## Tosefta Kifshutah on Beitzah Chapter 3

###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:1:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:1:1)

1-2. **ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים אין צדין מהן ביום טוב, ואין נותנין לפניהן מזונות.**מלאכת צידה ביו"ט היא לשיטת כמה מן הראשונים מדאורייתא [תיקונים והשלמות: בירושלמי כאן פ״ג ה״א, ס״א סע״ד, שבת פי״ג ה״ה, י״ד ע״א: ניתני כל המחוסר צידה חייב, ושאינו מחוסר צידה פטור וכו', עיי״ש.], אעפ"י שהיא צורך אוכל נפש, מפני שבדרך כלל אין צדין לאכילה בו ביום, ודינו כתלישה מן המחובר "ואפילו לפירות הנפגמים מיום לחבירו כגון תאנים ותותים",¹ שאסורה מדאורייתא, אע"פ שהיא צורך אוכל נפש, ודין צידת דגים ביו"ט כדין לקיטת תותים ביו"ט. וכן מטין דברי השאילתות בשלח סי' נ', ועיין מ"ש לעיל פ"ב, הערה 42, וכן מפורש ברמב"ן במלחמות רפ"ג. וכן צריך לפרש גם את דברי רש"י במשנתנו רפ"ג, כפי שהבין אותם הרא"ש פ"ג סי' א', ופירושו מוכרח, כפי שיוצא מפירש"י לעירובין ל"ט ב' ד"ה פסק. אבל מדברי הר"מ בפ"א מה' יו"ט ה"ד ואילך מוכח שכל מלאכות אוכל נפש אינן אלא מדרבנן, ודרשות חז"ל בעניין זה אינן אלא אסמכתא, עיין ברא"ש, בר"ן בסוגיין, בבית הבחירה למאירי, עמ' 140 ואילך. ועיין בס' המכתם, עמ' 237, וברא"ה בסוגיין. ועיין לעיל, עמ' 139, הע' 41.
ובמשנתנו רפ"ג: אין צדין דגים מן הביברין² ביום טוב ואין נותנין לפניהם מזונות, אבל צדין חיה ועוף מן הביברין, ונותנין לפניהם מזונות. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין וכו'. וכבר שאלו בבבלי כ"ד א' (שבת ק"ו ב') מן הרישא שלנו (עיין מ"ש להלן בגי' כי"ע) שסותרת למשנתנו, והסיקו: הא בביבר קטן, הא בביבר גדול. והברייתא שלנו מדברת בביבר גדול, ולפיכך אין צדין מהן. ועיין ירוש' רפ"ג, ס"א ע"ד, שבת פי"ג ה"ה, י"ד ע"א.
ולכאורה משמע מסוגיית הבבלי הנ"ל שבדגים אסור אפילו בביבר קטן (שהרי העמידו את משנתנו בביבר קטן, ומ"מ אמרו: אין צדין דגים וכו'). וכן פסק הראב"ד בהשגות פ"ב מה' יו"ט ה"ז, והרשב"א בעבוה"ק ש"א ריש סי' ט', ל"ח ע"ב. אבל הר"מ שם לא חילק בין דגים ובין חיה ועוף (עיי"ש במ"מ), וכ"ה בה"ג ה' יו"ט, ד"ו ל"ה ע"ג, ד"ב, עמ' 179. וכבר העיר במרכבת המשנה במקומו שמן התוספתא כאן מוכח כדברי הר"מ, ולא דברה המשנה אלא בהווה, וסתם ביבר של דגים, בהשוואה לדג הוא ביבר גדול. ועיין בח"ד כאן ובפרי חדש או"ח סי' תצ"ז ס"ק ה', שהוכיחו מן התוספתא כאן כשיטת הר"מ ופירשו שרשב"ג בא לפרש את דברי הת"ק. ועיין מ"ש בס' ראשון לציון להגר"ח ן' עטר בריש פירקין.
ואשר לנתינת מזונות פירש הר"מ בפיה"מ כאן מפני שהן מוקצה, וכן פירש"י בשבת ק"ו ב', וכמו שפירש בו במיוחס להר"ן שם. ועיין ר"מ פ"ב מה' יו"ט הי"ז, ומה שפירש בו בבית מאיר או"ח סי' תצ"ז. ועיין ברש"י למשנתנו כאן כ"ג ב', ומה שתמהו בתוספות שם ד"ה ואין. ועיין מ"ש ע"ז לעיל שבת פי"ב, הערה 9. ובעצם האיסור של נתינת מזונות בכגון דא ביו"ט, עיין מ"ש מהר"ם בריש פירקין. ועיין בבית הבחירה למאירי, עמ' 139.
ובכי"ע: ביברין של חיה ושל עופות **אין מסתפקין** מהן ביום טוב, ואין נותנין להם מזונות. וגירסא זו מתנגדת לכל הנוסחאות, וכמו כן חשודה היא ההשמטה של "דגים" בברייתא כאן, שהרי כן חסרה מלה זו גם בבבלי כאן כ"ד א', בהוצאות שלנו, אבל היא ישנה בכי"י ובראשונים³ ובבבלי שבת ק"ו ב'. ולמעשה אין הבדל כאן בין "צדין" ובין "מסתפקין", וכן מוכח מגי' כי"ע בסיפא ("אבל צדין").

footnotes:
¹ לשון הרמב"ן במלחמות רפ"ג, וכע"ז בחי' הרשב"א שם. ונקט רבינו "תאנים" משום שאם נתבשלו ביו"ט יתקלקלו אם לא יארה אותן בו ביום, ולא יהיו ראויות לאכילה ביו"ט, כמפורש בירושלמי ברכות פ"ב ה"ח, ה' ע"ג, ובב"ר פס"ב, ב', עמ' 673–674, ועיין בבלי ב"ב כ"ח ב', ברש"י שם, ד"ה ולר"מ, ובתוספות שם, ד"ה כגון. וכן תותים אי אפשר להכינן מערב יו"ט, כמפורש לעיל תרומות פ"ד ה"ה, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 342, שו' 20.
² פירש הערוך מלשון לעז βιβάριον, vivarium, פרדס שמאספין שם חיות, וחפירה שמאספין בה דגים.
³ עיין דק"ס, עמ' 58, הע' ג'. ויש להוסיף גם את הר"ח ור' ישעי' הראשון.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:1:2
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:1:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:1:2)

2. **אבל צדין מהן מערב יום טוב ונותנין לפניהן מזונות.**כלומר, אם עשה מעשה בביברין ובבריכה שיהו חשובין כניצודין מערב יו"ט, נותנין לפניהן מזונות, מפני שהן מן המוכן, ואין צורך בהכנה אחרת, עיין בבלי כ"ה א' ובר"מ פ"ב מה' יו"ט סה"ח. ועיין רש"י למשנתנו כ"ד ב' ד"ה אבל צדין, ובבית הבחירה למאירי, עמ' 139, ובהערה 8 שם.
ובכי"ע: אבל צדין חיה ועוף ונותנין להם מזונות, וצ"ל: ועוף מעי"ט וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:1:3
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:1:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:1:3)

3. **רבן שמעו' בן גמליאל או' וכו'.**משנתנו הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל, שו' 1–2, ד"ה ולכאורה.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:1:4
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:1:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:1:4)

4-5. **שוחטין מן הנגרים אבל לא מן המשוטות ולא מן המכמרות.**בד ובכי"ע: המצודות (במקום: המשוטות), ובכי"ל: המצדות. וכן בירושלמי פ"ג סה"א, ס"ב רע"א: שוחטין מן הנגרים, ואין שוחטין לא מן המכמורות ולא מן המצדות. וכ"ה בהוצאות שלפנינו גם בשבת פי"ג ה"ה, י"ד סע"א, ובכי"ל שם ליתא, והושלם בגליון. ובבבלי כ"ד רע"ב: דתניא שוחטין מן הנגרין ביו"ט אבל לא מן הרשתות ומן המכמורות. ופרש"י: שוחטין מן הנגרין, שוחטין חיות מן ביברים לפי שנצודים ועומדים. אבל לא מן הרשתות. מצא חיה במצודתו ספק נצוד היום ספק נצוד מאתמול. ונדחקו המפרשים לבאר את המחלוקת בין הת"ק ור' שמעון בן אלעזר להלן, עיין בחידושי הרשב"א כ"ד ב', ביש"ש פ"ג סי' ד', בב"ח טאו"ח סי' תצ"ז, ובראשון לציון במקומו. ולא עוד אלא שהרי"ף והר"מ השמיטו לגמרי את דברי הת"ק כאן ואת דברי רשב"א שלהלן, עיין בבעל המאור ובמלחמות כאן, עיין מ"ש ע"ז להלן סד"ה ומ"מ.
ופירוש חדש בערוך ערך גר ה': שוחטין מן הגררין ביום טוב. פי' עושין פחין לחיות שנתפסין בהן ברגליהן. יש חיות בעלי כח נתפסין וגוררין הפח כמות שהוא, אם נמצאו אח"כ והפח ברגליהן, וידוע שהפח מאתמול נגרר, אעפ"י שנמצא ביו"ט שוחטין ממנו, כי אי אפשר להנצל ממנו, ומוכן הוא. אבל מן הרשתות אעפ"י שמערב יו"ט ניצדו אין נלקחין ביו"ט, שאי איפשר (צ"ל: שאיפשר) שניצולין, ואינם מוכנים,⁴ זה טעמו של תנא קמא. ופירוש זה של הערוך הוא נכון אף לפי גירסתינו הניגרין (שפירושו חפירות, ניגרייא, כפירש"י, ודין ניגרין כדין ביברין, עיין ר"ח ומלחמות), שאף מהם אי אפשר להנצל אחרי שנתפסו לשם. ואף לגירסת הערוך "גררין" יש שפירשו, גררין חורין, עיין בס' המליצה הוצ' בכר, עמ' 38, וכפי הגהתו הנכונה של מהרי"ן אפשטין בפיה"ג לטהרות, עמ' 87, הערה 27.
ולפי פירוש זה חולק הת"ק של הברייתא על משנתנו (פ"ג מ"ב) ששנתה: מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מערב יום טוב לא יטול מהן ביום טוב אלא אם כן יודע שנצודו מערב יום טוב. והת"ק כאן אוסר לשחוט מן המצודות אפילו אם ידוע שניצודו מערב יום טוב, מפני שתפיסת המצודה אינה מתקיימת להרבה זמן, והחיה יכולה להנצל ממנה אם היא שוהה בה, ואין כאן הכנה גמורה מערב יו"ט, ואסור. ולא התירו אלא בשהיו בניגרין ובביברין מערב יום טוב. ובירושלמי ביצה ושבת הנ"ל: ולא מן המצדות. ר' יוסי בי ר' בון בשם ר' אימי במצדתא דשיתייא (בשבת: דשיתאי). ובירושלמי כפשוטו, עמ' 180, הוכחתי שהכוונה למצודות השיתאים, והיינו הצדים בשיתה (מין רשת), עיין מש"ש, עמ' 93. ויש מקום להגבלה זו רק לפי פירוש הערוך הנ"ל, ובא לפרש שלא בכל מצודות יש לחשוש שתתפרק ממנה. ובכל פנים למדנו מכאן שהן המצודות שבתוספתא ושבירושלמי הן הן הרשתות שבבבלי, ומהן אפשר להנצל, אבל בוודאי שהיו להם שאר מצודות שאי אפשר להנצל מהן. ואפשר שר' אימי רצה לתרץ שאין סתירה בין משנתנו ובין הת"ק כאן. ועיי"ש בהמשך הירושלמי. ועיין מ"ש להלן.

footnotes:
⁴ ופשיטא שאף לת"ק הצד במצודה בשבת חייב, שהרי כל זמן שלא עשתה מעשה וקילקלה את המצודה היא ניצודת גמורה, אלא שאינה מן המוכן, מפני שאם תשהה שם זמן רב יכולה להנצל ולהמלט, ואינו סומך עליה. ודווקא אם צד ארי בשבת אינו חייב עד שיכניסנו לגורזקי שלו (בבלי שבת ק"ו ב'), משום שכל זמן שלא הכניסו לשם אין כאן צידה כלל, אבל בשאר בהמות יש כאן צידה גמורה, אעפ"י שיוכלו להנצל אם יחזיקם הרבה זמן.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:1:5
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:1:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:1:5)

5-6. **ר' שמעון בן לעזר אומ' כל שפרסוהו מערב יום טוב ובא מערב יום טוב ומצאו מקולקל מותר, הדבר ידוע וכו'.**וכע"ז בכי"ל. וכע"ז היתה הגירסא בבבלי הנ"ל, עיי"ש. אבל בד: ובא ומצאו מקולקל וכו'. ולא הוזכר שבא מערב יום טוב. ובכי"ע מפורש: ר' שמעון בן אלעזר אומ' מעלה את פרסו מערב יום טוב ובא **ביום טוב** ומצאו שמקולקל וכו'. ובירושלמי לא נזכרו כלל דברי ר' שמעון בן אלעזר, אלא שאמרו שם (פ"ג ה"ב, ס"ב ע"א, שבת פ"א ה"ז, ד' ע"א) על משנתנו הנ"ל ("אלא אם כן יודע שנצודו"): מי מודיע? אם נתקלקלה המצודה דבר בריא שניצודו מבעוד יום וכו', בפורש בחורשין וכו', במקום שחיה ועוף מצויין. ופירש בחי' חתם סופר שם, שאפילו מצאן ביום טוב מקולקלות מותרין, שבוודאי נתפסו מערב יום טוב, ודווקא אם לא נתקלקלו המצודות אסור, מפני שהמצודות מוכיחות שנתפסו ביו"ט (אחרת היו מתקלקלות ע"י פרפור ופרכוס החיה להחלץ מהן). וגירסת כי"ע וד מתאימה למסורת א"י, ובבא ביום טוב עסיקינן. וגירסת כי"ו וכי"ל היא לפי מסורת הבבלי, בהוצ' שלפנינו. ועיין מ"ש להלן ד"ה ובה"ג.
ומ"מ למדנו מפירוש הערוך הנ"ל, שהת"ק ור"ש בן אלעזר שניהם דבוקים למשנתנו, והת"ק חולק על משנתנו, וסובר שאין שוחטין מן המצודות אפילו ידוע שניצודו מערב יום טוב, ור' שמעון בן אלעזר חולק על הת"ק של הברייתא, וסובר שאם נתקלקלה המצודה, בידוע שנתפסה החיה מערב יום טוב, ומותרת, ואף ששהתה שם זמן רב מערב יו"ט, תפיסת המצודה הכנה גמורה היא, וכת"ק של משנתנו. ולשיטת הבבלי הצריכו שיראה מערב יו"ט שנתקלקלה המצודה, ואם ראה כן, מותר, ואינו חושש שמא תינצל החיה, ופסקו שם הלכה כמותו. ולפי פירוש זה אין מקום לברייתא זו בפסק הלכה, שהרי הת"ק של הברייתא חולק על משנתנו, ואין הלכה כמותו, ודברי ר' שמעון בן אלעזר הם דברי התנא של משנתנו, ולא בא אלא להוציא מדברי הת"ק, ומתיר אפילו נתקלקלה המצודה, ואין לחשוש שתינצל החיה ממנו, ודבריו כלולים במשנתנו שסתמה שאם ידוע שניצודה החיה במצודה מבעוד יום מותרת. ומשום כך השמיטוה הרי"ף והר"מ הנ"ל, עיין בבעל המאור, במלחמות בסוגיין, ומ"ש הרב המגיד פ"ב מה' יו"ט ה"ח.
ובה"ג ה' יו"ט, ד"ו ל"ה ע"ג, ד"ב, עמ' 179, ה' ראו, עמ' 6: מצודות חיה ועופות ודגים לא יטול מהן ביום טוב אלא אם כן ידוע שנצדו מערב יום טוב. רבן שמעון בן **גמליאל** אומ' מצאן מקולקלין בידוע שמערב יום טוב נצדו, ואם לאו בידוע שביום טוב נצדו ואסורין. ולא נזכר שם כלל שמצאן מקולקלין מערב יום טוב. ואפשר שרשב"ג (ר"ש בן אלעזר שלפנינו) אינו אלא מפרש את דברי הת"ק של משנתנו, וכשיטת הירושלמי והתוספתא.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:2:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:2:1)

7-8. **אותו ואת בנו שנפלו לבור, ר' ליעזר או' מעלה את הראשון על מנת לשוחטו וכו'.**ירושלמי פ"ג ה"ה, ס"ב ע"א, פסחים פ"ג ה"ג, ל' ע"א, בבלי ל"ז א' (ועיי"ש כ"ו א'), שבת קי"ז ב', קכ"ד א'. והברייתא נסמכה למשנתנו (פ"ג מ"ד ולהלן ה"ג): "בכור שנפל לבור וכו' ירד המומחה ויראה, אם יש בו מום יעלה וישחוט". ואם אין בו מום הרי הוא מוקצה שאסור לשוחטו כשהוא תמים. ולא נתבאר בפירוש מה דינה של סתם בהמה שנפלה לבור אם מותר להעלותה ביו"ט אפי' שלא על מנת לשוחטה, משום צער בעלי חיים, או הפסד ממון. ואפשר שנקטו כאן "אותו ואת בנו", משום רבותא דר' יהושע שמתיר אף שאחד מהן אינו ראוי ביו"ט, ואף הוא לא התיר אלא במעלה על מנת לשחוט, אלא שיכול אח"כ לבחור את השני. וכן היא דעת בעל או"ז ח"ב סי' שנ"ה, ע"ד ע"ג, ואילך, שאסור להעלות בהמה מן הבור ביו"ט אלא ברוצה לשחוט. אבל כמה מן הפוסקים חולקים, עיין מ"ש להלן ד"ה אבל. ועיין מ"ש לעיל שבת פי"ד, סוף שו' 20.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:2:2
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:2:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:2:2)

10. **ומערים ומעלה את השני.**בד, כי"ע וכי"ל מוסיף: ע"מ לשחוט. ובירושלמי ובבבלי הנ"ל ליתא, והיא היא.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:2:3
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:2:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:2:3)

10-11. **רצה שלא לשחוט אחד מהן הרשות בידו.**וכן בכי"ע: ורצה שלא לשחוט וכו'. אבל בד: רצ' לשחו' רצה שלא לשחוט וכו'. וכ"ה בכי"ל. וכן מעתיק בשם התוספתא בעיטור ה' יו"ט מחלק' ג', הוצ' רמא"י, ק"מ סע"ג, והובא גם בשבה"ל השלם ה' יו"ט סי' רנ"ב, קכ"ג ע"א. ובמאירי כ"ו א' ד"ה ולפום: ואמרינן עלה נמי בתוספתא רצה שלא לישחוט אחד מהם הרשות בידו. וכע"ז גם בבית הבחירה שלו, עמ' 195, ועמ' 225. ואפשר שלא העתיק אלא את סוף ההלכה. ועיין להלן.
אבל בבבלי מפורש: רצה זה שוחט, רצה זה שוחט. ומרהיטות הלשון משמע שמוכרח לשחוט אחד מהם. וכן מוכח מסתימת לשון הר"מ בפ"ב מה' יו"ט ה"ד. ובמ"מ שם העיר על הירושלמי (ונעתיק את לשונו להלן), והוסיף: וכ"כ הרשב"א ז"ל שראוי להחמיר ולשחוט אחד מהם. וכ"ה לשון הרשב"א בעבוה"ק ש"ב סי' ב', מ' ע"א: **ויראה לי** שמערים ומעלה את שניהם זה אחר זה, ואם רצה נמנע ואינו שוחט לא זה ולא זה, כדי לחוס על ממונו להתירו לו. וראוי לחוש ולהחמיר, ושוחט אחד מהם. ועיין בפרי חדש סי' תצ"ח ס"ק י'.⁵ ובמגן אברהם שם נוטה להקל בסתם בהמה שנפלה לבור ביו"ט (ועיי"ש במחצית השקל), וכן פסק באליהו רבה שם. אבל בישועות יעקב שם אות י"ח פקפק בדבר. וכבר הראינו לעיל, שו' 7–8, סד"ה אותו ואת בנו שבאו"ז אוסר. ועיין גם בהגהת אשרי פ"ג סי' ו'.
ובירושלמי הנ"ל: ויערים ויעלה את השיני, אע"פ שלא חישב לשחוט (בפסחים: אף על פי שחישב שלא לשחוט) אחד מהן מותר. ובשי"ק בסוגיין ד"ה אע"פ פירש בירושלמי שהכוונה "אעפ"י שלא חישב לשחוט אחד מהן" **לפני** שנפלו לבור, מותר לו עכשיו להוציא את שניהם מן הבור, על מנת לשחוט אחד מהם. אבל אסור לו להעלות אפילו סתם בהמה מן חבור ביו"ט שלא על מנת לשחוט, וחולק על המתירים שהבאנו לעיל. והרב העלים עינו מן התוספתא, כפי שהעיר בתכ"מ כאן. אבל באמת הלשון שבתוספתא בגירסת ד וכי"ל המקויימת גם ע"י העיטור היא מגומגמת [תיקונים והשלמות: לפי סגנון התנאים היה צ״ל: רצה שוחט אחד מהן רצה אינו שוחט (בלי ״הרשות בידו״). אבל הגמגום הוא פחות מן הפירוש הדחוק שהצעתי בצ״ע.]. ואפשר שפירושה: "רצח לשחוט", כלומר בשעה שהעלה את השני היה באמת בדעתו לשחוט אחד מהם, ואח"כ "רצח שלא לשחוט אחד מהן הרשות בידו", שהרי העלה בהיתר. וצ"ע.

footnotes:
⁵ עיין מש"ש סוף סי' ט' על הלשון "יראה לי".


