## Tosafot on Ketubot Daf 10a ###### Tosafot on Ketubot 10a:1:1 [Tosafot on Ketubot 10a:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Ketubot/r/10a:1:1) אמר רב נחמן אמר שמואל חכמים תיקנו כו' - משמע דכתובה דרבנן וכן בהאשה רבה (יבמות פט. ושם) גבי אין לה כתובה קאמר מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כו' אלמא סתמא דהש"ס סבר דכתובה דרבנן וקשה דנהגו לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ואור"ת דסמכינן ארשב"ג דמתני' דפרק בתרא (דף קי:) דמייתי לה נמי בסמוך דאמר נותן לה ממעות קפוטקיא דקסבר כתובה דאורייתא וקי"ל כרשב"ג במשנתנו ועוד אור"י דלא קיימא לן כר"נ דאשכחנא רב אשי דהוא בתראה דפליג עליה כדמתרץ לקמן ברייתא (כתובות דף יב.) תני כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים אלמא דחייש לשמא משקר ולא אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכן פי' רבינו יצחק בן רבינו מאיר דרב אשי פליג אדרב נחמן והא דאמרינן בהאשה רבה (יבמות פט. ושם) מ"ט תקינו רבנן כתובה ה"פ מ"ט תקינו רבנן כתובה היכא דתקינו כגון באלמנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ה"נ תקינו שלא יהא לה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **אמר רב נחמן אמר שמואל חכמים תיקנו כולי — רב נחמן said in the name of שמואל; the sages instituted, etc.** OVERVIEW ר״נ said in the name of שמואל that the חכמים instituted a כתובה of מאתיים for a בתולה and a כתובה of מנה for an אלמנה, etc. תוספות discusses the inference from this statement which seemingly indicates that the obligation to give כתובה payments is only מדרבנן and not מן התורה, where there are indications elsewhere that כתובה is מדאורייתא. ---------------------– משמע¹ דכתובה דרבנן וכן בהאשה רבה (יבמות פט,א ושם) גבי אין לה כתובה קאמר² – It seems (**from the statement of ר״נ אמר שמואל that חכמים תקנו וכו׳ לבתולה מאתיים כו׳)** that **the obligation for a husband to give** a כתובה is מדרבנן, and similarly in **פרק** האשה רבה regarding **the ruling of the משנה** that she does not receive **her** כתובה, **the גמרא there** comments – מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה³ כולי⁴ – ‘What is the reason the רבנן instituted a כתובה **payment** for **a woman,** in order that it should not be easy in the eyes **of the husband** to divorce her, etc.’; it is again apparent from the statement מ״ט תקינו לה בנן כתובה that the חיוב כתובה is מדרבנן. אלמא סתמא דהש״ס סבר דכתובה דרבנן – It is evident that the general**** consensus**** of the גמרא is that כתובה is a רבנן **obligation.** תוספות asks: וקשה דנהגו לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא – And there is a difficulty; for it is customary to write in the כתובה **document that he is obligating to pay her (if he predeceases her or divorces her) ‘**two hundred זוזים which you deserve מדאורייתא’; indicating that כתובה is מדאורייתא! תוספות answers: ואומר רבינו תם דסמכינן⁵ ארבן שמעון בן גמליאל דמתניתין דפרק בתרא⁶ (דף קי,ב) – And the ר״ת says that we depend on רשב״ג **cited** in a משנה in the last פרק – דמייתי לה נמי בסמוך דאמר נותן לה ממעות קפוטקיא⁷ דקסבר כתובה דאורייתא – Which is also mentioned shortly, who states, ‘he pays her with money of קפוטקיא’ because **רשב״ג** maintains כתובה דאורייתא – וקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל במשנתנו⁸ – And we have an established rule **that we follow the rulings of** רשב״ג **where his opinion is mentioned** in a משנה. תוספות offers an alternate explanation: ועוד אומר רבינו יצחק דלא קיימא לן כרב נחמן⁹ – And furthermore says the ר״י; that we do not follow **the ruling** of ר״נ **אמר שמואל (who states that כתובה is a תקנת חכמים) -** דאשכחנא רב אשי דהוא בתראה¹⁰ דפליג עליה כדמתרץ לקמן ברייתא¹¹ (that he did not hide the דם בתולים) cannot have טענת בתולים, not whoever *did not check* (עיי״ש ברש״י ד״ה כל), (דף יב,א) – For we find רב אשי, who is a later **אמורא,** argues with **ר״נ,** as he reinterprets the ברייתא later that – תני כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים – It should read ‘whoever was not checked cannot claim טענת בתולים’ – אלמא דחייש לשמא משקר ולא אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה¹² – It is evident that he is concerned that perhaps **the husband** is lying **with his טענת בתולים,** and we do not say **as ר״נ does that there is a** חזקה **that** אין אדם טורח בסעודה ומפסידה.