## Tosafot on Gittin Daf 28a ###### Tosafot on Gittin 28a:1:1 [Tosafot on Gittin 28a:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Gittin/r/28a:1:1) או שמצאו בין כליו - פי' בביתו אע"ג דרבים מצויין בביתו ואם היא נמצאת בקרקע היה לחוש ליוסף בן שמעון אחר אבל בין כליו ליכא למיחש שמא הביאו. אחר אלא הוא: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **או שמצאו בין כליו—Or he found it amongst his utensils** OVERVIEW The ברייתא taught that if he found the גט amongst his utensils it is a valid גט. Our תוספות clarifies this ruling. --------------------------------- **פירוש בביתו¹ אף על גב דרבים מצויין בביתו² – The explanation of** מצאו בין כליו, is that he found it בין כליו **in his house,** and **even though many** people **frequent his house,** nevertheless the גט is כשר – **ואם היא נמצאת בקרקע היה לחוש ליוסף בן שמעון אחר – However, if it was found on the ground** of his house, not בין כליו, **there is a concern that another יב"ש** may have lost his גט here (he dropped it in the house) – **אבל בין כליו ליכא למיחש שמא הביאו אחר אלא הוא:** **However** if the גט was found **בין כליו** (in his house)**, there is no concern that perhaps another** יב"ש **brought it** here, **but rather** we assume it is **only the** owner who placed the גט בין כליו. SUMMARY When it is found בין כליו in his house there can be no concern for a יב"ש אחר, but if it is found on the floor of the house, there is a concern for a יב"ש אחר, if רבים מצויים בביתו. THINKING IT OVER 1. Is תוספות adding anything on³ פרש"י? 2. It seems that מצאו קשור בכיס is כשר even if it is not בביתו, so why by מצאו בין כליו, must it be כשר only if it was found בביתו? footnotes: ¹ See רש"י ד"ה בין who also writes בביתו. See ‘Thinking it over’ # 1. ² Another person (with the same name) who came to this house with a גט will not place his גט by the כלים of someone else’s house. ³ See footnote # 1. ###### Tosafot on Gittin 28a:4:1 [Tosafot on Gittin 28a:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Gittin/r/28a:4:1) מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר - כשמצאו הוא עצמו איירי מדסמכינן אהכרתו ואע"ג דלאו צורבא מדרבנן הוא נאמן במיגו דאי בעי אמר לא אבדתי דכולי עלמא אית להו טביעות עינא כדפירשנו לעיל ומכירו אחפיסה ואדלוסקמא קאי ואע"פ שאינו מכיר את הגט דאי מכיר את הגט למה לי שמצאו בחפיסה וא"ת וניחוש לשאלה כדאמרינן בפרק בתרא דיבמות (דף קכ:) וי"ל דקים ליה בנפשיה שלא השאילה לשום אדם אי נמי ביודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו ומכל מקום צריך שיהא מכיר חפיסה או דלוסקמא בטביעות עינא דמה שיודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו אין זה סימן והא דתנן בפ"ק דב"מ (דף כ.) מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות כו' התם מיירי שנותן סימן בחפיסה או בדלוסקמא עצמו ועל ידו מחזיר לו מה שבתוכו ולא חיישינן לשאלה לענין ממון אבל מה שאומר שאבדה בדלוסקמא לא הוי סימן דדרך להניח שטרות בדלוסקמא כדתניא בתוספתא עשר דלוסקמאות שטרות מסרתי לך ואפילו הוי סימן סימן מובהק להחזיר הגט לא הוי והא דאמר באלו מציאות (ב"מ דף כח.) הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו דמידע ידעה דכל דאית ליה בחפיסה מנח ליה אפילו תימצי לומר דינתן לו לגרש בו קאמר לא משום דחשיב סימן מובהק דהתם מיירי בשלא הוחזק יוסף בן שמעון אחר ואותו הגט ודאי נכתב לשמו אלא שאין ידוע אם נפל מן הבעל או מן האשה אי נמי ומכירו פירוש או מכירו ויש ספרים דגרסי בהדיא או מכירו והכי פירושו מצאו בחפיסה או בדלוסקמא וידוע שהוא שלו וגם שבתוכה איבדו אע"פ שאינו מכיר הגט או מכירו שמכיר הגט אפילו בלא חפיסה ויש ספרים דגרסי אם מכירו הכי פירושו מצאו בחפיסה ויודע שלא בתוכה איבדו ואינו שלו ואפילו הכי אם מכירו כשר ולרבותא נקט מצאו בחפיסה אי נמי דווקא אם מכירו כשר אבל מה שהוא יודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו אינו מועיל ולספרים דגרסי ומכירו מצי לפרש כמו אם מכירו: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **מצאו¹ בחפיסה או בדלוסקמא² ומכירו³ כשר—He found it in a *Chafeesoh* or in a *D’looskmoh*, and he recognizes it,** it is ***Kosher*** OVERVIEW The משנה taught that if one found the גט (which he lost) in a חפיסא וכו' and he recognizes it, the גט is כשר. Our תוספות will clarify this ruling. ------------------------------- **כשמצאו הוא עצמו איירי מדסמכינן אהכרתו –** The משנה **is discussing** a case **where he himself** (the one who lost it) **found it, since we rely on his recognition – ואף על גב דלאו צורבא מדרבנן הוא נאמן במיגו דאי בעי אמר לא אבדתי⁴ – And even though** the finder **is not a Torah scholar,** nevertheless **he is believed, for he has a מיגו that he could have said, ‘I never lost it’ – דכולי עלמא אית להו טביעות עינא כדפירשנו לעיל⁵ – Since everyone has a טביעות עין as we explained previously – ומכירו אחפיסה ואדלוסקמא קאי ואף על פי שאינו מכיר את הגט⁶ – And** the word **'ומכירו',** which the משנה states, **is referring to the חפיסא ודלוסקמא, and** that is sufficient **even though he does not recognize the גט –** תוספות proves that מכירו refers to the חפיסא and not the גט: **דאי מכיר את הגט למה לי שמצאו בחפיסה⁷ – For if he recognizes the גט why does** the משנה **need** to tell **us that he found it in a חפיסא;** he recognizes the גט, that is certainly just as good as recognizing the חפיסא – תוספות asks: **ואם תאמר וניחוש לשאלה כדאמרינן בפרק בתרא דיבמות (דף קכ,ב) – And if you will say; but let us be concerned that it was borrowed⁸ as** the גמרא **states⁹ in the last פרק of** מסכת **יבמות –** תוספות answers: **ויש לומר דקים ליה בנפשיה שלא השאילה לשום אדם – And one can say; that** the finder **is certain in his knowledge that he never lent** the חפיסה **to anyone.** Therefore it must certainly be his גט **–** תוספות offers an alternate solution: **אי נמי ביודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו¹⁰ – Or** you may **also** answer **that he knows that he lost it in a חפיסא or a דלוסקמא – ומכל מקום¹¹ צריך שיהא מכיר חפיסה או דלוסקמא בטביעות עינא – But nevertheless** (even according to this answer) **it is necessary that he recognizes the חפיסא or the דלוסקמא with טביעות עין** that it is his – **דמה שיודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו אין זה סימן – For this which he knows that it was lost in a חפיסא or in a דלוסקמא, that is not a** sufficient **סימן** that this is the one he lost.**** תוספות anticipates a difficulty: **והא דתנן בפרק קמא דבבא מציעא (דף כ,א) – And this which the משנה teaches in the first פרק of** מסכת **ב"מ – מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות כולי¹² – ‘He found a bundle of notes or a bunch of notes in a חפיסא or in a דלוסקמא, etc.,** he should return it’ to the owner of the חפיסא ודלוסקמא – תוספות replies: **התם מיירי שנותן סימן בחפיסה או בדלוסקמא עצמו ועל ידו מחזיר לו מה שבתוכו – There it is in a case where he gives a סימן in the חפיסא or the דלוסקמא itself** (he describes its uniqueness) **and through** this סימן **we return to him its content,** but not that he merely states in was in a חפיסא – **ולא¹³ חיישינן לשאלה לענין ממון – And we are not concerned for lending** it out **regarding a monetary issue – אבל מה שאומר שאבדה בדלוסקמא לא הוי סימן דדרך להניח שטרות בדלוסקמא – However this which he says that he lost it in a דלוסקמא,** that **is not a סימן, since it is customary to store שטרות in a דלוקסקמא – כדתניא בתוספתא עשר דלוסקמאות שטרות מסרתי לך – As the ברייתא states in the תוספתא; ‘I deposited by you ten דלוסקמאות of שטרות –** תוספות adds: **ואפילו הוי סימן סימן מובהק להחזיר הגט לא הוי – And even** if we will assume that merely saying that it was in a חפיסא **is a סימן** (regarding returning the שטרות) nevertheless regarding **returning the גט, this is not considered a סימן מובהק** and the גט will not be returned on this basis – תוספות responds to an anticipated difficulty: **והא דאמר באלו מציאות (בבא מציעא דף כח,א) הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה¹⁴ – And this which the** גמרא **states in** פרק **אלו מציאות, he says** the גט was in a **חפיסא** (and I lost it, and I did not give it to you yet, so the wife is not divorced yet) **and she says** the גט was **in a חפיסא** (and I lost it after it was given to me as a divorce), the rule is – **ינתן לו דמידע ידעה דכל דאית ליה¹⁵ בחפיסה מנח ליה¹⁶ – It should be given to him** and not to her, **since she knows that whatever he has he places it in the חפיסה –** תוספות responds: **אפילו תימצי לומר דינתן לו לגרש בו קאמר¹⁷ לא משום דחשיב סימן מובהק – Even if you are able to say that** when the גמרא rules ‘**it should be returned to him’,** the גמרא **means** it should be returned to him **so he can divorce** his wife **with this** גט, nevertheless the reason we return it to him **is not because** saying that it was in a חפיסא **is a סימן מובהק** (which would contradict this which תוספות maintained previously) – **דהתם מיירי בשלא הוחזק יוסף בן שמעון אחר ואותו הגט ודאי נכתב לשמו – For the case there is that it was not established** that **another יב"ש exists, and this גט,** which was found, **was certainly written לשמו** for this couple – **אלא שאין ידוע אם נפל מן הבעל או מן האשה – But it is not known whether the husband or the wife lost it**, and we rule that we do not assume that she was divorced, so we give it to the husband and if he wishes he divorces her with it now. This concludes one explanation of תוספות. In summation; the משנה states if it was found בחפיסה and he recognizes the חפיסה with טביעות עין, he may use this גט (even if he does not recognize the גט). תוספות offers an alternate explanation: **אי נמי¹⁸ ומכירו פירוש או מכירו¹⁹ ויש ספרים דגרסי בהדיא או מכירו – Or** you may **also** say; when the משנה writes **'ומכירו' it means, ‘or he recognizes it, and there are texts which read explicitly 'או מכירו' (or he recognizes it) – והכי פירושו מצאו בחפיסה או בדלוסקמא וידוע שהוא שלו וגם שבתוכה²⁰ איבדו – And this is the explanation** (according to this גירסא); ‘**he found it in a חפיסה or in a דלוסקמא’ and he knows that** the חפיסה **is his and he also** knows **that he lost it inside this חפיסה,** so – **אף על פי שאינו מכיר הגט – Even though he does not recognize the גט,** it is a גט כשר. The משנה continues – **או מכירו שמכיר הגט אפילו בלא חפיסה – ‘or he recognizes it’,** meaning **he recognizes the גט even without the חפיסה**, it is כשר **–** תוספות offers a third rendition: **ויש ספרים דגרסי אם מכירו הכי פירושו – And some texts read, אם מכירו (if he recognizes it); this means – מצאו בחפיסה ויודע שלא בתוכה איבדו ואינו שלו ואפילו הכי אם מכירו כשר – He found it in a חפיסה and he knows he did not lose it in this** חפיסה **and** he knows that the חפיסה **is not his, but nevertheless if he recognizes** the גט **it is כשר – ולרבותא נקט מצאו בחפיסה – And** the משנה **mentions he found it in a חפיסה as a novelty** that even though it is not his חפיסה and he did not lose it in the חפיסה, but since he recognizes the גט it is כשר. A different twist on this גירסא:** אי נמי דווקא אם מכירו כשר אבל מה שהוא יודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו אינו מועיל – Or** you may **also** say the reason the משנה writes it in this manner is to teach us **that it is כשר only if he recognizes** the גט, **but knowing that he lost it in a חפיסה or in a דלוסקמא is insufficient** to make it כשר – **ולספרים דגרסי ומכירו מצי לפרש כמו²¹ אם מכירו²²:** **And those texts that read 'ומכירו' can interpret it as** we interpreted the texts who read **אם מכירו.** SUMMARY The משנה may be discussing one case and he is recognizing the חפיסא (but not the גט) or it may be discussing two cases, either we know the חפיסה is his or he recognizes the גט. THINKING IT OVER תוספות asks why do we depend on his recognizing the חפיסה, perhaps he lent it to someone, etc.²³, just as we have this concern in מס' יבמות.²⁴ However how can we compare the two cases; by clothes it is possible that the deceased borrowed someone else’s clothes, but by the חפיסה to say that he lent the חפיסה to someone else and another יב"ש placed his גט there, seems too far-fetched?!²⁵ footnotes: ¹ A marginal note indicates that this תוספות is referencing the משנה on כז,א. It seems (from the continuation in this תוספות) that the חפיסה was not in its usual place when he found it. ² The גמרא explains חפיסא to mean a small jug and דלוקסמא to mean a purse for elder people. ³ See רש"י on the משנה כז,א ד"ה בחפיסה וד"ה אם that רש"י is גורס אם מכירו (not ומכירו). The משנה is teaching us two separate laws, if he has a סימן in the חפיסא כו', or he recognizes the גט (wherever it was found), the גט is כשר. ⁴ The one who found it, is the one who informed us that he lost it, so when he says, ‘I recognize it’, he is believed because he could have never told us that he (lost it and) found it. However if someone else found it he would not be believed even if he said it was in a חפיסא. ⁵ כז,ב תוד"ה ודוקא. It is only by a צורבא מרבנן where we believe him with טביעות עין (even without a מיגו) however a ‘regular’ person also has טביעות עין and if he has a מיגו he is believed. ⁶ This means he cannot identify the גט with certainty, since he is unaware what the גט looked like, but (obviously) it does not mean that he knows it is not the correct גט. ⁷ The same מיגו that applies to the חפיסא (that לא אבדתי) applies to the גט as well. There is no need to mention מצאו בחפיסה. ⁸ Perhaps someone (with the same names) borrowed the חפיסא and placed his גט in the חפיסא and when he returned it he forgot to remove his גט. Previously תוספות maintained that he recognizes only the חפיסא, but not the גט. ⁹ The גמרא there states that we cannot identify a corpse, by its clothing, because perhaps