## Tosafot on Bava Batra Daf 45b ###### Tosafot on Bava Batra 45b:1:1 [Tosafot on Bava Batra 45b:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Bava%20Batra/r/45b:1:1) המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. וא"ת אכתי להימניה במיגו דאי בעי אמר נאנסו כדאמרינן בסוף המוכר את הבית (לקמן בבא בתרא דף ע. ושם) גבי מפקיד אצל חבירו בשטר ואפי' מאן דפליג התם היינו משום דשטרך בידי מאי בעי ותירץ ר"ת דודאי הוה מצי אביי למיפרך ליה אי הכי בעדים נמי להימניה במיגו דאי בעי אמר נאנסו אלא דלא אסיק אדעתיה ואותביה מברייתא ואודי ליה דבראה איירי מתני' ותו ליכא למפרך מידי אנאנסו וי"מ דהא דקאמר הכא דצריך להחזיר לו בעדים היינו אם רוצה להיות פטור משבועה אבל בשבועה נאמן במיגו דנאנסו ואין מחזיר לו בעדים והכי פי' לעיל לא שנו דאומן אין לו חזקה בלא שבועה אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים נאמן בלא שבועה במיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם ומיירי קודם שנתקנה שבועת היסת ולכך כי אמר לא היו דברים מעולם אין צריך שבועה אי נמי לאחר שנתקנה וללישנא דבעי בשבועה דררא דממונא ולא חשיב הכא דררא דממונא דאמר לא בא לידי בתורת אומנות ואין מודה שנתחייב בו מעולם ולא חשיב דררא דממונא אלא מנה לי בידך וא"ל הן למחר א"ל תנהו לי וא"ל נתתיו לך שמודה שנתחייב ועל פירוש זה קשה לר"ח דמאי פריך לקמן מראה עבדו ביד אומן אי דאיכא עדים למה לי ראה לייתי עדים ולישקול הא מהני ראה דאפילו בשבועה לא יהא נאמן דאין לו מיגו דבלא ראה מהימן הוא בשבועה במיגו דנאנסו וברייתא משמע דלא אמר כלום דאפילו בשבועה אינו נאמן ונראה לו לתרץ דהכא לא חשיב מיגו דטעמא דמ"ד דצריך להחזיר בעדים משום דכיון דלא הימניה בשבועה כדאמר בשבועות (דף מא: ושם) דהויא כאילו א"ל בהדיא אל תחזיר לי אלא בעדים הלכך לא מהימן במיגו דאיהו דאפסיד אנפשיה אבל התם בהמוכר סבר דאין צריך להחזיר לו בעדים ולא חשיב כאילו אמר אל תחזירני אלא בעדים ולכך נאמן במיגו אבל אין נראה דאפילו מאן דאית ליה צריך להחזיר לו בעדים כי איכא מיגו מהימן דאי לאו הכי תקשי מאי פריך ליה אביי מההיא דראה עבדו ביד אומן דסברא דאין צריך להחזיר לו בעדים הא איכא תנא בשבועות דאית ליה המלוה את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ויסבור רבה כוותיה אלא משום דאפילו ההוא תנא דשבועות מודה בפקדון דאיכא מיגו דנאנסו דאין צריך להחזיר לו בעדים לכך נראה כפי' ר"ת: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים—One who deposits by his friend with witnesses is required to return it to him with witnesses** OVERVIEW רבה replied to אביי the reason the אומן is not believed that אתה מכרתו לי, with a מיגו of החזרתיו (when it was given to him with עדים), is because the rule is המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. Our תוספות explores why another מיגו is not available. ------------------------------------- תוספות asks: **ואם תאמר אכתי להימניה במיגו דאי בעי אמר נאנסו¹ – And if you will say; still** (even tough that צריך להחזירו בעדים, nevertheless) **we should believe** the אומן (that he bought it), **with a מיגו for he could have said there was a mishap** and the item no longer exists – **כדאמרינן בסוף המוכר את הבית (לקמן דף ע,א ושם) גבי מפקיד אצל חבירו בשטר² – As** רב חסדא **states in the end of** פרק **המוכר את הבית, regarding one who deposits** an item **by his friend with a note –** תוספות responds to an anticipated difficulty: **ואפילו מאן דפליג התם היינו משום דשטרך בידי מאי בעי³ – And even** according **to the one who argues there** (and maintains that the שומר is not believed)**, that is because** the depositor can claim, **what is your שטר doing in my hand,** however here that issue does not exist. The question remains why is he not believed במיגו דנאנסו **–** תוספות answers: **ותירץ רבינו תם דודאי הוה מצי אביי למיפרך ליה – And the ר"ת answered that certainly אביי could have asked this** question to רבה – **אי הכי בעדים נמי להימניה במיגו דאי בעי אמר נאנסו – ‘if so** (that בלא עדים he is believed במיגו of להד"ם) then **even with עדים he should also be believed** (that he bought it) **with the מיגו that he could have claimed נאנסו – אלא דלא אסיק אדעתיה ואותביה מברייתא ואודי ליה דבראה איירי מתניתין – However** this question **did not enter into the mind of** אביי, **and** instead **he refuted** רבה **from the ברייתא** of ראה עבדו וכו', **and** רבה **admitted to** אביי **that our משנה is discussing a case of ראה** (where there is no מיגו at all) – **ותו ליכא למפרך מידי אנאנסו⁴ – So we cannot ask anything at all regarding נאנסו!** In summation; we can ask why does רבה maintain that if מסרו בעדים he is not believed (by לא ראה), when he should be believed with a מיגו of נאנסו. תוספות offers an alternate approach: **ויש מפרשים דהא דקאמר הכא דצריך להחזיר לו בעדים – And there are those who explain that this which** רבה **stated here, that he is required to return** the פקדון **to** the owner **with עדים,** if he received it בעדים – **היינו אם רוצה להיות פטור משבועה⁵ – That is** only **if** the שומר (אומן) **wants to be exempt from an oath – אבל בשבועה נאמן במיגו דנאנסו ואין מחזיר לו בעדים – However,** if the שומר takes an **oath, he is believed** to claim החזרתי **with a מיגו** that he could have claimed **נאנסו, and** the שומר **is not** required **to return it with עדים – והכי פירשו⁶ לעיל לא שנו דאומן אין לו חזקה בלא שבועה⁷ אלא שמסר לו בעדים – And this is the explanation of the previous** גמרא, where רבה stated, ‘**we did not learn** this rule **that אומן אין לו חזקה without a שבועה, only if it was given to him בעדים – אבל מסר לו שלא בעדים נאמן בלא שבועה במיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם⁸ – However if it was given to him without עדים,** the אומן is believed **without a שבועה with the מיגו that he could have said להד"ם –** תוספות qualifies his statement: **ומיירי קודם שנתקנה שבועת היסת⁹ ולכך כי אמר לא היו דברים מעולם אין צריך שבועה – And we are discussing** a case **before the שבועת היסת was instituted, so therefore when he claims להד"ם, a שבועה is not required –** תוספות reverses this qualification: **אי נמי לאחר שנתקנה וללישנא דבעי בשבועה דררא דממונא¹⁰ ולא חשיב הכא דררא דממונא – Or** you may **also** say that this ruling (that the אומן is believed without a שבועה) is valid even **after** שבועת היסת **was instituted,** if we follow **the view that** שבועת היסת is only **required** when there is a **דררא דממונא, however** the case **here is not considered a דררא דממונא;** the reason this case is not a דררא דממונא **– דאמר לא בא לידי בתורת אומנות ואין מודה שנתחייב בו מעולם – For** the אומן **claims, ‘it never came into my possession as work’, and** the אומן **does not admit that he ever owed him** anything, therefore it is not a דררא דממונא – **ולא חשיב דררא דממונא אלא מנה לי בידך ואמר ליה הן – And a דררא דממונא is only** in case where for instance the claimant said, ‘**you owe me a hundred זוז’** and the respondent agrees **and said to him yes,** ‘I**** owe you the money’ – **למחר אמר ליה תנהו לי ואמר ליה נתתיו לך שמודה שנתחייב – The next day** the claimant **says to him, ‘give me** the money’, **and the respondent says to him, ‘I gave it to you’,** in this case **he admitted that he owed** money, so therefore even though that now he is a כופר הכל, nevertheless he is חייב a שבועת היסת, for this is considered a דררא דממונא, however in our case where the אומן did not admit to anything, there is no שבועה, since there is no דררא דממונא. In summation; the י"מ maintain that one is believed with a שבועה to claim החזרתי or אתה מכרתו לי even if it was given to him בעדים, since there is a מיגו of נאנסו. When רבה said he is not believed, he meant without a שבועה. In a case where לא מסרו לו בעדים, the אומן is believed without a שבועה with the מיגו of להד"ם (even לאחר שבועת היסת, since there is no דררא דממונא). תוספות asks: **ועל פירוש זה¹¹ קשה לרבינו חננאל דמאי פריך לקמן מראה עבדו ביד אומן¹² – And the ר"ח has a difficulty with this פירוש** of the יש מפרשים, **for what does** אביי **challenge** רבה **later from** the case of **‘he saw his slave by an אומן’,** where אביי asks – **אי דאיכא עדים למה לי ראה לייתי עדים ולישקול – ‘if there are עדים,** that the owner gave the עבד to the אומן, **why do we need ראה; let** the owner **bring these עדים and take** back his עבד, since according to רבה if there are עדים, the אומן is not believed, תוספות asks what is sאביי' question – **הא מהני ראה דאפילו בשבועה לא יהא נאמן דאין לו מיגו – ראה is effective, that the אומן will not be believed even with a שבועה, since he has no מיגו** of נאנסו, etc. – **דבלא ראה מהימן הוא בשבועה במיגו דנאנסו – For without ראה,** the אומן **is believed with a שבועה,** for he has the **מיגו of נאנסו!** **וברייתא משמע¹³ דלא אמר כלום דאפילו בשבועה אינו נאמן – And from the ברייתא** of ראה עבדו,**** which states **that לא אמר כלום, indicates that he is not believed even with a שבועה,** and according to the יש מפרשים that is true only if ראה, for otherwise he is believed בשבועה with a מיגו דנאנסו! In summation; the ר"ח asks, how can אביי ask on רבה, why does the ברייתא state ראה (if we are discussing that he gave over the עבד with עדים), since according to רבה, the עדים would be sufficient, but this is not so according to the י"מ, there is a difference whether it is ראה or not; by לא ראה, with עדים alone, the אומן would be believed בשבועה for he has a מיגו דנאנסו, however by ראה that מיגו no longer exists and the אומן is not believed at all (even with a שבועה) as it appears from the ברייתא which states לא אמר כלום, therefore it was necessary for the ברייתא to write ראה. The ר"ח disagrees with the י"מ and the ר"ת:¹⁴ **ונראה לו לתרץ¹⁵ דהכא לא חשיב מיגו דטעמא דמאן דאמר דצריך להחזיר בעדים –** **And it appears to** the ר"ח **to explain that here** by רבה **it is not considered a** valid **מיגו** that he should be believed to claim החזרתי with a שבועה, **for the reason of the one who maintains that** המפקיד אצל חבירו בעדים **צריך להחזיר בעדים – משום דכיון דלא הימניה בשבועה כדאמר בשבועות¹⁶ (דף מא,ב ושם) – Is because that since he did not trust him** (even) **with a שבועה,¹⁷ as the** גמרא **states in** מסכת **שבועות – דהויא כאילו אמר ליה בהדיא אל תחזיר לי אלא בעדים¹⁸ – Therefore it is considered as if he told him explicitly, ‘do not return it to me, only with עדים’ – הלכך לא מהימן במיגו דאיהו דאפסיד אנפשיה¹⁹ –** **Therefore he is not believed with a מיגו because he caused the loss to himself – אבל התם בהמוכר²⁰ סבר דאין צריך להחזיר לו בעדים – However there in** פרק המוכר where there is a מיגו, they **maintain that אין צריך להחזיר לו בעדים – ולא חשיב כאילו אמר אל תחזירני אלא בעדים ולכך נאמן במיגו – So it is not considered as if he said ‘do not return it to me, only with עדים’, therefore he is believed with a מיגו.** In summation, the ר"ח maintains that if the rule is המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים, the שומר will not be believed with any claim (whether החזרתי or אתה מכרתו לי) with a מיגו of נאנסו, for the rule of צריך להחזירו בעדים is that it precludes any claim based on a מיגו, since איהו דאפסיד אנפשיה. תוספות disagrees with the ר"ח: **אבל אין נראה דאפילו מאן דאית ליה צריך להחזיר לו בעדים כי איכא מיגו מהימן – However it does not appear** that this is so; **for even** according to **the one who maintains צריך להחזיר לו בעדים,** nevertheless **when there is a מיגו** he is believed, even without עדים; not like the ר"ח – **דאי לאו הכי תקשי מאי פריך ליה אביי מההיא דראה עבדו ביד אומן – For if it were not so** (but rather a מיגו is ineffective if we maintain צריך להחזירו בעדים), **you have this difficulty; what did אביי challenge** רבה **from that** ברייתא of **ראה עבדו ביד אומן,** proving – **דסברא²¹ דאין צריך להחזיר לו בעדים – That** the ברייתא **maintains אין צריך להחזיר לו בעדים,** not like רבה; that is no challenge to רבה – **הא איכא תנא בשבועות²² דאית ליה המלוה את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים – Since there is a תנא in** מסכת **שבועות who maintains one who lends his friend with עדים, he is required to pay him back with עדים – ויסבור רבה כוותיה –** **So רבה will maintain like that** תנא; what is sאביי' question?! **אלא משום דאפילו ההוא תנא דשבועות מודה בפקדון²³ דאיכא מיגו דנאנסו²⁴ –** **Rather** we must say that it is a valid question **because even that תנא in** מסכת **שבועות, agrees by a פקדון** that he is not required to return it בעדים, **since there is a מיגו of נאנסו** so therefore – **דאין צריך להחזיר לו בעדים לכך נראה כפירוש²⁵ רבינו תם:** **He is not required להחזיר לו בעדים** for the מיגו is effective. **Therefore** תוספות **prefers the פירוש ר"ת.** SUMMARY אביי could have asked that he should be believed with a מיגו דנאנסו (but לא אסיק אדעתיה; the ר"ת). The י"מ maintain that indeed he is believed במיגו דנאנסו (with a שבועה). The ר"ח maintains that there is no מיגו since איהו דאפסיד אנפשיה (if we maintain צריך להחזירו בעדים). THINKING IT OVER 1. According to the (אי נמי of the) יש מפרשים that רבה maintains that an אומן will be believed בשבועה even if מסרו לו בעדים (for he has a מיגו דנאנסו),²⁶ what is אביי asking on רבה that even בעדים he should be believed with a מיגו דהחזרתי; in a case of החזרתי it is a דררא דממונא,²⁷ and by a דררא דממונא there is a חיוב שבועה, so what is sאביי' question; רבה agrees that with a שבועה he is believed even when there are עדים?!²⁸ 2. According to the ר"ח who maintains that if the ruling is המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר בעדים, the נפקד will not be believed with a מיגו of נאנסו, since דאיהו דאפסיד אנפשיה;²⁹ what would be the ruling if the נפקד claims נאנסו, will he be believed with a שבועה? If yes, so why is he not believed with a מיגו?!³⁰ footnotes: ¹ [At most] an אומן is considered a שומר שכר, who is פטור for אונסין, so he can claim that an אונס happened. [When a שומר claims נאנסו, he must swear that it was נאנסו; otherwise he must pay. We must therefore say that when תוספות asks that he should be believed with a מיגו of נאנסו, it means that he will be required to swear מכרתי לי. His claim cannot be more effective than the מיגו; since he would be required to swear by נאנסו (the מיגו), he is also required to swear by מכרתו לי (his claim).] ² The depositor (the owner) was given a written note by the custodian (שומר) that this item was given to him as a deposit. The rule is that the שומר can later claim that he returned the item (even though the depositor is still in the possession of the note). The reason he is believed is because the שומר has a מיגו that he could have claimed נאנסו. Similarly here, even though there were עדים and we maintain המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים, nevertheless since he has a מיגו of נאנסו (where he would be פטור), therefore we believe him when he claims that he bought it. ³ In the case of the שטר, the claim of החזרתי is contradicted by the fact that the מפקיד still has the שטר; if the שומר would have returned the פקדון, he should have asked for the שטר, therefore even though he has a מיגו, nevertheless the claim of שטרך בידי מאי בעי is ‘stronger’ than the מיגו. However here, there is no שטר, so we should believe the אומן that he bought it, with a מיגו of נאנסו, since nothing contradicts his claim of אתה מכרתו לי. ⁴ Once it is ראה we know that the item is in the sאומן' possession, there can be no claim if נאנסו (or החזרתיו). ⁵ This [seemingly] explains why אביי did not ask that he should be believed with a מיגו דנאנסו, since here we are discussing a case where the אומן is believed without a שבועה (if there are no עדים), and if there are עדים he cannot claim מכרתו לי and be believed without a שבועה, since he does not have either the מיגו of החזרתי (since המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזירו לו בעדים), or the מיגו of נאנסו (which requires a שבועה). ⁶ Seemingly according to these י"מ why is the rule that אומן אין לו חזקה; since he has a מיגו of נאנסו, he should have a חזקה and be believed with the מיגו. ⁷ However an אומן will be believed to claim מכרתו לי with a שבועה, even if מסר לו בעדים, since he has the מיגו of נאנסו. ⁸ See תוספות מה,א ד"ה אבל (TIE footnote # 5) as to the meaning of להד"ם. ⁹ In the times of the גמרא they (רב נחמן) instituted a שבועת היסת that whenever one has a claim, even though the other party denies it completely, the respondent must swear a שבועת היסת. In this case the owner claims the disputed item from the אומן, so even though the אומן is a כופר הכל (he maintains that it now belongs to him [since he bought it]), nevertheless he is required to swear and substantiate his claim. So after they instituted שבועת היסת, the אומן will not be believed without a שבועה, even if מסר לו שלא בעדים. Therefore the ruling of תוספות is only before תקנת שבועת היסת. ¹⁰ See shortly in this תוספות that the meaning of דררא דממונא is that there is some entanglement between the parties. ¹¹ This פירוש of the יש מפרשים maintains that when רבה ruled צריך להחזיר לו בעדים that is only if he wants to be believed החזרתי (or מכרתו לי) without a שבועה. However if he is willing to swear, he is believed to claim החזרתי (or אתה מכרתו לי), with a מיגו of נאנסו, even if מסר לו בעדים. ¹² The ruling there is that the אומן is not believed to claim, ‘you (the owner) sold it to me’, since it was ראה. ¹³ תוספות is explaining that we cannot say (to support the question of אביי) that the ברייתא, when it states that the אומן is not believed, it means that he is not believed without a שבועה. Therefore the ראה is superfluous, for even without ראה, the אומן is not believed without a שבועה. Accordingly sאביי' question will be sustained. Therefore תוספות explains that from the ברייתא it is apparent that the אומן is not believed at all, even with a שבועה, and for that we need ראה according to the י"מ, so what is sאביי' question?!. ¹⁴ The ר"ח maintains that the נפקד is not believed בשבועה to claim החזרתי with a מיגו of נאנסו (if מסרו לו בעדים), not like the י"מ (footnote # 11) and the ר"ת. However this requires an explanation; why not; he has a מיגו?! ¹⁵ This answers the very first question in this תוס'; why did not אביי ask, we should believe him with a מיגו דנאנסו?! ¹⁶ The גמרא there distinguishes between a case where the לוה admitted in the presence of עדים (in which case א"צ לפורעו בעדים), and a case where he lent him בפני עדים, (in which case צריך לפורעו בעדים). The גמרא explains the difference that in the former case the מלוה trusted the לוה (for he lent him without עדים), however in the latter case he did not trust him (דלא הימניה), for he lent him בפני עדים, therefore צריך לפורעו בעדים. It is considered as if he said to him אל תפרעני אלא בעדים. ¹⁷ In מסכת שבועות it merely states דלא הימניה (it does not state בשבועה). In that case by a מלוה there is no שבועה (as there can be in our case by a פקדון [in a case of a נאנסו claim]). ¹⁸ This means that both parties agree that the only way the לוה/נפקד will be exempt is if you return it with עדים, nothing else is sufficient proof, not even a מיגו. See ‘Thinking it over’ # 2. ¹⁹ The נפקד accepted these implicit terms, therefore he agreed to forgo his right to be believed with a מיגו. ²⁰ See footnote # 2. ²¹ The מהר"ם amends this to read דסבר (instead of דסברא). ²² The ת"ק of ר' יהודה בן בתירא on מא,ב. ²³ Their dispute, as stated there, is only by a מלוה, but not by a פקדון. ²⁴ Therefore sאביי' challenge is upheld; how can רבה maintains by פקדון that צריך להחזיר לו בעדים, since this ברייתא clearly maintains א"צ להחזיר בעדים and even the one who maintains by a loan that צריך להחזיר that is because by a loan there is no מיגו (of נאנסו), but by a פקדון where there is a מיגו of נאנסו everyone agrees that א"צ להחזיר, contrary to רבה. In any event we see that in order to explain אביי we must say that by a פקדון there is a מיגו of נאנסו according to everyone (even if we maintain [by הלואה] that צריך להחזיר), this is contrary to the שיטת ר"ח. ²⁵ See (the text between footnote # 3 and) footnote # 4. ²⁶ See footnote # 7. ²⁷ See footnote # 10. ²⁸ See פני שלמה and נחלת משה. ²⁹ See footnote # 18. ³⁰ See (עד"ז) in תוס' רי"ד ד"ה פיסקא. ###### Tosafot on Bava Batra 45b:8:1 [Tosafot on Bava Batra 45b:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Bava%20Batra/r/45b:8:1) נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל. וא"ת והא אמר בפ' המקבל (ב"מ דף קיב: ושם) אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה דקציצה מידע ידיע ובפ' כל הנשבעין (שבועות דף מו. ושם) פריך ליה ומשני דהך דהכא כרבי יהודה דקציצה נמי לא דכיר דטרוד הוא בפועליו וא"ת א"כ לאחר זמנו נמי אמאי אמר המע"ה הוה לן למימר נשבע ונוטל דמאי טעמא אמרינן בעלמא לאחר זמנו דאין נשבע ונוטל כדמפרש בריש כל הנשבעין דחזקה דאין שכיר משהה שכרו ואין בעה"ב עובר בבל תלין והכא הרי שהה שכיר ובעה"ב עבר דמודה שקצץ לו אחת ועדיין חייב לו וליכא למימר דמיירי כגון דאמר לא קצצתי לך אלא אחת ופרעתי לך דא"כ בזמנו אמאי נשבע ונוטל הא כרבי יהודה מוקמי לה ואיהו בעי הודאה במקצת ואין לתרץ נמי כגון שאומר אותה אחת שקצצתי לך ברשותך השהיתי דלא עבר בבל תלין דמ"מ חזקה דאין שכיר משהה שכרו ליכא דהרי שיהה אחת ודוחק לומר דמאי דחזינן דשיהה שיהה ומאי דלא חזינן דלא שיהה לא שיהה: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל—He gave it to him; in the time, he swears and takes** OVERVIEW The ברייתא teaches of a case where there is a dispute between the owner (בעה"ב) and the worker (the אומן) as to the price of the job done by the אומן, where the בעה"ב said it was one זוז and the אומן claims two. The ruling is if the אומן returned the repaired item to the בעה"ב and is claiming his pay within the proscribed time,¹ the אומן is believed and he swears that the fee is two זוזים and he collects it.² ------------------------------------- תוספות asks: **ואם תאמר והא אמר בפרק המקבל (בבא מציעא דף קיב,ב ושם) אומן אומר שתים קצצת לי – And if you will say; but in פרק המקבל** the ברייתא **states** regarding a case **where the אומן claims, ‘you fixed** the price for **me** at **two’** זוזים – **והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה דקציצה מידע ידיע – And the** employer **claims, ‘I only fixed** the wages **for you at one’** זוז, the rule is **המע"ה,** and the אומן must prove his case; otherwise he receives only one, **for regarding the wage** the employer **certainly knows** what wage he agreed to.³ We have a contradictions between these two ברייתות; in our ברייתא the אומן is believed (נשבע ונוטל), and in ב"מ the בעה"ב is believed (המע"ה)! תוספות answers: **ובפרק⁴ כל הנשבעין (שבועות דף מו,א ושם) פריך ליה –** The גמרא **in פרק כל הנשבעין asks this** question regarding the contradiction between the two ברייתות – **ומשני דהך דהכא כרבי יהודה דקציצה נמי לא דכיר דטרוד הוא בפועליו – And answers that this** ברייתא **here** which believes the worker, **is according to ר"י** who maintains that the owner **does not even remember the** agreed upon **wage, since he is preoccupied with his workers,** and the ברייתא in ב"מ follows the opinion of the רבנן that קציצה מידע ידיע. תוספות asks: **ואם תאמר אם כן לאחר זמנו נמי אמאי אמר המוציא מחבירו עליו הראיה – And if you will say; if** indeed it is **so,** that we are following the view of ר"י, so **even** if the worker is making his claim **after the** proscribed **time, why does** the ברייתא **rule** in this case that **המע"ה,** and the worker loses – **הוה לן למימר נשבע ונוטל –** The ברייתא **should have ruled** that the אומן **swears and takes** what he claims! תוספות explains the logic behind his question: **דמאי טעמא אמרינן בעלמא⁵ לאחר זמנו⁶ דאין נשבע ונוטל כדמפרש בריש כל הנשבעין⁷ – For what is the reason that we say elsewhere** regarding a dispute between the worker and the employer; if the worker made his claim that he was not paid, **after the time** (when he needs to be paid), the rule is that **he cannot swear** that he was not paid **and take** his wages (even though there is the סברא of בעה"ב טרוד בפועליו), **as** the גמרא **explains in the beginning of** פרק **כל הנשבעין – דחזקה דאין שכיר משהה שכרו ואין בעל הבית עובר בבל⁸ תלין⁹ – For there is a presumption that a hired** worker **will not wait** that long for his wages, **and the בעה"ב will not transgress** the prohibition of **בל תלין – והכא¹⁰ הרי שהה שכיר ובעל הבית עבר דמודה שקצץ לו אחת ועדיין חייב לו – However here** (where they are not disputing whether he was paid or not, rather the dispute is the amount of wages they agreed upon), so we see **that the worker tarried, and the owner transgresses** the לאו, **for he admits that he agreed to one** זוז, **and he still owes it¹¹ to him** (לאחר זמנו) – תוספות anticipates a possible solution to his question: **וליכא למימר דמיירי כגון דאמר לא קצצתי לך אלא אחת ופרעתי לך¹² – And we cannot answer that we are discussing** a case **where for instance** the owner **claims, ‘I only made up** to pay **one** זוז, **and I paid you** the one זוז’ – תוספות rejects this answer: **דאם כן בזמנו אמאי נשבע ונוטל הא כרבי יהודה מוקמי לה¹³ ואיהו בעי הודאה במקצת¹⁴ – For if** indeed it is **so** that the owner claims, ‘I owe you nothing’, **why** then is the rule that if the שכיר made his claim **בזמנו** that he is **נשבע ונוטל, for since we established this** ברייתא **according to ר"י,** but **he requires a partial admission** in order to rule נשבע ונוטל – תוספות anticipates another possible solution to his question: **ואין לתרץ נמי כגון שאומר אותה אחת שקצצתי לך ברשותך השהיתי דלא עבר בבל תלין¹⁵ – And we also cannot answer,** that we are discussing a case where **for instance** the בעה"ב **said, ‘this one** זוז **that I made up with you, I held it back with your permission’, so** the בעה"ב **did not** admit to **transgressing בל תלין –** תוספות rejects this answer: **דמכל מקום חזקה דאין שכיר משהה שכרו ליכא¹⁶ דהרי שיהה אחת – But nevertheless the other חזקה,** against the שכיר, which is **that אין שכיר משהה, does not exist, for** we see that the שכיר **was משהה one** זוז – תוספות rejects a possible response **ודוחק לומר דמאי דחזינן דשיהה שיהה¹⁷ ומאי דלא חזינן¹⁸ דלא שיהה לא שיהה:** **And it is unreasonable to assume that this which we saw that he tarried** (the one זוז), **he was משהה, however this which we did not see [know] that he tarried, he was not משהה;** this is a דוחק.**** Our תוספות does not answer the question, why is he not believed even לאחר זמנו.¹⁹ SUMMARY Seemingly in the case where the שכיר claims two and the בעה"ב claims one, where the שכיר, is not contradicting the two חזקות of אין שכיר משהה and אין בעה"ב עובר, the שכיר should always be נשבע ונוטל even אחר זמנו (according to ר"י). THINKING IT OVER We are saying that a שכיר should not be believed, when by his claim he is accusing the בעה"ב of transgressing the לאו of בל תלין. Why don’t we rather say that the שכיר should not be believed because by his claim of שתים קצצת לי he is accusing the בעה"ב of transgressing the לאו of לא תעשוק; he is robbing the שכיר of his wages?! footnotes: ¹ However if it is after the proscribed time for receiving payment, the rule is המוציא מחבירו עליו הראיה; the worker must bring proof as to the agreed upon wage; otherwise he receives what the employer claims. ² There is a general rule regarding an employer and employee in a case where the employee claims he was not paid yet for his work, and the employer claims that he paid him already, we rule in favor of the employee (if he made his claim with the allotted time for payment), for we assume that the employer is busy with all his employees and became confused, and thought that he paid this employee, when indeed he did not. The employee swears that he was not paid, and collects his full wages. Presumably the ruling in our case here is in accordance with this general rule. ³ The גמרא there distinguishes between the case where the argument is whether the worker was paid or not (in which case the worker is believed, since בעה"ב טרוד בפועליו), and between the case where the argument is what wage was agreed upon (where the בעה"ב is believed, for קציצה מידע ידיע). ⁴ A marginal note amends this to read בפרק (instead of ובפרק). This question and answer is cited here in תוספות (even though it is an explicit גמרא), in order to set up the following question in תוספות. ⁵ This is referring to the general rule that in a dispute between the worker and owner (whether he received payment or not), if the claim was made בזמנו (see footnote # 6), the worker is believed (since בעה"ב טרוד בפועליו), however if it was made לאחר זמנו (after the proscribed time when the employer must pay the worker), the בעה"ב is believed. ⁶ זמנו (the time proscribed to pay a worker) is the next half day after he finished working; for a day worker it is the following night, and for a night worker it is the following day. Any claim made after that time is considered שלא בזמנו. See footnote # 8. ⁷ שבועות מה,ב. ⁸ The תורה writes in ויקרא (קדושים) יט,יג that ולא תלין פעולת שכר אתך עד בוקר. This is referring to a day laborer that he must be paid the following night, before day break (see footnote # 6). The owner does not want to transgress this לאו, so he makes sure to pay him on time. ⁹ Therefore when a worker claims לאחר זמנו that he was not paid, so even though there is the סברא of בעה"ב טרוד בפועליו (which should support the worker’s claim), nevertheless there are two סברות that he was paid, because a) a worker does not wait to be paid, he wants his wages immediately, and b} the owner pays before זמנו is over, for otherwise he will be עובר a לאו. This is the reason why בעלמא, the worker is not believed לאחר זמנו, since his claim contradicts these two חזקות. ¹⁰ It is necessary for תוספות to point this out (instead of saying that since the dispute here is whether it was one זוז or two, but not whether he was paid or not, so seemingly the whole idea of אין שכיר משהה ואין בעה"ב עובר is moot) because otherwise we can ask how can we believe the שכיר that he is owed two, since אין שכיר משהה and אין בעה"ב עובר, therefore תוספות explains that in this case it is not an argument since we see that this שכיר is משהה (and similarly this בעה"ב is עובר). ¹¹ We cannot say that we should not believe the worker that he was not paid (two זוז), since אין שכיר משהה, for the שכיר can rightfully claim that he is the type of שכיר that is משהה שכרו, for both agree that he did not receive his wages at all up to now (לאחר זמנו). Similarly we cannot say that the שכיר should not be believed, since he is accusing the בעה"ב of being עובר, this is not so, since the בעה"ב himself agrees that he was עובר for withholding the one זוז. Therefore we should revert back to the סברא of בעה"ב טרוד בפועליו, and award the worker his claim (נשבע ונוטל)! ¹² The owner therefore is really claiming ‘I owe you nothing’, so we can use the חזקה arguments against the שכיר, which support the בעה"ב, namely that אין שכיר משהה שכרו and אין בעה"ב עובר בל תלין. The שכיר must by lying, for he surely was paid. This would explain why the שכיר is not נשבע ונוטל. ¹³ See (footnote # 4 and) previously in this תוספות (after footnote # 4). ¹⁴ According to ר"י, we only say נשבע ונוטל if there is a partial admission from the בעה"ב; the שכיר claims, ‘you owe me two’ and the בעה"ב claims, ‘I owe you one’; it is a case of מודה במקצת, so instead of the owner swearing that he owes only one and swear a שבועת מודה במקצת and be פטור, the חכמים in order to appease the worker, instituted that the worker swear that he is owed two and he can collect. However if the בעה"ב is a כופר הכל (where there is no שבועה מה"ת), the חכמים never instituted this rule of נשבע ונוטל according to ר"י. ¹⁵ This will (seemingly explain both cases; if it was בזמנו we rule נשבע ונוטל since the בעה"ב is a מודה במקצת (for the בעה"ב admits that he owes him the one). And when it is לא בזמנו, the שכיר loses because the בעה"ב was not עובר בל תלין in this case. תוספות original question was that the שכיר loses only if his claim implies that the בעה"ב is עובר בל תלין (which is untenable), but in this case (as we initially understood it), the בעה"ב admits that he was עובר on בל תלין. However according to this ואין לתרץ, the בעה"ב does not admit that he was עובר, it is the שכיר who claims that the בעה"ב is עובר בל תלין on the second זוז. The שכיר only agreed to wait for the wages of one זוז, not the second זוז. Regarding the second זוז, the שכיר is accusing the בעה"ב of בל תלין, therefore his claim is unacceptable. Everything is seemingly understood. ¹⁶ In order to counteract the סברא that בעה"ב טריד בפועליו (which supports the שכיר) we require two opposing חזקות, one that אין שכיר משהה and two that אין בעה"ב עובר. In the proposed answer just given, there is the חזקה of אין בעה"ב עובר (which contradicts the claim of the שכיר [see footnote # 15]), however the second חזקה of אין שכיר משהה does not contradict the שכיר in this case, for all agree that he was משהה (at least one זוז), therefore the שכיר can claim that he is the type of שכיר that does not rush to receive his wages, so why should we not believe him, since only one חזקה opposes him but not two (see מהרש"א). ¹⁷ One may argue that the שוכר, who is claiming (לאחר זמנו) two, is contradicting the חזקה of אין שכיר משהה, and even though we know that he was משהה one (both agree to that), nevertheless we can argue that he was willing to forgo partial payment on time (one זוז), but we will still assume that no one is willing to forgo and wait for his entire wage (of two זוזים), so the שוכר is indeed contradicting the other חזקה as well. However, תוספות maintains that this is a דוחק, presumably because a person who can/t wait for his wages will not wait even for a partial payment, and one who is willing to wait for a partial payment will just as likely wait for the entire payment. ¹⁸ The הגהות הב"ח amends this to read חזינן דשיהה לא שיהה (instead of חזינן דלא). ¹⁹ See תוספות הרא"ש. ###### Tosafot on Bava Batra 45b:9:1 [Tosafot on Bava Batra 45b:9:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Bava%20Batra/r/45b:9:1) אי דאיכא עדים ליחזי עדים מאי קאמרי. דודאי ידעי הקציצה דרגילות הוא תימה לר"י דעדיפא מינה הוה ליה למיפרך דאי איכא עדים וראה דאכתי לא מסיק אדעתיה לאוקמה בלא ראה אם כן אמאי מהימן אומן שהטלית בידו והכי הוה ליה למימר בשלמא לרב' מוקי לה בדליכא עדים דמהימן לרבא במיגו אלא לאביי במאי מוקי לה בין דאיכא עדים בין דליכא עדים לא מהימן במיגו ויש לומר דהכי קאמר אי דאיכא עדים ואתא לאשמועינן דאע"ג דאיכא עדים אומן מהימן וכגון דלא ראה ליחזי עדים מאי קאמרי אלא לאו דליכא עדים דתו לא מצית לאוקומי בדלא ראה דאם כן מאי קא משמע לן פשיטא דכי ליכא עדים ולא ראה דמהימן ואין כאן שום חידוש אלא ודאי איירי בראה ואפ"ה אומן מהימן ומשני לעולם בדליכא עדים ולא ראה ולא תני לרישא לשום חידוש אלא משום סיפא דבעי לאשמועינן דינא בנתנה לו תנא נמי רישא כל זמן שהטלית ביד אומן אע"ג דפשיטא היא ואין להקשות במאי דמשני אביי אמאי נקט בסיפא נתנה לו הוה ליה למיתני ראהו בידו אע"פ שהטלית ביד אומן דהא לא נחת תנא לאשמועינן מידי בדינא דראה ולהכי קתני נתנה לו והוא הדין דראה נמי כנתנה דמי שהיה צריך ליתנה לו על כרחו: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **אי דאיכא עדים ליחזי עדים מאי קאמרי—If there are witnesses, let us see what the witnesses say** Overview¹ רבא cited a ברייתא in support of רבה (against² אביי) that an אומן has a חזקה if there were no עדים when the item was given to him,³ even if ראה.⁴ The ברייתא rules that the אומן is believed in a case where there is a dispute between the אומן and the בעה"ב, what was the price they agreed upon for this job. רבא asked if there were עדים present when the בעה"ב gave the item to the אומן, we should ask the עדים what was the agrees upon price. This would indicate that there were no עדים at the transfer, and therefore the אומן is believed (even if ראה). ----------------------------- תוספות explains the question of 'אי דאיכא עדים וכו':⁵ **דודאי ידעי הקציצה⁶ דרגילות הוא⁷ – For** the עדים **certainly know the price for this is what is common –** תוספות asks: **תימה לרבינו יצחק דעדיפא מינה הוה ליה למיפרך⁸ – The ר"י is astounded!** רבא **should have asked even better – דאי איכא עדים וראה⁹ דאכתי לא מסיק אדעתיה לאוקמה בלא ראה¹⁰ – ‘for if there are עדים** who witnessed the transaction **and** also **ראה’; (**תוספות explains why we assume that there were עדים and ראה) **for as of yet it did not enter our minds to establish** the**** ברייתא in a case of **לא ראה – אם כן אמאי מהימן אומן שהטלית¹¹ בידו¹² – ‘If** indeed it is **so’** (that איכא עדים וראה) – the question should continue – ‘**why is the אומן believed when the garment is in his possession’ – והכי הוה ליה למימר בשלמא לרב' מוקי לה בדליכא עדים דמהימן לרבא¹³ במיגו¹⁴ – And this is what** רבא **should have said; it is understandable according to רבה, who will establish this** ברייתא **in** a case where **there are no עדים** by the transaction, in which case the אומן **is believed according to** (רבא) **[רבה] with a מיגו** of להד"ם (even if ראה) – **אלא לאביי¹⁵ במאי מוקי לה¹⁶ בין דאיכא עדים בין דליכא עדים לא מהימן במיגו – However according to אביי** (that it all depends on ראה), **how will he establish this** ברייתא, for **whether there are עדים and whether there are no עדים** to this transaction, the אומן **is not believed with a מיגו** of להד"ם, since it is ראה. תוספות answers: **ויש לומר דהכי קאמר אי דאיכא עדים – And one can say; that this** indeed is **what** רבא **is saying; ‘if there are עדים’** for the transaction – **ואתא לאשמועינן דאף על גב דאיכא עדים אומן מהימן וכגון דלא ראה¹⁷ – So** the ברייתא **is coming to inform us that even though there are עדים,** nevertheless **the אומן is believed, and** this is in a case where **for instance it was לא ראה** (which would support the view of אביי); this cannot be, for as רבא continues – **ליחזי עדים מאי קאמרי – ‘Let us see what** the עדים**say’;** why believe the אומן, when we can verify with עדים **– אלא לאו דליכא עדים דתו לא מצית לאוקומי בדלא ראה – ‘Rather, is it not so; for there are no עדים’, so now you can no longer establish** the ברייתא **by לא ראה** (and no עדים) – **דאם כן מאי קא משמע לן פשיטא דכי ליכא עדים ולא ראה דמהימן¹⁸ ואין כאן שום חידוש – For if** indeed it is **so** (that ליכא עדים ולא ראה) **what is** the ברייתא **teaching us?! It is obvious that where ליכא עדים ולא ראה that** the אומן **is believed, and there is no novelty at all** in such a ruling – **אלא ודאי איירי בראה ואפילו הכי אומן מהימן¹⁹ – Rather** the ברייתא **is certainly discussing a case of ראה** (and ליכא עדים), **and nevertheless the אומן is מהימן;** proving רבה correct and disproving אביי – תוספות continues with the explanation of the גמרא:²⁰ **ומשני לעולם בדליכא עדים ולא ראה ולא תני לרישא לשום חידוש – And** the גמרא **answers** on behalf of אביי, **that** really **there are no עדים and it was לא ראה, and** indeed the ברייתא **did not teach us any חידוש in the רישא,** as רבא asked – **אלא משום סיפא דבעי לאשמועינן דינא בנתנה לו – Rather** the reason the ברייתא mentions the רישא, is **because he wanted to inform us the ruling in the סיפא** in the case where the אומן **gave back** the item **to** the בעה"ב (where there is the distinction between בזמנו and שלא בזמנו), therefore – **תנא נמי רישא כל זמן שהטלית ביד אומן אף על גב דפשיטא היא²¹ –** The ברייתא **also taught us the רישא** regarding the ruling that **as long as the garment is in the possession of the אומן,** he is believed, **even though this is obvious** since ליכא עדים ולא ראה.**** תוספות responds to an anticipated difficulty: **ואין להקשות במאי דמשני אביי אמאי נקט בסיפא נתנה לו –** **And** regarding how the גמרא **answered on behalf of אביי** (that the רישא is in a case of ליכא עדים ולא ראה), **one cannot ask, why does the סיפא mention** a case where the אומן **gave it back to** the בעה"ב – **הוה ליה למיתני ראהו בידו אף על פי שהטלית ביד אומן²² –** The ברייתא **should have taught** a case where **it was seen in the** sאומן' **possession,** so **even though the טלית is in the sאומן' possession** the אומן is not believed – תוספות responds that this is not a difficulty: **דהא לא נחת תנא מידי בדינא דראה²³ – For the תנא is not interested in teaching us anything about the rules of ראה – ולהכי קתני נתנה לו והוא הדין דראה נמי כנתנה דמי²⁴ שהיה²⁵ צריך ליתנה לו על כרחו:** **So therefore** the ברייתא **taught נתנה לו** (which is what he wishes to teach us)**, and** it is self-understood that **the same ruling applies to ראה as well,** for ראה **is like נתנה,** for once it is ראה, the אומן **is required to return it to him** even **against his will.** SUMMARY The thrust of sרבא' question is that there is no חידוש in the רישא according to אביי. THINKING IT OVER 1. What changed in our understanding of sרבא' proof/challenge, from the way it was understood in תוספות question, to how it is understood in תוספות answer? 2. תוספות writes that ואין להקשות why the ברייתא does not teach concerning ראה;²⁶ what is the question; why should the תנא state the ruling of ראה (where there can be no difference between בזמנו and שלא בזמנו),²⁷ rather than the ruling of נתנה לו where he differentiates between בזמנו and שלא בזמנו?!²⁸ footnotes: ¹ See ‘Overview’ to the previous תוס' ד"ה נתנה. ² אביי maintains that the אומן is believed only if לא ראה, but not by ראה, regardless whether there were עדים or not. ³ The אומן is believed with a מיגו of להד"ם. See תוס' מה,א ד"ה אבל, that להד"ם here means that ‘I never received this item בתורת אומנות’.. ⁴ ראה means that there are witnesses who saw the item by the אומן, at the time of the דין תורה. ⁵ Seemingly what is the question; perhaps there were עדים by the transfer, but they do not know the price. ⁶ See תוס' מה,א ד"ה אבל (TIE footnote # 16, 17). ⁷ Presumably the עדים were brought to witness the transaction, so they were told the details; the price, etc. ⁸ See footnote # 16. ⁹ See footnote # 4. ¹⁰ It is only when we refute the proof of רבא (on מו,א) that אביי establishes the ברייתא by לא ראה, however initially in the proof of רבא, we assume that the ברייתא is in a case of ראה. ¹¹ A marginal note amends this to read כשהטלית (instead of שהטלית) ¹² תוספות question is why does רבא ask אי דאיכא עדים let us ask them how much was the קציצה, when there is a stronger question; for אי דאיכא עדים and ראה, how can the ברייתא state that the אומן is מהימן; the אומן cannot verify his claim and he also has no מיגו (there is no need to ask the עדים)? ¹³ A marginal note amends this to read לרבה (instead of לרבא). ¹⁴ See footnote # 3. ¹⁵ See footnote # 2. ¹⁶ The advantage of the way תוספות presents the proof, over the way the גמרא presents it, is that according to the גמרא, we could possibly answer that there were עדים, but nevertheless we cannot ask them because perhaps the עדים do not know the price; however the manner in which תוספות presents the question, the knowledge of the עדים is irrelevant. See נחלת משה. ¹⁷ Everyone agrees that if איכא עדים וראה, the אומן is not נאמן. ¹⁸ The אומן has a מיגו of להד"ם; he could have said, ‘I do not have anything of yours’. ¹⁹ The אומן has a מיגו of להד"ם; meaning that ‘I never received it from you בתורת אומנות’ (see footnote # 3). ²⁰ How does אביי answer this question by merely saying it is a case of לא ראה; but what is the חידוש?! ²¹ The רישא sort of ‘sets the stage’ for the סיפא; as long as the אומן has it he is believed (by ליכא עדים ולא ראה; which is obvious), however once he returns it to the owner, there is a difference between בזמנו and שלא בזמנו ²² The רישא is in a case where the טלית is ביד האומן and he is believed (since לא ראה), the contrast (where the אומן is not believed) should also be in a case where the item is ביד אומן (and ראה), why make the contrast in a new case where נתנה לו?! See ‘Thinking it over’ # 2. However, according to רבה there can be no question, for the רישא is discussing a case of ראה and the אומן is believed. The contrast is only by נתנה לו. ²³ תוספות explained previously that according to אביי there is no חידוש in the רישא of the משנה (that by לא ראה וליכא עדים the אומן is believed), rather the תנא wanted to teach us the סיפא, the difference by נתנה לו whether it was בזמנו or לאחר זמנו (and the רישא was merely like an ‘introduction’ to the סיפא), therefore there can be no question why not mention ראה, for this was not the purpose or intention of the תנא. ²⁴ תוספות is adding (to reduce further the question posed by the ואין להקשות) that once we know the ruling by נתנה לו, we also know the ruling by ראה, since ראה is the equivalent of נתנה; it can no longer be considered ברשות האומן, once it is ראה, since he must return it to the בעה"ב. ²⁵ A marginal note amends this to read שהרי (instead of שהיה). ²⁶ See footnote # 22. ²⁷ When it is in the possession of the אומן (even if he finished the work and told the owner to pick it up), it is always considered בזמנו; the בעה"ב is not עובר on בל תלין. ²⁸ See נחלת משה.