## Tosafot Rid on Avodah Zarah Third Recension Daf 67a

###### Tosafot Rid on Avodah Zarah Third Recension 67a:1
[Tosafot Rid on Avodah Zarah Third Recension 67a:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20Rid%20on%20Avodah%20Zarah%20Third%20Recension/r/67a:1)

אמר ר' אבהו אר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקחין עליו בפ' כל הזבחים שנתערבו בה' דם שנתערב במים אמרי' אמר ריש לקיש הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן והתרו בו פטור אי איפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו פי' אע"פ שהי' כזית ויותר מכל אחד ואחד כיון שבללן ועירבן ושם אותן בלולין לתוך פיו ולועסין ביחד פטור שא"א לכוין שיהא כל המינין שוין לתוך פיו ולא ירבה א' על חבירו ואותו המין שהוא מועט ומתערב ואותו המין שהוא מועט ומתערב בחבירו בטל בחבירו ולא יקרא על שמו אלא על שם חבירו הילכך אם יש באותה הלעיס' שהוא לועס לתוך פיו הרוב מן הפיגול ומיעוט מן הנותר בטל שם נותרממנו ויקרא פיגול וצריך להתרות בו משום פיגול ואם התרו בו משום נותר פטור מפני שבטל שם נותר ואע"פ שיש באותו מיעוט כזית לא יקרא נותר אלא פיגול כיון שנתרבה עליו וה"ה אם נתרבה הנותר על הפיגול ועכשיו שאינו ידוע איזהו מין המרובה אינו יודע להתרותו התראה ודאית שאם יתרה בו משום פיגול שמא הנותר מרובה או אם יתרה בו משום נותר שמא הפיגול מרובה ואינו יכול להתרותו אלא ספק לומר לו אל תאכלנו שמא תלקה או משום פיגול או משום נותר והתרא' ספק לאו שמה התראה דבעינן שיתרנו התראה ודאית הילכך אף על פי שנמצא שאכל כל שלשה האיסורין אינו לוקה על א' מהן מפני שאינו יודע להתרותו התראה ודאית ואלו הי' בשוגג הי' מביא שלש חטאות שמעת מינה תלת ש"מ איסורין מבטלין זא"ז וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לאו שמה התראה פי' שמעת מינה תלת ש"מ איסורין מבטלין זא"ז וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לאו שמה התראה פי' שמעת מינה שגם האיסורין מבטלין זא"ז שכמו שהאיסור הממועט אם נתערב ברוב היתר בטל ברוב שרוב ההיתר מבטל את מיעוט האיסור כך איסור המרובה מבטל את איסור הממועט ומפני זה פטור שאינו יודע להתרותו התראה ודאית שאם תאמר אין איסורין מבטלות זא"ז אע"פ שהי' הרוב פיגול ומיעוט נותר והתרו בו משום נותר כיון שיש באותו המיעוט של נותר כזית ילקה אלא משום דאמרי' בטל שם נותר ממנו שרוב הפיגול מבטלו והי' צריך להתרותו משום פיגול ושמעת מינה דהתראת ספק לאו שמה התראה דאי שמה התראה יתרה בו ממ"נ לוקה אתה אי משום פיגול אי משום נותר או משום טמא א"ו בעיני' ודאית וש"מ דמאי דאמרינן בכל דוכתא שהאיסור שנתערב עם ההיתר שאינו בטל ברוב אלא בנותן טעם היא אוסר ושיערו אותו חכמים עד ששים שאין איסורו מן התורה אלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל ורבנן הוא דאחמיר עד דיהיב טעמא שאם אתה אומר שאיסור נ"ט אע"פ שההיתר מרובה עליו הוא מן התורה א"כ הכא אמאי לא לקי אע"פ שהרוב היא פיגול ומיעוט נותר והתרו בו משום נותר ילקה שכיון שהוא לועסן ביחד נמצא שהנותר המיעוט הוא נותן טעם בפיגול המרובה וכיון שהוא נותן בו טעם לא בטל שמו ממנו וכיון שהי' שיעור כזית באותו נותר המיעוט ילקה עליו שלא בטל שמו ממנו ובין אם יתרה משום פיגול בין אם יתרה בו משום נותר חייב מלקות הוא ששני השמות יש בו ולא בטל זא"ז כיון דיהיב בי' טעמא וילקה שתים משום נותר ומשום פיגול אלא לאו ש"מ איסור המיעוט הנ"ט ברוב היתר אין איסור מה"תאלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל ואע"ג דיהיב טעמא דלא אסרה תורה אלא ממשותו של איסור ולא טעמו ומיכן מוכיח שאם טעמו ולא ממשו היא אסור מן התורה לוקין עליו ואין לומר שהוא אסור מן התורה אבל מיהו אין לוקין כדכתבית בפ' אלו עוברין בפסח במהדורא קמא שהרי כאן מוכיח שאם היה מן התורה היה לוקה עליו וא"כ ר' יוחנן דאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ס"ל דאין איסורו אלא מדרבנן עיין לקמן בפ' כל הזבחים שנתערבו [דף ע"ח ע"א] מתיב רבא העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ואף על גב דרובא אורז פי' מדתלי טעמא בנ"ט ש"מ ואף על גב דרוב העיסה מן האורז ומיעוט' מן הדגן כיון שהדגן נתן בה טעם חייבת בחלה ולא אמרי' שיהא מיעוט הדגן בטל ברוב אורז ותיפטר מחלה דכל היכא דאיכא טעמא לא בטיל. דאי טעמא נמי בטיל ברוב הכי הו"ל למיתני אם רוב מן הדגן חיייבת אם רוב מן האורז פטורה מחצה על מחצה חייבת כדתני גבי שעטנז בפ' בתרא דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר אם רוב מן הרחלים אסור מחצה על מחצה אסור. וכן הפשתן והקנבס שטרפן זה בזה אבל השתא דתני אם יש בה טעם דגן ש"מ דהוה דגן מיעוט וש"מ נ"ט ברוב דאורייתא ומשני מדרבנן פי' לעולם מדאורייתא חד בתרי בטל ואע"ג דיהיב טעמא וההיא דמחייב בחלה בנ"ט החיוב הזה אינו מדאורייתא אלא מדרבנן ומקשה א"ה אימא סיפא ויוצא בה אדם י"ח בפסח. פי' ואי נ"ט ברוב לאו דאורייתא היאך אדם יוצא י"ח בפסח ומעוט הדגן בטל ברוב אורז ואין אדם יוצא אלא בחמשת מיני תבואה אלא לאו ש"מ נ"ט ברוב דאורייתא הוא שכך הוא חשוב טעמו של איסור כממשו וכמו שיוצאין על ממש של דגן כך יוצאין על טעמו וקשיא לר"ל דאמר נ"ט לאו דאורייתא אלא מדרבנן ומשני אלא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא פי' ל"ק דבודאי שפיר ילפינין מהכא דמין שנתערב בשאינו מינו כגון דגן באורז אינו בטל ברוב אלא בתר טעמא אזלי' וכל כמה דיהיב טעמא לא בטיל אלא כך שוה טעמו כממשו. וזהו מאי דאמרי' בנזיר בפ' שלשה מינין ובפסחים בפ' אלו עוברין משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב מיכן אתה דן לכל איסורין שבתורה כו' ואמרי התם ר"ע נמי יליף לנ"ט כעיקר מגעילי גוים וענבים במים הוי מין בשאינו מינו הילכך אי יהבי בהו טעם יין חייב. על אותן המים מלקות כאלו שתה יין ממש שכך הוא חשוב טעמו של איסור כמו ממשו אבל אם נתערב מין של איסור במין של היתר שאין להבחין טעמו של איסור הוא בטל ברוב שכיון שאינו ניכר טעמו של איסור בטל היתר כך דינו כמו יבש ביבש שנתערב ואינו ניכר שהוא בטל ברוב שאם נתערבה חתיכה של נבלה בשתי חתיכות של שחיטה ואינן ניכרין היא בטלה ברוב כדקיי"ל חד בתרי בטל וכדאמרי' בפ' גיד הנשה גבי גיד וגבי חתיכא דנבלה ונבטל ברובה כך הטעם של איסור נמי שנתערב במינו הוא בטל ברוב כיון שאינו ניכר טעמו והאי דתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט ה,ז אסורה כיצד משערין אותו כבשר בלפת איסור זה אינו אלא מדרבנן דמדאוריתא בטל טעמו של גיד ברוב כיון שאינו ניכר וה"נ גבי פיגול ונותר וטמא אלו הן משני מינין כגון בשר ושירי מנחות ה"נ דלא הוי בטל המועט ברוב כיון דיהיב בי' טעמא וניכר טעמו אלא ריש לקיש לא איירי אלא כגון שהיו כולן מין בשר והאי דאמרינן דמין בשאינו מינו בטעמא והוא שיש בו כזית בכדי אכילת פרס באותו טעם האיסור שטועם שלא יהא חמור טעמו מממשו שכמו שבממשו אין לוקין עד שיהא בו כזית בכדי אכילת פרס והה"נ בטעמו אין לוקין עד שיהא באותו הטעם כזית בכדי אכילת פרס שאם יאכל פרס של היתר ויהא בו שיעור זית מן האיסור אז הוא חייב ואף על פי שבטל ממשו של איסור ואין שם אלא טעמו אבל אם אין בפרס של היתר זית דאיסור אע"ג דיהיב בי' טעמא כגון שאור ותבלין דבר מועט יהיב טעמא בדבר מרובה מאוד אין לוקין עליו ואין אסור אלא מדרבנן וסברא היא זו שלא יהא טעמו חמור מממשו אמר רבא אמו' רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא והיכא דאית לי' חזותא במראה פי' מין בשאינו מינו בטעמא זהו שאמרנו נ"ט כעיקר שהוא מדאורייתא ומין במינו ברובא שמפני שאן טעמו ניכר בו הוא בטל ברוב והיכא דאית לי' חזותא אזלי' בתר חזותא כגון דם שנתערב במים או מקוה שנפלו עליו שאר משקין שפוסלין אותו בשינוי מראה [וקשיא] דרבא אדרבא דהכא אמר מין במינו ברובא ובפ' גיד הנשה אמרינן אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מין בש"א והיתרא בטעמו ומן בשא"מ ואיסורא בקפיצא ומין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד הנשה בששים ותירוצם הכי מאי דאמר בפ' כל הזבחים דמין במינו ברובא זהו דין תורה ומאי דאמר בפ' גיד הנשה דמין במינו בששים זהו מדרבנן דאע"ג דמן התורה חד בתרי בטל ואע"ג דיהיב טעמא כיון שאינו ניכר רבנן אחמור ואמור דמשערין אותו כאלו הי' מין בשאינו מינו בששים ומצינו למדין דמאי דאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו במין במינו קאמר וה"ק כל שטעמו וממשו של איסור קיים אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס שאם נתערב האיסור ומשו קיים בין בשא"מ דהיתר ובין במינו דהיתר והוא ניכר האיסור ואכל מן האיסור ומן ההיתר משערין אותו כזית בכדי אכילת פרס אבל אם לא הי' ניכר האיסור שנתערב ואינו ניכר זהו דאמרי' חד בתרי בטל ואפילו איסור דרבנן אין בו כדאמרי' בכל דוכתא גבי גיד ונבלה בפ' גיד הנשה ואפילו גבי מדומע אמרי' בפ' יוצא דופן דהוי מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל ורבנן הוא דאחמור עד מאה וגבי ערלה וכלאי הכרם נמי אמרי' בפ' הניזקין סחד בתרי בטל ורבנן וא דאחמור במאתים אבל כל האיסורין בטלים חד בתרי ואפילו מדרבנן אם אם הי' דבר שבמנין דאחמור בי' רבנן משום דחשוב א"כ מאי דאמר ר' יוחנן כזית בכדי אכילת פרס הוא כשהאיסור ניכר וטעמו ולא ממשו דאמר אסור ואין לוקין עליו הוא מי במינו שכיון שאינו ניכר טעמו הו"ל כממשו שאינו ניכר דבטל חד בתרי אבל מיהו ממשו שאינו ניכר אפילו איסור דרבנן אין בו אבל טעמו שאינו ניכר אינו אסור מן התורה אבל הוא אסור מדרבנן ומשערים אותו בששים אבל אם הי' מין בשא"מ הוא אסור מן התורה כדילפי' ממשרת או מגיעולי גוים לר"ע ואע"פ שאנו מחמירין במין במינו יותר ממין בשאינו מינו דבעי' למימר לקמן דיי"נ וטבל שלא במינן בנ"ט ובמינן בכל שהן זו היא חומרא דרבנן אבל מדאורייתא הכל בטל חד בתרי ואפילו יי"נ וטבל במינן ור' יהודא דסבר דמין במינו אפילו באלף לא בטיל ויליף לי' מקרא אית לי' נמי משרת למין בשאינו מינו אבל מיהו מין במינו חמור טפי דאפילו בכל שהו ובשאינו מינו בעי' בנ"ט והאי דאמרי' בפ' גיד הנשה מידי לקולא קא אמרינן לחומרא קאמרי' דמדאורייתא חד בתרי בטיל בין במילתי' דאביי בין במילתי' דרבא משום דהוה מין במינו דבהכי מיירינן התם בזרוע בשלה מן האיל אבל אם הי' מין בשאינו מינו הוה אסור מה"ת בנ"ט כדילפי' ממשרת לרבנן ומגיעולי גוים לר"ע וליכא מאן דפליג עלייהו אבל המורה כתב התם והא דילפי' מנזיר בפסחים משרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא היא ולאו מילוף הוא דהו"ל נזיר וגיעולי גוים ב' כתובים הבאים כא' א"נ גיעולי גוים חידוש הוא כדאמרי' התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור ואינו נ"ל כל מה שאמר דהא בפירוש מחלק ר"ל בזבחים בין מינו לשאינו מינו ורבא נמי ס"ל הכי הילכך יש לפרש כאן מין במינו ומשרת למין בשא"מ והאי נ"ט בקדשים דקאמר רבא מין במינו הוא ואפ"ה אסרה תורה בקדשים משא"כ בחולין דמין במינו בטל ברוב ולא ימצא נ"ט כעיקר בחולין אלא מין בשא"מ דניכר טעמו ואיהו ילפי' ממשרת ומה שאמר דבמוקדשין אסור והכי שרי כדפרישית במהדורא בתרא דמוקדשין אסור אפילו בטפי מס' וק' אי יהבי טעמא ואיל נזיר שרא רחמנא בס' וק' והאי דפליגי רבנן ור"א בכותח הבבלי בפ' אלו עוברין דר"א אמר חייב לאו עליה ורבנן פטרי ואע"ג דהוא מין בשא"מ דילפי' ממשרת לנ"ט כעיקר לכל איסורין שבתורה התם בגמרא מפרש טעמייהו הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכדי אכילת פרס דאי בעיני' קא אכיל לי' בטלה דעתו אצל כל אדם ואי משטר קא שטר ואכיל לית בי' כזית בכדי א"פ ומש"ה פטרי רבנן כדפרישית לעיל דלא אסרה תורה לנ"ט כעיקר אלא היכא דאיכא כזית בכא"פ דומיא דממשו של איסור אבל אי ליכא כזית בכא"פ ויהיב טעמא אינו אסור אלא מדרבנן וכותח הבבלי נמי אע"ג דפטרי רבנן ממלקות אי עלוי' איסורא דרבנן כיון דיהיב חמץ טעמא ושכר המדי נמי הוא כפתרון המורה שפירש שם דאע"ג דשתי לי' בעיני' אין לך שותה ב' או ג' כוסות שלא יפסיק וישהא בכדי אכילת פרס ולא שתי כזית מן החומץ לבד המין ושאר התערובת וסתם שכר עיקרו מן התמרים או תאנים אלא שבמדי מערבין עמהם שעורים קצת ומ"ש התם במהדורא קמא דטעם הדבר היא מפני שאין שם ממשו של איסור אלא טעמ' אינו כלום דהוה ס"ד דכל טעמו ולא ממשו הוא מדרבנן ואפי' במין שלא במינו אבל השתא דאסיקנא דמין בשא"מ הוה טעמו ולא ממשו דאורייתא אית לן למימר כפתרון המורה ור"א דמחייב לאו משום דקסבר דגבי חמץ היתר מצטרף לאיסור כדאמרי' התם הילכך כיון דטעמו של איסור הוי כממשו בין שאינו מינו שהי' אומר ר"א בממשו של איסור דהיתר מצטרף עמו להשלימו לכזית ה"נ ס"ל בטעמו של איסור אע"פ שאין בו כזית בכדי א"פ ההיתר מצטרף עמו להשלימו אבל רבנן סברי דאין היתר מצטרף לאיסור אפי' בממשו של איסור כ"ש בטעמו ומהכא נמי מוכח דנ"ט כעיק' דילפי' ממשרת דהוי דאורייתא כגון שיש בו כזית בכא"פ כדאמרי' בממשו אבל אם אין בו כזית בכא"פ לא מחייבי אבל פי' המורה התם דאמרי' שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב בכזית מהן והאי לאו משום היתר מצטרף לאיסור הוא אלא משום דאיתעביד לי' כולי' איסור אבל היתר מצטרף לאיסור לא ילפי' מיני' ואינו נ"ל פתרונו כלל שאם נחייבהו על כזית מהן בלבד זהו היתר מצטרף לאיסור שהרי זית זה אינו כולו יין אלא מים מעורבין בו והיאך דוחה התם דלא נילף מני' היתר לאיסור ועוד אם על כזית מהן בלבד חייב מפני שנעשה כולו איסור מפני טעם היין שבהן אי הכי אמאי פטרי רבנן בכותח והרי טעם חמץ יש בו ונעש' כולו איסור אלא משום דלית בי' כזית בכא"פ פטרי ואע"ג דנ"ט כעיקר במין בשא"מ דאורייתא אינו יכול להיות טעמו חמור מממשו וכי היכי דבממשו בעינן כזית בכא"פ הם הכי בטעמו והילכך אינו חייב על אלה דמים עד שישתה מהם כל כך שיהא בהן כזית יין בכא"פ הם הכי בטעמו והילכך אינו חייב על אלה דמים עד שישתה מהם כל כך שיהא בהן כזית יין בכא"פ ואמרי' התם באלו עוברין איתבי' שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניהן שתי סאין אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלו אלו לתוך אלו מותרין.שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו ואי אמרת כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר ומתרץ הב"ע בתרומה בזה"ז דרבנן וקשיא לי טובא בגוה דמשמע טעמא משום דתרומה בזה"ז דרבנן ואי הוה תרומה דאורייתא לא הוה תלינן לקולא משום דכזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר ומתרץ הב"ע בתרומה בזה"ז דרבנן וקשיא לי טובא בגוה דמשמע טעמא משום דתרומה בזה"ז דרבנן ואי הוה תרומה דאורייתא לא הוה תלינן לקולא משום דכזית בכא"פ דאורייתא והא מין במינו הא ומין במינו בטל הנ"ט שלו ברוב. ולא אמרי' נ"ט כעיקר אלא במין בשאינו מינו כדאמרן לעיל ונ"ל דל"ג הב"ע בתרומה בזה"ז דרבנן אלא ה"ג הנח לדימוע דמדרבנן פי' דמה"ת כיון שהוא מין במינו חד בתרי בטל ורבנן הוא דאמור דתרומה מקדשת עד מאה והילכך תלינן בשאני אומר ולא אמרי' כזית בכא"פ דאורייתא בנ"ט אלא מין בשאינו מינו תדע דה"ג דאמרי' בפרק יוצא דופן בה' בת אחת עשרה שנה ויום אחד. עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה ואינה נפסלת בטבול יום דברי ר"מ ר' יוסי ור' יהודה ור"ש פוטרין החלה סברוה מאן דאמר תרומה דאורייתא חלה דאוריית' ומ"ד תרומה דרבנן חלה דרבנן אי אמרת בשלמא קסבר ר' יוסי חלה בזה"ז דרבנן אתי דימוע דרבנן ומפקע דחלה דמדרבנן אלא אי אמרת דאורייתא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא ופירש המורה התם דימוע דרבנן הוא דמדאורייתא חד בתרי בטל דכתיב אחרי רבים להטות ורבנן הוא דאצריך א' ומאה הילכך לא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא. אלמא אע"ג דאאמרי' תרומה בזה"ז דאורייתא הדימוע אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל מפני שהוא מין במינו ובפ' הערל נמי בה' אנדרוגיניס כהן אמרי' וסבר ר' יוחנן תרומה בזה"ז דאורייתא והתניא שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין כו' ואמר ריש לקיש והוא שרבו חולין על התרומה ור' יוחנן אמר אף על פי שלא רבו חולין על התרומה בשלמא ר"ל קסבר בדרבנן נמי בעינן רביא אלא לר' יוחנן קשיא פי' ר"י דאמר דהוא מדאורייתא אמאי לא בעי רביא אלמא מוכח מהכא דאי רבו חולין על התרומה אע"ג דתרומה דאורייתא תלינן ואמרי' שאני אומר מפני שמן התורה חד בתרי בטל במין במינו הילכך בפירוש שטעות גדולה היא לגרוס הכא במאי עסקינן בתרומה בזה"ז דרבנן דאע"ג דהוא דאורייתא תלינן לקולא אלא ה"ג הנח לדימוע דמדרבנן ואמרי' נמי התם באלו עוברין דלגבי חטאת היתר מצטרף לאיסור דתניא כל אשר יגע בבשרה יקדש יכול אפילו לא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא יפסל ואם כשרה היא יאכל כחמור שבה ותנן בזבחים בשלהי פ' דם חטאת רקיק שנגע ברקיק וחתיכ' בחתיכ' לא כל הרקיק ולא כל ההחתיכה אסורין אינו אסור אלא ממקום הבלע ונ"ל לומר דמדכתב כל אשר יגע ילפי' דקרא להיתר מצטרף לאיסור אתא דא"א בנגיעה בעלמא שיתפשט בה הטעם כ"כ עד שיהא בה כזית בכא"פ ואפ"ה אסר רחמנא ש"מ היתר מצטרף לאיסור משא"כ בכל האיסורין. דחולין מקדשים לא ילפי' ובפ' גיד הנשה אמרי' רבא אמר לא נצטרכה אלא ליתן טעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי וליגמר מינה הא גלי רחמנא גבי חטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה ומקשה ר"ת זצוק"ל בספר הישר דהכי מפיק לה לנ"ט כעיקר והכא מפיק לה להיתר מצטרף לאיסור ועוד תמה על עצמך דהא ליכא טעמא התם בשחיטת חולין שהרי בטל בששים כדמוכח התם ואין זה קרוי טעם כעיקר אלא במקום שיש טעם כגון ברוב או בפחות מששים ונ"ל דה"ג התם לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור שאפילו נדבק מן האיסור להיתר ולא נבלע כשיעור כזית אסור ובלמא שרי כדאמרי' התם אבל בטעם כעיקר הקדשים שוין לכל שאר האיסורין דמין בשא"מ מדאורייתא עכ"ד. ונ"ל שנוכל ליישב גירסת הספרים ולק"מ דאע"ג דבאלו עוברין ילפי' מינה דהיתר מצטרף לאיסור מכל מקום מינה לנ"ט כעיקר דהאי איסורא דאיבלע לי' לאו ממשו של איסור הוא אלא טעמו ואע"ג דאמרי' היתר מצטרף לאיסור הוה בעינא ממשו של איסור אבל הכא דליכא ממשו אלא טעמו בלחוד ה"א דליבטל ואיצטריך קרא למימר דלא בטיל שכך הוא טעמו כמו ממשו שכשם שממשו חשוב ומצטרף ההיתר עמו כך טעמו נמי חשוב ומצטרף ההיתר עמו הילכך שפיר ילפי' מיני' לנ"ט כעיקר ומה שכתב דליכא התם טעמא שבטל בששים הרי כתבתי במהדורא בתרא דחולין דנ"ט דקדשים הוא אפילו מס' וק' והכי אזלא סוגיא דשמעתא התם דאיכא דיהיב טעמא מס' וק'. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי דהא כל קדשים ילפי מחטאת כדאמרי' בשלהי פרק דם חטאת אשכחן חטאת דמקדשת בבלוע שאר קדשים מנין אמר שמואל משום ר"א זאת התורה לעולה ולמנחה לחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים כו' עד לחטאת מה חטאת מקדשת בבלוע אף כל מוקדשין בבלוע כו' עד במתניתא תנא משמי' דר"ע מה מנחה מקדשת בבלוע אף כל מוקדשין בבלוע ואם איתא דהיתר מצטרף לאיסור היכי תנן בפ"ב דערלה חתיכות של קדשי קדשים ושל פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכו' אסור לזרים ומותר לכהנים ור' שמעון מתיר לזרים ולכהנים פי' שאין בפיגול ובנותר ליתן טעם באותן החתיכות אלא שנצטרף בשר קדשי קדשי' עמהם ונתנו טעם בחולין דרבנן סברי מצטרפין שני האיסורין ולזרים מיהת אסורים ור"ש סבר אין שני האיסורים מצטרפין ואפילו לזרי' מותרי' ובפ' דם חטאת תנן בישל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהן בנ"ט הרי הקלים נאכלין כחמורים אלמא בכל הקדשי' בעינן נ"ט וזה הוא החומר שיש בהן משא"כ בכל התורה כולה דבכל התורה כולה מין במינו בטל ברוב ולא אמרי' נ"ט בעיקר אלא מין בשא"מ ובקדשים אפילו מין במינו אבל אם אין בהן בנ"ט אפילו בקדשים שרי ולא אמרי' היתר מצטרף לאיסור ומחמת קושיא זו סברתי לומר דלא אמר דהיתר מצטרף לאיסור גבי חטאת אלא ר"ע אבל רבנן ס"ל דלא אתא קרא אלא לנ"ט כעיקר דאע"ג דילפי לה ממשרת התם למין בשא"מ אבל מין במינו בטל ברוב ובקדשים אפילו מין במינו ואע"ג דסוגיא דשמעס' משמע התם באלו עוברין דאפילו רבנן אית להו היתר מצטרף לאיסור גבי חטא' הוה סליק אדעתיה לשבושי סיפרי אבל אח"כ התבוננתי דלק"מ דדוקא אי יהבי טעמא אסרי אבל אי לא יהבי טעמא בטלי לגמרי כאילו אינן ושרי אבל מיהו היכא דיהבי טעמא אע"ג דלית כזית באיסור כגון ריקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה שבמקום הבלע יש טעם מן האיסור והאוכלו טועם בו טעם איסור אילו הי' במין בשא"מ אע"פ שאין כזית בטעם האיסור שנבלע בו אפ"ה נאסר מקום הבלע ודינו כקדשים לכל דבר ולוק' עליו מפני שהיתר מצטרף לאיסור להשלימו לכזית שאין לוקין על פחות מכזית וקשיא לי טובא כיון דאמרי' דקדשים יש להן חומר מכל האיסורין שאפילו מין במינו הן אוסרין בנ"ט ואין בטלין ברוב א"כ היכי אמרי' במילתי' דר"ל וש"מ נ"ט ברוב לאו דאורחייא וכי אקשי' לי מהעוש' עיסה מן החטין ומן האורז תירץ אלא מין בשא"מ בטעמא מין במינו ברובא והא קדשים אפי' מין במינו אמרי' דהוי מדאורייתא בטעמ' ופיגול ונותר וטמא נמי קדשים נינהו ואמאי מבטלי זא"ז ונ"ל לתרץ לפי הרחק דבאלו קדשים אמרי' דאוסרין בנ"ט אפילו מין במינו הנ"מ בקדשי' כשרין אבל קדשים פסולין לא חשיבי ודינן כשאר כל האיסורין ובטלין ברוב במין במינו ומאי דאמרי' גבי חטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא יפסל ואם כשרה היא יאכל כחמור שבה אין דין הפסול' כדין הכשרה שהכשרה אוסרת בבלוע אפי' מין במינה והפסולה אינה אוסרת אלא מין בשא"מ הילכך הפיגול והנותר והטמא מבטלין זא"ז ברוב במין במינו וקשיא לי נמי טובא דהא אפילו במין בשאינו מינו תנן שבטל הפיגול ואינו אוסר בנ"ט דהכי תנן בזבחים בפ' כל הפסולין השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור מן הרוטב מן הקופה מן האצל מן העצמו' ומן הגידים ומן הקרנים ומן הטלפים ואין חייבין עלי' משום פיגול נותר וטמא פי' שאם פיגול הזבח אכל מן הקופה או מן הרוטב אין חייבין עליהן משום פיגול ולא משום נותר ולא משום טמא ואמאי ומי גריעי פיגול ונותר וטמא משאר כל האיסורין שהן אוסירן מן התורה בנ"ט במין בשא"מ ורוטב נ"ט הוא ומין בשא"מ ואמאי לא מחייב משום פיגול נותר וטמא ועיין מה שכתבתי בפרשת צו בפסוק והנותר מבשר הזבח ביום השלישי: