## The Midrash of Philo Chapter 8

###### The Midrash of Philo 8:1:1
[The Midrash of Philo 8:1:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:1:1)

**מדוע אומר (הכתוב): "אלהים זכר את נֹח ואת החיות ואת הבהמות"**¹¹⁷**, ולא זכר את אשתו ובניו?**

footnotes:
¹¹⁷ כך בשבעים καὶ πάντων τῶν θηρίων καὶ πάντων τῶν κτηνῶν. ובמסורה: "ואת החיה ואת כל הבהמה".

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**Why is it that the sacred writer says, "And God was mindful of Noah, and of the beasts, and of the cattle," but does not add that he remembered his wife and children? (Genesis 8:1).**


###### The Midrash of Philo 8:1:2
[The Midrash of Philo 8:1:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:1:2)

כשאיש מתאַחֵד ודָבֵק באשתו, וכן אב עם בניו, אין צורך בשֵמות רבים, אלא בראשון בלבד. כי כאשר אמר (הכתוב) "נח", הוא אמר בכוח את כל בני ביתו. כי כל אימת שיש ריב בין איש ואשתו, או הבנים, או המשפחה, שוב אין המשפחה קרוייה משפחה¹¹⁸, ותחת האחת הם נעשים רבים. אבל כששוררת אחדות, ומשפחה אחת רשומה על־ידי האיש הזקן ביותר, ובולם תלויים בו כענפי העץ המשתרגים הימנו, וכפרִי־האילן שאינו נושֵר. וכבר אמר הנביא באיזה מקום: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" (ישעיה נא, ב), וזה מוכיה בבירור, שהיה שורש אחד לאחדות (בין האיש ו)האשה.¹
___________

footnotes:
¹¹⁸ מילולי: שוב לא נושאים את הבית. מ.
¹ שו"ת בראשית ב, כו

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
As the husband agrees with and is equal to his wife, and as the father is equal to his sons, there is no need of mentioning more names than one, but one, the first, is sufficient; therefore, by naming Noah he, in effect, names all those who were with him of his family; for when husband, and wife, and children, and relations are all agitated by discord, then it is no longer possible for such to be called one family, but instead of being one they are many; but when harmony exists then one family is exhibited by one superior of the house, and all are seen to depend upon that one, like the branches of a tree which shoot out from it, or the fruit upon a vine branch which does not fall off from it. And in another part, also, the prophet has said, "Have a regard to Abraham your father, and to Sarah who brought you forth," where, because in fact it was one family, he displays the agreement by mentioning the woman.


###### The Midrash of Philo 8:1:3
[The Midrash of Philo 8:1:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:1:3)

שאלתו ותשובתו של פילון נמצאים ברבינו בחיי, אלא שטעמו אחר הוא: "ויזכור אלקים את נח, היה ראוי הכתוב לומר את נח ואת בניו, שהרי מצינו דבור השכינה עמהם גם כן, הוא שכתוב ויאמר אלקים אל נח ואל בניו. ויתכן לומר, ריבוי 'את' בא לרבות בניו שהיו מכחו" (בחיי בראשית ח, א). וכעין פילון, כן באבן עזרא: "ויזכור אלקים את נח, גם בניו והנשים בכלל נח, שהוא העיקר".


###### The Midrash of Philo 8:1:4
[The Midrash of Philo 8:1:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:1:4)

**מדוע הזכיר (הכתוב) תחילה את החיות, ואחר כך את הבהמות, ככתוב: "זָכַר את נח ואת החיות ואת הבהמות"?**

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**Why is it that the sacred writer made mention first of the beasts and afterwards of the cattle, saying that God remembered Noah, and the beasts, and the cattle? (Genesis 8:1).**


###### The Midrash of Philo 8:1:5
[The Midrash of Philo 8:1:5](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:1:5)

ראשית, קולע ביותר החרוז האומר: "הוא הִנְחָה את הנִקְלִים אל התָּווך"¹¹⁹. כי הוא (ה') קָבַע את (מקומם של) החיות בין יושבי הבית; בני האדם ובהמות, כדי שיתרַגלו ויהפכו מבוייתים, כשהם קולטים הֶרגֵלִים משניהם. שנית, לא ישר בעיני המשגיח¹²⁰ לגמול חסד גם עם חיות הַבָּר כאחד, כי מיד בהמשך עומד (הכתוב) לדבֵּר על תחילת חסרון (מי) המבול¹²¹. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, שִׂכלו של הצדיק שוכן בגוף כמו בתיבה, דר בכפיפה אחת גם עם חיות וגם עם בהמות, אך לא עם אלה המיוחדות אשר נושכות ומחַבלות, אלא, אם מותר לי לומר זאת, עם הגזעיות בעלות גזע ומקוריות¹²², כי מבלעדיהן אין הנשמה יכולה להישאר בגוף. אי לזאת, (נשמתו) של הרָשע מפיקה כל ארס וסם־מוות, בעוד ש(נשמתו) של איש־המוּסר (נהנית מאותם הדברים) אשר הופכים את טִבען של חיות בָּר לבהמות בייתיות.¹
___________

footnotes:
¹¹⁹ הומירוס, איליאדה, ד, רצט.
¹²⁰ המשגיח על הכל, - הקב"ה.
¹²¹ ראה המשך הפסוק, ופסוקים ב-ג.
¹²² מילולי: שיש להן דבר (λογος) של זרעים ושל התחלות/דברים מקוריים. מ.
¹ שו"ת בראשית ב, כז

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
In the first place, that poetical rule has not been expressed in vain, that he led the bad into the middle; therefore he places the beasts in the middle, between the domestic animals, that is to say the men and the cattle, in order that they might be tamed and civilized by having an intimate association with both. In the second place, he thought it scarcely reasonable to bestow a provident benefit on the beasts by themselves, because he was about immediately to add a statement of the beginning of the diminution of the deluge. This is the explanation of the statement taken literally. But with respect to the inner meaning, that just intellect, dwelling in the body as if in the ark, possesses both beasts and living animals, not those particular ones which bite and hurt, but, that I may use such an expression, those general kinds which contain in themselves the principles of seed and origination; since without these the soul cannot be manifest in the body. Moreover, the soul of the foolish man employs all poisonous and deadly animals, but that of the wise man those only which have changed the nature of wild beasts into that of domestic creatures.


###### The Midrash of Philo 8:1:6
[The Midrash of Philo 8:1:6](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:1:6)

בפירושו הראשון הולך פילון בשיטתו שבכתביו, שהרע נמצא תמיד באמצע, בין הטוב לבינוני. בפירושו השני נראה שהתכוון להוכיח, שאילו הזכיר הכתוב את החיה לאחרונה, אזי אפשר היה לדרוש סמוכין מוטעין להמשך הכתוב, שכאילו הזכוּת להפסקת המבול היתה בעיקר בגלל החיות הרעות. וכן דרשו בב"ר על פסוק זה: "ויזכור אלקים את נח, והדין נותן, בזכות טהורים שהיו עמו בתיבה" (ב"ר לג, ד), וכדברי פילון בפירושו האלגורי, שנח דר עם אותן החיות שיש בכוחן לשמור על המשך המין, ולא עם החיות הרעות¹²³.

footnotes:
¹²³ ובת"ב נח יא, שנח בָּחַר והכניס לתיבה רק מאותן בהמות וחיות שלא ערבבו את משפחותיהן, בשעה ששאר הבהמות והחיות הלכו בעקבות אנשי דור המבול, וגם הן ערבבו את משפחותיהן, ונשמדו יחד עמם במבול.


###### The Midrash of Philo 8:1:7
[The Midrash of Philo 8:1:7](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:1:7)

הד לפירושו האלגורי, שבפסוק זה נרמזים הצדיק והרשע, נמצא בחז"ל: "ויזכר אלקים את נח. אמר ר' שמואל בר נחמן, אוי להם לרשעים שהופכין מידת רחמים למידת הדין וכו', אשריהם הצדיקין 'שהופכין' מידת הדין למידת רחמים" (ב"ר לג, ד). ופירושו האלגורי של פילון בנוי על יסוד מדרש קדום. בחז"ל מהפך הצדיק את הרע לטוב (מידת הדין למידת רחמים), וגם אצל פילון מהפך הצדיק את הרע לטוב (בהמות פראיות לבהמות בייתיות), ונהנה מאותם הדברים ההופכים את החיות הרעות לטובות.


###### The Midrash of Philo 8:1:8
[The Midrash of Philo 8:1:8](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:1:8)

על עצם הזכָּרת החיות והבהמות, דרשו בחז"ל: "ויזכר אלקים את נח, אם לנח נזכר למה לחיה ולבהמה? אלא יתברך שמו של הקב"ה, שאינו מקפח שכר כל בריה, אפילו עכבר היה משמר משפחתו ולא נתערב במין אחר, כדי ליטול שכר" (ת"ב נח, יא. ועי' ברש"י כאן). לפי פילון, זכירת החיות היא כדי לאַמֵן אותן להרגֵלים טובים, ולפי התנחומא נרמז, שבאמת כך היה בזמן שדרו בתיבתו של נח.


###### The Midrash of Philo 8:1:9
[The Midrash of Philo 8:1:9](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:1:9)

**מהו: "העביר (אלהים) רוח על הארץ ופסקו המים"?**

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**What is the meaning of the expression, "He brought a breath over the earth, and the water ceased?" (Genesis 8:2).**


###### The Midrash of Philo 8:1:10
[The Midrash of Philo 8:1:10](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:1:10)

יש אומרים, ש"רוח" עניינו רוח (הנושב), שממנו פָּסַק המבול. אולם אין אני מכיר, שֶמַיִם ילכו ויחסרו על־ידי רוח, אדרבא, הם נגרשים ונסערים, שאם לא כן, מרחבי הים כבר היו נבלעים מזה זמן רב. אי לזאת, נראה, שמדובר כאן ברוח אלהים שעל ידו הכל שוקט, הן מוראות העולם, הן אלו אשר באוויר והן כל החיות והצמחים¹²⁴. כי בפעם זו, לא היה המבול סכנת גשם מתונה, אלא (סכנה) ללא גבול ותִכְלָה, (גשם) ששטף הלאה כמעט מעֵבר לעמודי הראקליס והים הגדול¹²⁵, ולפיכך הוצפה כל הארץ ואף גלילותיה ההרריים. ואין זה מתאים, בלתי אפשרי, ולא נכון, שכַּמוּת (מים) שכזו תסולַק על־ידי רוח. אלא, כפי שאמרתי, על־ידי הכוח האלהי הבלתי־נראה.¹
___________

footnotes:
¹²⁴ בפירוש ר' משה אלבילדה: "רוח תנחומין. אמר זה, לפי שאם היה רוח כמשמעו היה לו לומר ויעבר א' רוח על המים, לא על הארץ. ועוד, היה לו לומר וייבשו המים, לא וישוכו, שאדרבא נראה שעם הרוח המים אינם נחים אלא מתנועעים".
¹²⁵ האוקינוס האטלנטי. מ.
¹ שו"ת בראשית ב, כח

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
Some people say that what is here meant by "a breath" is the wind, at which the deluge ceased. But I am not aware that water is diminished by wind, but only that it is disturbed and agitated into waves, for if it were otherwise the vast extent of the sea would have been wholly dried up long ago. Therefore it appears to me that the sacred writer here means the breath of the Deity, by which the whole universe obtains security at the same time with the calamities of the world, and with those things which exist in the air, and in every mixture of plants and animals. Since the deluge of that time was no trifling infliction of water, but an immense and boundless overflow, extending almost beyond the pillars of Hercules and the great Mediterranean Sea, since the whole earth and all the spaces of the mountains were covered with water; and it is scarcely likely that such a vast space could have been cleared by a wind, but rather, as I have said, it must have been done by some invisible and divine virtue.


###### The Midrash of Philo 8:1:11
[The Midrash of Philo 8:1:11](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:1:11)

לשני הפירושים - זה של ה"יש אומרים" ושל פילון - ישנן מקבילות בחז"ל. כפירוש ה"יש אומרים", נמצא במדרש הגדול לבראשית ז, יא (סוף), ומקור המאמר נעלם הוא: "ונשב רוח לעולמו יותר על טבעו של עולם, ויבשו המים, עד שחזר העולם כברייתו, ועמד אחר כך כל אחד מהן לפי טבעו שמקודם".


###### The Midrash of Philo 8:1:12
[The Midrash of Philo 8:1:12](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:1:12)

כעין פירושו של פילון, נמצא במדרש: "ויעבר אלהים רוח, איזה רוח העביר הקב"ה על הארץ ועל המים והחזירן כשם שהיו מתחילתן? שנאמר ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים, וכתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים (בראשית א, ב), אותו הרוח העביר עליהן, ונחו מיד" (ת"ב נח, יב). מדרש זה בא ללמדנו, שכשם שבבראשית א, ב הכוונה לרוח האלקים, כן הדבר כאן.


###### The Midrash of Philo 8:1:13
[The Midrash of Philo 8:1:13](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:1:13)

מעניין, שלא כתרגום אונקלוס, דומה פירושו של יב"ע לפירושו של פילון, שתירגם: "ואעבר ה' רוח רחמין על ארעא ואשתדכו מיא"¹²⁶. אבל באונקלוס רק תרגום מילולי: "ואעבר ה' רוחא על ארעא ונחו מיא". ניגוד זה מתבלט גם בתרגומיהם ל"ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (בראשית א, ב), באונקלוס: "ורוחא מן קדם ה' מנשבא על אפי מיא". וביב"ע: "ורוח רחמין מן קדם ה' מנתבא על אנפי מיא". ודומה לזה בתרגום ירושלמי. אף על פי שאין "רוח רחמין" שווה במדרגת רוחניותה ל"רוח אלהים", בכל זאת ניכר שרוח זו אינה "גשמית" אלא "רוחנית". האבן עזרא לבראשית א, ב ורמב"ן כאן, פירשו רוח במובן גשמי. וראה באברבנאל שם מ"ש באריכות.

footnotes:
¹²⁶ וכעין זה ברש"י: "רוח תנחומין והנָחָה עברה לפניו". ועיין ב"שפתי חכמים". ולפי דברי פילון, דברי רש"י ברורים.


###### The Midrash of Philo 8:1:14
[The Midrash of Philo 8:1:14](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:1:14)

במקום אחר בכתביו, מביא פילון שני פירושים בקשר לבראשית א, ב: "לפי מובן אחד, "רוח אלהים" היא האויר העולה מהאדמה, והוא היסוד השלישי המרחף על המים. ולפיכך אומר (הכתוב) בבריאת העולם: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (בראשית א, ב), כי האויר קל המשקל נישא למעלה, והמים מהווים בסיס עבורו. ולפי מובן נוסף, (רוח אלהים) היא הדעת הצרופה, שכָּל איש חכם, כמובן, שותף בה" (על הנפילים, כב-כג). וראה גם להלן לבראשית יח, ד שו"ת בראשית ד, ה. ולעיל ו, ג שו"ת בראשית א, צ: "אין רוח אלקים תנועת אויר, אלא בינה וחכמה".


###### The Midrash of Philo 8:2:1
[The Midrash of Philo 8:2:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:2:1)

**מהו: "נסכרו מעינות תהום ומַפְּלֵי שמים"?**

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**What is the meaning of the expression, "The fountains of the deep were closed, and the cataracts of heaven?" (Genesis 8:2).**


###### The Midrash of Philo 8:2:2
[The Midrash of Philo 8:2:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:2:2)

ראשית, ברור שבארבעים הימים הראשונים היתה מכת שיטפונות¹²⁷ ללא מעצור, כאשר נבקעו המעיינות מתחת לארץ, ומן השמים ממעל נפתחו השיטפונות, עד אשר נשטפו כל מישור וכל הר. ועד מלאות מאה וחמשים יום נוספים לא עצרו, לא מַפְּלֵי (המים) מלשטוף ולא המעיינות מלהיבקע אל־על, אלא שבאו בשובה ונחת, לא עוד לשם התרַחבות, אלא כדי שהמים המתפשטים ישמרו על מידתם, וממרום היתה התשועה¹²⁸. ומה שנאמר עכשיו, שלאחר¹²⁹ חמישים ומאת יום נסכרו המעיינות והשיטפונות, מצביע על כך¹³⁰, שֶׁכָּל זמן שעדיין לא נעצרו (המים), ברור שהם פָּעֲלוּ. שנית, נחוץ היה לסגור את אשר (הכתוב) מציין כזרמי המבול, (דהיינו) שני מקווי המים: האחד ממעיינות הארץ, והשני מזרמי השמים. כי באותה מידה שפּחתוּ תוספות החומר, בה במידה מיצו (המים) את עצמם וחסרו מאליהם. ובמיוחד בשעה שהכוח האלהי ציווה (זאת עליהם). זהו פשוטו של מקרא.¹
___________

footnotes:
¹²⁷ מילולי: היו שטפונות של מכה/פגיעה. מ.
¹²⁸ מילולי: הושטת יד. מ.
¹²⁹ כן בפשיטא: "מן בתר". ובפסוק: "מקצה".
¹³⁰ היינו, שהסיפור על סכירת מעיינות תהום וארובות השמים בא אחרי "ויגברו המים על הארץ וגו' ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים".
¹ שו"ת בראשית ב, כט

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
In the first place, it is agreed upon by all that in the first period of forty days the waters of punishment fell uninterruptedly, the lowest fountains of the earth being burst asunder; and from above, the cataracts of heaven being opened, and pouring down until all places, both level and mountainous, were covered with the inundation; and for another period of a hundred and fifty entire days the waters did not cease to fall, nor did the streams cease to flow, nor the springs to burst up, though still in milder quantities, not so as to increase the existing flood, but only so as to secure the duration of the existence of the deluge, which was also assisted from on high; and this is what is indicated in the meantime by the statement that after a hundred and fifty days the fountains and the cataracts were closed up; therefore, while as yet they were not closed up it is plain that they were in action. In the second place, it was necessary that that which afforded the excessive supply of waters for the deluge, namely, the double reservoir of water, the one from the fountains of the earth, and the other from the pourings forth of heaven, should be both closed, for the more the stores from which any material is supplied fail, the more it is consumed by itself, especially when divine virtue has given the command. This is the literal meaning of the expression. But with respect to the inner sense of the passage, since the deluge of the mind arises from two things, for it arises partly from counsel, as if from heaven, and in another degree also from the body and from sense, as if from earth, the vices being reciprocally introduced by the passions and the passions by the vices, it was inevitably necessary that the word of the divine physician entering in as a salutary visitation for the purpose of healing the disease, should prevent both kinds of overflow for the future; for it is the first principle of the medical art to drive away the cause of the infirmity and to leave no longer any materials for disease; and the scripture teaches this, also, in the case of the leper, for when the leprosy is checked and is prevented from extending further, it then fixes the station and abode of the leprous man in the same place by a law, because the character of being stationary implies cleanliness, for that which is moved contrary to nature is unclean.


###### The Midrash of Philo 8:2:3
[The Midrash of Philo 8:2:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:2:3)

פירושו מסתמך על פסוק ז, כד: "ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום", והוא מפרש, שבארבעים היום הראשונים נפתחו מעינות תהום רבה וארובות השמים, והמים הלכו וגברו וכיסו את פני הארץ, ובמשך חמשים ומאת יום הוסיפו המים לנבוע והגשם הוסיף לרדת, אלא שאף על פי שנתווספו כמויות המים, בכל זאת הם לא הוסיפו לעלות, אלא עמדו על עמדם, ודבר זה קרה על־ידי נס. פירושו השני הוא, שבגלל שנסכרו מעינות התהום וארובות השמים, ממילא המים הולכים הלוך וחסור, ובפרט כשה' מצַוֶוה כך. וזהו פשוטו של מקרא.


###### The Midrash of Philo 8:2:4
[The Midrash of Philo 8:2:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:2:4)

ובאברבנאל (שאלה ח) שאל: "ויכלא הגשם מן השמים, והפסוקים האלו מורים שבסוף המ' יום פסקו הגשמים וחדל המטר, ומה היה אם כן תגבורת הזה בק"נ יום אם לא היו בהם גשמים"? ובאבן עזרא לפסוק ז, כד: "ויגברו המים חמשים ומאת יום, בעבור שנבקעו המעינות, גם היה גשם יורד יום אחד ופוסק יום אחד, כי פירוש אנכי ממטיר תמיד בלי הפסקה, והעד שלא נאמר ויכלא הגשם".


###### The Midrash of Philo 8:2:5
[The Midrash of Philo 8:2:5](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:2:5)

הרמב"ן (בבראשית ח, ד) סובר, שארבעים יום של הגשמים כלולים במאה וחמשים יום: "והסדר בענין זה, כי ביום רדת הגשם נבקעו מעינות תהום ונפתחו ארובות השמים וירד הגשם ארבעים יום וכו', ונפסק הגשם בסוף הארבעים, ונשארו מעיינות תהום


###### The Midrash of Philo 8:2:6
[The Midrash of Philo 8:2:6](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:2:6)

וארובות השמים פתוחות, והיה האויר לח מאד וכל הארץ מלאה מים, ואינם ניגרים במורד, ועמדו כך בגבורתם עד מלאת ק"נ לירידת הגשם". והוא כנגד שיטת סדר עולם פרק ד ורש"י כאן ורד"ק לפסוק ז, כד, שהמאה וחמישים יום הם מחוץ לארבעים הימים של הגשם, והיא כשיטת פילון, שתחילה ארבעים, ואחר כך נוספו מאה וחמישים יום.


###### The Midrash of Philo 8:4:1
[The Midrash of Philo 8:4:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:4:1)

**מדוע אומר (הכתוב): "התבה נחה בחדש השביעי בעשרים ושבעה**¹³¹**לחודש"?**

footnotes:
¹³¹ כך בשבעים: καὶ ἐκάθισεν ἡ κιβωτὸς ἐν μηνὶ τῷ ἑβδόμῳ, ἑβδόμῃ καὶ εἰκάδι τοῦ μηνός. ובמסורה: "בשבעה עשר יום". וראה לעיל ז, יא שו"ת בראשית ב, יז ובביאור שם.

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**Why does he say, "The ark settled in the seventh month on the seven and twentieth day of the month?" (Genesis 8:4).**


###### The Midrash of Philo 8:4:2
[The Midrash of Philo 8:4:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:4:2)

מן הראוי לשים לֵב, שהמבול התחיל בעשרים ושבעה לחודש השביעי¹³², וגם חסרון (המים) -כשהתיבה נחה על ראשי ההרים- שוב (החל) בחודש השביעי בעשרים ושבעה לחודש. על כן יש לומר, כי קיימת (כאן) שותפות של חדשים וימים. אכן, ראשית המבול היתה בחודש השביעי, ביום הולדתו של הצדיק, בזמן שוויון היום והלילה שבאביב, ואילו ההתמעטות החלה בחודש השביעי לתחילתו של המבול, בעת שוויון היום והלילה שבסתיו¹³³. ואמנם, שבעה חדשים מפרידים ומבדילים את שני השוויונות זה מזה, כ(שיש) ביניהם חמשה (חדשים)¹³⁴. כי החודש השביעי של שוויון היום והלילה¹³⁵, הוא בכוח גם (החודש) הראשון, כי העולם נברא בו¹³², ולכן הכל מלא¹³⁶ בזמן זה. ובדומה (לו) שוויון היום והלילה בסתיו, שהוא השביעי לפי הזמן¹³⁷, הוא ראשון ליקָר, כי ראשית השביעי הוא מן האויר¹³⁸. אי לזאת, ירד המבול בחודש השביעי, אך לא (שביעי) לפי זמנו, אלא (בשביעי) כפי שהוא בטבע, וראשיתו בזמן האביב.¹
___________

footnotes:
¹³² ראה לעיל ז, יא שו"ת בראשית ב, יז.
¹³³ שהמבול החל בתקופת ניסן והמים החלו לחסור בתקופת תשרי.
¹³⁴ אייר, סיון, תמוז, אב, ואלול.
¹³⁵ הוא חודש ניסן, שהוא החודש השביעי מתשרי.
¹³² ראה לעיל ז, יא שו"ת בראשית ב, יז.
¹³⁶ כל הצמחים פורחים. מ.
¹³⁷ במנין החדשים. מ.
¹³⁸ מרקוס בהערה C מפרש משפט תמוה זה בשלשה אופנים: 1) לפני המתרגם הארמיני היתה המלה (άέρος) (=אויר) במקום (ἒαρος) (=רענן) של פילון, כמו במשפט הקודם. 2) פילון רומז כאן לאטימולוגיה של החדש הראשון - ניסן, כלומר, שנחצב שמו מ"נִשָׂא" (הנפעל של "נשא"), במובן "רם ונשא". 3) פילון מצרף את החדש השביעי - תשרי, לעונת הגשמים בא"י.
¹ שו"ת בראשית ב, לא

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
It is reasonable here to consider how the beginning of the deluge commences in the seventh month, on the twenty-seventh day of the month, and how the diminution, when the ark rested on the top of the mountains, again took place in the seventh month and on the twenty-seventh day of the month; therefore we must say, that there is here an homonymy of months and days, for the beginning of the flood took place in the seventh month, beginning at the birthday of the just man, near the time of the vernal equinox, and its diminution took place in the seventh month, beginning from the highest point of the flood at the autumnal equinox, since the two equinoxes are separated from one another by seven months, having an interval of five months between them. For the seventh month of the equinox is also by its virtue the first month, because the creation of the world took place in it, on account of the abundance of all things at that season. And, in like manner, the seventh month of the autumnal equinox, which, according to time, is the first in dignity, having its principle of that number seven derived from the air; therefore, the deluge took place in the seventh month, not according to time but according to nature, having for its principle and commencement the spring season.


###### The Midrash of Philo 8:4:3
[The Midrash of Philo 8:4:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:4:3)

כאן כותב פילון, שהמבול החל בתקופת ניסן, וכן שהעולם נברא בחודש זה. וראה גם בפסוק הבא, ולעיל בביאור לפסוק ז, יא שו"ת בראשית כ, יז וצרף לכאן.


###### The Midrash of Philo 8:6:1
[The Midrash of Philo 8:6:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:6:1)

**מדוע פתח הצדיק (נח) את חלון התיבה אחר ארבעים יום?**

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**Why was it after forty days that the just man opened the window of the ark? (Genesis 8:5).**


###### The Midrash of Philo 8:6:2
[The Midrash of Philo 8:6:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:6:2)

עיין וְדַע, שהבקי באלהות¹³⁹, משתמש באותו מספָּר גם לזרמי המבול¹⁴⁰, גם להפסקתם וגם לישועה המוחלטת מן הרעה. ובכן, בעשרים ושבעה לחודש השביעי בשנה השש מאות לחיי נח, דהיינו ביום הולדתו, התחיל המבול באביב¹⁴¹. יתר על כן, בעשרים ושבעה¹³¹ לחודש השביעי נחה התיבה על ראשי ההרים בתקופת שוויון היום והלילה בסתיו¹⁴². ומשלושה (אלה) ברור, שהמבול לא נראה (עוד) בשנת שש מאות ואחת, ושוב בעשרים ושבעה לחודש השביעי (לשנה 601). כי למועד השנה, שוב הוא (המבול) התרַסֵן, והציב את התבל כפי שהיתה בשעת ההשחתה, (דהיינו) שתפרח ותלבלב באביב ותמלא בכל פרי. מכל מקום, כך ארבעים יום שטפו זרמי המבול, כשנפתחו המפָּלים משמים ונבקעו המעיינות מתהום הארץ, ושָבָה שנית תקווה ליציבות ביום הארבעים לאחר הפסקה ארוכה, כשהוא (נֹח) פתח את החלון. ועוד, תקופת ימי המבול היתה חמשים ומאת יום, כמו כן התמעטות (המים) נמשכה חמשים ומאת יום¹⁴³. אי לזאת, יש להתפלא על שוויון (זה), הואיל והשוֹאָה גברה ופסקה במספר (ימים) שווה בדומה לירח. שהרי הוא (הירח), משתמש באותו מספר (ימים) לגידולו מן המולד¹⁴⁴ עד שהוא זורח במלואו, ולחיסורו כשהוא שָב שנית למולד, לאחר שהיה קודם מלא. בדומה לכך, בימי פקודה, שומר הבורא על הסדר הנחוץ, ומסלק לחלוטין את אי־ הסדר מחוץ לתחומים האלהיים.¹
___________

footnotes:
¹³⁹ מילולי: התיאולוג=משה. מ.
¹⁴⁰ בראשית ז, יב: ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה.
¹⁴¹ ראה לעיל ז, יא שו"ת בראשית ב, יז ובשו"ת הקודמת.
¹³¹ כך בשבעים: καὶ ἐκάθισεν ἡ κιβωτὸς ἐν μηνὶ τῷ ἑβδόμῳ, ἑβδόμῃ καὶ εἰκάδι τοῦ μηνός. ובמסורה: "בשבעה עשר יום". וראה לעיל ז, יא שו"ת בראשית ב, יז ובביאור שם.
¹⁴² ראה בשו"ת הקודמת.
¹⁴³ ראה לעיל ח, ב-ג, בביאור.
¹⁴⁴ מילולי: התאספות, התלכדות. מ.
¹ שו"ת בראשית ב, לג

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
We must observe carefully that the divine historian uses the same number in speaking of the influx of the deluge and in mentioning the cessation and complete removal of the evil; forsooth on the twenty-seventh day of the seventh month in the six hundredth year of the life of Noah, that is to say in the six hundredth year after his nativity, the deluge began at the spring season; but on the twenty-seventh day of the seventh month, the ark rested on the top of the mountains at the vernal equinox. But it is plain from these circumstances that the deluge became invisible in the six hundred and first year of Noah's life, again on the seventh month and the twenty-seventh day of it, so that after the lapse of an entire year, it again settled and established the earth as it was at the moment of its destruction, in the spring season, budding forth and covered with verdure and full of all kinds of fruits. But again in a similar manner the overflow of the deluge took place for forty days, the cataracts of heaven being opened and fountains bursting upwards from the lowest depths of the earth; and again a hope of renewal took place at intervals of forty days after a sufficient cessation of the rains, when he opened the window; and again the duration of the permanent deluge lasted for a period of a hundred and fifty days, as also its gradual diminution occupied a period of a hundred and fifty days; so that we may well admire the equality of the arrangement, for the evil increased and ceased according to the same number, like the moon, which from its first rise proceeds in its increase according to an equal number, going onward to its perfect fulness of light, and then again with an equal number in its decrease, returning back to its original state, after having been previously full; and in like manner in the case of divine chastisements, the Creator preserves a regular order, banishing all irregularity from the divine borders.


###### The Midrash of Philo 8:6:3
[The Midrash of Philo 8:6:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:6:3)

עיקרי הדברים שבפילון הם, שיש משטר וסדר במעשיו של הבורא, וגם בתקופת עונש והשחתה נשמרים כללים אלה. המבול ירד לארבעים יום, ומקץ ארבעים יום, כשהמים הלכו וחסרו, פתח נח את חלון התיבה. תקופת שהות המבול היתה מאה וחמשים יום, ולעומתם נמשכה התמעטות המים באותו מספר ימים.


###### The Midrash of Philo 8:7:1
[The Midrash of Philo 8:7:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:7:1)

**מדוע שילח (נח) את העורב ראשון?**

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**Why did he send out a raven first? (Genesis 8:6).**


###### The Midrash of Philo 8:7:2
[The Midrash of Philo 8:7:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:7:2)

לפי פשַט (המקרא), נחשב העורב כעין יצור מבַשֵר ומחַשֵב קיצין. לפיכך, עד היום הזה, רבים צופים ובוחנים את מעופו ואת צריחותיו בשעה שהוא קורא, (וזה) במטרה לגלות איזה דבר מסתורין. ולפי השֵׂכל, העורב הוא יצור שחור חָצוף ומהיר, והוא סמל לרע, כי הוא ממיט עֶרב¹⁴⁵ ואפילה על הנשמה. הוא מהיר ביותר, ויוצא לקראת כל הדברים שבעולם בעת ובעונה אחת. שנית, הוא פוחז ביותר, (וגורם) להשמדת תופשיו¹⁴⁶, כי הוא מחולל התנַשאות וחציפות בלי בושה. וכיון שהמוסריות - היפוכן של (תכונות) אלו- היא מאירה ונאמנה מבויישת וצנועה בטִבעה, היה מן הראוי, שבמידה ונותר שריד אָפֵל ונתון לסיכלות, (אזי יש) לגרשו ולסלקו לחלוטין מחוץ לגבולות.¹
___________

footnotes:
¹⁴⁵ מילולי: לילה, חושך. מ.
¹⁴⁶ מבנה המשפט אינו ברור, נראה שהפועל נשמט. מ.
¹ שו"ת בראשית ב, לה

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
If we look to the literal statement, the raven is said to be an animal particularly set apart for being sent on messages and employed in offices; for to this very day many people watch its mode of flight and its chattering, judging that it gives some intimation of unknown facts; but with respect to the hidden meaning, as a raven is a black, and arrogant, and speedy animal, it is a sign of wickedness, which brings night and darkness over the soul, and it is also swift to meet all the things of the world in its flight. And also that it is very bold, so as at times to cause the destruction of those who seek to catch it, since pride produces also rash impudence, the opposite of which is virtue, which is consistent with the brilliancy of light, and is by nature decorated with a modest bashfulness; therefore it is quite natural that if there was any darkness remaining behind in the intellect, darkness which exists in accordance with folly, he should expel that and send it out beyond his borders.


###### The Midrash of Philo 8:7:3
[The Midrash of Philo 8:7:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:7:3)

על העורב, שהוא חש עתידות, מובא גם במדרש הנעלם: "רבי איבו אמר, נח חכם היה, והיה מבין לחישת וצפצוף כל הנבראים ורמיזתם, וכשהיה בתיבה אמר, יודע אני שאין פקח בעופות כמו העורב למידע מניה סימנא בעלמא¹⁴⁷, מיד וישלח את העורב. א"ר חייא, והאיך עביד הכי, והאמר רבי בו, אסור להסתכל באלין מנחשי בעופי דשמיא, והרי הוא בכלל לא תנחשו ולא תעוננו, אפילו כל ניחוש בעלמא" וכו' (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, כב ע"ד).

footnotes:
¹⁴⁷ ראה בפירוש מלבי"ם: "לא שלח אותו לראות הקלו המים וכו', רק שבימי קדם היו מחזיקים את העורב לעוֹף יודע עתידות".


###### The Midrash of Philo 8:7:4
[The Midrash of Philo 8:7:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:7:4)

גם בשו"ת הבאה ובשו"ת בראשית ב, מב כותב פילון על העורב, שהוא סמל לעֶרב ואפילה, לעומת היונה שהיא סמל האור. דבר זה נדרש גם בחז"ל על אתר: "וישלח את העורב, הה"ד (תהלים קה, כח) שלח חשך ויחשיך" (ב"ר לג, ה). מובן מאליו, שדרש זה של חז"ל, מבוסס על מראהו החיצוני של העורב, שהוא שחור' וגם על לשונות "חשך" ו"עֶרב" הקרובים זה לזה. ואם נניח שפילון ידע שפת עבר, אפשר לשער, שאף הוא ביסס דרשתו זו גם על הטעם השני. ועל חציפותו של העורב ראה סנהדרין קח, ב והעורב נקרא שם "רשע". וכן בפרקי דרבי אליעזר, כג, הקורא עליו "שולח דברים ביד רע".


###### The Midrash of Philo 8:7:5
[The Midrash of Philo 8:7:5](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:7:5)

**מדוע נעלם העורב ולא שָׁב עוד, למרות שעדיין לא יבש אף חֵלק של האדמה?**

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**Why did the raven after it had gone forth not return, when there was not yet any part of the earth dried? (Genesis 8:7).**


###### The Midrash of Philo 8:7:6
[The Midrash of Philo 8:7:6](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:7:6)

מקום זה זקוק לפירוש אלגורי. כיוון שהעוולה היא יריבתו של אור הצדק, (לפיכך) הוא העדיף להימָנוֹת ולהיות עִם קרובו המשמֵח -המבול- על פני מעשיו של האיש המוסרי. כי העָוול אוהב מבוכה והשחתה¹.²
___________

footnotes:
¹ ראה גם להלן ח, ט שו"ת בראשית ב, לט.
² שו"ת בראשית ב, לו

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
This passage admits of an allegorical interpretation since injustice is contrary to the light of justice; so that in comparison of the admirable actions of the man endued with virtue, it thinks it more desirable to rejoice with its kinsman the deluge; for injustice is a lover of confusion and corruption.


###### The Midrash of Philo 8:7:7
[The Midrash of Philo 8:7:7](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:7:7)

פירושו האלגורי מבוסס על תרגום השבעים, שהעורב לא שב אף שעדיין לא יבשו המים מעל לארץ. וכן בפשיטא: "ושדר לעורבא ונפק ומפק, ולא הפך עדמא דיבשו מיא". ועי' בהערת ר' חיים העליר שם, שמביא מפרקי דרבי אליעזר את עצם העובדה שהעורב לא שב: "שלח נֹח את העורב לידע מה בעולם, הלך לו ומצא נבלה בראשי ההרים, וישב לו על מאכלו, ולא השיב שליחותו לשלוחיו" (פדר"א, כג, ובביאור הרד"ל שם). וכן בזֹהר: "ולא חזר עורב בשליחותא דמאריה" (זֹהר, תוספות, שח ע"א). ופילון מביע זאת בדרך סמלית, שכששימש העורב סמל לתהו ובהו, לא הזיק לו התהו ובהו של המים, כי הוא היה בעל־בריתו. נמצא, שאם לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב מפני שהוא מינו, יש כיוצא בו לומר גם בנוגע לעורב ולמבול.


###### The Midrash of Philo 8:8:1
[The Midrash of Philo 8:8:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:8:1)

**מדוע שילח (נֹח) בפעם השנייה את היונה, גם "מאתו", וגם "לראות אם פסקו**¹⁴⁸**המים", עניין שלא נאמר בעורב?**

footnotes:
¹⁴⁸ במסורה: "הקלו". וראה להלן.

