כהן גדול שמת, מביאים עוד בעניין עשיית מנחה זו (כשהכהן הגדול חי). שנינו במשנה במנחות (פ"ד מ"ה) שאף שהיה הכהן מביא בכל יום עישרון שלם למנחה זו, לא היה קרב כל העישרון בבת אחת, אלא היה חוצהו ומקריב מחציתו בבוקר ומחציתו בין הערביים.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:4
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:4](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:3:4)

ונחלקו אמוראים ב**עשירית האיפה של כהן גדול,** כיצד נוהגים בחצייתה. **ר' יוחנן אמר:** אם רוצה הריהו **חוצה אותה,** את אותו עישרון, לשני חלקים שווים בשני כלים של חול, **ואחר כך מקדשה** לכל מחצית בפני עצמה קודם הקטרתה. ואילו **ר' שמעון בן לקיש אמר: מקדשה** מתחילה לעישרון כולו, **ו**רק **אחר כך חוצה אותה** לשתי מחציות. ומעירים: **מתניתא פליגי** [המשנה חולקת] לכאורה **על ר' יוחנן,** ששנינו במשנה במנחות (פ"ד מ"ה) בענין כהן גדול שהקריב למנחתו מחצית העישרון בשחרית ומת, שאם מינו כהן גדול אחר תחתיו, לא יביא השני חצי עשרון מביתו כדי להקריבו בין הערביים, וגם לא יקריב את חצי העשרון שהשאיר הראשון. אלא מביא מביתו עישרון שלם, וחוצהו, ו**מקריב מחצה ו**ה**מחצה** האחר **אבד.** ומעתה, לדברי ר' יוחנן שהכהן מקדש כל מחצית בפני עצמה קודם הקטרתה, הרי לא קידש הכהן שמת אלא את המחצית שהקטיר קודם שמת, ומדוע אם כן תלך המחצית האחרת לאיבוד, והלא אינה קדושה אלא בקדושת דמים ואפשר לפדותה?! ומשיבים: ר' יוחנן **פתר לה** [מתרץ אותה] כך: אין המשנה סותרת את דברי, אלא שהיא סבורה שאף שהמחצית השניה קדושה רק בקדושת דמים הריהי הולכת לאיבוד, **שכן אפילו** מותר **מעות** שהוקדשו לצורך מנחת חביתין דין הוא ש**ילכו לים המלח.** ומעירים מצד שני: **מתניתא פליגי** [אותה משנה חולקת] לכאורה **על ר' שמעון בן לקיש,** ששנינו בהמשך: שבמקרה זה **נמצאו שני חצאין קריבין** (המחצית הראשונה של עשרון הכהן הגדול שמת, והמחצית הראשונה של עשרון הכהן הגדול החדש), **ושני חצאין אבודין** (המחצית השניה של עשרון הכהן הגדול שמת, והמחצית השניה של עשרון הכהן הגדול החדש). **ותני עלה** [ושנויה עליה, על משנה זו] ברייתא: **מחצה** של הכהן הגדול ה**ראשון** (שמת) **ומחצה** של הכהן השני **שני** שהולכות לאיבוד — **תעובר** תחילה **צורתן,** כלומר, ימתין להם עד שיעבור עליהם לילה ויפסלו בלינה, **ו**אז **יצאו לבית השריפה.** ומעתה, לדברי ר' שמעון בן לקיש שמקדיש תחילה את כל העישרון, הלא שתי המחציות הנותרות קדושות אף הן בקדושת הגוף, וכלל הוא ש"כל שפסולו בגופו (שאינו יכול להיקרב) ישרף מיד" (ראה פסחים לד,ב), ומדוע איפוא צריכות שתי המחציות האובדות עיבור צורה תחילה?! ומשיבים: ר' שמעון בן לקיש **פתר לה** [מתרץ אותה] שהמשנה אכן חלוקה על הברייתא, והיא סבורה **כ**שיטת **ר' ישמעאל,** ש**אמר** במנחות (צ,א. ושם היא שיטת התנא קמא) שהכלי המשמש למדידת **עשרון** הסולת