## Tosafot on Gittin Daf 14a ###### Tosafot on Gittin 14a:3:1 [Tosafot on Gittin 14a:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Gittin/r/14a:3:1) אם כן נתת דבריך לשיעורין - מה שקשה ע"פ הקונטרס בפ"ק דקידושין (דף יא.) גבי בנתיה דר' ינאי דקפדן אתרקבא דדינרי מפורש בקידושין: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **אם כן נתת דבריך לשיעורין—If** it is **indeed so; your ruling is variable** OVERVIEW The גמרא argues that we cannot say that מעמ"ש is קונה because the לוה gains an advantage that he can forestall the payment of the loan, for if the recipient of the loan would be the דבי בר אלישיב who collect immediately, then מעמ"ש should not be effective (since the לוה is not gaining anything); it turns out that the rule of מעמ"ש is not applicable to all people equally; it applies to some and not to others. This cannot be for א"כ נתת דבריך לשיעורין. ----------------------- **מה שקשה על פירוש הקונטרס בפרק קמא דקידושין¹ (דף יא,א)² –** **The difficulty with sרש"י' explanation in the first פרק of** מסכת **קידושין – גבי בנתיה דרבי ינאי דקפדן אתרקבא דדינרי מפורש בקידושין:³** **Regarding the daughters of ר' ינאי, who insisted on three קבין of דינרין** for their כסף קידושין, that difficulty **is discussed in** מסכת **קידושין.** SUMMARY The idea of נתת דבריך לשיעורין has ramifications regarding כסף קידושין. THINKING IT OVER Can we differentiate between the נתת דבריך לשיעורין mentioned here regarding מעמ"ש and the נתת דבריך לשיעורין which תוספות wishes to apply by כסף קידושין?⁴ footnotes: ¹ ר' זירא there explained the reason why ב"ש require a דינר for כסף קידושין because a woman is מקפיד and will not accept less than a דינר for קידושין. The גמרא asked that according to this if the daughters of ר' ינאי (who are מקפיד on תרקבא דדינרי) will accept one זוז, will they not be מקודשת (since usually they are קפדי for תרקבא דדינרי). The גמרא replied that if she accepted, she is מקודשת with any amount; the reasoning of ר' זירא applies only when she made a שליח, etc. ² רש"י explained there that if the בנתיה דר' ינאי made a שליח to accept קידושין on their behalf (and they did not specify how much קידושין the שליח should take), they are not מקודשת unless the שליח received תרקבא דדינרי for their קידושין, since the בנתיה דר"י are מקפיד not to become מקודשת for less than תרקבי דדינרי. ³ תוספות there (בד"ה שכן) asks on רש"י that if this is so then נתת דבריך לשיעורין, that ordinarily an אשה is מקודשת בדינר (or בפרוטה לב"ה), and the בנתיה דר' ינאי will not become מקודשת unless they receive תרקבא דדינרי. Rather תוספות maintains that by שויא שליח all women are the same and are מקודשת בדינר (לב"ש ופרוטה לב"ה). ⁴ See אמ"ה on מסכת קידושין דף יא,א בתוד"ה שכן # 179. ###### Tosafot on Gittin 14a:4:1 [Tosafot on Gittin 14a:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Gittin/r/14a:4:1) כהלכתא בלא טעם - פי' מה שמועיל לקנות אבל טעם יש למה תקנו חכמים מעמד שלשתן תקנו שלא יצטרך לטרוח ולעשות קניינים ובהכותב נכסיו לאשתו משום דלא שביק לבריה ויהיב לאחריני ואין דרך לעשות כן אלא לחלק לה כבוד ולמנותה אפיטרופיא ומשיא אשה לבנו כשהאב מסיר כל מה שיש לו מן הבית סמכא עליה דעתא דבן כדמפרש בפ' מי שמת (ב"ב ד' קמד.): **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **כהלכתא בלא טעם—Like a ruling without a reason** OVERVIEW There are three rulings in the גמרא which are referred to as a הלכתא בלא טעם. Our תוספות explains that nonetheless there is a טעם for these rulings. ------------------------ **פירוש מה שמועיל לקנות¹ אבל טעם יש למה תקנו חכמים – The interpretation of** הלכתא בלא טעם is in reference as to **how** these three rules **are effective in their acquisition** (for this there is no explanation), **however there is an explanation why the חכמים instituted** these three rulings. תוספות enumerates and explains each of the three הלכתא בלא טעמא: **מעמד שלשתן תקנו שלא יצטרך לטרוח² ולעשות קניינים –** 1. **They instituted מעמ"ש in order that it should not be necessary for people to be bothered and make קנינים – ובהכותב נכסיו לאשתו משום דלא שביק לבריה³ ויהיב לאחריני –** 2. **And** in regards to the ruling of **one who writes his whole estate to his wife** (where the rule is that she does not acquire it), that is **because** a man **will not forsake his son and give** his estate **to others – ואין דרך לעשות כן אלא לחלק לה כבוד⁴ ולמנותה אפיטרופיא –** **And it is not usual to do so** (to grant the estate to the wife) **but rather** the purpose why he wrote over the estate to his wife is in order **to honor her and appoint her as an executrix** for the estate – **ומשיא אשה לבנו כשהאב מסיר כל מה שיש לו מן הבית סמכא עליה דעתא דבן⁵ –** 3. **And one who marries off his** oldest **son** in a specified house**,** it is assumed **that when the father removes all that he owns from the house, the son depends on this house** that it is being gifted to him – **כדמפרש⁶ בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמד,א):** **As** the גמרא **explains in פרק מי שמת.** SUMMARY There is a reason why the חכמים instituted these three הלכתא בלא טעמא; however there is no explanation how they are effective legally. THINKING IT OVER 1. תוספות explains that by הכותב כל נכסיו לאשתו she is only an אפוטרופא because דלא שבק לבריה ויהיב לאחריני.⁷ This would seem to be a valid reason why she does not acquire the estate. Why is this considered a הלכתא בלא טעמא?⁸ 2. תוספות explains that there is a reason for these הלכות; however there is no reason how they are קונה.⁹ Seemingly if there is a reason for the תקנה then it is understood that they are effective since הפקר בי"ד הפקר as we find in many other instances. Why are these three considered a הלכתא בלא טעמא?!¹⁰ footnotes: ¹ See ‘Thinking it over’ # 2. ² תוספות in ב"ב קמד,א ד"ה כהלכתא states: לא רצו חכמים להטריח להביא עדים ולעשות קנין. ³ If the father truly intended to grant his estate to his wife, he would nevertheless leave something over for his children. The fact that he left nothing over for his children indicates he is merely appointing her as an אפיטרופיא. See ‘Thinking it over’ # 1. ⁴ See רש"י there ד"ה אפוטרופא that שיכבדוה הבנים ממה שאוכלין על ידה. ⁵ See תוה"ר who writes: ניכרין הדברים שדעתו היה ליתנו לבן. ⁶ The גמרא there states that the son receives the house only if the father removed all of his belongings from the house. ⁷ See footnote # 3. ⁸ See נח"מ. ⁹ See footnote # 1. ¹⁰ See זיו הים. ###### Tosafot on Gittin 14a:8:1 [Tosafot on Gittin 14a:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Gittin/r/14a:8:1) אבל מתנה מועטת כו' - וא"ת הא נמי שמעי' לה דאמר רב בפרק הזהב (ב"מ מט.) דברים אין בהן משום חיסור אמנה ומדמי התם מתנה מועטת למכר דליכא מעות בהדי דברים וי"ל דהכא שאומר לנפקד או לבעל חוב שיתן לו סלקא דעתין דקני טפי מכשאמר מתנה אני נותן לך: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **אבל מתנה מועטת כולי—However a small gift, etc.** OVERVIEW The גמרא explained that it was necessary for רב to state that he cannot retract a מתנה מועטת, only if it was given במע"ש (otherwise he would be able to retract), for we may have thought that מעמ"ש is necessary (for the transfer to be effective) only for a מתנה מרובה.¹ Our תוספות explains why we cannot derive this from another statement of רב. ----------------------- תוספות asks: **ואם תאמר הא נמי שמעינן לה דאמר רב בפרק הזהב (בבא מציעא מט,א) –** **And if you will say; but we know this as well** (that one can retract even a מתנה מועטת [unless it was given במע"ש {or some other קנין}]), **for רב stated in פרק הזהב – דברים אין בהן משום חיסור אמנה ומדמי התם מתנה מועטת למכר דליכא מעות בהדי דברים ‘There is no lack of trust by** mere **words’,² and³** the גמרא **there compares** granting **a מתנה מועטת⁴, to a sale where no money was** transferred⁵ **at the time there were words** that there is an intent to make a sale.**** The question is why it was necessary for רב to teach us this rule again (by קבא דמוריקא).**** תוספות answers: **ויש לומר דהכא שאומר לנפקד או לבעל חוב שיתן לו סלקא דעתין דקני טפי –** **And one can say; that here** (by קבא דמוריקא) **where the** original owner **says to the נפקד or the to the לוה that he should give it to** the recipient **we would have assumed that** the recipient **would by more likely to acquire it** in this case – **מכשאמר מתנה אני נותן לך:⁶** **Than** in a case **where** the grantor merely **says I am giving you a gift.