## The Midrash of Philo Chapter 15 ###### The Midrash of Philo 15:7:1 [The Midrash of Philo 15:7:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:7:1) **מהו: "אני ה' אלהים**¹**אשר הוצאתיך מארץ**²**כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה"?** footnotes: ¹ במסורה, וכן ב"מי היורש" דלהלן, רק "ה'", ועי' מרקוס הע' a. ² כן בשבעים, ובמסורה: "מאוּר". **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** **What is the meaning of the expression, "I am the Lord thy God who brought thee out of the land of the Chaldaeans to give thee this land for an inheritance?" (Genesis 15:7).** ###### The Midrash of Philo 15:7:2 [The Midrash of Philo 15:7:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:7:2) פשוטו (של מקרא) ברור. אך כדי לשַעֵר את מובנו (של הפסוק), יש לפרש זאת כדלהלן: "ארץ כשדים" מסמלת שיטה מתימטית, שהאיצטגנינות מהווה חֵלק ממנה, ולא לשוא עמֵלים הכשדים במדע זה ללא־הרף. אי לזאת, הוא (ה') מעניק לחכם שתי מתנות: האחת, הוא מוציאו מדיעותיהם הכוזבות של הכשדים, שקשה לתפסן ולהבינן, ובנוסף הן הן הגורמות לרעות הגדולות וחוסר יראת שמים, היות והן מייחסות לברואים את כוחות היוצר, ומפַתות לכַבֵּד ולעבוד את יצורי העולם, תחת אלהים - בורא העולם. ועוד, הוא (ה') מעניק לו חכמה נושאת פרי, לה הוא קורא בשמה הסמלי "ארץ". והאב מראֶה, שהחכמה והמוסריות הן קבועות ללא־שינוי או פנייה, כי לא יאה לאלהים להראות את אשר באפשרותו לקלוט זעזועים ושינויים, שכֵּן חובה על הנגלָה להישאר ביציבות וללא־שינוי, ואילו זה אשר ניתן לשינוי, ודרכו לפרוץ ולצאת, - לא יזכה לגילוי אלהי אמיתי.¹ ___________ footnotes: ¹ שו"ת בראשית ג, א **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** As the literal statement is plain enough, we need only consider the inner meaning, which was meant to be interpreted in this manner. The law of the Chaldaeans taken symbolically is mathematical speculation, one part of which is recognised to be astronomy, which the Chaldaeans study with great industry and with great success. Therefore God is here honouring the wise man with a gift; in the first place, by taking men out of the sect of the astrologers, that is to say, away from the hallucinations of the Chaldaeans, which, as they are difficult to detect and refute, are found to be the cause of great evils and wickedness, since they ascribe the attributes of the Creator to created things, and persuade men to worship and to venerate the works of the world as God. In the second place, God honours him by granting to him the wisdom which bears fruit, which he has here symbolically called the earth; but the Father of the universe shows that wisdom and virtue are invariable and immutable, since it is not consistent with his character that God should show to any one that which can undergo any variation or change, for that which is shown by the being who is immutable and consistent must be so too; but that which is liable to change, as being incessantly in the habit of suffering variation, admits of no proper or divine demonstration. ###### The Midrash of Philo 15:7:3 [The Midrash of Philo 15:7:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:7:3) הכתוב מונה כאן שתי פעולות: האחת, שה' מוציא את אברהם מאור כשדים: והשנית, שהוא נותן לו את הארץ, שמבחינה אלגורית היא החכמה, הנקראת בשם הסמלי "ארץ", מפני שהיא קבועה וללא־שינוי, כשם שהארץ קבועה. ###### The Midrash of Philo 15:7:4 [The Midrash of Philo 15:7:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:7:4) ארץ כשדים מסמלת את האיצטגנינות, ולכן, הוצאתו של אברהם מארץ כשדים היא למעשה הוצאתו מחכמות הכשדים, שהן מקור הרעות, שהאחת מהן היא האיצטגנינות. ###### The Midrash of Philo 15:7:5 [The Midrash of Philo 15:7:5](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:7:5) פירוש כעין זה, שהקב"ה הוציא את אברהם מן האיצטגנינות שלו, נמצא בחז"ל על פסוק טו, ה: "אמר ר' יהודה אמר רב, מנין שאין מזל לישראל? שנאמר ויוצא אותו החוצה. אמר אברהם לפני הקב"ה, רבונו של עולם, בן ביתי יורש אותי? אמר לו לאו, כי אם אשר יצא ממעיך. אמר לפניו, רבש"ע, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר לו, צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל" (שבת קנו, א; נדרים לב, א). "ויוצא אותו החוצה וכו'. רבנין אמרי, נביא אתה, ואין את אסטרולוג, שנאמר ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא (בראשית כ, ז), בימי ירמיהו בקשו ישראל לבא לידי מידה זו ולא הניח להם הקב"ה, הה"ד כה אמר ה' וגו' ומאותות השמים לא תחתו וגו' (ירמיה י, ב), כבר אברהם אביכם ביקש לבא לידי מדה זו ולא הנחתי אותו" (ב"ר מד, יב). ועיין יומא כח, ב. וראה גם להלן בביאור לבראשית יז, ה שו"ת בראשית ג, מג מ"על שינוי השמות", סו, על מידת האיצטגנינות שהיתה באברהם. ###### The Midrash of Philo 15:7:6 [The Midrash of Philo 15:7:6](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:7:6) גם הרמב"ם כותב, שאלהי הכשדים היו הכוכבים והמזלות: "ידוע שאברהם אבינו ע"ה גדל באמונת הצאב"ה ודעתם, שאין אלוה רק הכוכבים. וכשאודיעך בפרק הזה ספריהם הנמצאים עתה בידינו, אשר נעתקו ללשון העֲרָב, ודברי הימים שלהם הקדומים, ואגלה לך דעתם מהם ועניניהם, יתבאר לך אמרם בביאור, שהכוכבים הם האלוֹהוֹת ושהשמש הוא האלוה הגדול, וכן אמרו עוד ששאר הכוכבים החמשה אלוֹהוֹת" (מורה נבוכים ג, כט). ובמקום אחר: "לפי שעובדי עבודת כוכבים נחלקים לב' חלקים, האחד מהן היודעין לעשות אותה, ר"ל להביט אל המזלות הצומחין לצורך מלאכתם להוריד הרוחניות בהן, ושאר אותן שטויות שמטנפין השכל, כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא, וזאת עבודת כוכבים ממש. והחלק השני הן שעובדין לאותן הצורות הידועות, כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד, וכן הן רוב עובדי כוכבים" (פירוש המשניות להרמב"ם, חולין, פרק א). ###### The Midrash of Philo 15:7:7 [The Midrash of Philo 15:7:7](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:7:7) יציאתו של אברהם מאור כשדים ומחכמת האיצטגנינות, ללכת אל הארץ, מתפרשת על־ידי פילון באלגוריות שונות: ###### The Midrash of Philo 15:7:8 [The Midrash of Philo 15:7:8](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:7:8) "הצאצא הקדום ביותר של העם הישראלי, היה כשדי בנו של איצטגנין, מן המבַלים את חייהם במדע זה, הסוברים שהכוכבים וכל השמים והעולם אֵלים הם, ואומרים שמאֵלה יוצאים הרע והטוב לכל אחד ואחד, ומניחים שלא קיימת עילה כלשהיא מחוץ לעניינים המוחשיים. מה יכול להיות נורא יותר, ומה ראוי להצביע ביֶתֶר בהירות על שיפלות בַּנפש, אשר מתוך ידיעתם של העצָמים הרבים, המשניים והנבראים, מגיעה הנפש לידי חוסר־ ידיעה של האחד, הקדמון, הבלתי־נברא ובורא הכל, על כל מעלותיו אלו ורבבות נוספות. והוא (אברהם) שָׂם לבו לכל אלה, נחה עליו הרוח ועזב את ארצו ומולדתו ובית אביו, כי הוא ידע, שאם יתעַכֵּב, יִשהוּ בקרבו מדוחי אמונת האלילות, ולא יוכל להתקין עצמו לגילוי ה"אחד", שהוא לבדו צור עולמים ואבי־הכל, בין שהוא שִׂכלי ובין שהוא חושני. אך אם יעקור (ממקומו), אזי גם המדוּחים ייעקרו ממוחו, והאמונה האמיתית תמַלֵא את מקום (האמונה) הכוזבת. ועם זאת, דברי האלהים הבעירו את התשוקה אשר השתוקק לדעת את ה"אחד", וכשהם מדריכים אותו, הוא יָצָא לדרוש את האלהים בהתלהבות ללא מעצור, ולא הירפּה עד שבָּא לידי הכָּרה ברורה יותר, לא של המהות -שהרי אין הדברי אפשרי- אלא את מציאותו והשגחתו" (על המידות הטובות, ריב-רטו). ###### The Midrash of Philo 15:7:9 [The Midrash of Philo 15:7:9](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:7:9) הכָּרָה זו בבוראו לא באה מאליה, אלא שהיא תלויה בדרך החקירה, שעל האדם לחקור את מה שקרוב אליו, ואַל לו לעסוק בחקירת גרמי השמים הגבוהים ממנו: "ולפיכך, לאחר שתרח עזב את ארץ כשדים, נאמר שהיגר לחרן ולקח עמו את בנו אברהם ובני ביתו (בראשית יא, לא). (העניין נאמר) לא על מנת שנלמד, כמו מהיסטוריון, שמספר אנשים היגרו, עזבו את ארץ מולדתם, והשתקעו באדמת נֵכר כבמולדת, - אלא על מנת שלא יוזנח לֶקח מועיל ביותר לחיים והולם ביותר לאנושות. ומהו? - הכשדים מחַד חוזים בכוכבים, ויושבי חרן מאידך מתעסקים במקום החושים³, לפיכך דבַר הקודש אומר לחוקר ענייני הטבע: מדוע תדרוש בשמש אם רחבה אמה, או שהיא גדולה מן הארץ כולה, או אף גדולה הימנה? ומה (תחקור) באור הירח, אם נגהו מושאָל או שמא הוא זוהֵר באורו העצמי? ומה (תחקור) בטיבם של שאר הכוכבים וסיבוביהם, או השפעתם זה על זה, וכן גם (השפעתם) על אשר בארץ? מדוע תקַפֵּץ מֵעַל לעננים אף על פי שאתה מהלך עֲלי־ אדמוֹת? ומדוע כשאתה משריש בקרקע, אתה אומר שביכולתך להשיג את אשר באוויר העליון?⁴ וכיצד תעיז לקבוע את הבלתי־קבוע? ומדוע אתה טרוד בעיסקי־עליון שאינם חובתך? ומדוע תצפה בכוכבים ותעסוק בתורתם?⁵ ידידי, אל תסתכל במה שהוא גבוה ונישא ממך, אלא בקרוב אליך. ומוטב אף שתבדוק עצמך בלי משוא פנים" (על החלומות א, נב-נד). footnotes: ³ פילון דורש כאן מדרש־שֵמות, ש"חרן" פירושו "חושים". ⁴ האתר. מ. ⁵ אסטרונומיה. מ. ###### The Midrash of Philo 15:7:10 [The Midrash of Philo 15:7:10](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:7:10) את המדריגות השונות, בהם הלך אברהם עד שהגיע להכָּרַת הבורא, מחלק פילון לשלשה: יציאתו מן האיצטגנינות; חקירתו העצמית הפנימית ויציאתו מחוץ לעניינים החושניים והגופניים, ואחר כך ההליכה לקראת ההכָּרָה האלקית: ###### The Midrash of Philo 15:7:11 [The Midrash of Philo 15:7:11](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:7:11) "וכך, השֵׂכל, עובר תוך זמן קצר ומגיע אל אבי היראה והקדוּשה, לאחר שהתרחק תחילה מהאיצטגנינות, שהשיאתו לראות בעולם - אלהים קדמון, תחת (לראותו) יצירה של האלהים הקדמון, ובמסילות הכוכבים ותנועותיהם - סיבות למזלם הרע של בני אדם והיפוכו מזלם הטוב. ולאחר מכן, יִפנֶה לבחינת עצמו, ויתפלסף בנוגע לענייניו הוא; ענייני הגוף, החושים והדיבור, וכפי שאומר המשורר, יבוא לידי הכָּרָה ש"הטוב והרע קיימים באולמיך"⁶. ולאחר מכן יפלס דרך (המתחילה) מעצמו, תוך תקווה להכיר דרכָּהּ את אבי־ הכל, שאין לשערו ולהגיע לחקרו. ולאחר שלמד בקפדנות את עצמו, יזכה במהרה (להכיר) את האֵל, ואז לא ישהה עוד ב"חרן", באיברי החושים, אלא יִפנֶה לעצמיותו. אמנם, אי־ אפשר לַשָרוּי בחושניות יותר מאשר ברוחניות, להגיע לידי התבוננות ב"קיים" (באמת)" (על הגירת אברהם, קצד-קצה). footnotes: ⁶ הומירוס, אודיסייה, ד שצב. ###### The Midrash of Philo 15:7:12 [The Midrash of Philo 15:7:12](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:7:12) "וביניהם היה אברהם, שהתקדם והשתכלל בתפיסת ההכָּרָה הנשגבה, וככל שהוסיף דעת כן נואש מעצמו יותר, למען יגיע לידיעה מדוייקת בנוגע ל"קיים" באמת. וזה טִבעו של עניין: כל המרבה להבין את עצמו יִרבה להתייאש, היות והולכים ונגלים לפניו אפסותה המוחלטת של הבריאה, וכל הנואש מעצמו יודע את ה"קיים" (באמת)" (על החלומות א, ס). ###### The Midrash of Philo 15:7:13 [The Midrash of Philo 15:7:13](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:7:13) "ביושר נאמר: "והוציא אותו החוצה" (בראשית טו, ה), מְאֲסורים גופניים, ממאוּרות החושים, ומהתחכמויות דבר שקר. ומעל לכל (הוציאו) מרשות עצמו, ומן ההנחה שהוא הוגה ומתבונן מכוחו וסמכותו שלו" (מי היורש דברי אלקים, פה). ###### The Midrash of Philo 15:7:14 [The Midrash of Philo 15:7:14](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:7:14) "ויפה נאמר: "והאמונה נחשבה לו לצדקה" (בראשית טו, ו). אין דבר צדיק יותר מאשר לתת אימון מָלֵא ומושלם באֵל לבדו. אך מפני חוסר האמונה של מרביתינו, נחשב מעשה צודק זה על־פי דרך הטבע, כיוצא דופן. ודבר־הקודש נוזף בנו ואומר, שבין בני האדם, מעשה מופלא הוא להשָעֵן בחָזקה וללא פנייה על ה"קיים" לבדו, שכֵּן אין להם נחלה בטובות שאין עמן זיוף, אך באמת המשפט, אין זה מעשה מופלא, אלא רק מעשה צדקה. "ואמר אליו" -אומר הכתוב- "אני ה' אשר הוצאתיך מארץ כשדים כדי לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", ומשפט זה אינו מציג רק הבטחה, אלא גם אישור להבטחות קודמות, הטוב שהוענק בעָבַר היה אם כן היציאה מתורת השמים⁷ הכשדית, המורָה שהעולם מוּשָׂג לא כמעשה אלהים אלא כאלהים; שניתן לחַשֵב (מראש) את החיובי והשלילי לכל בני־קיימא, לפי מערך־הכוכבים ומהלכם, ובזה גם תלויה לידת הטוב והרע. - ותנועה מאוזנת וערוכה זו של גרמי השמים, הוכיחה לקהֵי־החושים לדַבֵּר דברי הבאי, והרי השם "כשדים" מתאים בתרגומו ל"איזוּן". הטוב החדש הוא לרשת חכמה שאינה מושגת בחושים, הנתפשת בשֵׂכל הטהור ביותר, ובאמצעותה מתחזקת הטובה שבהתנחלויות, לאחר שהנפש היגרה מתורת הכוכבים⁵ לתורת הטבע⁸, מן ההשערה המפקפקת לתפיסה מובטחת, ואם לומר במדוייק, מן הנוצר - אל הבלתי־נוצר; מן העולם - אל יוצרו ואביו. הנבואות אומרות אם כן, שדיעות הכשדים נתנו אימונם בשמים, ואילו המהגר משׁם (שָׂם מבטחו) ברוכב השמים הנוהג בכל העולם - בָּאֵל¹. אכן, יפה היא הנחלה. ייתכן שהיא גדולה מיכולתו של המקבל, אך ראוייה ביותר לגדולתו של המעניק" (מי היורש דברי אלקים, צד-צט). footnotes: ⁷ מטאורולוגיה. מ. ⁵ אסטרונומיה. מ. ⁸ פיסיולוגיה. מ. ¹ זֹהר לך לך צ, ב: "והאמין בה' - אתדבק לעילא ולא אתדבק לתתא; והאמין בה' - ולא בככביא ומזלי". ###### The Midrash of Philo 15:8:1 [The Midrash of Philo 15:8:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:8:1) **מדוע אומר (אברהם): "אדני, במה אדע כי אירשנה"?** **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** **Why does he say, "Lord, by what shall I know that I shall inherit it?"(Genesis 15:8).** ###### The Midrash of Philo 15:8:2 [The Midrash of Philo 15:8:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:8:2) הוא מבקש אות להכָּרַת ההבטחה. אך שני עניינים ראויים לתשומת לב: (האחד), שהוא נטייתו של השֵכל להאמין באלהים על סמך דברים שנאמרו מראש; ו(השני), לחפוץ בתאווה ללא גבול, שלא יחסרו אותות כל־שהם, מהם יוודע באופן מוחש, שההבטחה תישמר. ואליו (אל ה') שהבטיחו, הוא (רוחש) יראת כבוד, כשהוא אומר, "אדני". "כי יודע אני" הוא אומר "שאתה האדון ומושל בכל, וראוי לַכֹּל, ואין לפניך חוסר יכולת. וגם אם אני מאמין בהבטחתך, אני נכסף ומשתוקק להשיג מיד, לפחות איזה אות ברור שיורֶה על מילוי (ההבטחה), אם לא (את ההבטחה) במלואה. ואף על פי שהגעתי אל אותו שׂיא השלימות, אין ביכולתי לעצור תמיד דחָפים ותשוקות, וכשאני רואה או שומע איזו טובה, אני קָרֵב אליה לאט ולא מיד. לפיכך אני תפילה, שתורֵני דעת, בה אבין את העתידות".¹ ___________ footnotes: ¹ שו"ת בראשית ג, ב **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** He here is seeking a sign for a ratification of the promise; but two things only are described deserving of study; one that which is an affection of the mind, namely, the belief in God according to his literal word; the other a being borne on with the most exceeding desire not to be left in want of some signs, by which the hearer may feel, to the conviction of his outer senses, a confirmation of the promise: and to him who has given the promise he offers worthy veneration by the appellation, "Lord." For by this title he says, I know thee to be the Lord and prince of all things, who art also able to do all things, and there is no disability with thee. But in truth, if I have already given credence to thy promise, still I nevertheless wish to obtain speedily if not a completion of it, yet at all events some evident signs by which its consummation may be indicated; in truth I am thy creature, and even if I were to arrive at the highest degree of excellence, I am not always able to restrain the violence of my desire, so as not, when I have seen or heard anything good, to be contented with obtaining it slowly and not immediately; therefore I entreat that thou wilt give me some means of knowledge, by which I may comprehend those future events. ###### The Midrash of Philo 15:8:3 [The Midrash of Philo 15:8:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:8:3) לדברי פילון, הכיר אברהם שה' הוא האדון ומושל בַכּׂל ואין דבר נעלם ממנו. דבריו אלה תואמים את דברי ר' יוחנן בשם רשב"י, שנאמרו על פסוק זה: "אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי, מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר ויאמר אדני אלהים" (ברכות ז, ב). שיטה זו של פילון וחז"ל היא כנגד השיטה היוונית, שלפיה ה' רק ברא את העולם (עבר), ולפי חז"ל ופילון, ה' הוא גם המשגיח והאדון (הווה), ושקיימת השגחה פרטית. ###### The Midrash of Philo 15:8:4 [The Midrash of Philo 15:8:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:8:4) לדברי פילון בשו"ת זו, מבקש אברהם אות להכָּרַת ההבטחה, אבל היתה לאברהם אמונה בהבטחת ה', ולא היו לו ספיקות בזה. הוא לא ביקש שהארץ תינתן לו מיד, אלא בהיותו בשר ודם מלא דחפים ותשוקות, רצה לדעת באופן מוחש שההבטחה תישמר. ###### The Midrash of Philo 15:8:5 [The Midrash of Philo 15:8:5](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:8:5) בפירוש תיבת "במה", נחלקו בחז"ל על כוונתו של אברהם בשאלתו זו. "ר' חמא בר חנינא אמר, לא כקורא תיגר, אלא אמר לו באי זה זכות" (ב"ר מד, יד). וכן במדרש אגדה: "אמר לו באיזה זכות יזכו בנַי לירש את הארץ? השיבו הקב"ה בזכות הקרבנות". "במה אידע כי אירשנה, אמר אברהם לפני הקב"ה, רבש"ע, שמא ח"ו ישראל חוטאים לפניך, ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר לו לאו. אמר לפניו, רבש"ע, במה אידע? אמר לו קחה לי עגלה משולשת וגו"' (מגילה לא, ב). דברי הגמרא במגילה קרובים לדברי פילון, שאברהם ביקש אות ש"ההבטחה תישָמֵר". ###### The Midrash of Philo 15:8:6 [The Midrash of Philo 15:8:6](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:8:6) וכן יש ממפרשי ימי הביניים, שדרשו את הפסוק לזכותו של אברהם: האברבנאל (בתשובה לשאלה יא): "במה אדע כי אירשנה, ו"כי" במקום הזה ישמש על הזמן וכו', במה אדע ואשיג מתי אירשנה. או נפרש מלת "כי" במקום "אם", ויאמר במה אדע אם אירשנה אני בעצמו או ירשנה זרעי אחרי". וברמב"ן: "במה אידע כי אירשנה, ואינה כשאלת מה האות וכו', אבל ביקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה, ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו כנענים תשובה". ###### The Midrash of Philo 15:8:7 [The Midrash of Philo 15:8:7](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:8:7) אבל לפי השיטה השנייה שבחז"ל, נראו דברי אברהם באוֹר שלילי: "מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים וכו'? ושמואל אמר, מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנאמר במה אדע כי אירשנה" (נדרים לב, א). "ועל שאמר דבר שלא כהוגן ירדו בניו למצרים, שנאמר ויאמר אדני אלהים במה אדע כי אירשנה, בשכר אותה התמהה ירדו בניו למצרים" (סדר אליהו זוטא, פרק ב). "במה אדע כי אירשנה, אמר לו הקב"ה, אברהם, כל העולם כולו בדבורי הוא עומד, ואין אתה מאמין בדברי, אלא אתה אומר במה אדע כי אירשנה?! חייך שני פעמים ידוע תדע כי גר, שנאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" (פדר"א, מח). וביותר מודגש הדבר במדרש הגדול, שמקור מאמרו זה נעלם: "הרהר בלבו ואמר כיצד אירשנה, ולא האמין בדבריו של הקב"ה, אלא שאמר במה אדע כי אירשנה, מלמד שקרא תיגר" (מה"ג על אתר). ###### The Midrash of Philo 15:8:8 [The Midrash of Philo 15:8:8](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:8:8) והנה במקום אחר בכתביו מביא פילון את שתי השיטות, כפי שנחלקו עליהן בחז"ל, ואת השיטה השנייה מביא כנראה בשם "יש אומרים", ופילון נוטה לשיטה הראשונה, שאברהם ביקש לדעת את הדרך בה יארע הדבר: ###### The Midrash of Philo 15:8:9 [The Midrash of Philo 15:8:9](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:8:9) "לא די לאוהב החכמה לצפות לתקוות טובות ונפלאות נצורות מן הנבואות, שכֵּן אם לא ידע מהי הדרך בה תפול ירושתו בחלקו, אזי יחוש עצמו שלא בנוח. כי צמא הוא לדעת ולא ירווה. לכן הוא שואל ואומר: "אדוני, במה אדע כי אירשנה". יתכן שאֵי־מִי יאמר, שהעניין נוגד לעובדה שהאמין (בה'), כי המפקפק מחפש דרך, ואילו המאמין שוב אינו מבקש דבר. אם כן יש לטעון, שיש כאן גם חיפוש דרך וגם אמונה, אך לא בנוגע לאותו העניין, ולהיפך הרחק מכך! מחד, הוא האמין שינחל בַּחכמה, אך מאידך, רק ביקש את הדרך בה יארע הדבר. הוא תפס במלואו שהדבר אכן יתרחש, תודות להבטחות האלהיות" (מי היורש דברי אלקים, ק-קא). ###### The Midrash of Philo 15:9:1 [The Midrash of Philo 15:9:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:9:1) **מדוע הוא אומר: "קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור ויונה**⁹**"? הוא מזכיר חמשח בעלי חיים הקרבים על מזבח ה'. והם נחלקים לקרבנות אלה: שלושה מן היבשה: פר (=עגלה) ועז ובקר (=איל)**¹⁰**; ושנים מן העופות: תור ויונה. אמנם (הכתוב) משבֵּחַ**¹¹**, שהקרבנות הקבועים החלו באב הקדמון (אברהם), שהוא גם ראשית האומה. אך במקום "הָבֵא אֵלַי", יפה נאמר "קה לי", כי אין דבר השייך באמת לנברא עצמו, אלא הכל מתת־ אלהים הוא וחסדיו, וטוֹב**¹²**הוא לפני (אלקים), שאדם, לאחר שקיבל דבר־מה, ישוב ויודה בכל לבו ונפשו. והוא מצווה לקחת מכל בהמה ובהמה בת שלוש, הואיל והמספר שלוש הוא מָלֵא ושָלֵם, המכיל תחילה אמצע וסוף**¹³**. אך יש לתהות, מדוע הוא כולל בשלושת הבהמות שתי נקבות: העגלה והעז, וזָכָר אחד: האיל. האין זאת, כי הפר (= העגלה) והעז קרֵבים עבור החטאים, והכבש (=האיל) לא? ולחטוא מקורו בחוּלשה, והנקבה חֲלשה היא**¹⁴**.** footnotes: ⁹ כך בשבעים περιστεράν - יונה, ובמסורה: "גוזל". בפרקי דרבי אליעזר, כח: "וגוזל בן יונה הניח חיים". ובספר השרשים לאבן ג'נאח, שרש גזל: "ותור וגוזל, הוא בן יונה". ¹⁰ פילון משתמש כאן לפעמים בלשון הכתוב: "עגלה, עז, איל", ולפעמים בסוג החי הכללי: "פר, בקר", או "כבש". ובקרבנות הנשיאים שבפרשת נשא: "פר אחד בן בקר, איל אחד כבש אחד". ובבמדבר רבה יד, יא ההשוואה בין קרבנות הנשיאים לקרבנותיו של אברהם: "פר כנגד עגלה, איל כנגד איל משולש, כבש אחד כנגד תור וגוזל". ¹¹ או: שָׁר. מ. ¹² אהוב, מוצא חן. מ. ¹³ פירוש זה מביא פילון גם במקום אחר: "כולם בני שלוש, ונקבעו (כך) בהתאם למספר השלם (שלוש), שיש לו תחילה אמצע וסוף" (מי היורש דברי אלקים, קכו). ¹⁴ ראה להלן שמות יב, ה שו"ת שמות א, ח. **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** **Why is it that he says, "Take for me a heifer of three years old, and a goat of three years old, and a raven of three years old, and a turtle dove and a pigeon?" (Genesis 15:9). He here mentions five animals, which are offered on the sacred altar; for these are divided into classes of victims, three kinds of terrestrial animals, the ox, the goat, and the sheep; and two kinds of birds, the turtle dove and the pigeon; for the sacred writer constantly tells us that the everlasting reverence of victims derived its origin from the patriarch, who was also the origin of the race: but instead of the expression, "Bring to me," he has very admirably used the words, "Take for me;" since there is nothing especially and peculiarly belonging to the creature, but everything is the gift of and blessing bestowed by God, who is altogether willing that when any one has received anything he should offer thanks for it with all his heart. But he orders him to take every animal at the age of three years; since three is a full and perfect number, consisting of a beginning, a middle, and an end; but still we may raise the question, why of these three animals, he takes two females, the heifer, and the she-goat, and one male, the ram; may it not be perhaps because the heifer and the she-goat are offered as an atonement for sin; but the sheep is not, as sin arises from frailty, and the female is frail?** ###### The Midrash of Philo 15:9:2 [The Midrash of Philo 15:9:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:9:2) עד כאן נאה ויאה לומר תחילה. אך לא נעלם ממני, שכָּל אלה מהווים לאנשים ריקים ומזידים גורם לשלילת כתבי־הקודש ולפיטפוטי סרק (אודותיהם)¹⁵. הם טוענים, איפוא, כי סיפור זה איננו תיאור הקרבן¹⁶, הבָּא לידי ביטוי בחלוקת החיות וביתוּרן, וכן בבדיקת הקרביים¹⁷. הם אומרים, שהמקרה אשר אירע להם¹⁸ מעיד על מִקריוּת, והופעתה של דמות בזמן המתאים¹⁹. ונראה, שאנשים כגון אלה, הם הדנים ומעריכים את השלם על־פי חֵלק הימנו, ולא להפך, את החֵלק על־פי השלם. כי רק כך טוב שיבחנו כל הדברים, גם שמות וגם עצָמים. footnotes: ¹⁵ ראה גם להלן לפסוק טו, יא שו"ת בראשית ג, ח. ¹⁶ כלומר, שאין בו משום סמליות, שעליה דן פילון בפיסקה זו ובשו"ת ג, ה; ג, ו; ג, ח וגם בסעיפים רבים ב"מי היורש דברי אלקים". ¹⁷ הראִייה בכבדו של הקרבן היתה ממנהגם של עמים רבים, כגון הבבלים היוונים והרומים. יחזקאל הנביא הזכיר מנהגם זה: "כי עמד מלך בבל וגו' ראה בכבד" (כא, כו). ראה גם להלן בראשית טו, יא שו"ת בראשית ג, ח. ¹⁸ כלומר, שלפיד האש עבר בין הגזרים (בראשית טו, יז). ¹⁹ ולא היתה אש מאת ה', כמו במלכים־א יח, לח. **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** This much I have thought fit to say with especial appositeness to this question; but I am not however ignorant that all things of this kind offer a handle to those who wish to cavil, to disparage the sacred scriptures; therefore in this instance they say that there is nothing here described and indicated but a command to sacrifice, by the division of the animals and an examination of their entrails; and what is visible in them they affirm to be an indication of what is convenient, and of the similitude which arises from things visible. But those men, as it appears to me, are of that class which forms a part alone from a judgment of the whole, but which on the contrary does not from a judgment of a part from the whole, which last is the better way of coming to an opinion, as being that by which both the name and the fact are altogether established. Therefore the giving of the law, that is to say the sacred scriptures, that I may so express myself, is a sort of living unity, the whole of which one ought to examine carefully with all one's eyes, and so discern with truth, and certainty, and clearness, the universal intention of the whole of the scripture without dissecting or lacerating its harmony, or disuniting its unity; by any other mode everything would appear utterly inconsistent and absurd, being dissociated from all community or equity. What then is the intention of the delivery of the law as exhibited to us? It is scientific, and so is everything which describes scientific species; since the offering of sacrifice and all science admits of a consistent usage, and of expression well adapted to them, and of various opinions, by which not only the footsteps of truth are occupied, but sometimes are even darkened, as affection is by flattery; but in such way that the very things which are genuine and established by experiment are perverted by things which are both inconsistent and unproved. And the natures of the animals above mentioned have an intimate connection with the parts of the universe; the ox is connected with the earth, as being an animal employed in drawing the plough and in tilling the earth; the goat again is connected with the water (it is called in Greek and Armenian aix, or ajx), being an animal deriving its name from driving and rushing on (from agoµ or aissoµ); since water is an impetuous thing, and the course of rivers, and the extent of the breadth of the sea, and the sea itself agitated as it is by its ebb and flow, are witnesses of the propriety of the name and of the closeness of the connection. And the ram (aries) is connected with the air, as being a very violent and vivacious animal, on which account too the ram is more useful to mankind than any other animal as affording them raiment. Therefore, on account of these reasons, as I think, God orders him first to take these two female animals, the cow and the she-goat; since both these elements, earth and water, are material, and for the most part feminine. But the third he will have a male, namely the ram; because the air or wind has been explained as masculine; since the natures of all things are divided into bodies or into earth and water, and female animals exist by nature. But that which exhibits a similitude to the soul is arranged under the head of air and the breath of life. And this, as I have said, is masculine. If therefore we are to call that masculine which is the moving and active cause we must call that feminine which is moved and passive. But the whole heaven is found to be familiarly connected with flying birds such as the pigeon and turtle dove, being distributed as it is into the rotatory path of the planets and fixed stars. Therefore he dedicates the pigeon to the planets, for that is a tame and domestic animal, as also the planets are more familiarly connected with us as being nearer to the earth, and as having sympathies with us; but he consecrates the turtle dove to the fixed stars, for that animal is a lover of solitude, and flees from the conversation of the multitude, and from all connection of every kind. And so also the globe itself is remote, and a thing which wanders into the furthest extremities of the world. Therefore both the species of these two birds are assimilated to the divine attributes, since as Plato, the disciple of Socrates, says it is fitting that the heaven should have a swift chariot by reason of its very swift rotatory motion, which in fact surpasses even the birds themselves in the velocity of their course. But the birds above mentioned are singers; the prophet indicating by an enigmatical expression that perfect music which exists in heaven harmoniously adapted from the motion of the stars, since it is a proof of human art when the corresponding music of the voices of animals and of living instruments is adapted together by the industry of genius. But this heavenly music has been abundantly extended over the earth by the Creator, as he has also extended the rays of the sun, being always prompt to exercise his beneficent care for the human race. For such music excites frenzy in the ears, and brings unrestrained pleasure to the mind; and so causes men to forget even their meat and drink, and even when hunger brings death to the door to be willing even to die out of a desire to hear music. And if the song of the Sirens, as Homer tells us, invites the heathen so forcibly, that they forget while listening to it, their country, their houses, their friends, and necessary food; how much more must that most perfect and consummate music, so truly heavenly and endowed with the highest degree of harmony, when it touches the organs of the ear, compel men to go mad and to yield to rapture. But the reason on account of which every one of the animals to be offered is to be three years of age has already been explained; and we must now discuss it under another form of mystery, since it has been seen that every one of those things which were called into existence and subsequently to the moon, such as the earth, water, and air, rejoice in an order connected with the number three. In the divisions of earth there is a vast quantity of dry continent, islands and peninsulas. Water is divided into sea, rivers, and lakes; and the air into the two equinoxes, the vernal and the autumnal; and they may be taken as one, for they have an equal proportion of day and night, and accordingly the equinoxes are neither hot nor cold. Add to these the changes of summer and winter, for the sun is borne through those three circles into the seasons of summer, winter, and the equinoxes. Therefore, in the first place, the natural arrangement will be of this kind; and the moral arrangement is properly thus. In every one of us there are three things: flesh, the outward sense, and reason; therefore the calf exhibits a familiarity with the corporeal substance, since our flesh is subdued by, and kept in subservience to, and in connection with the ministrations of life; also their nature is female according to matter, being calculated rather to be passive and to be subject rather than the be active. But the similitude of the she-goat is connected with the communion of the outward senses, either because all the objects of those outward senses are each borne towards their appropriate sensation, or because each impulse and motion of the soul takes place in consequence of an imagination formed of the objects received through the medium of the external senses. And this is followed, in the first place, by a certain inflexion or alienation, which by some is called an occasion, that is to say, an impulse affecting each kind of sense. But since the female is the outward sense, as being passive on consequence of what is subjected to the outward senses, therefore God has adapted to it a female animal, the she-goat. But the ram is akin to the word, or to reason. In the first place, because it is a male animal; secondly, because it is a working animal; and thirdly, because it is the cause of the world, and of the firmament; that is to say, the ram is so by means of the clothing which it supplies; and reason, or the word, is so in the arrangement of life; for whatever is not irregular and absurd immediately exhibits reason. And there are two species of reason; the one derived from that nature by which the affairs of the world subjected to the outward senses are finished; the other from that of those things which are called incorporeal species, by which the affairs of that world which is the object of the intellect are brought to their accomplishment. Therefore the pigeon and the turtle dove are found to resemble these. The pigeon, forsooth, resembles speculation in natural philosophy; for it is a more familiar bird, as the objects of the outward sense are exceedingly familiar to the sight: and the soul of the inquirer into natural science flies upward as if it were furnished with wings; and being borne aloft is carried round the heaven, discerning every part of everything, and the principles of every separate thing; for the turtle dove imitates that species which is the subject of intellect and incorporeal; for as that animal is fond of solitude, so it is superior to the violent species which come under the outward sense, associating itself as it does with the invisible species by its essence. ###### The Midrash of Philo 15:9:3 [The Midrash of Philo 15:9:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:9:3) אם כן, התורה היא, במובן־מה, יצירה אחידה שיש להשקיף עליה כל־ כולה בעינים פקוחות, ולהקיף את כוונות הכתוב כולו כאחד, באופן מדוייק ברור ואמיתי, מבלי לנפץ את השלימות²⁰ ולפרֵק את האחדות. כי ברגע שחסר לַ(פרטים) המַּבָּט בשלימותו, הרי הם נראים כדבר־מה שונֶה בצורתו ובמינו. ובכן, מהי כוונתה הראשונה של התורה? - דעת, וכל אשר מתאר בד־בבד גם תופעות של דעת. מכיוון שהקרבת הקרבנות משמעה השערה ומחשבה בעיתה, הירהורים וכל דעת. ועקבות האמת לא רק מתגלות על ידן, אלא גם נסתרות. כשם שהאהבה חולפת על־ידי חֶלקת־לשון, ותכונות מקוריות ובדוקות (חולפות בגלל) עניינים מוזרים ובלתי־בדוקים. footnotes: ²⁰ הרמוניה. מ. ###### The Midrash of Philo 15:9:4 [The Midrash of Philo 15:9:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:9:4) וטִבעם של חמשת בעלי החיים הנזכרים מתייחס לחלקי העולם כולו. הפר (=העגלה) לארץ, כי בו הורשים ועובדים אדמה. העז למים, וכך נקראת החיה, בשל הריצה והקפיצה שהיא מפזזת²¹, והמים אף הם פוחזים. והראיה לכך הם זרמי הנהרות, רוחב הים ומרחביו ושטף הים. האיל - לאויר, כי הוא עַז ביותר ומלא חיים, ולכן הוא הנפש המועילה ביותר, ומבל בעלי החיים האיל הוא המסייע ביותר לבני אדם, בזכות הלבוש שהוא מסַפֵּק להם. ונראה, שמטעמים אלה הוא (האלקים) מצַווה אותו לקחת את הנקבות -את העז והעגלה- ראשונות, מפני ששני היסודות, הארץ והמים, הם חמריים וכביכול נקביים, בעוד שהשלישי -האיל- זָכָר הוא. הרי האוויר, או במובן־מה הרוח, נהפך לזָכָר, כי הטבע בכללו נחלק, חלקו לחומר, חלקו לארץ וחלקו למים, ואלה נִקביים מטבעם, בעוד שהאוויר הדומה לרוח גם (מתייחס) לרוח מלא־ החיים, והוא זָכָר, כפי שאמרתי. ולפיכך יש לכַנות כזבר את הסיבה המניעה והפועלת, וכנקבה את המוּנַע (על־ידי אחרים) ומקבל (הפעולה). footnotes: ²¹ פילון מבסס אטימולוגיה זו על שעשוע מלים יווני, דהיינו, αἴξ = "עז" ו־αἴξω העתיד של ἀίσσω = "לירות" או "לנוע במהירות" (ראה מרקוס, הערה k, עמ' 179). ###### The Midrash of Philo 15:9:5 [The Midrash of Philo 15:9:5](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:9:5) כל השמים במלואם ידועים לְצפרים - לתור וליונה, וחם נחלקים ונפרדים לגלגל כוכבי הלֶכת ו(גלגל) כוכבי השֶבת. אם כן, היונה מוקדשת לכוכבי הלֶכת, כי היא יצור מבוּיית²² ומאולף. וכוכבי הלֶכת אף הם מוכָּרים לנו ביותר, כביכול נמצאים במקום מקורב בסמוך לארץ ואוהדים (לנו). ולעומת זאת, התור (מוקדש) לכוכבי השֶבת, כי יצור זה אוהב בדידות, ומשתמט מלהצטרף ומלהתערב בלהָקים. וצבא כוכבי השֶבת רחוק הוא, בסוף העולם, בקצה הטבע. ושני סוגי הצפרים הוּשוו לשני כוחות השמים²³.¹ ___________ footnotes: ²² בן־בית. ²³ ראה גם להלן בראשית טו, י שו"ת בראשית ג, ו. ¹ שו"ת בראשית ג, ג ###### The Midrash of Philo 15:9:6 [The Midrash of Philo 15:9:6](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:9:6) לפי פילון, היה אברהם הראשון שתיקן את הקרבנות, שנקבעו אחר כך לדורות. גם חז"ל דרשו, שבברית בין הבתרים גילה הקב"ה לאברהם את סדר הקרבנות, ואברהם היה הראשון שהקריב קרבנות כסדר הקרבתם בבית המקדש: "הראהו בית המקדש וסדר קרבנות, שנאמר קחה לי עגלה משולשת וגו"' (מכילתא יתרו, פ"ט). "ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה (בראשית טו, ח), אמר אברהם לפני הקב"ה, רבש"ע, שמא ח"ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר לו, לאו. אמר לפניו, רבש"ע, במה אדע? אמר לו קחה לי עגלה משולשת וגו'. אמר לפניו, רבש"ע, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו, כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהם מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עונותיהם" (מגילה לא, ב; תענית כז, ב). "ארבעה דברים הראה הקב"ה לאברהם אבינו, תורה וקרבנות" וכו' (פס"ר, טו; פסדר"כ, ה (מב, ב); שמו"ר נא, ז; ת"ה פקודי, ה). "ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וכו', הראה לו שלשה מיני פרים ושלשה מיני שעירים ושלשה מיני אילים. ג' מיני פרים, פר יום הכיפורים ופר הבא על כל המצוות ועגלה ערופה; ג' מיני שעירים, שעירי רגלים, שעירי ראשי חדשים ושעירה שליחיד; ג' מיני אילים, אשם וודאי, אשם תלוי וכבשה שליחיד" (ב"ר מד, יד). ההבדל בין פילון ומדרשי חז"ל הוא, שחז"ל מפרשים עגלה משולשת, שלושה עגלים, והם סמלים לג' מיני פרים, ולפי פילון הפירוש הוא עגלה בת שלוש שנים. ובראב"ע: "יש אומרים ג' עזים, והישר בעיני בת שלש שנים". ובת"א: שלשה, אבל ביב"ע ותרגום ירושלמי, בני שלשה שנים - "עגלה ברת תלת שנין". ###### The Midrash of Philo 15:9:7 [The Midrash of Philo 15:9:7](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:9:7) פילון מדגיש את ההבדל שבין "הָבֵא אלי" לבין "קְחָה לי". וכן הוא כותב במקום אחר: "לפיכך משַבֵּחַ המורֶה (=ה') את תשוקת הלימודים, שהוא (אברהם) רוחש בלבו, ומתחיל בהדרכתו מן ההוראה היסודית בה כתוב (הביטוי) הראשוני וההכרחי ביותר: "קח לי". ביטוי זה קצר הוא, אך עָצמתו רַבָּה, ומשמעותו אינה מועטת. ראשית, הוא (ה') אומר: אין לך דבר טוב משלָך, ומה שיש בידך, לדעתך, (לאמיתו של דבר) זולתך סיפק בידך... ושנית, אם תקח, אל תקח לעצמך, אלא הַנַח, שהניתן לך הוא הלוואה ופיקדון, והֲשיבֵם למי שנתנם והפקידם בידך" (מי היורש דברי אלקים, קב-קד). ###### The Midrash of Philo 15:9:8 [The Midrash of Philo 15:9:8](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:9:8) אותו פירוש נותן פילון לביטוי זה הנמצא בעניין תרומת המשכן:" הבה ונראה, כיצד ציוה (ה') להביא את הנחוץ להקמת (המשכן. הכתוב) אומר: "וה' דיבר את משה ואמר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר עלתה מחשבה בלבו תקחו את תרומתי" (שמות כה, א-ב). אם כן, מכאן אזהרה שלא נקח לעצמנו, אלא לאלהים, ושנבדוק היטב מי הוא הנותן, ושלא נחַבֵּל במתנותיו" (מי היורש דברי אלקים, קיג-קיד). ###### The Midrash of Philo 15:9:9 [The Midrash of Philo 15:9:9](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:9:9) פירושו של פילון, ש"קחה לי" פירושו "משֶלי", נמצא במדרש: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. כתוב, לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות (חגי ב, ח). אמר הקב"ה לישראל, התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים דבר, כי משֶלי הוא הכל, לפיכך אמר ויקחו לי, משֶלי" (מדרש אגדה שמות כה, ב). וב"יפה תאר" לשמו"ר לג, ד מביא כרעיון שבפילון: "למה כתיב "ויקחו" ולא "ויתנו", וכן מה הוא "לי", לכן דריש אחרי "כי לי הכסף ולי הזהב אמר ה"', לא שייך הלשון ויתנו, רק ויקחו מאשר לי ויעשו המשכן מזה". וברבינו בחיי: "אבל יתכן לפרש קחה לי לשמי, כלומר לשם המיוחד". ###### The Midrash of Philo 15:9:10 [The Midrash of Philo 15:9:10](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:9:10) וכעין דעת פילון, שהעגלה והעז הן סמלים לקרבנות חטאת, נמצא במדרש: "ועשית את המזבח עצי שטים (שמות כז, א). א"ל הקב"ה למשה, אמור להם שיעשו מזבח העולה שיהא מכפר על עונותיהם של בני, שכך התניתי עם אברהם אבינו, שאם יחטאו בניו, על־ ידי קרבנות אני מכפר להם, שנאמר ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת" (ת"ה תרומה, י; מדרש אגדה כז, א). ###### The Midrash of Philo 15:9:11 [The Midrash of Philo 15:9:11](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:9:11) טעמו של פילון על קרבן החטאת הבא מן הנקבה, מובא גם להלן שמות יב, ה שו"ת שמות א, ח, והוא גם טעמו של הרמב"ם: "ודע, שכל מה שהיה החטא יותר גדול היה קרבנו ממין פחוּת יותר, ומפני זה היה שגגת עבודה זרה שעירה לבד, ושאר חטאת יחיד כשבה או שעירה. כי הנקבה היא פחותה מן הזכר מן כל מין, ואין חטא יותר גדול מע"ז, ואין חלק מין יותר פחות משעירה" (מורה נבוכים ג, מו). ###### The Midrash of Philo 15:9:12 [The Midrash of Philo 15:9:12](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:9:12) את הקרבנות רואה פילון כסמלים אלגוריים לחלקי היצירה, ולפיו מסמלת העגלה את האדמה, העז את המים, האיל את האויר, והתור והגוזל המזלות והכוכבים. חז"ל הוסיפו וקבעו סמליות הקרבנות לא באברהם, אלא במקום שנאמרו הקרבנות בכללותם, שהם כנגד יסודות הטבע. וכך אמרו: "דבר אחר, פר אחד בן בקר (במדבר ז, פא), הרי כאן שלשה מיני עולה, כנגד שמים וארץ וים וכו'. ד"א למה ג' מיני עולה ואחד לחטאת? כנגד ארבעה טבעים שברא מהם הקב"ה העולם, הג' עליונים זה למעלה מזה, והרביעי הוא התחתון הכבד שבכולן, ואלו הן: הארץ היא הכבידה שבכולן וכנגדה נעשה השעיר, המים למעלה מן הארץ, האויר שממנו נוצר הרוח למעלה מן המים, והאש למעלה מן האויר וכו', וכנגד האש והרוח והמים שהם עליונים, נעשו שלשה מיני עולה" (במדבר רבה יד, כד)²⁴. footnotes: ²⁴ וראה ברבינו בחיי לויקרא יא, ב, שם מסמל את מיני החיות הטהורות והטמאות בארבעת היסודות. ###### The Midrash of Philo 15:9:13 [The Midrash of Philo 15:9:13](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:9:13) והדרוש הזה, ממש כמו כבפילון, נמצא במדרש תדשא: "ולמה מן ג' בהמות ותור וגוזל צוה הקב"ה להקריב קרבן, ולא מן האחרים? לפי שהארץ נמשלת כעגלה, הים נמשל כעז, והשמים נמשלו כאיל, ואויר נמשל כתור וגוזל. עד שלא בא אברהם, כל מי שהקריב לשם הקב"ה מן הבהמות כולן היה מקריב קרבנו" (תדשא, יב). אין כל ספק, שמדרשו האלגורי של פילון שימש כיסוד לדברי התדשא. ההבדל בין פילון והתדשא לסמליות הקרבנות הוא קטן, בזה שסמלי האיל והתור וגוזל מוחלפים. כן השמיט בעל התדשא את הסיבות לסמלי הקרבנות, בשעה שפילון הביאם בהרחבה. ###### The Midrash of Philo 15:10:1 [The Midrash of Philo 15:10:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:10:1) **מדוע אומר (הכתוב): "ולקח לו את כל אלה"?** **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** **Why does he say, "And he took unto him all these things?" (Genesis 15:10).** ###### The Midrash of Philo 15:10:2 [The Midrash of Philo 15:10:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:10:2) יפה ביותר מוסיף (הכתוב) "ולקח לו", כי זו פעולה של נשמה אוהבת־ אלהים, אשר קיבלה עם זאת עיוּנים ורעיונות טובים ומעוּלים, כדי לייחסם לא לעצמה, אלא לאלהים הגומל חסד.¹ ___________ footnotes: ¹ שו"ת בראשית ג, ד **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** He has added also that expression, "And he took unto him," with especial propriety; for it is the sign of a soul thoroughly imbued with the love of God to ascribe whatever good and noble theories and feelings it receives, not unto itself, but wholly to God who is the giver of all benefits. ###### The Midrash of Philo 15:10:3 [The Midrash of Philo 15:10:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:10:3) וכן דורש פילון רעיון זה באופן אלגורי במקום אחר בכתביו: "ואומר (הכתוב) והוא (אברהם) לקח כל זאת אליו (=אל ה'). וזהו שבָחו של המתאמץ, השומר בטוהר ויושר את הפיקדון הקדוש אשר קיבל, (פיקדון) של נפש, חושים, דיבור, חכמה אלהית ודעת אנושית, ולא למענו הוא, אלא למען מי שהאמין בו בלבו" (מי היורש דברי אלקים, קכט). ###### The Midrash of Philo 15:10:4 [The Midrash of Philo 15:10:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:10:4) לפי פילון, תיבת "לו" פירושה לאלקים, וזה שאברהם לקח את כל אלה לא לעצמו אלא לאלקים, שהוא כאן מידת הרחמים. וכן בתרגום אונקלוס: "וקרב קדמוהי". וראה בשו"ת הקודמת דרושו של פילון על "קחה לי", שפירושו לשם ה'. ###### The Midrash of Philo 15:10:5 [The Midrash of Philo 15:10:5](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:10:5) **מדוע אומר (הכתוב): "ואת הצפור לא בתר"?** **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** **What is the meaning of, "He divided them in the middle and laid the pieces opposite to one another?" (Genesis 15:10).** ###### The Midrash of Philo 15:10:6 [The Midrash of Philo 15:10:6](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:10:6) (הפסוק) מורה על הטבע החמישי והמחזורי²⁵, והקדמונים אומרים שממנו הושלמו השמים. כי הארבעה המכוּנִים "יסודות", הם למעשה יותר תערובות מ(אשר) יסודות... כך, למשל, הארץ מכילה בקרבה גם מן המים ומן האויר וגם מן המכונֶה אֵש, וזאת על סמך השגה (מופשטת) יותר מאשר על סמך ראייה. והמים אינם כל כך זַכִּים קדושים וטהורים, עד שלא יכילו חֵלק ברוח ובאדמה ובכל אחד ואחד מן התערובות. אך החומר החמישי, הוא לבדו, נוצָר בלתי־מעוּרָב וטהור, ומסיבה זו איננו ניתן לחלוקה²⁶. אי לזאת, יפֶה נאמר: "ואת הצפור לא בתר". כי אֵלה אשר בשָׁמַים, כוכבי הלֶכת והשֶבת, מטִבעם מתנשאים כלפי מעלה כעופות, והם דומים לשני (מיני) הצפרים הטהורות, התור והיונה, שאינן סובלות חיתוך או חלוקה, כי הן שייכות למהוּת החמישית, שהיא פשוטה יותר ובלתי־מעורבת. ולפיכך תכונה הדומה במיוחד ל"אחד" אינה ניתנה לחלוקה.¹ ___________ footnotes: ²⁵ זוהי דעת אריסטו ב"על השמים" א, ב ואילך (ראה מרקוס עמ' 188 הע' e). ²⁶ מדרש אלגורי מעין זה על סמליות הצפור, דרשו בחז"ל על עם ישראל ואומות העולם, כמובא ברש"י כאן: "לפי שהאומות נמשלו לפרים ואילים ושעירים וכו', וישראל נמשלו לבני יונה וכו', לפיכך בתר הבהמות רָמז שיהיו האומות כָלים והולכים, ואת הצפור לא בתר, רמז שיהיו ישראל קיימים לעולם". ¹ שו"ת בראשית ג, ו **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** Also the whole structure of the body, as of flesh, is to be looked at in such a light as this according to its whole creation; for the parts are brothers; not as they are divided and placed opposite to one another; but, being naturally inclined to one another, and having a mutual regard to one another, on account of their natural co-operation; the original Creator who gave them life making this division for the sake of usefulness, so that one part should be opposed to the other part, and again that both should reciprocally seek one another in all necessary ministrations. In this way he has directly separated the sense of sight, distributing it equally to two eyes by placing the nose between them and thus turning each eye to the other; for the pupils, if I may so say, lean both in one direction so as mutually to behold the same thing, scarcely ever straying beyond the position in which they are placed, but only looking towards one another, especially when anything comes across their sight. And in similar manner the faculty of hearing is distributed between the two ears, which are both reciprocally turned to one another, both tending to one and the same operation. And the sense of smell is divided between the two nostrils, being turned towards the two tubes of the nostrils, which are not revolving around or inclined towards the cheeks, so as being drawn in two different directions to look the one towards the right and the other towards the left, but being both collected together and turned inwards they await all smells with a common action. So also the hands are not made of an appearance contrary to that of one another, but being like brothers and like divisible parts, looking to one another mutually, and being prepared by nature for an operation and employment suitable to them, they thus act in the operations of receiving, giving, and working. And the feet are not constituted differently from the hands; as each of them behaves in such a manner that they both yield the one to the other, and progress is effected by the motion of both together, so that nothing can be accomplished by one alone. Nor is it only the feet and shins, but also the legs and kneepans, and hips, and the breasts, and in fact every part on the right or left of the body, being divided in a similar manner, indicate one general harmony and correspondence and union as it were of connatural parts; that is to say, of all of those different members enumerated according to their separate species. And generally, whoever considers together and in an equal manner all the above mentioned parts thus subdivided, in reference to their joint operation, will find one nature combined of the two parts. As the hands, united and connected together with the fingers, are seen when in union with them to exhibit a harmony; and the feet, when re-united in operation, are seen to tend to union; and the ears, when similarly combined in the figure of an amphitheatre, are seen to unite themselves, in effect extending across the space which separates them. Therefore our nature, continually making in this manner a division of those parts which exist in us according to each separate species, has first of all separated and arranged the different sections, placing them as it were opposite to one another in the same way in which it has arranged the world; and it has also arranged them with reference to the easy discharge of their several duties. And again it has combined each of these members according to each species into one action, and into the same operation, collecting together all of them when considered generally. Nor is it only the parts of the body which any one may see thus united and in pairs, separated in their union, and again united in their division, but the parts of the soul are so too. But since the two superior sections of this are so many separate classes, namely the rational and the irrational, so also the separate parts of each section have their own appropriate division; as for instance, the rational part is divided into the intention and into the uttered word; and that part which exists in accordance with the outward senses is divided into the four senses; for the fifth sense, touch, is common to the other four, two of which, those with which we see and hear, are philosophical senses, so that it is by means of them that the power of living well is acquired for us; the others are non-philosophical, namely smell and taste, but are servile, being created only for living; for the sense of smell, by means of its exercise, contains many things which awaken it, and receives a continual breathing which is as it were the continual food of living creatures; therefore smell and taste support this mortal body, but sight and hearing afford service to the immortal soul. Therefore these divisions of our members, according to our body and soul, were made and separated by the Creator; however, we must know that the parts of the world also are arranged in two divisions and are placed opposite to one another; the earth being divided into mountainous and champaign districts; the water into sweet and salt, sweet being that which is supplied by springs and rivers, and salt being that which comes from the sea; as also the atmosphere is divided into summer and winter, and also into spring and autumn. And it is on this account that Heraclitus wrote his books about nature, having borrowed his theory of contraries from our sacred historian, with the addition of an infinite number of laborious arguments. ###### The Midrash of Philo 15:10:7 [The Midrash of Philo 15:10:7](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:10:7) באותו ענין דן פילון על דרך הרמז, ובשינוי קצת, גם במקום אחר בכתביו: "לאחר שדברי הקודש לימדו אותנו בדבר הביתור לחלקים שווים²⁷, הם מובילים אותנו גם לידיעת הניגודים, ואומרים, שאת החלקים המבותרים "שָׂם אחד מול השני". כי באמת, כמעט כל אשר בעולם עומד בניגוד לדבר אחר. ונתחיל בדברים הראשוניים: החום עומד בניגוד לקור, היבש ללח, הכבד לקל, החושך לאור והלילה ליום" (מי היורש דברי אלקים, רז-רט). "כי ה"אחד" מורכב משני הפכים, וכשמבַתרים אותו מתגלים ההפכים" (שם, ריג). "והבתרים הנזכרים של שלוש החיות, כשהם נחלקים, הם נהיים ששה. וה"דִיבֵּר" המבַתֵר, לאחר שהפריד את (שתי) השלישיות, קבע את מקומו בתווך, כשביעי" (שם, רטו). footnotes: ²⁷ על עניין זה דן פילון בארוכה בשו"ת בראשית ג, ה (שלא הובאה בספרנו). ###### The Midrash of Philo 15:10:8 [The Midrash of Philo 15:10:8](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:10:8) במקום אחר בכתביו מפרש פילון מי הוא המבַתֵר: "אזי הוא מוסיף ואומר: "הוא ביתר אותם באמצע", ואיננו מוסיף מי (ביתר), על מנת שתחשוב, שהאל הבלתי־נראה חותך את התכונות הגופניות והענייניות בזו אחר זו, כל אלה הנחשבות כמותאמות ומאוחדות, וזאת באמצעות המחתך של הכל - ה"דיבֵּר" שלו, אשר לעולם אינו חדל מלחלק לשִׂיא החַדוּת המושחזת" (מי היורש דברי אלקים, קל). ###### The Midrash of Philo 15:10:9 [The Midrash of Philo 15:10:9](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:10:9) דרושו זה של פילון נמצא במדרש תמורה, המיוחס לר' ישמעאל ולר' עקיבא, וכשמו כן הוא, שבכוונתו להראות כי יש לכֹּל תמורה, חוץ מאחד שהוא הקב"ה. אלא שבמקום הפסוק בבראשית טו, י הוא מיוסד על פסוקים בקהלת, וז"ל: "וברוב כחו של המקום ברא כל העולם שנַים שנַים, זה תמורת זה, וזה כנגד זה, כדי שיתבוננו בחכמתו, ולהודיע להם שכָּל דבר ודבר יש לו שותף ויש לו תמורה, ולולי זה לא היה זה. חיים למה נקראו חיים ומות למה נקרא מות, לולי מות לא נקרא חיים ולא נודע שהם חיים, וכן המות אילולי חיים לא היה מות ולא נודע המות, וכו', ואילולי שלום לא היה רע, ואילולי רע לא היה שלום וכו', אם היו כל בני אדם טפשין לא היו ניכרין שהן טפשין, ואילו היו כל בני אדם חכמים לא היו ניכרין שהן חכמים. אלא גם את זה לעומת זה עשה אלהים (קהלת ז, יד) וכו', ברא אש ומים, ברזל ועץ, אור וחשך, חום וקור וכו' ים ויבשה וכו'. הרי אמרנו, לַכֹּל יש תמורה, חוץ מדבר אחד: להודיע לכל באי עולם ברמז, שהוא (הקב"ה) אחד ואין לו שני" (מדרש תמורה, א-ג). ###### The Midrash of Philo 15:10:10 [The Midrash of Philo 15:10:10](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:10:10) מדרשו של בעל מדרש תמורה הוא מדרשו של פילון, ואף הדוגמאות שבשניהם שוות קצת, כמו האור והחשך והחום והקור וכו'. ועוד, מאמרו של בעל המדרש "אם היו כל בני אדם טפשין לא היו ניכרין שהן טפשין, ואילו היו כל בני אדם חכמים לא היו ניכרין שהם חכמים" מקביל לניבו של פילון: "כי האחד (השָלֵם) מורכב משני הפָכים, וכשמבַתרים אותו מתגלים ההפכים". ועוד, הודעתו של פילון, כי ה"דִיבֵּר" האלהי שהוא המבתר, הוא כאן המספר "שבעה", הנרמז בצפור שלא בתר אותה הקב"ה, כפי שבתר את שתי השלישיות של הבהמות, להודעה זו מכַוון בעל מדרש תמורה, באמרו: "אמרנו לַכֹּל יש תמורה חוץ מדבר אחד, להודיע לכל באי עולם ברמז, שהוא (הקב"ה) אחד ואין לו שני". ולא עוד, אלא שיש ללמוד כאן את החמוּר מן הקל: אם הקל כך אצל פילון, כלומר, ה"דִיבֵּר" שהוא אך שלוחו של מקום, על אחת כמה וכמה שלפי פילון הקב"ה הוא אחד במלוא מובן המושג, ואין לו שני או אף שמץ התנגדות. ולא עוד, אלא שה"דִיבֵּר", שלפי פילון אינו מתחַלֵק, נמצא לפיו גם בנשמתנו, שהיא בעלת שתי שלישיות שנתחלקו (6 = 2X3), והוא, ה"דיבר" מופיע בה כשביעי שאינו מתחַלֵק (ראה: מי היורש דברי אלקים, רכה). ומעכשיו יובן היטב נימוקו של פילון באמרו: "כי באמת כמעט (σχεδὸν)²⁸ in the world. כל דבר שבעולם עומד בניגוד לדבר אחר". ב"כמעט" הוא מתכוון להוציא מן הכלל את הקב"ה. footnotes: ²⁸ ותמהני שקולסון לא תירגם מלה זו, ואמר: everything ###### The Midrash of Philo 15:10:11 [The Midrash of Philo 15:10:11](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:10:11) מלבד מדרש תמורה, אנו מוצאים בחז"ל את הפילוסופיה של הזוגיות: "למה ברכו [ליום השביעי]? ר' ברכיה אמר שאין לו בן זוג. חד בשבתא תרי, תלתא ארבעתא, חמשא ששה, שבת לית לה בן זוג וכו'. תני ר' שמעון בן יוחאי, אמרה שבת לפני הקב"ה, רבש"ע, לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג, אתמהא. א"ל הקב"ה, כנסת ישראל היא בן זוגיך. וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך, היינו דבור (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו" (ב"ר יא, ח). "רבנן אמרי, אמר הקב"ה לישראל, בני, כל מה שבראתי בראתי זוגות. שמים וארץ זוגות, חמה ולבנה זוגות, אדם וחוה זוגות, העולם הזה והעולם הבא זוגות. אבל כבודי אחד ומיוחד בעולם, מנין? ממה שקרינו בענין (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים רבה ב, לא). ###### The Midrash of Philo 15:10:12 [The Midrash of Philo 15:10:12](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:10:12) משלושת המאמרים שהבאנו, ממדרש תמורה בראשית רבה ודברים רבה, אנו רואים, שלפילוסופיה של הזוגיות שבפילון ישנו בסיס מוצק בספרות חז"ל. ###### The Midrash of Philo 15:11:1 [The Midrash of Philo 15:11:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:11:1) **מהו: "והצפורים ירדו על הפגרים המבותרים"?**²⁹**** footnotes: ²⁹ כך בשבעים. ובמסורה: "וירד העיט על הפגרים". **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** **What is the meaning of, "And the birds descended on the bodies which were divided?" (Genesis 15:11).** ###### The Midrash of Philo 15:11:2 [The Midrash of Philo 15:11:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:11:2) כי כפי שאמרנו³⁰, שלוש הבהמות המבותרות, העגלה, העז והאיל, הן סמָלים לארץ למים ולאויר. אך יש לתַאֵם ולהקביל את התשובה לשאלה, ולשקול במחשבתנו את אמיתות ההשוואה. האם לא יתכן, שבירידת הצפורים על העופות³¹ המבותרים, רומז (הכתוב) ומודיע על התקפת האויבים? כי כל אשר תחת הירח, מטִבעו מלא מלחמות ורעות מבית ומחוץ. אמנם, בגלל מזון וגרגרנות מרחפות צפורים על הפגרים המבותרים. ובדרך הטבע, החזק יותר מתנפל על החלש הימנו כעל גווייה¹, ולעתים קרובות מופיע מעליו אף לפתע פתאום. אך הם אינם מרחפים מעל לתור וליונה, כי (הבריות) השמימיות מחוסרות תאווה ותרמית.² ___________ footnotes: ³⁰ ראה לעיל בראשית טו, ט שו"ת בראשית ג, ג ובביאור שם. ³¹ צ"ל: הפגרים. ¹ פגר מת. ² שו"ת בראשית ג, ז **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** Since the three animals, the heifer, and the shegoat, and the ram, were divided in a symbolical manner, they are signs, as we have already said, of the earth, and water, and air; still it is necessary to give now a reason for this, examining the truth carefully under the mystery of a similitude. Perhaps therefore he designs and intimates by the descent of the birds on the cut pieces an invasion of enemies; for all the nature of the world beneath the moon is full of battles and ill will, both domestic and external; and the birds in truth appear to fly down on the divided bodies for the sake of meat and drink; naturally indeed it is the stronger which descend upon the weaker animals, as upon dead bodies, attacking them in general unexpectedly, but they do not fly down on the turtle dove and pigeon, since the heavenly bodies are free from desires and unconscious of suffering wrong. ###### The Midrash of Philo 15:11:3 [The Midrash of Philo 15:11:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:11:3) לפי פילון, מרמזת ירידת העיט על הפגרים את התקפות האויבים. גם המדרש הגדול והתרגומים מסמלים בדרך זו את ירידת העיט על הפגרים: "וירד העיט על הפגרים, מאן דאמר זו מלכות אדום, שדשה את ישראל ופיזרה אותן ועשת אותן פגרים מתים" (מה"ג שמקורו נעלם). "וירד העיט על הפגרים וכו', ונחתו אומיא הינון מדמיין לעופא מסאבא למיבזז נכסיהון דישראל, והות זכותיה דאברהם מגנא עליהון" (תרגום יב"ע). "וכד נחת טייסא לא הוה קרב לפסגיא והדון טייסא הוא עופא מסאבא, והדין עופא מסאבא אילין אינון מלכותא דארעא ע"א, ויהי כד יהיון עיצין עיצן בישן על בני ישראל, זכותיה דאברהם צדיקא מבטלא יתהון" (תרגום ירושלמי). ###### The Midrash of Philo 15:11:4 [The Midrash of Philo 15:11:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:11:4) אמנם, ישנם מדרשי חז"ל נוספים הדנים בסמליות זו של התקפות האויבים, אבל בקשר לפסוקים אחרים שבסמוך לפסוק זה, השייכים לברית בין הבתרים: "ר' עקיבא אומר, הראה הקב"ה לאברהם אבינו בבין הבתרים מלכיות מושלין ואובדין, שנאמר (בראשית טו, ט) ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת, זו מלכות רביעית שהיא מלכות ארם שהיא כעגלה דשה; ועז משולשת, זו מלכות עכומ"ז, שנאמר וצפיר העזים הגדול עד מאד (דניאל ח, ח); ואיל משולש, זו מלכות מדי ופרס וכו'; ותור, אלו בני ישמעאל" (פדר"א, כח, חסר בהוצאת הרד"ל). "ד"א, קחה לי עגלה משולשת זו בבל וכו'; ועז משולשת זו מדי וכו'; ואיל משולש זה יוון וכו'; ותור וגוזל זו אדום" (ב"ר מד, טו). "הראהו ארבע מלכיות שהן עתידין לשעבד את בניו, שנאמר ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. אימה, זו מלכות בבל; חשכה, זו מלכות מדי; גדולה, זו מלכות יון; נופלת, זו מלכות רביעית רומי חייבתא. ויש מחליפין בדבר" וכו' (מכילתא יתרו, ט). "ד"א, ויהי השמש לבוא (בראשית טו, יב), היה אברהם אבינו עומד ומתפלל שלא ישתעבדו בניו בארבע מלכיות אלו, והפיל עליו תרדמה וישן לו מתפלה עד שיעברו ארבע מלכיות על בניו, שנאמר והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. אימה, זו מלכות אדום, שהפילה אימה על ישראל, שנאמר דחילה ואימתני ותקיפא יתירא (דניאל ז, ז); חשכה, זו מלכות יון שהחשיכה עיני ישראל בגזרותיה; גדולה, זו מלכות מדי שגדלה למכור את ישראל חנם ונאמר בה גדל המלך אחשורוש (אסתר ג, א); נופלת, זו מלכות בבל שבידה נפלה עטרת ישראל ומה כתוב בה נפלה בבל (ישעיה כא, ט); עליו, אלו בני ישמעאל שנאמר בו ועל פני כל אחיו נפל" (מה"ג לבראשית טו, יב). ובתרגומים: "ויהי השמש לבוא וכו' (בראשית טו, יב) - והוה שמשא קריבא למיטמוע, ושינתא עמיקתא מתרמיית על אברם, והא ארבע מלכוון קיימין למשעבדא ית בנוי. אימתא דא היא בבל, קבלא דא היא מדי, סגיאה דא היא יון, נפלת דא היא פרס דעתידא למיפל ולית ליה זקיפא ומתמן עתידין למיסק עמא בית ישראל" (תרגום יב"ע). "ויהי השמש לבוא וכו' - והות שמשא אזלא למטמעא ושנא עמיקא בסימא נפלת על אברם, והא אברם חזי ארבעתי מלכוותא דעתידין למיקם למשעבדא בבנוי. אימה חשכה גדולה נופלת עליו, אימה דהא היא בבל, חשיכה דהא היא מדי, גדולה דהא היא יון, נופלת דהא היא מלכוותא דפרסיא דעתידא למפלא ולא תהוי לה תקומה לעלמי עלמין" (תרגום ירושלמי). ###### The Midrash of Philo 15:11:5 [The Midrash of Philo 15:11:5](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:11:5) פילון אינו מפרט את שמות הגוים והמלחמות שעברו על עם ישראל כפי שנעשה בחז"ל, אבל אין ספק שידע על המלחמות כנגד עם ישראל ועל זכות קיומו של העם, כפי שהקב"ה גילה לאברם. אין דרכו של פילון לפרש את המקראות כנבואה על העתיד ואחרית הימים, ולכן קיצר כאן את המדרש שהיה ידוע לו. וזה בעצם אחד מההבדלים החשובים שבין מדרשי הרמז של פילון ומדרשי הרמז של חז"ל. מדרשי חז"ל דרכם לדון על עתידות עם ישראל, על מלכיות, על צרות וישועות וכדומה, אבל פילון אין דרכו בכך³², עם כל זה, לא השתמט פילון לגמרי מלהזכיר את ההרפתקאות המדיניות בעתיד, כי הרי הכתוב עצמו מזכירן בהדיא: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו, יג). footnotes: ³² וכיוצא מן הכלל ראה מדרשו על כנען, לעיל בראשית ט, יח-יט שו"ת בראשית ב, סה. ###### The Midrash of Philo 15:11:6 [The Midrash of Philo 15:11:6](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:11:6) **מדוע אומר (הכתוב): "ואברהם עצר ויֵשב מעליהם**³³**"?** footnotes: ³³ הארמני כאן משקף את תרגום השבעים συνεκάθισεν αὐτοῖς - "יָשַב עמם", כקריאה שונה מן המסורה "וַיַשֵב אוֹתם", נוסח הפסוק בארמני מוסיף את המילה "עבר" או "עצר" . ברור, שתוספת זו היתה לפני פילון, שכן היא חוזרת ומופיעה גם בפרוש בהמשך הדברים. נראה שהיא חסרה בציטוט ב"מי היורש דברי אלקים", רמג. מ. **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** **Why is it that he says, "Abraham passed over and sat upon them?"(Genesis 15:11).** ###### The Midrash of Philo 15:11:7 [The Midrash of Philo 15:11:7](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:11:7) הרי הסוברים, שכתוב זה, בו מופיעים עניינים אלה, מורֶה על קרבן, אומרים שעניינוֹ האיש המוסרי, שכביכול עָצַר והתיישב בחבורה, כשהוא בוחן את הקרביים, ורואה בהם סימן מובטח המגַלֶה את האמת³⁴. אך אנו, תלמידי משה, המכירים בבירור את כוונותיו של רבינו, המַפנה עורפו לפרשנות של כל סוגי יִדעוֹנוּת, ומאמין באלהים לבדו, אומרים, שבקבוצת הצפורים הללו כאן אשר ריחפו מֵעַל³⁵, הוא בא להציג את האדם המוסרי. ואין הדבר מסַמֵל אלא שהוא (האיש המוסרי) מעכֵּב את העוול ואהבת הבצע, ושונא התנגשויות ומאבקים, ואוהב יציבות ושלווה. והוא בעליל שומר השלום האמיתי. כי בגין הרשעים אין העיר שקטה ושלווה, ואין הם (הרשעים) נרגשים כאשר בודדים³⁶ בעיר חיים כהלכה, ומוסריותם מרַפאָה את המחלות החברתיות, בעוד שאלהים, אוהב־המוסריות, מעניק כבוד לטוב ולישר, אשר עוזר לא רק לו³⁷, אלא גם לאלה הקרֵבים (אליו).¹ ___________ footnotes: ³⁴ ראה לעיל בראשית טו, ט שו"ת בראשית ג, ג. ³⁵ כוונתו לעיט שירד על הפגרים. ³⁶ מילולי: אחד או שנים. מ. ³⁷ מבנה המשפט הארמני משאיר את תואר השם "לו" מעורפל, האם זה ה' או האיש הטוב והישר? ראה מרקוס עמ' 191 הע' c. מ. ¹ שו"ת בראשית ג, ח **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** Those who think that sacrifice is indicated by the matters about which we are at presents peaking will say that the virtuous man, sitting as it were in a synagogue, has examined into the entrails of the divided animals, as if that were looked upon as an unerring symbol for the declaration of the truth; but we, who adhere to Moses and who are thoroughly acquainted with the views of that teacher, one who, turning away his face from every sophistical appearance and prognostic, trusted in God alone, will rather say, that he has here introduced the just man who is endued with virtue with the birds themselves, who were congregated together and flying about over him, intending to denote nothing else by this parabolical presentation, but that he is desirous of hindering injustice and covetousness, and is most hostile to quarrels and wars, and a lover of consistency and peace; for he himself is truly a guardian of peace. Since no one state has ever rested in tranquillity owing to the conduct of the wicked, but kingdoms have become fixed steadily when one or two men endued with virtue have arisen, whose virtue has put an end to civil disturbances, God granting to those who are earnest in the pursuit of virtue good habits calculated to procure them honour; and not to them only, but to those also who approach near to the production of general advantage. ###### The Midrash of Philo 15:11:8 [The Midrash of Philo 15:11:8](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:11:8) בציטוט טקסט הפסוק ישנם בפילון שני שינויים חשובים לעומת המסורה. האחד, שאברהם "עצר", והשני: "ויֵשב אִתָּם", במקום "וַיַשֵׁב אֹתָם" שבמסורה. ולפי הכתוב אין אברהם עוצר כאן מלֶכתו, ואין הוא מצטרף לָשֶבֶת עם קבוצת בעלי כנף, אלא נאמר: "ויַשֵב אֹתָם". גם השבעים מתרגמים "וַיֵשֵב עִמָם", לשון ישיבה ולא לשון הפרָחָה. ###### The Midrash of Philo 15:11:9 [The Midrash of Philo 15:11:9](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:11:9) נראה, שפילון ידע את פירושם של השבעים, אלא שדעתו לא היתה נוחה ממנו, שהרי למה היה על אברהם לשבת עם העופות? ולכן פירש את הדברים בדרך סימלית, שאברהם, האיש המוסרי, היה למפקח ויושב בחבורת אנשי העוול. והראיה שפילון ידע את תרגום השבעים לפסוק זה, נמצאת במקום אחר בכתביו: "כי נאמר על האיש הנעלה שהוא יָשַב בחברתם כנשיא ויושב ראש במועצה" (מי היורש דברי אלקים, רמג). הוא מביא את פירוש השבעים בעינו, ומרכיב עליו את פירושו הוא, כעין פירוש לפירושם. ###### The Midrash of Philo 15:11:10 [The Midrash of Philo 15:11:10](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:11:10) ומעתה קשה להבין את פירוש פילון ל"ויֵשֵב", שהרי איך אפשר שאברהם בָּחַר לחֶברתו כנופייה של עופות. ועוד, איך ייתכן שאברהם, האיש המוסרי, התרועע עם אנשי עוול ואוהבי בצע, ולא רק שנעשו כולם אגודה אחת, אלא שאף התנדב להיות נשיאם? ואם כי אפשר להניח, ש"ויֵשֵב אִתָּם" שימש לו אמתלא להוציאו קצת ממשמעותו ולומר שבכך היה אברהם להם ליושב־ראש, ומהיכן לו שאברהם "עָצַר"? ###### The Midrash of Philo 15:11:11 [The Midrash of Philo 15:11:11](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:11:11) מסתבר, שבדמיונו הצמיד פילון לדרשתו את הפסוק בתהלים א, א: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב". אבל אברהם, אף על פי שישב בין הרשעים באור כשדים (כשם שרבקה ישבה בין הפושעים בארם ויעקב עם לבן), בכל זאת החזיק בתומתו, ולא עוד אלא שהזדרז להיות מנהיגם, כדי שיוכל להשתדל ולהחזירם למוטב. רק צדיק גמור כאברהם, ומי שדומה לו, יכולים לפלס להם נתיבה כזו בחיים. ובתהלים א, א מוזהרים הבינונים שלא יעמידו עצמם בסכנה, מפני שאין להם אותו הכוח הרוחני שהיה לאברהם, לעמוד בנסיון ולהשפיע מצדקתו על אחרים. ###### The Midrash of Philo 15:11:12 [The Midrash of Philo 15:11:12](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:11:12) מה שמחזק את ההשערה, שפילון השתית בחשאי את פירושו על תהלים א, א, היא העובדה ש"עצר" מבליע את ה"לא הלך" שבתהלים. ובכך נמצא, ששלושת הפעלים: לא "הלך, עמד ישב" משתקפים בדרושו של פילון, וקשה להניח שיש כאן דרך מקרה³⁸. footnotes: ³⁸ פילון מביא עשרים ושלש הבאות מספר תהלים, ראה: E. Ryle, Philo and Holy Scripture, London, 1895, pp. 291 - 294 H.. ###### The Midrash of Philo 15:11:13 [The Midrash of Philo 15:11:13](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:11:13) אבל יש להשים לב, שלהלן מפרש פילון את הפסוק: "שאברהם עבר וישב מעליהם (כלומר, ויֵשֵב), ומנע והבריח ושילח באמרי פיו את עופות הטרף אשר ריחפו מֵעל" שו"ת בראשית ג, י. להלן טו, יג-יד. מדברים אלה נראה ברור, שפילון ידע את מסורת השבעים וגם את זו שבחז"ל, ובשו"ת הנוכחית פירש רק על יסוד השבעים, ובשו"ת ג, י מיזג את שני הפירושים. ###### The Midrash of Philo 15:11:14 [The Midrash of Philo 15:11:14](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:11:14) פירוש חז"ל והמפרשים הוא: "ויַשֵב אֹתם". ראה ברש"י כאן וברמב"ן ומדרש הגדול. אבל גם בחז"ל נמצא ש"וישב" כאן הוא לשון ישיבה: "היה אברהם יושב ומניף עליהם בסודרו, כדי שלא ימשול בהם העיט" (פדר"א, כח). וכאן כאילו פירוש כפול של ויֵשֵב־ויַשֵב. ועוד במדרש: "וישב אותם אברהם בתשובה" (ב"ר מד, טז; לקח טוב), וזה כענין דרושו של פילון, שנוכחותו של אברהם ביניהם יעצור מהם עוולה ואהבת הבצע. ###### The Midrash of Philo 15:11:15 [The Midrash of Philo 15:11:15](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:11:15) אשר לטקס הראייה בכבד³⁹ הוא מעיר, שטקס זה משל עכו"ם הוא ולא משל ישראל, שהם תלמידי משה רבינו. והתכוון לאלה שבבערותם ייחסו טקס זה לאברהם אבינו, והם תושבים אלכסנדרוניים (גויים, או אפשר גם יהודים), שידיעותיהם בנוגע לתורת משה היו קלושות מאד. ונראה, שמַה שפילון מבאר והולך כאן, דהיינו: "ואין הדבר מסמל אלא שהוא (האיש המוסרי) מעכב את העוול ואהבת הבצע, ושונא התנגשויות ומאבקים, ואוהב יציבות ושלווה. והוא בעליל שומר השלום האמיתי, כי בגין הרשעים אין העיר שקטה ושלווה, ואין הרשעים מתפעלים כאשר איש אחד או שנים בעיר חיים כהלכה, ומוסריותם מרפאה את המחלות החברתיות" - הוא רומז כאן לא לענין דתי, אלא חברתי, כלומר, לשנאתם הכבושה של המצרים לקהילה היהודית ולמשטמת האנטשימיים שבתוכה, שאירגנו פרעות נגד התושבים היהודיים. ומה מודרנית היא אמרתו, שהאנטישמיות היא מחלה חברתית. אמנם אין סתם "עיר" כאן אלא אלכסנדריה. footnotes: ³⁹ ראה לעיל פרשת לך לך הע' 17. ###### The Midrash of Philo 15:12:1 [The Midrash of Philo 15:12:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:12:1) **מהו: "עם בוא השמש נפלה תרדמה**⁴⁰**על אברהם, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו"?** footnotes: ⁴⁰ אכסטזה. מ. **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** **What is the meaning of the words, "About the time of the setting of the sun a trance fell upon Abraham; and lo, a great horror of darkness came over him?" (Genesis 15:12).** ###### The Midrash of Philo 15:12:2 [The Midrash of Philo 15:12:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:12:2) איזו שַלווה אלהית באה לפתע לאיש המוסרי. כי התעַלוּת⁴¹, כפי ששמה מעיד בה, אינה אלא כשמחשבה מְפַנָה מקומה ומסתלקת⁴². אכן, כזה הוא נסיונו של גזע הנביאים, כי כאשר רוח הקודש מפעמת בשֵׂכל, והוא מָלֵא אותה, שוב אין הוא עצמו, כי הוא מקבל את רוח האלהים לִשְׁרוֹת בקרבו. זאת ועוד, (הכתוב) עצמו אמר: "נפלה על...", כי אין היא באה בשובה ונחת, אלא תוקפת לפתע פתאום. ויפה נאמר בהמשך "פחד חשכה גדול נפל עליו". כי כל אלה הם התפעמויות⁴⁰ של השֵׂכל. וכל אשר פוחד איננו עצמו. ו"חשכה" היא רמייה לראייה, ובה במידה שיגדל הפחד בה במידה מתעמעמות הראייה וההבנה. אכן, מלים אלו (בפסוק) לא נאמרו לשוא, אלא מורות על־ידיעה ברורה של הנבואה, ממנה מתוקנים דברי אלהים וחוקיו.¹ ___________ footnotes: ⁴¹ אכסטזה, אך ביטוי שונה. ראה הע' הקודמת. מ. ⁴² בארמנית יש כאן משחק מלים (אכסטזה או התעלות) (להסתלק), מבוסס על שמושים השונים של ἔκστασις ביונית. ראה הע' 41. מ. ⁴⁰ אכסטזה. מ. ¹ שו"ת בראשית ג, ט **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** A certain divine excess was suddenly rendered calm to the man endued with virtue; for the trance, or ecstacy as the word itself evidently points out, is nothing else than a departure of the mind wandering beyond itself. But the class of prophets loves to be subject to such influences; for when it is divining, and when the intellect is inspired with divine things, it no longer exists in itself, since it receives the divine spirit within and permits it to dwell with itself; or rather, as he himself has expressed it, as spirit falls upon him; since it does not come slowly over him, but rushes down upon him suddenly. Moreover, that which he has added afterwards applies admirably, that a great horror of darkness fell upon him. For all these things are ecstacies of the mind; for he also who is in a state of alarm is not in himself; but darkness is a hindrance to his sight; and in proportion as the horror is greater, so also do his powers of seeing and understanding become more obscured. And this is not said without reason: but as an indication of the evident knowledge of prophecy by which oracles and laws are given from God. ###### The Midrash of Philo 15:12:3 [The Midrash of Philo 15:12:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:12:3) לענין תרדימה, כותב פילון במקום אחר בכתביו: "הפילוסופים התווכחו אין־אונים כיצד נוצרת השינה. אך הנביא פתר את החידה בבירור. אמנם, השינה כשלעצמה היא באמת תרדמה, אך לא זו הבאה מטירוף, אלא זו (הבאה) מרפיון החושים והסתלקות המחשבה" שו"ת בראשית א, כד. ועוד: "אלהים הפיל תרדמה⁴⁰ על האדם והוא ישן"⁴³. ובצֶדֶק, שהרי התרדימה והשינוי בשֵׂכל הן שינה. והוא נרדם⁴⁴ בעת שאינו מתעסק בהירהורים העולים בתוכו" (דרשות אלגוריות ב, לא). footnotes: ⁴⁰ אכסטזה. מ. ⁴³ ובשבעים כאן: ἔκστασις, דומה לתרגומם של "תרדמה" בבראשית טו, יב, אלא כמו שנראה בסמוך, תרגום ἔκστασις במקרה זה צריך לקבעו כסתם התפשטות מהגשמיות, ולא כעליית הנשמה, כמו בבראשית טו, יב. ⁴⁴ או: נופל לאכסטזה. נסוג, מסתלק. מ. ###### The Midrash of Philo 15:12:4 [The Midrash of Philo 15:12:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:12:4) לפי פילון, התרדימה הנזכרת אצל אדם הראשון (בראשית ב, כא) היא השינה הרגילה, והתרדימה הנזכרת אצל אברהם היא תרדימה של נבואה, והוא פירוש שאין להוציאו מתרגום השבעים. ###### The Midrash of Philo 15:12:5 [The Midrash of Philo 15:12:5](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:12:5) למען ביאור פירושו, עלינו להביא עוד פיסקה פילונית והמקבילות לה בחז"ל. ואלה דבריו: "(הכתוב) אומר: "עם בוא השמש ותרדמה⁴⁰ נפלה על אברהם, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו". יש תרדמה שהיא: א) רוח תזזית המביאה לידי טירוף, מחמת זיקנה מרה שחורה או מסיבה דומה אחרת. ויש שהיא ב) השתוממות מופלגה ממאורעות מפתיעים ובלתי־צפויים. ויש שהיא ג) שלוות הרוח, אם אכן אי־פעם ישקוט. אך הנעלָה מכולן היא ד) שגיון אלהי וטירוף, שהיא נחלתו של גזע הנביאים" (מי היורש דברי אלקים, רמט). footnotes: ⁴⁰ אכסטזה. מ. ###### The Midrash of Philo 15:12:6 [The Midrash of Philo 15:12:6](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:12:6) לכל אחת מן התרדימות מביא פילון ראיות מן הכתובים. סוג א: "יככה ה' בשגעון ובעוורון ובתמהון לבב והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העוֵר באפלה" וכו' (דברים כח, כח-כט); סוג ב: "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד" וכו' (בראשית כז, לג); "ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם" (שם מה, כו); "ויחרד כל העם⁴⁵ מאד" (שמות יט, יח); "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד). סוג ג: "ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם" (בראשית ב, כא). סוג ד: "ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם ויישן" (מי היורש דברי אלקים רנ-רנא; רנז-רנח). footnotes: ⁴⁵ כך בשבעים ὁ λαὸς. ובמסורה: "ההר". ###### The Midrash of Philo 15:12:7 [The Midrash of Philo 15:12:7](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:12:7) ואלה הם מדרשי חז"ל. בבראשית רבה נמצא אותו המאמר אצל תרדימת אדם, ואחר כך בתרדימת אברהם: "רב אמר, שלש תרדימות הן: תרדימת שינה, ותרדימת נבואה ותרדימת מרמיטה. תרדימת שינה, ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן (בראשית ב, כא); תרדימת נבואה, ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם (שם טו, יב); תרדימת מרמטה, ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ כי כלם ישנים כי תרדמת ה' נפלה עליהם (שמואל־א כו, יב). רבנין אמרי, אף תרדימה של שטות, דכתיב (ישעיה כט, י) כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה [ויעצם את עיניכם את הנביאים ואת ראשיכם החוזים כסה]" (ב"ר יז, ה; מד, טז). "ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם וכו', ד' תרדמות הן: תרדמה לשון שינה כאותה של אדם הראשון, ותרדמת נבואה כשל אברהם, ותרדמה לשון רואה ואינו רואה, ותרדמת שטות, שנאמר (ישעיה כט, י) כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה ויעצם את עיניכם" (מדרש שכל טוב). ###### The Midrash of Philo 15:12:8 [The Midrash of Philo 15:12:8](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:12:8) מתוך כך נראה, ראשית, ששני הצדדים, פילון וחז"ל, מונים ארבעה סוגים של תרדימה. שנית, שפרט ל"מרמיטה", שאין לעמוד בדיוק על הוראת מלה זו, שווים שני הצדדים בתיאור תכונות שלושת הסוגים, דהיינו בתכונות השינה, השגעון (או השטות) והנבואה. שלישית, שבשני סוגים גם ראיותיהם שוות, והן הראיות מבראשית ב, כא ומבראשית טו, יב. ודי בהתאמה זו להוכיח, כי מקור אחד למסורות שבפילון ובחז"ל. ומשום שראיותיהם מיוסדות כל כך על המקראות, הדין נותן שמקורם הוא מקור ארץ־ ישראלי קדום. ###### The Midrash of Philo 15:12:9 [The Midrash of Philo 15:12:9](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:12:9) על הסוג הרביעי של הנבואה, כותב פילון במקום אחר: "וזה נסיונו של גזע הנביאים, עם כניסתה של רוח אלהים, נטרד השֵׂכל שבקרבֵּנוּ ממקומו, וכך הוא פורש, שב ומתמַקֵם מחדש. שכן אסור לאלמוות ובן תמותה לשכון בצוותא. לפיכך שקיעת ההגיון והחושך העוטה אותו, מולידים תרדמה⁴⁰ וטירוף אלהי" (מי היורש דברי אלקים, רסה). דברי פילון שבשו"ת יחד עם פיסקה זו שב"מי היורש", מתאימים במיוחד למובא במדרש הגדול: "ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם, זו תרדמה של נבואה; והנה אימה חשכה גדולה, זו דרך כל הנביאים, כשהן מתנבאין עשתונותיהן מוטרפות וכח הגוף כושל, ותשאר הדעה פנויה להבין ולהשכיל". מקבילה⁴⁶ לדברים אלה שבמדרש הגדול, אנו מוצאים ברמב"ם: "וכולם כשמתנבאים, אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות, ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה, כמו שנאמר באברהם והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו" (הלכות יסודי התורה ז, ב). footnotes: ⁴⁰ אכסטזה. מ. ⁴⁶ בענין זה ראה מאמרי על המדרש הגדול. ###### The Midrash of Philo 15:12:10 [The Midrash of Philo 15:12:10](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:12:10) ועוד, בשו"ת זו כותב פילון: "אכן, כזה הוא נסיונו של גזע הנביאים, כי כאשר רוח הקודש מפעמת בשֵׂכל, והוא מלא אותה, שוב אין הוא עצמו, כי הוא מקבל את רוח האלהים לשרוֹת בקרבו". והרמב"ם כותב בנוגע לנביא: "ובעת שתנוח עליו הרוח, תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים, ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים, כמו שנאמר בשאול (שמואל־א י, ו) והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר" (הלכות יסודי התורה ז, א). ###### The Midrash of Philo 15:12:11 [The Midrash of Philo 15:12:11](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:12:11) ועל תרדימתו של אברם, שהיתה תרדימת נבואה, ממשיך פילון וכותב: "ה(סוג) הרביעי בו אנו עומדים לדון עכשיו: "עם בוא השמש, ותרדמה נפלה על אברהם" - מצב של התלהבות והשרָאָה אלהית. אך אין זה האות היחידי שהוא נביא, אלא (נוסף) גם המאמר המפורש הכתוב בכתבי הקודש, כאשר מי שהוא ניסה להוציא את שרה - המוסריות המושלת מטִבעה - מתוך ביתו (של אברהם), כאילו היא לא היתה רכושו המיוחד של החכם בלבד אלא (רכושו) של כל המתיַימר לתבונה. כי הכתוב אומר: "ועתה השב את האשה לאיש, כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה", וה"דיבֵּר" הקדוש מאַשֵר נבואה לכל אדם הוגן. כי הנביא אינו מביע דבר משֶל עצמו, והכל זָר לו כעין הֵד של זולתו. ואין הרשע רשאי להיות מתורגמן לאלהים. אי לזאת, אין לשום נָבָל התלהבות אמיתית. יאה היא רק לחכם לבדו, שרק הוא לבדו (משמש) ככלי־הקָשָה של האלהים, והאל, בלתי נראה, מקיש ומצלצל בו" (מי היורש דברי אלקים, רנח-רנט). ###### The Midrash of Philo 15:13:1 [The Midrash of Philo 15:13:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:13:1) **מדוע "נאמר לו**⁴⁷**ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וישעבדו, ישפילו ויענו**⁴⁸**אותם ארבע מאות שנה"?** footnotes: ⁴⁷ בשבעים: "ונאמר לאברם" καὶ ἐρρέθη πρὸς Αβραμ, ובמסורה: "ויאמר לאברם". ⁴⁸ במסורה: "ועבדום וענום". **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** **Why was it said to him, "Thou shalt know to a certainty that thy seed shall be a stranger in a land that is not theirs, and shall be reduced to slavery, and shall be grievously afflicted for four hundred years?" (Genesis 15:13).** ###### The Midrash of Philo 15:13:2 [The Midrash of Philo 15:13:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:13:2) היטיב קובע (הכתוב) "נאמר לו", כי דומה שהנביא אומר דבר־מה, אך אין הוא מוסר את שליחותו הוא, אלא שהוא פרשָן ומתורגמן לאחֵר, אשר מחדיר עניינים מסויימים לשִׂכלו. מכל מקום, הדברים אשר באו לידי ביטוי והדהדו במלים אלה, כולם אמיתיים ואלהיים. ראשית, כי הגזע האנושי שוכן בארץ זרה, כי כל אשר מתחת לשמים הוא קניינו של אלהים⁴⁹, ואלה החיים עליה (=על האדמה) אמורים, אכן, באמת ובתמים, להיות יותר כ"גֵרים", כי אין העולם מקום משכָּנָם הטִבעי. שנית, מאחר שגזע בני התמותה כולו עֶבד, ואיש איננו בן חורין, ולהיפך, (לכל אדם) בעלים רבים, והוא נתון למכות וחבלות מבית ומִחוץ⁵⁰: מחוץ, החורף אשר מקפיא, והקיץ אשר שורף, רעב צמא וצרות רבות נוספות. ומבית, תענוגות בשָׂרים, תאווה יגונות ופחדים. אך עבדוּת זו מוגבלת לארבע מאות שנה, לאחר שבאו התשוקות⁵¹ כפי שהזכרנו. ולפיכך נאמר לפני כן, שאברהם עבר וישב מעליהם⁵², ומָנַע הבריח ושילח⁵³ באמרי פיו את עופות־הטרף אשר ריחפו מעל לחיות המבותרות (בראשית טו, יא). אך למעשה, הוא (מָנַע) את אותן החבלות שפוגעות באדם. אכן, מי שמטבעו דואג למוסריות, ומקדיש עצמו לאהבת הבריות, הוא רופא הגזע שלנו, ורוקח אמיתי ונאמן, ומעביר רעה...¹ ___________ footnotes: ⁴⁹ ראה גם לעיל בראשית טו, ט שו"ת בראשית ג, ג. ⁵⁰ מילולי: אלה אשר בביתו, ואלה אשר מחוץ לעצמו. מ. ⁵¹ או מחלָה. מ. ⁵² ראה לעיל בראשית טו, יא שו"ת בראשית ג, ח, שהשבעים תירגמו "ויֵשֵׂב אִתָּם". ⁵³ כיון שפילון משלש ואומר: "ומנע (=עָצַר) הבריח ושילח", משמע שפירש גם את גירסת השבעים וגם את נוסח המסורה "וישב אתם". וראה הע' הקודמת. ¹ שו"ת בראשית ג, י **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** That expression is admirably used, "It was said to him," since a prophet is supposed to utter something, but yet he is not pronouncing any command of his own, but is only the interpreter of another who sends something into his mind; and moreover whatever he does utter and deliver in words is all true and divine. And in the first place, he declares that a family of the human race is to dwell in a land belonging to another; for all things which are beneath the heaven are the possession of God, and those living creatures which exist on the earth may more properly and truly be said to be sojourners in a foreign land than to be dwelling in a country of their own which by nature they have not got. In the second place, he thus declares to us that every mortal is a slave after his kind. But no man is found to be free, but every one has many masters who vex and afflict him both within and without; for instance, without there are the winter which affects him with the cold, the summer which scorches him with heat, and hunger, and thirst, and many other calamities; and within there are pleasures and concupiscences, and sorrows, and fears. But his servitude is limited to a period of four hundred years, during which the aforesaid pleasures shall rise up against him. On which account it has been said above, that Abraham passed over and sat upon them, hindering and repelling them; as far as the literal words go, repelling those carnivorous birds which were hovering over the divided animals, but in fact repelling the afflictions which come upon men. Since a man who is in his own proper nature a lover of, and also by diligent practice a studier of virtue, is a most humane physician of our race, and a true protector of it, and guardian of it from evil. For all these things have an allegorical reference to the soul. For while the soul of the wise man, descending from above from the sky, comes down upon and enters a mortal and is sown in the field of the body, it is truly sojourning in a land which is not his own. Since the earthly nature of the body is wholly alien from pure intellect, and tends to subdue it and to drag it downwards into slavery, bringing every kind of affliction upon it, until the sorrow, bringing the attractive multitude of vices to judgment, condemns them; and thus at last the soul is restored to freedom. And it is on this account that he subsequently adds the sentence, "Nevertheless the nation which they shall send I will judge: and afterwards they shall go forth with great substance;" namely, with the same measure, and still better. Because then the mind is released from its mischievous colleague, departing out of the body and being transferred not only with freedom but also with much substance; so as to leave nothing good or useful behind to its enemies. Since every rational soul is productive, but he who thinks himself loaded and endued with virtue in his own counsel, is unable to preserve his fruit unto the end. For it becomes a virtuous man to attain to the objects which he has intended of his own accord, as also the counsels of wisdom correspond to those objects. Since, as some trees, although they appear productive at the first season of the budding of their fruits, are yet unable to bring them to maturity, so that the whole fruit before it becomes ripe is shaken off by every trifling cause; in the same manner the souls of inconstant men feel many influences which contribute to their productiveness, but nevertheless are unable to keep them sound till they arrive at perfection, as a man studious of virtue ought to do in order eventually to gather them as his own possessions. ###### The Midrash of Philo 15:13:3 [The Midrash of Philo 15:13:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:13:3) פילון מדייק לשון הפסוק, ודורש ממנו אלגוריה על מצבו של האדם בעולם הזה. ה' מגַלֶה לאברהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם - האדם הוא זר לעולם הזה, כי אינו שייך לו, אלא שהארץ היא קניינו של הקב"ה. ועבדום וענום - כל אדם בעוה"ז הוא עבד בפנימיותו ובחיצוניותו, פירוש בגשמיות וברוחניות. מבחוץ הוא סובל מקור וחום רעב וצמא ועינויים, ומבפנים הוא סובל מתענוגי החושים, התאוות, היגון והפחד, ואלו הן ארבע ההתרגשויות שהותקפו בני אדם בהן. אברהם הוא שהפריח ועצר את העינויים מלבוא על האדם. כאן מתבלטת שיטתו של פילון בפירוש האלגורי, שלא לדרוש דבר על עם ישראל ולא לדרוש דבר על העתיד לבוא, ואף שהפסוק מדבר במפורש על עתידו של עם ישראל, הופכו פילון לדרוש על האדם. ###### The Midrash of Philo 15:15:1 [The Midrash of Philo 15:15:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:15:1) **מהו: "ואתה תבוא אל אבותיך עִם שלום, ניזון**⁵⁴**בשיבה טובה**⁵⁵**"?** footnotes: ⁵⁴ כך בשבעים τραφεὶς, ובמסורה "תקבר" ταφεὶς. גלוי, שלסופר היווני נשתבש ταφεὶς ל־τραφεὶς. ⁵⁵ מילולי: נָאָה. מ. **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** **What is the meaning of, "But thou shalt go to thy fathers in peace, being nourished in a fair old age?" (Genesis 15:15).** ###### The Midrash of Philo 15:15:2 [The Midrash of Philo 15:15:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:15:2) זה מראה בבירור, שאין הנשמה נפסדת, אלא שמקום מגוריה מתחלף - והיא שָבָה מהגוף הצפוי למוות, וחוזרת כביכול אל עיר־האֵם, שממנה הֶעתיקה לראשונה את מושבה לכאן. כי לומר להולך למות "תבוא אל אבותיך", האם אין זה אלא כדי להעיר על חיים שונים, חיים ללא גוף? (חיים) בהם רק נשמת הצדיק רשאית לחיות. וב"אבותיו" של אברהם, אינו מדבר על הוריו, זקניו או אבותיו הקדמונים, כי לא כולם ראויים היו לשבח עד כדי שיהוו מקור־גאווה לזה (אברהם) שהגיע למדריגתם. אך נראה, כי "אבותיך" מרמז לכל היסודות, אליהם חוזר (הגוף) נפרד ומתפרק, כך סבורים רבים. אך לי נראה, שהוא מצביע על התושבים⁵⁶ הבלתי־גופניים של העולם האלהי, שבמקומות אחרים מקובל לכנותם "מלאכים". יתר על כן, לא לשוא הוא מדבר על זה אשר "ניזון עִם שלום" ו"בשיבה טובה"⁵⁷, כי הרשָע ובן הבליעל חי וניזון ממריבות, וסופו להזקין ברישעתו. ברם, האיש המוסרי חי בשלום בשני (הסוגים) של חייו, גם כאשר הוא עם גוף וגם כאשר אין לו גוף. אך איש מן הפתָאים, איננו (נעלה) אף אם יאריך ימים מן הפיל. ולפיכך אמר (הכתוב) בדיוק "תבוא אל אבותיך", ניזון לא "בשיבה ארוכה" אלא "בשיבה טובה". כי רבים הפוֹתים המאריכים בחיים ארוכים, אך רק לאוהבי החכמה חיים טובים ומוסריים.¹ ___________ footnotes: ⁵⁶ בחילופי גרסאות: "דִיבְּרוֹת". מ. ⁵⁷ בדרשתו כאן מקשר פילון "ניזון" גם ל"בשלום" וגם ל"בשיבה טובה", וזה כנגד פשוטם של השבעים. אבל בשׁוּרות הבאות הוא חוזר לפשוטם של השבעים ומקשר "ניזון" רק עם "בשיבה טובה". ¹ שו"ת בראשית ג, יא **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** He here clearly indicates the incorruptibility of the soul: when it transfers itself out of the abode of the mortal body and returns as it were to the metropolis of its native country, from which it originally emigrated into the body. Since to say to a dead man, "Thou shalt go to thy fathers," what else is this but to propose to him and set before him a second existence apart from the body as far as it is proper for the soul of the wise man to dwell by itself? But when he says this he does not mean by the fathers of Abraham his father, and his grandfather, and his great-grandfathers after the flesh, for they were not all deserving of praise so as to be by any possibility any honour to him who arrived at the succession of the same order, but he appears by this expression to be assigning to him for his fathers, according to the opinion of many commentators, all the elements into which the mortal man when deceased is resolved. But to me he appears to intend to indicate the incorporeal substances and inhabiters of the divine world, whom in other passages he is accustomed to call angels. Moreover the words which follow are not by any means without an object, that he is nourished in peace and in a fair old age. For the wicked and depraved man is nourished in battle, and lives and departs in a very bad old age. But the good man, in both phases of existence, both in that which is in connection with the body and in that which is apart from the body, cultivates peace, and is alone completely virtuous, such as no foolish person is found to be, even though he should live longer than an elephant; on which account he here carefully said, "Thou shalt go to thy fathers, being nourished-not in an advanced old age, but-in a fair old age." For many foolish persons also have their lives extended to a greatly lengthened period, but it is only the man who is desirous of virtue who enjoys a good old age and one endued with virtue. ###### The Midrash of Philo 15:15:3 [The Midrash of Philo 15:15:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:15:3) "סברת הרַבִּים", שפילון מביאה כאן בקצרה, מתפרשת על־ידו במקום אחר ביֶתר אריכות, בהוספות של "יש אומרים" המבארים תיבה זו: "אין הוא קורא איפוא "אבות" לאֵלה שהנשמה התרחקה מהם, והם קבורים במצבות ארץ כשדים, אלא יש אומרים, (שהם) שמש, ירח ושאר הכוכבים. הרי מקובל, שמהם החלה הבריאה של כל אשר בארץ. ואחרים סבורים, ש(אבות הם) אידיאות אבטיפוסיות, והללו שִכליות ובלתי־נראות, והן תבנית⁵⁸ הדברים המוחשיים והנראים, ושִׂכלו של החכם (אברהם) מעתיק מושבו אל בינותם. אחרים הניחו, שב"אבותיך" נתכוון לארבעת היסודות והכוחות, מהם מורכב העולם: ארץ, מים, אויר ואש. הם אומרים, כי כל אחד מן הברואים חייב להתפרק לאותם (היסודות). כשם שגם השמות והפעָלים וכל חלקי הדיבור המורכבים מיסודות הדקדוק⁵⁹ חוזרים ומתפרקים לאותם (יסודות) ראשוניים, כך כל אחד מאתנו נתערבב מארבעתם, ולווה חלקים קטנים מכל יסוד ויסוד, ובבוא זמנו הוא מחזיר את ההלוואה: במידה ויש בו מן היבש - מחזיר לאדמה, ואם מן הלח - למים, ואם מן הקרירות - לאויר, ואם מן החמימות - לאש" (מי היורש דברי אלקים, רפ-רפב). footnotes: ⁵⁸ פרדיגמה. מ. ⁵⁹ האותיות. ראה קולסון, עמ' 428 הע' a. ###### The Midrash of Philo 15:15:4 [The Midrash of Philo 15:15:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:15:4) דעות ה"יש אומרים" שפילון מביא, הן: א) שהכוונה ליסודות שהגוף הורכב מהן, והיא "סברת רבים"⁶⁰; ב) שהכוונה לשמש ולירח ולמאורות האחרים; ג) שהכוונה לעולם האידיאות; ד) ודעת פילון עצמו, שנהפך למלאך. את דעתו בעניין זה מביא פילון גם במקום אחר בכתביו: footnotes: ⁶⁰ ראה לעיל בראשית ג, יט שו"ת בראשית א, נא ובביאור. ###### The Midrash of Philo 15:15:5 [The Midrash of Philo 15:15:5](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:15:5) "הרי גם אברהם, כשעזב את החיים בני־התמותה, הוא "נוסף אל עַם האלהים"⁶¹ (בראשית כה, ח) וזכה בנצחיות⁶², ונשתווה למלאכים. שכֵּן מלאכים -צבא האלהים- הם נשמות בלתי־גופניות ומבורכות" (על קרבנות הבל וקין, ה). footnotes: ⁶¹ כך לפי השבעים προσετέθη, ובמסורה: "נאסף". בשבעים πρὸς τὸν λαὸν αὐτοῦ כלומר "אל עמיו" כמו במסורה. וכן להלן בראשית כה, ח שו"ת בראשית ד, קנג גורס פילון כבשבעים, אלא שכאן גרס "עם האלהים", כדי להעיר מראש על שיטתו, שאברהם רָכַש אי־כליון ונשתווה למלאכים. ⁶² מילולי: חוסר כליון או הפסֵד. מ. ###### The Midrash of Philo 15:15:6 [The Midrash of Philo 15:15:6](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:15:6) על התפרדות הגוף לארבעת יסודותיו, נמצא במדרש הנעלם: "רבי יצחק אמר רבי יוחנן, ברא קודשא בריך הוא לאדם והכניס בו ארבעה דברים הנחלקים בגוף, אמר רבי יהודה המחוברים בגוף. רבי יצחק אומר הנחלקים בגוף, שהם חולקים להתפרש כל אחד ליסודו כשיוצא האדם מן העולם. רבי יהודה אומר המחוברים בגוף בחייו משמע, מקרא דכתיב ותמת שרה - זו הגוף, בקרית ארבע - אלו הארבע יסודות, היא חברון - שהיו מחוברים בגוף בחייו, בארץ כנען - בעולם הזה" (מדרש הנעלם בזֹהר קכב, ב). לפי הנראה, נוקט ר' יצחק בשם ר' יוחנן כ"יש אומרים" שבפילון, שהגוף מתפרד לארבעת יסודותיו, ור' יהודה סובר שכשארבעת היסודות מתחברים בגוף, שוב אינם נפרדים. הדברים שבפילון ובמדרש הנעלם קרובים זה לזה, אלא שהמה"נ הביא אסמכתות מן הפסוקים לבסס את הפירוש האלגורי הזה. ###### The Midrash of Philo 15:15:7 [The Midrash of Philo 15:15:7](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:15:7) במקום אחר כותב פילון: "ולאחר שדָן בזאת כדלהלן, הוא ממשיך ואומר: "ואתה תבוא אל אבותיך עִם שלום, ניזון בשיבה טובה". לפיכך אנחנו הבלתי־שלמים, נאבקים ומשועבדים, מוצאים רק בקושי הֲקָלָה מהבלהות המתרגשות לבוא, ואילו גזע מושלם, שאינו משועבד ואינו נאבק, ניזון בשלום, חירות ובטחון" (מי היורש דברי אלקים, רעה). ###### The Midrash of Philo 15:15:8 [The Midrash of Philo 15:15:8](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:15:8) לפי פילון, יש כאן הבטחה להשארת נפשו של אברהם, ואין הכוונה בזה לאבות ממש, מפני שאבות אברהם לא היו צדיקים. אי לזאת, פירוש "אבותיך" הוא באופן השאָלי, דהיינו, שאבותיך כאן מציין את הצור הרוחני שממנו נחצב, זאת אומרת, שגופו של אברהם יחזור ליסודיו, אבל נשמתו תשוב למנוחתה בעולם המלאכים. גם חז"ל התפלאו על ההבטחה שה' נתן לאברהם ב"ואתה תבוא אל אבותיך בשלום", שהרי תרח לא היה צדיק, ושלא כבפילון, השיבו שלא מת אברהם עד שעשה תרח תשובה: "ולא נאסף אבינו אברהם עד שנתבשר שעשה תרח אביו תשובה, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. אמר אברהם לפני הקב"ה, רבש"ע, כל מה שסגלתי מעשים טובים בעולם הזה אני הולך אצל אבותי? בִּשׂרו הקב"ה, חייך שעשה אביך תשובה" (ת"ה שמות, יח; ת"ב, טו). ובמה"ג: "בישרו שעשה תרח אביו תשובה, שהוא עמו במחיצתו". ובמה"ג (לבראשית יא, כז): "אלה תולדות תרח תרח, נתן הקב"ה גדולה לתרח וקיבלו בתשובה, ואף על פי שהיה בתחלה עובד צלמים. ולולי שקיבל הקב"ה תשובתו לא היה אומר לאברהם ואתה תבוא אל אבותיך בשלום". "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, בישרו שיש לאביו חלק לעולם הבא" (ב"ר לח, יב; ל, ד). "אל אבותיך, אביו עובד ע"ז והוא מבַשרו שיבא אליו? אלא ללמדך שעשה תרח תשובה" (רש"י). ###### The Midrash of Philo 15:15:9 [The Midrash of Philo 15:15:9](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:15:9) אבל בפרקי דרבי אליעזר כעין דרושו של פילון, שה' הבטיח לאברהם שנשמתו תחזור לשרשה, לעולם של צדיקים ומלאכים: "רבי עזריה אומר, כל הנשמות חוזרות ונאספות איש אל צור אבותיו ואל עמיו. הצדיקים עם הצדיקים, והרשעים עם הרשעים, שכֵּן אמר הקב"ה לאברהם אבינו ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. וכי כשהנפש יוצא מן הגוף זה השלום? אלא שהמלאכים מקדימין ואומרין לו שלום, שנאמר יבוא שלום ינוחו על משכבותם (ישעיה נז, ב), וכתוב אחד אומר (מלכים־ב כב, כ) ונאספת אל קברותיך בשלום" (פדר"א לד, ועי' במ"ר יא, ז). ###### The Midrash of Philo 15:15:10 [The Midrash of Philo 15:15:10](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:15:10) על עצם הפיכת הצדיק למלאך, לא נמצא בחז"ל. והם אמרו: "בשעה שהצדיק נפטר מן העולם אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע, צדיק בא וכו'. אמר ר' אלעזר, בשעה שהצדיק נפטר מן העולם שלש כיתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו" וכו' (כתובות קד, א). "אם כן חס המקום על גופן של צדיקים אפילו לאחר מיתתן, קל וחומר על נפשותן, שהיא צרורה בצרור החיים לפניו לעולם ולעולמי עולמים עומדת ומשמשת לפני בוראה כמלאכי השרת" (מה"ג ויחי נ, כו). אבל לא מצינו בדבריהם הנ"ל שהצדיק עצמו נהפך למלאך. ###### The Midrash of Philo 15:15:11 [The Midrash of Philo 15:15:11](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:15:11) הדבר נמצא במדרש הנעלם: "ת"ר, כל יומא ויומא קודשא בריך הוא עביד מלאכין קדישין, ואלין אינון נשמתהון דצדיקייא, הה"ד (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. "עשה" לא נאמר אלא "עושה", משמע שהוא עושה בכל יום. א"ר אבהו, לא תקשי לך האי, דהא אית מלאכים שנבראו מכסא הכבוד, והם שלוחים וממונים בשליחותו של הקב"ה, או שאר מלאכיא דהוו מכסא הכבוד, כך נשמתהון דצדיקייא דהוו מתוון וקיימי אורייתא, עאכ"ו דעביד להון קודשא בריך הוא מלאכין עילאין קדישין" (מדרש הנעלם יא, ע"ג). ###### The Midrash of Philo 15:15:12 [The Midrash of Philo 15:15:12](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:15:12) לפי פילון נתברך אברהם "בשיבה טובה", ופירושו שהאיש הצדיק חי תמיד בטובה, ולעומת זאת הרשע, אף אם יאריך ימים אין חייו בטובה אלא סתם חיי גוף ארוכים. רעיון זה, שמיתת הצדיקים היא תחילת חיים חדשים, והרשעים אף בחייהם קרויים מתים, מביע פילון בכמה מקומות. וראה לעיל בראשית ב, יז שו"ת בראשית א, טז ובביאור שם. ###### The Midrash of Philo 15:15:13 [The Midrash of Philo 15:15:13](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:15:13) הבאנו לעיל דברי חז"ל, שלא מת אברהם עד שעשה תרח תשובה. לדברי פילון, חזר תרח בתשובה מן האלילות, אבל לא שב לדרך הישר. תרח היה בבחינת "סור מרע", אבל למדריגת "ועשה טוב" לא הגיע: "לתכונה זו קוראים העברים "תרח", ואילו היוונים "סוקרטס". הם אומרים, שעד שיבה עָסַק הלז (סוקרטס) בבחינה מדוקדקת של (הצו) "דע את עצמך", ומעולם לא עיין⁶³ בדבר שהוא מחוץ לעצמו. אך סוקרטס אדם היה, ואילו תרח הוא העניין עצמו⁶⁴, המונח לפנינו כעץ פורח, בנוגע לאותה הידיעה העצמית. כך שאוהבי המוסריות יזכו בקַלוּת בפרי המעַצֵב את טִבעם, וכשיקטפו (ממנו) יימלאו בתזונה מושיעה ומתוקה. וכך איפוא הם המחַפשים עבורינו את התבונה. אך טבעם של המתגוששים והנאבקים עבורה (=עבור התבונה) מושלם יותר, כי לאחר שלמדו בדייקנות כל עניין הנוגע לחושים, נראה להם מוצדק לעבור לעיון בדבר־מה אחר גדול יותר, והם מזניחים את "חורי" החושים, אותם הם מכנים "חרן" ¹" (על החלומות א, נח-נט). footnotes: ⁶³ עסק בפילוסופיה. מ. ⁶⁴ לוגוס, כלומר הוא עצם הידיעה העצמית. מ. ¹ לפי פילון "חרנה" נחצב משורש "חוֹר", וכן הוא נוקט ב"על החלומות" א, נה; מא; "על הגירת אברהם", קפח. ###### The Midrash of Philo 15:16:1 [The Midrash of Philo 15:16:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:16:1) **מהו: "עדיין לא מלאו עוונות האמורים**⁶⁵**עד הנה"?** footnotes: ⁶⁵ כן בשבעים. ובמסורה: "כי לא שלם עון האמרי". **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** **What is the meaning of, "For the sins of the Amorites were not as yet completed?" (Genesis 15:16).** ###### The Midrash of Philo 15:16:2 [The Midrash of Philo 15:16:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:16:2) יש אומרים, שבדרך זו נכנס (מוּשָג) הגורל לַסיפור על־ידי משה. כביכול, הכל עתיד לבוא לקיצו בזמן הזה. והעיתים נקצבו לתקופות.¹ ___________ footnotes: ¹ שו"ת בראשית ג, יג **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** Some persons have said, that by this expression of the principle of Moses fate is expressly introduced, as if, in truth, everything was to be accomplished according to some particular hour and appointed period of time. ###### The Midrash of Philo 15:16:3 [The Midrash of Philo 15:16:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:16:3) דבריו מתבהרים מפירושו לפסוק זה במקום אחר: "(מלים) כגון אלה, הן היסוד לחלשי הדעת, הסוברים שמשה רואה בגורל (על־פי הגזירה)⁶⁶ ובהכרח, את הסיבה לכל המאורעות" (מי היורש דברי אלקים, ש). מפיסקה זו נראה שפילון התנגד לדעת ה"יש אומרים" שבשו"ת. וראה לעיל ו, יג, שו"ת בראשית א, ק. footnotes: ⁶⁶ ה"גורל" מתורגם εἱμαρμένην הנחצב מ־μείρομαι, שיש לו הוראה כפולה, של "גורל" ו"גזירה", ולכן הוספתי בסוגריים "על־פי הגזירה". ###### The Midrash of Philo 15:16:4 [The Midrash of Philo 15:16:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:16:4) חלשי הדעת למדו מפסוק זה על מושג הגזירה, שנגזר מראש שהאמורי יחטא, והוא יגורש מן הארץ לאחר ארבעה דורות. ונראה שפילון התנגד לכך, שהרי לדעתו קיימת באדם הבחירה החפשית לחזור בתשובה. בכל אופן, אי אפשר לדעת בדיוק את דעתו כאן, מפני שאין לפנינו תגובתו לפירושם של חלשי הדעת. אולם לעיל לבראשית ו, ג שו"ת בראשית א, צא ולפסוק ו, יג שו"ת בראשית א, ק על "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", הוא דורש, שה' האריך ונתן להם מאה ועשרים שנה כדי להספיק בידם לשוב מחטאתם. ואולי גם כאן דרש כן. וכשיטתו של פילון (בשו"ת בראשית א, צא) הולך הרמב"ן בפסוק זה, שארבעת הדורות הוא הזמן שה' האריך לאמורי שישובו בתשובה: "והנכון בעיני, כי דור רביעי לאמורי המשלים עוונו, כי מיום הגזירה האריך לו, כי הוא פוקד עון על שלשים ועל רבעים, כי אם ישובו לא יחרימם, אבל יהיו למס עובד או יפנו להם". וכעין זה ברד"ק: "עונש עון האמורי לא הגיע עדיין זמנו שיקבלו ענשם, כי האל ית' יאריך אפו לרשעים, ולכל יש זמן קצוב, ויש שמענישו מיד ויש שמאריך לו זמן, והכל לפי חכמתו". ###### The Midrash of Philo 15:16:5 [The Midrash of Philo 15:16:5](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:16:5) אברבנאל, בשאלה הכ"א, עמד על זה באופן אחר: "באמרו כי לא שלם עון האמורי עד הנה, המאמר הזה מורה, שלא נגזר על ישראל גלות הארבע מאות שנה להיותם ראוים באותו עונש כל אותו זמן, גם לא להיות צריך כל אותו זמן לטובתם, אלא מפני שעדין לא נשלם עון האמורי לשינערו מן הארץ, ונתמהמהו ישראל במצרים עד תום הזמן ההוא לאמורי. והוא זר מאד בחק היושר האלהי שיענשו ישראל בגלות ארוך ללא סבה עד אשר יהיו הכנעניים ראוים לעונש, ויותר טוב היה שיעמדו ישראל בארץ כנען בשובה ונחת כאבותיהם עד אותו זמן, וכ"ש שאמר כי לא שלם עון האמורי, וידוע שלא היו עדין חטאים, ואם היה כן, איך נגזרה עליהם הגזרה קודם החטא, ויהיה גזרת ישראל וגזרת הכנענים שתיהן בלא קדימת חטא אשר לא כדת והמשפט הראוי". ומתרץ, שבפסוק זה נתיישב לאברהם למה אין ה' מוריש לאברהם את הארץ מיד, והשיבו ה', שהדבר תלוי בעוון האמורי, שלא הגיע עדיין הזמן שיוציאם ה' משם. ומסיים: "וכבר ידעת, שהידיעה האלהית בעתיד לא תכריח טבע האפשר ולא תסור הבחירה האנושית". ###### The Midrash of Philo 15:17:1 [The Midrash of Philo 15:17:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:17:1) **מהו: "והנה תנור מעַשֵן ולפיד אש אשר עברו בתווך בין הגזרים"?**⁶⁷**** footnotes: ⁶⁷ כך בשבעים. ובמסורה: "והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה". **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** **What is the meaning of the expression, "Behold there was a smoking furnace and torches of fires, which passed through the middle of those divisions?" (Genesis 15:18).** ###### The Midrash of Philo 15:17:2 [The Midrash of Philo 15:17:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:17:2) (המקרא) כפשוטו ברור הוא, כי מקור ה"דִיבֵּר" האלהי ושרשו חָפֵץ¹, שהקרבנות יישרפו לא על־ידי אש שניתנה לנו לצרכינו, אלא על־ידי זו היורדת מהאויר⁶⁸ ממרום, כדי שטהרת היסוד השמימי תעיד על הקדוּשה שבקרבנות...² ___________ footnotes: ¹ ראה לעיל בביאור לפסוק טו, י. ⁶⁸ האתר. מ. ² שו"ת בראשית ג, טו **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** The literal meaning of the statement is plain, for the fountain or root of the divine word will have the victims consumed, not by that fire which is given for our use, but by that which descends from above, out of heaven, in order that the purity of the essence of heaven may bear witness to the sanctity of the victims. But if we regard the inward meaning of the words, all things which are done beneath the moon are here compared to a smoking furnace, on account of the vapour which rises up out of the earth and water. As also the divisions of nature are, as has been already shown, every portion of the world being divided into two parts; and by these there are kindled, as it were, torches of fire, being powers which are more rapid in motion and more efficacious, being burning, in truth, like divine fiery discourses, at one time keeping the whole universe in a state of integrity reciprocally with themselves, and at another cleansing away the superfluous darkness. But the following interpretation may also be given with propriety in a more familiar manner. Human life is like unto a smoking furnace, because it has not a pure fire and an unalloyed brilliancy, but a great deal of smoke, smoking darkly through the flame, which causes mist and darkness, and an obscuration, not of the body but of the soul, so that this last cannot discern things clearly, until God the redeemer commands the heavenly lamps to arise, I mean those more pure and more holy radiations which unite those parts previously divided in two, on the right hand and on the left, and, at the same time, illuminate them, being the causes of harmony and of lucid clearness. ###### The Midrash of Philo 15:17:3 [The Midrash of Philo 15:17:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:17:3) כפירוש הזה כתב האברבנאל: "והאש והעשן שזכר הכתוב פה, היא השכינה המוחשת שנראתה בהר סיני, כמו שכתוב (שמות כד, יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, והענן הוא העשן, וזה עצמו היה האש היורד על העולה ועל השלמים בימי משה ובימי שלמה, כי הוא מורה על הברית ועל הרצוי והדבקות האלהי" (פסוק טו). וראה ברמב"ן וברבינו בחיי. ###### The Midrash of Philo 15:17:4 [The Midrash of Philo 15:17:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:17:4) פילון מפרש, שהאש אינה זו שבידי אדם, אלא שירדה מן השמים. וכעין זה דורש על האש שירדה על הקרבנות שבמשכן, אלא שנימוקו שוֹנֶה מן הנימוק שנותן כאן. על הפסוק "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד), הוא כותב: ###### The Midrash of Philo 15:17:5 [The Midrash of Philo 15:17:5](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:17:5) "ובעודם (משה ואהרן) מתפללים, אירע איזה אות נורא מקודש הקדשים... פרצה לפתע להָבָה רבָּתִי, ובמהירות הבזק נפלה על המזבח וביערה כל אשר על גביו, על מנת להַראות, לדעתי, בבהירות יתירה, שדבר איננו נעשה בלי רשותו של אלהים. כי מן הראוי היה, שמתנה נבחרת תוענק לקדשים, ולא רק ממעשי ידי אדם, אלא גם מהאש, שהיא הטהורה מכל היסודות, כך שהאש שאנו רגילים בה לא תיגע במזבח. וזה אולי, מכיון שרבבות פגעים כרוכים בה. שכן רוֹשמָה ניכר לא רק בחיות הבלתי־שׂכליות, כשהן צלויות או מבושלות למען מַלֵא את עוולתה של הבטן הנבזָה, אלא גם בבני אדם שנהרגו בזדון, ולא רק בשלושה או בארבעה (מהם), אלא בהמוניהם. אכן, חיצים טעוני אש בשכבר הימים שרפו במעופם ציים אדירים מלאי חיילים, והחריבו ערים שלימות, שדעכו עד היסוד ונהרסו עד עפר, עד שלא נותר זֵכר ליישובן מלפנים. ונראה לי, כי מסיבה זו הסיר ה' ממזבחו הקדוש והטהור ביותר את האש הרגילה, כאש פסולה. ובמקומה הוריד אש עליונה⁶⁹ מן השמים, כדי להבדיל בין קודש לחול, ובין האנושי והאלהי" (על חיי משה ב, קנד-קנח). footnotes: ⁶⁹ אש מן האתר. מ. ###### The Midrash of Philo 15:17:6 [The Midrash of Philo 15:17:6](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:17:6) עיקר מדרשו זה של פילון הוא כמין חומר, שהאש יצאה מן השמים, מפני שבהקרבת הקרבנות לה' לא רצתה התורה שהכהנים ישתמשו באש המביאה לידי חורבן העולם. רעיון זה נמצא בפיו של ר' יוחנן בן זכאי, הדורש שהתורה אוסרת להניף ברזל על המזבח בכדי להתרחק מכל דבר המביא לידי חורבן, וכיון שהברזל הוא החומר של החרב, לכן אסרה תורה להניפו על המזבח. מדרשו של פילון וריב"ז שווים, אלא שכאן המזיק הוא החרב וכאן האש. ואלה דברי ריב"ז: "ובנית שם מזבח, מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל (דברים כז, ה), וכי מה ראה ברזל ליפסל יותר מכל מיני מתכות? מפני שהחרב ראויה לעשות הימנו, חרב סימן פורענות ומזבח סימן כפרה. מעבירין דבר שסימן פורענות מדבר שהוא סימן כפרה. והרי דברים קל וחומר, ומה אם אבנים שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות בהן כפרה בין ישראל לאביהם שבשמים אמר הכתוב לא תניף עליהן ברזל, בני תורה שהן כפרה לעולם על אחת כמה וכמה שלא יגיע בהן אחד מכל המזיקין כולן" (תוספתא בבא קמא ז, ו). ובמשנה מדות ג, ד: "שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, אינו בדין שיונף המקצר על המאריך". ובמכילתא סוף יתרו ובתו"כ קדושים פרק י, ט מאמר זה בשם רבי שמעון בן אלעזר. ###### The Midrash of Philo 15:17:7 [The Midrash of Philo 15:17:7](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:17:7) לפי פילון, האש על המזבח היא אש מן השמים. בכתביו מסַפֵּר פילון על עלייתו לרגל לבית המקדש בתקופת בית שני, וברור ששמע את המסורה על האש הזו, וכן העידו עליה בספרות התנאים והאמוראים: "ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח (ויקרא א, ז), אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה ליתן אש מן ההדיוט, אש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחושת עד שבאו לבית עולמים, אש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה" (ספרא ויקרא, פרשתא ד, פרק ה, י. וראה זבחים סא, ב: "שביבא הוה משדרא"). "דתניא, ונתנו בני אהרן אש על המזבח, אע"פ שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט" (יומא כא, ב)¹. footnotes: ¹ ורמב"ם תמידין ומוספין ב, א; רש"י במדבר ד, יג. ###### The Midrash of Philo 15:17:8 [The Midrash of Philo 15:17:8](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:17:8) ועל אש זו כתבו האמוראים, שלא היתה אש שורפת: "אמר משה לפני הקב"ה, רבון העולמים, אמרת לי לעשות מזבח עצי שטים ולצפותו נחושת, ואמרת לי אש תמיד תוקד על המזבח, אין אש מַעֲבֶרֶת אותו צפוי ושורפת את העץ? א"ל הקב"ה למשה, משה, המדות האלו הן אצלכם, שמא אצלי? וכו', מי צוה האש לשרוף? למד ממך כשהיית נכנס לתוך מחיצות של אש ומהלך בין הגדודים היה לך לִשָרֵף, וכו', ואף מזבח העולה, אף על פי שכתוב בו אש תמיד תוקד על המזבח, לא הנחושת עתיד לבער ולא העצים נשרפין. ואם תאמר שהיה צפוי הנחושת עבה? א"ר נחמיה, עובי דינר היה מצופה. א"ר פנחס בר חמא, את סבור שמא האש יורדת מלמעלן לשעה היתה, לפיכך לא היה ניזוק, - אש המזבח יתירה, שלא היתה זזה הימנו לא ביום ולא בלילה" (תנחומא תרומה, יא). ובתנחומא שמות, טו, שאש זו שורפת ואינה אוכלת. ובתוספות חגיגה כז, א ד"ה שאין: "בתנחומא יש, שהיה משה תמיה על זה אי אפשר שלא ישרף העץ, ואמר לו המקום, כך דרכי באש של מעלה אש אוכלה אש, ואינה מכלה". ###### The Midrash of Philo 15:17:9 [The Midrash of Philo 15:17:9](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:17:9) אבל בזמנו של פילון, במקדש שני, העידו חז"ל שלא היתה אש מן השמים: "חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים" (יומא, שם), "הכא (במקדש ראשון) אש של שמים מסייעתן, הכא (במקדש שני) אין אש של שמים מסייעתן" (זבחים סא, ב). ובספר מקבים־ב א, יח־כד שבתקופת בית שני, בזמן נחמיה, הוחזרה האש. ###### The Midrash of Philo 15:18:1 [The Midrash of Philo 15:18:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:18:1) **מדוע אומר (הכתוב). "ביום ההוא כרת עם אברהם ברית ואמר: לזרעך אתן**⁷⁰**את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר**⁷¹**פרת הגדול"?** footnotes: ⁷⁰ כך בשבעים, ובמסורה: "נתתי". ⁷¹ כן בשבעים, ובמסורה נוסף: "נהר". **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** **Why did he say, "On that day, God made a covenant with Abraham, saying, To thy seed will I give this land, from the river of Egypt to the great river Euphrates?" (Genesis 15:19).** ###### The Midrash of Philo 15:18:2 [The Midrash of Philo 15:18:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:18:2) כפשוטו, מתַאֵר (הכתוב) את גבולות המחוז שבין שני הנהרות, בין מצרים ופרת. כי בימי קדם היה שֵם משותף לארץ ולנהר - "מצרים". ועֵד לכך המשורר באמרו: "בנהר מצרים יש ספינות עם משוטים⁷² משני עבריהן"⁷³. אך לפי השֵׂכל... כי מצרים היא סמל לרכוש גופני וחיצוני, בעוד שפרָת (סמל) לקנייני הנפש, מהם נובעת שמחה נכונה ואמיתית, שמקורה בחכמה ובכל מידה טובה⁷⁴. וכיאות, מתחילים הגבולות במצרים ומסתיימים בפרת, כי לבסוף מתהווים דברים בנשמה, שבקושי נמצאנו ראויים ליקרב אליהם. אך תחילה עלינו לעבור ולרוץ דרך (הקניין) הגופני והחיצוני - בריאות, חושים חדים, יופי וכוח, שדרכם לעלות ולהתגבר בימי העלומים...¹ ___________ footnotes: ⁷² מילולי: מוּבָלות, כלומר אנשים מובילים אותן משני הצדדים. מ. ⁷³ הומירוס, אודיסיאה יד, רנח; ראה מרקוס עמ' 200 הע' e. ⁷⁴ ראה להלן בראשית כח, ב שו"ת בראשית ד, רמג, ולעיל ב, י-יד שו"ת בראשית א, יב-יג. ¹ שו"ת בראשית ג, טז **The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:** The literal expression describes the boundaries of the space which lies in the middle, between the two rivers Egyptus and Euphrates, for anciently the river was also called by the same name as the district, Egypt, as the poet also testifies when he says- "And in the river Egypt did I fix My double-oared Ships." But if we look to the inner meaning of the expression, it intimates happiness, which is the perfect fulness of three good things, namely, of spiritual, and corporeal, and external blessings, as some of those men describe it in their panegyrics, who were afterwards called philosophers, such as Aristotle and the Peripatetics; nevertheless, such a giving of the law as this is called Pythagorean. Therefore the Egypt is a symbol of corporeal and external blessings, and the Euphrates of spiritual advantages, in which alone, it is plain, their real joy consists, which has wisdom and all the other virtues for its foundation; and the boundaries of this happiness are very rightly described as beginning with the Egyptus and ending with the Euphrates; for the things affecting the soul come at the end, which we usually approach with difficulty after we have passed through corporeal and external things, in such a manner that, by this progress, we have felt our unity, the integrity of our outward senses, and the beauty and strength which existed in our youth, advance, increase, and come to maturity. And in a similar manner, those things which relate to acquiring gain and to trafficking, as the management of ships, and agriculture, and commerce; for it is well said, that all things, especially those above-mentioned, become a young man. ###### The Midrash of Philo 15:18:3 [The Midrash of Philo 15:18:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:18:3) פילון מציין, שנהר מצרים הוא שֵם הנהר ושֵם הארץ. כעין פילון תרגמו יב"ע ותרגום ירושלמי: "מנילוס במצרים". אבל באברבנאל: "ונהר מצרים אינו נילוס, כי הוא נקרא יאור ולא נהר, אבל הוא שיחור, כי משם עד נהר פרת היה גבול ארץ ישראל" (פסוק טו). וכן באבן עזרא: "הוא שיחור ולא היאור". ###### The Midrash of Philo 15:18:4 [The Midrash of Philo 15:18:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:18:4) גם במקום אחר בכתביו, מפרש פילון את הפסוק בדרך אלגורית, שבירושת הארץ הכוונה להשגה של הכָּרַת הבורא. כמו כן הוא מציין, שלא נאמר "מנהר פרת לנהר מצרים", אלא להיפך "מנהר מצרים ועד נהר פרת", והכתוב בא לציין כאן להתעלוּת מן הדברים הגופניים, שמצרים מסמלת אותם, אל ההשגה הרוחנית המסומלת על־ידי נהר פרת, שנקרא "הנהר הגדול". ואלה דבריו: ###### The Midrash of Philo 15:18:5 [The Midrash of Philo 15:18:5](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/15:18:5) "החכם מוּצָג, וכראוי, כיורשה של הדעת בדברים האמורים. "באותו היום", אומר (הכתוב), "נתן האלהים ברית לאברהם ואמר: לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית טו, יח). לאיזו ארץ כוונתו? אם לא לזו בה דוּבַּר קודם לכן, ואודותיה הוא שָׂח, אשר פריה הוא ההכָּרה בחכמת האֵל הבטוחה והיציבה; בזו, אשר האֵל, במחלקותיו, שומר את כל הטוב, השייך לבלתי־נפסד שבחיים, בלתי־מושפע מן הרע. ואז הוא מוסיף ואומר: "מנהר מצרים ועד לנהר הגדול פרת". והוא מבהיר, שהמוּשְׁלָמִים, ראשיתם בגוּפני ובחוּשִי ובחלקי האיברים, שבלעדיהם אין חיים, אשר יש בהם צורך לחינוך בחיים אשר בגוף, אך סופם בחכמה האלהית - הנהר הגדול לאמיתו, (נהר) של שמחה ואושר ושאר טובות שופעות. והוא לא תיאר את השטח מנהר פרת ועד לנהר מצרים, שכֵּן הוא לא ירד מן המעלה הטובה אל התשוקה הגופנית, אלא להיפך "ממצרים אֶל הגדול - הפרת", שׁכֵּן הדברים המעולים מתחילים בבני תמותה בכיוון אל הבלתי־נפסד" (מי היורש דברי אלקים, שיג-שטו).