נחשב ככלי שרת, ולפיכך הריהו **מקדש** את עישרון הסולת הניתן בתוכו בקדושת הגוף. ולכן המחציות הנותרות אובדות מיד אף בלא עיבור צורה. ואילו הברייתא סבורה שאין כלי המדידה נחשב ככלי שרת ולפיכך אינו מקדש, ולכן כל עוד לא הקדיש הכהן את המחצית העישרון קודם הקטרתו אינו קדוש אלא בקדושת דמים, ולפיכך טעונות שתי המחציות הנותרות עיבור צורה קודם שריפתן. ב כיון שעסקנו במנחת חביתין של הכהן הגדול, מביאים עוד בעניינה, וכן בענין מנחת חינוך שהיה מביא כל כהן בפעם הראשונה ששרת במקדש. שנינו בברייתא: **כשהכהן מתקרב תחילה לעבודה** (בפעם הראשונה שהוא עובד) הריהו **מביא** את מנחת **עשירית האיפה שלו ועובדה בידו,** שהוא עושה אותה בעצמו, וזה חינוך לעבודה. ומוסיפים: בכל זאת **אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שעבדו** ביום הראשון לעבודתם במקדש, **עד שלא (**טרם) **הביאו** את **עשירית האיפה שלהם** למנחת חינוך, **עבודתן כשירה,** שאין זה מעכב. **ר' מנא בעי מימר** [רצה לומר] דין זה: אם **בו ביום שנתקרב** אותו כהן **תחילה לעבודה, בו ביום** גם **נתמנה להיות כהן גדול** — **מביא שתים** שתי עשיריות האיפה, **אחת ל**מנחת **חינוכו** לעבודתו ככהן **ואחת לחובת היום,** מנחת החביתין שחייב הכהן הגדול להביא בכל יום.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:5
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:5](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:3:5)

ודין נוסף בענין מנחת חביתין של הכהן הגדול: נאמר בעניינה "מורבכת תביאנה **תופיני** מנחת פתים" (ויקרא ו, יד), ומסמיכות לשון "תביאנה" ל"תופיני" אתה למד כי **בשעת הבאה** של המנחה בערב מיד תיעשה **תופיני** (מאפה), כלומר, תיאפה מיד, **ואין** להמתין עד **בשחרית** שלמחרת כדי לעשותה **תופיני.** ושואלים: **והא תנינן** [והרי שנינו] במשנה (תמיד פ"א מ"ג): שבכל יום קודם לתרומת הדשן **העמידו** הממונים את **עושה** ה**חביתין** שהיה מכין בכל יום את מנחת החביתין של הכהן הגדול **לעשות** את ה**חביתין,** משמע שמהבוקר היו עושים אותה! **אמר ר' חייא בר אחא:** אין הכוונה שהעמידו את עושה החביתין לאפות את המנחה, אלא כדי **לעשות חמין** (מים חמים) **ל**צורך ה**רבוכה** (לישת הסולת) הנחוצה לעשיית החביתין שהיתה נעשית אכן מאוחר יותר. כיון שהוזכרה אפיית המנחה ("תופיני") עוסקים בשלבים השונים של הכנת המנחה. נאמר בכתוב שהריהי צריכה להיות מטוגנת ("על מחבת בשמן תעשה"), וכן שהיא צריכה חליטה במים ("מורבכת"), ושהיא צריכה להיות **תופיני** (אפויה). ובסדר הדברים אומר **ר' יסא בשם ר' חנינה: מטגנה** תחילה **ואחר כך אופה אותה.** ואילו **ר' אחא בשם ר' חנינה** אומר: **אופה אותה ו**רק **אחר כך מטגנה.