he borrowed it from someone. See ‘Thinking it over’. ¹⁰ See נחלת משה who maintains that (according to this answer [of ביודע וכו' איבדו]) he must know that he lost the גט in this חפיסה (not just in any חפיסה [and he recognizes it as his חפיסה with טביעות עין]) ¹¹ It is not sufficient that he knows he lost it in a חפיסה (meaning he remembers placing it in the חפיסה), but he must recognize this חפיסה as being his, for otherwise even though he lost it in a חפיסה, nevertheless another יב"ש may have lost his גט in a חפיסה as well, since (as תוספות mentions shortly), people generally place items in the חפיסה. ¹² תוספות assumes that the owner only needs to state that the שטרות were found in a חפיסא. The same should apply here by a גט that if he says the גט was in a חפיסא that should be sufficient to return the גט to him, even without טביעות עין (or a סימן) in the חפיסא. ¹³ תוספות is explaining why we return the שטרות, perhaps he lent out this חפיסא to another person and the borrower, placed his שטרות in the חפיסא. תוספות responds that the concern for borrowing is only regarding the issue of אשת איש by a גט (where if a mistake is made there is no recourse), but not regarding monetary issues. ¹⁴ The husband and wife are arguing whether she received this (found) גט and she is divorced, or not. Each one claims that they lost the גט, and they both give the same סימן. ¹⁵ The fact that she claims it was in a חפיסה is not sufficient proof that she actually received the גט and placed it in a חפיסה, but rather it is possible that she never received the גט, and she is merely guessing that it was found in a חפיסה, since that is where her husband places all his documents, etc. ¹⁶ The husband and wife are not giving a סימן in the חפיסה, they are merely saying it was found in a חפיסה; indicating that merely saying that it was found in the חפיסה is enough of a סימן to return it to the husband, however תוספות just concluded that merely saying it was found in a חפיסה is an insufficient סימן to return the גט! ¹⁷ We could interpret 'ינתן לו' to mean that we [do not give it to her so she should be considered divorced, but rather we] give it to him, but he cannot use it to divorce her, for we are not sure that this is his גט which he lost. If we assume that interpretation then there is no question at all. תוספות is saying that even if we interpret 'ינתן לו' to mean that he may use this גט to divorce her; indicating that we believe that this is his גט, nevertheless there is still no difficulty. ¹⁸ This seems to be another way how to explain why we are not חושש לשאלה. ¹⁹ See footnote # 3. ²⁰ See footnote # 9. This answer is the same as תוספות said previously (footnote # 9 & 10) with the variation that there תוספות says he recognizes the חפיסה, and here תוספות says it is ידוע (presumably with עדים). Previously the מכירו was referring to the חפיסה, however here the מכירו is referring to the גט; the case of חפיסה is not by מכירו. See מהרש"א and רש"ש who amends it to read ויודע (instead of וידוע). ²¹ They can also interpret it in the two ways just mentioned if we are גורס אם מכירו, meaning it can be לרבותא that even if he only recognizes the גט, or he must recognize the גט as mentioned earlier. ²² If we are גורס או מכירו then there are two cases (either the חפיסה or the גט are the סימן); if we are גורס אם מכירו there is only one case (the גט is the סימן); if we are גורס ומכירו it can understood either like או or like אם. ²³ See footnote # 8. ²⁴ See footnote # 9. ²⁵ See רש"ש. ###### Tosafot on Gittin 28a:5:1 [Tosafot on Gittin 28a:5:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Gittin/r/28a:5:1) והניחו זקן או חולה כו' - תימה דבפרק המפקיד (ב"מ דף לט:) גבי ההיא סבתא דאישתבאי איהי וחדא ברתא אמרינן דלמא שכיבא סבתא דלמא שכיבא ברתא ואומר ר"י דלענין יתמי החמירו טפי למיחש כדקאמר נמי התם לא שנא עבוד עיטרא לא שנא לא עבוד חיישינן ובחזקת הבתים (ב"ב דף כט:) מפלגינן בין עבוד עיטרא ללא עבוד דאמר עיטרא קלא איתלה ועוד דבשבויות חיישינן טפי למיתה: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **והניחו זקן או חולה כולי—And** when **he left him** he was **old or sick, etc.