** רב taught us (in the case of קבא דמוריקא) that even when the item to be transferred is no longer in the possession of the grantor, he may still retract unless he gave it over במעמ"ש. SUMMARY According to רב one may retract even from a מתנה מועטת, even if it is no longer in his possession, if it was not transferred במעמ"ש. THINKING IT OVER 1. תוספות is comparing our גמרא here to the rule of מחוסרי אמנה. Our גמרא is discussing whether or not there is a קנין by a מתנה מועטת, and it is obvious that even if we maintain דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה, nevertheless there is no קנין with words alone, and one is permitted to retract according to everyone. These (קנין and מחוסרי אמנה) are two separate issues. What is תוספות question and (more importantly) what is the answer?!⁷ 2. It appears from תוספות that just like according to ר"י we say that מתנה מועטת is like מכר without כסף, the same applies to רב.⁸ However it is possible to assume that by מתנה מועטת there is more reason not to be חוזר than by מכר בלי כסף. Therefore ר"י certainly maintains that by מתנה מועטת he is מחוסרי אמנה, but perhaps רב also agrees that by מתנה מועטת it is מחוסרי אמנה (and not like מכר בלא כסף)! footnotes: ¹ It is more readily understood why the grantor can change his mind by a מתנה מרובה since the recipient did not really expect to receive it (even after he was told by the grantor that he will give it to him), since it is a large gift which people usually do not give. The חידוש is that even by a מתנה מועטת where the recipient assumes that he will receive it, nevertheless if there was no קנין or מעמ"ש, the grantor may retract and not give it. ² The case is where two people agreed to a sale transaction verbally but no קנין was made and no money was transferred. רב maintains that either party may cancel the sale and they will not be considered as untrustworthy people. רב יוחנן argues with רב and maintains that דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה. ³ תוספות needs to prove that this rule by מכר applies to a מתנה מועטת as well. ⁴ ר' יוחנן ruled there that one may retract when granting a gift (as opposed to a sale [see previous footnote # 2]). However if it was a מתנה מועטת, then he may not retract (just as one may not retract from a sale where no money was transferred); indicating that מתנה מועטת is the same as a מכר without כסף. According to ר' יוחנן in these two cases it is considered מחוסרי אמנה and according to רב (since the cases are similar) it is not מחוסרי אמנה. We derive from that גמרא that according to רב one may be חוזר even from a מתנה מועטת and not be considered מחוסרי אמנה. See (however) ‘Thinking it over’ # 2. ⁵ If money was transferred from the buyer to the seller the rule is that (even though מעות are not קונה, nevertheless) there is a מי שפרע for whoever retracts from the sale. However if no money was transferred; it was merely ‘words’ then there is no מי שפרע (and he will be considered מחוסרי אמנה according to ר' יוחנן, but not according to רב). ⁶ It is easier (and therefore more assumable) to part with an item which is no longer in your possession than to part with an item which is currently in your possession. [In addition when the grantor tells the נפקד to transfer the item we are fairly certain that [he intends to transfer it and that] it will be transferred for there is no reason that the נפקד should retain the item (as opposed to when the item is in the possession of the grantor).] Therefore from the גמרא in ב"מ we would only know that if the item is in the possession of the grantor, he may retract even after he offered it as a gift. However we might have thought that once the item is no longer in the possession of the grantor (but it is by the נפקד or the לוה), then if the grantor offers it to the recipient he cannot retract even though it was not said במעמ"ש. Therefore רב teaches that even in such a case (like קבא דמוריקא) where it was no longer in sרב' possession, nevertheless רב would have been able to retract if he had not given it במעמ"ש. ⁷ See בל"י אות שכב. ⁸ See footnote # 4. ###### Tosafot on Gittin 14a:10:1 [Tosafot on Gittin 14a:10:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Gittin/r/14a:10:1) ולא פש גביה ולא מידי - פר"ח וכן ר"ת שהיו בעלי דינין מודים לו או היה הדבר ידוע בעדות ברורה דלא פש גביה מידי ומשמע מדבריהם דמנפשיה אין נאמן לומר טעיתי במה שהודיתי אע"ג דאית ליה מיגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי וכן משמע מהא דתנן בשבועות (דף לח:) מנה לי בידך אמר ליה הן למחר אמר ליה תנהו לי אם אמר נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ומפרש טעמא בפ"ק דבבא בתרא (דף ו.) משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואמאי לא מהימן לומר לו אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב ואיני חייב כלום מיגו דאי בעי אמר פרעתי אח"כ אלא משמע דבמגו לא מהימן לומר שטעה: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **ולא פש גביה ולא מידי—And nothing remained by him** OVERVIEW The גמרא cites a case where after one of the gardeners admitted to owing five זוזים, he reevaluated the situation and realized that he owes nothing. The גמרא concludes that it is a קנין בטעות. Our תוספות clarifies how we indeed know that nothing was owed. ------------------------ **פירש רבינו חננאל וכן רבינו תם שהיו בעלי דינין¹ מודים לו –** **The ר"ח and the ר"ת** both **explained that the** other **litigants admitted to him,** that there was no extra money in his possession – **או היה הדבר ידוע בעדות ברורה דלא פש גביה מידי –** **Or it was known with irrefutable testimony that nothing remained by him.** **ומשמע מדבריהם דמנפשיה אין נאמן לומר טעיתי במה שהודיתי –** **And it seems from their interpretation that he would not be believed** **to claim, ‘I erred when I admitted** that I had an extra five איסתרי זוזי’. He would not be believed – **אף על גב דאית ליה מיגו² דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי³ –** **Even though he has a מיגו for if he wanted** he could have **said, ‘I later paid it** to the מרי ארעא**’,** nevertheless (despite the מיגו), he is not believed.⁴ תוספות proves that the claim of טעיתי is not acceptable even with a מיגו: **וכן משמע מהא דתנן בשבועות (דף לח,ב) מנה לי בידך אמר ליה הן –** **And it similarly seems so from that which the משנה in** מסכת **שבועות teaches,** if one claims, ‘**you owe me a מנה’,** and the לוה **responded to him, ‘it is true’ – למחר אמר ליה תנהו לי אם אמר נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב⁵ –** **On the morrow** the מלוה **says to** the לוה, **‘give it to me’, if** the לוה **responds, ‘I gave it to you’,** he is **פטור;** however if the לוה says, **I do not owe you’,** he is **חייב. ומפרש טעמא בפרק קמא דבבא בתרא (דף ו,א) –** **And in the first פרק of** מסכת **ב"ב** the גמרא **explains the reason,** why he is חייב if he says אין לך בידי – **משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי –** **Because whoever says, ‘I never borrowed’ is as if he says, ‘I never paid back’.** This concludes the גמרא; now תוספות continues with his proof: **ואמאי לא מהימן לומר לו אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב ואיני חייב כלום –** **But why is he not believed to say to** the מלוה, ‘**I owe you nothing, for I erred; I thought I owed you but** now I realize **that I owe nothing’;** he should be believed with this claim of טעיתי since he has – **מיגו דאי בעי אמר פרעתי אחר כך –** **A מיגו, for if** the לוה **wanted he** could have **said, I paid you afterwards,** after I admitted. The fact however is that he is not believed – **אלא משמע דבמגו לא מהימן לומר שטעה:** **For rather it appears that he is not believed with a מגו to claim טעיתי.** SUMMARY We do not believe the claim of טעיתי even when there is a מגו. THINKING IT OVER תוספות discusses why the gardener is not believed with a מגו of פרעתי (to the מרי דארעא).⁶ If the gardener would have claimed פרעתי (the מגו), then the מרי דארעא would suffer a loss (he would not be able to claim the five זוזי from the גינאי). When the gardener claims טעיתי (his actual טענה), then the גינאי suffer a loss (they will have to give the מרי דארעא the five זוזי).⁷ The results of the טענה and the מגו are different (as opposed to a ‘regular’ מגו where the results are the same whether we accept the טענה or the מגו).The question is do we say such a מגו (which is a מגו מגברא לגברא)?