¹³ וכן פירש רבינו יצחק בן רבינו מאיר דרב אשי פליג אדרב נחמן¹⁴ – And the ריב״ם also explained **it in this manner** that ר״א argues with ר״נ. תוספות resolves the remaining question: והא דאמרינן בהאשה רבה (יבמות פט,א ושם) מאי טעמא תקינו רבנן כתובה – And that which **the גמרא** states in **פרק** האשה רבה, ‘why did the רבנן institute a כתובה; indicating that כתובה דרבנן – הכי פירושו מאי טעמא תקינו רבנן כתובה היכא דתקינו – This is the explanation **of that גמרא;** why did the רבנן institute a כתובה in **those cases** where **the רבנן** did institute a כתובה – כגון באלמנה¹⁵ שלא תהא קלה בעיניו להוציאה – For instance by an אלמנה; **the reason was in order** שלא תהא קלה בעיניו להוציאה – הכא נמי תקינו שלא יהא לה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה: Here too **(by this woman whose husband returned after she remarried ע״פ ע״א)** the **רבנן** instituted that she should not have **a כתובה** in order שתהא קלה בעיניו להוציאה. SUMMARY The כתובה of a בתולה is מדאורייתא. THINKING IT OVER According to the explanation of the ר״ת (that we follow רשב״ג) is the הלכה like ר״נ (that חזקה א״א טורח וכו׳ and he is believed) or like רב אשי (that without משמוש he is not believed)? footnotes: ¹ תוספות perhaps means (not that it seems from his statement; for his statement is very clear that כתובה is דרבנן, but rather) that the הלכה is that כתובה דרבנן, since generally הלכתא כר״נ בדיני. ² The משנה there on פז,ב states that if an ע״א testifies for a woman that her husband died and she remarried (permissibly, based on this testimony), and then her husband returned alive, she is forbidden to be married to either her first or second husband (they are required to divorce her) and she receives no כתובה payment from either husband. ³ The fact the husband is aware that if he divorces his wife he will have to pay her the כתובה amount, will force him to reconsider and not be hasty to divorce her. ⁴ In this case she is forbidden to live with them, therefore the בי״ד is eager that they divorce her as soon as possible. ⁵ See שטמ״ק where some maintain (based on the expression דסמכינן ארשב״ג, and not דהלכה כרשב״ג) that the ר״ת does not actually rule like רשב״ג that כתובה דאורייתא, but that the custom to write מדאורייתא is vindicated since we find an opinion that maintains כתובה דאורייתא, so we can mention it in the כתובה to strengthen the power of the כתובה. ⁶ The משנה there is discussing a case where someone married in קפוטקיא and divorced in ארץ ישראל (or the reverse), is he required to pay the כתובה from קפוטקיא money (which is of greater value) or with א״י money. ⁷ In a case where he married her in קפוטקיא (and divorced her in א״י), רשב״ג maintains he must give her מעות קפטקיא for the שעבוד of כתובה is מדאורייתא like any other שעבוד, and since he wrote the כתובה in קפטוקיא, he is obligated to pay her ממעות קפוטקיא. ⁸ See later on עז,א where the גמרא writes: בכל מקום ששנה רשב״ג במשנתנו הלכה כמותו. ⁹ See ‘Thinking it over’. ¹⁰ Generally (as a rule) when there is a מחלוקת (of אמוראים) we follow the ruling of the later אמוראים (for they have seen the views of their predecessors and decided how to rule). ¹¹ The ברייתא mentions two (different) מנהגים in יהודה וגליל. 1. In יהודה they secluded the חתן וכלה together before the חופה, but not in גליל. 2. Initially in יהודה they would appoint two chaperons (שושבינין) one for the חתן and one for the כלה when they would enter the חופה (to assure that any claim or rebuttal of טענת בתולים could not be falsified [עיי״ש ברש״י ד״ה למשמש]), but not in גליל. The ברייתא concludes, ‘and whoever did not follow this custom does not have the rights of טענת בתולים’. The גמרא asks if this referring to the first custom (of being מייחד the חתן וכלה), it should state the opposite that whoever follows this custom cannot have טענת בתולים (since they were מתייחד before the חופה); if it is referring to the second custom (regarding the שושבינין) the ברייתא should have rather said whoever was not checked ¹² According to ר״נ even if the husband was not checked he should have טענת בתולים, since א״א טורח בסעודה ומפסידה. ¹³ See רשב״א who explains that the reason why א״א טורח בסעודה ומפסידה is effective that we believe the husband; is only in combination with the ruling of ר״נ that כתובה is מדרבנן. However if we maintain כתובה דאורייתא then the חזקה of א״א טורח וכו׳ will be ineffective (for perhaps it is not that strong of a חזקה [see end of this footnote]) and the husband will not be believed (even though he is a מוחזק), since there is a חיוב כתובה מדאורייתא. Since רב אשי reads in the ברייתא that if he was not מושמש he is not believed (even though there is the חזקה of א״א טורח וכו׳), this proves that ר״א maintains כתובה דאורייתא. [This is a preferable way of explaining their מחלוקת as opposed to saying that ר״נ ור״א argue whether or not א״א טורח בסעודה וכו׳. See (however) תוס׳ ט,ב ד״ה לא TIE footnote # 17] ¹⁴ The ריב״ם and the ר״י are seemingly just answering why we do not rule like ר״נ, but this does not explain why the סתמא דגמרא in יבמות states מ״ט תקינו רבנן כתובה וכו׳, until the ה״פ of תוספות later. ¹⁵ All agree that a כתובת אלמנה is מדרבנן. ###### Tosafot on Ketubot 10a:2:1 [Tosafot on Ketubot 10a:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Ketubot/r/10a:2:1) חזקה אין אדם טורח כו' - תימה תינח באשת כהן או בפחותה מג' דמיתסרא עליה הילכך כיון דמפסידה נאמן ולמ"ד נמי לקמן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל ניחא דהשתא נמי מפסידה שהרי מקח טעות הוא אבל למ"ד יש לה כתובה מנה לא מפסיד מידי אלא שבא להפסידה מכתובתה מנה אבל הסעודה לא מפסיד ואמאי מהימן ונראה דלא מהימן: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **חזקה אין אדם טורח כולי — It is presumed; a person does not toil, etc.** OVERVIEW רבא explained the reason the husband is believed by טענת בתולים is because of the חזקה that אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. This means that by claiming this טענה, he will lose his wife and would have wasted the entire expense of the wedding. Therefore if it is not true that she is not a בתולה he would not make a claim to hurt himself.¹ תוספות questions whether indeed in all cases of טענת בתולים does the husband harm himself. -----------------------– תוספות asks: תימה תינח באשת כהן או בפחותה מג׳ דמיתסרא עליה² הילכך כיון דמפסידה נאמן – **It is astounding!** This line of reasoning **is acceptable in** a case where she is **the wife of a כהן** (the one claiming טענת בתולים is a כהן) **or** her father was מקדש her **when she was less than three** years old, in which cases **she is forbidden to him, therefore** it makes sense to say that **since he loses her, he is believed** (with his טענת בתולים) – **תוספות** mentions an additional situation where he loses his wife if he claims טענת בתולים: ולמאן דאמר נמי לקמן³ כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל ניחא – **And also according to the one who maintains later** that if **he married her with the assumption that** she is a בתולה and she was found to be a בעולה, she receives no כתובה at all, it is also understood – דהשתא נמי מפסידה שהרי מקח טעות הוא⁴ – For in this case as well he loses her, since it is a mistaken deal – אבל למאן דאמר יש לה כתובה מנה לא מפסיד מידי – **However according to the one who maintains that** by כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, **she receives a כתובה of a מנה,** the husband **is not losing anything** with his טענת בתולים – אלא שבא להפסידה מכתובתה מנה אבל הסעודה לא מפסיד⁵ ואמאי מהימן – **But rather his intent is to make her lose a מנה from her כתובה, but he does not lose** the expense of the wedding feast, so why should he be believed?! תוספות concludes: ונראה דלא⁶ מהימן: **And it is the view** of תוספות **that he is not believed** with טענת בתולים according to the מ״ד that כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה,⁷ unless she was an אשת כהן or קבלה אביה קדושין פחותה מבת ג׳. SUMMARY The חזקה of א״א טורח בסעודה וכו׳ is effective only according to the מ״ד that כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקח טעות however according to the מ״ד that יש לה מנה it is effective only when she is אסורה עליו. THINKING IT OVER 1. If we maintain כנסה בחזק בתולה וכו׳ מקח טעות,⁸ does that mean that the marriage is completely annulled (and no גט is required) and if he wishes to remain with her she requires new קדושין, or not?⁹ 2. According to the תוה״ר (in footnote # 6) there is seemingly no difference whether we maintain כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה or כתובתה מנה, for in either case if he wishes to divorce her immediately he is believed (and she either receives nothing or only a מנה), but if he agrees to remain married to her he is not believed (and her כתובה is מאתיים); why then does תוס׳ differentiate between the two?!¹⁰ footnotes: ¹ Why would he claim that she is not a בתולה (if it is not true); if he has remorse and does not want to marry her, he could have divorced her during אירוסין and she would not receive a כתובה?! ² See the גמרא previously (ט,א) that by an אשת כהן or פחותה מבת ג׳, if he claims טענת בתולים she is forbidden to him. ³ יא,ב. ⁴ The reason this מ״ד maintains that כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל is because he maintains that if she is not a בתולה then the whole marriage is under false pretenses completely and he can annul the marriage (by divorcing her) and is not obligated to pay her anything. See ‘Thinking it over’ # 1. ⁵ They remain married (for it is not considered a מקח טעות) and (if he is believed) he can reduce her כתובה to a מנה. ⁶ See תוס׳ הרא״ש who states that if he intends to divorce her immediately (because she is not a בתולה), he is believed and her כתובה is only a מנה (since he is losing her). However if he agrees to stay married but wishes to reduce her כתובה to a מנה he is not believed because he is not losing anything; he merely wants to make her lose a מנה. See (however) מהרש״א (who seems to disagree). See ‘Thinking it over’ # 2. ⁷ It will be necessary to say that when this מ״ד states that כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה is in a case where she admits (after the נישואין) that she was not a בתולה, or עדים came and testified that she was מזנה before the אירוסין (or he intends to divorce her immediately [see footnote # 6]), etc. ⁸ See footnote # 4. ⁹ See ב״ש אבהע״ז סי ס״ח סקכ״ד and אילת אהבים סי׳ כז. ¹⁰ See סוכ״ד אות י. ###### Tosafot on Ketubot 10a:3:1 [Tosafot on Ketubot 10a:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Ketubot/r/10a:3:1) הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה כו' - תימה דר"מ אית ליה לקמן בפרק אע"פ (כתובות נו: ושם) דכתובה דאורייתא ובפ' הניזקין (גיטין מח: ושם) אמרי' דקסבר ר"מ דכתובת אשה בבינונית משום חינא וכיון דהויא דאורייתא דינה בעידית כדנפקא לן בריש ב"ק (דף ה.) וכולן כאבות לשלם ממיטב דאתיא תחת נתינה ישלם כסף ואמאי הפקיעו דינה ועוד דלא מישתמיט תנא בשום מקום דאית ליה כתובת אשה ממטלטלי אלא לר"מ כדאמרינן בכל דוכתין (יבמות צט.) הא מני ר"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה ולמ"ד דאורייתא אמאי לא גבי ממטלטלי כמו ניזקין כיון דמהתם ילפינן וי"ל דטעמא שלא יפרשו מהן בני אדם אם יצטרכו למכור עידית או מטלטלים וחשו כדי שיקפצו עליהן בני אדם: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה כולי — Since it is an enactment of the sages she will not collect, etc.** OVERVIEW The גמרא states that since the right of a woman to receive a כתובה is a תקנת חכמים (and not a תורה obligation on the husband) therefore she collects only from the inferior properties (זיבורית) of the estate. However רשב״ג maintains that the כתובה obligation is דאורייתא (and derives it from the פסוק of כסף ישקול כמוהר הבתולות),¹ but he does not say whether she collects from זיבורית or not. תוספות explains that even if we maintain that כתובה דאורייתא she may not collect her כתובה from עידית. --------------------– תוספות asks: תימה דרבי מאיר אית ליה לקמן בפרק אף על פי (נו,ב ושם) דכתובה דאורייתא² – It is astounding! For ר״מ maintains later in פרק אע״פ that כתובה **is a** תורה obligation – ובפרק הניזקין (גיטין מח,ב ושם) אמרינן³ דקסבר רבי מאיר דכתובת אשה בבינונית משום חינא⁴ – And in פרק הנזקין **the גמרא** states that ר״מ maintains that כתובת אשה **collects** from the intermediate **fields** because of ‘charm’⁵ – וכיון דהויא דאורייתא דינה בעידית כדנפקא לן בריש בבא קמא (דף ה,א) – But since **the כתובה obligation** is דאורייתא, **she should** lawfully **receive the** superior **fields,** as **the גמרא** derives in the beginning of **מסכת** ב״ק, **where it states** – וכולן כאבות⁶ לשלם ממיטב דאתיא תחת נתינה ישלם כסף⁷ ואמאי הפקיעו דינה⁸ – And all of them **(who are required to pay)** are like אבות **in that they need** to pay from the choicest **properties,** for we derive **this from the גזירה שוה of** תחת נתינה ישלם כסף, so why did **the חכמים** nullify her legal right to עידית?! In summation: if we maintain כתובה דרבנן, it is understood why כתובה collects from זיבורית (for this was the תקנת חכמים);⁹ however if we maintain כתובה דאורייתא (as ר״מ does), the payment should be בעידית as other דאורייתא payments are, why does ר״מ maintain that כתובה אשה בבינונית (and not בעידית)?!¹⁰ תוספות has an additional question: ועוד דלא מישתמיט תנא בשום מקום דאית ליה כתובת אשה ממטלטלי¹¹ אלא לרבי מאיר – And furthermore we do not find any תנא anywhere, except for ר״מ, who maintains that כתובת אשה **can be collected** from movable assets – כדאמרינן בכל דוכתין (יבמות צט,א) הא מני רבי מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה – As **the גמרא** states everywhere, ‘this **(ruling that she can collect מטלטלין)** is according to ר״מ who maintains that מטלטלין are pledged for כתובה payments’; the question is – ולמאן דאמר דאורייתא אמאי לא גבי ממטלטלי כמו ניזקין כיון דמהתם ילפינן – And according to the one who maintains **that כתובה is** דאורייתא **(meaning רשב״ג of our גמרא)** why cannot **the woman** collect מטלטלין **for her כתובה,** just as ניזקין **can collect from מטלטלין,** since we derive **כתובה** from ניזקין?! תוספות answers that these restrictions (of not collecting from עידית or from מטלטלין) are a תקנת חכמים: ויש לומר דטעמא שלא יפרשו מהן בני אדם אם יצטרכו למכור¹² עידית או מטלטלים¹³ – And one can say; that the reason **(that כתובת אשה does not collect עידית or מטלטלין)** is in order that people should not avoid **marrying women (which they may do),** if it will be necessary for them to sell עידית or מטלטלין to pay for the כתובה – וחשו¹⁴ כדי שיקפצו עליהן בני אדם: And **the חכמים were** concerned **for the women and ruled that the men need not give up their עידית or מטלטלין for the כתובה,** in order that men will jump **at the opportunity to marry** these women. SUMMARY Women cannot collect עידית (or מטלטלין) for their כתובה even if we maintain כתובה דאורייתא, since this may prevent people from wanting to marry. THINKING IT OVER 1. Could תוספות have asked his question on ר״מ without our גמרא, since on one hand he maintains כתובה דאורייתא and on the other he maintains כתובת אשה בבינונית (and not בעידית);¹⁵ why ask the question here?!¹⁶ 2. According to the מסקנא of תוספות what is the meaning of כתובת אשה בבינונית משום חינא;¹⁷ is חינא the reason why she does not receive זיבורית or the reason why she does not receive עידית?¹⁸ footnotes: ¹ שמות (משפטים) כב,טז. ² This is in regards to the ruling that כל המתנה ע״מ שכתוב בתורה תנאו בטל; it applies to כתובה (as well) since כתובה דאורייתא. ³ שם מט,ב. ⁴ תוספות there (מט,ב ד״ה משום) explains that the men will be ‘charmed’ to marry the (divorced or widowed) woman if the woman has property that is of בינונית quality (as opposed to זיבורית). רש״י explains that the woman will be charmed to marry (initially) if they know they will receive בינונית for their כתובה. See footnote # 8. ⁵ This indicates that if it were not for חינא, the women would receive זיבורית. ⁶ אבות (fathers) here refers to the four prime categories (אבות) of damages (נזיקין) where the מזיק must pay the ניזק with עידית (or מיטב). ⁷ This גזירה שוה teaches us that wherever the תורה indicates a payment using any one of these four words (תחת, נתינה, ישלם, כסף), the payment must be made with the עדית property of the payer. Here too by כתובה we derive the payment (if we maintain כתובה דאורייתא) from כסף ישקול