## Tosefta Kifshutah on Bava Metzia Chapter 9

###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:1:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:1:1)

1. **השוכר שדה מחבירו והיה בה תבואה לקצור וכו'.**וכן שנינו לעיל כתובות, פ"ח ה"ו, עמ' 85: המקבל שדה מחבירו, והיא בית השלחין, או בית האילן, אם יש שם מחוברין לקרקע, שמין לו. והפירוש בשתיהן שוה, והיינו שאם שכר את השדה בסכום ידוע, והיתה בה תבואה לקצור, ועדיין היא צריכה לקרקע, אין השוכר רשאי לומר, טול את התבואה כמו שהיא והאכילה לבהמתך, אלא נוטל אח"כ את התבואה ושמין אותה, ואח"כ שמין לו את חלקו בעודף התבואה ומשלם את ההבדל לבעליה, כעין שפירש בח"ד כאן. עיין מ"ש לעיל ח"ו, עמ' 321.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:1:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:1:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:1:2)

2. **תבואה קצורה, ענבים בצורות וכו'.**וקצורה לאו דווקא, אלא ה"ה אף בעומדת לקצור כמ"ש בח"ד כאן.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:1:3
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:1:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:1:3)

3. **הניחה ויצא, והיה בו תבואה לקצור, ענבים לבצור וכו'.**וכן לעיל כתובות פ"ח ה"ז, עמ' 85 (בכי"ע): המקבל שדה מחבירו והגיע זמנו לצאת, אם יש שם מחוברין לקרקע שמין לו. וכן בבבלי ק"ט א': מיתיבי המקבל שדה מחבירו והגיע זמנו לצאת שמין לו. והעמידוה בירקא וסילקא שנגמרו, אלא שעדיין לא הגיע יום השוק, ויפסידו אם יעקור אותם עכשיו, עיי"ש. ובחי' הרמב"ן שם הביא את התוספתא כאן כגירסתינו, ופירש שלפיכך העמידוה בירקי וסילקא, ולא בפירות שצריכים לקרקע כבתוספתא כאן,¹ משום שהלשון "שמין לו" סתם בבבלי היה משמע לו לרבינו ששמין אותן כמו שהם. ובחי' הרשב"א שהביא בשטמ"ק שם חלק עליו.
ובר"מ פ"ח מה' שכירות ה"י: הגיע זמנו להסתלק מן השדה, והיו שם זרעים שעדיין לא הגיעו להמכר, או שנגמרו ולא הגיע יום השוק למכרן, שמין אותן ונוטל מבעל הקרקע, ופסק רבינו ע"פ התוספתא וע"פ הבבלי. ועיין שם במ"מ שהביא את חי' הרמב"ן הנ"ל.

footnotes:
¹ כפי שמוכח בסיפא, שאמרו: כיצד שמין לו וכו', ואם היו פירות גמורים, הרי אין כאן הבדל בשומא בין שכיר לקבלן.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:1:4
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:1:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:1:4)

4-5. **אם היה שכיר, נותנין לו לפי שכירותו, קבלן, לפי קבלנותו.**מכאן דייק הרמב"ן שמדברים בפירות שעדיין צריכין לקרקע. ולעיל כתובות הנ"ל: וכולן שמין להן כאריס, כלומר כהלכה שלפנינו כאן, עיין מ"ש שם, עמ' 322.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:2:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:2:1)

5. **השוכר שדה בית השלחין וכו'.**כ"ה בכי"ע. ובכי"ו וד בטעות ברורה "המוכר". ובד"ח הגיהו "החוכר", אבל גם בקטע מן הגניזה (ר"י הברצלוני?) שפרסם רב"מ לוין בגנזי קדם ס"ה, עמ' 99: בתוספה **השוכר** בית השלחין וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:2:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:2:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:2:2)

5-6. **אין פחות משנים עשר חודש, שדה בית הבעל, כונס את גרנו ומסתלק.**וכ"ה בקטע מן הגניזה הנ"ל. ויפה העיר במצפה שמואל על משנת ב"ב רפ"ג, ששדה בית השלחין עושה פירות תדיר ולפיכך חזקתה שלש שנים מיום ליום, אבל שדה הבעל אינה עושה אלא עונה אחת בשנה, ולפיכך כשנגמרה העונה, אין לו רשות להתעכב בתוכה וכונס את גרנו ומסתלק, כלעיל פ"ח סה"ז. ועיין מ"ש לעיל ח"א (פאה), עמ' 155.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:3:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:3:1)

6-7. **שדה בית השלחין אני שוכר ממך, שדה בית האילן וכו'.**קטע מן הגניזה הנ"ל, חי' הרמב"ן ק"ד א', רא"ש פ"ט סי' ב', טחו"מ סוף סי' שכ"א, מ"מ פ"ח מה' שכירות ה"ד, חי' הר"ן ק"ד א', ד"ה רבינא, נ"י פ"ט סי' תקמ"ג. ועיין מ"ש ע"ז להלן בסמוך.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:3:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:3:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:3:2)

7-8. **יבש המעיין ונקצץ האילן, חייב להעמיד לו מעיין אחר, וחייב להעמיד לו אילן אחר.**וכ"ה בכל הנוסחאות ובכל הראשונים הנ"ל. ובכי"ו: "חייב להעמיד לו", והשאר חסר. וברא"ש הנ"ל: אני **חוכר**² וכו', או נקצץ האילן, חייב להעמיד לו **שדה** אחר. ואין כאן אלא ניסוח לשון של רבינו, ולא היתה לו נוסחא המתנגדת לכל כתה"י והראשונים הנ"ל, והרי למעשה אין הבדל. ועיין חי' הריטב"א ק"ד א'.

footnotes:
² וכ"ה בטור הנ"ל (בפנים), והיא היא, אלא שחוכר בפירות ושוכר במעות, כלעיל דמאי פ"ו ה"ב, עיין מש"ש, עמ' 265.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:3:3
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:3:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:3:3)

8-10. **שדה בית השלחין זו אני שוכר ממך, שדה בית האילן זו אני שוכר ממך, יבש המעיין, ונקצץ האילן, מנכה לו מן חכירו.**וכ"ה בכל הראשונים הנ"ל. והנה לכאורה הברייתא שלנו פשוטה, והיא כמו שאמרו במשנתנו פ"ח מ"ט: המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית, ובבבלי שם ק"ג א': אי דאמר ליה בית זה, נפל אזל ליה. ואף שם אם נפל אחרי שדר בו מקצת זמן, מנכה לו משכירותו.³ ברם בשהשכיר לו בית אין ספק במה שהשכיר לו, אבל אם השכיר שדה בית השלחין, או אם השכיר שדה בית אילן, הרי השמות הללו דבוקים להם אף אחרי שיבש המעיין ואחרי שנקצץ האילן, והוא כמו כרם אני מוכר לך, ופרדס אני מוכר לך, שהגיעו אע"פ שאין בהם אילנות.⁴
ובמשנתנו פ"ט מ"ב: המקבל שדה מחבירו, והיא בית השלחין, או בית האילן, יבש המעיין, ונקצץ האילן אינו מנכה לו מן חכירו, אם אמר בית השלחין זה, או שדה בית האילן זה, יבש המעיין, ונקצץ האילן, מנכה לו מן חכורו. והסיפא של הברייתא שלנו היא כדין משנתנו. אבל ברישא בתוספתא כאן מפורש שחייב להעמיד לו מעיין אחר, ובמשנתנו שנו שאינו מנכה לו מן חכורו, ובאמת הבדל גדול בין הרישא של משנתנו והרישא של התוספתא, ובמשנתנו אמרו שאם קבל שדה "והיא בית השלחין, או בית האילן", ולא הזכירו לא השוכר ולא המשכיר **בתנאים שלהם** "בית השלחין" וכו', ולפיכך אם אין כאן מכת מדינה אומר לו המשכיר לשוכר טרח והבא בדוולא.
ובבבלי ק"ד א' הקשו על הסיפא של משנתנו למה מנכה לו מן חכורו והרי המשכיר יכול לומר לו לא השכרתי אלא שמא, וכמו שכתבנו לעיל, ותירץ שמואל שטענה זו אינה אלא כשהמחכיר הציע לחוכר, אבל אם החוכר אמר שדה בית השלחין זו אני שוכר ממך יש כאן קפידא, והכוונה בית השלחין עם מעיין. ורבינא אמר שם אידי ואידי (כלומר גם משנתנו) דאמר ליה מחכיר לחוכר, אבל בנידון דידן שהוא עומד בתוך השדה, והיא הרי בית השלחין, למה ליה להזכיר "בית השלחין זו", אלא בוודאי כוונתו שתהיה במצבה של עכשיו (מעיין ושדה אילן).
ונחלקו הראשונים בפירושו. לפי דברי התוספות מ"ש רבינא אידי ואידי דאמר ליה מחכיר לחוכר הוא לאו בדווקא, שהרי במשנתנו מפורש אם אמר לו **חכור לי** שדה בית השלחין זו, אלא כוונתו שלפעמים גם באומר מחכיר לשוכר יש קפידא, והוא כשאמר לו חכור לי שדה זו, והוא עומד בתוכה.
אבל הרמב"ן, הרשב"א (לפי מ"מ ושטמ"ק הנ"ל), הר"ן ונ"י חולקים, וסוברים שדברי רבינא הם בדווקא, ואם אמר לו שוכר למשכיר הוא בדווקא, ותמיד הוה קפידא, ואין צורך שיעמוד בתוכה וכו', ורבינא מפרש את משנתנו: אם אמר לו חכור לי וכו', כוונתו חכור ממני,⁵ וכל הדוחק הזה הוא מפני שרבינא סובר שבאומר החוכר אין צורך בעומד בתוכה. והביאו ראייה מן התוספתא כאן שמפורש בה "אני שוכר ממך", ובכגון דא יש כאן קפידא, ולפיכך חייב להעמיד לו מעיין אחר ברישא, ובסיפא מנכה לו מן חכורו מדין אחריות, ודינו כמוכר באחריות, וכשם שהלוקח שדה באחריות, ובא בע"ח וטרף מקצתה אין המקח מתבטל בכך, אלא שחייב המוכר לשלם, כן גם ביבש המעיין, שהרי בשעת המקח היה שם מעיין, ואין כאן מקח טעות. ועיין בחי' הריטב"א ק"ד א' הנ"ל.
ובטור חו"מ סוף סי' שכ"א כותב שגם הרמ"ה סובר כפוסקים הנ"ל, ומעיר שמן התוספתא הנ"ל משמע כדבריו.
ברם כל הסבך כאן הוא בדברי הרא"ש פ"ט סי' ב', שדבריו מגומגמין, ועיי"ש בפלפולא חריפתא אות ג', בתפארת שמואל שם אות א', בב"ח בטחו"מ הנ"ל, בלח"מ פ"ח מה' שכירות ה"ד, בקצות החושן סוף סי' שכ"א ובבאור הגר"א חו"מ סי' שכ"א ס"ק ז'-י"א.

footnotes:
³ עיין חו"מ סי' שי"ב סעיף י"ז ובסמ"ע שם ס"ק ל"א.
⁴ תוספתא ב"ב פ"ו הי"ח ומקבילות בירושלמי ובבבלי.
⁵ דוגמת "קונם אשתי נהנית לי" בנדרים פ"ג מ"ב ועוד (הרשב"א בשטמ"ק ק"ד א').


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:4:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:4:1)

10. **השוכר שדה מחבירו (לו) והיו בו אילנות וכו'.**המלה "לו" חסרה בד ובכי"ע, וכנראה שצ"ל בכי"ו: מחבירו והיו לו בו אילנות.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:4:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:4:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:4:2)

10-11. **מקום שנהגו לה שכיר וכו'.**בבלי ק"ג ב', עיי"ש הפירוש.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:5:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:5:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:5:1)

12-13. **הלוקח שדה קיצה מחבירו, והיו בה תפוחין, ורמונין, רבן שמעון בן גמליאל או' כל שלא היה בכלל הקייץ הרי הוא של מוכר.**יפה העיר בח"ד על הבבלי נדרים ס"א ב': תניא הנודר מפירות הקיץ אין אסור אלא בתאנים, רשב"ג אומר ענבים בכלל תאנים, ובתוספתא שם רפ"ד: הנודר מן הקיץ וכו', ענבים בכלל קיץ. ולפ"ז רשב"ג בשיטתו שתפוחין ורמונין אינם בכלל קיץ, אבל ענבים בכלל קיץ. אבל הת"ק סובר שאין קיץ אלא תאנים. ועיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ז (נדרים), עמ' 454 ואילך, ושם העירותי שלא מצאתי לא במקרא ולא במשנה וברייתות ולא בתלמוד "קיץ", אלא לתאנים בלבד. אבל בנדרים הלכו אחרי לשון בני אדם, וה"ה למקח וממכר, עיין מש"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:5:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:5:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:5:2)

13-14. **עשת ברך אחד עד שלא כלה הקייץ, הרי היא של לוקח, משכלה הקייץ, הרי הוא של מוכר.**בתס"ר (ירושלים תפרח"י), עמ' 126, כתבתי: "עשת **בירך** (כ"ה בכי"ע) אחד וכו'. ובד: **בדרך** אחר, וצ"ל: **בירך אחד** (כבכי"ע). ובכי"ו: ברך אחד, והיינו ברך, בירך, בירכה, והפירוש הוא שאם עשתה עוד ברך אחד עד שלא כלה הקיץ (עיין ע"ז להלן) הרי הוא של מוכר. ולעיל שביעית (פ"ד ה"כ): "באילן שעושה שתי בריכות בשנה, אבל אילן שאינו עושה אלא **ברך** אחת". ועיין עכשיו מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ב (שביעית), עמ' 544 ואילך, ומ"ש על פירוש הריטב"א בבבלי ר"ה ט"ו ב'.
ואשר ל"עד שלא כלה הקיץ", "כלה הקיץ", פירשו במשנת נדרים פ"ח מ"ד: עד הקיץ, עד שיהא הקיץ, עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות,⁶ עד שיעבור הקיץ עד שיקפילו המקצועות, ועיין בבלי שם ס"ב א', ועיין מ"ש לעיל ח"ב (מעשרות), עמ' 704, ונדרים, עמ' 455, הערה 3. ובתוספתא נדרים פ"ד ה"ז (ומקבילות): הנודר מן (צ"ל: עד) הקייץ בגליל, וירד לעמקים, אע"פ שהגיע הקייץ בעמקים וכו'. ובכולם הכוונה לתאנים. ואף לפנינו הפירוש שאם עשתה ברך עד שלא כלה הקיץ, עד שלא קפלו את המקצועות, הרי הוא של לוקח, אבל משכלה הקיץ, משקפלו את המקצועות הרי הוא של מוכר, אם הוא מקפיד עליו, עיין מ"ש לעיל מעשרות הנ"ל.

footnotes:
⁶ ובבבלי שם ע"א ב': תנא כלכלה שאמרו, כלכלה של תאנים, ולא של ענבים.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:6:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:6:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:6:1)

14-15. **השוכר שדה ירק מחבירו, והיה בו שורה של ירק אחר וכו'.**בתוספתא כלאים פ"ג הט"ו, עמ' 217, קבעו מה הוא ירק, ועיין מש"ש לעיל ח"ב, עמ' 635. ובוודאי כל מיני דשאים נכללו בכלל ירקות, אלא שלשון בני אדם לחוד וקביעת החכמים, לחוד, עיין מ"ש לעיל כלאים שם, עמ' 630, ובהערה 41 שם, עמ' 631, הערה 51, עמ' 633, מעשרות, עמ' 666 ועוד. ואף לפנינו הפירוש כן ששכר ממנו שדה ירק כשמו, והיתה שם שורה של דלועין וכדומה. ועיין במשנת נדרים פ"ז מ"א, ובבבלי נ"ד א' שם ובמפרשים שם.
ושמא צ"ל: **החוכר** שדה ירק וכו', ואעפ"י שהוא משלם לו בירק הרגיל, גם הירק האחר שלו, ודינו כלהלן הכ"ב, שורה 57 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:6:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:6:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:6:2)

15-16. **היה מקצה בפני עצמו, הרי הוא של מוכר.**כלומר, אם הקצה לו מקום בפני עצמו, בגדר, או בסימן אחר, אינו נכלל בשדה הירק שהשכיר. ובמ"ש ציין לעיין בב"ב ס"ט א' (אם אין שם ט"ס, כוונתו, כנראה, לערוגה של בשמים שיש לה שם בפני עצמה, ואינו עניין לכאן). ולהלן ב"ב פ"ג ה"ה: ולא את החורשין המוקצין בפני עצמן. ועיין רשב"ם שם ס"ח ב', ד"ה אימא המוקצין הימנה.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:7:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:7:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:7:1)

16-17. **החוכר שדה מחבירו, לא יהא נרה שנה וזורעה שנה וכו'.**וכן היה המנהג בכמה מקומות,⁷ או שנרה שנה וזורעה שתים כב"ב ל"ו ב', או שנרה חציה וזורע חציה בשנה אחת, ובשנה שנייה נרה את חצייה שזרע בשנה ראשונה, וזורע את חצייה השני, וכמו שאמרו במנחות פ"ה ב': ניר חציה וזרע חציה, ניר חציה וזרע חציה ועבדה על חד תרי וכו', ועיין לעיל שם ובמקבילה בתוספתא. ולפ"ז אין חילוק בין נרה שנה וזורעה שנה לבין נרה חצייה וזורע חצייה בטיב התבואה, אלא בנוחיות ובחשבונות של בעליה. ולפיכך אמרו כאן שאעפ"י שאין הבדל בין נרה שנה וזורעה שנה לבין נרה חצייה וזרע חצייה לעניין טיב התבואה מ"מ כאן יכול המחכיר למחות בו, ולדרוש שיזרע בכל שנה חצייה וינור חצייה, כדי שיהא לו מקום לגבות את חכירו בכל שנה. ועיין להלן הכ"ו, שורה 66 ואילך.
ובס' השרשים לר"י ן' ג'נח שרש נור, הוצ' בכר, עמ' 294: ואמרם עוד נר שנה וזרעה שנה. ובמחברת לר"ש פרחון שרש נור, ל"ט סע"ג: **ותנן** נרה שנה וזרעה שנה,⁸ ובר"ח שבת פ"א סע"ב: ותניא נדשנה קרע שנתים, וצ"ל: נר שנה וזרע שנתים, וכיון לבבלי ב"ב ל"ו ב'.

footnotes:
⁷ עיין להלן בסמוד הכ"ה, מכילתא משפטים פ"כ, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 329, מנחות פ"ה א', ב"ב ל"ו ב', תוד"ה נרה, כאן ק"ז א' תוד"ה האי.
⁸ ועיין במשנת מנחות פרק כל קרבנות (פ"ח) מ"ב.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:8:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:8:1)

18. **והיה נרה שנה אחת וזורעה שנה אחת וכו'.**כלומר, כן היה מנהג המשכיר ומנהג המקום, שנה אחת ניר ושנה אחת זריעה, והמשכיר הסכים שאף השוכר ינהג כן, והשוכר זרעה בשנה ראשונה,⁹ וכן הדעת נותנת, שהשוכר לא ישכור שדה על מנת לבור אותה בשנה ראשונה.

footnotes:
⁹ מפני שהיתה נירה בשנה שלפניה.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:8:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:8:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:8:2)

18-19. **לא יאמר לו לגורן תן לי חכירי של שתי שנים.**כלומר, שלא יאמר לו לגורן של השנה שזרע אותה תן לי חכירי של שתי שנים, שהרי בשנה הבאה תהא השדה נרה, ולא תהיה תבואה שם. ופירוש המפרשים קשה גם מצד הסיגנון, והיה צריך לומר: לא יאמר לו תן לי לגורן חכירי של שתי שנים. ועיין להלן הכ"ד, שורה 63 ואילך. ועיין ח"ד שרצה לסרס את הגירסא, ואין צורך.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:8:3
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:8:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:8:3)

19. **נותן לו של שנה שנה בפני עצמה.**כלומר, אינו משלם לו בעד השנה הנרה אלא בסוף השנה.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:9:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:9:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:9:1)

19-20. **השם קומתו של חבירו בעשרת כורין חטין, ועשת בפחות, או ביתר וכו'.**כלומר, המוכר והלוקח שמו את הקמה שתעשה עשרת כורין חטים, והלוקח יקצור, ייבש יעמר ידוש וכו', וישלם לו לגורן בעד שבעה וחצי כורים, וטעו באומדנא, ועשת שמונה כורים, או שנים עשר כורין, הלוקח משלם לפי האומדנא, והיינו שבעה וחצי כורים, ותולים שמזלו של הלוקח גרם.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:9:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:9:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:9:2)

21. **ביתר, נותן לו כל מה ששדה עושה.**כלומר, אם עשת שנים עשר כורים, נותן לו תשעה כורים, ויד המוכר על העליונה, שהרי הוא מוחזק בשדה.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:9:3
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:9:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:9:3)

21-22. **ר' יוסי או' עולה ויורד עמו.**כלומר, אם עשתה שמנה כורים, נותן לו ששה, ואם שנים עשר, נותן לו תשעה. ועיין בחי' הגרמ"ש (בעל אור שמח) כאן ק"ט א', ד"ה השם.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:9:4
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:9:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:9:4)

22. **וכשם שהלקיחה בכסף, ובשטר, ובחזקה, כך שכירה וכו'.**בבלי ב"ק ע"ט א', כאן צ"ט רע"ב. ועיין במשנת מע"ש פ"ה סמ"ט, ובראשונים שצוינו שם בהוצאת יד הרב הרצוג, ובשו"ע חו"מ סי' קצ"ה סעיף ט'. ועיין להלן ב"ב פ"ב הי"ב וירושלמי עירובין פ"ו ה"ג, כ"ג ע"ג. ובירושלמי פסחים פ"ז ה"ט, ל"א ע"ב: מיסתיוסיס כאוני (כלומר, שכירות כמכר) ונקנית במקח (צ"ל: כמקח), והיינו כתוספתא כאן, ומכיוון שהחזיק בו השוכר קנה.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:10:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:10:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:10:1)

23-24. **מקום שנהגו ליתן פול בעדשין, שעורין כפליים בחטין, נותנן כפליים בחטין.**בד: מקום שנהג ליתן פול **בשעורין**, נותן פול בשעורין, שעורים כפלים בחטים נותן כפליים בחטים. וכן בכי"ע: מקום שנהגו ליתן פולין בשעורים נותן פולין בשעורים וכו'. והכוונה שבמקום שהמנהג הוא שאם השוכר משנה את הזריעה יכול ליתן פול במקום שעורין (או במקום עדשים), נותן פול כשיעור מחיר השעורים, ובמקום שמשנה וזורע שעורים במקום חטין, נותן כפלים שעורים, יתן. ועיין בבלי ק"ד ב' בעניין חטין ושומשמין ובשטמ"ק שם. ואשר לשעורים כפלים כחטים, עיין ירושלמי כאן פ"ט ה"ח, י"ב ע"א, דמאי פ"ו ה"א, כ"ה ע"ב, כתובות פ"ה מ"ח ובבלי שם ס"ד ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:10:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:10:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:10:2)

24. **שמתקבל לאוצר.**עיין ע"ז להלן בסמוך.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:10:3
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:10:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:10:3)

24-25. **ר' יהודה אומ' עדשין וכרשינין הרי הן כחטים, וכל דבר שמתקבל לאוצר.**וכ"ה בד. ובכי"ע חסר כאן "וכל דבר שמתקבל לאוצר". ופירושו שר' יהודה מוסיף שלאו דווקא פולין ושעורין אלא אפילו עדשים וכרשינין,¹⁰ הואיל והן מתקבלין לאוצר, הרי הן כחטים. ו"אוצר" פירושו כאן אוצר המלך שמכניסים לשם את הארנוניות שגובים מן האוכלסין, עיין לעיל דמאי פ"ו ה"ד, ומ"ש לעיל שם ח"א, עמ' 266. וכל דבר שמתקבל לאוצר בזמנם נחשב כממון מפני שכולם היו נזקקים לו, עיין מ"ש בדמאי הנ"ל. ובתוספתא דמאי פ"א הי"ג, עמ' 65, נזכר אוצר של מלכים, בניגוד לאוצר של יחיד, עיין מש"ש בפירוש הקצר.
ולפ"ז אפשר שלר' יהודה יכול לתת לו גם מספוא, שמתקבל לאוצר בשביל הבהמות שלהם.

