## Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Ketubot Chapter 3

###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Ketubot 3:1:13:1
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Ketubot 3:1:13:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Ketubot/r/3:1:13:1)

**והתני החוסם את הפרה משלם ששת קבין כו' עד ולא לשולחיו.** הסוגיא הזאת חמורה מאד ונראה בע"ה לפענ"ד דה"פ עפ"מ דגרסינן במתניתין במס' מכות דף ה' מעידים אנו באיש פלוני שחייב לחבירו חמשים זוז ונמצא זוממין לוקין ומשלמין שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין דברי ר"מ ומובא במס' כתובות דף ל"ב ע"ב ופרש"י ז"ל במס' כתובו' הנ"ל דהמקרא המביאן לידי מלקות אינו מביאן לידי תשלומין מלקות מלא תענה ותשלומין מכאשר זמם וכיון דשני שמות הן חייב על שניהן עכ"ל ז"ל והק' בתוס' ז"ל וז"ל פרש"י משום דאתו מב' קראי כו' וקשה דכ"ש אי הוי כתיבי בחד קרא כו' עי"ש. ונראה לפענ"ד בפרש"י ז"ל דכך כונתו ויומתק מאד בע"ה דהנה הא דעדים זוממין משלמין כאשר זמם הוא גזה"כ אפילו למ"ד דעדים זוממין ממונא הוא ולא קנס מ"מ גזה"כ הוא דממונא הוא ובלא גזה"כ הוי רק דינא דגרמי ומכ"ש שלא נעשה עדיין ע"פ כדקי"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא דגזה"כ הוא דמשלמין כאשר זמם וכ"ש לר"מ דס"ל דעד"ז קנסא הוא והנה מאיזה טעם קנסן התורה אי משום דעברו על האיסור דלא תענה ע"כ קנסן התורה או לאו משום האיסור אלא משום הפסד ממון וגזה"כ הוא דמשלם ההפסד של חבירו ואף דבעלמא אין תשלומי ההפסד של חבירו עד שיפסידו לו במעשה ולאחר שנעשה ההפסד והכא בעד"ז גזה"כ הוא דמשלמין על ידי שרצו להפסידו וחייבן התורה מפני שרצו וזממו לעשות הפסד לחבירו והנה אם הי' נכתב בחד קרא לא תענה ועשיתם לו כאשר זמם הי' ע"כ הטעם דמשלמין כאשר זמם משום האיסור מלא תענה אבל עכשיו דנכתב בתרי קראי א"כ אין זה משום האיסור דל"ת והנה אם הי' משלם כאשר זמם משום האיסור ל"ת דל"ת א"כ כאשר קיבל מלקיות על העבירת ל"ח בודאי פטור מממון דהא אינו משלם משום ההפסד אלא משום העבירה וכבר קיבל העונש על העבירה אבל אי משום ההפסד דחבירו הוי התשלומין מה לן אם ילקה הלא המלקות מלקין אותו רק על העבירה דאיסור ל"ת אבל מה שחייבו התורה על ההפסד דחבירו למה יפטור וכי מי שעשה עבירה ונלקה יופטר מלשלם ממון לחבירו המגיע לחבירו והיינו דקאמר ר"מ שלא השם המביאן לידי מלקות מביאן לידי תשלומין כלומר דהתשלומין דעד"ז הוא לאו משום השם המביאן לידי מלקות ולא משום דעבר הל"ת הוא משלם ז"א מלא התשלומין הוא משום הפסד דחבירו ומנ"ל הא הוא משום דכתיבי בתרי קראי ומה שהק' בתוס' ז"ל על פרש"י ז"ל במס' מכות הנ"ל מהא דגרסינן במס' ב"מ דף צ"א גבי חסימה היא מני ר"מ הא דאמר לוקה ומשלם הא לאו דחסימה עם התשלומין הוא משם אחד ע"ז תירץ הרמב"ם ז"ל דאף אם לא הי' כתוב כלל הלאו דלא תחסום לא הי' שום תשלומין מ"מ השתא דכתיב ממילא חיוב התשלומין הוא משום והשיב את הגזילה והוי ב' שמות עיי"ש ומובא בשעמ"ק ז"ל במס' ב"מ דף צ"א ע"א עיי"ש פי' דגילתה לנו התורה שיש חיוב תשלומין עליו והוי כמו כל התשלומין [והא דצריך גבי עד"ז ב' קראי ואילו מקרא אחד הי' משם אחד ובלא תחסום הוי מקרא אחד יהוי ב' שמות ז"א דהא גבי לא תחסום לא כתיב מפורש דישלם רק דידעינן ממילא דחייבתו התורה ליתן מזונות בעת הדישה וכיון דיש חיוב התורה על המזונות ממילא הוי כמו שאר חיובים דהווין בכלל והשיב את הגזילה משא"כ הכא מלאו דלא תענה לחוד לא הוי ידעינן חיוב תשלומין אלא משום דכתיב מפורש חיוב התשלומין בתורה ואי הי' כתיב בחד קרא בתר לא תענה הי' במשמע דחייבה התורה לשלם מפני שעבר בלאו דלא תענה משא"כ התם דמכלל הלאו דלא תחסום ממילא ידעינן דחייבה התורה ליתן מזונות בשעת דישה משא"כ כאן בעד"ז דמכלל הל"ת דלא תענה לא שמעינן חיוב תשלומין רק ממה שגילתה לנו התורה בפירוש ואי הוי כתיב בתר לא תענה הי' משמע דחייב משום הקנס דעבר על לא תענה לפיכך כתבה התורה במקום אחר החיוב דתשלמין לאורי לן דחיוב בפני עצמה היא]. והנה בבא על אחותו נערה לענין קנס לענין לוקה ומשלם אף דהוא משם אחד כלומר דהא הא דמשלם קנס הוא לאו משום הפסידא דידה דהא משלם בושתה ופגמה אלא ע"כ הוא קנס על ביאתו בעבירה ממילא כיון דהעבירה הוא באחותו דלוקה על הביאה וכיון דמשלם על הביאה כבר בגופו א"כ לא ישלם קנס דהוא משום הדבר שהביאו לשם מלקות הביאו לידי תשלומין וא"כ יקשה האיך קאמר רשב"ל במכלתין דף ל"ג ע"ב דמתני' דאילו נערות ר"מ היא והא ר"מ נמי ס"ל דאינו לוקה ומשלם רק כשהדבר שהביאו לידי מלקו' לא הביאו לידי תשלומין אכן ז"א דהא דמשלם קנס לאו משום ביאת זנות ז"א אלא משום דאנס אותה בע"כ וכן על שפיתה בתו שלא בידיעתו והראי' דבמפותה יתומה דברצונה היא אינו משלם קנס אף דהוי ביאת זנות הרי דהקנס אינו משום ביאת זנות אלא על האונס ולפיכך גבי אחותו אף דלוקה על הביאת זנות הזה מ"מ משלם קנס משום האונס דהא נלקה אף בבא על אחותו ברצונה ע"כ ניחא שפיר הא דמוקי רשב"ל מתני' כר"מ אבל זה דווקא לשיטת הבבלי אבל לשיטת הירושלמי המובא בתוס' ז"ל במכלתין דף כ"ט ד"ה ואשת אחיו שהוא חולק על הבבלי וס"ל דאף במפותה יתומה חייב בקנס [ובאמת בירושלמי מחלוקות בין אמוראים בפרקין הוה] ע"כ דהקנס אינו משום האונס אלא משום הביאת זנות דאי משום האונס הרי אין כאן אונס כלל ואין כאן חיוב כלל לא על האונס ולא על הפיתוי ומה לן דא"י למחול הא אין כאן חיוב כלל א"ו דהוא משום ביאת עבירה וכמו דהבא על א"א מחויב מיתת ב"ד ועל אחותו חייב כרת ועל שפ"ח אשם כל אחד כפי חיובו שחייבה התורה כמו כן הבא על נערה מאורסה סקילה כן הבא על נערה פנוי' משלם קנס והכל משום העבירה כל אחד כפי ענינו ממילא כשהזנות היא באחותו נלקה ע"ז והאיך ישלם הא ר"מ מודה ג"כ באם שהדבר המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין כיון שנלקה נפטר וע"פ היסודות הללו אתא הירושלמי כפתור ופרח והתני החוסם את הפרה משלם אף לחכמים ומשני ה"נ שכן החוסם פרתו לוקה וכמו חלב ותרומה כדלעיל ואף דהכא גבי לאו דחסימה הא דבא לידי תשלומין הוא מכח הל"ת דלא תחסום כדאיתא בתוס' ז"ל הנ"ל מ"מ לוקה כיון דהלאו משכח"ל בלא התשלומין דהא בחוסם פרתו לוקה ג"כ כדלעיל דמודו רבנן בזה ואימתי בעינן ב' שמות רק דווקא במקום שלא משכח"ל מלקות בלא תשלומין אבל במקום שמשכח"ל זבל"ז לא בעינן ב' שמות כמו דאפילו בב' שמות ס"ל נמי לרבנן דאין לוקין ומשלמין ומ"מ במקום דמשכח"ל זבל"ז לא בעינן ב' שמות וע"ז אמר ר' יוסי שכן מחויבי מיתות כלומר אף במחויב מיתה ביד"ש ג"כ כן כדמסיק גנב תרומת הקדש ואכלה לוקה ומשלם מ"מ הפסידו ממון דאף דשניהם במיתה ביד"ש ואילו בהקדש לחוד דקי"ל כי יאכל פרט למזיק אילו הזיק הי' פטור מתשלומין וכל חיובא הוא משום האכילה ונמצא חיוב התשלומין הוא משום העבירה דאכילה וכיון שיצא כל עיקר חיוב התשלומין משום האכילה ועל האכילה כבר מחויב מיחה ביד"ש וא"כ מאותו שם שמביאו לידי מיתה ביד"ש מביאיו לידי תשלומין [דהא הגמ' לא ס"ל דכיון דאגבי' קני' דאל"כ ל"ל גבי תרומה וחלב הטעם שכן האוכל תרומת עצמו וכן חלבו] והי' פטור אבל מכיון דמשכח"ל מיתה ביד"ש אף בלא תשלומין סבירא לך דחייב בתשלומין אף דבא מאותו שם כנ"ל גבי חסימה א"כ אף דבהקדש לא משכח"ל מיתה בלא תשלומין דהא לא משכח"ל קודש של עצמו אבל באוכל תרומת הקודש דאז משכח"ל המיתה בלא תשלומין משום התרומה בתרומת עצמו ע"כ הוי כמו גבי חסימה ולוקה ומשלם ואף דכבר נלקה על העבירה וכל עיקר חיוב התשלומין הוא משום העבירה וכבר נלקה אבל אף שהוא כבר נלקה מ"מ הפסידו ממון דהא ההפסד ממונא שלו לא נתמלא בהמלקות שלו ע"ז פריך ר"מ לר' יוסי ור"מ לשיטתו דס"ל בהל' זו דאף מפותה יש לה קנס ונמצא דהקנס אינו משום האונס [ולא משום הפגם דהא כבר נתן בה פגמה] אלא משום ביאת זנות א"כ באחותו נערה למה אין לה קנס לד"ה אף לדברי חכמים ואי משום דלוקה למה גרע מחסימה דה"נ נימא כיון דמשכח"ל מלקות בלא תשלומין באחותו בוגרת ולא איכפת לן מה שהוא משם אחד משום ביאת זנות אלא ע"כ דלא לקי ומשלם אחסימה בשלמא תרומה וחלב מודו רבנן משום דמשכח"ל מלקות בלא תשלומין משום דהתם הוי ב' שמות התשלומין משום ההפסד והמלקות משום העבירה משא"כ בחסימה ובנערה לא מהני מה שמשכח"ל מלקות בלא תשלומין כיון דהתשלומין הוא משום העבירה ע"ו מתרץ ר"מ תירוץ אחר דגבי אחותו באים כאחד אבל בחסימה אינם באים כאחד ובזה לא איכפת לן כיון דאינו שייך לוקה ומשלם ואימתי קפדינן על שום אחד היינו דווקא במקום דלוקה ומשלם כאחד לפיכך לר"מ דס"ל לוקה ומשלם קפיד על שם אחד וכן לרבנן אם נימא דמודו לו בחסימה שייך להקפדה דשם אחד אבל מכיון דבחסימה אינו ענין כלל לאינו לוקה ומשלם דאינן באין כאחד דכבר נתחייב במלקות קודם שבא לידי תשלומין ע"כ לא קשה מנערה לחסימה וע"ז התיב לו ר"ז ממצית גדישתו כו' וע"ז מתרץ ריבר"ח בשם תרי אמוראין חד אמר בחוסם בתרומה ובקדשים והילכך משלם ואינו לוקה לפי גי' הש"ס הכא דפריך אליבא דרשב"ל דלמה משלם הא הוי חייבי מלקות שוגגין וחד אמר ע"י שליח ולא קשה כלל מחסימה ולפי גי' הגמ' במס' תרומות דגרסינן מפורש גבי חסימה לוקה ומשלם נוכל לפרש חד אמר בחוסם בתרומה ובקדשים הוא כמו דמשני לעיל שכן האוכל חלבו וחסר כאן תיבת שכן וקאי אלעיל והוי כמו שאמר שכן בחוסם בתרומה ובקדשים דס"ל דמשלם וע"כ חייב אף בחולין מלקות ולא אמרינן הא בא חיוב התשלומין משום העבירה דלא תחסום ז"א דהא משכח"ל תשלומין בלא עבירה ובלא מלקות שכן בחוסם בתרומה ובקדשים משלם והוי כמו שכתב הרמב"ן ז"ל דגילוי דעת של תורה דיש כאן חיוב מזונות ונמצא דהתשלומין אינו בא מן העבירה וכמו דאמרינן לעיל שכן החוסם פרתו לוקה וכמו כן אמר עוד שכן אחריתי שכן החוסם בתרומה וכו' וחורנא אמר שכן ע"י שליח אבל מחוורתא הגי' דהכא ודוק:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Ketubot 3:4:4:1
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Ketubot 3:4:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Ketubot/r/3:4:4:1)

**א"ר אחא תיפתר שבא עליה עד שלא מת אבי' ומת אבי' כבר נראה ליתן לאבי'.** בהאי סוגיא אמרתי לתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל דהרעישו המפרשים ז"ל ליישבו דפסק בה' חובל פ"ד הי"א לענין האי איבעיא במס' גיטין דף מ"ב ע"ב גבי מעוכב ג"ש אי יש לו קנס או לא לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא או דילמא כיון דמחוסר ג"ש אדון קרינא בי' ת"ש הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ואי אמרת יש לו קנס וקנסו לרבו השתא חביל בי' אחריני יהבי לרבו חביל בי' רבו וגופי' יהיב לדידי' דילמא כמ"ד א"צ ג"ש כו' ע"ז פסק הרמב"ם ז"ל דהוי איבעיא דלא איפשיטא וז"ל ז"ל כל עבד שיצא לחירות ועדיין לא הגיע ג"ש לידו אין לו קנס ואחרים שחבלו בו אין יכול להוציא מהן לעצמו שעדיין לא גמר השיחרור ולא האדון יכול להוציא מהן שהרי לא נשאר לו בו קנין לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו יוצא בשינו ואיני נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו עכ"ל ז"ל וכתב הכ"מ ז"ל משום דהוי איבעיא דלא איפשיטא ובפ"ה מה' עבדים הוא פסק וז"ל ז"ל המפיל שן עבדו וסימא את עינו הרי יצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו וכל כיוצא בזה עכ"ל ז"ל וכתב הראב"ד ז"ל וז"ל דבריו ז"ל סותרים זא"ז שכבר כתב בה' חובל ומזיק שאינו משלם דמי עינו אלא א"כ תפס עכ"ל ז"ל והרעישו המפרשים ז"ל לתרץ עי' בכ"מ ז"ל ובמ"ע ז"ל ובב"ח ז"ל יור"ד ס' רס"ו ובט"ו ז"ל שם ובפנ"י ז"ל במס' גיטין שם ועוד קשה דכתב בפי"א מה' נזקי ממון ה"א וז"ל ז"ל וכל המעוכב ג"ש אין לו קנס הואיל ואין לו אדון שהרי יצא לחירות עכ"ל ז"ל עיי"ש:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Ketubot 3:4:4:2
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Ketubot 3:4:4:2](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Ketubot/r/3:4:4:2)

אמנם ע"פ הסוגיות הללו מובן בע"ה באר היטב דיש לדקדק דלמה בה חובל כתב בזה"ל יוציא בשינו בלשון הוה ובה' עבדים כתב בלשון עבר הרי יצא לחירות בשינו וכן לשון הרי מוכח ג"כ כן הרי כבר יצא בשינו ואבל ע"פ הסוגיות הללו מובן מאד דהנה גרסינן במתני' ר"פ נערה לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה עמדה בדין עד שלא בגרה כו' לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה ר"ש אומר אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה וגרסינן בדף מ"ב ע"ב בטעמא דר"ש א"ק ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה לא זיכתה תורה לאב אלא משעת נתינה אלא מעתה גבי עבד דכתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו ה"נ לא זיכתה תורה לאדון אלא בשעת נתינה ומשני יתן לחוד ונתן לחוד פרש"י ז"ל יתן לשון צווי ולעולם ונתן משמע דבר הנתון כבר עכ"ל ז"ל פי' דונתן משמע דזכה דווקא לאחר הנתינה אבל יתן אינו משמע דזכה דווקא לאחר הנתינה והנה הא דלא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה אליבא דהת"ק דקי"ל כוותי' ולמה לא שייך לאבי' הרי בא עלי' בנערותה בעודה ברשות האב פרש"י ז"ל בדף ל"ט משום דכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה אם נערה היא בשעת נתינה עכ"ל ז"ל הרי אף דהביאה היתה בנערות אבל מכיון דכתיב גבי נתינה נערה אינו זוכה האב עד שתהא נערה בשעת נתינה ושייך לעצמה ויש לחקור האיך הדין בעבד אליבא דהת"ק אם נחבל העבד ע"י אחר בעודו עבד ולא הספיק לעמוד בדין עד שנשתחרר אם שייך להעבד או להאדון והנה אודות האדון פשיטא דלא שייך להאדון דהא ה"נ כתיב יתן לאדוניו ובעינן ע"כ שיהא אדון בשעת נתינה דהא אין נ"מ בין האב לאדון אליבא דר"ש רק דנתינה דגבי אב לא זכה רק לאחר שכבר בא לידו וגבי עבד לא בעינן שכבר בא לידו אבל בזה דצריך שיהא אדון ונערה בעת נתינה בזה אין נ"מ ביניהם אבל יש לחקור אם שייך להעבד כמו גבי בוגרת דשייך לעצמה או לא דיש לכאורה לחלק דהתם גבי נערה הקנס שייך לה דלא אמרינן כיון שנסתלק יד האב יופטר לגמרי ז"א דגזה"כ הוא דלעצמה כמו דגרסינן בירושלמי פ"ד ה"א קנס מאימתי הוא מתחייב ר' יונה אמר משעה הראשונה ר' יוסי אמר בסוף מתיב ר' יוסי לר' יונה ע"ד דתימר משעה הראשונה והא תנינן עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הוא של אב וכו' לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הוא של עצמה ומשני כו' ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה מתיב ר' יונה לר' יוסי ע"ד דתימר בסוף והא תנינן עמדה בדין עד שלא בגרה כו' משבגרה הרי הוא של עצמה ובוגרת יש לה קנס ומשני כו' תחת אשר עינה לרבות שהיתה נערה ובגרה ע"כ הרי דהתם גזה"כ הוא משא"כ בעבד אם נשתחרר ונסתלק האדון פטור החובל ולמה שייך להעבד אבל ז"א דהא לפי קושיא דר' יונה דלא ס"ל הדרש דלרבות נערה שנתבגרה ניחא לשיטתו דמשעה הראשונ' והשעת בוגרת איני מפקיע הקנס אלא מן האב דבעינן נערה בשעת נתינה לאב ושייך לעצמה א"כ יקשה מנ"ל דשייך לעצמה כיון דל"ל הדרש מריבוי הכתוב אלא ע"כ כיון דנפקע האב שייך לעצמה דהא החוב הוא לה רק דזכתה רחמנא זכות הבת לאביה ומכיון שנסתלק זכות האב שייך לעצמה וה"נ גבי עבד דהא החבלה שייך לו כדכתב הראב"ד ז"ל ומובא בב"י ז"ל ובקצוה"ח ז"ל סי' תכ"ד עיי"ש דהאדון זוכה מהעבד ורק מכיון דהקנס שייך להאדון ע"כ הפקיע התורה הזכות שלו מהחבלה וזכה רחמנה להאדון משום דמה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא כדאיתא בתוס' ז"ל במס' גיטין הנ"ל וכיון שנסתלק זכות האדון ממילא שייך לו וכיון שכן ניחא שיטת הרמב"ם ז"ל דבה' חובל פסק המפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו דפירש יוצא בשינו לשון הוה ולא שכבר יצא הוא בע"כ ה"פ דפסקינן לדינו דצריך לצאת בשינו כלומר דהאדון מחויב לשחררו ואינו נותן לו דמי עינו דהא עדיין מעוכב ג"ש הוא והוא איבעיא דלא איפשיטא ע"כ אינו יכול להוציא מידו דמי עינו והוא כשפסקינן לדינו על העין קודם שקיבל ג"ש על שינו אבל בה' עבדים דכתב המפיל שן עבדו וסימא את עינו הרי יצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו דפירש יצא בשינו הוא לשון עבר כלומר דיצא כבר בשינו ופסקינן לדינא דעין אחר שכבר נשתחרר ע"י שינו וקמ"ל הרי שיצא בשינו תיבת הרי מדויק כלומר דמה שיצא לחירות הוא לאו בשביל עינו אלא בשינו וכלומר דהרי יצא בשינו ע"כ נותן לו דמי עינו והילכך בה' חובל דמחויב לשחררו אין אנו מחייבין ליתן לו דמי עינו משא"כ בה' עבדים דמיירי שלא הספיק לעמוד בדין על דמי עינו אלא לאחר שכבר נשתחרר דאז כשאנו מחייבין ליתן לו דמי עינו הוא אחר שיצא לחירות בשינו דהרי מה שיצא לחירות הוא בשביל שינו לחוד ע"כ כשאנו מחייבין או מחייבינן דמי עינו ולפיכך כתב בה' נזקי ממון הנ"ל לשון יצא שכבר יצא דשם כתב דאין לו קנס הוא בשביל שהממון כבר יצא לחירות ואין לו בו שום קנין כדכתב בה' חובל וע"כ כשמדבר מהחלק ממון שיצא כבר לחירות כתב בלשון שהרי יצא לחירות בלשון עבר ולפי הירושלמי דידן בבא על בתו דמוכח דהוא בעצמו כשבא על בתו עד שלא בגרה ובגרה דשייך לעצמה וה"ה בעבד שחבלו האדון גופי' ונשתחרר והסוגיא דמס' גיטין הנ"ל דמוקי לה כמ"ד דא"צ ג"ש למה לא משני דאתיא ככולהו תנאי רק דמיירי שתובע אותו בדין לאחר שיצא בג"ש בשביל שינו דז"א דהא בברייתא גרסינן נמי בלשון יוצא לשון הוה משמע דב"ד מחייבין אותו לשחררו וליתן לו דמי עינו ואין להק' למה לא משני כמו בסוגיא דידן גבי הבא על בתו תיפתר שבא עלי' ומת דאז שייך לה וה"נ לישני דקאי על היורשין דיוצא בג"ש ע"י שינו מהיורשין ונותן לו דמי עינו ז"א מלבד שזה דוחק לשון יחיד לשון ונותן לו דמי עינו דאי קאי על היורשין הול"ל בלשון רבים מלבד זאת הדוחק הלא סוף סוף יכנס בפלוגתת אמוראים ויקשה על אמימר דס"ל בדף מ' ע"א דאין לו תקנה בג"ש ע"י הגירשין א"כ יקשה לדידי' מהאי ברייתא ע"כ מוקי דהברייתא אתיא כהך תנא דס"ל דא"צ ג"ש ודוק:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Ketubot 3:5:4:1
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Ketubot 3:5:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Ketubot/r/3:5:4:1)

**ר"א שאיל בנות אנוסה מהו שיהא להן בתנאי כתובה פשיטא לי באנוסה דל"ל כו' עד סוף הסוגיא.** ופי' המפרשים ז"ל לא הבנתי ונראה לפענ"ד דה"פ עפ"מ דגרסינן במס' כתובות דף ל"ט ע"ב אע"פ שאמרו אונס נותן מיד לכשיוציא אין לה עליו כלום כו' מת יצא כסף קנסה בכתובתה ר"י בר"י אומר יש לה כתובה מנה במאי קמיפלגי רבנן סברי טעחא מאי תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה ור"י בר"י סבר הא נמי מצער לה עד דאמרה לא בעינא לך ע"כ והק' בתוס' ז"ל כיון דטעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלמנה מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה לא הי' להם לתקן אלא גרושה בלבד ואור"י ז"ל דמתוך שהוצרכו לתקן בגרושה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תקינו נמי לאלמנה משום חינא ומיהו לכתחלה לא היוו מתקנין משום חינא וקשה לרשב"א ז"ל הא דתני בהחובל וכן היא שחבלה בבעלה כו' וא"ת אמאי תנא הכא יצא כסף קנסה בכתובתה ליתני מת אין לה עליו כלום דהא לא תקינו רבנן אלא משום גרושה והכא מכח גרושה אין לתקן זאת דהא לא מצי לגרשה ואור"י ז"ל דה"נ כיון דשייך בה חינא כמו בשאר אלמנות אין לנו לשנותה משאר אלמנות להכי איצטריך דיצא כסף קנסה בכתובתה ולא חשו במה דאין לה כתובה עכ"ל ז"ל ולפ"ז מוכח לנו בדינא דמפותה אליבא דר"י בר"י לענין בנן נוקבין דבודאי ל"ל דהא לכאורה קשה לר"י בר"י למה יש כתובה לאלמנה באנוסה הא כל עיקר דתקנו כתובה לאלמנה משום חינא הוא רק משום גרושה ובגרושה הוא משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ובגרושה אליבא דרבנן שלא שייך שלא תהא קלה בעיניו להוציאה מ"מ הי' לאלמנה כתובה משום חינא משום דאין לשנותה משאר אלמנות ואעפ"כ ל"ל והוא משום דיצא כסף קנסה בכתובתה א"כ לר"י בר"י נמי לא יהי' לה כתובה באלמנה משום דיצא כסף קנסה בכתובתה דהא אין נ"מ בין ת"ק ור"י בר"י רק בהא דגרושה דרבנן ס"ל שממילא לא שייך באנוסה קלה בעיניו להוציאה ור"י בר"י ס"ל דשייך קלה בעיניו להוציאה ורק ע"י שיש לה כתובת מנה לא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל לענין אלמנה אין נ"מ ביניהם וכמו לרבנן ל"ל משום הסברא דיצא כסף קנסה בכתובתה כן נמי לר"י בר"י למה יש לה כתובה הא ע"י הסברא דיצא כסף קנסה בכתובתה לא איכפת לן על חינא דבזה שייך חינא וחינא א"כ אם נימא דר"י בר"י ס"ל הסברא דיצא כסף קנסה בכתובתה א"כ קשה מ"ט יש כתובה לאלמנה באנוסה ואי נימא דר"י בר"י לא פליג את"ק בסברא דיצא כסף קנסה בכתובתה א"כ קשה מ"ט דר"י בר"י גבי אלמנה למה אית לה כתובה וא"ל כיון דיש לגרושה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ע"כ יש לאלמנה משום חינא ז"א דהא לרבנן נמי אע"ג דאין לגרושה משום דממילא אין קלה בעיניו להוציאה מ"מ הו"ל להיות חייב באלמנה משום חינא כדכתבו בתוס' ז"ל משום חינא דשאר אלמנות ומ"מ פטור משום הסברא דיצא כסף קנסה בכתובתה וא"כ לר"י בר"י נמי מ"ט יש לה לאלמנה כתובה מאי נ"מ בין חינא דשאר אלמנות לחינא דמשום גרושה אלא ע"כ דר"י בר"י לא ס"ל הסברא דיצא כסף קנסה בכתובתה וקשה הא ע"כ קי"ל דיצא כסף קנסה בכתובתה דהא במפותה לשיטת הרמב"ם ז"ל דכתובתה מאתים והוא מהירושלמי במכילתן דגרסינן שומע אני כשם שבאנוסה נותן מיד כן במפותה ת"ל מהר ימהרנה מלמד שהוא עושה אותן מהר וכן בירושלמי בסוגיא דידן כסף ישקל כמוהר מגיד שהוא עושה אותן עליו מוהר ואין מוהר אלא כתובה וכיון דבמפותה לכו"ע יצא כסף קנסה בכתובתה מה"ת א"כ באנוסה ע"כ ג"כ כן דהא גמרינן אונס ומפתה מהדדי ואך כל עיקר הנ"מ בין אונס ומפתה הוא דבאנוסה פוטר הכתובה ע"י הקנס תיכף כשנושאה ובמפותה פוטר הכתובה ע"י הקנס כשיוציאנה וכן כתב הפנ"י ז"ל בפירוש כדברינו דף ל"ט הנ"ל דכ"ז הוא כל החילוק בין אנוסה למפותה עיי"ש וא"כ קשה על ר"י בר"י האיך לא ס"ל דיצא כסף קנסה בכתובתה אלא ע"כ דהפלוגתא בין ת"ק ור"י בר"י הוא כך דלר"י בר"י ס"ל דנותן הקנס במקום כתובה משא"כ לרבנן לאו דאמרינן דנותן הקנס במקום כתובה ז"א אלא דאמרינן דהקנס הוא גופיה כסף כתובתה דכסף קנסה הוא כסף כתובתה וחשבינן לה שיש לה כתובה כדאמרי רבנן יצא כסף קנסה בכתובתה ופרש"י ז"ל דכסף קנסה הוא כסף כתובתה וכ"כ התוס' ז"ל במס' יבמות דף נ"ט ע"א דהקנס הוא פוטר את הכתובה והוי דינא דכתובה דגובה מן זיבורית עיי"ש וע"כ בשביל זה ס"ל לרבנן דפטור מכתובה ולא חיישינן לחינא דאלמנה משום דזה הקנס גופי' נחשב כתובה ועולה לשני דברים לקנס וכתובה משא"כ לר"י בר"י דס"ל דשייך חינא באלמנה ונותן לה כתובה אחרת מנה בשביל חינא מדרבנן ע"כ דס"ל דלא אמרינן דיצא כסף קנסה בכתובתה וכסף קנסה הוא גופיה כתובתה ז"א אלא דאמרינן דנפטר מן כתובה מן התורה ע"י הקנס במפותה ובאנוסה דגמרינן מהדדי וזהו עיקר מחלוקתן דהת"ק ס"ל דלא צריכי לרבנן לתקוני באלמנה כתובה משום חינא משום דחשיבא שנוטלת כתובה כדפרש"י ז"ל בד"ה אע"פ שאמרו נותן מיד עיי"ש ע"כ מת יצא כסף קנסה בכתובתה ור"י בר"י לא ס"ל דיצא כסף קנסה בכתובתה וחשיבא דנוטלת כתובה ז"א אלא דפטר אותו רחמנא מכתובה ונפטר ע"י הקנס מהכתובה וע"כ שייך חינא גבי אלמנה כיון דלא נוטלת כתובה וע"כ כותב לה כתובת מנה וא"כ לפ"ז כיון דר"י בר"י לא ס"ל דכסף קנסה הוא ממש כסף כתובתה אלא דב' דברים הן א"כ לפ"ז במפותה לרבנן חשיבא שנוטלת כתובה והקנס משתמש לב' ענינים לקנס ולכתובה ולר"י בר"י הקנס אינו משתמש רק במקום קנס ופטור ע"י הקנס מהכתובה א"כ הדבר פשוט דבת מפותה לר"י בר"י אין לה בתנאי כתובה כיון דל"ל כתובה משא"כ לרבנן צריכה לן כיון דלרבנן הקנס והכתובה ביחד איפשר דיש לה בנן נוקבין כיון דנוטלת כתובה או דלמא דווקא כשיש לה כתובה כשאר הנשים או שייך להכתובה גם תנאי כתובה משא"כ האי כתובה דנצמחת מן הקנס איפשר דאין לה תנאי כתובה:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Ketubot 3:5:4:2
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Ketubot 3:5:4:2](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Ketubot/r/3:5:4:2)

ועי"ז יתבאר הירושלמי בע"ה כעין חומר דר"א שחל בנות אנוסה מהו ומסיק דבריו פשיטא לי באנוסה דאין לה בנין דכרין דהא כל עיקר טעמא דבנין דכרין כדי שיקפוץ אדם וישיאנה לאיש והא מחויב באנוסה ע"כ לישאנה ובמפותה פשיטא דל"ל בנן נורבין לר"י בר"י [כדמפרש בעצמו אח"כ כל דבריו] אין תימר תרווי' צריכה פי' וא"ת דיש מקום לשאול האיבעיא על שניהן על אנוסה ועל המפותה או נשאול על תריהון בנות אנוסה ובנות מפותה מהו שיהא להן בתנאי כתובה ואח"כ קאזיל ומפרש דבריו הן דצריכה לי כרבנן הן דפשיטא לי כר"י בר"י כי' דלרבנן תרוויי' צריכי ולר"י בר"י פשיטא וסגנון הענין כך דר"א קאמר תחלה מה דצריכה לי' ומה דפשיטא לי' דצריכה לי' רק בחד ופשיטא לי' בחד וא"ת דצריכי תרווייהון יש לאמר דבאמת דתרוויי' צריכי ומפרש אח"כ מה שאמר דצריכי לי' ופשיטא לי' ההין דצריכא הוא לרבנן והן דפשיטא הוא לר"י בר"י ודו"ק:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Ketubot 3:6:3:1
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Ketubot 3:6:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Ketubot/r/3:6:3:1)

כהדא דתני בעולת בעל להביא את המקבלת בעלה בבית אבי' והיא ארוסה וכו' נערה המאורסה באו עלי' עשרה שלא כדרכה וכו' עד סוף הסוגיא אין כופין את היבם. האי כהדא דתני צריך ביאור מאי ראי' הוא מהך ברייתא לההיא ברייתא דלעיל ונראה לפענ"ד לפרש בע"ה עפ"מ דגרסינן במס' מכות דף ט"ו ע"א אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ושקליא וטריא בגמ' משום דגמר ממוציא ש"ר דהתם ולו תהי' הוא לאנתוקי לעשה עד דמסיק רבא במסקנא כל ימיו בעמוד והוציא קאי פרש"י ז"ל דא"ק כל ימיו דהול"ל לא יוכל לשלחה מאי כל ימיו ה"ק לא תהא בשליחותי' כל ימיו אלא יחזירנה וע"כ עמוד והחזיר קאמר והכי קאמר ולו תהי' לאשה אם שלחה שלא יהא שילוחי' לכל ימיו הרי העשה אחר העברת הלאו ואיתא בתוס' ז"ל אבל בפ' עשרה יוחסין פרש"י ז"ל דכל ימיו אלמעלה קאי אולו תהי' לאשה כל ימיו עכ"ל ז"ל ובאמת בפ' עשרה יוחסין ליתא זאת אלא במס' פסחים דף ס"ז ע"א בפרש"י ז"ל וכן הגי' הגאון בעל מחצית השקל ז"ל והנה נ"מ גדולה בין אלו ב' הלשונות דלפי הלשון המבואר במסכת מכות א"כ אין העשה עשה תמידיות אלא מצות עשה שישאנה פעם אחת אך ל"ת יש על הגירושין אם גירשה עובר בל"ת והעשה הוא לתקן הלאו אם גירשה וע"כ אם אינו מחזירה עובר בלאו ולוקה אם ביטל העשה או לא קיימו אבל לפי הלשון שבמס' פסחים הרי העשה עשה תמידיות והילכך כשגירשה ואינו מחזירה עובר בעשה ונ"מ גדולה לדינא להך לישנא דעובר בל"ת א"כ כשלא מחזיר לאחר גירושין לוקה אבל להך לישנא דהעשה הוא עשה תמידיות עובר בעשה אם אינו מחזירה וכופין אותו על קיום העשה ומכין אותו עד שתצא נפשו והנה בהך ב' הלשונות נחלקו ב' הברייתות שבבבלי וירושלמי דלהברייתא המובא בבבלי גרסינן אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ע"כ משמע מזה דאם אינו מחזיר לוקה הרי דלא עבר רק על הל"ת אבל לפי הברייתא שבתוספתא המובא בירושלמי גרסינן אחד האונס ואחד המפתה שגירש כופין אותן להחזיר אם היו כהנים סופגין את הארבעים ע"כ ולפ"ז עובר בעשה דהעשה הוי עשה תמידיות וע"כ כופין להחזיר והרמב"ם ז"ל פסק דאונס שגירש כופין אותו להחזיר ופסק כהתוספתא וכ"כ הגר"א ז"ל סי' קע"ז באה"ע ס"ק י"ב דפסק כהתוספתא והוא כדברינו וזה כונתו ז"ל דאי כהברייתא דש"ס דילן האיך פסק דכופין וע"כ לשון כופין משמע דעובר בעשה וע"כ אינו פוסק כש"ס דילן דא"כ הול"ל דלוקה דלא עבר רק אל"ת וע"כ במס' מכות פרש"י ז"ל הך לישנא דהעשה אינו עשה תמידיות וכל ימיו קאי אל"ת לחוד משום דבהאי סוגיא גרסינן אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה משמע מזה דאם לא החזיר לוקה ואבל לא כופין עד שתצא נפשו כדין כל מ"ע קודם שעבר על העשה ע"כ פרש"י ז"ל דכל ימיו קאי רק אל"ת משא"כ במס' פסחים דשם מבאר רש"י ז"ל הענין של נל"ע פסק שם אליבא דדינא כהתוספתא וכהרמב"ם ז"ל ועוד נ"מ בין אם העשה הוא עשה תמידיות דכל ימיו קאי על עשה לבין דכל ימיו קאי אל"ת עפ"מ דפסק רבינו מאיר ז"ל מובא ברא"ש ז"ל בסוף מס' מוע"ק מי שמת אביו ואמו והי' קטן באותו שעה וקודם שעברו ל' יום נעשה בן י"ג ויום אחד דחייב להתאבל וכו' והוי כמו ששמע שמועה קרובה ברגל שמתאבל עליו אחר הרגל כו' ואע"פ שיש לחלק קצת בין שמע ברגל לנדון זה דהתם גברא בר חיובא הוא אלא דיומא הוא קגרים אבל הכא גברא לאו בר חיובא כלל וא"כ בימא כיון דבשעת מיתה לא הי' ראוי להתאבל יפטר עולמית הא ליתא דאין דיחוי אצל מצות כדאיתא בפ' כיסוי הדם דף פ"ז והכי נמי אמר ביבמות פ' ד"א דף ל"ג כגון דאייתי שתי שערות בשבת אתא לי' זרות ושבת בהדדי ואע"ג דבה"ש דשבת קטן הי' ולא מחייב אשבת לא אמרינן הואיל ואדחי בה"ש אידחי כולי יומא מאיסורא דהאי שבת עכ"ל ס"ל וכתב הרא"ש ז"ל ואע"ג שאין משיבין את הארי לאחר מיתה מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך ותופס אני אותו סברא שיש לחלק בין היכא דגברא בר חיובא ויומא קגרים לקטן דבשעה שהי' לו להתאבל נפטר מחמת קוטנו פקע מני' חיוב אבילות לעולם ודמיא כו' לקטן שהגדיל בין ב' פסחים חייב לעשות פ"ש דברי רבי ר' נתן אומר כל שזקוק לראשון כו' רבי סבר רגל בפני עצמו הוא ור"נ סבר שני תשלומין לראשון הוא והא דיושבים על שמועה קרובה שבעה ושלשים אינה מצוה בפ"ע אלא תשלום כו' ומה שהביא ראיי' מאין דיחוי אצל מצות אין ראי' לפי שיש חילוק בין מצוה הנדחת ובין גוף הדיחוי דאין דיחוי במצות אלא בקדשים כי האדם הוא המחויב לעשות המצוה אם נדחית ממנו עתה לכשתראה המצוה לעשותה יעשנה כי האדם לא נדחה מלעשותה אבל אם הי' האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם ואין לה תשלומין לעולם אפילו כשיראה לעשותה כיון דבשעת חיוב נפטר ממנה ועוד דבמצות גופי' פעמים יש דיחוי כדאמר פ' לולב הגזול דף ל"ב גבי הדס כו' ואע"ג דגבי כיסוי אמרינן דאין דיחוי אצל מצות שאני התם שיש בידו לגלות הדם ולבטל הדיחוי אלמא גבי מצוה גופי' כשאין בידו לבטל הדיחוי הוי דיחוי וקטן נמי אין בידו לבטל הדיחוי שלו ומה שהביא ראי' מאייתי ב' שערות בשבת אינו ראי' דאין סוף שבת תשלומין לתחילתו והו"ל כמו פ"ש אליבא דרבי כי סוף שבת פגע בחיוב וחייב לשמור שבת עכ"ל ז"ל והנה לכאורה בסוגיא דידן נ"מ להלכה בהנך ב' לשונות אם הכל ימיו קאי על העשה או על הל"ת לענין אם אנוסה לא רצתה לקחת לו מתחלה ואח"כ נתרצית אם נימא דהכל ימיו קאי על הל"ת כשגירשה אבל כשלא נשאה עדיין אין עליו רק העשה ולו תהי' לאשה א"כ כשלא רצתה ולא הי' מחויב לישאנה וע"כ אפילו לאחר כך כשרצתה פטור ג"כ מהעשה דהא גבי כיסוי אם לא הי' בידו לגלות הי' פטור מלכסות אפילו לאחר שנתגלה משום דנדחה מצות כיסוי מזה הדם וע"כ הכא דאין בידו שתשאנה לו ברצונה א"כ נדחית מהאשה הזאת המ"ע דולו תהי' לאשה אפילו לאחר שנתרצית להנשא לו אבל אם הכל ימיו קאי על העשה א"כ הוי העשה עשה תמידיות ולא פ"א א"כ כשנתרצית אח"כ לא שייך בזה דיש דיחוי אצל מצות כשאין בידו דהא דמיא להא דכתב הרא"ש ז"ל גבי שבת דאין זה תשלומין כשיפגע שבת חייב לשמור שבת וה"נ דכוותי' באם הי' מ"ע על פ"א לחוד וכשנדחית המ"ע ואתה רוצה להחזיר המ"ע כבראשונה ע"ז שייך דיש דיחוי אצל מצות כשאינו בידו משא"כ כשהמ"ע הוי מ"ע תמידיות לא שייך זאת דהא בכיסוי הדם אם הי' הדין דכיסהו ונתגלה דחייב לכסות פשיטא דאם כיסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות ולא שייך הדין דיש דיחוי אצל מצות ז"א דהא איני תשלומין על החיוב כיסוי שעליו דהא אפילו כיסה בעצמו וקיים כבר המ"ע מ"מ מחויב עוד לכסות ורק משום דעיקר הדין בכיסוי דכיסהו ונתגלה פטור לכסות וע"כ. כשנתגלה בכיסהו הרוח דחייב לכסות הוא משום תשלומין מה שנדחה מתחלה ע"ז שייך דיש דיחוי אצל מצות וא"כ הכא כיון דהמ"ע דלו תהי' לאשה הוי מ"ע תמידיות ע"כ כשנתרצית להנשא לו אינו בתורת תשלומין על המצוה שנדחית ממנו אלא חוב בפני עצמו הוא וע"כ חייב בהעשה דולו תהי' לאשה ואך מתחלה צ"ב להבין עומק הענין הא דהרא"ש ז"ל ואח"כ נבין בע"ה כל הסוגיא דידן דלכאורה צ"ב גדול להבין הראי' של רבינו מאיר ז"ל מההיא דאייתי ב' שערות בשבת דבאמת כתב הרא"ש ז"ל דבשבת אין סוף השבת תשלומין לתחלתו וצ"ב מאי היא שיטתי' דרבינו מאיר ז"ל ונראה לפענ"ד דשיטת רבינו מאיר ז"ל הוא כך לאחר שנבין היטב תמצית העומק בשיטת הרא"ש ז"ל דמה שמחלק הרא"ש ז"ל בין מצוה הנדחית לבין גוף האדם הנדחה כונתו ז"ל כך דלגבי מצוה הנדחית כמו באשירה שבטלו ועלתה בו תמרה ביו"ט הרי דהאדם לא נדחה מן המצוה ומחויב ליטול לולב והדס בדאית לי' אחריתי ואם הי' לו אחריתי החוב מוטל עליו אך דהלולב זה והדס זה נדחין מהמצוה לעולם כמו בקדשים שנדחין דקי"ל שאינו חוזר ונראה ואינו ראוי עוד להרצאה אבל במצות קי"ל דכשנראה ראוי הוא למצוה אבל אם הגברא נדחה והי' פטור מן המצוה אפילו כשנראה אח"כ נפטר לעולם כיון שכבר נפטר מן המצוה וא"כ לפ"ז גבי כיסוי הדם דנדחה המצוה דהדם אינו ראוי עוד לכיסוי ממילא נדחה גם גוף האדם דהא לא רמי חיובא עלי' רק לכסות זה הדם ומזה הדם כבר נפטר ולא שייך למימר דעל האדם חל העשה לכסות דם אחר רק מזה הדם נפטר ז"א דהא אין לו דם אחר ואם יהי' לו דם אחר מצוה אחרת הוא אבל מזה הדם כבר נפטר וא"כ קשה גבי כיסוי למה קי"ל דאין דיחוי אצל מצות הא הגברא נדחה ז"א דהא טעמא דבכיסוי אין דיחוי הוא משום דבידו לגלות הדם ולבטל הדיחוי וע"כ לפ"ז אין דיחוי אפילו בגברא וסגנון הרא"ש ז"ל כך דמתחלה קאמר אפילו אם נימא דבאין בידו אין דיחוי אצל מצות הנ"מ במצוה הנדחית אבל באדם הנדחה כשאין בידו יש דיחוי ועוד מסיק וקאמר דאף במצוה ג"כ באין בידו יש דיחוי ושאני כיסוי הדם דבידו הוא ולפיכך אין דיחוי וביש בידו אפילו בגברא אין דיחוי וע"כ שכן הוא דהיכא דבידו לא שייך דיחוי בגברא דהא מחויב לקיים המצוה עי' במס' פסחים דף ס"ט קומו מהולו נפשייכו ועבידו פיסחא עיי"ש ונמצא לפ"ז בדיחוי מצוה בחד צד גריעא מדיחוי דגברא דבגברא אם נדחה וחזר ונראה במצוה תמידיות חייב דבגברא הוא משום פטור ולא משום דלא חזיא ואינו ראוי למצוה ואת משא"כ בדיחוי מצוה כשאינה בידו אפילו בעשה תמידיות דנדחה ממצוה לעולם ולאו משום פטור אלא דלא חזיא למצוה לעולם וע"כ לפ"ז בשהאנוסה אינה רוצה להנשא לו יש כאן תרתי דחיית המצוה ודחיית גברא דהמצוה נדחית ממנו וממילא נדחה גברא דלא רמי חיובא דמ"ע עליו רק על זו ולא על אחרת ואצלה היא בידה לרצות אותו ואצלו אינו בידו א"כ אית כאן דחיית גברא ולא דחיית המצוה ולפ"ז כשחוזרת לרצות אותו הו"ל להיות פטור לשיטת הרא"ש ז"ל אם הי' המ"ע של ולו תהי' לאשה רק פעם אחת ולא מ"ע תמידי' אבל אי המ"ע הוי מ"ע תמידי' מצוה הנחשבת כל ימיו ולא פ"א נמצא דאין שייך כאן דחיית גברא והוי דומה ממש לאייתי ב' שערות בשבת דהתם אין סוף שבת תשלומין אלא כל רגע חייב בפני עצמו וחייב לשמור שבת וה"נ דכוותי' דהא כשנתרצית ונראה לקיים המצוה אין זה תשלומין אלא כל רגע חוב בפני עצמו כיון דהוי מצות עשה תמידיות ולא פ"א ואבל אם היתה אחות אשה בעת מעשה ואח"כ מתה אחותה א"כ אפילו דהוי מ"ע תמידית אבל המצוה נדחית דהא אין בידו ונקרא נדחית המצוה וכאשר המצוה נדחית אין ראוי למצוה לעולם אפילו כשנראה דהא גבי אשירה אסורה לעולם על כל השנים ללולב וכן גבי הדס פסולה על כל הימים דכיון דנדחה המצוה באינו בידו דמיא לקדשים דלא חזי שוב להרצאה ופסול וכן הכ"נ אינה חזיא עוד למצוה. וכאשר עלה בו דינו בע"ה לבאר הלכה ואת כעת בנקל להבין כונת הרבינו מאיר ז"ל לפי שעלה בידינו במצוה הנדחית נדחית לעולם אם אין בידו ויש דיחוי נדחית ממצוה זו לעולם ואפילו במצוה תמידיות לפ"ז מובן עומק דבריו של רבינו מאיר ז"ל דה"פ דלא נימא כיון דבשעת מיתה לא הי' ראוי להתאבל יפטור עולמית פי' משום דיחוי מצוה כיון דנדחה מהאי מצוה דאבילות של אותו מת א"כ שוב אינו ראוי להמצוה ע"ז קאמר דהא ליתא דהא קי"ל דאין דיחוי אצל מצות כלומר דאפילו אדחי מהאי מצוה מ"מ כשנראה חזי להאי מצוה והראי' מכיסוי הדם אע"ג דאדחי האי דם ממצות כיסוי מ"מ כשנראה חוזר ונראה עוד למצות כיסוי ומביא עוד ראי' מקטן גופי' אף דקטן הוא דומה למצוה הנדחית ולא לגברא הנדחה דבגברא לא שייך דגופו נדחה אלא רק דנפטר מהמצוה משא"כ בקטן דעצם גופו נדחה וגופו לא חזיא וכיון דאידחי אידחי ולא חזיא עוד לאותה מצוה ולא מתורת פטור אלא בתורת לא חזיא בדאייתי ב"ש בשבת וס"ל לרבינו מאיר ז"ל דזה חשיבא חדא מצוה דכל שבת ושבת חשיבא מצוה באנפא נפשי' אבל שבת אחד חשיבא חדא מצוה ונמשכת כל היום כמו סוכה הנמשכת כל ז' חשיבא חדא מצוה ואי ס"ד דיש דיחוי אצל מצות א"כ נדחה בין השמשות ממצותא דהאי שבת דהא אם תימר דיש דיחוי נדחה מאותה מצוה אפילו במצוה תמידית הנמשכת דלא שייך סופו תשלומין לתחלתו בשלמא בשבת הבא דלא איפגע בי' לא נדחה ממנו אבל מאותה מצוה דהאי שבת הא נדחה א"ו דאין דיחוי אצל מצות דאי ס"ד דיש דיחוי הו"ל להיות נדחה ממצוה אפילו בלא תשלומין כמו בהדס ולולב דנדחה לעולם ממצות לולב והדס למ"ד דיש דיחוי ולא תלי בתשלומין כלל בשלמא בכל השבתות חייב כמו דחייב בשהגדיל בכל המצות משום דלא נדחה בשעה שהוא קטן מהם משום דמונין לו משעה שנתגדל ומשם ואילך נתחייב בכל המצות כמו אתרוג בשעה שהוא בוסר לא חשוב נדחה לאחר שיתגדל משא"כ באותו שבת גופי' שפגע בו ונדחה מאותו שבת הו"ל להיות נדחה מאותה מצוה הנמשכת כמו באנוסה שמתה אחותה דנדחית לעולם ואינה חזיא עוד לעולם לאותה מצוה הנמשכת אע"ג דאינו בתורת תשלומין והרא"ש ז"ל חולק עליו וס"ל דלא חשיבא שבת חדא מצוה הנמשכת אלא כל רגע ורגע מצוה באנפי' נפשי' ובפירוש מדמה לי' לרבי דס"ל רגל בפני עצמו ה"נ סוף שבת חשוב מצוה בפני עצמו ואז לא שייך גבי קטן תורת נדחה כדברינו לעיל כמו אתרוג בשעה שהוא בוסר לא חשוב נדחה לאחר שיתגדל משא"כ באשירה דביטלה נדחית לעולם על כל השנים וכעת מובן הירושלמי דבתר דמסיים תני ר"ח אונס שגירש אם ישראל הוא כופין אותו ע"ז מסיים כהדא דתני ומסיק לכל הברייתא [רק שמפסיק באמצע לבאר אפילו שלא כדרכה] אמרה אי אפשר בוררת וחוזרת ובוררת הי' נשוי אחותה כו' מתה כבר נפטר מכיון דתנינן כופין אלמא דהוי עשה הנמשכת ע"כ בוררת וחוזרת ובוררת דהוי עשה הנמשכת וכדברינו:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Ketubot 3:7:2:1
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Ketubot 3:7:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Ketubot/r/3:7:2:1)

**א"ר יוחנן אתיא דר"א בשיטת ר"ע רבו.** עי' בפנים שביארנו שיטת הירושלמי בטעם דקנס דאונס ומפותה אבל שיטת הבבלי אינו כן ועי"ז יש להבין סוגית הש"ס ושיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' נערה בתולה דכל נערה שאין לה קנס כמו כן אין לה בופ"ג זולת בוגרת וממאנת ותמהו עליו מנין הוציא זאת ואכן יתורץ מאד בהקדם קושית הקצוה"ח ז"ל סי' תכ"ד דמקשה לשיטת הרשב"א ז"ל ודעמי' ז"ל דסוברין דהא דלר"י בדבר של ממון תנאו קיים הוא רק משום מחילה והא דשבור את כדי קרע את כסותי ע"מ לפטור פטור הוא משום מחילה עי' בתוס' ז"ל במס' כתובות דף נ"ו וזה אפילו לר"י א"כ קשה בדף ל"ב דמשני עולא אכילו תימא באחותו נערה ומפותה יקשה כיון דהא דמפותה פטור הוא משום מחילה א"כ אמאי לוקה הא אין לוקה ומשלם דהא הכא חשיב כחו ששילם רק שמחלה לו ואימתי שייך דלוקה במקום דאינו משלם היינו דווקא במקום דליכא חיוב תשלומין כלל ונראה לפענ"ד דניחא ע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' נע"ב ה"י דכל נערה שאין לה קנס כמו כן אין לה בופ"ג [ותמהו עליו ז"ל מנין לו זאת] זולת בוגרת וממאנת משא"כ בגיורת וכו' לאחר ג' שנים עי"ש והנה לכאורה אינו מובן במה דמשני בגמ' באחותו בוגרת אחותו בוגרת נמי הא איכא בופ"ג בשוטה והאיכא צער במפותה ולמה לא משני תומ"י במפותה ול"ל לשנוי בשוטה אך לפי מה שמבואר בדברינו לעיל בה"א דהא דחייב קנס באונס ומפתה לאו משום ביאת עבירה אלא משום האונס שאנס בע"כ בת פלוני וכן שפיתה בת פלוני שלא ברצון האב ונמצא לפ"ז ביתומה ומפותה אין כאן חיוב כלל דהלא מדעתה הוא דהא כל עיקר החיוב הזה הוא רק משום דאנס בתו של פלוני או דפיתה בתו של פלוני דחשוב לגבי האב כמו אנס ג"כ ממילא כשהיא יתומה ומפותה אין כאן חיוב כלל בשלמא בופ"ג שייך למימר דהוא משום מחילה אבל בלא מחילה הוי מתנה עמ"ש בתורה דיהא פטור מדין נזק והוא עשה מעשה ההיזק והוא מתנה שיהא פטור מדין נזק משא"כ בקנס על אונס ופיתוי בתו של פלוני כשפיתה יתומה לא עשה מעשה הפיתוי וליכא דין פיתוי מה"ת רק מעשה ההיזק של בופ"ג אבל מכיון דאין קנס ליכא בושת ופגם ג"כ ממילא ולא משום מחילה נגעו בה וע"כ משני תחלה הגמ' דמיירי בבוגרת דליכא דין קנס ופריך מבופ"ג ומשני בשוטה דליכא בושת ופגם ופריך מצער ומשני במפותה דליכא צער ומיירי בשוטה ומפותה דליכא בושת ופגם ולא צער וליכא דין בושת ופגם וצער ומסיק דאפי' תימא באחותו נערה ביתומה ומפותה דליכא דין קנס וממילא ליכא דין דבושת ופגם וזה ראי' לשיטת הרמב"ם ז"ל דבושת ופגם תלי בקנס דבמקום דליכא דין קנס ליכא דין דבושת ופגם וממילא לא שייך לענין מחילה אלא דליכא דין דקנס ובושת ופגם מה"ת ולכאורה יש להקשות על זה ממתני' דר"פ נערה לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה וקשה במפותה למה לעצמה וכבר הק' ע"ז בר"נ ז"ל ומתרץ דלא מהני מחילתה תחלה דהא הי' שייך לאב מתחלה עי"ש וזה שייך דווקא גבי מחילה משא"כ אם במפותה אין לה דין קנס קשה דלא שייך רק לאב למה פתית את בתי אבל לה לעצמה היכי שייך לשלם עבור פיתוי' מה בינה ליתומה כיון דשייך לעצמה אבל זה לא לדברינו לחוד קשה כי אם גם על הפוסקים ז"ל דסוברין דשבור את כדי קרע את כסותי ע"מ לפטור דלאו מדין מחילה הוא אלא דאין בו דין נזק קשה ג"כ כנ"ל והנראה דע"כ כיון דיש לה אב אין לו רשות לפתותה ושייך דין נזק ומשלם אפילו לעצמה: