## Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Peah Chapter 6

###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Peah 6:1:2:1
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Peah 6:1:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/6:1:2:1)

**פרק ששי רבי חייא בשם רבי יוחנן טעמייהו דבית שמאי כו'.** ראיתי בספר עמודי אש שכתב כן. המפרשים החליטו כי אין פלוגתא בין רבי יוחנן ורבי שמעון ב"ל. רק זה נותן טעם לבית שמאי וזה לבית הלל. לכן כל דברי הסוגיא בזה שגבה מהם. אך ישר נוכח עמנו כי רב המרחק בין ר"י ורשב"ל:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Peah 6:1:2:2
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Peah 6:1:2:2](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/6:1:2:2)

ר' יוחנן סובר כי מקור פטור הפקר הוא פאה אף לבית הלל, רק בית שמאי מדמים הפקר לפאה לכל מילי, וכמו בפאה די לפטור ממעשר בהפקר לעניים לבד כן בהפקר. ובכן כאשר בפאה אף אם נטלו העשירים פטורים הפירות ממעשר כדמוכח בב"ק (כח ע"א) "זה וזה פאה לפוטרן ממעשר", כן בהפקר אם נטלו גם אלה שלא הפקיר להם ג"כ פטורים. ובית הלל מאותם ממעטים הפקר ומגרעים כמו כי אינו שוה בכל לפאה, ומודים לב"ש כי בזה דומה הוא לפאה, שאם הפקיר רק לעניים פטורים העניים ממעשר, אבל אם נטלו העשירים אינם פטורים, עד כי יופקרו גם להם:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Peah 6:1:2:3
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Peah 6:1:2:3](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/6:1:2:3)

אך גם לב"ה די אם יפקיר לעניים ולעשירים, כי אז יופטרו ממעשר גם הפירות אשר נטלו גוי ובהמה, כי המיעוט מאותם סובב הולך על לעני תעזוב אותם, ממעט הפקר. כי בהפקר לעניים לבד אם נטל המשיר פירותיו חייבים. ורשב"ל אשר יאמר כי טעם בית הלל משמיטה, אין כונתו כי ב"ה מצריכים אשר ההפקר יהי' לכל יצורי תבל כשמיטה, כי שפתי ב"ה ברור מללו:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Peah 6:1:2:4
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Peah 6:1:2:4](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/6:1:2:4)

"עד שיפקיר אף לעשירים" וגוי ובהמה אין זכר למו:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Peah 6:1:2:5
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Peah 6:1:2:5](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/6:1:2:5)

רק להורות נתן לנו כי כמו בשמיטה, אשר ההפקר הוא לאדם ובהמה יחד, ובלתי אפשר המציאות כי יהיו הפירות ביד אחרים אשר לא הופקר להם, ויופטרו, כן בהפקר הפטור הוא רק לאותם שהופקר להם ולא לאחרים. ויצא לנו מזה כי לב"ה אף אם הפקיר לעניים ולעשירים, רק המה פטורים, אך אם נטלו גוי ובהמה הפירות חייבים, וממילא מוכח דמה שאמרו ב"ה עד שיפקיר אף לעשירים, כונתם דאם לא הפקיר גם לעשירים אז גם פירות העניים חייבים, דאם רק לחייב פירות העשירים, למה פרטו עשירים הלא דין אחד לכלם, כי רק אלה אשר הופקר להם פטורים, כבשמיטה. ואחרי ידענו זאת כל דברי הירושלמי ישר מתוקה:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Peah 6:1:2:6
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Peah 6:1:2:6](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/6:1:2:6)

הפקיר לבהמה אבל לא לאדם, לגוים ולא לישראל, לעשירים ולא לעניים ד"ה אין הפקרו הפקר - כי גם בפאה לא זכתה להם התורה - לאדם אבל לא לבהמה, לישראל ולא לגוים, לעניי אותה העיר ולא לעניי עיר אחרת, פלוגתא דר"י ורשב"ל, ע"ד דר"י הפקרו הפקר, היינו, בשני האופנים הראשונים אף אם לקטו גוי ובהמה הפירות פטורים, ובאופן השלישי אשר הפקיר רק לעניים, פטורים לעניי עיר הזאת, אך לא לעניי עיר אחרת, אחרי כי לא הפקיר גם לעשירים. ולרשב"ל אין הפקרו הפקר, היינו, בשני האופנים הראשונים, אינו מועיל ההפקר לפטור פירות גוי ובהמה, ובאופן השלישי, גם מה שלקטו עניי עיר הזאת אינו פטור, כשיטתו לב"ה אשר אם לא הפקיר אף לעשירים גם העניים חייבים. ור' אבון ב"ר חייא הוסיף ביאור כי מקור המחלוקת אם הפקיר לעניים וזכו בהם העשירים טבע מהפלוגתא אשר בין ר"מ ור' יוסי אם הפקר יוצא מתחת ידי בעלים, מיד כשהפקיר, או בעת הזכי'. ע"כ דפח"ח:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Peah 6:1:8:1
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Peah 6:1:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/6:1:8:1)

**חד מרבנן אמר קומי ריש לקיש הדא דר' יוחנן כל שהוא יכול לחלקו ולעשותו שורה כב"ש.** הרמב"ם ז"ל (פ"ה ממ"ע הי"ז) כתב וז"ל היו כל העומרים של קב קב ואחד של ארבעה קבין ושכת הר"ז שכחה יתר על הארבעה אינו שכחה וכן אם היו של שני שני קבין ואחד יתר על שמונה קבין אינו שכחה עכ"ל. והמל"מ ז"ל שם תמה ע"ז מנין הוציא הרמב"ם ז"ל דין זה דיתר על ד' וח' אינו שכחה ומהירושלמי נראה להיפך דהא כיון דמשקינן דלב"ש נידון כשורה ע"כ טעמא דב"ה הוא משום דכיון דהוא עומר אחד לא אמרינן רואין כאילו הוא מוחלק ולפ"ז אין שום נפ"מ בין אם הוא של ד' קבין או יותר מד' קבין והניח בצ"ע וכן בתוס' הגרע"א ז"ל הניח בצ"ע. ולפענ"ד נראה דהרמב"ם ז"ל אינו מפרש הירושלמי כפי' הר"ש ז"ל דפירושו דחוק מאד דהא לקמן בהלכה ד' אמרינן להדיא דטעמא דב"ש דסברי ג' לעניים וד' לבעה"ב דילפי מדכתיב לגר ליתום ולאלמנה יהי' ולא משום דהוי שורה. תדע דהא המקשן פריך בפשטות אי משום שורה דיו ג' וכי לא ידע המקשן דב"ש סברי דארבעה דוקא לבעה"ב וע"כ דס"ל דהוא מגזה"כ ולא מטעם שורה. ודוחק לאמר דר' יוחנן מחדש זאת בטעמא דב"ש דד' לבעה"ב הוא משום שורה ויהי' הכא פי' שורה מנין ג' וד' כההיא דאמרי' בפרקין (ה"ה) אין תעבדינא כגדיש אינו נידון כשורה ואין הכונה שורה באורך או ברוחב אלא ר"ל מנין של ג' וד' דא"כ עיקר חסר מן הספר. ועוד מאי האי דקאמר כב"ש בכף הדמיון הול"ל לב"ש דהא לדידהו קאי. אשר ע"כ מפרש הרמב"ם ז"ל באופן אחר דהנה כששאל אי משום דבר מסוים דיו ב' משמע דאי לא הי' דיו ב' אתיא שפיר טעמא דב"ש דהוא משום מסוים ויקשה א"כ מ"ט דב"ה וע"כ צריכין אנו לומר דהשתא אליבא דר' יהושע קאי דלדידי' פליגי בהא ב"ש וב"ה (בהלכה ב' ועי' פה"מ להרמב"ם ז"ל) בעומר, שהוא סמוך לגפה ולגדיש דלב"ש אינו שכחה משום שהוא אצל דבר מסוים ולב"ה לא מהני דבר מסוים דגם דבר מסוים גופי' אם שכחו הוה שכחה. ומפרש הרמב"ם ז"ל דהא דקאמר חד מרבנן כו' כל שהוא יכול לחלקו ולעשותו שורה כב"ש אליבא דב"ה קאמר ור"ל דאם יכול לעשותו שורה גם ב"ה סברי כב"ש משום דבהא דפריך אי משום שורה דיו ג' ליכא לתרוצי דלעולם לב"ש דיו ג' והא דנקט ד' הוא לרבותא דב"ה דאפי' ד' הוה שכחה ז"ל דלב"ה מאי רבותא בד' יותר מבג' כיון דלית להו רואין כאלו נחלק. ע"ז משני החד מרבנן בשם ר' יוחנן לעולם טעמייהו דב"ש הוא משום שורה ואה"נ דלדידהו דיו ג' והא דנקט ד' הוא משום ב"ה דדוקא אם הוא ד' הוה שכחה אבל ביותר מד' אף לב"ה אינו שכחה דהא דפליגי ב"ה במתני' וסברי דאף של ד' הוה שכחה הוא משום דלא הוה אלא דבר מסוים לבד שכן דרך דבר מסוים שיחזיק ד' פעמים נגד שאר עומרי השדה כמבואר בירושלמי לקמן רפ"ז וע"כ כל שהוא רק ד' פעמים נגד שאר עומרי השדה חשבינן לי' רק לדבר מסוים וב"ה לטעמייהו דדבר מסוים לא מהני להציל משכחה. אבל ביותר מד' פעמים נגד עומרי השדה גם ב"ה מודים דאינו שכחה משום דבודאי לא משום דבר מסוים הניחו אלא משום שורה דמהעומר הזה רוצה לעשות שורה חדשה דעד עתה עימר ממזרח למערב ועתה רוצה לעמר מצפון לדרום. וסוגיא דגמ' ה"ק חד מרבנן אמר קומי ר"ל הדא דר"י דלעולם טעמייהו דב"ש משום שורה ולא משום מסיים וכל פלוגתתן דב"ש וב"ה הוא רק עד ד' וד' בכלל דיש סברא לומר דלפיכך הניחו בשביל שהוא דבר מסוים וסברי תרווייהו דהסיום הזה לא מהני להציל משכחה לב"ש משום דלא חשוב מסוים גמור ולב"ה משום דדבר מסוים לא מהני כלל בתלוש. רק דלב"ש כשהוא ג' פעמים נגד עומרי השדה אף דלא משיב מסוים גמור מ"מ אינו שכחה משום שורה ולב"ה לא מהני שורה כל שיש סברא לתלות דהוא משום מסוים אבל ביותר מד' אף לב"ה בודאי הוא משום שורה ואינו שכחה. וזהו דקאמר כל שהוא יכול לחלקו ולעשותו שורה כב"ש פי' היכא דיכול לעשותו שורה אף ב"ה סברי כב"ש דאינו שכחה. כנלפע"ד פ' סוגיא זו אליבא דהרמב"ם ז"ל. וראי' גדולה לפי' זה מהא דאמר לקמן רפ"ז עד די עביד ד' כיפליסין כי ההוא דתנינן תמן כל עומרי השדה של קב קב וא' של ארבעת קבין ושכחו יעוי"ש ולפי' הר"ש ז"ל הוא נגד מסקנת הגמ' הכא דהוא משום שורה אבל לפי' הרמב"ם. א"ש דלפי המסקנא דהכא מסוים גמור הוא ד' פעמים ועיין בדברינו שם רפ"ז ודו"ק:


###### Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Peah 6:1:8:2
[Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Peah 6:1:8:2](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20HaRid%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/6:1:8:2)

הדרן עלך פאה