footnotes:
¹⁰ שעיקרן מאכל בהמה, עיין לעיל ח"א, עמ' 204, והערה 42 שם, להלן שם, עמ' 467, ירושלמי חלה פ"ד הי"א, ס' ע"ב, ועוד בכ"מ.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:11:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:11:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:11:1)

26. **שנהגו להושיב שומר למחצה, לשליש ולרביע, יושיבו. ואין משנין ממנהג וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: המקבל שדה מחבירו מקום שנהגו וכו'. ובכי"ו כאן: המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הבירה, שמין אותה כנגד שדות. מקום שנהגו להושיב שומר וכו'. וברור שיש כאן טעות סופר וכפילות מלמטה, ושכח הסופר למוחקה. ולעצם העניין יפה העיר בח"ד על הבבלי ק"ג ב': כלמא¹¹ דבעל הבית, נטירותא יתירתא דאריסא. ובטוח"מ סי' ש"כ: כל דבר שאין השדה נשמר זולתו כגון הסייג (כלמא) והחפירה שסביב השדה, הוא על בעל השדה, וכל דבר שהוא כדי לעשות שמירה מעולה, הוא על המקבל. אבל היו מקומות ומצבים שלא הסתפקו בסייגים ובחפירות, והושיבו שומר לשדות שבבקעה, מפני העופות,¹² ומצוי מאד "שומרי גנות ופרדסים", וכדומה. ועל כך שנו כאן שהכל כמנהג המדינה.

footnotes:
¹¹ עיין דק"ס, עמ' 302, הערה ה'.
¹² עיין לעיל שבת פי"ז הכ"ב, עמ' 85, בבלי עירובין ק"ד א'. ועיין בבלי כאן נ"ח א' ומקבילה.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:12:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:12:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:12:1)

27-28. **המקבל שדה מחבירו, משזכה בה הבירה, שמין אותה כמה היתה ראויה לעשות וכו'.**וכ"ה ("משזכה בה") בכל הנוסחאות, וכן מביא באו"ז סוף סי' של"ח בשם התוספתא. וכ"ה לעיל כתובות פ"ד ה"י, עמ' 68. ולפנינו פיסקא ממשנתנו פ"ט מ"ג, ואף שם ברוב הנוסחאות משזכה בה.¹³ ופירש במצפה שמואל ע"פ הירושלמי שבועות רפ"ח שאנו זקוקים ל"זכה בה" משום שאין השומר מתחייב אלא בקניין. וכבר השיג עליו בנתיבות ירושלים¹⁴ שהרי קרקעות נתמעטו מדין שמירה, עיין בחי' הר"ן כאן ק"ד א'. והעיקר כפי' מה"פ כאן ה"ג, ד"ה אם, ודווקא משזכה בה¹⁵ חל החיוב של "שכותב לו", עיין מ"ש להלן בסמוך, שורה 30, ד"ה שכותב לו. ופירש"י שמדברים כאן באריס, אבל בשוכר וחוכר, הרי אין לו לבעל עסק במעשה החוכר והשוכר (חוץ ממה שאמרו במשנתנו בריש פירקין), ושכירות נקנית בכסף ובחזקה. ועיין להלן הכ"ט.

footnotes:
¹³ עיין דק"ס, עמ' 303, הערה ע', סוף עמ' 304, הערה צ', עמ' 302, הערה ז', בתיו"ט ובמשניות מטיפוס א"י. וכן בירושלמי כתובות פ"ד ה"ח, כ"ט ע"א. ובמקבילה ביבמות מקוצר.
¹⁴ עיי"ש פ"ד, כ"ז ע"א.
¹⁵ כלומר, ירד לתוכה, עיין לעיל פ"ו ה"ח, שורה 22–23 ומש"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:12:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:12:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:12:2)

28. **ואין שמין אותה כנגד שדות שבצדה, שמא זו נירה וכו'.**קטע מן הגניזה בגנזי קדם ס"ה, עמ' 99 הנ"ל. ובס' הנר לר"ז אגמאתי 142 ע"ב (בשם רב"ס ז"ל): תניא בתוספת בבא מציעא דינזיקין שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ואין שמין אותה כנגד שדות שבצידה וכו' (כל הברייתא), או"ז סוף סי' של"ח הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:12:3
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:12:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:12:3)

29. **זו מטייבת וכו'.**עיין לעיל שביעית פ"ג ה"י, עמ' 176, ומש"ש בח"ב, עמ' 517.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:12:4
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:12:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:12:4)

30-31. **שכותב לו אם אביר ולא אעביד אשלם במיטבא.**וכ"ה בד ובאו"ז הנ"ל. ובכי"ע: אישלם **במיטבה**. ובמשנתנו הנ"ל: שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. ובכמה נוסחאות¹⁶ במיטבה. ובגנזי קדם הנ"ל: אשלם **במיטבה**,¹⁷ ואיכא דגריס במיטבא, כלומ' משלם במיטב שדהו של מקבל, דכמזיק ממון חברו הוא וכו'. וכנראה שכוונתו שמתחייב לשלם כמזיק, אבל באמת הרי אינו מזיק, עיין בחי' הר"ן הנ"ל.¹⁸ והסיקו רוב המפרשים שאפילו לא כתב לו, דינו ככתב, עיין בשטמ"ק ק"ד א' בשם הרשב"א והר"ן, במלא"ש למשנתנו, ומ"ש לעיל כתובות עמ' 246 ואילך, ולעיל פ"ה ה"י שורה 26, ד"ה שכך.
ובירושלמי כאן פ"ט ה"ג, י"ב ע"א: אמר ר' יצחק הדא אמרה וכו' המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו. ובאו"ז פ"ט סי' של"ט: בירוש' אמר ר' יצחק הדא אמרה המבטל כיסו וכו' בכולהו בעי למימר דפטור לבר מן השדה, משום שכתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. ובתוספ' רי"ד ק"ד א': מן הדין היה שלא יתן לו כלום שזה שהוביר שדהו אינה אלא גרמא בעלמא, שלא הזיקו בידים, אלא מחמת זה הלשון שכתב לו נתחייב לשלם.¹⁹

footnotes:
¹⁶ ד' נפולי, כי"ר, עיין דק"ס, סוף עמ' 303.
¹⁷ כלומר, במיטב שלה, של השדה, כמה ראויה לעשות במיטבה. עיין מ"ש בתס"ר כאן (ירושלים תפרח"י), עמ' 126.
¹⁸ וברור שאין כאן אלא הבדל בכתיב בין נוסחאות בבל לבין נוסחאות א"י.
¹⁹ ועיין בחידושי הגרמא"ש ב"מ ק"ד א'.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:13:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:13:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:13:1)

31-32. **המקבל שדה מחבירו ולא עשת, אם יש בה כדי לעמוד כרי, חייב ליטפל בה.**פיסקא ממשנתנו פ"ט מ"ה. ועיין בירושלמי ובבבלי למשנתנו שפירשו כמה הוא כדי כרי.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:13:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:13:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:13:2)

32. **שכך הוא כותב לו אנא אניר וכו'.**בבלי ק"ה א'.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:13:3
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:13:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:13:3)

**ואכיש ואחצוד.**בכי"ע: אנכיש ואחצד. ובד בטעות: ואדוש ואחצור.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:13:4
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:13:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:13:4)

33. **בעיבורא ובתיבנא.**כלומר, בתבואה ובתבן, ובבבלי קיצרו, שהרי כן מפורש במשנתנו רפ"ט: כשם שחולקין בתבואה, כך חולקין בתבואה ובקש.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:13:5
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:13:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:13:5)

34-35. **וכשם ששדה הזרע, אם יש בה כדי להעמיד כרי, מיטפל בה, כך שדה בית האילן, אם יש בה כדי להעמיד יציאותיו, מיטפל בה וכו'.**בח"ד מעיר שהפוסקים לא הביאו בבא זו. ושוב תמה שם למה מיטפל בה, והרי זה חסר וזה לא נהנה. ושמא דווקא בתבואה שטיפולה מרובה כותב לו "ואוקים כריא", כלעיל בסמוך, אבל באילן, שטיפולו ממועט, אינו כותב לו כן. ו"חוץ מן ההוצאה" שבבבלי ק"ה א', ו"חוץ מיציאותיו" שבירושלמי פ"ט ה"ד, י"ב ע"א, פירושו הוצאות ממש, ומשכר עמלו פטור, שהרי כן כתב לו "ואנא בעמלי", אבל כאן בכלל יציאות הוא גם שכר עמלו לא כפחות שבשכירות (עיין בעל המאור ספ"ח), אלא כשכירות רגילה, ובעל האילן מרויח את פעולתו לטובת האילן. ועיין שביעית פ"א מ"א ואילך, ועיין בירוש' שם סה"א, ל"ג סע"א ואילך. ובר"מ פכ"ב מה' אישות הכ"ג: נפלו לה זיתים וגפנים וכו', אם עושין כדי טיפולן לא ימכרו וכו'.²⁰ ושם ברור שהכוונה לכל ההוצאות והעבודה הכרוכות בטיפולן, והיא "כדי יציאותיו" כאן, היא "כדי טיפולן" שם.

footnotes:
²⁰ והוא לשון הירושלמי, עיין מ"ש בפירושי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ד. ובהערות שם צריך לתקן: ב"מ ק"ט ב' (במקום: ק"ב ב').


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:14:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:14:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:14:1)

36. **המקבל שדה מחבירו, קוצר ומעמר וכו'.**באו"ז פ"ט סי' של"ה, מ"ו ע"ג: תוספתא דפרקין, ואיתא נמי בפרקין דירושלמי (פ"ט ה"א, י"ב ע"א) המקבל שדה מחבירו קוצר ומעמר וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:14:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:14:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:14:2)

36-37. **הכילין והחכירות, הסנטר והאנקולמוס, באין ונוטלין מן האמצע.**בכי"ו בטעות: והכילין, ונמחקה הוי"ו ע"י נקודה מלמעלה. וכן באו"ז הנ"ל: הכילין והחכירות והסנטר ואנקולמוס וכו'. ובד: הביילין והחפורות הסנטר והאנקולמוס וכו'. ובכי"ע: הביילין והחופורות הסנטר והאונקולמוס וכו'. ובשכל טוב תולדות, עמ' 118: ועוד תניא הביילין והחופרין והסנטר והאונקולמוס וכו'. ובירושלמי הנ"ל: החופר והכייל והסנטר, שומרי העיר, והאיקונומוס נוטלין שכרן וכו'. מן העניין נראה שכולם פקידים בכפרים חקלאיים, או באחוזות גדולות, ומקבלים שכר מן הכפר, או מבעלי האחוזות שנגבה מכל אחד ואחד. ואשר לפירושם לא נתברר לי מהותו של הכייל, או הבייל.²¹ והחכורות, הוא, כנראה, שיבוש מן המלה "והחפורות", כפי שיוצא מגירסת הדפוסים, כי"ע, שכל טוב והירושלמי, ואפשר שהיו חופרי בורות שיחין ומערות לרבים, או חופרים חריצים מסביב לשדות, עיין בתוספות ק"ג ב', ד"ה בוכרא (ונוהג בבל לחוד, וא"י לחוד). וסנטר קרוב לוודאי שהוא saltuarius, saltarius,²² מנהל האחוזות והאחראי לשמירתן, כמו שפירש לנכון רצ"מ פיניליס בדרכה של תורה, עמ' 130 (עיי"ש דברים נכוחים), וכפי שיוצא מכמה מקורות, עיין במשנת ב"ב פ"ד מ"ז ובבבלי שם ס"ח א' ואילך. ואשר לאנקולמוס, איקונומוס, οὶκονομος, תפקידו קרוב מאד לסנטר, אבל אינם דומים לגמרי, ולפיכך אמר ר' יהודה להלן ב"ב פ"ג ה"ה (ומקבילות בירושלמי ובבבלי): ר' יהודה אומ' סנטר מכור,²³ אונקולמוס אינו מכור, ולפיכך נשנו יחד.
וברור מן העניין שכולם פקידי הכפר וכו', וכמו שכתבנו לעיל. וכן אמרו בירושלמי פ"ח סה"ג, י"א ע"ד: שאלה מן הבייר,²⁴ או מן הסנטר, או מן האיקומונוס, ומתה, כמו שהבעלין עמו. וברור איפוא שכולם פקידי מתא הם, כפי שיוצא מן המקבילה בבבלי צ"ז א'. ומטעם זה כולן באין ונוטלין מן האמצע, שיש כאן חיוב שוה לכלם.

footnotes:
²¹ פירושי המפרשים והמלונות אינן מקובלים עלי.
²² בחילוף נו"ן ולמי"ד, ובפרט במלים זרות, עיין מ"ש לעיל כלאים, עמ' 658, הערה 47, ועוד בכ"מ.
²³ כלומר, אם מכר את העיר, והיא חוה גדולה עם הרבה דיירים.
²⁴ נראה שאין בייר אלא בייל, או כייל, שנשנו ברישא כאן.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:14:3
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:14:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:14:3)

37-39. **הבייר והבלן הספר והספן, בזמן שבאין מכח בעל הבית, נוטלין מכח בעל הבית, מכח עריס, נוטלין מכח עריס, ואין משנין ממנהג המדינה.**וכ"ה בכי"ע ובאו"ז הנ"ל. ובירושלמי פ"ט הנ"ל, בכיר"ז.²⁵ ובד בטעות: הספר והחפן וכו', וקבוצה זו כנראה לא היתה מקבלת שכר מן הכפר אלא מכל אחד ואחד, לפי הצרכים שלו. וכן שנינו במשנה שביעית פ"ח מ"ה: אין נותנים (כלומר, מדמי שביעית) לא לבייר, ולא לבלן ולא לספר, ולא לספן (כלומר, לקבוצה שלנו). ואשר לספר, עיין בבלי צ"ז א', ברש"י שם, ד"ה ספר, ב"ב כ"א ב', ד"ה סופר מתא, בתוספות שם כ"א א', ד"ה בסופר, כאן ק"ז ב', ד"ה וספר (והכל תלוי במנהג), ועיין להלן פי"א הכ"ז. ובמ"ש ציין לירושלמי ב"ב פ"ט ה"ו, י"ז ע"א, ועיין להלן ב"ב פ"י ה"ה, שורה 17–18, ומש"ש.

footnotes:
²⁵ ובהוצאות שלנו נשמט ע"י הדמיון למלה "והספר".


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:15:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:15:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:15:1)

39-41. **המקבל שדה מחבירו, ומת, לא יאמר לבניו תנו לי מה שאכל אביכם, וכן הם לא יאמרו לו תנו לנו מה שעשה אבינו, אלא שמין ונותנין לו.**חי' הרמב"ן ק"ט א', ד"ה הא דאמר ר"י. ופירש הרמב"ן²⁶ אם קבל אביהם כל שכרו, אין בעל השדה יכול לומר תנו לי מה שאכל אביכם, יתר על מה שעשה, דכיון שכבר קבל שכרו יכולים לומר, אנו נגמור מלאכתו, וכן אם לא קבל אביהם כלום, אין יכולים לומר לו תן לנו כמו שפסקת עמו ונשלים מלאכתו, שיכול הוא לומר להם אין לי חשבון עמכם אלא עמו, אלא שמין מה שעשה ונותן להם. וכן הביא בב"י חו"מ סי' קע"ו בשם תלמידי הרשב"א, ופסק כן בחו"מ סי' שכ"ט.
וכתב הרמב"ן בחידושיו הנ"ל: ומכאן ראיה למה שכתב ה"ר משה הספרדי,²⁷ אחד מן השותפין, או מן המתעסקים, שמת בטלה השותפות, או העסק, אעפ"י שהתנו לזמן קבוע, וכזה הורו הגאונים ז"ל. ובשו"ת הריטב"א הוצ' ר"י קאפח סי' קע"ו (והביאה בקיצור בב"י הנ"ל): וכ"ה מפורש בתוספתא כי אחד מן המתעסקים שמת, בטל העסק, ואף להתעסק בחלקם המגיע להם וליטול שבח לפי חשבון, אינו יכול להכריחם, כי הזמן שקבעו הוא בהיות כולם משתדלים בו, דמזלא דרבים עדיף, ואינו דומה טרח של שלשה לטרח של שנים, וכן ראיתי למורנו הרב ז"ל דן למעשה בכיוצא בזה משמו של רבי' הרמב"ן ז"ל.
ברם בחי' הרמב"ן שם כתב: מדינא אפילו לא שבק אלא חד (כלומר, יורש שתל אחד) זריז ומהימן מצי מסלק ליה, דא"ל אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמו, וכדאמר רב נחמן (ק"ט א') האי שתלא **דשכיב** מסלקין ליה, ועד כאן לא פסקינן עליה "ולא היא", אלא משום דקאמר דמסלקינן ליה בלא שבחא,²⁸ וכך שנו בתוספתא וכו'. והוא שלא כדברי הריטב"א הנ"ל בטעם הסילוק. וכן בחי' הרשב"א לפי שטמ"ק שם: והראייה שהביא הרב מדרב נחמן וכו', נ"ל דאינה ראיה דיש ספרים דגרסי בה האי שתלא **דאפסיד** מסלקינן בלא שבחא, ולא גרס בה דשכיב,²⁹ ומשום דשביק חמש חנואתא (צ"ל: חתנוואתא) וכו', דמהשתא חשבינן ליה כוודאי מפסידים, וזו נראית לי גירסא נכונה וכו', ומכל מקום אנו אין לנו אלא כדברי הגאונים, שכל דבריהם דברי קבלה הן. ובמאירי ק"ט א', עמ' 408: אבל אם לא הניח אלא יורש אחד, והוא ראוי לכך אין יכול לסלקו, אלא השתל מורישו לבנו ולבן בנו עד כמה דורות, ויש חולקין בזו לומר שכל שמת השתל אף בלא טענת הפסד מסלק את היורש לומר לא התניתי אלא לאביכם, ואין הדברים נראין. ומכאן שהכריע כמו שרצה הרשב"א לומר בתחילה. וכן נוטין דברי הריטב"א הנ"ל ועיין במ"מ פ"ה מה' שלוחין הי"א הנ"ל. ועיין בנתיבות המשפט סי' שכ"ט, ולפ"ז יש לחלק בין שתלא לבין שותפין, עיי"ש.
והתוספתא שלנו הובאה גם ברא"ש פ"ט סי' ל"ז, שו"ת הרשב"ץ ח"ג סי' רכ"ט, שו"ת הרשב"ש סי' ר"ב, שו"ת הרדב"ז ח"א (ד"ו) סי' תקס"ד.

footnotes:
²⁶ לפי הי' הר"ן שם, והביאו בנ"י פ"ט סי' תקס"ט. ולפנינו בחי' הרמב"ן, וכן בשטמ"ק שם, חסר הפירוש.
²⁷ פ"ה מה' שלוחין ושותפין הי"א.
²⁸ כלומר, אבל על עצם הסילוק לא אמרו "ולא היא".
²⁹ וכ"ה בכי"פ, עיין דק"ס, עמ' 321, הערה ט'.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:16:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:16:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:16:1)

41-43. **המקבל שדה מחבירו, זרעה שנה ראשונה ולא צימחה, כופין אותו לזורעה שנייה, זרעה שנייה ולא צימחה, אין כופין אותו לזורעה שלישית.**וכ"ה בירושלמי פ"ט ה"י, י"ב ע"א, בהוצאות שלפנינו. ואמר עלה ריש לקיש: הדא דתימר בשדה שאינה בדוקה, אבל בשדה שהיא בדוקה, כופין אותו וזורעה שלישית. ובבבלי ק"ו רע"ב: תני חדא פעם ראשונה ושניה זורעה, ושלישית אינו זורעה, ותניא אידך שלישית זורעה וכו'. אמר ריש לקיש לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב, אבל זרעה ולא צמחה, מצי אמר ליה בעל הקרקע כל ימי זרע זרעא לה ואזיל וכו'. ופירש"י: פעם ראשונה ושניה. ואכלה חגב, או נשדפה וכו'. ובדברי ריש לקיש בבבלי הרי מפורש: שזרעה וצמחה **ואכלה חגב**³⁰ וכו'. ועיין גם בדברי שמואל שם ק"ו א'.
ובחי' הרמב"ן ק"ו ב' השיג על פירש"י מן התוספתא כאן, והביא את דברי ריש לקיש שבירושלמי³¹ הנ"ל, והוכיח משם שדברי ריש לקיש עונים על הברייתא שלנו, והברייתא שבתוספתא "היא ששנויה בכאן בגמרין, אלא שדרך בעלי הגמרא לשנות לשון הברייתות למתנינהו בלישנא קלילא, ופעמים מוסיפין בהם פירוש, ומימריה דריש לקיש לאו היינו מימרא דאמרי בני מערבא משמיה, ובגמרא דילן אמתניתין קאי (כלומר על משנתנו), וה"ק אבל זרעה ולא צמחה חייב לזרעה, אע"ג דאשתדוף רובא דבאגי וזרע ליה" וכו'.
ובחי' הרשב"א (לפי שטמ"ק שם) מביא פירוש רש"י ומעיר שמסוגיית הבבלי ומדברי ריש לקיש מוכח כפירש"י שהרי הוא מזכיר בפירוש ואכלה חגב, ורבינו מביא את מאמר ריש לקיש בירושלמי, ומוכיח מתוכו שדברי ר"ל עונים על הברייתא "והיא הברייתא השנויה כאן, אלמא ריש לקיש אברייתא קאי, ומדפריש בגמרין ואכלה חגב אאכלה חגב קיימא כדברי רש"י ז"ל, אבל בתוספתא משמע דברייתא לא אאכלה חגב קיימא אלא שזרעה ולא צמחה בלבד, דתניא התם המקבל שדה מחבירו זרעה שנה ראשונה ולא צמחה כופין אותו וזורעה שנייה, שנייה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה שלישי ודאמר ר"ל בירושלמי בד"א בשדה שאינה בדוקה אהא נמי קאי, דאי שדה שאינה בדוקה אין כופין אותו לזרוע יותר משתי שנים, דהוחזקה זו שאינה מצמחת, אבל אם היא שדה בדוקה זורע והולך כל ימי הזרע, ואם לא רצה כופין אותו". ולעיל אומר רבינו: ולפי שהוחזקה זו באכילת חגב (כפי שמוכרח לפי פירש"י), ולפיכך פירש רבינו "אהא נמי קאי". אבל קשה מה ראה רבינו בתוספתא יותר מן הברייתא שבירושלמי שהעתיקה לפני כן, והמשיך אח"כ "אבל בתוספתא". ברם בירושלמי כיר"ז: זרעה **פעם ראשונה** ולא צימחה וכו', והרי כן גרסו גם הרמב"ן ורבינו בירושלמי, ופירשו שהכל בשנה אחת עסיקינן, ולא צימחה משום שאכל חגב את השחת, כפי שמוכח בבבלי לפי פירש"י, אבל בתוספתא הגירסא היא: זרעה **שנה** ראשונה וכו', ומוכח מלשונה שאין זו הברייתא שבבבלי, אלא שמתוכה מוכח גם הפירוש בבבלי, וצ"ע.
סוף דבר הפירוש הפשוט בבבלי הוא שהברייתא הראשונה שם היא התוספתא שלפנינו, ובזרעה ולא צמחה עסיקינן, ובכך מסתברת חזקה של הקרקע (אבל חגב במזלא תלי ובמזלו של האדם), ואף דברי ריש לקיש בירושלמי שמחלק בין שדה בדוקה לשאינה בדוקה מוכיחים שמדברים בטיב הקרקע ולא בחגב. ואשר לדברי ריש לקיש בבבלי הרי מתקבל מאד פירוש הרמב"ן שהם עונים על משנתנו,³² ולא על הברייתא.

footnotes:
³⁰ בכ"י פירינצי חסר "ואכלה חגב". ועיין מ"ש להלן בפנים בשם הרמב"ן.
³¹ וגרס בברייתא שבירושלמי: פעם ראשונה וכו' כמו בבבלי. וכ"ה בירושלמי כיר"ז, עיין מ"ש להלן.
³² עיין לעיל הערה 30.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:16:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:16:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:16:2)

43. **המוכר זרעוני גנה לחבירו, זרעים שאין נאכלין, זרען ולא צימחו וכו'.**כל הברייתא בלשונה בס' המקח והממכר לרב האיי שער מ"ו, פ"ג ע"א, ופתח בה: ות"ר המוכר זרעוני גנה לחברו שאין נאכלין וכו'. וכ"ה גם ברי"ף וברא"ש ב"ב רפ"ו, ופתחו בה: ת"ר.³³ ובירושלמי ב"ב רפ"ו: תני המוכר פירות לחבירו ולא צימחו, אפי' זרע פשתן אין חייב באחריותו. והיא פיסקא ממשנתנו רפ"ו שם, והכוונה היא שאפילו זרע פשתן שרובו לזרע ולא לאכילה, אבל כאן מפורש זרעוני גינה. ובמשנתנו הנ"ל: רבן שמעון בן גמליאל אומר זרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן, והעמידוה בבבלי (שם צ"ג ב'): דילמא כולה רשב"ג, כלומר, גם הרישא רשב"ג היא. ועיין בבלי שם צ"ג א' ומ"ש להלן.

footnotes:
³³ ומסתבר שגם הר"ח הביאה, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ב, עמ' 8 ואילך (על בה"ג), עמ' 13 (על רב האיי), להלן שם (על הר"ח), עמ' 14 (על הרי"ף).


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:16:3
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:16:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:16:3)

44. **זרעים הנאכלים וכו'.**הראשונים הנ"ל, והכוונה אעפ"י שאינם נאכלים אלא ע"י מיעוט בני אדם. ועיין להלן ב"ב רפ"ו ובבבלי שם צ"ג סע"א.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:16:4
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:16:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:16:4)

44-45. **ואם התנה עמו מתחלה וכו'.**הראשונים הנ"ל, ירושלמי ב"ב רפ"ו. ופסקה הר"מ בפט"ז מה' מכירה ה"ב. וברור שהכוונה היא לכל הזרעים, ואפילו לחטים כמבואר בטור חו"מ סי' רל"ב.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:16:5
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:16:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:16:5)

45. **מה נותן לו, דמי הזרע, ויש אומ' כל יציאותיו.**הראשונים הנ"ל, ירושלמי הנ"ל. ובבבלי ב"ב צ"ג ב': ת"ר מהו נותן לו, דמי זרע ולא הוצאה, ויש אומרים אף הוצאה. ולפי היש אומרים חייב לשלם לו גם בעד עבודתו בחרישה ובזריעה, והטעם לפי רב האיי,³⁴ הר"ח³⁵ ועוד, הוא משום קנס, ועיין גם בפירוש הרשב"ם, ויש חולקים, עיין בשטמ"ק שם בשם הרשב"א. ולמ"ד שאינו נותן לו אלא דמי הזרע, ואעפ"י שעכשיו אין הזרע שנזרע שוה כלום, יציאותיו אינו נותן לו, שאין כאן אלא גרמא בעלמא.

footnotes:
³⁴ ספר המקח והממכר סוף שער מ"ו, פ"ג ע"ב.
³⁵ הובא בדינא דגרמי להרמב"ן.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:17:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:17:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:17:1)

46. **המקבל שדה מחבירו ליטע, הרי זה מקבל עליו עשר בוראות לבית סאה.**כ"ה בכי"ע, ובכי"ו בטעות: בידאות. ובד: המקבל שדה ביראות לבית סאה, ומה שבאמצע נשמט בט"ס. ובבבלי ב"ב צ"ה א': עשר בוריות **למאה**, כלומר עשרה אילני סרק, אילנות יבשים ובורים, שכן דרך הנטיעות שיש בהן עשרה אחוז בוראות, ובדומה לזה במשנתנו ב"ב פ"ו מ"ב (לעניין תאנים, חביות של יין, קנקנים). אבל בר"מ פ"ה מה' שכירות הי"א גרס: עשרה בוראות **לסאה**. וכ"ה בכי"מ בבבלי הנ"ל, וכן גרס גם הר"י מיגאש, ופירש: מקבל עליו עשר שורות מבוריות לסאה, א"נ עשר נטיעות מבוריות לסאה, עיין במגיד משנה שם. ובמאירי ב"ב צ"ו א', עמ' 430, הביא את גירסת הר"מ והר"י מיגאש, והעיר: "ואי אפשר לפרשה באילנות, שהרי עיקר נטיעתם עשרה לבית סאה³⁶ אלא בגפנים". ובאמת גירסת הר"מ היא קשה מאד,³⁷ ואם משערים **בזרעים** בבית סאה, הכל מובן שהרי היו נזרעים בצפיפות, ושטח הזרע היה ידוע להם היטב. אבל באילנות הרי לכל הפחות היו כמה מן החקלאים שהיו נוטעים עשרה לבית סאה, או קצת יותר,³⁸ והרי בסמוך אמרו: מקום שנהגו לנטוע על ארבע וכו', וכיצד אפשר לומר שבעל השדה מקבל עשרה בוראות לבית סאה, ועוד הרי אין שיעור קבוע למטע (עיין להלן, שורה 48) בית סאה. אבל מאידך גיסא נוסח הר"מ מקויים ע"י כל נוסחאות התוספתא וכי"מ של הבבלי.
לפיכך נ"ל שאין כאן הכוונה לבית סאה של השדה שנוטעים בתוכה אלא לבית סאה של המשתלות. ונהגו (כמו שנוהגים עד עכשיו) ליטול יחור, או ענף, מן האילן ולשתול אותו בארץ, כדי לבחון אם ייקלט. והיו נוטעים אותם בצפיפות רבה כמו זרעים, ואם נקלט היחור והוציא שרשים היו מעבירים אותו לתוך שדה האילן.
והרי פשוט הוא שבעל האחוזה לא יבטל את שדהו על גבי יחורים וענפים שקליטתם בספק, אבל השתל, שמלאכתו בכך,³⁹ היה שותל אותם במשתלה מיוחדת בצפיפות, כמו שאמרנו לעיל, והיה עוקר את השתילים שנקלטו, ומעבירם לשדה שקבל עליו לנטוע. ולכך כיוונה התוספתא כאן שאם היה בשתילים של בית סאה (של המשתלה) עשרה שתילים שקליטתם לא עלתה יפה ולא יעשו פירות (וקראו להם "בוראות") הרי בעל השדה מקבל אותם, ואינו מנכה לו משכרו, מפני שכן רגיל.

footnotes:
³⁶ עיין ירושלמי כאן פ"ט ה"ב, י"ב ע"א, שביעית פ"א רה"ב, ל"ג ע"ב, רדב"ז פ"ג מה' שמיטה ה"ו, סמ"ע חו"מ סי' ש"ל.
³⁷ והרי השיבוש בין "סאה" ל"מאה" הוא קל מאד, ועיין להלן ב"ב פ"ו ה"ב (ביחס לקישואין). ועיין מ"ש לעיל פ"ד ה"ג, שורה 14–15 סד"ה ונראה.
³⁸ ועיין בבלי ב"ב כ"ו ב'-כ"ז א'.
³⁹ השוה שתלא דמתא בבבלי צ"ז א', ק"ט א' ועוד.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:17:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:17:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:17:2)

47. **יתר על כן, מגלגלין עליו את הכל.**ב"ב צ"ה א'. ופירושו שאם היו י"א בוראות אינו מחליף את האחת היתירה, אלא מספק את כל הי"א, עיין בבלי שם. ואמרו שם: כל יתר מכאן כבא ליטע מתחילה דמי. ועיין בתוספות שם, ד"ה כל.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:18:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:18:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:18:1)

47-49. **המקבל שדה מחבירו ליטע, מקום שנהגו להיות נוטע על ארבע נוטע על ארבע, על חמש, חמש, על שש, שש, על שבע, שבע, ואין משנין ממנהג המדינה.**והוא כשמואל בבבלי ב"ב פ"ב ב', ועיין במשניות כלאים ספ"ד, פ"ז מ"ב, וירושלמי פ"ד ה"ח, כ"ט ע"ד, פ"ה ה"ד, ל' ע"א. ובכלאים פ"ה מ"ה: אימתי בזמן שהיו נטועות על ארבע ארבע, או על חמש חמש, היו נטועות על שש, או על שבע וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:18:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:18:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:18:2)

49-50. **המקבל שדה מחבירו ליטע, עד מתי חייב ליטפל בנטיעות וכו'.**כ"ה ("מחבירו") בד ובכי"ע. ובכי"ו בטעות: לחבירו. וכל הברייתות עד סוף הכ"א נעתקו בנ"י פ"ט סי' תקע"ב בשם התוספתא. ובדרך כלל המקורות מן התוספתא ומן הירושלמי לקוחים בנ"י מן הר"ן, הריטב"א, הרמב"ן והרשב"א, ולפנינו חסרים כמה מן הראשונים לסוף המסכת. והעיר בח"ד שהברייתות אינן נמצאות לא בירושלמי ולא בבבלי ולא בפוסקים, אלא בנ"י הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:18:3
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:18:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:18:3)

50. **עד כדי שיחולו.**וכן בנ"י הנ"ל (ואני מעתיק מד"ק): עד כדי שיחילו. ובהגהות מכ"י בדפוס ווילנא ציין לירושלמי שביעית ספ"א שנחלקו שם בפירוש "עד שיחולו" שבמשנתנו שם, ולחד מ"ד הוא עד שיפדו (כלומר בשנה רביעית לנטיעתם), ולחד מ"ד הוא שיעשו חולין מאליהן (כלומר בשנה החמישית). וכן פירש בח"ד, והביא גם את המשך הירושלמי: בגפנים בנות חמש, בתאנים בנות שש, בזיתים בנות שבע (כלומר, עד כאן נקראות נטיעות), והיינו עד כאן חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:18:4
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:18:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:18:4)

50-51. **בתאנים משיעכבו המחרישה.**וכן בד: משעכבו המחרישה. אבל בכי"ע ובנ"י הנ"ל: **עד** שיעכבו את המחרישה. והכריע בח"ד הנ"ל שגירסא זו נכונה יותר, שהרי ראינו לעיל בירושלמי שתאינה נקראת נטיעה עד בת שש שנים. ובירושלמי שם אמרו שאעפ"י שהיא מביאה פירות בפחות משש שנים, ביחס לעוביה היא נקראת נטיעה עד בת שש שנים. וכנראה שעד שנה זו השרשים אינם יורדים למטה מג' טפחים.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:19:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:19:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:19:1)

51-52. **המקבל כרם מחבירו חייב ליטפל בו עד שיעשנו יין.**וכ"ה ("עד שיעשנו") בד, כי"ע ונ"י הנ"ל. ופי' בח"ד שמדברים לא בשתל, אלא באריס שקבל כרם מוכן, חייב ליטפל בו עד שיעשנו יין, כלומר, בבצירה, בדריכה וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:19:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:19:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:19:2)

52. **זתים עד שיעשם ציבור.**וכ"ה בכי"ע ובד. ובנ"י הנ"ל נשמטו המלים "זיתים עד שיעשם". ובהגהות מכ"י הנ"ל הושלם: זיתים עד שיעשו. ופירושו שבזיתים שמלאכתם מרובה אינו חייב ליטפל בהם עד שיעשנו שמן, אלא שתגמר מלאכתן לגורן,⁴⁰ ועשייתן ציבור הוא גמר מלאכתן לכך, כמפורש בירושלמי פאה פ"ו ה"ד, י"ט ע"ג.

footnotes:
⁴⁰ עיין במשנת פיאה ספ"ה, ובנידון דידן - לבית הבד.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:19:3
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:19:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:19:3)

**פשתן, עד שיעשנו קירצין.**בד: קורצין, וכ"ה בנ"י הנ"ל. ובכי"ע: קרצין. ופירש לנכון בח"ד שהכוונה לחוטין ושערות, וציין גם לפיסקא שמביא בעל מוסף הערוך מדב"ר. ועיין על כל זה לעיל ח"ג (שבת), עמ' 80–81. וקורצא בלשון סורית שער, עיין מש"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:19:4
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:19:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:19:4)

**חולק ונותן לו וכו'.**כלומר, אחרי שהגיעו למצבים האמורים לעיל חולקים.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:19:5
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:19:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:19:5)

52-53. **זה מכניס חלקו וזה מכניס חלקו.**כ"ז חסר בד, בכי"ע ובנ"י הנ"ל, אבל הסיגנון שלפנינו נראה יותר יפה.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:19:6
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:19:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:19:6)

53. **זה מכניס חלקו לעיר וזה מכניס חלקו לעיר.**העיקר הוא החלק הראשון, שהאריס אין לו רשות להחזיק את חלקו בשדה, ומיד אחרי החלוקה עליו להסתלק, אבל בעל השדה פשיטא שאינו חייב להוציא את חלקו מן השדה, ולא נאמרו הדברים בסיפא אלא אגב הרישא.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:20:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:20:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:20:1)

53-54. **המקבל שדה תאנים מחבירו וכו'.**דרכם היה להכניס את התאנים לחבית, לעשותן קציעות ע"י שהיו דוחקין ודוחסין אותן בחביות ומסתפקין מהן אח"כ, או שהיו מייבשין אותן ועושין אותן גרוגרות, ואם רצו להכניסן לקיום, ושלא יתפסו הרבה מקום, היו עושין אותן עיגולי דבילה. ולפיכך אמרו כאן שהאריס חייב לטפל בהן כמנהג המקום. וכל הברייתא בשם התוספתא באו"ז סי' רע"ט, ל"ט ע"ד, נ"י הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:21:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:21:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:21:1)

56. **המקבל שדה ירק מחבירו וכו'.**או"ז ונ"י הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:21:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:21:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:21:2)

**למכור בשוק, מוכר בשוק וכו'.**כנראה שפעמים לא היו נוהגים ללקוט את הירק בבת אחת, מפני שהוא מתקלקל, והיו מלקטים אותו קמעא קמעא,⁴¹ ונהגו שהאריס מטפל במכירת הירק עד שגומר את השדה, והיו מקומות שנהגו שהאריס מוכר אותם בשוק, והיו מקומות שהאריס מוכר אותם בשדה, ובעל השדה מוכר אותם בשוק. ומשום כך ירק משונה מתבואה, עיין לעיל הי"ג והי"ט. ועיין מצפה שמואל.

footnotes:
⁴¹ עיין לעיל תרומות פ"ד ה"ה, עמ' 123. אבל בדרך כלל ירק לקיטתו כאחת, עיין תו"כ קדושים פ"א ה"ז, פ"ז ע"ב.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:22:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:22:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:22:1)

57-58. **החוכר שדה מחבירו, אע"פ שלא חכרה הימנו אלא לזתים, לא יאמר לו אין לך בה אלא זתים וכו'.**כל הברייתא בחי' הרשב"א, בשטמ"ק ק"ט א', וכנראה שהרשב"א הביאה בשם הראב"ד. ובמשנתנו שם (פ"ט מ"ט, ק"ט ע"א): המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות וכו', ואין לו בקורות שקמה. וכתב הראב"ד שם: אפילו במקום שנהגו להזכיר (צ"ל: להשכיר) אילן אגב קרקע,⁴² הני מילי בפירות וכו'. ומשנתנו הנ"ל עוסקת בחכירות⁴³ וברור משם שאעפ"י שהחכירות היא בתבואה מ"מ נראה ממנה שיש לו גם בפירות האילן. אבל זהו דווקא במקום שנהגו להשכיר אילן אגב השדה. ורבינו הסמיך לכאן את התוספתא שלנו, והיא מלמדת שאעפ"י שלא חכרה אלא לזיתים,⁴⁴ מ"מ אף הפירות האחרים הם שלו. ועיין לעיל ה"ו (לעניין שדה ירק וירק אחר). אבל עיין בתיו"ט למשנתנו הנ"ל ובמה"פ פ"ט ה"ח, ד"ה המקבל.

footnotes:
⁴² עיין לעיל ה"ד, בבלי ק"ג ב'.
⁴³ עיין בבלי שם ק"ד רע"א, בפירש"י למשנתנו ובחי' הר"ן שם.
⁴⁴ כלומר, שמשלם את החכירות בזיתים.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:23:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:23:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:23:1)

59. **החוכר שדה מחבירו לזרע, אין לו באילן.**רשב"א הנ"ל. ונראה שמדברים כאן במקום שאין מנהג קבוע (עיין לעיל ה"ד) ויש נוהגין ליתן גם את פירות האילן אגב השדה, ויש שאין נוהגין כן, ובמקום כזה הדין הוא עם המחכיר שהוא המוחזק. ובמה"פ פ"ט ה"ח הנ"ל, וכן בת"ב, חילקו בין אריס וחוכר, ולעיל ה"ד מדברים באריס, וכאן בחוכר, ומשום כך אין לו באילן בשום מקום. אבל לפי פירושם אין להבין את הבבא הבאה, עיין מש"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:23:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:23:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:23:2)

60-61. **בין שיאמר לו איחכור שדה זו, אזרע שדה זו, אעשה שדה זו, אבל אם אמ' לו חכור שדה זו, זרע שדה זו, עשה שדה זו, כל הפירות שעושה הרי אילו שלו.**וכ"ה בד ובחי' הרשב"א הנ"ל. אבל בכי"ע: אימתי בזמ' שא' לו אזרע וכו'. ולעצם הפירוש אין כאן הבדל בגירסאות, והתוספתא מחלקת לבין שאמר החוכר ולבין שאמר המחכיר והמפרשים נתקשו מאד בפירושה.
וכבר פירשנו ברישא שמדברים כאן במקום שאין מנהג קבוע, והחוכר ברגיל דורש שפירות האילן יהיו שלו והמחכיר רוצה שהפירות יהיו שלו, ולפיכך דנו כדין התוספתא בקידושין ספ"ב, ואם החוכר מציע למחכיר הוא בא על דעת המחכיר ואם להפך המחכיר מציע, מציע על דעת החוכר, עיין מ"ש לעיל ח"ח (קידושין), עמ' 938.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:24:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:24:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:24:1)

62. **החוכר שדה עיר מחבירו, והוא נרה שנה אחת וכו'.**וכ"ה ("שדה עיר") גם בד. ובכי"ע: שדה לחבירו⁴⁵ וצ"ל: שדה ניר מחבירו, ועיין להלן הכ"ו, שורה 68 ומש"ש. והכוונה שהחכיר לו את השדה בשעה שהיא נרה, והיא תעשה תבואה בשנה השנייה.

footnotes:
⁴⁵ וחסרה שם המלה "עיר". ולפנינו צ"ל: שדה ניר, שהרי אם סוף הגג של ההי"א של המלה הקודמת ("שדה") נוגע בנו"ן של "ניר", יוצא: עיר.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:24:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:24:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:24:2)

62-63. **עמד עליו בשעת הניר ואמ' לו תן לי חכירי של שתי שנים וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: תן לי חכורי,⁴⁶ והיא, כנראה, הגירסא הנכונה, והכוונה שהמחכיר טוען שהקדים להשכיר (וכאילו החכירה לאחר ל' יום) כדי לקבל את התבואה מיד, אחרת היה מחכיר יותר ביוקר לפני שנת הזרע, ותובע מן החוכר שיקנה תבואה ויתן לו, שהרי בין כך ובין כך לא תהיה לו תבואה משדה זו, אין הדין עמו, וממתין עד שעת הגורן, כאילו היתה שדה זו זרועה.

footnotes:
⁴⁶ וחסרות המלים "של שתי שנים".


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:25:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:25:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:25:1)

64-65. **החוכר שדה מחבירו, לא יהא (לו) נרה שנה אחר שנה, ולא זורעה וכו'.**המלה המוקפת חסרה בד ובכי"ע, והיא מיותרת, והכוונה היא, שחכר שדה לשנתים, והיא היתה כבר נרה בשנה שלפניה, ורוצה החוכר להניחה נרה בשנה ראשונה כדי שתהיה לו הרבה תבואה בשנה השנייה (אחרי ניר של שנתים), או שרוצה לזורעה שנתיים, אחרי שהיתה ניר שנה אחת, ובשניהם יכול המחכיר לעכב בידו. בראשונה משום שהמחכיר לא יוכל לזרוע אותה אחרי שיחזירנה, ומכל שכן בשנייה שהוא גם מכחיש את שדהו.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:25:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:25:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:25:2)

65. **ולא זורעה שנה אחר שנה.**וכ"ה בכי"ע. ובד נשמט ע"י הדומות. ועיין מ"ש בפירושה לעיל.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:25:3
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:25:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:25:3)

**חכרה הימנו לזמן מרובה, נרה שנה אחר שנה וכו'.**כלומר, אם חכרה לזמן מרובה אינו קשור במנהג המחכיר, ונוהג כמנהגו. ועיין במשנתנו פ"ט מ"ט, ואפשר שאף לפנינו זמן מרובה הוא שבע שנים.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:26:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:26:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:26:1)

66-67. **המקבל שדה מחבירו לא יהא נייר חצייה וזורע חציה, ולא זורעה שני מינין.**לפי גירסתינו הפירוש פשוט, ואסור לו לאריס לשנות ממנהג בעל הבית, כמו שכתב בחי' הרמב"ן ק"ט רע"א. אבל בד ובכי"ע גורס **החוכר** שדה וכו', וכן משמע קצת גם להלן: החוכר הימנו שתי שדות וכו'. וכבר קבענו את הכלל בשעה שכי"ע מסכים עם ד, או כי"ו, יש רגלים לחשוב שזו היא הגירסא הנכונה. וכנראה שבעל השדה יכול למחות בידו, מפני שמנהגו היה לנייר את כולה ולזרוע את כולה, והוא סובר ששיטה זו עדיפה על החצאים, ולפיכך יכול למחות בידו.
ואשר לזריעת שני מינים, אפשר שהכוונה היא שהוא זורע חצייה מין אחד וחצייה מין אחר, ובשנה הבאה הוא מחליף אותן, עיין בתוספות ק"ז א', ד"ה האי, ובפי' הראב"ד בשטמ"ק שם.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:26:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:26:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:26:2)

67. **החוכר הימנו שתי שדות, נייר אחת וכו'.**כלומר, ואין כאן נר חצייה וזורע חצייה, מפני שלפנינו שדות מיוחדות, ובכל אחת יכול לזרוע מין אחד.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:26:3
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:26:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:26:3)

68. **החוכר עיר מחבירו נאר חציה וכו'.**וכ"ה ("עיר") גם בד ובכי"ע, וקשה להגיה נגד כל הנוסחאות. ונראה שהכוונה כפשוטה שחכר עיר של יחיד מחבירו (כב"ב פ"ד מ"ז). ועיין בתוספתא ב"ב פ"ג ה"ה ובירושלמי שם פ"ד ה"ד, י"ד ע"ג. ואעפ"י שאם מכר את העיר לא מכר את הכפרים, אבל רואים משם שגם הכפרים שבתחום היו שייכים ליחיד, ואם הזכיר בפירוש את הכפרים הרי הם מכורים, ומכל שכן השדות שמסביב לעיר⁴⁷ והתוספתא כאן מלמדת שאם חכר עיר מחבירו (וכל שדותיה) אין כל ההגבלות הנ"ל קיימות אצלו.

footnotes:
⁴⁷ אינו עניין לבית השלחין שבתוך העיר שבמשנתנו הנ"ל (בפנים).


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:27:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:27:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:27:1)

69. **החוכר שדה תבואה מחבירו, לא יאמר לו איני בא עד שתכלה תבואה מתוכה.**וכ"ה בד. ובכי"ע: **אינו** בא וכו', ובת"ב משער שצ"ל: אני בא וכו', כלומר אני בא לתוך השדה עד שתכלה התבואה מתוכה, ואף אחרי הקצירה עדיין נשארים לקישים בשדה, לא יאמר כן אלא כונס את גורנו ומסתלק. ויותר נראה שצ"ל: איני בא [אלא] עד שתכלה וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:27:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:27:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:27:2)

70. **ואינו רשאי לזורעה פעמים.**אם היא בית השלחין ועושה פעמים בשנה.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:28:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:28:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:28:1)

70-71. **החוכר שדה אילן מחבירו, לא יאמר לו איני בא עד שיכלו פירות מתוכה.**אף כאן בכי"ע: **אינו** בא וכו', וצ"ל: **איני** בא [אלא] וכו', כמו ברישא, שרוצה להמשיך ולבוא לשדה עד שיכלו סופי הפירות.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:28:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:28:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:28:2)

71. **ואינו רשיי לאוכלה פעמים.**כלומר, אם עושה פירות פעמיים בשנה.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:29:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:29:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:29:1)

71-73. **המקבל שדה מחבירו, נרה ולא זרעה, נותן לו חכירו, אע"פ כן שמין לו, שאינו דומה מניחה נירה למניחה שלף.**וכ"ה ("המקבל") בד, בחי' הרמב"ן ק"ד ב' ובחי' הר"ן שם (בשמו). אבל בכי"ע: **החוכר** שדה מהבירו וכו'. ואף לפנינו המקבל פירושו "חוכר", וכמפורש להלן "נותן לו חכירו", וכן מוכרח מן העניין. ואמרו בבבלי ק"ד ב': ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי⁴⁸ זרעה חיטי, עבדא חיטי כשומשמי.⁴⁹ סבר רב כהנא למימר מנכי ליה כחשא דארעא. אמר ליה רב אשי לרב כהנא אמרי אינשי כחשא ארעא ולא לכחוש מרה. ופירש"י: היה לו לזרוע שומשמין אפילו היו מכחישין את הקרקע יותר, ולא יכחוש עצמו, ליטול עכשיו פחות. ובתוספות שם, ד"ה סבר, כתבו שלרב כהנא מה שאמרו במשנתנו (פ"ט מ"ג): המקבל שדה מחבירו והובירה שמין אותה כמה ראויה לעשות ונותנין לה, היינו **בר** מכחשא.
וכתב הרמב"ן שם שדין תכחוש ארעא ולא לכחוש מרא הוא באריסות גרידא, שהרי היה יכול לכופו לזורעה שומשמין, ואינו רשאי לשנות מדעתו של בעה"ב, ומכיוון ששינה ידו על התחתונה וכו', ובאריסות מכיוון שקיבל עליו וכתב אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא אינו מנכה לו, אבל בחכירות מנכה לו כחשא דארעא, והביא את התוספתא שלנו כאן: אע"פ כן שמין לו שאינו דומה מניחה נירה וכו'. ובחי' הרשב"א (לפי שטמ"ק שם) חלק עליו, ואמר שמן התוספתא אין ראייה שאפשר שהיא סוברת כרב כהנא בבבלי הנ"ל שנותנין לו כחשא דארעא, ורב אשי שהוא חולק עליו סומך על משנתנו שלא נזכר שם כחשא דארעא. ובחי' הר"ן שם מביא את דברי הרמב"ן וכותב "ויש שחלקו עליו", ומביאים ראייה ממשנתנו פ"ח מ"ט (חטים יזרענה שעורים), ואם מנכה לו האיך יכול הוא לשנות מחטים לשעורים, אלא ודאי אין מנכה, והך תוספתא משבשתא.
וראיתי בחידושי הגרמ"ש (בעל או"ש) שתמה על הרמב"ן והרשב"א שהביאו את התוספתא, והיא אינה שייכת כלל לכחשא דארעא, שהרי החוכר חרש אותה והוציא את השלפים כשקבלה ("נרה, ולא זרעה"), ויהא דינו כיורד ברשות ששמין לו וידו על העליונה, ומה לה לתוספתא לכחש ארעא. והניח בצע"ג. ולא התחוורתי בדבריו ז"ל, שהרי מתוך התוספתא ברור שהמנהג היה שלא לחרוש אחריו (כמשנתנו פ"ט מ"א), שאם לא כן, הרי לא הרויח כלום לבעל השדה. ואשר לחרישה לפני הזריעה, הרי התחייב בפירוש "אם אוביר ולא אעביד" ופירש"י: ולא אעשה בה פעולה הראויה לה, וכאן מפורש **שנרה** ולא זרעה, ובעד חרישה זו הרי ניכה לו מן החכירות, שאם בעל השדה ישכור פועלים לחרוש, יוסיף לו על חכורו, ונמצא שבעד החרישה עצמה כבר שלם לו, אלא שאם היה זורע וקוצר היה משאיר שלפים בקרקע, ועכשיו שלא זרעה חסך לו לבעה"ב שכר חרישה להוצאת השלפים, והוא ממש כעין כחש הקרקע, ויפה הסתייעו רבותינו מן התוספתא כאן. תדע לך שהוא כן, שהרי לסברת הגרמ"ש היה צריך לומר שמנכין לו את החרישה, שבעל השדה אינו צריך לחרוש אחריה.
ואשר למלה "שלף", השתמשו בה בתבן ובעשב שנשאר בקרקע, וכמו שאמרו בשה"ש רבה ספ"ו: שהיתה מלקטת בשלפים וכו', מלקטת בשלפים. וכן בב"ר פ"כ, י' עמ' 194: ואכלת את עשב השדה, שאדם משליף משדהו ואוכלה עד שהיא עשב, והוא מלשון המקרא (תהלים קכ"ט, ו'), כמו שהעיר במנחת יהודה שם.

footnotes:
⁴⁸ ופירש"י שהם יקרים יותר מחטים, אבל מכחישים את הקרקע יותר מחטים.
⁴⁹ פירש"י שהצליחה זריעתו, והחטים היו שוות כשומשמין, ונמצא המחכיר משתכר את כחש הקרקע.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:30:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:30:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:30:1)

73-74. **החוכר שדה מחבירו לשחת, וגוזזה, כל פירות שעושה הרי אילו שלו.**בניגוד לקצירה (בתבואה) וקציצה (באילן) היא גזיזה בשחת (עיין להלן ע"ז פ"ב ה"ד), וכשהיו גוזזים היו חלקים גדולים נשארים ע"ג הקרקע. וכאן הכוונה שאם עלו פירות במקום השחת הרי הם של החוכר, עיין בבלי ק"ח א', בפי' הראב"ד שם (בשטמ"ק), ד"ה גלית אדעתך, וד"ה לגדרה.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:30:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:30:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:30:2)

74-75. **חכרה לזרע, וגזזה לשחת, לא יאמר הריני ממתין עד שיכלה אותו המין מתוכה.**כלומר, לא יאמר הריני ממתין בשדה זו ואזרענה, וכל זמן שאותו המין שחכרתי לזרע עדיין ישנה בשדות, הוא שייך לי ואקצרנו כמו שהוא, ואסתלק, אין לו זכות לכך שהמקבל לשחת יכול לגדל בה שחת כל השנה, אבל אם קבל אותה לזרע, הרי אין לו רשות לזרוע פעמיים, ומיד שקצרה כונס גורנו ומסתלק.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:30:3
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:30:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:30:3)

75. **אלא כל הפירות שעושה הרי אילו שלו.**וכ"ה בד. ובכי"ע חסרה המלה "אלא". ואף לפנינו "אלא" משמעותו כמו "אבל", כלומר, אעפ"י שאין לו רשות לזרוע את השדה פעמיים, הפירות שהשדה עושה מאליה (עיין לעיל) הם של החוכר, שהרי אפילו לא היה גוזז את השחת ומניחה זרועה היו הפירות שבמקום הזרע שלו.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:31:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:31:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:31:1)

75-76. **המקבל שדה מחבירו שנים מועטות, אין לו בקורות שקמה.**פיסקא מקוצרת ממשנתנו פ"ט מ"ט.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:31:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:31:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:31:2)

76. **לפיכך הזמורות והקנים שלו.**בבא זו מפרשת את הסיפא שבמשנתנו, כרגיל בתוספתא שהיא מביאה את הרישא וממשיכה לבאר את הסיפא. ושנו במשנתנו הנ"ל: ויש לו בקורת שקמה, וכן מפורש להלן בסמוך. ופירש הראב"ד (לפי הרשב"א בשטמ"ק ק"ט א') את דברי אביי שם על הרישא שבשבח שקמה יש לו: שבח שקמה הם הפארות שהוציאה בתוך ימי חכירתו שהם כמו פירות, אבל רבה חולק וסובר שהענפים המחוברים הם כגוף האילן. ומפרשת התוספתא שאם יש לו בקורת שקמה, הרי בוודאי יש לו בזמורות הקצוצות ובקנים שגדלים בשדה. וכן מפורש במשנתנו רפ"ט שהאריס חולק עם בעה"ב בזמורות ובקנים.⁵⁰ ופירש הריטב"א שם שהזמורות הקצוצות והקנים הם כפירות, ומה שאמרו בגמרא שם (ק"ג ב') בקנים המוחלקין לא באו להוציא את הקנים שגדלים בשדה, "דהא ודאי פירי נינהו כזמורות", אלא הוא תירוץ לקושיא, עיי"ש.⁵¹ ואם באריס חולקין הרי בחוכר הכל שלו. ועיין במה"פ פ"ט ה"ח, ד"ה המקבל, שפירש את משנתנו כאן באריסות.

footnotes:
⁵⁰ ועיין במ"ש שציין לבבלי ברכות ה' ב'.
⁵¹ ואפשר שעיקר הסוגיא היא בב"ב ס"ט א', והעבירוה לכאן.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:31:3
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:31:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:31:3)

77-78. **קיבלה ממנו שבע שנים, מקום שנהגו לזרעה פשתן אפי' חמש שנים, זורעה שנה שנייה פשתן, ויש לו בקורות שקמה.**במשנתנו הנ"ל: קבלה הימנו לשבע שנים, שנה ראשונה יזרענה פשתן, ויש לו בקורת שקמה. ולשון התוספתא קשה, אבל כן העתיק גם באו"ז סי' רע"ט, ל"ט ע"ד, וכ"ה בד ובכי"ע, ואין להגיה. ובמחברתי תלמודה של קיסרין, עמ' 16, הבאתי כמה מקורות המוכיחים שבדרום א"י היו זורעים פשתן אחת לארבע שנים, והבאתי גם את הירושלמי כאן (פ"ט ה"ט, י"ב ע"א) שתמה: פשתן לוקה הארץ **שלשה** שנים ותימר כן. ומכאן שהיו מקומות בא"י שנהגו לזרוע פשתן אחת לארבע שנים. ואמרו כאן שמקום שנהגו לזרוע פשתן בפחות משבע שנים, אפילו חכר את השדה לחמש שנים זורעה [גם] בשנה שנייה פשתן, והפשתן מכחיש את הקרקע שלש שנים, וחוזרת לקדמותה ברביעית.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:32:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:32:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:32:1)

78-79. **המקבל שדה מחבירו לזורעה שעורים, לא יזרענה תלתן וכו'.**הברייתא נסמכה למשנתנו פ"ט מ"ח, והכלל הוא שאינו רשאי לשנות למין אחר שמכחיש את הקרקע יותר מן המין שדברו עליו בשעת החכירה. אבל פעמים שמותר לשנות אם המין המכחיש מכניס הרבה יותר מאשר המין שמדובר עליו, כפי שאמרו בירושלמי על שעורים, שעושים כפלים כחטים (עיין מ"ש לעיל ה"י, שורה 23–24), או שומשמין שהן יקרים יותר מחטים (עיין בבלי ק"ד ב'). ומשום כך אין לדעת בכל מקום אם ההיתר בשינוי הוא מחמת שהכחש הוא פחות, או משום שההכנסה היא יותר גדולה.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:32:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:32:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:32:2)

79. **מקשה, יזרענה תלתן.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: מקשה לא יזרענה תלתן.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:32:3
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:32:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:32:3)

79-80. **תלתן, לא יזרענה שעורין.**וכן בכי"ע: [תלתן] לא יזרעם שעורים. אבל בד: תלתן יזרענה שעורין.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:32:4
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:32:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:32:4)

80. **סטיס, לא יזרענה פשתן, פשתן, יזרענה סטיס.**ובכי"ע: סטיס, לא יזרעם פשתן, פשתן, **לא** יזרע סטיס. ובד: חיטים, לא יזרענה פשתן, פשתן, יזרענה חטים. והיא טעות סופר ברורה וצ"ל סטיס במקום חיטים, חטים. וכן נשתבש בדפוסים לעיל דמאי ספ"ז: ולזורעה חטים, וצ"ל: סטיס. וסטיס היא Isatis tinctoria ומשתמשים בו לצביעה, ואין מלקטים אותו אלא אחר ד' וה' שנים, עיין מ"ש לעיל ח"א (דמאי), עמ' 280. ומסתברת כאן גירסת כי"ע. ועיין בפ"מ פ"ט רה"ח, והעתיק מגירסת הדפוס, אעפ"י שהיה לפניו כת"י גם לסדר נזיקין.⁵²

footnotes:
⁵² עיין במה"פ ב"ב פ"ב ה"ט, ד"ה כשם, שם פ"ג ה"א, ד"ה והתני.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:32:5
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:32:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:32:5)

80-81. **המקבל שדה מחבי' לזרעה חטין, לא יזרענה שעורין.**והוא כרשב"ג בפ"ט מ"ח.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:32:6
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:32:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:32:6)

81-82. **פשתן, יזרענה שעורין.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: פשתן לא **יזרעם** שעורין.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:32:7
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:32:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:32:7)

82. **שעורין, יזרענה חטין.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: שעורין **לא** יזרעם חיטין. וכ"ה במשנתנו פ"ט מ"ח.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:32:8
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:32:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:32:8)

**חיטין, יזרענה פשתן, פשתן, יזרענה חיטין.**בכי"ע: חיטין, **לא** יזרעם פשתן. פשתן, **לא** יזרעם חיטים. וכל בבא זו חסרה בד, וכנראה השמיטוה בכוונה משום שנשנית שם לעיל בשיבוש במקום "סטיס", וגם סותרת למה שכתוב כאן.
וקרוב לוודאי שהגירסא הנכונה היא בכי"ע. וכן אמרו בירושלמי פ"ט רה"ט בכיר"ז: ניחה חטים לא יזרענה פשתן, פשתן לא יזרענה חטין,⁵³ פשתן מלקה הארץ שלש שנים, ותמר כן (כלומר אתמה !). ותירצו: מוטב לזרעה פשתן אחר פשתן, ולא לזרעה חטין אחרי חטין. ופירושו שבין כך ובין כך בזורע מין אחד שנים רצופות הקרקע מכחישה,⁵⁴ ויותר טוב לו בפשתן שריווחה מרובה מאשר חיטין אחר חיטין.

footnotes:
⁵³ בפ"מ שער שבירושלמי נשמטה הברייתא שלפנינו, או שהירושלמי כיוון לה, אעפ"י שלא הביאה. ובנת"י הגיה "תני" (במקום: ניחא), ועיין הסיגנון לעיל בירושלמי שם רה"ח. ולעניינינו אין הבדל, וברור שלפני הירושלמי היתה הגירסא בתוספתא, כמו בכי"ע.
⁵⁴ עיין מ"ש לעיל הכ"ו שורה 66–67, ד"ה ואשר לזריעת.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:33:1
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:33:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:33:1)

83. **השוכר שדה מחבירו, ועמד השוכר והשכירה לאחר, רשיי בעל הבית שיאמר וכו'.**תוספות ערכין כ"א א', ד"ה ת"ק וכל הברייתא (בהשמטה קטנה באמצע) בחי' הרמב"ן כתובות נ"ט א',⁵⁵ במאירי שם, עמ' 239, ובשו"ת המיוחסות סי' רמ"ב, ותחילתה גם ברמב"ן על ס' הצבא (בשו"ת תמים דעים ריש סי' רכ"ו), ובהגהות הב"ח ספ"ט בשם רי"ף כ"י. והתוספתא הובאה גם בשו"ת מהר"מ ב"ב, הוצ' מק"נ, סי' רמ"א, עמ' 241, ועיין על כל זה להלן. וציינתי לכל הראשונים הנ"ל בתס"ר (ירושלים תפרח"י), עמ' 127 ואילך.⁵⁶

footnotes:
⁵⁵ נדפסו בסוף המסכת שם.
⁵⁶ ועיין בח"ד שציין לר"מ פ"ה מה' שכירות ה"ה שפסק שבקרקע, השוכר רשאי להשכיר כל זמן שכירותו ועיין חו"מ ריש סי' שט"ז.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:33:2
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:33:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:33:2)

84-85. **עמד בעל הבית והשכירה לאחר, רשיי השוכר שיאמר לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך.**הראשונים הנ"ל קיצרו ודלגו על פיסקא זו, מפני שאין היא נוגעת לעניינים שם. ועיין מ"ש להלן בסמוך.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:33:3
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:33:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:33:3)

85-86. **עמד בעל הבית ומכרה, מחשבין עם בעל הבית, וכדרך שהעריס השני נהנה, כך [משלם] לראשון.**בכי"ו נשמטה המלה "משלם", והשלמתיה ע"פ ד, כי"ע והראשונים. וכתב הרמב"ן, וכן במאירי הנ"ל, בשמו: וברייתא זו אע"ג דקתני שכירו' דהוא במעות, בקבלנות היא (כלומר, באריסות) וכו', והא דקתני בתוספת' במכירה כדרך שהאריס שני נהנה כך משלם לראשון, דלמא (צ"ל: אלמא) מכורה היא מעכשיו לגמרי ולוקח מוריד בה אריס, משום דכיון דמשלם ליה בע"ה לאריס, מהו מפסיד. ובד בטעות: כדרך **שהערים** וכו', וכן נשתבש גם בפיסקת התוספתא שבשו"ת מהר"ם ב"ב הנ"ל, אבל מתוך דבריו שם ברור שגרס "שהאריס", כלפנינו, ככי"ע ושאר הראשונים. ושיטת הרמב"ן היא שיש לו רשות לבעל השדה למכור אותה אעפ"י שהיא מושכרת לאחרים, וכשיטת ר' אימי בירושלמי פסחים פ"ד ה"ט, ל"א ע"ב. ועיין בירושלמי כאן פ"ח הי"א, י"א ע"ד.
ולולא דברי רבותינו ז"ל היה נראה לפרש את הברייתות הנ"ל בדרך אחרת קצת. והנה לפנינו שלש הלכות. הראשונה, כשהמקבל השכיר לאחר את השדה לזמן שכירותו, והרי כדין עשה, אלא שבעל השדה רשאי לומר לשוכר אין לי עסק עם השני, ואם יש לו לשני טענות בקשר עם האריסות אין לי עסק אתו, ועליך לקיים את התנאים שהתנינו.
השניה, היא כשבעל השדה השכיר את השדה לאחר, אחרי שהראשון זכה באריסות, והשוכר השני הרי דינו כיורד לשדה חבירו (כלומר, של האריס הראשון) שלא ברשות, אין בעל השדה יכול לדחותו לשוכר השני שיגבה מן הראשון, כדרך היורד לשדה חבירו שלא ברשות, אלא רשאי האריס הראשון לומר לבעל השדה אין לי דין ודברים אלא עמך, והיינו אתה הוא, בהשכירך לאחר, ירדת לתוך שדי שלא ברשות, ואתך יש לי דין ודברים, ועליך לדון עם האריס שלך, כדין השוכר את הפועל (ובנידון דידן האריס) לעשות בשלו והראהו בשל חבירו, כבבלי כאן ע"ו א' ומקבילות (ועיין גם לעיל פ"ז ה"ז).
השלישית היא, שבעל השדה מכר את שדהו, והיא מכורה, אלא שהמכירה אינה מבטלת את האריסות שכבר זכה בה, ואעפ"י שהמכירה קיימת, עליו להניח לו את השדה עד סוף זמן אריסותו, כמפורש בירושלמי כאן פ"ח הי"א, י"א ע"ד, הנ"ל, עכשיו כשבעה"ב מכר את שדהו, הרי הלוקח שנכנס לתוך השדה, דינו כאריס שירד שלא ברשות לשדה העשויה ליטע, שהרי השדה באריסות אצל אחרים, וביחס לבעה"ב דינו כשוכרו לעשות בשלו והראהו בשל חבירו, כלעיל, וכבר אמרנו שהשוכר רשאי לומר לבעה"ב אין לי עסק אלא עמך, ומלמדת התוספתא שבעה"ב משלם לו כדרך שהעריס השני (כלומר, הלוקח) נהנה, והיינו כל השבח שהוא צריך לשלם ללוקח, משלם לו לאריסו, שהרי קבל כסף משניהם. ופשיטא שמנכה לו את הטירחא שלא טרח בה. ועיין בפי' הריצב"א שהביא במהר"מ ב"ב, הוצ' מק"נ, עמ' 241, הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:33:4
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:33:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:33:4)

86-87. **עמד בעל הבית והקדישה, אינה מוקדשת עד שתחזור לרשותו.**בבבלי ערכין כ"א א' מביא את התוספתא שלעיל פ"ח ה"ל (הקדישו, הדר בו מעלה שכר להקדש), ושאלו אם הקדישו המשכיר היכי דייר בו, והרי הוא במעילה וכו', והעמידוה שהמשכיר אמר שהשכר יהא קודש כשיבוא לידו, וכר"מ הסובר שאדם מקדיש דבר שלא בא בעולם. ושאלו הראשונים הנ"ל מן התוספתא כאן שמפורש בה שאין המשכיר יכול להקדיש, וכן מוכח מן הבבלי כתובות נ"ט ב' שאמרו שם: לאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תקדש, ומוכח שכל זמן שלא פדה אותה אינו יכול להקדיש אותה כמפורש כאן, עיי"ש בתוספות ערכין הנ"ל, ובראשונים לכתובות נ"ט ב' הנ"ל. ויש שחילקו בין שכירות להלואה, או שפירשו ע"פ הירושלמי פסחים פ"ד ה"ט, ל"א ע"ב, שחילקו בין הקדים לו שכרו ללא הקדים לו שכרו.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:33:5
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:33:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:33:5)

87-88. **כל מה שנהנה ממנה הרי הוא הקדיש.**כלומר כשהמשכיר מקבל חלקו הרי הוא הקדש, וכר"מ שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וכמו שהעמידוה בבבלי ערכין כ"א א' הנ"ל. ובמאירי כתובות הנ"ל, עמ' 240: וכגון שכבר עלו העשבים שהוא דבר שבא לעולם (כלומר, ואפילו כרבנן), וכל אחד זוכה בשלו, ופירוש הדברים אינה מוקדשת לגמרי להפסיד חלקו של אריס, אלא שחלקו (כלומר, של בעה"ב) הקדש.


###### Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:33:6
[Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:33:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Bava%20Metzia/r/9:33:6)

89. **ומעלת שכר לבעלין ומעלת שכר להקדש.**וכ"ה בכי"ע. ובד: **ומעלה** שכר לבעלים **ומעלה** שכר להקדיש. וכ"ה בחי' הרמב"ן הנ"ל, וכן היה גם לפני המאירי והתוספות הנ"ל. והגירסא שלפנינו ושל כי"ע נכונה, ופירושה שהשדה מעלת שכר לבעלים וכו', עיין מ"ש על סיגנון זה לעיל ח"א (דמאי), עמ' 288, הערה 30, ובח"ה (תקונים והוספות לשני החלקים הראשונים), עמ' 1340.