⁸ footnotes: ¹ See the ר"ן (on the רי"ף) who states that this refers also to the מרי דארעא; however if (only) the other גינאי were מודה then it is dependent on other issues ועיי"ש. See also סוכ"ד אות י that all agreed the he did not owe anything. ² See ‘Thinking it over’. ³ If he would have said חזרתי ופרעתי he would be פטור as a כופר הכל and no one can disprove him. ⁴ See תוה"ר who explains that he is not believed to say טעיתי since אין דרך בנ"א להודות עד שיכוין חשבונו יפה. Therefore this can be considered as a מיגו במקום עדים for אנן סהדי that he did not err. ⁵ This is understood to mean ‘I never borrowed from you’. See (however) תפא"י. ⁶ See footnote # 2. ⁷ Presumably the גינאי either owed the מרא דארעא five זוזי or they wanted to invest with him five זוזי. If we assume the מגו, and accept the claim of טעיתי, the gardener is free from paying; however the loss will have to be absorbed by the גינאי. ⁸ See אמ"ה # 12 and זיו הים סי' ד [בקטע האחרון]. ###### Tosafot on Gittin 14a:10:2 [Tosafot on Gittin 14a:10:2](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Gittin/r/14a:10:2) חדא דאמר רב הונא כו' - ר"נ סלקא דעתיה שהיה חוזר בו ולא משום דלא פש גביה מידי: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **חדא דאמר רב הונא כולי—Firstly, רב הונא for said, etc.** OVERVIEW Initially רב נחמן ruled that the gardener must give the מרי ארעא the five זוזים which he was committed to; later when he was told there was no extra money, ר"נ ruled that he is פטור. Our תוספות explains what ר"נ assumed initially, which caused him to rule that the gardener must pay the מרי ארעא. ------------------- **רב נחמן סלקא דעתיה שהיה חוזר בו¹ ולא משום דלא פש גביה מידי:** **רב נחמן initially thought that** the gardener **is retracting** from the initial commitment to give the extra five זוזי to the מרי ארעא, **but not because no extra** money **remained by the** gardener. Therefore ר"נ ruled that he cannot retract since there was מעמ"ש and a קנין. SUMMARY ר"נ did not realize initially that the gardener did not retain any extra money. THINKING IT OVER Seemingly רבא said this to ר"נ; ‘is this man saying he does not want to give it; he is saying he does not have it’. What is תוספות adding to the words of רבא?!² 2. When the gardener approached ר"נ (as the גמרא states אתא לקמיה דר"נ), what did the gardener tell him? In addition תוספות mentioned previously³ that the others were מודה or there were עדים; how is then possible to assume that ר"נ thought that the gardener was ‘merely’ חוזר בו?!⁴ footnotes: ¹ He is retracting (for some [unknown] reason) even though he received the extra five זוזי. See תוה"ר who writes: משום שהיה אומר שלא נתחייבתי לך כלום. See ‘Thinking it over’ # 1. ² See footnote # 1. ³ בד"ה ולא. ⁴ See אמרי בינה לר"ש גארמיזאן. ###### Tosafot on Gittin 14a:13:1 [Tosafot on Gittin 14a:13:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Gittin/r/14a:13:1) ומר סבר הולך לאו כזכי דמי - והשתא סבור שאותו טעם שאומר שמואל מתוך שחייב באחריותו חוזר לא עיקר טעם הוא וכה"ג אשכחן (לקמן גיטין דף כה.) בההיא דהלוקח יין מבין הכותים דמעיקרא בעי למימר דטעמא דרבי יהודה משום דלית ליה ברירה אע"ג דקתני (שם כו.) אמרו לו לר' מאיר אי אתה מודה שמא יבקע הנוד כו' וכהנה רבות: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **ומר סבר הולך לאו כזכי דמי—And** this **master maintains הולך is not similar to זכי** OVERVIEW שמואל ruled that if a לוה says to a שליח, ‘bring this money to my מלוה’, the לוה can retract (and have the שליח return the money to him) since the לוה is responsible for the loss of the money¹. The גמרא initially said the reason why שמואל maintains that the לוה can retract is because שמואל maintains הולך לאו כזכי. Our תוספות discusses how the גמרא gives a reason different than the reason שמואל offered. ------------------- **והשתא סבור שאותו טעם שאומר שמואל מתוך שחייב באחריותו חוזר לא עיקר טעם הוא –** **And at this point it is assumed that the reason which שמואל gave (**for his ruling that אם בא לחזור חוזר), which is, ‘**since he carries the responsibility** for its loss, therefore **he can retract’;** that reason **is not the main reason** why he may retract, but rather the main reason is because הולך לאו כזכי. תוספות adds that even though this is awkward, nevertheless we find this elsewhere as well: **וכהאי גוונא אשכחן (לקמן דף כה,א) בההיא דהלוקח יין מבין הכותים² –** **And we find something similar regarding** the case **of one who buys wine from the כותים – דמעיקרא בעי למימר דטעמא דרבי יהודה³ משום דלית ליה ברירה⁴ –** **Where initially** the גמרא **wanted to say that the reason of ר"י is because he does not maintain the ruling of 'ברירה' – אף על גב דקתני (שם כו,א) אמרו לו לרבי מאיר אי אתה מודה שמא יבקע הנוד כולי –** **Even though it states** in that ברייתא, **they** (ר' יהודה, ר"י ור"ש) **said to ר"מ, ‘do you not admit that perhaps the barrel will burst, etc.’ ⁵ וכהנה רבות⁶:** **And there are many such** instances, where the גמרא offers an explanation which differs from the explicit explanation given by the תנא/אמורא. SUMMARY The גמרא oftentimes offers an explanation for a ruling which may differ from the explanation given by the author of the ruling. THINKING IT OVER There is obviously a difficulty in the גמרא giving a reason different from the one presented. How is this difficulty alleviated by bringing similar examples where this difficulty exists? It is seemingly merely compounding the difficulty. How are we to understand this תוספות?!⁷ footnotes: ¹ If the שליח would lose the money, the לוה would still owe the מלוה the entire amount. ² The case (in that ברייתא) is where someone bought wine from a כותי (who presumably did not separate תרומה ומעשר from it), and the ישראל cannot separate the תרו"מ now (before שבת). According to ר"מ he may proclaim that the required percentage of the wine in this barrel is תרו"מ (thereby removing the איסור טבל from the wine) and drink some of the wine on שבת (making sure that there is enough wine left over in the barrel for the תרו"מ). After שבת he will separate the תרו"מ in the barrel from the rest of the wine ³ ר' יהודה, ר' יוסי and ר"ש disagree and maintain that it is forbidden to drink this wine since the תרו"מ has not been separated (and removed from the rest of the wine in the barrel). ⁴ The concept of 'ברירה' (verified) is that even though currently we are not sure of the status (we do not know which part of the wine is חולין and which part is תרו"מ), nevertheless later when we will actually separate the תרו"מ from the rest of the wine, we will assume that retroactively the wine which was drunk was חולין and the wine which was separated later was תרו"מ all along. If we assume יש ברירה then [presumably] it will be permitted to drink this wine for (even now on שבת) we assume that the תרו"מ and wine are separated; however if one maintains אין ברירה then the חולין and תרו"מ are all mixed together in the wine and it is forbidden to drink it. ⁵ ר"י said to ר"מ (even if we maintain יש ברירה) one may not drink this wine, for perhaps the barrel will burst on שבת (before we separated תרו"מ) and all the wine will spill out, and we will be drinking wine from which no תרו"מ were separated at all. It is evident that the reason of ר"י was because of שמע יבקע and nevertheless the גמרא initially assumed that the reason of ר"י was because he maintains אין ברירה (not as he explicitly said). ⁶ See ‘Thinking it over’. ⁷ See אמ"ה # 249-253. See (also) תוס' יומא נו,ב ד"ה רבי יהודה. ###### Tosafot on Gittin 14a:14:1 [Tosafot on Gittin 14a:14:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Gittin/r/14a:14:1) לא דכ"ע הולך כזכי - פי' בקונטרס ואם היו במתנה דליכא אחריות מודה שמואל דאינו חוזר ואין נראה דבמתנה אין הולך כזכי כדפרישית לעיל (גיטין דף יב:) אלא י"ל דכשפטרו מלוה מן האחריות או בגט שחרור מודה שמואל דאינו חוזר: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **לא דכולי עלמא הולך כזכי—No; everyone agrees**that**הולך is like זכי** OVERVIEW The גמרא concludes that everyone maintains הולך כזכי. Our תוספות discusses in what instance is this relevant. ----------------------------- **פירש בקונטרס¹ ואם היו במתנה דליכא אחריות² מודה שמואל דאינו חוזר –** **רש"י explained that if** the money was given **as a gift, where there is no responsibility** (for the loss of the money), **שמואל would admit that the** grantor **cannot retract;** since הולך is כזכי, the שליח acquired the מתנה on behalf of the recipient. תוספות disagrees with רש"י: **ואין נראה דבמתנה אין הולך כזכי כדפרישית לעיל (דף יב,א)³ –** **And this does not seem** to be correct; **for regarding a gift** the rule is**** that **הולך is not כזכי as I explained previously.