## Tosafot on Gittin Daf 32a ###### Tosafot on Gittin 32a:3:1 [Tosafot on Gittin 32a:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Gittin/r/32a:3:1) מתני' השולח. גט שנתתי לך בטל הוא - לרבי דאמר בטלו מבוטל נקט הגיע בשליח אורחא דמלתא דאז מותר לבטלו ורגיל הוא לבטלו אבל בפני ב"ד שלא בפני השליח אסור לבטלו מדרבנן משום תקנת ר"ג ועוד נקט הגיע בשליח דהשתא אין צריך בית דין אי נמי היא גופה אתא לאשמועי' דלא אמרינן לצעורה קא מיכוין כדאמרינן בגמרא ולא לומר דדוקא בכי האי גוונא בטל: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **השולח. גט שנתתי לך בטל הוא—One who sends. The גט that I gave you is annulled.** OVERVIEW There is a מחלוקת in the גמרא¹ between רבי ורשב"ג if one was מבטל a גט in בי"ד, not בפני השליח והאשה. רבי maintains that it is בטל and רשב"ג maintains the גט is not בטל. Our תוספות will reconcile the משנה (even) according to רבי. ----------------- תוספות mentions an anticipated difficulty: **לרבי דאמר בטלו מבוטל – According to רבי who says** later in the גמרא, if **he nullified** the גט in front of a בי"ד the גט is **voided**, even though it was not voided in the presence of the שליח or the אשה; why does the משנה state that if he was מבטל the גט in the presence of the שליח or the אשה, only then is it מבוטל? According to רבי it is מבוטל even if it was done בפני בי"ד and not בפני האשה והשליח! תוספות responds: **נקט הגיע בשליח אורחא דמילתא דאז מותר לבטלו ורגיל הוא לבטלו – The** תנא **mentions that ‘he met up with the שליח’,** for that is **the usual manner** in which one is מבטל a גט, **for then** when he is in the presence of the שליח (ואשה) **he is permitted to be מבטל** the גט **and it is usual that he is מבטל** the גט in the presence of the שליח (ואשה) **אבל בפני בית דין שלא בפני השליח אסור לבטלו מדרבנן משום תקנת רבן גמליאל – However in the presence of a בי"ד** only, **not in the presence of the שליח it is Rabbinically prohibited to be מבטל** the גט, **on account of the תקנה instituted by ר"ג,** that no one be מבטל a גט, if it is not בפני השליח (והאשה). Therefore such a ביטול would be unusual, for one would not want to act contrary to the תקנה of ר"ג. The משנה therefore does not mention it. תוספות gives another answer: **ועוד נקט הגיע בשליח דהשתא אין צריך בית דין – And furthermore** the תנא **mentions 'הגיע בשליח'** specifically to teach us **that now** בפני השליח, **a בי"ד is not required** for the ביטול הגט; it can be done in the presence of the שליח (alone²). תוספות offers another solution: **אי נמי היא גופא אתא לאשמועינן דלא אמרינן לצעורה קא מיכוין כדאמרינן בגמרא – or** we can say that the תנא **is coming to teach me this** case of הגיע בשליח **in particular;** that even then when he just ‘happened’ to meet the שליח, it is a proper ביטול. W**e do not say that his intention is** merely **to torment her,** but not to be מבטל the גט **as we will** shortly **say in the ³גמרא.** We do not make this assumption; rather it is a proper ביטול, even when he just happened to meet the שליח. **ולא לומר דדוקא בכי האי גוונא בטל – But it is not** the intention of the משנה **to say that only in these circumstances is** the גט **בטל⁴.** Rather the intention of the משנה is that even under these circumstances the גט is בטל. It will certainly be בטל (בדיעבד) if it was done בפני בי"ד, where there is no סברא of לצעורא קא מכוין. SUMMARY According to רבי who maintains that a ביטול בפני בי"ד is valid; there are three reasons why the משנה only mentions ביטול בפני השליח. A. It is usual to be מבטל a גט בפני השליח for that is permitted; however בפני בי"ד it is prohibited (לכתחילה). B. There is a חידוש when the ביטול is בפני השליח; no בי"ד is required. C. Even בפני השליח the ביטול is valid; we do not say לצעורא קא מכוין. THINKING IT OVER 1. It would seem that the last answer of תוספות is identical with what the גמרא says, that we do not say לצעורא קא מכוין. Why then was there a question in the first place?⁵ 2. The phrase 'ולא לומר דדוקא וכו'' at the conclusion of תוספות is that referring to all the answers of תוספות, or only to the last answer?⁶ 3. What are the various advantages of the different תירוצים of תוספות? footnotes: ¹ דף לג,א. ² See תוס' לג,א ד"ה רבי if there is a need for עדים when he is מבטל בפני השליח. ³ See ‘Thinking it over’ #1. ⁴ See ‘Thinking it over #2. ⁵ See תפארת יעקב. ⁶ See תוספות הרא"ש. ###### Tosafot on Gittin 32a:7:1 [Tosafot on Gittin 32a:7:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Gittin/r/32a:7:1) ולא אמרינן לצעורה קא מיכוין - וא"ת פשיטא שהוא בטל היאך היה לנו לומר שאינו בטל והוא עומד וצווח וי"ל דהוה אמינא כיון שאינו מביא עדים על כך א"כ אינו רוצה לבטלו א"נ הוה חיישינן להחמיר משום דלמא לצעורה קא מיכוין קמ"ל דלא חיישינן: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **ולא אמרינן לצעורה קא מיכוין—And we do not say he intends to torment her.** OVERVIEW The גמרא states that the חידוש in the case of הגיע בשליח is that we do not say לצעורה קא מיכוין. This would indicate that had the משנה not taught us this case, we may have thought that there is no ביטול and the גט is valid, since לצעורה קא מיכוין. תוספות finds it difficult to accept that there could be such a thought that on account of our suspicion that maybe לצעורה קא מכוין it should be a valid גט and the woman be permitted to remarry. ------------------ תוספות asks: **ואם תאמר פשיטא שהוא בטל היאך היה לנו לומר שאינו בטל והוא עומד וצווח – And if you will say; obviously the גט is בטל how can we** possibly **have** **said that it is not בטל**, and the woman may remarry another person **when the husband is standing and shouting** that he was מבטל the גט and it was not לצעורא קא מכוין. This suspicion that it may be לצעורא קא מכוין cannot be so strong to refute his clear statement that he was מבטל the גט sincerely, and be מתיר an אשת איש. How can there even be such a הוה אמינא. תוספות answers: **ויש לומר דהוה אמינא כיון שאינו מביא עדים על כך אם כן אינו רוצה לבטלו – And one may say; that I would have thought since** the בעל **is not bringing witnesses for this** matter¹; to support his claim that he was מבטל the גט **therefore he** really **does not want to be מבטל** the גט². תוספות offers an alternate answer: **אי נמי³ הוה חיישינן להחמיר⁴ משום דלמא לצעורה קא מיכוין – Alternatively** when we say **that we should be concerned** that perhaps there was no ביטול, it is only in regards **to being strict** in this case. The reason we should be מחמיר is **for perhaps he intends** only **to be מצער her** and not to be מבטל the גט. Therefore there is a possibility that she is indeed מגורשת. We should consider her a מגורשת לחומרא. **קא משמע לן דלא חיישינן –** The משנה **teaches us that there is no concern** at all that the ביטול was not sincere. We accept the ביטול completely and she is not deemed a גרושה at all, even לחומרא. SUMMARY There are two explanations as to what the גמרא means when it says that I would have thought that לצעורה קא מיכוין and the ביטול is not valid. A. The בעל was מבטל without עדים therefore it was not a sincere ביטול and it is a גט כשר. B. The גמרא intended that we should consider the ביטול void (and the גירושין valid) only לחומרא, but not לקולא that she may remarry. THINKING IT OVER 1. Why is the ‘proof’ of not bringing עדים stronger than the ‘proof’ of הגיע ממילא? 2. Is the 'קמ"ל' at the end of תוספות referring to both תירוצים or only to the last תירוץ? 3. What are the relative advantages of each of the תירוצים of תוספות? footnotes: ¹ See מהרש"א (הארוך), that תוספות is presently following the view that no עדים are required if the ביטול is בפני השליח (See תוס' לג,א ד"ה רבי). However it would be customary to nevertheless be מבטל בפני עדים, since the שליח may deny the ביטול. The fact that the בעל chose to be מבטל שלא בעדים (coupled with the fact that הגיע ממילא), may be sufficient proof that it is not a serious ביטול, but rather לצעורה קא מיכוין. ² See ‘Thinking it over # 1. ³ The תוספות הרא"ש adds that even if there were עדים for the ביטול. ⁴ We should consider her a גרושה only לחומרא. If her husband is a כהן he may not continue living with her. Or if he dies she may not marry a כהן. ###### Tosafot on Gittin 32a:8:1 [Tosafot on Gittin 32a:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Gittin/r/32a:8:1) איהו דלא טרח אדעתא לצעורה - משמע דקידם אצל אשתו לא הוי ממילא אלא בטירחא ותימה דאמאי לא נקט רבותא טפי נזדמן אצל אשתו ממילא או שלוחו דלא אמרינן לצעורה קא מיכוין דתימה הוא לומר שאז אין מועיל ביטול: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **איהו דלא טרח אדעתא לצעורה—He will not trouble himself for the purpose of tormenting her.** OVERVIEW The גמרא explains the necessity for stating the fourth case in the משנה (שלח אצלה שליח וכו') as follows: If the משנה would only state the third case (קידם אצל אשתו) I may have thought that only there is it a valid ביטול since he certainly would not have troubled himself to find the wife before the שליח, just to torment her. Therefore he certainly meant a valid ביטול. From this תוספות infers that the third case was not an accidental meeting between husband and wife, but rather the husband exerted a special effort to meet his wife. ------------------ **משמע דקידם אצל אשתו לא הוי ממילא אלא בטירחא – It seems that** the (third) case where ‘**he preceded towards his wife** before the שליח’ **was not a happenstance; rather** it was **with an** concerted **effort** to meet his wife before the שליח arrived with the גט.**** For the גמרא clearly states 'דלא טרח וכו''; this indicates that there was a טירחא and they did not meet ממילא. תוספות asks a question: **ותימה דאמאי לא נקט רבותא טפי נזדמן אצל אשתו ממילא או שלוחו – And it is astonishing! Why does not** the תנא of the משנה **mention a greater novelty;** that the ביטול is valid even when **he happened to meet his wife or his agent¹ unintentionally** and was either מבטל the גט himself or told the שליח to be מבטל the גט בפני אשתו. The חידוש will be that even though they met ‘accidentally’ nevertheless – **דלא אמרינן לצעורה קא מיכוין – we do not say that he intends** only **to torment her,** but rather it is a valid ביטול. We do not know this דין from all the four cases in our ²משנה. תוספות anticipates a possible solution, but rejects it out of hand. **דתימה הוא לומר שאז אין מועיל ביטול – For it would be astounding to say** that indeed in those**** cases where he met his wife or prospective שליח accidentally and was מבטל the גט **that the ביטול should not be valid.** Obviously the ביטול is always valid. The question remains why does the משנה not state the case of נזדמן ממילא? SUMMARY תוספות questions; why does not the משנה teach us that even in a case where the husband met the אשה (or a prospective שליח) unintentionally and was מבטל the גט, that it is indeed a valid ביטול. THINKING IT OVER Why is תוספות certain that even by נזדמן ממילא the ביטול is valid? footnotes: ¹ We are referring to a person who informed the בעל that he will be seeing the intended divorcee shortly. The בעל then tells him to inform her that the גט that is being sent to her is בטל. The בעל did not seek out a שליח to tell his wife that the גט is בטל. See מהרש"א הארוך. The תוספות הרא"ש omits any reference to a שליח. ² The מהרש"א (הארוך) understands תוספות question to be as follows: The משנה could have stated one of these two cases of נזדמן ממילא and we would not need four cases, but only three. By נזדמן there is no difference whether נזדמן אצל אשתו or אצל שלוחו. ###### Tosafot on Gittin 32a:9:1 [Tosafot on Gittin 32a:9:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Gittin/r/32a:9:1) מהו דתימא איגלאי מילתא למפרע דבטולי בטליה קמ"ל - ורבא דאמר לקמן (גיטין דף לד.) דגלוי דעתא בגיטא מלתא היא היינו שנודע קודם שהגיע גט לידה אבל אם לא נודע אותו גילוי דעתא עד אחר שהגיע לידה לאו כלום הוא כגון דהוה רהיט בתר שליח לבטוליה וסבר שליח דהא דרהיט בתריה דבעי למימר אשור הב לה כדאמר לקמן (שם) וכי מבטל ליה אחר שבא לידה לפי שסבור שעדיין הוא ביד השליח ולא בא לידה אגלאי מילתא למפרע דלבטולי הוה רהיט קמ"ל מתני' דלאו כלום הוא וטעמא משום דבאותה שעה שהוא רץ לא נודע דעתו לא לשליח ולא לאשה ולא לב"ד והוו להו דברים שבלב דאינן דברים אע"פ שנאמן לומר כך היה בלבי ואף ע"ג דבעלמא גבי ההוא דזבין אדעתא למיסק לארץ ישראל (קדושין דף מט:) בדין הוא דלא הוו דברים כיון שלא חשש לפרש רוצה הוא שיתקיים הדבר בכל ענין אבל כאן עושה כל מה שיכול לעשות מ"מ עשאום כדברים שבלב ואין להקשות דמי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גט ומדרבנן הוה גט דכיון שקצת דומה לדברים שבלב לא חשיבא עקירת דבר מן התורה ועדיפא מינה אמרינן בבטול שלא בב"ד בלא ידיעת שליח ואשה דמשמע פשט הלכה דלא הוי בטול וצ"ע כי שמא בטול שלא בב"ד אינו מועיל להקל אבל יועיל להחמיר ועוד נראה לר"י כי דברים שבלב אינן דברים אפי' היכא דקי"ל שנאנס מלפרשם כמו שרוצה להוכיח בפ"ב דקדושין (דף נ) דדברים שבלב אינן דברים וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דגט ודכפרה ולא מהני דברים שבלב להיות דברים אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו מעצמנו: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **מהו דתימא איגלאי מילתא למפרע דבטולי בטליה קא משמע לן—One may have thought that retroactively it is revealed that he indeed nullified** the גט,**** the משנה **teaches us** that there is no ביטול. OVERVIEW The גמרא states that if not for the explicit דין in the משנה that once the אשה received the גט there can be no ביטול, we may have thought that ביטול may be valid retroactively, if we can interpret his previous action as an intention to be מבטל the גט. תוספות will explain where would there have been a possibility to perhaps assume that ביטול may function retroactively. There is a דין that דברים שבלב אינם דברים; we do not consider what a person thought, only what he verbalized. תוספות will be discussing the ramifications of this דין; when it applies and when do we say that even דברים שבלב הויין דברים. ----------------------- תוספות comments: **ורבא דאמר לקמן (דף לד,א) דגילוי דעתא בגיטא מילתא היא – And** concerning **רבא who states later** in the ¹גמרא **that a revelation of intent by a גט, is significant** and the ביטול is valid when there is a גילוי דעתא; why therefore in our case is the איגלאי מילתא למפרע not sufficient to render it a proper ביטול? תוספות replies: When רבא said that גילוי דעתא בגיטא מילתא היא – **היינו דוקא קודם שהגיע גט לידה – that is only when** the גילוי דעת was made **before the גט came into her possession – אבל אם לא נודע אותו גילוי דעתא עד אחר שהגיע לידה לאו כלום היא – However if the גילוי דעת was not known** to either the שליח, the אשה, or בי"ד **until after** the גט **was in her possession; that** גילוי דעת **is worthless².** There is no ביטול retroactively after receiving the גט. תוספות will now explain our case of גילוי מילתא למפרע (where the ביטול is not effective): **כגון דהוה רהיט בתר שליח לבטוליה – For instance** the בעל **was chasing after the שליח** with the intention of being **מבטל** the גט **וסבר שליח דהא דרהיט בתריה דבעי למימר אשור הב לה כדאמר לקמן (שם) – And the שליח thought that** perhaps the reason the בעל **is chasing him for** the בעל **wants to tell** and encourage the שליח ‘**indeed give her** the גט**’**³ **as** the גמרא **states later on** that the husband’s chasing after the שליח may be interpreted to mean that he is urging the שליח to give the גט – **וכי מבטל ליה אחר שבא לידה לפי שסבור שעדיין הוא ביד השליח – And when he** subsequently **is** actually **מבטל** the גט (in the presence of the שליח or the אשה) **after it is in her possession for he** mistakenly **assumed that it is still in the possession of the שליח** therefore he was מבטל the גט **איגלאי מילתא למפרע דלבטולי הוה רהיט – it was retroactively revealed that he was chasing** the שליח with the intention of **being מבטל** the גט. Seemingly it should be a proper ביטול (especially according to רבא who maintains גילוי דעתא בגיטא מילתא היא), nevertheless – **קא משמע לן מתניתין דלאו כלום הוא – The תנא of the משנה** **teaches us that** this ביטול **is worthless.** There is no ביטול and the גט she received is a proper גט. תוספות goes on to explain why indeed do we not say איגלאי מילתא למפרע⁴ **וטעמא – And the reason** for this distinction between the case of רבא where the גילוי דעת was known before the גט reached her, and the case of the משנה, where the גילוי דעת was known retroactively after the גט reached her; is – **משום דבאותה שעה שהוא רץ לא נודע דעתו לא לשליח ולא לאשה ולא לבית דין – because at the time that** the בעל **was running** after the שליח **the intention** of the בעל to be מבטל the גט **was not known neither to the שליח, nor to the wife, and nor to בי"ד.** At the time the ביטול can take effect (before it came into her possession) none of them were positively aware of his intention to be מבטל the גט. One may be מבטל a גט only בפני השליח והאשה (and בפני בי"ד according to רבי בדיעבד). Therefore since at the time of the ביטול no one was aware of the ביטול (we are only becoming aware after the fact retroactively) – **והוו ליה דברים שבלב דאינן דברים – And that** knowledge **is considered ‘matters of the heart’ which are not** considered**** valid **statements⁵,** since at the time of ביטול they were not verbalized – **אף על פי שנאמן לומר כך היה בלבי – Even though he is believed to say this** is what **was in my heart** when I was chasing after the שליח**;** to be מבטל the גט. We are not questioning the veracity of his claim that he intended to be מבטל the ⁶גט; rather we do not accept his intended ביטול because at that time it was not known to us, and it is therefore considered דברים שבלב. תוספות questions the חסרון of דברים שבלב in our case. **ואף על גב דבעלמא גבי ההוא דזבין אדעתא למיסק לארץ ישראל (קידושין מט,ב) – and even though that elsewhere concerning the individual who sold** land **with the intention to ascend to א"י** with the monies of the sale. If he were to remain in חו"ל he would not have sold his property. The seller did not emigrate to א"י and wanted to annul the sale. The law is that since he did not verbalize that he is selling with the stipulation that the sale is conditional if he travels to א"י, therefore it is דברים שבלב and the sale is valid. In that case **בדין הוא דלא הוו דברים כיון דלא חשש לפרש רוצה הוא שיתקיים הדבר בכל ענין – it is justified that** his intention **is irrelevant since he was not concerned to specify** this stipulation, we assume that **he wants the** sale **to be valid in any event**, even if he will remain in חו"ל; otherwise he would have been specific. **אבל כאן עושה כל מה שיכול לעשות⁷ – However here,** why do we say that these דברים שבלב אינם דברים **he is doing whatever is possible** to be מבטל the גט. It should be a proper ביטול (especially according to רבא who maintains גילוי דעתא בגיטא מילתא היא). תוספות replies that indeed in the case of ביטול הגט it should not be considered דברים שבלב and the ביטול should have been a proper ביטול – **מכל מקום עשאום כדברים שבלב – Nevertheless** the רבנן **considered this as** if it were **דברים שבלב⁸.** The ביטול is not valid. תוספות questions this last statement: **ואין להקשות מי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גט ומדרבנן הוה גט – and one cannot ask** concerning what was said that really it is a ביטול but the רבנן nullified the ביטול and validated the גט; **can there be such a thing that מן התורה it is not a גט,** since it is a valid ביטול, the woman is an אשת איש מן התורה **and מדרבנן it is a גט!** How can the רבנן validate this גט when מדאורייתא it is not a גט and she is an אשת איש? תוספות replies: **דכיון שקצת דומה לדברים שבלב לא חשיבא עקירת דבר מן התורה – For since it is partially similar to דברים שבלב;** he did not actually verbalize the ביטול **it is not considered** as if the רבנן **are uprooting a תורה ruling⁹.** **ועדיפא מינה אמרינן בבטול שלא בבית דין בלא ידיעת שליח ואשה – We find an even greater** novelty concerning the power of the רבנן **when a ביטול** is performed **outside of בי"ד without the knowledge of** either **the שליח** or **the אשה – דמשמע פשט ההלכה דלא הוי בטול – The simple** understanding **of the הלכה is** that in such a case **it is not** a valid **בטול**; even though מן התורה it would seem that it should be a valid ביטול regardless if no one knew of it. The reason there is a requirement that someone know of the ביטול is to prevent the woman from remarrying. It is a גזירה מדרבנן. In תורה law however ביטול will always be valid (if it is verbalized). Nevertheless we do not ask how is it that מן התורה there is no גט because the ביטול is valid, and the רבנן validate the גט and nullify the ביטול. This seems to be an even greater חידוש than our case of דברים שבלב.¹⁰ תוספות reconsiders this last proof: **וצריך עיון כי שמא בטול שלא בבית דין אינו מועיל להקל אבל יועיל להחמיר – and this requires** additional **thoughtful** **inquiry for perhaps** when the רבנן say that **a בטול not in the presence of a בי"ד** and neither בפני שליח ואשה **is not effective,** that means **to be lenient** it is not a ביטול (we cannot say she is not a גרושה at all; she will be אסור בתרומה if she is an אשת כהן) **however** the ביטול **will be valid to be strict.** She will be considered a גרושה להחמיר (מדרבנן) but she will not be able to marry (since מן התורה it is a valid ביטול) unless she receives a new גט.**** Therefore there is no proof that the רבנן can nullify a ביטול and validate the גט. תוספות will now reconsider the concept of two types of דברים שבלב (where he could or could not have been verbal): **ועוד נראה לרבינו יצחק כי דברים שבלב אינם דברים – And it appears furthermore to the ר"י that** the rule of **דברים שבלב אינם דברים** applies – **אפילו היכא דקיימא לן שנאנס מלפרש – even in** a case **where we are certain that he was prevented** against his will **from being explicit**; nevertheless it is considered דברים שבלב and is אינם דברים. Here too by ביטול הגט even if he tried to do all he could, nevertheless it is considered דברים שבלב. There is no difference by דברים שבלב whether he could or could not have verbalized his intent. In all cases it is דברים שבלב אינם דברים. **כמו שרוצה להוכיח בפרק ב' דקדושין (דף נ,א) דדברים שבלב אינם דברים – as** the גמרא **attempted to prove in the second פרק of קידושין that דברים שבלב is not considered דברים** regardless whether his not saying was באונס or ברצון. The גמרא attempted to proves it from the דין – **וכופין¹¹ אותו עד שיאמר רוצה אני דגט ודכפרה¹² – that we force him until he says ‘I want’** both **by גט and by a קרבן.** This proves that דברים שבלב אינם דברים even if he is נאנס מלפרש; he is forcibly prevented from expressing his true will¹³. תוספות concludes that we should not surmise from this that we never take into consideration what the person’s intent is if he does not verbalize it. There is an exception to this rule. **ולא מהני דברים שבלב להיות דברים אלא היכא שבלא גילוי דעתו – and דברים שבלב are not considered דברים unless in a situation that** even **without his גילוי דעת** **יש לנו לדעת דעתו מעצמנו:** **We can assume his intention by ourselves.** If it is something which an average person’s intent is known, even if he did not verbalize it, it is not considered דברים שבלב; and we assume that his intent is what a ‘normal’ person intends to do. For instance when a person gifts all his properties to a stranger, and after his demise it became known that he had a son. We void the gift to the stranger, for we assume that had he known that he had a son he would not have gifted all his properties to a stranger. SUMMARY The דין of גילוי דעתא בגיטא מילתא היא (according to רבא) applies only when the גילוי דעת was known to us prior to the אשה receiving the גט. If we know (after the אשה received the גט) retroactively that the בעל intended to be מבטל the גט, it is considered דברים שבלב and there is no ביטול. It is possible to assume that דברים שבלב אינם דברים, only if the דברים שבלב could have been verbalized. If the דברים שבלב could not have been verbalized on account of an אונס, then they are valid דברים. In our case where he was נאנס מלפרש then it should not have considered דברים שבלב; nonetheless the רבנן consider it דברים שבלב, and validate the גט. This may be inferred from the דין that a ביטול without anyone’s knowledge is void מדרבנן, even if it was בפה. However this inference may be refuted if we were to assume that a ביטול שלא בפניו is still valid לחומרא but not לקולא. One may assume however that דברים שבלב are always אינם דברים even when נאנס מלפרש; as is indicated by the attempted proofs that דברים שבלב אינם דברים from גט וכפרה. In those instances it is certainly נאנס מלפרש and nevertheless we attempt to derive from them that דברים שבלב אינם דברים. The only exception to דברים שבלב אינם דברים will be in a situation where his intent is obviously known without him needing to make any indication. THINKING IT OVER 1. According to אביי who maintains גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא, how would he explain the הו"א of our גמרא that I would say איגלאי מילתא למפרע? 