** ומעירים כי מחלוקת זו תלויה במחלוקת תנאים אחרת. ששנינו בברייתא: נאמר בענין מנחת חביתין **"תופיני",** ומלה זו מתפרשת כנוטריקון — **תאפנה נא,** שבשעת אפייתה בתנור תהא המנחה מבושלת במקצת, אך לא מבושלת כל צרכה ("נא"), ולכן צריך לטגנה קודם אפייתה. ואילו **רבי אומר:** "תופיני" נוטריקון **תאפינה נאה,** שצריכה המנחה להיות נאה בשעה שהיא נאפית בתנור, ואם יטגנוה קודם האפייה — לא תהא נאה בשעת האפייה. **ר' דוסא אומר:** "תופיני" — **תאפנה ריבה,** שתיאפה אפיות הרבה. ומסבירים: **אתיין אלין פלגוותא כהינין פלגוותא** [באות, הולכות המחלוקות האלה כאותן מחלוקות שהזכרנו קודם]. **מאן דאמר** [מי שאמר, דרש] "תופיני" **תאפינה נאה,** הריהו סבור **כמאן דאמר** [כמי שאמר] (ר' אחא בשם ר' חנינא) שתחילה **אופה** אותה **ו**רק **אחר כך מטגנה. ומאן דאמר** [ומי שאמר, דרש] "תופיני" **תאפינה נא** הריהו סבור **כמאן דאמר** [כמי שאמר] (ר' יסא בשם ר' חנינה) ש**מטגנה ואחר כך אופה.**


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:6
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:6](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:3:6)

למעלה הובאו דברי המשנה במנחות שאם מת הכהן הגדול לאחר שהקריב את מנחת החביתין של הבוקר, ומינו כהן גדול אחר תחתיו, שאותו כהן מביא עישרון חדש שלם ומקריב למנחת בין הערביים את חציו. ומבררים: האם **לא סוף דבר** (דין זה אינו דווקא) כ**שמת** הכהן הגדול, **אלא אפילו** אם **נטמא** הכהן הגדול לאחר שהקריב את מנחת הבוקר ומינו כהן גדול אחר תחתיו, שאף שהכהן הגדול החדש משמש רק זמנית עד לטהרת הראשון, אינו יכול להשתמש במחצית העשרון שנותרה ביד הראשון למנחת בין הערביים, אלא צריך להביא עשרון שלם אחר ולהקריב את חציו, וכל שכן אם נדחה הראשון מחמת מום קבוע ושוב לא יחזור לעבודתו. או שמא **אפילו נדחה** הראשון **מ**כהונתו בגלל **מום** קבוע, מביא הכהן החדש עשרון שלם אחר ומקריב את חציו. ואולם אם נטמא, כיון שכהונת הכהן החדש זמנית בלבד עד שיטהר הראשון, שמא הריהו יכול להשתמש במחצית העשרון שנותר ביד הראשון? **תני** [שנה] **ר' יהודה בר פזי** מהמקום **בר דליה:** כוונת הברייתא היא, **ואפילו נדחה ממום,** שרק כאשר נדחה הראשון מכהונתו בשל מום קבוע אין הכהן החדש יכול להשתמש במחצית העשרון שנותרה מהראשון, אלא צריך להביא עשרון שלם אחר ולהקריב את חציו. ואולם אם נטמא הראשון, כיון שכהונת הכהן החדש היא רק זמנית עד לטהרת הראשון, הריהו יכול להשתמש במחצית העשרון שנותרה מהראשון למנחת בין הערביים. שנינו במשנה שכאשר מת הכהן הגדול נחלקו תנאים אם מנחת החביתין הבאה כל זמן שלא נתמנה כהן גדול אחר תחתיו באה משל ציבור או משל יורשי הכהן שמת. ומביאים בענין זה את מה ששנינו בברייתא: **מנין לכהן גדול שמת ו**עדיין **לא מינו אחר תחתיו, שתהא מנחתו קריבה משל יורשים? תלמוד לומר** בענין מנחה זו, לשון הכתוב: "והכהן המשיח תחתיו **מבניו יעשה אותה"** (ויקרא ו, טו). כלומר, שיעשה אותה ממה שמביאים בניו של הכהן. **יכול** תאמר ש**יביאנה** היורש את המנחה הזו **לחציים** (לחצאים), כמו שמביא אותה הכהן הגדול כרגיל? **תלמוד לומר: "אותה"** — **כולה** כאחד **אמרתי** ולא לחצאים, אלו **דברי ר' יהודה.