## Tosafot on Bava Batra Daf 5b ###### Tosafot on Bava Batra 5b:1:1 [Tosafot on Bava Batra 5b:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Bava%20Batra/r/5b:1:1) כי היכי דלא ליטרדן. אע"ג דבפ' יש בכור (בכורות דף מט. ושם) תנן בכור בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה ואומר ר"י דהתם לא שייך האי טעמא דלא ליטרדן דהוי ממון שאין לו תובעין מיהו קשיא לרבי מפרק השואל (ב"מ דף קב: ושם) דאמר בעו מיניה מרבי ינאי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה אימת אי בתוך זמנו תנינא מת בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה והשתא היכי מדמי לה לבכור דהתם לא שייך למימר לא ליטרדן ולכך צריך לומר דבכור נמי איכא טירדא דמצוה שצריך מיד ליתן דזריזין מקדימין ומפרש ר"י טעם אחר דהכא כיון דחייב לו ואיתרמי ליה זוזי פורע לו תוך הזמן דלא ליטרדן אבל גבי בכור דאכתי לא איחייב כלל עד לאחר ל' יום ושמא ימות בתוך ל' ויפטר וכן שוכר שמא יפול ביתו של משכיר ויצטרך שוכר לצאת דלא עדיף מיניה ומיהו קשיא הא דפריך לר"ל מכותל חצר שנפל ודייק מיניה דעביד איניש דפרע בגו זימניה לאביי ורבא נמי תיקשי דמודו התם דלא עביד דפרע דשמא לא יבנה זה את הכותל ומיהו בכמה מקומות יכול לומר וליטעמיך ולא קאמר: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **כי היכי דלא ליטרדן—In order that he should not bother us** OVERVIEW אביי ורבא maintain that a person may pay תוך זמנו, in order that he should not be bothered later when the monies are due, when he may not have the money to pay. תוספות will be citing other גמרות namely concerning פדיון הבן and tenants, where the גמרא explicitly states that in those cases אין אדם פורע תוך זמנו. This seems to contradict the view of אביי ורבא. Our תוספות will reconcile these differences. ------------------------- תוספות anticipates the following difficulty: **אף על גב דבפרק יש בכור (בכורות דף מט,א ושם) תנן בכור בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה –** **Even though that we have learnt in a משנה** **in בכור** **יש** פרק that **a firstborn** son **during the** first **thirty days** after his birth **it is assumed that he was not redeemed.¹** This seems to contradict the views of אביי ורבא who maintain that a person pays his debt even זמנו תוך in order that דלא לטרדן. תוספות responds: **ואומר רבינו יצחק דהתם לא שייך האי טעמא דלא ליטרדן דהוי ממון שאין לו תובעין² –** **And the** ר"י **says that there** in the case of a בכור **the reason of ליטרדן דלא** **is not applicable;** we cannot assume that the father redeemed his son in order that he should not be bothered by the כהן for the five שקלים, **for** the money owed for the פדיון הבן **is considered** as **monies for which there is no creditor.** No כהן can demand payment for these five שקלים from the father. The father has the option of giving the פדיון הבן money to whichever כהן he chooses. There is no one who will ever bother the father for the money. In this case even אביי ורבא agree that אין אדם פורע תוך זמנו. תוספות questions this (previous) premise: **מיהו קשיא לרבי מפרק השואל (בבא מציעא דף קב,ב ושם) דאמר בעו מיניה מרבי ינאי –** **However my רבי** **has a difficulty from** the גמרא in **השואל פרק** **for** the גמרא **relates; רבי ינאי was asked what** would be the ruling, where a tenant rented a house from a landlord – **שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה³ –** **The tenant claims I paid** the rent **and the landlord states I did not receive** the rent; the question is **on whom lies** the responsibility **to bring proof** to his claim. The גמרא there continues to explore this query – **אימת אי בתוך זמנו תנינא מת⁴ בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה –** **When** did this dispute take place; **if** the dispute took place **during the time,** i.e. before the rent was due,**** and the tenant claimed that he had already paid the rent, that **we have learnt in a** משנה that if the father **died within thirty days** of the birth of the בכור **it is assumed that he was not redeemed;** because אאפת"ז, the same ruling should apply by a משכיר ושוכר. The שוכר is presumed not to have paid since it is בתוך זמנו. Therefore we cannot be discussing such a case of תו"ז for the שוכר will definitely not be believed. This concludes the quote from the גמרא that is relevant to our discussion. תוספות will now proceed with his question – **והשתא היכי מדמי לה לבכור דהתם לא שייך למימר לא ליטרדן –** **But now** that תוספות just explained that by the case of בכור everyone agrees that אאפת"ז since the reason of דלא לטרדן does not apply, **how can** the גמרא **compare** the case of משכיר ושוכר **to** the case **of** בכור, **for there** by בכור the reason of **לא לטרדן** **is not applicable**, for it is ממון שאין לו תובעין**;** therefore he is assumed not to have paid תוך זמנו.⁵ תוספות continues that on account of this גמרא we must rethink the status of כי היכא דלא ליטרדן in regards to בכור. **ולכך צריך לומר דבכור נמי איכא טירדא דמצוה שצריך מיד ליתן דזריזין⁶ מקדימין**⁷ **–** **And therefore,** since we see that the גמרא compares בכור to משכיר ושוכר, **we are required to say that by a** בכור **there is also** the pressure **of a טירדה דמצוה.** The father wants this pressure of fulfilling the מצוה to be removed from him. The טרדה דמצוה is **that one is obligated to give** the money of פדיון הבן **immediately** when the child is thirty days old**.** The reason that there is a requirement to give it immediately on the thirtieth day without delay is because **for those who are eager** to perform a מצוה **do it** at the **earliest** opportunity. תוספות has resolved that by משכיר ושוכר as well as by בכור there is a certain טרדה. Nonetheless in both cases we assume that it was not paid תוך זמנו. The original question therefore remains. How can אביי ורבא maintain that on account of טרדה a person is תוך זמנו פורע, when we see that by בכור and משכיר ושוכר they do not pay זמנו תוך? תוספות presently addresses this issue. **ומפרש רבינו יצחק טעם אחר –** **And the** ר"י **explains** the difference between our case of הלואה and the cases of פדיון הבן and משכיר ושוכר with **a different reason;** not because that פדיון הבן is a ממון שאין לו תובעין – **דהכא כיון דחייב לו ואיתרמי ליה זוזי פורע לו תוך הזמן דלא ליטרדן –** **for here** by a loan **since** the לוה definitely **owes** the מלוה **and** the לוה **happens to have money**, therefore the לוה will **pay** the מלוה even **before the** due **date,** in order **that** the מלוה **should not bother** the לוה from the due date onwards; for he may not still have the money then – **אבל גבי בכור דאכתי לא איחייב כלל עד לאחר ל' יום ושמא ימות בתוך ל' ויפטר –** **However by a** בכור**,** the father will not redeem the בכור before the thirty days are up **for** the father **is not yet obligated at all** to be פודה his son **until after thirty days have passed and⁸ perhaps** the child **will die within the thirty days and** the father will be entirely **exempt** from פדיון הבן. Therefore by פדה"ב the father does not pay before the due date. **וכן שוכר⁹ שמא יפול ביתו של משכיר¹⁰ ויצטרך שוכר לצאת דלא עדיף מיניה –** **And similarly by a renter;** for **perhaps the landlord’s** own **house will collapse and the tenant will be required to leave** his rented house so that the landlord will have where to live **for** the tenant **is not preferred over** the landlord.¹¹ תוספות has a different question: **ומיהו קשיא הא דפריך לריש לקיש מכותל חצר שנפל –** **However there is** another **difficulty, that** which the גמרא **challenges** the opinion of ר"ל, who maintains that אאפת"ז, **from** the case in our משנה concerning **a** dividing **wall that collapsed in a חצר.** The משנה rules that it is בחזקת שנתן even תוך זמנו (according to the מקשה) – **ודייק מיניה דעביד איניש דפרע בגו זימניה –** **And** the מקשה **infers** from this ruling **that it is plausible that a person pays before the due date.** This seemingly contradicts the view of ר"ל. This concludes תוספות citation of the גמרא. תוספות continues with his question. Why is the גמרא asking this question only on ר"ל? **לאביי ורבא נמי תיקשי דמודו התם דלא עביד דפרע דשמא לא יבנה זה את הכותל¹² –** **It is difficult for אביי ורבא as well;** for even though that generally they maintain that אדם פורע תוך זמנו, however **they will admit in that** case of a כותל **that it is not usual that he would pay** before the due date. For (according to the הו"א) the case of כותל is similar to פדיון הבן and משכיר ושוכר **for perhaps** **the other** party **will not build the wall.** תוספות answers: **ומיהו בכמה מקומות יכול לומר וליטעמיך¹³ ולא קאמר:** **However** it is not such a difficulty; **for in many instances** the גמרא **could have challenged** the questioner by saying ‘**and according to your opinion’** does not the same difficulty apply; **however,** the גמרא **does not pose** this counter challenge.¹⁴ SUMMARY אביי ורבא maintain that (by a loan) אדם פת"ז. By פדיון הבן as well as by a משכיר ושוכר the גמרא states explicitly that they do not pay תו"ז. Originally תוספות sought to differentiate between פדה"ב and a הלואה that by פדה"ב it is ממון שאין לו תובעין therefore there is no טרדה. תוספות had to rescind this opinion since the גמרא compares פדה"ב to שוכר; proving that by פדה"ב there is also טרדה דמצוה. The difference between מלוה and פדה"ב ושוכר is that by a מלוה the לוה definitely owes the money (even תו"ז); however by פדה"ב ושוכר (there is nothing owed תוך זמנו and) there is a possibility that it will never be owed. Therefore it will not be paid תו"ז. According to this, by כותל חצר שנפל if it is considered תו"ז then אביי ורבא would also agree with ר"ל that he will not pay תו"ז. THINKING IT OVER 1. What is the original difficulty from בכור? אביי ורבא maintain that it is possible for a person to pay תוך זמנו, therefore if he claims so, he is believed, By בכור, however, no one is claiming that the בכור was redeemed, therefore we assume that he was not redeemed! 2. What is the דין if the father was פודה his בכור before the child was thirty days old? 3. תוספות explains that by a שוכר it is possible that he will not have to pay, because שמא יפול ביתו של משכיר. Why does not תוספות say that שמא יפול ביתו של שוכר?¹⁵ 4. In the second ת"ש the גמרא cites the משנה of בחזקת שלא נתן. The גמרא assumes that he claims פרעתיך בתוך זמני and therefore he is not believed. This contradicts אביי ורבא. However according to תוספות who maintains that אביי ורבא agree that where there is a ספק if he will be חייב then אאפת"ז, in this case also there is a ספק if he himself will build this wall. Therefore he will not pay תו"ז, until he builds the wall!¹⁶ footnotes: ¹ If for instance the father of the newborn died before the newborn was thirty days old, it is assumed that the בכור was not redeemed, and he (still) needs to be redeemed. The reason is that since the father is not required to redeem his בכור until thirty days after his birth, it is assumed that he did not redeem him. ² In the question תוספות perhaps assumed that the idea of דלא לטרדן is that a person does not want to be bothered by the fact that he owes money and cannot pay up. Therefore there seems to be no difference between פדה"ב and a loan. In the answer תוספות assumes that דלא לטרדן means a person does not like to be bothered by the person to whom he owes money. This is not applicable by פדה"ב; only by a loan. ³ Is the tenant obligated to prove that he paid, otherwise he still owes the rent, or does the landlord need to prove that he did not receive the rent; otherwise the tenant is deemed to have paid the rent. ⁴ The הגהות הב"ח amends this to read מת האב בתוך ⁵ By a משכיר ושוכר, however the סברא of לא לטרדן is very much applicable. The משכיר will certainly bother the שוכר for his rent. Therefore (according to אביי ורבא) it is likely that he may pay תוך זמנו. How then can the גמרא infer from the case of בכור that we cannot be discussing a case of תוך זמנו by משכיר ושוכר?! ⁶ If he will not pay for the פדיון הבן before the thirtieth day, the father may be concerned that on the thirtieth day, he may not have the funds to pay for the פדיון הבן (or some other unforeseen situation may arise) and he will not be a זריז. This pressure encourages him to pay before the due date. ⁷ Therefore we can compare בכור to משכיר ושוכר because in both cases there is a טרדה. By the שוכר there is the טרדה of the משכיר and by the בכור there is the טרדה דמצוה. ⁸ The word ‘and’ emphasizes that there are two differences between a loan and פדה"ב. By פדה"ב there is no obligation at all to be פודה before the thirty days. However by a loan, the לוה owes the money immediately, it is just that מלוה agrees that he will not collect the debt until the due date. In addition, תוספות adds another distinction between a הלואה and פדה"ב; that by פדה"ב it is possible that he will never owe the money. There is therefore no concern that he may wish to pay in advance (on account of מקדימין זריזים), since there is the possibility that he will owe nothing. [See however י"בל.] שכירות is similar to פדה"ב and not to a loan; since he did not live the full term in the house, he does not owe the rent. ⁹ The שוכר is not obligated at all to pay his rent before the due date. He will not pay his rent in advance in order to avoid the future bother, for it is possible that he will never owe the (entire) rent. ¹⁰ See ‘Thinking it over # 3. ¹¹ If there is now only one house to live in, the landlord has the right to evict the tenant from his rented home. There is the possibility that the tenant will not owe the landlord the rent, therefore we assume that he will not pay in advance; similar to פדיון הבן. By a loan however the לוה, until he pays up, always owes the מלוה the amount of the loan. ¹² Just as by פדה"ב and שוכר even אביי ורבא agree that אאפת"ז since there is the possibility that he will never owe the money; here too by כותל שנפל there is the possibility that the neighbor will never build the wall, therefore the נתבע will not pay תו"ז. ¹³ The thrust of the challenge 'ולטעמיך' is as follows. A difficulty is presented on opinion ‘A’ that it seemingly contradicts a particular source or concept; thus supporting the opposing opinion ‘B’. The challenge of ולטעמיך is that the same (or another) difficulty remains even if we maintain opinion ‘B’. The fact that neither opinion A nor B can be reconciled with the original source (concept) indicates that there is no difficulty with opinion A, but rather that we are misinterpreting that source (concept). Once we understand the source properly, then the same resolution will apply to both opinions A and B. ¹⁴ The same holds true here. The questioner challenged the opinion of ר"ל from the משנה, which seems to say that עביד איניש דפרע בגו זימניה. The גמרא could have challenged this מקשה, who seems to be supporting the view of אביי ורבא, and asked that even אביי ורבא agree that in the case of a כותל there is no reason to assume that פרע בגו זימניה. The גמרא instead gives the actual and relevant explanation that here, by a כותל שנפל it is not תוך זמנו. ¹⁵ See footnote #10. See סוכ"ד אות ס בד"ה והנה. ¹⁶ See מהרש"א. See also סוכ"ד סי' סא ואילך ובל"י אות קיז. ###### Tosafot on Bava Batra 5b:3:1 [Tosafot on Bava Batra 5b:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Bava%20Batra/r/5b:3:1) אילימא דא"ל פרעתיך בזמני פשיטא. וא"ת ואמאי פשיטא הא כיון דאין אדם פורע תוך זמנו ואנן סהדי שזה עשה כותל איצטריך לאשמועינן דאין צריך לפורעו בעדים וי"ל דאפילו מ"ד גבי מלוה חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים התם משום דלא הימניה מעיקרא אבל הכא ליכא שום הוכחה דלא הימניה הילכך פשיטא דאין צריך לפורעו בעדים: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמני פשיטא—If you will say; that he said to him ‘I paid you on time’,** then **it is obvious!** OVERVIEW לקיש ריש maintains that אין אדם פורע תוך זמנו. The גמרא challenges this view from our משנה of כותל חצר שנפל, where the נתבע is believed that he paid for his share in the wall. The גמרא analyzes this statement. When does the נתבע claim that he paid the תובע? It certainly cannot mean that he claims that he paid him after the wall was built; for then it is obvious that he is believed. A נתבע is always believed to claim פרעתיך בזמנו, unless the תובע can prove otherwise. תוספות questions this assumption that it is obvious that the נתבע is believed. Our situation seems similar to a case of המלוה את חבירו בעדים. Based on the dispute whether המלוה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים or not, it would not seem so obvious that the נתבע is believed without עדים. ----------------------- תוספות asks: **ואם תאמר ואמאי פשיטא הא כיון דאין אדם פורע תוך זמנו¹ ואנן סהדי שזה עשה כותל² –** **And if you will say; why is it** so obvious**** that the defendant (נתבע) is believed, when he claims that he paid for the expenses of the wall on time. Perhaps it is not so obvious **for since a person does not pay** up his debt **before it is due,** we can therefore safely assume that no monies were paid by the נתבע before the wall was built **and we (בי"ד) are witnesses that the** plaintiff (תובע) **built the wall**. Therefore, since בי"ד knows for sure that the נתבע owed the תובע money³ – **איצטריך לאשמועינן דאין צריך לפורעו⁴ בעדים⁵ –** **It is necessary** for the תנא of the משנה **to let us know that it is not necessary** for the נתבע **to pay** the תובע **in the presence of witnesses.** תוספות answers: **ויש לומר דאפילו מאן דאמר גבי מלוה חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים –** **And one can say that even according to the one who maintains concerning one who lends money in the presence of עדים,** that the לוה **is required to repay him in the presence of עדים;** otherwise the לוה cannot claim פרעתי. That is only – **התם משום דלא הימניה מעיקרא –** **There,** in the case where he lent him the money in the presence of witnesses **because** the מלוה **did not originally** trust the לוה.⁶ **אבל הכא ליכא שום הוכחה דלא הימניה הילכך פשיטא דאין צריך לפורעו בעדים:** **However here** in the case of the fallen wall, **there is no proof at all that** the תובע **does not trust** the נתבע, **therefore it is obvious that** the נתבע **is not obligated to pay him in the presence of witnesses;** even according to the מ"ד of המלוה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים.⁷ SUMMARY Even if we maintain that the משנה is comparable to a חיוב בעדים, nevertheless it is still פשיטא that the נתבע is believed to claim פרעתי בזמנו even without עדים. The דין of צריך לפורעו בעדים is only when the loan was made in the presence of עדים; which indicates his distrust of the לוה. In our משנה there is no such indication. THINKING IT OVER 1. Seemingly this תוספות is redundant. Can we differentiate between our תוספות and תוס' ד"ה ובא (ה,א [וב']) whether צריך לפורעו בעדים?⁸ 2. In תוספות question; would our משנה contradict the view of the מ"ד that המלוה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים? footnotes: ¹ The גמרא at this point is challenging the opinion of ל"ר who maintains אין אדם פת"ז. In addition: the preceding תוספות ד"ה כי points out that in the case of כותל, even אביי ורבא will agree that אאשת"ז. ² See previous תוספות (ה,א) ד"ה מארבע, that it is known that the תובע requested from the נתבע to join him in building the wall and the נתבע refused. This creates the אנן סהדי that the תובע built the wall himself. ³ If we were to maintain that אדם פת"ז then בי"ד would not be sure that the נתבע owed money to the תובע. It is possible that the נתבע had already paid the תובע before he (completely) built the wall. It is not a situation which can be compared to המלוה את חבירו בעדים. There is no loan; monies were never owed. However since we are maintaining that (by the case of a כותל) אאפת"ז; then obviously the נתבע did not pay before the wall was built. בי"ד therefore knows for sure that the נתבע owed the תובע money. See מהר"ם,מהרש"א. ⁴ תוספות question is even according to the מ"ד who maintains that המלוה את חברו בעדים א"צ לפורעו בעדים; nonetheless that itself – that א"צ לפורעו בעדים – is a חידוש, for others maintain that בעדים לפורעו צריך. See ‘Thinking it over’ # 1. ⁵ The נתבע is believed even if there are no witnesses that can testify that he paid. One might have thought that a נתבע is believed to claim פרעתי only if we are not certain that the נתבע owed the תובע money. In our case however since it is known that the נתבע owed money, he should not be believed that he paid, unless he provides adequate proof. That is what out משנה is teaching us; that nevertheless the נתבע is believed if he claims that he paid בזמנו. Why then does the גמרא assume that it is so obvious that the נתבע is believed, when seemingly there is a חידוש that he is believed even without עדים?! ⁶ See previous תוס' ד"ה ובא (ה,א) on this עמוד. The מלוה by lending the money in the presence of עדים is in a sense notifying the לוה that he is not trusted. The reason the מלוה made sure that there were witnesses present at the time of the loan is because he did not trust that the לוה will admit that he owes him money. It is in this situation only that there is a dispute whether המלוה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים or not. ⁷ תוספות question was that there is a חידוש even according to the מ"ד that המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים (see footnote # 4); תוספות concludes that it is פשיטא that א"צ לפורעו בעדים even according to the מ"ד that המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים. ⁸ See footnote # 4 (8). See סוכ"ד אות ע. ###### Tosafot on Bava Batra 5b:6:1 [Tosafot on Bava Batra 5b:6:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Bava%20Batra/r/5b:6:1) ואפילו מיתמי. ואע"ג דאמור רבנן הבא ליפרע כו'. נראה דביתומים גדולים מיירי אבל בקטנים לא גבי אפי' תוך זמנו לרב פפא דמפרש טעמא דאין נזקקין משום פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ואפילו לרב הונא בריה דרב יהושע דמפרש טעמא משום צררי לא גבי מיתמי קטנים אפילו תוך זמנו דאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין דקטנים חשוב שלא בפניו כדמוכח בריש פרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קיב.) ואפילו נתקבלה עדות בחיי האב מצית למימר דחיישינן לצררי אפילו תוך הזמן בקטנים כדאשכחן גבי אלמנה בפרק השולח (גיטין דף לד: ושם) דתנן אין האלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה וטעמא משום שמא התפיסה הבעל צררי אע"פ שהוא תוך הזמן ומיהו מאלמנה אין ראיה דהתם חיישינן לצררי אפילו בגדולים משום דאית לה בתנאי בית דין כדאמרינן בהנושא (כתובות דף קב: ושם) דחיישינן טפי לצררי בבנותיו מבבת אשתו משום כיון דאיתנהו בתנאי בית דין אימור צררי אתפסינהו ואין להביא ראיה מדלא קאמר הכא אע"ג דאמור רבנן אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אא"כ רבית אוכלת בהן כו' דלא מיירי בקטנים אלא דוקא בגדולים דשמא משום רב פפא נקט מילתיה בגדולים אי נמי נקט ההוא דהבא ליפרע לאשמועינן דגבי אפילו בלא שבועה ואין להביא ראיה משלהי דמכילתין (דף קעד:) דקאמר מאי בינייהו דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ולא קאמר איכא בינייהו כגון דמית לוה תוך הזמן דלרב הונא גבי דהא רב הונא ורב פפא אמר בשמעתין דלית להו חזקה דריש לקיש ועוד דבכמה מקומות יכול למצוא איכא בינייהו טובא ואינו חושש לומר אלא דבר אחד או שנים כדאמרינן בהמניח (ב"ק דף לג. ושם ד"ה הקדישו) גבי פלוגתא דיושם השור מיהו יש להביא ראיה דאפילו רב הונא דמפרש טעמא משום צררי לא גבי מיתומים קטנים אפילו תוך הזמן דפריך עליה דרב אסי בפ' שום היתומים (ערכין דף כב. ושם) ודחיק עלה לשנויי בבעל חוב שקיבל עליו לזו ולא לזו ולא משני הכא במאי עסקינן בשלא הגיע הזמן בחיי האב ואין לומר דההיא סוגיא סברה כטעמא דרב פפא דהא במסקנא משני כשחייב מודה והאי שינויא ליתא אליבא דטעמא דרב פפא וכן יש להוכיח מגופיה דמילתיה דרב אסי דקאמר אלא אם כן רבית אוכלת בהן ור' יוחנן אינו מוסיף כי אם כתובת אשה משום מזוני משמע בעל חוב לא משתכח בשום ענין דנפרעין ומסתמא רב אסי ורבי יוחנן אית להו חזקה דריש לקיש דהכי הלכתא כדפסיק בשמעתין ועוד אי לית להו חזקה דריש לקיש א"כ קי"ל כריש לקיש בארבעה דברים ובריש החולץ (יבמות דף לו. ושם) לא פסיק רבא כוותיה אלא בתלת אע"ג דרבא ודאי פליג אריש לקיש בשמעתין מ"מ גם לדידן מוכח דלא קי"ל כריש לקיש אלא בתלת ובפרק ד' וה' (ב"ק דף לט. ושם) דפריך לרבי יוחנן דאמר מעליית יתומים והאמר רבי יוחנן אין נזקקין לנכסי יתומים אלא לכתובת אשה אע"ג דקיימא לן דטעמא הוי משום צררי והתם בשור שנגח לא שייך צררי מ"מ פריך שפיר דרבי יוחנן אית ליה אין נזקקין בכל ענין אפילו במלוה הבא מחמת עצמו דלא שייך צררי מטעם דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **ואפילו מיתמי. ואף על גב דאמור רבנן הבא ליפרע כולי—And even from orphans. And even though the רבנן rule, one who comes to collect, etc.** OVERVIEW There are two statements in the גמרא concerning whether or how a creditor may collect from יתומים; where the creditor has a שטר that their deceased father owed him money. One statement is cited here that הבא ליפרע מכנסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה; that the מלוה may collect from יתומים only if he swears to substantiate his claim; that the father did not pay and the monies are still owed. This rule applies to יתומים גדולים (and also to יתומים קטנים where applicable).¹ A second statement,² in the name of רב אסי, is that לנכסי יתומין אא"כ רבית אוכלת בהם אין נזקקין; that we do not get involved to pay off the debts of יתומים (even with a שבועה), unless their assets are being consumed by the interest payments. This rule applies (only) to יתומים קטנים. There is a dispute as to the reason for this second rule. רב פפא maintains that we cannot collect from יתומים קטנים, since the obligation of repaying a debt is (merely!!) a מצוה; therefore יתומים קטנים who are not obligated to perform מצות are exempt from paying the debt (as long as they are קטנים). רב הונא בריה דרב יהושע maintains that the reason we cannot collect from יתומים קטנים is because there is a concern perhaps the father placed a bundle of valuables ('צררי') by the creditor before he died.³ The גמרא states that there will be a practical difference between these two reasons in a case where the לוה admitted owing the money immediately before he died.⁴ According to ר"ה בדר"י, we will collect from the יתומים קטנים, since there is no concern of any payment. However according to רב פפא we cannot collect from the יתומים קטנים since they are לאו בני מיעבד מצוה. Our גמרא states that the חזקה of א"א פורע תו"ז is so strong than one may collect from יתומים without a שבועה if the father died תו"ז. The issue תוספות will be discussing is (according to ר"ה בדר"י) what is the ruling in a case of יתומים קטנים, where the לוה died תוך זמנו. Are יתומים קטנים also included in the ‘ואפילו מיתמי’ or not.⁵ Do we say that the חזקה of א"א פורע תו"ז is equal to an admission from the לוה that he owes the money, and therefore we may collect even from יתומים קטנים (בלא שבועה), or we may not collect? ----------------------------------- **נראה דביתומים גדולים מיירי אבל בקטנים לא גבי אפילו⁶ תוך זמנו – It appears that we are discussing** (only) **mature orphans;** those that are over בר מצוה. It is only in that case that the מלוה can collect their father’s debt from the יתומים without a שבועה if it was תוך זמנו **– however** if the יתומים **are minors –** under בר מצוה – the creditor **will not be able to collect** his debt from the estate of the קטנים, which their father left them **even if it was within the time;** before the loan was due. Even if the father died before the due date of the loan, whereby we should assume that the loan was not paid, nevertheless the מלוה cannot collect the loan from the estate of the יתומים קטנים. תוספות expounds on this statement that we cannot collect from יתומים קטנים even if the father died תוך זמנו: **לרב⁷ פפא דמפרש טעמא⁸ דאין נזקקין משום פריעת בעל חוב מצוה –** **[And this is unquestionably** certain] **according to** **רב פפא who explains the reason** for the law which states **that we do not assign** the properties of יתומים קטנים (to pay off debts), unless their assets are being consumed by the accumulating interest on the loan.⁹ Otherwise we wait until the יתומים mature and become גדולים. The reason for this law according to רב פפא is **because it is a** מצוה **to pay the creditor;** that is the reason why a loan must be paid, however – **ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו –** **And** since minor **orphans are not required to do** מצות**,** therefore there is no need to pay the loan, as long as they are minors. According to רב פפא, therefore, it is quite obvious that even though it is תוך זמנו, nevertheless we do not collect from the יתמי קטני, since they are לאו מיעבד מצוה בני. **ואפילו¹⁰ לרב הונא בריה דרב יהושע דמפרש טעמא משום צררי –** **However, even according to ר"ה בדר"י who** argues with רב פפא and**** he **explains the reason** for the aforementioned דין of לנכסי יתומין (קטנים) אא"כ רבית אוכלת בהם אין נזקקין, is **because** we are concerned that perhaps the debtor handed the creditor **a bundle** containing valuables, as collateral for the debt. Therefore we cannot collect from the יתומים because perhaps the loan was already paid. It would seem that according to ר"ה בדר"י, if the father died תוך זמנו where there is no concern of צררי, since אין אדם פורע תוך זמנו, one should be able to collect from the יתומים קטנים (at least with a שבועה). Nonetheless, תוספות maintains that – **לא גבי מיתמי קטנים אפילו תוך זמנו דאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין –** **He cannot collect from minor** יתומים even according to ר"ה בדר"י **even** if the father died תוך זמנו**,** so there is (seemingly) no concern for צררי, nevertheless the מלוה cannot collect **because** בי"ד **does not accept witnesses in the absence of the** opposing **litigant – דקטנים חשוב שלא בפניו כדמוכח בריש פרק הגוזל בתרא¹¹ (בבא קמא דף קיב,א) –** **For minors are considered as if they are not present, as is evident in the beginning of פרק הגוזל בתרא.** ¹² תוספות will discuss a new case: **ואפילו נתקבלה עדות בחיי האב¹³ מצית למימר דחיישינן לצררי אפילו תוך הזמן בקטנים¹⁴ –** **And** the aforementioned rule applies **even if the testimony was accepted during the father’s lifetime;** and בי"ד ascertained that the לוה owes the מלוה money. The father subsequently died, before the מלוה was able to collect the debt. One may have thought that according to ר"ה בדר"י the מלוה can collect from the estate. There is no problem of קבלת עדות שלא בפני בע"ד, since that was already done האב בחיי. There is seemingly also no concern of צררי, since it is תוך זמנו. Nevertheless, he cannot collect from the יתומים. The reason is, for **we can [still] say that by** קטנים **we are concerned for** צררי **even if it is תוך זמנו.¹⁵** תוספות will prove his point that there can be a חשש צררי even תוך זמנו: **כדאשכחן גבי אלמנה בפרק השולח (גיטין דף לד,ב ושם) –** **As we find** this same concern **by a widow in השולח פרק – דתנן אין האלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה –** **For we learnt** there in **a משנה; ‘a widow cannot collect** her כתובה **from the assets of the orphans unless she swears’** that her former husband did not pay her any part of the כתובה during his lifetime – **וטעמא משום שמא התפיסה הבעל צררי אף על פי שהוא תוך הזמן¹⁶ –** **And the reason** why she cannot collect without a שבועה **because** we are concerned that **perhaps the husband placed צררי** in her possession; **even though** while the husband was alive **it was תוך זמנו.** The time of payment for a כתובה is after (a divorce or after) the husband’s death. The fact that the אלמנה must swear, proves that the חשש of צררי exists even if it is תוך זמנו. Therefore it is possible that by יתומים קטנים we are also concerned for צררי even תוך זמנו. תוספות explains that the similarity to אלמנה is not a compelling proof: **ומיהו מאלמנה אין ראיה דהתם חיישינן לצררי אפילו בגדולים –** **However there can be no** conclusive **proof** from the case of **אלמנה** that there is a חשש צררי even תוך זמנו by יתומים קטנים, **for there** by אלמנה **we are concerned for צררי** **even by adult** יתומים; she cannot collect from them without a שבועה. However by a מלוה ולוה if there are adult יתומים and it was תוך זמנו the מלוה can collect even without a שבועה, as we learnt in our גמרא. Therefore it is obvious that there is a difference between the כתובה of an אלמנה and a regular loan. The reason why by an אלמנה we are חושש for צררי even תוך זמנו and even by יתומים גדולים is – **משום דאית לה בתנאי בית דין –** **Because she is owed** the כתובה **by a stipulation of בי"ד.** ¹⁷**** תוספות goes on to prove that there is a difference, in regards to the concern of צררי, between a self-imposed obligation and a תנאי בי"ד. **כדאמרינן בהנושא (כתובות דף קב,ב ושם) דחיישינן טפי לצררי בבנותיו¹⁸ מבבת אשתו¹⁹ –** **As** the גמרא **states in** פרק **הנושא that we are more concerned** that he deposited **צררי** concerning his obligation **for his daughters,** than we concerned for צררי concerning his obligation **for his wife’s daughter.** The reason we are more concerned בבנותיו is – **משום כיון דאיתנהו בתנאי בית דין אימור צררי אתפסינהו²⁰ –** **Because since** his obligation to his daughters **is stipulated by בי"ד;** and it is not a self-imposed obligation as בת אשתו, therefore **I can say that** perhaps **he deposited צררי** by בנותיו in order to fulfill his תנאי בי"ד. However by בת אשתו we are not concerned that צררי אתפסינהו since it is a self-imposed obligation and not a תנאי בי"ד. We can derive from this גמרא that there is a greater concern for צררי when we are dealing with תנאי בי"ד. Similarly there is a greater concern of צררי by an אלמנה even though it is תוך זמנו since his obligation to her is a תנאי בי"ד. However by a regular הלואה perhaps we are not concerned for צררי if it is תוך זמנו, even by קטנים. To summarize: According to רב פפא one cannot collect from יתומים קטנים even תוך זמנו because they are לאו בני מיעבד מצוה נינהו. According to ר"ה בדר"י if בי"ד did not accept the testimony of the מלוה while the father was alive, the מלוה cannot collect from יתומים קטנים, since אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. The question is, according to ר"ה בדר"י can the מלוה collect from יתומים קטנים if the testimony was already accepted האב בחיי, Are we concerned for צררי or not. The fact that by אלמנה we are concerned for צררי even though it is תוך זמנו does not prove that the same applies by a הלואה. The case of אלמנה is different since he owes her the money בתנאי בי"ד as opposed to הלואה which is a self-imposed חיוב. תוספות anticipates a possible proof from our גמרא that one cannot collect from יתומים קטנים תוך זמנו, and rejects it. The גמרא, when it wants to convey to us the strength of the חזקה that א"א פורע תו"ז, states that even though generally one cannot collect from (גדולים) יתומים נכסי only with a שבועה, nevertheless if it is תוך זמנו one may collect from (גדולים) יתומים even without a שבועה. The proposed proof is that if the דין would be that you may collect תוך זמנו even from יתומים קטנים, the גמרא should have cited a different rule. תוספות offers the proposed proof: **ואין להביא ראיה מדלא קאמר הכא –** **And one cannot bring proof** that the מלוה cannot collect from יתומים קטנים תו"ז **from** the fact **that** the גמרא **did not state here** a different citation than which the גמרא actually states**.** The גמרא should have stated – **אף על גב דאמור רבנן²¹ אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא אם כן רבית אוכלת בהן כולי –** **Even though the** רבנן **said ‘we do not assign the assets of יתומים קטנים** for collection **unless the interest** due **is consuming those** assets, **etc.’** nevertheless if it is תוך זמנו the מלוה would collect even from קטנים יתומים**.** The fact that the גמרא chose this quote as opposed to 'וכו קטנים יתומים אין נזקקין לנכסי (seemingly) proves – **דלא מיירי בקטנים אלא דוקא בגדולים –** **That we are not discussing קטנים** יתומים**,** that one may collect from them **but** rather we are discussing **specifically only** יתומים **גדולים.** If the דין would be that even by יתומים קטנים one may collect from them תוך זמנו the גמרא should have cited the other דין of אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים וכו'. This concludes the proposed proof from our גמרא that we cannot collect from קטנים even if it is תוך זמנו. תוספות rejects this proof. In reality according to י²²ר"ה בדר"י one may collect from יתומים קטנים if it is תוך זמנו; the reason why the גמרא does not cite the other rule which would indicate that we may collect from יתמי קטני תוך זמנו is – **דשמא משום רב פפא נקט מילתיה בגדולים –** **That perhaps on account of רב פפא** who definitely maintains that one cannot collect from יתמי קטני in any event, therefore **he chose a case of** יתומים **גדולים.** The בעל הגמרא did not want to get involved in this מחלוקת between רב פפא and ר"ה בדר"י whether one may collect from יתמי קטני. Therefore he chose to discuss only יתומים גדולים where all will agree that we may collect from them תוך זמנו. In truth however, perhaps according to ר"ה בדר"י one may collect from יתמי קטני תו"ז. תוספות offers another rejection to the proposed proof: **אי נמי נקט ההוא דהבא ליפרע לאשמועינן דגבי אפילו בלא שבועה –** **Or** we may **also** say the גמרא **cites this** quote **to teach us that** תוך זמנו, **one may collect** from יתומים **even without a שבועה.** It is possible**** that you may collect from יתמי קטני תוך זמנו (according to ר"ה בדר"י) and the reason the גמרא did not cite the other quotation of אין נזקקים לנכסי 'כו יתומים קטנים is because there is a certain disadvantage in that quote versus the quote the גמרא actually uses; the quote of הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה.**** ²³ תוספות offers an additional proof that we cannot collect from יתמי קטני תוך זמנו and rejects it: **ואין להביא ראיה משלהי דמכילתין (דף קעד,ב) –** **And one cannot bring proof from the end of our מסכת** that we cannot collect from יתמי קטני תוך זמנו – **דקאמר מאי בינייהו דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע –** **Where** the גמרא **asks, ‘what is** the practical **difference between** the reasons **of רב פפא** **and** **ר"ה בדר"י’?** What ramifications are there להלכה? – **ולא קאמר איכא בינייהו כגון דמית לוה תוך הזמן דלרב הונא גבי –** **And** the גמרא **does not respond: there is a** practical difference between them **for instance where the לוה** **dies before the due date:** **according to ר"ה בדר"י** the מלוה **may collect** even from יתמי קטני since there is no חשש of צררי because the לוה died תוך זמנו. However according to רב פפא the מלוה cannot collect from the יתמי קטני since they are לאו בני מיעבד מצוה. The fact that the גמרא does not offer this difference is proof that this difference does not exist. Even according to ר"ה בדר"י one cannot collect from יתמי קטני because of צררי. תוספות rejects this proof. In reality if one would maintain the reason of צררי, then the מלוה would be able to collect from יתמי קטני תוך זמנו, since we maintain חזקה א"א פורע תו"ז. However the גמרא cannot cite this case as a בינייהו מאי between רב פפא and ר"ה בדר"י **דהא רב הונא ורב פפא אמר בשמעתין דלית להו חזקה דריש לקיש –** **For** concerning **ר"ה בדר"י** **and רב פפא,** our גמרא **states** (on this עמוד) **they do not agree with the חזקה of ר"ל** that א"א פורע תו"ז; but rather they maintain that אדם פורע תו"ז. Therefore it is understood that both ר"ה בדר"י and רב פפא agree that we cannot collect from (יתמי (קטני since there is a possibility that the לוה paid the loan תוך זמנו before he died. Our discussion was only according to us; we who maintain the opinion of ר"ל that א"א פורע תו"ז and assume the view of ר"ה בדר"י concerning צררי, what would be the הלכה for us. תוספות offers an additional rejection of this latter proof. In reality according to the view of צררי the מלוה may collect from יתמי קטני תוך זמנו. However one cannot ask, why did not the גמרא mention this difference (between רב פפא and ר"ה בדר"י [as well]). **ועוד²⁴ דבכמה מקומות יכול למצוא איכא בינייהו טובא –** **And furthermore** the lack of mentioning this additional בינייהו איכא is no proof that ר"ה בדר"י agrees with פ"ר in תו"ז **For in many instances** the גמרא **can find many practical differences** between the disputing opinions – **ואינו חושש לומר אלא דבר אחד²⁵ או שנים²⁶ – However** the גמרא **is not concerned** to mention all the differences; **rather** it suffices **to mention merely one or two** differences. **כדאמרינן בהמניח (בבא קמא דף לג,ב ושם דיבור המתחיל הקדישו) גבי פלוגתא דיושם השור –** **As we²⁷ say in** פרק **המניח concerning the argument** between רבי ישמעאל and רבי עקיבא **whether the** goring **ox is assessed** or confiscated. The גמרא there gives (only) one practical difference between these two opinions. תוספות there maintains that there are other practical differences between these two opinions, nevertheless the גמרא is satisfied with one. Similarly in this dispute the גמרא (in פרק גט פשוט) is satisfied by offering two differences²⁸ between רב פפא and ר"ה בדר"י, even though there may be more, including that according to ר"ה בדר"י you may collect from יתמי קטני, but not according to רב פפא. תוספות will now offer a (more acceptable) proof that even according to ר"ה בדר"י the מלוה cannot collect from יתמי קטניeven תוך זמנו . **מיהו יש להביא ראיה דאפילו רב הונא דמפרש טעמא משום צררי –** **However we can bring a proof that even** according to **ר"ה** בדר"י **who explains** that **the reason** one may not collect from (קטנים) יתומים is **on account of צררי** – **לא גבי מיתומים קטנים אפילו תוך הזמן –** **One may not collect from יתמי קטני even הזמן תוך.** תוספות continues with his proof – **דפריך עליה דרב אסי בפרק שום היתומים²⁹ (ערכין דף כב,א ושם) –** **For** the גמרא **asks on the** statement **of אסי** **רב** **in היתומים שום** **פרק.** It is רב אסי who states that .(קטנים) אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם. The גמרא there asks that this statement seems to contradict the משנה there in ערכין – **ודחיק עלה לשנויי בבעל חוב שקיבל עליו לזו ולא לזו –** **And** the גמרא **forces itself to resolve** the contradiction, by answering that the משנה is discussing a gentile **מלוה** **that he accepted upon himself** to follow **this** assessment procedure of thirty days, **but he did not** accept upon himself to forgo the interest. Therefore since there is interest charged against the assets of the יתומים קטנים therefore בי"ד assigns their property for collection. This concludes the citation from the גמרא in ערכין. תוספות continues with his proof – **ולא משני הכא במאי עסקינן בשלא הגיע הזמן בחיי האב –** **But** the גמרא **does not resolve** the contradiction, by saying that **here** in the משנה **we are discussing** a case **that the due date did not arrive during the lifetime of the father;** that is why we may collect from the יתומים. This explanation of the משנה according to רב אסי is much more reasonable than the explanation that the גמרא offers. Why indeed did the גמרא not offer this explanation?³⁰ The answer is that the גמרא cannot offer this explanation for even if the father died before the due date, nevertheless a ישראל will not be able to collect from יתמי קטני even תוך זמנו. תוספות anticipates a possible refutation of this proof and rejects it. **ואין לומר דההיא סוגיא סברה כטעמא דרב פפא – And we cannot argue** the reason the גמרא did not offer this answer is **because that גמרא** (that gave this answer) **accepts the reasoning of רב פפא** who maintains that the reason one cannot collect from יתמי קטני is because they are לאו בני מיעבד מצוה. It makes no difference if it is תו"ז or not. However if we would maintain the opinion of ר"ה בדר"י then the מלוה would be able to collect מיתמי קטני תוך זמנו. תוספות rejects this refutation. That סוגיא cannot be following the opinion of רב פפא – **דהא במסקנא משני כשחייב מודה והאי שינויא ליתא אליבא דטעמא דרב פפא –** **For in the conclusion** of that סוגיא the גמרא **resolves** the contradiction that the משנה there is discussing a case **where the debtor** (לוה) **admitted** right before he died that he owes the money. In such a case we may collect from יתמי קטני. The fact that the גמרא gives this answer proves that the סוגיא there does not agree with the opinion of רב פפא, **for this answer,** that the לוה admitted that he owes the money, **is not** valid **according to the reasoning of רב פפא.³¹** תוספות brought a proof from the הגמרא סוגית. Now תוספות will bring an additional proof from רב אסי himself that we cannot collect מיתמי קטני תוך זמנו. **וכן יש להוכיח מגופיה דמילתיה דרב אסי דקאמר אלא אם כן רבית אוכלת בהן –** **And similarly we can prove** that we cannot collect תוך זמנו קטני מיתמי **from the words of רב אסי** **himself;** not only from the הגמרא סוגית (that it did not give the תירוץ of תוך זמנו); **for** רב אסי **stated that unless they are consumed by interest** one may not assign their properties. This limiting phrase אא"כ רבית אוכלת בהם indicates that only on account of רבית one may collect from יתמי קטני, but not under any other circumstances; even if it is תוך זמנו.³² **ורבי יוחנן אינו מוסיף כי אם כתובת אשה משום מזוני –** **and ר"י** **does not add** any other exception to the rule of רב אסי **except for a כתובה of a woman,** which may be collected from יתמי קטני; **for** if we do not pay off the כתובה immediately the widow will be **sustained and fed** at the expense of the יתומים.³³ **משמע בעל חוב לא משתכח בשום ענין דנפרעין –** **This indicates that by a מלוה we cannot find any case³⁴ where he collects** from יתמי קטני even תוך זמנו. תוספות anticipates the following objection. This may not be a conclusive proof. It is possible that רב אסי ור"י maintain that א"א פורע תו"ז, therefore קטנים יתומים מנכסי נפרעין אין even תו"ז. Our discussion however is according to those who maintain the חזקה of ר"ל that א"א פורע תו"ז. תוספות replies: **ומסתמא רב אסי ורבי יוחנן אית להו חזקה דריש לקיש דהכי הלכתא כדפסיק בשמעתין –** **And it is assumable that רב אסי and ר"י** **maintain the חזקה** **of ר"ל** that א"א פורע תו"ז **for that is the הלכה** **as our** גמרא **concludes.** Therefore since we do not find explicitly that רב אסי ור"י argue with ר"ל it is assumed that they concur with him. תוספות will offer additional proof that (רב אסי and) ר"י concur[s] with ר"ל. **ועוד אי לית להו חזקה דריש לקיש א"כ קיימא לן כריש לקיש בארבעה דברים –** **And furthermore if** ר"י [and רב אסי] **do not maintain the** חזקה **of ר"ל;** there would then be a מחלוקת between ר"י ור"ל whether אדם פורע תוך זמנו. Our גמרא rules in favor of ר"ל. This will cause a difficulty **for then** it would come out that **we accept** the opinion of **ר"ל** against the opinion of ר"י **in four instances;** this dispute being the fourth. **ובריש החולץ (יבמות דף לו,א ושם) לא פסיק רבא כוותיה אלא בתלת –** **And in the beginning of החולץ** פרק, **רבא** **did not rule according to** ר"ל against ר"י **only in three instances;** our case of תו"ז is not included in the three. If ר"י argues with ר"ל concerning תוך זמנו, and our גמרא rules in favor of ר"ל, then רבא should have mentioned a fourth case wherein we rule according to ר"ל against ר"י. The fact that רבא omits this case proves that ר"י does not argue with ר"ל concerning תו"ז. תוספות anticipates a further difficulty with this proof. Perhaps ר"י does argue with ר"ל concerning תו"ז. However רבא does not mentioned this as a fourth case where the הלכה is like ר"ל and not like ר"י (even though our גמרא clearly maintains that the הלכה is like ר"ל). The reason is because רבא cannot say that the הלכה is like ר"ל by תו"ז; תוספות addresses this issue: **אף על גב דרבא ודאי פליג אריש לקיש בשמעתין –** **Even though רבא** **certainly argues on ר"ל in our גמרא.** He definitely cannot maintain that the הלכה is like ר"ל and not like זמנו בתוך ר"י since he himself argues with ר"ל and maintains the view of ר"י. We therefore have no conclusive evidence that ר"י maintains א"א פורע תו"ז. Perhaps that is why he maintains that you may not collect from יתמי קטני. However what proof is there that if the הלכה is like ר"ל nevertheless one cannot collect from יתמי קטני? תוספות responds that we cannot say that ר"ל ור"י argue over תו"ז for then the הלכה would be like ר"ל in four places not only the three that רבא mentions. Even though we understand why רבא does not mention this as a fourth instance – **מכל מקום גם לדידן מוכח³⁵ דלא קיימא לן כריש לקיש אלא בתלת –** **Nevertheless it is evident that even we** who follow the opinion of ר"ל concerning תו"ז; **that we do not follow** the opinion **of ר"ל** against ר"י **only in** the **three** cases (that רבא mentions), therefore it is obvious that ר"ל ור"י agree that א"א פורע תו"ז, and nevertheless ר"י ורב אסי agree that a מלוה can never collect יתמי קטני מנכסי even if it is תוך זמנו (unless רבית אוכלת בהם). תוספות mentioned previously³⁶ that the סוגיא in ערכין wherein רב אסי ור"י made their statements, follows the view of צררי and not the view of רב פפא. Our תוספות anticipates a difficulty with this assumption: **ובפרק ד' וה' (בבא קמא דף לט,א ושם) דפריך לרבי יוחנן דאמר מעליית יתומים –** **And in פרק ד' וה' where** the גמרא **challenges** the view **of** ר"י **who maintains** that if a מועד ox of the יתומים estate gored another ox we collect for the damages **from the assets of the יתומים.** The גמרא challenges this ruling for ר"י contradicts himself – **והאמר רבי יוחנן אין נזקקין לנכסי יתומים אלא לכתובת אשה –** **For ר"י maintains we do not assign from the assets of the יתומים** for collection **only** for the purpose of giving **a woman her כתובה.** Why do we collect from the נכסי יתומים for the goring of their ox? This concludes the quote from the גמרא. תוספות proceeds to explain the difficulty with what was previously mentioned – **אף על גב דקיימא לן דטעמא הוי משום צררי והתם בשור שנגח לא שייך צררי –** **Even though we established that the reason** we do not collect from יתומים is **because of צררי** and not because of נינהו מצוה מיעבד בני לאו יתמי; therefore the s'גמרא question is not understood, **for there,** by the case where **the ox** that belonged to their estate **gored,** and **ר"י** obligated them to pay from their estate, the concern of **צררי is not applicable**, for the liability was incurred after the father died. It would seem that if the only concern is **צררי** the **יתומים** should be liable. How can the **גמרא** compare the case of **שור שנגח** to the case of a loan that was made to the father? **תוספות** replies: **מכל מקום פריך שפיר דרבי יוחנן אית ליה אין נזקקין בכל ענין –** **Nevertheless** even though the reason of צררי is not applicable by שנגח שור, **the** s'גמרא **question is proper for ר"י maintains** that we never **assess** the assets of יתומים **in any event –** **אפילו במלוה הבא מחמת עצמו דלא שייך צררי –** **even by a loan which was generated by** the יתום **himself;** the יתום borrowed the money **where** the concern **of** צררי **is not applicable;** nevertheless one cannot collect יתמי מנכסי, this is on account of – **מטעם דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין:** **The reason; for** בי"ד **does not accept testimony in the absence of the** opposing **litigant.** קטנים, as mentioned earlier in תוספות, are considered שלא בפני בע"ד. SUMMARY תוספות maintains that (according to רב פפא and) even according to ר"ה בדר"י one cannot collect from יתומים קטנים even if the לוה died תו"ז. The reason is because by יתומים קטנים we are concerned for צררי even תו"ז. We find a (similar) חשש of צררי תו"ז by an אלמנה.The proof that we do not collect מיתמי קטני תו"ז is: a) from the fact that the גמרא did not reconcile רב אסי and the משנה of שום היתומים, by saying that the משנה is discussing a case of תו"ז; and b) from the statements of רב אסי and ר"י which limit the collection from יתמי קטני to the instances of רבית אוכלת בהם and כתובת אשה exclusively; but no other – including תו"ז. THINKING IT OVER 1. If יתמי קטני are included in the rule of 'אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד', why is it necessary for ר"ה בדר"י to offer the reason of צררי?³⁷ 2. Why does תוספות find it necessary³⁸ to offer a second explanation as to why the גמרא did not say that the נפק"מ between פ"ר and ר"ה בדר"י is in a case of מית לוה בתוך הזמן? 3. What proof is there from the fact that the גמרא did not answer that the משנה is discussing a case where מית לוה קודם זמן; perhaps that גמרא holds that אדם פורע תו"ז?³⁹ footnotes: ¹ This rule applies generally to anyone who collects בפניו שלא. The reason is to protect the יתומים or לקוחות, etc., since they are not familiar with the case, etc. ² ערכין כב,א. ³ This concern of 'צררי' is rather far-fetched, and it is only applicable by קטנים who are totally defenseless; however by יתומים גדולים the מלוה may collect with a שבועה. See footnotes # 14 15. ⁴ See footnote # 28 for an additional נפק"מ. ⁵ If the גמרא would have cited the statement of רב אסי that אין נזקקין לנכסי יתומים (קטנים) וכו' (אע"ג דא"ר אסי), it would be obvious that תו"ז you may collect. The גמרא however chose the (more ambiguous) statement of 'הבא ליפרע וכו. See later this תוספות by footnote # 21. ⁶ It would seem from later in תוספות that he cannot collect even with a שבועה (see footnote # 16). ⁷ The הגהות הב"ח amends this to read ולא מיבעיא לרב פפא. ⁸ See ערכין כב,א. ⁹ In this case it is for their benefit that the loan be paid, so that their assets should not be diminished because of the accumulating interest payments. ¹⁰ The הגהות הב"ח amends this to read אלא אפילו. ¹¹ The גמרא there relates the following: After s'רבי ירמיה father-in-law passed away, his (minor) son, the brother-in-law of ר' ירמיה would not allow ר' ירמיה entry to his deceased father’s house. ר' ירמיה argued to ר' אבין that he has witnesses that he, ר' ירמיה, made a חזקה in the house during his father-in-law’s lifetime (after it was sold or gifted to him). ר' אבין responded that we do not accept testimony שלא בפני בע"ד. ¹² The מלוה when he wishes to collect his debt from the יתומים must offer evidence that he is owed the money. This is usually in the form of a שטר with עדים. The בי"ד will not accept this evidence, for there is no לוה present to contest the evidence. The יתומים קטנים, even if they come to court, are not considered present. Therefore the מלוה cannot collect. See ‘Thinking it over’ # 1. ¹³ הגהות הב"ח inserts here the word נמי. ¹⁴ קטנים are considered utterly defenseless, therefore בי"ד has to be concerned about them in a greater measure than is usually accorded to other litigants such as לקוחות and יתומים גדולים. ¹⁵ The fact that we are חושש for זמנו בתוך צררי is not in direct conflict with the חזקה of א"א פורע תו"ז. There is a difference between צררי and פרעון. By פרעון the לוה is paying off the loan and is giving up this payment money forever. The לוה will not part with his money before it is due. He needs the money. That is why he borrowed it in the first place. The idea of צררי, however, is that the לוה wants the מלוה to feel secure about his loan. He therefore places an object of value that he possesses, but may not need now, into the hands of the מלוה for security (hoping perhaps to even extend the due date). The לוה intends to retrieve the צררי when he ultimately pays up the loan. This type of ‘security’ is possible even תוך זמנו, since the לוה is not irrevocably giving up his rights to the צררי. ¹⁶ There seems to be some difficulties in the comparison of אלמנה to our case. Firstly by אלמנה we are חושש לצררי even by יתומים גדולים (as תוספות will soon point out). Secondly by אלמנה she is believed with a שבועה; as opposed to our case of יתומים קטנים, where the מלוה cannot collect even with a שבועה (see footnote # 6). ¹⁷ The obligation of a כתובה is not merely self-imposed (like a loan); but rather it is incumbent on every husband to provide a כתובה for his wife. Therefore when there is such a serious obligation on the husband, we suspect that out of concern to fulfill this obligation, the husband presented her with צררי while he was still married to her, even though it is תוך זמנו. The husband may be concerned that his heirs will not fulfill this obligation. This in turn would reflect badly on him that he did not adhere to the תנאי בי"ד. However by a self-imposed obligation such as a loan, perhaps there is no חשש צררי if it is תוך זמנו. ¹⁸ After the father’s death, his daughters are fed and sustained from his estate. However they cannot collect from משועבדים נכסים for we are concerned perhaps they received צררי. ¹⁹ If a husband stipulated that he will support his wife’s daughter (his stepdaughter) for a period of time, then if he died during this time, his stepdaughter can collect even from משועבדים נכסים; there is no concern of צררי. ²⁰ It seems evident from the expression ראיה אין מאלמנה מיהו, that תוספות realized (originally) that there is no conclusive proof from אלמנה that we are concerned for צררי by יתומים קטנים תוך זמנו. It is therefore somewhat not clear what does תוספות initially intend to accomplish by citing the case of אלמנה. The explanation may be as follows. It seems that תוספות maintains ‘intuitively’ that we cannot collect from יתומים קטנים, even if it is תוך זמנו. These יתומים are utterly defenseless. It would be a travesty of justice if בי"ד would allow the מלוה to collect from these hapless individuals. On the other hand, however, a certain ‘mechanism’ is required to justify, why בי"ד has the right to restrain the מלוה from collecting from the יתומים קטנים, since it is תוך זמנו. This ‘mechanism’ is the concern of צררי. The question arises; where do we find the חשש of צררי if it is תוך זמנו. The answer is by אלמנה. From אלמנה we see that under certain circumstances there is a חשש צררי even תוך זמנו. By אלמנה the ‘trigger’ for the חשש of צררי is because it is a תנאי בי"ד. In our case the ‘trigger’ is the fact that we are dealing with יתומים קטנים. However there is no proof from אלמנה, that יתומים קטנים can trigger the חשש of צררי תוך זמנו, but at least there is a precedent that on occasion there is a חשש צררי even תוך זמנו. ²¹ This is the דין of ר' אסי in ערכין כב,א. The text actually reads יתומים and omits קטנים (See Overview). See footnote # 5. This citation would have clearly taught us that תוך זמנו one may collect from יתומים קטנים. However from the quote the גמרא cites הבא ליפרע מנכסי יתומים וכו', we cannot infer that one may collect even from יתומים קטנים בתוך זמנו, for (perhaps) the expression מנכסי יתומים here means (only) יתומים גדולים. ²² תוספות has already established that according to רב פפא, who maintains the reason of יתמי לאו בני מצוה נינהו, one cannot collect from יתמי קטני in any event. The entire discussion is only according to ר"ה בדר"י. ²³ The גמרא cites a דין and teaches us that this דין does not apply תוך זמנו. We can infer the דין of תוך זמנו, by contrasting it with the original דין. If the original דין is that a שבועה is required from the יתומים, we can infer that תוך זמנו, no שבועה is required. If the original דין is that we cannot collect from יתומים קטנים at all, we can (only) infer that תו"ז we may collect from יתומים קטנים. However we will not be certain if it is with a שבועה or without a שבועה. The גמרא would rather teach us the דין that a שבועה is not required (which applies to all cases) rather than teaching us that we can collect from יתמי קטני (however [perhaps] with a שבועה). ²⁴ See “Thinking it over’ # 2. ²⁵ As in המניח. ²⁶ As in פשוט גט. ²⁷ Seemingly תוספות is referring to his remarks in the תוספות there הקדישו ה"ד. ²⁸ The other difference is in a case where the לוה was placed in חרם for not willing to pay the debt, and died while the חרם was still valid. See ‘Overview’ (footnote # 4) for the first נפק"מ. ²⁹ The משנה there (ב,כא) states that יום 'ל היתומים שום. That if there is a debt against the estate of the יתומים (from their father), בי"ד assesses the assets of the יתומים קטנים and announces for a period of thirty days, that these assets will be sold to satisfy the debt of the father. The גמרא asks who is the מלוה. If it is a gentile; he will not wait thirty days. If it is a ישראל, why should we assess the properties at all?! According to רב אסי we should wait till they grow older. We cannot say that there is interest due on this loan, for בי"ד will prohibit the מלוה from collecting the רבית. ³⁰ See ‘Thinking it over’ # 3. ³¹ According to רב פפא even if the לוה admits that he owes the money we still cannot collect from יתמי קטני, because קטני לאו בני מיעבד מצוה נינהו. The fact that the גמרא gives the answer that מודה חייב proves that the סוגיא disagrees with רב פפא, and maintains the opinion of ר"ה בדר"י Nevertheless it would not give the answer of תוך זמנו. This proves that even if it is תוך זמנו the מלוה cannot collect מיתמי קטני. He can only collect if חייב מודה. ³² Even though מודה כשחייב he can collect; however that is so obvious that it does not contradict the phrase אא"כ, however collecting תוך זמנו is not so obvious and contradicts the 'אא"כ'. See ם"מהר. ³³ Once the כתובה is paid off, the אלמנה does not receive מזוני from the estate of her husband. ³⁴ See footnote # 32. ³⁵ תוספות does not inform us how it is evident. See קכד אות בל"י. ³⁶ See footnote # 31. ³⁷ See footnote # 12. See נח"מ בד"ה משום. ³⁸ See footnote # 24 ³⁹ See footnote # 30. See מהרש"א. ###### Tosafot on Bava Batra 5b:6:2 [Tosafot on Bava Batra 5b:6:2](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Bava%20Batra/r/5b:6:2) אע"ג דאמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים כו'. ותניא נמי בפ' הכותב (כתובות דף פז. ושם) אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע כו' משמע שהיא משנה בשום מקום ותימה היכא אמרו חכמים דמאלמנה ליכא למילף דשאני אלמנה דאית לה בתנאי ב"ד וחיישינן לצררי טפי ואומר ר"י מדתנן בפרק הכותב (כתובות דף פד.) גבי מי שמת והניח אשה ובעל חוב והיה לו מלוה ופקדון ביד אחרים כו' יתנו ליורשים שכולם צריכים שבועה ואין היורשין צריכין שבועה ועוד תנן בשבועות (דף מה.) וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה וכו' שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע אלמא גם האב היה נשבע שאינו פרוע מכאן משמע שאם הוציא שטר חוב על חבירו וא"ל אישתבע לי דלא פרעתיך בגו זימניה אין צריך לעשות שבועה: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **אף על גב דאמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים כולי—Even though the רבנן said; ‘he who comes to collect from the assets of orphans, etc.’** OVERVIEW Our גמרא and others refer to a well-known ruling that הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. Our תוספות is searching for the source of this ruling in a משנה. -------------------------- **ותניא נמי בפרק הכותב (כתובות דף פז,א ושם) –** **And it is also stated in a ברייתא** **in פרק הכותב** **–** **אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע כולי –** **‘However what can I do, for the** חכמים **stated:** that **he who comes to collect, etc.** from יתומים must swear’. The fact that this ruling is quoted in a ברייתא preceded by the phrase שהרי אמרו חכמים – **משמע שהיא משנה בשום מקום¹ –** **indicates that it is a** quote from a **משנה** **somewhere.** The ברייתא is quoting a known ruling. Such a universal ruling would be stated in a משנה. תוספות asks: **ותימה היכא אמרו חכמים דמאלמנה ליכא למילף דשאני אלמנה דאית לה בתנאי בית דין –** **And** this **is puzzling;** for **where have the** חכמים **stated** this ruling in a משנה.² **For we cannot derive** this ruling of הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, from the case **of אלמנה, for** אלמנה **is different** from other debts and obligations, **for** she is owed the כתובה **by** virtue **of a stipulation of בי"ד;** it is not a self-imposed obligation as other debts are. **וחיישינן לצררי טפי³ –** **And** therefore by אלמנה **we are more concerned about** the possibility **of צררי;** that the husband may have presented her (while he was alive) with a bundle of valuables to cover his כתובה obligation. Therefore she must swear. However by a regular loan since the מלוה is holding the שטר, there may be no need for a שבועה. Where then is the Mishnaic source for the ruling that 'הבא ליפרע מנכסי יתומים וכו? תוספות answers: **ואומר רבינו יצחק מדתנן בפרק הכותב (שם דף פד,א) גבי מי שמת והניח אשה ובעל חוב –** **And the ר"י said that the source is from the משנה in פרק הכותב which states concerning one who died and left over** debts to his **wife** (כתובה) **and/or a creditor** to whom he owed a loan – **והיה לו מלוה ופקדון ביד אחרים כולי יתנו ליורשים⁴ –** **And he possessed either a loan or a deposit by others, etc.** He was a creditor as well; he was owed money. The question is how these owed assets should be distributed; should they be given to the wife for her כתובה or to the מלוה for his loan, etc. The משנה states that these owed assets **should be given to the heirs;** not to the אשה ובעל חוב. The reason is as the משנה there continues – **שכולם צריכים שבועה ואין היורשין צריכין שבועה –** **For all** the creditors **require an oath** to collect from the assets of the deceased (which belong to the heirs), **however the heirs are not required to swear** in order to collect their inheritance. We see from that משנה that both the אלמנה and the (מלוה) בעל חוב cannot collect from the estate of the יורשים--יתומים unless they swear. תוספות offers an additional source: **ועוד תנן בשבועות (דף מה,א) וכן היתומים מן היתומים⁵ לא יפרעו אלא בשבועה וכולי –** **And furthermore we learnt in a** משנה **in** מסכת **שבועות; and similarly orphans** of the creditor who wish to collect **from the orphans** of the debtor **they may not collect unless they swear, etc.;** Even though they have a שטר that the deceased debtor owed their deceased father money. What do the creditor’s orphans swear? The משנה continues – **שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע –** **‘That we have not found among the documents of** our deceased **father that this note was paid’ – אלמא גם האב היה נשבע שאינו פרוע –** **We derive** from this **that the** (creditor) **father would also have to swear that** the note **was not paid up.** If the father would be able to collect from the יתומים of the לוה without a שבועה, why impose a שבועה on his children?!⁶ They should inherit his right of collection! The fact that they are required to swear proves that their father would not be able to collect without an oath; therefore we allow them to collect only if they swear. תוספות concludes: **מכאן משמע שאם הוציא שטר חוב על חבירו ואמר ליה אישתבע לי דלא פרעתיך בגו זימניה –** **it seems from this** גמרא **that if one presented a note against his friend;** stating that he owes him money **and** the לוה **said to** the מלוה **swear before me that I did not pay you before the due date,⁷** the דין would be that the מלוה – **אין צריך לעשות שבועה:** **is not required to take this oath.** If the דין would be that the לוה can force the מלוה to take this oath, then by יתומים the מלוה would also be required to take the oath even if the לוה died תוך זמנו and the יתומים are not requesting this oath. The דין is that בי"ד presents on behalf of the יתומים any claim that their father could have claimed. If the father can demand a שבועה תו"ז, then בי"ד would do the same for the יתומים. The fact, that the גמרא concludes that the מלוה does not swear for the יתומים תו"ז, proves that the father cannot demand such an oath either.⁸ SUMMARY The ruling of 'הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה' can be derived either from the משנה in כתובות where it states that the בע"ח needs to swear, or from the משנה in שבועות where it states that the יתומים of the מלוה need to swear in order to collect from the יתומים of the לוה. One cannot demand that the מלוה swear that שלא פרעתיך תו"ז. THINKING IT OVER תוספות maintains that we can derive that the לוה cannot make the מלוה swearשלא פרעתיך תו"ז, from the fact that the מלוה does not swear to the יתומים תו"ז. Seemingly there is a difference. By the יתומים there is only a טענת שמא, perhaps the loan was paid. Therefore the חזקה of א"א פורע תו"ז negates the שבועה. However by the לוה himself, since it is a טענת ברי perhaps he could require the מלוה to swear שלא פרעתיך תו"ז!⁹ Appendix It is not clear what is the connection between the end of תוספות concerning a בתו"ז שבועה with the beginning of תוספות concerning the source from where we derive the rule that 'הבא ליפרע וכו. Perhaps one can say (לחידודא עכ"פ) that תוספות anticipated and (partially) resolved the question addressed in ‘Thinking it over’. The second משנה that תוספות cited as a source for 'הבא ליפרע' is that היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. The actual משנה states בשבועה אלא יפרעו לא היתומים; however the גמרא questions what it means. It cannot mean that the יתומים cannot collect from the לוה without a שבועה, for since the מלוה can collect without a שבועה, so too the יתומים should be able to collect without a שבועה. [Therefore it must mean that היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה.]¹⁰ However one may challenge the assumption of the גמרא, that the משנה cannot be discussing a case of הלוה היתומים מן. Perhaps there is a difference between הלוה מן המלוה where no שבועה is required and הלוה מן היתומים where a שבועה is required. When the מלוה claims that the לוה owes money it is a טענת ברי, therefore no שבועה is required. However when the יתומים want to collect from the לוה, there is no טענת ברי; it is possible that the לוה repaid the loan unbeknown to the יתומים. Why therefore does the גמרא assume that since the מלוה does not require a שבועה, the same applies for the יתומים?! From the fact that the גמרא does not make this difference, we see that גמרא maintains that the יתומים have the same טענת ברי as their father. The טענינן of בי"ד on behalf of the יתומים (that the loan is owed), has the same ודאות as the father’s claim. Therefore by the יתומים it is also considered a טענת ברי and no שבועה is required. The source of הבא ליפרע is based (according to this source) on the assumption that טענינן ליתומים is considered a טענת ברי. Similarly in our case if the father would be able to demand a שבועה תו"ז, this טענה would automatically be transferred to the יתומים as a טענת ודאי. This would seemingly answer the question posed in ‘Thinking it over’. However the question in ‘Thinking it over’ may still remain. We cannot compare the two cases. By הלוה מן (היתומים מן) היתומים the יתומים have a שטר that supports their claim, therefore that טענינן is considered a טענת ודאי. In our case however the יתומים have no support for the טענה of פרעתיך תו"ז; on the contrary the חזקה of א"א פורע תו"ז contradicts such a claim. Perhaps in such a case there is a difference between a טענת ברי and the טענינן of בי"ד which is not a טענת ברי. ודו"ק footnotes: ¹ From the fact that our גמרא states אע"ג דאמור רבנן, there is no strong indication that it is a משנה, it could be a ruling of תנאים in a ברייתא or even of previous אמוראים However since this ruling is quoted in a ברייתא, as a known ruling, that would indicate that the original source is a משנה. ² Our תוספות is aware that there is a משנה in (פז,א) כתובות which states that an אלמנה cannot collect from the יתומים אלא בשבועה, however we cannot use אלמנה as a source that by other obligations as well one must swear to collect from נכסי יתומים; as תוספות continues - ³ See previous תוספות ד"ה ואפילו (footnote # 17) at length. ⁴ This opinion is stated there in the name of רבי עקיבא. ⁵ The משנה there states that יתומים collect only with a שבועה. The גמרא clarifies that the משנה cannot mean that יתומים cannot collect from the לוה only with a שבועה, for if the מלוה can collect without a שבועה so should the יתומים be able to collect without a שבועה. Therefore the גמרא concludes that it means that יתומים cannot collect from the יתומים without a שבועה (see ‘Appendix’). ⁶ See previous footnote # 5. ⁷ If the לוה requests that the מלוה take an oath that he was not paid after the due date, then the מלוה must swear, even if he has a (מקוים) שטר. See שבועות מא,א. ⁸ See ‘Appendix’. ⁹ See ראש סי' ט עי' בבל"י ועוד. ¹⁰ See footnote # 5. ###### Tosafot on Bava Batra 5b:7:1 [Tosafot on Bava Batra 5b:7:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Bava%20Batra/r/5b:7:1) מי אמרי' במקום חזקה מה לי לשקר או לא. הקשה הר"י בר מרדכי והא הך חזקה עדיפא משטר דבשטר אינו גובה אלא בשבועה ובהך חזקה גובה בלא שבועה וא"כ מאי קא מיבעיא ליה הא פשיטא דמיגו במקום עדים לא אמרינן כ"ש במקום חזקה דעדיפא טפי ואור"י דלא קשה כלל דודאי עדים עדיפי מחזקה דאי אמרי שפרעו אפי' בתוך הזמן פטור ואי אמרי אפילו אחר זמן ידענו שלא פרעו היה גובה מן היתומים בלא שבועה ומה שצריך שבועה ביש לו שטר זהו לפי שאינו מוכיח מתוך השטר אם פרע ואם לאו דזימנין דזייר ליה אפשיטי דספרא כדאמרינן בפ"ק דב"מ (דף יז.) אך קשה דמ"מ תפשוט דלא אמרי' מיגו במקום חזקה מדרמי בר חמא דאמר בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מה: ושם) המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו (בשטר) ולא מהימן לומר החזרתי לך במיגו דאי בעי אמר דנאנסו משום דמצי א"ל שטרך בידי מאי בעי וכ"ש דלא אמר מיגו במקום חזקה דחזקה עדיפא דאין צריך שבועה וטעמא דשטרך בידי מאי בעי לא מהני לפוטרו משבועה ושמא סוגיא דהכא לא סברה כרמי בר חמא ולא דמי כלל לההוא דפרק האומר (דף סד: ושם) דאמר היכא דמוחזק לן דאית ליה אחים ואמר יש לי בנים דנאמן במיגו דאי בעי פטר לה בגיטא וכן ההיא דהאשה שלום (יבמות דף קטו. ושם) דבעי החזיקה היא מלחמה בעולם מי אמר מיגו דאי בעי אמרה שלום בעולם או דלמא כיון דהחזיקה היא ואמרה בדדמי לא אתי מה לי לשקר ומרע לחזקה ומייתי התם מעין ההיא בעיא לא דמי כלל להך דהכא ומיהו קשה מדתנן ביבמות בפרק בית שמאי (יבמות דף קיא:) יבמה שאמרה תוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו אחר שלשים מבקשים הימנו ומפרש התם דעד שלשים יום מוקי איניש אנפשיה טפי לא מוקי ולכך לאחר שלשים יום אין כופין דלא מהימנא אף על גב דאית לה מיגו דאי בעיא אמרה אינו יכול לבא עלי דנאמנת כדמוכח בסוף נדרים (דף צא.): **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **מי אמרינן במקום חזקה מה לי לשקר או לא—Do we say in the face of a חזקה; ‘why would I lie’, or not.** OVERVIEW The גמרא queries: in a case where there is a חזקה that contradicts a claim, and a מיגו that supports the claim, which is stronger; the מיגו that supports the claim or the חזקה that denies it. Specifically the case involves where the לוה claims פרעתיך תו"ז, however he could have claimed פרעתיך בזמני, is this מיגו strong enough to offset the חזקה of א"א פורע תו"ז. Our תוספות attempts to resolve this query, however these attempts (but one) are refuted. תוספות asks: **הקשה הרב יצחק בר מרדכי והא הך חזקה עדיפא משטר –** **The ם"ריב presented a difficulty** with this query. **For this** חזקה of א"א פורע תו"ז **is stronger than a note;** the חזקה enables the מלוה to collect better than a שטר can. תוספות explains how this is so – **דבשטר אינו גובה אלא בשבועה ובהך חזקה גובה בלא שבועה¹ –** **For** if the מלוה possesses **a** שטר **he cannot collect** from the יתומים (or שלא בפניו) **unless** he takes **an oath** that the money is owed; however **with this חזקה** of א"א פורע תו"ז, the מלוה **collects** from the יתומים **without an oath;** if their father died תו"ז, as the גמרא previously stated – **ואם כן מאי קא מיבעיא ליה הא פשיטא דמיגו במקום עדים לא אמרינן –** **And since this is so** (that this חזקה is stronger than a שטר), **what is his query** if a מיגו of מה לי לשקר is stronger than this חזקה? It certainly cannot be stronger than this חזקה. For **this is obvious that we do not say that a מיגו** can be believed **in the face of witnesses** who testify against the litigant who has the מיגו.² We have just surmised that שטר is weaker than the חזקה, for with the שטר he cannot collect מיתמי without a שבועה. Therefore if we cannot say a מיגו במקום שטר, then – **כל שכן במקום חזקה דעדיפא טפי³ –** **certainly** we cannot believe a מגו **when it defies** this **חזקה** of א"א פורע תו"ז **which is more preferable** than the שטר, for it enables one to collect from יתומים without a שבועה. To summarize: The חזקה is stronger than the שטר. The strength of the שטר is the עדים. We do not say מיגו במקום עדים (or במקום שטר); therefore we should certainly not say מיגו במקום חזקה which is stronger than the שטר. Why is the גמרא inquiring whether אמרינן מיגו במקום חזקה or not. תוספות answers: **ואומר רבינו יצחק דלא קשה כלל דודאי עדים עדיפי מחזקה –** **And the ר"י** **says that** there **is no difficulty at all, for it is certain that עדים** **are preferable to חזקה** – **דאי אמרי שפרעו אפילו בתוך הזמן פטור –** **for if** עדים **testify that** the לוה **paid** the מלוה **even within the** allotted **time;** before the due date, the לוה will be **exempt** from paying the loan, even though there is a חזקה that he did not pay, nevertheless the עדים that testify that he paid are stronger than the חזקה – **ואי⁴ אמרי אפילו אחר זמן ידענו שלא פרעו היה גובה מן היתומים בלא שבועה –** **And if** the עדים **testify even after the time; we know that** the לוה **did not pay** the מלוה, the מלוה **would collect from the** יתומים **without a שבועה.⁵** תוספות continues: **ומה שצריך שבועה ביש לו שטר זהו לפי שאינו מוכיח מתוך השטר אם פרע ואם לאו –** **And** the reason why the מלוה **is required to swear** when he attempts to collect from the יתומים **when he has a שטר;⁶ that is because it is not** totally **evident from the** שטר **itself if** the לוה **paid or not.** The עדים on the שטר testify that there was a loan. They do not testify whether it was paid or not. Therefore there are no עדים that testify that this loan is still owed. That is why a שבועה is required. The fact that the מלוה is holding the שטר is not conclusive evidence that the לוה still owes the money – **דזימנין דזייר ליה אפשיטי דספרא כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (דף יז,א.) –** **For occasionally the מלוה will retain** the שטר even if it was paid up**, on account of the coins that** are due **the scribe** for writing up the שטר **as the** גמרא **states in the first** פרק **of ב"מ.⁷** תוספות asks a different question:** אך קשה דמכל מקום תפשוט דלא אמרינן מיגו במקום חזקה מדרמי בר חמא –** **However, there is a difficulty, that notwithstanding** what was previously said concerning עדים and a שטר the גמרא **should resolve** this query **that we do not believe a מיגו** **against a חזקה;** we can derive this **from רב"ח – דאמר בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מה,ב ושם) המפקיד אצל חבירו בשטר – Who ruled in פרק כל הנשבעין, one who deposits** something **by his friend with a note** stating that he deposited a specific item; the דין is – **צריך להחזיר לו (בשטר)⁸ –** **The** נפקד **is required to return** the deposited item to its original owner **in the presence of witnesses.** If he has no witnesses that he returned the item; and the depositor shows the פקדון שטר, the recipient of the deposit – **ולא מהימן לומר החזרתי לך במיגו דאי בעי אמר דנאנסו –** **is not believed to say I returned** the פקדון **to you,** even though he has a **מיגו that he could have claimed they were accidentally** lost or stolen, etc. Had he claimed נאנסו he would be פטור from paying, provided that he swears the שבועת השומרים. Nevertheless now that he claims החזרתי לך, he is not believed (even with a שבועה); rather he must pay for the פקדון.⁹ The reason the מיגו is not effective, is – **משום דמצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי –** **Because** the depositor **can say to** the recipient; **what is your** שטר **doing in my hand;** if you had returned it to me I would have returned the שטר פקדון to you, so how come I still have the שטר. The fact that the שטר is in the possession of the בעל הפקדון proves that the שומר did not return the פקדון. This concludes the citation from the גמרא in שבועות. We see from that גמרא that a מיגו is not effective against the claim of שטרך בידי מאי בעי. This claim of שטרך בידי מאי בעי is conclusive evidence that the בעל השטר is owed (money). If the מיגו is not effective against the שטר – **וכל שכן דלא אמר מיגו במקום חזקה –** **Then certainly a מיגו** **cannot be effective against the חזקה** of א"א פורע תו"ז – **דחזקה עדיפא דאין צריך שבועה וטעמא דשטרך בידי מאי בעי לא מהני לפוטרו משבועה –** **For the חזקה** of א"א פורע תו"ז **is more effective** than a שטר; since with the חזקה, the מלוה **is not required to swear** to collect from the יתומים **however the claim of שטרך בידי מאי בעי is not sufficient to exempt** the מלוה **from a שבועה** if he wishes to collect from the יתומים. ¹⁰ תוספות offers a possible response: **ושמא סוגיא דהכא לא סברה כרמי בר חמא –** **And perhaps the** גמרא **here** that inquires whether אמרינן מיגו במקום חזקה or not, **does not agree with רב"ח;** it may maintain that a שטר מיגו במקום may be valid. If the שומר claims החזרתי במיגו דנאנסו he may be believed (with a שבועה). Therefore the גמרא inquires as to what the דין is by a מיגו במקום חזקה. תוספות will offer other places where there is a discussion concerning מיגו במקום חזקה; however they are not relevant to our discussion here: **ולא דמי כלל לההוא דפרק¹¹ האומר (דף סד,ב ושם) דאמר היכא דמוחזק לן דאית ליה אחים –** **And** our גמרא **is not at all comparable to that** גמרא **in [**מסכת **קדושין] פרק האומר, where** the גמרא **states** that in a case **where it is known that** a married person **has brothers,** however we are unaware that he has children**;** which would require his wife to receive either יבום or חליצה upon his death – **ואמר יש לי בנים דנאמן במיגו דאי בעי פטר לה בגיטא –** **And he claimed** before he died that **‘I have children’**. His wife will be פטור from יבום וחליצה if we accept his testimony. However this claim of exempting his wife from יבום goes contrary to the חזקה; until now it was presumed that he had brothers and was childless, which obligates her for יבום, nevertheless the דין is **that** the husband **is believed;** upon his death she is פטור מיבום וחליצה. The reason why he is believed against the חזקה that she requires יבום וחליצה is **for** he has a מיגו**, that he could have exempted her** from the יבום obligation **by** giving her **a גט.** That גמרא seems to maintain that a מיגו is effective against a חזקה.¹² However תוספות does not explain how the two cases are different.¹³ **וכן ההיא דהאשה שלום (יבמות דף קטו,א ושם) דבעי החזיקה היא מלחמה בעולם –** **And similarly that** גמרא **in** פרק **האשה שלום where** the גמרא **queries**: **she established that there is a war** elsewhere **in the world;** and she claimed that her husband died there. Is she permitted to remarry or not.¹⁴ The גמרא there explains the two sides of the query – **מי אמר מיגו דאי בעי אמרה שלום בעולם –** **Do we say** that we should believe her that he died for she has a **מיגו, for if she wanted** to lie **she** could **have said there is peace in** that part of **the world** where my husband died. If she would have said that, since we are unaware of any war there, she would have been believed, therefore we should believe her now with this מיגו – **או דלמא כיון דהחזיקה היא ואמרה בדדמי לא אתי מה לי לשקר ומרע לחזקה –** **Or perhaps** we do not believe her, for **once she established** that there is war where she claims her husband died and we know that in the time of war she says he died even if in reality **she only assumes** that he died, therefore **this** מיגו **cannot come** and be effective **and to weaken the חזקה** that in the time of war a woman’s claim is merely a בדדמי – an assumption not an actual testimony. **ומייתי התם מעין ההיא בעיא לא דמי כלל להך דהכא –** **And the** גמרא **there discusses a similar query as ours;** this compels us to say that the query there **it is not at all comparable to this** query **here.** If they are similar why mention the query twice; in our גמרא and in יבמות. Again תוספות does not explain (here) why they are not similar.¹⁵ תוספות has a different question: **ומיהו קשה מדתנן ביבמות בפרק בית שמאי (דף קיא,ב) –** **However there is a difficulty from what we learnt in a משנה in** מסכת **יבמות in פרק ב"ש – יבמה שאמרה תוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו אחר שלשים מבקשים הימנו –** **A sister-in-law, who** went through the יבום process and was subsequently divorced within thirty days, if she **claimed within** the first **thirty days** after the יבום; **there was no relationship with me,** the יבם did not perform ביאה with me during our marriage and therefore I still require חליצה, since I am still זקוקה ליבום,¹⁶ so דין בית **forces** the יבם to give the יבמה חליצה. However if she complained to ד"בי, when she was divorced **after thirty days** have passed from the original יבום date, then בי"ד merely **requests from him** that he should give the חליצה ,יבמה; however בי"ד does not coerce him. This is the משנה. **ומפרש התם דעד שלשים יום מוקי איניש אנפשיה טפי לא מוקי –** **And** the גמרא **explains there;** why is there a difference whether the divorce took place within thirty days or after thirty days; **for up to thirty days** when a man is together with a woman **a person can control himself,** and withhold his temptation to have ביאה. However **more** than thirty days **he cannot control himself**, and by that time he will certainly have had ביאה with the יבמה. **ולכך לאחר שלשים יום אין כופין דלא מהימנא –** **And therefore after thirty days** have passed since the יבום before she was divorced, and then she comes to complain **we do not coerce him** to give חליצה for it is assumed that he already had ביאה with his יבמה **for** the יבמה **is not believed.** It goes against the חזקה of טפי לא מוקי. A person cannot contain himself for more than thirty days. This ends the quote from the גמרא there. תוספות concludes his question; the woman is not believed חזקה במקום: **אף על גב דאית לה מיגו דאי בעיא אמרה אינו יכול לבא עלי דנאמנת –** **Even though she has a** מיגו **for if she wanted she** could have **said** **he is incapable of having** ביאה **with me;** he is physically dysfunctional. If she would have made such a claim then she would have been believed – **כדמוכח בסוף נדרים (דף צא,א) :** **As it is evident in the end of** מסכת **נדרים** that a woman is believed to claim אינו יכול לבוא עלי.¹⁷ תוספות does not answer this question.¹⁸ SUMMARY The חזקה of א"א פורע תו"ז is stronger than שטר (because a שטר cannot prove conclusively that the loan was not paid); however it is not stronger than עדים. Our גמרא seemingly maintains that a מיגו may be valid against a שטר (in opposition to רב"ח) The איבעיא here is where the חזקה and טענה directly contradict each other; otherwise we may say מיגו במקום חזקה. By a יבמה we do not believe a מיגו against a חזקה, which seems to conflict with the query here. THINKING IT OVER 1. תוספות offers two proofs that עדים are stronger than חזקה. Why are both proofs required?¹⁹ 2. How does תוספות compare the פקדון שטר of רב"ח to a שטר מלוה of our גמרא?²⁰ By a מלוה שטר a שבועה is required by יתומים since we are concerned that the מלוה retained the שטר because of the פשיטי דספרי (it is possible that a מיגו would be believed against a מלוה שטר); however by a שטר פקדון, the מפקיד pays for the שטר; there is no פשיטי דספרי, therefore the טענה of שטרך בידי מאי בעי is sufficiently strong to negate the מיגו?!²¹ 3. If we were to assume in our גמרא that we do say מיגו במקום חזקה, would that necessarily mean that מיגו is stronger than חזקה? How can this possibly answer תוספות last question from יבמה?²² 4. Differentiate between the various חזקות and מגו that תוספות discusses. footnotes: ¹ It would seem that we may (even) be discussing a חזקה without a שטר; there are עדים that it is תו"ז of the loan. See תוס' ה,א ד"ה ובא. ² If one of the litigants presents a claim for which he has a מיגו that supports it; however the other litigant presents witnesses that contradict his claim; he is certainly not believed; despite that he has a מיגו. עדים are the strongest validation and proof. The strength of a שטר is the עדים that sign on it. A שטר can therefore be considered as עדים. It follows therefore that if there is a מיגו against a שטר it will not be believed since it is a מיגו במקום עדים. ³ It cannot be presumed at all that the ם"ריב maintained that חזקה is stronger than עדים! Therefore it is likely that the ם"ריב presumes that מיגו במקום שטר לא אמרינן, since עדים are backing the שטר. It follows then that if חזקה is stronger than שטר, we cannot say מיגו במקום חזקה. ⁴ See ‘Thinking it over’ # 1. ⁵ The assumption that חזקה is stronger than the עדים (of the שטר) is incorrect. עדים are stronger than חזקה. Whatever חזקה can accomplish (such as collecting from יתומים תו"ז without a שבועה), the עדים can accomplish more. They enable the מלוה to collect from the יתומים even לאחר זמנו without a שבועה. Whenever the חזקה and עדים conflict we follow the testimony of the עדים against the חזקה. When עדים testify that he paid תו"ז, the מלוה cannot collect (even from the לוה). Therefore from the fact that we do not say מיגו במקום עדים we cannot derive that we do not say מיגו במקום חזקה, for עדים are stronger than חזקה. ⁶ Seemingly if when there is a חזקה he collects without a שבועה, so by a שטר which has the power of עדים he should certainly be able to collect without a שבועה (since תוספות concluded that עדים are stronger than חזקה). ⁷ It is the responsibility of the לוה to pay for the scribe’s work. Occasionally the לוה is even lacking the few coins necessary to pay the סופר. The מלוה agrees to lay out these monies, but will not return the paid up שטר to the לוה, until the לוה repays the פשיטי דספרא. When the מלוה holds the שטר it is not comparable to עדים testifying that he owes money. There is always the concern that the loan was paid. Therefore he cannot collect from the יתומים without a שבועה. It is not a weakness in the דין of עדים; rather it is a weakness in the proof of holding the שטר. It is possible that we do say מיגו במקום שטר. ⁸ This is amended to read 'בעדים'. ⁹ See בשטר ה"ד ב,מה שבועות תוספות for different interpretations of s'רב"ח ruling. This תוספות seems to follow the view of the (לקמן עא,א ד"ה אמר רבא) רשב"ם. See 'נחלת משה וכו. ¹⁰ רמי בר חמא taught us that the טענה of בעי מאי בידי שטרך is stronger than a מיגו. The חזקה of א"א פורע תו"ז is stronger than בעי מאי בידי שטרך as evidenced by the fact that חזקה exempts from a שבועה and the שטר does not. If there is no מיגו במקום שטר then there is certainly no מיגו במקום חזקה. What is the איבעיא of the גמרא (according to רב"ח)?! See ‘Thinking it over’ # 2. In the קשיא of the ם"ריב it was assumed that a שטר is equivalent to עדים. We know that the חזקה is stronger than a שטר alone, regarding the שבועה for יתומים. It is also known that מיגו במקום עדים לא אמרינן. If we equate שטר with עדים, and חזקה is stronger than שטר, therefore if אמרינן לא (שטר) מיגו במקום עדים then לא אמרינן מיגו במקום חזקה. This question was negated that a שטר is not עדים. However רב"ח says distinctly that מיגו במקום שטר לא אמרינן, then for sure מיגו במקום חזקה לא אמרינן, since חזקה is definitely stronger than שטר. ¹¹ This is amended to read דקדושין פרק האומר ¹² Up to this point she was בחזקת איסור יבמה לשוק. This חזקה contradicts his claim that he has children and therefore she should be החזקת היתר לשוק. We are forced to say that the מיגו במקום חזקה there is not at all similar to our מיגו במקום חזקה. The reason we must say that they are not comparable is because in our גמרא it is questionable whether we say מיגו במקום חזקה and in פרק האומר we believe him with a מיגו במקום חזקה. ¹³ One explanation given is as follows: In פרק האומר the fact that he has brothers does not preclude his claim that he has sons, the two are not contradictory, and therefore the מיגו is effective. In our case the חזקה of א"א פורע תו"ז contradicts completely his claim of פרעתי תו"ז, therefore there is a possibility that such a מיגו is not effective (See ם"מהר). ¹⁴ The דין is that if a woman comes from overseas and claims that her husband died, she is permitted to remarry. If however there was a war there, she is not permitted to remarry even though she claims that her husband died. The reason she is not believed in the latter case is because we are concerned that in wartime since so many people died and she cannot find her husband she ‘assumes’ that he died without actually knowing for sure that he died. ¹⁵ See תוספות in (קט"ו,א ד"ה או) שלום האשה who explains that there the חזקה and the claim do not contradict each other. It is possible that there is a war (and even if she is claiming בדדמי) and yet the husband died. However, here the חזקה and the claim conflict with each other. Therefore no matter how we would resolve the איבעיא here, the איבעיא there in יבמות would remain. If we were to resolve here that מיגו במקום חזקה אמרינן, nevertheless in יבמות we still may not believe the woman since she may be saying a claim of בדדמי; not a טענת ברי as in תו"ז. If we were to resolve that מיגו במקום חזקה לא אמרינן, we still may believe the אשה that her husband died; since the fact that there is a war does not preclude his death. ¹⁶ A יבמה has an איסור to marry anyone but her brother’s –in-law, until she had ביאה or received חליצה from one of her יבמים. Marriage without ביאה is insufficient to remove this איסור. ¹⁷ The question is that there in יבמות there is a מיגו במקום חזקה; the חזקה is that a person will be בועל by thirty days which contradicts her claim of לא נבעלתי. On the other hand she should be believed that לא נבעלתי since she has a מיגו of אינו יכול לבוא עלי. The משנה there rules that she is not believed. That proves that במקום חזקה לא אמרינן מיגו. Why therefore is there an איבעיא in our גמרא if אמרינן מיגו במקום חזקה או לא?! ¹⁸ See נח"מ בד"ה ומיהו. See ‘Thinking it over’ # 3. ¹⁹ See footnote # 4. ²⁰ See footnote # 10. ²¹ See נח"מ בד"ה מדרמי. ²² See footnote # 18.