כמוהר הבתולות; since it says כסף it needs to be paid בעידית. ⁸ The question becomes even stronger according to פי׳ התוס׳ of חינא (see footnote # 4) that the חכמים were looking out for the betterment of the woman (that the men should marry them), why therefore does she collect only from בינונית?! ⁹ See גיטין מט,ב for the reason. ¹⁰ See ‘Thinking it over’ # 1. ¹¹ All (other) opinions are that she can collect her כתובה from קרקע only. ¹² In the תוס׳ שאנ״ץ it reads; לתת עידית או למכור מטלטלים. ¹³ People will be reluctant to marry if they know in advance that they will have to relinquish their עידית or their מטלטלין to pay their כתובה obligation to their wives. People like to retain these assets for themselves or their heirs. ¹⁴ See ‘Thinking it over’ # 2. ¹⁵ See footnote # 9. ¹⁶ See מהר״ם שי״ף and פרדס יצחק אות נ. ¹⁷ See footnote # 14. ¹⁸ See אילת השחר. ###### Tosafot on Ketubot 10a:6:1 [Tosafot on Ketubot 10a:6:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Ketubot/r/10a:6:1) נותן לה ממעות קפוטקיא - תימה לר"י מה ריוח הוא לה שנותן לה מאותם המעות מ"מ אינו נותן לה אלא שוה נ' שקלים ואם היינו אומרים דלעולם צריך ליתן לה שקלים שעומדין שם בקפוטקיא נ' שקלי קפוטקיא ובארץ ישראל נ' שקלים של ארץ ישראל הוה ניחא כדאמרינן גבי ה' סלעים דפדיון בכור בפ' יש בכור (בכורות נ. ושם) לישדר מר תילתא אחרינא דאוסיפו עלייהו ושדר להו מיהו אין נראה דהתם כשהוסיפו בכל מקום הוסיפו אבל כשמוסיפין במקום אחד אין נראה שבכך תשתנה מדה דאורייתא ומיהו בירושלמי דפירקין גרסינן אמתניתין דכתובה מאתים רבי מונא בשם שמואל אמר בשקל הקדש רבי אבא בר בונא אמר מטבע יוצא וכן מסקי התם כמה אמוראי: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **נותן לה ממעות קפוטקיא — He gives her from the money of *Kaputkayo*** OVERVIEW רשב״ג argues with the חכמים and maintains that if he married a woman in קפוטקיא and divorced her in א״י he is required to pay her כתובה with the monies of קפוטקיא, which are larger than the monies of א״י. This proves that רשב״ג maintains כתובה דאורייתא, and since the שעבוד became effective in קפוטקיא (where they married and he wrote the כתובה) therefore he must pay her ממעות קפוטקיא. Our תוספות discusses what difference is there with which money he pays her, that there should be any proof that כתובה דאורייתא. -------------------------– תוספות asks: תימה לרבינו יצחק מה ריוח הוא לה שנותן לה מאותם המעות – It is astounding to the ר״י! What profit does she gain when he pays her with מעות קפוטקיא, since – מכל מקום אינו נותן לה אלא שוה נ׳ שקלים¹ – In any event he only pays her the value of fifty שקלים?!² תוספות entertains a possible solution: ואם היינו אומרים דלעולם צריך ליתן לה שקלים שעומדין שם – And if we would assume that **the husband** is always required to pay her **with fifty** שקלים **of the place** in which they reside, meaning that – בקפוטקיא נ׳ שקלי קפוטקיא ובארץ ישראל נ׳ שקלים של ארץ ישראל הוה ניחא³ – In קפוטקיא **the כתובה is** fifty שקלי קפוטקיא and in א״י fifty שקלי א״י, it would be understood – תוספות shows that there is such a possibility that the payment must be with the local coin: כדאמרינן⁴ גבי ה׳ סלעים דפדיון בכור בפרק יש בכור (בכורות נ,א ושם) – As **רב אחא** said regarding the five סלעים for the redemption of the first-born in פרק יש בכור – לישדר מר תילתא⁵ אחרינא דאוסיפו עלייהו ושדר להו⁶ – Let the master **(רב אשי)** send me three more זוזים which they added on **the original סלע)** and **רב אשי** sent **it** to **רב אחא –** תוספות rejects this solution: מיהו אין נראה דהתם כשהוסיפו בכל מקום הוסיפו – However **it does** not seem **to apply here;** for there **in בכורות** when they added **to the size of a סלע,** it was added everywhere; the value of a סלע or שקל was increased universally; all payments in שקל הקודש needed to be increased everywhere – אבל כשמוסיפין במקום אחד אין נראה שבכך תשתנה מדה דאורייתא – However when one place adds **to the size of its שקל** it does not seem **right** that by this **action** the תורה measurement should change and one should be required to give fifty of the larger שקלים. **תוספות reverts to the previous solution:** ומיהו בירושלמי דפירקין⁷ גרסינן אמתניתין דכתובה מאתים – However in the **תלמוד** ירושלמי of our פרק we read **regarding our משנה which states⁸ that the** כתובה is two hundred זוז, the ירושלמי comments – רבי מונא בשם שמואל אמר בשקל הקדש⁹ – ר׳ מונא in the name of שמואל ruled **that these two hundred זוז need be** in the holy שקל, **however** – רבי אבא בר בונא אמר מטבע יוצא¹⁰ וכן מסקי התם כמה אמוראי: ר׳ אבא בר בונא ruled **the two hundred זוז need to be in** issued currency, and many אמוראים there conclude similarly. SUMMARY There are opinions that if the שקל is increased in a particular place the כתובה payment increases. THINKING IT OVER It seems that (regarding the גמרא in בכורות) the חכמים increased the value of the שקל הקודש (not any [specific] government).¹¹ How then does תוספות compare (even in the הו״א) the case of בכור where the חכמים dictated that the שקל increased and more money is due for פדה״ב, etc., to the case of קפוטקיא where the government issued larger שקלים?! Why would that affect the חיוב כתובה?!¹² footnotes: ¹ The obligation of a כתובה is two hundred זוז or fifty שקלים (four זוז to a שקל). The שקל is a fixed amount of silver. If the שקלים of קפוטקיא are heavier than the שקלים of א״י, he will pay her with מעות קפוטקיא the value of נ׳ שקלים of א״י; not more. (If four שקלים of קפוטקיא are worth five שקלי א״י, he will pay her forty שקלי קפוטקיא.) ² See תוה״ר who explains that we cannot say that שקלי קפוטקיא are preferable since they exchange easier (עובר לסוחר), because (firstly) she collects only from קרקע (and even if she collects מטלטלין he can pay her with any מטלטלין) so she loses the exchange value of the שקלי קפוטקיא. [It is not comparable to the desirability of עידית, for there it is much easier to work with עידית and also much easier to resell it.] ³ In this scenario she is getting a larger payment for her כתובה; proving that כתובה דאורייתא. ⁴ רב אשי sent רב אחא seventeen זוזים for פדה״ב according to the old exchange rate that a סלע was three and a third זוזים (five סלעים would be sixteen and two thirds זוזים). רב אשי requested that רב אחא return to him a third of a זוז which רב אשי overpaid. רב אחא responded that the חכמים increased the value of a סלע to four זוזים (so five סלעים are twenty זוזים) and you therefore still owe me another three זוזים. It is apparent that when the סלע was increased, more money needed to be paid. The same can be said concerning the שקלי קפוטקיא, since they were increased, the כתובה payment increases accordingly. See ‘Thinking it over’. ⁵ The גירסא in בכורות is תלתא (three [זוזים]), not תילתא (a third [of a זוז]). ⁶ In our גמרא in בכורות the words ושדר להו do not appear. ⁷ הלכה ב׳ (in our ירושלמי it is דף ג,ב). ⁸ י,ב. ⁹ The two hundred זוזים must be of equal value to fifty שקלי הקודש. ¹⁰ It needs to be fifty of the שקלים in the country they reside, even if it is more (or less?) than שקלי הקודש. ¹¹ See footnote # 4. ¹² See עד״ז in אילת השחר. ###### Tosafot on Ketubot 10a:8:1 [Tosafot on Ketubot 10a:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tosafot%20on%20Ketubot/r/10a:8:1) מברכתא חביטא ליה - פירוש הלקוהו שמוציא ש"ר על בת ישראל שהרי משקר וכי זונות חבוטות לפניו שיהיה בקי הלכך לא מהימן והא אמר רב נחמן מהימן ומשני מהימן ומסבינן ליה כופרי ורב נחמן דאמר אסבוהו לא משום שלא היה מאמינו אלא היה מאמינו ואמר להלקותו לפי שחשוד על הזנות ורב אחא משני כדסבירא לן מעיקרא דלא מהימן ואיירי בבחור ועי"ל בניחותא מברכתא חביטא ליה אף על פי שהוא נאמן הלקוהו לפי שחשוד על הזנות והאמר רב נחמן נאמן ולא פירש להלקותו ומשני מהימן ומסבינן ליה ורב נחמן לא איירי במלקות רב אחא אמר לעולם נאמן דאמר רב נחמן היינו בלא מלקות ובנשוי: **Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski:** **מברכתא חביטא ליה — is pressed down before him מברכתא** OVERVIEW A person came before רב נחמן and claimed פתח פתוח מצאתי. ר״נ ordered that he should be whipped with palm fronds (כופרי), saying ׳מברכתא חביטא ליה׳.¹ The גמרא asked but ר״נ maintains that the claim of פ״פ is believed, why should he be whipped. The גמרא replied it is no contradiction; he is believed but nevertheless he should be whipped since מברכתא חביטא ליה. However רב אחא answered that there is a difference between a בחור who should be whipped and someone who was married previously who is believed. תוספות offers two interpretations of this גמרא. -------------------– פירוש הלקוהו שמוציא שם רע על בת ישראל שהרי משקר – The explanation **of this גמרא is that ר״נ said,** smite him for he is spreading a bad name on a Jewish daughter, for he is **certainly** lying **with his claim of פ״פ — וכי זונות חבוטות לפניו שיהיה בקי הלכך לא מהימן – For are זונות חבוטות before him that he should be acquainted with what is or is not a פ״פ,** therefore he is not believed with his claim of פ״פ. The גמרא asked – והא אמר רב נחמן מהימן ומשני מהימן ומסבינן ליה כופרי – But ר״נ ruled **that one who claims פ״פ** is believed **(how can we say that he is not believed)?!** And **the גמרא** answered that **according to ר״נ** he is believed and we smite him with כופרי, meaning – ורב נחמן דאמר אסבוהו לא משום שלא היה מאמינו – That when ר״נ ordered, ‘smite him’, it was not because **ר״נ** did not believe him **(as we initially assumed)** – אלא היה מאמינו ואמר להלקותו לפי שחשוד על הזנות – But rather he believed him and ordered to smite him because he was suspect for זנות; otherwise how would he know whether it is a פ״פ or not – ורב אחא משני כדסבירא לן מעיקרא דלא מהימן ואיירי בבחור – And ר״א answered as we originally assumed that **ר״נ** did not believe him, for we are discussing a בחור who was never married, however when ר״נ rules that פ״פ is נאמן that is by one who was already married.² תוספות offers an alternate explanation of the גמרא: ועוד יש לומר בניחותא מברכתא חביטא ליה – We can also interpret **the** מברכתא חביטא ליה as a declarative **statement** even in the הו״א (not as a rhetorical question as in the first explanation), meaning ר״נ said – אף על פי שהוא נאמן הלקוהו לפי שחשוד על הזנות – Even though he is believed **(with the פ״פ claim), nevertheless** smite him because he is suspect of זנות (that מברכתא חביטא ליה; otherwise he would not know). The גמרא asked – והאמר רב נחמן נאמן ולא פירש להלקותו – But ר״נ **merely** ruled that he is believed **(to claim פ״פ)** and **ר״נ** did not clarify that he be smitten (seemingly indicating that whoever claims פ״פ need not be smitten) – ומשני מהימן ומסבינן ליה ורב נחמן לא איירי במלקות³ – And **the גמרא answered, no;** he is believed and he is smitten, but ר״נ was not discussing lashes (when he ruled that האומר פ״פ מצאתי נאמן) – רב אחא אמר לעולם נאמן דאמר רב נחמן היינו בלא מלקות ובנשוי: ר״א answered that indeed the נאמן of ר״נ is without lashes, **provided the claimant was previously** married; however in this case he was still a בחור. SUMMARY In the הו״א we can learn that ר״נ either believed him or not; in the conclusion we maintain that even though פ״פ is believed he still may receive lashes (only if he is a בחור according to רב אחא). THINKING IT OVER 1. Is there a difference in the understanding of רב אחא between the first interpretation of תוספות and the second?⁴ 2. What are the relative advantages and disadvantages of each explanation?⁵ footnotes: ¹ מברכתא is the name of a city. The expression מברכתא חביטא ליה means; [are] the זונות of מברכתא (are) lying down for him, so he knows how to distinguish whether it is פ״פ or not. ² According to this interpretation we initially assumed that when ר״נ ordered lashes (it was because he was a מוצש״ר and) he did not believe him regarding the פ״פ; saying how could he know of פ״פ; is it then that מברכתא חביטא ליה (in a rhetorical sense), certainly not. The גמרא concluded however that indeed ר״נ did believe him and assumed the reason he knew of פ״פ is indeed because מברכתא חביטא ליה and therefore he received the lashes (because he was חשוד על הזנות). However, רב אחא understands that ר״נ did not believe him since he was a בחור, and gave him lashes because he was מוציא ש״ר. ³ According to this explanation, the גמרא always maintained that ר״נ believed him, and nevertheless gave him מלקות because מברכתא וכו׳; it was necessary to clarify that when ר״נ rules that טענת פ״פ is נאמן it does not preclude מלקות. ⁴ See מהרש״ל. ⁵ See מהר״ם שי״ף.