** **ר' שמעון אומר: אינה באה אלא משל צבור,** מכספי תרומת הלשכה ולא משל היורשים, **שנאמר "חק עולם"** (שם) — משל עולם (ראה תורת כהנים לפסוק זה), כלומר, מ**מי שהברית כרותה לו,** הציבור שכרת ה' עמם ברית. ואגב דרשת הכתוב מביאים את המשכו: **"כליל תקטר"** (שם) — **כליל להקטרה** שאינה נקמצת ואינה נאכלת כשאר מנחות, אלא הריהי מוקטרת כולה.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:7
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:7](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:3:7)

ועוד בעניינה של המחלוקת במשנה בענין **כהן גדול שמת,** שנינו שלדעת התנא קמא מנחתו קריבה משל ציבור ולדעת ר' יהודה הריהי באה משל יורשים. ומביאים כי כשעסק **ר' בא בר ממל** בסוגיה במנחות העוסקת אף היא בענין זה (ראה שם נא,ב) **בעי** [שאל שאלה זו], לכאורה **מחלפה שיטתיה** [מוחלפת שיטתו] של **ר' שמעון,** שדבריו לכאורה סותרים את שיטתו במקום אחר. שכן **תמן** [שם] במסכת שקלים, בסוגייתנו, **אמר** ר' שמעון שהיא באה **משל יורשין,** שהרי במשנתנו קבע ר' שמעון שתנאי בית דין הוא שתהא באה משל ציבור, ומשמע מהדברים כי מדין תורה הריהי באה משל היורשים, אלא שהתנו חכמים להביאה משל ציבור. **ו**אילו **הכא** [כאן] במסכת מנחות (בברייתא שהובאה למעלה) **אמר** ר' שמעון שמדין תורה היא באה **משל צבור,** שהרי לדבריו דבר זה נלמד מלשון הכתוב "חק עולם". אמר ר' חייה **בר בא: ולא יאות** [וכי לא יפה נכון] **הוא** מה שר' בא בר ממל **מקשה?** ובתירוץ הסתירה אומרים כי **אתא** [בא] **ר' יעקב בר אחא** ואמר בשם **ר' אבהו בשם ר' יוחנן** כך: מה שאמר ר' שמעון במשנתנו שתנאי בית דין הוא שתהא באה משל ציבור, אין כוונתו לומר שמדין תורה הריהי באה משל היורשים, אלא אף **דבר תורה הוא שתהא באה מן הצבור** (מתרומת הלשכה), וכדרש הכתוב "חק עולם". ואולם מאחר ו**הייתי אומר** שמן הדין לא יגבו לצורכה משל הציבור, שהרי לא קרבן ציבור היא, אלא **יגבו לה** משל היורשים לכך **התקינו** חכמים **שתהא באה מתרומת הלשכה,** כדין תורה.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:8
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:8](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:3:8)

א שנינו במשנה שמנחת החביתין הבאה לאחר שמת הכהן הגדול ועדיין לא מינו כהן גדול אחר תחתיו, לא היתה מוקרבת לחצאין אלא שלימה היתה קריבה. ובענין זה **ר' יוסה אמר, ר' יוחנן בעי** [שאל] שאלה זו: **מהו** (מה היא) משמעות הדברים, האם כוונת המשנה לומר ששיעור מנחה זו צריך להיות עשירית האיפה **שלימה בשחרית ו**כן עשירית האיפה **שלימה בין הערבים,** ונמצא שמקריבים שתי עשיריות האיפה ביום, **או** שמקריבים עשירית האיפה **שלימה בשחרית ו**אולם כיון שכבר הוקרבה עשירית האיפה באותו יום הרי מנחה זו **בטילה בין הערבים?** והוסיף ר' יוסי: אפילו **כד תהא פשיטא ליה** [כאשר תיפתר לו] לר' יוחנן שאלה זו, ויכריע כי מנחה זו צריכה להיות קריבה כשהיא שלימה בבוקר ובבין הערבים, **דכתיב** [שכן נאמר] **"מנחת תמיד"** ("זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה סולת מנחה תמיד מחציתה בבוקר ומחציתה בערב". ויקרא ו, יג), עדיין יש לברר: **שלשת לוגין** שמן שמביא הכהן הגדול בכל יום עם עשירית האיפה סולת (ראה מנחות נא,א) וכרגיל הריהו מחלקן לשתים, לוג וחצי בא עם מחצית עשירית האיפה סולת למנחת הבוקר, ולוג וחצי בא עם המחצית האחרת בין הערבים, **מה הן,** כלומר, מה יהא דינם במקרה זה? האם כיון שמקריבים עשירית האיפה שלימה בשחרית ועשירית האיפה שלימה נוספת בין הערבים, גם בענין השמן יהא הדין כן, שצריך להביא **שלשת לוגין שחרית ושלשת לוגין בין הערבים, או** שמא רק **לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערבים?** **אמר ר' חזקיה: אוף הדא צריכה ליה** [גם זו נשאלה לו]: **שני קומצין** לבונה הבאים כרגיל עם מנחת החביתין של הכהן הגדול בכל יום, האחד עם מנחת הבוקר והשני עם מנחת בין הערבים (כשיטת אבא יוסי בן דוסתאי במנחות נב,א), **מה הן?** מה יהא דינם במקרה זה? האם כיון שמקריבים עשירית האיפה שלימה בשחרית ועשירית האיפה שלימה נוספת בין הערבים, גם בענין הלבונה יהא הדין כן, שצריך להביא **שני קומצין בשחרית ושני קומצין בין הערבים, או** שמא רק **קומץ אחת בשחרית וקומץ אחת בין הערבים?** **אמר ר' יוסה: כלום למדו ל**שיעור הלבונה שהוא **קומץ** האם **לא ממנחת חוטא** (בגזירה שווה. ראה לעיל יח,ב)? ואם כן למד גם דין זה ממנחה זו, **מה להלן** במנחת חוטא כאשר שיעור המנחה כפול (כגון שלא הביאו מנחה עם תמיד של שחר, שצריכים להביא אותה בין הערבים) הריהי צריכה **שני קומצין, אף כאן** שיעור הלבונה, כיון ששיעור המנחה כפול, צריך גם שיעורה להיות כפול, כלומר, **שני קומצין.** ודוחים: לר' חזקיה הדבר כלל אינו ברור שכאשר שיעור המנחה כפול הריהי צריכה גם קמיצה כפולה, ו**מה תמן צריכה ליה** [מה שם, במנחת חביתין הריהו צריך פתרון לו, כלומר, הריהו מסופק] האם שיעור הלבונה צריך להיות כפול, **אף הכא צריכה ליה** [גם כאן, בכל מנחה אחרת הריהו צריך פתרון לו, הריהו מסופק] אם כאשר שיעור המנחה כפול הרי צריכה לקמיצה כפולה. ודחייה אחרת לדברי ר' יוסה **אמר ר' חזקיה** עצמו: **כלום למדו** חכמים ששיעור השמן הבא עם מנחת החביתין הוא **שלשת לוגין** האם **לא מתמיד של בין הערבים** (וכן של הבוקר), ששיעור השמן הבא עם קרבן התמיד הוא כשיעור זה, ואם כן כפי שיש ללמוד את שיעור הלבונה ממנחת חוטא, כך יש ללמוד את שיעור השמן ממנחת התמיד, ולומר כך: **מה להלן** במנחת התמיד שיעור השמן הוא קבוע, **שלשת לוגין, אף כאן** בענייננו, כשמנחת החביתין באה עישרון שלם, בא עמה שמן בשיעור **שלשת לוגין** בין בבוקר, בין בבין הערבים. **ו**אם כן **מה תמן צריכה ליה** [מה שם, בענין שיעור השמן הריהו צריך פתרון לו, הריהו מסופק], שכן אף שכמות הסולת הוכפלה מן הדין, לא נאמר דין מפורש בענין שיעור השמן במקרה זה, ויתכן שאף בענייננו יוותר שיעור השמן על שלושה לוגים בלבד, **אף כאן צריכה ליה** [מה שם, בענין שיעור הלבונה הריהו צריך פתרון לו, הריהו מסופק] אם יש להכפיל את שיעורה, או שמא רק שיעור הסולת הוכפל ולא שיעור הלבונה.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:9
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:9](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:3:9)

ב שנינו במשנה בין התקנות שתקנו בית דין, **שלא יהיה** הנהנה מאפר פרה אדומה מועל. **ר' שמעון בר נחמן** אומר **בשם ר' יונתן:** מדברי המשנה משמע ש**בדין** (מעיקר הדין, מדין תורה) **היה** צריך להיות **שימעלו בה, והן,** חכמים, **גזרו שלא ימעלו בה.** והדברים תמוהים, שכן **והא תני** [והרי שנויה ברייתא]: נאמר בענין פרה אדומה "חטאת היא" (במדבר יט, ט), והמלה **"חטאת" מלמד** שהיא כקרבן חטאת, ו**שמועלין בה** כדרך שמועלים בקרבן חטאת. אכן המלה "היא" באה למעט וללמד כי רק **בה** עצמה **מועלין ואין מועלין באפרה.** והרי שסבורה הברייתא שאין מועלים באפרה מן התורה! **אמר ר' אבהו:** אכן מן התורה אין מועלים באפרה, אלא מאחר ו**בראשונה** (בתחילה) **היו** הכהנים מזלזלים בקדושתה ו**משתקשקין** (מתנקים) **בה,** באמצעות אפר הפרה, **ו**אף היו **נותנין אותה** את האפר **על גבי מכותיהן** לשם רפואה, **ו**לפיכך **גזרו** חכמים **שימעלו בה. כיון ש**חזרו הכהנים ו**נגדרו** (עשו גדר לעצמם) ולא השתמשו יותר באפר הזה אלא לצורך מי חטאת, חזרו חכמים והעמידו את דין האפר על דין תורה ו**גזרו שלא ימעלו בה** עוד.


###### Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:10
[Steinsaltz on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:10](https://torahapp.org/share/book/Steinsaltz%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:3:10)

ג עוד שנינו במשנה בין התקנות שתקנו בית דין: **ועל הקינין** הפסולות שלדעת התנא קמא הריהן באות משל הציבור, ולדעת ר' יוסי המספק את הקינים הוא מספק את הפסולות. ומכיון שהוזכרו הקינים, מזכירים שוב את ששנינו במשנה בתחילת הפרק שכסף שנמצא בין השופר של "קינין" לבין השופר של "גוזלי עולה" יפול ל"גוזלי עולה", ושואלים (וכפי שכבר שאלו לעיל יט,א): **האשה הזאת,** שהכסף של הקן שלה אבד וניתן לשופר "גוזלי עולה", הרי מקריבה בסופו של דבר רק עולה, והרי מעיקר הדין הריהי צריכה להקריב גם חטאת העוף, ו**במה** אם כן **היא מתכפרת?** **אמר ר' יצחק: תנאי בית דין הוא,** שאותו אדם **המספק את הקינין** במקדש, **הוא מספק** גם עופות נוספים כדי להחליף **את הפסולות ו**גם **את האובדות,**