** תוספות will now explain what relevance is there according to שמואל that הולך כזכי since it is not applicable to a מתנה (as just mentioned) and not to a חוב (for he is חייב באחריות therefore he can be חוזר) – **אלא יש לומר דכשפטרו מלוה מן האחריות⁴ או בגט שחרור מודה שמואל דאינו חוזר:** **Rather on can say** that the relevance of הולך כזכי according to שמואל is in a case **where the מלוה released** the לוה **from any responsibility** (if he sends the money with a/this שליח), **or by a גט שחרור** (where there is no issue of responsibility if the גט שחרור is lost); in these two cases **שמואל would agree that he cannot retract** once he gave the money of the גט שחרור to the שליח since הולך כזכי. SUMMARY שמואל agrees that הולך כזכי by מתנה according to רש"י. According to תוספות there is no הולך כזכי by מתנה (according to everyone); שמואל will agree to הולך כזכי when there is no אחריות on the sender. THINKING IT OVER What will be if the שליח accepted אחריות, will the לוה be able to retract or not?⁵ footnotes: ¹ בד"ה ה"ג. ² If the שליח loses the money, there is no liability for the grantor; he is not required to send other monies to the recipient (as opposed to a מלוה, where if the שליח loses the money the לוה still owes the מלוה the money). ³ This is referring to the תוספות beginning on יא,ב ד"ה כל. ⁴ See ‘Thinking it over’. ⁵ See סוכ"ד אות כג (בקטע הב') ###### Tosafot on Gittin 14a:18:1 [Tosafot on Gittin 14a:18:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Gittin/r/14a:18:1) לסוף אישתמיט להו - משמע דבדין לא היו יכולין לכופו להחזיר אע"ג דלא הוחזקו כפרנים היינו משום דאמת היה שהוא שלוחו ולא מצי אמר אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **לסוף אישתמיט להו—Eventually he avoided them** OVERVIEW The גמרא relates that רב יוסף בר חמא was able to avoid making a קנין to accept responsibility for the אשרתא דסרבלי¹ (in case it will be lost or stolen). תוספות explains why the בני מחוזא were not able to use the claim of אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר to force ריב"ח to return to them the אשרתא דסרבלי. ------------------------------ **משמע דבדין לא היו יכולין לכופו להחזיר² אף על גב דלא הוחזקו כפרנים³ –** **It seems that** the people of מחוזא **were not lawfully able to force** רב יוסף בר חמא **to return** the אשרתא דסרבלי **even though they are not presumed liars – היינו משום דאמת היה שהוא שלוחו ולא מצי אמר אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר:** **This is because truthfully** ריב"ח **was the שליח of רב ששת** (to bring him back this אשרתא דסרבלי), **so** the בני מחוזא **could not say, ‘**רב ששת **does not wish to have his פקדון ביד אחר’.** SUMMARY We cannot say אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר when the recipient appointed the שליח. THINKING IT OVER Seemingly the concept of אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר applies only by a פקדון where (even though the sender may be חייב באחריות, nevertheless) the owner wants the actual item returned to him. However by a debt (such as the case here⁴ by אשרתא דסרבלי), where the משלח is חייב באחריות why is there the concept of אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר?!⁵ footnotes: ¹ רב ששת sold סרבלי (coats?) to the בני מחוזא on credit (אשרתא). He requested from ריב"ח to bring him back the money owed to him (from the בני מחוזא) for the סרבלי. See ‘Thinking it over’. [See however מהר"ם.] ² תוספות assumes that they could not have forced him legally to return it, for if legally he was required to return it, why indeed did he avoid them and not return it (or accept responsibility). See מהר"ם. ³ The גמרא previously stated that if the משלח is not הוחזק כפרן, he can demand that the שליח return the פקדון, because the owner of the פקדון does not want his פקדון in someone else’s possession (only by the נפקד). תוספות will now explain why the בני מחוזא could not say this to ריב"ח. ⁴ See footnote # 1. ⁵ See מהרש"א הארוך, נח"מ and אמ"ה # 257 onwards.