2. What would be the דין in a case where the בעל ran after the שליח and he caught up with the שליח before the גט was given to the אשה, and after verifying that the אשה did not receive the גט, the בעל said ברוך הטוב והמטיב? 3. How can we explain the two opposing opinions of תוספות whether דברים שבלב אינם דברים is only when לא חשש לפרש or even when נאנס מלפרש? footnotes: ¹ The גמרא relates a case of a person who sent a גט with a שליח. When the שליח came to the woman and informed her of his שליחות, she told him to return tomorrow. The שליח related this to the husband, who upon hearing this (that the שליח did not actually deliver the גט) said 'ברוך הטוב והמטיב'. There is a dispute between אביי ורבא if the גט is בטל. While אביי maintains the גט is not בטל since it only a גילוי דעתא, and not an explicit ביטול, רבא on the other hand maintains that גילוי דעתא בגיטא מילתא היא and that is sufficient to render it a proper ביטול. ² תוספות will explain later why it is not a valid ביטול if it becomes known to us after her receipt of the גט. ³ The שליח obviously understands that it is equally possible that the בעל is chasing him to be מבטל the גט. ⁴ We know now that the בעל intended to be מבטל the גט. The שליח certainly suspected it. What is lacking in the ביטול?! It would seem that the reason ביטול must be performed בפני השליח והאשה, is that she should not remarry if there was a ביטול. One would assume that the שליח in this case would certainly inform the woman that the בעל may have intended to be מבטל the גט. Why is there a problem that the definitive knowledge of the ביטול reached us retroactively? ⁵ It would seem that גילוי דעתא בגיטא מילתא היא is only when there was verbalization on part of the בעל before נתינת הגט; not when we infer it retroactively. Then it is considered דברים שבלב. ⁶ תוספות seems to be saying that the חסרון of דברים שבלב is not because we are not sure what his intentions are, but rather because intrinsically we cannot depend on דברים שבלב. ⁷ תוספות is arguing that the reason דברים שבלב אינם דברים is not simply because he did not say them; but rather from the fact that he did not verbalize the stipulation that proves that he really is not concerned about it sufficiently to void the contract, etc. That is why in the גמרא קידושין we consider it דברים שבלב. However here by the ביטול הגט we cannot infer from the lack of דיבור that he does not want to be מבטל the גט; on the contrary we know (retroactively) that he was pursuing every means possible to be מבטל the גט. In such a case the rule that דברים שבלב אינם דברים should not apply. Rather it should be a valid גילוי דעתא בגיטא (which according to רבא is מילתא היא). ⁸ Perhaps the רבנן were concerned that if we allowed this דברים שבלב, that would cause other types of דברים שבלב to be acceptable as well. ⁹ It is to be assumed that if one was מבטל the גט במחשבה without verbalizing it at all, and not doing any action which would indicate that he intends to be מבטל the גט, in such a case it would not be a ביטול even מן התורה. Therefore the רבנן are merely ignoring the indicating factors and are basing their ruling on the fact that the ביטול was not verbalized, which causes a ביטול to be voided מן התורה. ¹⁰ In the case of דברים שבלב it may be argued that מן התורה a ביטול בלב is no ביטול. Therefore even though he was מגלה דעת that he wants to be מבטל, nevertheless the חכמים (disregard the גילוי דעת, and) consider it as a regular דברים שבלב, where מן התורה it is no ביטול. However by ביטל שלא בפני השליח וכו', there מן התורה for sure it is a proper ביטול and the woman is not מגורשת, how are the רבנן validating this גט, nullifying the ביטול, and allowing an אשת איש מן התורה to remarry! This proves that the רבנן have this power to void a ביטול. ¹¹ The רש"ש amends the גירסא to מהא דכופין וכו'. ¹² A גט and a קרבן must be done willingly. Under certain circumstances a man must divorce his wife. Similarly a person must sometimes bring a קרבן. In either of these case, if the person refuses to write the גט or to bring the קרבן, בי"ד will pressure the person by all means available until the person verbalizes and says I agree to write the גט willingly or to bring the קרבן voluntarily. It is obvious that the person is really not willing to do either; he is agreeing only on account of the pressure. In his heart – דברים שבלב he refuses to go along with the coercion. Nevertheless we dismiss the דברים שבלב even though it is באונס and we only consider his verbalization of assent. ¹³ The גמרא there actually rejects this proof saying that a ישראל really wants to have a כפרה and to listen to the חכמים who tell him to divorce his wife. ###### Tosafot on Gittin 32a:11:1 [Tosafot on Gittin 32a:11:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Gittin/r/32a:11:1) והאמר רבה בר איבו א"ר ששת ואמרי לה רבה בר אבוה כו' - ול"ג רבה בר אבוה א"ר ששת דרבה בר אבוה היה רבו של רב נחמן ורב נחמן חבירו של רב ששת: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **והאמר רבה בר איבו אמר רב ששת ואמרי לה רבה בר אבוה כולי—But רבה בר איבו said in the name of רב ששת, and others say** that **רבה בר אבהו etc.** OVERVIEW It would seem that in some texts of the גמרות that תוספות had there was a גירסא which read: 'ואמרי לה רבה בר אבוה אמר רב ששת'. תוספות rejects this גירסא. ---------------- **ולא גרסינן רבה בר אבוה אמר רב ששת¹ – Our text should not read** that others said that this דין was said by **רבה בר אבוה in the name of רב ששת;** rather the text reads that others said that it was רבה בר אבוה himself who said this דין, and not necessarily רבה בר איבו in the name of רב ששת. תוספות explains why we cannot be גורס: רבה בר אבוה *אמר רב ששת*– **דרבה בר אבוה היה רבו של רב נחמן ורב נחמן חבירו של רב ששת – Because רבה בר אבוה was the רב of רב נחמן and רב נחמן was a colleague of רב ששת.** It is therefore highly unlikely that רבה בר אבוה would say over something in the name of רב ששת who was a colleague to sרבה בר אבוה' student. SUMMARY רבה בר אבוה was the רבי of רב נחמן. ר"נ and רב ששת were colleagues. Therefore it is highly improbable that רבה בר אבוה would say over something in the name of רב ששת who was his junior. THINKING IT OVER Could there have been some possible advantage in having the גירסא of 'ואמרי לה אמר רב בר אבוה אמר רב ששת'? footnotes: ¹ In מס' כריתות דף כד,א the text there reads: 'ואמרי לה א"ר אבוה אמר רב ששת'. See the הגהות הב"ח there. ###### Tosafot on Gittin 32a:11:2 [Tosafot on Gittin 32a:11:2](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Gittin/r/32a:11:2) מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה לא אמר כלום - תימה דבפרק בתרא דכריתות (דף כד.) גרסי' איפכא מבוטלת היא תיבטל אי אפשרי בה דבריו קיימים בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום. ואי אפשר למיגרס התם כדהכא דהתם פריך מינה אדריש לקיש דאמר הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה ורב ששת קאמר דאי אפשי בה דבריו קיימים מאי לאו דבריו קיימים והדרה למרה ומיהו לספרים דגרסי התם והכא אי אפשי בה בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים אתי שפיר והא דלא מקשה מאי אפשי בה כמו שמקשה אבטלה משום שפשוט לו דהאי דדבריו קיימים באי אפשי בה היינו משום דהוי לשון הפקר כדמתרץ בכריתות לריש לקיש ומיהו גירסא זו אינה ברוב ספרים ור"י אומר שיש ליישב כאן גירסא דכריתות ודייק דבטל מעיקרא משמע מדקתני בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום דאי ליבטל משמע להבא א"כ היו דבריו קיימין והוי הפקר וכל המחזיק בה זכה אבל השתא דמעיקרא משמע הרי הוא כאומר על כל מתנות שאדם נותן לחברו וזוכה בהן שאינן מתנות דכאן נמי זוכה בהו ולכך לא אמר כלום והאי דקאמר שתי לשונות משמע ולישנא דמהני בה קאמר לאו דמהני דבריו במתנות קאמר אלא דמהני היינו לשון הטוב לו דטוב לו שיתבטל הגט וטוב לו שלא יתבטל המתנה והא דמשמע בריש פ' האומנים (ב"מ דף עו:) דחשיב עילוי לבעל מה שממהר הגט לחול דאמרינן בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אומר הילך כמה שאמרה ואמר רב נחמן כיון שהגיע גט לידו מגורשת אלמא אעילויא דידיה סמיך התם ודאי שרוצה לגרשה חשוב ליה עילויא אבל כאן שמגלה דעתו שחפץ בביטולו היינו עילויא דידיה ורש"י פי' בכריתות (דף כד.) דגרסינן התם כמו בשמעתין ולא פריך מאי אפשי דלא אמר כלום דכי אמר ר"ל במתנת מטלטלין דכיון דאתו לידיה הוי אי אפשי לשון הפקר ומפקירם אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר איני חפץ שתהא המתנה קיימת אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים דלשעבר משמע ומודה שלא קיבלה לשם מתנה והודאת בעל דין כמאה עדים דמי מאי לאו דבריו קיימים והדרה למרה אלמא היכא דאהני דבריו הדרה למרה ומשני לא דבריו קיימים ולא הדרה למרה והוא הדין דהוה מצי לתרוצי דההיא דריש לקיש כיון שכבר זכה הוי הפקר אבל בההיא דרב ששת דמודה שלא זכה בה מעולם הוי דמרה דכי יהיב אינש אדעתא דמקבלי לה מיניה ואי לא לא הוה מתנה דהכי משני התם אקושיא אחריתי ומיהו השתא משני שפיר בלאו הכי ובתר הכי פריך מאומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום פריך שפיר משדה אמטלטלין דבשדה שהיא שלו איירי כדפי' בקונט' האומר לחברו שהוא שותף עמו דלא שייך למימר דעתו שלא תהא המתנה קיימת כמו בההיא דרב ששת ואי לשון אי אפשי הוי הפקר במטלטלים א"כ ידי מסולקת הימנה בשדה שלו הוי נמי הפקר שאי אפשר לומר שרוצה לומר בענין אחר ואמאי לא אמר כלום: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה לא אמר כלום—“It is מבוטל, it should be בטל, I do not want it”; nothing** meaningful **was said** OVERVIEW In מסכת כריתות¹ the גמרא quotes ריש לקיש who maintains that if a person received a gift and said אי אפשי בה the דין is that it is הפקר and whoever wants can acquire it. The גמרא there quotes the מימרא of רב ששת in contradiction to the opinion of ר"ל. However, the גמרא in כריתות quotes ר"ש in the opposite manner of how he is quoted here. In כריתות the גמרא quotes ר"ש as saying: 'מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה דבריו קיימים בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום'. The גמרא there continues to explain the contradiction between ר"ל and ר"ש by interpreting the phrase of ר"ש that 'אי אפשי בה דבריו קיימים' to mean that the gift reverts to the original owner, as opposed to ר"ל who maintains that it becomes הפקר. תוספות will offer three explanations to resolve this difficulty. ------------------- תוספות has a difficulty with the reading of our text: **תימה דבפרק בתרא דכריתות (דף כד,א) גרסינן איפכא – It is astounding! For in the last פרק of כריתות the text reads the opposite** of how it is read here. In כריתות the text reads: **מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה דבריו קיימים בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום-** If the recipient of the gift said **'מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה'** then **his words are substantiated** and the gift is בטל. However if he said **בטלה היא or אינה מתנה** then it is as if **he said nothing** and the מתנה is valid. This is the exact opposite of the way it is written here that 'מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה לא אמר כלום', but if he said 'בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין'. תוספות anticipates a possible solution and rejects it: **ואי אפשר למיגרס התם כדהכא – And it is impossible** to change **the text there** that it be **like the text here².** Perhaps there was a mistake in the text there, and really it should read as the text here reads. תוספות rejects this possibility: **דהתם פריך מינה אדריש לקיש – For there** in מס' כריתות the גמרא **asks from this** מימרא of רב ששת **on ר"ל.** תוספות now refers to the גמרא in כריתות **– דאמר הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה – Where** ר"ל **said: someone who gives a gift to his friend and the** recipient **said I have no desire for it**; the דין is **whoever** takes **it** **first, acquires it.** The article is הפקר until someone is קונה it. This statement of ר"ל contradicts the statement of this מימרא, where it says – **ורב ששת קאמר דאי אפשי בה דבריו קיימים מאי לאו דבריו קיימים והדרה למרה – And רב ששת states** that when the recipient says **אי אפשי בה his words are substantiated.** The גמרא continues; ‘**does not** the phrase **דבריו קיימים** mean; **and** the gift **reverts back to the** original **owner’.** This is in contradiction to ר"ל who states that when the recipient says אי אפשי בה, it does not revert to the original owner, but rather (the recipient acquires it and in turn) makes it הפקר. This concludes the quote from the גמרא. It seems quite clearly that the דין of אי אפשי בה according to רב ששת is that דבריו קיימים, exactly the opposite from the way it is read in our גמרא that אי אפשי בה לא אמר כלום.³ תוספות offers a possible answer: **ומיהו לספרים דגריס התם והכא אי אפשי בה בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים – However according to** some of **the texts there** (in כריתות) **and here where it reads** as follows: **אי אפשי בה** together with **בטלה היא אינה מתנה** in all these cases (including אי אפשי בה) **דבריו קיימים;⁴** according to this text – **אתי שפיר – It comes out fine.** Everything fits; here we pose the contradiction from the ברייתא where בטל היא is considered future tense, to the statement of ר"ש that by בטלה היא we say דברים קיימים indicating that it is past tense; and in כריתות we ask on ר"ל from אי אפשי בה which (according to this גירסא) is דבריו קיימים and הדרה למרה. תוספות asks a question on this גירסא of the מימרא of רב ששת. It now reads that אי אפשי בה דבריו קיימים which indicates that it is a לשון עבר and in the ברייתא of ביטול הגט it states that אי אפשי בה דבריו קיימים which indicates that it is a לשון עתיד. **והא דלא מקשה מאי אפשי בה כמו שמקשה אבטילה⁵ – And the reason** the גמרא **did not** pose the **contradiction of אי אפשי בה just as** the גמרא**** poses the **contradiction of בטלה –** תוספות answers: **משום שפשוט לו דהאי דדבריו קיימים באי אפשי בה היינו משום דהוי לשון הפקר – for** the**** גמרא **was certain** that the reason **דבריו קיימים** when he said **אי אפשי בה, is since** אי אפשי is an **expression of הפקר,** but not because אי אפשי means לשעבר and דבריו קיימים means that it reverts to the original owner – **כדמתרץ בכריתות לריש לקיש – As the** גמרא **answers in** מסכת **כריתות according to ר"ל.** The גמרא there concludes that there is no contradiction between ר"ל and ר"ש; when רב ששת said that אי אפשי בה דבריו קיימים it did not mean that it reverts to the original owner, but rather that it becomes הפקר for the recipient was קונה the מתנה and was מפקיר it by saying אי אפשי בה. Our גמרא here assumes that initially; the reason that אי אפשי בה by מתנה, we say דבריו קיימים is not because אי אפשי is a לשון עבר, but rather it is a לשון הפקר לעתיד⁶.⁷ תוספות however is not satisfied with this explanation: **מיהו גירסא זו אינה ברוב ספרים – However we do not** find **this text in most גמרות.** Rather the case of אי אפשי בה is placed together with מבוטלת היא תיבטל where in גיטין we say לא אמר כלום; and in מסכת כריתות it says just the opposite that in these three cases דבריו קיימים. תוספות offers a different explanation: **ורבינו יצחק אומר שיש ליישב כאן גירסא דכריתות – And the ר"י says we can correctly insert here** in מס' גיטין, **the text of** מס' **כריתות**. Our text can read as their text does; namely that בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום. Seemingly if we are גורס בטלה היא לא אמר כלום how do we infer that בטלה is a לשון עבר? The understanding until now was that the מתנה can be בטל only if בטל הוא is a לשון עבר, for then he is stating that he never accepted the מתנה. If בטל הוא is a לשון עתיד, then it is meaningless for once he received the מתנה he cannot nullify it. However the ר"י is גורס here that בטלה היא לא אמר כלום and nonetheless the גמרא infers from this that בטל is a לשון עבר. This contradicts our previous assumption. תוספות will now explain that if we are גורס בטלה היא לא אמר כלום that proves that בטל הוא is a לשון עבר. **ודייק דבטל מעיקרא משמע מדקתני בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום – And t**he גמרא **infers that** the term **בטל means that it is initially** בטל; and not that it should be בטל, **since it was taught** that if the recipient said **בטלה היא or אינה מתנה it is meaningless,** and the recipient owns the מתנה, that proves that בטלה היא is a לשון מעיקרא – **דאי ליבטל משמע להבא אם כן היו דבריו קיימין והוי הפקר וכל המחזיק בה זכה – For if** the term בטלה היא **indicates the future** tense, **that** the מתנה **should be בטל, then his words should be enacted and** the מתנה **should be ⁸הפקר and whoever seizes it acquires it⁹ – אבל השתא דמעיקרא משמע הרי הוא כאומר על כל מתנות – However, now that we say** that the term בטלה היא **means that initially** the gift is בטל it is understood why לא אמר כלום, for **it is as if one said concerning any gift – שאדם נותן לחברו וזוכה בהן שאינן מתנות – Which a person gives to his friend and** the recipient **acquires them,** and one would remark **that they are not gifts;** it would be a meaningless statement¹⁰ **דכאן נמי זוכה¹¹ בהו ולכך לא אמר כלום – For here too** where he himself is the recipient, **he acquire(s)[d]** the gift, **and therefore** his saying בטלה היא **is a meaningless statement¹².** Once a person acquires a gift he cannot void the gift. תוספות anticipates a question on the פשט of the ר"י: **והאי דקאמר שתי לשונות משמע ולישנא דמהני בה קאמר – And** concerning **this** what the גמרא **says** that the term בטל(ה) **can have two interpretations;** past and future **and** the person intends to **say** the **expression** **that is effective – לא דמהני דבריו במתנות קאמר – We do not mean** that **his words are effective** to be מבטל the **מתנות;** for on the contrary we are saying that בטלה היא by מתנה is לא אמר כלום; how can we say that he is saying לישנא דמהני בה קאמר?! **אלא דמהני היינו לשון הטוב לו דטוב לו שיתבטל הגט וטוב לו שלא יתבטל המתנה – Rather** with the expression לישנא **דמהני** בה קאמר we mean to say, **the expression that is beneficial for him;** not that is effective; **for it is beneficial for him that the גט should be בטל and it is beneficial for him that the מתנה should not be בטל**, but rather that it should belong to him. תוספות has a question on this last assumption that לישנא דמהני does not mean the לשון that will be effective, but rather לישנא דמהני means the לשון that is beneficial for him. Therefore concerning גיטין since we maintain that בטל הוא is a valid ביטול and the גט is nullified, we may infer from this that it is beneficial for the husband that she not be divorced. **והא דמשמע בריש פרק האומנים (בבא מציעא דף עו,ב) – And that what** the גמרא **seems** **to imply in the beginning of פרק האומנים – דחשיב עילוי לבעל מה שממהר הגט לחול – That it is considered beneficial to the husband that the גט become effective faster** rather than it being postponed. This is in contradiction to our understanding that it is beneficial for the husband that there be no גט (and certainly not that it should be effective sooner) – תוספות will now show how from the גמרא in האומנים we infer that it is beneficial to the husband that the גט become effective faster. **דאמרינן בשלמא אי איתמר איפכא – For** the גמרא there **says** the proof **would be justified¹³ if it was taught in the reverse;** namely – **התקבל לי גיטי¹⁴ ואשתך אמרה הבא לי גיטי¹⁵ והוא אומר הילך כמה שאמרה –** A woman said to a שליח **receive my גט;** The שליח however told the בעל, ‘**your wife said ‘bring me my גט’’, and the husband said** after hearing the sשליח' statement: ‘**take it the way she said’.** If this would have been the case, and concerning this case – **ואמר רב נחמן כיון שהגיע גט לידו מגורשת אלמא אעיולא דידיה סמיך¹⁶ – ר"נ would have said as soon as the גט reached** the sשליח' **hand she is מגורשת then we would be able to prove** from sר"נ' statement that **that he relies on that which is beneficial for him.¹⁷** We see from that גמרא that it is beneficial for the husband that the wife be divorced. This contradicts our explanation here that it is beneficial for the husband that the גט be voided. תוספות answers: **התם ודאי שרוצה לגרשה חשיב ליה עיולא – There** in ב"מ **where he wants to divorce her,** it is **certainly considered beneficial** for the husband that she become divorced immediately – **אבל כאן שמגלה דעתו שחפץ בביטולו היינו עיולא דידיה**¹⁸ **–** **However, here** in our גמרא **where his intention is known that** the husband **desires the nullification** of the גט, **his benefit is** that the ביטול take effect. תוספות will now offer sרש"י' resolution of this apparent contradiction: **ורש"י פירש בכריתות (דף כד,א) דגרסינן התם כמו בשמעתין – And רש"י explained in** מסכת **כריתות that the text there** in כריתות **reads as the text here** in גיטין; that 'אי אפשי בה לא אמר כלום' and nevertheless there is a contradiction to what ריש לקיש said that אי אפשי בה כל הקודם בה זכה from what רב ששת said בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים. Seemingly the גמרא should have contradicted ר"ל from what ר"ש said concerning אי אפשי בה that לא אמר כלום. However the גמרא there clearly contradicts ר"ל from the statement דבריו קיימים, which ר"ש said (there as well as here) concerning בטלה היא אינה מתנה. תוספות quotes רש"י there: **ולא פריך מאי אפשי בה דלא אמר כלום – The** גמרא **does not contradict** ר"ל **from** the statement of ר"ש that **אי אפשי בה is meaningless.** This seemingly is in contradiction to ר"ל who says it is not meaningless but rather if he said אי אפשי בה it becomes הפקר. The reason the גמרא does not feel that it is a contradiction is – **דכי אמר ריש לקיש במתנת מטלטלין – For when did ר"ל say** that by אי אפשי בה it is הפקר, only **when it was a gift of movable** items, not real estate – **דכיון דאתו לידיה הוי אי אפשי לשון הפקר ומפקירם – For since it came into** the recipient’s **possession;** that is the method whereby מטלטלין are gifted, **therefore** the term **אי אפשי is an expression of הפקר** and the recipient **makes** the gift of מטלטלין, which he acquired, ¹⁹**הפקר.** **אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר איני חפץ שתהא המתנה קיימת – However,** by the case of רב ששת it was a gift of קרקע, it was never in the possession of the recipient, he merely received a שטר מתנה. Therefore when he said אי אפשי בה **he did not** intend **to be מפקיר the field**; **rather he says I do not wish that this gift be valid.** He is declining the שטר מתנה which was given to him. This proclamation has no validity. He cannot nullify a שטר מתנה that he accepted by saying אי אפשי בה, since אי אפשי בה is in the future tense. Therefore there is no contradiction between the opinion of ר"ל concerning אי אפשי בה by מטלטלין (that it is הפקר) and the opinion of ר"ש concerning אי אפשי בה by קרקע (that לא אמר כלום). They both agree that it is in the future tense. רש"י explains what is the contradiction between ר"ל and ר"ש. **אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים דלשעבר משמע – Rather** the **contradiction** between ר"ל and ר"ש **is from the end** of sר"ש' statement, **that he taught** if the recipient said **בטלה היא or אינה מתנה his declaration is accepted**;**** meaning (assumedly) that the gift reverts back to the giver. The reason it reverts back to the giver is because the phrase בטלה היא וכו' **is to be understood in the past tense;** meaning – **ומודה שלא קיבלה לשם מתנה והודאת בעל דין כמאה עדים דמי – That** the recipient **admits that he never accepted** the שטר מתנה (and its implied field) **as a gift, and the admission of a litigant is** as valid **as** the testimony **of a hundred witnesses**. The גמרא there in כריתות continues: **מאי לאו דבריו קיימים והדרה למרה אלמא היכא דאהני דבריו הדרה למרה – Does not the** term **דבריו קיימים** mean that the gift **reverts to the** original **owner; we surmise** from the דין of ר"ש **that wherever his statement** (of dissatisfaction with the gift) **is valid, the gift reverts to the owner;** why then does ר"ל say that by אי אפשי בה it becomes הפקר?! It should also revert to the original owner even by מטלטלין²⁰. **ומשני לא דבריו קיימים ולא הדרה למרה – And** the גמרא there answers: **No,** the meaning of **דבריו קיימים** is that**** the מתנה becomes הפקר as ר"ל maintains²¹. **It does not revert to the owner.** There is no contradiction. This is the explanation of the סוגיא in כריתות according to רש"י. תוספות continues quoting רש"י in כריתות, where רש"י anticipates a question on his interpretation: **והוא הדין דהוי מצי לתרוצי דההיא דריש לקיש כיון שכבר זכה הוי הפקר – And he could just as well have resolved** this apparent contradiction between ר"ל (who said אי אפשי בה is הפקר) and ר"ש (who seemingly said that בטלה היא הדרה למרה) by distinguishing between them **that by** the case **of ר"ל since he already acquired** the gift; it was physically in his possession **therefore it can become הפקר** since the recipient already acquired full ownership – **אבל בההוא דרב ששת דמודה שלא זכה בה מעולם הוי דמרה – However by the** case **of ר"ש** when he said בטלה היא; meaning **that he admits that he never** willingly **acquired the gift** then **it belongs to the** original owner and it does not become הפקר – **דכי יהיב איניש אדעתא דמקבלי לה מינה ואי לא לא הוי מתנה – For when a person grants** a gift **it is with** the express **intent that it be accepted** by the intended recipient **and if** the intended recipient is **not** accepting the gift **there is no gift** at all; it is as if it was never gifted and remains in the possession of the original owner²². This distinction would have been sufficient to resolve the contradiction and it was not necessary to change the meaning of דבריו קיימים from הדרה למרה to becoming הפקר. רש"י continues and brings support that this distinction is valid: **דהכי משני התם אקושיא אחרינא – For this is what** the גמרא **answers there on a different question;** that a person grants a gift with the intent that the recipient keep it. Otherwise it is not a gift and reverts back to the original owner. **ומיהו השתא משני שפיר בלאו הכי – However, for now this answer is valid regardless.** We can accept the answer that דבריו קיימים means that it is הפקר. תוספות anticipates a difficulty on פירש"י based on the סוגיא in כריתות: **ובתר הכי פריך מאומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקות הימנו – And afterwards** the גמרא **asks a question** on ר"ל who says that אי אפשי בה makes the object הפקר **from** a case where **one said to his friend I have no claims on this field and my hands are removed from it**; meaning I have no interest in the field; the ruling is – **לא אמר כלום – It is a meaningless statement;** it is not considered as an admission of any sorts that he relinquished this field. We see that the statements of דו"ד אין לי בה or ידי מסולקות הימנה do not make the property הפקר why should אי אפשי בה make it הפקר. This is the question on ר"ל. However according to רש"י it is not understood. רש"י maintained that we cannot compare מטלטלין where it is in his physical possession to קרקע. Here we see that the גמרא compares the two and points out the contradiction between them. תוספות responds: There – **פריך שפיר משדה אמטלטלין דבשדה שהוא שלו איירי²³ כדפירש בקונטרס –** **It is a proper contradiction** even though it is **from a field to מטלטלין, for** there **we are discussing a field which** originally **belonged to him; as רש"י explained** there, that the case in question was where– **האומר לחברו שהוא שותף עמו – The one who said to his friend** דין ודברים אין לי על שדה זו, **was a partner with him in the field.** The speaker was the (partial) owner of the field, therefore – **דלא שייך למימר דעתו שלא תהא המתנה קיימת כמו בההיא דרב ששת – It is not fitting to say that his intent** when saying דין ודברים וכו' was **that the gift should not be effective like** we say **in the case of ר"ש,** where he is now first receiving the land as a gift. There it makes sense to say that אי אפשי בה means that he does not want the מתנה to be effective. In the case of דין ודברים וכו', however, it was his field all along therefore דין ודברים וכו' cannot imply that he does not want the gift, for there is no gift at all. תוספות continues to explain the question on ריש לקיש: **ואי לשון אי אפשי הוי הפקר במטלטלין אם כן ידי מסולקת הימנו – And if the phrase 'אי אפשי' makes the מטלטלין, הפקר it should follow** that the phrase '**ידי מסולקת הימנו' – בשדה שלו הוי נמי הפקר שאי אפשר לומר שרוצה לומר בענין אחר – If it was his field it should also be הפקר,** **for it is impossible to say that he had any other intention**, when he said דין ודברים וכו' or ידי מסולקת הימנו, and we should not say 'לא אמר כלום' as the ברייתא actually says This is the question the גמרא asks that according to ר"ל – **ואמאי לא אמר כלום:** **So why** does the ברייתא say **that his statement** of אין לי דין ודברים וכו' **is meaningless!²⁴** SUMMARY תוספות offers three solution to resolve the contradicting גירסאות here and in מסכת כריתות concerning the מימרא of רב ששת. A. According to the 'ספרים דגרסי' both texts read as follows: 'מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אי אפשי בה בטלה היא אין מתנה דבריו קיימין'. In כריתות we assumed that דבריו קיימין means הדרה למרה therefore this contradicts ר"ל who maintains that אי אפשי בה makes it הפקר. This is resolved by stating that דבריו קיימין means that it is הפקר. However this is only in regards to אי אפשי בה, however concerning בטלה היא אינה מתנה, there it cannot mean הפקר; rather it means הדרה למרה. In גיטין we assume this conclusion of the גמרא in כריתות. Therefore we have a contradiction from the ברייתא which states that by בטל הוא the גט is בטל meaning that it is a לשון עתיד however by מתנה by בטלה היא דבריו קיימים והדרה למרה because it is a לשון עבר. There is no contradiction between אי אפשי of the ברייתא which is a לשון עתיד and אי אפשי by מתנה, because we already assume what was said in כריתות that דבריו קיימין concerning אי אפשי means that it is הפקר. B. שיטת הר"י that we are גורס in both places as we have it there in כריתות: 'מתנה זו מבוטלת תיבטל אי אפשי בה דבריו קיימין בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום'. The contradiction in כריתות between ר"ל who maintains אי אפשי בה is הפקר and רב ששת who maintains דבריו קיימין is based on the assumption that דבריו קיימין means הדרה למרה and not הפקר (as explained in the ספרים דגרסי). The גמרא subsequently changes that דבריו קיימין means הוי הפקר like ר"ל. In גיטין the contradiction is from the ברייתא that indicates בטל הוא is a לשון עתיד, to רב ששת who states that בטלה היא לא אמר כלום. If בטלה היא is a לשון עתיד it should become הפקר. (לישני דמהני בה means what is beneficial for him [receiving the gift], not what is effective [ביטול המתנה].) C. שיטת רש"י that we are גורס in both places as we have it here in גיטין: 'מתנה זו מבוטלת תיבטל אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין'. The contradiction in גיטין is from בטל הוא in the ברייתא which is a לשון עבר to בטלה היא by מתנה which is a לשון עבר. The contradiction in כריתות is between ר"ל who maintains that אי אפשי בה הוי הפקר, and ר"ש who maintains בטלה היא דבריו קיימין והדרה למרה. According to ר"ל by בטלה היא it should also be הפקר. There is no contradiction between the אי אפשי בה of רב ששת where we say לא אמר כלום and ר"ל who says that it is הפקר, because ר"ל is discussing מטלטלין and ר"ש is discussing קרקע. THINKING IT OVER 1. The term דבריו קיימים can be understood to mean that it reverts back to the owner, or that it becomes הפקר. Why did תוספות choose here²⁵ the interpretation that דבריו קיימים means that it is הפקר? 2. How does תוספות compare the case of הנותן מתנה לחברו and a third party said that they are not מתנות to the case where the recipient himself says that it is not a מתנה? ²⁶ In the former, it is obviously a meaningless statement since the speaker has no ability to accept or reject the מתנה; whereas in the latter the recipient can reject the מתנה? 3. If בטלה היא דבריו קיימין means that it is הפקר,²⁷ what is the contradiction in our גמרא from the ברייתא to רב ששת concerning בטלה היא? Seemingly both agree that it is a לשון עתיד!²⁸ 4. Why is the question on ר"ל (who maintains that אי אפשי בה הוי הפקר) from בטלה היא דבריו קיימים more valid than the question from אי אפשי בה לא אמר כלום? It would seem that the distinction which רש"י makes²⁹ between the cases of בטלה היא and אי אפשי בה (in וה"ה דהוי מצי לתרוצי) is at least as valid as the distinction between מטלטלין and קרקע³⁰ (especially since רש"י incorporates in both distinctions the idea that in the case of ר"ל he already acquired the gift). **רש"י** **ר"י** **ספרים דגרסי** **הגירסאות** < מתנה זו מבוטלת תיבטל אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין מתנה זו מבוטלת תיבטל אי אפשי בה דבריו קיימין בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אי אפשי בה בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין כאן ובכריתות לפי הברייתא הוי בטל הוא לשון עתיד ולפי ר"ש הוי לשון עבר (כפי' רש"י כאן) מאחר דבטל הוא הוי לשון עתיד א"כ היה צ"ל במתנה הפקר לפי הברייתא הוי בטל הוא לשון עתיד ולפי ר"ש הוי לשון עבר (כפי' רש"י) הסתירה בגיטין מהברייתא שקתני בטל הוא דבריו קיימין לישנא דמועיל קאמר לשון הטוב לו קאמר לישנא דמועיל קאמר ישוב הסתירה בגיטין לפי ר"ל הי צ"ל בטלה היא ג"כ הפקר ומדוע הדרה למרה –דבריו קיימין. אי אפשי בה דבריו קיימין פי' הדרה למרה ולפי ר"ל הוי הפקר אי אפשי בה דבריו קיימין פי' הדרה למרה ולפי ר"ל הוי הפקר (כמו לר"י) הסתירה בכריתות מר"ל דסובר אי אפשי בה הוי הפקר דבריו קיימין פי' דהוי הפקר דבריו קיימין פי' דהוי הפקר דבריו קיימין פי' דהוי הפקר ישוב הסתירה בכריתות מדוע לא מקשי בכריתות על ר"ל מהא דאמר ר"ש אי אפשי בה לא אמר כלום מה הפי' במס' גיטין לישנא דמהני בה קאמר מאחר שאומרים שאין המתנה בטלה מדוע בגיטין לא מקשי הסתירה מאי אפשי בה דבריו קיימין לשון עבר קושיות דר"ל איירי במטלטלין ור"ש בקרקע הלשון שטוב לו לקבל המתנה דבריו קיימין פי' דהוי הפקר – לשון עתיד תירוצים footnotes: ¹ כריתות כד,א. ² תוספות did not entertain that perhaps the text here is incorrect. Here we have a contradiction between the ברייתא that states בטל הוא דבריו קיימין, which indicates that בטל לישנא דליבטיל משמע and the מימרא which states בטלה היא דבריו קיימין which indicates that בטל מעיקרא משמע. We (seemingly) cannot change the גירסא of the מימרא here and still have the סתירה. (See however later in this תוספות.) ³ We cannot be גורס there like here, that אי אפשי בה לא אמר כלום; for the גמרא there clearly states there that the question is based on the fact that רב ששת said דבריו קיימין (by אי אפשי בה) which means הדרה למרה, and not that it becomes הפקר like ר"ל states. Since by the phrase אי אפשי בה there in כריתות, we say דבריו קיימין, it follows suit that the phrases מבוטלת היא תיבטל which are joined (here and there) with אי אפשי בה it is also דבריו קיימין. The opposite of how it is written here in גיטין. ⁴ This גירסא moves אי אפשי בה from being the last case of the phrase where לא אמר כלום and instead it is inserted as the first case of the phrase דברים קיימים ⁵ In the ברייתא it says בטל הוא דבריו קיימים since it is a לשון עתיד and רב ששת says by מתנה that בטלה היא דבריו קיימים that it is a לשון עבר. The same question applies to אי אפשי בה, in the ברייתא it is a proper ביטול - (לשון עתיד), and ר"ש says that דבריו קיימין meaning that it is no מתנה - לשון עבר).) ⁶ According to this גירסא of: אי אפשי בה בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין, there is a difference, as to what דבריו קיימים means, between אי אפשי בה (that the מתנה becomes הפקר) and בטלה היא אינה מתנה (where it reverts to the original owner). ⁷ There is no contradiction between the ברייתא and ר"ש concerning אי אפשי בה. The ברייתא, which states that by גיטין saying אי אפשי בה דבריו קיימים because it is לשון עתיד, is the same as ר"ש saying אי אפשי בה במתנה דבריו קיימים since it is a לשון הפקר לעתיד. The only contradiction is from בטל הוא by גט to בטלה היא by מתנה, because בטלה היא במתנה is not a לשון הפקר. It can only be דבריו קיימים if it is a לשון עבר, meaning that he never intended to receive the מתנה. ⁸ תוספות now disputes his previous assumption that the terms בטלה היא or אינה מתנה cannot effect a הפקר. תוספות asserts in this interpretation that if בטלה היא would be a לשון עתיד the מתנה would indeed become הפקר. The fact that לא אמר כלום indicates that it is a לשון עבר therefore it surely cannot effect a הפקר. ⁹ See ‘Thinking it over’ # 1. ¹⁰ See ‘Thinking it over’ # 2. ¹¹ In תוספות הרא"ש the גירסא is 'זכה'. ¹² תוספות disputes sרש"י' interpretation (as well as תוספות original assumption) that if בטלה היא is a לשון דמעיקרא (לשעבר) there would be no מתנה; it would be considered that he admitted that he never accepted it. ¹³ The גמרא there (and in גיטין דף סב,ב) is attempting to derive from a statement of רב נחמן whether a person speaking to someone’s agent completely trusts the words of an agent, or he is suspicious that the agent may have altered the original charge of the principal, which may be detrimental to this person’s own interest. ¹⁴ This means, be a שליח לקבלה that as soon as the בעל gives you the גט, I will be divorced. ¹⁵ This means that she did not appoint me as a שליח לקבלה but only a שליח להולכה and the woman will be divorced only when she herself receives the גט. ¹⁶ The actual text in the גמרא there reads 'אלמא דאדיבורא דידה סמיך'. See נחלת משה. ¹⁷ The fact the husband said ‘take it the way she said’, indicates that he suspects that she may have made him a שליח לקבלה. The fact that she is מגורשת immediately, tells us that the intent of the בעל is that if she indeed made him a שליח לקבלה, then that is what the בעל wants – it is עיולא דידיה, for his benefit that she becomes divorced immediately. ¹⁸ However by מתנה even if he is stating that he is מבטל the מתנה, nevertheless we assume that it is beneficial for him to receive it. This is also indicated by the fact that he used the expression בטלה היא, which can be interpreted למפרע which cannot nullify the מתנה. ¹⁹ See רשב"א that by מטלטלין we cannot say that אי אפשי means that he is refusing the gift, for then he should merely return the item. This obviously cannot apply to a field. See ‘Thinking it over # 4. ²⁰ We cannot answer that one may not compare מטלטלין and קרקע, as we said concerning the contradiction between the two אי אפשי בה. There אי אפשי בה was לא אמר כלום because it is קרקע and he is not being מפקיר the קרקע. Here by בטלה היא however it is דבריו קיימין (even though it is קרקע), why should אי אפשי בה be different. ²¹ See פני יהושע who explains that the reason בטל הוא דבריו קיימים and it is הפקר is not because בטל הוא is a לשון עתיד. Rather it is הפקר since the original owner by his act of gifting removed himself from having any interest in the gift. The intended recipient, by saying בטל הוא which is a לשון עבר, claims that he never accepted the gift, therefore it is הפקר. See מהרש"א (הארוך). See ‘Thinking it over’ # 3. ²² See ‘Thinking it over # 4. ²³ It was not a field that he is receiving now as a gift, but rather a field that he is presently the owner ²⁴ The גמרא there answers That the phrases דין ודברים כו' ידי מסולקת does not mean that he is relinquishing his ownership of the field but rather he is relinquishing his arguments or claims to the field, as opposed to אי אפשי בה, where it he clearly states he does not want the field itself, עיי"ש. ²⁵ See footnote # 9. See מהרש"א. ²⁶ See footnote # 10. ²⁷ See footnote # 21. ²⁸ See מהרש"א (הארוך). ²⁹ See footnote # 22. ³⁰ See footnote # 19.