## Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai Chapter 3

###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:2:1
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/3:1:2:1)

א"ר יונה מתניתין בעניי חברים ובאכסניא כר' יהושע וכו' אם לנו כאן חייבין אנו לעשר וכו' ר' יוסי אמר בעניי ע"ה היא מתניתא אם אמר את בעניי חבירים ומצאת נועל דלת בפני ע"ה מה מקיים ר"י ואכסניא וכו' תני צריך להודיעו ע"ד דר' יונה דו אמר בעניי חבירים היא מתניתא ניחא ע"ד דר' יוסי דו אמר בעניי ע"ה היא מגניתא אפילו מודיעו מהו מועיל מפני אחד שאינו מתקן וגירסת השנו"א ז"ל מפני אחד שהוא מתקן ושיטת הגר"א ז"ל בשנו"א ז"ל בהאי סוגיא דהירושלמי ס"ל דעני גופה אסור לאכול דמאי רק דמותר לו לבעה"ב להאכילו דמאי ולהודיעו והעני מתקן בעצמו ור' יונה מוקי בעני חבירים אבל לע"ה אסור ור"י מוקי בעניי ע"ה ומודיעו מפני אחד שהוא מתקן ומסיים בשנו"א ז"ל דלהירושלמי העני בעצמו אסור לאכול דמאי רק דהתירו לבעה"ב שרשאי לחלק להם דמאי והם יתקנו מעצמם ובגמ' דילן במס' עירובין על הא דמערבין בדמאי מפורש דאי בעי מפקר לנכסי והוי עני וחזי ליה משמע דעני רשאי לאכול דמאי ע"כ. כן דעת הגר"א ז"ל בשנו"א ז"ל ע"ש:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:2:2
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:2:2](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/3:1:2:2)

ולכאורה קשה לי דמה נעשה לפי הירושלמי באלו משניות בברכות ובשבת ובעירובין ובפסחים ובסוכה דמפרש הטעם בכולהו לענין ברכה דזימון ולענין מצה של דמאי ולענין אחרוג של דמאי דמפרשינן בש"ס דילן הטעם דמגו דאי בעי מפקר לנכסי' משא"כ לשיטת הירושלמי קשה להבין בטעמא דב"ש וב"ה במה פליגין:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:2:3
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:2:3](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/3:1:2:3)

ונראה לפענ"ד דלשיטת התלמוד בבלי ושיטת הירושלמי שניהן אזלי לטעמם דאיתא בתוס' ז"ל דמס' ב"מ (דף כ"א ע"ב) ד"ה דאימתי הפקר פטור מן המעשרות היינו דווקא שהפקיר קודם מירוח אבל לאחר גמר מלאכה הפקר חייב במעשרות ולכאורה קשה לי במס' מע"ש (פ"ג) ומובא בש"ס דילן במס' מכות (דף כ' ע"א) ר"ש בן יהודה אומר משום ר"י לא נחלקו ב"ש וב"ה על פירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מע"ש שלהן ויאכל בכל מקום ועל מה נחלקו על פירות שנגמרה מלאכתן ב"ש. אומרים יחזור מע"ש שלהם ויאכל בירושלים וב"ה אומרים יפדה ויאכל בכל מקום ע"כ ובירושלמי שם גרסינן אמרו ב"ה לב"ש אין אתם מודים לנו בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מע"ש שלהם ויאכל בכ"מ אף פירות שנגמרה מלאכתן כן אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שהוא יכול להפקירן ולפוטרן מן המעשרות תאמרו בפירות שנגמרה מלאכתן שאינו יכול להפקירן ולפוטרן מן המעשרות א"ל ב"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא להפקירן ולפוטרן מן המעשרות ע"כ הרי לפנינו דזה הוא פלוגתא בין ב"ש וב"ה דלב"ש לאחר גמר מלאכה חייב במעשרות ולב"ה אף בהפקיר לאחר גמר מלאכה פטור והר"ש ז"ל מקשה ממשנה (דפ"ק דפיאה) ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח דמשמע לאחר מירוח לא מהני הפקר [ומתרץ דהתם בירושלמי מוקי ההיא מתניתין כב"ש בלא"ה משום קושיא אחריתא] עכ"פ שמעינן דפלוגתא היא בירושלמי בין ב"ש וב"ה ואליבא דב"ה פטור בהפקר אף לאחר מירוח אולם על התוס' ז"ל לא קשה דשיטת הש"ס דילן ע"כ דהפקר לאחר גמר מלאכה חייב במעשרות דגרסינן במס' פסחים (דף ל"ה ע"ב) גבי מצה של טבל מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל רבינא אמר אפילו תאמר ד"ה מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבד יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ בלבד אלא אף משום בל תאכל טבל וכו' ולכאורה קשה הא חמץ הוי הפקר דחשיב אינו שלו והפקר פטור מן המעשרות ואם כן היכי משכחת לה חמץ וטבל כאחת הא הוי תרתי דסתרי ואין לאמר דכל עיקר הטעם דהפקר פטור מן המעשרות הוא מן ובא הלוי אין לו חלק ונחלה ממה שיש לך ואין לו חייב אתה ליתן לו יצא הפקר שידך וידו שוין בו וחמץ הוא אסור בהנאה ואין ידך וידו שוין בו ז"א מלבד מה שבארתי (בפ"ק דפיאה) דפטור הפקר הוא בלא קרא דובא הלוי והקרא מיבעי לן לענין הפקר עימורין, מלבד זה נמי אינו דגרסינן בירושלמי (פ"ק דמעשרות) הטעם דהקדש פטור הוא נמי מובא הלוי מאחר שאין ידך וידו שוין בו כמו שידך וידו שוין בו וה"נ מאחר שאין ידך וידו שוין בו כמו שידך וידו שוין בו וא"ל דעד כאן לא פטור הפקר ממעשרות אלא בשהפקיר הוא בעצמו אבל לא בשנפקר ממילא ע"י הפקר שהפקירה תורה ג"ז אינו דהיא איבעי בירושלמי (פ"ק דשקלים ופ"ו דפיאה) ומסקינן שם דהוי הפקר גמור לפטור אף מן המעשרות אף בהפקר ב"ד וא"כ קשה איך משכ"ל חמץ וטבל בהדדי כיון דהוי חמץ ממילא אין כאן איסור טבל וע"כ מוכח דהפקר לאחר גמר מלאכה חייב במעשרות [ולכאורה יש להק' ג"כ משיטת הירושלמי במס' פסחים פרק כ"ש דגרסינן שם ארבעת רבעים בפני עצמן וחימצן וארבעת רבעים בפני עצמן ועירבן אם התרו בו משום תאכל חמץ בפסח לוקה משום אוכל טבל אינו לוקה אבל אם עירבן ואח"כ חימצן אם התרו בו משום אוכל טבל לוקה משום אוכל חמץ בפסח לוקה וקשה ג"כ כנ"ל כיון דהוי חמץ א"כ אמאי לוקה משום אוכל טבל אבל ז"א דהתם לא נחית רק לענין אין איסור חל על איסור, ואיכא למימר דקאי שם אליבא דריה"ג, משא"כ בש"ס דילן לרבינא דקאמר אפילו תימא ד"ה קשה כנ"ל] וע"כ מוכח דאם הפקיר לאחר מירוח חייב במעשרות וכיון שכן אזלי התלמודים לטעמם דלכאורה קשה למה קאמר מגו דאי בעי מפקר לנכסי לימא מגו דאי בעי מפקר לדמאי והפקר פטור מן המעשרות בשלמא בטבל גמור לא קשה דהא כיון דמדאורייתא לא חזי לא אמרינן מיגו ולא הוי לכם על ידי מיגו אבל בדמאי דאמרינן מגו קשה כנ"ל ומצאתי קושיא הזאת בס' מהר"ם חלאווה ז"ל ומתורץ דלאחר מירוח אין הפקר פטור ממעשרות כשיטת התוס' ז"ל הנ"ל והוא לשיטת הש"ס דילן אבל לשיטת הירושלמי דלבית הלל בשהפקיר לאחר מירוח פטור ממעשרות אם כן באמת אין צריך למיגו דאי בעי מפקר נכסי אלא מיגו דאי בעי מפקר לדמאי והשתא ב' התלמודים אזלי לטעמם הש"ס דילן סבירא ליה דהפקר לאחר גמר מלאכה חייב במעשרות וליכא בזה פלוגתא בין ב"ש וב"ה ע"כ ל"ל מיגו דאי בעי מפקר לדמאי אבל לשיטת הש"ס דילן פליגי ב"ש וב"ה בהא דעניים אוכלין דמאי דלב"ה עניים אוכלין דמאי ולב"ש אין מאכילין את העניים דמאי ופליגי ב"ש וב"ה במיגו דאי בעי מפקר לנכסי דלב"ה שייך מיגו דאי בעי מפקר לנכסי ולב"ש לא שייך מגו דאי בעי מפקר לנכסי ולשיטת הירושלמי דלכו"ע עניים אין אוכלין דמאי וליכא בזה פלוגתא בין ב"ש וב"ה וליכא מגו דאי בעי מפקר לנכסי אבל פליגי במגו דאי בעי מפקר לדמאי דלב"ה איכא מגו דאי בעי מפקר לדמאי ולב"ש ליכא מיגו דאי בעי מפקר לדמאי:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:2:4
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:2:4](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/3:1:2:4)

אבל קשה בהך סוגיא לשיטת הרמב"ם ז"ל דפסק (בפ"י מהל' מעשרות) דעניים מחויבין לתקן הדמאי א"כ האיך יעמוד כל הנך משניות דברכות ושבת ועירובין ופסחים וסוכה הנ"ל:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:2:5
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:2:5](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/3:1:2:5)

ונראה לפענ"ד דלהרמב"ם ז"ל שיטה אחרת בזה הסוגיא דהנה התוי"ט ז"ל כתב דהרמב"ם ז"ל בחיבורו חזר ממה שפירש בפי' המשניות דבפי' המשניות כתב לחלק בין גבאי צדקה דסיפא לבין הרישא דמאכילין את העניים דמאי דבגבאי צדקה העניים מתקנין וברישא העניים אוכלין בלא תיקון משום דברישא מיירי דהעניים אוכלין סעודה אחת משא"כ בגבאי צדקה דהעניים חולקין ביניהם מנה יפה, משמע מזה דברישא העניים אוכלין בלא תיקון ואלו בחיבורו כתב דגם ברישא העניים מתקנין:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:2:6
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:2:6](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/3:1:2:6)

ונראה לפענ"ד דהרמב"ם ז"ל אזיל בחדא שיטה, דנדייק לשון הרמב"ם ז"ל שם וז"ל שם (בפ' י"א) מותר להאכיל את העניים ואת האורחין דמאי וצריך להודיען והעני עצמו והאורח אם רצו לתקן מתקנין, ובפ' י"ב ז"ל גבאי צדקה גובין סתם מכל אדם ומחלקין סתם והרוצה לחקן יתקן עכ"ל ולכאורה קשה למה בפ' י"א כתב אם רצו לתקן בלשון אם ובפ' י"ב כתב והרוצה לתקן יתקן הו"ל לכתוב ברישא ג"כ כן וצריך להודיען והרוצה לתקן יתקן אלא ע"כ מוכח דס"ל דברישא אין חוב על העני לתקן אלא באם רוצה אבל בגבאי צדקה דהוא מנה יפה כשמחלקין ביניהם כפי' המשניות ז"ל הנ"ל בוודאי חוב על העני לתקן והבע"ב אינו מחויב ליתן מתוקנין כדברי ב"ש במתניתן אלא מחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן ופי' הירושלמי אליבי' שפיר עולה כהוגן דר"י מוקי בעניי חבירים דכל עיקר דהקילו בעניים הוא להקל עלינו מצות צדקה והכנסת אורחים ס"ל לר"י דווק' בשביל חבירים הקילו אבל לא בשביל ע"ה ומוקי בעניי חבירים ובאכסניא חברים כר' יהושע ואמר לו ר' יוסי דאם אומר את כן לא נמצא נועל דלת בפני ע"ה ומוקי בעניי ע"ה ובאכסניא עכו"ם, וע"ז מסיים תני וצריך להודיעו שמא ירצה להחמיר על עצמו ופריך ע"ד דר"י ניחא על דעתי' דר' יוסי קשה ומשני מפני אחד שהוא מתקן שמא ירצה להחמיר על עצמו ונמצא לדעת הגר"א ז"ל דהטעם דר"י דמוקי בעניי חבירים הוא משום דנאמן שיעשר ולדעת הרמב"ם ז"ל דהטעם דהקילו הוא בשביל להקל הצדקה וראיתי בר"ש ז"ל דס"ל דגם בסיפא גבי גבאי צדקה ס"ל נמי דהא דנקט והרוצה לתקן יתקן הוא נמי באם שהעני רוצה להחמיר על עצמו וגריס בלשונו בלשון המשנה אם רצה לתקן יתקן בלשון אם וז"ל ודבר תימה לר' יונה מ"ש עני ע"ה הא חבירים נמי אי לא בעי לא מעשרין כדמוכח בעובדא דר"י ותני נמי מתניתן אם רוצה לתקן יתקן, ואם לנו קאי גבי אכסניא וכו' עכ"ל הרי מזה סעד לדברינו דמפרש דתלוי ברצונו אי לא בעי לא מעשרן והרוצה לתקן הוא מטעם חומרא מי שרוצה להחמיר על עצמו ולא אליבא דדינא אבל הרמב"ם ז"ל מפרש להסיפא דמדינא חייב לעשר וברישא נקט בלשון אם כלומר אי בעי מעשר ודו"ק:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:5:1
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:5:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/3:1:5:1)

תמן במאכילו מן המנוין ברם הכא במאכילו מן האבוס עי' בפנים מה שביארנו בע"ה דזהו כההיא ברייתא המובא בירושלמי במס' כתובות (רפ"ז ובפ' ב' ד"ג) אין ב"ד פוסקין לאשה מזונות מדמי שביעית אבל ניזונית היא אצל בעלה בשביעית ויעשה אותה כפועל שאינו יפה שו"פ הדא אמרה לא עשו אותה כפועל שאינו יפה שו"פ והמפרשים ז"ל מבארים שם דהא דמביא הגמ' ראי' מהאי ברייתא דאין מזונות האשה ד"ת הוא מהסיפא דהברייתא מהא דניזונית עם בעלה בשביעית ואי דאורייתא הוא ה"ל כפריעת חוב ולפי הסוגיא דידן מוכח להיפך דבניזונית אצל בעלה מן המנוין לא חשיב כפריעת חוב אלא הענין הוא על פי מה שביארנו בסוגיא דכתובות (דף מ"ז ע"ב) בשיטת התוס' ז"ל דאפילו לרשב"ל דמע"י עיקר מ"מ אינו יכול לומר צאי מע"י במזונותיך היכי דלא ספקה. אבל הרשב"א ז"ל מובא בשטמ"ק (בריש פרק המדיר) דכתב שם דלרשב"ל דס"ל (בדף נ"ח ע"ב) במס' כתובות דמתוך שיכול לכופה למע"י דמע"י עיקר דלדידיה יכול לאמר לה צאי מע"י במזונותיך אע"ג דלא ספקה וקשה לי' לדידי' קושית התוס' ז"ל במס' כתובות (דף מ"ז ע"ב) דאפי' לרשב"ל דמע"י עיקר מ"מ אינו יכול לאמר לה צאי מע"י במזונותיך בדלא ספקה כמו דמוכח בריש המדיר (דף ע' ע"ב) והיינו דמשני הגמר' המתניתין דאמר לה צמע"י במז' ופריך א"ה פרנס למה לי ומשני בדלא ספקה וא"כ יקשה אליבא דר"ל מאי א"ל כמו דפריך על ר"ה דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה ממתניתין דקונם שאני עושה לפיך כמו כן יקשה לרשב"ל מהך מתניתין דהמדיר ובאמת קשה מאד הוכחת התוס' ז"ל לדעת הרשב"א ז"ל:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:5:2
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:5:2](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/3:1:5:2)

ונראה לפענ"ד לתרץ בע"ה ע"פ מה דגרסינן בירושלמי בריש פרק המדיר ויש אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני כמ"ד אין מזונות האשה מד"ת כהדא דתני אין ב"ד פוסקין לאשה מזונות מדמי שביעית וצ"ל מפירות שביעית אבל ניזונית היא אצל בעלה בשביעית ויעשה אותה כפועל שאינו יפה שו"פ הדא אמרה לא עשו אותה כפועל שאינו שו"פ ע"כ והפי' של המפרשים ז"ל לא הבנתי וקשה להבין. ונראה לפענ"ד לפרש ע"פ מה דגרסינן בירושלמי בפ' שני ד"ג הרי שבא ממנה"י ואשתו תובעת מזונות ואמר צאי מע"י במזונותיך שומעין לו וכו' ר' ירמי' אמר בשאין מע"י כדי לפרנסה ופריך כהדא שומעין לו כמ"ד אין מזונות לאשה מד"ת כהדא דתני אין ב"ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית אבל ניזונית היא אצל בעלה בשביעית ע"כ ומבואר הענין כך דיש לחקור בהא דתקנו חכמים מזונות תחת מעש"י למ"ד מעש"י עיקר אם הוא בתורת חוב דעשאו חכמים חוב על האשה על מע"י וחוב על הבעל למזונות ולא שיהא המזונות פירעון על מעשי ידיה אלא חוב בפני עצמה זה חייב מזונות וזאת חייבת מרש"י או דילמא המזונות הוא בתורת פירעון על מעש"י ויש נפ"מ בין אם הוא חוב בפני עצמו או הוא פירעון על מע"י דאם הוא חוב בפני עצמו כל אתד חייב בחובו ואע"פ שאינה מספקת אבל אם הוא פירעון על מעש"י בדלא ספקה פטור כיון דהוא פירעון על מעש"י ועוד נפ"מ בענין דשביעית דגרסינן בירושלמי (ברפ"ק דמס' מע"ש) אר"י מ"ת אין מוכרין אותו כר"מ ברם כר"י בדין הוא שיהא מותר למוכרו מה וכו' מע"ש שפורעין חובו מדמיו לא כ"ש הא אשכחן דפורעין מע"ש מדמיו כמו דתנינן תמן משך הימנו מעשר בסלע וכו' משך הימנו מעשר בשתים ועמד בסלע נותן סלע של חולין וסלע של מעשר שלו א"ר יוסי שניא היא דמשעה ראשונה מע"ש חייב אלו הי' חייב לו ינתן לו מעשר יאות וכו' ע"כ וה"פ דר' ירמי' מדייק מהך מתניתין דפירעין חוב ממע"ש דבמשך הימנו מעשר בשתים ועמד בסלע מחלל בפדיון בעד סלע אחת של חולין ומשלם לו בעד חוב סלע הב' ממע"ש אלמא דמשלמין חוב ממע"ש וע"ז קאמר לו ר' יוסי דממשנה הזאת אין להוכיח. דשניא הכא דמשעה הראשונה מעשר מחויב לו דהא לקח ממנו מע"ש וחייב לו בעד מע"ש אילו הי' חייב לו חוב של חולין ופרע לו ממעות מע"ש יאות הי' מוכח דמותר לפרוע חוב ממעית מע"ש אבל הכא דהחוב שחייב לו הוא בעד מע"ש וכיון שהחוב הוא מע"ש גופי' מותר לפרוע ממעות מע"ש עיי' בתוי"ט ז"ל במשנה משך הימנו כו' שם ותמצא כן. היוצא לנו מזה דדווקא לפרוע מע"ש בעד חוב דחולין אסור אבל לפרוע ממע"ש בעד חוב של מע"ש גופה מותר ולפ"ז אם החוב הוא על הבעל החיוב דמזונות לא בפירעון בעד מעש"י אלא חוב בפני עצמו שפיר פוסקין מזונית לאשה מפירות שביעית דלא שייך בזה אין פורעין חוב מדמי שביעית דהא לא הוי פירעון בעד מעש"י דחולין אלא חוב בפני עצמו דחייבוהו חכמים לזון את אשתו מהפירות שיש בביתו וכיון דבשנה השביעית פירות שביעית בביתו משועבד הפירות שביעית גופה לאשתו ולא הוי פירעון הפירות הללו בעד מעש"י דחולין אלא הם חוב בפני עצמם והתוב הוא בפירות שביעית בעצמם דהם בעצמם משועבדים לאשה לא בעד מעש"י דחולין אבל אם המזונות דתיקנו חכמים הם בתורת פירעון בעד מעש"י דחולין אין פוסקין מזונות מפירות שביעית בעד חוב של חולין:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:5:3
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:5:3](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/3:1:5:3)

ועפ"ז אתא הירושלמי כפתור ופרח בע"ה דאי מזונות הוא ד"ת נמצא דהחוב הוא מזונות עצמה ולא בעד מעש"י דחולין והחוב הוא בפירות שביעית עצמן ע"כ דפוסקין מזונות משביעית לאשה דבהא לא שייך אין פורעין חוב משביעית כההיא ירושלמי דרפ"ק דמע"ש הנ"ל אלא ע"כ אין מזונות האשה מד"ת אלא מדרבנן, וס"ל להירושלמי דמדרבנן הוא מעש"י עיקר כרשב"ל (בדף נ"ח ע"ב) הנ"ל והמזונות דתקנו חכמים לא בתורת חוב בפני עצמו אלא בתורת פירעון על מעשי ידיה ע"כ אין ב"ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית, אבל ניזונית היא אצל בעלה בשביעית דכיון דאוכלת עם הבעל לא שייך פריעת חוב [עיי' בר"ש ז"ל (פ"ק דמע"ש) אבל נותנין זל"ז מתק"ח דמפרש במזמין אצלו דמותר עיי"ש] ופריך ויעשו אותה כפועל שאינו יפה שוה פרוטה דאפילו דמזונות מתק"ח למה אין ב"ד פוסקין מזונות מפירות שביעית משום דהוי בתורת פירעון על מעש"י, דלמא עשאו חכמים חוב בפני עצמה על הבעל ולא בתורת פירעון כמו דמצינו דחייבה התורה מזונות לפועל הוא חוב בפני עצמה על הבע"ב ולא בתורת פירעון בעד שכרו דהא אפילו אינו שו"פ אוכל מן התורה והכ"נ הוא בתורת חוב בפני עצמו ולא בעד מעש"י ואפילו אינו מספקת נמי חייב במזונות דלאו פירעון הוא אלא חוב בפני עצמו וכל אתד חייב חובו ומסיק הדא אמרה שלא עשאו אותה כפועל שאינו שו"פ אלא דהחוב הוא בעד פירעון מעש"י וע"כ אין ב"ד פוסקין מזונות מדמי שביעית ע"כ שפיר מוכיח ר' ירמי' בפ' שד"ג מהך מתניתא דאין ב"ד פוסקין מזונות מדמי שביעית הנ"ל דבלא ספקה נמי יכול לומר לה צאי מע"י במזונותיך דלא הוי חוב בפני עצמו אלא פירעון בעד מעש"י:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:5:4
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:5:4](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/3:1:5:4)

ועפ"ז יתורץ היטב מה דהקשינו על הרשב"א ז"ל דליפריך לרשב"ל האיך מיתוקם המתניתין דר"פ המדיר דאי בדא"ל צאי מע"י במזונותיך פרנס למה לה כמו שהוכיחו התוס' ז"ל הנ"ל ולפי דברינו יתורץ בטוב טעם דנפ"מ בין אם נימא דמזונות הוא חוב בפני עצמו או דהוא בתורת פירעון על מע"י דאם הוא בתורת חוב חייב לה תומ"י ומשועבד הוא לה על מזונות דיום המחרת דהשעבוד הוא על כל הימים ולא בכל יום נתחדש לה החיוב כמו שכ' הרשב"א ז"ל בתשו' ומובא בש"ך ז"ל חו"מ סימן ע"ב ולמד ממשנה דף ק"ב מהפקחים עיי"ש אבל לרשב"ל דמעש"י עיקר ולדידי' בדלא ספקה נמי פטור לדעת הרשב"א ז"ל וע"כ הוא בתורת פירעון על המעש"י וא"כ נהי נמי דמשועבד לה מעיקרא לפרוע על המעש"י דהא ע"כ דהשעבוד דמזונות לכו"ע הוא מנשואין ולא דבכל יום נתחדש החיוב כמו שכ' הרשב"א ז"ל בראי' גמורה מ"מ אפילו למ"ד דהוי מזונות פירעון על מעש"י שייך נמי דמשועבד לה מעכשיו בפירעון מזונות על מעש"י שתעשה לו מחרת וכמו דמצינו דאדם יכול לשעבד עצמו היום לפרוע החוב שילוה למחר ומשועבד מעכשיו כדאי' בשו"ע חו"מ (סי' ס"א ס"ז) ומקורו מתשו' הרא"ש ז"ל וכ"כ רש"י ז"ל במס' כתובות (דף י"ט ע"ב) גבי שטר אמנה דמשעבד עצמו מעכשיו באם ילוה יהא משועבד מעכשיו אבל דוקא לאחר שילוה למחר משועבד מהיום אבל בשלא לוה כלל לע"ע אינו משיעבד על מחר אלא באם שילוה מחר משועבד מעיקרא עיי"ש במס' כתובות שם בר"נ ז"ל, וא"כ ה"נ ניהי דמשועבד לה השתא לפרוע על מעש"י דלמחר אבל כ"ז דלמחר לאחר שעשתה מעש"י משועבד לה מעיקרא אבל כ"ז שלא עשתה מע"י דלמחר אינו חייב לה לפרוע עליו א"כ שפיר חל הנדר אף דלא אמר לה צאי מע"י במזונותיך אע"פ דלמחר כשתעשה מע"י מחויב הוא למזונות למפרע מ"מ חל השתא הנדר דהא באמת קי"ל דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ורק עיקר הקושיא דפריך בגמ' היכי מצי מדיר לה משום דאלמוהו רבנן שעבודה כדאיתא בתוס' ז"ל (דף נ"ט ע"ב) והוא מטעם דאל"כ יפקיע כל בע"ח ממונו ע"י קונים עיי"ש וזה לא שייך בשטר אמנה שמשעבד עצמו לפירעון מעכשיו באם ילונו למחר בזה אינו מפקיע ממונא מבע"ח דהא רשות ביד הבע"ח שלא ילונו למחר ואם מלוה אותו למחר הוא מעצמו מפקיע ממונו דידי' בשלמא אי מזונות חוב בפני עצמו בזה שפיר מפקיע ממונו מבע"ח ע"י קונם דכן בשנים שחייבים זל"ז כל אחד חוב בפני עצמו אלמוהו רבנן שעבודא דשניהם דלא יפקע כל אחד ממונו מבע"ח ע"י קונם, הגם דאם יפקיע אחד ממונו ע"י קונם לאח"כ יפקיע ג"כ האחר את חובו ממנו, מ"מ הוא מפקיע ממונו מבע"ח ע"י קונם ומה בכך שהאחר לאח"כ ג"כ יפקיע לפיכך גבי קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר ותנינן סתמא אפילו אין המע"י עודפים על המזונות הרי דאלמוהו רבנן לשעבודא שלא תפקיע חובה ע"י קונם הגם דגם הוא יפקיע חובו כנגד מ"מ אלמוהו רבנן לשעבודא אבל לרשב"ל דהמזונות היא פירעון בעד המע"י והוא משועבד לה מעכשיו לפרוע על מע"י דמחר היכי שייך אלמוהו לשעבודא הא רשות בידה שלא ליתן מע"י למחר וממילא לא תפקע החוב ואם היא נותנת מחר המע"י היא בעצמה מפקעת חובו ואפילו לרשב"ל דמע"י עיקר מ"מ באינה ניזונית המע"י לעצמה כדאיתא (בדף נ"ח ע"ב) אפילו למ"ד יכול הרב לאמר לעבד וכו' אבל בע"ע לא וכ"ש אשתו א"כ לא שייך אלמוהו גבי מזונות והיכי פריך כל כמיניה דמפקע לשיעבודא והתנן קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר אלמא דאלמוהו מאי דמיון הוא קונם שאני עושה לפיך למזונות דהתם המע"י הוא בתורת חוב דהא כשהמע"י עודפים ג"כ משועבדת והכא במזונות הוא בתורת פירעון אלא עיקר הקושיא הוא לשיטת ר"ה אבל לרשב"ל בוודאי חל הנדר ולמחר כשנותנת מע"י וחל שעבודא על המזונות דהא אם ישאל על נדרו ישלם לה דהא החוב חל על המזונות רק אריא דנדר רביע עלה ע"כ עד שלשים יעמיד פרנס יתר מכאן יוציא ויתן כתובה ואין להקשות לרשב"ל למה לא יאמר לה צאי מע"י במזונותיך בשלמא לר"ה מיירי בדלא ספקה אבל לרשב"ל קשה למה יוציא יאמר לה צאי מע"י במזונותיך ז"א דע"י נדר צריך להוציא לאחר שלשים דשמעי בה אינשי וזילתא מלתא כדאיתא בגמ' וכן צ"ל לשיטת הירושלמי דמשני דאין מזונות האשה מד"ת ולפיכך חל הנדר ולמה לאחר ל' יוציא לא תתן לו מע"י לשיטת ר' ירמי' בירושלמי דס"ל בפירוש בדלא ספקה פטור ויאמר לה צאי מע"י במזונותיך ע"כ דע"י נדר זילא בה מלתא כדאיתא בגמ' וז"ב ומשיטת הירושלמי לר' ירמי' מוכרח כדעת הרשב"א ז"ל דלרשב"ל בלא ספקה פטור ודו"ק:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:4:4:1
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:4:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/3:4:4:1)

כאן קופה בקופות כאן פירות בפירות, והרמב"ם ז"ל פסק (בפי"א מה' מעשר) וכתב וז"ל המפקיד פירותיו אצל העכו"ם הרי הן כפירות של העכו"ם שחזקתו להחליף הפקדון והאיך דינם, אם היו פירות שלא נגמרה מלאכתם ונגמרה ביד ישראל אחר שלקח הפקדון מפריש מעשרותיו כמו שביארנו ואם הוא פירות שהפקיד טבלים ונגמרה מלאכתן חייב להפריש שמא לא החליף העכו"ם, ולפיכך יראה לי שהמעשרות שיפריש ספק אבל אם הפקיד אצלו מתוקנין א"צ להפריש כלום שאפילו החליף העכו"ם פטורין כמו שביארנו בה' תרומות דגנך ולא דגן העכו"ם עכ"ל, ולכאורה קשה דגרסינן במס' בכורות (דף י"ב ע"ב) תנן המפקיד אצל העכו"ם כפירותיו, ר"ש אומר דמאי אר"א להפריש כו"ע לא פליגי כי פליגי ליתנן לכהן ת"ק סבר ודאי חלפינהו ובעי מיתנהו לכהן ור"ש סבר דמאי, ופרש"י ז"ל ספק חילפן ספק לא חילפן כו' עכ"ל ז"ל עיי"ש, הרי דס"ל דהאי כפירותיו דתני במתניתן הוא ודאי דודאי חילפן עכו"ם, וא"כ אמאי פסק הרמב"ם ז"ל לשיטתו דס"ל דמירוח העכו"ם פוטר וכשהפקיד אצלו טבלים חייב להפריש מספק שמא לא החליפן העכו"ם, וא"כ אמאי הגמרא במסכת בכורות (דף י"א) הנ"ל דקאי אליבא דמ"ד דס"ל דמירוח העכו"ם אינו פוטר ובשהפקיד אצלו מתוקנים צריך להפריש ודאי אמאי והא הוי ספק שמא לא החליפן העכו"ם, וכמו דלהרמב"ם ז"ל דס"ל דמירוח העכו"ם פוטר חייב להפריש מספק שמא לא החליפן וה"נ אם מירוח העכו"ם אינו פוטר הו"ל להפריש מספק שמא החליף אבל לא ודאי, דהא שמא החליפן, וזהו קושיא אלימתא לכאורא, אבל אתי שפיר ע"פ סוגית הש"ס בירושלמי פ"ג דמעשרות ופסקי הרמב"ם ז"ל דגרסינן שם בזמן שהרוב מכניסין לבתיהן אוכל מהן ארעי ומתקן ודאי ובזמן שהרוב מכניסין לשוק אסור לאכול מהן ארעי ומתקן דמאי כו' מכניסין לבתיהן מתקנין ודאי וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מה' מעשר הכ"ג) ע"ש בכ"מ ז"ל גבי מחעמ"ח והכניס לבתיהן ודאי משום דכיון דהכניס לתוך הבית ומכיון דהוא מחעמ"ח מכנסו לתוך הבית הרי טבל לפנינו לא אתא ספק ומוציא מידי ודאי לפנינו עכ"ל ז"ל, אלמא היכא דהוא ספק אם נתחייב כלל בתרומה דשמא לא נטבל כלל הר"ז דמאי אבל כשודאי נטבל וספק הוא משום שמא הוא מן מכניסי לשוק וכבר הפריש תרומה או שמא הוא מן מכניסי לבית ולא הפריש תרומה צריך להפריש תרומה גם כן אף שהוא ספק שמא הוא מאותן שכבר הפריש תרומה מכל מקום אין ספק מוציא מידי ודאי והכא נמי דכותי' דכשהוא ספק אם היא מפירות ישראל שכבר הפריש' תרומה או מן העכו"ם ועדיין לא הפריש תרומה מחויב בתרומה, ודמי ממש לספק אם הוא ממכניסי לשוק או לבית מחמעמ"ח דקי"ל ודאי כשהכניסו לתוך הבית וה"נ דכוותי' לשיטת הגמרא למ"ד דמירוח העכו"ם אינו פוטר וכשהפקיד אצלו חולין מתוקנים דהוי ספק שמא הוא מן העכו"ם ולא נתקן עדיין או שהוא של ישראל ונתקן, א"כ לפ"ז אין ספק מוציא מידי ודאי בודאי טבל וספק מתוקן ע"כ מפריש ודאי אבל בספק טבל הוי דמאי כלומר ספק ע"כ לשיטת הבבלי דחיישינן שמא החליפן הוי ודאי אבל להרמב"ם ז"ל דחיישינן שמא לא החליפן הוי ספק משום דלשיטת הבבלי הוי ספק שמא הוא מתוקן אבל להרמב"ם ז"ל הוי ספק שמא הוא טבל וע"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל כשהפקיד טבל הוי דמאי כלומר ספק, וכן מבואר הכלל הזה גם במשנה מפורשת במס' מכשירין (פרק ב') המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהן כו' מחעמ"ח דמאי כו' אוצר שישראל ועכו"ם כו' מחעמ"ח ודאי הרי החילוק מבואר דבס' טבל הוי דמאי ובס' מתוקן הוי ודאי עיין בהרע"ב ז"ל שם, ובזה ניחא ג"כ מה דלכאורה צ"ב לשיטת הראב"ד ז"ל דביארנו דלשיטתיה ז"ל הוא דתנינן במתניתן אצל העכו"ם כפירותיו פי' דהוי ודאי דמחלק הגמרא בין הרישא להסיפא דגבי קופות ברישא הוי דמאי אבל בסיפא בפירות הוי ודאי משום דחזקה שודאי החליף אע"פ דמסיק דאינו פוטר טבל ברור במקום אחר דהוי ספק שמא הוא כבר מתוקן דשמא לא החליף א"כ קשה אמאי הוי ודאי יהי' ג"כ ההפרשה ספק ולמה יתן לכהן נימא הממע"ה אבל לדברינו ניחא שפיר דהא כלל בידינו בודאי טבל וספק מתוקן צריך למיתב לכהן משום דאין ספק מוציא מידי ודאי וע"כ לענין גוף הפרשה צריך להפריש ודאי וליתן לכהן משום דאין ספק מוציא מידי ודאי, אבל לפטור טבל במקום אחר בזה אמרינן להיפך דאין ספק מוציא ודאי טבל ברור שבמקום אחר, והא דבדמאי בעלמא א"צ ליתן לכהן הגם דהוי ודאי טבל וספק מתוקן ז"א דהא בדמאי לא הוי ספק כלל דהא מה"ת הולכין אחר הרוב ורוב ע"ה מעשרין הן, רק חומרא בעלמא שהחמירו חכמים, ומפורש כדברינו זה בתוס' ז"ל במס' ב"ב (דף פ"א ע"ב) ד"ה אלא דבספק אם קיים מצות נתינה הוי ס"ד ולחומרא ובדמאי הוא משום דהוי מדרבנן ועיין בחיבורינו בשו"ת רידב"ז סימן י"ד דמבואר כמה יסודות ע"ז, והא דהכא בטוחן הוי דמאי משום דבטוחן לא הוי ספק השקול אלא דקרוב הדבר שלא החליף משום דמתיירא להחליף שמא לא יכוין במלואם ובכ"מ דמירתת סמכינן ע"ז לגמרי להיתרא רק הכא חומרא בעלמא הוא דהוי דמאי, וכ"כ מפורש במל"מ ז"ל גבי קופות בקופות משום דמתיירא אמרינן קרוב הדבר שלא החליף וז"ב בע"ה:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:4:5:1
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:4:5:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/3:4:5:1)

ולא על יאות הוי ר"ח מתריס לקבל ר' אחא, הוא סיום מסוגיא הזאת השייך למכ' ע"ז ושם גרסינן ולא על יאות ר"ח מתריס לקבלי', פי', דהתם גרסינן באיבעי' מהו כפירותיו ממש בשם ר"ח בעי קומי ר"מ מה כפירותיו ממש וע"ז מסיים בתר דא"ל ר"מ ולכל דבה, ולא על יאות הוי ר"ת מתריס לקבלי', ופי' לזה הוא עפ"מ דגרסינן במס' ע"ז (דף ל"ב ע"א) המפקיד יינו אצל עכו"ם אסור בשתי' ומותר בהנאה, ופריך והתנן המפקיד פירותיו אצל עכו"ם הרי היא כפירות של עכו"ם למעשרות ולשביעית הבמ"ע כגון שיחד לו קרן זוית עיי"ש ועיין הירושלמי דסוגיא דידן יאיר עינינו בע"ה מה דגרסינן שם והתנן המפקיד פירותיו אצל העכו"ם הרי הוא כפירות של עכו"ם למעשרות ולשביעית, ולכאורה קשה הא זהו משנה דידן ולמה נקט המשנה בצורה אחרת ולא כמו שהיא שנוי' במשנה דידן דגרסינן הרי הוא כפירותיו ותו לא מידי ולמה מביאה הגמרא בצורה אחרת אבל לפי הירושלמי הזה ניחא שפיר דהא לפי איבעי' דר' ירמי' יש מקום לפרש המשנה הרי הוא כפירותיו דהרי הוא כפירותיו ממש ר"ל פירותיו של ישראל ופוטר טבל ברור במקום אחר דודאי לא חלפונהו א"כ לא היה קשה כלל מהמשנה הזאת, אך מכיון דהגמרא ס"ל פירוש המשנה כר"ז לכל דבה ע"כ מביא המשנה בלשון זה בפירוש דהרי הוא כפירותיו של עכו"ם למעשרות ולשביעית, ועי"ז יאיר עינינו בירושלמי שם (בפ"ב ה"ג) דגרסינן שם הפקידו אצלו אסור בשתי' ומותר בהנאה ר"ז בעי קומי ר' יוסי מה במיחד א"ל במפקיד אתא ר"א בשם ר"י שלש יינות הן כו' הפקידו אצלו בחותם אחד אסור בשתי' ומותר בהנאה, א"ר ירמי' קומי ר"ז חמי מה אמר לא אמר אלא בחותם הא בלא חותם אסור בשתי' ובהנאה הורי לר' לעזר במיחד והוי ר"ז חדי בה, תמן תנינן אצל העכו"ם כפירותיו ר"ש אומר דמאי ר"ח בעי קומי ר"מ מה כפירותיו ממש פוטר טבל במקום אחר א"ל ולכל דבה ולא על יאות ר"ח מתריס לקבלי' הפקידו אצלו בחותם ר"ח ור"מ חד אמר אסור וחד אמר מותר ע"כ, ופירושו מבואר היטב לפי דברינו דעל הא דקאמר הפקידו אצלו אסור רק בשתי' אבל מותר בהנאה קשה לי' לר"ז קושית הש"ס דילן ממתניתן דידן דאצ"ל העכו"ם כפירותיו ומפרש ג"כ כפירותיו של עכו"ם ע"ז בעי ר"ז קומי ר' יוסי לאוקמי במיחד, כמו בש"ס דילן שיחד לו קרן זוית ור' יוסי קאמר ליה דז"א אלא מיירי במפקיד, ואינו מבואר לנו מפני מה ניחא לי' לאוקמי במפקיד ולא קשה ממשנה דידן או דר"ל דמתניתן דידן פירושו כפירותיו ממש פוטר טבל ברור, כלומר כפירותיו של ישראל או דס"ל ג"כ דפירושו דמתניתן כפירותיו הוא כפירותיו של עכו"ם אך דשאני הכא דמיירי בהפקיד אצלו בחותם ע"כ מותר בהנאה, משא"כ במתניתן דידן דמיירי בהפקיד אצלו בלא חותם, ואך ר"ז דמוקי במיחד משום קושיא ממתניתן דידן ס"ל דר"י מיירי נמי במפקיד סתם כמו במתניתן דידן וע"כ מוקי במיחד ואתא ר"א בשם ר"י שלש יינות כו' הפקידו אצלו בחותם אחד אסור בשתי' ומותר בהנאה ע"ז א"ל ר"י לר"ז דר"ז דרצה לאוקמה במיחד משום הקושיא ממתניתן דידן ע"ז א"ל חמי מה אמר לא אמר אלא בחותם הא בלא חותם אסור בשתי' ובהנאה וא"כ א"צ לאוקימתא דידך במיחד והורי ר"ל במיחד כר"ז וחדי ר"ז ע"ז, ואח"כ גרס הגמרא המשנה דידן ומה דמפלפלין עלה ר"ח ור"מ דר"ח סבר מימר כפירותיו ממש ר"ל כפירות של ישראל ור"מ השיב לו ולכל דבה ומסיק הגמרא דלא יאות הא דר"ח מתריס לקבלי' כמו דמסיק דהא בהפקידו אצלו בחותם ר"ח ור"מ חד אמר אסור וחד אמר מותר וא"כ אפילו למאן דמתיר הוא דוקא בחותם [כדאמר לעיל] אבל בלא חותם אסור ואיך רצה לומר במתניתן דידן אפילו בלא חותם כפירותיו ממש של ישראל דפוטר טבל ברור במקום אחר, וזה ברור מאד ודוק:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:4:8:1
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:4:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/3:4:8:1)

בעון קומי' מ"ט א"ל כד תסאבין אנא אומר לכם פי' כשתזקינו אגלה לכם טעם הדבר כן מביא מהרא"פ זצ"ל בשם תשו' ר"ב אשכנזי זצ"ל מה הוה מימר להון הוא שייך לקמן כפי' הפ"מ ז"ל ומוכח היא. רשב"א בעי ניחא לטהרות לא אמר להון מפני גדר טהרות לקדשים לא אמר להם מפני גדר למעשרות לא אמר להון ואילו הוה אמר להון מה הוה מימר להון גבי מעשרות כמ"ד מאיליהון קיבלו עליהן את המעשרות כן גירסא האמיתי בל"ס וכן הוא במהרא"פ ז"ל ומוכח הוא שכן היא ולהסביר הענין הזה בע"ה לאמיתה נראה לפענ"ד ע"פ מה דגרסינן לקמן במס' תרומות (פ"ו) דאיתפלגין גזל תרומה מאבי אמו כהן ר"י אמר משלם לשבט רשב"ל אמר משלם לעצמו א"ר יונה כך היה משיב רשב"ל לר"י ע"ד דתימר משלם לשבט והתנינן גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשין וקרן וישלם ג' ר"י בשם ר"י התורה אמרה יצא ידי גזילו ע"כ:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:4:8:2
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:4:8:2](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/3:4:8:2)

וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י דה' תרומות וז"ל שם בה' ק"ו הגוזל תרומה ואכלה משלם קרן וחומש אחד שהחומש שחייב בו משום תרומה יצא בו ידי גזילו שנאמר ונתן לכהן את הקודש אינו חייב אלא בחומש של קודש בלבד כו' וכתב הראב"ד ז"ל בהשגות וז"ל א"א נ"ל שיש כאן שיבוש ומה בין גזל וגנב הלא ונתן לכהן את הקודש בין גנב וגזלן משמע ובשניהם אינו משלם אלא חומש אחד ולמה לא ישלם ב' חומשין בגזלן כמו בגנב והסוגיא שבירושלמי הטעתו שראה גזל תרומה משל אבי אמו כהן ואח"כ ראה גנב תרומת הקדש ואבוה ובכל ענין נשתבש ודומה שלא ראה הסוגיא דרשב"ל הקשה על ר"י שאמר בגזל תרומה משל אבי אמו כהן דמשלם לשבט והקשה עליו מהמשנה גנב תרומת הקדש משלם שני חומשין וקרן אחד ע"ד דתימר משלם לשבט וישלם ג' ר"י בשם ר' יוחנן התורה אמרה יצא ידי גזילו פי' בקרן אחד יצא אע"פ שיש עליו חיוב לשבט וחיוב לגזבר והגה כי גנב וגזלן אחד הן שהרי הקשה לו מגנב לגזלן ועלה לו התירוץ ג"כ לשניהם עכ"ל והענין חמור להבין כונת השגת הראב"ד ז"ל ועמלתי להבין כונת הכס"מ ז"ל ולא זכיתי להבין ומה שאינני מבין ביותר הוא דהא משנה מפורשת היא במס' ב"ק (דף ק"ח) דהגוזל את אביו ונשבע לו ומת אביו דמשלם ליורשיו וא"כ היכי שייך למימר דפליגי בזה ר"י ורשב"ל וגם מהרא"פ ז"ל תמה מאד על הכס"מ ז"ל וכן הפ"מ במהר"פ ז"ל תמה על הכס"מ ז"ל ופי' בענין אחר ולא זכיתי להבין דבריהם ז"ל:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:4:8:3
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:4:8:3](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/3:4:8:3)

ונראה לפענ"ד לפרש הירושלמי ע"פ שיטת הראב"ד ז"ל וע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל דהראב"ד ז"ל מפרש הכי דמקשה רשב"ל לר"י דס"ל דמשלם לשבט למה תנינן גבי גנב תרומת הקדש ואכלה משלם ב' חומשין וקרן אחד למה משלם קרן אחד ישלם ג' קרנים אחד להקדש שאין בהקדש תשלומי כפל וב' קרנים לשבט קרן וכפל בשלמא לדידי' דס"ל משלם לעצמו ניחא דאינו משלם לעצמו רק החומש דהא דכתב רחמנא לשלם קרן וחומש הקרן הוא משום גזילה והחומש הוא משום כפרה [וכן מוכח בירושלמי תרומות (פרק שביעי) ובכתובות (פ"ג)] א"כ לרשב"ל דלא חשב לי' כמו שנטל מן השבט אלא חשיב דאכל תרומת עצמו ולא שייך תשלומי קרן דהא אינו מחויב להשיב הגזילה לשבט ואינו משלם רק חומש לעצמו ומשלם ב' חומשין חומש אחד להקדש וחומש אחד לעצמו בעד תרומה וקרן להקדש אבל לדידך דס"ל דמשלם לשבט דחשיב כמו שגזל מן השבט וא"כ צריך לשלם להשבט הקרן ג"כ ומשלם להשבט קרן וחומש גבי תרומה משל אבי אמו כהן א"כ הכא דאכל תרומת הקדש דהתרומה הוא להקדש ולא לשבט א"כ לר"י חשיב כמו דאכל תרומה משל אבי אמו כהן דצריך לשלם קרן וחומש להשבט א"כ ה"נ צריך לשלם קרן וחומש להשבט וכיון דהוי גניבה ובגניבה מחויב כפל א"כ צריך לשלם ג' קרנים קרן אחד להקדש וב' קרנים לשבט דלא גרע מאכל תרומת עצמו דמשלם להשבט קרן וחומש דחשיב כמו שלקח מן השבט אליבא דר"י כמו שפסק הרמב"ם ז"ל שם בה' ק"ב עיי"ש דהאוכל תרומת עצמו משלם להשבט קרן וחומש כיון דפסק כר"י וא"כ כשאכל תרומת עצמו משלם קרן והחומש להשבט וה"נ כשאכל תרומת הקדש משלם קרן וחומש להשבט וכיון דהכא מיירי בגניבה א"כ צריך לשלם גם כפל להשבט ונמצא דצריך לשלם ג' קרנים אבל לדידי' דס"ל דהאוכל תרומת עצמו לא חשיב כמו שלקח מן השבט אינו משלם רק חומש לעצמו ולא קרן דהא הקרן הוא בשביל הגזילה דמחויב בהשבה להשיב הגזילה וחומש הוא משום כפרה דעיקר כפרה תלוי בהפרשה כדאיתא בתוס' ז"ל במס' כתובות (דף ל' ע"ב) עמ"ש דעיקר כפרה תלוי בהפרשה [והא דפסק הרמב"ם ז"ל בה' ק"ב דמשלם קרן וחומש באוכל תרומת עצמו היינו לפי מה שפסק כר' יוחנן דמשלם לשבט] וא"כ ה"נ בתרומת הקדש אינו משלם רק חומש לעצמו וחומש להקדש וקרן אחד להקדש אבל לר"י צריך לשלם ג' קרנים ומשני ר"י בשם ר' יוחנן התורה אמרה יצא ידי גזילה פי' תיבת ידי גזילה דהקרן הוא משום מצות השבה שמחויב להשבת הגזילה והתורה אמרה שאינו מחויב רק בהשבת גזילה אחד ובקרן אחד יצא ידי גזילה אע"פ שיש עליו חיוב לשבט וחיוב לגזבר ונתן לכהן את הקודש שאינו מחויב רק בקודש אחד כן שיטת הראב"ד ז"ל אבל בגזל תרומה ונשבע לו דיש עליו ב' חומשין חומש דגזילה וחומש דתרומה מחויב ב' חומשין כמו בגנב תרומת הקדש דמשלם ב' חומשין כלשונו ז"ל הלא ונתן לכהן את הקודש בין גנב וגזלן משמע ובשניהם אינו משלם רק חומש אחד ע"כ כוונתי' דאם מונתן לכהן וגו' נתמעט חומש אחר א"כ נתמעט גם חומש דהקדש דהא ונתן לכהן כתיב משמע דבנתינת לכהן החומש דתרומה נפטר משאר חומשין אלמא דבחומשין לא אמרינן דיצא בחומש אחד והיינו דמקשה על הרמב"ם ז"ל דהרמב"ם ז"ל פסק דבגזל תרומה אינו משלם רק חומש אחד דלמה אינו משלם ב' חומשין כמו בגנב דהוא בה' דלעיל גבי גנב תרומת הקדש דמשלם ב' חומשין אלמא דלא אמרינן מונתן לכהן את הקודש מיעוטא לב' חומשין וזהו כונת הראב"ד ז"ל דהא דממעטינן מונתן לכהן את הקודש היא מה' דהקודש דהוא ה' הידוע קודש אחד ולא ב' א"כ הכי מקשה דמתחילה פסק הרמב"ם ז"ל דמשלם ב' חומשין ובה' כ"ו כתב הגוזל תרומה ולמה בכל הלכות לעיל כתב הגונב הא בגנב ונשבע ג"כ משלם חומש ואלא ע"כ דלדעתו ז"ל חלוק גנב מגזלן דהא דממעטינן מונתן לכהן את הקודש ב' חומשין הוא מיירי בגזל תרומה מכהן אבל בגנב לא נתמעט ע"כ בגנב תרומת הקדש משלם ב' חומשין משא"כ בגזל דהתם נתמעט ב' חומשין ע"ז מקשה מה בין גנב לגזלן הלא ונתן לכהן את הקודש בין גנב בין גזלן במשמע ובשניהם אינו משלם אלא חומש אחד ואלא מדמשלם בגנב ב' חומשין ולא נתמעט ב' חומשין בגנב כן נמי לא נתמעט בגזלן ולמה לא ישלם ב' חומשין בגזלן ע"כ כתב שהסוגיא בירושלמי הטעתו שמחלק בין גזלן לגנב הוא משום לשון הירושלמי התורה אמרה יצא ידי גזילו ומדייק דווקא גזילה דבגזל מכהן ליכא ב' חומשין משא"כ בגנב והרמב"ם ז"ל מפרש להירושלמי תיבת התורה אמרה יצא ידי גזילה הכי פירושא דרשב"ל הקשה לר"י ע"ד דתימר משלם לשבט והתנינן גנב תרומת הקדש ואכלה משלם ב' חומשין וקרן אחד וישלם ג' ה"פ דישלם ג' חומשין דהא התנא נחית לאשמעינן דיש אוכל אכילה אחת חייב עליו ב' חומשין הא משכחת לה ג' חומשין דחומש אחד על הגניבה כגון דנשבע בעליו בשלמא לדידי' לא משכחת לה חומש דשבועת דגניבה דהא אין שבועה להקדש ואפילו נשבע מעצמו הא וכיחש בעמיתו כתיב ולשבט אינו שייך שבועת כפירה דהא אינו משלם לשבט אבל לדידך דמשלם לשבט החומש א"כ משכחת לה שבועת כפירה ונמצא דחייב בג' חומשין וא"כ משכחת לה ג' חומשין ומשני ר' יוסי בשם ר"י התורה אמרה יצא ידי גזילה כלומר דבחומש של תרומה פטור מחומש דגזילה וע"כ פסק הרמב"ם ז"ל דבגזל תרומה ונשבע ואכלה אינו משלם רק חומש דתרומה ונפטר מחומש דגזילה ומפרש תיבת התורה אמרה יצא ידי גזילה ה"פ נפטר בחומש דתרומה מן חומש דכפירת גזילה ואבל הראב"ד ז"ל מפרש תיבת יצא ידי גזילה פי' השבת קרן דהוא שגזל ממנו ונמצא דלשיטת הראב"ד ז"ל לא נמצא כלל דין זה בירושלמי דבחומש אחד של תרומה נפטר מחומש דכפירת גזילה ולפיכך כתב דהירושלמי הטעתו ומקשה על שיטתו דלמה בה' כ"ד גבי הגונב תרומת הקדש צריך לשלם ב' חומשין ומ"ש חומש דכפירת גזילה והא שכ' ולמה לא ישלח ב' חומשין בגזלן כמו בגנב כונתו להלכה דלעיל בגונב תרומת הקדש וזה כונתו למה איכא ב' חומשין בתרומה והקדש וליכא ב' חומשין בתרומה וגזילה ואין לומר דהתם בהקדש מיירי בגנב והכא הוי גזילה ז"א דמר בין גנב לגזלן הא ונתן לכהן את הקודש בין גנב בין גזלן משמע וכן מפרש הפ"מ ז"ל עיי"ש אבל הרמב"ם ז"ל למד הך דינא מיר שלמי מתיבת התורה אמרה יצא ידי גזילה. ומה דהק' הראב"ד ז"ל מ"ש חומש דכפירת גזילה מחומש דגנב תרומת הקדש דהתם משלם ב' חומשין והכא נפטר בחומש דתרומה הא מקרא זה דונתן לכהן את הקודש דבחומש דתרומה נפטר מחומש דגזילה כן נמי משמע בגנב תרומת הקדש נפטר בחומש דונתן לכהן את הקודש דתרומה מחומש דהקדש דהא ונתן לכהן כתיב וא"כ בנתינת הקודש דכהן צריך להיות פטור מחומש דהקדש נראה לפענ"ד לתרץ בטוב טעם דגרסינן בירושלמי (פ"י דמס' תרומות) שם א"ל ר"ז לר' איסי תרתין מילין אמרין בשם ר' יוחנן ולית אתון אמרין מהן אמר ר"י יצא ידי גזילה ולית אתון אמרין מהו כדין ונתן לכהן את הקודש מכיון שנתנו לו יצא ידי גזילה, אתון אמרין בשם ר' יוחנן מקום שחיטתה שם תהא שרפתה ולית אתון אמרין מינהין מהו כדין ר"א בשם ר' הושעיא על פרשה ישרוף מה את ש"מ ר' ירמיה בשם ר' אימי מקום פרישתה מחיים שם תהא שריפתה ע"כ וגרסינן בבבלי במס' זבחים (דף קי"ג) שתטה שלא כנגד הפתח ר' יוחנן אמר כסולה ושחט והזה פרש"י ז"ל הזאה מפרש בה והזה אל נוכח וגו' ורשב"ל אמר כשירה אל מחוץ למחנה ושחט ואיתמר נמי שרפה שלא כנגד הפתח ר' יוחנן אמר פסולה ור' אושעיא אמר כשירה ר' יוחנן אמר פסולה ושרף והזה ור' אושעיא אמר כשירה על פרשה ישרוף מקום שפירשת למיתה שם תהא שריפתה פרש"י ז"ל מקום שנפשה יוצאה בגמר פירכוסה וליציאת נפשה שלא קבע לה הכתוב מקום עכ"ל ונמצא דלפי הדרש של על פרשה ישרוף דלא דרשינן ושרף והזה כשירה שלא כנגד הפתח משא"כ בשחיטה דמקשינן להזאה בעינן כנגד הפתח דווקא א"כ הכא דקאמרינן אליבא דר"י דדרשינן על פרשה ישרוף מקום פרישתה מחיים הוא כמו דאמרינן התם לרשב"ל אל מחוץ למחנה דקפדינן דווקא שיהא חוץ למחנה אבל לא כנגד הפתח א"כ נמצא דלהמימרא דר' יוחנן ולפי הטעם יש קולא גדולה בין הטעם להמימרא דלפי המימרא צריך להיות השריפה במקום שחיטה ומקום השחיטה הוא כנגד הפתח ושלא כנגד הפתח פסלה, משא"כ לפי הטעם צריך להיות השריפה רק מחוץ למחנה לכן יש נפ"מ בין המימרא דהתורה אמרה יצא ידי גזילה בין הטעם דילפי הטעם מונתן לכהן את הקודש יש קולא ג"כ גבי חומש דהקדש דמה נפ"מ בין חומש דתרומה וגזילה לבין חומש דתרומה והקדש דכיון דבנתינת לכהן החומש דתרומה נפטר בזה לחוד כמו שהק' הראב"ד ז"ל הנ"ל, ומצינן דר' יוחנן קאמר ב' המימרות בלא הטעם דקאמר ר"ז לר' איסי תרתין מילין אמרין בשם ר' יוחנן ולית אתון אמרין מהם כפי' המפרשים ז"ל מהרא"פ ופ"מ ז"ל דלא אמריתון לן הטעם וב' מימרות אלו דאיתמר בשם ר' יוחנן בלא הטעם חדא לענין טהרות בפרה אדומה וחדא לענין קדשים דיש נפ"מ דלפי הטעם יש קולא בזה ובזה ולמה באמת אמר ר"י המימרא בלא הטעם הוא משום דקאמר סתמא התורה אמרה יצא ידי גזילו דאילו קאמר הטעם הוי מקילין נמי גבי קדשים דיפטור מחומש וכן הוי מקילין גבי פרת חטאת שלא כנגד הפתח, וא"כ אמר סתמא התורה אמרה יצא ידי גזילו, ולא פירש הטעם כדי שבאמת גבי הקדש ישלם חומש משום גדר מדרבנן כדי שלא יבואו לאכול קודש כיון דלא ישלם חומש ולא רצו רבנן שהאוכל קודש יפטר מתומש וע"כ נקיט המשנה דהגונב תרומת הקדש משלם ב' חומשין והוא מדרבנן וזה מפורש בירושלמי דמכלתין דר' יוחנן קאמר הקולא חכמים ממש והוי לקולא בעין קומי מה טעם דלפי האי קולא תלינן בישראל אחד ולמה אין הולכין אחר הרוב אמר להם כד תסאבין פי' כשתזקינו ולא רצה לגלות הטעם בזה וע"ז פריך [ר' שמעון בר בא כגי' הגר"א ז"ל] ניחא לטהרות לא אמר מפני גדר טהרות לקדשים לא אמר מפני גדר קדשים פי' הא דמצינו לר"י דלא אמר הטעם בקדשים ובטהרות ניחא לקדשים מפני גדר קדשים לפיכך לא אמר הטעם דלא יהא קולא בקדשים וגדר לקדשים ולטהרות לא אמר הטעם דלא יהא קולא בטהרות ומפני גדר טהרות אלא למעשרות לא אמר להון ואילו הוי אמר לן מה הוי מימר להון כלומר דמהו הטעם דהוי אמר להון דיהא בזה קולא גדולה בהטעם יותר מהמימרא דנימא לפיכך לא אמר לון מפני גדר ומשני כמ"ד מאליהם קיבלו עליהו את המעשרות זהו הטעם ע"כ לא רצה לגלות להם הטעם דמעשרות מאיליהן קיבלו מפני גדר. ועפ"ז מתרץ קשית הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל ודוק:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:4:10:1
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:4:10:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/3:4:10:1)

ר"ש אומר מפריש ונוטל דמים מן השבט ורבנן אמרי מפריש ואינו נוטל דמים מן השבט וכו', עיין בפנים בדברינו ועיין לקמן (בפ"ה ה"ח) ותמצא שבזה מחולק הירושלמי עם הבבלי דלהבבלי בתרומת חו"ל אינו נוטל דמים מן השבט ומחויב גם מצות נתינה ולהירושלמי בתרומת חו"ל אינו מחויב רק להפריש אבל לא מצות נתינה, ודע דלהראב"ד ז"ל דגרס לעיל תמן את אמר לטוחן העכו"ם דמאי והכא את אמר ודאי וס"ל דרבנן לחומרא ור"ש לקולא הוא דקאי הסוגיא שם ע"פ אוקימתא זאת דמוקמינן רבנן לחומרא ור"ש לקולא דרבנן ס"ל ודאי דצריך למיתב לכהן ולר"ש דמאי א"צ למיתב לכהן, אבל לפי מה דמסיק דילמא על עיקר טבלו של עכו"ם איתאמרת נתפרש המשנה דרבנן לקולא ור"ש לחומרא ורבנן ס"ל דפטור לגמרי אף מדרבנן לשיטת הירושלמי ורק הראב"ד ז"ל בנה יסידותיו על שיטת הבבלי דמירוח העכו"ם חייב מדרבנן כמו שמבואר בשנו"א ז"ל ולהבבלי לא קשה קושית הירושלמי דאפילו כתרומת חו"ל אינה ז"א דהבבלי ז"ל דתרומת חו"ל מחויבת ג"כ בנתינה כמו שמבואר לקמן בדברינו בע"ה (בפ"ה ה"ח) עיי"ש וכן לשיטת הרמב"ם ז"ל דלא גרס והכא את אמר ודאי אלא כפירותיו וס"ל גם בסוגיא דלעיל דרבנן לקולא מ"מ הסוגיא דבסמוך לפני זה דפריך על ר"י בן קבסוי ממתניתן דידן דתנינן אצל העכו"ם כפירותיו ס"ל נמי דלחומרא הוא כהאי סוגיא דידן דנפ"מ בין רבנן ור"ש דלרבנן נוטל דמים מן השבט ולר"ש אינו נוטל דמים מן השבט אבל להמסקנא ס"ל לרבנן דמירוח עכו"ם פוטר לגמרי ופטור לת"ק מהפרשה כלל דתלינן בפירותיו של עכו"ם ולא חיישינן לדמאי שמא החליף בשל ע"ה אבל ר"ש ס"ל דחיישינן שמא החליף בשל ע"ה והוי דמאי ודו"ק:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:4:10:2
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:4:10:2](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/3:4:10:2)

הדרן עלך מאכילין את העניים דמאי


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:4:10:3
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:4:10:3](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/3:4:10:3)

בגין דחשדתין ותקינתין, עיין בפנים שנתפרש לפרש"י ז"ל בר"פ אע"פ במס' כתובות ולפי' הרמב"ם ז"ל מתפרש בגין דחשדתיך ותקינתין ר"ל דאתה תקנתין ואתקריין מקרה הזה שחזרה למקומה והשיב לו מתקונין הוויין דכבר תקנתי אותם ע"פ ביטול ברוב ודוק: