## Tosefta Kifshutah on Chagigah Chapter 1

###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:1:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:1:1)

1-2. **הטמא פטור מן הראיה, שנ' ובאת שמה והבאתם שמה, בראוי ליכנס לעזרה וכו'.**במשנתנו רפ"א: הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן וכו'. ובירושלמי בריש מכילתין: מתניתא בראיית קרבן, אבל בראיית פנים אפילו קטן חייב, מן הדא הקהל את העם האנשים והנשים והטף. ובר"ח ב' ב': ירושלמי מתניתין בראיית קרבן אבל בראיית פנים אפילו קטן **אביו**¹ חייב להעלותו שנאמר הקהל את העם האנשים והנשים והטף. ובתוספ' ב' א' ד"ה הכל: אבל בראיית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל וכו', ועיין גם מ"ש בתוספ' ערכין ב' ב' ד"ה הכל.² ועיין בהשלמות ותוספות של הר"ח אלבק למס' חגיגה, עמ' 509. אבל בבבלי משמע שראייה של משנתנו כוללת ראיית פנים וקרבן, עיין בתוספות הנ"ל, במאירי ב' א', עמ' 4, ובאוה"ג, עמ' 1 (ומש"ש: ומשנתינו בראיית קרבן, הכוונה למשנה ב', כמו שראה לנכון בערה"ש ערך חג).
והברייתא שלנו הובאה בירושלמי פ"א ה"א, ע"ו ע"א, והוכיחו ממנה שראיית פנים היא בעזרה, ולא בהר הבית, שהרי טמא נכנס להר הבית. ועיין להלן שם בירושלמי ברייתא אחרת, אלא שהגירסא שם קשה, עיין בס' ניר שהפך את הגירסא. ועיין היטב במכילתא משפטים פ"כ, עמ' 333, ובהערה 4 שם. וכל הברייתא שלנו בבבלי ד' ב' (ועיין לעיל שם, ויבמות ע"ב ב'). ופירש"י: פטורים מן הראייה אין חייבין לשלוח עולות ראיותיהן על ידי שליח. וכן מפורש בירושלמי הנ"ל, כמו שהעיר בשיח יצחק במקומו. ועיין בתוספות שם ד"ה דכתיב.
ומברייתא זו למדנו שאם אינו חייב בראיית פנים פטור גם מן הקרבן, אבל בר"מ פ"א מה' חגיגה ה"א פסק שאם לא הביא קרבן עבר על לאו, ואף את העשה לא קיים. ומכאן שאם אינו יכול להביא קרבן פטור גם מראיית פנים. ועיין בטורי אבן בריש מכילתין ולהלן ז' א' ד"ה א"נ ריקנין שהתקשה מאד במקורו. ועיין מה שהאריך בזה הגרי"פ פערלא בספר המצות לרס"ג ח"א, ר"ה ע"ב ואילך, ועיי"ש ר"ז ע"א, מ"ש על התוספתא כאן. ברם במכילתא דרשב"י, ריש עמ' 218: תחג לי, בחגיגה הבאה לשמה אדם יוצא ידי חובתו, אין אדם יוצא ידי חובתו בחגיגה שאין באה לשמה. אם כן למה נאמר תחג לי, כל זמן שאתה חוגג כמצותו מעלה אני עליך כאלו נדבה הבאתו, ובזמן שאי אתה חוגג **כראוי**³ מעלה אני עליך כאלו אתה מועל בהר הבית ובעזרות, כן הוא אומר כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי (ישעי' א', י"ב). והמכילתא דורשת מתחילה את המלה "תחג" שהקרבן צריך לחיות לשם חגיגה, ואם הביא עולה שכבר נתחייב בה אינו יוצא בה (כמשנתנו פ"א מ"ג), משום "שאי אתה חוגג כראוי".⁴ ואח"כ דורש "לי" שיחוג כמצותו, ואם לא חגג כמצותו אף ידי ראייה לא יצא, ומעלין עליו כאילו מעל בהר הבית והעזרות, אעפ"י שאין בהן מעילה שהרי אין מועלין במחובר. ועיין בבלי קידושין נ"ד א' ומ"ש בצפנת פענח פי"ד מה' מאכלות אסורות הי"ב. ומכל שכן שאם לא הביא עולת ראייה כלל שלא קיים את מצות ראיית פנים, שהרי לא חגג כמצותו, כדעת הר"מ הנ"ל. אבל בוודאי ששיטת הירושלמי אינה כן, ויש שחייבים בראייה ואינם חייבים בקרבן (נשים וטף).

footnotes:
¹ רבינו הוסיף כן מעצמו דרך פירוש, שהרי קטן איננו בר חיובא.
² וציין לכל הראשונים הנ"ל באהצו"י כאן, עמ' 54.
³ עיין להלן, הע' 4.
⁴ וכן הלשון במכילתא לדברים פרש' ראה (שפרסם שכטר מן הגניזה) בס' היובל לכבוד ר' ישראל לוי, עמ' 192: ואכלתם שם לפני ה' אלקיכם (דברים י"ב, ז') את הראוי לך... והקרבתם הראוי לכם וכו', ושמחתם בכל משלח ידכם. מגיד שאדם יוצא ידי שמחתו בכל. והמדרש דרש את הפסוקים גם לעניין שלמי חגיגה (עיין בתוספות פסחים ע' סע"ב) ושלמי שמחה (עיין ספרי ראה פי' ס"ד, עמ' 130, ובמקבילות שצוינו בהערת הר"א פינקלשטין שם), ובשלמי חגיגה אינו יוצא אלא בראוי לו, והיינו מן החולין שהקדישן לשם כך, במיועדין מתחילה לכך, עיין מ"ש על הדיבור "ראוי" לעיל ביצה פ"ג, עמ' 952, הע' 22, אבל בשמחה יוצא בכל, בכל מיני שמחות, כלשון הספרי הנ"ל פי' קמ"א, עמ' 195. ובבבלי כאן ח' א': ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה, מכאן אמרו חכמים ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ובנדבות וכו'. ואף מכאן משמע ש"הראוי לך" שהזכרנו לעיל הם חולין שהוקדשו לשם כך. וכן בירושלמי כאן פ"א ה"ב, ע"ו ע"ב: שהשמחה נוהגת וכו', בין בדבר שדרכו לכן בין בדבר שאין דרכו לכן, ואילו (כלומר, קרבנות ראיה וחגיגה) אינן נוהגין אלא משלו, ובלבד מדבר שדרכו לכן. ועיין בפירוש שדה יהושע, מ' ע"א. וכן הכריע בס' ניר שם ש"דרכו לכך פירושו חולין שהקדישן לשם כך, והיינו הראוי לו לקרבן.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:1:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:1:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:1:2)

2-3. **יוחנן בן רחביי אמ' משם ר' יהודה אף הסומא שנאמ' יראה פרט לסומא.**וכ"ה בירושלמי פ"א ה"א, ע"ו ע"א (בלי הראייה מן הפסוק), שבת פי"ט ה"ג, י"ז ע"ב, יבמות פ"ח ה"א, ט' ע"א. ובמכילתא משפטים פ"כ, עמ' 333: יראה להוציא את הסומין. ובמכילתא דרשב"י שם: יראה פרט לסומה שאין יכול לראות. והמקורות הללו דורשים את המסורת "יראה" פרט לסומא בשתי עיניו שאינו יכול לראות, כמפורש במכילתא דרשב"י. ובבבלי ד' א': רגלים פרט לחיגר ולחולה ולסומא וכו'. ואף כאן מדברים בסומא בשתי עיניו, וממעטים אותו מרגלים מפני שאינו יכול לעלות ברגליו.
ברם בבבלי ב' א': הכל לאתויי מאי? לאתויי סומא באחת מעיניו, ודלא כי האי תנא דתניא יוחנן בן דהבאי אומר משום ר' יהודה סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה שנאמר יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו. ועיין גם להלן שם ד' ב', סנהדרין ד' ב', וערכין ב' ב'. וכתב במיוחס לר"ג בערכין במקומו: ואיכא דאמרי מהכא ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה (בראשית כ"ב, י"ד), כלומר יראה את המקום ואת הבאים שם, ויראה לבאין שם. ועיין ביד רמה לסנהדרין ד' ב'. וכבר ראינו לעיל שבמקורות א"י לא נזכר בשום מקום שסומא באחת מעיניו פטור מן הראייה. ובדברי יוחנן בן דהבאי לא נזכר לא בתוספתא ולא בירושלמי סומא באחת מעיניו, ובוודאי שלפי פשוטה של לשון בתוספתא ובירושלמי בסומא בשתי עיניו עסיקינן שאינו יכול לראות. ובספרי ראה פי' קמ"ג, הוצ' הר"א פינקלשטין, סוף עמ' 195: יראה כדרך שבא לראות כך בא לראות. ובכ"י ברלין שם: יראה יראה, כדרך שבא וכו', עיין בשנו"ס שם.⁵ ולפי שיטת בני א"י הנ"ל המכילתא מתפרשת שאנו דורשים יֵרָאה, יִרְאֶה, וסומא בשתי עיניו אינו יכול לראות, עיין במפרשי הבבלי כאן וסנהדרין ובפירוש רבינו הלל לספרי, נ' ע"ד. ובספרי סובר שיש אם למסורת, או שלמדים מן הפסוק בבראשית הנ"ל (כפירוש המיוחס לר"ג ורמ"ה הנ"ל), שיראה פירושו אף שיראה את הבאים שם בעיניו.
ובמשנתנו רפ"א שנינו שהסומא פטור מן הראייה, וכ"ה בכל הנוסחאות, וכן מוכח מסוגיית הבבלי כאן, שריבו מן הכלל שסומא באחת מעיניו חייב בראייה, שלא כיוחנן בן דהבאי בשם ר' יהודה (לפי גירסתם), אבל סומא בשתי עיניו פטור מן הראייה. ובאהצו"י, עמ' 54, בשערי תורת א"י, עמ' 618, והרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1307, פסקו שהירושלמי לא גרס במשנתנו "והסומא", משום שלא פירשוהו בירושלמי שם, ומשום שהביאו את התוספתא כאן, ומכאן שלא היה לפניהם במשנה "והסומא". ברם ברור שאין לשבש את כל הנוסחאות, ואין דבריהם מספיקים לשבש את משנתנו. והירושלמי הביא את התוספתא משום ששנו בה **אף** הסומא, ומכאן שר' יהודה מודה בשאר המנויים וגם אנדרוגינוס בכלל. ומה שלא פירשו את טעמו, הרי הירושלמי מקוצר בכמה מקומות, תדע לך שהוא כן, שהרי אף בברייתא זו שהביאו השמיטו את הטעם, שהוא עיקר חידושו של יוחנן בן דהבאי, ולא באו לדון אלא במלה "אף". והמשנה הראשונה לא שנתה "סומא", והוסיף ר' יהודה "סומא" במשנתו, ורבינו הקדוש שנה כאן את משנת ר' יהודה.
ובירושלמי מכות פ"ב ה"ה, ל"א ע"ד: **והסומא**. אמר ר' בא מאן תנא סומא ר' יודה, דר' יודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה. [תיקונים והשלמות: עיין ירושלמי סוטה פ״ב סה״ה, י״ח ע״ב. ושם לא נזכר ר׳ בא, ורחוק לשער שהירושלמי במכות כיוון לברייתא זו.] ועיי"ש במפרשים ופירושיהם הם דוחקי דוחק. וקרוב מאד בעיני שהכוונה למשנתנו כאן, ואמר ר' בא שהתנא בחגיגה שנה את משנת ר' יהודה, וסובר שהסומא פטור מן המצוות, ויוחנן בן דהבאי יחידאה הוא.⁶ ומה שלא הוכיחו כן בירושלמי בחגיגה שמשנתנו היא משנת ר' יהודה, משום שהברייתא עדיפא ששנו בה בפירוש בשם ר' יהודה **אף** הסומא, ומוכח שהוא מודה בשאר המנויים.
ויוחנן בן רחביי שבתוספתא סובר שאין למעט סומא משום שהוא פטור מן המצות, שהרי בפירוש אמרו בירושלמי כאן פ"א ה"א, ע"ו ע"א: ולמען ילמדון פרט לחרש וכו', גזירת הכתוב הוא כל זכורך לרבות את הקטן, הייתי אומר א[פ]ילו **קטן**⁷ חרש יהא חייב שלא לחלוק בהלכות זכורך, הוי צורכה לההיא דאמר ר' יוסה מאחר שכתוב אחד מרבה וכו', הרי לך מפורש שאלמלא הכתוב היינו מרבים אף חרש גדול וחרש קטן, אעפ"י שהם פטורים מן המצות. ועיין בבלי ד' א', ו' א', ושיטת הבבלי היא שקטנים חייבים משום חינוך, וחרש ושוטה פטורים, משום שפטורים מכל המצוות, עיי"ש בבבלי ב' ב'.
סוף דבר במקורות של א"י אין זכר שסומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, וסומא בשתי עיניו נתמעט משום שאינו יכול לראות ובכתוב מפורש יראה כל זכורך, ולפי המסורת פירושו שיראה את הבאים עמו. ואם צדקנו בפירושנו בירושלמי מכות הנ"ל הרי יש שסברו שסומא בשתי עיניו חייב בראייה, ויש אם למקרא ואנו קוראים ייראה, והרי הוא יכול להראות, ואף לא נתמעט מרגלים, שהרי סומא יכול ללכת בדרך שהוא רגיל בה, ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes:
⁵ והגירסא שבדפוסים: כך בא ליראות היא גירסא בודדת.
⁶ ולא עוד אלא שבירושלמי כאן, שבת ויבמות (שצוינו בפנים) לא הביאו כלל את הדרשה של יוחנן בן דהבאי, ואפשר שבאמת פירשו גם שם שטעמו הוא משום שסומא פטור מן המצות.
⁷ כ"ה ("קטן") בכי"ל. ובכ"י מאוחר יותר הגיהו "גדול". ובק"ע הגיה מדעתו כגירסת כי"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:1:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:1:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:1:3)

3-4. **השיב ר' על דברי יוחנן בן רחביי. הכריעו חכמים לסייע דברי ר' יהודה.**וכ"ה בד. ובכי"ע חסרה הרישא. ובכי"ל במקום כל זה גורס: השיב ר' על דברי ב"ש. וקרוב לוודאי בעיני שגירסת כי"ל היא תיקון ע"פ הבבלי ו' א',⁸ והסיפא שלהלן בסמוך מפרשת את דברי רבי. ואין לשבש את גירסת כי"ו וד המקויימת בחלקה גם ע"י כי"ע. ופירושה שרבי השיב על דברי יוחנן בן דהביי שאין למעט מיראה סומא, משום שיש אם למקרא ואנו קורים ייראה, והרי אף סומא יכול להראות, וכשיטתו שיש אם למקרא, עיין בבלי סנהדרין ד' רע"א, מכילתא משפטים פט"ו, עמ' 302, ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א, י"ח ע"א. ולא נתברר מכאן אם רבי חולק עליו וסובר שסומא חייב בראייה (עיין מ"ש לעיל), או שרבי חולק על הדרשה וממעטו ממקום אחר. והחכמים הכריעו לסייע דברי ר' יהודה משום שהם סוברים יש אם למסורת, ומיעטוהו מיראה, כשיטת מכילתא דרשב"י ומכילתא דר' ישמעאל שהעתקנו לעיל, שו' 2–3, ד"ה יוחנן.

footnotes:
⁸ ועיי"ש בדק"ס, עמ' 17, הע' ק', ומ"ש בפתח עינים להרחיד"א במקומו, ק"ז סע"א ואילך, וגירסא זו היא בכ"י קורוניל, עיין בהשמטות לדק"ס, עמ' 95. ועיין בהשגות הראב"ד על בעל המאור ר"ה פ"א ב"הסגלה" של הרמ"ז חסידה חמ"ג, עמ' 35. ועיין באור שמח פ"א מה' חגיגה ה"א סד"ה חגיגה, ופירושו בתוספתא כאן רחוק מאד. ועיין מש"ש על גירסת הר"ח ומ"ש לעיל סוכה פ"ב, שו' 4–5, ד"ה ומכל.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:1:4
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:1:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:1:4)

5. **וחנה לא עלתה.**כלומר, וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאתיו ונראה את פני ה' וכו' (שמואל א' א', כ"ב). ופיסקא זו משלימה את דברי בית הלל במשנתנו פ"א מ"א: איזהו קטן, כל שאינו יכול לרכוב על כתיפיו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות וכו'. ומביאים ראייה משמואל שלא העלו אותו לירושלים [תיקונים והוספות: צ״ל: לשילו, וכצ״ל בפירוש הקצר.] אעפ"י שהיה יכול לרכוב על כתיפיו של אביו, עיין בבלי ו' א'. ופיסקות קטועות כאלו המשלימות את המשנה מצויות בתוספתא, עיין, לדוגמא, לעיל ח"א, סוף עמ' 176 (לשו' 69).


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:2:1)

5-6. **קטן יוצא בעירוב אמו וחייב בסוכה ומערבין עליו מזון שתי סעודות בעירובי תחומין.**בד: קטן שאינו צריך לאמו חיי' בסוכה, קטן שצרי' לאמו יוצא בעירוב אמו ושאינו צריך לאמו מערבין עליו מזון וכו'. וכ"ה בכי"ל. ובכי"ע: קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה, והשאר חסר שם. ואפשר שהשמיטו שם בכוונה משם שכן הוא לעיל עירובין פ"ו סהי"ב, שו' 39–41, כגי' ד וכי"ל כאן, עיין מש"ש ד"ה קטן וד"ה ושאין.
ומכל מקום שיבוש ברור אין כאן בכי"ו, וכאן מדברים בקטן שאין צריך לאמו, והיינו כל שנפנה ואין אמו מקנחתו, עיין מ"ש לעיל עירובין הנ"ל, והוא קטן שיכול לעזוב את אמו⁹ ולאחוז בידו של אביו ולעלות ברגליו, כדברי בית הלל במשנתנו, ועיי"ש בבבלי ו' רע"א. וקטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה כמפורש במשנת סוכה פ"ב מ"ח, ושלא כדברי שמאי הזקן שם. ועיין בבלי ערכין ב' ב'. והוא יוצא בעירוב אמו, כלומר, אעפ"י שאינו צריך לאמו, אם אמו ערבה עליו למקום אחד ואביו למקום אחר, יוצא בעירוב אמו, ולא בעירוב אביו, ומערבין עליו מזון שתי סעודות. והיא תני ר' הושעיה שבירושלמי סוכה פ"ב ה"ט, כ"ג ע"ב: תני ר' הושעיה קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה ויוצא בעירובה של אמו. ועיין בפ"מ שם ובבבלי עירובין פ"ב ב'. אבל בתוספתא בעירובין הנ"ל מחלקים בין קטן שצריך לאמו שיוצא בעירוב שעירבה אמו לעצמה, ואין צורך לערב עליו כלל (כפירש"י בבבלי עירובין פ"ב א'), ובין קטן שאינו צריך לאמו, שצריך לערב עליו, עיין מש"ש במקומו.¹⁰
ושמא צ"ל בכי"ו: קטן **יודע לפרוש מאמו** חייב בסוכה וכו'. וכ"ה בה"ג ה' ציצית ד"ו, מ"ח ע"א, ד"ב, עמ' 237: יודע לפרוש מאמו חייב בסוכה ומערבין עליו מזון שתי סעודות. ובה"ג שם שלשלו לתוך הברייתא שבבבלי סוכה מ"ב א' כמה בבות מתוך התוספתא כאן, עיין להלן.

footnotes:
⁹ עיין תוספתא טהרות פ"ג רה"ט.
¹⁰ ועיין על כל העניין בחקרי לב או"ח ח"א סי' קכ"ז, רנ"ב ע"ד ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:2:2)

6-7. **יודע לנענע חייב בלולב יודע להתעטף חייב בציצית.**ספרי זוטא שלח, עמ' 288, ירושלמי סוכה ספ"ג, נ"ד ע"א (ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תרפ"ג, סוף עמ' 388, ובהערה 15 שם, ועיין שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תק"ח), בבלי שם מ"ב א', ערכין ב' ב'. ובריש מס' ציצית: כל קטן שהוא יודע להתעטף בציצית אביו עושה לו ציצית.¹¹ ובכי"י אפשטין ואדלר (עיין בשנו"ס בהוצ' היגר, עמ' נ') חסר "אביו עושה לו ציצית". ועיין בס' המכתם¹² סוכה, סוף עמ' 99 ואילך, בתוספות ערכין ב' ב' ד"ה אביו, ובשטמ"ק שם אות ה'. ועיין הלשון לעיל תרומות פ"א ה"י, ובמקבילות שצוינו שם, עמ' 109. ועיין מ"ש להלן, שו' 8–9, ד"ה יודע לשמר.
ובס' המנהיג ה' אתרוג סי' ל"א, עמ' 68: תוספתא קטן היודע לנענע חייב בלולב וכו'. והעתיק שם את לשון הברייתא שבבבלי סוכה הנ"ל והכניס לתוכה גם את פירושי האמוראים שם.

footnotes:
¹¹ עיין בס' חסידים הוצ' מק"נ סי' תתתתס"ז, עמ' 403, וציין לו ר"א אפטוביצר בראבי"ה שהזכרנו בפנים ח"ב, עמ' 389, הע' 1, עיי"ש.
¹² וממנו, כנראה במאירי שם, 113 ע"א, ד"ה זה ביאור. ועיין בחקרי לב הנ"ל סי' קכ"ח, רנ"ד ע"ב.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:2:3)

7-8. **יודע לדבר אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש, ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם.**בכי"ע הסדר הוא: יודע לשמר תפילין אביו לוקח לו תפילין יודע לדבר וכו' **כאילו** לא בא לעולם. וכ"ה הסדר בספרי זוטא ובבבלי הנ"ל. וכלשון התוספתא כאן (בכי"ו, ד' וכי"ל) כ"ה גם בספרי זוטא הנ"ל. ובה"ג הנ"ל: יודע לדבר אביו חייב ללמדו שמע ותורה ולשון הקודש, ואם לאו ראוי לו **כאילו לא** (כגי' כי"ע) בא לעולם.¹³ וכן בספרי עקב פי' מ"ו, עמ' 104: מיכן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו בלשון הקודש, ומלמדו תורה, ואם אין מדבר בלשון קודש ואינו מלמדו תורה ראוי לו **כאילו** (כגי' כי"ע כאן) קוברו וכו'. ובמדרש הגדול שם (י"א, י"ט): ראוי לו כאלו לא בא לעולם וכאלו קברו וכו'. ובירושלמי הנ"ל: יודע לדבר אביו מלמדו לשון תורה. ובבבלי הנ"ל: אביו מלמדו תורה וקריאת שמע, תורה מאי היא? א"ר המנונא תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב (עיין בבלי ב"ב י"ד א'). ק"ש מאי היא? פסוק ראשון.

footnotes:
¹³ בה"ג ד"ב, עמ' 237: ואם לאו ראתוי לו וכו'. והיא היא, עיין בהערה שם. ואף במשנת חגיגה פ"ב מ"א קיימות שנויי נוסחאות בזה, והיינו: כאילו לא בא וכו', או: שלא בא וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:4
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:2:4)

8-9. **יודע לשמר תפליו אביו לוקח תפלין אליו.**בשאר הנוסחאות: אביו לוקח לו תפלין. וכ"ה בבבלי סוכה וערכין הנ"ל. ובמכילתא בא פי"ז, עמ' 163: מכאן אמרו קטן היודע לשמור תפילין הרי הוא עושה לו תפילין (כלשון שנקטו במס' ציצית לעניין ציצית עיין מ"ש לעיל, שו' 6–7, ד"ה יודע לנענע). ובספרי זוטא הנ"ל: וכל שהוא יודע לשמור תפילין חייב בתפילין. וכן במס' תפילין ה"ג: וכל קטן שיודע לשמור את תפיליו חייב בתפילין.
ובירושלמי הנ"ל חסרה הלכה זו. ואמרו שם בברכות פ"ג ה"ג, ו' ע"ב: קטנים מניין? למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות י"ג, ט'), בשעה שהוא תדיר בה. ומן הפסוק שמביא מוכח שבפטור תפילין עסיקינן, כפירוש הרש"ס ובעל פ"מ. ועיין בתוספ' ר' יהודה שם כ' סע"א, ובתוספות שם כ' א' ד"ה וקטנים.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:5
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:2:5)

9-10. **כיצד בודקין אותו מטבילין אותו ונותנין לו חולין לשם תרומה יודע לשמר גופו אוכלין על גופו טהרות, ידיו אוכלין על ידיו טהרות.**וכ"ה בד ובכי"ל, ובשניהם חסר "ידיו אוכלין על ידיו טהרות", אלא שבכי"ל נכפלה להלן בסמוך כל ההלכה בשלימותה. ובכי"ע לנכון: יודע לשמור את גופו אוכלין על גב גופו טהרות, לשמור את ידיו אוכלין על גב ידיו טהרות. כיצד בודקין אותו מטבילין אותו ונותנין לו חולין לשם תרומה, יודע לשמ' את גופו אוכלין על גב גו' טהר', לשמור את ידיו אוכלין על גב ידיו טהרות. וכ"ה להלן טהרות פ"ג ה"י ובר"מ ספט"ז מה' אבות הטומאות. ופירושה שמספק אי אפשר לתת לו תרומה שמא יטמאנה, אלא מתחילה מטבילין אותו ונותנין לו חולין לשם תרומה ומסתכלים כיצד הוא מתנהג, ואם רואים אחר כך שיודע לשמור את גופו מטומאה שמטמאת אפילו את הגוף אוכלין על גבי גופו טהרות, כלומר אוכלין שנגע בגופו, ואם יודע לשמור אפילו את ידיו מטומאת ידים,¹⁴ אוכלין גם טהרות שנגע בידיו. וכן צ"ל גם לפנינו, וצריך להשלים גם ברישא: יודע לשמור גופו וכו' כיצד בודקין אותו וכו'. וכן תיקן לנכון בתכ"מ ע"פ התוספתא טהרות והר"מ הנ"ל.
וההלכה שלנו גם בירושלמי סוכה ספ"ג ובבלי שם מ"ב א' הנ"ל,¹⁵ ובשניהם לא נזכר כיצד בודקים אותו, אבל בה"ג ד"ו וד"ב הנ"ל מסיים שם: כיצד **עושין לו** מטבילין אותו ונותנין לו חולין לשם תרומה. ובר"ח סוכה מ"ב סע"א: כיצד בודקין אותו וכו', והוא מן התוספתא. וכן בס' המכתם שם, עמ' 98: לשמור את ידיו, כלומר, כשמזהירין אותו שלא ליגע במה שאין ראוי **אחרי שהטבילו וטהרו אותו** וכו'.

footnotes:
¹⁴ עיין ידים פ"ג מ"ב, בבלי שבת י"ד א' ובתוספות שם ד"ה תנא.
¹⁵ ועיין מ"ש להלן בפנים, שו' 11–12, ד"ה יש בו דעת, על הסדר בירושלמי ובבבלי.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:6
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:2:6)

10-11. **יודע לפרוש חוקו חולקין לו על הגורן.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: יודע לפרוס את **חיקו**. וכבר העירותי בתס"ר ח"א (ירושלים תרצ"ז), עמ' 245, על ספרי זוטא, עמ' 289 הנ"ל שגרס: לפתוח חקו (=חיקו), ועל לשון הר"מ בספי"ב מה' תרומות. והפירוש הוא, איפוא, לפרוס את כנף בגדו כדי לקבל את התרומה, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ו, עמ' 47, ומ"ש לעיל ח"א, סוף עמ' 479 ואילך. ובבבלי הנ"ל: היודע לפרוס **כפיו** חולקין לו תרומה וכו'. וכ"ה בכל כתה"י, ובה"ג הנ"ל, בר"ח ובשאר ראשונים. וכבר נתקשו בו הראשונים במקומו, שהרי מפורש במשנתנו (מגילה פ"ד מ"ו) שאין קטן נושא את כפיו. אבל לפי המקבילות בתוספתא כאן ובספרי זוטא הנ"ל מוכח שאין כפיו אלא כנפיו (כשם שלפעמים כנפיו פירושו כפיו, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 215), כלומר, חיקו.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:7
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:2:7)

11-12. **יש בו דעת לישאל ספיקו ברשות היחיד טמא וכו'.**וכ"ה הסדר גם בד, ונקטו מקודם יודע לשמור את גופו ואח"כ יש בו דעת לישאל, כלומר, מונה ממעלה למטה, שהרי יודע לשמור את גופו הוא גדול מיש בו דעת לישאל. וכן הוא הסדר בבבלי הנ"ל. וכן לעיל שם בכי"י ובראשונים (עיין דק"ס, עמ' 130, הערה ג'): לשמור ידיו וכו' לשמור גופו וכו', וכ"ה בירושלמי ספ"ג שם. ואף כאן קטן היודע לשמור ידיו גדול מקטן היודע לשמור גופו. ובמאירי שם (113 ע"ב): היה ראוי להקדים יודע לשמור גופו, אלא שאין מוקדם ומאוחר. ומ"מ בקצת גמרות מדוייקות מצאתי כן, ר"ל שהקדים יודע לשמור גופו ליודע לשמור ידיו. וכ"ה הסדר בהוצאות שלפנינו ובה"ג ד"ו וד"ב הנ"ל.
ברם בכי"ע גרס לעיל ברישא: יש בו דעת לישאל וכו', ואח"כ יודע לשמור את גופו וכו'. ובכי"ל גרס כלפנינו, אלא שאח"כ כפל את כל ההלכה שלעיל: כיצד בודקין אותו וכו' יודע לשמור את גופו וכו'. ויש כאן עירבוב של שתי הגירסאות. ואף בה"ג ד"ו וד"ב הנ"ל גרס מתחילה: יודע לשאל וכו', ואח"כ: יודע לשמר את גופו וכו' לשמר את ידיו וכו'. וכ"ה הסדר בתוספתא טהרות פ"ג ה"ט וה"י, ומונה ממטה למעלה, עיין מ"ש ע"ז בתס"ר ח"ד, עמ' 57.
ועצם העניין במשנת טהרות פ"ג מ"ו: וכל שאין בו דעת להשאל ספיקו טהור, כלומר, בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד, כמפורש בבבלי פסחים י"ט ב', סוטה כ"ח ב', נדה ד' ב'. ופירש"י בסוכה כאן: והיודע לישאל. שאם שואלין אותו נגעת בטומאה זו יודע להשיב הן, או לאו, או איני יודע. ועיין בפירושו לפסחים י"ט סע"ב ובתוספות שם ד"ה מכדי. ועיין במה שהאריך בס' משנה אחרונה לטהרות פ"ג מ"ו הנ"ל. ועיין בירושלמי כאן פ"א ה"א, ע"ו ע"א, ומ"ש בתס"ר ח"ד, ריש עמ' 57. ועיין ירושלמי סוטה פ"א ה"ב, ט"ז ע"ג.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:8
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:2:8)

12. **יודע לשחוט שחיטתו כשירה.**וכ"ה בה"ג, ד"ו מ"ח ע"א, וד"ב, עמ' 237. וכ"ה להלן חולין פ"א סה"ג. ובבבלי סוכה מ"ב ב' הנ"ל: היודע לשחוט אוכלין משחיטתו. ובאו"ז ח"א ה' שחיטה סי' שס"ז, נ"א ע"ג: ותניא בתוספתא פ"ק (כלומר, של חולין) יודע לשחוט שחיטתו כשירה, משמע דווקא דיעבד. וס"פ לולב הגזול מייתי ואמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו.¹⁶ ופי' רש"י התם אפי' אינו יודע הלכות שחיטה, אלא שיודע לאמן את ידיו. ונראה בעיני דההיא בדיעבד וכו' אסור לכתחילה אפילו בעומד על גביו, דהכי משמע לשון תוספתא דתני שחיטתו כשירה, דהיינו דיעבד, הלכך מומחה ואינו מוחזק שחיטתו כשירה בדיעבד, וכגון שאחרים רואין אותן, וה"ה למוחזק ואינו מומחה וכו'. וקטן מומחה ומוחזק וכו' ובעומד על גבו שוחט לכתחלה. וכן פסק במרדכי ריש חולין שאפילו מומחין אין שוחטין לכתחילה, אפילו גדול עומד על גביהן. ובעיטור ח"ב ח' שחיטה ש"ב, הוצ' רמא"י, כ"א ע"ב, חולק, עיי"ש בשער החדש אות ס'. ועיין בשו"ע יו"ד סי' א' ס"ק ג', בהגהת הרמ"א שם, להלן שם ס"ק ה', בש"ך ובפר"ח שם. ועיין במשנת חולין רפ"א ובבלי שם ג' ב', י"ב ב'.
ואשר לשיעור הקטן כאן פסק בעיטור הנ"ל, כ"א ע"ג, שהוא י"ג שנה ויום אחד לזכר וי"ב שנה ויום אחד לנקבה. ועיין מ"ש באו"ז הנ"ל בשם ר' שמואל בן חפני. ועיין בהגהת הרמ"א בשו"ע יו"ד סי' א' ס"ק ה'.

footnotes:
¹⁶ עיין במהר"ם שיף גיטין כ"ב ב' (לתוספ' שם ד"ה והא לאו בני דעה) שכתב: ובהכי מדוייק לישנא, התם (כלומר, במשנת חולין פ"א מ"א) אחרים רואין אותו, והכא (כלומר, בגיטין) נקיט עומד על גבו. אבל מדברי הראשונים שהבאנו להלן בפנים משמע שלא חילקו בין הלשונות הללו, והרי אותו רב הונא עצמו נקט בלשון זו בין גבי קטן בגט ובין גבי קטן בשחיטה.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:9
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:9](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:2:9)

12-13. **יכול לוכל כזית דגן פורשין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות.**ספרי זוטא, עמ' 288 הנ"ל, לעיל ברכות פ"ב רהט"ז, עמ' 9, ירושלמי שם פ"ג ה"ה, ו' ע"ד, בבלי סוכה הנ"ל. ועיין מ"ש בבאור ברייתא זו לעיל ח"א, עמ' 23, שם, עמ' 84.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:10
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:10](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:2:10)

13-14. **כזית צלי שוחטין עליו את הפסח.**וכ"ה בבבלי סוכה מ"ב ב' הנ"ל, ובה"ג ד"ו, מ"ח סע"א הנ"ל. ועיין בתוספות שם ד"ה יכול, בס' המכתם, עמ' 99, ובמאירי ספ"ג. אבל בה"ג ד"ב, עמ' 237: יכול לאכול כזית **בשר** שוחטין עליו את הפסח. ועיין בערוך לנר סוכה ספ"ג ד"ה יכול. ובמכילתא בא פ"ד, עמ' 12: יצאו החולה והקטן שאין יכולין לאכול כזית שאין שוחטין עליהן. ובמכילתא דרשב"י, עמ' 10: מה איש שיכול לאכל כזית, אף קטן שיכול לאכל כזית. ודווקא עם אחרים שוחטין עליו את הפסח, אבל לא כשהיו כולם קטנים, כמפורש לעיל פסחים פ"ח ה"ו ובמקבילות. ועיין בס' המכתם סוכה, עמ' 99 הנ"ל. ועיין ירושלמי תרומות פ"א ה"ג, מ' ע"ג, יבמות פי"ג ה"ב, י"ג ע"ד, ומ"ש הר"ז יאסקאוויטץ בפירושו לספרי זוטא, עמ' 360. ועיין ר"מ פ"ב מה' קרבן פסח ה"ג ומ"ש לעיל פסחים פ"ד, שו' 12–13, ד"ה כיצד.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:11
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:11](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:2:11)

14-15. **ר' יהודה אומ' לעולם אין שוחטין עליו את הפסח אלא אם יודע הפרש אכילה.**וכ"ה בבבלי הנ"ל בכ"י ב', עיין דק"ס שם, עמ' 130, הערה ז'. ובמכילתא דרשב"י הנ"ל: ר' יהודה או' מה איש שיודע הפרש אכילה, אף קטן היודע הפרש אכילה. ובספרי זוטא, עמ' 288 הנ"ל: כל שהוא יודע **להכיר לאביו** שוחטין עליו את הפסח. ופירש בזית רענן שלדעת הספרי זוטא אם אינו מכיר את אביו אין שוחטין עליו (אפילו אם יכול לאכול כזית צלי). ובירושלמי כאן פ"א ה"א, ע"ו ע"א: את שהוא רואה כתיפו של אביו ומפסיע, והוא שיעור ב"ש בקטן שחייב בחגיגה, כלומר, שמכיר את אביו.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:12
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:2:12](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:2:12)

15-16. **אי זו היא הפרש אכילה כל שנותנין לו ביצה ונוטלה אבן וזורקה.**במכילתא דרשב"י הנ"ל: אבן וזורקו אגוז ונוטלו. ובבבלי הנ"ל: צרור וזורקו אגוז ונוטלו. ועיין ירושלמי מע"ש פ"ד ה"ד, נ"ה ע"א, עירובין פ"ז ה"ו, כ"ד ע"ג, גיטין פ"ה ה"ט, מ"ז ע"ב, בבלי שם ס"ד ב', ס"ה א'.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:3:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:3:1)

16-17. **תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בכל מצות האמורות בתורה או חולצת או מתיבמת, וכן תינוק וכו'.**כל ההלכה במשנת נדה פ"ו מי"א, וכגירסת הוצ' לו, קויפמן, בה"ג ד"ו ה' מיאון, ס"ג ע"ג, ד"ב, עמ' 302, משניות כת"י עם פיה"מ להר"מ, מאירי, עמ' 191, מלא"ש ועוד (וברובם: וחולצת או מתייבמת, אבל בה"ג כלפנינו, והיא היא). ובראבי"ה ח"ב סי' תת"ה, עמ' 491: תניא בתוספתא תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בכל המצות האמורות בתורה, וכן תינוק וכו', ורבינו קיצר את לשון התוספתא, משום שלא כיון אלא לסיפא כאן, לעניין שליח ציבור. ובארו בבבלי נדה נ"ב א' שמשנתנו באה להוציא משיטת ר' יוסי (יבמות ק"ה ב') הסובר שאף קטנה חולצת, אע"פ שאינה חייבת במצות. ולשיטת ר' מאיר (ירושלמי יבמות פ"ד ה"א, ה' ע"ג ומקבילות, בבלי שם ס"א ב' ומקבילות) קטנה אינה מתייבמת.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:3:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:3:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:3:2)

18. **ראוי להיות בן סורר ומורה.**וכ"ה בד. ובכי"ע חסר. ובכי"ל: וראוי לעשות בן סורר ומורה עד שיקיף זקן, התחתון ולא העליון, אלא שדברו חכמים (בהווה) בלשון נקיה. והכל הוא המשך לשון משנת נדה הנ"ל (אלא ששם: וראוי להיות). ועיין גם במשנת סנהדרין רפ"ח. והמלה "בהווה" היא ט"ס, ובאה באשגרה ממשנת שבת פ"ו מ"ו ועוד. ונראה שכן היתה הגירסא גם לפני בעל ס' המחכים,¹⁷ סוף עמ' 1, שכתב: ולהיות שליח ציבור קבוע עד שיתמלא זקנו התחתון. והוא משום שפירש מ"ש להלן בסמוך: נתמלא זקנו, הכוונה לזקנו שהזכירו כאן.

footnotes:
¹⁷ והביאו בארחות חיים ח"א סי' ע"ח, י"ח רע"א.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:3:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:3:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:3:3)

