## Tosefta Kifshutah on Chagigah Chapter 3

###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:1:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:1:1)

1. **אי זו היא חזקה כל שעקר רגליו מן המים.**בתוספתא מתחיל פרק חדש בענייני טומאה וטהרה שחלק גדול מהם הוא בעניין הרגל. ובמשנתנו פ"ב מ"ו: הטובל לחולין והוחזק לחולין אסור למעשר. טבל למעשר והוחזק למעשר אסור לתרומה, טבל לתרומה והוחזק לתרומה אסור לקודש וכו'. ומפרשת התוספתא שהחזקה מתבררת מיד כשעקר רגליו מן המים, ואם עקר רגליו שוב אינו יכול להחזיק את עצמו לקדושה חמורה יותר, וכמפורש להלן בסיפא. ובבבלי י"ט א': אמר ר' אלעזר טבל ועלה (כלומר, ועודנו לה, עיין בתוספ' ד"ה טבל) מחזיק עצמו לכל מה שירצה. והקשו עליו מן הסיפא להלן. ועיין במאירי, עמ' 42, שהביא בשם יש מפרשים שאפילו מנוגב יכול להחזיק את עצמו, ופירוש זה בוודאי מנוגד לפשוטה של הברייתא.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:1:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:1:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:1:2)

1-2. **עודהו רגליו במים טבל לקל שבהן והוחזק לחמור שבהן מה שעשה עשוי.**ירושלמי פ"ב ה"ו, ע"ח ע"ב, בבלי י"ט א', ועיין בגירסת הר"ח שם ובדק"ס, עמ' 72, הערה ר'. ובבבלי שם נחלקו אמוראים אם הלכה זו דברי הכל היא, משום שבמעלות דרבנן כולם מודים שאנו אומרים גוד אחית ורואים את המים שעליו כאילו הן במקוה, או שאף בה נחלקו, והברייתא שלנו היא כר' יהודה במשנת מקואות פ"ז מ"ו. ועיין גם בירושלמי הנ"ל שהביאו שם משנה זו, ולעיל שם הביאו גם את משנת טהרות ספ"ח, והקשו מהן לריש לקיש שסובר שבטומאה דאורייתא כולם סוברים שאין אומרים גוד אחית, והעמיד את הברייתא שלנו כאן באוכל אוכלים טמאים ושותה משקים טמאים שאין טומאתו אלא מדרבנן. ובירושלמי שם לכולי עלמא הברייתא שלנו היא כר' יהושע (בטהרות ספ"ח), או כר' יהודה הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:2:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:2:1)

2-3. **הטובל על מנת לעלות מטומאה לטהרה הרי זה טהור בכולן.**בכי"ע: לכולן, והמלים "על מנת" חסרות שם ובכי"ל. ובמשנתנו הנ"ל: טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל. ופירש"י: ולא הוחזק. לא נתכוון לשם טבילת טהרה אלא לרחיצה בעלמא.¹ ועיין בתוספות י"ט א' ד"ה לא. ובפיה"מ להר"מ: וכשטבל סתם, ולא כיוון לשום דבר לא למעשר ולא לזולתו כאילו לא טבל, ואינו אוכל באותה טבילה אלא חולין בלבד, וכ"ה בפי"ג מה' אבות הטומאה ה"ב. ועיין במאירי, עמ' 42, שהוסיף: אעפ"י שנתכוון לטבילה, הואיל ולא כיון לאיזה דבר הוא טובל. ובס' ראשון לציון להגר"ח עטר ובשיח יצחק בסוגיין הקשו על הר"מ מתוספתא זו. ברם שיטת התוספתא והירושלמי היא בלי ספק שאף טבילה לחולין צריכה כוונה, כפי שנוכיח להלן, ובהכרח שהפירוש בתוספתא כאן שכיוון במפורש לעלות לכל טהרה, כפי שפירש הירושלמי שנביא להלן. והר"מ הרי פסק בפ"א מה' מקוואות ה"ח שמותר בחולין אפילו טבל בלא כוונה ואסור בתרומה, כרב נחמן בסוגיין וחולין ל"א א'. והוא שלא כשיטת התוספתא להלן והירושלמי.
ובירושלמי שבת פ"ב ה"א, ד' ע"ג (ומקבילה במגילה פ"ב, ע"ג סע"ב): נדה שנאנסה וטבלה, שמי בשם רב טהורה לביתה וטמאה לטהרות. ר' לעזר בשם ר' חנינה טמיאה בין לביתה בין לטהרות. ולא חילקו שם בין חולין לתרומה. ואף בבבלי חולין ל"א ב' מבואר שר' יונתן בר יוסף ור' יוחנן סוברים שטבילה צריכה כוונה אפילו לחולין. ובירושלמי כאן פ"ב רה"ו, ע"ח ע"ב: וחולין צריכין כוונה?² כלומר, וכי צריך הטובל לכוין לשם אכילת חולין, והרי כשהוא טובל סתם לשם טהרה מותר בחולין.³ ותירצו: דרובא אתא מימר לך אפילו טובל לחולין (כלומר, לשם אכילת חולין בטהרה) והוחזק לחולין אסור במעשר וכו'. הטובל סתם מותר בכולן. אמר ר' יוחנן במזוקק לכולן,⁴ כלומר, דווקא כשהוא יודע שיאכל גם תרומה וקדשים, והוא טובל סתם לשם טהרה מותר בכולן, ואינו צריך לחשוב במפורש שהוא טובל לקודש. ומיכן שאם אינו מזוקק לכולן וטבל כדי לעלות מטומאה לטהרה אינו מותר אלא בחולין, אבל כוונה לשם טבילה צריך אפילו לחולין, וכפשוטה של משנתנו כאן: טבל ולא הוחזק (כלומר, לא כיוון) כאילו לא טבל, כלומר כאילו לא טבל כלל. וכן להלן שם: לא כן אמר וכו' רשב"ל האוכל אוכלין טמאין ושותה משקין טמאין גופו טהור בלי כונה? מכיון שנתן דעתו לטהרה מעולה ממנה **צריך**⁵ כוונה. ומכאן שאפילו לרשב"ל אינו צריך כוונה לחולין אלא בטבל מטומאה דרבנן, אבל בטבל מטומאה דאורייתא אף הוא מודה שחולין צריכים כוונה. וכ"ה שיטת התוספתא, עיין להלן בסמוך.

footnotes:
¹ עיין בטורי אבן כאן י"ח ב' ד"ה טבל. אבל מה שהסמיך לכאן את דברי הבבלי כריתות ח' א' לא זכיתי לעמוד על כוונתו, ומה עניין כוונה לטומאה שנטהר ממנה, לכוונה לטהרה מעולה. ועיין ירושלמי שבועות פ"ב ה"א, ל"ג ע"ד, ובמה"פ שם ד"ה ירד. וצ"ע אם לשיטת הירושלמי שם נוהגת גם ההלכה של התוספתא כאן, והיינו שאם טבל על מנת לעלות מטומאה לטהרה טהר מכולן. ועיין מ"ש לעיל יומא, עמ' 723, הע' 22.
² השאלה היא על לשון משנתנו "והוחזק לחולין", למה צריך החזקה לשם אכילת חולין בטהרה.
³ עיין בפיה"מ להר"מ ובלשון המאירי שהבאנו לעיל בפנים ד"ה הטובל. ועיין בשי"ק שבת פ"ב ה"א ד"ה טמאה. אבל הירושלמי פירש את הסיפא של משנתנו "כאילו לא טבל", כאילו לא טבל כלל, ואסור אפילו בחולין, עיין מ"ש להלן בפנים.
⁴ עיין בלשון הירושלמי להלן פ"ג רה"א, ע"ח רע"ד, ובסה"א שם, ע"ח סע"ד, והפירוש הנכון הוא בס' ניר שם.
⁵ כ"ה בכי"ל, והמגיה תלה בין השורות "אינו", וקלקל.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:2:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:2:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:2:2)

3-4. **הטובל אם נתכוון טהור, ואם לאו טמא.**לפי פשוטה, יש כאן באור למשנתנו: טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל, עיין מ"ש לעיל. וכבר ראה הגר"ח עטר בראשון לציון י"ט א' ד"ה וראיתי שהברייתא שלנו היא כר' יונתן בר יוסף בבבלי חולין ל"א ב' הסובר שצריך כוונה לטבילה לחולין. ברם כבר הראינו בתס"ר ח"ד, סוף עמ' 112, שם, סוף עמ' 151 ואילך, ששיטת התוספתא בכל מקום היא שצריך כוונה לטבילה לחולין. וכן משמע גם מלשון התוספתא לעיל שבת פט"ז הי"ב, שו' 29, עיין מ"ש לעיל שם ד"ה ומחשב. ואף שבמשנתנו מכשירין פ"ד מ"ז שנינו: פירות שנפלו לתוך אמת המים פשט מי שהיו ידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות וכו', ובגירסא זו הובאה משנתנו בסוגיין י"ט א', חולין ל"א ב', אבל התוספתא שם פ"ב ה"ח חולקת במפורש ושונה: ידיו טמאות, ועיי"ש בר"ש פ"ד מ"ז. ולא עוד אלא שבקטעים מן הגניזה של משנתנו, אף שם: ידיו טמאות (עיין בתס"ר ח"ד, סוף עמ' 112), והיא גירסא של מסורת א"י במשנתנו.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:2:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:2:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:2:3)

4. **אבל המטביל את ידיו בין כך ובין כך ידיו טהורות.**בתוספתא להלן ידים פ"ב ה"ג: הנוטל את ידיו אם נתכוין ידיו טהורות, אם לאו ידיו טמאות, אבל המטביל את ידיו בין כך ובין כך ידיו טהורות. והנה שיטת התוספתא לעיל שם פ"א הי"ג שבנטילת ידים צריך כוונה של הנותן לידים, או של הנוטל (אפילו לת"ק שם). והביאוה כמה מן הראשונים, עיין מ"ש בתס"ר ח"ד, סוף עמ' 147 ואילך, והוכיחו ממנה שבנטילת ידים צריך כוונה. ולפי פשוטה מחלקת התוספתא בין נטילת ידים שצריכה כוונה ובין מטביל את ידיו במ' סאה,⁶ שבטבילה במקום כזה שמועיל אפילו לטומאת הגוף, אינו צריך כוונה בטהרת ידים. וכאן מבדילים בין טבילת הגוף לטבילת ידים, ולהלן מבדילין בין נטילת ידים לטבילתן. ומה שאמרו בתוספתא מכשירין פ"ב ה"ח הנ"ל שאם הושיט ידיו לתוך אמת המים כדי להוציא את הפירות ידיו טמאות, באמת המים של מים שאובין עסיקינן,⁷ ודינן כנוטל, וצריך כוונה. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ו מה' ברכות ה"ה, ובב"י טאו"ח סי' קנ"ט ובשו"ע שם ס"ק ט"ז.
ובבבלי כאן י"ח ב': ת"ר הנוטל ידיו נתכוון ידיו טהורות, לא נתכוון ידיו טמאות, וכן המטביל ידיו נתכוון ידיו טהורות לא נתכוון ידיו טמאות, והתניא בין נתכוון בין לא נתכוון ידיו טהורות. אמר רב נחמן לא קשיא כאן לחולין כאן למעשר. והנה מדברי כמה מן הראשונים⁸ משמע שאפילו למ"ד שטבילה לחולין אינה צריכה כוונה, מ"מ בנטילת ידים צריך כוונה אפילו לחולין. וכבר תמהו (עיין בב"י טאו"ח סי' קנ"ט ובשיח יצחק י"ח ב' ד"ה גמרא) מבבלי כאן שמוכח ממנו שאף בנוטל אין צריך כוונה. וכבר שערתי בתס"ר ח"ד, עמ' 152, שקושיית הבבלי היא מן הסיפא גרידא, ממטביל למטביל, והעמידוה שבמטביל לחולין אין צורך בכוונה, מה שאין כן למעשר. וכל הסוגיא שם מדברת במטביל גרידא, ובמשנת מכשירין פ"ד מ"ז מדברים באמת המים של מים חיים, או בארבעים סאה של מי גשמים⁹ (עיין בפיסקי תוספות כאן פ"ב סי' כ"ה ובר"מ פ"ו מה' ברכות ה"ה), וידיו טהורות משום שבמטביל אין צורך בכוונה לאכילת חולין. אבל הרשב"א בתשובה הנ"ל¹⁰ ובפי' לחולין ל"א ב' לא פירש כן. ועיין בשבה"ל השלם סדר ברכות סי' קל"ה, נ"ד ע"א, ומדבריו משמע שבנוטל ידיו צריך כוונה, ואח"כ מסיים: והמטביל ידיו בין נתכוין בין שלא נתכוין יצא, בד"א לחולין, אבל לתרומה אחד הנוטל ואחד המטביל אם נתכוין יצא, ואם לאו לא יצא. ולפ"ז אפילו בחולין לא יצא אלא במטביל דווקא, אבל לא בנוטל שלא בכוונה. וכנראה שפירש את הבבלי כמו שפירשנו לעיל.

footnotes:
⁶ כמפורש בירושלמי כאן פ"ב ה"ה, ע"ח ע"ב: כל הן דתנינן מטבילין בארבעים סאה אנן קיימין. והביאוהו בר"ח י"ח סע"ב ובמאירי, עמ' 37.
⁷ תדע לך שהוא כן, שהרי במקבילה במשנתנו שם פ"ד מ"ז הזכירו במפורש במשנה שלפניה ושלאחריה "מקוה", וכאן שינו ושנו "אמת המים" כלומר, שאינה ראוייה לטבול בה, והמים שבה אין מכשירין כל זמן שלא נתלשו, עיין ר"מ פט"ו מה' טומאת אוכלין ה"א ובפיה"מ מקוואות פ"א, מ"ד. ומה שאמרו בתוספתא מקוואות פ"א הי"ג: כל מקום שאדם טובל ידים וכלים טובלין, אין אדם טובל אין ידים וכלים טובלין (והביאוה כמה מן הראשונים, והוכיחו ממנה שלא כשיטת רבינו יונה, עיין תס"ר ח"ד, עמ' 5), הכוונה לידים שצריכות טבילה בארבעים סאה, או במעיין, עיין במפרשי המשנה שם פ"א מ"ז, ואינה עניין לכאן שמדברים בנטילת ידים לחולין. ועיין בבלי חולין ק"ז א' ובדק"ס שם, קמ"ה ע"ב, הע' מ', ובפיסקי תוספות כאן פ"ב סי' כ"ה, ויפרשוה בפחות מארבעים סאה, ועיין בתוספות, ברמב"ן, ברשב"א, בריטב"א ובחי' הר"ן לחולין שם.
⁸ עיין שו"ת הרשב"א ח"א סי' תק"י, מיוחסות סי' קנ"א, תוה"ב שלו בית ו' ש"ד, ק"ס ע"ב, ועוד, עיין תס"ר ח"ד, סוף עמ' 147 ואילך.
⁹ כלומר, כן יפרש הבבלי, שלא כשיטת בני א"י, שהרי בבבל גרסו במשנתנו: ידיו טהורות (עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 3–4, סד"ה הטובל). ועיין מ"ש לעיל הע' 7. והבבלי יפרש שנקטו "אמת המים" משום שהיו רגילים להשיט פירות בסירה באמת המים.
¹⁰ לעיל הע' 8.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:3:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:3:1)

5-7. **רבן גמליאל היה אוכל על טהרת חולין כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לקודש, אנקלוס הגר היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת.**בכי"ל לנכון: **עקילס** היה אוכל וכו'. ובמשנתנו ספ"ב: בגדי עם הארץ מדרס לפרושין, בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה, בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש וכו', יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהונה והיתה מטפחתו מדרס לקודש, יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקדש כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת. ויפה העיר בח"ד שמשנתנו שנתה כהן (יוסי בן יועזר) ולוי (יוחנן בן גודגדא),¹¹ והוסיפה התוספתא ישראל (רבן גמליאל) וגר (עקילס).
ואנו רואים מכאן שהמעולים ביוחסין החמירו פחות, והכהן בשעה שלא היה מזוקק לקדשי המקדש היה טובל לשם אכילת תרומה גרידא, וממילא נחשב לגבי קדשי מקדש כאילו לא טבל (כמפורש לעיל במשנה ובתוספתא), ובגדיו טמאים מדרס ביחס לאוכלי קודש, והלוי היה אוכל חולין בטהרת הקודש ונזהר שלא יגעו אפילו בשלישי לטומאה, אבל מ"מ לא טבל לטפל במי חטאת, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת. ודווקא אחרי החורבן שפסקו קדשי מקדש התחילו הכהנים להחמיר יותר, עיין ספרי קרח פי' קט"ז, עמ' 133, בבלי פסחים ע"ב סע"ב ואילך, בכורות ל' ב'. ונקטה התוספתא כאן דוגמא מאחרי החורבן שגר החמיר יותר מישראל. וכן להלן מקואות פ"ו ה"ד: ומעשה ברבן גמליאל ואונקלס הגר שהיו באין באשקלון וטבל רבן גמליאל במרחץ, ואונקלס הגר בים וכו'. ואף שם החמיר עקילס בטהרה יותר מרבן גמליאל. ורבן גמליאל כאן הוא רבן גמליאל דיבנה, שהרי נזכר ביחד עם עקילס הגר, ועליו הוא שאמרו בסדר אליהו רבה רפט"ז, הוצ' רמא"ש, עמ' 72: והתקדשתם והייתם קדושים, מיכן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה, ועיין בתוספות חולין ב' ב' ד"ה טמא ובהגהות מהר"י לנדא בגליון שם.
ועל רבן גמליאל הזקן שהיה בזמן הבית אמרו במשנה סוף סוטה: משמת רבן גמליאל הזקן (עיין דק"ס מגילה כ"א א', עמ' 114, הערה ו') בטל כבוד התורה ומתה **טהרה ופרישות**, ואף הטהרה כאן היא טהרת פרישות, עיין במשנת טהרות פ"ד רמי"ב, והיה אוכל חולין בטהרת הקודש, ואמרו עליו להלן בתוספתא ע"ז פ"ג ה"י שהשיא את בתו לשמעון בן נתנאל **הכהן**, ופסק עמו על מנת שלא תעשה טהרות על גביו. ואף כאן החמיר רבן גמליאל, שהיה ישראל, יותר מן הכהן, והיה אוכל על טהרת הקודש, וחתנו הכהן היה אוכל על טהרת תרומה, והיתה מטפחתו מדרס לקודש כמטפחתו של יוסף בן יועזר חסיד שבכהונה, כמפורש במשנתנו הנ"ל. ועיין ירושלמי נדה פ"ב ה"א, מ"ט ע"ד, בבלי שם ו' ב' (שתי עובדות), וי"ר פי"ט, ד', הוצ' ר"מ מרגליות, סוף עמ' תכ"ו ואילך, ובמקבילות שצוינו שם, ומשמע מן הירושלמי ומן הבבלי (עיין בתוספות שם ד"ה בשפחתו) שברבן גמליאל הזקן עסיקינן.
והנה פירשנו לעיל מדרס לחטאת, כלומר שמטפחתו היא כבגד הזב לגבי מי חטאת, ולגבי האדם הטהור לחטאת. והוא הפירוש הפשוט של משנתנו ספ"ב, כפירוש רוב המפרשים, וכן מוכרח מן התוספתא כאן, עיין להלן. ברם רבינו נסים גאון (בקטעים מס' המפתח שפרסם ר"ש אברמסון בתרביץ שכ"ו, עמ' 66) כתב בשם פירושי הגאונים, שהסכימו להם כל חכמי דורו, שהכוונה במשנה זו שבגדי אוכלי קודש מדרס **לאוכלי קרבן** חטאת. וכן בר"ח כ' א': בגדי אוכלי קודש, כגון זבחי שלמים בכור ומעשר שהם קדשים קלים, מדרס לאוכלי חטאת שהוא קדש קדשים. וכנראה שכן גרסו בפירוש במשנתנו כאן: מדרס **לאוכלי** חטאת.¹² וכן בר"ח כ"ג א': ובגדי אוכלי הקדש מדרס **לכהן** אוכל חטאת כי הקדש קדשים קלים, והחטאת קדשי קדשים. ופירוש זה נתקבל גם ע"י המקובלים, שכן כותב ר' משה קורדואירו בספרו אור יקר (הוצ' הרמ"ז חסידה, ירושלים ת"ש) שער א' סי' ד', י"ד ע"א: כי אפילו הקדשים בערכה (כלומר, בערך הנשמה שהיא קדשי קדשים) חול, כדאמרינן בגדי אכלי קדשים מדרס **לאוכלי קדשי קדשים**. ובהערה ג' שם מעיר המו"ל שכ"ה לשונו גם בשער כ' סי' ח', ונדחק שם בפירושו.
ופירוש זה לכאורה תמוה מאד, והיכן מצינו שהחמירו בטומאה לעניין קדשי קדשים יותר מקדשים קלים, והרי כמניין (שלישי ורביעי) הקדשים, כן מניין קדשי קדשים. וכנראה שעיקר ההבדל הוא בין קדשים קלים שנאכלים מחוץ לעזרה ובין קדשי קדשים שאינם נאכלים אלא בעזרה. והואיל וכל הנכנס לעזרה אפילו שלא לעבודה צריך טבילה (עיין ירושלמי יומא פ"ג רה"ג, מ' ע"ב, ועיין בתוספות שם ל' א' ד"ה אין), נחשבו אוכלי קדשים קלים כטמאים לגבי אוכלי קדשי קדשים במקדש.¹³ ולפי זה אף במ"ו כאן: טבל לקודש והוחזק לקדש אסור לחטאת, פירושו שצריך לטבול בכוונה לשם כניסה למקדש (ופשיטא שחטאת של מ"ה שם אי אפשר לפרש כן), כדי לאכול שם חטאת.¹⁴ ברם בתוספתא כאן בוודאי שאין לפרש כן, שהרי עקילס אחר זמן הבית היה, ולא היו שם אוכלי חטאת, ולמעשה הרי אין שום הבדל בין טהרת הקודש וטהרת קדשי קדשים אלא בכוונה גרידא, כלומר על מנת לאכול ממש קדשי קדשים, מה שאי אפשר אחרי החורבן.
ולפי פשוטו נראה שכשם שהצריכו לפי הירושלמי (עיין לעיל, הע' 1) כוונה בטבילה לשם טומאה שטהר ממנה כן הצריכו כוונה בטבילה לשם קדושה שטהר לה.

footnotes:
¹¹ עיין מ"ש לעיל שקלים פ"ב, שו' 63–64, ד"ה יוחנן. ודברי המאירי כאן, עמ' 39, תמוהים.
¹² ולא מצאתי גירסא זו בשום נוסח, ואינו גם בבבלי חולין ל"ה א' בשום נוסח, עיין דק"ס שם, ל"ג ע"ב, הע' ז'.
¹³ ואפילו אם אכל קדשים קלים בעזרה (עיין מ"ש בתס"ר ה"ג, עמ' 217) צריך טבילה, משום "לא פלוג," כמו שאמרו להלן שו' 17–18: כלים הנגמרין בטהרה אפילו בעזרה צריכין טבילה. ועיין ר"ח ביצה י"ט א' ובפיה"מ להר"מ שם פ"ב מ"ג ובחיבורו פ"ד מה' יו"ט הי"ז. ולפי פירוש הגאונים והר"ח הנ"ל אפשר לפרש מחבורה לחבורה, מאוכלי קדשים קלים לאוכלי קדשי קדשים. ועיין בירושלמי שם פ"ב סה"ג, ס"א ע"ב, וברשב"א שם י"ט א', ומ"ש לעיל, סוף עמ' 951.
¹⁴ עיין בתוספות זבחים י"ז ב' ד"ה קסבר, ולפי דבריהם יש שהחמירו בכניסה למקדש יותר מבאכילת קדשים, אלא שדבריהם קשים, עיין בזבחי אפרים במקומו. ועיין ר"מ פי"ח מה' פסולי המוקדשין הי"ד ובאור שמח שם. ועיין במשנת פרה פי"א סמ"ה, ובס' משנה אחרונה שם. ואפשר שפירשוה כפשוטה, שאפילו טבול יום מטומאת דברי סופרים אסור להכנס למקדש מדרבנן, ובקדשים אוכל לכתחילה, עיי"ש ועיין בפיה"מ להר"מ שם.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:4:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:4:1)

7-9. **שמטבילין כלים בתוך כלים, כוסות בתוך כוסות. תמחויין בתוך תמחויין, בתרומה אבל לא בקדש.**פיסקא ממשנתנו רפ"ג, ועיין כלים פכ"ה מ"ט, ותוספתא שם ב"ב פ"ג הי"ב. והוסיפה התוספתא כאן כבאור ל"כלים בתוך כלים": כוסות בתוך כוסות, תמחויין בתוך תמחויין. ובבבלי כ"א א' ואילך נחלקו בזה אמוראים. ר' אילא סובר שאיסור הטבילה לקודש הוא משום חציצה, מפני שכובדו של הכלי הפנימי חוצץ, שאין המים נכנסים בין העליון לתחתון. ורבא סובר שהטעם הוא משום גזירה שמא יטביל מחטין וצנורות בתוך כלי שאין בפיו נקב מרווח כשפופרת הנוד, עיי"ש. ואמרו שם כ"ב א', שלמ"ד שהטעם הוא משום חציצה אין מטבילין אפילו בסל וגרגותני, שהרי סוף כל סוף הכלי הפנימי מכביד גם על הסל, ואין המים נכנסים בנתים, אבל למ"ד שהטעם הוא משום גזירה שלא יטביל בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד, מותר להטביל בתוך כלים שאין במינם שפיהם צר. ותלו שם את המחלוקת של האמוראים במחלוקת הת"ק ואבא שאול בברייתא שלהלן בסמוך.
ברם בירושלמי לא נזכר אלא הטעם של חציצה, אעפ"י שהזכירו שם את המחלוקת של החכמים ואבא שאול שלהלן, וכן, כנראה, פירשו שם גם את התוספתא באן ולהלן בסמוך. ואף הר"מ בפיה"מ פירש את משנתנו משום חציצה,¹⁵ כפשוטה של משנתנו, אעפ"י שלהלכה פסק (רפי"ב מה' אבות הטומאה) כרבא. והברייתא שלנו דייקה ושנתה שאין טובלין כלים קטנים בתוך קטנים, וכן כלים גדולים שפיהם רחב בתוך גדולים שפיהם רחב, שהרי תמחוי היא קערה גדולה ורחבה, כפי שיוצא מכמה מקורות (עיין משנת כלים פי"ז מ"ב ובמלונות בערך תמחוי). וכנראה שהוא הדין כלים קטנים בתוך גדולים, הואיל והטעם הוא משום חשש חציצה. ובר"ח כ"ב א': ורבא סבר כי אמרינן אין מטבילין בתוך כלים, כגון כוסות בכוסות, או כוסות בקערות, או קערות בקערות, וכיוצא בהן שיש בהן מי שפיהן צר וכו'. וכנראה שרבינו ניסח ע"פ התוספתא ורצה לפרשה אפילו לשיטת רבא, ופירש תמחוי "קערה", ואף בקערות יש מין שפיהן צר. ובמאירי, עמ' 47: שלא נאמרה גזרה זו אלא בכלים שיש במינן שפיהם צר, כגון אשישה וצלוחית והדומים להם, אבל כלים שאין במינן שפיהם צר, כגון סלים **וקערות** מותר וכו'. ולפי שיטה זו בהכרח שהתוספתא שלנו מתפרשת משום חציצה גרידא.
ועיין ברש"י למשנתנו כ' ב' שפירש שאפילו שני הכלים טמאים אין מטבילים כלי בתוך כלי לקודש, ובתוספות כ"ב א' ד"ה מאי פירשו שאם שניהם טמאים מטבילין אף לקודש גם לר' אילא,¹⁶ וכן פסק הר"מ בפי"ב מה' אבות הטומאה סה"א. ועיין בס' ראשון לציון כ"א ב' ובשיח יצחק כ"ב א' ד"ה שם והני מילי, להלן שם, ל"ח ע"ג. אבל הנכון בפיה"מ להר"מ מקוואות פ"ו מ"ב: אין מטבילין כלים לתוך כלים **טהורים** לקודש, כמו שהוא בהוצ' דירינבורג, עמ' 96, ובכי"י.

footnotes:
¹⁵ ואמרו בירושלמי בריש פ"ג: ר' לא בשם ר' יוחנן אם היה דבר טמא כבד כליטרא אין מטבילין אותו, כלומר אפילו לתרומה, שאם הפנימי כבד מאד יש באמת לחשוש שהמים לא יחדרו כלל תחת קרקעית הפנימי. ועיין מ"ש הגאון רג"ח מראדזין בסדרי טהרות כלים, רכ"ז ע"ג, ד"ה ר' לא, אבל פשוטם של דברים הם כפי' בעל ק"ע בירושלמי.
¹⁶ הסובר שהטעם הוא משום חציצה. ועיין בתוספ' רי"ד כ"ד א' ד"ה והני מילי.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:4:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:4:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:4:2)

9-10. **בקדש נותן לתוך הסל או לתוך גרגותני ומטביל, אבא שאול או' כך היו עושין בתרומה אבל לא בקודש.**מלשון התוספתא מוכח שאבא שאול סובר שאף בתרומה אין טובלין כלי בתוך כלי, אלא בסל וגרגותני¹⁷ בלבד, ובקודש אפילו בסל וגרגותני אינם טובלים. וכן מפורש בירושלמי פ"ג ה"א, ע"ח ע"ד: אבא שאול אומר אף בתרומה אין מטבילין אותו אלא סל וגרגותני בלבד. ואמרו שם שאבא שאול כר' שמעון (במשנת מקוואות ספ"ח), וכלי בתוך כלי חוצץ, וכפירוש בעל ק"ע. ובירושלמי הוא קטע מן התוספתא כאן, ולפיכך אמר אף בתרומה נוהג כמו שאתה שונה בקודש. אבל אף הוא מודה שיש כאן מעלה בקודש לגבי תרומה, ובקודש אין מטבילין כלל. ולדעת הירושלמי והתוספתא אין לחוש בסל וגרגותני משום חציצה, שהרי בכלי מתכת, ו"היה דבר כבד כליטרא" אין מטבילין אותו בתוך כלי אחר כלל,¹⁸ וכאן מדברים בכובד בינוני, ובכגון דא מטבילין אותו בסל וגרגותני, משום שהמים באים מלמטה ומכל צד, ואי אפשר שלא יחדרו כטופח להטפיח למטה מן הכלי הפנימי. וכבר ראינו לעיל שבירושלמי אין טעם אחר לאיסור טבילת כלי בתוך כלי, אלא משום חציצה בלבד, ומכאן שבסל וגרגותני אין לחוש לחציצה, כפשוטה של משנת מקוואות פ"ו מ"ה (ועיי"ש במפרשים), אלא שבקודש החמירו גם בזה לאבא שאול. ועיין מ"ש הגאון רג"ח מראדזין בסדרי טהרות לכלים, רכ"ז ע"ב, וקשה להעמיס את שיטת הבבלי לתוך הירושלמי.
ובבבלי כ"ב א': והא דרבא ודר' אילא תנאי היא דתניא סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן בין לקודש בין לתרומה טהורין. אבא שאול אומר לתרומה אבל לא לקודש. ולפי הבבלי טעם המחלוקת הוא שאבא שאול חושש לחציצה, ולפיכך אין הבדל בין סל וגרגותני לשאר כלים, והת"ק אינו חושש לחציצה, ובקודש גזרו משום חשש שלא יבוא להטביל בכלי שפיו צר, שאין בו חלל כשפופרת הנוד, מה שאין כן סל וגרגותני שאין במינם פה צר. ואשר להיתר כלי בתוך כלי לתרומה, עיין בבבלי להלן שם ובפירש"י ד"ה למאן, ובפי' הר"ח שם שפירש אחרת. ועיין בתוספות שם ד"ה אבא שאול, ובהסבר שבהגהות הרש"ש, ובשיח יצחק שם ד"ה אבא שאול שהעיר על לשון התוספתא כאן.

footnotes:
¹⁷ סל נצרים, γυργαθόν.
¹⁸ עיין מ"ש לעיל הע' 15.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:5:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:5:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:5:1)

10-11. **אחורים ותוך ובית הצביעה בתרומה אבל לא בקדש.**פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"א.¹⁹ ובכי"ל כאן חסר כ"ז, כדרך הסופרים להשמיט לפעמים את הפיסקאות של משנתנו. ועיין גם להלן, שו' 15, ומש"ש, ולהלן, שו' 18–20, ד"ה כיצד. ובמשנת כלים פכ"ה מ"ז: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך, ויש להם בית צביעה. כלומר כל כלי שטף שנטמאו אחוריהם בטומאת משקים דרבנן נטמאו אחוריהם, אבל לא בית צביעתם ולא תוכם, וכן אם נטמא בית צביעתם, לא נטמאו לא אחוריהם ולא תוכם, נטמא תוכם נטמאו כולם. ובית הצביעה הוא שקע בשפת הכלי שלפעמים מחזיקים בו את הכלי, צובעים (מלשון "אצבע") וצובטים בו את הכלי, ולפעמים שותים דרכו, עיין בירושלמי כאן פ"ג ה"א, ע"ח ע"ד, בבלי כ"ב ב', בתוספתא כלים ב"ב פ"ג ה"ט והי"א, ומ"ש בתס"ר שם ח"ג, עמ' 80, ומ"ש ר"י בראנד בספרו כלי החרס בתלמוד, עמ' ע"ז-פ'.
ולהלן במשנת כלים שם מ"ט: כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך, ואין להם בית צביעה. ואין מטבילים כלים בתוך כלים לקדש. וכ"ה בתוספתא שם ב"ב פ"ג הי"ב. ומתוך צרוף לשון המשנה והתוספתא בכלים ולשון המשנה והתוספתא כאן משמע שאין הבדל בין כלי חול שרוצה ליתן קודש לתוכם ובין כלי קודש ממש (כלי שרת), ובכולם אם נטמאו אחוריהם או בית צביעתם נטמאו כולם. ובירושלמי בסוגיין ה"א, ע"ח ע"ד: שאין בית צביעה תוך (כלומר, לעניין תרומה, אין בית צביעה נחשב לתוך, כפירוש בעל שדה יהושע). כלי קודש (השוה לשון משנת כלים הנ"ל) כולן תוך, כלומר, אף האחוריים ובית הצביעה דינם כתוך.²⁰

footnotes:
¹⁹ ובכמה נוסחאות שם: לקדש (עיין דק"ס, עמ' 75, הע' ב'), והיא היא, ואין שום הבדל בין הגירסאות. ועיין מה שהאריך בזה בסדרי טהרות לכלים, רכ"ד ע"ג, ד"ה אחוריים, ודבריו ז"ל אינם אלא לפילפולא בעלמא.
²⁰ לעיל שם בירושלמי: אמר ר' יונה מתניתא דר' מאיר, אבל דברי חכמי' עושין כן אפילו בקודש. ועיי"ש בפני משה. ושמא הכוונה היא לבבא שלאחריה: הנושא את המדרס נושא את התרומה, אבל לא את הקודש. ועליה אמר ר' יונה שהיא כר' מאיר ששנה שלש עשרה מעלות בקודש (כמפורש להלן שם בירושלמי, עיין מ"ש ע"ז להלן בפנים), אבל ר' יוחנן הסנדלר בשם ר' עקיבא לא מנה אלא שתים עשרה מעלות (כמפורש להלן שם בירושלמי), ולדעתו הנושא את המדרס נושא גם את הקודש, ואין כאן אלא י"ב מעלות, ולא גזרו משום מעשה שהיה, עיין בירושלמי סה"א, ע"ח ע"ד, ובבלי כ"ב סע"ב ואילך. וכ"ה דרך הירושלמי בכ"מ שמבאר בתחילה בקצרה כמה הלכות, ואח"כ חוזר לדון בהן בפרט כסדרן במשנה, ואין כאן דוחק כלל.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:5:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:5:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:5:2)

11-12. **אמ' ר' יוסה זה לשון כפול, כל שיש לו אחורים ותוך יש לו בית הצביעה, כל שאין לו אחורים ותוך אין לו בית הצביעה.**וכ"ה בתוספתא ב"ב פ"ג הי"ב הנ"ל, ועיין בר"ש שם פכ"ה מ"ט, ומ"ש בתס"ר כאן ח"א, עמ' 247, וח"ג, עמ' 80. ופירש הגר"א שם: מה זה לשון כפול, הואיל וכללא ידעינן דכל שיש לו אחורים ותוך יש לו בית הצביטה, וכל שאין לו וכו', והשתא דאמרת כלי הקודש אין להם אחורים ותוך שמעינן ממילא דאין להן בית הצביטה. והדברים מתבארים מתוך הירושלמי שם ה"א, ע"ח ע"ד: כמה מעלות בקודש ובתרומה. ר' מאיר אומר שלש עשרה ר' יוסי אומר שתים עשרה. ובבבלי כ"א ב': ר' אילא לטעמיה, דאמר ר' אילא אמר ר' חנינא בר פפא עשר מעלות שנו כאן וכו', ולהלן שם כ"ב סע"ב: אחת עשרה מעלות שנו כאן. ור' אילא מונה "אין מטבילין כלי בתוך כלי בקודש" ו"שבקודש מתיר ומנגב ומטביל" לאחת, משום שטעם שתיהן משום חציצה, ולרבא ורבה בר אבוה הן י"א מעלות, ועיי"ש באוה"ג, עמ' 36 ואילך, בר"ח כ"א ב', בר"מ פי"ב מה' אבות הטומאות ובמאירי, עמ' 46 ואילך, שמונים כל מעלה ומעלה, וכולם י"א מעלות.
ברם הירושלמי חולק על הבבלי במניין המעלות, ולשיטת הבבלי מונים אחורים ובית צביעה בתרומה אחת, אבל בירושלמי מונה אותן שתים. וכן להלן שם במשנתנו: ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חבירתה טהורה ובקודש מטביל את שתיהן **שהיד** (כ"ה הגירסא במשנה שבבבלי) מטמאה את חבירתה, והכל היא מעלה אחת, עיי"ש באוה"ג, עמ' 36, 43, בר"ח כ"א סע"ב, בר"מ פי"ב מה' אבות הטומאה הי"ב ובמאירי, עמ' 51. אבל במשנה שבירושלמי: **והיד** מטמאה את חבירתה, ויש כאן שתי מעלות, וכן מוכח להלן בתוספתא, עיין מ"ש להלן, שו' 23–26, ד"ה וכל הדחוקים. ולפיכך מנו בירושלמי שלש עשרה מעלות. אבל ר' יוסי שאמר כאן במפורש שהוא לשון כפול לא מנה בית הצביעה כלל, ולשיטתו אין כאן אלא שתים עשרה מעלות, כמפורש בדבריו בירושלמי הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:6:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:6:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:6:1)

13. **הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש.**פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"א. ופירש רש"י במשנתנו שנושא את התרומה בכלי חרס. ועיין בתוספות שם ד"ה הנושא, במהרש"א, בס' ראשון לציון ובשיח יצחק שם. ובפיה"מ להר"מ: רוצה לומר שהוא נושא תרומה ובגד שנטמא במדרס הזב ביחד, והוא שישים שניהם בלוח וירים אותה ואסור לעשות כן בקודש. והר"מ פירש שאין מדברים כאן בכלי חרס דווקא, אלא אפילו את התרומה עצמה מותר לישא. ובכלי שטף המקבל טומאה אסור, שאם ירים אותו בידיו ויגע בו הרי יטמא אותו, הואיל ולא פירש מן המדרס, והוא מטמא שנים ופוסל אחד, אבל אם לא נגע בכלי אינו מטמאו אפילו אם לא פירש מן המדרס, כמפורש במשנת זבים רפ"ה: וכלי שטף במגע, אבל לא במשא, ופסקה הר"מ בפ"ו מה' משכב ומושב רה"ב. ומ"ש להלן שם: ואדם שנגע באחד מכל אלו או נשאן מטמא בגדים ושאר כלים בשעת נגיעתו או בשעת נשיאתו, פירושו בשעת נגיעתו, או נשיאתו של המדרס, אבל את הכלים אינו מטמא אלא במגע גרידא. ולפי זה אם נושא שניהם בלוח של עץ שאינו מקבל טומאה מותר לתת את המדרס מצד אחד ואת התרומה מצד שני, שלא יגעו זה בזה, כפי שמשמע מפשוטה של לשון פיה"מ להר"מ הנ"ל, וכן צריך לפרש גם בר"מ פי"ב מה' אבות הטומאה ה"ג שנושא את שניהם על גבי לוח של עץ שאינו מקבל טומאה. אבל דברי המאירי, עמ' 48, תמוהים מאד, כמו שהעירו המו"ל שם.²¹ ומפרשת התוספתא להלן בסמוך שהנושא את המדרס פירושו שהיה נעול בסנדלים שהם טמאים מדרס. ועיין מאירי, עמ' 48 הנ"ל, רד"ה המעלה השלישית.

footnotes:
²¹ עיין בלשון הר"ח כ"ג א', ושאב מפירוש הגאון (עיין אוה"ג, עמ' 41), אלא שהר"ח קיצר בלשונו, וכוונתו שבידו האחרת קודש בחבית של חרס.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:6:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:6:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:6:2)

13-14. **כיצד היו סנדליו טמאין ונושא חבית של תרומה על כתיפו, ואין עושין כן בקודש.**עיין מ"ש לעיל בסמוך. ואף כאן יכולים לפרש בחבית של עץ, ואחר נתנה על כתיפו, והבגד שעליו אינו מטמא כלי, והתרומה טהורה. ובפי' הראב"ד לתו"כ זבים ספ"ב, ע"ו ע"ב: מניין לעשות שאר כלים **שעליו** בשעת מגעו כבגדים שיהו כולם טמאים ת"ל וטמא. ונראה שכוונת רבינו לתכשיטים שעליו, שהוא לבוש בהם,²² אבל אם היו על כתיפו (עיין במשנת נגעים פי"ג מ"ט) דינם כשאר כלים, ואינם טמאים אלא הללו שהוא נוגע בהם בבשרו, ומכ"ש שאינו מטמא חבית שעל בגדיו בכתיפו. ולפי פשוטו פירוש הספרא שדין כלים שנוגע בהן בידו כבגדים, כסיגנון הספרא לעיל שמיני פרש' ו' ה"ח, נ"ג ע"א, עיי"ש. ועיין בלשון הר"מ בפ"ו מה' משכב ומושב ה"ב.
ובמאירי, עמ' 49: וכן יש מפרשים מעלה זו במי שסנדלו טמאה ונושאה על כתפו שנושא את התרומה בכתף השניה, ובלבד שלא יגעו זה בזה. ובבבלי כ"ג א': סנדל טמא, סנדל טהור מהו. ובתוספתא כאן מפורש: היו סנדליו טמאין. ואמרו בירושלמי כאן סה"א, ע"ח ע"ד: ר' בא בשם רב יהודה מפני מעשה שאירע. מעשה באחד שניקבה חביתו ופקקה בסנדלו. ובדברי הירושלמי אפשר לפרש שכן קרה מעשה, וראו שאדם עלול לפקוק בסנדל, ולפיכך גזרו שלא ישא קודש בסנדלים טמאים, ובתרומה לא חששו. ובבבלי כ"ב סע"ב: דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באחד שהיה מעביר חבית **של יין קודש** ממקום למקום ונפסקה רצועה של סנדלו ונטלה והניחה²³ ע"פ חבית, ונפלה לאויר החבית ונטמאת. באותה שעה אמרו וכו', אי הכי תרומה נמי וכו', וכמעשה שהיה.

footnotes:
²² כלומר, אעפ"י שיש חציצה בינם לבין בשרו, עיין להלן שם פ"ג ה"ה, ע"ו ע"ג, ומ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 64, שו' 14–15. ועיין לעיל שבת פ"ח, שו' 42, ושם "כליו עליו" פירושו בגדיו (כלים, מני בארמית) שהוא לבוש בהם, כפי שמוכח מן הרישא (הי"ז) שם.
²³ בכ"י ב' שם: נטלו והניחו (כלומר, משום שנפסקה הרצועה הסיר את הסנדל והניחו) ע"פ החבית, ונכנסה רצועה של סנדלו לאויר החבית. ויפה העיר בדק"ס שם שכן היתה הגירסא בתוספ' רי"ד ופירשה שהסיר את הסנדל, וכן בתוספות כ"ג א' סד"ה ונפסקה (ע"פ הירושלמי), ופירשוה שהסנדל בעצמו נכנס לשם, עיין מאירי, עמ' 58. וכן פירש מדעתו בשיח יצחק, מ"ג ע"א, ד"ה בא"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:6:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:6:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:6:3)

15. **בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש.**פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"א, ופ"ב מ"ז. ועיין לעיל, שו' 5–7, ד"ה רבן גמליאל. ובכי"ל חסרה פיסקא זו, ועיין מ"ש לעיל שו' 10–11, ד"ה אחורים.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:6:4
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:6:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:6:4)

15-17. **ולא כמידת הקדש מדת התרומה שבקדש מתיר ומטביל ומנגיב ואחר כך קושר, ובתרומה קושר ואחר כך מטביל.**וכ"ה בכי"ע. ובד: ולא כמדת וכו' מרובה מדות הקדש ממדות התרומה. שבקדש מטביל ומנגיב וכו', וכע"ז בכי"ל, וחסר שם "מתיר". אבל במשנתנו פ"ג מ"א: שבקודש מתיר ומנגב ומטביל ואחר כך קושר וכו'. וכ"ה בבבלי שם כ"א א'. ופירש"י במשנתנו: מתיר את קשרו משום דדמי לחציצה. ומנגב, אם לח הוא מנגבו תחלה, ואח"כ מטביל, וכל זה משום דדמי לחציצה הוא. ועיין בתוספות כ"א ב' ד"ה דקיטרא. אבל בכ"י ב' שם במשנתנו: מתיר ומטביל ומנגיב, וכע"ז גם בבבלי שם כ"א א' בכ"י, עיין דק"ס, עמ' 75, הערה ג', עמ' 76, הערה כ'. וכ"ה בפיה"ג לטהרות, עמ' 158, ובתשובות גאונים קדמונים סי' ע"ב, כ' סע"ב (והעיר להם בדק"ס שם), ובשניהם הגיה הסופר כלפנינו במשנה, אבל מתוך הפירוש ברור שאין להגיה, עיין בהערות מהרי"ן אפשטין שם הערה 5. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה ברם, בשם המשנה בכי"ל. וכ"ה בר"ח כאן כ"א ב', כ"ג א'. ובמאירי, עמ' 50, כותב: ומ"מ בתלמוד המערב ראיתי שהזכיר מנגב אחר ההטבלה, ר"ל מתיר ומטביל ומנגב. ואני מפרש שהיא שנויה בדבר שצריך קשירה כגון טלית של ציצית שצריך להתיר הקשרים ולהטביל ואחר כך מנגב, כדי לקשרו יפה, שכל שהוא לח אינו מתקשר יפה. ואף עליו העיר בדק"ס הנ"ל, והיה לפניו בכ"י, ועיין מ"ש להלן.
ובירושלמי שלפנינו סה"א, ע"ט רע"א: שבקודש מתיר את החוטים ומנגב את הנקבים, ואחר כך קושר, ובתרומה קושר ואחר כך מטביל. אוכלי תרומה זריזין הן והן חצין אותה, אוכלי הקודש אינן זריזין ואינן חצים אותה. ולא נזכר כאן כלל מתי מנגב לפני הטבילה, או לאחריה. ובאור שמח פי"ב מה' אבות הטומאות סה"ה כותב: ובירושלמי שבקודש מתיר את החוטים ומנגב את הנקבים ואח"כ קושר, נראה דגריס שבקודש מתיר ומטביל ומנגיב ואח"כ קושר, שנכנסו המים בין הנקבים בשעת טבילה, לכן מנגיב ואח"כ קושר וכו'. ולא זכיתי להבין כיצד הסיק מפירוש הירושלמי על גירסתו במשנה, ובפרט שבאור שמח שם לא הביא שום סמך לגירסתו המשוערת במשנתנו,²⁴ והבין כן מפירוש הירושלמי גרידא.
ברם נאמנת עלינו עדות המאירי הנ"ל שהירושלמי גרס: מתיר ומטביל ומנגיב וכו', וכן במשנה שבירושלמי בכי"ל: שבקודש מתיר **ומטבל** ומנגב ומטביל, ונמחק "ומטבל", וצריך היה למחוק "ומטביל". והנה בירושלמי מפורש שבקדש צריך להתיר את הקשירה, מפני שאוכלי קודש אין **חצים** אותה, ועיין במפרשים שם. אבל "חצים" בכל מקום פירושו מהדקים, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין בפיה"ג, עמ' 88, הערה 17, ומ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 32 ועוד. ומדברים כאן בקשר של קיימא גרידא, שהרי באינו של קיימא אף בחולין הקשר חוצץ, כמפורש במשנת מקוואות פ"י מ"ד. ובקשר של קיימא צריך שיהא חוצה, כמפורש במשנת מקוואות הנ"ל מ"ג: אילו שאינן צריכין שיבואו בהן המים קשרי העני וכו' ותפילה של ראש בזמן שהיא **חוצה** וכו'. ופירש הר"ש: "מחמת שקשור בחוזק וראוי להתקיים כך, אין צריך להתירו בשעת טבילה, והוא קשר של תפילין של ראש שאנו קורין דל"ת, וחוצה, כמו אוצה, והוא לשון דוחק". ולפ"ז ברור שבתרומה קושר ומהדק לפני הטבילה ומטביל ואינו חושש, שהרי קשר של קיימא אינו חוצץ, אבל אוכלי קדשים אינם זריזין, ויש לחשוש שלא הדקו את הקשר, ובכגון דא הקשר חוצץ, ולפיכך מתירים אותו לפני הטבילה. ואחרי הטבילה מנגבים אותו, כדי שיתקשר יפה ויהא קשר של קיימא, שהרי באוכלי תרומה המזוקקין לקודש אנן קיימין,²⁵ כמפורש בירושלמי בריש פ"ג, ע"ה רע"ד, ולפיכך מנגב ומהדק שלא יצטרכו להתירו לאחר זמן כשיצטרכו להטביל לשם תרומה גרידא.

footnotes:
²⁴ אלא שקרוב מאד בעיני שהרב ז"ל השתמש בס' דקדוקי סופרים כאן, אע"פ שלא הזכירו, ומשם למד את הגירסא במשנה.
²⁵ ואותם הכהנים בשעה שאוכלים תרומה אנו דנים אותם כזריזים, אבל בשעה שאוכלים קודש (שמותר לזרים בקדשים קלים), אין אנו דנים אותם כזריזים, עיין ירושלמי פסחים פ"א ה"א, כ"ז ע"ב, שם פ"ב ה"ז, כ"ט ע"ג.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:6:5
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:6:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:6:5)

17. **אחד קדשי מקדש ואחד קדשי הגבול בכך.**בבבלי כ"ב ב': תני רב ביבי קמיה דר"נ כל הכלים אין להם אחורים ותוך, אחד קדשי המקדש ואחד קדשי הגבול. וכן להלן בתוספתא כלים ב"ב הי"ב: אין לו אחוריים ותוך אין לו בית הצביעה (כלומר, דברי ר' יוסי שלעיל, שו' 11–12) אחד קדשי מקדש ואחד קדשי הגבול לכך. ועיין ר"ש שם פכ"ה מ"ט, ושאלו בבבלי: קדשי הגבול מאי נינהו תרומה, והתנן וכו', לחולין שנעשו על טהרת הקודש. אבל בירושלמי פ"ג ה"ב, ע"ט ע"א: כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה בקודש וכו', אמר ר' יהושע בן לוי עד כאן בקודשי מקדש המקודשים, מיכן והילך בחולין שנעשו על טהרת הקודש. ועיין בס' ניר ובנוע"י במקומו שהסיקו שהירושלמי חולק על הבבלי. ומתוך שני התלמודים משמע לכאורה שהחילוק בין המעלות לקודש חל אחרי המעלה של כלים הנגמרים בטהרה, עיין בבלי כ"א ב', כ"ב א', כ"ב ב'. ומן התוספתא בכלים והבבלי כ"ב ב' אין ראייה, משום שבמקום ששנו הלכות בודדות שנו אחריהן שדינן נוהג אפילו בחולין על טהרת הקודש, אבל מן התוספתא כאן מוכח שהדינים הנוהגים בחולין על טהרת הקודש מסתיימים אחרי התרת הקשר, ולפני כלים הנגמרים בטהרה. ונראה שאף בירושלמי הנ"ל פירושו עד כאן, ולא עד בכלל, מיכן והילך, כלומר, מכלים הנגמרים בטהרה ואילך,²⁶ וגבול החילוק בין קדשי מקדש וחולין על טהרת הקדש הוא לפני כלים הנגמרים בטהרה, כבתוספתא כאן. והטעם הוא שהיתה להם קבלה שיש הבדל בין שש המעלות הראשונות ובין האחרונות, כמפורש בבבלי כ"ב א', כ"ב ב', אלא שנחלקו בסדר של שתי הקבוצות ביחס למשנתנו. ולשיטת הבבלי שמנו אחורים ובית הצביעה למעלה אחת נגמרת המעלה הששית בכלים הנגמרים בטהרה. אבל לשיטת התוספתא והירושלמי שמנו אחורים ובית הצביעה לשתי מעלות (כמו שהוכחנו לעיל, שו' 11–12, ד"ה ברם) מסתיימת המעלה הששית לפני כלים הנגמרים בטהרה. וכמובן שאין כאן אלא השערה בעלמא. וטעם ההבדל בין המעלות מבואר בבבלי כ"א ב', ועיי"ש בתוספות ובמאירי, עמ' 53.

footnotes:
²⁶ וכ"ה גם בירושלמי שבת פ"ב ה"א, ד' ע"ג: ולא בזפת ולא בשעוה, עד כאן לפתילות, מיכן ואילך לשמנים. ושם הפירוש בהכרח הוא: עד כאן, עד זפת ושעוה ולא עד בכלל, ומכאן ואילך, מזפת ושעוה ואילך. וכן פירש גם הבבלי שם כ' סע"ב. ועיין בבלי ברכות י"ג סע"א, שם ע"ב (עד על לבבך בעמידה, מכאן ואילך וכו') ועוד בכ"מ. וכן כנראה פירש הר"מ את הירושלמי ע"ז פ"א סה"ב, ל"ט ע"ג: יום הלידה ויום המיתה. עד כאן לציבור, מכאן ואילך ליחיד, כלומר, עד כאן ולא עד בכלל, עיין במה"פ שם ד"ה אותו יום, ודבריו מוכרחים בשיטת הרמב"ם. אבל מן המציאות אנו יודעים שיום הולדת המלך הוא עיר צבורי, והפירוש בירושלמי הוא, איפוא, עד ועד בכלל.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:7:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:7:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:7:1)

17-18. **כלים הנגמרין בטהרה אפי' בעזרה צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה.**פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ב, ולא הוסיפה התוספתא אלא "אפי' בעזרה". ובמאירי, עמ' 50: ובתוספתא ראיתי אפי' נגמרו בעזרה. ופירשו בבבלי כ"ג א' שהחשש הוא משום צינורא של עם הארץ שניתזה מפיו, והחבר לא נזהר בה לפני שנגמר הכלי שאינו מקבל טומאה, ושמא היתה הצינורא לחה בשעה שנגמר הכלי. ובירושלמי פ"ג רה"ב הביאו את שתי הברייתות שבתוספתא כלים ב"ב פ"א ה"ב וה"ג, וגרסו שם בדברי ר' ישמעאל: גדולים הם דברי חכמים שאמרו כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה. והירושלמי מוכיח מן הברייתות שכל כלי שלא נגמרה מלאכתו אינו נותן דעתו לשומרו, וכמעשה שהיה, שהאשה טמאה אותו ברוקה לפני שנגמרה מלאכתו, ועדיין היה הרוק לח כשנגמרה מלאכתו.²⁷ ואין שום מחלוקת בין התלמודים, אעפ"י ששנו את הברייתות בלשון אחרת, והביאו אותן לעניינים שונים.
ואף לפנינו פירושו שאפילו אם היה הכלי בעזרה ולא נגמרה מלאכתו, ובעזרה חשב עליו, ומחשבתו היא גמר מלאכתו (עיין כלים ספכ"ה, וברש"י קידושין נ"ט סע"א ועוד בכ"מ), צריך טבילה. וכן בתוספתא כלים ב"ב פ"ב ה"ד: כף **שכהנים** גובלים בה וכו', **וכולן** אם לא נתכוון לחוקקן טהורין, מצאן חקוקין וחישב עליהן מקבלין טומאה מכאן ולהבא. ואם חשבו הכהנים בעזרה על הכף להשתמש בה, אעפ"י שמחשבתן היא גמר מלאכתה, ונמצא שנגמרה מלאכתה בעזרה צריכה טבילה, שמא ניתזה עליה לפני כן צינורא של עם הארץ, ולא נתנו דעתם לכך, ונתייבשה אחרי שנגמרה מלאכתה.²⁸ ובמשנתנו כאן פ"ג מ"ח: מטבילין את הכלים שהיו במקדש. ופירשו בירושלמי שם ה"ח, ע"ט ע"ד, שחוששים משום ספק משקין, וחומר הוא בקודש על תרומה, והפירוש הנכון בירושלמי שם הוא בנועם ירושלמי, פ"ט ע"ג.

footnotes:
²⁷ וכפירוש ר' י"ט בתוספות עירובין צ"ט א' ד"ה היה, וכאן כ' א' (בשם ר' יוסף) ד"ה נימא.
²⁸ עיין בס' הישר לר"ת, ל"ד ע"א, סוף סי' שכ"ו. ועיין בס' משנה אחרונה טהרות פ"ד מ"ה סד"ה בגדי ע"ה, ומ"ו ומפרשים שם. ולפ"ז רוקו של ע"ה אף הוא מטמא יבש כשהוא יכול להשרות ולחזור כמו שהיה. ומ"ש בבבלי כאן כ"ג א' "לח" הוא לאו דווקא לח, אלא כל שהוא יכול לחזור ולהיות לח (ע"י שרייה) לח קרי ליה. וצ"ע בדבר.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:7:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:7:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:7:2)

18-20. **כיצד סלת שנתערבה בביסא ונגע טבול יום במקצתה פסל את כולה, בתרומה לא פסל אלא מקום מגעה.**המלה "בביסא" חסרה בד. ובכי"ל: סלת שנתנה **בכסא**. ובכי"ע: הכלי מצרף את מה שבתוכו לקודש אבל לא לתרומה, כיצד סולת שנתונה **בכסא**²⁹ וכו'. והרישא בכי"ע היא פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ב (והובאה בבבלי פסחים י"ט א', מנחות כ"ד א'), ובשאר הנוסחאות השמיטוה, כדרך הסופרים, אלא שבד ובכי"ו נכנסה להלן בסמוך שלא במקומה, אבל בכי"ל אינה לא כאן ולא שם. ועיין לעיל, שו' 10–11, ד"ה אחורים. ונראה שלפנינו נתערבו שתי נוסחאות, ובד צ"ל: כיצד סולת שנת' [ב]ערבה, ואין ערבה אלא פירוש לביסא, וכן אמרו בבבלי מנחות נ"ז ב': לא כתב רחמנא דלעבד ביסא **למילש** ביה. ולפיכך פירשו ביסא - עריבה, שלשין בה. אבל הגירסא העיקרית היא "בביסא", וצ"ל: שנתנה בביסא, כעין גירסת כי"ע וכי"ל. ובד השמיטו את המלה "בביסא" משום שלא הבינו אותה, כשם שהשמיטוה לעיל יומא פ"א, שו' 74, בד ובכי"ו, ועיין מש"ש, ד"ה שלשה, על הירושלמי כאן פ"ג ה"ב, ע"ט ע"א (מנחה חלוקה בבסה, כגירסת כי"ל). וביסה היא βῆσσα, בזך.
ובירושלמי פ"ג ה"ב, ע"ט ע"א, ובבבלי כ"ג ב' ואילך, נחלקו אמוראים אם צרוף כלי במנחות הוא מדאורייתא, דאמר קרא כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת³⁰ והיא מדאורייתא, או אינה אלא מעלה דרבנן. והביאו שם בשני התלמודים את משנת עדיות רפ"ח: הוסיף ר' עקיבא על הסולת ועל הקטורת וכו' שנגע טבול יום במקצתם שפסל את כולם, ומתוך העניין שם מוכח שאינו אלא מדרבנן, והעמידוה בשיירי מנחות שכבר אינם זקוקים לכליים, אבל נזקקו מתחילה בשעת הקמיצה לכליים. ומלשון התוספתא שמבארת צירוף כלי: סלת שנתנה בביסה וכו', משמע שמדברים כאן בסלת למנחה שנתנה לביסה על מנת לבוללה שם, ועיין בתוספות מנחות כ"ד א' ד"ה שאין, ואין כאן אלא מעלה דרבנן. ועיין בתוספות כאן כ"ג ב' ד"ה שאם ובלקוטים ממגילת סתרים של פוזננסקי סי' י"ט, עמ' 45 ואילך, ועיי"ש, עמ' 46, שהביא את הראשונים שהביאו את דבריו ודנו בהם.

footnotes:
²⁹ עיין דק"ס מנחות, עמ' 15, בתחילת ההגהות, שם, עמ' 55, הע' ג'-ד', שם, עמ' 141, הע' כ', שם עמ' 142, הע' ר'. וברוב המקומות: כיסא, ובמקום אחד: כוס.
³⁰ הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת. ובבבלי כאן כ"ג ב' (ובמקבילה בפסחים) היא בשם ר' חנין. אבל בירושלמי כאן: לא כן תני כף אחת שהיא עושה מה שבתוכה אחת. והיא ברייתא בספרי נשא פי' מ"ט, עמ' 53.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:7:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:7:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:7:3)

20-21. **הקרקע אינו מצרף לא את הקודש ולא את התרומה.**מכאן מוכח שדווקא הקרקע (של הבית) אינו מצרף את הקדש, אבל אם נתונים על כלי שאין לו תוך מצטרפים משום מעלה דרבנן, וכמו שאמרו בבבלי כ"ד א'. ומכאן שאפילו כלי חול מצרף, עיין בתוספות כ"ד א' ד"ה דאורייתא, ובר"ש טהרות פ"א מ"ט. ומלמדת הברייתא שאין דין צרוף כדין מוקף שהבית מצרפן, עיין ירושלמי חלה פ"ב ה"ג (ד"ו רה"ח), נ"ח ע"ד, פסחים פ"ג ה"ג, ל' ע"א, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 421, ומ"ש לעיל ח"א, עמ' 326. ועיין בבלי פסחים מ"ח ב' ומ"ש בטורי אבן כאן כ"ד א' ד"ה דאורייתא.
והכוונה בתוספתא כאן שאפילו נוגעים זה בזה אינם מצטרפים, אלא מונים בהם כמניין הקודש והתרומה.³¹

footnotes:
³¹ בפיסקי רי"ד כ"ג ב' (אהלי יצחק, ס"ח ע"א): אם היו האוכלין דתרומה נוגעין זה בזה אז הן מצטרפין אפי' בלא כלי, אלא ע"ג קרקע וכו' שהן מצטרפין דווקא להשלים הביצה, אבל לא שיהיו כאוכל אחד, שאם נגע הטמא במקצתן טימא את כולן. ועיין במשנת טהרות ספ"א, בר"מ פ"ט מה' טומאת אוכלין ה"י, בפיה"מ להר"מ טהרות שם ובס' משנה אחרונה שם. ועיין בר"ש טהרות שם ופירושו במשנה קשה. והפירוש הפשוט הוא באליהו רבא שם, ומדברים בככרות הקודש שאינם מונחים בכלי, ולולא המים המקודשים שבתוך הככרות היו מונים בהם, ומחמישי ואילך טהורים.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:7:4
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:7:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:7:4)

21. **הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש אבל לא לתרומה.**וכ"ה בד, ואינו בכי"ע ובכי"ל, ושער בח"ד שהיא פיסקא ממשנתנו שנכנסה שלא במקומה, עיין מ"ש לעיל, שו' 18–20, ד"ה כיצד. אבל אפשר שכאן הכוונה, אבל הכלי מצרף, אע"פ שאין לו תוך, שלא כקרקע.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:8:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:8:1)

21-22. **הרביעי בקודש פסול והשלישי בתרומה.**משנתנו פ"ג מ"ב, והובאה בבבלי פסחים י"ט א'. ועיין במשנת טהרות פ"ב מ"ד ומ"ה, סוטה פ"ה מ"ב, ירושלמי שם ה"ב, כ' ע"א, ולהלן, שו' 35–36, ד"ה אמ' ר' יוסה ומש"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:9:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:9:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:9:1)

22-23. **ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה, ובקודש מטביל את שתיהן.**פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ב. ובד: את שתיהן כאחת. והמלה "כאחת" היא באשגרה מלהלן, וליתא גם בכי"ע, בכי"ל, בראב"ד, ברמב"ן ובמאירי שנביא להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:9:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:9:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:9:2)

23-26. **אין מטביל את הטהורה בפני עצמה ואת הטמאה בפני עצמה אלא מטביל שתיהן כאחת. הטובל את אחת מהן ועשה טהורות כל הטהרות שנעשו בטהרה עד שלא יטביל שנייה טמאות.**בבבלי כ"ד א': ובתרומה אם נטמאת אחת [מידיו חבירתה טהורה, ובקודש מטביל שתיהן]. אמר רב שיזבי בחיבורין שנו, אבל שלא בחיבורין לא. איתיביה אביי יד **נגובה** מטמא חבירתה לטמא לקדש אבל לא לתרומה דברי רבי, ר' יוסי בר' יהודה אומר לפסול אבל לא לטמא, אי אמרת שלא בחיבורין, היינו רבותיה דנגובה, אלא אי אמרת בחיבורין אין, שלא בחיבורין לא, מאי רבותא דנגובה. ופירש הגאון (אוה"ג, עמ' 43) והר"ח: בחיבורין, כגון שחיבר ידו לידו, אבל אם לא חיבר הטמאה לידו הטהורה לא, ופסקו כוותיה. וברש"י שם: כגון שבעוד שהיד הטמאה נוגעת לטהורה, היתה טהורה נוגעת בקדש. וכנראה שאף הגאון והר"ח כיוונו לומר שחיבר ידו לידו בשעה שנגע בקודש, ויש כאן כעין "טומאה בחיבורין" (עיין נזיר מ"ב ב', ב"ב ט' ב', ע"ז ל"ז ב').
אבל בעל המאור (נדפס ברי"ף אחר מס' מו"ק) פירש "בחיבורין שנו", כגון שכבר נגעה הטמאה בטהורה (כלומר, אעפ"י שפירשה מן הטמאה בשעה שנגעה בקודש), אבל אם לא נגעה הטמאה בטהורה כלל, לא נטמאה הטהורה, ושאלו מן הברייתא (עיין להלן פירושו בברייתא) והוכיחו ממנה שאפילו אם לא נגעה בטהורה נטמאה. ובהשגות שם (=תמים דעים סי' רל"ד) תפס עליו גם מצד הלשון, שהיכן מצינו נגיעה שנקראת "חיבורין", וגם מצד העניין, ועיין להלן. ולפיכך פירש בחיבורין שנו, כלומר שהטהורה נגעה בטמאה בשעה שהטמאה נוגעת בטומאה, וכמו חיבורין בעלמא (נזיר, ב"ב וע"ז הנ"ל), שהכוונה שהטהור נגע בטמא לפני שפירש מן הטומאה. וכן פירשו בתוספות כאן כ"ד א' ד"ה בחיבורין.
והנה בתוספתא כאן מבואר במפורש שכל זמן שלא הטביל את השנייה היא טמאה, וכל הטהרות שנוגעות בה טמאות, וכן הוכיחו מן התוספתא בתוספות הנ"ל. והראב"ד הנ"ל, וכן בלקוטות הרמב"ן סוף חגיגה, העירו שבעל המאור פירש את הברייתא בבבלי הנ"ל ע"פ התוספתא כאן, שכן פירש "יד נגובה", כלומר שלא הטבילה, מטמאה את חברתה שהטבילה, ומכאן הוכיח אביי שאפילו בלא נגעה טמאה בטהורה כלל נטמאה, שאם בנגעה מאי רבותא דנגובה. והברייתא מלמדת שלא סוף דבר בתחילת טומאה אם נטמאה האחת נטמאה השנייה, אלא אפילו בסוף טומאה, אם טבל את האחת וטיהרה, עדיין נשארת השנייה בטומאתה. ולפי פירושו היא מעין התוספתא כאן, והבבלי בעצמו הוכיח ממנה שהיד השניה טמאה אפילו לא נגעה בחברתה. והרמב"ן בלקוטות הנ"ל, והמאירי, עמ' 63, הסכימו שמן התוספתא מוכח כפירוש בעל המאור.³² ועיין מאירי, עמ' 51.
ברם כבר ראינו שהראב"ד השיג על בעל המאור בין מצד הלשון ובין מצד העניין, ובסוף דבריו סיים, שאין הברייתא שבבבלי עניין לבבא שלנו, אלא הרי היא הסיפא שבסמוך, שהבבלי פירשה בנגובה. ואשר לתוספתא אין מדברים כאן כלל בנטמאה יד אחת, אלא בנטמאו שתי הידים, ומלמדת הברייתא שאין טהרה לחצאין, וצריך להטביל שתיהן כאחת,³³ ואם הטביל אחת ועשה טהרות בידו שהטבילה, טמאות, אבל אם לא נטמאה אלא יד אחת יכול להטבילה לבדה, ומה שאמרו במשנתנו ובקדש מטביל שתיהן הוא בחיבורין, כפירוש הבבלי. וכן מה שאמרו למטה בסמוך: שהיד מטמא את חברתה וכו', אינו דבוק להלכה שלפנינו, ואינה נתינת טעם, למה צריך להטביל שתיהן, אלא חוזר למשנתנו, והיא פיסקא ממנה, אלא שנסמכו לה מחלוקת ר' ור' יוסה בר' יהודה.
והרמב"ם למשנתנו פירש שאם היד הטמאה בלולה במשקה נטמאה חברתה אפילו אם לא נגע בה, אבל אם היא נגובה (כגון שנגע בספר) אין השניה טמאה אלא אם נגע בה. וכ"ה בחיבורו פי"ב מה' אבות הטומאות הי"ב ופ"ח שם ה"ז. ולפי שיטתו מתפרשת כאן התוספתא כפשוטה, והיא גם פשוטה של משנתנו, אלא שמן הבבלי למד שבנגובה צריך נגיעה, עיין בס' ראשון לציון, בשיח יצחק בסוגיין ובמרכבת המשנה ח"א על הר"מ הנ"ל.
וכל הדחוקים הללו הם רק אם אנו רוצים להשלים כאן בין שיטת בני בבל ובין שיטת בני א"י. וכבר הראינו לעיל, שו' 11–12, ד"ה ברם, שהבבלי מנה במשנתנו י"א מעלות, והירושלמי מנה י"ג מעלות, עיין מה שכתבנו שם. והנה במשנה שבבבלי: ובקודש מטביל שתיהן **שהיד** מטמא את חברתה בקודש וכו'. וכן מעתיקים ("שהיד") הגאונים, עיין אוה"ג, עמ' 36, עמ' 43, הר"ח כ"ד סע"א (אבל עיי"ש ב"א סע"ב) ועוד. ולפי גירסא זו יש כאן נתינת טעם למה גזרו בקודש שיטביל את שתיהן, מפני שהיד מטמאה את חברתה, כמו שפירש בתוספות רי"ד כ"ד א' (ט"ז סע"א) ד"ה ובתרומה, ואין כאן איפוא אלא מעלה אחת. ולפיכך פירשו בבבלי שבחיבורין שנו, ובכגון דא היד מטמאה את חברתה. ברם במשנה שבירושלמי, בהוצ' לו, קויפמן, פרמה, ומשניות על קלף סדר מועד הגירסא במשנתנו: **והיד** מטמא וכו', ויש כאן מעלה אחרת, והיינו בקודש אם נטמאה אחת צריך להטביל את השנייה אפילו אם לא נגעה בראשונה, ועוד שהיד מטמא את חברתה בקדש, כלומר, אם נגעה בה הטמאה, השניה מטמאה את הקודש, ולא פוסלת גרידא, וסתם משנתנו היא כר' להלן בסמוך, וכן מוכח מן הירושלמי שלהלן,³⁴ ושנו כאן במשנתנו שתי מעלות. וכן הפירוש גם בתוספתא כאן, והיא מפרטת ומבארת את שתי המעלות, עיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes:
³² ברמב"ן שם לא נזכר החילוק שמביא בעל המאור בין תחילת טומאה וסופה, ושמא השמיטה בכוונה, מפני סברת הראב"ד שהבאנו להלן בפנים שבסוף טומאה יש יותר מקום לומר שאם נטהרה הראשונה לא טהרה השנייה.
³³ לכאורה משמע שהואיל ובטבילה במ' סאה אנן קיימין (כדין טבילת ידים לקודש), טבילת ידים היא כטבילת אדם, ואין טהרה לחצאין. ועיין בס' הישר לר"ת הוצ' מק"נ סי' נ"ז, עמ' 130, ולעיל שם, עמ' 93 ואילך. והנידון אינו דומה לראייה, שהרי אף לשיטת הראב"ד אם נטמאה ידו אחת אינו מטביל אלא אחת, ואם יש טומאה לחצאין, למה לא תהא טהרה לחצאין. וכנראה שכוונת רבינו שאף הראשונה לא טהרה אלא אחרי שטבל גם את השנייה, וכן משמע בפירושו לסוגיית הבבלי, אבל לא שצריך להטביל שתיהן בבת אחת. ואם הטביל שתיהן זו אחר זו גם הוא מודה ששתיהן טהורות.
³⁴ עיין מ"ש להלן הע' 35.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:10:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:10:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:10:1)

26-27. **שהיד מטמא את חברתה לטמא בקודש דברי ר', ר' יוסה בר' יהודה או' לפסול בקודש.**וכ"ה ("שהיד") בד, בכי"ע, בראב"ד, ברמב"ן, בתוספות ובמאירי הנ"ל. אבל בכי"ל: **היד** מטמאה וכו'. ובכי"ע: שהיד מטמאה את חבירתה לק' וש', לטמא בקודש וכו', ואין ספק שצ"ל: את חבירתה **לקודש**, לטמא וכו', וכ"ה ("חברתה לקדש") גם בתוספות הנ"ל. ולפ"ז ברור שיש לנו פיסקא ממשנתנו "שהיד מטמא חברתה לקדש", ולפיסקא זו נסמכה מחלוקת ר' ור' יוסה בר' יהודה בטיב הטומאה. ועיקר הגירסא כאן כגירסת כי"ל: **היד מטמאה** וכו', והיא פיסקא ממשנתנו ע"פ נוסח המשנה שבירושלמי (עיין מ"ש לעיל בסמוך ד"ה וכל), ובשאר הנוסחאות הוסיפו את הפיסקא ממשנתנו הנ"ל ע"פ גירסת הבבלי "שהיד מטמא וכו'". וכן בירושלמי פ"ג סה"ב, ע"ט ע"ב: לטמא את הקודש דברי רבי, ר' יוסי בי ר' יודה אומר לפסול בקודש. מה, רבי כר' יהושע? דתנינן וכו' והיד מטמא את חבירתה³⁵ דברי ר' יהושע. ודר' יהושע רבא מן דר', מה דאמר רבי בקודש, ומה דאמר ר' יהושע בתרומה. ובהכרח שרבי לא אמר את דבריו אלא בנגעה הטמאה בטהורה, דומיא דר' יהושע, והמחלוקת היא במעלה האחרת שבידים לעניין קודש, בנגעה הטמאה בטהורה, אבל אם לא נגעה, כולם מודים שאין השנייה מטמאה אלא פוסלת. ומנו במשנתנו ובתוספתא שתי מעלות בידים לקודש, וכמו שכתבנו לעיל.
ובבבלי כ"ד א' שנו ברייתא זו: יד **נגובה** מטמא חבירתה לטמא לקדש אבל לא לתרומה דברי רבי וכו'. ולפי הבבלי אין הברייתא דבוקה לסיפא של משנתנו דווקא, שהרי לשיטתם הסיפא מבארת את הרישא. ולהלן שם כ"ד ב': דתניא יד נגובה וכו' ר' יוסי בר' יהודה אומר **אותה יד** לפסול, אבל לא לטמא. ומכאן ברור שהמחלוקת היא דווקא ביד שנגעה בטומאה דווקא, ופסקו בבבלי שם כר' יוסי בר' יהודה, ו"שהיד מטמא" שבמשנתנו פירושה: פוסלת.

footnotes:
³⁵ וסבר הירושלמי שאף ר' יהושע מדבר בקודש גרידא, והגירסא במשנתנו כאן היא בדיוק כמו במשנת ידים פ"ג מ"ב: והיד מטמא את חבירתה, אלא שכאן שנו בפירוש: בקודש. ועיין בפי' הר"ש והרא"ש בידים שם ובתוספות כאן כ"ד ב' ד"ה דתנן, ובס' שיח יצחק, מ"ט ע"ד, ד"ה ודע, ובהגהות הרש"ש על התוספות כאן. ואפשר שהראשונים פירשו שמסקנת הירושלמי הוא דיחוי בעלמא.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:11:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:11:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:11:1)

27-28. **אוכלין אוכלין נגובין בידים סואבות בתרומה אבל לא בקודש.**פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ג, ונבאר אותה להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:12:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:12:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:12:1)

28-30. **אמ' ר' חנינא בן אנטיגנוס וכי יש נגובין בקודש, אלא תוחב את החררה בכוש או בקיסם ואוכל עמה זית או בצל, בתרומה, אבל לא בקודש.**בתוספות כ"ד ב' ד"ה לא: מיהו בתוספתא גרסינן ליה ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר וכי יש נגובה בקודש אלא **תחב ליה חבריה או שתחב הוא** בכוש או בקיסם ואוכל עמה זית או בצל [ב]של תרומה. ולהכי נקט כוש דהוו ליה פשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה ואפי' מדרבנן וכו'. ונזדמנה להם גירסא משובשת לרבותינו וגרסו "ליה חבריה" במקום "את החררה", ושוב תיקנו "או שתחב הוא," והכל ע"פ גירסת הבבלי שם. ובירושלמי פ"ג רה"ג, ע"ט ע"ב: אמר ר' חנניה בן אנטיגנס, וכי יש אוכלין נגובין אצל הקודש, תוחף את החררה בשפוד ואוכל עמה כזית בשר.³⁶ בתרומה, אבל לא בקודש. וסתם שפוד מקבל טומאה, אלא שאין ידים מסואבות מטמאין כלים. וכן בפיה"מ להר"מ במקומו: אם לא נגען בידיו אלא במלקחים וכו'. ועיין בתיו"ט במקומו, בלחם שמים שם, בטורי אבן ובהגהות הרש"ש כ"ד ב'. ובבבלי כ"ד ב': תניא א"ר חנינא בן אנטיגנוס, וכי יש נגובה לקדש, והלא חיבת הקדש מכשרתן, לא צריכא, כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו, או שתחב הוא לעצמו בכוש ובכרכר, וביקש לאכול צנון ובצל של חולין עמהן, לקדש גזרו בהו רבנן וכו'.
וכדי להבין את דברי ר' חנינא עלינו להביא את סוגיית הירושלמי; ומיד אחרי הברייתא שלנו אמרו שם: תמן תנינן (כלים פ"ח מ"י) היה אוכל דבילה בידים מסואבות הכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור [ר' מאיר מטמא. ור' יהודה מטהר. ר' יוסי אומר אם הפך טמא, אם לא הפך טהור]³⁷ וכו', ר' יוחנן אמר היא דבילה היא שאר כל הדברים וכו'. מתניתא פליגא על ר' יוחנן אוכלין אוכלין נגובין בידים מסואבות בתרומה אבל לא בקודש. פתר לה בזורק. אם בזורק, אפילו בקודש. שמא ישכח ויגע וכו', אוכלי הקודש אינן זריזין והוא שכח. ואנו למדים מכאן שר' יוחנן פירש את משנתנו שאוכלין אוכלין נגובין של תרומה שלא הוכשרו בידים מסואבות ממש. ושאלו הרי כשהוא נותן לתוך פיו מטמא את רוקו (ומשנתנו כר' מאיר, כמפורש בירושלמי כאן פ"ג ה"א, ע"ח ע"ד, שהוא שנה י"ג מעלות בקודש) והרוק מכשיר ומטמא את התרומה (עיין בתוספות עירובין צ"ט א' ד"ה היה). ותירצו בזורק לפיו, ואינו נוגע בפה כלל. ושאלו אם בזורק אפילו בקודש יהא מותר, שיזרקו ע"י כלי,³⁸ ותירצו שבקודש אסור לעשות כן שמא ישכח ויגע בפה. נמצאנו למדים שפירשו את המשנה כפשוטה שאסור לאכול קודש בידים מסואבות אפילו בשפוד, ואפילו אם זרק לתוך הפה ולא נגע בו.
ולפי זה אין ר' חנינא בן אנטיגנוס חולק על עיקר ההלכה של משנתנו, אלא מפרש את לשונה, שאין לומר "אוכלין נגובין" על אוכלים של קודש, שהרי בקודש אין הבדל בין נגובין לשאינן נגובין. ולפיכך הוא מפרש שאוכלין פירושו אוכלין של חולין, ונגובין פירושו שעכשיו הם נגובין, ובתרומה תוחב את החררה של תרומה בשפוד אם ידיו מסואבות, ואוכל עם התרומה זית או בצל של חולין נגובין³⁹ בידים מסואבות (אבל אם היו לחין הרי נטמאו מידיו ומטמאין את התרומה שבפיו, כפירש"י), אבל אם היה בפיו קודש⁴⁰ אסור לו לאכול אפילו חולין בידים מסואבות, שמא ישכח ויגע. ולפי זה אף ר' חנינא בן אנטיגנס מודה שאסור לאכול קודש בידים מסואבות אפילו בכוש ובקיסם, אלא שהוא מוסיף שאף חולין אסור לאכול בידים מסואבות כשקודש בפיו. ומשנתנו חולקת⁴¹ והיא מתפרשת כפשוטה, וכר' יוחנן בירושלמי הנ"ל, שאין אוכלין קודש בידים מסואבות אפילו בשפוד, ואפילו בזורק לתוך פיו, שמא ישכח ויגע. ועיין מה"פ שם ד"ה וכי. ולפ"ז אוכלין נגובין שבמשנתנו בוודאי פירושם אוכלין של תרומה ושל קודש והן נגובין שלא הוכשרו, והחשש הוא שמא יגע בפיו, וכמפורש בירושלמי. ואפילו לר' יוסי במשנת כלים פ"ה מ"י הנ"ל (שהלכה כמותו) יש לחשוש שמא יהפך ברוקו וירצה להוציא אותו, והוא מכשיר. ואף רש"י פירש במשנתנו אוכלים נגובים שלא הוכשרו, אבל בדברי ר' חנינא בן אנטיגנוס פירש נגובים שהם עכשיו נגובים,⁴² וכבר הוכשרו, שהרי בדברי ר"ח בן אנטיגנס מפורש אוכלין - אוכלין של חולין. ובירושלמי הנ"ל נקטו לדוגמא כזית בשר, ואין זו דוגמא לאוכלים שלא הוכשרו.⁴³ ועיין גם בפי' הר"ח שם, ובמאירי, עמ' 52, ובתוספות שם ד"ה לקודש.
והר"מ פסק בפי"ב מה' אבות הטומאות הי"ג שאין אוכלין קודש שלא הוכשר בידים מסואבות אפילו בכוש, או שתחב לו חבירו לתוך פיו, אבל אוכלין תרומה שלא הוכשרה בידים מסואבות, והוא כסתם משנתנו, שהיא חולקת על ר"ח בן אנטיגנוס. ובפיה"מ פירש אחרת, ומתוך דבריו מוכח שפסק כר"ח בן אנטיגנוס, אלא שפירש את הבבלי שלא כרש"י, עיין בראשון לציון ובשיח יצחק במקומו, שבארו לנכון את דברי פיה"מ. ועיין באוצר הגאונים, עמ' 43, ומדבריהם משמע שדווקא בקודש אסור לאכול ע"י כוש או כרכר, אעפ"י שלא הוכשר, ובתרומה מותר, אבל בידים מסואבות ממש אפילו בתרומה שלא הוכשרה אסור, כפי שמשמע גם מפיה"מ שכנראה פירש שם ע"פ הגאונים, עיי"ש בלשונו. והוא כמו שאמרו בירושלמי הנ"ל, שאם אוכל בידיו⁴⁴ הרי הוא נוגע במשקה שבפיו, ושמא הפך ברוקו, והוא מכשיר ומטמא.

footnotes:
³⁶ כלומר, וע"י שמהפך בבשר החולין שאינו רגיל לדקדק בו יגע ברוק, או בקודש עצמו, עיין בתוספות כ"ד ב' ד"ה לקדש ומ"ש להלן בפנים, ועיין להלן הע' 43.
³⁷ עיין בבלי עירובין צ"ט א' וברש"י ובתוספ' שם.
³⁸ ופשיטא שלא כיוונו לומר שאין אוכלין אוכלי קודש בידים מסואבות ממש, שהרי הידים מטמאות אותם אפילו לא הוכשרו, ובוודאי הכוונה שאין אוכלין אותם בידים מסואבות אפילו לא נגע בהם.
³⁹ כמו זיתים נגובים שבמשנת טבול יום ספ"ג שהם בניגוד לזיתים פצועים, ואינם עניין לזיתים שלא הוכשרו.
⁴⁰ כגון שהכניסו בידים טהורות ובנתים נטמאו ידיו בטומאה דרבנן, או שעבר ותחב בשפוד, עיין בשיח יצחק כ"ד ב' ד"ה לא צריכה.
⁴¹ כלומר, אינה מדברת כלל באוכלין של חולין. ועיין בפסקי רי"ד כ"ד ב' (אהלי יצחק ס"ה ע"ב) שפירש את משנתנו כפשוטה לגמרי, כלומר, שאוכלין תרומה שלא הוכשרה בידים מסואבות ממש, אבל לא קודש, משום שחיבת הקודש מכשרתו, וניטמא.
⁴² עיין לעיל הע' 39.
⁴³ עיין חולין פ"ב מ"ה ומאירי שם, ריש עמ' 122, ובבלי שם ל"ו ב'. ולא עוד אלא שבכזית בשר לא איכפת לנו כלל אם הוכשר, או לא הוכשר, שהרי פחות מכביצה אינו מטמא אחרים לכולי עלמא. ועיין בפי' הר"א לתענית, הוצ' ר"ד הלבני, עמ' 62, אלא שדבריו תמוהים, עיין בה' 209 שם.
⁴⁴ אלא שמן הירושלמי משמע שאוכל בידיו אם הוא זורק את האוכלין לתוך פיו, ואינו נוגע בפה.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:13:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:13:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:13:1)

30-31. **חומר בקודש מבתרומה ומבחטאת שהכל נאמנין על החטאת ואין הכל נאמנין לא על הקדש ולא על התרומה.**וכ"ה בד ובכי"ע. וכבר העירותי בתס"ר במקומו שהנכון הוא בכי"ל: חומר בקדש ובתרומה מבחטאת וכו', וכן הגיה הגר"א. והכל נאמנין על החטאת, כמפורש במשנת אהלות פ"ה מ"ה ופרה רפ"ח, ובספרי זוטא חקת, עמ' 305. ואין הכל נאמנין על הקודש אלא ביהודה, כמשנתנו כאן פ"ג מ"ד, ועל כלי חרס הדקים אינם נאמנים אלא מן המודיעית ולפנים, כמפורש שם מ"ה, ועיין בתוספתא להלן בפירקין. ועיין תוספתא שבת פ"ב, שו' 35–36, ומש"ש. וע"ה אינו נאמן על תרומה, כמבואר בכ"מ במשנה, בתוספתא, בירושלמי ובבבלי.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:14:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:14:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:14:1)

32. **שהטהור לקדש ולתרומה טמא לחטאת.**כמבואר במשנתנו פ"ב מ"ו, מ"ז, פ"ג מ"א. ועיין במשנת פרה פ"י מ"ו, שם פי"א מ"ג ועוד.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:15:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:15:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:15:1)

32-33. **יש מנין לקודש ולתרומה ואין מנין לחטאת.**כמשנת פרה פי"ב מ"ו, תוספתא שם פי"ב הט"ו. ועיין במשנת טהרות פ"ב מ"ה ובר"ש וברא"ש שם.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:15:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:15:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:15:2)

33-34. **אונן אסור במעשר ומותר בתרומה ובפרה.**כל הבבות בבבלי יבמות ע"ד א'. ועיין ירושלמי מע"ש פ"ג ה"ב, נ"ד ע"א. ואונן אסור במע"ש, כמפורש בדברים כ"ו, י"ד, ועיין במשנת מע"ש פ"ה מי"ב, בכורים פ"ב מ"ב, ושם מבואר שמותר בתרומה, וכ"ה במשנתנו כאן פ"ג סמ"ג. ועיין גם בתוספתא בכורים פ"א ה"ז. ולמדוהו מן הכתוב, כירושלמי יבמות רפ"ח, ח' ע"ג, בבלי שם ס"ח ב', ע' ב', ע"א א'. ועיין בבלי פסחים ל"ו ב', שבת כ"ה א', יבמות ע"ג ב', ע"ד ב' ועוד. ואונן מותר בפרה כמפורש בתוספתא להלן פרה פ"ד ה"ג, בבלי יבמות ע"ד א' בברייתא שלנו ובברייתא מתוספתא פרה. וכ"ה בזבחים י"ז ב'. ועיין ברש"י ובתוספות שם.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:16:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:16:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:16:1)

34. **טבול יום אסור בתרומה ומותר במעשר ובפרה.**בבלי יבמות ע"ד א' הנ"ל. ובתו"כ אמור פ"ד ה"ח, צ"ו ע"ד, למדוהו מן הכתוב (ויקרא כ"ב, ז'), והובא בבבלי ברכות ב' א'. ועיין ירושלמי חלה פ"ג ה"ז, נ"ט סע"ב, סוטה פ"ה ה"ב, כ' ע"א. ומבואר במשנתנו כלים פ"א מ"ה ונגעים פי"ד מ"ג ופרה פי"א מ"ד שהוא אסור בתרומה ומותר במעשר. ועיין תו"כ אמור רפ"ד, צ"ו ע"ג, בבלי יבמות ע"ד ב'. ופרה נעשית בטבול יום דווקא, להוציא מדעת הצדוקים שסוברים שהיא נעשית במעורבי שמש, כמבואר במשנת פרה פ"ג מ"ז. ולמדוהו מן הכתוב בבבלי יומא מ"ג ב', יבמות ע"ג א' וזבחים י"ז ב'. ובתוספתא פרה פ"ג ה"ו שנו שישמעאל בן פאבי רצה להכשיר פרה במעורבי שמש מק"ו, שהרי מעשר נאכל בטבול יום ותרומה החמורה ממנו נאכלת במעורבי שמש כל שכן פרה שנעשתה במעורבי שמש שהוסיפו עליה קדושה, ונצחוהו חכמים. ועיין ה"ז וה"ח שם ובתוספות זבחים י"ז ב' ד"ה שרפה ומ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 217 ועמ' 218 (וצ"ל שם, בסוף שו' 18–19: תוספות חגיגה כ"א א' ד"ה האונן).


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:17:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:17:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:17:1)

35. **מחוסר כפרה אסו' בפרה ומותר במעשר ובתרומה.**בבלי יבמות ע"ד א', והעמידוה כר' יוסף (איסי) הבבלי בתוספתא פרה פ"ד ה"ג, אבל הת"ק מכשיר פרה במחוסר כפרה. ולפני רש"י ותוספות היתה שם גירסא אחרת בבבלי, אבל בזבחים י"ז ב' מפורש כבתוספתא פרה, כפי שמוכח מן הסוגיא, ועיי"ש בתוספות יבמות ד"ה ה"ג. ומחוסר כפרה מותר בתרומה ובמעשר, כמפורש במשנת כלים פ"א מ"ה, נגעים פי"ד מ"ג. ועיין במשנתנו כאן פ"ג סמ"ג. ולמדוהו מן הכתוב בתו"כ אמור פ"ד ה"ח, צ"ו ע"ד, בבלי ברכות ב' א', ועיין יבמות ע"ד ב' ועוד.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:18:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:18:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:18:1)

35-37. **אמ' ר' יוסה מנין לרביעי בקודש שהוא פסול, ודין הוא ומה מחוסר כפורים שאין פסול בתרומה פסול בקודש וכו'.**תו"כ צו ריש פרשה ט' ה"ב, ל"ז ע"ב, כי"ר הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' קס"ה, ירושלמי כאן פ"ג ה"ב, ע"ט ע"ב, סוטה פ"ה ה"ב, כ' ע"ב, בבלי כאן כ"ד א', פסחים י"ח ב', סוטה כ"ט ב'. ובר"ח פסחים שם: ור' יוסי תני בתוספתא בסוף חגיגה מנין לרביעי בקודש שפסול וכו', והעתיק את לשון הבבלי. והגירסא "פסול בקודש" גם בירושלמי סוטה הנ"ל, אבל בכל שאר הנוסחאות כאן ובכל המקבילות הנ"ל: פוסל בקודש.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:18:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:18:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:18:2)

37. **רביעי שפסול בתרומה וכו'.**וכן בד ובכי"ל: **רביעי** שהוא פסול (בכי"ל: פוסל) בתרומה וכו'. וכ"ה בירושלמי כאן הנ"ל (אלא ששם: פוסל). אבל בכי"ע: **שלישי** שהוא פוסל בתרומה, וכ"ה בתו"כ. וכן בירושלמי סוטה ובבלי הנ"ל: שלישי שהוא פסול (שפסול) בתרומה. וכצ"ל לפנינו.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:18:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:18:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:18:3)

38. **למדנו לשלישי מן הכת' וכו'.**וכ"ה בתו"כ ובירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: ולמדנו שלישי לקודש מן הכתוב וכו', שלישי לקודש מן התורה מנלן דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, מי לא עסיקינן דנגע בשני, ואמר רחמנא לא יאכל.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:19:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:19:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:19:1)

38-39. **אמ' ר' נחמיה מפני מה הכל נאמנין על החטאת ואין הכל נאמנין על הקודש ולא על התרומה וכו'.**וכ"ה בד, אלא ששם: לא על הקדש ולא וכו'. ובכי"ע: וכן היה ר' יוסי אומ' מפני מה הכל נאמנין על החטאת וכו', כגי' ד. ובכי"ל: ר' נחמיה או' מפני מה וכו' ואין הכל נאמנין על התרומה ולא על הקדש וכו'. ובלבול הסדר שבכי"י כבר מראה שיש כאן שיבוש, והגירסא הנכונה נשתמרה בילקוט ת"ת כ"י במדבר י"ח, ז' (בשם התוספתא): א"ר **יוסי** מפני מה הכל נאמנין על החטאת ועל הקדש ואין הכל נאמנין על התרומה וכו', כמו שהגיהו המפרשים מדעתם.⁴⁵ והכוונה ליהודה, כמשנתנו פ"ג מ"ד. ובבבלי כ"ב א': דתניא אמר ר' יוסי (כגירסת כי"ע וילקוט ת"ת) מפני מה הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה כדי שלא וכו'.

footnotes:
⁴⁵ הגר"י נוניס בשיח יצחק כ"ב א' (ל"ט ע"ב) רצה לקיים את הגירסא שלפנינו, ופירשה שקודש כוונתו כאן לחמי תודה ורקיקי נזיר שלא נשחט עליהן הזבח, שדינם כתרומה לעניין טומאה, כמפורש להלן טהרות פ"א ה"ג ובר"מ פי"א מה' אבות הטומאות סהי"ב. ופשיטה שקשה מאד להכניס פירוש זה לתוספתא. ולא עוד אלא שלא זכיתי להבין את דבריו, כי מה עניין מניין הטומאה לנאמנות ע"ה, והרי הכין את הלחם והרקיקים למזבח, והוא נאמן על טהרת הקודש (עיין בבלי כ"ה ב' ובתוספות שם ד"ה במטהר), ומה בכך שעדיין אין בהן אלא קדושת תרומה, והרי הן עומדין למזבח, ואין להן פדיון כל זמן שהן טהורין (עיין מנחות ק"א א'), והן בחזקת טהורין אפילו הן של ע"ה.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:19:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:19:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:19:2)

40. **שלא יהא כל אחד או' הריני בונה מזבח לעצמי הריני שורף פרה לעצמי וכו'.**בכל הנוסחאות ובילקוט ת"ת הנ"ל: כל אחד ואחד וכו'. ובבבלי הנ"ל: שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף וכו'. ועיין בתוספות שם, ד"ה שלא, ובדק"ס, עמ' 79, הערה צ'. ומתוך דברי ר' נחמיה משמע שמן הדין אין נאמנין על טהרת חטאת (ונקט קודש אגב גררא).⁴⁶
ומכאן ואילך מתחיל קטע מן הגניזה שבבית המדרש כאן, אלא שהוא קטוע הרבה מן הצדדין.

footnotes:
⁴⁶ עיין מ"ש בתיו"ט אהלות פ"ה מ"ה בשם מהר"מ ופרה רפ"ה. ועיין מ"ש להלן, שו' 44–46, ד"ה ברם.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:19:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:19:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:19:3)

41-42. **שנ' ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח, או לכל דבר המזבח יכול אף לתרומה ולתרומת מעשר וכו'.**כבר העירותי בתס"ר במקומו על הספרי זוטא קרח, עמ' 293: ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם (במדבר י"ח, ז'), מגיד שעון הקדשים אינו מסור אלא בידי הכהנים, אין לי אלא עון קדשי קדשים, קדשים קלים, קדשים נאכלים. קדשים שאינן נאכלין מניין, ת"ל לכל דבר המזבח. יכול אף תרומה ותרומת מעשר וחלה וכו'. ומפרש בספרי זוטא שהכוונה לטומאת קדשים, וכמו שאמרו לעיל שם (י"ח, א'): אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש וכו'. ובתו"כ ויקרא, נדבה פ"ד ה"ט, ה' סע"ד: וכשהוא אומר ונשא אהרן את עון הקדשים (שמות כ"ח, ל"ח) וגו', ואיזה עון הוא נושא עון טומאה וכו'. וכ"ה בבבלי פסחים ט"ז ב' ובמקבילות. ומוסיף התנא או "לכל דבר המזבח" הייתי סבור לרבות מן המלים "לכל דבר" שהכוונה גם לקדשי הגבול, שהרי אכילתם בגבולין כעבודת מקדש במקדש,⁴⁷ כמפורש בספרי שם פי' קט"ז, עמ' 133, ובספרי זוטא להלן בסמוך שם, עמ' 293, ובבלי פסחים ע"ב סע"ב, ואף טומאת קדשי הגבול מסור בידי הכהנים ואפילו הם עמי הארץ, ולא בידי ב"ד, והכל נאמנין עליהן.

footnotes:
⁴⁷ כ"ה בכל המקורות בשם ר' טרפון, והוא באמת סובר להלן, שו' 75, שאף על התרומה ע"ה נאמן, עיין מש"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:19:4
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:19:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:19:4)

43-44. **ת"ל ולמבית לפרכת, מה מבית לפרכת מיוחד שאין לדעתן של ישראל, יצאת תרומה ותרומת מעשר וחלה שהו לדעתן של ישראל.**וכ"ה בילקוט ת"ת הנ"ל, אלא ששם: שהן (במקום "שהו"). ובד: שיש לדעתן של ישראל. ובכי"ע: שאין דעתן של ישר' וכו' שדעתן של ישראל. ובקג"נ: שלדעתן של וכו'. ובכי"ל: שהוא לדעתן של ישראל יצאו אלו שאינן לדעתם של ישראל. והנכון כלפנינו, וכילקוט ת"ת הנ"ל. וכ"ה בספרי זוטא הנ"ל: מה בית לפרוכת מיוחד דבר שאי אפשר לדעת צבור, יצא דבר שאפשר לדעת צבור. כלומר, דבר שאין הציבור יכול להכיר בהם, כגון טומאה מבית לפרוכת (עיין בבלי גיטין נ"ד ב'), מסור לכהנים גרידא, אבל דבר שהציבור יכול להכיר בהם, כגון קדשי הגבול, ב"ד מצווים לתקן לפי הזמן, ואם ע"ה היו חשודים על הטומאה אסרו להאמין להם.
ובספרי קרח פי' קט"ז, סוף עמ' 130, פירשו שדבר המזבח הוא מסור בידי ב"ד, והכוונה לכשרות הכהנים שב"ד בודקין את יחוסיהן בלשכת הגזית. ואף הפסוק שלנו דרשו להלן שם (עמ' 133): ולמבית לפרוכת וכו' ששם בודקים יחוסי כהונה. עיין מ"ש לעיל פ"ב, שו' 63, ד"ה ובספרי.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:20:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:20:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:20:1)

44-46. **ר' יהודה או' והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה שהכל נאמנין על שמירתה.**וכ"ה ("ר' יהודה") גם בד, בכי"ע, בכי"ל ובר"ש טהרות פ"ז מ"ה. ובקג"נ מטושטש. ובתוספות חגיגה כ"ב א' ד"ה שלא: ושורף פרה לעצמו, דהא לכך נאמנין ע"ה על שמירתה, והכי תניא בתוספתא דחגיגה ר' **יוסי** אומר הכל נאמנין על שמירתה. ולכאורה משמע שבעלי התוספות גרסו כאן "ר' יוסי" (במקום "ר' יהודה"). אבל נראה יותר שהתוספות קיצרו, וכוונתם לתחילת הברייתא שלעיל, וגרסו שם כגי' כי"ע, אלא שרצו לומר שר' יוסי בבבלי שם התחיל בנאמנות על הקודש וסיים בפרה, משום שכשם שתקנו בפרה כן תקנו בקדשים, עיין מ"ש בשיח יצחק במקומו.
ברם לפי פשוטו משמע שר' נחמיה (או' ר' יוסי) לעיל חולק על ר' יהודה וסובר שמדאורייתא אין נאמנין על פרה, אלא שתיקנו חכמים להאמינו, וכמפורש בספרי זוטא חקת, עמ' 305 (ובקטעים מן הגניזה בתרביץ ש"א ס"א, סוף עמ' 59): לעדת בני ישראל למשמרת. כיצד היו משמרים אותה היו מוסרים אותה לאדם נאמן והוא משמרה, אלא **שחזרו לומר** הכל נאמנין על טהרת הקדש ועל החטאת. ולפי זה מתחילה לא האמינו לע"ה על החטאת משום שכתוב "למשמרת", ואנו זקוקים לשומר נאמן. אבל אח"כ חזרו ואמרו שהכל נאמנין גם על טהרת חטאת, כשם שהם נאמנים על טהרת הקודש. ור' נחמיה (או ר' יוסי) הנ"ל נותן טעם למה האמינום אח"כ לטהרת חטאת, כדי שלא יהא כל אחד וכו'. אבל על קודש נאמנים מן הכתוב, עיי"ש. אמנם בברייתא שבבבלי כ"ב א' אין לפרש כן, וכנראה שר' נחמיה לחוד ור' יוסי לחוד, ויש כאן שתי שיטות חולקות. אבל ר' יהודה כאן סובר שמן התורה נאמן כל אדם על חטאת, ודורש "בני ישראל למשמרת", שכל בני ישראל נאמנים על שמירתה. ועיין בסדרי טהרות אהלות, צ"ג ע"ג, ד"ה שנאמר. ובר"מ ספי"ג מה' פרה: והרי נאמר בתורה והיתה לעדת ישראל למשמרת, כל ישראל ראויין לשמירה.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:21:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:21:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:21:1)

46. **ספק רשות עם הארץ מדרסו וכו'.**ס' המפתח לר"ן גאון ברכות נ"ב ב' (כ"ב ע"ב), ר"ש טהרות פ"ז מ"ה, תוספ' כאן י"ט ב' ד"ה בגדי, גיטין ס"א ב' ד"ה וליחוש, נדה ל"ד א' ד"ה ותיפוק, רמב"ן שם ל"ג סע"ב, מאירי כאן, עמ' 39, 45, גיטין ס"א ב', עמ' 255. ונתקשו הראשונים מכמה מקומות שמשמע מתוכם שאין ע"ה עושה מדרס, עיין בראשונים הנ"ל וברשב"א ובריטב"א גיטין ונדה הנ"ל. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:21:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:21:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:21:2)

**וחצצו.**וכן בכי"ע: וחציצו, וכ"ה ברוב הראשונים הנ"ל. ובקג"נ ובכי"ל: והציצו, והיא היא. ובד נשמטה מלה זו. והכוונה שקדירה של חרס של ע"ה אינה חוצצת בפני הטומאה לעניין תרומה, אבל חוצצת שלא לטמא חולין, עיין במשנת אהלות פ"ה מ"ג ואילך ובתוספתא שם פ"ה ח"ט. ועיין בשיח יצחק י"ט ב' (כ"ח ע"ב). ועיין להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:21:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:21:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:21:3)

47. **והסיטו טהורין לחולין וטמאין לתרומה.**וכ"ה בראשונים הנ"ל. ובירושלמי כאן ספ"ב, ע"ח ע"ג: לא כן אמר ר' יוחנן לא חצצות ולא הסיטות ולא רשות היחיד ולא רשות עם הארץ⁴⁸ אצל התרומה, והגיה בר"ש טהרות פ"ז הנ"ל: **אלא** אצל התרומה, וכן מוכרח מתוך הסוגיא בירושלמי שם. ואשר לסוגיית הבבלי בגיטין ס"א הנ"ל שמוכח משם שאין היסט לע"ה אפילו לתרומה, משער הר"ש שהברייתא שלנו היא מדברי ר' יהודה שלעיל, וחכמים חולקים עליו. ועיין על כל העניין בשיח יצחק לדברי התוספות הנ"ל, כ"ח ע"ב ואילך.
ובמאירי ספ"ב, עמ' 45: ואם מתורת משא, הרי בתוספתא אמרו אין עם הארץ מטמא במשא, שא"כ אין לך עם הארץ מעביר חבית ממקום למקום. וכע"ז כתב לעיל שם, עמ' 39 (ואין מקום להשלמה שהשלימו בפנים שם). ובמאירי גיטין ס"א ב': ובמקום חששא לבד לא גזרו על היסטו, וכן היא בתוספ', **ופירשו בו** הטעם שאם כן אין לך עם הארץ מעביר חבית ממקום למקום. וכוונתו לפירוש ר"ת בתוספות חגיגה י"ט ב' הנ"ל (ר"ש טהרות פ"ז הנ"ל) שכתב: דודאי אינו מטמא מדרס והיסט, דמשום תקנת השוק נגעו בה, כדאמרינן **בעלמא**,⁴⁹ לפי שלעולם לא ימצאו אדם מעביר חבית ממקום למקום. והמאירי בחגיגה הנ"ל צרף את הפירוש לגוף הפיסקא מן התוספתא, כמו שמצוי אצלו, עיין מ"ש לעיל מגילה פ"ג, הערה 91.

footnotes:
⁴⁸ כן מעתיקים כמה מן הראשונים הנ"ל בפנים. ובירושלמי כי"ל: ולא הסיטות ולא עם הארץ וכו', ובגליון הושלם: "רשות היחיד ולא", והיה צריך להשלים עוד מלה ("רשות").
⁴⁹ כהגהת הב"ח, והכוונה לבבלי ב"מ פ"ג א'. ועיין תיו"ט טהרות פ"ז מ"ה והגהות הרש"ש כאן במקומו.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:22:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:22:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:22:1)

47-48. **שש מעלות בחטאת ממלאין ומקדשין מי חטאת בכל מקום וכו'.**בד חסר "שש מעלות בחטאת", אבל כ"ה גם בכי"ע, בכי"ל, בקג"נ ולהלן פרה פ"ד הי"ב ובר"ש שם פ"ה מ"א. ובד חסרה המלה "מקום". ובכי"ע כאן: **מכל** מקום, אבל בשאר הנוסחאות ולהלן פרה: בכל מקום. ופירש בר"ש פרה הנ"ל את שש המעלות ע"פ כל הברייתות כאן עד הכ"ח. והנה בהי"ב בפרה ובהכ"ב-כ"ג כאן נשנו שש מעלות, ואח"כ נראה שמתחיל עניין אחר: עם הארץ שהביא וכו', ולפירוש הר"ש אין צורך לחזור על המלה "עם הארץ", אלא היה צריך לומר: הביא כלים וכו', שהרי אף כאן בעם הארץ עסיקינן, כמפורש בסמוך: עם הארץ שאמר טהור אני וכו'. אלא שרבינו נדחק לפרש אחרת, מפני שקשה לחשוב את ההלכות השנויות כאן למעלות. ברם אף במשנת מקוואות רפ"א שנינו: שש מעלות במקואות וכו'. ופירש ר"ת בס' הישר (ד' וויען, ע"ח ע"ג, הוצ' מק"נ, עמ' 129) שיש מהן להחמיר ויש מהן להקל, ולפ"ז אין מעלות אלא מדות.
ואשר למעלה הראשונה פירש הר"ש בפרה פ"ה שם שהכוונה לכלים שהיו תלושין ולבסוף חיברן, כמשנת פרה פ"ה מ"ז. ולפי פשוטו נראה שהכוונה בכל מקום בארץ ישראל, ובניגוד ליין ושמן לנסכים וסולת למנחות שהיו מביאין ממקומות מיוחדים, כמשנת מנחות פ"ח מ"א, מ"ג ומ"ו.⁵⁰ ועיין בלשון הר"מ ספי"ג מה' פרה אדומה.

footnotes:
⁵⁰ ואמרו שם בכל המשניות הנ"ל (בפנים): כל הארצות היו כשירות, אלא מכאן היו מביאים. ובניגוד לזה אמרו כאן: ממלאין ומקדשין וכו' בכל מקום.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:22:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:22:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:22:2)

48-49. **מביאין מי חטאת ואפר חטאת ממקום למקום.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע, כי"ל וקג"נ: מכל מקום. ולהלן פרה הנ"ל: מזין מי חטאת ואפר חטאת בכל מקום. וכ"ה בר"ש פרה הנ"ל, ופירש: "וכן הזאה", כלומר שאף בהזאה פירושו שמזין מכלי תלוש שלבסוף חברו, עיין מ"ש לעיל. אבל הגירסא כאן יש לה חמש עדיות, והיא כנראה הנכונה, ופירושה שמביאין מי חטאת אף לגליל, בניגוד לקודש, עיין במשנתנו כאן פ"ג מ"ד, ובירושלמי רה"ד, ע"ט רע"ג, ובבלי כ"ה א'. ואשר למי חטאת, עיין בתוספות שם ד"ה שרצועה. ובוודאי שאפשר היה להביא בטהרה,⁵¹ אלא שבקודש לא האמינו שאדם נדחק והביא הנסכים בטהרה,⁵² אבל מי חטאת בוודאי שהביאו אותם מיהודה לגליל, כדי שיוכלו הכהנים שם להטהר (אם נטמאו לקרוביהם, או בשוגג) ולאכול בתרומה. וזו היא המעלה השניה.

footnotes:
⁵¹ כדברי התוספות שהבאנו בפנים. וכן מפורש בירושלמי ע"ז פ"ה ה"ד, מ"ד ע"ד: ארץ כותים טהורה וכו' ושביליה טהורים (תוספתא מקוואות רפ"ו). שביליה טהורין, חזקה שאין בוררים להם שביל אלא בטהרה, ועיין מ"ש להלן, הע' 52.
⁵² וכפשוטו של הירושלמי, עיין שי"ק ד"ה בן דרום. וכן הכריע בס' ניר, ע"ד סע"ד, ד"ה בלא כך. אבל מסוגיית הבבלי אינו משמע כן, ולפיה לכאורה אפילו חבר אינו נאמן. ועיין בס' ראשון לציון כ"ה א' ד"ה ביאודה ובשיח יצחק שם, נ"א ע"ג, ד"ה רש"י. ובאוה"ג, עמ' 44: שמפסקת רצועה של כותים, וכיון שצריך לעבוד בה חושש מפני טומאה. ומתוך פירוש הר"ח כ"ה א' משמע שפירש שבארץ הכותים חיישינן שמא אף היא מטמאה משום ארץ העמים, ובבבלי הרי לא נזכר בשום מקום שארץ הכותים טהורה (ולא השגיח בתוספתא ובירושלמי שהבאנו לעיל הע' 51). ועיין בתוספות הנ"ל ומ"ש בתס"ר ה"ג, סוף עמ' 28 ואילך. ועיין ירושלמי שביעית פ"ו ה"א, ל"ו סע"ג, וע"ז פ"ה סה"ד, מ"ד ע"ד. ואף שגם בירושלמי כאן פ"ג רה"ד, ע"ט רע"ג אמרו: מפני שפסיקייא של כותים מפסקת, נראה שלמ"ד כותי כגוי חששו על מדורותיהם שמא יש בהם קברים (עיין להלן אהלות פי"ח סה"ו), והדרכים היו בחזקת טמאות (עיין ר"מ פי"א מה' טומאת מת ה"ז), אבל מ"מ היו להם שבילים טהורים, כמפורש בתוספתא ובירושלמי שהבאנו לעיל הע' 51.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:22:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:22:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:22:3)

49. **עם הארץ שאמר טהור אני לחטאת מקבלין אותו.**וכ"ה בד (אלא ששם חסר "אני"), בכי"ע, בכי"ל ובקג"נ (אלא ששם: **טהרוני**⁵³ לחטאת). ולהלן פרה הנ"ל: מקבלין הימנו (בד: הימנה), אבל בר"ש שם: מקבלין אותו, ומפרש: מקבלין אותו. שהכל נאמנין על החטאת. ולפי פירושנו לעיל זו היא מעלה שלישית. ועיין בבלי כ"ב ב' ובתוספות שם ד"ה מתוך, ובמאירי, עמ' 57. אבל כאן מפורש "לחטאת", ומדברים גם בטבילה גרידא, כדי שיוכל להזות על אחרים.

footnotes:
⁵³ בר"ש פרה רפ"ה: טהרתי, ושמא צ"ל גם בר"ש: טהרוני, ונתחברו הוי"ו והנו"ן לתי"ו. ועיין מ"ש להלן בפנים.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:22:4
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:22:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:22:4)

49-50. **כלים הללו טהורין וכו'.**וזו היא מעלה רביעית.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:22:5
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:22:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:22:5)

50-51. **טבל להזות ולא הזה הרי זה אוכל בתרומות לערב.**וכ"ה בד ובכי"ל. וכן נכון. ובכי"ע: טבל להזות אוכל בתרומה וכו'. ובין המלים "להזות" ו"אוכל" נמצא פער ונקודות. ומכאן שהיתה שם מלה שהסופר לא היה יכול לקרוא אותה. ובקג"נ: טבל להזות **ולחוזה** אוכל בתרומת (צ"ל: בתרומה, או בתרומות) לערב. וכנראה שכן היה גם לפני סופר כי"ע, ולא הבין אותה, אבל באמת "ולחוזה" פירושה: ולא חוזה, ולא הוזה, ונכתבה במלה אחת כמו שמצוי תכופות במקורות, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 794, הערה 17. וכן גרס הר"ש בפרה הנ"ל: טבל להזות ולא **הוזה** אוכל בתרומתו לערב, ופירש: דטבל לחטאת הוחזק לתרומה (כמשנתנו כאן פ"ב מ"ו). והכוונה כאן שהטמא שרצה הע"ה להזות עליו לא הוזה, או שצ"ל: ולא היזה. ואנו מאמינים לע"ה שלא הסיח את דעתו כל היום (עיין טהרות פ"ז מ"ח), ואוכל בתרומתו בתחילת הערב. וזו היא מעלה חמישית.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:23:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:23:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:23:1)

51-52. **ראו בידיו מי חטאת ואפר חטאת אוכלין על גביו טהרות ועל גב בגדיו ועל גב סנדליו.**להלן פרה הנ"ל: עושין על גביו טהרות וכו', וכ"ה בר"ש שם רפ"ה, ופירש הר"ש שם: ראו בידיו מי חטאת ואפר חטאת. לא במקודשין, דהנושא מי חטאת שיש בהן כדי הזייה טמא (כלים פ"א מ"ב), אלא אוחז בידיו המים בפני עצמן, והאפר בפני עצמו, שרוצה לקדש וכו'. ומה שהזכירו כאן "סנדליו" במיוחד, כבר העיר המאירי כאן, עמ' 48: מדרס עיקר הנחתו למנעל של זב שהוא דורס בו, והושאל אחר כן לכל מה שדרס הזב וכו'. ולפיכך אמרו כאן שאין כאן חשש טומאת מדרס של ע"ה. וזו היא המעלה הששית.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:24:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:24:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:24:1)

52-53. **עם הארץ שהביא כלים לחטאתו חבר לוקח ממנו לחטאתו ולתרומתו.**המלים "כלים לחטאתו" חסרות בכי"ו, אבל ישנן בד, כי"ע, כי"ל, קג"נ ולהלן פרה פ"ד הי"ג. ופירושו שאם ע"ה הביא כלים לחטאת מותר לו לחבר להשתמש בהם בין לחטאת ובין לתרומה, שאם אתה מאמין לו על כלי זה לחטאת כל שכן שתאמין לו לתרומה.
ברם להלן אהלות פ"ה ה"ט: כנס לתוכה מי חטאת ואפר חטאת מצלת על החטאת ואינה מצלת על התרומה, כשתימצא אמור⁵⁴ טהור מציל לעצמו, כיצד היו שם כלים, טהורין לחטאת וטמאים לתרומה, נמצא טהור מציל לעצמו. ומכאן שאין כלי טהור לחטאת חוצץ בפני הטומאה אלא לעניין הצלת כלים שהכין לחטאת, אבל אם היו בעלייה כלים שנטהרו וודאי ע"י חבר אסור להשתמש בהם תרומה, שאין הכלי הטהור לחטאת חוצץ. ולכאורה הברייתא שבאהלות חולקת על התוספתא כאן ופרה הנ"ל, כמו שהסיק בסדרי טהרות לאהלות, צ"ג ע"ג, ד"ה אבל. ואפשר שיש לחלק, ובאותו כלי אף התנא של תוספתא אהלות יודה שמאמינו כדי להשתמש בו תרומה (במקום מי חטאת) אם ירצה, אבל כלי אחר אינו מציל, כשם שכלי חרס של חבר⁵⁵ מוקף צמיד פתיל אינו מציל אלא על אוכלין ומשקין וכלי חרס, ולא עוד אלא שאם היו משקין בלגין של מתכת⁵⁶ הוא טמא והן טהורין. אבל בר"מ ספי"ג מה' פרה אדומה (והעיר לו בסדרי טהרות הנ"ל): לפיכך עם הארץ שהביא כלי מביתו אפילו כלי חרס, ואמר כלי זה טהור לחטאת ה"ז טהור, ומקדשין בו ומזין ממנו, ואע"פ שאותו כלי **טמא** לקודש ולתרומה.

footnotes:
⁵⁴ כ"ה בכי"ו שם. ועיין מ"ש על סיגנון זה לעיל ח"א, עמ' 368, ובהערות שם.
⁵⁵ כשיטת הר"מ רפכ"ג מה' טומאת מת, שם ה"ד, הראב"ד בפי' לעדיות ספ"א, מאירי, עמ' 56.
⁵⁶ והוא בעלייה שיש בה ארובה לבית שיש מת בתוכו, וכלי חרס של חבר סותם בגבו את הארובה. והוא הדין אם הוא נתון בכלי חרס מוקף צמיד פתיל.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:25:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:25:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:25:1)

53-54. **הביא לתרומתו אין חבר לוקח וכו'.**שהרי ע"ה אינו נאמן על תרומה, והכלי נחשב לטמא.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:26:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:26:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:26:1)

54-55. **הביא לחטאתו ולתרומתו, של חטאת חבר לוקח וכו'.**וכ"ה להלן פרה פ"ד הנ"ל בגירסת הר"ש שם רפ"ה (ובד ובכי"ו יש שם השמטה). ופירש הר"ש שם שהביא שני כלים אחד לחטאת ואחד לתרומה, והייתי סבור לומר כיוון שהביאם יחד מיגו דנאמן על חטאת נאמן גם על התרומה, דאגב של חטאת נזהר בשמירתו של תרומה, או להפך, מתוך שלא נזהר בשל תרומה לא נזהר גם בשל חטאת, משמיעה לנו הברייתא שבשל חטאת נאמן ובשל תרומה אינו נאמן.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:27:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:27:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:27:1)

56-57. **חבר שאמ' לעם הארץ הבא כלים לחטאתי, חבר לוקח וכו'.**ופירש בר"ש הנ"ל: חבר שאמר לע"ה, איצטריך לאשמועינן דלא תימא בהביא מעצמו סתם הוא דהימנוהו חכמים, כדפי' לעיל שלא יהא כל אחד ואחד הולך ושורף פרה אדומה לעצמו, אבל לכתחילה לא סמכינן עליה למימר ליה להביא, ועוד דבסתמא לא זהירי, וכשאמר לו חבר להביא הוה ליה כפותח פיו לאלם (כלומר, שהוא מלמדו לע"ה שהוא נאמן על מי חטאת), וכי אמר לו עם הארץ דיש לו, הוה אמינא דילמא שקורי קא משקר, אלא אם כן אומר מעצמו.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:27:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:27:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:27:2)

57-58. **לתרומתו אין חבר לוקח וכו'.**בכי"ע: הביא לתרומתו אין חבר וכו'. וכ"ה להלן פרה בד ובכי"ו ובר"ש, והכוונה שע"ה הביא לתרומתו של החבר ושינה ממה שאמר לו. ובד כאן: **לתרומתי** וכו'. וכן בקג"נ: הביא לי תרומתי אין חבר וכו'. וגירסא משובשת היא, שהרי החבר לא יאמר לו לע"ה הבא לתרומתי, ועוד שפשיטא שאינו נאמן, והנכון כלפנינו ובמקבילה, ובקג"נ צ"ל: הביא ליתרומתו (במלה אחת) וכו'. והחידוש כאן שאעפ"י ששינה מדברי החבר, ואמר אין לי כלי טהור לחטאת, אבל יש לי כלי טהור לתרומה, והייתי סבור שהוא נאמן לתרומה שהרי אינו משקר, מ"מ אינו נאמן.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:27:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:27:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:27:3)

58-59. **הביא לחטאתי ולתרומתי של חטאת חבר לוקח הימנו וכו'.**בד: הבא לחטאתי **ולתרומתו** וכו'. ובקג"נ: הבא לי חטאת **ולתרומתו** וכו'. והנכון הוא בכי"ע ולהלן פרה בכל הנוסחאות שם ובר"ש: הביא לחטאתו ולתרומתו וכו', והכל דבוק לבבא שלעיל, והיינו חבר שאמר לע"ה הבא כלים לחטאתי, והביא לחטאתו ולתרומתו, כלומר שהוסיף על דבריו והביא לו כלים גם לתרומה, והייתי סבור לומר שכאן אינו נאמן כלל גם על החטאת שהרי אנו רואים שהוא בהול למכור כלים.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:27:4
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:27:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:27:4)

59. **בין לו ובין לאחר.**וכ"ה בד ולהלן פרה. ובכי"ע חסרות המלים "בין לו ובין", אלא שבכי"ע יש ריוח פנוי (מקום של שבע, שמונה מלים) ונקודות במקום המלים החסרות. ועיין גירסת קג"נ. וכנראה שהכוונה כאן שאם הביא לו כלים הרבה לחטאת מותר לו לחבר לקחתם בשביל אחרים. ועיין להלן בסמוך.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:27:5
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:27:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:27:5)

**ובלבד שלא יערים.**ופירש בר"ש פרה הנ"ל: שלא יאמר כן מפני שאין יכול למוכרם. ולפי פירושו הכוונה שאם הביא כלים הרבה (עיין מ"ש לעיל בסמוך) ויש מקום לחשד שע"ה מערים אינו נאמן. אבל בבאור הגר"א פרה שם פירש, ובלבד שהחבר לא יערים ויאמר לו שיביא לחטאתו בשעה שהוא צריך לתרומתו גרידא.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:27:6
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:27:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:27:6)

60. **ואם הערים הרי אילו טמאין.**וכ"ה בד ולהלן פרה בכל הנוסחאות. ובכי"ע ובקג"נ: חסרות המלים "הרי אילו" ובמקומן פער, ובכי"ע נקודות בתוך הפער. ומן הלשון "הרי אילו טמאין" משמע כפירוש הגר"א לעיל שהכוונה שהחבר הוא המערים, ולפיכך קנסו אותו ואמרו שהכלים טמאין, אבל אם ע"ה הוא המערים, היה צריך לומר "אינו נאמן", כברוב המקומות.
ובכי"ע כאן נוסף: ושל תרומה אין חבר לוקח הימנו לחטאתו ולתרומתו. וכ"ה בקג"נ אלא ששם: הימנו תרומתי (ובין שתי המלים פער כשיעור מלה של חמש או שש אותיות). וכגירסת כי"ע כ"ה במקבילה בפרה הנ"ל. ולגירסא זו הוא חוזר למעלה ל"הביא לחטאתו ולתרומתו", ואמרו שלחטאת נאמן בין לו בין לאחרים, ובלבד שלא יערים, ובשל תרומה אינו נאמן כלל, אעפ"י שנראה כאומר אמת, שאינו נותן לחבר כל הכלים שהוא דורש, ואומר לו השאר אינן לחטאתך, אלא לתרומתך, מ"מ אינו נאמן.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:28:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:28:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:28:1)

60-62. **עם הארץ שאמר כלים אילו הבאתים לחטאתי ונמלכתי עליהן לתרומתי הואיל ונתייחדו ברשות עם הארץ הרי אילו טמאין.**בד, בכי"ע, בכי"ל ולהלן פרה בכל הנוסחאות: ונתייחדו ברשות עם הארץ שעה אחת וכו'. וכן הלשון במשנת טהרות פ"ח סמ"ג: מפני שהונח ברשות עם הארץ שעה אחת. ואף כאן תיכף כשנמלך ע"ה להשתמש בכלים לתרומה, בטלה ממנו הנאמנות לחטאת, וחזר להיות ע"ה אצל תרומה, וממילא נטמאו הכלים, ככל הכלים שברשות ע"ה. ועיין בח"ד, ואין הכרח לומר שהבבא שלנו חולקת על ההלכה שלעיל, שו' 50, שהרי שם לא נזכר כלל שהע"ה נמלך שלא להזות, אלא שכך נזדמן שנתעכב ולא היזה, ולא היה שם היסח הדעת כלל, עיין מש"ש סד"ה טבל להזות.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:29:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:29:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:29:1)

62-63. **מן המודיעין ולפנים נאמנין על כלי חרס דקים לקודש, מן המודיעים ולחוץ אין נאמנין.**בד: על כלי חרס **רקים**. ועיין במרכבת המשנה ח"ג פי"א מה' מטמאי משכב ומושב ה"ו שפירש רקים - ריקים. ופשיטא שיש כאן שיבוש בד. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ה, והוסיפה התוספתא "דקים לקודש". וכ"ה בבבלי כ"ו א' בשם "תנא". ובירושלמי רה"ה, ע"ט ע"ג: מתניתא בכלי חרש הדקים. וברש"י למשנתנו כ"ה ב': מודיעים שם כרך רחוק מירושלים ט"ו מיל כדאמר במסכת פסחים (צ"ג ב'), ממנו ולפנים לצד ירושלים נאמנין קדרין עמי הארץ ליקח מהן כלי חרס דקין, כגון קדרות כוסות וקיתוניות שאי אפשר בלא הם, ובירושלים אין עושין כבשונות וכו', והוא ע"פ הבבלי שם כ"ו א' (בעניין כלי חרס גסין), ומן המודיעין ולחוץ היא דרך רחוקה, כמשנת פסחים פ"ט מ"ב.
ובכי"ע ובכי"ל הסדר אחר, וגרסו כאן: הגבאים שנכנסו וכו' (להלן ה' ל"ד), עיין בשנו"ס. וכן כנראה היה הסדר בקג"נ, כפי שנראה מן הקטע השני שם.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:30:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:30:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:30:1)

63-64. **ביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל השנה.**פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:30:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:30:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:30:2)

64. **אבל לא על התרומה. בשעת הגיתות והבדים אף על התרומה.**משנתנו הנ"ל, ושם חסר "אבל לא על התרומה", אלא שכן מוכח מאליו.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:30:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:30:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:30:3)

65-66. **קודם לגיתות והבדים שבעים יום נאמנין על הקודש ועל המדומע ועל הקנקן אבל לא על התרומה.**וכן מעתיק הר"מ בפיה"מ פ"ג מ"ד בשם לשון התוספתא (אלא שחסר שם "והבדים"). ובמשנתנו הנ"ל: כדי יין וכדי שמן המדומעות⁵⁷ נאמנין עליהן בשעת הגתות והבדים, וקודם לגתות שבעים יום. ובירושלמי סה"ד, ע"ט ע"ג: כדי יין וכדי שמן המדמיעות (עיין לעיל, הערה 57). אמר ר' יוסי בי ר' בון אילו שקודחין בהן את הדמע. ובפיה"מ להר"מ למשנתנו הנ"ל: ובירושלמי אמרו קודחין בהם את הדמע ועניינו קנקנים שמכניסים בהם המדומע.
והנה הלשון קודחים ברור, וכוונתו ששואבים בו את הדמע.⁵⁸ ופירש הירושלמי כדים המדמעות, כדים שמסירין בהן את הדמע,⁵⁹ ששואבים ומפרישים בהן את התרומה.⁶⁰ והכוונה ששבעים יום קודם לגיתות ולבדים מכינים את הכלים בטהרה לשם הפרשת תרומה, והאמינו לע"ה על הכדים ששואבים ומפרישים בהן את התרומה.
ושמא הכוונה לכדים שהיו מצילים בהן את המדומע, והדימוע בשעת ההפרשה מצוי, עיין במשנתנו סוף טבול יום. ולפעמים התרומה נשפכת לגת, ומשם היא יורדת לבור שהוא מלא יין או שמן (עיין במשנת תרומות פ"ח מ"ט, ורש"י פסחים ט"ו א', ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 324, ד"ה ברם), וקודחים את המדומע מן העליונה⁶¹ כדי להציל את התחתונה שלא ירדו לשם יותר מאחד למאה. והתירו באותם שבעים יום להאמין לו לע"ה על הכדים הללו שכנראה היו מיוחדים בצורתם,⁶² משום הפסד הכהן.
וכן האמינו לו על המדומע של תרומה באותו זמן, משום שהדימוע היה מצוי, ומדאורייתא בטל ברוב, ומשום הפסד כהן,⁶³ עיין רש"י כ"ה ב' ד"ה ובמלאין. וכן האמינו לו באותו זמן על היין והשמן שייחדן לקודש, ולא הקדישן, עיין ר"מ פי"א מה' מטמאי משכב ומושב ה"ה ותוספות כ"ה ב' סד"ה במטהר.⁶⁴ אבל לא האמינו לו על התרומה עצמה באותו זמן, אלא בשעת הגיתות והבדים בלבד. וכן האמינו לו על הקנקן, כלומר של קודש (עיין ר"מ הנ"ל) ושל מדומע. ולפי פירושנו הנ"ל היינו ממש כדי יין וכדי שמן המדמעות שבמשנתנו הנ"ל.
ועיין בירושלמי רה"ד, ע"ט רע"ג, שם ה"ה, ע"ט ע"ג, בבלי כ"ה ב', ומה שהאריך בזה במרכבת המשנה ה"ג פי"א מה' מטמאי משכב ומושב ה"ד, באור שמח שם, באוה"ג, סוף עמ' 44, ובשיח יצחק, נ"ג ע"ב ואילך.

footnotes:
⁵⁷ בהוצ' לו, פרמה, מאירי, עמ' 64, ופיסקא שבירושלמי: המדמיעות, ובכ"י ב': המדמעות, ובכ"י קויפמן: והמדמעות, ונמחקה הוי"ו הראשונה, ובין השורות תלויה יו"ד, כלומד, קרי: המדמיעות.
⁵⁸ עיין מ"ש לעיל שקלים פ"ב, שו' 60–61.
⁵⁹ דוגמת דשן, שרש, סקל וכדומה.
⁶⁰ ושמא אין "המדומעות" אלא כתיב א"י עתיק במקום "המדמעות", דוגמת ציצין המעוכבים (כ"ה בכ"י קויפמן, ונמחקה הוי"ו) את המילה (משנת שבת ספי"ט). ועיין גם לעיל שבת פ"י, שו' 43: ומעורבין, כלומר, ומערבין. ובפרט היה כתיב זה מצוי ביחס לתוארים המסמנים סגולות קבועות, תוארים לאנשים, או לכלים, כדי לסמן שמלאכתן בכך, עיין במבוא לנוה"מ של מהרי"ן אפשטין, עמ' 1256. ואף הגירסא "המדמיעות" שבמשניות מטיפוס א"י (עיין לעיל הע' 57) פירושו כן, עיין בירושלמי כתובות רפי"ג, ל"ה סע"ג (סוטה פ"א ה"ד, ט"ז סע"ד): את אשר ישכבון, ישכיבון כתיב וכו', והיו משהין אותן וכו', כלומר, מנעו את שכיבתן. וכן פירשו הריבמ"ץ (לפי או"ז ח"א סי' שס"ג) והר"ש את משנת מקואות פ"ה מ"ה: אין מזחילין בו, כלומר אין מעמידים (מונעים) בו את הזחילה. ובתוספתא שם פ"ד ה"ח: מזחילין על גבי המת וכו', ופירושו מונעין את הזחילה ע"י מת, עיי"ש.
⁶¹ תרומות פ"ז הי"ט: הכל מודים שתרד ותדמע ואל ידמענה (וכ"ה בד) ביד. ושמא אף שם פירושו שלא ימנע את הדמוע בידים, כלומר, בטומאה, עיי"ש.
⁶² והיה כתוב עליהן "דמוע", כגירסת הבבלי (יבמות קט"ו ב') במשנת מע"ש פ"ד מי"א. אלא שבשעת הסכנה היו כותבים דלי"ת במקום דמוע, עיי"ש בבבלי. ובהן היו מחזיקים את המדומע.
⁶³ כשם שהאמינו לו על המדומע לעניין אחר, משום הפסד, עיין לעיל דמאי פ"ה ה"ב, ומ"ש בח"א סוף עמ' 246 ואילך. ובמקום הפסד פעמים מאמינים לו בין על התרומה ובין על המדומע, אלא שבמדומע ההפסד גדול יותר.
⁶⁴ ועיין בשיח יצחק כ"ד ב' (נ' ע"ד) ד"ה שביהודה.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:30:4
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:30:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:30:4)

66. **בשעת הגיתות והבדים אף על התרומה.**וכ"ה בפיה"מ להר"מ הנ"ל. והוא חוזר על מה שכבר שנו לעיל, כדי להדגיש שאעפ"י שהוא נאמן על המדומע אינו נאמן על התרומה עצמה. ובכי"ל כאן: בשעת הרגל אף על התרומה. וכ"ה להלן, שו' 80. אבל בכי"ל חסרה שם הלכה זו.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:31:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:31:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:31:1)

67. **נאמנין על היין בשעת היין וכו'.**בבלי כ"ה א', ועיין בתוספות כ"ב א' סד"ה לא, ומ"ש בשיח יצחק שם, ל"ט ע"ג, ד"ה בא"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:32:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:32:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:32:1)

68. **עברו הגיתות והבדים וכו'.**משנתנו פ"ג מ"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:32:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:32:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:32:2)

69-70. **אלא אם כן אמ' לו יש לי בתוכה רביעית קודש.**במשנתנו הנ"ל: ואם אמר לו הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. וכ"ה בבבלי חולין ל"ה ב'. ופירושו בתוספות זבחים פ"ח א' סד"ה מן שהכוונה שייחד שם רביעית של יין כדי להקדישה לנסכים אחרי שיפריש ממנה תרומה. ומלשון התוספתא להלן, שו' 77, משמע שכן היו רגילים ליתן בתוך התרומה יין ושמן לקודש. ושמא נהגו כן לשם סגולה כדי שלא יפגום הטעם,⁶⁵ ושלא יחמיץ היין.⁶⁶

footnotes:
⁶⁵ עיין סוטה פ"ט מי"ג, תוספתא סוף מע"ש ובמקבילות שצוינו שם ולעיל ח"ב, עמ' 790.
⁶⁶ עיין ירושלמי דמאי פ"א ה"א, כ"א ע"ד, פסחים פ"ג ה"א, כ"ט ע"ד, בבלי שם מ"ב ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:32:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:32:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:32:3)

70-71. **הביאה לו לגת הבאה אע"פ שמכירה שהיא היא לא יקבלה ממנו.**בכי"ו בטעות: ממנה. והגירסא "**לא** יקבלה" היא בכל הנוסחאות. וכן בכי"ע: **לא** יקבל הימנו, אלא שנתנו נקודות למלה "לא" לסימן מחיקה. ומדברי התוספות כ"ד סע"ב משמע שגרסו בתוספתא: יקבלה ממנו, כמו שתיקנו בכי"ע, עיין מ"ש בתס"ר במקומו. וכן פסק הר"מ בפי"א מה' משכב ומושב ה"ב: יקבלה ממנו, אע"פ שהוא יודע שהיא של אשתקד. ועיין בס' ראשון לציון כ"ה א' ד"ה עבר, אבל באמת הר"מ פסק ע"פ התוספתא, וגרס: יקבלה ממנו. ועיין להלן הערה 67. וכן משמע ממשנתנו הנ"ל: אבל מניחה לגת הבאה. אלא שאין כאן ראייה גמורה, והמשנה מייעצת לע"ה להניחה לגת הבאה, והכהן הרי לא ידע שהיא משל אשתקד. ובבבלי כ"ה סע"א: בעו מיניה מרב ששת עבר וקיבלה מהו שיניחנה לגת הבאה וכו', ולא נפשטה השאלה. ואין משם ראייה לא לכאן ולא לכאן, ואפשר שאפילו לא הניח אצלו, לא יקבל לכתחילה מן ע"ה, אם הוא מכירה.⁶⁷
ולפיכך נראה שאין כאן וודאי כלל שהגירסא בתוספתא משובשת, שהרי יש לנו עליה ארבע עדיות, והסופר בכי"ע אפשר שתיקן ע"פ הרמב"ם והתוספות. וכן במאירי, ריש עמ' 65: מניחה עם הארץ זה בביתו עד שנה אחרת לגת הבאה ומקבלה ממנו, ואעפ"י שמכיר בה שהיא ישנה וכו', וי"מ אותה דוקא שנותנה לו בחזקת של עכשיו, ואין הדברים נראים כלל. הרי לך מפורש שלדעת "יש מפרשים", אם הוא מכירה שהיא של אישתקד **לא** יקבלה ממנו. ובוודאי שסמכו כאן על התוספתא, וגרסו בה כבנוסחאות שלנו. [תיקונים והשלמות: נשמט: ועל הלשון ״אע״פ״ לפי גירסא זו, עיין מ״ש לעיל ח״א (תרומות), עמ׳ 429, ש' 16, ובהערה 27 שם.]

footnotes:
⁶⁷ אבל בתוספ' רי"ד שם (ט"ז ע"ג): עבר וקבלה מהו. פירוש בוודאי אם עם הארץ מניחה לגת הבאה אע"פ שיודע החבר שמאשתקד היא מקבלה ממנו בשעת הגיתות (כשיטת הר"מ שהבאנו בפנים), אבל זה שואל אם החבר יכול להשהותה עד שעת הגיתות, מי חיישי' דילמא אתי בה לידי תקלה וישתנה בשאר ימות השנה, אי לא וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:33:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:33:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:33:1)

71. **מעשה בר' טרפון שהיה מהלך בדרך וכו'.**לא מצאתי מעשה זה בשום מקום אחר. [תיקונים והוספות: כל המעשה הובא (בשם התוספתא) בס׳ יחוסי תו״א, ערך ר׳ טרפון הוצ׳ רי״ל מימון, עמ׳ תמ״ב, והבאתיו מכת״י בתוספת ראשונים ח״ב (כתובות), עמ׳ 33.]


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:33:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:33:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:33:2)

72-73. **והלא כל דבריך אמת וישר הן.**וכ"ה בד. ובכי"ע, בכי"ל ובקג"נ: והלא כל דרכיך וכו' (ובקג"נ: וישר הוא). והואיל ולהלן מפורש שבאותו זמן היו עדיין מפרישין לקודש, הרי מוכח מכאן שר' טרפון היה גדול ומפורסם בזמן הבית, שכבר ידעו שכל דרכיו הן אמת וישר. וכן מוכח להלן שבאותו זמן היו לו בנים שנשבע בהם. ושמא היה מעשה זה בזמן המרד של בן כוזבא, וכבר התחילו להפריש יין ושמן בטהרה למקדש.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:33:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:33:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:33:3)

73. **שאתה מקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם.**ופירש בח"ד שהדברים דבוקים למעלה, והכוונה שהיה מקבל תרומה והיה מניחה עד הגת הבאה (ועיין בבלי כ"ה סע"א ואילך). ברם העיקר חסר מן הספר, ולא עוד אלא שמדברי ר' יוחנן בן זכאי להלן מוכח שמותר לקבל תרומה מע"ה בשאר ימות השנה. יתר על כן בכי"ע אין המעשה הזה סמוך כלל להלכה של הגת הבאה, ושם סדר ההלכות הוא אחר לגמרי. ולפיכך נראה שהדברים הם כפשוטם, ור' טרפון סובר שאף לתרומה ע"ה נאמן, ואכילת תרומה כעבודה במקדש, עיין מ"ש לעיל, שו' 41–42, סד"ה שנא', ובהערה 47 שם.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:33:4
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:33:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:33:4)

74. **אקפח את בני וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל. אבל בכי"ע ובקג"נ: את **בניי**. וכ"ה בכי"ע לעיל שבת פי"ג ה"ה, זבחים פ"א ה"ח, בספרי בהעלותך פי' ע"ה, עמ' 70, בירושלמי יומא פ"א ה"א, ל"ח ע"ד, מגילה פ"א הי"ב, ע"ב ע"ב, הוריות פ"ג ה"ה, מ"ז ע"ד. וכ"ה בכתי"י גם במשנת אהלות רפט"ז, עיין בהוצ' גולדברג, עמ' 116. ואף במקום שכתוב "בני" ניקדו: בָּנַי, עיין במבוא שם, עמ' כ"ה. והוא קיפח את כל בניו, עיין בבלי ב"מ פ"ה א'.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:33:5
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:33:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:33:5)

**מרבן יוחנן בן זכיי.**בכי"ע: מרבן גמליאל יוחנן בן זכאי וכו', ונמחק "גמליאל" ע"י נקודות.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:33:6
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:33:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:33:6)

76. **גוזר אני עלי שאיני מקבל וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע ובקג"נ: מקבל אני עלי שלא אקבל וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:33:7
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:33:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:33:7)

77. **אלא אם כן יאמר לי יש לי בתוכה רביעית קודש.**מכאן משמע שכן היה מצוי לעשות כן, עיין מ"ש לעיל, שו' 69–70, ד"ה אלא. ובכי"ע ובקג"נ מסתיים כאן סדר מועד. ובכי"ל גורס אחר ברייתא זו הכ"ט שלעיל, ואחריה הל"ו כלפנינו, עד סוף הפרק. ואף בכי"ע ובקג"נ נמצאות הברייתות שלהלן לעיל, עיין מ"ש לעיל, שו' 62–63, ד"ה ובכי"ע.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:34:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:34:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:34:1)

78-79. **שנכנסו לבית וכתבו עליו מבחוץ כל שבבית טהור נאמנין על טהרת החטאת ואין נאמנין על טהרת תרומה.**וכ"ה בד, בכי"ע (אלא ששם: וכתוב) ובכי"ל. ובמשנתנו פ"ג מ"ו: הגבאים שנכנסו לתוך הבית, וכן הגנבים שהחזירו את הכלים, נאמנין לומר לא נגענו. וברש"י שם: נאמנים לומר שלא נגעו לתוכו. לקדש נאמנין אבל לא לתרומה וכו', ובהדיא שנינו בתוספתא הגבאין שנכנסו לתוך הבית נאמנין על טהרת חטאת, ואין נאמנין על טהרת תרומה. והאי חטאת בשר קדש, ולא אפר חטאת, כדמוכח התם. והנה גם רש"י מקיים את גירסת הנוסחאות, אלא שקיצר, והשמיט "וכתבו עליו כל שבבית טהור". אבל בתוספות שם כ"ו א' ד"ה הגבאין: לקדש ובתרומה קאי, ולא לחטאת, ובהדיא תנא בתוספתא הגבאים שנכנסו לבית נאמנין לומר לא נגענו על טהרת חטאת **ועל טהרת תרומה**, והא חטאת הוי קודש, כדקתני התם, ולא אפר חטאת. ונזדמנה להם לרבותינו נוסחא משובשת בתוספתא. ומתוך דברי רש"י ובעלי התוספות מוכח שהיה לפניהם הסדר בתוספתא כמו בד ובכי"ו, ולפיכך הסיקו שטהרת חטאת כאן פירושו טהרת בשר חטאת, בשר קודש, ואין מדברים כאן במי חטאת ובאפר חטאת, ונדחקו לפרש כן, מפני שבהלכה שלפניה ושלאחריה מדברים בקודש, ומי חטאת מאן דכר שמיה.
ברם הכרח אין כאן, ולא עוד אלא שבכי"ע, בכי"ל (וכנראה, גם בקג"נ) נשנית הלכה זו אחרי הכ"ח שלעיל, כלומר, מיד אחרי ההלכות שעסקו בהבדלים בין אפר חטאת ובין תרומה. ולפי הסדר ההוא בהכרח שטהרת חטאת כאן, היא טהרת מי חטאת כבהכ"ד-הכ"ח שלפניה. ואף ההלכה הסמוכה לכאן: ובירושלים נאמנין וכו', לא נשנית שם אחרי ההלכה שלפנינו, אלא אחרי הכ"ט שלנו (מן המודיעים ולפנים וכו' בירושלים נאמנין וכו'), ולפי סדר זה אין שום מקום להוציא טהרת חטאת מפשוטה, ולא עוד אלא שמהמשך הדברים מוכח בפירוש שטהרת חטאת כוונתה מי חטאת ואפר חטאת, כמו שכתבנו.
ולפיכך נראה שלא דברה התוספתא אלא בהווה, ובגבולים אין קדשי מקדש מצויים, אבל ישנן בבתים תרומה ומי חטאת (עיין ר"מ ספי"ג מה' פרה). והיו כותבים על הכלים מה שנמצא בתוכם, ובשעת הסכנה גרידא היו כותבים בקיצור וברמז, כמפורש במשנת מע"ש פ"ד מ"י-מי"א ובמקבילות. והכתובת שמשה אזהרה לבני הבית שלא יגעו בכלי, וגם היתה סגולה לגבאים שלנו שלא יקחו אותו, עיין במשנת נדרים פ"ג מ"ד. והגבאים שנכנסו אינם לפנינו שישאלו אותם, אלא שהם בעצמם כתבו על הבית מבחוץ "כל שבבית טהור", ואנו מאמינים להם על טהרת חטאת, כשם שמאמינים לכל ע"ה, אבל אין מאמינים להם על טהרת תרומה, וכסתם משנת טהרות פ"ז מ"ו. והברייתא שלנו משלימה את משנתנו פ"ג מ"ו, ושונה הלכה אחרת הנוהגת בגבולים, והוא הדין אם היו שם יין ושמן מוקדשים לנסכים היו נאמנין, כפירש"י במשנתנו. ועיין בירושלמי למשנתנו, בבבלי כ"ו א', ומ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 83, ובמבוא שם, עמ' ט"ו.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:34:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:34:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:34:2)

79-80. **ובירושלם נאמנין על טהרת כל הכלים לקודש אבל לא לתרומה, ובשעת הרגל אף על התרומה.**המלה "כל" חסרה בכי"ע ובקג"נ. ובמשנתנו פ"ג מ"ו: ובירושלים נאמנין על הקדש, ובשעת הרגל אף על התרומה. ובבבלי שם כ"ו א': ובירושלים נאמנין על הקדש. תנא נאמנין על כלי חרס גסין לקודש וכו'. וברש"י שם: בהדיא תניא, בירושלם⁶⁸ נאמנין על טהרת **כל** (כגי' כי"ו, ד וכי"ל) הכלים לקדש. וכן בתוספות שם ד"ה ובירושלם: וכן תנא בהדיא בירושלם⁶⁹ נאמנין על טהרת **כל** הכלים. ובתוספ' רי"ד שם, ט"ז ע"ד, מביא שכן פירשו שאר מפרשים והריבמ"ץ שהברייתא שבבבלי "נאמנין על כלי חרס הגסין וכו'" מפרשת את "נאמנין על הקדש" שבמשנתנו. והוא השיג עליהם מן הסדר שבמשנתנו, שלפי פירוש רש"י וסייעתו "אמאי אפסיק ותנא הגבאין והגנבין, והדר תני ובירושלים נאמנין על הקדש, ברישא דתנא מן המודיעים ולפנים נאמנין על כלי חרס וכו' התם הוה ליה למיתני ובירושלים נאמנין על הקודש". והנה בכי"ע ובכי"ל (וכנראה שכן היה גם בקג"נ) הסדר הוא באמת כמו שהציע בתוספ' רי"ד: מן המודיעים ולפנים נאמנין על כלי חרס הדקין, מן המודיעין ולחוץ אינן נאמנין. בירושלם נאמנין על טהרת הכלים (בכי"ל: כל הכלים) לקודש וכו'. נמצאנו למדים שגירסאות התוספתא מקיימות את פירש"י וסייעתו. והכוונה שבירושלים האמינו להם אף על הכלים הגסים הריקנים.

footnotes:
⁶⁸ כ"ה בד"י, עיין שיח יצחק כ"ו סע"א ודק"ס, עמ' 91, הע' ר'.
⁶⁹ עיין שיח יצחק ודק"ס הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:35:1
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:35:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:35:1)

81-82. **הלוקח כלים מאומני עם הארץ והמוסר כלים לאומני עם הארץ נאמנים על טהרת החטאת וכו'.**בד בטעות: **והמוכר** כלים וכו', והנכון כלפנינו, וכ"ה בכי"ע, בכי"ל ובקג"נ. ובתס"ר ח"א, עמ' 249, ציינתי לתוספתא טהרות פ"ח ה"ט, ששנו שם: והלוקח כלים מאומני עם הארץ, והמוסר כלים לאומני עם הארץ טמאין מדרס וטמאין טמא מת וכו', עיין מ"ש בתס"ר ח"ד, סוף עמ' 85 ואילך. ושנו כאן שלחטאת נאמנין, ובתרומה אינם נאמנין, והם טמאים מדרס וטמא מת. והחידוש כאן שאעפ"י שהכלים אינם שלהם, ומסר אותם לרשותם, נאמנין על טהרת חטאת. ועיין בתוספ' רי"ד כ"ו א' ד"ה ובירושלים שכתב שבקודש אין ע"ה נאמן על שאינו שלו, עיי"ש הטעם.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:35:2
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:35:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:35:2)

82-83. **שלחן שנטמא מטבילין אותו בזמנו ואפילו בשבת.**וכ"ה ("שלחן") גם בד, בכי"ל ובקג"נ. וכ"ה בר"ח כ"ז א'. ובכי"ע בטעות: **כלי שלהם שניטמא** וכו'. ובכי"ע, קג"נ ור"ח: אפילו בשבת. ובמשנתנו פ"ג מ"ח: ואומרין להם הזהרו שלא תגעו בשלחן ובמנורה⁷⁰ וכו'. ופירשו בבבלי כ"ו ב' משום שכתוב בהם תמיד, ואסור לטלטלם ממקומם (עיין בהשגות הראב"ד כלים פ"ג ה"א)⁷¹ כדי להטבילם. ובשולחן, אעפ"י שהיו מוציאין אותו ברגל מן ההיכל,⁷² מ"מ צריך ליזהר שלא יגעו בו ויטמאו גם את הלחם. ומפרש כאן שאם נטמא מטבילין אותו (עיין בבלי פסחים ק"ט ב') בזמנו וכו'. ועיין מ"ש להלן.
ובירושלמי פ"ג ה"ח, ע"ט ע"ד: תני שולחן שניטמא מטבילין אותו בזמנו אפילו בשבת דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים מיד וכו'. ועיי"ש בגליון הש"ס ובפי' הרידב"ז. והנכון הוא בח"ד כאן, בנוע"י ובס' ניר, והכוונה שלדעת ר' מאיר מטבילין אותו בזמנו דווקא, כלומר בשעה שמסלקים את הישן, ואפילו בשבת שאסור לטבול התירו, משום שאין שבות במקדש. וחכמים סוברים שמטבילים אותו מיד, ביום שניטמא. והמשך הירושלמי מבואר בח"ד ובנועם ירושלמי שם, ועיי"ש בירושלמי שפירשוהו בניטמא בספק טומאת משקין.

footnotes:
⁷⁰ כ"ה במשניות מטיפוס א"י: הוצ' לו, קויפמן פרמה, משניות סדר מועד על קלף שבביה"מ כאן (אלא ששם: או במנורה). ועיין דק"ס, עמ' 92, הע' ח'. אבל לפני הבבלי חסרה המלה "ומנורה", כמפורש שם כ"ו ב': ותנא דידן מ"ט לא תני מנורה וכו'.
⁷¹ ועיין מה שתמה עליו במרכבת המשנה ח"ג במקומו.
⁷² עיין בירושלמי ספ"ג, ע"ט ע"ד. ועיין בבלי כ"ו ב', יומא כ"א ב', מנחות כ"ט א', שם צ"ו ב', ולהלן מנחות פי"א סהי"ב ובמשנה למלך פי"א מה' מטמאי משכב ומושב הי"א. ומ"ש בתס"ר ח"ב ע"ב, עמ' 262, היא טעות ואין "לעזרה" אלא "בעזרה", כרגיל במשנה ובתוספתא, שהרי אם הוציאוהו מחוץ לעזרה נפסל הלחם ביוצא, כמו שכתב בח"ד שם. והכוונה שהוציאו אותו מן ההיכל, והביאו אותו עד פתח העזרה, וראו את הנס בחוץ, עיין ריטב"א יומא כ"א א' ומ"ש בשיח יצחק כאן כ"ו ב'. ועיין גם מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 79, והעיקר הוא כפירוש השני שם, עיי"ש ד"ה אבל יותר נראה.


###### Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:35:3
[Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:35:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Chagigah/r/3:35:3)

83-84. **מעשה והטבילו את המנורה ביום טוב והיו צדוקין אומ' בואו וראו פרושין שמטבילין מאור הלבנה.**וכ"ה ("ביום טוב") גם בד. אבל בכי"ע, כי"ל וקג"נ חסר "ביום טוב". ובר"ח הנ"ל: ומעשה שהטבילו **המנורה בלילי יום**⁷³ כו'. ובכל הנוסחאות כאן: מאור הלבנה. ובירושלמי הנ"ל: פעם אחת הטבילו את המנורה⁷⁴ אמרו צדוקים ראו פרושים מטבילין גלגל **חמה**. ונראה שגירסת הר"ח "בלילי יום [טוב]" אין לה קיום בשום נוסח, והואיל ובטומאת משקין אנן קיימין בוודאי לא היו מבטלין את נר תמיד משום טומאה דרבנן, עיין בתוספות כ"ו ב' ד"ה מנורה, במהרש"א שם, ומה שהאריך בזה ר"א מזרחי ריש תצוה. ומה שאמרו כאן "מאור הלבנה" הוא משום שזהבה הנוצץ נראה כאור הלבנה, אבל הטבילוה ביום.
ופירש בח"ד שהצדוקים לא היו מודים בטומאת משקים, ולפיכך תמהו שמטבילין את הלבנה, או את החמה, שאין בהן טומאה.

footnotes:
⁷³ בלילי יום [טוב], כמו שהגיהו בגליון.
⁷⁴ ולא נזכר "ביום טוב", והוא כגירסת כי"ע, כי"ל וקג"נ כאן.