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:3:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:3:1)

11-12. **בכור שנפל לבור אע"פ שמומו ניכר מערב יום טוב ולא התירו מומחה אין שוחטין אותו ביום טוב, לפי שאינו מן המוכן.**בכי"ע, בד ובכי"ל: ר' שמעון אומר אע"פ וכו'. ובמשנתנו פ"ג מ"ד: בכור שנפל לבור. ר' יהודה אומר ירד המומחה ויראה, אם יש בו מום יעלה וישחוט, ואם לאו לא ישחוט. **ר' שמעון אומר כל שאין מומו ניכר** מבעוד יום אין זה מן המוכן. ופירש"י שבבכור בעל מום שלא הראהו לחכם עסיקינן, ונפל לבור ביום טוב, ירד מומחה ויראה מום שהיה בו מאתמול אם מום קבוע הוא. ור' יהודה סובר שרואין מום ביו"ט, שאינו אלא כהוראה בטריפות (עיין ירושלמי בסוגיין ובבלי כ"ז א'), ור"ש סובר שאין רואין מומין ביו"ט. ופירש"י משום דהוי ליה כדן ביו"ט, אבל לא משום מוקצה, שהרי ר"ש לית ליה מוקצה. ועיין בתוספות שם ועוד, שהשיגו עליו מסוגיית הבבלי בשבת מ"ו ב'. אבל בשאילתות בא סי' מ"ד⁶ מבואר שמחמת מוקצה אתינן עלה. וכ"ה שיטת הר"מ בפ"ב מה' יו"ט ה"ג,⁷ ועיי"ש בהשגות. ובמגיד משנה שם הוכיח שאף הר"מ סובר שאפילו נולד לו מום מערב יום טוב אין רואין אותו ביו"ט, גזירה משום מום שנפל ביו"ט.⁸ ועיין מה שהאריך בהעמק שאלה לשאילתות הנ"ל אות ד'. ועיין מ"ש בס' המכתם, עמ' 231, שהביא את פירש"י, והסיק: ולדידיה נמי כיון דאין רואין הוה ליה מוקצה. ובוודאי שאין כוונת רבינו שרש"י סבר כן, שהרי ברש"י מפורש: לאו משום מוקצה אסר ליה וכו'. אלא כוונתו שלפירש"י שהאיסור הוא משום שאין דנין, הוה ליה מוקצה אפילו לר"ש, כסוגיית שבת מ"ו ב', וכמבואר בשאר הראשונים. ועיין בחידושי המאירי כ"ו א' סד"ה אלא שיש, וכפשוטה של משנתנו והתוספתא כאן: שאינו מן המוכן.⁹ ובה"ג ה' בכורות, ד"ו קל"ט ע"ג, ד"ב, עמ' 597: ואפילו מומחה דאית ליה בכור וכו' דתנן (נגעים ספ"ב) כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו. ובכור דנפיל בו מומא ביום טוב אסור למשחטיה עד למחר, ואין רואין מומין ביום טוב. ולא הזכיר כאן מה דינו של בכור שנפל בו מום מערב יו"ט, אלא פסק את עצם הדין שאין רואין מומין ביו"ט משום שאין אדם רואה בכור לעצמו, ואינה כהוראה בטריפות.¹⁰ ועיין מ"ש לעיל שבת ספט"ז. ובה' יו"ט, ד"ו ל"ו ע"ג, ד"ב, עמ' 183, העתיק את משנתנו כמו שהיא.
ברם פשוטה של משנתנו היא בפי' ר' ישעי' הראשון (במחנה דוד): בכור שנפל לבור וכו', פי' בכור תם שנפל לבור מעי"ט, ואין ידוע אם נעשה בו מום בנפילתו ומותר לשוחטו ביו"ט וכו'. ועיין גם בתוספ' רי"ד בסוגיין שרמז לפירוש זה. ועיין בתוספות שבת מ"ו ב', ד"ה מי יימר דנפל בו מומא, ובברייתא שבבבלי כ"ו א'. ולפיכך אמרו כאן: **אע"פ שמומו ניכר מערב יום טוב**, כלומר אע"פ שהבעלים ראו את מומו מערב יו"ט. ואף בבבלי כ"ו ב' אמרו על משנתנו: מאי אין מומו ניכר, אילימא שאין מומו ניכר כלל פשיטא, צריכא למימר? אלא דלא איתחזי לחכם מערב יום טוב אם מום קבוע או מום עובר. ואשר ללשון התוספתא, נראה שהיא הברייתא שהביאו בירושלמי פ"ג ה"ד, ס"ב ע"א: אייתי רב הושעיה מתניתא דבר קפרא מדרומא ותנא **וחכמים אומרים** כל שמומו ניכר מערב יו"ט ולא התירו מומחה אלא ביום טוב אין זה מן המוכן. ואעפ"י שכמה מן הראשונים (עיין ר"ח כ"ו ב', ובאהצו"י, עמ' 28) מעתיקים: כל שאין מומו ניכר וכו', כנראה שהוא תיקון ע"פ לשון משנתנו, והנכון כלפנינו, וכן מעתיק בחי' הרשב"א כ"ז א'. וכן מפורש בירושלמי לעיל שם: ר' אבהו בשם ר' יוסי בן חנינה כל שמומו ניכר מערב יום טוב ולא התירו מומחה וכו'. והנכון איפוא כגירסת כי"ו שלא נזכר כאן ר' שמעון, "וקתני לה בברייתא בלשון חכמים" (בבלי כ"ז א'), ועיי"ש בבבלי כ"ו ב' בברייתא דרב הושעיה. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 458. והברייתא שנתה בלשון יותר מפורשת.

footnotes:
⁶ ועיין בקטעי שאילתות מן הגניזה שפרסם הר"ל גינצבורג בגיאוניקה ח"ב, עמ' 363 ואילך. ועיין גם מ"ש מהרי"ן אפשטין בתרביץ, ש"ו, עמ' 470 ואילך.
⁷ עיין בפיה"מ להר"מ ומ"ש בס' ראשון לציון להגר"ח ן' עטר ובחי' חתם סופר בסוגיין ד"ה שיטה ג'.
⁸ בצל"ח בסוגיין רצה לפרש שמום שנולד מערב יו"ט אסור לראותו ביו"ט משום מתקן, אבל אם נפל ביו"ט אין כאן איסור מתקן באוכלין, ולא גרע מכלים שנטמאו ביו"ט, ולפיכך הוצרך לומר שהטעם הוא משום מוקצה, עיי"ש. ועיין באו"ש במקומו על הר"מ שם.
⁹ וכבר הראינו לעיל בריש מכילתין שהדבור "אינו מן המוכן" בא במקורות א"י במקום "מוקצה" שבבבלי. וטעמו של ר' שמעון מפורש במשנה עצמה, מפני שלא היה בהיכנו מערב שבת, וכל זמן שלא התירו מומחה אינו בהיכנו, ואין שום סתירה וחילוף בין הסוגייא שבבבלי ביצה לסוגיית שבת שם.
¹⁰ וממילא מוכח מטעם זה שאין רואין אפילו אם נפל בו מום מערב יו"ט.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:4:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:4:1)

13. **עושין פרנסה לנחיל של דבורים בשביל שלא יברח.**בשבת פכ"ד מ"ג: ואין נותנין מים לפני דבורים וכו', ועיין בבלי שם קנ"ה ב'. וכן מוכח בירושלמי שם ספי"ג שאין נותנין להם שום מזונות, עיין מ"ש לעיל שבת פי"ב, הערה 9. ובבית הבחירה למאירי, עמ' 139: ומכל מקום בתוספתא של פרק זה אמרו עושין פרנסה לנחיל של דבורים בשביל שלא יברח, כלומר במקום פסידא התירו. וכן בעבוה"ק להרשב"א, בית מועד ש"א סי' ט', ל"ח ע"ב: ויראה לי שבמקום הפסד התירו לתת לפניהם מזונות. כיצד נחיל של דבורים עושין לו פרנסה בשביל שלא יברח, אבל אין צדין אותו בתחילה. ועיין מ"ש בפרי חדש סי' תצ"ח סוף ס"ק ט'. ומה שרצה לומר מקודם שדינו כדין בכור שנפל לבור שעושין לו פרנסה במקומו לכאורה קשה, שהרי בכור מזונותיו עליך. ונראה שדינו כדין אותו ואת בנו שנפלו לבור שמותר להערים (לעיל שו' 7–8) משום הפסד ממון, וכן הקלו גם כאן, שאף שפרנסתן מצוייה, דווקא משום כך יש לחשוש שמא יברחו ולא יחזרו, והתירו משום הפסד ממון.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:4:2
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:4:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:4:2)

13-14. **אבל אין צדין אותו בתחלה.**לפי פשוטה פירושה כמו שפירש בים יששכר, שאין מפזרין מזונות כדי שישכנו ויתיישבו שם הדבורים, ולא התירו אלא אם כבר הם שם, והוא חושש שלא יברחו. ובוודאי שאף לפירוש הרב אין בזה משום צידה, עיין בשו"ת מהריט"ץ סי' רמ"ה,¹¹ ולא אסרו אלא משום טירחא. וכנראה שאף בחולו של מועד לא התירו צידת דבורים, משום טרחא, עיין להלן מו"ק פ"א, שו' 20–21 ומש"ש. ועיין מ"ש על צידת דבורים בשבת וביו"ט לעיל שבת פי"ב הערה 10.

footnotes:
¹¹ ובסוף דבריו כתב שם: וזה שאמרנו (כלומר, כשברחו הצירעין מן הכוורת וישבו בכותל במקום קרוב, אם מותר לקחת מטה ולמשוח אותו במי לימון ולהניח אותו כנגדן ולשדל אותן בדברים שינוחו על המטה, עיי"ש) אפי' ישראל אפשר דשרי, מכ"ש לומר לגוי וכו'. וצ"ע מן התוספתא כאן לפי פירוש הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:5:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:5:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:5:1)

14-15. **כיצד אין נמנין על הבהמה ביום טוב לא יאמר לו הריני עמך בסלע וכו'.**בד ובכי"ל: על הבהמה **בתחלה** ביום טוב. וכן בכי"ע: כתחילה ביום טוב וכו', וכן באו"ז ח"ב סי' שנ"ז, ע"ה ע"א: ובתוספתא מיתניא הכי כיצד אין נמנין על הבהמה לכתחילה וכו'. ובמשנתנו פ"ג מ"ו: אין נמנין על הבהמה לכתחלה¹² ביום טוב, אבל נמנין עליה מערב יום טוב ושוחטין ומחלקין ביניהן. ובבבלי כ"ז ב': מאי אין נמנין וכו' אין פוסקין דמים לכתחלה על הבהמה ביו"ט. היכי עביד? אמר רב מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו, ואומר זו כזו. תניא נמי הכי לא יאמר אדם לחברו הריני עמך וכו', כלפנינו בתוספתא. ופירש הר"מ בפיה"מ שלא יפסוק דמים ביו"ט ויאמר בהמה זו בעשרה זוז, ונקח אותה עשרה אנשים, זוז לכל אחד. ומקח וממכר גמור אין כאן, שהרי אין אחד קונה כאן בשביל כולם, ולא כל אחד ואחד קונה את חלקו מחיים, אלא שאחד נוטל ממנו ומבטיח לו שיחלקו את הבהמה וישלמו לו לאחר יו"ט, עיין בחי' הרשב"א למשנתנו.
ובירושלמי פ"ג רה"ז, ס"ב ע"א: הא להוסיף מוסיפין. היו חמשה נעשין עשרה. תני לא יאמר אדם לחבירו הרי אני עמך בסלע, הרי אני עמך בשקל, אבל אומר וכו'. ובעיטור ה' יו"ט מחלוקת ג', הוצ' רמא"י, קמ"א ע"א, בראבי"ה ח"ב סי' תשס"ט, עמ' 469, וברשב"א כאן כ"ז סע"ב הביאו את הירושלמי ולא פירשוהו. אבל בעבוה"ק, בית מועד ש"ב סי' ד', מ' ע"ב, כתב: ויראה שאין נמנין אף מנין בני אדם על הבהמה לכתחלה, לומר נמנה חמשה על בהמה זו, שזה כמעשה חול, אבל נמנו עליה מעי"ט יכולין להוסיף למחר ולמנות עמהם עוד חמשה אחרים. וכן פירש מדעתו ברד"ל לירושלמי במקומו. והוא חידוש שאסור להמנות בשבת ויו"ט על הבהמה בסכום מניין של אנשים, אף בלי פיסוק דמים. ולא עוד אלא שפירוש זה סותר לתוספתא כאן שגורסת בכל הנוסחאות: **כיצד** אין נמנין וכו', כלומר היא מפרשת את "אין נמנין" של משנתנו בדמים, וכן הבין באו"ז הנ"ל שאין הברייתא בתוספתא עניין בפני עצמו, עיי"ש.
ובבית הבחירה למאירי כ"ז ב', עמ' 164: ובתלמוד המערב התבאר שאם נמנו עליה בדמים מערב יום טוב כשבאין לחלק אותה ביום טוב רשאין להוסיף במנינם וכו', ואמרו הרי אנו נמנין עמכם בבהמה זו ויגיע לכל אחד חצי הדמים שנפלו לכל אחד מהם מאתמל רשאין הם לעשות כן וכו', ולשון תלמוד המערב בזה אין נמנין. הא להוסיף מוסיפין, היו חמשה נעשין עשרה. ומוכח מדבריו שפירש שאין הירושלמי חולק על הבבלי בפירוש משנתנו, אלא מוסיף, שאם נוספו אח"כ אנשים מותר להמנות ולאמר למנויים הראשונים נהיה עמכם באותו סכום כסף שפסקתם מערב יום טוב. בלשון אחרת: הירושלמי אומר שלא דווקא אלו שכבר נמנו על הבהמה מערב יום טוב שוחטין ומחלקין ביניהן, אלא מותר להוסיף חדשים ביום טוב על סמך פסוק הדמים של הראשונים, אפילו אומרים בפירוש נהיה עמכם למחצה, לשליש ולרביע הכסף שפסקתם אתמול. ולפ"ז אין סתירה בין הירושלמי והתוספתא כאן. ובראבי"ה ח"ב סי' תשע"א, עמ' 472, פירש "אין פוסקין לכתחילה" דהיינו "בדבר שאין ידוע שיעור ממכרו", וממילא מכיון שכבר פסקו מאתמול, וידוע שיעור ממכרו, מותר להזכיר גם דמים לשיטתו, עיי"ש.

footnotes:
¹² ובכמה נוסחאות: בתחילה, כתחילה, והיא היא, עיין מ"ש לעיל פ"ב, הע' 28. ובדק"ס, עמ' 70, הע' ש', העיר שברי"ף כ"י חסרה מלה זו. וקרוב לוודאי שנשמטה שם בט"ס, כשם שנשמטה בט"ס בכי"ו כאן.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:5:2
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:5:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:5:2)

16. **וחכמים או' אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר.**רשב"א כ"ח א' בשם התוספתא. ובמשנתנו הנ"ל: ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד הכלי, או כנגד הקופיץ (כלומר, אסור לשקול במשקלות, אבל מותר לשקול כנגד כלי שהוא יודע משקלו). וחכמים אומרים אין משגיחים וכו'. ופירשו בירושלמי פ"ג ה"ז, ס"ב ע"א, ובבלי כ"ח א', שאסור להשתמש ביום טוב בכף מאזנים כל עיקר, ואפילו להניח שם בשר, כדי לשומרו מפני העכברים. ור' יוסה בר' בון בירושלמי להלן שם חולק, וסובר שאין משגיחין בכף מאזנים פירושו שאין משתמשין בהם למשקל, לא במנה כנגד מנה ולא מנה כנגד קופיץ, אבל מותר להניח שם בשר כדי לשמרו מפני העכברים. ובבבלי כ"ח א' הביא ברייתא שר' יהושע מתיר לשקול מנה כנגד מנה ביום טוב (ומקל יותר מר' יהודה במשנתנו), ור' חייא ור' שמעון ברבי נהגו כמותו. אבל בירושלמי הנ"ל מפורש שלא עשו כן אלא בבכור בעל מום בחול, אבל ביו"ט אסור, וחולק על הבבלי, כפי שכבר העיר באו"ז ח"ב סי' שנ"ז, ע"ה ע"א. ועיין בחילופי מנהגים בין אנשי מזרח לבני א"י סי' ט"ז, הוצ' רב"מ לוין, עמ' 40 ואילך, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 124 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:5:3
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:5:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:5:3)

17. **ואם היה טבח אומן אל ישקול בידו מפני שידו כמשקל.**רשב"א הנ"ל. ובירושלמי פ"ג ה"ז, ס"ב סע"א: תני הטבח לא יהא שוקל בידו ומניח, שידו כליטרא היא. ובבבלי כ"ח א': ואמר רב יהודה אמר שמואל טבח אומן אסור לשקול בשר ביד. ופירש"י ועוד: לאחוז הליטרא בידו אחת והבשר בידו אחרת ולכוין וכו'. אבל בר"ח פירש שיד הטבח כמאזנים, כיוון שרגיל לשער בידו, והביא את הירושלמי הנ"ל. וכן הביאו מן הירושלמי בעיטור ה' יו"ט מחל' ג' הנ"ל, בחי' המאירי במקומו, עיין אהצו"י, עמ' 30, ולא הזכירו את התוספתא. אבל בראבי"ה ח"ב סי' תשס"ט, עמ' 469, הביא את הירושלמי וסיים: וכן הוא בתוספתא. וברשב"א הנ"ל הביא את לשון הירושלמי לחוד והתוספתא לחוד. ועיין ברא"ש פ"ג סי' ט'.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:5:4
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:5:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:5:4)

17-18. **אבל חותך בכלי ונותן לזה ולזה.**בכי"ע: אבל קופץ (מלשון קופיץ) בכלי וכו'. וכן בראבי"ה הנ"ל: אבל קופיץ בכלי וכו'. אבל בד, כי"ל ורשב"א הנ"ל כלפנינו. ובירושלמי: אבל חותך הוא בסכין וכו'. ופירש הרשב"א: כלומר, אע"פ שהוא יודע לאמן את ידיו לחתוך בדיוק, כאלו שוקל בליטרא, אפ"ה מותר, דמ"מ אין נראה כאן כעובדין דחול. ובירושלמי שביעית פ"ח ה"ג, ל"ח ע"א: טבח כהן שנתמנה לו בכור מהו מקטעתה קופדין ומזבנתה גו שוקא. וכנראה שהשאלה היא שאצל טבח כשהוא מקטע בשר משער בדיוק, מה יעשה אם נזדמן לו בכור שאין שוקלין אותו במשקל ואין מוכרין אותו באטליס (בכורות רפ"ה, תמורה פ"ג מ"ה), ואם מותר לו לחתכו בעצמו, מפני שידו כליטרא, ואם מותר למכרו בשוק [שבביתו], מפני שהוא כאטלס. ועיין בבאור הגר"א שם.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:6:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:6:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:6:1)

18. **הולך אדם אצל טבח הרגיל אצלו וכו'.**במשנתנו ספ"ג: הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי ביצים ואגוזים במנין, שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו. ויש גורסים (עיין דק"ס): אומר אדם לחברו תן לי וכו', והיא היא, והכוונה למי שמכירו ונותן לו בהקפה ובלי קביעת מחיר, וסומך עליו שלא יחמסנו. וכל הברייתא שלנו בבבלי כ"ט ב', והסדר שם: טבח... פטם... נחתום. וכ"ה בה"ג ה' יו"ט, ד"ו ל"ה ע"ד, ד"ב, עמ' 180. וכ"ה הסדר בתוספתא כאן בכי"ע.
ובראבי"ה ח"ב סי' תשע"א, עמ' 473: ובירושלמי גרסינן בכל הני ישראל, רועה ישראל, אצל טבח ישראל, אצל פטם ישראל, אצל נחתום ישראל (כסדר הבבלי). וכ"ה מביא בח"א (בשם אביו) סי' שפ"א, עמ' 408: ומורי שב"ט (=ר' שמואל בר' נטרונאי) הביא להם ראיה דבירושלמי באין צדין באחריתו תני אומר אדם לחנוני ישראל תן לי כלה של תבלין וכו' אצל טבח ישראל וכו', עיי"ש, ועיין ברוקח סוף סי' רצ"ח. ולפנינו בירושלמי ספ"ג: תני אומר אדם לחבירו תן לי כלה של תבלין, שכן בעל הבית דרכו ליתן כלה של תבלין לתוך תבשילו. ולא נמצא שם יותר, עיין בהערות ר"א אפטוביצר שם. ומוסיף רבינו יואל: וחקרתי בתוספתא באותן ברייתות שמביא ירושלמי, ולא מיירי בישראל, אלא סתם. ובהלכות גדולות (שהבאנו לעיל) בענין יום טוב וכו', דתנו רבנן הולך אדם אצל טבח הרגיל אצלו וכו', והני מילי ישראל, אבל חנווני גוי כל מילי דאיתיה במחובר, אי נמי כגון קימחא דאיכא למימר דהוא טחין ביום טוב, אי נמי ביצים דאיכא למימר דאיתילדו ביום טוב אסור למישקל מינה וכו'. ועיין באוה"ג, עמ' 35 ואילך, בשם רב שר שלום וס' המקצועות. ובתוספות כ"ט ב': אצל חנווני הרגיל אצלו. בין הוא נכרי בין הוא ישראל, דאין לחלק רק היכא דאיכא חששא דמחובר, או נולד. אבל עיין להלן בראבי"ה שם, ובח"ב, עמ' 473, ובהערות שם, בעיטור ה' יו"ט מחל' ג', הוצ' רמא"י, קמ"ב ע"א, ובפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 118.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:7:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:7:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:7:1)

22-23. **ובלבד שלא יאמר לו סכום מניין, ר' שמעון בן לעזר או' ובלבד שלא יאמר לו סכום ממכר.**וכן בכי"ע: סכום: מינין: מקח (ונמחקה המלה "מקח") ר' שמעון בן אלע' או' וכו' סכום ממכר. וכנראה שהיתה שם ערבוביא של שתי גירסאות, ומחק הסופר את המלה "מקח" וסימן בנקודות שהעיקר הוא "מינין", כפי שמוכח מן הסיפא. אבל בד: סכום מקח... סכום מנין. וכן בכי"ל: סכום ממכר... סכום מנין. ובבבלי בהוצ' שלפנינו: סכום מדה... סכום מקח. אבל בה"ג הנ"ל גורס: סכום מנין (כ"ה בד"ב, ובראשונים בשמו, ובד"ו נשמטה מלה זו בטעות)... סכום מקח. ולפי עדות בעלי התוספות כ"ט ב' סד"ה שלא ובב"מ ע"ה א' סד"ה משום הגירסא בתוספתא היא כגירסת בה"ג. וכן בסמ"ג לאוין ע"ה, כ"ו ע"ד: ורבינו חננאל גורס סכום מנין בדברי ת"ק וכו', וכן גרסינן בתוספתא והלכות גדולות. וכלשון זו ברא"ש פ"ג סי' י"ז. וכל הנ"ל מקיימים את גירסת כי"ו והגירסא המתוקנת שבכי"ע.
אבל בראבי"ה ח"ב סי' תשע"א, עמ' 472, כותב על דברי ר' שמעון בן אלעזר: ובתוספתא גרסינן סכום מניין. וכ"ה באו"ז ח"ב (בשם הראבי"ה) ה' יו"ט סי' שנ"ח, ע"ה ע"ג. וכ"ה בפיסקא בשם הירושלמי באו"ז לעיל שם:¹³ ובירושלמי גרסי' ובלבד שלא יזכיר סכום מקח. רשב"א אומר ובלבד שלא יאמר לו סכום מנין, וכן כתוב' הגירסא באלפס (ספ"ג במכילתין). וכ"ז כגירסת ד וכי"ל בתוספתא. ומכיוון שגירסאות הראבי"ה בתוספתא מכוונות ברובן המכריע (ביוצאים מן הכלל מועטים מאד) לנוסח כי"ע (לרבות את שבושיו) הרי מסתבר שבטופס ראשון שהיה לפני סופר כ"י ערפורט היתה הגירסא: סכום מקח... סכום מניין, ועדיין נשרד לנו זכר לגירסא זו, עיין מ"ש לעיל.
ואשר לפירוש הדברים, הרי רוב הראשונים קבלו את פירוש בה"ג הנ"ל שכתב: סכום מנין, דכד הוה נקיט מיניה שבעין, והשתא נקיט מיניה תלתין, לא לימא ליה הא מאה. סכום מקח, דכד הוה נקיט מיניה בחמשה דנקי (כלומר, מעות), והשתא קא שקיל מיניה בדנקא, לא לימא הא מלייא זוזא. ומפרש בראבי"ה ח"ב, עמ' 471 ואילך, שדווקא בכגון דא אסור, אבל להזכיר את הדמים של עכשיו מותר, שהרי בדבר שיש לו דמים קצובין עסיקינן, ואינו קוצב עכשיו כלום, אלא נותן סימן בעלמא לכמה הוא צריך, והוא מסיים: ור' שמעון בן אלעזר לא פליג אתנא קמא אלא מפרש. ועיין שם בה"א סי' שס"ב, עמ' 383, ומ"ש לעיל שבת פי"ז, שו' 29–30, ד"ה ובר"ן. ועיין במהרש"א ובמהר"ם ובצל"ח ספ"ג.
אבל לשיטת רש"י ועוד אסור להזכיר את הדמים, וכאן רבותא קמ"ל שאפילו אם אינו מזכיר את הדמים של עכשיו, אלא אומר לו תן לי עכשיו כמו שנתת לי אתמול, ויהא לך בידי סך כך וכך אסור. וכן הבין בבית הבחירה למאירי, עמ' 174, גם את שיטת הרי"ף, עיי"ש, ועיין בר"ן ספ"ג. ועיין בתוספות ב"מ ע"ה א' ד"ה משום שפירשו שאף לבה"ג אסור להזכיר את הדמים של עכשיו, עיי"ש. והרשב"ם¹⁴ כתב: ואני שמואל קבלתי **סכום מקח**, אל ישאל לו ק' אגוזים, אם ק' נמכרים בפשוט, אלא או פחות או יותר ישאל ממנו. ובס' המכתם ספ"ג, עמ' 237, הביא פירוש זה לסכום מניין, אבל סכום מקח הוא דמים ממש. ובתוספות ב"מ ע"ה א' הנ"ל צרפו פירוש זה לפירוש בה"ג, והם סוברים שהיא חומרא גדולה לאסור סכום מניין, ומסבירים שלא אסרו אלא אם סכום המניין יחד עם ההקפה הקודמת עולה בדיוק לחשבון מטבע ידוע, עיי"ש. ועיין בשטמ"ק שם שהביא כן בשם גליון התוספות. אבל לבקש בתחילה מאה אגוזים (בלי סכום) מותר, אע"פ שסך זה נמכר במטבע ידוע. והרשב"ם, כנראה, גרס כגירסת רש"י בבבלי, והיינו סכום מדה בדברי הת"ק, וסכום מקח בדברי ר' שמעון בן אלעזר, ולפיכך פירש סכום מקח כמו שפירש, וסכום מניין לא היה לפניו בגמרא.

footnotes:
¹³ והוא המשך הפיסקא המובאת בראבי"ה ה"א, עמ' 408, ובראשונים שציין להם ר"א אפטוביצר שם בהע' 28.
¹⁴ לפי הגהות הב"ח בגליון הרי"ף בשם הגהה ברי"ף ישן, ובעל דק"ס ספ"ג.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:8:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:8:1)

23-24. **לא יתן אדן לפני בניו ולפני בהמתו לא במדה ולא במשקל וכו'.**כבבלי כ"ט א': אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא¹⁵ ודרש לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו וכו'. ואף בתוספתא פירושו שלא ימדוד בשבת ויו"ט ויתן אפילו לבניו וכו', ומכ"ש לאורחיו, ולבני חבורה, עיין בבלי שבת קמ"ט א' ואילך, ובמקבילה בב"מ ע"ה א'. ולא התירו מדידה ביו"ט אלא תבלין לנחתום שלא יקדיח תבשילו, וקמח לאשה שתתן חלה בעין יפה, כמפורש בבבלי שם. ועיין באוה"ג, עמ' 34. ובמשנתנו פ"ג מ"ח: אומר אדם לחברו מלא לי בלי זה, אבל לא במדה. ר' יהודה אומר אם היה כלי של מדה לא ימלאנו. ועיין בבבלי שם, ברש"י ובפיה"מ להר"מ, והפירושים השונים בס' המכתם, עמ' 235. ובירושלמי למשנתנו מפורש: רב הונא אמר או חסר או או יתר, כלומר שלא יתכוין למדוד.

footnotes:
¹⁵ עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במ"ח חס"ג, 1919, עמ' 253 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:8:2
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:8:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:8:2)

24-25. **אבל קודח בסאה או בתרקב ונותן לפני בהמתו, קודח במיניקית וכו'.**בבבלי הנ"ל: אבל קודר הוא קב, או קבים, ונותן לפני בהמתו ואינו חושש. ובר"ח: אבל נוטל באומד קב או קבים וכו', ופירש "קודר" נוטל באומד, כמפורש ברי"ף ספ"ג: פירוש קודר משער באומד דעתו. וכ"ה בר"מ פ"ד מה' יו"ט הכ"ב. ובבית הבחירה למאירי, עמ' 172, מוסיף: ואף בלשון ערב קורין לענין שיעור אלקאדיר. אבל רש"י פירש: אבל קודר הוא בקב עצמו נוקב בכרי, וממלא שלא כדרך מדה לתת בידו לתוכו, ופירש קודר מלשון "מקדרין בהרים" (עירובין פ"ה מ"ד), והוא מקדרין הוא מקדדין. וביתר דיוק בפי' רבינו ישעיה הראשון: אבל קודר וכו' פי' משקע הקב לתוך הכרי של שעורים שלא כדרך מדה וכו'. ומתוך לשון התוספתא מוכח כפירושו, שאין קודח אלא שואב, עיין מ"ש לעיל שקלים פ"ב, שו' 60–61, ד"ה וגזבר קודח, וכן רגילים לקדוח במינקת, עיין ח"ד, ומ"ש לעיל ח"א, עמ' 225, שו' 21.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:8:3
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:8:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:8:3)

25. **ובלבד שלא יתכוין לכך.**כלומר שלא יתכוין לקדוח בסאה שהיא מדה כדי שתסתיים לו המדה בדיוק, אלא או חסר או יתר, עיין לעיל, שו' 23–24, סד"ה לא יתן, ועיין ירושלמי שביעית פ"ח ה"ג ובפ"מ שם. אבל הפירוש הנכון שם הוא בפי' הרש"ס, קכ"ו סע"ב ואילך. ועיין גם מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 564, ואינו עניין לכאן.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:8:4
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:8:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:8:4)

26-27. **אמרו עליו על ר' לעזר בר' צדוק ועל אבא שאול בן בטנית שהיו חנונין בירושלם וכו'.**וכע"ז בירושלמי ספ"ג, ס"ב ע"ב. וביוחסין השלם, 26 ע"ב: עוד שם (כלומר, בתוספתא) בפרק שלישי דיום טוב אמרו עליו על רבי אבא ועל ר' אלעזר בר' צדוק ועל אבא שאול בן בטנית שהיו חנונים בירושלים כל ימיהם והיו ממלאין מדותיהן מערב יום טוב מפני ביטול בית המדרש וכו'. וכן הוא חוזר להלן שם, 29 ע"א: ובפ' ג' מסוכה (צ"ל: מיו"ט) אמרו עליו **(ו)על ר' אבא** ור' אלעזר בר צדוק וכו', כלעיל. וקיצר את לשון התוספתא, וסיים בדברי ר' חנינה בן אנטיגנס להלן, אבל "ר' אבא" לא נזכר בשום נוסח. ובמשנתנו ספ"ג: מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מדותיו בערב יום טוב, ונותנן ללקוחות ביום טוב. ופירש"י: שאין מודדין ביום טוב.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:8:5
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:8:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:8:5)

28-29. **ר' חנינה בן אנטיגנס אומ' אף בחולו של מועד עושין כן מפני בטול בית המדרש.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: **ר' חנניא בן עקביא** אומ' בחולו של מועד עושין מפני וכו'. וכן בכי"ל: ר' חנניה בן עקביה או' בחולו של מועד עושין כן מפני וכו', ולא גרסו "אף", עיין להלן. ובמשנתנו הנ"ל: אבא שאול אומר **אף** במועד עושה כן מפני ברורי המדות. ברם ברוב הנוסחאות חסר "מפני ברורי המדות", ואף רש"י מחקו, עיין דק"ס, עמ' 74, הערה ק', ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 960. ויש להוסיף שגם במשניות על קלף סדר מועד שבביה"מ כאן חסר כ"ז. ובקצת נוסחאות חסרה במשנה כל בבא זו, עיין דק"ס הנ"ל. ובכמה נוסחאות חסרה במשנה המלה "אף", עיין במבוא לנוה"מ הנ"ל, עמ' 1012, ומ"ש בדק"ס הנ"ל. והוא כגירסת כי"ע וכי"ל בתוספתא, ולפי גירסא זו חולק אבא שאול במשנה, ור' חנניה בן עקביה בתוספתא, על הת"ק וסוברים שביו"ט לא היו מוכרים במדה כלל, כמו שפירש בדק"ס הנ"ל. ובבבלי כ"ט א': תנא אף במועד עושה כן מפני בטול בית המדרש, אבל בכי"מ שם: תנא מפני בטול בית המדרש, עיין דק"ס שם.
ובירושלמי: ר' חנינה בן עקביה אומר אף בחולו של מועד היו עושין כן מפני מצוי המדות. וגירסא זו מתאימה לאבא שאול שבנוסחאות המשנה (אלא ששם גרסו "ברורי המדות" או "ברוצי המדות", עיין דק"ס הנ"ל) ולדברי חכמים שבמשנתנו, אלא שהם אמרו כן על ימות החול. ושמא לקה הירושלמי בחסרון. [תיקונים והשלמות: נגררתי אחרי פירוש המפרשים (שלא פירשו בה כלום), אחרי הפיסוק שבדפוסים, ואחרי גליון הש״ס שם שהגיה. עכשיו נ״ל שצריך להפסיק אחרי המלים ״היו עושין כן״. והמלים ״מפני מצד המדות״ אינן אלא פיסקא ממשנתנו, ולה מסמיך הירושלמי: אף הוא כנס וכו׳, כלומר, את הברייתא בתוספתא כאן בסמוך.]


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:8:6
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:8:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:8:6)

29. **וחכמים אומ' אף בחול עושין כן מפני מצוי המדות.**וכ"ה במשנתנו. ופירושו שהיו שופכים מתוך כליהם לתוך כלי הלקוחות והיו מניחים את כליהם כשהן מורכנות ומוטות על כלי הלקוחות, כדי שיתמצו המשקין במשך כל הלילה לתוך כלי הלקוחות.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:8:7
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:8:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:8:7)

29-30. **אף הוא כינס שלש מאות כדי שמן וחבירו שלש מאות גרבי יין ממיצוי המדות.**בבבלי הנ"ל: הוא (כלומר, אבא שאול בן בטנית) כנס שלש מאות גרבי יין מברורי המדות (כלומר, מרתיחת היין כשמריקין אותו מכלי לכלי) וחבריו כנסו שלש מאות גרבי שמן ממצוי המדות. כלומר, אחרי מנהגם למצות במשך כל הלילה, עדיין נשאר כל שהוא בכליהם, ומכיוון שהיו מוכרין בשפע רב, כינסו במשך הזמן הרבה חביות ממיצוי המדות.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:8:8
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:8:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:8:8)

30-31. **והעלום לגזברין.**כלומר, רצו להחמיר על עצמם, שלא ליהנות מן היין והשמן שהיה שייך ללקוחות. ואף שאמרו במשנתנו (ב"ב פ"ה מ"ח): הרכינה ומיצת הרי הוא של מוכר, פירשו בירושלמי תרומות פי"א ה"ה, מ"ח רע"א, ובבבלי ב"ב פ"ז ב', שמשום יאוש בעלים נגעו בה, ולפיכך לא רצו ליהנות מיאוש בעלים.¹⁶ ובירושלמי הנ"ל אמרו בשם ר' יוחנן: לית כאן של מוכר אלא של לוקח. ולפי דעה זו המיצוי באמת אינו שלהן.

footnotes:
¹⁶ עיין בבלי שבת קכ"א א', ב"ק קי"ד א'. וכן הפירוש גם במשנת אבות פ"ה מ"י: שלי ושלך שלך חסיד, והכוונה מה שע"פ דין הוא שלי, הוא שלך, ואיני רוצה ליהנות ממך, חסיד, עיין בבבלי הנ"ל. והרשע אומר להפך מה שמן הדין שלך הוא שלי, עיין בבבלי ב"מ ע' א' (ובמקבילות), ויתבאר אי"ה במ"א. ולפי פירוש רוב המפרשים במשנת אבות החסיד הוא חסיד שוטה, והרשע יוציאו ממנו בדין (מה שאין כן אבק רבית). ועיין להלן הע' 17.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:8:9
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:8:9](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:8:9)

31. **אמרו להם אין אתם זקוקין לכך.**כלומר, כבר זכיתם בהם מן הדין, עיין מ"ש לעיל.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:8:10
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:8:10](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:8:10)

31-32. **אמרו להן הואיל והחמרתם על עצמכם של צבור הן, ייעשו מהן צרכי צבור.**בירושלמי הנ"ל: הואיל והחמרתם על עצמכם יעשה בהן צורכי ציבור. וכע"ז בבבלי הנ"ל, ומוסיפים שם: דתניא גזל ואינו יודע למי גזל יעשה בהם צרכי רבים וכו', ולדעת ר' יוחנן בירושלמי תרומות הנ"ל הוא כפשוטו. ובתוספתא הלשון יותר מבוררת, והכוונה הואיל ואינכם רוצים לזכות במיצויי המדות הרי נשארו ברשות הבעלים אע"פ שנתייאשו (כל זמן שלא זכה בהם אחר, עיין מ"ש לעיל פסחים, ריש עמ' 491), והבעלים אינם ידועים, משל ציבור הן, כדין גזל ואינו יודע למי גזל וכו', והיא כהלכה, שמדינא בירוצי המדות הן של מוכר. אבל הגזברים לא רצו לקבלן בשביל הקדש, שהרי הבעלים לא הפקירום מרצונם אלא התייאשו מהם בעל כרחם, אין זה מן ההידור לקבלם להקדש.¹⁷

footnotes:
¹⁷ שאם לא כן מי נתן להם רשות לגזברים לסרב לקבל מתנות בשביל הקדש. אבל הואיל ואמרנו (לעיל הע' 16) שאין זו מדת חסידות ליהנות מיאוש בעלים, אינו מן ההידור שהקדש יהנה מיאוש בעלים. ועיין מ"ש לעיל שקלים פ"א, הע' 9 (בעניין מסירה להקדש ברצון גמור). ופשיטא שאין כאן אלא הידור, עיין ב"ק פ"ז מ"ד, בבלי שם ס"ו ב', ס"ז ב', ס"ח ב', ועוד בכ"מ.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:9:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:9:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:9:1)

33. **אין נוטלין עצים מן הסכה אפי' ביום טוב האחרון של חג.**כלומר, אפילו בשמיני עצרת, ואפילו אם נפלה בשמיני, שאין בה משום סתירת אהל, עיין מ"ש לעיל סוכה פ"א, שו' 18–19, ד"ה לא יאכל. ובמשנתנו פ"ד מ"ב: אין נוטלין עצים מן הסכה (כלומר מסוכה דעלמא, בפסח, או בשבועות) אלא מן הסמוך לה. כלומר, ואפילו נפלה, עציה אסורים משום מוקצה, עיין מ"ש ע"ז להלן. ובבבלי שם ל' ב', שבת מ"ה א': אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה,¹⁸ ור' שמעון מתיר. ושוין בסוכת החג בחג שאסורה. וכל הברייתא שלנו בשם התוספתא בה"ג ה' סוכה פ"ב, ד"ו ל"ב רע"ד, ד"ב, עמ' 163, רי"ץ גיאת ח"א, עמ' פ"ז, סידור רש"י סי' רמ"ז, עמ' 119, מחז"ו סי' שנ"ז, עמ' 405, ומן בה"ג בס' רש"י סי' רמ"ז הנ"ל, ס' יריאים סוף סי' קכ"ג, יריאים השלם סוף סי' תכ"א, ר"מ ע"ב, ראבי"ה ח"ב סי' תרמ"ח, עמ' 369, וסמ"ג עשין מ"ג, ק"כ ע"א. וכן הביאו את התוספתא במלחמות רפ"ד (והזכיר את בה"ג ורי"ץ גיאת הנ"ל), בחידושי בנו ל' ב' ד"ה מנין, בפירוש תלמידו, עמ' 124, ברשב"א שם, ד"ה באומר, בבית הבחירה למאירי, עמ' 184, בשיטה שם ל' סע"א, בשבה"ל ה' סוכה כלל י"ב, סי' ק"י, מ"ח ע"ג, השלם סי' ל"ט, קנ"ו ע"א, ובתניא ה' סוכה סי' פ"ב. ועיין בבאוריהם להלן.

footnotes:
¹⁸ יש גורסין: ולא מן הסמוך לה, עיין מ"ש ע"ז להלן בפנים, ובהע' 19.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:9:2
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:9:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:9:2)

33-34. **אם אמ' לכשארצה אטול הרי זה מותר.**לפי פשוטה של תוספתא משמע שתנאי מועיל בסוכת החג אפילו בחלקיה שאסורים מדאורייתא בהסקה. וכן הסיקו במלחמות וברשב"א הנ"ל, עיין להלן. וכדי להבין את פירושי הראשונים בתוספתא, עלינו להעתיק את סוגיית הבבלי, ונסגור במרובעים את החלק שלא היה בספרים לפני כמה מן הראשונים. וכן אמרו שם ל' ב': תניא ר' חייא בר יוסף קמיה דר' יוחנן אין נוטלין עצים מן הסוכה **ולא**¹⁹ מן הסמוך לה. ור' שמעון מתיר. ושוין בסוכת החג בחג שאסורה, ואם התנה עליה הכל לפי תנאו. ור' שמעון מתיר? והא קא סתר אהלא וכו', הכא בסוכה נופלת עסיקינן, ור' שמעון לטעמיה דלית ליה מוקצה וכו', בסוכה רעועה עסיקינן דמאתמול דעתיה עלויה: ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה, ואם התנה עליה הכל לפי תנאו: ומי מהני בה תנאי וכו', שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה ת"ל חג הסוכות שבעת ימים לה' מה חג לה' אף סוכה לה'. [אמר ר' מנשיא בר רוניא אמר שמואל²⁰ סיפא אתאן לסוכה דעלמא, אבל סוכה דמצוה לא מהני בה תנאה]. וסוכה דמצוה לא? והתניא סככה כהלכתה ועטרה בקרמים ובסדינין המצויירין וכו' אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג, ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו. אביי ורבא דאמרי תרוייהו באומר איני בודל מהם כל בין השמשות. אבל עצי סוכה דחלה קדושה עליהו איתקצאי לשבעה.
והנה מתוך דברי הרמב"ן, הר"ן על הרי"ף, ועוד, מוכח שבכמה ספרים חסר כל מה שסגרנו במרובעים, ולא נזכרה בבבלי סוכה דעלמא כלל.²¹ אלא שמתחילה שאלו שנהי דבסוכה רעועה שנפלה עסיקינן, ולית ליה לר"ש מוקצה בכגון דא, אבל הרי בסוכת החג שהאיסור הוא מחמת קדושת סוכה מה מועיל התנאי. והביאו את הברייתא של עיטורי סוכה שמפורש בה שתנאי מועיל, ותירצו שאם מתנה לפני בין השמשות שאינו בודל ממנה בזה לא חלה עליה קדושת סוכה כלל, והתנאי מועיל בין בעיטורים בין בסוכה,²² בין ליום אחרון של חג, ובין לשבעת ימי החג. ומה שהסיקו אבל עצי סוכה דחלה קדושה עליהו וכו', פירושו, **אם** חלה קדושה עליהו, והיינו כשלא נבדל מהם בין השמשות, שוב אינה פוקעת. ומה שנקטו "עצי סוכה וכו' איתקצאי לשבעה" היא לישנא דברייתא שלעיל, ואינו בדווקא, עיי"ש. ולפי שיטתם אין שום סתירה בין התוספתא והבבלי, והסתייעו מן התוספתא לפירושם.
ברם בנוסח רוב הספרים נמצא אף מה שהסגרנו במרובעים. ואנו למדים מתוכה שני דברים. א. שבסוכה רעועה דעלמא מהני תנאי אפילו לר' יהודה, שהרי הבבא "ואם התנה עליה הכל לפי תנאו" אף ר' יהודה מודה בה. ב. שלכאורה הדברים קיימים גם לפי המסקנא, ולא נזכר תנאי אלא בסוכה דעלמא, אבל בסוכת החג אינו מועיל תנאי אלא לעיטורים ונויים שתלויים בדעתו, והרשות בידו שלא לעטר אותה, אבל בסוכה עצמה אינו מועיל שום תנאי. וכ"ה שיטת רוב הראשונים. וכן פסק הר"מ בפ"ו מה' סוכה הט"ו, ולא הזכיר שתנאי מועיל בסוכה. ובמ"מ שם: ומהסוגיא שבפרק המביא מבואר דלא מהני שום תנאי בעצי סוכה דמוקצה. וכן עיקר, וכן דעת רוב המפרשים. ועיין גם ר"ח בסוגיין. ועיין בשער המלך על הר"מ הנ"ל.
ובהשגות הראב"ד על הרז"ה חלק עליו,²³ והוא סובר שאפילו בסוכה רעועה לא מהני תנאי לר' יהודה. ומה שאמרו "סיפא אתאן לסוכה דעלמא" הכוונה למה שאמרו ברישא בסוכה דעלמא "ולא מן הסמוך לה" (עיין לעיל הערה 19), והיינו שהתכוין להעבות את הסכך ("איסורייתא" דבבלי בסוגיין) ובטלו לגבי הסוכה, עלה אמרו "ואם התנה וכו'". והביא ראייה מן הירושלמי שאמרו כן בפירוש על משנתנו (שמדברת בסוכה דעלמא אף לשיטת הירושלמי, כפי שמוכח מן הסוגייא שם) שאם נתכוין להעבותה אסור ליטול עצים אפילו מן הסמוך לה, ואם התנה מערב יום טוב מותר. אבל מעצם הסוכה שיש בה משום סתירת אהל, ואפילו אם היא רעועה אינו מועיל בה תנאי לר' יהודה. ובעקבותיו הלכו גם ר' ישעיה הראשון בפירושו במחנה דוד ובתוספ' רי"ד והרא"ש בשו"ת שלו כלל כ"ב סי' ח', עיין לעיל הערה 19. ועיי"ש בהשגת הראב"ד ובשו"ת הרא"ש מ"ש על שיטת הרי"ף.
והנה בתוספתא כאן מפורש שאף בסוכת החג מועיל תנאי, והוא בניגוד לגירסת הספרים לעיל בבבלי שאינו מועיל תנאי בעצי סוכה אלא בסוכה דעלמא. ולא עוד אלא שבה"ג הנ"ל הביאה להלכה, ותמה עליו ברי"ץ גיאת, עמ' פ"ז הנ"ל. ובס' יריאים הנ"ל פירש את התוספתא כדרך שפירש הראב"ד וסייעתו את הבבלי הנ"ל, שהרי בתוספתא כאן אמרו שאם אמר לכשארצה אטול מותר, ומשמע שאפילו ביום טוב האחרון של חג מותר, ובעל כרחינו כשאין שם סתירת אהל עסיקינן, ולפיכך כתב: יש לומר בעצים הסמוכים לסוכה אמרינן וכו', אי נמי באיסורייתא. וכן כתב בשבה"ל הנ"ל בשמו.
אבל לעיל שם הביא בשבה"ל, קנ"ו ע"א (וכן בקצר ובתניא הנ"ל): יש מפרשין להא דר' ששת ור' יהודה בן בתירה דוקא בעצי הסכך, אבל בדופן מהני ביה תנאה, דתניא בתוספתא אין נוטלין עצים מן הסוכה וכו' ואם אמר כל זמן שארצה אני אטול הרי זה מותר,²⁴ דכי כתיב קרא בסכך הוא דכתיב. והנה בר"מ פ"ו מה' סוכה הט"ו מבואר שאף עצי דפנות הסוכה אסורים, וכ"ה שיטת רש"י בסוכה י' רע"ב ד"ה דילמא. ועיין בעיטור סוף ה' סוכה, הוצ' רמא"י פ"ז ע"ב, שנראה כמסתפק בזה. ועיין גם מה שהעתיק ממנו בפי' תלמיד הרמב"ן,²⁵ עמ' 126. ועיין בבית הבחירה למאירי, עמ' 185. ומדברי הרא"ש בתוספותיו לסוכה ט' א' סד"ה מניין, ובפסקיו שם סי' י"ג, מוכח שהאוסרים אוסרים בדפנות מדאורייתא, והרא"ש מתיר בדפנות אפילו מדרבנן, ולפ"ז תירוץ היש מפרשים אינו לא כאוסרים²⁶ ולא כמתירים.²⁷ ומכאן מוכח כשיטת ר' אליהו מזרחי לסמ"ג עשין מ"ג, רס"ו ע"ד, שכתב בדרך שמא שהאיסור בדפנות הוא משום שהסוכה זקוקה להם, ודינם כסמוך לסכך שאסור ליטול ממנו כשבטלו לסכך, והרי דפנות סתמן מבטלן לסכך. ולפירוש זה הרי בוודאי מועיל בו תנאי כשם שמועיל לסמוך, כמפורש בירושלמי, וכמו שפירש הראב"ד וסייעתו גם את הבבלי.
ובמחז"ו, עמ' 405, הנ"ל: ור' אליהו ז"ל מוקי לה בסוכה נפולה (או) בשמיני עצרת דלית בה מצות סוכה, ואין בה משום בזויי מצוה ולא מוקצה, דלא אתקצאי לשבעה. וכן פירשו בסמ"ג ובשיטה הנ"ל שהבבא שלנו דבוקה ליום טוב האחרון של חג גרידא, שאין כבר קדושת סוכה על העצים, ובעניין שלא יהא שם סתירת אהל.
ובבאור ר' אליהו מזרחי לסמ"ג הנ"ל, רס"ז ע"ג, כתב: פי' סיפא זו לא מיירי (אלא)²⁸ בסוכת החג. יש נוסחאות שכתוב בהם הלשון הזה בלשון הלכות גדולות אחר לשון ואם התנה עליהם מתחלה בשעה שתלאן ואמר כשארצה וכו' הרי זה מותר,²⁹ ושבוש הוא שנפל בהם, מפני שלשון ההלכות גדולות בעיטורי סוכה קא מיירי ולא בעצי סוכה,³⁰ אבל בנוסחאות אחרות כתוב בהן זה בלשון התוספתא³¹ אחר כל זמן שארצה אטול. וגם בזה אינו מתיישב הלשון, דבשלמא בברייתא דפרק המביא דקאמר תלמודא סיפא אתאן לסוכה דעלמא שפיר דמהדר ארישא, דמיירי בה בסוכה דעלמא, אלא הכא סוכה דעלמא מאן דכר שמיה. והיתה לו לרבינו אליהו מזרחי בנוסחאות אחרות של הלכות גדולות השגה³² בגליון שנכנסה ממנו לגוף הספר. ובטופס הראשון נכנס גליון זה שלא במקומו.
ובתוספתא כאן מפורש שאפילו התנה בלשון "לכשארצה אטול" הוא תנאי מועיל. ובחידושי הרשב"א בסוגיין, והובא בבית הבחירה למאירי, עמ' 185, השיג מכאן על שיטת הסוברים שלשון זו אינה מועילה, עיין מ"ש לעיל סוכה פ"א, שו' 19, ד"ה ואם התנה ואילך.

footnotes:
¹⁹ ברש"י שם: בברייתא נמי גרסינן אלא מן הסמוך לה. ומכאן שלפניו היתה הגירסא: ולא מן הסמוך לה, אלא שהגיה. וכן (כלומר, "ולא") בר"ח בסוגיין, בס' המכתם, עמ' 240, בתוספות שבת מ"ה א' ד"ה ולא, בהשגות הראב"ד על הרז"ה, בתוספות רי"ד בסוגיין (וכ"ה בפירושו בס' מחנה דוד), באו"ז ח"ב סי' ש"מ, ע"ו ע"ב, בשבה"ל השלם סי' של"ט, קנ"ה ע"ב, ובשו"ת הרא"ש כלל כ"ב סי' ח', בכל הדפוסים הישנים (ורק על פי גירסא זו אפשר להבין שם את פירושו). וברשב"א הביא את שתי הגירסאות, וכן בפי' בנו של הרמב"ן, אלא שהוא הכריע כגירסת רש"י, וכתב: "דא"כ (כלומר, לפי הגירסא "ולא מן הסמוך לה") מאי קא פריך הא קא סתר אהל, דמאי סתירת אהל איכא בסוכה מן הסמוך לה וכו', אלא ודאי גרסא הראשונה היא הנכונה יותר". וכנראה שמחמת קושיא זו הגיהו בספרים "אלא". ברם כבר ראינו שרוב המפרשים מארצות שונות כולם גרסו: ולא מן הסמוך לה. והבבלי הקשה משום שמן הלשון "ור' שמעון מתיר" משמע שהוא מתיר כל מה שאסר הת"ק, ואפילו בעצים מן הסוכה עצמה. ורק ע"פ גירסא זו מובנים דברי הראב"ד, ר' ישעי' דטראני והרא"ש הנ"ל, ועיין מ"ש להלן בפנים.
²⁰ כגירסת כי"מ, הר"ח, ועוד.
²¹ ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' קס"ט, ובעבודת הקודש, בית מועד ש"ב סי' ו', מ"א ע"ב. ועיין במהרש"א ל' ב' ד"ה פרש"י (מ"ש בדברי התוספות שם ד"ה אמר). ועוד תירצו הראשונים אפילו לפי הגירסא שלנו, שלפי המסקנא חזר הבבלי מן התירוץ של סוכה דעלמא, אעפ"י שלא אמרו שם: אלא אביי ורבא דאמרי וכו'.
²² שהרי יוצא גם בסוכת הרועים והבורגנין וכו', אעפ"י שלא נעשו אלא לצל, ולא לשם מצות סוכה, עיין בבלי סוכה ח' ב'. ולשיטתם במוקצה גרידא מועיל תנאי אפילו בסוכה בריאה (במלחמות רפ"ג כאן ט"ס), שהרי סוכה דעלמא לא נזכרה כאן כלל לעניין תנאי. ועיין בחידושי הרמב"ן לשבת מ"ה א'. ובדפוסים שם ט"ס, וכתוב: ושמה עליה סוכה דמצוה הוא, אלא מדר"י שמיני והוא משום מוקצה ומהני בה תנאה, והרי מקשה עליה מאתרוג וכו'. אבל בנוסח כת"י שבביה"מ כאן: אלא דמדרבנן שמיני דהוא משום מוקצה מהני בה תנאה, ולהכי מקשה עליה וכו'. ולהלן שם בכ"י משובש, והנכון כלפנינו בדפוסים, וכ"ה בכ"י אחד שבביה"מ כאן, אלא שהוגה בין השורות כגי' כ"י ראשון. ועיין היטב בחידושי בנו בסוגיין כאן מ"ש בשם אביו.
²³ ועיין בבית הבחירה למאירי, עמ' 184. וספק גדול בעיני אם כיוון להשגות הראב"ד הנ"ל. עיי"ש שגרס בבבלי כגירסת רש"י !(אלא מן הסמוך) ועוד שינויים. ושמא כיוון לפירושו לתלמוד.
²⁴ ומה שלא תירצו בבבלי כן, הוא מפני שסוכת החג דומיא דסוכה דעלמא שברישא, ובה הרי אין חילוק בין סכך לדפנות ובשניהם מתיר ר' שמעון, ומכאן שבסוכת החג אסור בשניהם, והתנאי מועיל בשניהם, ולפיכך הקשו בבבלי מה שהקשו.
²⁵ ומה שכתב המו"ל שם, הע' 57, אינו מדוייק. והעיטור לא כתב "ובבבלי אמר" (כמו שהעתיק המו"ל ), אלא "ובבלי אמר", והיינו הרב הבבלי, שבעל העיטור מזכירו תכופות. ועדיין לא נתברר בהחלט מי הוא הרב הבבלי, עיין מ"ש ר"מ ראבינאוויטץ בירחון החוקר ח"א, עמ' 151 ואילך.
²⁶ שהרי לפיהם אין חילוק בין הסכך והדפנות. ודוחק לפרש שמדברים כאן בדפנות שהן יותר מכשיעור, כשיטת רבינו תם בתוספות ל' ב' ד"ה אבל ועוד בכ"מ.
²⁷ שהרי לפיהם אין צורך בתנאי. ועיין בברכי יוסף או"ח סי' תרל"ח ס"ק א' וס"ק ד'.
²⁸ אעפ"י שכ"ה גם בד' קושטא, וודאי גמור הוא בעיני שהיא טעות סופר, וצ"ל: לא מיירי בסוכת החג, כמו שהוא בסמ"ג שהוא נסמך לו.
²⁹ כלומר, בברייתא של נויי סוכה שהביא בה"ג לעיל שם.
³⁰ כלומר, ובעיטורים הרי בוודאי בחג עסיקינן.
³¹ כלומר לא בברייתא שמביא בה"ג לעיל שם, אלא בלשון התוספתא שמביאה בשמה, דהיינו הברייתא שלפנינו.
³² מסוגיית הבבלי ע"פ הריצ"ג הנ"ל בפנים.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:10:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:10:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:10:1)

34-35. **אין מביאין עצים לא בחבל ולא בקופה וכו',**כלומר, ואפילו היו מכונסים בחצירו, מפני שהוא כמעשה חול. והביאה בב"י טאו"ח סוף סי' תק"י, ופסקה בשו"ע שם. והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ד מ"ב: מביאין עצים וכו', עיין להלן, ומלמדת התוספתא שמכל מקום לא יביאם בחבל וכו', כמשנתנו רפ"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:10:2
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:10:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:10:2)

35-36. **אמ' ר' שמעון בן לעזר לא נחלקו בית שמיי על המכונסין שבקרפיף שיביאו וכו'.**במשנתנו פ"ד מ"ב: מביאין עצים מן השדה מן המכונס, ומן הקרפף אפילו מן המפוזר. ופירש"י: מביאין עצים התלושים מן השדה שבתוך התחום ביום טוב. מן המכונס, אם כנסו מערב יו"ט, דגלי דעתיה דעלייהו סמיך, ואינו מוקצה, אבל המפוזרין מוקצין. ומן הקרפף שהוא משתמר ומוקף סביב, אפילו מפוזרים שבו לא הקצה מדעתו. וכן פירשו רוב הראשונים. ולפי זה אף במפוזר שבשדה אינו אסור אלא מחמת מוקצה, ואין כאן חשש מעמר, עיין בתוספות ל"א א' ד"ה מן. ובר"ן למשנתנו: ואחרים פירשו דטעמא משום גבוב, והוי כמעמר, ומדינא אפילו מפוזר בשדה שרי, דגבוב ביו"ט מותר דצורך אכילה חשיב כבקוע עצים, או כהבערה עצמה, אלא שבשדה אסרי משום דחזי כמגבב [לא] ליומיה. ועיין ביש"ש פ"ד סי' ו'. ועיין ברשב"א ל"א רע"א. ועיין בירושלמי יבמות פ"ח ה"א ובציון ירושלים שם ד"ה מה ישראל בחוה"מ מגבב.
ולפי גירסת התוספתא משנתנו כר' שמעון בן אלעזר, וכדעת ב"ה. ובבבלי (ל"א א') אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל אין מביאין עצים אלא מן המכונסים שבקרפף. והא אנן תנן מן הקרפף ואפילו מן המפוזרים? מתניתין יחידאה היא, דתניא אמר ר' שמעון בן אלעזר וכו', הברייתא שלפנינו (בשינוי סדר). ובפירש"י: יחידאה היא, ופליגי רבנן עליה. ולפ"ז דעת רבנן, שבשדה אפילו מכונסין אסורים, הואיל ואין לה מחיצות, וכל אדם נכנס לשם, אין דעתו עליהם (ר' ישעיה הראשון), ומפוזרין בקרפף הואיל ולא כינסם מערב יו"ט, אף הם מוקצים הם לפירש"י הנ"ל. ולפי פירוש אחרים שהביא בר"ן הנ"ל הפירוש הוא שכל מגבב מן המפוזר נראה כמכין ליום הבא, אפילו בקרפף, ומכונס בשדה מיחלף במפוזר, עיי"ש בר"ן.
ובירושלמי פ"ד ה"א, ס"ב ע"ג, לא הובאה דעת ר' שמעון בן אלעזר, אלא שנו שם בשם ר' אלעזר בר' שמעון, מה שנשנה להלן בתוספתא בשם ר' נתן. עיין מ"ש להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:10:3
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:10:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:10:3)

38-40. **אמ' ר' נתן לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על מפוזרין שבקרפיף ועל מכונסין שבשדה שיביאו, על מה נחלקו על המפוזרין שבשדה וכו'.**כל הברייתא חסרה בכי"ע, אבל ישנה גם בד. ובכי"ל: אמ"ר נתן לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המפוזרין שבשד' שבית שמאי או' לא יביאו ובית הלל או' יביאו. וברור שאף כאן יש השמטה ע"י הדומות. ובר"ח ל"א א': דתניא א"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו וכו', ור' נתן חולק עליו בתוספתא. וכן בפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 127: מתני' יחידאה היא וכו', דתניא א"ר שמעון לא נחלקו וכו', ור' נתן חולק עליו בתוספתא. והעתיק את לשון הר"ח, כמו שהעיר לנכון בהערת ר"י הופמן שם. וכן העיר שם על דברי העיטור בה' יו"ט ריש מחלוקת כ"ב, הוצ' רמא"י, ק"נ ע"ד, שהביא את דברי רב יהודה אמר שמואל הנ"ל, והסיק: וג' מחלוקת בדבר. ובפתח הדביר שם כתב שהכוונה לתוספתא כאן, ששנו בה מחלוקת ר"ש בן אלעזר, ור' נתן, והדעה השלישית היא דעת רב יהודה.
ברם אין זה וודאי גמור, שהרי דברי הר"ח אינם ברורים כל צרכם, ומה בכך שר' נתן חולק עליו, ואדרבה שניהם אינם סוברים כשמואל, ולמה לא העתיק רבינו את דברי ר' נתן, ולפיכך בדרך שמא ואפשר יש לשער שבכי"ל הנ"ל, צריך להשלים: על המפוזרין שבשד' [ועל המפוזרין שבקרפף שלא יביאו. על מה נחלקו על המכונסין שבקרפף] שבית שמאי או' לא יביאו, ובית הלל או' יביאו.³³ ולפ"ז דעת ר' נתן כשמואל, ולפיכך ציין הר"ח שר' נתן חולק על ר' שמעון בן אלעזר, ושמואל סובר כמותו, ולא היה צריך להעתיק את דברי ר' נתן שבתוספתא, שהרי כבר רמז שהם כדברי שמואל. ואין כאן אלא שתי מחלוקות, משנתנו כר' שמעון בן אלעזר, ושמואל כר' נתן. ואשר לדברי העיטור, עיין מ"ש להלן סד"ה ואשר.
וכבר אמרנו לעיל שדברי ר' נתן שלפנינו, לפי גירסת ד וכי"ו, הובאו בירושלמי בשם ר' אלעזר בר' שמעון. ולפי שיטה זו התירו ב"ה להביא אפילו ממפוזר שבשדה, ואין כאן איסור מגבב, משום שאף בו התירו באוכל נפש, כבוקע עצים, עיין מ"ש לעיל, שו' 35–36, ד"ה אמ' ר' שמעון בן לעזר. ועיין במשנתנו פ"ד מ"ו, בפיה"מ להר"מ שם, ובחיבורו פ"ב מה' יו"ט הי"ד ובמגיד משנה שם.
ואשר לר' נתן שנו בשמו בירושלמי הנ"ל: מודין בית שמאי לבית הלל שמביאין עצים מן המכונסין שבשדה ומן המכונסין שבקרפף, ועל מה נחלקו על המפוזרים שבקרפף שבית שמאי אוסרים ובית הלל מתירין. נמצא שבמפוזרין מן השדה כ"ע מודי שאסור, ובמכונסין שבשדה כ"ע מודי שמותר, וב"ה סוברים שבקרפף אפילו מפוזרין מותרין, והוא כסתם משנתנו הנ"ל. ואח"כ אמרו בירושלמי בשם רב: הלכה כדברי מי שהוא מחמיר, **ובלבד** מן המפוזרים שבקרפף, וכ"ה בשרי"ר, עמ' 304. ובכי"ל של הירושלמי חסרה המלה "ובלבד" ונוספה ע"י המגיה. ובאו"ז ח"ב פי' ש"מ, ע"ו ע"ב, מעתיק בשם הירושלמי: הלכה כמ"ד מן המפוזרין שבקרפף. וכנראה שגם לפנינו צ"ל: הלכה כדברי מי שהוא **אומר** (במקום "מחמיר") מן המפוזרים וכו', כעין גירסת גוף כי"ל. ונמצא שלשיטת רב מותר להביא מן המפוזרין שבקרפף, אבל אסור להביא מן השדה אפילו מן המכונס. ולפ"ז יש לנו ג' מחלוקות בדבר. שיטת סתם משנתנו שמותר להביא מן המכונס שבשדה ומן המפוזר שבקרפף. שיטת רב בירושלמי שלא התירו אלא בקרפף בין מן המכונס ובין מן המפוזר, אבל לא בשדה אפילו מן המכונס. שיטת שמואל בבבלי שלא התירו אלא במכונס שבקרפף. מעתה אפשר לפרש שבעל העיטור הנ"ל רמז לשלש מחלוקות הללו, ולא לתוספתא. וכן מסתבר יותר, שהרי דברי ר' נתן בתוספתא כאן אינם נוגעים כלל להלכה, מה שאין כן סתם משנתנו, דברי שמואל שהלכה כמותם, ודברי רב שהלכה כמותו באיסורי, ויש כאן הוה אמינא לפסוק כמותו, עיין באו"ז הנ"ל, ועיין באגרת רב שרירא גאון, הוצ' לוין, עמ' 56. ומסתבר שהנוסחא בבעל העיטור לקתה בחסרון, והביא שם את המקור של המחלוקת השלישית בפירוש, ואם השערתנו אמת, הביא שם את דברי הירושלמי, כשם שהביא בעל או"ז. ולפי כל זה אין שום ראייה מדברי העיטור שגרס בתוספתא כגירסתנו.

footnotes:
³³ ואין להקשות לפי גירסא זו למה לא הזכירו "מכונסין שבשדה", שהרי אף לגירסא שלפנינו לא הזכירו "מכונסין שבקרפף", אלא שק"ו הוא מהיתר מפוזרין שבקרפף, ואף כאן לא הזכירו "מכונסין שבשדה" מפני שק"ו הוא ממכונסין שבקרפף, וב"ש בוודאי אוסרין בהן, וב"ה הרי לא התירו אלא במכונסין שבקרפף. ואע"פ שיכולנו להשלים גם "מכונסין שבשדה", אבל מתוך ניסוח הברייתות מוכח ששמרו על הסיגנון של שנים, שנים ברישא.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:11:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:11:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:11:1)

41. **המטה והכסא והספסל וכו'.**הברייתא נסמכה למשנתנו פ"ד מ"ג, והעתקנוה להלן. ולהלן כלים ב"מ פ"ה הי"א: המטה והכסא והספסל והקתדרה והעריסה שנתפרקו טהורין. מטה שנתפרקה כל אבר ואבר טמא בפני עצמו. ובר"ש שם פט"ז מ"א חסרה ברישא "המטה", שהרי בסיפא מפורש שמטה שנתפרקה טמאה. וכן מחקה הגר"א שם. וכן להלן שם ספ"ח: מטה שחלקה לשמונה מטות טמאה, מפני שהוא מחזירה. קבועה במסמר טהורה. ולפ"ז אף כאן אין מקום למטה בין שאר הכלים שמנו כאן, שהרי אין הבדל במטה בין נתפרקה ולא נתפרקה, ועדיין כלי היא. אבל מסתבר שהיו לפניהם מטות מתפרקות, ובהן אמרו שכל חלק מהן טמא, אפילו בשעת פרוקם,³⁴ אבל שאר המטות טהרו כשנתפרקו, וכרוב המקורות, עיין במשנת כלים פי"ח מ"ה ומ"ז, בבלי סוכה ט"ו ב' ואילך, ומ"ש הגרג"ח מראדזין בסדרי טהרות, קפ"ז ע"ג, ד"ה מטה. ואף לפנינו מטה שנתפרקה, חלקיה שברים הם.

footnotes:
³⁴ עיין בבלי שבת מ"ז ב', ירושלמי שם פי"ב ה"א, י"ג ע"ג, ובערוך השלם ערך גל א'.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:11:2
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:11:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:11:2)

42-43. **וכן קורה שנשברה וכן סואר של קורות שנשבר אין מסיקין בהן ביום טוב וכו'.**בכי"ע: אין מסתפקין מהן וכו'. ובכי"ל: אין מספקין בהן וכו'. ובמשנתנו פ"ד מ"ג: אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב. ואין מבקעין לא בקרדום וכו'. והעיר מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 233, על כמה נוסחאות שחסר בהן במשנתנו המלה "ביום טוב", ולדעתו הוסיפוה ע"פ הסוגייא בבבלי ובירושלמי. אבל נראה שמידי ספק לא יצאנו, והרי מלה זו ישנה בכמה נוסחאות של משנתנו (עיין במבוא לנוה"מ שם. וכן ישנה גם במשנה סדר מועד על קלף שבביה"מ כאן), ולא עוד אלא שאפשר לומר שהסירוה מן הנוסחאות מחמת סוגיית התלמודים. ובאמת אין שום סתירה מסוגיית התלמודים, משום שלשון משנתנו סתומה, ואפשר לפרשה בסימן פסיק אחרי "שנשברה", כלומר אין מבקעין ביום טוב לא מן הקורות וכו', כסיגנון משנת שבת רפי"ב: זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקימת בשבת חייב. ולפי פשוטו פירושו (כפירוש רש"י, הר"ן ועוד): כל העושה מלאכה בשבת³⁵ ומלאכתו מתקיימת, ולפיכך פירשו בירושלמי למשנתנו ובבבלי שהכוונה שבמשנתנו מדברים שנשברו ביום טוב, ואין מסיקין בהם ביום טוב, וביום טוב אכולהו קאי, אבל נשברה מערב יום טוב מותר, שהרי בתוספתא מפורש הטעם, שאינו מן המוכן.³⁶ ועלה קאי: ואין מבקעין לא בקרדום וכו' אלא בקופיץ, ועיין היטב בלשון פיה"מ להר"מ למשנתנו. ואף שמואל בבבלי ל"א ב' פירש "הקורות" שבמשנתנו סואר של קורות כלומר קורות הסדורות לבניין (עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 94), שאינן עומדות להסקה. והביאו שם: תניא נמי הכי אין מבקעין עצים לא מן הסואר של קורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב לפי שאינו מן המוכן. ובתוספתא צריך לפרש שהקורה היתה מיוחדת לישיבה.³⁷ והתנא שלנו סובר שאין מסיקין בשברי כלים, עיין בירושלמי בסוגיין ובבבלי ל"ב א', ובמקבילות. ועיין בים יששכר.

footnotes:
³⁵ וכן מפורש במשנה שברי"ף בכל הדפוסים הישנים (ד"ק וד"ו), ובוודאי ניסח כן דרך פירוש, שהרי כגירסתינו כ"ה בכל הנוסחאות שבדקתי. אמנם בהוצ' לו חסרה המלה "בשבת", וכ"ה בגליון כת"י קויפמן ובס' העתים, עמ' 345, אבל אין לגירסא זו שום קיום נגד שאד כל הנוסחאות, ואפשר שמחקו את המלה "בשבת" משום שפשיטא היא שבשבת אנן קיימין. ועיין מה שפירש בה בשנות אליהו להגר"א במקומו. ובמשנת רב לר"ב פרענקעל תאומים העיר שכן פירש גם הר"מ בפ"ט מה' שבת סהי"ג. ואין כאן עניין לצורה של ϋστερον πρότερον. ועיין ירושלמי שביעית פ"ד ה"א, ל"ה ע"א, פסחים פ"א ה"ב, כ"ז ע"ג, ר"ה פ"ב ה"א, נ"ז ע"ד.
³⁶ עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, ריש עמ' 234, והעתיק את נוסח התוספתא שלא בדיוק, והמלח "שנשבר" (אחרי "סואר של קורות") ישנה בכל הנוסחאות, ולא רק בכי"ל, עיי"ש סוף הע' 2. ומלה זו באה אגב "שנתפרקה" ו"שנשברה" שברישא, וכאן "שנשבר" לאו דווקא, אלא אפילו בלא נשבר אין מסיקין בו, שהרי הסואר עומד לבניין והוא מוקצה.
³⁷ עיין ירושלמי שבת פ"ד ה"ב, ז' ע"א, בבלי שם קכ"ה ב', עירובין ק"ב א'.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:11:3
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:11:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:11:3)

43-45. **איגוזין ושקדים שאכלן מערב יום טוב מסיקין בקליפיהן ביום טוב, אכלן ביום טוב אין מסיקין בקליפיהן ביום טוב.**וכע"ז בכי"ע. אבל בד ובכי"ל חסרה הבבא של אכלן ביו"ט, ועיין מ"ש ע"ז להלן. ובבבלי שבת כ"ט א': אמר רב יהודה אמר רב וכו' מסיקין בתמרין, אכלן אין מסיקין בגרעיניהן דברי ר' יהודה, ור' שמעון מתיר. מסיקין באגוזים, אכלן אין מסיקין בקליפותיהן דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר וכו'. ואמרו בבבלי שם שאין זו ברייתא מפורשת, אלא שרב למד כן מכללא, ומדברי ר' חייא, עיי"ש. ועיין הבאור הנהיר של הסוגייא בתוספ' רי"ד שם. ומתוך הסוגיא שם ברור שאם אכלן ביו"ט סובר ר' חייא שאין מסיקין בקליפיהן, וכן מפורש גם בירושלמי כאן פ"ד ה"ב, ס"ג ע"ג. אבל לא נזכר שם מפורש מה דינן של קליפין של אגוזין שאכלן מערב יו"ט, ובתוספתא כאן מפורש, עיין מ"ש להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:11:4
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:11:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:11:4)

45. **איגוזין ושקדין עצמן אין מסיקין מהן ביום טוב לפי שאינן מן המוכן.**וכ"ה בד. ולפי גירסא זו צריך לפרש שמדברים כאן באוכל עצמו בלי הקליפין, שהרי בירושלמי (עיין להלן) ובבבלי הנ"ל מפורש שמסיקין בהן, כלומר, כמו שהן בקליפותיהם. וכן הבין את התוספתא בב"י טאו"ח סי' תק"א ופסקה הרמ"א בשו"ע שם ס"ק ז'. ועיין בח"ד ומ"ש להלן בשם פרי חדש. אבל בכי"ע ובכי"ל גורס: **מסיקין בהן** (בכי"ל מוסיף: ביום טוב) והמלים "לפי שאינן מן המוכן" חסרות שם. וכן בראבי"ה ח"ב ס' תשע"ד, עמ' 475: ותניא אגוזים **ושקדים** עצמן מסיקין בהם ביום טוב,³⁸ אכלן ביום טוב אין מסיקין בקליפותיהן ביום טוב. ולכאורה וודאי גמור הוא שהיתה לפניו גירסת כי"ע, אלא ששינה את סדר הבבות, ועיין מ"ש על זה להלן. ואפשר לפרש שמסיקין באוכלין בלי קליפה ביום טוב. וכן בעבוה"ק להרשב"א, בית מועד ש"ה סי' ב', מ"ו רע"א: הכלים והאוכלים וכו', ואין אומרים לא נתנו הכלים אלא לתשמישן, **והאוכלין לאכילה**, ולפיכך מסיקין באגוזים ותמרים, אבל אם אכלן אין מסיקין בקליפיה' ובגרעיניהן, לפי שהן כנולד. וכן פוסק בראבי"ה הנ"ל שמה שהותר לאכילה הותר גם להבערה. וכן מפורש בירושלמי כאן פ"ד ה"ב, ס"ב ע"ג: אמר ר' חנינה אוכל הוה זרק (כלומר, רב זרק את האוכל לתוך הכירה ביו"ט, ור' חייה סבר שזרק את הגרעין). ומ"ש בירושלמי אח"כ אינו שייך למאמר ר' חנינה, אלא חוזר לתחילת המעשה. ועיין בפרי חדש סי' תק"א שהביא את הרשב"א, אבל כנראה שפירש מ"ש בירושלמי שם בסמוך: חולה הוה, כלומר בחול היה זורק את האוכל ועלה אמר לו ר' חייא שכזה אסור ביום טוב. ועיי"ש במפרשי הירושלמי. ולפי פירוש בעל פרי חדש שיטת ר' חייא בירושלמי היא כשיטת התוספתא, לפי גירסת כי"ו וד.
ובר"מ פ"ב מה' יו"ט הי"ב: כיוצא בו אגוזים ושקדים שאכלן מערב יו"ט מסיקין בקליפיהן ביום טוב, ואם אכלן ביום טוב אין מסיקין בקליפיהן, **ויש נוסחאות** שיש בהן שאם אכלן מבערב אין מסיקין בקליפיהן שהרי הוקצו, ואם אכלן ביום טוב מסיקין מפני שהן מוכנין על גב האוכל. וכתב הראב"ד בהשגות שם: ויש נוסחאות וכו', מעולם לא שמענו זאת הנוסחא. וכבר העיר בב"י טאו"ח סי' תק"א שכוונת הר"מ היא לא לבבלי שבת כ"ט א' הנ"ל (שהרי שם לא נזכרו שקדים כלל) אלא לתוספתא כאן. והנה הנוסחא הראשונה שהביא הר"מ היא בדיוק כגירסת כי"ו וכי"ע ברישא. אבל הנוסחא השניה אינה בשום נוסח. וקרוב בעיני שכן היה בטופסים הקדומים שמהם נעתקו כי"ע וכי"ל. וכן היה שם: אגוזין ושקדין עצמן מסיקין בהן ביום טוב. [אכלן מערב יום טוב אין מסיקין בקליפותיהן ביום טוב], ממש כגירסת הראבי"ה הנ"ל, אלא שגרסו שם "מעיו"ט" (במקום "ביו"ט"), והשמיטו הסופרים את המוסגר במרובעין, מפני שהוא סותר לרישא, אבל באמת היו כאן שתי נוסחאות, וזו היא נוסחא השניה שהביא הר"מ. ובמעשה רוקח על הר"מ שם כתב: ראיתי בהרמב"ם קדמון כת"י ומחקו שם כל זה הלשון (כלומר מה שהביא בשם "ויש נוסחאות") מדברי רבינו. אבל בכל הנוסחאות שבדקתי, לרבות כ"י רבינוביץ על קלף, הגירסא בר"מ היא כלפנינו.
ולעצם העניין לכאורה קשה מאד, למה הביא רבינו את גירסת יש נוסחאות, שהרי היא בוודאי סותרת לבבלי שבת הנ"ל, שלכאורה מפורש בו שאם אכלן מערב יוט טוב מסיקין בקליפיהן, ולהפך שאם אכלן ביו"ט שאין מסיקין בקליפיהן, ועיין במרכבת המשנה שם מה שכתב לפרש את הבבלי בשבת לפי גירסא זו. והר"מ בפירושו לבבלי שבת (סיני, טבת-שבט, ת"ש, עמ' קכ"ו) גרס בבבלי שבת הנ"ל: מסיקין בתמרין, אבל (במקום "אכלן" שלפנינו) אין מסיקין בגרעיניהן. וכן בירושלמי כאן הנ"ל: תני ר' חייה מסיקין באוכלין, אבל לא בקליפיהן ולא בגלעיניהן. ואפשר לפרש בלשון זו, שאין מסיקין בקליפין ובגרעינין שהוציא מהם את האוכל מערב יו"ט, ואף שמפורש אח"כ בירושלמי ובבבלי שר' חייא אסר להסיק בקליפין אם אכל את האוכל ביו"ט, יש לומר (לפי הבבלי) שרב לא קיבל מר' חייא את שיטתו, והצריכותא שעשו בבבלי שם היא לפי ההוה אמינא גרידא, עיי"ש במרכבת המשנה. ולפי הנוסחא השנייה, סברו שקליפי אגוזים אינם עומדים להיסק אלא לצביעה, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 563, וכנראה, שהיה להם שימוש מיוחד גם לקליפות שקדים, ומשום כך אם הקליפות היו מערב יו"ט הן מוקצה, ואסור להסיקן ביו"ט, אבל אם אכל את האוכל ביו"ט הרי היו מוכנים אגב האוכל. ואין ספק שנוסחא זו משובשת היא, ולא באנו כאן אלא לברר שגירסא משובשת זו היתה קיימת, והר"מ כיוון לה.

footnotes:
³⁸ ברור שכיוון לתוספתא כאן, ולא הזכיר מפורש "ותניא בתוספתא" משום שהוא עוסק שם בתוספתא, עיי"ש. והרב המו"ל טעה, ואין ברייתא כזו בבבלי.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:12:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:12:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:12:1)

46. **מודים חכמים לר' מאיר בחותמות שבקרקעות שמפקפקין וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ל, בירושלמי פ"ד סה"ב, ס"ב ע"ג, פ"ה ה"ב, ס"ג ע"ג, שבת פט"ו ה"ב, ט"ו ע"א (ומש"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 189), ספ"כ, י"ז רע"ד, מגילה פ"א ה"ח, ע"א ע"א, ובבלי באן ל"א סע"ב. ובכי"ע בטעות: מודה ר' מאיר בחותמות וכו'.
ובמשנתנו פ"ד מ"ג: בית שהוא מלא פירות, סתום ונפחת נוטל ממקום הפחת. ר' מאיר אומר אף פוחת לכתחילה ונוטל. והעמידוה בבבלי ל"א ב' ובעירובין ל"ד ב' באוירא דליבני, ופירש"י: סדור של אבנים בלי טיט, שאם לא כן הרי מודה ר' מאיר שאסור לסתור אהלים ביום טוב.³⁹ אבל אם נפחת מאליו, נוטל ממקום הפחת לכולי עלמא, אפילו בבניין גמור, שהרי הפירות אינם מוקצים, ואינם מחוץ לתחום, אלא שהיו מונחים במקום שלא היה יכול להגיע אליהם מערב שבת משום סגירת הבית, עיין במלחמות בספ"ד, בחידושים לבנו ל"א סע"א, בחי' הרשב"א שם, ובבית הבחירה למאירי, עמ' 189. אבל רש"י, הרז"ה ועוד חולקים, עיין במאירי שם. ומשלימה התוספתא שמודים חכמים בחדותים שבקרקע שפיהם חתום וצרור בחבלים שמנענעים ומרפים את החותם, שהרי אין כאן קשר של קיימא, ולפתיחה הוא עומד.

footnotes:
³⁹ בירושלמי פ"ד ה"ב, ס"ב ע"ג: ר' מאיר אומר אף פוחת מתחילה ביום טוב. ר' בא רב יהודה בשם שמואל ובלבד כנגד הפתח. וכ"ה בשרי"ר, עמ' 305. ומתוך סוגיית הירושלמי בעירובין פ"ג ה"ג, כ"א ע"א, משמע שביו"ט מתיר ר' מאיר בכגון דא אפילו בבניין גמור, משום שכנגד הפתח אינו בניין קבוע, וכמו שפירש בס' ניר שם. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 256. ועיין במלחמות כאן ספ"ד שגרס בירושלמי: כנגד הפחת (וכבדברי הת"ק שבמשנתנו פ"ד מ"ג), עיי"ש שנדחק מאד בפירושו.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:12:2
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:12:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:12:2)

47. **ומפקיעין אבל לא חותכין.**בירושלמי ובבבלי הנ"ל התירו גם לחתוך ביו"ט, ולא חילקו בין מפקיעין ובין חותכין, ועיין מ"ש להלן על "מפקיעין". וסובר התנא ההוא שחתיכת החותמות אף בשבת אינה מן התורה, עיין מ"ש לעיל, הערה 39. ועיין רש"י ל"א סע"ב ובתוספות עירובין ל"ה א' ד"ה ובעי. ועיין בצל"ח בסוגיין. ובברייתא בבבלי שם ל"ב רע"א שנו: אבל לא מפקיע ולא חותך. וכן אמר שמואל שם ל"א ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:12:3
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:12:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:12:3)

47-48. **ובשבת מפקפקין ומתירין אבל לא מפקיעין ולא חותכין וכו'.**וכן בבבלי: בשבת מתיר אבל לא מפקיע. אבל בירושלמי: מפקפקין אבל לא מפקיעין ולא מתירין וכו'. ופירש"י ואחרים שהמפקיע סותר את פקע החבל, עבותו וגדילתו. ובר"מ פ"י מה' שבת ה"ח: הפותל חבלים וכו' הרי זה תולדות קושר וחייב וכו'. וכן המפריד הפתיל הרי זה תולדות מתיר וחייב, והוא שלא יתכוין לקלקל בלבד. ולפנינו בתוספתא ובבבלי התירו להתיר את הקשר מפני שאינו של קיימא, אבל לא להפקיע ולהפריד את גדילות החבל שהיא של קיימא, ואינו מתכוין לקלקל בלבד. והקשה בשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' קפ"ב לשיטת הר"מ למה התירו להלן להפקיע בכלים בשבת, והרי מתיר קשר של קיימא שבגדילת החבלים. ותירץ שהר"מ מפרש כפירוש הר"ח כאן שמפקיע פירושו מפקיע את החותמות עצמן. ועיי"ש שהעיר על הירושלמי בשבת בפ"ז ה"ב, י' ע"ג, שאמרו שם שהעושה חבלים חייב משום טווה, ולפ"ז אין איסור במפריד החבלים, עיי"ש. ועיין באו"ש על הר"מ פ"י הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:12:4
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:12:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:12:4)

48. **ושבכלים בשבת מותר וכו'.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ועיין ירושלמי עירובין פ"ג ה"ג, כ"א ע"א, בבלי שם ל"ה א', שבת קמ"ו א', ולעיל שבת פי"ב, שו' 59–60, ומש"ש. ובכלים קטנים שאין בהם משום בניין וסתירה חתיכה בתלוש מותרת לכ"ע.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:13:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:13:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:13:1)

48-49. **קורע אדן את העור שעל פי חבית וכו'.**רשב"א ל"א ב' בשם התוספתא, ופסקה בעבוה"ק, בית מועד ש"ב סוף סי' ז', מ"ב ע"א. וכבר העיר בח"ד שמדבריו מוכח שהלכה זו היא גם בשבת, עיי"ש, וכן מפורש לעיל שבת פט"ז, שו' 30. ובב"י טאו"ח סי' שי"ד הביאה לעניין שבת מכאן, וכתב: ונ"ל דזינוק היינו מרזב, והיא מלשון יזנק מן הבשן (דברים ל"ג, כ"ב). ועיין ערוך ערך זנק, ובבלי שבת קמ"ו ב', ובאוה"ג שם סוף עמ' 151. ועיין בח"ד כאן מ"ש על דברי הפר"ח ביו"ד סי' קי"א, ומ"ש במנחת סולת להגרד"צ מדוקלא, קכ"ו ע"ג, על דברי הפר"ח, ושו"ת חכם צבי סי' ל"ט ושאר אחרונים. ופירש שם שמן הירושלמי אין ראיה שיש קריעה בעורות, עיי"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:13:2
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:13:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:13:2)

50. **אין פותחין לפסין סתומין. ורבן שמעון בן גמליאל מתיר.**לעיל שבת פט"ז, שו' 31, הנ"ל, עיין מש"ש. ובירושלמי פ"ד רה"ג, ס"ב ע"ג: תני לפסים סתומות עשאן מערב יום טוב לא יפתחם ביום טוב, מפני שהוא כמכשיר כלי ביום טוב. ורבן שמעון בן גמליאל מתיר.⁴⁰ תמן תנינן על לפסין ארניות שהן טהורות באהל המת וטמאות במשא הזב וכו' (עדיות פ"ב מ"ה). ובבבלי ל"ב א': תנו רבנן אין פוחתין את הנר, ואין עושין אלפסין חרניות ביום טוב. רבן שמעון בן גמליאל מתיר. ולעיל שם הביאו את משנת עדיות. ואמרו בגמרא שאלפסין חרניות, הן אלפסין עירניות, קערות של בני כפרים ("צעי חקלייתא"). ופירש"י שבני עיירות משנפשטה הקערה של חרס אוכלין בה בשר, ואין ממתינין עד שתחקק ותצרף בכבשן. ומטעם זה טהורות באהל המת לת"ק של משנת עדיות, ולר"א בר' צדוק טהורות אף במשא הזב.
ובר"ח ל"ב א': אלפסין חרניות סתומות הן, דתניא (כלומר, בתוספתא כאן) אין פוחתין (בכל הנוסחאות, וכן בראשונים שנביא להלן: פותחין)⁴¹ הלפסין סתומים, רשב"ג מתיר. גרסינן בירושלמי תני לפסין סתומין וכו'. ומכאן הוכיח רבינו שאלפסין חרניות הן סתומות, ועיין בערוך ערך אלפס. ואף רבינו תם בס' הישר סי' שי"ח, ל"ג ע"ב, השיג על רש"י שפירש שהכלים הללו אין להם תוך, שאם כן למה טמאים במשא הזב לת"ק, והרי כלי חרס שאין להם תוך אין מטמאין, וכתב: אומר אני חקוקות הן אלא שלא נתפתחו. והברייתא מוכחת דתני' בתוספתא **ר"ש בן גמליאל** אומר אין פותחין אילפסן סתומות בי"ט וכו'. וכן ברשב"א כאן ל"ב א' ד"ה דתנן: ור"ת ז"ל הקשה ע"ז דפשוטי כלי חרס אין מקבלין טומאה כלל דתנן (כלים פ"ב מ"ג) הטהורין בכלי חרס וכו', וכן משמע בתוספתא, דקתני **רש"א** אין פותחי' אלפסין סתומין בי"ט, ות"ק (כלומר, של משנת עדיות) היה עושה אותן כמוקפין צמיד פתיל, ולפיכך טהורות באהל המת אבל טמאות במשא וכו'. ועיין גם בתוספות כאן ל"ב א' ד"ה אלפסין. וכנראה שהרשב"א השתמש כאן בס' הישר והעתיק את הגירסא המשובשת שייחסה את דברי הת"ק לרשב"ג. אבל בחי' הרמב"ן לשבת פ"ד ב': וכן היה ר"ת ז"ל מפרש מ"ש במס' ביצה וכו', וכן משמע בתוספתא דביצה דקתני אין פותחין אלפסין סתומין, ורשב"ג מתיר וכו'.
ולעצם העניין שלנו סובר הת"ק שאין פותחין את הלפסין הסתומין ביו"ט, אע"פ שיש להם חריץ מערב יום טוב במקום הראוי לחלקן (עיין מ"ש ע"ז לעיל שבת פט"ז הנ"ל), שהרי מכל מקום מכשיר כלי ביום טוב, כדברי הירושלמי הנ"ל, ומכל שכן שאין לעשות כן בשבת. ומדברי התוספתא בשבת הנ"ל מוכח שרבן שמעון בן גמליאל מתיר לפותחן אף בשבת. וטעמו שיש כאן כלי גמור לפני שנפתח (עיי"ש בירושלמי), ואין פתיחתו אלא כפתיחת דלת מהודקת בתוך הפתח.

footnotes:
⁴⁰ כגי' ר"ח ועיטור, עיין אהצו"י, עמ' 35. וכן יוצא מפורש מהמשך הירושלמי.
⁴¹ אבל גם הגר"א הגיה כאן (ע"פ משנתנו פ"ד מ"ד): אין פוחתין. ואף במשנתנו (הנ"ל) יש נוסחאות: אין פותחין את הנר.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:13:3
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:13:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:13:3)

50-51. **אין מכבין את הבקעת בשביל לחוס עליה וכו'.**וכ"ה בכי"ל, וכן בד (אלא שחסר שם "בשביל"). וכן בירושלמי פ"ד ה"ג, ס"ב ע"ג, ובבלי כ"ב א' (כדי לחוס עליה). ובכי"ע: בשביל **לחין** שלא לעשן את הבית (עיין להלן), ושמא צ"ל שם: בשביל לחו', כלומר בשביל לחותה (הלחות שלה) שהיא רטובה ואינה בוערת יפה ומעשנת את הבית, אבל הסיגנון מגומגם, ואינו סיגנון התנאים, ועיין מ"ש להלן, שו' 51–52, ד"ה ובכי"ע.
והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ד מ"ד: ואין עושין פחמין ביום טוב. ובשבת פ"ב מ"ה: המכבה את הנר וכו' כחס על הפתילה חייב וכו' מפני שהוא עושה פחם.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:13:4
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:13:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:13:4)

51-52. **ואם בשביל שלא יעשן חבית או בשביל שלא תקדיח את התבשיל מותר.**בירושלמי הנ"ל: אם בשביל שלא תעשן את הבית ואת **הקדירה** מותר. וכע"ז גם בבבלי הנ"ל. והעמידוה בבבלי הנ"ל כר' יהודה שמתיר במכשירי אוכל נפש, אבל לרבנן אסור. וכתבו בתוספות (לפי פי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 79) בשם ר' אלחנן שאף החכמים מודים בחשש עישון הקדרה, ולא חלקו אלא בעישון הבית בלבד. וכ"ה גם ברוקח סי' ש"ה (ועיי"ש סי' רצ"ט), ובראבי"ה ח"ב סי' תשנ"ז, עמ' 459, ועוד. וברשב"א כ"ב א': יש מפרשים בשביל שלא יתעשן הבית שלא ישחיר הכותל, וכן **הקדרה עצמה**, שאין כאן צורך יום טוב, אבל בשביל שלא יתעשן הבית שהוא יושב בו וכו', אין לך אוכל נפש גדול מזה וכו'. וכבר העיר לנכון בתכלת מרדכי כאן שמלשון התוספתא מוכח כפירש"י שעישון הקדרה הוא עישון התבשיל. ואף מתוך הירושלמי הנ"ל מוכח שההיתר לכבות כדי שלא יתעשן הבית הוא כדי שהעשן לא יזיק לעיניו,⁴² ומכאן שאף קדירה פירושה תבשיל (דוגמת עוקצין פ"ג מ"ד, בבלי כאן י"ד א' ועוד), כפירש"י. ולא עוד שמלשון הירושלמי משמע קצת שאף שימור מיסורין הוא כאוכל נפש, עיין במלחמות להרמב"ן בפ"ב בסוגיין, ברא"ה כ"ב א' ועוד, ובלשון ראבי"ה הנ"ל. ובירושלמי אין זכר שהברייתא כר' יהודה. ולפי פשוטו סברו בא"י שאף כיבוי מותר באוכל נפש, עיין מ"ש להלן, שו' 54, ד"ה אבל.
ובכי"ע הנ"ל: אין מכבין את הבקעת בשביל לחין (לחו', לחותה? עיין מ"ש לעיל) שלא לעשן את הבית, **ואם** בשביל שלא תקדיח את התבשיל מותר. ולפי גירסא זו הרי מחלקת התוספתא באופן מפורש בין עישון הבית ובין עישון התבשיל. ושמא היתה גירסא מוטעית זו לפני ר' אלחנן וסייעתו, והסתייעו מכאן לפירושם הנ"ל.

footnotes:
⁴² והפירוש הנכון הוא בעיטור ה' יו"ט מחלוקת כ', קמ"ט ע"ד, ועיי"ש בפתח הדביר, אות כ"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:14:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:14:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:14:1)

52-53. **לא יתן אדן אבן על גבי בקעת כדי לשוברה וכו'.**עיטור ה' יו"ט מחל' כ', קמ"ט ע"ד, חי' הרשב"א ל"א סע"א, בית הבחירה למאירי, עמ' 188. ובעבוה"ק להרשב"א, בית מועד ש"ב סי' ו', מ"א ע"א: וגדולי המורים אמרו שלא התירו הבקוע אלא בקורות ועצים גדולים, אבל דקים נוחין להדלק בלא בקוע, ואסור שמלאכה גמורה היא זו, וחייבין עליה משום טוחן,⁴³ לא יתן אדם אבן על גבי בקעת כדי לשבור אותה, אבל מכניסה בחור ושוברה. ועיין בב"י טאו"ח סי' תק"א. ובפר"ח שם ס"ק ב' מפרש שהאיסור הוא כאן משום מוקצה. ובים יששכר כאן פירש, שהרי בעצים דקים עסיקינן, ואין בוקעין אותן אלא ביד, ועיין מ"ש להלן.

footnotes:
⁴³ עיין ראבי"ה ח"ב סי' תשע"ד, עמ' 476 (עיי"ש שמסתייע מן הירושלמי, מפני שאם נאמר שאין איסור בדקים אין מקום לברייתא שמביא הירושלמי בסוגייא שם), פי' ר' ישעי' הראשון ובתוספותיו ל"א ב', ריב"א באו"ז ח"ב סי' ש"ס, ע"ו ע"ג. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ד מה' יו"ט ה"י, במגיד משנה שם, ובשבה"ל השלם ה' יו"ט סי' דמ"ט, עמ' 240. ועיי"ש בשבה"ל מ"ש בשם אחיו ר' בנימין, וכבר קדמוהו בעיקר פירושו רב האיי (גנזי שכטר ח"ב, עמ' 329) והר"ח במקומו. ולפי פירושם אין כלל טחינה בבקוע עצים, אפילו לנסרים.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:14:2
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:14:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:14:2)

53. **אבל מכניסה בחור ושוברה.**וכ"ה בד, בכי"ל, בחידושי הרשב"א ובעבוה"ק שלו הנ"ל. ובכי"ע: אבל מכניסה **בחול** וכו'. ובעיטור ובמאירי הנ"ל: **באור** וכו'. ולכל הגירסאות הכוונה ששוברה בשינוי, והואיל ובבבקעת עסיקינן, אעפ"י שאפשר להסיק בכולה, מ"מ קשה לשוברה בידים, ושוברה ע"י שמכניסה לחור הכותל, או בחול גס, או באש, ושוברה אחרי שנחלשה ע"י האור. ועושה כן כדי שיאחוז בה האור יפה, ויוכל להוסיף עצים אחרים.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:14:3
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:14:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:14:3)

53-54. **אין עושין פחמין ביום טוב אפי' לאותו היום.**במשנתנו פ"ד מ"ד: ואין עושין פחמין ביום טוב. ופירש"י: משום דאינהו נמי כלי לצורפי זהב. ועיין ברא"ה ובשיטה שם. ועיין בר"ן שם. ושאלו בבבלי ל"ב א': פשיטא למאי חזי? תני ר' חייא לא נצרכה אלא למוסרן לאוליירין לבו ביום וכו', להזיע וקודם גזרה. והיא הברייתא שלפנינו בתוספת פירוש. ועיין ברא"ה הנ"ל ובבית הבחירה, עמ' 192.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:15:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:15:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:15:1)

54. **אבל ממתיקין את החרדל בגחלת.**וכ"ה בד. וכן בכי"ל: אבל ממתקין וכו'. ולפי פשוטו דבוקה בבא זו לרישא, כלומר, אעפ"י שאין עושין פחמין ביום טוב אפי' לאותו יום, מ"מ ממתיקין את החרדל בגחלת של עץ. וכן אמרו בירושלמי פ"ד ה"ב, ס"ב ע"ג: אית תניי תני ממתקין את החרדל בגחלת, אית תניי תני אין ממתקין, מאן דאמר ממתקין, בשנתנו על גבי הגחלת. מאן דאמר אין ממתקין, בשנתן את הגחלת עליו. וכבר כתבנו לעיל שו' 51–52, סד"ה ואם בשביל, ששיטת בני א"י היא שאף כיבוי הותר באוכל נפש,⁴⁴ [תיקונים והשלמות: עיין גם בירושלמי פ״ד ה״ה, ולפי פירוש בעל פ״מ שם אינו שייך לעניינינו, אבל בק״ע פירש מצילין, נוטלין אוד מאש של תנור וכו׳, והתירו שם כיבוי באוכל נפש. וכיוון לאמת, שכן גורס בשיטה מקובצת כ״ח ב׳ (והעיר עליו באהבת ציון וירושלים, עמ׳ 37) בפירוש בירושלמי: מצילין גחלים מן התנור לכירה וכו׳, והסתייע מכאן שהתירו כיבוי באוכל נפש.] אלא שצריך להיות מעין בשר על גבי גחלים, שאין כאן כבוי גמור שהרי סופו מבעיר,⁴⁵ אבל אם נותן את הגחלת לתוך החרדל יש כאן מכבה ממש. ועיין בשי"ק ד"ה מ"ד.
ובכי"ע: **אין** ממתקין את החרדל בגחלת. ואף כאן הבבא דבוקה להרישא, ואין ממתקין מפני שעושה פחם. והיא בשיטת הבבלי שבת קל"ד א': ואין ממתקין אותו בגחלת. וחא תניא ממתקין אותו בגחלת. לא קשיא כאן בגחלת של מתכת, כאן בגחלת של עץ. ופירש"י: בגחלת של עץ אסור דשייך בה כיבוי לפי שעושה פחם, גחלת של מתכת לא שייך בה כיבוי⁴⁶ וכו'. ועיין בגליון הש"ס לירושלמי הנ"ל ומ"ש בהגהות יפה עינים לשבת קל"ד א'. ובאמת שני התלמודים שנו ברייתא זו בתוספתא כאן, ובהכרח שבגחלת של עץ עסיקינן, אלא שהבבלי שנה בה "אין ממתקין", כגי' כי"ע, והירושלמי שנה בה "ממתקין", כגירסת רוב הנוסחאות, וחילק בין נתן את הגחלת עליו, ובין נתנו על גבי הגחלת. והברייתא השניה בין בבבלי בין בירושלמי היא ברייתא אחרת שלא נשנית בקשר עם הרישא כאן.

footnotes:
⁴⁴ כשיטת רש"י כ"ב ב', הרז"ה שם, בעל השלמה לפי ס' המכתם, עמ' 225, ועוד.
⁴⁵ עיין בבלי כ"ב סע"ב, וכפירוש הרמב"ן במלחמות כאן פ"ב, אבל לא כשיטתו בכיבוי, ובכל מקום שאפשר לעשות בלי כיבוי אסרו מלאכת מכבה.
⁴⁶ עיין בהמשך הבבלי שם ובגירסאות הרי"ף כאן פ"ב סי' תתפ"ט, ועיין בראשונים שצוינו לעיל, ובר"מ פ"ד מה' יו"ט ה"ו ובמרכבת המשנה שם ה"ב וה"ו, ובבית הבחירה למאירי, סוף עמ' 132 ואילך, ואינו שייך לעניין התוספתא כאן.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:15:2
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:15:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:15:2)

**אין נופחין במפוח וכו'.**כל הברייתא בבבלי ל"ד א'. ופירש"י שאין נופחין במפוח שלא יראה כאומן עושה מלאכה.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:15:3
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:15:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:15:3)

55. **אין עושין את השפוד ואין מחדדין אותו.**בבבלי הנ"ל: ואין מתקנין את השפוד, ואין מחדדין אותו. ועיין ברש"י שפירש שהברייתא שלנו היא שלא כר' יהודה, או שמדברים שנתקלקל מערב יו"ט. ועיין בבעל המאור פ"ג סי' תתק"א, בשיטת הריב"ב שם, ובירושלמי פ"ה ה"ב, ס"ג ע"ב, מגילה פ"א ה"ח, ע"א ע"א. ובה"ג ד"ב, עמ' 185: ואין מחדדין את השפוד **בדפרזלא**, ואין מתקנין אותו **בדחוטרא**.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:16:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:16:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:16:1)

55-56. **אין פוצעין את הקנה לצלות בו מליח וכו'.**פירש הר"מ (פ"ד מה' יו"ט ה"ח): ואין פוצעין את הקנה לעשותו כמין שפוד לצלות בו וכו'. ועיין בפירש"י [תיקונים והשלמות: צ"ל בפירש"י למשנתנו ל"ב ב'].


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:16:2
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:16:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:16:2)

56. **אבל פוצעין את האגוז וכו'.**בבלי הנ"ל. וברוקח ה' שבת סי' ש"ה הביאה בשם התוספתא (עיין הטעם להלן). ואף הר"מ הביאה בה' שבת פכ"ב סהכ"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:16:3
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:16:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:16:3)

56-57. **ואינו חושש משם מקרע.**וכן בכי"ל: משום קורע. ובד ובכי"ע: ואינו חושש משום קריעה. וכן גרס הר"ח בברייתא שבבבלי הנ"ל. אבל לפנינו הגירסא היא: ואין חוששין שמא תקרע, וכ"ה ברי"ף ספ"ד. ולפי גירסא זו היה אפשר לפרש שאין כאן וודאי קריעה, ומותר משום שאינו מתכוין בדבר שאינו פסיק רישא ("שמא תקרע"), כפי שהעירו לנכון בבירור הלכה שבסוף מס' ביצה הוצ' מכון הערי פישעל, רנ"ב ע"ב. ומטעם זה נ"ל שהביא הרוקח הנ"ל ברייתא זו בשם התוספתא, שהרי הוא גורס בה: ואינו חושש אם קורע, כלומר, ואפילו וודאי קורע, ויש כאן פסיק רישא מותר, משום שאינו קורע על מנת לתפור, כפירש"י וכל הראשונים. ועיין מ"ש בגליוני הש"ס לר"י ענגיל בסוגיין על קושיית גליון הש"ס והגהות בעל חות יאיר על הרי"ף.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:16:4
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:16:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:16:4)

57-58. **התנור והכירים חדשים הרי הן ככל הכלים ומטלטלין אותן.**במשנתנו פ"ד מ"ה: ואין גורפין תנור וכירים וכו'. ופירש"י: דמתקן מנא הוא. ובבבלי ל"ד א': הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר. ופירש"י: הנטלין **בשבת** בחצר, דחזו למיתב בגוויהו מידי, עיין בתוספות שבת מ"ו ב' ד"ה ואמר. ומתוך העניין כאן משמע שביו"ט עסיקינן, וכן העתיקה הטור בסי' תק"ז ועוד לעניין יום טוב, עיין מ"ש להלן. ובירושלמי מו"ק פ"א ה"ט, פ"א רע"א, הביאו מה ששנו בסיפא שלהלן לעניין חולו של מועד (עיין ראבי"ה ח"ב סי' תתכ"א, עמ' 506), וסיימו: ותני כן תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים המיטלטלין בחצר. וכוונתו, כנראה, להביא ראייה שתנור וכירים חדשים אינם כלים, מפני שאין מקבלים טומאה כל זמן שלא הוסקו (עיין כלים פ"ה מ"ד, מ"ו, ע"ז פ"ג מ"ט ועוד בכ"מ. ועיין תו"כ שמיני פ"י ה"ה ואילך, נ"ה ע"ג), ואין משתמשין בהן בתחילה ביום טוב אלא מדוחק, כמו שאמרו בירושלמי מו"ק הנ"ל: ר' יודן בי ר' ישמעאל הורי מדוחק להביא כירה חדשה מבית האומן לשפות עליה את הקדירה בתחילה ביום טוב. ובתוספות רי"ד בסוגיין וכן בפירושו במחנה דוד כתב: תנור וכירים חדשים. פי' אע"פ שהם חדשים, דלא חזו לאפות ולבשל בהם ביום טוב, מפני שהם נחסמין, והוה ליה מתקן מנא אפילו הכי מותר לטלטלן, משום דחזי לאישתמושי בהו במילי אחרנייתא. הרי לך שאף רבינו פירש שביו"ט עסיקינן, והחידוש הוא משום שאסור להשתמש בהן במלאכתן. ולפ"ז "בחצר" לאו דווקא, עיין בתוספות שבת קכ"ה א' ד"ה הרי הן. ואפשר שבאו להוציא הבאה מבית האומן, עיין מ"ש לעיל בשם הירושלמי. ובפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 141: הרי הן ככל הכלים, וניטלין בשבת או ביו"ט.
ברם כל הראשונים חולקים על רבינו וסוברים שמותר לאפות בהן, מפני שאינו נחסם ע"י אפייה בלי חיסום בצונן, כפירוש הרשב"א כאן וכרא"ש פ"ד סי' ט"ו. וברא"ה ובר"ן פירשו שמותר להסיק משום שהתיקון בא בזמן ובשעה אחת עם שימושו של היתר לצורך אוכל נפש. ועיין בתוספות ד"ה ואין. ובראבי"ה ח"ב סי' תשפ"ו, עמ' 482, פירש שהברייתא כר' יהודה שמתיר במכשירי אוכל נפש. אבל מתוך דברי הירושלמי מו"ק משמע כפירוש בעל תוספ' רי"ד. ועיין מ"ש להלן, שו' 59.
ומכאן ואילך עד סוף המסכת מצאתי קטעים מן הגניזה שהיו בתוך הצילומים של שרידי הירושלמי שצולמו בשביל הר"ל גינצבורג ז"ל. ותחילת העלה הראשון מטושטשת מאד. ונציין להלן בקיצור: קג"נ. והקטעים הללו מתאימים בהרבה לכי"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:16:5
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:16:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:16:5)

58. **אבל אין סכין אותן שמן.**בתוספתא תרומות פ"י ה"א: שמן של תרומה אין חוסמין בו תנור וכירים. וכ"ה שם בשביעית פ"ו ה"י לעניין שמן של שביעית. הרי לך שאף סיכת השמן חסימה היא, והיו סכין אותו לפני ההיסק, כדי להחליקו ולצחצחו יפה. ועיין להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:16:6
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:16:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:16:6)

**ואין סוחטין אותן במטלית.**בבבלי הנ"ל: ואין טשין אותן במטלית. ובה"ג ד"ב, עמ' 184: ואין שטין אותן במטלית, והיא היא.⁴⁷ ובירושלמי מו"ק הנ"ל: ואין **טולין** אותן במטלית. וכ"ה בשרי"ר, עמ' 194. ועיין ראבי"ה ח"ב, עמ' 506, הנ"ל. וכנראה שטולין בירושלמי פירושו העברת מטלית, והיא טשין שבבבלי. ואף הוא חיסום הוא, ואחרי שהיו סכין את התנור בשמן היו מנגבים ומחליקים אותו במטלית, או כגירסת התוספתא, היו סוחטים אותו במטלית. וכנראה שלפעמים היו טובלים את המטלית בשומן וממרחים ומחליקים אותו. ואף מה שאמרו בבבלי פסחים ל' ב' ובמקבילות: אין טשין את התנור באליה, הכוונה לאלה שטשין את התנור באליה כדי להחליקו ולחסמו. ונ"ל שכן פירשו הגאונים והר"ח, שבארו את הבבלי שבת ע"ד ב' ("תנורא חייב משום שמונה חטאות"): והתנור מוסיף עוד אחד שהוא צריך להחליק את [תו]כו **ולשוף** אותו **בחליה**, וחייב משום ממחק. (אוה"ג שם, הפירושים, סוף עמ' 32). ונראה שאין "חליה" אלא "אליה". ובר"ה שם (ע"ה א'): ולשוף אותו גחלים וכו'. ונראה שצ"ל: בחליה. הרי לך שאף כאן חסימה היא. ועיין מ"ש להלן.

footnotes:
⁴⁷ ואינו שיבוש, כמו שחשב הרב המו"ל שם. ועיין דק"ס פסחים, עמ' 82, הע' ז', והיא נוסחה מקויימת ע"י כת"י וגאונים.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:16:7
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:16:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:16:7)

58-59. **ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: ואין חוסמין אותן בצונין כדי שיתחסמו. ומתוך פירש"י ושאר הראשונים משמע ש"כדי לחסמן" דבוק לצונין גרידא. ולעיל ח"א, עמ' 474, כתבתי על הברייתא כאן: והטעם כדי לחסמן עונה על כולם, אבל רש"י ושאר הראשונים לא פירשו כן. עכשיו זכינו לאורו של ס' המכתם, והוא כותב בסוגיין, עמ' 250: ואיכא מאן דאמ' דכדי לחסמן קאי אכולהו. וברוך שכיוונתי.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:16:8
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:16:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:16:8)

59. **אם בשביל לאפות בהן מותר.**לפי הירושלמי מו"ק שהבאנו לעיל פירושו שע"פ הדחק, שאין לו תנור אחר, מותר לחסמן. וכן משמע מסתמיות דברי הר"מ בפ"ג מה' יו"ט הי"א. ובמ"מ שם כתב: מותר. ואמפיגין אותן בצונן לחוד קאי. אבל במרכבת המשנה שם נוטה לפרש שאכולהו קאי. ובפי' ר' ישעיה הנ"ל (במחנה דוד) כתב: פי' כגון שהיה היסיקו מרובה, והיה הפת נשרף וצריך להפיג חומו בצונן, אבל להפיג חומו כדי לחזקו אסור. ולפי פירושו לעיל שם שאסור להסיק תנור חדש ביו"ט, צריך לפרש כאן שאם הסיקו מערב יום טוב בסמוך לחשיכה, וחושש שמא ישרף הפת מחמת החום המרובה מותר לצננו במים קרים, ובלבד שלא יתכוין לחסמו. וכע"ז בבית הבחירה למאירי, סוף עמ' 202. ועיין בחידושי הרשב"א בסוגיין, ומ"ש בעבודת הקודש, בית מועד, ש"ב סי' ו', מ"ב רע"א. ולפי פירש"י ושאר ראשונים שפירשו שמותר להסיק היסק ראשון בתנור חדש, בבא זו מתפרשת כפשוטה, שמותר להפיג בצונן כדי שלא ישרף הפת. אלא שלפירושם קשה מאד לפרש את הרישא, שאם מותר להסיק בהם ולאפות לכתחילה ואפילו מתוך הריווח, פשיטא שמותר לטלטלם, והרי הם ראויים למלאכתם, ואנו זקוקים לפרש שהרישא עוסקת בשבת, וכבר ראינו לעיל שמלשון הירושלמי מו"ק "ותני כן" משמע שביו"ט עסיקינן, שאם לא כן אינה עניין כלל לעניין שהביאו שם. ולא עוד אלא שמקומו מוכיח עליו שביו"ט עסיקינן, וברייתא זו לא הובאה בתוספתא שבת כלל.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:17:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:17:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:17:1)

59-60. **אין יוצאין בכסא אחד האנשים ואחד הנשים.**וכן בירושלמי פ"א ה"ו, ס' ע"ג: לא כן תני אין יוצאין בכסא אחד אנשים ואחד נשים. ובבבלי כ"ה ב' הסדר בברייתא הוא אחר. עיין מ"ש להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:17:2
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:17:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:17:2)

60. **ולא סומה במקלו ולא רועה בתרמילו.**בבבלי הנ"ל: ת"ר אין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו ואין יוצאין בכסא, אחד האיש ואחד האשה. ובפי' ר' ישעיה הראשון שם מפרש: שלא יעשו כעובדין דחול. ועיין להלן. ובירושלמי פ"ד ה"ה, ס"ב ע"ד: תני לא יצא סומא במקלו ולא רועה בתרמילו. ור' שמעון מתיר. וכן היה ר"ש אומר הואיל והוא מותר בדבר אחד יהא מותר בכל הדברים. והואיל והברייתא שלנו ודברי ר"ש נסמכו למשנתנו פ"ד מ"ה: ואין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב, הרי מסתבר שר' שמעון חולק על משנתנו, והולך לשיטתו דלית ליה מוקצה, והפירוש הפשוט בירושלמי שהואיל וסומא מותר לצאת במקלו ורועה בתרמילו מותר לו לרועה גם להנהיג את הבהמה ביו"ט, כמו שרצו לומר בבבלי ל"ג א', אלא שדחו שם: בהא אפילו ר' שמעון מודה משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגא, ועיי"ש בפירש"י. אבל בר"מ פ"ה מה' יו"ט ה"ג: אין מנהיגין את הבהמה במקל, ואין הסומא יוצא במקלו, ולא הרועה בתרמילו, ואין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה שלא יעשו כדרך שהוא עושה בחול, ולפ"ז אף כמאן דאזיל לחינגא, פירושו משום עובדין דחול. ומכאן שכולם מטעם אחד אסורין, והמתיר מתיר בכולן. ועיין מ"ש להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:17:3
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:17:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:17:3)

60-61. **ר' לעזר בי ר' שמעון או' אף אין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב.**וכ"ה בד (אלא ששם בטעות: רבי אליעזר ברבי ישמעאל). ובכי"ע ובכי"ל: ר' שמעון אומ' מנהיגין את הבהמה במקל וכו'. ובקג"נ: ר' אלעזר בר' שמע' או' מנהיגין את וכו'. וכן בבבלי ל"ג א': ואין מנהיגין את הבהמה במקל ביו"ט. ור' אלעזר בר' שמעון מתיר. וע"פ ברייתא זו נוספו דברי ר' אלעזר בר' שמעון במשנתנו, ואינם ברוב הנוסחאות, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, סוף עמ' 960. ונראה שלפנינו המלה "אין" היא כפילות של המלה "אף", וצ"ל: אף מנהיגין את הבהמה וכו', כלומר, ומכל שכן שמותר לסומא לצאת במקלו וכו', עיין מ"ש לעיל ד"ה ולא סומה. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין הנ"ל, עמ' 961, ושרא ליה מריה שהגיה בחוזק יד את כל הנוסח בבבלי נגד כתה"י והראשונים, ואין בו צורך כלל.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:18:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:18:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:18:1)

61-62. **ר' ליעזר או' נוטל אדם קיסם לחצות בו שניו.**פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"ו, וכגירסת רוב הנוסחאות שגורסות "לחצות" (במקום "לחצוץ"), ואין שם המלה "משלפניו".⁴⁸ אבל בברייתא שלנו שבבבלי ל"ג ב' ושבת פ"א ב': דתניא ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם **משלפניו לחצות**⁴⁹ בו שניו. וכנראה שע"פ הברייתא הוסיפו כן גם בקצת נוסחאות במשנתנו, עיין רש"י ותוספות ל"ג א' ד"ה ר"א, ור"א סובר שעצים שבחצר מן המוכן הם לכל דבר, ולאו דווקא להסקה.

footnotes:
⁴⁸ עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1181, הע' 1. ויש להוסיף עדות הרשב"א בחידושיו, וכן ליתא במשנה סדר מועד על קלף שבביה"מ כאן. אבל מ"ש מהרי"ן אפשטין שם (בפנים) על הגירסא "ר' אליעזר בן יעקב" שמביא במלא"ש בשם ר' יהוסף [אשכנזי]: וליתא בכל שאר הנוסחאות, אינו מדוייק, שכן כתב גם בחי' הרשב"א בהבאה שבבבלי שבת פ"א ב', עיין בחידושיו כאן ל"ג א' ד"ה ר' אליעזר (אלא שנשמטו שם כמה מלים בדברי הרשב"א). ואף שהוא כותב להלן שם: לאו מדרבי אליעזר קא מקשה, וכו', הכוונה לר' אליעזר בן יעקב אלא שקיצר. אבל פשיטא שצדק מהרי"ן אפשטין שם במסקנתו שגירסא מוטעית היא.
⁴⁹ כגירסא שבבבלי שבת. וכן גרסו כאן בה"ג, ר"ח ועוד. ובארמית "מיחצי". וכן אמר ר' אליעזר בן יעקב [תיקונים והשלמות: מלים אילו נגררו בטעות הדפוס מן השורה שלעיל שם, וכאן צ״ל: ״ר׳ אליעזר״ גרידא, והוא ר׳ אליעזר בן הורקנוס שאנו עוסקים בו.] לר' שמעון בר כהנא: אייתי לי חד קיסם (מן הסייג. ובחול הוה עובדא) ניחצי (כ"ה בירושלמי חלה פ"ד הי"ב, ס' ע"ב. ובדמאי פ"ג ה"ב, כ"ג ע"ב, בטעות: מיחצד) שיניי.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:18:2
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:18:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:18:2)

62-63. **וחכמים או' לא יטול אלא מן האבוס שלפני בהמה.**וכ"ה בד ובבבלי הנ"ל. ובכי"ע, כי"ל וקג"נ: וחכמ' אוסרין. אבל נוטל הוא מן וכו'. וכן ברא"ש פ"ד סי' י"ג: "ובתוספתא וכו' דקתני אבל נוטל הוא מן האבוס וכו'". כלומר, נוטל קש מן האבוס, וכפירש"י: דדבר הראוי לאכילה מוכן הוא לכל צורך, אבל עצים הואיל ודרכן לדבר האסור, כגון לעשות כלים, לא התירו לטלטלן אלא להסקה. ועיין מ"ש להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:18:3
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:18:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:18:3)

63-64. **ובלבד שלא יקטמנו לחצות בו שיניו, אם קיטמו בשבת חייב חטאת וכו'.**בבבלי הנ"ל: **ושוין** שלא יקטמנו, ואם קטמו לחצות (כגי' הר"ח ועוד) בו שיניו ולפתוח בו הדלת⁵⁰ בשוגג בשבת חייב חטאת, במזיד ביו"ט סופג את הארבעים דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. ופירש"י: ושוין שלא יקטמנו, אקיסם קאי, וכן פירשו רוב המפרשים. והטעם שמה שנמצא באבוס של בהמה מותר לחכמים לקטום ביד. וכבר העיר הרא"ש הנ"ל שמלשון התוספתא מוכח "שלא יקטמנו" הוא מדברי החכמים, ואף הם אוסרים לקטום אפילו מאבוס של בהמה. ודחה אותה מהלכה, והסתייע מן הלשון שבבבלי "ולפתוח בו את הדלת", שאינו הולם אוכלי בהמה הרכים. ורמז לתוספתא זו ברבינו ירוחם נתיב ד' ח"א. ועיין מהר"ם שיף ל"ג ב'.
ברם בפירוש ר"ח: ושוין שלא יקטמנו בין ממה שנטל לפניו **ובין מה שנטל של בהמה**, ואם קטמו לחצוץ בו שיניו וכו'. הרי לך מפורש שאף לחכמים אסור לקטום אפילו מאבוס של בהמה כמפורש בתוספתא כאן. ובעל כרחינו אנו אומרים שבאוכלין קשים ויבשים עסיקינן, וגזרו בהם חכמים אטו קיסמין. ועיין לעיל שבת פ"ה, שו' 24–25, ומש"ש. ועיי"ש פי"ד, שו' 45 ומש"ש.
והסיפא "אם קיטמו וכו'" לכאורה היא מדברי ר' אליעזר, וכמו שכתב הרא"ש הנ"ל: "ומילתא דרבנן לא מיתניא התם". ובמאכל בהמה אפילו אם נתקשה אין בו חיוב חטאת לרבנן, אף שקיטמו ותיקנו בכלי. אבל לפי פשוטו משמע שהתוספתא סוברת שבאוכלי בהמה **קשים** אם תיקנן לכלי חייב חטאת אפילו לרבנן. ועיין בפיה"מ לרבינו למשנתנו, ובחיבורו פי"א מה' שבת ה"ז. וכתב בחידושי המאירי בסוגיין, וכן בבית הבחירה שלו, עמ' 200, שרבינו פסק כר' אליעזר. אבל בסמ"ג לאווין סי' ס"ה, ט"ו רע"ג, כתב: **בפרק המביא מסקינן** כי הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקוטמו לחצות בו שניו חייב. ועיין בארחות חיים ח"א ה' שבת סי' ק"ע, מ"ט ע"ב. ועיין במרכבת המשנה על הר"מ הנ"ל ובבאור הגר"א לאו"ח סי' שכ"ב ס"ק ה'. ועיין מ"ש בראשון לציון בסוגיין, אבל מדברי הר"ח שהבאנו לעיל מוכח שלא כפירושו. ברם בשער המלך על הר"מ הנ"ל סובר שלדעת הר"מ בעצי בשמים קשים (אף שאין דרך לעשות מהם כלי), ואף באוכלי בהמה קשים, אם קטמן ותקנן כדי לעשות מהם כלי חייב חטאת, ועיין גם בכפות תמרים סוכה ל"ג ב' ד"ה אין ממעטין. וכן משמע מפשוטה של התוספתא כאן ושבת פ"ה הנ"ל, ועיי"ש בשער המלך ובכפות תמרים מ"ש על סוגיית הבבלי, אבל עיין מ"ש על שער המלך במנחת סולת (על החינוך) להגרד"צ מדוקלא, קל"ג ע"א ואילך. וצ"ע. וכנראה שהבבלי חולק על התוספתא כאן ותוספתא שבת פ"ה ה"י, עיין מ"ש שם

footnotes:
⁵⁰ שלש מלים האחרונות ליתא בתוספתא כאן, וישנן בשבת פ"ה ה"י, שו' 24, עיין מש"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:18:4
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:18:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:18:4)

64. **ר' ליעזר אומ' מגביב את החצר ומדליק.**בכל הנוסחאות של התוספתא, וכן מעתיק מכאן ברשב"א ל"ג סע"א, וכן במשנתנו פ"ד מ"ו, ובברייתא שבבבלי ל"ג ב': **מן** החצר. ואין כאן וודאי שנוסחתינו משובשת, ושמא הכוונה שמקושש את החצר, כלומר, את כל החצר, אם צריך להרבה עצים, ובניגוד לדברי חכמים שבמשנתנו הנ"ל: מגבב משלפניו ומדליק. ועיין מ"ש להלן על הברייתא שבבבלי.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:18:5
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:18:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:18:5)

65. **ובלבד שלא יעשה צבורין ור' שמעון מתיר.**וכ"ה בד, בכי"ל וברשב"א הנ"ל, וכן נראה משרידי האותיות שבקג"נ. ובכי"ע: ובלבד **שלא יתכוין לעשות** ציבורין וכו'.
ובבבלי הנ"ל: ת"ר מגבב מן החצר ומדליק, שכל מה שבחצר מוכן הוא (והוא בדיוק לשון ר' אליעזר במשנתנו), ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין. ור' שמעון מתיר לעשות צבורין (כ"ה בכי"מ). ובראבי"ה ח"ב סי' תשפ"ג, עמ' 481: ור' שמעון מתיר לעשות צבורין צבורין. ולא נזכר בבבלי בשום נוסח שהת"ק של הברייתא הוא ר' אליעזר, אעפ"י שתפסו את לשונו במשנתנו. אבל מתוך ההשוואה עם התוספתא מוכח שהת"ק של הברייתא הוא ר' אליעזר של משנתנו, ואף שהתיר לגבב מן החצר, לא התיר לעשות ציבורין. וכן ברשב"א הנ"ל: אבל **בתוס'** מצאתי בהפך (כלומר, מדברי הירושלמי, עיין להלן), דר' אליעזר דמתני' היינו ת"ק דר"ש דברייתא, ואסור לעשות צבור, דתנינן התם (כלומר, בתוספתא) ר' אליעזר אומר מגבב מן החצר ומדליק, ובלבד שלא יעשה צבורי', ור"ש מתיר. שכל מה שבחצר מוכן הוא, וזה כפשטה של משנתנו. וכן בשיטת הריב"ב על הרי"ף: ולדעתי הכותב הלכתא כר' אליעזר בהא, משום דההיא ברייתא דמייתי' בגמרא, דפליגי בה ר"ש ותנא קמא, כר' אליעזר מכרענא, ופרשינן לפלוגתייהו בגמרא. הרי לך שפירש מדעתיה שהוא הת"ק של הברייתא הוא ר' אליעזר של משנתנו, כמפורש בתוספתא כאן. ועיין גם בים של שלמה פ"ד סי' י"ח שכתב כריב"ב, עיי"ש.
ובראבי"ה ח"ב, עמ' 481 הנ"ל, כתב: והילכתא כרבנן (כלומר, כת"ק של הברייתא), אף על גב דרבנן דמתניתין לית להו האי סברא. ובס' המכתם (בשם בעל ההשלמה), עמ' 248: דלית הלכתא אלא כחכמים דמתני' דאמרי מגבב משלפניו ומדליק. ועיין לשון בעל ההשלמה בהערה 139 לבית הבחירה של המאירי, עמ' 199. ועיין גם ברא"ה ל"ג ב' סד"ה אר"א, וממנו בר"ן ד"ה גרסי' בגמ'. וכולם סוברים שהת"ק של הברייתא אינו ממש חכמים של משנתנו, אלא שהלכה כמותו בבית, לשיטת בעל ההשלמה, או בגסים, לשיטת הרא"ה והר"ן, ואף אחד מהם לא הזכיר את התוספתא שמפורש בה שהת"ק של הברייתא הוא ר' אליעזר של משנתנו.
ולא עוד אלא שאמרו בירושלמי למשנתנו (פ"ד ה"ה, ס"א רע"ד): מה ביניהן (כלומר, בין הת"ק של משנתנו ובין ר' אליעזר שם)? לעשות ציבור ביניהן. על דעתיה דר' אליעזר עושין ציבור, על דעתהון דרבנן אין עושין ציבור. והביאו הרשב"א הנ"ל, והסיק: ולפי הירושלמי חכמים דמתני' היינו ת"ק דר"ש דברייתא מגבב מן החצר ומדליק ובלבד שלא יעשה צבורין, ור' אליעזר דמתני' כר"ש דברייתא דמתיר לעשות צבורין צבורין (כגי' הראבי"ה שהבאנו לעיל בדברי ר' שמעון). ועיי"ש שהעיר שהוא בהפך מן התוספתא, כמו שכתבנו לעיל.
נמצאנו למדים שהברייתא שלנו בתוספתא אינה מתאימה לא לבבלי, שלא נזכר שם ר' אליעזר, ולא לירושלמי שהסיקו שם מפורש שלר' אליעזר עושין ציבור. ולא עוד אלא שאף אחד מן הראשונים הנ"ל (חוץ מן הרשב"א) לא השגיחו בתוספתא כלל, ולא הזכירו שהת"ק של הברייתא בבבלי הוא ר' אליעזר. ולפיכך נראה שאין ראייה גמורה מן התוספתא לכך, והרי "דרך התוספתא באלף מקומות ליקח קצת מן המשנה לזכרון דברים" (עיין מ"ש בח"א, עמ' 6, בשם רבינו תם), וכבר פירשנו בכמה מקומות את התוספתא ע"פ שיטה זו, ואין בה דוחק כלל. ולפ"ז אפשר שדברי ר' אליעזר היא פיסקא מן המשנה, והכוונה למה שנאמר להלן שם: וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק, ועלה אמרו בתוספתא: ובלבד שלא יעשה צבורין, כלומר, "מגבב משלפניו" פירושו שלא יעשה ציבורין. ואעפ"י שלכאורה נראה שהוא המשך דברי ר' אליעזר, אין בזה כלום למי שמכיר את סיגנון התוספתא, עיין לדוגמא לעיל פאה פ"ג סהט"ו ומש"ש בשם הריבמ"ץ, ועוד בכ"מ. ולפי פירוש זה מתאימה התוספתא בדיוק לירושלמי, ואף אינה סותרת לבבלי. ובעבוה"ק להרשב"א, בית מועד, ש"ב סי' ו', מ"א ע"ב: מגבב אדם מן החצר קסמים ומדליק שכל מה שבחצר הרי הוא מוכן, ואעפ"י שמפוזרין בחצר, במה דברים אמורים במגבב ומדליק, אבל מגבב ואוסף ציבורין אסור, לפי שנראה כמכנס לחול (הטעם בבבלי ל"ג ב'). וכ"ה בטאו"ח סי' תק"א. ובפרי חדש שם ס"ק ג' הסיק: ולכן נ"ל דס"ל להרשב"א והטור דר"א התיר לגבב מן החצר בכל גוונא, דהיינו אפילו לעשות צבורין וכו', דת"ק דברייתא הוי חכמים דמתניתין וכו', ואעפ"י שאינו נראה כן מן התוספתא, בירושלמי מוכח בהדיא כשיטה זו, והכי איתא התם מה ביניהם וכו'. וכיון מדעתו לחי' הרשב"א כאן שהביא את הירושלמי ואת התוספתא. ועיין גם בדרישה שם אות ג' שפירש מדעתו שהת"ק של הברייתא היא כחכמים של המשנה. ולפי פירושנו הנ"ל אין שום סתירה מן המקורות. ולפסק הלכה הרי בוודאי אין הבדל. ולפי גירסת התוספתא אף ר' אליעזר מודה שאסור לעשות ציבורין, ומכל שכן שהחכמים יסברו כן.
ברם הלשון בירושלמי "מה ביניהון" קשה קצת, שהרי במשנתנו המחלוקת מפורשת, כמו שהעיר בשי"ק ד"ה לעשות, ותירוצו דחוק. אבל באו"ז ח"ב ה' יו"ט סוף סי' שס"ב, ע"ו ע"א (והעיר עליו באהצו"י, עמ' 38): ירושלמי. מה ביניהון ? לעשות ציבור ביניהון. על דעתי' **דר' שמעון** עושין ציבור **אחד**, על דעתיהון דרבנן אין עושין ציבור, רוצה לומר אפילו ציבור אחד אסור, ולר"ש ציבור אחד מותר ואחד (צ"ל: ואחר) אסור. ומכיוון שרבינו מפורסם בדייקנותו המובהקת⁵¹ הרי אין ספק שהעתיק מן הירושלמי בדיוק כמו שמצא לפניו. ומתוך גירסא זו משמע שהירושלמי הביא ברייתא למשנתנו ששנתה: ר' שמעון **אוסר** לעשות ציבורין. ושאלו עלה מה ביניהון, כלומר, והרי אף לרבנן של משנתנו אסור לעשות ציבורין, שלא אמרו אלא "ומגבב משלפניו", ולפי פשוטו פירושו שלא יעשה ציבור. ותירצו: לעשות ציבור ביניהון, כלומר, לעשות ציבור אחד ביניהון וכו', כמפורש שם בגירסת בעל או"ז. ואם השערתנו בגירסת הירושלמי נכונה, הרי כל המקומות שוים בפירוש דברי חכמים של משנתנו, והלכה כמותם. [תיקונים והשלמות: עכשיו נ״ל שהיא השערה רחוקה שהירושלמי הביא ברייתא שמתנגדת לכל המקורות בשיטת ר׳ שמעון. ויותר קרוב בעיני שהתלמוד כיוון לתוספתא כאן, אעפ״י שלא הביאה, כרגיל בירושלמי.²⁸ ובארץ ישראל שנו בה: ור׳ שמעון מתיר [לעשות צבור], כעין הגירסא בבבלי בכ״י מינכן, וגירסת בעל או״ז עצמו בבבלי (עיין לעיל שם). וע״ז שאל הירושלמי: מה ביניהון? והרי גם החכמים אינם אוסרים אלא לעשות צבורין, אבל צבור אחד מותר. ומתרץ הירושלמי (לפי גירסת בעל או״ז): לעשות ציבור ביניהון, על דעתי׳ דר׳ שמעון עושין ציבור **אחד**, על דעתיהון דרבנן אין עושין ציבור וכו׳, כמו שהעתקנו שם בפנים. ובסיגנון הבבלי: מה שאמרו החכמים ״ובלבד שלא יעשה צבורין״, הכוונה לצבורין דעלמא, ואפילו צבור אחד אסור, כפירוש בעל האו״ז. ולפי הנחה זו אני חוזר ביותר במחק על המסקנא שהסקתי שם: הרי כל המקומות שוים בפירוש דברי חכמים של משנתנו, והלכה כמותם.]
והארכנו בזה כדי לקיים את דברי רבותינו הראשונים ולברר את גירסתם ופירושם האפשרי בתוספתא, אבל לפי פשוטה הכל הוא מדברי ר' אליעזר, ואף הת"ק של הברייתא בבבלי הוא ר' אליעזר, וכמו שהחליט גם הרשב"א בחידושיו ל"ג סע"א: וזה כפשטה של משנתנו. ובעניין עשיית צבורים לא נחלקו כלל ר' אליעזר וחכמים, וכולם מודים שאסור, "משום דמחזי כמאן דמכניף לחול" (בבלי ל"ג ב'), ור' שמעון הוא היחידי שהתיר, ואין הלכה כמותו.

footnotes:
⁵¹ עיין מ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו, עמ' כ"ד, ומ"ש ר"י וועללעש ביאהרבוך הפרנקפורטי ח"ד, עמ' 80, סוף הע' 5.
²⁸ עיין מ״ש להלן בתוספתא כפשוטה, עמ׳ 1125.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:18:6
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:18:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:18:6)

**שכל שבחצר מוכן.**וכ"ה בחידושי הרשב"א הנ"ל. ובבא זו אינה דבוקה לדברי ר' שמעון, שהרי ר' שמעון לית ליה מוקצה, וטעמו הוא משום שקדירתו מוכחת עליו, כמבואר בבבלי ל"ג ב'. ולא עוד אלא שפיסקא זו היא בדברי ר' אליעזר במשנתנו, ובדברי הת"ק בברייתא שבבבלי. והפירוש הוא כמו שכתב ברשב"א הנ"ל על משנתנו: שכל מה שבחצר מוכן הוא לאו למימרא דבהא פליגי, ולומר דלחכמים אינו מוכן וכו', אלא מילתא בעלמא הוא וכו' דטעמא דמילתא אע"פ שהן קסמין קטנים מוכנים הם להדלקה וכו'. ואף כאן הוא טעם כללי לעצם ההלכה.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:19:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:19:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:19:1)

65-67. **מולגין את הראש ואת הכרעים ואין טופלין אותן לא בחרסית ולא באדמה אבל מספספין אותן באור.**וכע"ז בד ובכי"ל, אלא שבשניהם בטעות: **מפספסין** וכו'. והנכון כלפנינו. ובקג"נ יש כאן טשטוש, אבל האותיות "מספספ" ברורות. וזו היא הגירסא הנכונה, עיין מ"ש לעיל פסחים פ"ה, שו' 43, ד"ה אבל מפספסין, ולהלן שו' 71, ד"ה ואין מהבהבין. ובכי"ע: מולגין את הראש ואת הכרעים **וטובלין** אותן בחרסית ובאדמה, אבל מפספסין אותן באור. וגירסא זו בוודאי משובשת שהרי לפי גירסת כי"ע מותר לטבול (=לטפול) אותן בחרסית וכו', ומאי "אבל". ובראבי"ה ח"ב סי' תשפ"ז, עמ' 481: ובתוספתא תני איפכא **אין** מולגין וכו', אבל טופלין וכו' ומהבהבין אותו. ואגמרא דידן סמכינן. וודאי גמור הוא שגירסת כי"ע וגירסת הראבי"ה, שהשתמש בקביעות בכ"י שהוא קרוב מאד לכי"ע, היא משובשת, והגירסא "אין מולגין" היא באשגרה מלעיל תוספתא פסחים הנ"ל, אבל ביו"ט אין לומר כלל שמותר לטפול בחרסית ואסור למלוג.
והנכון כלפנינו. וכן בבבלי ל"ד א': ת"ר מולגין את הראש ואת הרגלים ומהבהבין אותן באור, אבל אין טופלין אותם בחרסית ולא באדמה ולא בסיד, כלומר, לא בגיפסוס ולא באדמה כזו שמשרת את השער ולא בסיד, עיין מ"ש על כל זה לעיל פסחים פ"ה הנ"ל, שו' 42, ד"ה ואין טופלין. ובטעם הדבר פירש"י משום דכן היא דרך מעבדי העור.
ובה"ג ה' יו"ט ד"ו, ל"ו ע"ד: אמ' גאון מדקא אמרינן מולגין את הראש, דווקא ראש ורגלי', אבל גדיא כוליה לא עבדינן מלוג ביום טוב, דאפשר לאשלוחיה למשכיה. ועיין אוה"ג, עמ' 38, ובהערה א' שם. ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תשפ"ז, עמ' 482, ובתוספות ל"ד א' ד"ה מולגין. ובשבה"ל השלם סי' רנ"ה, קכ"ד ע"ב, הוכיח מדברי רב כהן צדק שאין הבדל בין הראש והכרעים וכל הגדי, ולא דברו אלא בהוה. וכן פסק בעיטור ה' יו"ט מחל' ג', הוצ' רמא"י, קמ"א ע"ד, ועוד, עיין בפתח הדביר שם אות קי"א. ועיין בגנזי קדם של לוין ח"ד, עמ' 50, ובאוה"ג הנ"ל הערה ה', ו', ובמקורות שהביא בפנים שם. ועיין טאו"ח סי' תצ"ט ובב"ח שם ד"ה כתב בה"ג, ועיין גם בבית הבחירה למאירי, עמ' 203, בשם בה"ג.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:19:2
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:19:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:19:2)

67. **ואין מספרין את הראש ואת הכרעים.**כ"ה בד, כי"ע, כי"ל, וכן נראה מקג"נ, ובכי"ו נשמט בטעות ע"י הדומות. ובבבלי הנ"ל: ואין גוזזין אותן במספרים. ופירש"י: דמחזי כצריך לשער. אבל בתשה"ג גיאוניקה ח"ב, עמ' 222, פירש משום דנראה כעובדין דחול. ובתשובה לגאון בגנזי קדם ח"ד הנ"ל, עמ' 21 (אוה"ג, עמ' 39): ואין גוזזין אותן בתספורת **שלהן**. ואם אין כאן אשגרה מלמטה, משמע שאם גוזז אותם שלא בתספורת שלהן מותר.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:19:3
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:19:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:19:3)

67-68. **ואין מספרין את הירק בתספורת.**בבבלי הנ"ל: ואין גוזזין את הירק בתספורת **שלו**. ופירש"י: ואין גוזזין הירק התלוש שיש בו ראשי עלין נרקבין וכמושין, אין גוזזין אותן בתספורת שלו שגוזזין בה מן המחובר, דמאן דחזי סבר שלקטן היום.⁵² ובגיאוניקה הנ"ל: כולן שהוא ניראה כעבדון חול. ובה"ג ה' יו"ט ד"ו, ל"ו ע"ד הנ"ל, ד"ב סוף עמ' 184: **וגוזזין** את הירק בתספורת שלו. וכ"ה בתשובת הגאון שבגנזי קדם הנ"ל, ובראבי"ה ח"ב, ריש עמ' 483.

footnotes:
⁵² וביתר באור אצל ר' ישעי' הראשון, שאם יתירו לו לקנב את הירק בכלי שרגילין לגזוז בו במחובר יחשדו בו שעכשיו תלשו באותו כלי, ויבואו להתיר תלישה מן המחובר.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:19:4
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:19:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:19:4)

68. **אבל מספר הוא את הקרנס ואת העכביות.**בכי"ע: את הקונרס וכו', ובכי"ל: את הקינרס, וכן נכון, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 507, והכוונה ל־κύρανος עיין להלן, והוא artichoke הרגיל עכשיו בא"י. ובבבלי הנ"ל: אבל **מתקנין** את הקונדס ואת העכביות, ובה"ג ותשובת הגאון הנ"ל: **ומתקנין** וכו', שהרי לגירסתם מותר אף לגזוז, ואין כאן "אבל". ובה"ג ד"ו הנ"ל: תאני בבראשית דר' אושעיא (ב"ר פ"כ, ט', עמ' 193) וקוץ זה הקינרס ודרדר אלו עכביות. דרדר מוריקא דחוחי (ובגליון: נ"א דהוהי. וכ"ה בראבי"ה, עמ' 483, הנ"ל), וקינרס דאמרי דלגאי הוא, **דצריכין תקון**. והנה פירוש דרדר הם דברי אביי בגיטין ע' א', והוא כרכום הגדל בין החוחים, עיין ערוך ערך חח. ואשר לקינרס שמא צ"ל בה"ג: דאמרי **דלגנא** הוא, עיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"א, עמ' 412, שהביא מסורית את לגנא כשם נרדף לעכובא, עיי"ש. ועיין באוה"ג הפירושים, עמ' 59, ובלקוטים מס' המספיק לתנחום הירושלמי הוצ' בכר, עמ' 20.
ולעצם העניין פירשו בה"ג שהמינים הללו "צריכים תיקון", ומותר לתקן אותם ביו"ט. ובערוך ערך עכביות: פי' ירקות שהן מרין וצריך למתקן ע"י האור ברותחין, דאעפ"י שקודם שמתקן אינן ראויין לאכילה יכול לטלטלן כדי למתקן לאכילה. וכנראה שכוונתו שלפני שממתקן הם כעצים בעלמא, וסלקא דעתך אמינא שאסורין ביו"ט.⁵³ ורש"י פירש: מיני ירקות הן שיש טורח בתיקונן. וכן בפירוש רבינו ישעי' הראשון: מיני ירקות הן, וצריכים בישול הרבה, ואפילו הכי שרי למיטרח בהו ולמיכלינהו. ולפי פירוש הערוך ורש"י אפשר לפרש שדווקא בתיקון כזה התירו, אבל לא לגזוז בתספורת שלהם.
וכן בעבוה"ק להרשב"א, בית מועד, סי' ז', ל"ח ע"ב: הקורנס והעכביות אע"פ שאם בא לתקנן טרחותן מרובה, מתקן ואינו חושש, ובלבד שלא **יגזוז אותן במספרים שלהן**. ויש שהורה להתיר אף במספרים. והראשון יראה לי עיקר, שהמספרים כאן וכאן אסור. אבל בר"מ פ"ג מה' יו"ט ה"ז התיר לגזוז את הקונרס והעכביות בתספורת, ופירש, איפוא, "אבל מתקנין" שבבבלי שמתקנין אותן בתספורת שהזכירו אצל ירקות, ומן התוספתא ראיה לדבריו, כמו שהעיר בח"ד כאן. וכן פסק גם בס' המכתם, עמ' 251. והלשון תיקון נופל גם על מתיקה ע"י האור וגם על גזיזה, עיין פסיקתא רבתי פכ"ג, קט"ז סע"ב, ב"ר פי"א, ו', עמ' 95.

footnotes:
⁵³ עיין היטב בבבלי כ"ו סע"ב ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:20:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:20:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:20:1)

68-69. **מסיקין ואופין בפורני ומחמין חמין באנטיכי.**בבלי ל"ד א'. ופירש"י: פורני הן תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם, ולא חיישינן לטרחא אם יש לו אוכלין הרבה, דלא סגי ליה בתנור. ובעבוה"ק להרשב"א בית מועד ש"ב סי' ו', מ"ב רע"א: אופין בפורני גדולה⁵⁴ אם יש לו אורחין מרובין, וכן מחמין חמין ביורה גדולה,⁵⁵ ואין חוששין שמא יאמרו לחול הוא עושה. ובר"ח: פירוש אנטיכי, כדתנן אנטיכי אע"ג שגרופה אין שותין ממנה (שבת פ"ג מ"ד), והני מילי בשבת, אבל ביום טוב מותר. ולכאורה דבריו תמוהים, והרי האיסור בשבת הוא משום מבשל, ופשיטא שביום טוב מותר לבשל. אבל בתוספ' רי"ד שבת מ"א א' הביא בשם רבינו גרשם שמשנתנו שם מדברת בנתינת מים בשבת לתוך המולייר והאנטיכי, וכתב: ומאי דהוה קשיא לי שזה הדין הוא שנוי לפנינו (כלומר, במשנה שם) מיחם שפינהו כו', נ"ל לתרץ דאמת ודאי שזה הדין הוא שנוי לקמן, אלא שבא התנא לאסור האנטיכי שלא ישימו בו מים בשבת כלל, מפני נחשתה שמא יבואו להתחמם כל צורכן וכו'. ובזה יש גם חשש של צירוף,⁵⁶ אלא שתפסו את העיקר, כלומר בישול, שמתכוין לו, ומים שאין בהם שיעור צירוף. ולפיכך אמר רבינו שביו"ט מותר, ואין חוששין שהוא מחמם בו, ומפנהו, ושוב מחמם בו. ובס' המכתם, עמ' 251: ומחמין חמין באנטיכי, שהוא כלי של נחושת, ואין חוששין לו משום צירוף, ועיי"ש בהערות הרב סופר. וכן בבית הבחירה למאירי, עמ' 204: וכן מחמין חמין באנטיכי, והיא יורה גדולה של נחשת, ויש טורח גדול בכך, ואעפ"כ הואיל ודרכו בכך מותר, **ואין חוששין לצירוף**. והרכיב כאן שני פירושין, ועיין בב"י טאו"ח ריש סי' תק"ז.

footnotes:
⁵⁴ פורנה (וכן בסורית) צורה שמית של φοῦρνος furnus, ועיין בהוספות לעף למלונו של קרויס למלים שאולות, עמ' 434.
⁵⁵ אנטיכי, כלומר χαλακία] ἀντιόχεια], יורות הבאות מאנטוכיא.
⁵⁶ עיין בבלי שם מ"א ב' ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 85.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:20:2
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:20:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:20:2)

69-70. **ואין מסיקין את הפורנה לאפות בה כתחלה.**בבבלי הנ"ל: ואין אופין בפורני חדשה שמא תפחת. ופירש"י: שמא תפחת ע"י שחדשה היא, ונמצא טורח שלא לצורך. ובר"מ פ"ג מה' יו"ט ה"י: שמא תפחת ותפסיד הלחם, וימנע משמחת יום טוב. ועיין ב"ח טאו"ח ריש סי' תק"ז. ועיין בתוספ' ל"ד א' ד"ה ואין אופין.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:21:1
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:21:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:21:1)

70-71. **שלשה דברים נאמרו בפתילה שלשה להחמיר ושלשה להקל.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל: שלשה דברים נאמרו בפתילה להחמיר ושלשה להקל. אילו שלשה להחמיר. וכ"ה בירושלמי פ"ד ה"ג, ס"ב ע"ג. ובבבלי ל"ב ב': תני בר קפרא ו' דברים נאמרו בפתילה ג' להחמיר וג' להקל. להחמיר וכו'. והברייתא שלנו בפרקי דר' הוצ' שענבלום, עמ' י"ז סי' ל"ב, הוצ' גרינהוט, עמ' ע"ד, כבוד חופה של הורוביץ, עמ' 48, סי' מ"ג, מנוה"מ ח"ד, עמ' 609.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:21:2
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:21:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:21:2)

71. **אין עושין אותה כתחלה.**וכ"ה ("אין עושין") בירושלמי, בפרקי דרבי הוצ' שענבלום, בכבוד חופה, ובמנוה"מ הנ"ל. ובבבלי ובפרקי דרבי הוצ' גרינהוט: אין **גודלין** וכו'. ובבית הבחירה למאירי, עמ' 194: ומפני שהיה מנהגם לעשות חוט ארוך ולכפלו נקט לשון גדילה, ומכל מקום כל לעשותו מתחילה אסור שעשיית כלי הוא. ועיין מ"ש להלן, הערה 57. ובשבה"ל הקצר כלל ח' סי' פ"ו: אין גודלין וכו' פירש מורי יעלה זכרונו לברכה, נ"ל שעושין אותה כעין שטווין צמר גפן על ידי כלי אומן. ומשמע קצת מלשונו שלא אסרו אלא גדילה, ובכלי.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:21:3
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:21:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:21:3)

**ואין מהבהבין אותה באור.**וכ"ה בבבלי ובברייתא החיצונית בכל הנוסחאות הנ"ל. ובירושלמי: ואין **מספספין** (כ"ה בכי"ל ובד"ו) אותה באור. והוא הבהוב הוא ספסוף, עיין מ"ש לעיל, שו' 65–67, ד"ה מולגין. ופירש בשיטת הריב"ב על הרי"ף ובטאו"ח סי' תקי"ד שמהבהבין אותה, כדי שתהא דולקת יפה. ועיין רש"י שבת כ"ח ב' (במשנה) ד"ה הבהבה. ואמרו בירושלמי שם פ"ב ה"ה, ה' ע"א: שכן שמשי[ן] אומנין מחרכין לן וכו', מהו מחרכין לין, מפספסין (צ"ל: מספספין) לין. ולפ"ז הבהוב הפתילה וספסופה תיקון מנא של אומן הוא.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:21:4
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:21:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:21:4)

71-72. **ואין חותכין אותה לשנים.**וכן במשנתנו פ"ד מ"ד: ואין חותכין את הפתילה לשנים (כ"ה ברוב הנוסחאות, עיין דק"ס, עמ' 84, הערה פ'). ובפרקי דרבי הוצ' גרינהוט: ואין חותכין אותה לשנים לא ביד ולא בסכין ולא בשנים. ובכבוד חופה: לא בסכין ולא ביד ולא בשעוה (בשערה?) ולא בשיניים. ולפ"ז מפורש כאן שאין חותכין את הפתילה אפילו אם משנה וחותכה בשניו.
ובבבלי ל"ב סע"א: ואין חותכין את הפתילה לשנים. מ"ש בסכין דלא, דקא מתקן מנא וכו'. ובר"מ פ"ד מה' יו"ט ה"ז: ולא חותכין אותה לשנים בכלי, אבל ממעכה ביד וכו'. ומתוך לשונו כאן אינו מוכרח כלל ש"אבל ממעכה ביד" דבוק ל"חותכין אותה", שהרי עכשיו מתחיל למנות את הקולות, והלשון "אבל" הוא בניגוד לשלש החומרות שמנה לעיל, וכן מוכח מן הלשון שבארחות חיים ה' יו"ט סי' נ"ח, פ"ט ע"א. אבל בפיה"מ לרבינו: ואסר חתיכת הפתילה בסכין או במספרים לפי שהוא מתקן מנא, ולמעכה ביד מותר. ומלשונו כאן משמע ש"למעך" הוא בניגוד לחיתוך. ועיין בב"י טאו"ח סי' תקי"ד ד"ה ומותר להסיר. וצ"ע. ועיין מ"ש להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:21:5
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:21:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:21:5)

72. **ומעכבין אותה ביד.**בכל שאר הנוסחאות: וממעכין אותה ביד. וכע"ז בכל המקבילות. ובכי"ו: ומעכבין אותה באור. והנה המלה "באור" היא בוודאי ט"ס שבאה מן השורה שלעיל (ובכ"י היא בדיוק למעלה ממלה זו), ואף "ומעכבין" היא כנראה ט"ס, וצ"ל: וממעכין, אלא שגם בארחות חיים ה' יו"ט הנ"ל: אבל **מעכבין** הפתילות ביד. ושמא צ"ל: מעבבין (=מעבין), מקפין, עיין בבלי שבת כ"א א', בר"ח שם, ומ"ש לעיל שבת פ"ב, שו' 18, ד"ה ופירושנו.⁵⁷ ואשר ל"ממעכין" פירשוהו רוב המפרשים שהכוונה למיעוך הפתילה ביד כדי להקשותה, והוא בניגוד לגדילה האסורה. ולפי פשוטו משמע שהוא מעין "מוחטין" שבירושלמי סה"ג, ס"ב ע"ג, ובבלי ל"ב ב', והיו רגילים למעך במלקחים, כמו ששנינו להלן כלים ב"מ פ"א ה"ח: מסמר שהוא מוציא בו את הפתילה ומלקחיים שהוא ממעך **בהן** (כ"ה בר"מ פ"י מה' כלים ה"י) הפתילה וכו'. וכנראה שהיו נוהגים למעך במלקחים את ראש הפתילה המפוחם (אחרי שהוציאה מן הנר במסמר), כדי שידלק יפה, ולא התירו כאן למעך במלקחים אלא ביד. ועל מחיטה בכלי, עיין בר"מ פ"ד מה' יו"ט ה"ג, בהשגות שם, ובב"י טאו"ח סי' תקי"ד הנ"ל. ועיין ערוך ערך קנב, ובס' המכתם, עמ' 222.

footnotes:
⁵⁷ ומעבין את הפתילה ביד הוא בניגוד ל"אין גודלין אותה כתחילה", עיין מ"ש לעיל שו' 71, סד"ה אין עושין, בשם שבה"ל. ובשיטת הריב"ב על הרי"ף: אין עושין פתילה לגדלה ולתקנה מעיקרא ביו"ט, הא אם עשויה מעיו"ט והיא צריכה לגדלה ולתקנה מותר, והיינו דאמרינן לקמן שלשה להקל ממעכה ביד.


###### Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:21:6
[Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:21:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Beitzah/r/3:21:6)

72-73. **וחותכה באור לשני נירות.**במשנתנו פ"ד מ"ד הנ"ל: ואין חותכין את הפתילה לשנים. ר' יהודה אומר חותכה באור לשתי נרות, ובמשנה שבבבלי חסר "לשתי נרות", עיין דק"ס ומלא"ש. ושאלו בבבלי שם ל"ב סע"א: מאי שנא בסכין דלא, דקמתקן מנא, באור נמי קא מתקן מנא. תני ר' חייא חותכה באור בפי שתי נרות. וכן גרסו שם גם בברייתא שלנו (שהיא של בר קפרא לפי המסורת שלהם). ויש, כנראה, שגרסו כן במשנתנו בדברי ר' יהודה, שכן כתב הרשב"א שם: ומכאן נראה דלא גרסינן במתני' בפי שתי נרות, דא"כ הא דר' חייא היינו מתניתין ממש, אלא ה"ג חותכה לשתי נרות, וכן מצאתיה במקצת הספרים, וכלשון הזה שנויה בתוספתא. ולא כיוון רבינו אלא להוציא מן הגירסא "בפי שתי", אבל בוודאי שלא חסרה לפניו בשום נוסח המלה "באור", שהרי זהו העיקר.
ואמרו בירושלמי בסוגיין סה"ג, ס"ב ע"ג: וחולקין אותה באור לשתי נרות. א"ר חיננא בצריך לשניהן. תני ר' יודה בר פזי דבר דלייא מביא שתי נרות ונותנה בשניהן, וחולקה באור לשני נרות. והביאוהו כמה מן הפוסקים. ואף רש"י פירש ע"פ הירושלמי. ובפרקי דרבי הוצ' שענבלום, י"ז ע"א הנ"ל: באור לשתי נרות. כיצד? מניחה בפי שתי נרות, ומדליק באמצע והיא נחתכת מאליה. והוא פירוש שנכנס מן הגליון ע"פ הירושלמי או מפרשי הש"ס. ובכבוד חופה הנ"ל נכנס גליון זה שלא במקומו.