18-19. **נתמלא זקנו ראוי לעשות שליח צבור לעבור לפני התיבה ולישא את כפיו.**וכ"ה ("לעבור") גם בד ובכי"ע. אבל בכי"ל ובראבי"ה הנ"ל: **ולעבור** וכו'. ובבבלי חולין כ"ד ב': ת"ר נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור **ולירד** לפני התיבה ולישא את כפיו. ופירש"י: שליח ציבור לכל צרכיהם לתקוע שופר ולהלקות ולנדות ולימנות פרנס ולירד לפני התיבה ולהתפלל (כגי' בשטמ"ק שם, אות ב'). ובפירוש ר"ג שם: שליח ציבור. פרנס. וכבר תמהו ברמב"ן ורשב"א חולין שם על פירש"י, שלא מצאנו בשליח ציבור שממלא התפקידים שמנה רש"י, אלא החזן הוא שתוקע שופר, מלקה ומנדה,¹⁸ ואין שליח ציבור אלא היורד לפני התיבה. והסיקו שם: חדא קתני ראוי ליעשות שליח ציבור לירד לפני התיבה. וברור מתוך דבריהם שלא תיקנו את הגירסא, אלא פירשו שהוי"ו של "ולירד" היא וי"ו הפירוש, ו"ממנין" אותו שליח ציבור לירד לפני התיבה וכו' (עיין להלן). ובמאירי חולין שם, עמ' ק"ג העתיק: ראוי לעשותו שליח ציבור **לירד** לפני התיבה וכו', ויש גורסים ראוי לעשותו ש"צ **ולירד** (בו) לפני התיבה, ופירשו בו ש"צ להחרים ולנדות וכו'. ומתוך דברי הרמב"ן והרשב"א בבבלי אנו רואים שאף לפי הגירסא "ולירד" הכוונה לשליח ציבור היורד לפני התיבה. ולפי זה אין חילוק למעשה גם בגירסאות בתוספתא, ורש"י וסייעתו יפרשו גירסת כי"ו, ד וכי"ע על דרך או, או, כלומר ראוי לעשות שליח ציבור, לעבור לפני התיבה וכו', ולפי הרמב"ן והרשב"א חדא קתני.
וברמב"ן וברשב"א הנ"ל דייקו מן הלשון שאמרו "שליח ציבור ולירד לפני התיבה", ולא אמרו "נתמלא זקנו יורד לפני התיבה" שדווקא לשליח ציבור קבוע אינו ראוי לפני שנתמלא זקנו, אבל באופן ארעי בוודאי כשר, כמפורש במשנת מגילה פ"ד מ"ו: קטן וכו' אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה, ומכאן שדווקא קטן ממש אינו עובר לפני התיבה, אבל אם הגדיל אע"פ שלא נתמלא זקנו כשר לעבור לפני התיבה, ועיי"ש ברמב"ן¹⁹ וברשב"א שהביאו ראייה מדברי רב נטרונאי שבסדור רב עמרם, עיין באוה"ג מגילה, עמ' 42, ובהערה ו' שם. ועיין גם בתוספות חולין שם ד"ה נתמלא, מגילה כ"ד א' ד"ה ואינו, ברשב"א ובריטב"א שם. וכן מסיק בראבי"ה ח"ב סי' תקס"ט, ריש עמ' 295, ועיין בהערה 2 שם. ועיין ר"מ פי"ב מה' תפילה הי"ב, בכ"מ ובמעשה רוקח שם.
ברם בירושלמי סוכה ספ"ג: אבל אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו, ואינו עומד על הדוכן (כנראה שהכוונה לשיר, וכר' אליעזר בן יעקב במשנת ערכין ספ"ב) עד שיתמלא זקנו. ולא הזכירו כלל שליח ציבור, ומכאן שאפילו באופן ארעי אינו עובר לפני התיבה, כפי שמשמע מפירש"י ור"ג בחולין כ"ד ב' הנ"ל. ובפירוש אמרו בירושלמי מגילה פ"ד ה"ו, ע"ה ע"ב: ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו. והא תנינן קטן לא יפרוש את שמע (כלומר, והרי ממשנתנו שם מוכח שאם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו לפני התיבה דווקא, אבל את שמע הקטן פורש בעצמו). אמר ר' יודן כאן בשהביא שתי שערות, וכאן בשלא הביא שתי שערות. כלומר, קטן שבמשנתנו פ"ד מ"ה הוא קטן שהביא שתי שערות,²⁰ ומ"מ אינו עובר לפני התיבה, אבל קטן שבמ"ו שם הוא קטן שלא הביא שתי שערות, ואף את שמע אינו פורס.
ובראבי"ה ח"ב סי' תקס"ט, סוף עמ' 294 ואילך: קטן אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו, וגרסינן עלה בירושלמי עד אימתי עד שיהיה בן שלש עשרה ויום אחד, במה דברים אמורים לשאר מצות, אבל לישא את כפיו עד שיתמלא זקנו וכו', ובתוספתא בריש חגיגה ובירושלמי בפרק לולב הגזול בסופו גרסינן הגיע [לי"ג] שנה ויום אחד חייב בכל מצות שבתורה, אבל אינו עובר לפני התיבה ואינו עומד על הדוכן עד שיתמלא [זקנו], רבי אומר וכו'. ואין ספק שהיתה לפניו הוספה עתיקה בירושלמי ע"פ גאוני א"י. וכן בס' הפרדס (י"ט ע"ב, מהדורת הרח"י עהרענרייך זצוק"ל, עמ' ע"א): קטן קורא ומתרגם, קטן ממש אבל לשאר מצות עד שיביא שתי שערות, ואינו נעשה שליח ציבור, ולא יעבור לפני התיבה, ולא ישא את כפיו עד שיתמלא זקנו. ויפה שער רב"מ לוין באוה"ג מגילה, עמ' 42, שהדברים לקוחים מס' המעשים.²¹ וכן בה"ג ד"ו ה' צרכי ציבור, מ"ה ע"ד, ד"ב עמ' 224: אבל אינו פורס על שמע עד שיהא בן י"ג שנה ויום אחד ויביא ב' שערות²² וכו', אבל אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו²³ עד שיתמלא זקנו. והוא כדברי הירושלמי הנ"ל, וכעין שהביא הראבי"ה הנ"ל. וכן פסק הר"מ בפ"ח מה' תפילה סהי"ב. ומפשוטו של לשון בודאי שהכוונה לזקנו העליון, ועיין מ"ש לעיל, שו' 18, סד"ה ראוי להיות בשם ס' המחכים.
ובמאירי מגילה כ"ד א' (כ"ח סע"א): ובתלמוד המערב אמרו שאינו פורס אלא א"כ הביא שתי שערות, הא הביא שתי שערות פורס, אעפ"י שהוא קטן, אבל אינו עובר לפני התיבה אעפ"י שהביא שתי שערות עד שיראה כגדול, רוצה לומר שיהיה גדול ובר מצוה, הא כל שנראה כגדול אעפ"י שלא נתמלא זקנו וכו', מכל מקום גדולי המפרשים (כלומר, הראב"ד) כתבו שעניין נראה כגדול ונתמלא זקנו שיעור אחד הוא. ואף לפניו היתה הוספה בירושלמי מגילה פ"ד הנ"ל: אבל אינו עובר לפני התיבה עד שיראה כגדול. והמאירי פירש מה שפירש, אבל ברור שלפני הראב"ד שהביא לא היתה שום הוספה, אלא שהמאירי הסיק מדבריו שעניין נראה כגדול ונתמלא זקנו שיעור אחד הוא, עיין בפירוש הראב"ד שהביא בשו"ת הרשב"א ח"א סוף סי' רל"ט.
ובמס' סופרים פי"ד הי"ג, הוצ' היגר, עמ' 267: והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו עד שיהא בן עשרים שנה,²⁴ ובעל זקן (כלומר, או בעל זקן). אבל אם אין לו זקן והוא בן עשרים אף על פי שנראה כסריס, ויש אומרים סריס עצמו מותר, אבל אם עלה זקנו אפילו מבן שמנה עשרה מותר לעבור לפני התיבה ולישא את כפיו. ובכ"י אדלר שם: אעפ"י שנראה כסריס אינו פורס. ובראבי"ה ח"ב סי' תקס"ט, עמ' 295: אבל אם אין לו זקן אפילו בן עשרים לא, מפני שנראה כסריס. וכנראה שכן צ"ל גם לפנינו: אם אין לו זקן אעפ"י שהוא בן עשרים [לא] שנראה כסריס. ואף לפני הרמב"ן בחולין כ"ד ב' היתה, כנראה, הגירסא שאם אין לו זקן והוא בן עשרים אינו עובר. ומדבריו שם מוכח שהוא פירש שאם אין לו שערות כלל, ופניו חלקים אינו עובר אפילו הוא בן עשרים, משום שנראה כסריס. אבל אם יש לו קצת שערות אעפ"י שאין זקנו מגודל²⁵ עובר אם הוא בן עשרים. ואם זקנו מגודל עולה אפילו אינו אלא בן שמונה עשרה. ועיין בס' המעשים לבני א"י בתרביץ ש"א ס"ג, עמ' 7, ומ"ש לעיל, הערה 21.
סוף דבר, שיטת בני א"י היא שאם לא נתמלא זקנו אינו עובר לפני התיבה אפילו באופן ארעי, ו"שליח ציבור לעבור לפני התיבה" הוא לאו דווקא שליח ציבור קבוע, אלא כל העובר לפני התיבה שליח ציבור הוא. אבל הגאונים (עיין מ"ש לעיל ד"ה וברמב"ן) פירשו את הבבלי בשליח ציבור העובר לפני התיבה דווקא, וכן הלכה רווחת בישראל. ועיין בשלטה"ג מגילה שם בשם הריא"ז, שאם אין הציבור מקפיד בכך עובר לפני התיבה ונושא את כפיו משהביא שתי שערות, ועיין בב"ח טאו"ח סי' נ"ג ד"ה ואין ממנין.
ואשר לנשיאת כפים הרי אף הגאונים הנ"ל מודים שאין נושאין את כפיהם אלא עד שיתמלאו זקנם, ומה שאמרו במשנתנו מגילה פ"ד מ"ו שקטן אינו נושא את כפיו, ומשמע קטן דווקא, היינו שאפילו עם אחרים אינו נושא את כפיו, אבל כשהביא שתי שערות נושא את כפיו עם אחרים ולבדו לא ישא את כפיו עד שיתמלא זקנו. אבל רבותינו הראשונים הנ"ל חילקו גם בנשיאת כפים בין קביעות וארעי, כשם שחילקו בשליח ציבור, ואף קטן ממש יכול לישא את כפיו עם אחרים, מפני דברי הבבלי בסוכה מ"ב סע"א: היודע לפרוס כפיו וכו', ומשמע שאף קטן ממש פורס את כפיו, ובהכרח שהכוונה עם אחרים, ומכאן שאם הביא שתי שערות אפילו בעצמו פורס, והיינו באופן ארעי, עיין בראשונים בסוכה שם ובמגילה כ"ד א', ועיין בטאו"ח סי' קכ"ה, בשו"ע שם ס"ק ל"ד, ובמפרשים האחרונים שם. ברם מתוך דברי הגאונים הנ"ל (לעיל ד"ה וברמב"ן) משמע שאם לא נתמלא זקנו לא ישא את כפיו אפילו באופן ארעי (ועיין בהערות ר"א אפטוביצר לראבי"ה ח"ב, עמ' 294, הערה 14). וכ"ה שיטת בני א"י הנ"ל בלי שום חולק, ואשר לפריסת כפים שהזכירו בבבלי סוכה מ"ב א' הנ"ל, עיין מ"ש ע"ז לעיל, שו' 10–11, ד"ה יודע לפרוש חוקו.

footnotes:
¹⁸ עיין מ"ש לעיל מגילה פ"ג, שו' 75–76, ד"ה ונראה.
¹⁹ כל דברי הרמב"ן נעתקו בארחות חיים ח"א ה' תפילה סי' ע"ח, י"ח ע"א, ועל פיו צריך לתקן את סוף דברי הרמב"ן שם. וכ"ה ברמב"ן שיצא מכ"י בנויורק תשט"ו.
²⁰ וכע"ז מחלק בירושלמי שקלים פ"א ה"ג, מ"ו ע"א, בין קטן שלא הביא שתי שערות ובין קטן שהביא שתי שערות. ופירשו ברוקח סי' רל"ג, ובפי' הרא"ש לשקלים, עמ' י', וברע"ב שם פ"א מ"ג, שעד עשרים שנה נקרא קטן לעניין שקלים, ועיין להלן בסמוך בדברי רבי. ובאהצו"י שקלים, עמ' 4, העיר ליוצר לפרשת שקלים (אל מתנשא לכל לראש): מבן עשרים שנה יתנדבו בחנינה.
²¹ ועיין בס' המעשים לבני א"י בתרביץ ש"א ס"ג, עמ' 7. והגירסא שם משובשת, ויש שם סתירה מיניה וביה, ובתחילה משמע שדין עובר לפני התיבה כפורס את שמע, ולבסוף מסיים: ואם עלה זקנו משמונה עשרה ולמעלה מותר לעבוד. ועיין בהערות שם, ואין להשגיח בהן כלל.
²² עיין בס' האשכול ח"א, הוצ' הר"ש אלבק, עמ' 40, הע' ז'. והגאון שם השוה ש"צ שאינו קבוע לפורס על שמע, וכדברי בה"ג.
²³ בה"ג השמיט "ואינו עומד על הדוכן" משום שהכוונה לזמן המקדש, וכמו שפירשנו לעיל בפנים, ואינו נוהג בזמן הזה.
²⁴ עיין להלן בסמוך שו' 20–21, ומש"ש.
²⁵ עיין ברמב"ן שם ובא"ח שהבאנו לעיל, הע' 19. ובב"י טאו"ח סי' נ"ג: וכתוב בנמוקי יוסף פרק הקורא עומד בשם הגאונים דמי שאין לו רק זקן מועט, כיון שהוא בן שנים כמי שנתמלא זקנו דמי. ועיין שם בדרכי משה אות ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:3:4
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:3:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:3:4)

19-20. **אבל אין חולק בקדשי מקדש עד שיביא שתי שערות.**וכ"ה בד ובכי"ל. אבל בכי"ע: ובמקדש משהביא שתי שערות. ולפי גירסת כי"ע פירושו שבמקדש נושא את כפיו משיביא שתי שערות, וקשה להבין למה מותר במקדש, ואסור בבית הכנסת. ובירושלמי הנ"ל: ואינו נושא את כפיו ואינו עומד על הדוכן עד שיתמלא זקנו. ועיין במשנת ערכין ספ"ב. ואף הגירסא שלנו קשה מאד, אלא שהיא מקורית ואין לשבשה. וכנראה שלשונה בא ממקור אחר, ושנו שם: [קטן] יודע לפרוס חיקו חולקין לו על הגורן (לעיל שו' 11), אבל אין חולק בקדשי המקדש עד שיביא שתי שערות,²⁶ ולפי השערה זו מובנת גם גירסת כי"ע: [חולקין לו על הגורן], ובמקדש (כלומר, חולקין לו) משהביא שתי שערות.²⁷ ועצם הדין שקטן אינו חולק בקדשי מקדש (אע"פ שבעל מום חולק) הוא בתו"כ צו פרק י' ה"ט, ל"ד ע"ב, להלן זבחים פי"א ה"ו, ירושלמי סוטה פ"ג סה"א, י"ח רע"ד, בבלי קידושין נ"ג א' ומנחות ע"ג א'.
ולהלן זבחים פי"א ה"ו הנ"ל: קטן מאימתי כשר לחלק בקדשי מקדש משיביא שתי שערות, אבל אין מקריבין אותו לעבודה עד שנתמלא זקנו. רבי אומר וכו'. ובבבלי חולין כ"ד ב' הנ"ל: מאימתי כשר לעבודה משיביא שתי שערות, רבי אומר וכו'. ובגליון הש"ס לירושלמי סוכה ספ"ג העיר גם לתוספתא כאן ולתוספתא זבחים הנ"ל.

footnotes:
²⁶ וכאן בתוספתא הכוונה היא: אבל חולק בקדשי מקדש משיביא ב' שערות.
²⁷ ובדרך שמא ואולי אפשר לקיים את הגירסא שלפנינו כמו שהיא, והיינו שאם נתמלא זקנו עובר לפני התיבה וכו', ואין בודקין אותו אם הביא שתי שערות, אבל לעניין חלוקה בקדשים (שהם דיני ממונות) אין הכהנים משגיחים במלוי זקנו ואינו חולק עד שיביא שתי שערות בזקן התחתון, ולפני כן עדיין קטן הוא, ואינו חולק, עיין מ"ש בבית שמואל אה"ע סי' קע"ב אות ה' בפירוש דברי התוספות יבמות פ' ב' ד"ה דהביא. וכן העיר בבאורי הגר"א לחו"מ סי' ל"ה ס"ק א, אות ה', שמדברי התוספות הנ"ל משמע לכאורה שאפילו אם נתמלא זקנו צריך בדיקה. ועיי"ש שציין לדברי הר"מ פ"ב מה' אישות הט"ו. ואפילו לדברי הר"מ שם אם לא הביא שתי שערות והביא סימן העליון עדיין הוא ספק קטן.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:3:5
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:3:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:3:5)

20-21. **ר' אומ' אומ' אני עד שיהא בן עשרים שנה.**וכ"ה בתוספתא זבחים ובבבלי חולין הנ"ל. ולפי גירסת כי"ו, ד וכי"ל הנ"ל בהכרח שרבי חולק על הרישא וסובר שאף אם נתמלא זקנו אינו כשר אלא עד שיהא בן עשרים. וכן בירושלמי סוכה ספ"ג הנ"ל: רבי אומר **וכולהם** מבן עשרים שנה ומעלה וכו'. ובראבי"ה ח"ב, עמ' 295: רבי אומר **כולהן** מבן עשרים ומעלה וכו', והיינו כההיא דשחיטת חולין, **ולא פליגי**. ופירש רבינו שאף בבבלי חולק רבי על הכל, ולאו דווקא על כשרות העבודה. ובעמודי ירושלים בירושלמי שם במקומו העיר על דברי האו"ז ח"ב ה' סוכה סי' שי"ד, ס"ח ע"ד, שכתב על הירושלמי הנ"ל: ואין בידי לפרש מילתיה דרבי אי על כל השנוין קאי, וכוונתו לברייתא שבבבלי, אבל בירושלמי הרי מפורש שעל כולם הוא חולק, ואף בעובר לפני התיבה מצריך עשרים שנה אעפ"י שנתמלא זקנו. ועיין מ"ש לעיל, שו' 18–19, ד"ה ובמס' סופרים, והיא שלא כרבי, ובחד מנהון (עשרים שנה, או נתמלא זקנו) מספיק. ויש לפנינו שתי ברייתות, ובשתיהן חולק רבי, ומצריך עשרים שנה בין בעובר לפני התיבה ובין בנושא את כפיו כמפורש כאן ובירושלמי הנ"ל, וכן מצריך עשרים שנה גם בעבודת בית המקדש, כבתוספתא זבחים הנ"ל וכבברייתא שבחולין הנ"ל, אבל החכמים סוברים שמדינא כשר לעבודה כשהביא שתי שערות, אלא שהכהנים אין מקריבין אותו לעבודה עד שיתמלא זקנו כבתוספתא זבחים הנ"ל, והוא הדין אם נעשה בן עשרים, אעפ"י שלא נתמלא זקנו, ואף פסול דרבנן ליתא, וכאיכא דאמרי השני שבבבלי חולין כ"ד ב'.
ובמדרש משלי פ"א משמע שיש שהחמירו²⁸ שאינו עובר לפני התיבה עד שיהא בן שלשים, כר' עקיבה שם הסובר שעד שלשים שנה נקרא נער. ובארחות חיים ה' תפילה סי' ע"ח, י"ז ע"ד: וצריך לדקדק שיהיה בשניו כמספר שני העובדים עבודה מכ"ה שנה ולמעלה (כר' מאיר במדרש משלי הנ"ל), והמצוה מן המובחר מבן ל' שנה, שאז הוא בחצי ימי הזקנה, ולבו נכנע ונשבר יותר.

footnotes:
²⁸ והגירסא הנכונה שם היא בד"ר ובילקוט ריש משלי. ובהוצ' בובר, כ"א סע"ב, שיבשו את הפסוק שם.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:3:6
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:3:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:3:6)

21. **שנא' ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה וכו'.**עזרא ג', ח'. וכ"ה בתוספתא זבחים ובירושלמי סוכה הנ"ל. ובבבלי חולין הנ"ל הוא בשם רב חסדא, ואמרו שם שבכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים, וזה אחד מהן והכהנים הלוים בני צדוק (יחזקאל מ"ד, ט"ו).


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:4:1)

22-23. **בית שמיי או' מרובה מדת הראיה ממדת חגיגה וכו'.**במשנתנו פ"א מ"ב: בית שמאי אומרים הראייה (כלומר, עולת ראייה) שתי כסף, וחגיגה (כלומר, שלמי חגיגה) מעה כסף. ובית הלל אומרים הראייה מעה כסף, וחגיגה שתי כסף. והביאו בית שמאי סברא לדבריהן שצריך לרבות בעולה מאשר בשלמים. וכל הברייתא בהוספות בבבלי חגיגה ו' א'. ועיין ירושלמי פ"א ה"ב, ע"ו ע"א.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:4:2)

24-25. **חגיגה נוהגת לפני דבור ולאחר דבור, מה שאין כן בראיה.**בבבלי ו' א': ובית הלל מאי שנא חגיגה דישנה לפני הדבור, דכתיב ויזבחו זבחים שלמים (שמות כ"ד, ה'), ראייה נמי הכתיב ויעלו עולות (שם). קסברי בית הלל עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד היתה. ובירושלמי פ"א ה"ב, ע"ו ע"ב: חגיגה נוהגת לפני הדיבר? לשון חגיגה נוהגת לפני הדיבר, שלח את עמי ויחוגו לי במדבר (שמות ה', א'). ועיין מאירי, עמ' 12, ורש"י ו' ב' ד"ה שחגיגה, ובבלי י' ב'. וב"ש סוברים שאף לשון ראייה נוהגת לפני הדיבור, שהרי כתוב שם (כ"ד, י"א): ויחזו את האלקים. ושניהם סוברים שהמזבח שנזכר בשמות כ"ד שם היה לפני מתן תורה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ועיין מכילתא יתרו מס' דבחדש רפ"ג, עמ' 211, ספרי פנחס ריש פי' קמ"ג, עמ' 189, ספרי זוטא, עמ' 324, ירושלמי מגילה פ"א הי"ג, ע"ב ע"ב, בבלי כאן ו' א' ואילך ומקבילות. ועיין דעת ר' יוסי בר' יהודה במכילתא הנ"ל, עמ' 212.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:4:3)

25-26. **שלש מצות נוהגות ברגל אילו הן ראיה חגיגה ושמחה. יש בראיה מה שאין בשתיהן וכו'.**בספרי ראה פי' קל"ח, עמ' 193: **ר' יוסי הגלילי אומר** שלש מצות וכו'. וכ"ה בבבלי ו' ב'. אבל אף בירושלמי פ"א ה"ב, ע"ו ע"ב: תני יש בראייה מה שאין בחגיגה וכו', ולא נזכר שם ר' יוסי הגלילי. ובתוספות קידושין ל"ד ב' ד"ה אשה הביאוה בשם התוספתא, וכיוונו לברייתא שבבבלי (אלא שהשמיטו את שמו של ר' יוסי הגלילי, ועיין בתוספות כאן ב' א' ד"ה הכל), עיין מ"ש במחברתי תשלום תוספתא, עמוד 6 ואילך. ועיין להלן בסמוך בבאור טיבה של "שמחה" שנזכרה כאן.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:4
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:4:4)

26-27. **חגיגה נוהגת לפני דיבור וכו'.**כבית הלל לעיל, שו' 24, ד"ה חגיגה.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:5
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:4:5)

27-28. **שמחה נוהגת באנשים ובנשים ונוהגת כל שבעה מה שאין כן בשתיהן.**וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. והנה מן התורה ישנן שני מיני שמחות בחג, האחד שחייב להקריב קרבן מיוחד לשם שלמי שמחה, כמו שכתב הר"מ בסה"מ שלו עשה נ"ד, בפיה"מ כאן פ"א מ"ב, בהקדמה לפיה"מ קדשים ד"ה והחלק הרביעי, ובחיבורו פ"א מה' חגיגה ה"א. ומדבריו בסה"מ ובפיה"מ כאן משמע שפסק כר"י בן בתירא בבבלי פסחים ק"ט א', ועיין גם במאירי כאן, עמ' 2 ועמ' 16. וכשיטת הר"מ מורה גם פשטות דברי הברייתות, עיין מ"ש לעיל פסחים פ"ה, שו' 16–17, ד"ה חגיגה. והשני הוא שחייב לאכול מבשר קרבן כל ימי החג.
וההבדל בין שני סוגי השמחה הוא שבקרבן שלמי שמחה אינו יוצא אלא אם הביא קרבן מיוחד לשם שמחה, ואפילו נדר ונדבה יוצא בו ידי קרבן שמחה (כמפורש להלן, שו' 37, ובמקבילות) [תיקונים והשלמות: אעפ״י שהדין דין אמת (עיין גם מ״ש להלן שם, עמ׳ 1282, ד״ה ולפיכך), אבל דווקא להלן פירשתי את הברייתא ואת המשנה שמדברים באכילת הקרבן לשמחה, והציון, איפוא, אינו מדוייק. ועיין מ״ש להלן בסמוך.], שהרי אין עליו חיוב להביאו ברגל דווקא, ויכול היה להקריבו לפני הרגל, אבל אינו יוצא ידי חובתו בקרבן שבא מחמת הרגל, כלעיל פסחים פ"ה, שו' 16–17 (עיין מש"ש) ומקבילה, כשם שאינו יוצא ידי קרבן שמחה בקרבן חגיגה. אבל שמחת אכילת בשר קרבן יוצא בכל, והכהנים יוצאים בבשר חטאת וכו', כמפורש במשנתנו פ"א מ"ד ולהלן בתוספתא. ונראה שיוצא ידי אכילת בשר שמחה אפילו בבשר חגיגה. והבדל שני הוא שבקרבן שלמי שמחה אינו חייב אלא פעם אחת כראייה וכחגיגה, אבל בשמחת אכילת הקרבן חייב כל ימי החג, עיין בח"ד במקומו, צל"ח כאן ו' ב', ערוך לנר סוכה מ"ז א' ד"ה לינה, מ"ח א' ד"ה במתניתן, מנחת חינוך סי' תפ"ח, אמרי ברוך שבסוף טורי אבן כאן ו' ב'.
ומלשון התוספתא מוכח שהבבא שלנו דבוקה לשלש מצות שנשנו לעיל, ומדברים כאן בחיוב הקרבת קרבן שמחה, ואף אשה חייבת בהקרבת קרבן שמחה, כמפורש בדברי הר"מ במקורות שהבאנו לעיל ד"ה שמחה (חוץ מהקדמה לקדשים, שאינו מזכיר שם אשה, אלא רומז למה שכתב במקומו). ופסק הר"מ כר' זירא בבבלי ר"ה ו' ב', ועיין בבלי כאן ו' א'. ואף הראב"ד בהשגות על בעל המאור לר"ה שם (הסגלה של הרמ"ז חסידה חמ"ג, עמ' 35) מסיים: ובמס' קידושין (ל"ה א') איכא תנא דסבירא ליה דמחייבא, כר' זירא, ומנו ר' יהודה. ולא נחלק על הר"מ אלא במהות השמחה, עיי"ש ועיין בהשגות פ"א מה' חגיגה סה"א, בהר המריה שם אות י' ובח"ד כאן. ואשה חייבת בקרבן שמחה מריבוי הכתוב, עיין ספרי ראה פי' ס"ד, סוף עמ' 130 ואילך, ומקבילות.
ולפי פירוש זה התוספתא שלנו תמוהה, שהרי חיוב קרבן שמחה אינו נוהג אלא פעם אחת, ולא כל שבעה. ובספרי ראה פי' קל"ח באמת חסירה בבא זו, ואינה גם בירושלמי ובבלי הנ"ל.
ברם בתוספות ו' ב' ד"ה יש: "ובתוספתא גרסינן שהשמחה **יש לה תשלומין** כל שבעה ולא בשתיהן. ושמעתתא שלנו דלא גריס ליה סבירא ליה דגם באינך יש להן תשלומין". וכבר הרעישו עליהן באחרונים (עיין בח"ד, בטורי אבן, אבני מלואים, ובצל"ח ו' ב'). ברם לפי דברינו לעיל היא גירסא משובחת, והכוונה שראייה וחגיגה אינן אלא ביום ראשון, אלא שאם לא הקריב בראשון חוגג בשאר ימות החג, כמפורש במשנתנו פ"א מ"ו. אבל אם היה פטור ביום ראשון מכולם, כגון שהיה חולה,²⁹ פטור מראייה ומחגיגה,³⁰ משום שכולם תשלומין לראשון, אבל חייב בקרבן שמחה שהוא חיוב החג, ולאו דווקא בראשון, כפי שמוכח מלשון הר"מ פ"א מה' חגיגה ה"ד, כמו שהעיר לנכון בח"ד כאן. ולפיכך אמרו בתוספות שהבבלי כאן סובר כמ"ד שכולן תשלומין זה לזה,³¹ ואף ראייה וחגיגה יש להן תשלומין כל שבעה.³² ואפשר שיש לפרש כן בלשון התוספתא שלפנינו.³³

footnotes:
²⁹ עיין במשנתנו פ"א מ"א, ירושלמי פ"א ה"א, ע"ו ע"א, ובס' ניר שם, ס"ז ע"ד, ד"ה חולה. ועל כל פנים חזקיה סובר כן במפורש בירושלמי. ועיין מ"ש לעיל פסחים פ"ח, שו' 13–14, ד"ה ונראה.
³⁰ כספרי ראה פי' קמ"ב, עמ' 195, ירושלמי פ"א ה"א, ע"ו ע"א, בבלי ט' א'. וכן פסקו הפוסקים.
³¹ עיין ירושלמי ובבלי הנ"ל.
³² ולפ"ז מדוייקת הלשון "כל שבעה" (לרבות שמיני של חג), שהרי פטור ביום ראשון, ובתשלומין עסיקינן, ואין צורך לומר שבפסח גרידא הדברים אמורים כאן. ולעניין שמחה אין השמיני רגל לעצמו, שהרי בזו אינו חלוק משאר ימות החג, עיין בלשון הריטב"א סוכה מ"ז ב' ד"ה רגל. וכן ברור שלפי פירוש זה אם היה פטור מעולת ראייה וחגיגה ביום ראשון אינו משלים אפילו בשמיני של חג, שלא כשיטת הריטב"א בסוכה שם ויש מפרשים שהביא במאירי שם, עיין מ"ש לעיל סוכה פ"ד, הע' 32.
³³ כן העליתי מדברי האחרונים, ובעיקר מפירוש בעל שיח יצחק ו' ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:6
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:4:6)

28-29. **אי זו היא ראיה אילו עולות הבאות לראיה אי זו היא חגיגה אילו שלמים הבאין לחגיגה.**במשנתנו פ"א מ"ב: בית שמאי אומרים הראיה שתי כסף וחגיגה מעה כסף. ובית הלל אומרים הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף. ובקטעים מס' המפתח לרבינו נסים שפרסם הר"ש אברמסון בתרביץ שכ"ו, עמ' 59: בית שמאי אומ' הראיה שתי כסף כול', פי אלתוספה איזו היא ראיה אילו עולות הבאות לראיה, חגיגה אילו שלמים הבאים לחגיגה, ובגמ' דבני מער' (פ"א רה"ב, ע"ו ע"ב) נמי גרס' ראיה עולות וחגיגה שלמים. הרי לך שרבינו הבין שברייתא זו באה לפרש מה היא ראייה. ונראה שבאו להוציא ממה שאמרו בספרי ראה פי' קמ"ג, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 196: ולא יראה את פני ה' ריקם. **מן הצדקה**. וחכמים נתנו שיעור בית שמאי אומרים הראיה שתי כסף **ושמחה** מעה כסף, ובית הלל אומרים הראיה מעה כסף **ושמחה** שתי כסף. ואין למחוק "מן הצדקה", שהרי כן הוא בכל כתה"י ובפסיקתא זוטרתי ובתרגום יונתן, כמו שהעיר רמא"ש. וכן בס' יראים השלם סי' תכ"ה, סוף עמ' 492. וכתב שם: וכאשר יבאו לראות צריכין לעשות צדקה, **או קרבן**, דכתיב לא יראו פני ריקם, ותני בספרי ריקם מן הצדקה. ובצדקה זו (כלומר, של ראיה) אין שיעור כדתנן (פאה רפ"א) אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וכו' אבל חכמים נתנו בו שיעור בית שמאי אומרים הראיה שתי כסף וכו'. ומ"ש רבינו: וכאשר יבאו לראות צריכין לעשות צדקה, **או קרבן** וכו' צע"ג.³⁴ ולפי שיטת הספרי ראיה היא צדקה של כסף, ושמחה הם שלמים, שאף העניים אוכלים מהם, כמפורש בכתוב (דברים ט"ז, י"א), ודלא כמשנתנו והתוספתא כאן והירושלמי והבבלי. וכן במכילתא משפטים פ"כ, עמ' 333: לא יראו פני ריקם בזבחים. אתה אומר בזבחים, או אינו אלא בכספים וכו', ובא להוציא מדעת הספרי, כמו שפירש ווייס בהגהות שם.

footnotes:
³⁴ בס' יראים ד"ו סי' ת"ג: וראייה זו קרבן, דכתיב לא יראו פני ריקם, ריקם מן הצדקה, ובצדקה זו אין לה שיעור, דתנן וכו'. והלשון מגומגמת.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:7
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:4:7)

29-31. **אם יש לו להביא מתוך ביתו הרי זה מביא ואם לאו, משתתף הוא עם אחרים, ובלבד שלא יפחות מכשיעור.**כלומר, אם יש לו בהמה מביאה מתוך ביתו, ואם לאו, ואין בידו לקנות³⁵ משתתף הוא עם אחרים, וקונים בשותפות.³⁶ ולפי פשוטה הלכה זו היא בין בראייה ובין בחגיגה, ואפילו עולת חיוב של תורה (אפי' שלא בנדר) באה בשותפות, וכמו שאמרו להלן תמורה פ"א הי"ח: קרבנות יחיד עושין תמורה ובאים בשותפות, ומשמע כל קרבנות יחיד אפילו חיובי הרגל. ועיין בבלי מנחות ק"ד ב'. והר"מ השמיט הלכה זו, וכנראה שסמך על מה שכתב ברפ"ג מה' מעשה הקרבנות. ועיין בטורי אבן ו' א' ד"ה הראיה, ובמנחת חינוך מצוה פ"ח ומצוה ת"צ, וכבר תפס עליו בקונטרס אחרון לטורי אבן שנעלמה ממנו התוספתא.³⁷

footnotes:
³⁵ ואפילו לשיטת הר"מ ברפ"א מה' חגיגה שיוצא ידי עולת ראיה בעוף (ועיין במאירי, עמ' 16), פעמים שהעופות ביוקר משום קני הנשים.
³⁶ עיין בתוספות כאן ו' א' ד"ה הראייה, ב"ב קס"ו ב' ד"ה רבעתים, מנחות ק"ז ב' ד"ה כבש, ומ"ש בטורי אבן שנביא להלן בפנים ובס' מרכבת המשנה למכילתא משפטים, קל"ז ע"ד.
³⁷ בקומץ מנחה מצוה פ"ח כתב בעל מנחת חינוך שמדברי רש"י פסחים פ"ט ב' ד"ה המוכר משמע שרש"י סובר שאין חגיגת הרגל באה בשותפות, ודייק וכתב "משמע", ובוודאי שאין משם הוכחה גמורה.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:8
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:4:8)

31. **זה וזה קרוין חגיגה.**לפי פשוטה דברי הכל היא, ואף ב"ש סוברים שבלשון חכמים אף עולת ראייה נקראת חגיגה, ודווקא כשבאה אצל עולת ראייה, חגיגה היא שלמי חגיגה, עיין ח"ד. ומה שאמרו בבבלי ביצה י"ט א': דב"ש סברי וחגותם אותו חג לה'. חגיגה אין, עולת ראייה לא. הרי במקורות א"י (תו"כ אמור פט"ו ה"ה, ק"ב ע"ג) מוכח שאף לב"ש "תחוג" כולל עולת ראייה, וממעטינן לה שאינה קריבה ביום טוב מ"אך" (ויקרא כ"ג, ל"ט), ומכאן ש"חגותם" תרתי משמע. ועיין ירושלמי פ"ב ה"ג, ע"ה ע"א, ובבלי ביצה כ' ב'.³⁸ ועיין מ"ש להלן פ"ב ה"י, שו' 76, ד"ה אף חגיגה.

footnotes:
³⁸ ועיין בפירוש הרא"ה שם י"ט ב' ובפירוש בנו של הרמב"ן שם (ט"ו רע"ג).


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:9
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:9](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:4:9)

31-33. **אמ' ר' שמעון בן לעזר לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על עולות הבאות לעולם שלא יביא אלא מן החולין, ועל שלמים הבאין בשאר ימות השנה שאם רוצה לסמוך מן המעשר סומך.**במשנתנו פ"א מ"ג: עולות במועד באות מן החולין והשלמים (כלומר, שלמי שמחה) מן המעשר. יום טוב הראשון של חג³⁹ בית שמאי אומרים מן החולין ובית הלל אומרין מן המעשר. ובבבלי ז' ב' פירשוה על דרך חסורי מיחסרא. אבל בירושלמי לא העירו עליה כלום. ונראה שבא"י פירשוה ע"פ התוספתא כאן, והיינו שהמשנה נקטה ברישא לשון שאין בה מחלוקת, והיינו עולות שבאות בחולו של מועד, והכוונה לעולות ראייה שבאות במועד לב"ש תמיד, ולבית הלל כשחל יום ראשון בשבת, ובזה כ"ע מודים שאין באות אלא מן החולין גרידא שהרי הן חובות, ולא עוד שאין לקנות עולה, שאינה לאכילת אדם, ממעות מעשר שני (עיין בתוספות ח' א' ד"ה אמאי), אבל קרבנות הבאים ביו"ט ראשון של חג, והכוונה לשלמי חגיגה, שבהן כולם מודים שהם באים ביום טוב (עיין להלן פ"ב ה"י, שו' 76, ד"ה אף חגיגה ומש"ש) בהן נחלקו בית שמאי וב"ה.
ואף בתוספתא כאן הפירוש הוא שבעולות הבאות בכל זמן אין מחלוקת בין ב"ש וב"ה, שהרי אין לוקחין עולות במעות מע"ש (עיין מ"ש לעיל), וכן לא נחלקו על שלמים של שאר ימות השנה שיכול לטפול להן ממעות מעשר שני, ולקנות בהמה יותר גדולה מן השיעור שקבעו חכמים⁴⁰ (עיין מ"ש להלן בסיפא). ועיין בבלי ביצה י"ט א', והיא דומה בסיגנון.

footnotes:
³⁹ כ"ה נוסח כל הספרים מטיפוס של א"י וכ"ה במשניות כ"י על קלף שבביה"מ כאן (ובין השורות תלוי שם בכ"י אחד: פסח), וכן מעיד ר' יהוסף אשכנזי (לפי מלא"ש במקומו) בשם רוב הספרים. ובמשנה שבבבלי: של פסח. וכן יוצא מסוגיית הבבלי ז' סע"ב.
⁴⁰ במשנת מנחות פי"ג מ"ח. ואף שמן הברייתות שבספרי ראה פי' קכ"ט והבבלי ח' א' משמע שאנו זקוקים לריבוי מיוחד שמותר לטפול מעות מע"ש לשלמי חגיגה, הטעם הוא משום שהראיון (כלומר, עולת ראייה ושלמי חגיגה, עיין ברע"ב ריש פיאה) הוא חובת הרגל ואין לו שיעור מן התורה לא למעלה ולא למטה (עיין בבלי כאן ז' א'), וצריך להקדישן לשם חגיגה (עיין בלשון התוספות פסחים ע' ב' ד"ה שלמים) והייתי סבור שכל הבהמה יש לה דין חובה ותופסת את כל המעות, ואין לטפל לה ממעות מעשר שני, מה שאין כן נדרים ונדבות שיש להם שיעור, ומה לי אם קונה בכסף מעשר קרבן מיוחד, מה לי אם מוסיף את העודף על נדבה שנתחייב בה מכבר.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:10
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:10](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:4:10)

34. **על מה נחלקו על חגיגת יום טוב עצמ' שבי' שמאי אומרין וכו'.**כמשנתנו הנ"ל, והם סוברים שאינו יכול לטפול להם ממעות מעשר שני, והם צריכים להיות מחולין גרידא, ואף שהוא מוסיף על שיעור מעה כסף, הכל קדושת שלמי חגיגה עליהן, ואין קונים בכסף מעשר דבר שבחובה.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:11
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:11](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:4:11)

35-36. **ובית הלל אומרין יבא חובתו מן החולין ואם רצה לסמוך מן המעשר סומך.**והתוספתא משלימה את משנתנו, ומפרשת שמה שאמרו בית הלל שם "מן המעשר" פירושו שמביא כשיעור חובתו (והיינו שתי כסף) מן החולין, והשאר מן המעשר, וכר' יוחנן⁴¹ הסובר שאדם טופל מעות מעשר שני למעות של חולין כשיעור שקבעו חכמים. וכן מוכח מן הברייתא הראשונה שהביאו בבבלי שם כראייה לר' יוחנן,⁴² ואף מן השנייה אין סתירה לדבריו, עיין ר"מ פ"ב מה' חגיגה ה"ח ומ"ש בהר המריה שם,⁴³ ועיין מ"ש להלן. אבל אסור לו להביא הכל ממעות מע"ש, שהרי כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, כמשנת מנחות ספ"ז ומקבילות.⁴⁴

footnotes:
⁴¹ ירושלמי פיאה פ"א ה"א, ט"ו ע"ב, כאן פ"א ה"ב, ע"ו ע"ב, בבלי ח' א'.
⁴² והיא הברייתא שבספרי ראה פי' קל"ז, עמ' 192, בתוספת פירוש, כפירוש התוספתא כאן למשנתנו.
⁴³ ברם בתוספ' רי"ד ח' א' טרח לפרש שהברייתות חולקות, עיי"ש.
⁴⁴ עיין ספרי ראה פי' קכ"ט, עמ' 187, ובמקבילות שציין הר"א פינקלשטין שם בהערות.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:12
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:4:12](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:4:12)

36. **ושאר כל ימות השנה יביא חובתו מן החולין.**"חובתו" כאן פירושו חובה ממש, דוגמת שלמי חגיגה, והיינו חטאת ואשם, ובהם אינו יכול לערב כסף מעשר.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:5:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:5:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:5:1)

36-37. **ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות וכו'.**משנתנו פ"א מ"ד, ספרי ראה פי' קמ"א, עמ' 195, בבלי ח' א'. ועיין במכילתא לדברים שפרסם שכטר בסה"י לכבוד ר"י לוי, עמ' 192. ובירושלמי פ"א סה"ד, ע"ו רע"ג: אבל לא בעופות ולא במנחות דכתיב זבח. ועיין בתוספות ח' ב' ד"ה מי. ומדברים כאן באכילת קרבן שמחה, דוגמת "כהנים בחטאת ואשם", עיין מ"ש להלן, שו' 39, ד"ה ובלבד. [תיקונים והשלמות: פירשתי כן לפי שיטת הר״מ שהבאתי לעיל, עמ׳ 1277. ובחיבורו בה׳ חגיגה פ״ב ה״י כתב: יוצאין ישראל ידי חובת שלמי שמחה בנדרים ונדבות וכר, שמצוה זו היא לשמוח באכילת בשר לפני השם, והרי אכלו וכו׳. ועיין להלן שם. ועיין היטב בספרי ראה סוף פי׳ קמ״ב, הוצ׳ הר״א פינקלשטין, עמ׳ 195, וכגירסת כל הנוסחאות שם. וכל הפירושים כאן, ולעיל עמ׳ 1277, הם בשיטת הר״מ גרידא, אבל לשיטות שאר הראשונים אין הבדל בין קרבן שמחה ובין אכילת קרבן שמחה. ועיין גם מ״ש לעיל שם, עמ׳ 1266, הערה 4. ולא הארכתי בפירוש שיטת הר״מ אלא כדי להעיר שגירסת בעלי התוספות (ו׳ ב׳ ד״ה יש) בתוספתא אינו שיבוש ברור, ואין וודאי גמור שדווקא הנוסח שלפנינו נכון, עיין מ״ש שם, עמ׳ 1277—1278. ולפי פשוטו הגירסא שלפנינו בתוספתא המקויימת ע״י הדפוסים ושאר כתבי היד היא היא הנכונה, וממילא הכל מתפרש כפשוטו, וכפי שיטת שאר הראשונים, ואינו מחוייב בקרבן שמחה מיוחד אם הוא שמח בבשר קרבנות של אחרים, ובשמחה זו חייב כל החג.
ולפי זה טעות חמורה היתה בידי לפרש גם בפירוש הקצר, בסוף עמ׳ 377: ״כלומר, חובת אכילת שמחה, וכגון שהביאם במפורש לצאת ידי חובת נדרו, עיין בבה״א״, והכוונה שאם לא הביאם במפורש לכך, הרי יצא גם חובת הקרבן, ולאו דווקא ידי אכילת שמחה, שמצותה כל שבעה (עיין להלן שם, שו' 39). וכל זה הוא לשיטת רבינו הנ״ל, ואין מקום לפירוש כזה (וכן מה שכתבתי שם לשו׳ 28, והוא בשיטת הר״מ) בפירוש הקצר, אלא בבאור הארוך גרידא.]


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:5:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:5:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:5:2)

38. **נזיר יוצא באילו.**וכ"ה בכי"ל. ובד: באלו, ובכי"ע בט"ס: בעולות. וכבר העירותי על גירסת כי"ל בתס"ר ח"א, עמ' 246. וכן כתב בפשיטות בח"ד כאן: הנזיר יוצא באיל שלו. וכן הגיה בהר המריה על הר"מ פ"ב מה' חגיגה ה"י אות ל"ז, וכיוונו לגירסת כי"ו וכי"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:5:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:5:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:5:3)

38-39. **בין שלו בין של אחרים.**כלומר יוצא ידי אכילת שמחה בין אם הקרבן שלו, בין אם הוא של אחרים. וכן בירושלמי פ"א ה"ב, ע"ו ע"ב: שהשמחה נוהגת בין בדבר שהוא משלו, בין בדבר שהוא משל אחרים. וכ"ה בתוספות פסחים צ"ה ב' סד"ה טעון. ועיין בערוך לנר סוכה מ"ח א' ד"ה במתניתן דברים של טעם, אלא שנעלמו ממנו לפ"ש התוספתא והירושלמי. ועיין גם בטורי אבן ר"ה ו' סע"ב, ומ"ש להלן בסמוך.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:5:4
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:5:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:5:4)

39. **ובלבד שיאכל מן הזבח כל שבעה.**כבר הראינו לעיל, שו' 27–28, ד"ה שמחה, שמן הדין חייב להביא קרבן מיוחד לשם שלמי שמחה, אלא שבזה אינו חייב אלא פעם אחת, אבל באכילת קרבן לשם שמחה חייב כל שבעה (עיין מ"ש לעיל שם ד"ה וההבדל). והבבא שלנו מדברת באכילת שמחה גרידא, דומיא דרישא "כהנים בחטאת ואשם וכו'", והוא הדין בנדרים ונדבות שהביאם במפורש כדי לצאת ידי חובתו שאינו יוצא בהם אלא ידי אכילת שמחה (עיין בתוספות ז' ב' סד"ה עולות), אלא שנדרים ונדבות, אם רצה, יוצא בהם גם ידי קרבן שמחה אם הביאם ברגל לשם כך.
והברייתא שונה כאן שצריך לאכול מן הזבח כל שבעה (חוץ ממה שאכל משלמי שמחה גופן), ואינו יוצא בבשר של חולין, עיין בתוספות סוכה מ"ב ב' ד"ה לולב, במאירי שם ד"ה ההלל, בבבלי פסחים ע"א א' ובמקבילות שבירושלמי (אבל עיין בריטב"א ובר"ן סוכה רפ"ד). ובירושלמי פ"א ה"ב, ע"ו ע"א: ר' יהושע בן לוי אמר ושמחת אפילו ממקילון (פירש"י במנחות כ"ט ב': מקום הקצבין, μάκελλον). אמר ר' לעזר נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים, אף כאן שלמים. ובמאירי, עמ' 2: ואין הלכה כדברי האומר בתלמוד המערב ושמחת אפילו ממקולין, אלא צריך לעשותם שלמים, והם הנקראים שלמי שמחה. ועיין בספרי ראה פי' ס"ד, עמ' 130, ובמקבילות שציין הר"א פינקלשטין שם. וסבר ר' אלעזר שבאכילה עסיקינן שם, ולאו בהקרבה דווקא. ואף התוספתא כאן מלמדת שאין שמחת אכילת קרבן דומה לחיוב הקרבת שלמי שמחה, וחייב לאכול מן הזבח כל שבעה, ואין אנו אומרים שדי לו בבשר הזבח ביום אחד ושאר ימות החג אוכל בשר ממקולין.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:6:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:6:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:6:1)

39-41. **אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה, ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב, אבל מביאין תודה בחג הסוכות ויוצא בה ידי חובתו.**כ"ה ("שהוא יום טוב") בכי"ע ובכי"ל, ובבלי ביצה י"ט ב', אבל בכי"ו ובד בטעות: ולא בעצרת מפני שהוא יום טבוח. ובבבלי חסר "ויוצא בה ידי חובתו", ובארו בבבלי הנ"ל ובפסחים י"ג ב' שבחג המצות כאן הכוונה לערב פסח, ואין מביאין תודה בערב הפסח משום שממעטים באכילת חלות התודה שהן חמץ ואינן נאכלות אלא עד זמן הביעור, ונמצא שבאות לידי נותר. אבל בחג המצות עצמו פשיטא שאינו מקריב תודה, ומאי קא משמע לן. ובביצה נשאו ונתנו בפירוש הברייתא ופירשוה שכולה מדברת בעניין בל תאחר, והת"ק שלנו סובר שעובר בבל תאחר אם עברו שלש רגלים אפילו שלא כסדרן, ולפיכך מייעץ למי שנדר תודה לפני סוכות שיביאנה בחג הסוכות, שהרי אין מביאין תודה לא בחג המצות ולא בעצרת, ואם לא יקריבנה ברגל ראשון הרי יבוא לידי בל תאחר, ויצטרך לעלות במיוחד לירושלים כדי להקריבנה בחול לפני שיעברו שלש רגלים. ולפי מסקנא זו נדחה התירוץ הראשון, ובחג המצות פירוש חג המצות ממש, כפי שמשמע מפירש"י שם ד"ה כי פליגי, עיין בתולדות יעקב למהריק"ש במקומו. וכן פירשו שם את דברי ר' שמעון להלן, שהרי הוא סובר שאינו עובר בבל תאחר אלא אחרי שלש רגלים כסדרן, וחג המצות ראשון, וכל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות, וכל שלא בא בחג המצות אינו בא בחג השבועות וכו', כלומר, אם נדר לפני הפסח צריך להקריב בחג השבועות, או בחג הסוכות, וכל שלא בא בחג המצות, כלומר שלא נדר לפני הפסח, הרי יש לו עדיין פנאי לחכות עד שלא יעברו עליו שלשה רגלים אחרי הפסח הבא. וכן פירשו את דברי ר' אלעזר בר' שמעון להלן.⁴⁵
נמצאנו למדים שלשיטת הבבלי אין הת"ק מדבר בתודה שרוצה לצאת בה גם ידי חובה אחרת ביום טוב, אלא בסתם קרבן תודה, ור"א בר' שמעון גרידא הוא שמוסיף את עניין חובת יו"ט. ברם ברור שבא"י לא יכלו לפרש את התוספתא כפירוש הבבלי, שהרי בירושלמי סברו שמקריבים תודה בערב הפסח (עיין מ"ש לעיל פסחים פ"א, שו' 15, ד"ה ומה, ובהערה 19 שם). ולא עוד אלא ששנינו בירושלמי ר"ה פ"א ה"א, נ"ו ע"ב, (לעניין חיוב בל תאחר): ר' לעזר בי ר' שמעון אמר ובלבד **חג המצות אחרון**, וממילא לא יתכן כאן פירוש הבבלי. ואף שבתוספתא ערכין ספ"ג המסורת בדברי ר"א בר' שמעון היא כמסורת הבבלי (ביצה י"ט ב' ור"ה ד' ב'), מ"מ הרי אף לפי מסורת זו אין הכרח לפרש אותה בשיטת הבבלי דווקא. ולא עוד אלא שכאן שנו בפירוש גם בדברי הת"ק "ויוצא בה ידי חובתו",⁴⁶ ומשמע שכל הברייתא באה לכאן מחמת שלמי יום טוב, ואף בעצרת אינה קריבה אעפ"י שהביאה לשם שלמי שמחה. וכן אי אפשר לפרש את דברי ר' שמעון כפירוש הבבלי, לפי גירסת התוספתא, עיין מ"ש להלן בדברי ר' שמעון.
ולפיכך נראה שבא"י פירשו שהתוספתא מדברת בתודה לשם שלמי שמחה, ומקדימה התוספתא שבפסח ובעצרת אין מביאים תודה לשם שלמי שמחה.⁴⁷ ומדברים כאן לא בשמחת אכילת בשר הקרבן, אלא במצות הקרבה לשם קרבן שמחה (עיין מ"ש לעיל, שו' 39, ד"ה ובלבד), ושונה הת"ק שאעפ"י שאין מקריבין תודה לשם שלמי שמחה בפסח ובעצרת, מקריבין אותה בסוכות (כלומר בחולו של מועד), ויוצא בה ידי נדרו וידי קרבן שמחה, שלא כדברי ר' שמעון להלן.
ואשר לעצרת הרי מפורש בתוספתא שאין מקריבין את התודה משום שהוא יום טוב, ואעפ"י שמביאה לשם חובתו (לשם שלמי שמחה), כמפורש בסיפא כאן לעניין סוכות. ולכאורה הדבר תמוה שהרי שלמי שמחה לכולי עלמא קריבים ביום טוב. וכבר הקשה בטורי אבן כאן ז' ב' (לתוספות סד"ה עולות) על הבבלי בביצה הנ"ל למה אסור להקריב תודה בעצרת, אפילו למ"ד שאין נדרים ונדבות קריבים ביו"ט, יקריבנה לשם שלמי שמחה. והסיק שם שאין שלמי שמחה באים ביו"ט אלא אם קרבו שלא מן החובות, אבל אם מביא תודה שכבר נתחייב בה מתחילה אינה קריבה ביו"ט, אעפ"י שמתכוין לשם שלמי שמחה,⁴⁸ שהרי מכל מקום יוצא בה ידי חובת נדרו.⁴⁹ ובבבלי כאן ח' א' מוכח כדברי התוספות ז' ב' סד"ה עולות, ושלא כדברי בעל טורי אבן, שהרי תמהו שם למה אין אדם יוצא ידי חובתו במעשר בהמה ביו"ט, וכבר הקשה כן בטורי אבן עצמו שם ד"ה ביו"ט⁵⁰ ולא העלה ארוכה. ובוודאי שאין לדחות את דברי התוספות שסוגיא ערוכה בבבלי מסייעת לדבריהם. ברם בעל פני יהושע לביצה י"ט ב' ד"ה ר"א בר' שמעון, אף הוא סובר שלמ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט, אין מקריבין תודה אפילו לשם שלמי שמחה, שהרי הלחם שבא עמה, וזמן אכילתה, מוכיחים שמקריב לשם חובתו.⁵¹ ולדבריו אין שום סתירה מן הבבבלי ח' א', שהרי מעשר בהמה נאכל לשני ימים ולילה אחד⁵² ואין לו לחם, והיה מותר להקריבו ביו"ט לשם שלמי שמחה אלמלי הגזירה שמא יבוא לעשר ולסקור בסקרא ביו"ט.
סוף דבר מה שהעלו האחרונים בפלפולם מפורש כאן בתוספתא, ובפירוש אסרו להקריב תודה ביו"ט, אע"פ שמביאה לשם שלמי שמחה, כמו שמוכח מן הסיפא.

footnotes:
⁴⁵ אבל עיין בגירסת כי"מ שם, לפי דק"ס, עמ' 44, הע' ה-ו'. ועיי"ש שהעיר שכן היא גם גירסת המאירי, עיי"ש בחי' המאירי י"ט ב' ובבית הבחירה שלו, עמ' 110 ואילך.
⁴⁶ עיין בבית הבחירה למאירי בביצה שם, עמ' 110, ודבריו שם עונים על ר"א בר' שמעון להלן.
⁴⁷ והכוונה לימות הפסח ממש, ואין כאן שום חידוש, אלא יש כאן הקדמה לסיפא, עיין מ"ש בפנים.
⁴⁸ ודינם כשלמי נדבה שאינם קריבים ביו"ט. ועיין בשטמ"ק ביצה י"ב רע"א, והדברים תמוהים, שהרי בתוספות שם ד"ה השוחט מפורש שאינו לוקה, אבל לא שמותר להקריב שלמי נדבה ביו"ט. ועיין מה שהאריך בשער המלך פ"א מה' חגיגה ה"ח ובהר המריה על הר"מ שם.
⁴⁹ ואינו דומה לשלמי שמחה שנקנו כולם בכסף מעשר שמותר להקריבן ביו"ט (בבלי כאן ז' ב'), שהרי הוא רשאי לקנות בכסף מעשר כל מה שהוא רוצה לאכילה, ואם קנה בכסף מעשר שלמי שמחה אין בשלמים שום קדושה אחרת (עיין ירושלמי מע"ש פ"א ה"ג, נ"ב ע"ד), ומותר להקריבם ביו"ט כשלמי חגיגה, מה שאין כן תודה שאין שמה נפקע ממנה, ויוצא בה ידי נדרו, אין להקריבה ביו"ט אפילו לשם שלמי שמחה אלא בחולו של מועד גרידא.
⁵⁰ רבינו תפס כדבר פשוט שבשלמי שמחה גרידא עסיקינן, וכן פירש במאירי שם, אבל מתוך דברי רש"י ד"ה ביו"ט מוכח שמדברים בחגיגה. ועיין גם בר"מ פ"ב מה' חגיגה ה"ט ובהשגות שם. אבל עיין בלחם משנה להר"מ הנ"ל, ומ"ש הגר"ח עטר בראשון לציון כאן ח' א', ולפי פירושם בדברי הר"מ אין כאן סתירה לשיטת בעל טורי אבן.
⁵¹ ועיין גם בצל"ח ביצה י"ט ב' (לרש"י ד"ה מביא אדם) שכתב כן מדעתו, ולפלא שלא הזכיר את דברי בעל פני יהושע.
⁵² משנת זבחים ספ"ה.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:6:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:6:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:6:2)

41-44. **ר' שמעון אומ' אין מביאין תודה בחג הסוכות שכל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות, תודה שאינה באה בחג המצות אינה באה לא בחג השבועות ולא בחג הסוכות.**בבבלי ביצה י"ט ב' הנ"ל: **וכל שלא בא** בחג המצות אינו בא וכו', וכבר הבאנו את פירוש הבבלי לעיל ברישא, אבל לפי גירסת התוספתא "תודה שאינה באה" מוכח שבתודה גרידא עסיקינן, ואינה מתפרשת כפירוש הבבלי לפי גירסת רש"י ותוספות שם.⁵³
והואיל וראינו לעיל שבשיטת בני א"י אין לפרש כפירוש הבבלי לעניין בל תאחר, הרי בהכרח התוספתא היא כפשוטה שלר"ש אין תודה באה בחג הסוכות ובחג השבועות, משום גזירת הכתוב שהקיש שלש הרגלים זה לזה, וכל מה שאינו קרב באחד מהם אינו קרב בכולם. ור"ש סובר שנדרים ונדבות קריבים ביום טוב, ואלמלא ההיקש היתה תודה באה בחג השבועות, והיה יוצא בה ידי חובת קרבן שמחה, שהרי אף נדרים ונדבות סתם קריבות לדעתו ביום טוב. וכבר תמה הגרמ"א אבוש בספרו צילותא דאברהם בביצה י"ט ב' (תוספ' ד"ה ר"ש) על דברי ר' זירא: מנא ליה לר' זירא להקשות, דלמא דוקא תודה קאמר ר' שמעון דאינה קריבה מגזירת הכתוב, עיי"ש שנדחק מאד.

footnotes:
⁵³ עיין מ"ש לעיל הע' 45. ולפי גירסתם אין סתירה מלשון התוספתא לפירוש הבבלי, אבל כבר הראינו לעיל בפנים שאין לפרש את גירסת התוספתא שלנו ע"פ הבבלי, ובא"י בוודאי פירשוה אחרת.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:6:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:6:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:6:3)

44-45. **ר' לעזר בי ר' שמעון אומ' תודה באה בחג הסוכות ויוצא בה ידי חובתו משם שמחה, ואין יוצא בה וכו'.**וכ"ה בבבלי ביצה הנ"ל. ולפי פירושנו בתוספתא ר"א בר' שמעון חולק על אביו, וסובר שאין כאן היקש ומקריבים תודה בחג הסוכות כלומר, במועד של סוכות, אבל לא בחג המצות (משום חמץ) ולא בעצרת (משום שהוא יום טוב). וסובר כתנא קמא, אלא שמפרש יותר שאין יוצאים בתודה אלא משום שלמי שמחה, אבל לא משום שלמי חגיגה שאינם באים אלא מן החולין, כלעיל שו' 35. ואף כאן מדברים לא בחובת שמחה בבשר קרבן אלא בהקרבת שלמי שמחה, ויוצא בתודת חובה משום שלמי שמחה.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:7:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:7:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:7:1)

45-46. **עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו וכו'.**במשנתנו פ"א מ"ו: מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג, עבר הרגל ולא חג וכו', כבתוספתא כאן, ולא באה התוספתא אלא להוסיף את הפסוק השני. ומשנתנו הנ"ל גם להלן פ"ב, שו' 76, ובמקבילות שצוינו שם.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:7:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:7:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:7:2)

47. **ואומ' לוה רשע ולא ישלם צדיק חונן ונותן.**וכ"ה גם בכי"ע (ושם: ולא ישלם וגו'). אבל בד, בכי"ל ובמשנתנו הנ"ל ובמדרש במ"ר פ"ט, ו', חסר הפסוק (תהלים ל"ז, כ"א). וגירסתנו וגירסת כי"ע נכונה, והיא משלימה את משנתנו, ורשע שאינו חג ביום ראשון אינו משלם בשאר הימים, אעפ"י שיש לו תשלומין כל שבעה, אבל צדיק חונן ונותן, וביום ראשון של חג מקריב הרבה, כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך, עיין בפ"א סמ"ה.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:7:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:7:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:7:3)

47-48. **ר' שמעון בן מנסיא אומ' גנב אדם יכול שיחזיר גניבו וכו'.**עיין במשנתנו הנ"ל ובקהלת רבה פ"א, ט"ו. וכל הברייתא בבבלי ט' ב' ובהרחבה במדרש במ"ר הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:7:4
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:7:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:7:4)

48-49. **בא על אשת איש ופסלה מתחת ידי בעלה וכו'.**בבבלי שם הקשו מכאן על משנתנו שלא אמרו שם אלא: הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, ותירצו: לא קשיא כאן באחותו פנויה כאן באשת איש וכו'. ובמ"ר הנ"ל: זה הבא על הערוה פנויה והוליד בן, או בא על אשת איש אע"ג דלא הוליד. וניסחו ע"פ הבבלי הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:7:5
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:7:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:7:5)

49-50. **ועל זה נאמ' מעות לא יוכל לתקון.**וכ"ה בד ובבבלי הנ"ל. אבל בכי"ע ובכי"ל הוסיף כאן: ואו' לווה רשע ולא ישלם וגו'. והדברים מבוארים במדרש במ"ר הנ"ל: אבל הבא על אשת איש ואסרה על בעלה נטרד מן העולם והלך לו שאינו יכול לתקן שתהא אשתו מותרת לו כבתחילה, הוי מעוות לא יוכל לתקון, ואומר לוה רשע ולא ישלם וגו', יש אדם לוה ואינו פורע שאין הדניסטיס (הנושה, δανειστής) משבר שניו וגובה אותו וכו', אבל אם בא על אשת איש מהו משלם, אם משלם כך שגם הוא יתן לו אשתו לזנות עמו נמצא העולם מלא ממזרים, הוי לוה רשע וגו', הרשע עושה מלוה שאינו יכול לשלם שאוסר אשה על בעלה, אבל מי שהוא צדיק אינו לוה דבר מן חבירו, אלא **מה שיהיה** (כ"ה בד' קושטא ובכ"י אוקספורד. ולפנינו: מה שהוא), חונן ונותן.⁵⁴ ואף לפנינו בתוספתא הפירוש הוא, ואו' לוה רשע ולא ישלם, כלומר רשע לוה דבר שאינו יכול לשלם, "שמשעה שהוא לוה נותן עיניו שלא לפרוע",⁵⁵ שכן דרכו בכל מקום.

footnotes:
⁵⁴ הלשון מגומגמת. ובילמדנו שהביא בילקוט תהלים רמז תש"ל: וצדיק לוה ומשלם היה לו לומר, אלא מהו חונן? אמר ר' חייא בר אבא נותן מה שלוה וחוזר ונותן. וכאן מפורש שאינו לוה כלל, שמא לא יהיה לו ממה לשלם, אלא [מ]מה שיהיה לו הוא חונן ונותן.
⁵⁵ לשון הילמדנו שבילקוט הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:8:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:8:1)

50. **ר' שמעון בן יוחיי אומ' אין אומ' בקרו וכו'.**בבלי ט' ב', קה"ר פ"א הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:8:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:8:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:8:2)

53. **ואומ' לוה רשע ולא ישלם.**וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. אבל בבבלי ובקה"ר ליתא. ואף כאן הכוונה שרשע לוה דבר שאינו יכול לשלם, והוא מעות לא יכול לתקן. ובכותב לעין יעקב הביא בשם חדושין: תימא אמאי לא יוכל לתקון, הא אי בעי הדר וגמיר. וי"ל מ"מ חסר זמן הבטלה שעשה לא חזר ליה. ועיין בח"ד שהעיר על הבבלי בעירובין ס"ה א', וכאן בת"ח שפירש מן התורה לגמרי עסיקינן, כמו שפירש בח"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:8:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:8:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:8:3)

53-55. **ר' יהודה אומ' עליו הוא אומ' כצפור נודדת מקינה, ואו' מה מצאו אבותיכם בי עול וגו'.**בבבלי ט' ב': ר' יהודה בן לקיש אמר כל תלמיד חכם שפירש מן התורה עליו הכתוב אומר כצפור וכו'. ובקה"ר פ"א ט"ו הנ"ל: יהודה בן לקיש בשם ר' שמעון בן גמליאל עליו הכתוב אומר וכו', ושם חסר הפסוק השני מירמיהו ב', ה', אבל הוא ישנו גם בבבלי הנ"ל.⁵⁶ וכתב בפירוש (המיוחס בטעות להרמב"ן) שבס' מהררי נמרים, י"ט ע"ב: "ואילו ת"ח שפירש לא יקרא מעוות, כיון שאינו עושה הפך מה שהוא היה עושה, וז"ש כצפור נודדת מקינה, כלומר אין זה אלא נודד ממקומו, כאלו הוא באויר, כמו צפור, ואומרו ג"כ כי רחקו מעלי ר"ל, שעומדי' עלי מרחוק זהו פירושו". ודעתו שר' יהודה חולק על ר' שמעון בן יוחי, ו"אף תלמיד חכם ששכח תלמודו יכול הוא לחזור וללמדו כתחילה" (לשון הירושלמי כאן פ"ב ה"א, ע"ז ב'. ועיין גם בבבלי ט"ו א'). ובאבות דר"ן ספל"ו: וחכמים אומרים כל תלמיד חכם ששנה ופירש אין לו חלק לעולם הבא שנאמר כי דבר ה' בזה, ואומר מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי. ואין מכאן סתירה לפירוש הנ"ל, והחכמים מדברים בזמן שלא עשה תשובה, והוא באמת מעוות יוכל לתקון בתשובה ובחזרה.

footnotes:
⁵⁶ ועיין בח"ד מה שכתב בשם ס' בן סירא, ואינו שם, אלא בירושלמי סוף ברכות, י"ד ע"ד, ובריש מדרש שמואל. ועיין גם בספרי עקב פי' מ"ח, עמ' 112, ובהע' הר"א פינקלשטין שם. ועיין באהצו"י ברכות, סוף עמ' 216, שהעיר שכ"ה בס' בן סירא בהעתקת בן זאב פכ"ה, ה'. אבל אין להוספה זו של בן זאב שום יסוד. ולא אלא שבח"ד מעתיק: משל לשנים, זה פירש וכו', והוא לשון הירושלמי ומדרש שמואל הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:9:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:9:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:9:1)

55-56. **התיר נדרים פורחין באויר ואין להם על מי שיסמוכו.**פיסקא ממשנתנו פ"א מ"ח, כגי' כי"מ, אבל בשאר הנוסחאות שם וכאן: על **מה** שיסמוכו. ועיין לעיל ח"א, עמ' 227, הערה 14. ועיין אוה"ג, עמ' 32 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:9:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:9:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:9:2)

56. **אבל חכם מתיר לפי חכמתו.**כלומר, אעפ"י שאין להיתר נדרים אפילו מקרא ממועט, ואין להם על מה לסמוך, נתנה התורה רשות לכל חכם להתיר לפי חכמתו, ואין כאן כללים קבועים, ופעמים חכם אחד אינו יכול להתיר, והשני מתיר לפי חכמתו, עיין ירושלמי מו"ק פ"ג ה"א, פ"ב ע"א, נדרים פ"ט ה"א, מ"א ע"ב, בבלי שם כ"ג א', שם כ"ב ב' ועוד.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:9:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:9:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:9:3)

56-57. **הלכות שבת חגיגות ומעילות כהררין תלוין בסערה מקרא מועט והלכות מרובות וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: מקרא מועט (כי"ל: ממועט) והלכות מרובות כהררים וכו'. וכן היתה הגירסא לפני בעלי התוספות, עיין להלן. ובמשנתנו: הלכות שבת חגיגות ומעילות הרי הם כהררים התלוין בשערה שהן מקרא מועט וכו'. ולפי גירסא זו ברור שמקרא מועט דבוק להלכות שבת וכו'. אבל ברוב נוסחאות המשנה ובראשונים חסרה המלה "שהן" (עיין דק"ס, עמ' 27, הערה ה'), ואינה בשום נוסח של משניות מטיפוס א"י.⁵⁷ ובתוספות י' ב' ד"ה מעילות: ונראה לה"ר אלחנן לפרש דמילתא באפי נפשה היא (כלומר, מקרא מועט ואילך היא הלכה אחרת, ואינה דבוקה להלכות שבת וכו'), מקרא מועט, וקאי לאהלות ויש בהן מקרא מועט אבל ההלכות מרובות (עיין בבלי י"א א'). ובכמה ספרים יש ריוח בין מקרא מועט אדלעיל, א"כ משמע דמילתא באפי נפשה היא, אך בתוספתא תנא מקרא מועט והלכות מרובות כהררין התלויין בשערה⁵⁸ ואין להם על מה שיסמוכו, מכאן היה אומר ר' יהושע **צבחר בצבחר**, ר"ל מקרא מועט (צבחר=מועט) ותולה ברמז מועט דמשמע כדפירש רש"י וכו'. ועיין מ"ש לעיל סוף עירובין ד"ה הלכות שבת בשם ר"י אבן שועיב ור"ש צרצא.

footnotes:
⁵⁷ משנה שבירושלמי, הוצ' לו, קויפמן, פרמה, משניות על קלף סדר מועד שבביה"מ כאן, משניות כ"י עם פיה"מ להר"מ.
⁵⁸ וגרסו כגירסת כי"ע וכי"ל כאן ולעיל סוף עירובין. אבל בכי"ו ובד אף שם הסדר הוא כבמשנתנו, עיין מש"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:9:4
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:9:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:9:4)

58. **צבתא בצבתא מתעבדא וכו'.**עיין בגירסת התוספות שהעתקנו לעיל, ועיין מ"ש לעיל סוף עירובין בפירוש הברייתות עד סוף הפרק.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:9:5
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 1:9:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/1:9:5)

61-62. **שמונה מוקצעי תורה גופי הלכות.**עיין מ"ש ע"ז לעיל סוף עירובין ד"ה ולעצם.