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**Why does he in the second place send forth the dove, and why does he send it forth from himself to see whether the water had ceased, when he uses no such expressions about the raven? (Genesis 8:8).**


###### The Midrash of Philo 8:8:2
[The Midrash of Philo 8:8:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:8:2)

ראשית, היונה היא יצור טהור, וכן היא בת־בית ומאולפת ובת־ביתו של האדם, לפיכך זכתה ליקרב בין הקרבנות שעל המזבח. ומשום כך אמר (הכתוב), באופן נחרץ וחתום: "שילח (את היונה) מאתו", ובזה הוֹרָה שהיא בת־ביתו. ואילו ב"ראייה" האם "הֵקֵלו המים" (רָמַז הכתוב שהיא היתה) שותפה ותמימת דעים (עם נֹח)¹⁴⁹. ואֵלוּ, העורב והיונה, הם סמלים לרישעה ולמוסריות. כי האחד הוא בן־בלי־בית וללא מחסה ועיר, ללא־ידיד, ופרא ללא־ריע. אבל המוסריות, היא ענייני אנושיוּת וריעות, ו(היא) מסייעת. האיש המוסרי משלֵח אותה כשליח לבריאות ומזור¹⁵⁰, והוא מקווה שעל־ידה יוכל ללמוד מִשָם¹⁵¹. כי זו (היונה), כשליח, מוסרת חסד אמיתי; להיזהר מן המזיק ולקבל דברים מועילים בזריזות רבה וברצון.¹
___________

footnotes:
¹⁴⁹ מפני שכעוף מן הישוב לא יכלה להישאר במקום שלא מצאה בו מנוח.
¹⁵⁰ מילולי: שליח של בריאים ונושעים/בעלי מזור. אוכר תרגם: שליח למען בריאים וכו'. מ.
¹⁵¹ משפט מוקשה. "משם" נראה מן הדברים הבריאים ויודעי מזור. וראה הערת מרקוס. מ.
¹ שו"ת בראשית ב, לח

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
In the first place, the dove is a clean animal, and in the second place it is tame, civilised, and one which associates with mankind, on which account also the honour has been allotted to it of being offered up upon the altar in sacrifices; and on this account the sacred writer, sanctioning this honour and adding the weight of his assertion, has said, he sent it forth from himself, declaring by this expression that it was to see whether the water was abated, he displays the common anxiety felt by both. But those birds, the raven and the dove, are symbols of wickedness and virtue: for the one, whether it is wickedness or the raven, has no house, nor habitation, nor city, being an insolent unsociable bird; but the other, namely virtue, has a regard to humanity, and to the public good: and so the man endowed with virtue sends that bird forth as his ambassador for desirable and salutary objects, wishing to receive from it desirable information; and she, like an ambassador, brings us back genuine pleasure, so that what is hurtful may be guarded against, and what is useful may be diligently and carefully admitted.


###### The Midrash of Philo 8:8:3
[The Midrash of Philo 8:8:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:8:3)

כפירושו זה של פילון, שהיונה דרה במחיצתו של נֹח, נמצא גם בגמרא: "וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים. אמר ר' ירמיה, מכאן שדירתן של עופות טהורים עם הצדיקים" (סנהדרין קח, ב). וברש"י: "מאתו, גבי עורב לא כתיב מאתו, מכאן שדירתם וכו', כלומר, הנאה הוא שדרים אצלם, שמכירים בצדיקים" וכו'¹⁵².

footnotes:
¹⁵² דרך אגב, בנוגע לפתרון השאלה ההשתמש פילון לפעמים בטקסט העברי, יש לציין את העובדה, שפילון מציע כנראה את משנתו כאן לפי הטקסט העברי, ולא היווני (עיין בהערת מרקוס, עמ' 115), כי בנוסח השבעים ובתרגום הארמיני לא נאמר "וישלח את היונה מאתו", אלא καὶ ἀπέστειλεν τὴν περιστερὰν ὀπίσω αὐτοῦ היינו, וישלח את היונה אחריו (כלומר, אחרי העורב). וגם בשו"ת בראשית ב, מ (לבראשית ח, ט), מזכיר פילון שנית "מאתו" זה כצורתו. וזה לשונו, לפי תרגומו האנגלי של מרקוס: "Nor then when he (Noah) sent it (the dove) forth from himself. אוכר סובר, שפילון ביסס פירושו ל"מאתו" על "אליו" של "ויבא אותה (את היונה) אליו" שבפסוק הסמוך (ח, ט), שתרגומו בשבעים מתאים לטקסט העברי. אבל דברי אוכר מיותרים, ומסתבר שעלה בדעת אוכר לסבור כן, כי לא ידע עברית, ואילו ידע, ודאי שהיה תולה את הקולר בצואר "מאתו" העברי, שבבראשית ח, ח. אשר לפילון, אפשר שהשתמש כאן בטקסט העברי במישרין, או בעקיפין, כלומר, בהבאת מדרש ארץ־ישראלי קדום, שכמובן הושתת על מסורתנו אנו, ולא על מסורת השבעים. ואין צריך לומר, שלפי הנחה שנית זו, אין פירוש פילון ל"מאתו" סימן מוחלט שידע עברית, כי אפשר לשער, שמסורה ארץ־ישראלית זו היתה רווחת בין חכמי אלכסנדריה, וממנה שאב גם פילון.


###### The Midrash of Philo 8:8:4
[The Midrash of Philo 8:8:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:8:4)

מתוך שו"ת זו ושו"ת בראשית ב, לה (בסוף הפירוש השני), נראה שפילון מדייק גם למה כתוב אצל היונה תכלית שילוחה: "לראות הקלו המים", בו בזמן שבשליחת העורב לא כתוב לְמַה שלחוֹ. והוא מדייק, כי את העורב "שילח" כאילו גרשו מאתו, אבל את היונה שלח בשליחות שלו למען הצלתו. גם באברבנאל (שאלה י) נמצאת הבחנה זו: "למה לא נזכר בפסוק תכלית שליחות העורב, כמו שנזכר תכלית שליחות היונה, כי הנה ביונה כתיב וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה, אבל בעורב לא אמר אלא וישלח את העורב".


###### The Midrash of Philo 8:9:1
[The Midrash of Philo 8:9:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:9:1)

**מדוע שָבָה היונה אליו (אל נח) כאשר לא מצאה מנוח לרגליה?**

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**Why did the dove, when it found no rest for its feet, return to Noah? (Genesis 8:9).**


###### The Midrash of Philo 8:9:2
[The Midrash of Philo 8:9:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:9:2)

האם אין זה איפוא הוכחה ברורה, שעל־ידי הסמלים של העורב והיונה, מורֶה (הכתוב) על רע וטוב? הרי היונה, מאחר ששוּלחה, לא מצאה מנוח, וכיצד איפוא יכול היה העורב, שיצא ראשונה, כשעדיין התרַבּו שׁוֹאוֹת המבול, למצוא מקום ולהשאר (שָם)? והרי העורב לא היה ברבור, או מגלָן, או אחד (מהעופות) האלה המהלכים על פני המים?! אלא רָמַז, שהרע יוצא החוצה, אל המערבולות המתגברות של התאוות והתשוקות, המציפות והמשחיתות את הנשמה ואת החיים, והוא מקבל אותן בשמחה ומתרועע עמהן כעִם קרוביו ואנשי סודו, שבמחיצתם הוא דר¹. ואילו הטוב, מכיון שהוא מסתייג בראִייה ראשונה, מיד הוא מתעופף מבלי לשוב עוד (אליהן), ואין הוא מוצא מנוח לכף רגלו, כלומר הוא לא מצא מקום עמידה הראוי לו...²
___________

footnotes:
¹ ראה לעיל ח, ז שו"ת בראשית ב, לו.
² שו"ת בראשית ב, לט

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
Is not the reason of this evident, and is it not a plain proof that wickedness and virtue are symbolically indicated by the raven and the dove? For behold the dove, which is the last sent out, finds no rest. How, then, could the raven, who departed previously, while the calamity of the deluge was still prevailing, find any place, and make a settlement? For the raven was neither a swan nor an ibis, nor did he belong to the class of aquatic birds. But the sacred writer here points out in an enigmatical manner, that wickedness, when it has gone forth out of doors, to the swelling whirlpools of the vices and passions which overflow and corrupt the soul and life, joyfully admits them, and dwells with and takes up its abode with them, as with its nearest friends and relations; but virtue, turning away with loathing from even the first sight of them, at once springs back, and does not return, scarcely finding rest for its feet; finding, in fact, no standing ground anywhere, and no place worthy of itself. For what other greater evil can there be than this, that virtue should not be able to find in the soul any place ever so small for rest and for abiding in?


###### The Midrash of Philo 8:9:3
[The Midrash of Philo 8:9:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:9:3)

פילון ידע על סמלי העורב והיונה, הנזכרים גם בחז"ל: "וישלח את העורב (בראשית ח, ז). אמר ר"ל, תשובה ניצחת השיבו עורב לנח, אמר לו, רבך שונאני ואתה שנאתני, רבך שונאני, מן הטהורים שבעה מן הטמאים שנים, ואתה שנאתני, שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים. אם פוגע בי שר חמה או שר צנה, לא נמצא עולם חסר בריה אחת? או שמא לאשתי אתה צריך? אמר לו, רשע, במותר לי נאסר לי, בנאסר לי לא כל־שכן" (סנהדרין קח, ב).


###### The Midrash of Philo 8:9:4
[The Midrash of Philo 8:9:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:9:4)

"שלח נֹח את העורב לידע מה בעולם, הלך לו ומצא נבלה בראשי ההרים, וישב לו על מאכלו ולא השיב שליחותו לשולחיו. שלח את היונה והשיבה שליחותה, שנאמר ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה (בראשית ח, יא). ולמה עלה זית? אלא אמרה היונה לפני הקב"ה, רבון כל העולמים, יהיו מזונותי מרורין כזית זה ונתונים בידך, ואל יהיו מתוקים ונתונים ביד בשר ודם. מכאן אמרו, שולח דברים ביד רע כשולח ביד כסיל, ושולח דברים ביד טהור כשולח ביד ציר נאמן לשולחיו" (פדר"א, כג). וראה לעיל ח, ז שו"ת בראשית ב, לה.


###### The Midrash of Philo 8:10:1
[The Midrash of Philo 8:10:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:10:1)

**מדוע לאחר שעיכב את היונה שבעה ימים אחרים, הוא שילח (אותה) שנית?**

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**Why did he, after waiting yet seven other days, send forth the dove a second time? (Genesis 8:10).**


###### The Midrash of Philo 8:10:2
[The Midrash of Philo 8:10:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:10:2)

(זה) אורח חיים טוב ומשובח. כי אף על פי שהוא ראה מתחילה שטִבעם היה קשה¹⁵³, אין הוא מתייאש מלהחזירם למוטב. אך כשם שרופא מומחה¹⁵⁴ איננו מגיש לחולה תרופה על מנת שתביא הברָאָה למחלה מיד, אלא מאַפשֵר לטבע לסלול דרך לישועה, ולאחר מכן משתמש הרופא בתרופות מבריאות ומחלימות. כך האיש המוסרי, (משתמש) בדברים בהתאם לחוקי הפלוסופיה. וה"שֶׁבַע" הוא אלהי וטהור. ונאמר, שאבי הכל, כשברא את עולמו, התבונן אל מעשהו במשך אותו (פרק זמן)...¹
___________

footnotes:
¹⁵³ כוונתו, ששלח את היונה לתקן עניינים שונים, כפי שמבאר בשו"ת בראשית ב, מ.
¹⁵⁴ מילולי: משובח. מ. אפשר, שמה שפילון מביא כאן משל מעולם הרפואה, שתחילה מאפשר הרופא לטֶבע לסלול דרך לישועה מן המחלה, יכול להתבאר ממה שכותב במקום אחר, על יום השביעי של המחלה שהוא המכריע ביותר: "והנה, המחלות הקשות של הגופים, וביחוד כל־אימת שמפני התערובת הרעה של הכוחות שבתוכֵנו מעיקות עלינו קדחות ממושכות, מוכרעות על־פי רוב ביום השביעי. שכֵּן, הוא (היום השביעי), מכריע את המלחמה על הנשמה, בחַלקו לאלה הצלה, ולאלה - מות" (על בריאת העולם, קכה).
¹ שו"ת בראשית ב, מא

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
This is an excellent example for life, since although it will behold natures obstinate at first, still the hope of changing them into better natures is scarcely allowed to drop; and as a prudent physician does not in a moment apply a perfect cure to a disease, or effect a complete restoration to health, but employs salutary medicines after he has given nature an opportunity of first opening the way to recovery, so too the man endowed with virtue behaves with respect to the employment of the word which is in accordance with the law of wisdom. But the number seven is the sacred and dominical number, according to which the Father of the universe, when he made the world, is said to have looked upon his work. And the contemplation of the world, and of all the things contained in it, is nothing else but philosophy, and that excellent and select portion of it which wisdom contains, comprehending within itself also a work still more necessary to be seen.


###### The Midrash of Philo 8:10:3
[The Midrash of Philo 8:10:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:10:3)

פירושו זה של פילון, קשור לרעיון התשובה, עליו הוא דן בשו"ת הבאה. לדבריו כאן, שילוח היונה על־ידי נח היה לשם רעיון החזרה בתשובה. בפעם הראשונה לשילוחה היה הדבר קשה, אבל לאחר שעיכב את היונה שבעת ימים, שילח אותה שנית, לשם ביצוע אותה המטרה, ואכן הביאה עימה את התשובה. את שבעת הימים מקשר פילון למעשיו של הקב"ה, שכשברא את עולמו, התבונן אל מעשהו במשך אותו פרק זמן, וכנראה שמתכוון לבראשית א, לא: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי". עצם הרעיון נמצא במדרש הנעלם בפי ר' פנחס, בנוגע לשילוח היונה: "וא"ר פנחס, אין לך בכל פעם ופעם שלא התעכב הקב"ה גזר דינא של כנסת ישראל שבע שמיטין ושבע יובלות, שמא תחזור בתשובה, הה"ד וייחל עוד שבעת ימים אחרים, בר מן קדמאי" (מה"נ נח, כג ע"ב. וראה בביאור לשו"ת הבאה). וראה גם לעיל ז, ד; י שו"ת בראשית ב, יג, על רעיון התשובה שם, ששבעת הימים בהם עיכב הקב"ה את המבול, הם מזכרת לבריאת העולם שנברא בשבעה ימים, לכן ציפה הקב"ה שבעת ימים, שמא יהרהרו החוטאים וישובו בתשובה.


###### The Midrash of Philo 8:10:4
[The Midrash of Philo 8:10:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:10:4)

במקום אחר בכתביו מדבר פילון באריכות על חשיבותו של המספר שבע, ומציין את סגולתו של יום השבת, שצריך לשמש כיום של חשבון הנפש והירהורי תשובה: "ו(יום השבת) נתכבד על־ידי משה, חובב המידות הטובות, שחָרת את יופיו בלוחות הקדושים ביותר של התורה, ורשם במחשבותיהם של כל הנשמעים לו, בצוותו להם, שאחרי כל ששה ימים, יבַלו את יום השביעי (כיום) קדוש, וימנעו ממעשים אחרים, עד כמה שהם נוגעים לבקשת מחיה ולמציאתה, ויתמסרו רק לדבר אחד - לפילוסופיה, לשם תיקון המידות ולשם בחינת המצפּוּן, אשר, בהיותה נתונה ומבוססת בתוך הנשמה, אינה מהססת מלהוכיח כמו שופט, בהשתמשה הן באיומים תקיפים יותר, והן בהתראות נוחות יותר. במקרים שנראה לה (=לבחינת המצפון) שהם עשו רע במזיד - באיומים; ובמקרים של שוגג, מפני שהתנהגו בלא־ראוֹת מקודם - באזהרות, בכדי שלא יכשל שוב באותה הדרך" (על בריאת העולם, קכח).


###### The Midrash of Philo 8:11:1
[The Midrash of Philo 8:11:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:11:1)

**מהו: "היונה שָבָה**¹⁵⁵**אליו לעת ערב מחזיקה עלה־זית, ענף־מצוּמָק**¹⁵⁶**, בפיה"?**

footnotes:
¹⁵⁵ כן בשבעים ἀνέστρεψεν. ובמסורה: "ותבוא".
¹⁵⁶ כן בשבעים φύλλον ... κάρφος, כלומר, "ענף יבש" (וכן קוראו להלן). ובמסורה: "טרף".

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**What is the meaning of the expression, "The dove returned a second time to him about evening, having in her mouth a leaf and a thin branch of olive?" (Genesis 8:11).**


###### The Midrash of Philo 8:11:2
[The Midrash of Philo 8:11:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:11:2)

כולם הם סמלים מובחרים ובדוּקים: "הַשִׁיבָה", "לעת ערב", "אחיזת עלה הזית", ה"ענף־מצוּמק", "השמן (זית)" ו"בפיה". אולם, יש לדייק בכל אחד מן הסמלים. כי החֲזָרָה שונָה מה(פעם) הקודמת, שהרי זו (הפעם הראשונה), הביאה את דבַר הטבע המושחת והמרדָן לגמרי, שנשמד על־ידי המבול בגלל בַּעֲרוּת ועזות־מצח מרובָּה. ואילו הלזו (הפעם השניה), היא מתחרטת על תחילתה. ולמצוא תשובה (=לשוב בתשובה) לא דבר קל הוא, אלא מעשה קשה ומייגע. ומשום טעמים אלו, היא באה לעת ערב, מפני שהקדישה¹⁵⁷ את היום, מבוקר ועד ערב, לחיפוש. ובאופן מילולי: היא עברה דרך מקומות (שונים), אבל למעשה היא התבוננה בחיפושיה בחלקי הטבע, וראתה אותם בבירור מראשית עד אחרית, שהרי העֶרב הוא סמל ה"סוֹף". הסמל השלישי הוא "נשיאת העָלֶה". העלה הוא חלק קטן של הצמח, ועם זאת לא יוָוצר בלי הצמה (עצמו), ובדומה לו ראשית החזרה בתשובה. כי התיקון בראשיתו נראה קטן, כאותו העָלה הזקוק לשמירה, והוא עלול לנשור, אף על פי כן יש תקוה גדולה שיגיע לדרכים ישרות במלואן. הסמל הרביעי הוא, שהעָלה לא היה של עץ אחר, אלא של הזית בלבד, ושֶמן הוא חחומר למאוֹר¹⁵⁸. אבל כפי שאמרתי¹⁵⁹, הרישעה היא אפילה עמוקה, אך הטוב הוא הנוֹגה רב־הזֹהר, והתשובה היא ראשית האור. אך אל תחשוב, שהתשובה בראשיתה כבר מניצה ופורחת¹⁶⁰, כי למרות ש(הצמח) יבש ומיובש, בכל זאת הוא נושא זרע, לפיכך הסמל החמישי הוא, ש(היונה) בשובה "החזיקה ענף יבש". והסמל השישי הוא, שהענף היבש היה "בפיה" -וששה הוא המספר השלם הראשון¹⁶¹-, כי המוסריות נושאת בפיה, כלומר בדיבורה, זרעי חכמה וצדק וטוּב־הנשמה בכללו. והיא לא רק נושאת, אלא אף נותנת חֵלק ונחלה להדיוטות, ומגישה מים לנשמותיהם, ומשקָה בתשובה את תשוקתם לחטאים.¹
___________

footnotes:
¹⁵⁷ מילולי: העבירה. מ.
¹⁵⁸ על עניין שמן הזית שהוא סמל האור, ראה גם להלן שמות כז, כ שו"ת שמות ב, קג ובביאור שם.
¹⁵⁹ ראה לעיל ח, ז שו"ת בראשית ב, לה ובביאור שם.
¹⁶⁰ מילולי: בניצה ובפריחה. מ.
¹⁶¹ לפי שיטת פיתגורס.
¹ שו"ת בראשית ב, מב

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
All these separate points are selected and approved signs-the returning, the returning about evening, the having an olive-leaf and a thin branch of that tree, and oil, and the having it in her mouth; but yet every one of these signs can be examined with a certainty beyond certainty, for the return is distinct from its previous return, for that one bore with it an announcement of nature being wholly corrupted and rebellious, and being wholly destroyed by the deluge, that is to say, by great ignorance and insolence; but this second return brings the news of the world beginning to repent, but to find repentance is not an easy task, but is a difficult and laborious business. And it is on this account that the dove arrived in the evening, having passed the whole day from morning to evening in its visitations; in word, indeed, examining places, but in fact investigating the different parts of nature itself by continual visitation, and seeing them all clearly from beginning to end, for the evening is the indication of the end. The third sign, again, is its bringing a leaf; but a leaf is a small part of a tree, still it does not exist without a tree. And the beginning of displaying repentance is somewhat corresponding to this, since the beginning of correction has some slight indications about it, which we may call a leaf, by which it appears to receive guardianship, but can easily be shaken off; so that the hope shall in that case not be great of attaining the desired improvement, which is typified by the leaf of no other tree but of the olive alone, and oil is the material of light. For wickedness, as I have said before, is profound darkness, but virtue is luminous brilliancy, and repentance is the beginning of light. But you must not yet suppose that the beginning of repentance is only visible in branches just germinating and beginning to look green, but that it exists too while they are still dry, and while the seminal principle is dry and quiescent. And it is on this account that the fifth sign is shown, that, namely, of the dove when it comes bearing a slender branch. And the sixth sign is that this slender branch was in its mouth, for the number six is the first perfect number, since virtue bears in its mouth, that is to say in its conversation, the seeds of wisdom and justice, or, in one word, of honesty of the soul; and not only bears this, but gives some portion of participation in it even to the foolish, by drawing up water for their souls, and irrigating them with the desire of repentance for their sins.


###### The Midrash of Philo 8:11:3
[The Midrash of Philo 8:11:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:11:3)

מתוך לשון הכתוב, לומד פילון ששה דיוקים ברעיון התשובה: א. שהיונה "שבה", שכוונתו לתשובה. ב. ולכן היא באה "לעת ערב", מאחר שעסקה כל היום בחיפוש ובבדיקת דרכיה לשוב בתשובה. ג. "אחיזת העָלה" מסמל את תחילת התשובה, כי העָלה הוא דבר קטן ועדין, ויש להחזיק בו בחזקה שלא ינשור, וכן יש להחזיק בחָזקה בתשובה. ד. עלה "הזית" מסמל את האור, בניגוד לרע שהוא חושך, והתשובה היא תחילת האור. ה. "יבש", שהנֶטע אע"פ שעודו יבש, יש לו הכשרון להצלחת הזרע, שהיא התשובה. ו. "בפיה", הכוונה שעל־ידי דיבורה היא גם מַפרישה מפיה לאחרים.


###### The Midrash of Philo 8:11:4
[The Midrash of Philo 8:11:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:11:4)

רעיון התשובה, הנלמד ממעוף היונה, נמצא גם במדרש הנעלם. אולם, בשעה שפילון מציג כאן את התשובה כרעיון כללי, הרי אנשי המדרש הארץ־ישראלי לקחו אותו הרעיון הנמצא גם בפילון, והלבישוהו בלבוש ארץ־ישראלי, בפרשם שהכוונה בתשובת היונה היא לתשובה של עם ישראל, שאם עם ישראל ישוב בתשובה, אזי הוא ישוב לארצו. וז"ל: "והנה עלה זית טרף בפיה. לולי שהעיר הקב"ה רוח הכהנים, שהיו מדליקין נרות בשמן זית, אזי אבדה פליטת יהודה מן העולם, ובכל פעם ופעם שָבָה בתשובה ונתקבלה. א"ר פנחס, חוץ מן גלות רביעאה, דעדיין לא שבה, והכל תלוי בתשובה. וא"ר פנחס, אין לך בכל פעם ופעם שלא התעכב הקב"ה גזר דינא של כנסת ישראל שבע שמיטין ושבע יובלות, שמא תחזור בתשובה, הה"ד וייחל עוד שבעת ימים אחרים, בר מן קדמאי. וישלח את היונה, בגלות אדום. ולא יספה שוב אליו עוד, דעד היום לא חזרה בתשובה, ולא העירה רוחה. דא"ר פנחס, אלמלי חזרה בתשובה לא נשתיירה בגלות יומא חד. רבי אליעזר אומר, כל הגליות שגלתה כנסת ישראל נתן לה הקב"ה זמן וקץ, ונתעוררה תמיד בתשובה, וגלות האחרון אין לו קץ וזמן, אלא הכל תלוי בתשובה" וכו' (מדרש הנעלם, נח, כג ע"ב).


###### The Midrash of Philo 8:11:5
[The Midrash of Philo 8:11:5](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:11:5)

מדרשו של פילון על הסמל הרביעי נמצא גם בחז"ל: "ד"א, עיניך יונים (שיר השירים א, טו), אמר ר' יצחק, אמר להם הקב"ה, דוגמא שלך דומה ליונה וכו', כיצד, כשהיה נח בתבה מה כתיב, וישלח את היונה וגו', ותבוא אליו היונה לערב ערב (בראשית ח, ח ויא), אמר להן הקב"ה, מה היונה הביאה אורה לעולם, אף אתם שנמשלתם ליונה, הביאו שמן זית והַדליקו לפני, שנאמר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית" (ת"ב תצוה, א; ת"ה שם, ה). "אמר הקב"ה, הזית הזה הביאה אורה לעולם בימי נח, הה"ד ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה" (ויק"ר לא, ט).


###### The Midrash of Philo 8:12:1
[The Midrash of Philo 8:12:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:12:1)

**מדוע, "שילח (נח) את היונה בשלישית אחרי שבעה ימים נוספים, ולא שבה**¹⁶⁸**אליו עוד"?**

footnotes:
¹⁶⁸ במסורה: "ולא יספה שוב", וכן בשבעים.

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**Why, in the third place, after seven other days, did he again send forth the dove, which did not again return to him? (Genesis 8:12).**


###### The Midrash of Philo 8:12:2
[The Midrash of Philo 8:12:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:12:2)

"אִי־השיבה אליו" (מתייחסת) באופן מילולי (אל) היונה, (שהיא) למעשה המוסריות. היא איננה סמל להתנַכּרות, כי כמו שהזכרתי, לא נפרדה (היונה) אז¹⁶⁹, אלא בדומה לקרן־אור, נשלחה להתבונן בתכונות (הברואים) האחרים. אך כאשר לא מצאה אנשים בני חינוך¹⁷⁰, היא שָבָה פעם נוספת, ומיהרה ישר אך ורק "אליו". אבל עכשיו היא איננה עוד קניינו של אחד בלבד, אלא טובה משותפת לכל אלה המשתוקקים לקבל האצָלוֹת של החכמה, מן העולם כביכול, ובתבונה צמאו מקדמא דנא לחכמה.¹
___________

footnotes:
¹⁶⁹ כלומר, במעופה השני. השווה לעיל ח, יא שו"ת בראשית ב, מב.
¹⁷⁰ מילולי: אשר קבלו חינוך/מוסר=תורה. מ.
¹ שו"ת בראשית ב, מד

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
According to the word, the dove made no more return to him; but what in fact is meant is virtue, which, however, is not an indication of alienation, since, as I have said before, she was not separated from him at that time, but sent forth like a sun-beam to pay a visit of examination to the natures of others, but then, not finding any one to listen to her precepts of correction, she returns, and properly comes to him alone. But this time she is no longer the possession of one single individual, but is rather a common good to all those who have been willing to receive the emanations of wisdom as if coming up from the earth, those persons, that is, who from the very beginning have laboured under a great thirst of perfect wisdom.


###### The Midrash of Philo 8:12:3
[The Midrash of Philo 8:12:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:12:3)

גם כאן הולך פילון בשיטתו המדרשית, שהעורב והיונה הם סמלים לטוב ולרע, והיונה היא סמל המוסריות. הוא מדייק גם בתיבת "אליו", בקשר לשיבת היונה, שבפסוקים ח, יא-יב. והוא מקשר דיוקו לתיבה זו בדרושו האלגורי, כי עד עכשיו היא שבה "אליו", כי הוא היה הצדיק היחידי, אבל עתה, לאחר המבול, היא קניינם של רבים המשתוקקים לחכמה¹⁷¹.

footnotes:
¹⁷¹ ובזֹהר: "והנה עלה זית טרף בפיה, ועל דא וידע נח כי קלו המים. ואתתקפו מלאכי דקדושה על מלאכי חבלה" (זֹהר חדש, הוצ' אשלג, עמ' ר).


###### The Midrash of Philo 8:13:1
[The Midrash of Philo 8:13:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:13:1)

**מדוע כָּלוּ**¹⁷²**המים מעל הארץ בשנת שש מאות ואחת לחיי נח**¹⁷³**, בראשון באחד לחודש?**

footnotes:
¹⁷² כך בשבעים ἐξέλιπεν, ובמסורה: "חרבו".
¹⁷³ כך בשבעים ἐν τῇ ζωῇ τοῦ Νωε, ובמסורה ליתא: לחיי נח.

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**Why in the six hundred and first year of the life of Noah, and on the first day of the first month, did the waters of the deluge cease from off the earth? (Genesis 8:13).**


###### The Midrash of Philo 8:13:2
[The Midrash of Philo 8:13:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:13:2)

אפשר לומר, שה"ראשון" לכליון (המים) מתייחס גם לחודש וגם לאיש (נח), והוא מַתְאִים לשניהם. כי אף על פי שאנו שומעים שהמים כָּלוּ בחודש הראשון, יש להניח, שמדובָּר בחודש השביעי, אשר (חָל) בזמן שוויון היום והלילה. כי אותו החודש הוא גם הראשון וגם השביעי¹⁷⁴, כביכול ראשון בַּטבע ובכוח, ושביעי בזמן. אי לזאת אומר (הכתוב) במקום אחר: "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון לחדשי השנה" (שמות יב, ב)¹⁷⁵, ובכן, נקרא כ"ראשון" זה שהוא ראשון לפי הטבע והכוח, אך שביעי לספירת הזמן, כי שוויון היום והלילה הוא הראשון בסדר הדירוג, והעָדיף בתקופות השנה. אך אם נֹאמר "ראשון" על האיש (נח), אזי נאמר הדבר אמת ויציב. כי בצֶדק, הצדיק הוא ראשון לאמיתו, כשם שהקברניט הוא ראשון באניה, והמושל בעיר. אבל הוא (נח) איננו רק ראש למוסריות, אלא גם לַסֵדֶר¹⁷⁶, כי בלידה החדשה, הוא עצמו היה ראש וראשון לתולדות האנושות השנייה¹⁷⁷. יתר על כן, יפה נאמר כאן, שמֵי המבול באו, חדלו בשנית, ושבו לאיתנם כבראשונה, בחייו של האיש הצדיק¹⁷⁸, מכיוון שרק הוא ובני ביתו היו עתידים להישאר בחיים בשעת המבול, ומשחָלפה הרעה הוא היחידי שנמצא עלי־אדמות, לפני הבריאה/הלידה המחודשת - החיים שלאחר מיכן... ומטעם זה אומר (הכתוב): "בשש מאות ואחת" (שנה) ו"צדיק בדורו"¹⁷⁹, לא (דור) כל שהוא, אף לא צדיק בזמן ההשחתה, אלא בזמן (דור) מסויים, כי ההשוואה היא עם דורו הוא. אמנם, גם הוא¹⁸⁰ ראוי לשבח, שייחדו אלהים מכל דור וחָשבו ראוי לחיים¹⁸¹. אף קבע אותו¹⁸² כגבול לשניהם, הן לדור והן לקץ, כעין סוף לכל אשר עתיד להישָחֵת, וכעין ראשית לכל אשר עתיד להיות¹⁸³. אך מעל לכל ראוי לתהילה, זה אשר נזדקף בכל גופו, והסתכל כלפי מעלה¹⁸⁴ מתוך ידידות אֶל האֵל.¹
___________

footnotes:
¹⁷⁴ ראה לעיל ז, יא שו"ת בראשית ב, יז; ח, ד שו"ת בראשית ב, לא, והכוונה לחודש ניסן.
¹⁷⁵ על כל העניין ראה להלן, שם שו"ת שמות א, א.
¹⁷⁶ סדרי החיים בכללן, שלשלת הדורות. מ.
¹⁷⁷ כלומר, שהוא אבי יצירה חדשה. ראה להלן בראשית ט, א-ב שו"ת בראשית ב, נו.
¹⁷⁸ על בוא המבול, לעיל ז, יא שו"ת בראשית ב, יז ובביאור. ועל כלות המבול, ראה בשאלתו כאן, שגורס: "לחיי נח".
¹⁷⁹ בראשית ו, ט. כך בשבעים ἐν τῇ γενεᾷ αὐτοῦ, או ἐν τῇ γενέσει αὐτοῦ. ובמסורה שם: "בדורותיו". וראה לעיל ו, ט בהע' 2.
¹⁸⁰ מרקוס מציע: הדוֹר, ואולי יש להעדיף: האיש, כלומר נֹח. מ.
¹⁸¹ אפשר שמרמז כאן, שזה בניגוד לעָבר "שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן".
¹⁸² את נח/הדור. מ.
¹⁸³ "[נח, נח וכו'], ולמה כפל שמו? לפי שראה עולם בחורבנו וראה אותו ביישובו" (מדרש אגדה בראשית ו, ט), "אמר ר' לוי אמר ר' יוחנן וכו', כתיב בנח תמים היה (בראשית ו, ט), רָאָה את העולם בישובו עד שלא בא המבול, וראה אותו חרב, וראה אותו בתיקונו אחר כך, לכך נאמר בו היה" (ת"ב וישב, ה. ועי' תנחומא נֹח, ה). ובב"ר ל, ח שהיה נח רואה עולם חדש.
¹⁸⁴ נראה שכוונתו לנֹח. אבל לא נזכר בתורה על עמידה של נח. ועל אברהם נאמר שעמד לפני ה' (בראשית יח, כב), וראה בשו"ת בראשית ד, כה על תפילתו של אברהם, שלא ייכרת כליל הגזע האנושי. וכן במשה נאמר: "ועתה פה עמוד עמדי" (דברים ה, כח), ועל עמידתם של אברהם ושל משה כותב פילון ב"על החלומות" ב, קכו והלאה. וראה מאמרי חז"ל שבביאור, על ההשוואה של נח לדורות האבות. ובמדרש הגדול, שמקור מאמרו שם נעלם: "בכל יום ויום היה נח מתרה באנשי דור המבול, ואומר להן עבדו את הקב"ה, ועשו טובה עם עצמכם. והיו אומרין לו מה טיבו? אמר להן, הוא עשה את השמים ואת הארץ. אמרו, איכן הוא שרוי? אמר להן, במרום. אמרו, עד שאנו מגביהין קומתנו למרום ומשתחוים לו, נעשה צלם בארץ ונשתחוה לו" (מה"ג לבראשית יג, ו. עמ' קנו). ואפשר, מפני שפילון ייחֵס כן לאדם הראשון, ראה לעיל ב, ז שו"ת בראשית א, ה, ומאחר שלדבריו נח הוא אבי יצירה חדשה, לכן ייחס לנח את אותה ההסתכלות כלפי מעלה.
¹ שו"ת בראשית ב, מה

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
The word first, according to the defect of time, is spoken of with reference either to the month or the man, and each interpretation has reason to support it; for if we are bound to maintain that the water began to abate in the first month, we are equally obliged to consider that the sacred historian intended also to speak of the seventh month, that is, of that month which is the second equinox, since the same month is both the first and the seventh; that is to say, the first as respects nature and virtue, and the seventh in point of time. Therefore in another place he says, "This month is unto you the beginning of months, the first among the months of the year;" calling that the first which is so in respect of nature and virtue, and which as to number is in time the seventh month, since the equinox has its appointed order in regular series, and in point of time is assigned the better season of the year. But if you take that word first to have reference to the man, then it will be used with more truth, and with strict propriety, for the just man was truly and properly the first, as in a vessel the captain is the first man, and in a state the prince. But he is first not only in virtue, but also in order, inasmuch as in the very circumstances of the regeneration of the second sowing of the human race he was the beginning and the first. Moreover, it is very admirably considered with reference to this passage, that the deluge took place during the life of the first man, and that again, when it abated, things returned to their former steadiness, since after the deluge took place he had to live by himself with his whole family, and after that evil was removed he alone was found upon the earth during the latter period of his life until the regeneration of mankind began. But it is not to no purpose that this testimony is given both of the preceding portion of his life, and also of the later period, for he alone burnt with a desire for that genuine life which is in accordance with virtue, while all the rest of the world were hastening on to death by reason of their fatal wickednesses. Therefore of necessity the evil ceased on the six hundred and first year of his life, since in truth the destruction came with reference to the sixth number, and safety was restored in unity since unity is more a generativeness of the soul, and is the best for giving life, wherefore also a deficiency of water in the sea takes place at the new moon, in order that the units may be preferred in dignity both among months and years, when God saves those things which are upon the earth; since the man who cultivates just habits is called by the Hebrews in their native language Noah, but by the Greeks he is named Dikaios; however, he is not exempted from the laws affecting the body. For although he is not subordinate to the power of others, but is a prince, yet still, because he is nevertheless devoted to death, as he is dead, the principle of that number six is connected with unity; since it was not in one year taken separately that the deluge ceased, but together with the number six (as contained in the number six hundred), which is connected with it according to corporeality and inequality; since the other being a long number is in the first place six (that is to say, six hundred); on which account it is said, in the six hundred and first year. But the just man is so in his generation, not in that which is general, nor again in that in which he is just by comparison with the general corruption, but according to some especial generation; for his generation bears with it a certain comparison. But that man also is deserving of praise whom God selected beyond all other generations as being considered worthy of life, placing a limit to that life, and to him as being about to be both the end and the beginning of each generation and of each age; the end of that which is corruptible, the beginning of that which is to follow. And truly it is much more proper to praise him who, bending upwards with his whole body, looked up by reason of his friendship with God.


###### The Midrash of Philo 8:13:3
[The Midrash of Philo 8:13:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:13:3)

דרושו של פילון מבוסס על גירסת השבעים, שגרסו את הפסוק בבראשית ו, ט "איש צדיק היה בדורו", וכן "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". ולכן מפיק מכאן את דרושו, שנח חי שש מאות שנה, ובמשך שש מאות שנה אלה חלפו כמה דורות, והוא מדייק מכאן, שנח היה צדיק רק ביחס לדור יוצאי חלציו, ר"ל לדור השארית שניצל, אבל לא כלפי הדורות שהיו במשך השש מאות שנה. רבינו בחיי מדייק כפילון, שעל נח עברו כמה דורות, באמרו: "בדורותיו. היה ראוי לומר בדורו, אלא כשבא המבול היה בן שש מאות שנה", והוא מדייק מכאן דרוש אחר: "וכבר עברו עליו דורות הרבה, והגיד לך הכתוב כי כל הדורות ההם השחיתו, ולא היה בכולן ראוי להנצל זולתו" (בחיי לנח ו, ט). וכן ברמב"ן. ובפירוש הר"ן לתחלת נח: "ואמר בדורותיו, להורות כי בכל הדורות שהיה בהן, מצד שהאריך ימים וקפל דורות רבים אנשי רשע וחמס, לא נפתה לבו בכל הדורות ההם ללמוד ממעשיהם".


###### The Midrash of Philo 8:13:4
[The Midrash of Philo 8:13:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:13:4)

גם מדרשו הסמלי של פילון, הוא ברוח מדרשי חז"ל. מקבילה לרעיון זה נמצאת בדברי ר' יוחנן, במחלוקת של פירוש המלים "בדור הזה": "אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. א"ר יוחנן, בדורותיו ולא בדורות אחרים. וריש לקיש אמר, בדורותיו כ"ש בדורות אחרים. א"ר חנינא משל דברי יוחנן, למה הדבר דומה, לחבית של יין שהיתה מונחת במרתף של חומץ, במקומה ריחה נודף, שלא במקומה אין ריחה נודף" (סנהדרין קח, א). כדעת ר' יוחנן, היא דעת ר' יודה: "ר' יודה ור' נחמיה, ר' יודה אמר, בדורותיו היה צדיק, אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק וכו'. ר' נחמיה אמר, ומה אם בדורותיו היה צדיק, בדורו של משה על אחת כמה וכמה" (ב"ר ל, ט). ובמה"ג: "ר' יוחנן אמר, בדור הזה ולא בדורו של אברהם יצחק ויעקב. ר' שמעון אומר אם בדור שכולו חייב נמצא צדיק, אלו היה בדור שכולו צדיק על אחת כמה וכמה" (מה"ג בראשית ז, א). "מהו בדורותיו? יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי, צדיק בדורותיו ולא בדורות אחרים" (ת"ב נח, ו; ת"ה, ה). ובאלפא ביתא דבן סירא, אות ס: "יש אומרים שצדיק היה נח בדורותיו, ולא בדור אחר, שכך אמר לו הקב"ה, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, בדור הזה אתה צדיק, אבל לא בדור אחר". וראה גם לעיל בביאור לפסוק ו, ט שו"ת בראשית א, צז, ולפסוק ז, א שו"ת בראשית ב, יא.


###### The Midrash of Philo 8:14:1
[The Midrash of Philo 8:14:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:14:1)

**מדוע יבשה הארץ בחודש השביעי**¹⁸⁵**, ביום העשרים ושבעה?**

footnotes:
¹⁸⁵ במסורה: "בחדש השני".

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**Why is it that the earth was dried up in the seventh month, and on the twenty seventh day? (Genesis 8:14).**


###### The Midrash of Philo 8:14:2
[The Midrash of Philo 8:14:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:14:2)

...כי כפי שאמרתי, השחיתו יושבי הארץ הללו כשמָלאו פרי¹, ולאחר שנכרתו אלו שהשתמשו בהם, (והארץ) השמידה את הרע והתנערָה (ממנו), שוב נמצאה הארץ מלֵאה בזרעים ועץ עושה פרי, אותו מביא האביב¹⁸⁶. כי משנתייבשה הארץ, חָשב (ה') לנכון, ששוב תֵירָאֶה (הארץ) כשם שהיתה בזמן המבול¹⁸⁷, ושוב תתן יבול. ואל תתפלא כי ביום אחד חזרה הארץ להצמיח הכל בעוז האלהים: זרעים, עצים, עשב למכביר, שפע שבלים, נטיעות ופירות, ולפתע נתמלאה בַּכֹּל, - כי גם בבריאת העולם השלים (ה') ושיכלל את יצירת הצמחים ביום אחד מששת הימים¹⁸⁸. ואֵלה (הצמחים) היו מושלמים מתחילת בריאתם, ונשאו פרי היאות לשפע תנובה בתקופת האביב. כי אלהים הוא כל־יכול, ואינו זקוק כל עיקר לזמן "לעשות".²
___________

footnotes:
¹ עיקר כוונתו, שהמבול החל בחודש ניסן, ראה לעיל ז, יא שו"ת בראשית ב, יז. ואפשר, שכוונתו שחטאוּ מרוב טובה, כדאיתא בתוספתא: "אנשי דור המבול לא נתגאו לפני המקום אלא מתוך הטובה שהשפיע להם וכו', אמר להן המקום, בטובה שהטלתי לכם בה אתם מתגאין לפני" (תוספתא סוטה ג, ו; ח. בבלי סנהדרין קח, א), ובספרי דברים, מג, על הפסוק ואכלת ושבעת. ועוד שם: "וישמן ישורון ויבעט. לפי שובע מרדים, וכן אתה מוצא באנשי דור המבול, שלא מרדו בהקב"ה אלא מתוך מאכל ומשתה ומתוך שלוה" (ספרי דברים, שיח). ועי' בבלי עירובין כא, ב. וראה לעיל ו, א שו"ת בראשית א, פט.
¹⁸⁶ ראה גם להלן בראשית ט, כ שו"ת בראשית ב, סז.
¹⁸⁷ הכוונה לפני רדת המבול. ולעניין הבריאה ראה בראשית א, ט: "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה". ראה להלן ט, כ שו"ת בראשית ב, סו, בביאור שם.
¹⁸⁸ ראה לעיל ב, ה שו"ת בראשית א, ב.
² שו"ת בראשית ב, מז

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
Do you not see that he here calls that month the seventh, which a little while before he styles the first? for the seventh, as far as related to time, is the same, as I have said before, as that which is the first in nature, being the beginning of the equinox. But it is with great propriety that the beginning of the deluge is fixed to the seventh month, and the twenty-seventh day of the month; and again, the end and cessation of the deluge is fixed to the same seventh month and the same day; for, both the deluge and the removal of life took place at the equinox; the principle of which we have indicated a little time ago; for the seventh month is found to be synonymous with months and days of this time, and then again, the twenty seventh day occurs with the same meaning, when the ark rested on the mountains. This is the month which by nature is the seventh, but in point of time the first, which in fact is the month of the equinox. Therefore, at the equinoxes a power of selection is given for seven months and twenty seven days; for the deluge took place in the seventh month, on which the vernal equinox takes place; so that it is in time the seventh, but in nature the first. And the cessation of the deluge and the display of mercy belong to the same measure, when the ark rested on the tops of the mountains; again in truth in the seventh month, but not the same month, but in that in which the autumnal equinox occurs; that is to say, the seventh by nature, but the first in point of time. But the most perfect cure, the fact of the evil being wholly dried up, is again fixed to the seventh month and the twenty-seventh day of the vernal season; in order that both the beginning and the end of the deluge might find its boundary at the same season; and that the middle season when human life is repaired, is fixed to the intermediate season. In the meantime that expression is more certainly to be observed, namely, that the whole year, by a strict computation of days, made the deluge equal to the exact time of the remedy; for it began in the six hundredth year of Noah's age, in the seventh month, and on the twenty-seventh day; so that the whole space of the intermediate time completed a perfect year, the beginning being placed at the vernal equinox, and the flood also ending equally at the same epoch of the vernal equinox. And in this manner, after all things on earth, things full of fruit, had undergone destruction, as I have said before, now that the persons who used the fruits were also destroyed, the earth being wholly relieved of all evil was again found full of seeds and fruit-bearing trees, according to the production of spring; for he thought it reasonable that, as the earth after it had suffered the deluge was in a similar condition when dried again to that in which it was before, so it should now show itself, and pay the debt which it owed to nature. Nor ought any one to wonder that in one day the earth when left to itself produced every thing by divine virtue, both seeds and trees, all complete, entirely and suddenly, with perfect and excellent herbs, and grain, and plants, and fruits; since in the creation of the world on one day of the six he finished and brought to perfection the whole generation of plants. But the present fruits were already perfect in themselves, and produced all kinds of fruits in a manner suitable and corresponding to the season of spring; for all things are possible to God, who scarcely requires time to effect any thing.


###### The Midrash of Philo 8:14:3
[The Midrash of Philo 8:14:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:14:3)

גם במקומות אחרים כותב פילון, שבבריאת העולם הצמיחה הארץ פירות וגידולים מעצמה ובבת־אחת: "ואז הוא מתחיל לקַשֵט את הארץ, כי הוא מצַווה שתדשא דשא ותוציא שבלים ותצמיח כל מיני צמחים ושדות ירק, וכל מה שעתיד להיות מספוא לחַיות ומזון לבני אדם. מלבד זה, הצמיח את כל המינים של האילנות, ולא השמיט כל־שהוא, לא מאלה המכוּנים עצי־בר, ולא מאלה המכוּנים עצי־תרבות. אולם מיד עם יצירתם הראשונה, היו כולם טעונים פירות¹⁸⁹, באופן המתנגד למצוי כעת, שכֵּן כעת גדלים המתהוים חלקים חלקים, ובזמנים שונים, ולא הכל יחד בבת אחת" (על בריאת העולם, מ-מא). "אבל בשעת היצירה הראשונה של כל היקום, כפי שאמרתי, הצמיח אלהים מן האדמה את כל עולם הצמחים בשלימותו, נושא פירות, ולא בוסר, אלא בשֵלים לגמרי, לשימושם ולהנאתם, מיד ובלי איחור, של בעלי החיים העתידים להיברא במהרה" (שם, מב). "זוהי הסבה הראשונה, שעל־ידיה נראה, כי האדם נברא אחרי הכל. ברם, עלי לתת עוד סבה שניה, ולא בלתי־קולעת. מיד בתחלת התהוותו מצא האדם את כל ההכנות לחיים, לשם לֶקַח לדורות הבאים, על־ידי שהטבע הכריז -אמנם לא באופן ישר- שאם (בני אדם) יחַקוּ את אביהם הראשון במינם, יחיו בלי עמל ובלי דאגה בשפע רב מאד של הדברים הנחוצים¹⁹⁰. ודבר זה יבוא, אם לא תמשולנה בנשמות התאוות הבלתי־שכליות, המבַצרות את הזוללות והניאוף; ואם התשוקות אחרי הכבוד או הבצע או השררה, לא תמשוכנה אליהן את השלטון על החיים; ואם הצרות לא תצֹרנה ותעקמנה את הדעת; והיועץ הרע, הפחד, לא יעצור בעד הנטיות למעשים הגונים, ולא יתקיפוהו הסיכלות, הפחדנות, העוול וכל המון יתר הרעות, שאין לפרטן. אכן, כעת, כיון שגָברו כל הדברים הנאמרים, ובני אדם התמַכרו ללא־מניעה לתשוקותיהם ולתאוותיהם הבלתי־בלומות, שלא נאה אפילו להזכירן - בא עליהם (העונש) הראוי (של חוק) היושר, הנוקם את מעשי הבליעל שלהם. והעונש הוא: הקושי להמציא את צרכי החיים. כי אחרי שחורשים בעמל את הככר, ומשקים אותו מים מתוך מעינות ונהרות, זורעים ונוטעים ומקבלים עליהם את יגיעתם של עובדי אדמה, ביום ובלילה בלי לֵאוּת, במשך כל השנה - הם אוספים את צרכיהם¹⁹¹. ויש שהם (הצרָכים) דלים, ואינם מספיקים למדַי, מפני שניזוקו מחמת סיבות רעות, מפני שהחריבו אותם שטפי גשמים רצופים או ששברם מלֹא הברד שניתך בלי חשׂך, או שהשלג הקפיאם, או שהרוחות הזועמות הפכום עם שרשיהם. שכֵּן, המים והרוח מביאים הרבה שינויים (מזיקים), הגורמים לידי עקרות הפירות. אך אלמלי יצרי התשוקות מחוסרי־מדה הוקלו בעזרת המתינות, ובעזרת הצדק - השאיפות והמאמצים לעשות רשע, וכדי לומר בקיצור: בעזרת המדות הטובות והפעולות המתאימות למדות הטובות - (אלמלי הוקלו) המדות הרעות ופעולות השוא המתאימות להן; ופסקה המלחמה שבתוך הנשמה, שהיא באמת המציקה ביותר והכבדה ביותר שבמלחמות; והתקיים השלום, והוא היה מתקין שלטון טוב לכוחות שבתוכֵנו במנוחה ובשלוה - כי אז היתה התקוה, שהאלהים, בהיותו חובב המידה הטובה, וחובב היופי, ונוסף על אלה גם חובב האדם, יספיק למין (בני האדם) את הנכסים מעצמם, מן המוכן. שהרי ברור, כי קל יותר להוציא בשפע יבול מתוך הנמצאים, בלי מלאכת עבודת האדמה, מאשר להביא את הבלתי־נמצאים לתוך הישות" (על בריאת העולם, עט-פא)¹⁹².

footnotes:
¹⁸⁹ "עץ עושה פרי, אפילו אילני סרק עשו פרי" (ב"ר ה, ט).
¹⁹⁰ בלקח טוב לדברים ה, ו: "זכור, כנגד תדשא הארץ, מה הארץ מוציאה דשאים שלא נזרעו, כך אם תשמרו השבת כתיקונה, הקב"ה מזַמֵן לך טובות בלי עמל".
¹⁹¹ במדרש הנעלם: "ואמר ריב"ל, בימי דור המבול עשה הקב"ה קנה החטים כקנה ארזי הלבנון, ולא היו זורעין וקוצרין, אלא הרוח מנשבת ומנַשֵר החטים למטה ואוספין אותן, וכן בכל שנה ושנה. לאחר שחטאו אמר (בראשית ח, כב) עוד כל ימי הארץ קור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש לנח, כא ע"ד).
¹⁹² הלכתי בעיקר בעקבות תרגומו של מַן.


###### The Midrash of Philo 8:14:4
[The Midrash of Philo 8:14:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:14:4)

מאמרו זה של פילון, דומה בעיקרו למאמרם בספרא: "ונתנה הארץ יבולה (ויקרא כו, ד), לא כדרך שהיא עושה עכשיו, אלא כדרך שעושה בימי אדם הראשון. ומנין שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומה? ת"ל זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא, ד), וכן הוא אומר תדשא הארץ דשא עשב (בראשית א, יא), מלמד שבו ביום שהיתה נזרעת בו ביום עושה פירות. ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כו, ד), לא כדרך שהוא עושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. ומנין שהעץ עתיד להיות נטוע ועושה פירות בן יומה? ת"ל זכר עשה לנפלאותיו, ואומר עץ פרי עושה פרי למינו (בראשית א, יא), מלמד שבו ביום שהוא נטוע בו ביום עושה פירות. מנין שהעץ עתיד להיות נאכל? ת"ל עץ פרי (שם). אם ללמד שהוא עושה פרי, והלא כבר נאמר עושה פרי, א"כ למה נאמר עץ פרי? אלא מה פרי נאכל, אף העץ נאכל. ומנין שאפילו אילני סרק עתידים להיות עושים פירות? ת"ל ועץ השדה יתן פריו" (ספרא בחוקותי פרק א, ג-ד).


###### The Midrash of Philo 8:14:5
[The Midrash of Philo 8:14:5](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:14:5)

הננו רואים, שפילון והספרא א) שניהם דנים על חיי האושר של אדם הראשון קודם שגורש מגן עדן, ועל שנהנה מפרי האדמה בלי עמל ויגיעה, שבוֹ־ביום שהיתה נזרעת בו־ ביום היתה מוציאה פירות; ב) שניהם דנים על צערו של עובד האדמה עכשיו, האוכל אותה בעצבון; ג) ושניהם מביעים תקותם, שבעתיד לבוא, כשיהיה הדור זכאי, שוב תתן הארץ את יבולה למכביר ויושביה יאכלו לחמם לשובע. החוט המשולש הזה, מעיד שיש קשר אמיץ בין מסורת פילון והספרא, וששניהם שאבו בודאי ממקור ארץ־ישראלי קדום. אלא שפילון, כדרכו בדרשותיו, נתן גם בדרשה זו סממנים ריטוריים משֶלוֹ.


###### The Midrash of Philo 8:14:6
[The Midrash of Philo 8:14:6](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:14:6)

דעתו של פילון, שאף לאחר המבול הצמיחה הארץ פירות ביום אחד, אינה מפורשת בחז"ל, אבל יש להסיקה שם באופן ברור: "וישת מן היין (בראשית ט, כא), אמרו חכמים, בו ביום נטע, בו ביום עשה פירות, בו ביום בצר, בו ביום דרך, בו ביום שתה, בו ביום נשתכר, בו ביום נתגלה קלונו" (ת"ה נח, יג). "וישת מן היין וכו', אמר ר' חייא בר אבא, בו ביום שנטעה, בו ביום הפריחה, בו ביום עשתה פרי, בו ביום קטפה ובצרה ודרכה ושתה" (ת"ב נח, כ וזֹהר בראשית עג ע"א). וכן במדרש הנעלם בזֹהר חדש, נֹח כב, ע"ב: "ויטע כרם, גפן גרושה מצא, שנתגרשה מג"ע, וביומו נטעה ונשתגשגה". אם כי דברי חז"ל מכוונים רק לגפנו של נח, שהצמיחה ביום אחד, ופילון מדבר על כל הצמחים, - בכל זאת שורש רעיונו נמצא גם בחז"ל.


###### The Midrash of Philo 8:14:7
[The Midrash of Philo 8:14:7](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:14:7)

ובחז"ל, גם על תופעה שכזו שאירעה בזמן יציאתם של בני ישראל ממצרים: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו' (ויקרא יט, כג). כיון שיצאו ישראל ממצרים וכו', והיה כל אחד ואחד נוטע תאנים וגפנים ורמונים, ועושין פירות בני יומן, כשם שהיה מתחילת ברייתו של עולם, עץ עושה פרי למינו (בראשית א, יא)" (ת"ב קדושים, ז).


###### The Midrash of Philo 8:14:8
[The Midrash of Philo 8:14:8](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:14:8)

וראה מה שכתבתי על המדרש הגדול, פסוק תדשא הארץ.


###### The Midrash of Philo 8:15:1
[The Midrash of Philo 8:15:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:15:1)

**מדוע לאחר שיבשה הארץ לא יצא נח מן התיבה לפני ששמע דיבור, כי "אמר ה' אלהים**¹⁹³**לנח צא אתה ואשתך ובניך ונשי בניך והחיות**¹⁹⁴**האחרות הללו"?**

footnotes:
¹⁹³ כך בשבעים. ובמסורה: "וידבר אלהים" (בראשית ח, טו). מ.
¹⁹⁴ במסורה ובשבעים: "כל החיה אשר אתך". מ.

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**Why was it that after the earth was dried, Noah did not depart out of the ark, before he had received a fresh command from God, for God said to Noah: "Go forth, thou, and thy wife, and thy sons, and thy sons' wives, together with all the rest of the living creatures?" (Genesis 8:16).**-


###### The Midrash of Philo 8:15:2
[The Midrash of Philo 8:15:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:15:2)

צדקה היא יִרְאָה¹⁹⁵, כשם שהיפוכו -העוולה- שחצנית ושבֵיעת רצון עצמי. ו(הכתוב) הוא סימן ליראָה, שלא יקבל (אדם) ויאמין בשִׂכלו יותר מאשר באלהים. ובפרט, שכָּל מי שראה כיצד נעשתה כל הארץ ים ללא־גבול, יחשוב בצדק ובטבעיות, שהרע עלול לשוב שנית כדרך הטבע. והוא (נח) הגיע לידי מסקנה¹⁹⁶: זה אשר נכנס לתיבה בפקודות האלהים, ישוב ויצא החוצה לפי פקודות, שֶׁכֵּן אין ביכולת איש (לעשות) בשלימות דבר אשר האל איננו מדריך ופקד עליו תחילה.¹
___________

footnotes:
¹⁹⁵ מילולי: צדק/צדקה הוא ירֹא. מ.
¹⁹⁶ מילולי: סבר את אשר בא בעקבות לפי סדרו. מ.
¹ שו"ת בראשית ב, מח

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
Justice is commonly inspired with fear, as on the other hand injustice is rash and self-confident. But the proof of a fear of God is the not giving up more to, or guiding one's self more by one's own reason than by God. And above all other men it was natural for that man who had seen the whole earth suddenly become an immense sea, to suspect that it might be possible that the same misfortune would again return. Besides this, he also gave a thought to the corresponding consequence, namely, that as he had entered into the ark at the command of God, so it was fitting that he should also leave it at the command of the same being; for let no one believe that he can ever do anything perfectly unless God himself guides him by his preventing precepts.


###### The Midrash of Philo 8:15:3
[The Midrash of Philo 8:15:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:15:3)

דעת פילון היא, שכמו שנצטווה נח על־ידי האלקים להכנס לתוך התיבה (השווה בראשית ז, א: ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה), כן האמין שגם יציאתו צריכה להיות על־פי ציווי האלקים. דעה זו נמצאת במדרש תנחומא: "כיון שנחו המים, היה נח צריך לצאת מן התבה, אלא אמר נח, ברשות הקב"ה נכנסתי, שנאמר בֹא אתה, ועכשיו אצא שלא ברשות? א"ל הקב"ה, רשות אתה מבקש? הרי לך רשות, שנאמר צא מן התבה" (ת"ב נח, יג: ת"ה, ח). "מנח, שנכנס בתבה ברשותו של הקב"ה, שנאמר וידבר אלהים אל נח צא מן התבה, וכיון שיבשה הארץ ונחה התבה, שנאמר ותנח התבה, אמרו לו בניו נצא לנו. אמר להם, חס ושלום, ברשותו של הקב"ה נכנסנו וברשותו נצא. וכיון ששמע הקב"ה כך, מיד נתן להם רשות, שנאמר וידבר אלהים אל נח צא מן התבה" (ת"ב נח, טו)¹⁹⁷.

footnotes:
¹⁹⁷ באברבנאל: "הנה א"כ לא יצא ממנה לא הוא ולא אחר מכל אשר אתו בתיבה, עד שצוהו ה' צא מן התיבה. כי כמו שקדמו צווי לבוא בה, כך צוהו לצאת ממנה". ובאבן עזרא, שיטה אחרת: "ולא רצה נח לצאת חוץ מהתבה עד שצוהו השם, אף על פי שראה שיבשה הארץ".


###### The Midrash of Philo 8:15:4
[The Midrash of Philo 8:15:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:15:4)

פילון גם מוסיף עוד טעם, שנח חשש לצאת מן התיבה שמא ישוב הרע שנית כדרך הטבע, ז"א שמא יבוא המבול שנית. גם טעם זה נמצא בתנחומא: "אמר נֹח, רבון העולם, שמא אתה חוזר ומביא מבול? אמר לו לאו, נשבע אני שאיני מביא מבול עוד לעולם" (ת"ה נח, יא). "אמר לו צא ממקומך, ולא קיבל עליו לצאת. אמר, אצא ואהיה פרה ורבה למאירה? עד שנשבע לו הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם" (ב"ר לד, ו). ועי' אברבנאל, בראש פרק ט.


###### The Midrash of Philo 8:18:1
[The Midrash of Philo 8:18:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:18:1)

**מדוע כאשר נכנסו לתיבה היה הסֵדר "הוא ובניו", ואחר כך "נשותיו (ונשי) בניו" (שם ז, ז), ואילו כשיצאו הוחלף (הסֵדר), כי (הכתוב) אומר: "נח יצא ואשתו"**¹⁹⁸**, ואחר כך "ובניו ונשי בניו"?**¹⁹⁹****

footnotes:
¹⁹⁸ כך בשבעים: καὶ ἐξῆλθεν Νωε καὶ ἡ γυνὴ αὐτοῦ. ובמסורה: "ויצא נח ובניו".
¹⁹⁹ כך בשבעים: καὶ οἱ υἱοὶ αὐτοῦ καὶ αἱ γυναῖκες. ובמסורה: "ואשתו ונשי בניו".

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**Why, when they entered into the ark was the order as follows: first himself and his sons, and after them his wife and his sons' wives, but when they went forth the order was changed, for the sacred historian says, "Noah and his wife went forth, and after them his sons and his sons' wives?"(Genesis 8:18).**


###### The Midrash of Philo 8:18:2
[The Midrash of Philo 8:18:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:18:2)

לפי פשוטו של מקרא, הַכּניסה רומזת על פרישות דרך ארץ²⁰⁰, והיציאה על פריה ורביה. כי בהיכנסם נזכרים הבנים יחד עם אביהם והכלות עם חמותן, אבל ביציאתם (נזכרו) זוגות: האב יחד עם אשתו, ושוב הבנים כל אחד עם אשתו. כי (משה) רצה להורות לתלמידיו, מה שראוי ועדיף לעשות על־ידי פעולה מֵאֲשֶר בדיבור. אי לזאת, לא אמר וצִיֵין במפוֹרש²⁰¹, שעל הנכנסים להימנע מלשַמש עם נשותיהם, ועל היוצאים להקים זרע כדרך הטבע²⁰². הוא מכריז (על כך רק) על־ידי סדר (המילים), מבלי לקרוא ולצעוק: "אל תתעלסו באהבים בשעת כליון חרוץ של כל אשר בארץ, אין זה כדת וכדין²⁰³. דַי לכם שזכיתם בחיים, אך לשכב עם נשותיכם (בעודכם בתיבה), הוא מדַרכֵּי הנהנים והמשתוקקים לתאווה. מן הראוי היה, שאתם תרחמו על האומלל (=העולם) כאותם הקרובים²⁰⁴ של האנושות"... אך לאחר שפסקו (המים), והם הגיעו וניצלו מן הרעה, הורה להם שנית על־ידי הסֵדר תחילה להזדרז ולהקים זרע. הוא לא כתב שהגברים (יצאו) יחד עם הגברים והנשים יחד עם הנשים, אלא שהנשים תצאנה עם הגברים.¹
___________

footnotes:
²⁰⁰ מילולי: עקרות הזרע. מ.
²⁰¹ מילולי: בקול. מ.
²⁰² מזכירנו דברי הבבלי פסחים ג, א, לענין כניסת החיות לתיבה: "שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז, ח) מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה". וראה בהמשך דברי הגמרא שם, שיש לספֵּר בלשון נקיה ולִשנות בלשון קצרה.
²⁰³ מילולי: אינו ראוי ואינו כחוק. מ.
²⁰⁴ קרובי משפחה. מ.
¹ שו"ת בראשית ב, מט

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
By the literal statement the sacred writer gives an obscure intimation, in the order in which they entered, that the propagation of seed was taken away, but by the order of their egress he implies the continuance of the process of generation; since, while they are entering, the sons are mentioned together which their father, and the daughters in-law with their mother-in-law, but when they are going forth the wives are all mated again, the father being accompanied by his wife, and each of his sons also by his wife, since he chose to show by fact rather than by words everything which it is fitting for his friends to do. Moreover he had in express words, and not by any vague intimations, commanded the men, as they were about to enter into the ark, that they while there were to keep themselves from connection with women; but now that they were about to depart from it, he plainly intimates to them that offspring is to be begotten in accordance with nature, by the order in which he appoints their going forth; nor did he employ words only, in order to make his proclamation about the state of the ark, saying, "After a destruction of all things on earth, of such a character and of such extent, do not indulge in pleasures, for that is not decorous. It is sufficient, however, for you to have received your lives; but while you are actually in the ark, to ascend up into the marriage bed with your wives would be a proof of your being devoted to lasciviousness." And, indeed, it was natural for them, as being relations to those who were being destroyed, to be moved with compassion for the perishing human race, especially because they themselves also were still in doubt whether, from some quarter or other, calamity might not fall also upon themselves; and besides these considerations it was absurd, while those who were alive were perishing, for those in the ark to be contriving that others who did not exist should be born, being warm at an unreasonable time, and burning with an inopportune desire. But after the anger of God ceased, then he commanded those who had been delivered from the calamity, when they had again gone forth out of the ark in order, to apply themselves to the procreation of a succeeding generation, when he tells us, that the men did not go forth with the men, nor the women with the women, but the wives with their husbands. But with respect to the inner meaning of this fact, we must say this, that when the mind is about to wash off and cleanse away its sins, then it is fit for male to live with male, that is to say, for the intellect, the chief part of the man, to be as a father, united to each separate thought, as a father to his sons, without any admixture of the female race, which is in accordance with the outward sense; since it is a time of battle, in which it is necessary to keep the order of the cohort distinct, and to preserve it strictly in order, that the soldiers may not be mingled in confusion, and so, instead of gaining a victory over the enemy, be conquered themselves; but when the purification is completed, and when the soul is dried up from all ignorance, and when a complete deliverance from everything pernicious has taken place, then it becomes the man to collect his scattered forces together, not in order that masculine counsels may be rendered effeminate by softness, but that the female race, that is to say, the outward senses, may clothe themselves with the vigour of the male, attaining to masculine counsels, and from their receiving seed for the production of a generation; so that, from this time forth they may cherish, in all things, sentiments of wisdom, and honour, and justice, and courage, and, in one word, of virtue. But, besides this, it will be reasonable also to take notice, that when once a confusion, in the similitude of a deluge, has overwhelmed the intellect, and when the different senses, being perplexed by the affairs of this world, like so many bulwarks erected against them, begin to quarrel, it is utterly impossible that any one should be able, either to sow, or to conceive, or to generate any good thing. But when all the hostile attacks of various agitations and passions are checked, and when the ceaseless invasions of lawless counsels are repressed, then the soul produces virtue and excellent works, as the most fertile portion of the earth, when dried, produces fruits.


###### The Midrash of Philo 8:18:3
[The Midrash of Philo 8:18:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:18:3)

במסורה נמצא, שנח ובני ביתו יצאו מן התיבה באותו סדר של כניסתם: "נח ובניו ואשתו ונשי בניו". ואף שהציווי היה: "צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך" (פסוק טז), שינה נח את סדר היציאה: "ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו". ובמדרש אמרו: "לפי שעבר על הצווי, לפיכך נתבזה" (ב"ר לה, א). פילון משתמש כאן בתרגום השבעים, שיציאתם היתה בסדר שונֶה מכניסתם, והיא כפי צווי ה'.


###### The Midrash of Philo 8:18:4
[The Midrash of Philo 8:18:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:18:4)

עצם הדרוש הזה, שסדר המלים בתיאור הכניסה לתיבה והיציאה (בציווי ה', או לפי השבעים בעצם היציאה), נמצא גם בחז"ל: "נח, כיון שנכנס לתיבה נאסר לו פריה ורביה, הה"ד ובאת אל התבה אתה ובניך (בראשית ו, יח) לעצמך, ואשתך ונשי בניך לעצמן. וכיון שיצא התיר לו, הה"ד צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך (שם ח, טז). אמר ר' אבון, בחסר ובכפן גלמוד (איוב ל, ג), אם ראית חסרון בא לעולם וכפן בא לעולם, גלמוד, הוי רואה את אשתך כאילו גלמודה. א"ר הונא, כתיב וליוסף יולד שני בנים (בראשית מא, ג), אימתי? - בטרם תבא שנת הרעב" (ב"ר לא, יב; לד, ז).


###### The Midrash of Philo 8:18:5
[The Midrash of Philo 8:18:5](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:18:5)

וכמו כן בתנחומא: "וכן עשו נח ובניו והבהמה והחיה והעוף, שלא נזקקו לפריה ורביה כשנכנסו לתיבה, שכן צוה להם הקב"ה כשנכנסו לתיבה, מנין? ויבא נח ובניו (בראשית ז, ז), הזכרים לעצמן, ואשתו ונשי בניו, הנקבות לעצמן. כך כל הימים שהיה נח בתיבה, היו נח ובניו וכל אשר אתו אסורים בתשמיש המטה. אמר להם הקב"ה, אפשר שאהיה כועס ומחריב את העולם ואתה בונה? אלא כשיעבור המבול אתם נזקקים לפריה ורביה, שנאמר לאמר לאסירים צאו (ישעיה מט, ט). וכיון שיבשה הארץ, אמר לו הקב"ה צא מן התבה [אתה ואשתך] (בראשית ח, טז), והתיר להם פריה ורביה" (ת"ב נח, יז). ובירושלמי: "א"ר חייא בר בא, למשפחותיהם יצאו מן התיבה (בראשית ח, יט), על־ידי ששימרו יחסיהן זכו להנצל מן התיבה" (תעניות א, ו, סד ע"ד).


###### The Midrash of Philo 8:18:6
[The Midrash of Philo 8:18:6](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:18:6)

ובהטעמה כזו של פילון, בכ"י ילמדנו הקדמון: "וכן אתה מוצא בנח, כיון שנחתם גזר דינם של דור המבול היה כל העולם בצרה גדולה. אמר הק', כל העולם בצרה גדולה ונח ובניו נכנסין לתיבה ומתמלטין ממנה? ישתתפו עם העולם בצרת הציבור! עם שהן נכנסים אסר תשמיש המטה, לא עשה, אלא כיון שיצאו מן התיבה אמר הק', אינו מן הדין שאתיר את אשר אסרתי לו, תשמיש המטה, מיד קפץ עליו הדיבור, והיז הוא? צא מן התבה אתה ואשתך ובניך וגו"'²⁰⁵.

footnotes:
²⁰⁵ גנזי שכטר, א, ניו יורק תרפ"ח, עמ' 39.


###### The Midrash of Philo 8:18:7
[The Midrash of Philo 8:18:7](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:18:7)

מכאן אפשר ללמוד גם על ההַקבלה ב"מכאן אמרו" שבחז"ל ובפילון. בחז"ל יש לפעמים בפי אמורא "מכאן אמרו", לשון האומר מסוֹרה ישָנָה שהיתה לפניהם, ואף שהקַבָּלה עצמה נשתמרה, מקורה נשתכח, עד שבא חכם מאוחר וציין את הפסוק שעליו נסמכה. בגמרא סנהדרין קח, ב מובא, שבני נח נאסרו בתשמיש המטה בזמן היותם בתיבה: "ומנלן דנאסרו, דכתיב ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך, וכתיב צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך, וא"ר יוחנן מיכן אמרו שנאסרו בתשמיש המטה". נראה, שדברי פילון, כמו "מכאן אמרו" של ר' יוחנן, נובעים ממקור אחד, ממקור ארץ־ישראלי קדום.


###### The Midrash of Philo 8:20:1
[The Midrash of Philo 8:20:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:20:1)

**מדוע בנה (נח) מזבח מבלי שנצטווה?**

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**Why did Noah build an altar without having been commanded to do so? (Genesis 8:20).**


###### The Midrash of Philo 8:20:2
[The Midrash of Philo 8:20:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:20:2)

יש להכיר תודה לאלהים ללא־פקודה ומבלי להתאַחֵר בעיכובים, כדי לגלות נשמה חפשית מן התאוות. אמנם, מן הראוי הוא, שאדם אשר הקדוש ברוך הוא גמל עמו טוב²⁰⁶, יתן תודה בנפש חֲפֵצָה, ואילו המחכה לקריאה כפוי טובה הוא, (כי רק) מתוך הכרח אנוס הוא לכַבֵּד את מי שגמלהו טוב.¹
___________

footnotes:
²⁰⁶ מילולי: כאשר הקב"ה גמל חסד עם אדם אשר קיבל טוב. מ.
¹ שו"ת בראשית ב, נ

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
The requital of gratitude which is due to God ought to be offered to him without command, and without any delay or hesitation, showing the mind to be free from vices; for it becomes that man, who has been endued with blessings by God, to offer him his thanks with a grateful and willing mind; but he who delays to do so, waiting for an express command, is ungrateful, being as it were compelled by necessity honour his benefactor.


###### The Midrash of Philo 8:20:3
[The Midrash of Philo 8:20:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:20:3)

דברים אלה נמצאים גם בחז"ל: "מן הבקר ומן הצאן (ויקרא א, ב), ברוך המקום שספר עצמו עם הצדיקים הראשונים. אדם העלה שור על גבי המזבח וכו', נח קיים מה שכתוב בתורה, שנאמר ויבן נח מזבח לה' (בראשית ח, כ) וכו', - עד שלא נתנה תורה להם, והם עשו אותן מאליהן, לפיכך אהבם הקב"ה" (ויק"ר ב, י).


###### The Midrash of Philo 8:20:4
[The Midrash of Philo 8:20:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:20:4)

ויותר קולעים לדברי פילון, הם הדברים שבמדרש הגדול: "ויבן נח מזבח, אל תקרא ויִבן אלא ויָבן, שהבין מדעתו. ישב ודן בלבו ואמר, הקב"ה הצילני מן המבול והוציאני מן המסגר הזה, ואיני חייב להקריב לפניו קרבן"?²⁰⁷

footnotes:
²⁰⁷ הדברים במה"ג מורכבים משני מקורות. חציו הראשון בב"ר לד, ט: "ויבן נח מזבח לה', ויבן כתיב, נתבונן", וחציו השני מ"ישב ודן" וכו' הוא מפדר"א, פרק כג.


###### The Midrash of Philo 8:20:5
[The Midrash of Philo 8:20:5](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:20:5)

**מדוע נאמר ש(נח) בנה מזבח ל"אלהים" ולא ל"ה'"?**²⁰⁸****

footnotes:
²⁰⁸ רוב כתבי־יד השבעים הכתובים באותיות גדולות, גורסים כאן θεῷ ל"אלהים", ולא κυρίῳ =ל"ה'" כמו במסורה. גירסתו של פילון מתאימה לגירסת כתבי־יד אלה (ראה מרקוס, הערה d, עמ' 132). וראה שו"ת בראשית ב, נג (לא תורגם בספרנו).

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**Why is he said to have built an altar to God, and not to the Lord? (Genesis 8:20).**


###### The Midrash of Philo 8:20:6
[The Midrash of Philo 8:20:6](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:20:6)

כי בגמילות חסדים²⁰⁹, ובמקומות של לידה ובריאה (שהיו) בעבר, כמו בבריאת העולם, הוא (האל) מוותר על כוחו המלכותי ומעדיף את כוחו החוֹנֵן בלבד, שבו הוא יוצר־כל. ובדומה, גם עכשיו זו ראשית לידת הארץ, והוא מחליף לכוחו החונן הקרוי "אלהים". לכן, כשהוא הטיל את העונש על־ידי מים, הוא כונן והשתמש (בכוחו) המושל והמלכותי, הנקרא "ה'".¹
___________

footnotes:
²⁰⁹ בארמנית הביטוי ברבים =גמילות חסדים. מ.
¹ שו"ת בראשית ב, נא

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
In passages of beneficence and regeneration, as at the creation of the world, the sacred writer only refers to the beneficent virtue of the Creator, by which he makes everything in its integrity, and he implies this by concealing the royal name of Lord, as one which bears with it supreme authority; therefore now also, since what he is describing is the beginning of the renewed generation of mankind, he borrows for his description the beneficent virtue, which bears the name of God; for he used the kingly attribute, which declares his imperial power, by which he is called Lord, when he was describing the punishment inflicted by the flood.


###### The Midrash of Philo 8:20:7
[The Midrash of Philo 8:20:7](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:20:7)

דברים אלו תואמים את שיטתו של פילון, שנח הוא אבי יצירה חדשה ובעולם מחודש. את פירושו כאן יסד על נוסח השבעים. וראה לעיל פסוק ז, ה שו"ת בראשית ב, טז, שהקב"ה ברא את העולם בשם "אלקים", שלפי פילון הוא מידת הרחמים, וכן עושה הבורא בכל עת של יצירה חדשה. לעומת זאת, בזמן העונשין, מקדים הכתוב את "ה"' ל"אלקים", המסמל את הקדמת מידת הדין למידת הרחמים (וזה לפי שיטת פילון, שהכינוי "ה"' מסמל את מידת הדין ו"אלקים" את מידת הרחמים), עיי"ש.


###### The Midrash of Philo 8:20:8
[The Midrash of Philo 8:20:8](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:20:8)

**מהו: "לקח מהבהמות ומהעופות הטהורות והעלה עולות"?**

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**What is the meaning of the statement, "He took of the cattle and of the flying animals, and he offered whole burnt offerings on the altar?" (Genesis 8:20).**


###### The Midrash of Philo 8:20:9
[The Midrash of Philo 8:20:9](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:20:9)

כל זה נאמר בכוונה עמוקה, משום שהוא (נֹח) קיבל מהאלהים כל חסד ומַתָת, ו(זאת) על מנת שיעלה¹ עולות מסוג הטהורות ללא מום בטיבן, ואת המאולפות יותר בין הביתיות והתמימות²¹⁰. כי הן קרבנות של טובה, ומום אין בהן, וכולן שלימוֹת²¹¹, והן בבחינת פרי²¹², והפרי הוא תכלית שלמענָה נוצר העץ. זהו פשוטו של מקרא. אך לפי השֵׂכל, הבהמות והעופות הכשרים, הם החושים והשֵׂכל של האיש החכם, כי בשֵׂכל משוטטות המחשבות. ולאחר שנעשו לפירות מושלמים, מן הראוי הוא להביא את כל אלה²¹³ כקרבנות טהורים וחסרי מום לאב גומל החסד, ולהגישם (לפניו) כקרבן.²
___________

footnotes:
¹ מילולי: ישרוף. מ.
²¹⁰ מילולי: ללא מום. מ.
²¹¹ מילולי: שלֵמים ומלאי שלֵמוּת. מ.
²¹² מילולי: ויש בהם דבר פרי. מ.
²¹³ כלומר, פרי המחשבות.
² שו"ת בראשית ב, נב

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
All this is said with reference to an inward meaning, both because he received everything from God as a favour and gift; and also because he took of the clean sorts of animals, and burnt those which were unpolluted and clean, as entire and pure first fruits; for they are proper victims for good men to offer, and are themselves entire, being full of integrity; and they may be classed as fruits, for fruit is the end, for the sake of which the plant exists. This indeed is the literal statement; but with respect to the inner meaning, the clean cattle and the clean birds are the outward senses and intellect of the wise man, with the thoughts which are received in his mind; all which things it is reasonable to offer in their integrity as entire and perfect fruit, in the way of a display of gratitude to the Father, and to offer them to him as an unpolluted and clean oblation of a victim.


###### The Midrash of Philo 8:20:10
[The Midrash of Philo 8:20:10](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:20:10)

על קרבנם של בני נח נחלקו בחז"ל: "ר' לעזר אמר שלמים הקריבו בני נח, ור' יוסי בן חנינה אמר עולות הקריבו בני נח" (ירושלמי מגילה א, יג, עב ע"ב. ובפרד"א כג ובבמדבר רבה יד, כד מובא שנח הקריב עולה). וראה לעיל בראשית ד, ה-ו שו"ת בראשית א, סב, מה שכתבתי בעניין קרבנות קין והבל. מדבריו אלה של פילון, שנח הקריב "קרבנות של טובה", אפשר אולי ללמוד, שהקריבו קרבן תודה, והכוונה לשלָמים.


###### The Midrash of Philo 8:21:1
[The Midrash of Philo 8:21:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:1)

**מהו: "אמר ה' אלהים**²¹⁴**, אחר הירהור**²¹⁵**, לא אוסיף להתעלל עוד באדמה**²¹⁶**בעבור מעשי**²¹⁷**האדם, כי מחשבת לב**²¹⁸**האדם נתונה תמיד במסירוּת לרָעות מנעוריו**²¹⁹**, ולא אוסיף עוד להכות את כל בשר חי**²²⁰**כאשר עשיתי כבר**²²¹**"?**

footnotes:
²¹⁴ כך בשבעים: κύριος ὁ θεὸς. ובמסורה: "ה'".
²¹⁵ כך בשבעים: διανοηθείς. ובמסורה: "אל לבו".
²¹⁶ במסורה: "לקלל עוד את האדמה".
²¹⁷ כך בשבעים: διὰ τὰ ἔργα, משום שנשתבש להם מ"בעבור" ל"בעבוד".
²¹⁸ מילולי: הרהורי מחשבות, ביונית: διὰνοια - מחשבה. מ.
²¹⁹ כך בשבעים: ὅτι ἔγκειται ἡ διάνοια τοῦ ἀνθρώπου ἐπιμελῶς ἐπὶ τὰ πονηρὰ ἐκ νεότητος. ובמסורה: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".
²²⁰ כך בשבעים: πᾶσαν σάρκα ζῶσαν. ובמסורה: "את כל חי".
²²¹ מילולי: עוד. ראה מרקוס עמ' 134 הע' h.

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**What is the meaning of the words, "And the Lord God said, repenting him, I will not again proceed to curse the earth for the works of man, for the thoughts of the mind of man are toward, and are diligently and ceaselessly exercised in, wickedness from his youth up; therefore I will not now proceed to smite all living flesh as I have done at other times?" (Genesis 8:21).**


###### The Midrash of Philo 8:21:2
[The Midrash of Philo 8:21:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:2)

דברים אלו מורים על חרָטָה, שהיא מידה זרה²²² לכוח האלהי. כי טבע²²³ האדם חלש והפכפך, כשם שמעשיו מלאים ספיקות רבים, אך אין ספק לפני האלהים, ואין דבר נשגב (ממנו), כי הוא תקיף בדעתו ויציב ביותר. וכיצד (אפשר הדבר) שהוא השחית בראשונה את המין (האנושי) במבול, כשאותן הסיבות היו קיימות (ועומדות), ו(הרי) הוא יָדַע שלֵב²²⁴ האדם נתון ומסור לרעות מנעוריו, ואחרי כן אמר שלא ישחית עוד, אף על פי שאותן הרעות נשארו בנפשם? אך יש לומר, כי המפתח לכל סיגנון כגון זה בתורה, הוא יותר בלימוד ובעזר־הוראה מאשֶר בטבע האמת. כי קיימים שני עקרונות הנמצאים בתורה בכללה, באחד נאמר: "לא כאיש (אֵל)" (במדבר כג, יט), ובשני נאמר שחי העולמים²²⁵ "מייסר כאיש את בנו" (דברים ח, ה). (אולם רק) הראשון (בלבד) יש בו מן האמת, כי למען האמת אין אלהים דומה לאדם, אף לא לשמש ולא לשמים אף לא לעולם המוחש, אלא (רק) לאלהים - אם בכלל מותר לומר זאת - כי אין ערוך, דמיון, ומשל, לברוך ומבורך. אכן, הוא מֵעַל ומעֵבר לאותם אושר וברכה עצמם, (ו)הוא אשר טוב ודגול מהם. אולם (הכתוב) השני, הוא עניין של הוראה ומתן־הֶסבֵּר: "כאיש", למען ייסר אותנו, יצורי עפר, כדי שלא נפרע לנצח עבור הרוגזוֹת והעונשים החמורים, בשינאה עמוקה בלי־מנוח. כי דַי להתרעם ולהתמרמר פעם אחת ולהטיל עונש חמור על החוטאים; אבל (לייסר) פעמים רבות על אותו העניין, הוא מעשה של נפש פראית ואכזרית. כי האלהים אומר: "השבתי כגמולו למי שראוי לחיענש, לכל אחד כפי חטאיו, ועתה בדַרְכִּי כבראשונה, אני נוהג ברחמים"²²⁶.

footnotes:
²²² מילולי: לא מקובלת. מ.
²²³ מילולי: תכונות. מ.
²²⁴ מילולי: שכל הרהורים, ראה הע' 218. מ.
²²⁵ ביונית ὁ Ὤν הקיים.
²²⁶ בתרגום העברי נהגתי לרגל הפרפרזה שהציע איזה מפרש ארמיני בגליון כתב־היד. ראה מרקוס עמ' 136 הע' a.

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
The reasons alleged appear to indicate a change of purpose, which is an affection not usual nor akin to the divine virtue; for the dispositions of mankind are variable and inconstant, so that all affairs among them are altogether uncertain; but with God nothing is uncertain, nothing incomprehensible, for he is a being of mighty and consistent determination; how then, when reasons of the same kind are present to him, because he was forsooth aware from the very beginning that the mind of man was deliberately inclined to wallow in wickedness from his youth on, could he have originally intended to destroy the human race by a flood; and yet afterwards say, that he did not intend to destroy it any more, when the same evils still exist in the mind? But we must think that every kind of expression of this sort is, by law, connected with learning and the utility of instruction rather than with the nature of truth, since there are, as it were, two kinds which occur in the whole course of the law; in the first place, as it is said, "Not as a man;" and in the second place, as it is said, "As a man," the one God is believed to instruct his son. That first expression relates to the actual truth; for, in real fact, God is not as a man, nor again, as the sun, nor as the heaven, nor as the world, which is perceptible by the outward senses, but as God, if it is justifiable to assert that also; since that most happy and blessed being will not endure similitude, or comparison, or enigmatical description; nay, rather he surpasses even blessedness and felicity itself, and whatever can be imagined as better than and preferable to them. But the second expression relates to instruction and direction, I mean the express words, "As a man," in order that it may be observed, that he is willing to impress us beings, born of the earth, lest perchance we should unceasingly incur his anger and his chastisement by our implacable hostility to him, without any peace; for it is sufficient for him to be roused and embittered against us once, and once to exact vengeance against sinners; but to inflict punishment over and over again for the same thing is the conduct of a savage and ferocious disposition: since, says he, "when I shall inflict deserved retribution, as is possible, on every one, I will cause a burning recollection of my design to be preserved." Therefore behold, the sacred historian has excellently expressed himself, saying, "That God observed in his mind," for his mind and disposition rejoice in a superior degree of constancy; but our wills are found to be inconsistent and vacillating, on which account we cannot be properly said to observe and think with our minds, since it is by the thoughts that the passage of the mind is allowed to take place, but the human intellect is unable to be extended over everything, since it is incapable of penetrating all things in a perfect and suitable manner. But that expression, "I will not proceed any more to curse the earth," is used with great propriety, for it is not becoming to add more curses to what has already been done, because the evils that have been inflicted are already complete; because, although they are in some sense imperfect, inasmuch as the Father is kind and merciful, and most humane, still he is rather inclined to alleviate the evil than to add to men's misery. But that is as it were the same thing, according to a common proverb, to wash a brick, or to draw water properly, and wholly to eradicate wickedness, with all its deeply imprinted tokens from the mind of man; for if it is implanted in it at first, it does not exist accidentally, but is engraven deeply on it and clings to it. But since the mind is a potential and principal part of the soul, he introduces that word "diligently;" but that which has been weighed with diligence and care is exquisite thought, examined more certainly than certainty itself. But this diligence does not tend to any one evil, but as is plain, to mischief, and to all mischief; nor does it exist in a perfunctory manner; but man is devoted to it from his youth, not only in a manner, but from his very cradle, as if he were in some degree united to, and nourished, and bred up with sin. But yet God says, "I will not any more smite all flesh;" giving notice that he will not, at any future time, destroy every portion of mankind altogether, but only single individuals, in ever such great numbers, who perpetrate unspeakable wickednesses; for he does not leave wickedness unpunished, nor does he grant it liberty or impunity, but indulging his care for the human race on account of his original design, he of necessity fixes destruction as a punishment for sinners.


###### The Midrash of Philo 8:21:3
[The Midrash of Philo 8:21:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:3)

ובכן, לשון "הירהור" נאה ביחס לָאֵל, כי מחשבותיו והליכותיו יציבים עד מאד, בעוד שרצונותינו בלתי־קבועים, בלתי־יציבים ומפוקפקים. לפיכך, אין אנו חושבים כראוי בלבנו²²⁷, כי העיון מוֹצָא לשֵׂכל, ואי־אפשר לשֵׂכל האנושי להתמתח ולהתפזר, כי רפה הוא מכדי לעבור בשלימות ובלי־מאמץ דרך הכל.

footnotes:
²²⁷ מילולי: בשעה שאנו מהרהרים. מ.


###### The Midrash of Philo 8:21:4
[The Midrash of Philo 8:21:4](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:4)

ואשר למלים "לא אוסיף להתעלל עוד באדמה", כפתור ופרח הן, כי לא נכון להוסיף קללות חדשות על אלו שניתנו (בעבר), באשר הן גדושות בפורעניות. ואף על פי שאין להן סוף, מכיוון שהאב טוב ומטיב ואוהב את הבריות, הוא מֵקֵל על הרעות²²⁸ תחת להוסיף בפגעים. אולם, כאשר יאמר המשל, דומה "רחיצת לבינים", או גם "לשאת מים בכבָרָה", להרחקת הרע מנפש האדם שחתמהּ בחותם²²⁹.

footnotes:
²²⁸ ממתיק את הדינים.
²²⁹ כלומר, שהרע טבוע בה ולא ניתן להרחָקָה. מ.


###### The Midrash of Philo 8:21:5
[The Midrash of Philo 8:21:5](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:5)

(הכתוב אומר), שוהיה אם הוא (הרע) קיים מלכתחילה, אזי אין הוא גיבוב מקרִי²³⁰, אלא הוא חָרוּט בִּפנים ודבק בו (באדם) עד למאד. יתר על כן, היות והשֵׂכל הוא החֵלק השליט והמושל של הנפש, ו(הכתוב) מוסיף "במסירות", וענין שבוחנים במסירות ובזהירות נחקר לאשורו (של דבר). אך המסירות אינה רק כלפי רעה אחת, אלא בוודאי כלפי כל "הרעות" באשר הן. וזו (=הנטייה הרעה), אינה לרגע²³¹, אלא "מנעוריו", ולא רק (מנעוריו) אלא אכן כמעט מחיתוליו, כאילו (בני האדם) מתאחדים במידת־מה עם החטא, ניזונים נובטים²³² וגדלים עמו בצוותא.

footnotes:
²³⁰ ראה מרקוס עמ' 137 הע' b מ.
²³¹ מילולי: קיימת בקושי. מ.
²³² מילולי: נזרעים. מ.


###### The Midrash of Philo 8:21:6
[The Midrash of Philo 8:21:6](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:6)

אף על פי כן, הוא (ה') אומר: "לא אוסיף עוד להכות את כל בשר חי", ומראֶה שלא ישחית עוד את כל חלקי האנושות יחדיו, אלא (רק) את מרבית היחידים אשר עשו עוולות שאין לתאר אותן. כי הוא איננו מניח את הרע נקי מעונש, ואין הוא נותן לו (לרע) פורקן או בטחון, אלא בשעה שהוא נוהג בסלחנות לגזע (האנושי) למען שמו²³³, הוא בהכרח מייחד וקובע כליון לחוטאים.¹
___________

footnotes:
²³³ מילולי: מטרתו. מ.
¹ שו"ת בראשית ב, נד


###### The Midrash of Philo 8:21:7
[The Midrash of Philo 8:21:7](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:7)

גם במקומות אחרים, דן פילון על הסתירה המדומה בין הפסוק "לא איש אל" לבין "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך", ואלה דבריו: "הרי ממצוות תעשה והלא תעשה, שהן החוקים לאמיתם, עולים שני עקרונות בנוגע לעילה (הראשונה). האחד הוא ש"לא כאיש אֵל" (במדבר כג, יט), והאחר שהוא אכן כאיש. אלא שהראשון, מחד, מאוּשר על־ידי האמת המוחלטת, ומאידך, השני, נזכר לצורך חינוך ההמונים. לפיכך נאמר על אודותיו (האל): "כאשר ייסר איש את בנו" (דברים ח, ה), וכך (נאמרו הדברים) לשם חינוך ותוכחה, ולא כדי לסַפֵּר את תכונתו (של האל)" (על האלהים שאינו משתנֶה, נג-נד). "בדרך כלל ישנן רק שתי דרכים בתורה בכללה: האחת נוטה אל האמת, והיא קובעת "כי לא איש אל", והשנייה (הנוטה) לדעותיהם של קשֵי ההבנה, שעליהם נאמר: 'ה' אלהים ייסר אתכם כאשר ייסר איש את בנו"' (על החלומות א, רלז). וראה לעיל ג, כב שו"ת בראשית א, נה.


###### The Midrash of Philo 8:21:8
[The Midrash of Philo 8:21:8](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:8)

את הסתירה מיישב פילון בזה, שהפסוק "לא איש אֵל" מאושר על־ידי האמת המוחלטת, שאדנותו של האל היא האמת המוחלטת. לעומת זאת, מכוון הפסוק "כי כאשר ייסר" וכו' לצורך חינוך ההמונים. עקרונו של פילון על מגמת חינוך ההמונים, קרוב הוא לכלל שבחז"ל: "דברה תורה כלשון בני אדם". גם בספרו "על האלהים שאינו משתנֶה", בסעיף שלפני זה המובא לעיל (נא-נב), מביא פילון את העיקרון הזה, בשאלתו איך ייתכן שהבורא יאמר "כי ניחמתים כי עשיתים" (בראשית ו, ז), והדברים הובאו לעיל בקשר לבראשית א, צה, ושם הובאו גם דברי בעל מדרש "לקח טוב" עליהם, ששאל שאלה זו, וענה עליה בַכְּלל של "דברה תורה כלשון בני אדם".


###### The Midrash of Philo 8:21:9
[The Midrash of Philo 8:21:9](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:9)

הכלל של "דברה תורה" וכו', בא כרגיל בספרות חז"ל לבירור ענייני הלכה בכלל (ראה בבא מציעא לא, ב; יבמות עא, א ועוד), ואין הוא בא שם כהסבר עיוני לתאריו של הקב"ה. והרמב"ם כותב: "כבר ידעת אמרתם הכוללת למיני הפירושים כולם התלויים בזה הענין, והוא אמרם דברה תורה כלשון בני אדם. ענין זה, כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם הבנתו וציורו בתחילת המחשבה, הוא אשר שׂם ראוי לבורא יתעלה. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות, להורות עליו שהוא יתעלה נמצא. כי לא ישיגו ההמון בתחילת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם" (מורה נבוכים א, ריש פרק כו). "וזאת היא הסיבה בדברה התורה כלשון בני אדם, כמו שבארנו, להיותה מוכנת להתחיל בה וללמוד אותה הנערים והנשים וכל העם, ואין ביכלתם להבין הדברים כפי אמתתם" (שם, פרק לג). וכן כותב רבינו בחיי אבן־פקודה: "וכן הרחיבה לשון הקודש וכל ספרי הנביאים ודברי החסידים במדות הי"ת במליצות הגשמיות אשר זכרנו, כפי הבנת ההמון, ובלשון שמדברים בו בני אדם איש אל רעהו, ועל כן אמרו רז"ל בדומה לענין הזה, דברה תורה כלשון בני אדם" (חובות הלבבות, שער היחוד, י).


###### The Midrash of Philo 8:21:10
[The Midrash of Philo 8:21:10](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:10)

מאמרו של פילון, הקובע התכוונות חינוכית לתארי ההגשמה, יש בו כדי לסייע להנחה, שפירוש בעל "לקח טוב" והחכמים הנ"ל, יסודו במסורת עתיקה וקדומה. אמנם, הרמב"ם ורבינו בחיי שילבו את מגמת חינוך ההמונים עם הכלל של "דברה תורה", ופילון משתמש בעיקר בנימוק של חינוך המוני העם.


###### The Midrash of Philo 8:21:11
[The Midrash of Philo 8:21:11](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:11)

בשו"ת זו מציין פילון, ש"מנעוריו" משמעו "כמעט מחיתוליו", ופירושו קרוב לפירוש חז"ל לתיבה זו: "שאל אנטונינוס את רבינו, מאימתי יצר הרע נתון באדם? אמר לו משעה שנוצר. אמר לו, אם כן היה חוטט בני מעיה ויוצא. והודה לו רבי, עד שהשוה לדעת המקרא, שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ר' יודן אמר מנעריו כתיב, משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו" (ב"ר לד, י). ובירושלמי: "תני, קטן שהוא יכול לאכול כזית דגן פורשין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות, ואם אינו יכול לוכל כזית דגן אין פורשין לא מצואתו ולא ממימי רגליו ארבע אמות. בעי קומי רבי אבוה, מפני מה פורשין מצואתו וממימי רגליו. אמר לון, מפני שמחשבותיו רעות. אמרין ליה, ולא קטן הוא. אמר לון, ולא כתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (ירושלמי ברכות ג, ה).


###### The Midrash of Philo 8:21:12
[The Midrash of Philo 8:21:12](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:12)

אולם במקום אחר, מפרש פילון את הפסוק: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", שקודם שהוא מגיע לגיל שבע שנים אינו חוטא: "מנת חלקו של התינוק מיַנקות, במשך שבע שנותיו הראשונות, (כלומר) עד לגיל היַלדוּת, היא נשמה טהורה הדומָה מאד לדונג חָלָק, שלא עוּצבָה עדיין ברשָמים טובים או רעים... וזה כביכול הגיל הראשון של הנשמה. והשני, כַּחֲלוֹף גיל הילדות, היא מתחילה להתחבר לרָעות, שקצתן רגילה הנשמה להוליד מאֵליה, וקצתן היא מקבלת ברצון מזולתה. הרי יש אלפי מורים מַתעים, דהיינו; מיניקות, מחנכים והורים וכן חוקי הערים בכתב ובעל־פה, המעריצים מה שראוי ללגלג עליו. אמנם, גם בלי מורים, היא (= הנשמה) נוטה מאֵליה לאָשָם, עד שהיא תמיד כורעת תחת כוחה להרע, הרי משה אומר²³⁴ שמחשבת האדם בהחלט נתונה לרעות מנעוריו" (מי היורש דברי האלקים, רצד-רצו).

footnotes:
²³⁴ בראשית ח, כא. כך בשבעים, כמו שהערנו לעיל. וראה וולפסון, פילון, ב, עמ' 177 והע' 39 שם.


###### The Midrash of Philo 8:21:13
[The Midrash of Philo 8:21:13](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:13)

נראה, שבפיסקה זו מעניק לנו פילון מסורה השונה קצת ממסורתו הראשונה בנוגע ל"מנעוריו", ולפיה אין היצר הרע כולו נכנס בילד משעת יציאתו ממעי אמו, או סמוך להיוולדו, אלא שהוא מתפתח קימעא קימעא בפרקים שונים, מגיל הילדות או הנערות. גם למסורה זו נמצא רעיון מקביל בחז"ל: "ויאמר ה' אלהים הן האדם (בראשית ג, כב), זש"ה לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר (קהלת ז, כט). לא בראו הקב"ה -שנקרא צדיק וישר- את האדם בצלמו, אלא כדי להיות צדיק וישר כמוהו. ואם תאמר למה ברא יצר הרע, שכתוב בו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אתה אומר שהוא רע, מי יוכל לעשותו טוב? אמר הקב"ה, אתה עושה אותו רע, למה, תינוק בן חמש בן שש ושבע ושמונה ותשעה אינם חוטאים, אלא מבן עשר ואילך, ואז הוא מגדֵל יצר הרע. ואם תאמר אין אדם יכול לשמור את עצמו, אמר הקב"ה, אתה עשית אותו רע! למה, תינוק היית ולא חטאת, נתגדלת וחטאת" (תנחומא בראשית, ז). וראוי גם לתשומת לב, שניבו האחרון של מדרש זה, היינו "ואז הוא מגדֵל יצר הרע", מביא בקיצור את רעיונו של פילון ל"מנעוריו": "כאילו בני האדם מתאחדים במידת־מה עם החטא, ניזונים ונובטים וגדלים עמו בצוותא".


###### The Midrash of Philo 8:21:14
[The Midrash of Philo 8:21:14](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:14)

אם כן בפילון שתי שיטות. וכן בחז"ל נחלקו על טיבו של היצר הרע שבאדם, אם הוא מטבע ברייתו, כשהוא עדיין במעי אמו, או שנכנס בו מתוך סביבתו אחר כך. וכנגד השיטה שבב"ר, שהיצר הרע מונח בטִבעו של האדם, אלא שיש להתבונן אם הוא מקופל בו בעצם הוויתו או שנכנס בו עם צאתו לאויר העולם, היא השיטה בתנחומא, שהיצר הרע אינו יצירת ה' כל עיקר, ואין הוא חלק טִבעי ובלתי־נפרד של האדם.


###### The Midrash of Philo 8:21:15
[The Midrash of Philo 8:21:15](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:15)

במקום אחר מוסיף פילון וכותב כשיטתו הראשונה, בפרשו באופן סמלי את הפסוק "והנה תומים בבטנה" (בראשית כה, כד): "כי כפי שאמרתי, מתחילת ברייתה נושאת בקרבה נשמת כל אדם את הטוב ואת הרע, ודמות כל אחת מהם לפניה. וכאשר האושר וההצלחה הם מנת גורלה, אזי היא נוטה אל הטוב, ולעולם לא תכריע שוב לצד האחר, ואף לא תישאר שקוּלה באמצע" (על שכר ועונש, סג).


###### The Midrash of Philo 8:21:16
[The Midrash of Philo 8:21:16](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:16)

היוצא מדבריו כאן, ששני היצרים, היצר הטוב והיצר הרע, מקופלים באדם בשעה שהוא עומד לצאת מבטן אמו, כדברי ר' יודן. ואולי סובר פילון, ששני היצרים נמצאים באדם, אלא שהם נרדמים בו עד שהוא מגיע לזמן התפתחותו, לגיל שבע.


###### The Midrash of Philo 8:21:17
[The Midrash of Philo 8:21:17](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:17)

בנוגע למדרש על "יצר לב האדם רע מנעוריו", שעם לידתו של אדם יצריו רדומים, ובגיל הנערות ניעור היצר הרע ראשונה, כחלק מהותי של הנשמה, על־ידי השפעה מבחוץ, ממשיך פילון במקום אחר ואומר, כי מבחינת הזמן, היצר הרע זקן מן היצר הטוב, כמו שעֵשָׂו הוא הבכור' מבחינת הזמן ביחס ליעקב, וכן קין להבל, אבל מבחינת העֶרך, היצר הטוב הוא הבכור. וזה לשונו:


###### The Midrash of Philo 8:21:18
[The Midrash of Philo 8:21:18](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:18)

"בזמן, הרע הוא הבכור לגבי הטוב, אך בעֶרך ועָצמה - הוא הצעיר. לפיכך, כשאנו דנים על לידת שניהם (קין והבל), יש לקין משפט הבכורה. אך כאשר נערכת השוואה של מאמציהם, - על הבל לעמוד בראש²³⁵. כי בתחילת החיים, מיד מהעריסה ועד לגיל המעבָר, -העתיד לכַבות את הלהט החי של התאוות- גָדֵל (האדם) עם טיפשות, פריצות, עוולה, פחד, רעדה ושאר רעות חולות; ומניקות, מחנכים, ויראת המנהגים והחוקים מכלכלים ומפַתחים כל אחד מהם, כשהם מגרשים את יראת ה' ומכינים מקום והוראות לאותו דבר שהוא אָח לרישעה... כך שהרַע נושא את הבכורה מבחינת הזמן, והמידה הנעלה (נושאת אותה) מבחינת החשיבות, הכבוד והשם הטוב. עֵד נאמן לאמת זו, הוא נותן התורה עצמו, המציג את עֵשָׂו, הנקרא על שם טיפשותו²³⁶, כבכור בזמן הלידה, ואילו לצעיר, הנקרא על שם ההתרַגלות בדברים טובים -ליעקב- העניק את הבכורה" (על קרבנות הבל וקין, יד-יז).

footnotes:
²³⁵ ראה לעיל ד, ב שו"ת בראשית א, נט.
²³⁶ ב"על הכינוס לשם החכמה", סא, מפרש פילון שמו של עשו: א) כנגזר מן "עץ", מפני שהוא סרבן ועקשן, והטיפשות היא יועצו. או ב) כנגזר מן "עָשׂוּי", כי חיי הטיפשים הם מלאכותיים ובדויים.


###### The Midrash of Philo 8:21:19
[The Midrash of Philo 8:21:19](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:19)

מזה נראה, כי לשיטתו של פילון, נכנסים שני היצרים, היצר הטוב והיצר הרע, באדם מלידה. ואף שהיצר הרע אינו משפיע על האדם, כאמור למעלה, עד הגיעו לגיל של שבע שנים, היצר הרע הוא הבכור. ומסיגנונו ניכר, שהוא ממשיך בזה את דבריו בפירושו על הפסוק "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".


###### The Midrash of Philo 8:21:20
[The Midrash of Philo 8:21:20](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:20)

נמצאו דברי פילון מכוונים למדרש הסמלי של חז"ל על הפסוק: "עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים" (קהלת ט, יד-טו): "עיר קטנה, זה הגוף, ואנשים בה מעט, אלו איבריו, ובא אליה מלך גדול, זה יצר הרע, ולמה הוא קורא ליצר הרע גדול? שהוא גדול מיצר טוב י"ג שנה וכו'. ומצא בה איש מסכן וחכם, זה יצר טוב" (קהלת רבה, ט והשווה נדרים לב, ב).


###### The Midrash of Philo 8:21:21
[The Midrash of Philo 8:21:21](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:21)

והרמב"ם, שבנה את דבריו על־יסוד מדרש זה, וכותב שהיצר הרע הוא בכור בשנים, אינו מזכיר את דברי המדרש שהוא גדול מיצר הטוב י"ג שנה, ודבריו קרובים הרבה יותר לשל פילון, זו לשונו: "ועל הענין ההוא, גם כן נאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וכבר ידעת פרסום זה הדעת בתורתנו, ר"ל יצר טוב ויצר רע, ואומרם בשני יצריך, וכבר אמרו שיצר הרע יתחדש בבן אדם בעת לידתו, "לפתח חטאת רובץ", וכמו שאמרה התורה "מנעוריו", ושיצר הטוב אמנם ימצא לו אחר שלימות שִׂכלו, ולזה אמרו, נקרא יצר רע מלך גדול, ונקרא יצר טוב ילד מסכן וחכם, כמשל הנשוא לגוף בן אדם והתחלף כחותיו" (מו"נ ג, כב).


###### The Midrash of Philo 8:21:22
[The Midrash of Philo 8:21:22](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:21:22)

מכאן, שרובי המדרשים הארץ־ישראליים על היצר הטוב והרע ועל זמן לידתם בגופו של אדם, היו ידועים לפילון ושהשתמש בהם בפירושיו על המקרא. בנידון שלנו, הכניס פילון את שתי הדעות במקומות שונים בכתביו. ואל תתמה, שכאן ישנָה כאילו סתירה בדבריו של פילון, שהרי מוכח שהיו חילוקי דעות בענין זה, כפי שהדבר משתקף אצל חז"ל במחלוקת שבין החכמים. פילון, שכתב כיחיד, הביא בסתמא את השיטות השונות, ודווקא הסתירה בדבריו מוכיחה, שהוא הכניס לכתביו מסורות שונות כפי שהגיעו אליו מתורתה של ארץ ישראל.


###### The Midrash of Philo 8:22:1
[The Midrash of Philo 8:22:1](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:22:1)

**מהו: "זרע וקציר קור וחום קיץ וחורף יום ולילה לא ישבותו"?**

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
**What is the meaning of the expression, "Sowing-time and harvest, cold and heat, summer and spring, shall not cease day nor night?" (Genesis 8:22).**


###### The Midrash of Philo 8:22:2
[The Midrash of Philo 8:22:2](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:22:2)

לפי פשוטו (של מקרא), מַראֶה הדבר על התחדשות²³⁷ תמידית של התקופות השנתיות, וכן שלא יוּשחתו עוד זיווגים עלי־אדמות של החיות ושל הצמחים. כי בהִשָחֵת התקופות, גם אלה נשחתים עמהן, וכשהן מתקיימות לבֶטַח - (גם) הם שומרים לבֶטַח. כי בהתאם לכל אחת מאלה (התקופות), הם (= החיות והצמחים) עומדים לבֶטַח ואינם נחלשים, אלא מדרכו של כל אחד מהם להתקיים ולגדוֹל באופן נפלא.¹
___________

footnotes:
²³⁷ מילולי: תחייה. מ.
¹ שו"ת בראשית ב, נה

**The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.:**
If taken literally this expression signifies the continuation of the duration of the annual seasons, and that the earthly temperature adapted to animals and plants is not again to be destroyed; since indeed, if the weather is corrupted it would corrupt them likewise, and if it is preserved in its existing state it would preserve them also safe and sound; for it is according to the weather and temperature that all animals and plants are preserved safe and sound, without any infirmity, being accustomed, in some measure, to be produced separately, in an admirable way, and to grow up together. But nature is like a harmony, composed of opposite sounds, both flat and sharp; for thus, also, the world is compounded of opposite qualities, for when, in the first place, the mortal commixtures of cold and heat, of moisture and dryness, preserve their natural order, without any confusion, they are themselves a cause which prevents destruction from overwhelming everything upon the earth. But if we regard the inward sense of the passage, the seed time is the beginning and the harvest time is the end, and both the beginning and the end are concurrent causes of safety, for either thing alone is by itself imperfect, because the beginning requires an end, and the end has a natural inclination for the beginning; but cold and heat bring round winter and autumn; for the autumn is fiery, but only in such a degree as succeeding in its annual revolution to cool the fiery summer. And, symbolically, with reference to the mind, cold indicates fear, since it causes terror and trepidation; but heat indicates anger, because an angry disposition bears in itself a resemblance to flame and fire; for it is necessary that those things should always exist and always remain among created and corruptible beings; since summer and spring have been instituted for the production of fruits; spring for the perfection of the seeds, and summer for the perfecting of fruits and the buds of trees. These things indeed are discerned symbolically in addition to the inward sense of the words, producing a double fruit; what is necessary being computed in the season of spring, and what is superfluous in the summer. Therefore necessary food is for the most part for the body, being whatever is produced freely from seeds; as virtues are necessary for the soul. But as many fruits as come by way of excess from trees in summer, besides the advantage which they are to the body, do also bring corporeal goods to the mind, as external advantages: for these external advantages are subservient to the body, and the body is subservient to the mind, and the mind to God. But day and night are the measures of times and numbers; and time and number exist without interruption. Day indicates lucid wisdom, and night betokens obscure folly.


###### The Midrash of Philo 8:22:3
[The Midrash of Philo 8:22:3](https://torahapp.org/share/book/The%20Midrash%20of%20Philo/r/8:22:3)

פילון מפרש, כי ברגע שאובדות התקופות, גם בני אדם והחי והצמחים אובדים. וכעין זה בחז"ל, שביטול היום והלילה גרם למבול: "רב הונא בשם רבי אחא, מה סבורין בני נח שבריתן כרותה ועומדת לעד? כך אמרתי להם, כל עוד ימי הארץ וגו', אלא כל זמן שהיום והלילה קיימין בריתן קיימת, וכשיבא אותו היום שכתוב בו (זכריה יד, ז) והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה, באותה שעה ותופר ביום ההוא (שם יא, יא), וכו'. אמר ר' יוחנן, לא שמשו המזלות כל אותן י"ב חדש. אמר לו ר' יונתן, שמשו, אלא שלא היה רישומן ניכר. לא ישבותו, רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי אליעזר אומר לא ישבותו, מכאן שלא שבתו, ורבי יהושע אמר לא ישבותו, מכאן ששבתו" (ב"ר לד, יא). "אימתי תהא הברית הזאת בטלה, משישבות יום ולילה, שנ' עוד כל ימי הארץ" (מדרש תנאים לדברים, עמ' סב).