** OVERVIEW Our משנה states if when the שליח הגט left the husband, he was old and sick, nevertheless he may give the גט to the woman with the assumption that the husband is still alive (so she is exempt from יבום [if applicable]). תוספות reconciles our משנה with a seemingly contradictory גמרא. ------------------------------- תוספות asks: **תימה דבפרק המפקיד (בבא מציעא דף לט,ב) גבי ההיא סבתא¹ דאישתבאי איהי וחדא ברתא – It is astounding for in פרק המפקיד regarding that grandmother, where she and one daughter were captured – אמרינן דלמא שכיבא סבתא דלמא שכיבא ברתא² – We say** there **‘perhaps the סתבא died, perhaps** her **daughter died’;** we see that we do not presume that they are certainly alive, so why here do we assume that the husband is still alive even though he was a זקן או חולה when the שליח departed?! תוספות answers: **ואומר רבינו יצחק דלענין יתמי החמירו³ טפי למיחש – And the ר"י says that regarding orphans we are more strict** so we are **concerned** perhaps they died and the יתומים should inherit their assets –**** תוספות proves that by יתומים there is a greater concern: **כדקאמר נמי התם לא שנא עבוד עיטרא⁴ לא שנא לא עבוד חיישינן – As** the גמרא **also states there; ‘there is no difference whether an עיטרא was written or whether** an עיטרא **was not written,** in all cases **we are concerned – ובחזקת הבתים (בבא בתרא דף כט,ב) מפלגינן בין עבוד עיטרא ללא עבוד דאמר עיטרא קלא אית לה – However in** פרק **ח"ה we distinguish⁵ whether an עיטרא was written or not, for** the גמרא **states** there that **there is publicity⁶ by an עיטרא –** תוספות offers an alternate distinction between the two cases: **ועוד דבשבויות חיישינן טפי⁷ למיתה:** **And additionally we are more concerned for death by captives** than we are concerned by זקן או חולה. SUMMARY Generally we are not concerned for שמא מת, except to protect the rights of יתומים, or when one is in captivity. THINKING IT OVER תוספות poses a contradiction from the גמרא in המפקיד which states דלמא שכיב סבתא דלמא שכיב ברתא.⁸ Is תוספות question from both (סבתא וברתא) or only from one?⁹ footnotes: ¹ The case there was that the grandmother had three daughters; the grandmother and one of her daughters were in captivity, and one of the remaining daughters died and left over a child (the grandson of the סבתא). The issue there is how to deal with the estate of the סבתא. Some of the doubts are whether the סבתא and the captured daughter may have died, so do we give the assets to her heirs; namely the remaining daughter (who was not captured) and the minor grandson, עיי"ש. ² See ‘Thinking it over’. ³ The בי"ד is considered the father of the יתומים, therefore they need to assure that the יתומים receive what is rightfully theirs, so even though usually we are not concerned שמא מת, but regarding the rights of יתומים we are חושש שמא מת. ⁴ An 'עיטרא' is a document which states that the assets of an inheritance was divided amongst the specific heirs. The גמרא there rules that one may not assign a relative to be a trustee for the assets of a minor, because of the concern that the trustee will be there an extended period of time (שני חזקה) and claim that this is his own inheritance, and it does not belong to the קטן. This rule concludes the גמרא is effective even if an עיטרא was written and it stated that the קטן is an heir and owns (part of) this property, nevertheless we are concerned that he may be swindled. ⁵ The case there is where two brothers bought a slave in partnership; one partner used the slave for years 1, 3, and 5; while the other partner used the slave for years 2, 4, and 6. A third party came after 3 years and claimed that it is his field. רבא ruled that it depends whether the two partners wrote an עיטרא (stating their arrangement of 1,3 5 and 2,4,6), in which case the מערער has no standing and it remains by the partners, or whether they did not write an עיטרא, so if the מערער can show that he is a מרא קמא and they have no proof that they bought it from him, he takes away the slave from them (see footnote # 6). In any case we see that generally there is a difference whether or not there is an עיטרא, however by יתומים we ruled that even if there is an עיטרא (which seemingly guarantees the rights of the קטן), nevertheless we are concerned. This proves that by יתומים we are more concerned than by other cases. The same applies to the concern of שמא מת, that even though generally we are not concerned for שמא מת, but when it comes to יתומים we are concerned. ⁶ The מערער (see footnote # 5) claims that even though the partners made a חזקה for three years, it is not a valid חזקה, since neither partner worked with the slave for three consecutive years. This claim is valid only if there was no עיטרא, however if there was an עיטרא so there is publicity that they are both partners and they decided to divide it in this manner, therefore the מערער should have made a מחאה. עיי"ש. ⁷ The captors assault them and punish them, etc. ⁸ See footnote # 2. ⁹ See תוס' ב"מ לב,ב ד"ה דלמא. ###### Tosafot on Gittin 28a:11:1 [Tosafot on Gittin 28a:11:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Gittin/r/28a:11:1) תרומה אפשר - תימה וכי לא היה יודע המתרץ מתניתין דתרומה ואיכא לאקשויי תרומה אתרומה כדבסמוך וי"ל דכן דרך הש"ס שאינו חושש אלא מתרץ קושיא שמקשה לו: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **תרומה אפשר—By *Terumoh* it is possible** OVERVIEW אביי posed a contradiction where in our משנה by a גט we are not concerned that the husband died, but by תרומה we are concerned that the כהן husband died and she may not eat תרומה. To which רבא answered that by תרומה if we are חושש למיתה it is not that much of a problem since it is possible for her to eat חולין. The גמרא then contradicts two משניות regarding תרומה whether or not we are concerned for מיתה. ------------------------------ תוספות asks: **תימה וכי לא היה יודע המתרץ מתניתין דתרומה¹ ואיכא לאקשויי תרומה אתרומה כדבסמוך – It is astounding; is it indeed so that** רבא **(who answered** תרומה אפשר) **did not know of** the other משנה **regarding תרומה** where it states that we are not חושש למיתה, **so we can contradict the** two משניות **of תרומה on each other as** the גמרא **shortly** asks; why did the תרצן ignore the other משנה?! תוספות answers: **ויש לומר דכן דרך הש"ס שאינו חושש אלא מתרץ קושיא שמקשה לו:** **And one can say; that this is manner of the גמרא that** the תרצן **is only concerned to answer the question which he was asked,** even though his answer will not explain another obvious contradiction. SUMMARY An answer to a direct question need only address the question. THINKING IT OVER Was רבא trying to answer sאביי' question, or was רבא saying to אביי, why do you even ask such a question (for which there is an obvious answer), when you can ask a much better question (from תרומה אתרומה)?² footnotes: ¹ That משנה states, בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים. This contradicts the first cited משנה which states that אסורה לאכול בתרומה. ² See תפארת יעקב. ###### Tosafot on Gittin 28a:14:1 [Tosafot on Gittin 28a:14:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Gittin/r/28a:14:1) שאני התם שהרי אסרה עליו שעה אחת מחיים - פירוש הלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה דהעמד בעלה בחזקת חי אבל הכא אפילו נעמידנו בחזקת חי אסרה מחיים ופריך דלמא איהי מייתא ברישא ולא תאסר מחיים: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **שאני התם שהרי אסרה עליו שעה אחת מחיים¹—There it is different for he made her forbidden on him one hour while he is alive** OVERVIEW רב אדא בריה דרב יצחק explained that the reason she cannot eat תרומה in a case where her כהן husband said 'הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי', is because by making this stipulation that the גט should be effective while he is still alive, therefore even though that generally we are not concerned שמא מת, here it is different. תוספות explains the sגמרא' answer and subsequent challenge. -------------------- **פירוש הלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה דהעמד בעלה בחזקת חי² – The explanation** of this distinction is that in the משנה **where her husband went overseas, she can eat תרומה since we place her husband on the presumptive status that he is (**still) **alive – אבל הכא אפילו נעמידנו בחזקת חי אסרה מחיים³ – However here** (when he said הרי"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי), **even if we will place** the husband **on the presumptive status that he is alive,** nevertheless she cannot eat תרומה, for **he prohibited her** from eating תרומה **while he is alive!** תוספות cites the continuation of the גמרא: **ופריך דלמא איהי מייתא ברישא ולא תאסר⁴ מחיים:** **And** רב פפא **challenged** this answer, saying; **‘perhaps she will die first’, so she was never prohibited in his lifetime** from eating תרומה. SUMMARY The dispute is whether this woman has a חזקת איסור or not. THINKING IT OVER Why should a חזקת איסור in the future nullify a current חזקת חיים?!⁵ footnotes: ¹ In our גמרא the text reads קודם מיתתו (instead of מחיים). ² He was alive previously, so as long as there is no known change this presumption continues. ³ See footnote # 4. ⁴ From sרב פפא' question it seems that the answer of ר"א בריה דר"י was that this woman has a חזקת איסור, for at some point in their marriage she will be אסור to eat תרומה (assuming that their life expectancy is the same; at the very end [at least] which is שעה אחת קודם למיתתי, she will be אסורה לאכול בתרומה), therefore since she has a חזקת איסור, we prohibit her even now because of a ספק that he will dies shortly (See ‘Thinking it over’). ר"פ challenged this assumption and maintains that she has no חזקת איסור; it is possible that she will eat תרומה her entire life, for she may die first! ⁵ See footnote # 4 and זיו הים אות כ'. ###### Tosafot on Gittin 28a:15:1 [Tosafot on Gittin 28a:15:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Gittin/r/28a:15:1) הא רבי מאיר דלא חייש למיתה כו' - השתא דמדמה שמא מת לשמא ימות לא לגמרי מדמה דהא ר' מאיר דמוקי מתניתין כותיה ולא חייש לשמא מת אפילו לזמן מרובה חייש לשמא ימות לזמן מרובה דתנן בפרק ד' אחין (יבמות דף כו.) ארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ומפרש בגמ' משום דקסבר אסור לבטל מצות יבמין ודלמא אדמייבם חד מיית אידך וקא מבטל מצות יבמין וההיא משנה מוקי לה כר"מ בפ"ב דיבמות (דף יח.) ולקמן בפרק בתרא (גיטין דף פה.) נמי אמר לכולי עלמא גירות לא שכיחא מיתה שכיחא ולרבי יהודה נמי דחייש לשמא ימות לאלתר לא חייש לשמא מת לאלתר דאם לא כן אשת כהן שיצא בעלה מפתח ביתו לא תאכל בתרומה ולא תאכל כי אם בשעה שרואה בעלה בפניה אלא ודאי לא מדמה אלא שמא מת לזמן מרובה לשמא ימות לאלתר: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **הא רבי מאיר דלא חייש למיתה כולי—This is *Rabi Mayer* who is not concerned for dying, etc.** OVERVIEW אביי reconciles our משנה (בת ישראל וכו' אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים) which is not concerned למיתה, and the ברייתא (הרי"ז גיטך וכו' אסורה לאכול בתרומה) which is חייש למיתה, that our משנה follows ר"מ and the ברייתא is ר"י. Shortly רבא will distinguish between שמת מת (where לא חיישינן) and שמא ימות (where חיישינן); indicating that אביי does not differentiate between שמא מת and שמא ימות. Our תוספות qualifies this. --------------------------- **השתא דמדמה שמא מת לשמא ימות¹ לא לגמרי מדמה² –** (Even) **Now that** אביי **compares שמא מת to שמא ימות,** nevertheless **he does not equate them completely,** תוספות proves this **–** **דהא רבי מאיר דמוקי מתניתין כותיה ולא חייש לשמא מת אפילו לזמן מרובה³ – For, ר"מ, whom we have established our משנה like his** view **that he is not concerned that ‘perhaps he died’ even for an extended period of time,** nevertheless this ר"מ – **חייש לשמא ימות לזמן מרובה דתנן בפרק ד' אחין (יבמות דף כו,א) – Is concerned for שמא ימות** if it is **over an extended period of time, as the משנה states in פרק ד' אחין – ארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הנשואים את האחיות⁴ – ‘Four brothers, two of whom are married to two sisters, and** the two brothers **who married the** two **sisters died** childless,**** the rule is – **הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ומפרש בגמרא משום דקסבר אסור לבטל מצות יבמין – That these** two sisters **receive חליצה** from the remaining brothers, **but are not** allowed **to be מתיבם** by the brothers’. **And the גמרא explains** there the reason why they are not מתיבמות, **because** the תנא of this משנה **maintains it is forbidden to annul the מצוה of יבום,** and we are concerned if we allow them to be מתייבם **– ודלמא אדמייבם חד מיית אידך וקא מבטל מצות יבמין – That perhaps while** one**** brother **is מייבם one** sister, **the other** remaining brother **will die⁵ and we will be מבטל the מצות יבמין;** now תוספות concludes his proof **– וההיא משנה מוקי לה כרבי מאיר בפרק ב' דיבמות⁶ (דף יח,א) – And in the second פרק of** מסכת **יבמות we establish this משנה according to ר"מ –** תוספות offers an additional proof that in certain cases everyone is חושש for שמא ימות: **ולקמן בפרק בתרא⁷ (דף פה,א) נמי אמר לכולי עלמא⁸ גירות לא שכיחא מיתה שכיחא – And later in the last פרק** the גמרא **also says, according to everyone, ‘conversion is not common, death is common’.** תוספות clarifies the same concept according to the one who is חייש למיתה: **ולרבי יהודה נמי דחייש לשמא ימות לאלתר⁹ לא חייש לשמא מת לאלתר – And also according to ר"י who is concerned for שמא ימות immediately,** nevertheless he **is not concerned for שמא מת immediately – דאם לא כן אשת כהן שיצא בעלה מפתח ביתו לא תאכל בתרומה – For if you will not say so** (but rather maintain that ר"י is חושש for שמא מת לאלתר), the rule should be **that the wife of a כהן, whose husband left from the door of his house, should not eat תרומה** since חיישינן שמא מת לאלתר – **ולא תאכל כי אם בשעה שרואה בעלה בפניה – So** the אשת כהן **should not eat תרומה unless she sees her husband in front of her!** **אלא ודאי לא מדמה אלא שמא מת לזמן מרובה לשמא ימות לאלתר:** **Rather** we must **certainly** say **that** אביי **does not compare** all cases of שמא מת and שמא ימות, **but rather** he compares **שמא מת for an extended time¹⁰ to שמא ימות לאלתר.** SUMMARY According to אביי all are חושש for שמא ימות לזמן מרובה, none are חושש for שמא מת לאלתר,¹¹ regarding שמא מת לזמן מרובה and שמא ימות לאלתר, according to ר"מ we are not חושש and according to ר"י we are חושש. THINKING IT OVER What is the logic in differentiating by שמא ימות whether it is לאלתר or לזמן מרובה, since מיתה is something which is not known by man, why should there be this difference?¹² footnotes: ¹ See ‘Overview’. Our משנה is a case of שמא מת; the ברייתא is a case of שמא ימות. However, אביי (as opposed to רבא) did not use this distinction, indicating that according to אביי there is (seemingly) no difference. ² We cannot say that ר"מ is never חושש for שמא ימות, just as we cannot say that ר"י is always חושש for שמא מת. ³ Our משנה does not restrict for how long she may eat תרומה, indicating that she may eat תרומה indefinitely. ⁴ ראובן, שמעון,לוי ויהודה are four brothers. ראובן ושמעון married רחל ולאה (two sisters) respectively. ראובן ושמעון died childless, making רחל ולאה obligated to have יבום or חליצה from לוי ויהודה (the surviving brothers). Neither לוי nor יהודה can be מייבם both sisters, since the second one is אחות אשתו; however they seemingly can each be מייבם one sister. ⁵ Let us assume that לוי will be מייבם רחל, and then יהודה would die, so לאה would not be under any obligation to have יבום or חליצה from לוי, since she is אחות אשתו and prohibited as an ערוה to לוי, which would completely annul the entire מצוה of יבום for לאה, which initially (before לוי married רחל) she was obligated to receive either יבום or חליצה. We do not wish to annul the מצוה of יבום. Therefore it is preferable that they both receive חליצה. This גזירה is made because we are concerned that the remaining brother will die (שמא ימות). ⁶ The גמרא there asked a contradiction from that משנה on ר"מ (who maintains אין זיקה) and did not say that ר"מ argues with the משנה, but rather reconciles it with ר"מ; indicating that that משנה is valid even according to ר"מ. We see from that משנה that ר"מ is concerned for שמא ימות (see footnote # 5), so how can we say here that if we are not חושש for שמא מת we are also not חושש for שמא ימות, when ר"מ is not חושש for שמא מת but is חושש for שמא ימות (in יבמות). We must therefore distinguish between different cases of שמא מת and שמא ימות that in certain cases they are the same and other cases they are different as תוספות continues to explain. ⁷ The משנה there states that one may not qualify the permission granted to a woman to remarry after receiving a גט, if it limits her ability to marry anyone whom קידושין תופסין בה, however if he prohibits her from marrying someone where it is אין קידושין תופסין בה (like her brother) that is not considered limiting her ability to remarry, for she can never marry him regardless. The גמרא permits limiting her to marry a גוי (even though he may eventually convert) since גירות לא שכיחא; however the גט is פסול if he prohibited her from marrying her sister’s husband, since if her sister dies she is eligible to marry her (former) brother-in-law, for מיתה שכיחא. ⁸ The גמרא there does not state 'לכולי עלמא'; rather it states its answer without qualifying it, meaning that this difference between גירות and מיתה is according to everyone even ר"מ. In any event it is apparent that everyone is concerned for שמא ימות (when it is לזמן מרובה). Therefore we must distinguish between different cases of שמא ימות. ⁹ This is why she is אסורה לאכול בתרומה מיד, for we are concerned that he will die shortly. ¹⁰ This means that ר"מ who is not חושש (even) for שמא מת לזמן מרובה (like the case in our משנה) where she can eat תרומה indefinitely, he is not חושש for שמא ימות לאלתר, but he is חושש for שמא ימות לזמן מרובה (as is evident in the גמרא in יבמות and from גירות לא שכיחא מיתה שכיחא). Similarly, ר"י who is חושש for שמא ימות לאלתר (the case of הרי"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי [see footnote # 9]) and שמא מת לזמן מרובה, is not חושש for שמא מת לאלתר (a regular אשת כהן). ¹¹ See כתב סופר cited in נחלת משה that לאלתר is less than seven days. ¹² See פני יהושע and אוצר מפרשי התלמוד # 141-144.