## Tosefta Kifshutah on Eruvin Chapter 5

###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:1:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:1:1)

1-2. **הנותן את עירובו בתוך אלפים אמה של תחום אם היה ביתו סמוך לחומה יכנס וכו'.**וכ"ה בכי"ע. אבל בד ובכי"ל: בסוף אלפים וכו'. וכן ברוקח סוף סי' קפ"ז: ובתוספתא בריש פ' ה'¹ הנותן עירובו בסוף אלפים אמה וכו'. וכ"ה ("בסוף אלפים וכו' ") גם בריש סי' קצ"א שם. ועיין במשנתנו פ"ד מי"א, ובר"מ פ"ו מה' עירובין הי"א ובמפרשים שם.
ועיין בבלי ע"ג א' ובדק"ס שם, עמ' 293, הערה ט'. ולפי שיטת רש"י (ל"ח ב' ד"ה מערב) אם נתכוין ללון בתוך העיר יכנס, וכל העיר נחשבת לו כד' אמות. וכאן מפורש שלא יכנס אלא דווקא אם היה ביתו סמוך לחומה, אבל אם היה ביתו באמצע העיר לא יכנס, אעפ"י שיכול היה להכנס לתחילת העיר בהיתר. וכן מוכח מדברי התוספות (ס' ב' ד"ה אין) שאפילו לא היה ביתו סמוך לחומה, אם נתכוין ללון בעיר, ותחילתה בתוך התחום שלו כולה נחשבת לו כד' אמות. ועיין בקרן אורה ס' ב' שהעיר על התוספתא, וכתב: ויפלא בעיני שלא הביאו הפוסקים דברי התוספתא. וכנראה שבעלי התוספות יפרשוה בשלא נתכוין ללון בעיר, אלא אח"כ נמלך לחזור לביתו, עיין בח"ד ובתוספות בכורים. ועיין בבאור הגר"א או"ח סי' ת"ח ס"ק א'. ועיין ר"מ פ"ו מה' עירובין ה"ד, ומ"ש לעיל פ"ג, שו' 56, ד"ה והרשב"ט. ועיין לעיל פ"ג, שו' 48, ד"ה נתנו.

footnotes:
¹ כחילוק הפרקים שלפנינו.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:1:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:1:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:1:2)

2-3. **נתנו חוץ לתחום אמה אחת אם היה בתוך אלפים אמה שלו עירובו עירוב וכו'.**מפשוטה של לשון ("אם היה בתוך אלפים אמה שלו") משמע שנתן את עירובו מחוץ לתחום העיר, ולא היה בדעתו ללון בעיר, ולפיכך יש לחלק בין אם העירוב הוא בתוך אלפים אמה מן המקום שהיה שם בשעת חשיכה, ובין אם הוא מחוץ לאלפים אמה, אבל אם שבת בעיר, הרי כל מחוץ לתחום הוא ממילא מחוץ לאלפים אמה, ועיין גם מה שכתבנו לעיל ברישא. ומכאן מוכח שאם נתן את עירובו מחוץ לאלפים אמה, ואפילו לא היה בעיר, אין עירובו עירוב כלל, וקונה שביתה במקומו, כשיטת הר"מ בפ"ז מה' עירובין ה"ג, עיין מ"ש לעיל פ"ג, שו' 56, ד"ה לא היה בתוך אלפים אמה. ולדעת החולקים על הר"מ (עיין מ"ש לעיל שם) צריך לפרש כאן "ואם לאו, אין עירובו עירוב" שאינו זז מד' אמות שלו.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:2:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:2:1)

3-5. **בראשונה היו בני טבריה מהלכין את כל חמתה, ואין בני חמתה באין אלא עד מקום הכיפה וכו'.**וכ"ה בירושלמי פ"ה ה"ז, כ"ב ע"ד. וסתם חמתה ע"י טבריה, היא חמתן מקום חמי טבריה, ואמרו בבבלי מגילה ב' ב': כמחמתן לטבריא מיל. ועיין גם בירושלמי שם פ"א ה"א, ע' ע"א. וחמתה היתה עיר קטנה, ולפיכך יכלו בני טבריא להלך את כולה, מפני שהיתה בתוך התחום שלהם, אבל טבריא היתה עיר גדולה, ובני חמתה לא יכלו ללכת אלא עד מקום הכיפה בטבריה,² מפני ששם כלתה מדת התחום שלהם, וכמו שמפרשת התוספתא להלן, שו' 8–9.

footnotes:
² בירושלמי פ"ה ה"ח, כ"ב ע"ד: חד ר' פנחס סלק להכא חזא בפתח (צ"ל: חמא כפתא, כמו שמעתיק במאירי נ"ט א', עיין בירושלמי כפשוטו, עמ' 302) דשקתא דגזוראי וכו'. וספק גדול הוא אם הכוונה היא לכיפה שבתוספתא כאן.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:2:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:2:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:2:2)

5. **עכשיו בני טבריא ובני חמתה חזרו להיות עיר אחת.**אין לפרש ששתיהם נתחברו ממש, שהרי עדיין בזמן האמוראים היו מרוחקות אחת מן השניה, כפי שיוצא מן הירושלמי והבבלי מגילה הנ"ל. והכוונה היא שעיברו אותם יחד ע"י מערות ובורגנים, עיין לעיל פ"ד, שו' 54.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:3:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:3:1)

5-7. **אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה, ואין בני עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה.**משנתנו פ"ה מ"ח, לפי כמה נוסחאות, ונחלקו בירושלמי ובבבלי במסורת משנה זו, אם היא כמו שהעתקנו, ואח"כ מתחיל עניין אחר במשנה שם, או שעיקר הנוסחא היא: ואנשי עיר קטנה מהלכין וכו', עיין מה שהאריך בזה מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 432 ואילך. ומהמשך התוספתא כאן מוכח ששנו: ואין אנשי עיר קטנה וכו', כמפורש לעיל ולהלן בסמוך.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:3:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:3:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:3:2)

7. **אימתי בזמן שהיו בתוך אלפים אמה שלהן וכו'.**כלומר, אימתי מהלכין אנשי עיר גדולה את כל עיר קטנה בזמן שנשארו ולא יצאו מתוך האלפים אמה שלהן, והרי כל הקטנה מובלעת בתוך תחום הגדולה.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:3:3
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:3:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:3:3)

7-8. **לא היו בתוך אלפים אמה וכו'.**כלומר, אם ילכו עד סוף העיר הקטנה, לא יהיו בתוך האלפים אמה שלהם, אין להן אלא אלפים אמה מן העיר הגדולה, מפני שכלתה להם מדתם בחצי העיר. ולא אמרו שאנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה אלא דווקא בזמן שכל הקטנה היתה בתחום שלהם.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:3:4
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:3:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:3:4)

8-9. **ואנשי עיר קטנה אין להן אלא אלפים אמה בלבד.**מפני שסתם עיר גדולה היא אינה פחותה מאלפים על אלפים (עיין ירושלמי פ"ה ה"א, כ"ב סע"ב), ולפיכך אם יש הפסק בין העיר הקטנה והגדולה (שאינן עיר אחת), הרי אנשי עיר הקטנה לעולם אינם יכולים להגיע עד סוף העיר הגדולה, ואין להם אלא אלפים אמה, עד מקום שמדתם כלה בעיר הגדולה.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:4:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:4:1)

9-10. **עיר של רבים שחרבה ונשתיירו בה גדודיות גבוהות וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: גודריות וכו', ובכי"ל: גדוריות וכו'. והנכון הוא כבכי"ע וכי"ל, והכוונה לחורבות וערימות אבנים של בתים. וכן בפסיקתא רבתי פכ"ו, הוצ' רמא"ש, קל"א ע"ב: בא ועמד לו על החומה, וראה בית המקדש עשוי לו גדירות גדירות של אבנים וכו'. וכן בשאילתות סי' מ"ח: גיאיות וגדירות, ועיי"ש בהעמק שאלה אות ז', ומ"ש לעיל שבת פ"א ה"א, שו' 2, ד"ה וכן גדר. ובמשנתנו פ"ה מ"א: היו שם גדודיות עשרה טפחים וכו', מוציאין את המדה כנגדן. ובס' העתים, עמ' 78 מעתיק: גדריות. ובבבלי שם נ"ה ב' היו שם גדוריות (כ"ה בד' שלוניקי) וכו' מאי גדוריות (כ"ה שם), אמר רב יהודה שלש מחיצות שאין עליהם תקרה. כלומר, חורבה. ועיין מ"ש להלן פ"ז, שו' 32, ד"ה חצר גדולה.
ואעפ"י שכבר הראינו לעיל (פ"ד, שו' 39, ד"ה וגדיר) שלשיטת התוספתא גדירות מתעברות עם העיר, אפילו הם בשדה ואדם ירא ללון שם, הנידון שלפנינו הוא עניין אחר. ובעיר שחרבה כולה עסיקינן, ועדיין נשארו מחיצות של חומתה, וכל העיר החריבה נחשבת לו כד' אמות, ואעפ"י שהחורבות הן רחוקות אחת מן השניה יותר משבעים אמה ושירים, דין כולן כעיר שהחומה צרפה אותן,³ עיין בבבלי ס"א ב' ובמאירי שם. ועיין בירושלמי פ"ה ה"ז, כ"ג ע"א. וכע"ז פירשו בשלום ירושלים על הירושלמי ספ"ה ובתכ"מ כאן.

footnotes:
³ ולפיכך נקטו "עיר של רבים", משום שבעיר של יחיד המוקפת חומה פשיטא שכולה אחת, שהרי היא רשות היחיד גמורה.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:4:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:4:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:4:2)

10-11. **הרי זו מתעברת להיות כעיר.**בכי"ל: הרי זו מתחברת להיות וכו'. והיא היא, עיין מ"ש לעיל פ"ד, שו' 22, ד"ה כיצד מעברין. והכוונה שכל העיר החריבה (חורבותיה הבודדות, עיין מ"ש לעיל בסמוך) מתעברת להיות נחשבת כד' אמות.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:4:3
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:4:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:4:3)

11-12. **עיר של יחיד שנעשית של רבים ודרך הרבים עוברת בתוכה כיצד מעברין אותה וכו'.**וכ"ה ("מעברין") גם בד ובכי"ל. ובכי"ע: **מערבין** אותה וכו'. ובבבלי נ"ט א': ת"ר עיר של יחיד ונעשית של רבים **ורשות הרבים** עוברת בתוכה, כיצד **מערבין** אותה וכו'. והיא היא, והכוונה כיצד מחברין אותה לעיר אחת, ועיין מ"ש לעיל פ"ד, שו' 22, ד"ה כיצד (על החילוף בין עירוב ועיבור).
ובמשנתנו פ"ה מ"ו: עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין את כולה, ושל רבים ונעשית של יחיד אין מערבין את כלה, אלא אם כן עשה חוצה לה וכו'. ופירש"י: עיר של יחיד, שלא היה נכנסין בה תמיד ס' רבוא של בני אדם וכו', ונעשית של רבים, שנתוספו בה דיורין, או נקבעו בה שווקים. אבל רוב הראשונים חולקים על רש"י, ומפרשים עיר של יחיד שהיא קניין היחיד, ואעפ"י שיש בה רחוב של שש עשרה אמה, עדיין אינה רשות הרבים מן התורה, ונעשית של רבים, שקנו ממנו הרבים, אלא שעדיין שמו של יחיד נקרא עליה,⁴ עיין ר"מ פ"ה מה' עירובין הי"ט, לקוטות הרמב"ן, רשב"א, ריטב"א ומאירי נ"ט א'. ובעיר של יחיד ונעשית של רבים, מכיוון שהיתה מקודם כולה רשות היחיד מן התורה מערב את כולה, ואינו עושה שיור, אבל בעיר של רבים שרשות הרבים שלה מן התורה, אעפ"י שנעשית אח"כ של יחיד, אין מערבין את כולה, משום היכרא, כדי שלא ישתכח איסור טלטול, ולפיכך אין מערבין את כולה, ועושין לה שיור מחוצה לה, והשיור מערב לעצמו,⁵ והעיר מערבת לעצמה, ומכיוון שאסור לטלטל מזה לזה ידעו שאסור לטלטל בר"ה.
ועכשיו שנתברר במשנתנו שעיר של יחיד שנעשית של רבים מעברים את כולה, מלמדת אותנו הברייתא כיצד מעברים את כולה יחד כשיש דרך הרבים באמצע, וכדמפרש להלן.

footnotes:
⁴ ונחלקו שם הראשונים במהות תפיסת היחיד בעיר זו שנעשית עכשיו של רבים.
⁵ ועיין ברי"ף פ"ה סוף סי' תרכ"ז ובבעל המאור שם. והבין בעל המאור בדעת הרי"ף שאנשי השיור אינם מערבים ואסורים בטלטול בשלהם. אבל עיין בהגהות הב"ח שם מ"ש בשם הרא"ש. וכן מפרש הראב"ד בכתוב שם (הסגלה חל"ו, עמ' 8). אבל הגירסא ברי"ף נכונה ("אסור", ולא "אוסר", כהגהת בעל חו"י, עיי"ש בגליון הרי"ף), שכן מעתיק גם בס' העתים, עמ' 88, אבל פשיטא שאפשר לפרש בדעת הרי"ף שכוונתו שהשיור אסור לערב עם העיר, אבל מערב לעצמו, כמו שהבין הראב"ד הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:4:4
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:4:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:4:4)

12. **נותן לחי מיכן ולחי מיכן וכו'.**כלומר, מתחילה מערב את הדרך המפולשת, ונמצאת כל העיר מוקפת מחיצה,⁶ ודינה כחצר אחת שאינה מעורבת, שאין צורך בתיקון המחיצות אלא בשיתוף בפת, כדי שיוכלו לטלטל בכל מקום (אחרי שערבו בחצרות). ובבבלי נ"ט ב' דייקו מלשון הברייתא, "נותן לחי וכו' ", שהיא כר' יהודה הסובר (להלן פ"ז, שו' 52 ובמקבילות) שמערבין רשות הרבים בכך, אבל עצם הדין הוא אף לחכמים, ולשיטתם מערב את הדרך בדלתות, אלא שבבבלי דייקו מן הלשון, כמו שפירשו הראשונים. ועיין מ"ש להלן.

footnotes:
⁶ עיין בתוספ' רי"ד מהדו' תליתאה נ"ט א' ד"ה עיר.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:4:5
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:4:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:4:5)

13. **ומערבין ונושאין ונותנין באמצע.**וכ"ה בד ולהלן פ"ז הי"ג, שו' 53, בכל הנוסחאות. אבל בכי"ע ובכי"ל חסרה בבא זו. ובבבלי חסרה המלה "מערבין". ובלקוטות הרמב"ן סוף עירובין: עוד ראיתי בגירסת הברייתא בתוספתא עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן, ומערבין ונושאין ונותנין באמצע, וזה הלשון נכון ומחוור הוא, ופירושה שמערבין בפת אחר שהכשירו העיר בלחיים וקורות, ונושאין ונותנין באמצע (ואין מערבין), ולהכי קתני בסיפא אותה השמועה [ואין מערבין], כלומר בפת זו לחצאין, אלא כולה וכו'. ועיין מ"ש להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:4:6
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:4:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:4:6)

13-14. **ואין מערבין אותה לחצאין, אלא או כולה וכו'.**וכ"ה בבבלי נ"ט א'. וכבר הקשו הראשונים מן הברייתא שלעיל פ"א הי"א שהובאה בבבלי י"ד ב' שמפורש שם שמעברין חצי מבוי (עיין בתוספות נ"ט ב' ד"ה מבוי), וכן מוכח מכמה מקומות שיכולים לערב חצי רשות הרבים, עיין ברמב"ן, רשב"א, ריטב"א נ"ט ב' ומאירי נ"ט א'. ופירש הרמב"ן (וממנו אצל הבאים אחריו) שלא אמרו כאן אין מערבין חציה, אלא אין מערבין לחצאין, כלומר, שכל חצי מערב לחוד. והרי כאן הכשירו מתחילה את כל העיר, ועשו אותה כרשות אחת, ויש לכולם דריסת הרגל ברשות הרבים, ויכולים להשתתף כולם בפת, ולפיכך כיון שכבר נעשו כל בני חצר ובני מבואות רשות אחת, "שוב אי אפשר לחלק זכות אחד מהם מן העיר, ואעפ"י שיעשו לחי וקורה, או צורת פתח באמצע רשות הרבים לרחבה, אינו כלום, שאין הלחי ההוא בא להכשר ולעשותו כחצר, אלא להבדיל בין אלו לאלו, ושלא יהא זה פרוץ במלואו לחבירו, וכיון שכן, ויש להם דרך זה על זה, הוו להו כב' חצירות זו לפנים מזו וכו', כמו ששכח אחד מהם ולא עירב עמהם. אבל כשלא תקנו כל העיר וכל רשות הרבים, אלא שהכשירו חציו בלבד, הרי מה שהכשירו ממנו, היא כחצר המעורבת להם, ומה שנשאר בחוץ היא רשות הרבים גמורה, ואין אלו עם אלו בני רשות אחת, גם אינם ראוים לערב ביחד, ואפילו רצו (שהרי החצי השני אין לו עירוב), וכיון שכן, אין החיצונים אוסרין עליהן כלל, ואפילו שרגלם דורסת שם, וכלל גדול הוא זה, שאין לך אוסר על חבירו משום עירוב, אלא ביכול לערב עמו ולא עירב וכו'. והיינו דמתנייתא דהכא, קתני מעיקרא שמכשירין רשות הרבים כולה, והדר קתני שאין מערבין לחצאין, הא אילו באו לערב חציה בתחילה, והדר לערב חציה הרשות בידם, ואולי לזה נתכוון רש"י ז"ל כשכתב לעיל גבי שאין מערבין לחצאין, דכיון דמעיקרא חדא היא אסרי אהדדי, כלומר, כיון שכבר עירבו רה"ר כולה, והוו להו בני צד חצר, שוב אין מערבין לחצאין, ובירושלמי דפירקין מבואר כדברי רבינו ז"ל וכו' ". (לשון הריטב"א נ"ט ב'). ועיין בירושלמי פ"ה ה"ה, כ"ב ע"ד, והעתקתי את דברי הראשונים בפירוש הירושלמי בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 300 ואילך.
ואף שבירושלמי שם מפורש שאפשר לערב חצי מבוי, ובלבד שהחצי החיצון ישאר בלתי מעורב, כשיטת הרמב"ן וסייעתו, אבל הסוגיא שונה שם משיטת הבבלי. וכן שנינו שם: עיר של יחיד שנעשית של רבים כו'. תני בשם ר' יודה אין מערבין אותה חציין. ופירש הירושלמי שאין מערבין אותה חציין אפילו לרחבה (כאיכא דאמרי בשם רב פפא בבבלי נ"ט ב'), ואף שהחצי האחד יש להם פתח מצד אחד, והשני מצד האחר, ואין להם דריסת הרגל זה על גבי זה. והטעם הוא שאין קורה ולחי מועיל באמצע רשות הרבים, מפני שכל אחד פרוץ במלואו למקום האסור לו.⁷ ולפיכך שאל הירושלמי: מחלפה שיטתיה דר' יודה, דתני ר' חייא כיצד מתירין רשות הרבים ר' יודה אומר לחי מיכן ולחי מיכן וכו'. ואם לר' יהודה מתירין רשות הרבים בכך, הרי יש כאן מחיצה גמורה ואין כאן פרוץ במלואו, ותירצו: לא על הדא איתאמרת, אלא על הדא, אפילו עיר גדולה כאנטוכיא ואין בה אלא דלת אחת (כלומר הסיפא שלנו), עליה, תני בשם ר' יודה אין מערבין אותה חציין. כלומר, מכיון שאין יציאה לפנימיים אלא דרך החיצוניים, הרי אם יערב אותה חצאין, יאסרו הפנימיים על החיצוניים, ומכאן שלשיטת הירושלמי מערבין רשות הרבים לחצאין לרוחבה, כשיטת רב פפא בלישנא קמא. ועיין בגאון יעקב נ"ט ב' סד"ה להריטב"א, שעמד על עיקר הפירוש בירושלמי.

footnotes:
⁷ וכן כתב הריטב"א נ"ט ב' בשם הר"ש ללישנא קמא בבבלי שם שרב פפא מתיר לערב לחצאין לרוחב רשות הרבים: שאפילו רב פפא לא התיר שיערבו לחצאין ברחבה אלא כשעושין להם צורת הפתח ביניהם ברוחב רשות הרבים, כדי שלא יהא כל אחד ואחד פרוץ במלואו למקום האסור לו וכו'. ועיין גם ברא"ש פ"ה סי' ט' מ"ש בשם התוספות ובקרבן נתנאל שם אות ס'.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:4:7
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:4:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:4:7)

14. **או מבוי בפני עצמו.**בכי"ע: או מבוי, מבוי בפני עצמו. וכ"ה בבבלי נ"ט א'. ופירשו שם (נ"ט ב'): כגון דעבוד דקה. וכתב הריטב"א: פרש"י ז"ל שעשו פתח נמוך שהוא רחב ד' בראש כל מבוי (עד כאן ברש"י שלפנינו) בחומת העיר, שיכולין לצאת משם מחוץ לעיר, ואינם צריכים לצאת דרך פתחי העיר, דכיון דכן גלו אדעתיהו דאסתלקו כל חד מחבריה. ועיין בתוספ' רי"ד מהדורא תליתאה נ"ט א' ד"ה עיר (קרוב לסופו).


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:4:8
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:4:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:4:8)

14-15. **עיר של רבים והרי היא של רבים ואין לה אלא פתח אחד מערבין את כולה.**בבלי נ"ט ב'. ועיין בירושלמי שהעתקנו לעיל, ולפיו מפורש שבעיר כזו, אין לערב חצאין לרחבה לכולי עלמא. והכל מודים שעיר כזאת אינה צריכה שיור, ומעברין את כולה. ועיין בבלי נ"ט ב' בעובדא דמתא דר' חייא.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:5:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:5:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:5:1)

15-16. **סוכת החג ר' יהודה מחייב בעירוב ובמזוזה וכו'.**בכי"ע: מחייב בחג ובמזוזה. ושמא צ"ל: בחג [בעירוב] ובמזוזה. והברייתא מדגישה שלא נחלקו אלא בסוכת החג בחג, אבל בשאר ימות השנה אף ר' יהודה מודה שהיא פטורה מן העירוב ומן המזוזה, מפני שהיא דירת עראי, וכמסקנת רבא בבבלי יומא י' ב'. ובירושלמי (מעשרות פ"ג ה"ז, נ' נ"ד, סוכה פ"א ה"א, נ"ב ע"א) אמרו: וכן היה ר' יהודה מחייב במזוזה. ובנוסח הרש"ס מעשרות, מ"ט ע"ב: תניא⁸ וכן היה ר' יהודה מחייבה במזוזה **ובעירוב**. ואמרו שם בירושלמי: מסתברא ר' יודה יודי לאילין רבנין וכו'. כלומר, בסוכה של שאר ימות השנה שהיא פטורה מן המזוזה. ומדברי הבבלי יומא י' סע"א משמע שברייתא זו נשנית לפניהם בתוספתא מעשרות פ"ב הכ"א.

footnotes:
⁸ הדבור "תניא" (במקום "תני") מוכיח קצת שיש כאן הוספת הרב עצמו כרגיל אצלו.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:5:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:5:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:5:2)

16-17. **ר' יהושע אומ' מערבין בככר שלם אפי' הוא כאיסר.**וכ"ה ("כאיסר") בכל נוסחאות התוספתא והמשנה (פ"ז מ"י), אלא שבכמה דפוסים שבמשניות: באיסר. והנה לפי הגירסא "באיסר" הרי בוודאי פירושה שהככר הוא שוה איסר, ואף הגירסא "כאיסר" יכולה להתפרש כן (עיין במשנת חולין פי"ב מ"ה). אלא שבדק"ס (עמ' 317, הערה א') ביטל לגמרי גירסא זו, והעיר: והא ודאי ליתא, דהוא שיעור סעודה שלימה של שלש ביצים, דאיסר חצי פונדיון.
וקרוב בעיני שכן גרס הר"ח, ופירש באיסר, בשוה איסר,⁹ בככר הזל ביותר, בככר של כוסמין שהוא שוה איסר, והיינו מזון ב' סעודות.¹⁰ וכן הוא אומר (פ"ב סע"ב): ומתני' (כלומר, ר' יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון וכו') אליבא דר' יהושע שנויה, דאמ' אין עירוב אלא ככר שלם, למעוטי פרוסה, ויחיב ר' שמעון דמתני' שיעורא דעירוב דהוא ככר שלם, והוא שיעור ב' **סעודות** וכו'. וכן אומר רבינו (פ"א א') דרך אגב: ואם ניטלה ממנה כזה השיעור, ונשתייר בה מזון ב' **סעודות מערבין לו בה**. הרי לך מפורש שלשיטת הר"ח מצריך ר' יהושע מזון ב' סעודות בככר שלם של עירובי חצירות. אלא שאפשר שהר"ח סובר שדין עירובי חצרות כשיתופי מבואות, ומדברים כאן בככר שמערבין בו לבני החצר שהן מרובין, ולפיכך מצריך ככר שיש בו שתי סעודות.¹¹ אבל רחוק בעיני לפרש שהר"ח פירש את שתי הסוגייות אליבא דרבה דווקא, עיין בר"ח פ"א א' ובתוספות שם ד"ה איתיביה.
ובמשנתנו פ"ז מ"י: בכל מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים ומן המלח, דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר ככר הוא ערוב. אפילו מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה, ככר כאסר והוא שלם מערבין בו. ולשיטת הר"מ פ"א מה' עירובין ה"ח והט"ז משמע שככר שלם מספיק לעירובי חצרות כמו שהוא, אפילו הוא פחות מכגרוגרת. ובמ"מ שם (הט"ז) העיר שכן משמע מדברי הגאונים (עיין אוה"ג, התשובות, עמ' 18). ומה שאמרו במשנה ח' שם ששיעור האוכל, בזמן שהן מועטין, הוא כגרוגרת לכל אחד ואחד, כנראה מפרשה הר"מ בשיתופי מבואות,¹² עיין פיה"מ להר"מ כלים פי"ז מ"ז, ובחיבורו פ"א מה' עירובין ה"ט והי"ז.¹³ אבל הראב"ד בהשגות שם וכן רש"י במשנתנו, הרשב"א ועוד סוברים שאם הככר הוא כאיסר צריך לככרות הרבה, שיהא בכולם לכל הפחות כגרוגרת. ועיין בפי' רבינו יהונתן על הרי"ף שם.
ואמרו בבבלי פ"א א' בטעם ר' יהושע: אמר ר' יוסי בן שאול אמר רבי משום איבה. ופירש"י: שבאין לידי מחלוקת, שאומר אני נותן שלימה ואתה פרוסה. ולשיטת רבה בבבלי שם סובר ר' יהושע שאף בעירובי תחומין ושיתופי מבואות מצריך ר' יהושע שלמה (עיין בר"ח ובתוספות פ"א א' ד"ה איתיביה), ורבה בר בר חנה סובר שלא חלק ר' יהושע אלא בעירובי חצרות גרידא. אבל עיין רש"י וריטב"א ודק"ס, עמ' 318, הערה ד'. ועיין בירושלמי פ"ג ה"א, כ' ע"ג, ומ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 256. ועיין בבעל המאור בסוגיין שכתב: דאפילו בשתופי מבואות לר' יהושע צריך שלם ולא פרוס, מאיזה מין שיהיה, בין מפת בין בשאר מינין, אבל בעירובי חצרות בעינן ככר שלם ולא פרוסה, ואין מערבין בחצרות משאר מינין. והשיג עליו הראב"ד בכתוב שם (הסגלה חל"ו, עמ' 10): והיכי שייכא שלמה בשאר מינין חוץ מפת, וביין ושכר היכי שייכי שלמים, אבל ר' יהושע לא פליג מידי אלא אערובי חצרות ובפרוסה לחוד, ור' אליעזר הוא דערבינהו לכולה וכו'.

footnotes:
⁹ עיין בפירוש רבינו יהונתן למשנתנו (פ"ז מ"י) ובהגהות הב"ח שם, אות ט'.
¹⁰ במשנתנו פ"ח מ"ב (לעניין עירובי תחומין): כמה הוא שיעורו, מזון שתי סעודות לכל אחד וכו' מככר בפונדיון מארבע סאין (כלומר, של חטין) בסלע. ר' שמעון אומר שתי ידות לככר משלש לקב וכו'. ור' יהושע סובר כר' שמעון (עיין במשנת פרה פ"א מ"א). ומכיוון שהכוסמין שוין כשליש מן החטים (עיין במשנת פיאה פ"ח מ"ה) הרי בככר של כוסמין באיסר (=חצי פונדיון) יש קצת יותר משתי סעודות, אפילו לר' שמעון. ואעפ"י שבמשנת כתובות (פ"ה מ"ח) פסקו לאשה בשעורים כפלים כבחטים, וכן אמרו גם במשנת פיאה (הנ"ל) לעניין עני, הרי הטעם הוא משום שחייב ליתן לאשה ולעני פת חטים, ולפיכך מרבים בשיעור שעורים וכוסמין כדי שיוכלו למוכרם ולקנות מן החנווני ככר של שתי סעודות בחטים. אבל בוודאי כשמערב בפת כוסמין דיו בככר שוה במדתו לככר של חטים, והוא שוה איסר. ור' יהושע תפס במדה המועטת ביותר.
¹¹ אבל מלשונו בדף פ"א הנ"ל משמע שר' יהושע מצריך שיעור שתי סעודות לכל אחד ואחד (שהרי שיעור עירובי חצרות לא נזכר בשום מקום, כפי שהעיר כבר הראב"ד בכתוב שם, ב"הסגלה" חל"ה, עמ' 7), שאם לא כן למה מוסיף הר"ח את השיור של ב' סעודות, והרי אפילו אם לא נשתייר ממנו לכל הפחות אלא כגרוגרת לאדם אחד כשר. ולפ"ז דין עירובי חצרות כדין עירובי תחומין, וצריך שתי סעודות לכל אחד ואחד, מפני שבשניהם העיקר היא הסעודה (עיין בפיה"מ להר"מ פ"ח מ"ב), מה שאין כן בשיתופי מבואות שאין צורך אלא בשיתוף באוכלין, והשיעור דיו בכדי הוצאת שבת לכל אחד ואחד. ועיין בברכי יוסף או"ח סי' תי"ג. ובתוספתא נגעים פ"ז ה"י: מזון שתי סעודות שאמרו חכמים בערובי תחומין. וכן מעתיק משם במפתח לרבינו נסים כאן פ"ב ב' (ס"א ע"א). ומשמע שלא אמרו כן אלא בעירובי תחומין גרידא. אבל בדפוסים שם: שאמרו חכמי' בערוב (ולא נזכרו תחומין), והכוונה אף לשיתופי מבואות כשיש שם הרבה אנשים, כמשנתנו פ"ז מ"ח.
¹² כהבנת המאירי בדעת הר"מ, עיי"ש פ' ב' (117 רע"ב).
¹³ ובהלכות קצובות ה' עירובין סי' י"ב, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 65: ושיעור העירוב של מובאות ו ש ל חצירות מן כזית ועד כאגוז. אם מוסיף מוסיף בקודש. ועיין בהערות שם. ועיין גם ברוקח סוף סי' ק"מ.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:5:3
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:5:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:5:3)

17. **אפי' נוטל הימנו כדי דמוע וחלתו וכו'.**בבבלי פ"א א': א"ר יונתן (כגי' כי"י וראשונים) בן שאול ניטלה הימנה כדי חלתה וכדי דימועה מערבין לו בה. והתניא כדי דימועה מערבין לו בה, כדי חלתה אין מערבין לו בה. לא קשיא הא בחלת נחתום, הא בחלת בעל הבית וכו'. ופירשו רבינו חננאל ורש"י שבכדי דימועה כוונתו שנפלה תרומה למאה חולין, ועשו מהם ככר זה, ונטלו ממנו דימועו כדי לתקנו. ועיין בתוספות שם ד"ה כדי וברא"ש פ"ז סי' י"ב.
וכבר תמהו הראשונים על פירוש זה, דמאי שיאטיה דדימוע לכאן, דבר שאינו שכיח, ומה עניינו לחלה, ולפיכך פירש הראב"ד (לפי הרשב"א פ"א א') שדימוע כאן פירושו תרומה מלשון הכתוב (שמות כ"ב, כ"ח) **מלאתך ודמעך לא תאחר**. והכונה לתרומה גדולה שהיא אחד מחמישים, ועיי"ש ברשב"א, ריטב"א ומאירי שפירשו או כדי חלה, או כדי דמוע, ונדחקו מאד בפירוש הסוגיא.¹⁴
ברם בס' העתים, עמ' 111, הביא בשם הגאון כפירוש ר"ח ורש"י, ושוב כתב: ובסיפא העושה למכור בשוק אחד ממ"ח, ודב"ז (=ודבר זה) כגון שעירב בדמאי, וחזר ונטל ממנה כדי חלה וכדי דמוע.¹⁵ וכן בעמ' 94 שם: וכתב הגאון בהא דר' יונתן בן שאול דניטלה כדי חלתה וכו' הכי, ודב"ז כגון שעירב בדמאי, וחזר וניטל ממנו כדי חלה וכדי דמוע. ועיי"ש בהערה ש"ב שנדחק מאד. אבל ברור שהגאון פירש שלפי המסקנא מתפרש כל העניין באופן אחר. וע"פ שיטתו נ"ל לפרש שדימועו פירושו כאן דמאו,¹⁶ דמאיו, דמיו (דמאי שלו, עיין במשנת מע"ש פ"ד סמ"ו ובמלא"ש שם). ואין מדברים כאן כלל בתרומה גדולה, שהרי אין הגורן נעקרת אלא אם כן הופרשה ממנה תרומה גדולה, ואף ע"ה אינו חשוד עליה, אלא בתרומת מעשר אנן קיימין, ולא דברו אלא בהווה, בלוקח מע"ה, שפעמים מפריש בעל הבית תרומת מעשר מן הככר. ולפיכך אמרו חכמים שאם הפריש חלה מן הככר, ואח"כ הפריש דמאיו, כלומר, תרומת מעשר (עיין מ"ש להלן שבדמאי יכול להקדים חלה למעשר), אין בו משום פרוסה, מפני שאין מקפידין בכגון דא, משום שהדבר מצוי.¹⁷ ומתחילה סבר הבבלי שמדברים בחלה שנטבלה וודאי אצל בעה"ב (שלקח תבואה מע"ה, ולשה ואפאה בעצמו), ולפי זה כדי חלה (שהיא אחת מעשרים וארבע) וכדי דמאיו (שהוא אחד ממאה) הם חמשה אחוז בערך.¹⁸ ולפיכך שאלו והא תניא כדי דימועה מערבין לו בה, כדי חלתה אין מערבין לו בה. ותירצו לא קשיא כאן בחלת נחתום, כאן בחלת בעל הבית, כלומר, ר' יונתן ב"ש מדבר בשיעור חלת נחתום, שהיא אחד מארבעים ושמונה, ואם נתן ככר שחסר בו כשלשה אחוז, אנו תולים שקנה את הככר מנחתום ע"ה,¹⁹ ואין לו דרך אחרת אלא להפריש ממנו²⁰ כדי דמאיו (תרומת מעשר) וכדי חלת נחתום, ואין מקפידים בכגון דא. אבל אם מפריש כדי חלת בעל הבית, שהיא אחד מכ"ד, כלומר יותר מארבע אחוז, החסרון ניכר בככר, ויש כאן פרוסה, ויש כאן קפידא, שהרי היה יכול להפריש מן העיסה, הואיל והיא נטבלה וודאי אצלו, לפני שאפה את הככר. ולפ"ז הפירוש של "דמועה" ברישא (של הברייתא בבבלי) כולל את דמאו של החלה והתרומה יחד, ששתיהם הם דמע של דמאי, בנגוד לחלה סתם, שהיא חלת וודאי של בעל הבית.
ולפי פירושנו נקטו רבותינו לדוגמא את משנת דמאי פ"ה מ"א: הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר, נוטל כדי תרומת מעשר וחלה וכו'. והתוספתא כאן ששנתה "כדי דמוע וחלתו" החזיקה בסדר המשנה הנ"ל, אלא שכבר אמרו בירושלמי שם שסדר המשנה הוא לאו בדווקא, ויכול להפריש חלה מקודם, שהרי בדמאי אנן קיימין, עיין בשנות אליהו שם ובפירוש הגר"א לירושלמי שם. והבבלי נקט חלה מקודם, עיין בפירוש הגר"א הנ"ל. ובתוספתא חלה פ"א ה"ח: הלוקח מן הנחתום ומן האשה שעושה למכור בשוק צריך להפריש חלת דמיי וכו', שחלת דמיי ניטלת אחד מארבעים ושמונה. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 798 ועמ' 799.
ומלשון התוספתא משמע שבבא זו היא מדברי ר' יהושע, או לכל הפחות אפילו בשיטת ר' יהושע, אבל הרי"ף והר"מ השמיטוה, ועיין בפירוש רבינו יהונתן, ומשמע מדבריו, שר' יהושע חולק עליה, עיי"ש.

footnotes:
¹⁴ ולא עוד אלא שלפירושם קשה למה נקטה הברייתא בבבלי מקודם חלה ואח"כ תרומה שלא על פי הסדר.
¹⁵ כלומר, אעפ"י שמערבין ומשתתפין בדמאי (דמאי פ"א מ"ד, עירובין פ"ג מ"ב), אבל בוודאי שאם החמיר על עצמו ותיקן תבוא עליו ברכה.
¹⁶ עיין בבלי יבמות קט"ו ב' ובגליון שם. וכתב בעל כתר כהונה ובהשמטות מציון ירושלים סוף מע"ש (נדפס בירושלמי ד' זיטומיר בסוף סדר זרעים) שאין דמאי אלא מלשון דמע, והוא ספק שעדיין דמעו בתוכו. ועיין בירושלמי דמאי ספ"ה, ובפי' הרש"ס ובפ"מ שם.
¹⁷ ועיין ירושלמי דמאי פ"ג ה"ג, כ"ג ע"ג. ואף שם היה ר' יוסי יכול להפריש מיניה וביה תרומה גדולה ותרומת מעשר (ולשלם ללוי ולעני בעד המעשר) שאינם אלא כשלשה אחוז, אלא שהנותן בעין יפה נותן ו"אין דרך בני אדם להיות משלחין לחביריהן דברים חסירין" כמפורש שם בירושלמי. אבל במערב שאין כאן מתנה אין מקפידין בחסרון קטן כגון זה.
¹⁸ שהרי ע"ה לא נחשד על תרומה גדולה, ומעשר ראשון ומעשר עני (בשנת מעשר עני) מעכבם לעצמו, ואינו אלא קובע להם מקום בככר וקורא להם שם, ואינו צריך להפריש. ובשנת מעשר שני קובע לו מקום, קורא לו שם ומחללו על המעות.
¹⁹ והוא רוצה להחמיר שלא לערב בדמאי, עיין לעיל הע' 15. ובוודאי שבני החצר לא יקפידו עליו אם הוא מדקדק שלא להאכילם דמאי.
²⁰ כלומר הוא מוכרח להפריש עליו מיניה וביה, ואינו יכול להפריש עליו ממקום אחר, שהרי אין מפרישין לא מן הוודאי על הדמאי, ולא מן הדמאי על הדמאי, כמשנת דמאי ספ"ה.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:6:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:6:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:6:1)

18. **מי שיש לו חמש חצרות בעיר אחת וכו'.**ההלכה היא פשוטה אלא שלא מצאתיה כלשונה בתלמוד. והברייתא מלמדת שדירה בלי בעלים לאו שמה דירה, ועיין פ"ח מ"ה ובתוספות ר"ע איגר שם.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:7:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:7:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:7:1)

19-20. **אמ' ר' מעשה בבן נפחא וכו'.**בד: אמר ר' יהודה מעשה בבן נשיא וכו', ובכי"ע: אמ' רבי יהודה מעשה בר' יצחק נפחא וכו'. ובכי"ל: אמ"ר יהודה מעשה בבן נפחא וכו', וכ"ה בבבלי ע"ב ב'. ובכי"י ובראשונים שם: בבן נפח וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:7:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:7:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:7:2)

20. **שהיו לו חמש חצרות באושה וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל, אבל בכ"י אוקספורד וברי"ף שם: חמש אוצרות, עיין דק"ס, עמ' 292, הערה ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:7:3
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:7:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:7:3)

20-21. **אלא מקום דירתו בלבד.**בבבלי הנ"ל: אלא בית דירה בלבד. והקשו שם: בית דירה סלקא דעתך? ותירצו: אלא אימא מקום דירה. ונחלקו שם רב ושמואל, רב אומר מקום דירה הוא מקום שאוכל בו, ושמואל אמר מקום שלן בו. ועיין גם בירושלמי פ"ו ה"ז, כ"ג ע"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:8:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:8:1)

21. **חמש חבורות מקצת שרוין בחדרין וכו'.**במשנתנו פ"ו מ"ח: חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד, ב"ש אומרים ערוב לכל חבורה וחבורה, וב"ה אומרים ערוב אחד לכולן. ופירשו בירושלמי שהמחלוקת היא כשהיו שם פפיליונות גבוהים עשרה בטריקלין, ולא הגיעו מחיצותיהן עד התקרה, ב"ש רואים אותם כאילו הם גרים בחדרים מיוחדים, וב"ה סוברים שהטריקלין מחברם. ועיין בבבלי ע"ב א', ב', ולפיכך סיימו במשנה שם: ומודים, בזמן שמקצתן שרויין בחדרים, או בעליות, שהן צריכים עירוב לכל חבורה וחבורה. ופירשו ברש"י ובתוספות שכל חדר, או עליה, יש להם פתח לחצר. אבל בירושלמי שם: פ"ו רה"ז, כ"ג ע"ד: טריקלין לפניהם כחצר של בתים, כלומר, שאר הטריקלין שכל הפפיליונות פתוחים לו הוא כחצר לבתים, ולפיכך זקוקים לעירוב, עיין מ"ש להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:8:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:8:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:8:2)

22. **טרקלין שלהן כחצר לבתים.**מלשון התוספתא ברור שהכונה לחדרים ועליות שהם בתים מיוחדים ממש, ומשמע שאלמלי הטריקלין היו פטורים מעירוב, כדין בית משותף הבנוי דירות מיוחדות, אלא שאין להם חצר ולא מקום שכולם שוין בו, וכל החדרים פתוחים למבוי. כמו שדייק מכאן בח"ד, עיי"ש. ועיין בירושלמי שהעתקנו למעלה. אבל כל האחרונים פוסקים שבכגון דא צריכים עירוב. ועיין מ"ש לעיל שבת פ"י הערה 40.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:9:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:9:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:9:1)

22-23. **שנים ששותפין זה לזה בין ביין בין בשמן אינן צריכין לערב.**במשנתנו פ"ו מ"ה: בעל הבית שהיה שותף לשכנים, לזה ביין ולזה ביין אינם צריכים לערב. ופירש"י: שהיה שותף עם שכניו שבמבוי לשם שותפות בעלמא, ולא לשם שיתוף. ומדברים כאן בשיתופי מבואות, שהרי התנא נקט יין ושמן, ובעירובי חצרות מערבים בפת (עיין בבלי ע"א ב'). אלא שלשיטת החכמים אם נשתתפו במבוי מותרין בחצרות אפילו לא ערבו שם, וממילא העירוב מועיל כאן בין למבוי ובין לחצרות, עיין בבלי ע"א סע"ב ולהלן פ"ו, שו' 18–19, ומש"ש.
ונחלקו בירושלמי (פ"ו ה"ה, כ"ג ע"ג) ובבבלי (ע"א א') אם הלכה זו נוהגת דווקא בשנתן את היין של שותפות בכלי אחד, או אפילו בשני כלים, עירובו עירוב. ועיין בריטב"א ע"א א' ומ"ש בגאון יעקב, עיי"ש שבאר יפה את שיטת הראשונים.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:9:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:9:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:9:2)

23-24. **היו שלשה, זה שותף לזה ביין, וזה שותף לזה בשמן צריכין לערב.**משנתנו הנ"ל, ועיין מ"ש בגאון יעקב ע"א א' הנ"ל ד"ה אלא.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:9:3
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:9:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:9:3)

24. **ר' שמעון או' אחד יין ואחד שמן אין צריכין לערב.**בכי"ע: ר' שמעון בן אלעזר אומ' וכו'. אבל גם במשנתנו הנ"ל: ר' שמעון אומר אחד זה ואחד זה וכו', וגירסא זו מקויימת אף ע"י הסוגיא בבבלי. ובירושלמי (הנ"ל) אמרו: טעמא דר' שמעון שכן דרכן לשתותן אניגרון, כלומר אף יין ושמן פעמים מערבים אותם בכלי אחד (עיין מ"ש לעיל ח"א, סוף עמ' 458), ואינו מקפיד על תערובתו, ולמ"ד שצריך ליתנו בכלי אחד מדברים בשנתנן בכלי אחד, והם ראויים להיעשות אניגרון. ובבבלי ע"א ב' העמידוה שנתן את השמן על גבי היין בכלי אחד, והשמן צף על גביו, ור' שמעון סובר כר' יוחנן בן נורי ששניהם חבור זה לזה, וכאילו שניהם מעורבים ממש. אבל החכמים סוברים שאינם חיבור, ואעפ"י שהם בכלי אחד, כל אחד מונח לבדו, והואיל ולא נתנו את היין והשמן לשם עירוב, אלא לשם שותפות בעלמא, אינו עירוב אלא אם כן מעורבין ממש. וממילא אם לא הועיל לשיתוף מבואות אסורים בין במבוי בין בחצר, שהרי כבר כתבנו לעיל שמשנתנו מדברת כשסומכים על שתופי מבואות גם בחצירות. ועיין להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:9:4
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:9:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:9:4)

25. **לעזר בן תדיי אומ'.**וכ"ה (בלי התואר רבי) גם בד. וכ"ה בכתי"י הבבלי ובראשונים כאן ע"א ב'²¹ ושבת קכ"ג א'.²² וכ"ה לעיל שבת פט"ז, שו' 24, בכי"ו, ד וכי"ע, ובכורות פ"ג ה"ז בד ובכי"ו. אבל בכי"ע ובכי"ל כאן: ר' אלעזר בן תדאי, וכ"ה בתוספתא שבת הנ"ל בכי"ל. וכ"ה בירושלמי כאן פ"ו ה"ה, כ"ג ע"ג, ובמקבילות לתוספתא שבת הנ"ל בכלאים פ"א ושבת פ"ג. וכ"ה בהוצאות הבבלי כאן ושבת הנ"ל. וכן נזכר בתואר "רבי" להלן בתוספתא גיטין פ"ה (כי"ע פ"ז) סה"ד, ובמקבילה שבירושלמי סוטה פ"א ה"א, ט"ז ע"ג, ובמכילתא שירה פ"א, עמ' 119. אבל במכילתא דרשב"י שם, עמ' 72: אלעזר בן תדאי. ור' שרירא באגרתו (הוצ' לוין, עמ' 15) קורהו: ר' אלעזר בן תדאי. וכנראה שהעיקר הוא כנוסחתנו, שאינו מסתבר כלל שמי שהוא ישמיט את התואר רבי בכל כך הרבה מקומות. ומן הירושלמי אין ראיה, שכן קראו שם רבי לכמה אמוראי בבל שלא נסמכו מעולם. ואף התנא שלנו כנראה לא נסמך.

footnotes:
²¹ עיין דק"ס, עמ' 286, הע' צ'. ויש להוסיף שם גם את הר"ח.
²² עיין דק"ס שם, עמ' 279, הע' פ'.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:9:5
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:9:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:9:5)

**אסורין עד שיערבו.**בירושלמי הנ"ל: תני ר' אלעזר בן תדאי אומר בין כך ובין כך אסורין עד שיערבו. ובבבלי הנ"ל:²³ תניא בעל הבית שהיה שותף עם שכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב, לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב. אלעזר בן תדאי אומר אחד זה ואחד זה צריכין לערב. ופירשוה בירושלמי ובבבלי שהכונה היא שצריכין לערב בחצרות, מפני שאין סומכין על שתופי מבואות, אפילו אם השתוף היה כדין,²⁴ כלומר, לזה ביין ולזה ביין. ור' יוסי בר' בון פירשה שר' אלעזר בן תדאי סובר כר' מאיר שאין מערבין לאדם אלא מדעתו, ואין סומכין על שותפות שלא לשם עירוב. עיין מ"ש להלן פ"ו, שו' 22, ד"ה לפי שאין.

footnotes:
²³ לפי' ד' שלוניקי וכי"א ועוד, עיין דק"ס, עמ' 286, הע' צ'.
²⁴ ובבבלי שם ע"א ב' יש מאן דאמר שלא נחלקו אלא בנשתתף ביין במבוי, שאין יין ראוי לעירובי חצרות. וחכמים סוברים הואיל והיין בשר לשיתופי מבואות מועיל השיתוף ממילא גם לעירובי חצרות. אבל אם נשתתפו בפת אף אלעזר בן תדאי מודה שהערוב מועיל אף לחצרות.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:10:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:10:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:10:1)

25-26. **אב ובניו נשיו וכלותיו ועבדיו ושפחותיו בזמן שאין עמהן דיורין בחצר אין צריכין לערב.**במשנתנו פ"ו מ"ז: האחים (בכמה נוסחאות: האחים השותפים) שהיו אוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד וכו', אבל אם היה עירוב בא אצלן, או שאין עמהן דיורין בחצר, אינן צריכין לערב. ופירשוה בירושלמי פ"ו ה"ז, כ"ג ע"ד, ובבבלי ע"ב ב': במקבלי פרס שנו. כלומר, שלוקחים את המנות שלהם לבתיהם ואוכלים שם, והם נזונים ממקום אחד, ואוכלים בכמה מקומות, והם מאוחדים במקצת וחלוקים במקצת (עיין בהשגות פ"ד מה' עירובין ה"ו), והמאכל שנוטלים ממקום אחד מערבן (עיין בשלטה"ג על הרי"ף פ"ו), כפירוש רוב המפרשים.
ובבבלי ע"ג א': תנו רבנן מי שיש לו חמש נשים מקבלות פרס מבעליהן וחמשה עבדים מקבלין פרס מרביהן, ר' יהודה בן בתירה מתיר בנשים ואוסר בעבדים, ר' יהודה בן בבא מתיר בעבדים ואוסר בנשים. אמר רב מאי טעמא דר' יהודה בן בבא דכתיב (דניאל ספ"ב) ודניאל בתרע מלכא. ופירש"י: בכל מקום שהוא חשיב ליה בתרע מלכא. הרי לך שבין ר' יהודה בן בתירה ובין ר' יהודה בן בבא לא התירו למי שיש לו נשים ועבדים. והר"מ פ"ד מה' עירובין ה"ו פסק כשניהם לקולא, וכן פסק הריא"ז (לפי שלטה"ג פ"ו), ואף הראב"ד לא השיג על הר"מ אלא בפירושו לקבלת פרס, אבל לא על עצם ההלכה. אבל בעל המאור והרשב"א ע"ג א' פסקו כר' יהודה בן בבא שאוסר בנשים, וטעמם מפני שרב נותן טעם לדברי ר' יהודה בן בבא. אבל עיין בר"ח (ובתוספות ע"ג א' ד"ה ודניאל) שפירש שיש כאן סימן שלא תחליף דברי ר' יהודה בן בתירה בדברי ר' יהודה בן בבא, ולפיכך נתן סימן "בתרע מלכא", ואין תרע אלא בבא (שער), כלומר, בן בבא מתיר בעבדים הרגילים להיות בשער המלך. ואפשר שהרמב"ם סמך על התוספתא כאן שאינה מחלקת בין נשים ועבדים, כמו ששער בתוספות בכורים.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:10:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:10:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:10:2)

26-27. **מבוי שלהן בין כך ובין כך צריך לחי וקורה.**בבבלי ע"ג א': תניתוה אב ובנו הרב ותלמידו בזמן שאין עמהן דיורין הרי הן כיחידים ואין צריכין לערב. ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה, כלומר, אע"פ שכולם נחשבו כאחד, ואין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחים לתוכו,²⁵ מ"מ לעניין היתר המבוי בלחי וקורה דינם כשנים, שהרי סוף כל סוף יש כאן בתים וחצרות, אלא שאינם צריכים עירוב. ואף לפנינו צריך פירושו "מותר" [ב]לחי וקורה, עיין מ"ש לעיל שבת פי"ג ח"ז, שו' 38, ד"ה הציל, לעיל פ"א, שו' 38–39, ד"ה ובירושלמי, ולהלן הי"ח, שו' 46–48, סד"ה ישראל.

footnotes:
²⁵ ירוש' פ"א ה"א, י"ח ע"ד, ובמקבילה בפ"ו ה"ה, כ"ג סע"ד; בבלי שבת קל"א רע"א ומקבילות.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:10:3
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:10:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:10:3)

27-28. **עם הארץ שהיו מוליכין אצלו עירוב וכו'.**מכאן ואילך (מן האותיות "רץ" שבמלה עם הארץ) מתחיל קטע הגניזה שבבית המדרש כאן. ולהלן בקיצור קג"נ.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:10:4
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:10:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:10:4)

28. **מוליך לכהן ככר תרומה ויושב ומשמרו וכו'.**וכ"ה ("לכהן") גם בד, כי"ע וכי"ל. ולפי גירסא זו "לכהן" הוא צרוף של: לו כהן, עיין מ"ש בתרביץ ש"ה, עמ' 106 ואילך.²⁶ ובקג"נ האות הראשונה של "לכהן" מטושטשת, ומשרידי האות ברור שאף שם היה כתוב: לכהן. ומ"מ נראה דעתו של בעל ח"ד שפירש שגם העם הארץ שהיו מוליכין אצלו את העירוב היה כהן, והוא חשוד לנגוע בככר ולטמא את התרומה,²⁷ ולפיכך יושב ומשמר את הככר עד שתחשך, שלא יגע בו ע"ה לפני כן, ותרומה טמאה אין מערבין בה לכולי עלמא, שאינה ראויה לא לכהן ולא לישראל.

footnotes:
²⁶ על הדוגמאות שהבאתי שם יש להוסיף ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ג: הכא עבד (לה) להסגר, והכא הוא עבד להחלט וכו'. ופרושו: עבד לה הסגר וכו', עבד לה החלט וכו'. ועיין גם פ"ו העדה 16.
²⁷ עיין לעיל דמאי פ"ד הכ"ח, ומ"ש שם ח"א, סוף עמ' 242 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:10:5
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:10:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:10:5)

**ומחשיך עליו ואוכלו.**עיין בהגהת הרמ"א או"ח סי' שצ"ד ס"ק ב' ובבאורי הגר"א שם.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:10:6
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:10:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:10:6)

29. **ובשביעית הרי זה מותר שלא נחשדו על השביעיות.**כלומר, לא נחשדו שיחליפו את הככר בככר אחר מתבואת שביעית האסורה. ומכאן מוכח שלא נחשדו ע"ה על השביעית, וכבר נחלקו בה הראשונים, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 240, ובהערה 18 שם. ועיין עכשיו ברמב"ן חולין ו' א' שיצא מחדש (ניו־יורק תשט"ו). והביא שם ששמע בשם הראב"ד שיש כאן מחלוקת תנאים, ובאתריה דר' יהודה חמירה להו שביעית (בבלי גיטין נ"ד א' ובמקבילות), ולפ"ז הברייתא שלנו ר' יהודה היא.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:11:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:11:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:11:1)

29-30. **בית שמניחין בו עירוב אין צריך להפריש ככר.**מלשון זו משמע קצת שאין צורך בהפרשת הככר לשם ערוב, שהרי בעל הבית יש לו כמה ככרות לסעודתו, והוא אוכל בביתו, וממילא מתערב, אבל מ"מ צריך שיהא לו פת בביתו בשבת בין השמשות. אבל בבבלי מ"ט א' מפורש: והאמר שמואל בית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת וכו', התם אעפ"י שאין פת, מ"ט, דכולהו הכא דיירי. ובירושלמי פ"ו ה"ז, כ"ג ע"ד: בית שמניחין בו את העירוב? ר' יעקב בר אחא דמכת אימיה. א"ר יסא לר' אבהו תני לה, ותני לה בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין. רבי המנונא אמר בית שמניחין בו את העירוב אינו צריך כלום.²⁸ ונ"ל בפירושו שאמו של ר' יעקב בר אחא מתה בע"ש, ולא הספיקו לקוברה, ור' יעקב בר אחא היה אונן, ואסור היה לו לאכול בביתו עד שיקדש היום,²⁹ ואין מערבין אלא מבעוד יום,³⁰ ולפיכך שנו לו את הברייתא של מחלוקת ב"ש וב"ה ופירוש רב המנונא שבית שמניחין בו עירוב אינו צריך כלום, ואפילו אין שם פת כלל אינו צריך עירוב, ואונן אף שאסרו לו אכילה בביתו, הרי לא פקעה ממנו זכות דירה מעולם.³¹ ובתנחומא נח סי' ט"ז (הוצ' בובר סי' כ"ב): ילמדנו רבינו בית שנותנין בו עירוב, מהו שיהא צריכה עירוב, או לא. ר' יעקב בר אחא שאל את ר' אבהו, א"ל בית שמאי אומרים צריך, ובית הלל אומרים אינו צריך, והלכה כבית הלל. ועיין בצפנת פענח פ"א מה' עירובין הט"ו.

footnotes:
²⁸ ועיי"ש בהמשך הירושלמי. וכנראה, שהוא עניין אחר, עיי"ש בס' ניר.
²⁹ עיין ירושלמי ברכות פ"ג ה"א, ו' ע"א ובמקבילה במו"ק פ"ג, בבלי ברכות י"ז ב' ומו"ק כ"ג ב', מס' שמחות פ"י ה"ג.
³⁰ ולפיכך לא נתעוררה השאלה אצל ר' יעקב בר אחא אלא בשעה זו, שהרי בכל שבת היתה פת מצויה אצלו, והיה אוכל בביתו.
³¹ שמה שאכל אצל חבירו בע"ש מחמת אנינותו אינו אלא ארעי בעלמא.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:11:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:11:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:11:2)

30. **מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום.**גיטין פ"ה מ"ח. ופירש הר"מ בפיה"מ שם: לפי שיש לו הנאה בזה, שהבית שמניחים בו את העירוב אין צריך ליתן את הפת. וכן כתב בפ"א מה' עירובין סהט"ז: ובית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת. ואם היו רגילין להניח בו אין משנין אותו מפני דרכי שלום.³² ומתוך סמיכות הדברים מוכח שלא חזר בו מפירושו בפיה"מ. וכן משמע מתוך סמיכות הדברים בתוספתא ובירושלמי בסוגיין (ח"ד). ועיין מ"ש להלן, אבל בבבלי גיטין ס' ב' מפורש שהטעם הוא משום חשדא (בח"ד שער שהר"מ גרס שם: משום חסרא). וכבר פירשו בשלום ירושלים ובתכ"מ כאן שהכוונה היא שלא יחשדו בו בחדש שהוא מתכוין לחסוך לו את הפת, ומזלזל במצוה.
ובירושלמי גיטין שם פ"ה ה"ט, מ"ז ע"ב, וכאן פ"ו ה"ז, כ"ג ע"ד מפורש: ובדיור ישן היא מתניתא. ולפי פשוטו בוודאי פירושו כפירוש בעל ק"ע שאין הכוונה לבית ישן, אלא לדיור ישן, ואם יצא מבית זה לבית אחר יכול לדרוש שיניחו את הפת אצלו, שלא יבואו לידי מחלוקת, שזה יאמר יניחו פת אצלי, וזה יאמר יניחו את הפת אצלי. ועיין במלא"ש למשנת גיטין הנ"ל. ועיין באחרונים לשו"ע או"ח סי' שס"ו ס"ק ג' ומה שהאריך הגרש"מ מברעזאן בארחות חיים לר"נ כהנא שם.

footnotes:
³² ועיין במאירי גיטין במקומו, הוצ' שניה, עמ' 248.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:11:3
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:11:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:11:3)

31. **אם היה שם רבו או אדם גדול וכו'.**ואין כאן חשש שמא יבואו לידי מריבה, ועיין היטב בבבלי גיטין נ"ט ב'. ומכאן משמע שדווקא אם רצה מדעתו לעשות כן הרשות בידו, אבל שלא מדעתו אי אפשר לשנות. ועיין בשו"ע או"ח סי' שס"ו ס"ק ג' ובאחרונים שם ומ"ש בשם שו"ת מהרי"ק שרש קי"ג.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:11:4
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:11:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:11:4)

32-33. **מצוה על אדם לבטל רשות, אם היה אדם גדול הרשות בידו.**בבא זו ליתא בכי"ע, ונראה שנשמטה בט"ס ע"י הדומות, שהרי היא ישנה גם בד, בכי"ל ובקג"נ. ופירשו כל המפרשים שאם שכח אחד מבני החצר ולא עירב, ונמצא אוסר את החצר בטלטול לשאר הדיירים, מצוה עליו לבטל את רשותו להם, כדי להתיר את החצר, והוא יהיה כאורח שלהם, ואף הוא מותר בטלטול בחצר. אבל אם הוא אדם גדול ואינו לפי כבודו שהוא יהיה כטפל להם מותר לו שלא לבטל את רשותו. ולפי פירוש זה קשה שהרי דברים הללו מפורשים להלן בסמוך: אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב וכו'. ושמא מדברים באדם שלא עירב בכוונה, מפני שהוא מחמיר יותר מבני החצר, ואינו מודה בעירובם,³³ מצוה עליו לבטל את רשותו, כדי שלא לאסור עליהם את הטלטול לפי שיטתם. אבל אם היה אדם גדול ורוצה לעמוד על דעתו הרשות בידו. ובירושלמי פ"א ה"א, י"ח ע"ג: ר' יוחנן וריש לקיש הוון שריין בשקקה דר' יצחק, ריש לקיש טילטל כדעתיה, ר' יוחנן לא אסר ולא טילטל, אמר ר' יוחנן הניחו לבני מבוי שיהו שוגגין ואל יהו מזידין וכו', יואסר לבני המבוי, ר' יוחנן ביטל רשותו. אמר ר' אחא כף ריש לקיש לר' יוחנן וטילטל וכו'. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 223.

footnotes:
³³ כגון שעירבו בככר שלם שיש בו פחות מכגרוגרת לכל אחר, וכדומה, בדבר שיש בו מחלוקת.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:12:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:12:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:12:1)

33. **אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב עליו לבטל רשות.**במשנתנו פ"ו מ"ז: לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו. ובמשניות מטיפוס א"י (ועיין גם במלא"ש שם): ביטל רשותו, כלומר, חזקתו שביטל את רשותו, עיין בבעל המאור שם. ואף כאן פירושו, עליו לבטל וכו', ואנו תולים שעשה כן.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:12:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:12:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:12:2)

33-34. **אם היה בית האבל או בית המשתה וכו'.**כלומר, וגנאי הוא לו לבטל את רשותו, הרשות בידן לבטל את רשותם. ועיין בתוספות ס"ד א' ד"ה אם כן.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:13:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:13:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:13:1)

36. **עד שלא חשיכה אינו אוסר, משחשיכה הרי זה אוסר.**וכ"ה בד. ובקג"נ: אינו **אסור** (עיין מ"ש להלן). ובכי"ע ובכי"ל הגירסא להפך. וכן בבבלי ע' ב': אחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק, מבעוד יום אוסר, משחשיכה אינו אוסר. ומסתבר שגירסתנו המקויימת ע"י הקטע מן הגניזה נכון. ובירושלמי פ"ו ה"ד, כ"ג ע"ג: תני שנים שהיו שותפין בחצר, ומת אחד מהן ונפל הבית ירושה לאחד מן השוק עד שלא חשיכה הרי זה אוסר, משחשיכה אינו אוסר, ר' אחא בשם ר' חיננא דבית שמאי היא, דבית שמאי אומרים אין מבטלין רשות משתחשך³⁴ וכו', אמר ר' יוסה בי ר' בון מכיון שמת אין ביטול רשות גדול מזה. וקרוב לוודאי שהירושלמי הוגה ע"פ הבבלי, וצ"ל להפך: עד שלא חשיכה אינו אוסר, משחשיכה הרי זה אוסר, כמו שהוא לפנינו בתוספתא בכי"ו,³⁵ בד ובקג"נ, וכמו שהגיהו בירושלמי בפ"מ ובס' ניר, ופירושו כמו שבאר בס' ניר שהירושלמי סובר שאחד מן השוק אינו אוסר, שהרי אינו דר שם,³⁶ ומדברים בשנים שלא עירבו, ולפיכך אם מת אחד מהם מבעוד יום, ונשאר השני יחידי בחצר, אין היורש אוסר עליו, שהרי אינו דר שם. אבל אם מת השותף משחשיכה, הרי נכנס היום באיסור, ואין היורש יכול לבטל רשות. וע"ז אמרו בירושלמי שבעל כרחנו הברייתא כב"ש, שהרי לב"ה מבטלים רשות משתחשך (ואף היורש מבטל, עיין בבלי ע' ב'). ור' יוסה בר' בון מחזק את הראייה, שכיון שמת אין ביטול רשות גדול מזה, ולמה אסור לטלטל אם מת השותף משחשיכה ונשאר יחיד בחצר, אלא בוודאי הברייתא כב"ש שאין מבטלין רשות משתחשך. ועיין בבבלי ע"א א'. והגהה זו מקויימת מגירסת הירושלמי בסיפא שבברייתא.³⁷ ועיין מ"ש להלן בשם ס' עצי אלמוגים.
ברם בתוספתא כאן מפורש שלשה (ולא "שנים" כגירסת הירושלמי) שהיו שרויין בחצר, ואף אם מת אחד מהם, עדיין נשארו שנים שלא עירבו. אלא שאין עצם הפירוש משתנה ע"י כך. ופירושה שאם מת אחד מהן עד שלא חשיכה, והוריש את ביתו לאחד מן השוק אינו אוסר, אין החצר נאסרת שעדיין יכולים לערב, מפני שהיורש אינו דר בחצר. אבל אם מת אחד מהם משחשיכה הרי המת אוסר, מפני שנכנסה שבת באיסור, ושוב אינם יכולים לבטל רשות זה לזה, כבית שמאי שאין מבטלין רשות משחשיכה, וכפירוש הירושלמי הנ"ל. שוב מצאתי בס' עצי אלמוגים סי' שע"א, צ"ג ע"ב, שהביא את הירושלמי, ופירשו כנ"ל, ופירש את התוספתא גם בשיטת ב"ה, וכדעת הרשב"א והריטב"א שאם מת בשבת היורש אוסר, אעפ"י שלא נכנס לדור שם, ועיין לעיל שם, צ"ג ע"א ואילך, דברים מחוכמים מאד.
ובבבלי ע' ב' גירסא אחרת ומסורת אחרת, ועיין שם בראשונים ומה שהאריך בגאון יעקב שם.

footnotes:
³⁴ בירושלמי ברה"ד שם: כיני מתניתא בית הלל אומרים משתחשך. ובירושלמי כפשוטו, עמ' 310, הבאתי את גירסת כי"ל שגרס שם: כיני מתניתא בית שמי אומרים משתחשך, ותיקן המגיה כלפנינו. ובמבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 459 ואילך, החזיק בגירסת כי"ל והוא משבש את הסוגיא שלאחר כך וסומך על גירסת התוספתא כאן בכי"ע ובכי"ל (אלא שאח"כ נשתבשו הדברים שם, ונתחלפו לו למהרי"ן אפשטין ז"ל גירסת כי"ע וכי"ל בגירסת ד וכי"ו, עיי"ש, ועיין שם, ריש עמ' 461). אבל אין דיוקו ז"ל מלשון המשנה "מאימתי" מספיק לבטל את גירסת המגיה (שהיו לו עוד שני כת"י), משום שאין "מאימתי" אלא "אימתי", ואמרו "מאימתי" בהשפעת "מבעוד יום", "משחשיכה", כפי שהרגיש לנכון הר"ח אלבק בהשלמות ותוספות למשנה שם. ועיין גם אהצו"י שביעית, עמ' 92. ולא עוד אלא שגם במלא"ש פ"ו מ"ד מעתיק: ובירושלמי כיני מתני' בה"א משתחשך וכו'. והרי לפני הרב היה ירושלמי עירובין בכ"י, עיין בפירושו לעירובין פ"ה מ"ט ונגעים פי"ד מ"ט. ולוא היתה לפגיו גירסת כי"ל לא היה נמנע להביאה. וקרוב שהגירסא הנכונה בירושלמי היא: כיני מתניתא בית או' (או כגירסת בעל מלא"ש: בה"א) משתחשך, והכוונה: בית הלל אוף (ככתיב הרגיל בירושלמי במקום "אף") משתחשך, ובהשמטת המלה אומרים, כרגיל בירושלמי. יתר על כן הדוגמא שהביא בנועם ירושלמי מיבמות פ"ו ה"ז, ז' ע"ג, היא מתאימה מאד לכאן, ואין לזוז איפוא מפירושו של בעל נועם ירושלמי, כפי שמוכח מכל הסוגיא. וכע"ז פירש גם בס' ניר.
³⁵ עיין להלן הע' 37.
³⁶ וכמו שמפורש לעיל, שו' 19. ועיין בתוספות ע' ב' סד"ה אחד וברשב"א שם בשם הראב"ד.
³⁷ שהרי הסיפא שלהלן הובאה בירושלמי כמו שהיא לפנינו בתוספתא כי"ו, ואחת מן הבבות הוגהה בירושלמי בהכרח. ולפיכך נקוט האי כללא בידך, בכגון דא, ובשעה שהספק שקול, מסתבר שהסופרים הגיהו את הרישא והניחו את הסיפא כמות שהיא. וכן דרכם של הסופרים שמתחילה הם מגיהים, ואח"כ כשהם רואים שגם בסיפא צריך להגיה הם תכופות מושכים את ידם, אבל אינם מתקנים מה שהגיהו. ובנידון שלפנינו אין כאן ספק שקול, ומכל המשך העניין בירושלמי מוכח יותר ש"תיקנו" את הרישא, ולא את הסיפא.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:14:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:14:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:14:1)

37-38. **ונפלה ירושה לאחד מבני חצר, עד שלא חשיכה הרי זה אוסר.**וכ"ה בד ובקג"נ ובירושלמי הנ"ל, אלא שבק"ע הגיה ע"פ הבבלי. ובכי"ע ובכי"ל הגירסא: אינו אוסר. וכ"ה בבבלי ע' ב'. ואף כאן אין להגיה את גירסתנו, ומדברים שבני החצר עירבו, עיין בתוספות ע' ב' ד"ה אחד. וכל זמן שהיה אחד מן השוק חי לא אסר עליהם, מפני שלא גר שם, וכדין הרישא, אבל אם מת בערב שבת והוריש את ביתו לאחד מן החצר, והוא כבר ערב, הרי זה אוסר, ואין עירובו מועיל על הבית שירש אח"כ. ולעצם הדין מוכח מדברי רש"י (כ"ו ב') שאין עירוב מועיל על הנכסים שקנה מבעוד יום אחר שעירב. אבל ברשב"א ע' ב' כתב (לפי גירסת הבבלי שם שמבעוד יום אינו אוסר): ומסתברא, דאפילו עירב קודם שנפלה לו ירושה קאמר, וקמ"ל שלא תאמר, דכיון דבשעת עירוב עדיין לא נפלה לו, לא נכנס לו בית זה בכלל עירובו, קמ"ל דבכלל היתר עירובו הוא וכו'. וכן כתב במאירי, וכ"ה ברא"ש פ"ו סי' ט"ז (ועיי"ש בקרבן נתנאל אות ט'), וכן פסק בשו"ע או"ח סי' שע"א ס"ק ג', ולא הובא שם שום חולק. ועיין בב"ח שם, ומ"ש בס' עצי אלמוגים, צ"ג ע"א הנ"ל. ברם בירושלמי (עיין לעיל, ועיין להלן בסמוך) העמידו ברייתא זו כב"ש, ומסתבר שב"ש סוברים שעירוב משום קניין,³⁸ "דבהאי פת מיקני רשות להדדי" (תוספות מ"ט א' ד"ה עירוב), ולפיכך אין עירובו מועיל לנכסים שנפלו לו לאחר שכבר ערב, אבל בבבלי נקטו שעירוב משום דירה (עיין בתוספות שם מ"ט ב' ד"ה וקטן), ולפ"ז עירובו מועיל אפילו נפלו לו נכסים לאחר שעירב,³⁹ ובלבד שזכה בהם לפני שחשיכה, בהפך משיטת ב"ש, עיין להלן.

footnotes:
³⁸ עיין בירושלמי פ"ג רה"ב, כ' ע"ד, ומ"ש בצפנת פענח פ"א מה' עירובין הט"ו. ואפילו ביטול רשות לב"ש הוא משום קניין "דב"ש סברי ביטול רשות מיקנא רשותא היא" (בבלי ע"א א'). אבל לשיטת הירושלמי והתוספתא הטעם שאין מבטלין משתחשך הוא מפני שנכנסה שבת באיסור.
³⁹ ואפילו למ"ד שעירוב משום קניין יסבור הבבלי שאין הכרח לומר שלא יועיל עירובו לדירה שקנה אחר שערב.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:14:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:14:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:14:2)

38. **משחשיכה אין אוסר.**וכ"ה בד ובקג"נ ובירושלמי הנ"ל. ובכי"ע ובכי"ל: הרי זה אוסר, וכ"ה בבבלי הנ"ל. ואמרו בירושלמי שם: עוד היא דבית שמאי, דבית שמאי אומרים אין מבטלין רשות משתחשך. ופירש בס' ניר (ע"פ סברת בעל ק"ע ברישא) דלב"ש כשם שאין מבטלין משתחשך, כך אין אוסרין משתחשך, אבל לב"ה כשם שמבטלין רשות משחשיכה, כך אוסרין משחשיכה. ועיין בס' עצי אלמוגים הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:15:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:15:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:15:1)

38-39. **הרי ששכח ולא עירב והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר וכו'.**כלומר, אדם שרגיל לערב, אלא שפעם זו שכח ולא עירב, חזקתו שביטל רשותו,⁴⁰ ואם הוציא במזיד פקעה חזקתו, ור"מ גוזר שוגג אטו מזיד (עיין בבלי ס"ה ב' ובריטב"א שם), ור' יהודה אינו גוזר שוגג אטו מזיד, ועיין מ"ש להלן. [תיקונים והשלמות: ברייתא זו בלי המלה ״והוציא״ בירושלמי ספ״ז, כ״ד ע״ד, אלא, שכנראה, הפירוש שם אחר, עיי״ש בירושלמי.]

footnotes:
⁴⁰ עיין מ"ש לעיל, שו' 33, ד"ה אנשי חצר.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:16:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:16:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:16:1)

40-41. **מי שביטל רשותו, חזר והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר.**וכ"ה בד, בכי"ל ובקג"נ. ובכי"ע: הרי זה אינו אוסר. ואין לגירסת כי"ע קיום נגד ארבע עדיות של נוסחאות התוספתא. וגירסת כי"ע תוקנה ע"פ סוגיות התלמודים, ועדיין נשאר בכי"ע שריד של הגירסא העתיקה במלים "הרי זה", שהרי לעיל שם בכל מקום: הרי זה אוסר... אינו אוסר, בלי מלים "הרי זה" (אצל "אינו אוסר").
ובמשנתנו פ"ו מ"ד: מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר במזיד אוסר, בשוגג אינו אוסר. ובירושלמי שם, כ"ג ע"ג: מי שנתן רשותו והוציא, כיני מתניתא מי שביטל רשותו והוציא. בין שוגג בין מזיד הרי זה אוסר. כיני מתניתא אינו אוסר. וכן לעיל שם סה"ב, כ"ג ע"ב: כיני מתניתא אינו אוסר. וכן הגיה רב יוסף את משנתנו בבבלי ס"ט א'. אבל אביי סובר שם שמשנתנו מדברת שהוציא לפני שהחזיקו בני החצר בחצר, ולפיכך אוסר ר' מאיר, מפני שבהוצאה שלו ביטל והפקיע את בטולו הראשון, והוא מסתייע בברייתא ששנתה כן בפירוש: במה דברים אמורים בשלא החזיקו בני מבוי במבוי, אבל החזיקו בני מבוי במבוי, בין בשוגג ובין במזיד אינו אוסר, ופירש"י: במה דברים אמורים ר"מ קאמר לה וכו'. ובירושלמי ה"ב הנ"ל (לעניין צדוקי): אע"ג דר' מאיר אמר מבטל רשותו, ואינו⁴¹ חוזר בו, מודה [ו]הוא שזכו במבוי תחילה. ומכאן שאם הוציא לפני שזכו אוסר לר' מאיר בין בשוגג בין במזיד. ולפיכך מגיה, או מפרש, הירושלמי ש"נתן" כוונתו ביטל,⁴² שאם נתן בקניין ממש, הרי אין כאן מחלוקת, ואינו יכול לחזור בו (ועיין בתוספות ס"ח ב' ד"ה למימרא), אפילו לא החזיקו בני המבוי או בני החצר. אבל אם ביטל רשותו לבני המבוי, או לבני החצר, ביטלה ההוצאה שלו את נתינת הרשות שלו, וכדברי הירושלמי בב"ב פ"ג סה"ו, י"ד ע"א: המוכר לחבירו (כלומר, שאמר לו לך חזק וקני) ונתעצל לוקח ולא החזיק בה, וירד המוכר והחזיק בה⁴³ ביטלה חזקה את המכר ואת המתנה. ולפ"ז אם הוציא לפני שהחזיקו בחצר, אוסר לר' מאיר בין אם הוציא בשוגג ובין אם הוציא במזיד. ועיין בירושלמי פ"א ה"א, י"ח ע"ג, ומ"ש בירושלמי כפשוטו שם, עמ' 223. ועיין בבלי ס"ח ב'.
והברייתא שלנו סוברת שלא נחלק ר' יהודה בישראל אלא בשכח ולא עירב שהוא בחזקת מבטל רשות, ולפיכך אם הוציא בשוגג, לא פקעה חזקת כשרות שלו, ועדיין אנו אומרים שהוא ביטל רשותו והוציא בשגגה לרשות האסורה לו. אבל אם ביטל רשותו במפורש, שהוא דייר חדש, שעדיין לא ערב עמהם מעולם, או שהוא אדם גדול שצריך לבטל בפירוש (עיין לעיל שו' 32), אין החצר ניתרת אלא מחמת דבורו, ומכיוון שהוציא, אפילו בשוגג, נתבטל דבורו, וכמו שהבאנו לעיל מן הירושלמי ב"ב.

footnotes:
⁴¹ כ"ה ברשב"א ס"ט א', עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 308. ועיי"ש ברשב"א ובריטב"א שהסתייעו מכאן שבישראל אף ר' יהודה מודה שאם החזיקו במבוי שוב אינו אוסר.
⁴² ואפילו אמר: רשותי נתונה לך, רשותי קנויה לך אין כוונתו אלא לביטול, ואין צורך בקניין, עיין להלן שו' 49–50 ובשנו"ס שם.
⁴³ כנראה שהדין הוא באפילו לא נתכוין לבטל בזה את הרשות שנתן, שאם לא כן פשיטא שיכול לחזור בו. ועיין בפ"מ שם סה"ה.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:17:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:17:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:17:1)

41-42. **אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב וכו'.**כל הברייתא בבבלי ע' א'. ודייק מכאן הבבלי שהמבטל רשותו אינו צריך לבטל לכל אחד ואחד, שהרי בשהיו שלשה עסיקינן כאן, שאם לא כן אין כאן אחד שעירב, ומלמדת הברייתא שאם בטל רשותו לאחד שערב, בטל גם לשני שערב עמו. ודחה רבה ראייה זו, והעמידה שהיו כאן מתחילה שלשה ומת האחד, מבטל האחד שלא עירב לשני שעירב, עיי"ש. ובירושלמי פ"ו ה"ג, כ"ג סע"ב: תני אחד שלא עירב נותן רשות לשנים שעירבו. ובמשנתנו פ"ו מ"ג: היו שנים אוסרים זה על זה, שאחד נותן רשות ונוטל רשות, שנים נותנים רשות ואין נוטלין רשות. ופירשו בבבלי ס"ט ב' שאם היו שנים שלא עירבו ובטלו להם השאר את רשותם, אוסרים זה על זה, אעפ"י שחזר אחד מהם ובטל את רשותו לשני, לא עשה ולא כלום, שאינו יכול לבטל אלא את רשותו גרידא, אבל לא את הרשות שבטלו לו בני החצר, שהרי בטולם לא הועיל, ולא קנה את רשותם. נמצאנו למדים שכולם שעירבו, או כולם שלא עירבו, יכולים לבטל ליחיד גרידא, או לשנים שעירבו, אבל אי אפשר לבטל לשנים שלא עירבו, מפני שהם אוסרים אחד על השני, ושוב אינם יכולים לבטל אחד לשני.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:17:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:17:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:17:2)

42. **ושנים שעירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב.**וכ"ה בד, ובקג"נ, ובבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: ואין שנים שעירבו נותנין רשות לאחד שלא עירב. וצ"ל: וכן שנים שעירבו וכו'. ובכי"ע יש כאן חסרון, ויש להשלימו בפנים שונים, עיין בשנו"ס. ובכי"ל בטעות: ושנים **שלא** ערבו נותנין וכו'. ובבבלי שם שאלו: פשיטא, ותירצו: מהו דתימא כיון דלא עירב ליקנסיה, קמ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:17:3
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:17:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:17:3)

42-43. **שנים ש[לא] עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו או לאחד שלא עירב.**וכ"ה בד, בכי"ל, בקג"נ ובבבלי הנ"ל. וכן מוכרח מכלל משנתנו הנ"ל. ובכי"ע יש כאן חסרון, ושמא החסרון הוא לעיל, וכאן גורס: ושנים שלא עיריבו נותנין רשותן לשנים **שלא** עיריבו, או לאחד שלא עירב. וט"ס ברורה היא, וצ"ל: לשנים שעיריבו. וכן בירושלמי הנ"ל בטעות: ולא שנים שלא עירבו נותנין רשות לשנים שעירבו. וצ"ל: ושנים שלא עירבו וכו', כמו שהגיהו המפרשים. ועיין בבבלי שם.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:17:4
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:17:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:17:4)

43-44. **אבל אין אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב.**וכ"ה בכל הנוסחאות ובבבלי הנ"ל. ופירשו בבבלי הנ"ל: לאביי תנא סיפא לגלויי רישא. ופירש"י: דלא איצטריך, דהא פשיטא דאיכא חד דלא בטיל ליה רשותיה, אלא להכי תנייה לאשמעינן דכולה מתניתא בדאיתנהו לתרווייהו המערבין עסיקינן, ואפילו הכי קתני רישא דרישא, אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב, דאין צריך לבטל רשותו לכל אחד, ואיהו לא אסר אחבריה.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:17:5
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:17:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:17:5)

44-45. **ולא שנים שעירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו.**ואמרו בבבלי הנ"ל שקמ"ל שאפילו אם חזר ובטל אחד מן השנים שלא עירב לחברו שלא עירב לא עשה ולא כלום, שאינו יכול לבטל את רשות בני החצר שנתנו לו בתחילה, שהרי בטולם לא הועיל ולא קנה רשותם, ושוב אינו יכול לבטלה.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:17:6
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:17:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:17:6)

45. **ולא שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו.**ופירשו בבבלי הנ"ל: לא צריכא דאמרי קני על מנת להקנות. כלומר, אפילו הרשו לו להקנות אחד לשני את רשותן שביטלו, אינו יכול לבטל, מפני שבשעה שביטלו את רשותן ואמרו לו כן, לא הועילה קנייתו להתיר את החצר (שהרי השני אסר עליו), שוב אינו יכול לבטל את רשותן שנתנו לו.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:17:7
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:17:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:17:7)

45-46. **שכל זמן ששרוין בחצר ושכח אחד מהן ולא עירב הרי זה אוסר.**בד: שכל זמן שהי' **שני'** שרויי' בחצר וכו'. והמלה "שני' " ליתא גם בכי"ע, כי"ל וקג"נ, וט"ס היא. ושמא יש כאן הגהה שנכנסה שלא במקומה, וצ"ל: שכל זמן שהי' שרויי' בחצר, ושכחו שני' מהן ולא ערבו הרי זה אסור. ובירושלמי הנ"ל מסיים: הכל נותנין רשות ונוטלין רשות, חוץ משנים שלא עירבו שהן נותנין רשות, ואינן נוטלין רשות. ולפי הגירסא שלפנינו בתוספתא פירושו שכל זמן ששרויין בחצר (כלומר, אם אינן שרויין בחצר אינן אוסרין, כלעיל ה"ו), ושכח אחד מהן ולא עירב הוא אוסר על השאר, ולפיכך אם היו שנים שלא עירבו, וביטלו להם שאר בני החצר את רשותם, אוסר האחד שלא עירב על השני, ואין ביטולם מועיל.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:18:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:18:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:18:1)

46-48. **ישראל המחלל את השבת בפרהסיא אין צריך לבטל רשות, וישראל שאינו מחלל את השבת בפרהסיא צריך לבטל רשות.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ל יש כאן השמטה באמצע, ואין להסיק כלום מגירסתו. ובקג"נ הגירסא להפך: צריך לבטל וכו' אין צריך לבטל וכו'. ואף בכי"ו נשאר שריד מגירסא זו, אלא שמחקה הסופר ע"י נקודות. וברור שהגירסא הנכונה היא כלפנינו. ואין "צריך" אלא "יכול", עיין מ"ש לעיל ה"י שו' 26–27, סד"ה מבוי שלהן.
ובירושלמי פ"ו ה"ב, כ"ג ע"ב: גר תושב ועבד תושב⁴⁴ משומד בגילוי פני' (עיין בבלי ס"ט א') הרי הוא כגוי לכל דבר. ובבבלי ס"ט ב', ע"ז ס"ד ב', חולין ו' א': וכדתניא ישראל משומד,⁴⁵ משמר שבתו בשוק מבטל רשות, שאינו משמר שבתו בשוק אינו מבטל רשות מפני שאמרו ישראל נותן רשות ומבטל רשות⁴⁶ וכו'.

footnotes:
⁴⁴ עיין מ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש חט"ז, יתרו, עמ' רנ"ב ואילך.
⁴⁵ כ"ה בד"ו ובכי"מ ובה"ג ד"ו, כ"ז ע"ב, ד"ב עמ' 128, וברי"ף פ"ו ד"ק וד"ו, ובס' העתים, עמ' 103 ועוד. ובד"ח הגיהו מאימת הצינסור: מומר, ואף בעל דק"ס פחד להביא שינוי זה. אבל פשיטא שהנכון הוא "משומד", ומובנו העיקרו הוא ישראל שעבד ע"ז באונס, ישראל שאנסו אותו לעבור על הדת, ישראל ששימדו אותו, כלשון הירושלמי שביעית פ"ד ה"ב, ל"ה ע"א: לא אתכוון משמדתהון (כצ"ל שם, כמו שהוא במקבילה בסנהדרין פ"ג ה"ו, כ"א ע"ב), ולא אתכוון אלא מיגבי ארנונין וכו', לא אתכוון משמדתון, ולא אתכוון אלא מיכול פיתא חמימא. וכן בב"ר פפ"ב, ח', עמ' 985: ואם לאו, הריני משמד אתכם וכו', ועיי"ש בשנו"ס. ולפני תקופות השמד לא היו "משומדים" אלא עובדי עבודה זרה, מחללי שבת וכדומה. ואח"כ עבר כינוי זה גם למזידים ועושים ברצונם.
⁴⁶ כ"ה בכי"י בעירובין ובראשונים ובמקבילות, עיין דק"ס, עמ' 280, הע' ק'.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:18:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:18:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:18:2)

49. **ובגוי עד שעה שישכיר.**וכ"ה בד ובקג"נ. וכן בבבלי הנ"ל בהוצאות שלנו: ובגוי עד שישכיר. ובירושלמי פ"ו ה"ג, כ"ג ע"ג: הלכה ישראל מבטל והגוי משכיר. ובכי"ע ובכי"ל כאן: ובגוי עד שישכור. וכ"ה בבבלי בכי"י כאן ובראשונים ובמקבילות (עיין דק"ס). ובתנחומא הוצ' בובר, ויצא סי' כ"א: עד שיקח רשותו של נכרי. ובכי"ר שם: עד שישכור רשותו וכו'. ובירושלמי הנ"ל מקשה: ויבטל הוא הגוי? חזר הוא בו. מעתה אפילו משכיר חזר הוא בו? מיכן והילך בגזל הוא משתמש.⁴⁷ ועיין בגליון הש"ס שם. ועיין רש"י ס"ח ב' ד"ה והוציאו.

footnotes:
⁴⁷ כלומר, ואינו אוסר, כשם שאינו אוסר אם נכנס לבתינו בעל כרחינו, עיין להלן שו' 58–59.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:18:3
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:18:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:18:3)

49-50. **כיצד מבטל רשות, אומ' רשותי נתונה לך, רשותי מבוטלת לך ואין צריך לזכות.**וכ"ה בד ובקג"נ. אבל בכי"ע ובכי"ל: רשותי נתונה לך, רשותי קנויה לך, רשותי מבוטלת וכו'. ומסתבר שנוסח זה הוגה ע"פ הבבלי ס"ט ב' ומקבילות. ופרש"י שאו, או קתני.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:18:4
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:18:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:18:4)

50. **ואין צריך לזכות.**פירש"י: בקניין סודר.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:19:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:19:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:19:1)

51-52. **חצר של גוים הרי היא כדיר של בהמה, מותר להכניס ולהוציא מחצר לבתים וכו'.**במשנתנו רפ"ו: הדר עם הנכרי בחצר וכו' הרי זה אוסר עליו.⁴⁸ ר' אליעזר בן יעקב אומר, לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה. ובירושלמי שם כ"ג ע"ב: חצר של נכרי כדיר וסהר של בהמה. מתיבין רבנין לר' אליעזר בן יעקב, אילו ישראל ובהמה שהיו דרים בחצר שמא אין הבהמה אוסרת, כשם שהבהמה אוסרת, כך הגוי אוסר. מתיב ר' אליעזר בן יעקב לרבנין אילו ישראל ובהמה שהיו דרין בחצר, מה, הבהמה אוסרת? כשם שהבהמה אינו אוסרת, כך הגוי אינו אוסר. ומכאן נראה שכולם הודו שדירת הגוי היא כדיר וסהר של בהמה, אלא שנחלקו אם דיר וסהר של בהמה אוסרים, ולדעת הת"ק (ר' מאיר בבבלי, עיין להלן) דיר של בהמה אוסר,⁴⁹ ולדעת ר"א בן יעקב אין דיר של בהמה אוסר, עיין במה"פ במקומו ובהגהות יפה עינים ע"ב ב'. ובירושלמי לא נזכר כלל הטעם שגוי אוסר משום גזירה שמא ילמד ממעשיו (עיין בבלי ס"ב א'), ולפ"ז קשה מהו ההבדל בין ישראל אחד ובין שני ישראלים,⁵⁰ הרי דירה בלא בעלים לאו שמה דירה.
ולפ"ז נראה לפרש בשיטת הירושלמי והתוספתא שהת"ק סובר שדירת גוי היא כדיר וסחר, שאין בהם דין חלוקת דיירים, וכל בתי הגוים שבחצר הם כדירים וסהרים, ואין רשותם חלוקה בחצר, והבית והחצר רשות אחת היא, וכשם שמותר לטלטל כלים ששבתו בחצר של ישראל שלא עירבו, כן מותר להוציא מן הבתים של גוים לחצר, שהכל רשות אחת היא, וכאילו גרו כולם בחצר אחת בלי בתים. וכן פרש"י ס"ב א': "אין רשות עכו"ם חלוקה להיחשב רשות כל אחד ואחד לבדו, דדירת עכו"ם לא שמה דירה". ולעניין זה גרידא סובר הת"ק שאין שמה דירה. וע"פ זה יתפרש יפה המשך התוספתא שהגיהו בה המפרשים.
ובבבלי ס"ב סע"א הביאו את הברייתא שלנו, ופירשוה ע"פ שיטתם שדירה בלא בעלים לאו שמה דירה, ומן הדין אין גוי אוסר כלל, אלא חכמים הם שגזרו שלא ידור ישראל עם הגוי, ולפיכך הטילו קושיים על הישראל והטריחו עליו שישכור את רשותו של הגוי, ור' אליעזר בן יעקב סובר שאינו שכיח שישראל אחד ידור עם הגוי, ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן.

footnotes:
⁴⁸ במשנה שבמשניות, בכי"א של הבבלי ובכמה מן הראשונים מוסיף: דברי ר' מאיר, עיין דק"ס, עמ' 248, הע' א', וכן יוצא מסוגיית הבבלי ס"ב א'. ואף בברייתא שלנו גרס הבבלי: דברי ר' מאיר.
⁴⁹ דירה בלא בעלים שמה דירה, וכדעתו בפ"ח מ"ה, וכפירש"י שם פ"ו א'. ועיין בתוספות רע"א למשנה שם.
⁵⁰ ובעל כרחינו אנו אומרים שאף בירושלמי פירשו שר' אליעזר בן יעקב אוסר בשני ישראלים וגוי בחצר, וכפשוטה של לשונו במשנתנו, שהרי פסקו שם הלכה כמותו, ונקטו בכל מקום כדבר פשוט שצריך לשכור רשות מן הגוי, הרי לך שהגוי אוסר (במקום שני ישראלים) לכולי עלמא.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:19:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:19:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:19:2)

52. **וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן בחצר.**בבא זו ליתא בבבלי הנ"ל, ואינה גם בקג"נ, ואף המפרשים מחקוה. אבל היא ישנה גם בד, בכי"ע ובכי"ל, וישנה גם בבבלי בכ"י אוקספורד (עיין דק"ס, עמ' 250, הערה ע'), וקשה לשבש את כל נוסחאות התוספתא המקויימות גם ע"י כ"י של הבבלי. ולפיכך נראה שיש כאן פירוש לרישא, שלפיכך אין הגוים אוסרים, משום שכל החצר שלהם, יחד עם הבתים, היא כדיר וסהר, והדירות הם רשות אחת עם החצר, והרי כלים⁵¹ ששבתו בחצר (של ישראל שלא עירבו) מותר לטלטלן בכל החצר, כמפורש להלן, שו' 61 ובמקבילות. וכן בארחות חיים ח"א, ה' עירובין סי' י"ט, נ"ט ע"א: חצרו של עכו"ם מותר **לטלטל בכולה**, ומן החצר לבתים, ומן הבתים לחצר וכו', וניסח ע"פ התוספתא. והתוספתא מסבירה שאעפ"י שאין חלוקת דיירים אצל גוים, מ"מ החצר נחשבת מקום מוקף לדירה,⁵² ומטלטלים בכולה, ואעפ"י שיש בה יותר מסאתים, משום שמ"מ דינה כחצר דאית לה מחיצות, ואית בה דיורין (עיין בבלי שבת ק"ל ב'), והרי אף דיר וסהר שמה דירה לעניין זה, כמפורש במשנתנו פ"ב מ"ג ומקבילות.

footnotes:
⁵¹ ואין "וכלים" (שבתוספתא כאן) אלא "שכלים" (והרי כלים), עיין תוספות ע"ז נ"ה א' ד"ה לוקחין.
⁵² ועיין היטב בבבלי ע"ה א', בתוספות שם ד"ה הוה (הגה"מ פ"ב מה' עירובין אות ז'), והשוה בבלי ע"ג סע"א (לעיל שו' 26–27).


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:19:3
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:19:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:19:3)

53. **היה ישראל אחד שרוי בתוכה הרי זה אוסרה מפני שהיא כחצרו.**וכ"ה גם בד, כי"ל וקג"נ. ובכי"ע: הרי זו אסורה וכו'. ובבבלי הנ"ל: ואם יש שם ישראל אחד אוסר דברי ר' מאיר. ובכ"י אוקספורד שם (עיין דק"ס הנ"ל): היה שם ישראל אחד שרוי בחצר הרי זה אוסרה, מפני שהיא כחצירו דברי ר' מאיר. ופירש"י: ואם יש ישראל אחד דר עמהן אוסר על כל ישראל להוציא מן הבתים לחצר, מפני שהיא כחצירו. ולהלן שם ס"ב ב' ד"ה ל"א הוכיח רש"י ש"אוסר" בברייתא זו כוונתו שהישראל הוא שאוסר, וכ"ה שם: ועוד דבתוספ' הכי גרסינן ואם יש שם ישראל אחר הרי זה אוסר מפני שהוא כחצירו, ואי האי אוסר בעכו"ם קאמר, מאי מפני שהוא כחצירו וכו'. ואעפ"י שפירש"י שם קשה (עיין בגאון יעקב במקומו), מ"מ לפי סוגיית הבבלי אין לזוז מעיקר הפירוש של רש"י שם.
ברם לפי שיטת הירושלמי והתוספתא שכתבנו לעיל "אוסרה" שבכל מקום בברייתא זו הכוונה לגוי גרידא (עיין גם להלן בסמוך), כלומר, אם ישראל שרוי בחצר, הגוי אוסר את החצר מפני שדירתו של גוי היא כחצירו, ואף חצר שיש לגוי חלק בה אוסרת על הישראל, ואעפ"י שאין הגוי דר שם (עיין מ"ש לעיל), ולא אמרו שחצר של גוי כדיר וסהר אלא בשעה שאין ישראל דר שם, והגויים אין חולקים רשות כל אחד לעצמו, וכל הבתים שלהם הם רשות אחת עם החצר, כדיר וסהר.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:20:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:20:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:20:1)

54-55. **לעולם אין אוסר עד שיהו שני ישראל אוסרין זה על זה.**וכ"ה במשנתנו רפ"ו. ומפשוטה של לשון ברור שהכוונה שאין הגוי אוסר אלא בשעה שיש שם שני ישראלים שאוסרין זה על זה, ובכגון דא הוא מעכב עליהם שלא יוכלו לערב, והגוי הוא שאוסר, כפי שיוצא ברור מפירוש הבבלי בבבא זו. וכבר אמרנו לעיל שמן הירושלמי רפ"ו מוכח שבא"י לא ידעו כלל מטעם הבבלי שהגוי אינו אוסר כלל, ולא גזרו אלא שלא ילמדו ממעשיו, וחילק ר"א בן יעקב בין דבר מצוי ודבר שאינו מצוי. ונראה שלפי שיטתם בטעם ר' אליעזר בן יעקב אין הגוי אוסר, משום שדירת הגוי היא כדיר וסהר ממש, ובכל מקום שאין צורך בעירוב, כגון שאין שם אלא ישראל אחד, אין דירת הגוי אוסרת עליו, אבל בזמן שיש שם שני ישראלים והם זקוקים לערב משום שאוסרין זה על זה, הרי רשות הגוי מעכבת עליהם מלערב, מפני שאין עירוב אלא שכל הרשויות מתערבות, וגוי אעפ"י שאינו אוסר במקום שאין צורך בעירוב, מ"מ מעכב הוא את עירוב הרשויות, מפני שיש לו שותפות בהן.⁵³ וישראל שאינו דר שם אינו מעכב את העירוב, ואפילו הניח את ביתו ושובת בעיר אינו אוסר לדעת ר' שמעון, מפני שהסיע מלבו, ומכל שכן אם הוא חוץ לעיר (עיין במשנתנו פ"ח מ"ה), ועשאוהו חכמים כמבטל רשות ויותר מכאן, אבל גוי שאין לו בטול רשות, הרי הוא מפסיק את העירוב עד שישכיר רשותו.⁵⁴ ועיין היטב בתוספות ס"ג סע"ב.

footnotes:
⁵³ ואם יש הרבה גוים צריכים לשכור מכל אחד ואחד, שהרי יש להם קניין ורשות בחצר, כמפורש בירושלמי פ"ו ה"ג, כ"ג ע"ג. ועיין בירושלמי כפשוטו, עמ' 308 ואילך.
⁵⁴ ועיין היטב בב"י טאו"ה ריש סי' שפ"ב סד"ה ומ"ש ודבר זה מדרבנן.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:20:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:20:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:20:2)

55. **והלכה כדבריו.**כ"ה בכל הנוסחאות, ובבבלי הנ"ל ליתא, אלא שכן פסקו האמוראים, עיי"ש ס"ב ב'. ועיין בירושלמי פ"ו סה"א ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 306.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:21:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:21:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:21:1)

**הגוסס אע"פ שאין יכול לחיות הרי זה אוסר.**וכ"ה בד, בכי"ל ובקג"נ. אבל בכי"ע יש כאן השמטה ע"י הדומות (ולא כמו שפקפק צוק' בשנו"ס שלו), אלא שבסוף כתוב: אוסר (ולא "אסור", כמו שהעתיק צוק'). ובר"מ פ"ד מה' עירובין הי"ב: אחד מבני המבוי שהיה גוסס, אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום, הרי זה אוסר על בני החצר עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו. ובמ"מ וכן במ"ע שם: תוספתא. ובטאו"ח סוף סי' שע"א הביאו בשם הרמב"ם. ובהגה"ה לתוספות ס"ו א' כתבו בשם מהר"מ מרוטנבורק שאם אחד מבני החצר היה גוסס בשעת העירוב, וערבו עמו שבטל הערוב, הואיל ורוב גוססים למיתה, אינו ראוי להתקיים כל השבת. ועיין בישועות יעקב או"ח סי' שע"א אות ג'. ושמא פירש מהר"מ הנ"ל שהגוסס אוסר, ואין מערבין עליו, מפני שאין העירוב מתקיים בשבת.⁵⁵ אבל אף מדבריו מוכח שמה שאינו יכול לאכול אינו מוציאו מידי עירוב בפת.

footnotes:
⁵⁵ ולמ"ד עירוב משום קניין אפשר שאין יכולין לערב עליו משום שאין גוסס יכול להקנות (לשיטת הראשונים), עיין בבלי קידושין ע"ח ב', ברש"י, בתוספ' שם ד"ה לא וברא"ש שם פ"ד סי' ט"ז ובאחרונים שם. ועיין מ"ש להלן סד"ה קטן. ועיין מ"ש בס' עצי אלמוגים סי' שע"א, צ"ג ע"א.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:21:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:21:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:21:2)

56. **קטן אע"פ שאין יכול לוכל כזית הרי זה אוסר.**וכ"ה בר"מ הנ"ל, והוסיף: עד שיערבו עליו, כלומר, עירוב מועיל לו אעפ"י שאינו יכול לאכול כזית. והברייתא נקטה "לוכל כזית", משום שעיקר דירה הוא מקום פתו (ירושלמי פ"ו ה"ז, כ"ג ע"ד; בבלי ע"ג רע"א), והייתי אומר שקטן שאינו יכול לאכול כזית⁵⁶ אין לו אלא מקום לינה, ואינו אוסר, קא משמע לן שאוסר, שהרי יניקתו זו היא אכילתו, ומקום לינתו הוא דירתו. ועיין בבלי מ"ט רע"ב, בר"ח ובתוספות שם ד"ה קטן וברשב"א שם. ולמ"ד עירוב משום קניין אוסר אפילו ערבו עליו, עיין מ"ש לעיל סד"ה הגוסס.

footnotes:
⁵⁶ עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 84.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:22:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:22:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:22:1)

56-57. **קסדור הבא לעיר עד שלשים יום הרי זה אוסר מיד.**וכ"ה ("מיד") בד, בכי"ע ובקג"נ. אבל בכי"ל חסרה המלה מיד. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי. ומלשון התוספתא מוכח שאם דעתו לשהות שלשים יום אוסר מיד בבואו. ועיין בפתחי תשובה יו"ד סי' רפ"ו ס"ק כ"ב סוף אות י"ח, ובנחלת צבי שם, ועיין מ"ש להלן בבאור ברייתא זו, ועיין או"ח סי' שפ"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:22:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:22:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:22:2)

57-58. **אימתי בזמן שייחדו לו בית דירה, לא ייחדו לו בית דירה וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ל ובקג"נ. ובכי"ע נשמט "לא יחדו לו בית דירה" בטעות ע"י הדומות.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:22:3
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:22:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:22:3)

58. **או שאין עמהן דיורין בחצר אינו אוסר.**וכ"ה בד, כי"ע וקג"נ. ובכי"ל: או שהיה שרוי עמהן באותה חצר הרי זה אוסר. ובין השורות תלוי "אינו", כלומר, קרי: אינו אוסר. ומכאן ברור שבקסדור גוי עסיקינן, ואעפ"י שייחדו לו דירה בחצר אינו אוסר, כר' אליעזר בן יעקב לעיל, שגוי אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:22:4
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:22:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:22:4)

58-59. **אכסני לעולם אין אוסר.**בירושלמי פ"ו ה"ב, כ"ג ע"ב: אית תניי תני הקוסטור אוסר מיד, ואכסנייא לאחר שלשים. אית תניי תני הקוסטור אוסר לאחר שלשים, ואכסנייא אינה אוסרת לעולם. מן דמר הקוסטור אוסר מיד, ברגיל, ואכסנייא לאחר שלשים, בשאינו רגיל. ומאן דמר הקוסטור אוסר לאחר שלשים, באילין דעיילין ברשות, ואכסנייא אינה אוסרת לעולם, באילין דעיילין דלא ברשות. ועיין בשי"ק ד"ה ומאן שהעיר שהירושלמי קשה מאד, שהרי לפי סיגנון הירושלמי בכל מקום שמביא שתי ברייתות בסיגנון זה ואומר: מאן דמר וכו' ומאן דמר וכו', הוא מיישב את הברייתות שאינן חולקות. ובאמת אין כאן חילוק בין קסדור ואכסנייא אלא בין רגיל ושאינו רגיל, ובין ברשות ושלא ברשות, ועיי"ש שרצה להגיה בירושלמי. ועיין בירושלמי כפשוטו, עמ' 307, שהבאנו כמה מן הראשונים שמעתיקים את הירושלמי כגירסא שלפנינו.
ונראה שהירושלמי אינו מדבר אלא בהווה של זמנם, והקסדור (κυαίστωρ, quaestor) היה פקיד גבוה הממונה והמשגיח על גביית המסים, והיה בא עם אכסנייא (ξένοι) שמשמעה ביונית של זמנם, חיילים פשוטים, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 560, הערה 63. ושניהם, הקסדור והחייל, היו באים מטעם המלכות, ודינם כבאים ברשות, אלא שהקסדור לא היה מתחלף כל שעה, וכשהיה רגיל לבוא ולהתאכסן באותו בית, חשבו את דירתו כדירת קבע, ואוסר מיד, מה שאין כן החיילים שהם מרובים, והקסדור לא היה מביא עמו אותם החיילים בכל פעם שבא, וממילא כל זמן שלא שהו שם שלשים יום אין להם קבע, ואינם אוסרים.⁵⁷ והברייתא השניה בירושלמי (שהיא הברייתא שלנו בתוספתא) מדברת בקסדור ואכסנייא שלא באו בתפקיד המלכות, ולפיכך קסדור אינו אוסר אלא עד שלשים יום, מפני שאין כאן רגילות, ואחרי שלשים יום אוסר מפני שהוא "כאילין⁵⁸ דעיילין ברשות", אבל אכסנאי (כלומר, חייל פשוט) אינו אוסר לעולם מפני שהוא "כאילין דעיילין שלא ברשות". וכבר הבאתי במאמרי בצופה האנגלי סדרא חדשה כל"ו (1946), עמ' 356, הערה 200, את הכתובת מן העיר סקפטופרה⁵⁹ שבה מתלוננים בני העיר על הרומאים שנכנסים לבתיהם שלא ברשות, והם אומרים שמתוך הכרח הם מקבלים [ברצון] את בעלי השלטון (הקצינים), את הנכבדים,⁶⁰ אבל אינם יכולים לסבול את השאר. ומתוך הכתובת ההיא ברור שהקצינים הם "כאילין דעיילין ברשות", והאכסניא היא "כאילין דעיילין שלא ברשות." ועיין מש"ש, עמ' 354 ואילך. ועיין בח"ד שפירש את הירושלמי מעין זה, עיי"ש.
ובר"מ פ"ד סהי"ב: אבל האורח אינו אוסר לעולם. והוא דילג על הרישא כאן (עיי"ש). ועיין באו"ח סי' שפ"ד ס"ק א'-ב' ומ"ש בעצי אלמוגים שם, קפ"ט ע"א, וסוף סי' ש"ע, פ"ט ע"א ואילך, עיי"ש שהביא את התוספתא והירושלמי ודעת גדולי האחרונים.

footnotes:
⁵⁷ והפירוש רמוז בניסוח הירושלמי עצמו "ברגיל", והרגיל היה בא מטעם המלכות, והיה בוחר לו בית מובחר להתאכסן שם בכל זמן שהוא בא. ואח"כ צ"ל בירושלמי: ואכסניא לאחר שלשים (ב)שאינו רגיל, כלומר, הרי אכסניא (חייל פשוט) לעולם אינו רגיל שיבוא אותו חייל דווקא יחד עם הקסדור. ואגב סירכא שאמרו בקסדור "ברגיל" (שיש אצלו אף שאינו רגיל, עיין להלן בפנים) אמרו גם באכסניא "בשאינו" רגיל, והכוונה היא "שאינו" רגיל, שלעולם אין אכסניא רגיל.
⁵⁸ כצ"ל במקום "באילין", ואין כאן הגהה, שהרי בכי"י לפעמים קשה מאד להבחין בין בי"ת וכ"ף.
⁵⁹ קובלנא למלך גורדיאנוס משנת 238 למספרם.
⁶⁰ שהרי על ידיהם יכול בעל הבית לקבל כל מיני טובות והנחות.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:23:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:23:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:23:1)

59-61. **והיתה לו אכסדרה על פיתחו, בזמן שמגופפת מותרת לו ואסורה לכל בני חצר, אם אין מגופפת אסורה לו וכו'.**במשנתנו (מעשרות פ"ג מ"ו) מפורש שאכסדרה הרי היא כחצר, וכ"ה להלן ספ"ז. ופירשו הר"מ והר"ש במשנה שם שאכסדרה מוקפת משלש רוחות במחיצות (ע"פ הבבלי ב"ב כ"ה רע"ב). ולפיכך אם אינה מגופפת מכל רוחותיה הרי היא כחצר. ואעפ"י שהיא קניינו הפרטי, דינה כד' אמות שלפני פתחו שאף הן קניינו הפרטי, לדעת ר' יונתן (ירושלמי ב"ב פ"א ה"ז, י"ג ע"א. ועיי"ש שר' יוחנן חולק), ומ"מ אסורות לו אם לא עירב, מפני שהן פרוצות במילואן לרשות האסורה להן. אבל אם היא מגופפת מכל רוחותיה, הרי האכסדרה כביתו. וכן שנינו להלן ב"מ פי"א הי"ג: מי שיש לו אכסדרה לפנים מחצירו (בד ובכי"ע ובאשכול: מביתו), בזמן שמגופפת נותנין לו מכניס ומוציא ארבע אמות בחצר, אינה מגופפת הרי היא כשאר כל החצר. ועיין בס' האשכול ה' מזוזה, הוצ' הר"ח אלבק ח"א, עמ' 195, שהביא בשם גאון שסתם אכסדרה היא פרוצה מרוח אחת. ושוב הביא (על אכסדרה דבי רב, שהיא כחצר, בבלי ב"ב י"א ב', מנחות ל"ג ב'): ויש מי שפירש דד' כותלים היו לה מד' רוחותיה, והיא הנקרית אכסדרה לפנים מן הבית, והביא את התוספתא בב"מ הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:23:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:23:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:23:2)

61-62. **כלים ששבתו בחצר מותרין ליטלטל בחצר.**בבא זו חסרה בכי"ע⁶¹ ובכי"ל, אבל ישנה גם בד ובקג"נ. ופירושה: והרי כלים וכו', ובזמן שאינה מגופפת דינה כחצר ממש, ומותר לטלטל כלים ששבתו בתוכה ולהוציאן לחצר. ואף החכמים מודים שהיא רשות אחת עם החצר, כפי שמוכח מן הבבלי כאן צ"א ב', עיי"ש ברש"י ד"ה רבנן היא וד"ה דלא קתני. ומכאן שר"ש להלן מנה את הרשויות שיש להם שמות מיוחדים, אעפ"י שלא בכולן נחלקו החכמים. ועיין בירושלמי פ"ט ה"א, כ"ה ע"ג, ולפי שיטתו הברייתא שלנו כר' יהודה.

footnotes:
⁶¹ אלא שבכי"ע חסרה כל הסיפא מ"אם אין מגופפת וכו' ".


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:24:1)

62. **אנשי חצר ששכחו ולא עירבו וכו'.**הלכה פשוטה, ולא נשנית אלא אגב סיפא, להשמיע לנו את עיקר הדין, שאפילו לא עירבו כלל בחצר, אין דין החצר ככרמלית, ומותר לטלטל בכולה.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:24:2)

63-64. **חמש חצרות פתוחות למבוי אסור להכנס ולהוציא מחצר למבוי וממבוי לחצר.**כ"ז חסר בכי"ע ובכי"ל, אבל ישנו גם בד ובקג"נ. וברור שנשמט בכי"ע ובכי"ל ע"י הדומות. וכן בבבלי צ"א ב': ת"ש חמש חצירות **הפתוחות זו לזו** ופתוחות למבוי ושכחו כולם ולא עירבו אסור להכניס ולהוציא וכו'. ולהלן נראה שהברייתא שבתוספתא נשנית בשיטת רב, והוא לא שנה "פתוחות זו לזו" אף במשנתנו פ"ו מ"ח, כמפורש בבבלי ע"ג ב', ולא שנה אותן גם כאן, כמו שהעיר לנכון בגאון יעקב צ"א ב' ד"ה והא. ועיין בירושלמי פ"ו רה"ח, כ"ג ע"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:3
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:24:3)

65. **כלים ששבתו בחצר מותרין לטלטל בחצר.**וכ"ה בד, בקג"נ ובבבלי הנ"ל. ובכי"ע ובכי"ל נשמט. ולפי פשוטו באותה חצר ששבתו בה עסיקינן, ומלמדת הברייתא שאעפ"י שכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן בכל החצר, אבל כלים ששבתו במבוי אסורין לטלטל במבוי מחוץ לד' אמות, לת"ק, מפני שאין בו מחיצות גמורות, ואין בו דיורין, עיין בבלי שבת ק"ל ב'. ועיין בתוספות עירובין צ"א ב' ד"ה וכלים, אבל כבר העיר בגאון יעקב שם שפשוטה של התוספתא הוא באותה חצר עצמה. ועיין מ"ש להלן פ"ז, שו' 64, ד"ה לא.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:4
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:24:4)

**שבמבוי אסורין.**בבבלי הנ"ל: במבוי אסור. ועיין מ"ש לעיל. ובבבלי שם רצו לפרש "במבוי" כמו "למבוי", כלומר, מן החצר למבוי, ומשנה יתירא משמיעה לנו שאפילו בלא עירבו אסור.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:5
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:24:5)

65-66. **ור' שמעון מתיר.**כלומר, מתיר להוציא מחצר למבוי וממבוי לחצר אם לא עירבו (כמפורש בברייתא שבבבלי ברישא, ולהלן בתוספתא בסיפא) ומתיר לטלטל בכל המבוי עצמו, מפני שהוא סובר שחצר ומבוי כולן רשות אחת היא, וכשם שמותר לטלטל בחצר שלא עירבה, כן מותר לטלטל במבוי שלא נשתתפו בו, אם לא עירבו החצירות עם הבתים, עיין בבלי שבת ק"ל ב' הנ"ל, וירושלמי כאן פ"ו ה"ח, כ"ד ע"א, ושבת פי"ט ה"א, ט"ז ע"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:6
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:24:6)

66-67. **וכן היה ר' שמעון או' מותר להכניס ולהוציא ממבוי לחצר ומחצר לגג וכו'.**וכ"ה בד ובקג"נ. ובכי"ע ובכי"ל: שהיה ר' שמעון וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:7
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:24:7)

67. **שכל זמן ששכחו ולא עירבו כולן רשות אחת הן.**בבבלי הנ"ל: כל זמן שהן של רבים ושכחו ולא עירבו גג וחצר ואכסדרה ומרפסת וקרפף ומבוי כולן רשות אחת הן. והוכיחו בבבלי שם מכאן שאף ר"ש לא אמר שכולן רשות אחת אלא דווקא בשלא עירבו. ודחו: מאי לא עירבו, לא נשתתפו (כלומר, אבל בעירוב חצרות אינו מדבר כלל, ומותר אפילו עירבו כל אחת לעצמה). ואיבעית אימא ר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי לא שנא עירבו ולא שנא לא עירבו וכו'. ודחייה זו היא לשמואל ולר' יוחנן גרידא, שאינם מחלקים בין עירבו ולא עירבו לר' שמעון, אבל לרב הברייתא מתפרשת כפשוטה, ור"ש לא התיר אלא בשלא עירבו. ואמרו בבבלי שם (ובמקבילות) שבעירבו כל החצרות לעצמן, ושכיחי שם כלים שבבתים, אנו גוזרים שמא יוציא מן החצר את הכלים ששבתו בבית. ולפיכך אם עירבו החצרות עם הבתים, סובר רב שאף ר' שמעון מודה שאסור להוציא מן החצרות לקרפיפות, וכדומה. ומחמת גזירה שמא יוציא אתינן עליה.
ברם בירושלמי פ"ט ה"א, כ"ה ע"ג: ר' יוחנן אמר בשלא עירבו, אבל בשעירבו נעשית חצר כבתים, והגגות רשות בפני עצמן. אמר ר' זעירא⁶² היא עיריבו היא שלא עיריבו וכו'. ולפ"ז אף ר' שמעון אסר, בשעירבו הבתים עם החצירות, להוציא מן החצר לקרפיף, אבל לא מטעם גזירה, אלא מפני שנעשו שתי רשויות, משום שנעשו החצירות כבתים, והוי להו כמו כלים ששבתו בתוך הבית שאסור להוציאן לקרפיף ולמבוי שלא נשתתפו בו, משום דניתקו חצירות ונעשו בתים,⁶³ וכמו שפירש לנכון בנועם ירושלמי שם, עיי"ש. ועניין הגזירה שמא יוציא את הכלים ששבתו בבית לא נזכר בירושלמי כלל. ועיין להלן פ"ז, שו' 31, ד"ה אבל אם היו ומש"ש.

footnotes:
⁶² בכי"ל שם: ר' יוחנן, ונמחק, ובין השורות תלוי: זעירא. ונראה שהמגיה טעה, וצריך היה לתקן בתחילת המאמר: ר' זעירא (במקום "ר' יוחנן" שלפנינו) אמר בשלא עירבו וכו', עיין בבלי שבת ק"ל ב', וכמו שפירשה רבה בר אבוה, וכעין שהסביר רב חנינא חוזאה שם. אבל כאן לא היה צריך להגיה, והנכון הוא כמו בכי"ל, ור' יוחנן סובר היא עיריבו היא לא עיריבו, כשיטתו בבבלי כאן צ"א א'. וכן נראה גם מהמשך הירושלמי: מתניתא פליגא על ר' זעירא וכו', עיי"ש.
⁶³ עיין בבלי שבת ק"ל ב' הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:8
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:24:8)

67-68. **אמ' ר' כשהיתי למד תורה אצל ר' שמעון בתקוע וכו'.**ירושלמי פ"ט ה"א, כ"ה ע"ג, בבלי צ"א א', שבת קמ"ז ב', מנחות ע"ב א'.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:9
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:9](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:24:9)

68. **היינו מוליכין שמן באלנטיאות וכו'.**וכ"ה בד (בקג"נ מטושטש). אבל בכי"ע, כי"ל (ושם: ולונטיאות) ובבבלי הנ"ל: ואלונטית (בוי"ו). ובירושלמי הנ"ל: והיינו נוטלין שמן ואלינטית וכו'. וכנראה שהנכון כלפנינו, וכן היה דרכם לסוך בשמן שעל אלונטית, עיין לעיל שבת פט"ז, שו' 39, ד"ה מוליך אדן.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:10
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:10](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:24:10)

69. **מחצר לגג ומגג לקרפיף ומקרפיף לקרפיף אחר וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ל, בקג"נ, בירושלמי ובבבלי מנחות הנ"ל, ובשבת ובעירובין בכי"י. ובכי"ע, וכן בהוצאות הבבלי בעירובין הנ"ל משובש. ואפשר שהקרפיפים כאן היו יותר מבית סאתים, אלא מכיון שהיו סמוכים לעיר דינם כהוקפו לדירה. עיין מ"ש לעיל פ"ב, שו' 28–30, ד"ה ר' שמעון.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:11
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:11](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:24:11)

70. **אמ' ר' יהודה מעשה וכו'.**וכ"ה בכי"ע, כי"ל, קג"נ, ירושלמי ובבלי הנ"ל. אבל בד חסרה המלה "יהודה" בטעות.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:12
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:12](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:24:12)

**בשעת סכנה וכו'.**בירושלמי הנ"ל: בשעת השמד וכו'. ועיין מ"ש על ההבדל בין שני הדבורים הללו ב־Annuaire de l’Institut de Philolog. et d’Hist. Orient. et Slaves ח"ז (1944–1939), עמ' 427 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:13
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:13](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:24:13)

70-71. **ספר תורה מחצר לגג ומגג לגג אחר והיינו קורין בו.**כ"ה בכל הנוסחאות כאן. וכ"ה בירושלמי הנ"ל, וסיימו שם: אשכח אמר ארבע פלגוון, כל גגות העיר רשות אחת הן, ר' יודן אומר חצר וגגות רשות אחת הן, ר' שמעון אומר חצר וגגות וקרפף רשות אחת הן.⁶⁴ ברם בבבלי עירובין הנ"ל: ספר תורה מחצר לגג ומגג לחצר **ומחצר לקרפף** לקרות בו. אבל בכ"י אוקספורד שם (עיין דק"ס, עמ' 356, הערה ע'): מחצר לגג, ומגג לגג לקרות בו. וכנראה שכצ"ל.

footnotes:
⁶⁴ והמחלוקת הרביעית היא שיטת החכמים במשנתנו שם רפ"ט: כל אחד ואחד רשות בפני עצמו.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:14
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:24:14](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:24:14)

71-72. **אין שעת סכנה ראיה.**בירושלמי הנ"ל: אין שעת השמד ראיה. ועיין מ"ש לעיל ד"ה בשעת סכנה. ולעצם העניין נראה שבשעת השמד התירו כמה שבותים, שהרי בשעת השמד חייב למסור את עצמו על המצוות, והם למדו תורה ברבים אעפ"י שנתחייבו למלכות (עיין בבלי ס"א ב', ע"ז י"ח א' ומקבילות), ואם למוד התורה דחה פקוח נפש, מכ"ש שדחה שבות. ועיין מ"ש להלן יומא פ"ב, הע' 14, ד"ה ובמדרש. ועיין מ"ש באו"ש פ"ו מה' שבת ה"ט, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 359.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:25:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:25:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:25:1)

72. **שתי חצרות זו לפנים מזו וכו'.**כדי להבין ברייתא זו עלינו להעתיק את משנתנו ושיטת הבבלי והירושלמי בפירושה. וכן שנינו שם (פ"ו מ"ט-מ"י): שתי חצרות זו לפנים מזו, עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה, הפנימית מותרת והחיצונה אסורה. החיצונה ולא הפנימית שתיהן אסורות, ערבה זו לעצמה וזו לעצמה, זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה. ר' עקיבא אוסר את החיצונה שדריסת הרגל אוסרתה וכו'. שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, הפנימית מותרת והחיצונה אסורה, מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות. נתנו את ערובן במקום אחד ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא ערב שתיהן אסורות, ואם היו של יחידים אינן צריכין לערב. והנה בבבלי העמידו את הסתמות כרבנן, וברישא אם עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה, הפנימית מותרת שהרי עירבה, והחיצונה אסורה שלא עירבה. ואם עירבה החיצונה ולא הפנימית שתיהן אסורות, שהרי הפנימית לא עירבה, והיא אוסרת גם את החיצונה, שיש לה בה דריסת הרגל, ודריסת הרגל האסורה אוסרת אף לרבנן. ואם עירבה זו לעצמה וזו לעצמה אוסר ר' עקיבה, מפני שסובר שאף דריסת הרגל של חצר מעורבת, דריסת הרגל המותרת, אוסרת מחוצה לה. וכששכח אחד מבני החצירות ולא עירב דינו כאילו לא ערבה כל החצר, ואנו נוהגים בה כמו ברישא לעיל. ואם נתנו את ערובם במקום אחד ושכח אחד מהם בין מן הפנימית בין מן החיצונה שתיהן אסורות. ופירשו בבבלי ע"ה סע"א שמקום אחד פירושו "בחיצונה", ולפיכך אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, הרי החיצונה אסורה, שלא עירבה, והפנימית אסורה שנתנה עירובה במקום האסור, ואם שכח אחד מן הפנימית ולא עירב, הפנימית אסורה מפני שלא עירבה, והחיצונה אסורה מחמת דריסת הרגל האסורה של הפנימית. אבל אם נתנו את עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב הפנימית מותרת, שהרי אין לחיצונה דריסת הרגל בפנימית, והיא יכולה לסגור את הדלת, ולא תתן לבני החיצונה להכנס לפנימית, ודינה כאילו עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה. "ואם היו של יחידים אין צריכים לערב" היא כרבנן, אבל לר"ע אף היחיד אוסר, שהרי הוא סובר שאף הרגל המותרת אוסרת שלא במקומה, עיי"ש בבבלי ע"ה א', ס"ה ב'.
ברם בירושלמי פירשו את הסתמות, כר"ע, עיי"ש ברה"ח, והנכון בפ"מ שם. וכן אמרו גם על הרישא של משנתנו: דר' עקיבה היא, ולא זו אף זו קתני, כמו שאמר ר' ינאי בבבלי ע"ה א', וכפירוש בעל פ"מ. ומה שאמרו "נתנו עירובן במקום אחד ושכח אחד מהן שתיהן אסורות" אף היא כר' עקיבה, ואפילו נתן עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה שתיהן אסורות, מפני שכל זמן שנתנו עירובן במקום אחד נתערבו שתי הרשויות, ואין כאן אלא חצר אחד, וממילא אם שכח אחד מהם, בין מן הפנימית ובין מן החיצונה, הרי דינה כאילו שכח אחד מבני חצר אחת, ולא עירב, וכולם אסורים, והפירוש הנכון בירושלמי הוא בק"ע, ושאר הפירושים אינם באים בחשבון כלל. "ואם היו של יחידים אינן צריכין לערב" אף היא כר' עקיבה, ולא אסר ר' עקיבה רגל המותרת במקומה אלא אם הותרה ע"י עירוב, ואין העירוב מתירם לדרוס בחיצונה שלא עירבו עמה אבל אם היו יחידים, ואינם זקוקים כלל לעירוב, אין רגל כזו אוסרת שלא במקומה, עיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 323.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:25:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:25:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:25:2)

72-73. **הראשנה של רבים והפנימית של יחיד חיצונה צריכה עירוב, והפנימית אין צריכה עירוב.**בד, כי"ע, כי"ל וקג"נ: החיצונה של רבים וכו'. ולשיטת הירושלמי הנ"ל, אף ר"ע מודה בה, שהרי יחיד אינו צריך לערב כלל, ורגל מותרת כזאת אינה אוסרת אפילו לר' עקיבה. אבל לשיטת הבבלי, בבא זו היא כחכמים, אבל לר"ע חיצונה אסורה אם לא עירבו שתי החצירות יחד, מפני שרגל המותרת של היחיד אוסרת את החיצונה.
ושוב אמרו בבבלי ע"ה ב': היו ג' אסורין, ופירש"י שדווקא אם היו החצירות של יחידים אינן צריכות לערב, אבל אם היו ג' אנשים בשתיהן, אפילו אחד בפנימית ושנים בחיצונה, צריכות החצירות לערב יחד, גזירה משום שנים בפנימית ואחד בחיצונה, שהפנימית אוסרת את החיצונה אם לא עירבו. ושמואל חולק שם על הלכה זו. ובס' עצי אלמוגים סי' שע"ח ס"ק ז', קנ"ו ע"א, הקשה מכאן על פירש"י, שהרי כאן מפורש שאם היתה החיצונה של רבים ופנימית של יחיד אין הפנימית אוסרת עליה, אם עירבה החיצונה לעצמה, והכריח מכאן כפירוש הרי"ף בבבלי שאם היו ג' פירושו שהיו ג' חצירות, ובכל חצר דר יחידי, וכן פירש הר"ח במקומו, ולפי פירוש זה אינו עניין כלל לתוספתא שלנו. ועיי"ש שתירץ שרש"י יפרש שברייתא זו כחכמים בתראי שאפילו רגל האסורה אינה אוסרת, עיי"ש שנדחק מאד. ועיין מ"ש להלן, שו' 81, ד"ה והואיל.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:25:3
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:25:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:25:3)

74-75. **והחיצונה אין צריכה עירוב.**מפני שהפנימית עירבה ומותרת ברשותה, ואין רגל מותרת אוסרת בחיצונה.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:25:4
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:25:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:25:4)

75. **ר' עקיבא אוסר את החיצונה שדריסת הרגל אוסרתה.**לפי שיטת הירושלמי הנ"ל אינו חולק ר"ע אלא על הסיפא, במקום שהיו רבים בפנימית, ונזקקו לעירוב אין העירוב מתירן לדרוס בחיצונה, ואוסרים את החיצונה אעפ"י שמותרים במקומם. ולשיטת הבבלי הנ"ל חולק ר"ע אף על הרישא.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:25:5
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:25:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:25:5)

75-76. **וחכמים אומ' אין דריסת הרגל אוסרת.**משנתנו פ"ו מ"ט. ופירשו בבבלי ע"ה א' שזו היא שיטה שלישית שסוברת שאפילו רגל האסורה במקומה אינה אוסרת שלא במקומה.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:26:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:26:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:26:1)

76-77. **היו שתיהן של רבים ונתנו את עירובן בחיצונה ושכח אחד וכו'.**בבלי ע"ה ב'. ולפי פירוש הבבלי במשנתנו ש"נתנו עירובן במקום אחד" פירושו נתנו בחיצונה, הרי יש כאן פיסקא מן המשנה, וכבר כתבנו לעיל שהירושלמי פירש במשנתנו במקום אחד, בין בפנימית בין בחיצונה, והמשנה היא כר' עקיבה, וכאן היא משנת החכמים, ולפיכך אמרו דווקא בחיצונה, אבל אם נתנו בפנימית ושכח אחד מן החיצונה הפנימית מותרת.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:27:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:27:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:27:1)

78-79. **נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב הפנימית אסורה. מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות דברי ר' עקיבא.**וכ"ה בד ובקג"נ. ובכי"ע: נתנו את עירובן בפנימית ולא עירב שתיהן אסורות דברי ר' עקיבא. וברור שיש כאן השמטה ע"י הדומות, וכנראה שבכ"י שהיה לפני הסופר שטעה ודלג היה גם ברישא "שתיהן אסורות". ובכי"ל: נתנו את עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית (ובין החיצונה) ולא עירב שתיהן אסורות. מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות דברי ר' עקיבא. והנה אם נמחוק בכי"ל את המלים שהקפתי שהן אולי אשגרה מלעיל שם, נקבל את גירסת הבבלי בברייתא זו. וכן הגיהו המפרשים בתוספתא. ובבא זו היא אף לחכמים, שהרי הפנימית אסורה מפני שאחד מהם לא עירב, והחיצונה אסורה מפני שדריסת הרגל האסורה אוסרת, ועוד שנתנו את עירובם במקום האסור. אבל נראה יותר שבכי"ל נתערבבו שתי נוסחאות, עיין בר"ח ע"ה ב' ובכ"י אוקספורד לפי דק"ס, עמ' 298, הערה ג'. ופירשו בבבלי שר"ע אוסר אפילו אם שכח אחד מן החיצונה, מפני שהעירוב מרגילן לבא לפנימית. ובירושלמי שהבאנו לעיל מפרש שהעירוב עושה את שתיהן רשות אחת, ודינו כשכח אחד מחצר אחת, שכולן אסורין.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:27:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:27:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:27:2)

80. **וחכמים או' הפנימית מותרת וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ופירושו שאם לא שכח אלא אחד מן החיצונה, הרי אין להם לחיצונה דריסת הרגל בפנימית, ויכולים לסגור את השער בפניהם, ולא ליתן להם להכנס לפנימית.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:27:3
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:27:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:27:3)

81. **ואחד שלש דיטאות זו למעלה מזו למעלה מזו.**וכ"ה בקג"נ. ובד ובכי"ל חסרות שתי המלים האחרונות. ובכי"ע: ואחד שלש דיוטאות זו על גבי זו, ועיין להלן פ"ח, שו' 8. והתוספתא מוסיפה שאם היו שלש דיטאות זו למעלה מזו, והעליונות אין להן יציאה אלא דרך התחתונות, דינן כדין שתי חצירות זו לפנים מזו, ויש בהן החילוקים שנשנו למעלה, ואם נתנו את עירובן בעליונה דינם כנתנו בחצר הפנימית, וכן אם שכח העליון ולא עירב אוסר על כולם מפני שהיא רגל אסורה.
והואיל ונקטה התוספתא דוגמא של שתי חצירות ושלש דיוטאות, ולא אמרה אחד שתי חצירות ואחד שתי דיוטאות, הרי מסתבר שבדווקא נקטו כן.⁶⁵ ודייקו מכאן בתוספות בכורים ובס' עצי אלמוגים סוף סי' שע"ח, קנ"ו ע"ב, שסתם דיוטי חדר, דירה, δίαιτα, אין בה אלא דייר אחד, או בעל הבית עם בני ביתו⁶⁶ שדינו כיחיד,⁶⁷ ולפיכך שתי דיוטאות אינן צריכות לערב כלל, כמשנתנו ספ"ו. אבל אם היו שלש דיוטאות, ויש בכולן לכל הפחות שלשה אנשים, ונמצא ששנים עוברים דרך התחתונה, אוסרים זה על זה, כמפורש בבבלי ע"ה ב', וכפירוש הר"ח, הרי"ף ועוד. ועיין מ"ש לעיל, הכ"ה שו' 72–73, ד"ה ושוב אמרו. ואעפ"י ששמואל חולק שם בבבלי על הלכה זו, הוכיח בעצי אלמוגים הנ"ל מדברי רבינו ירוחם (והוא מדייק כן מדברי הרי"ף עצמו) שלא נחלק שמואל אלא בשתי חצרות, ואחד בפנימית ושתים בחיצונה, אבל בשלש חצירות, אף הוא מודה שיחידים אוסרים זה על זה, עיי"ש דברים מחוכמים.⁶⁸

footnotes:
⁶⁵ אבל ראייה גמורה אין כאן, ואפשר שהלשון היא אשגרה מלהלן פ"ח, שו' 8.
⁶⁶ עיין איכה רבה פ"א, א', הוצ' בובר, כ"ב ע"ב, ובהערה מ' שם.
⁶⁷ פיה"מ להר"מ ספ"ו, עבודת הקודש להרשב"א שער ד' סי' ג', כ"ג סע"א, מאירי ע"ה א' (105 ע"ב), מגיד משנה פ"ד מה' עירובין סהי"ט.
⁶⁸ ועיי"ש בהמשך הירושלמי ובירושלמי ספ"ו ובשי"ק ובמה"פ שם.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:27:4
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:27:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:27:4)

**במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל ח"א, עמ' 227, הערה 14.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:27:5
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:27:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:27:5)

82. **לצאת על החיצונה ועל מקצתה וכו'.**כלומר, או על מקצתה, אפילו על מקצתה, כגון שהיה פתחה של פנימית בקצה החיצונה, ואין לה רשות ללכת אלא בקצה החצר, או שהיתה פתחה של עליונה בקצה התחתונה, ואין לה רשות אלא ללכת על יד הקיר, מ"מ נאסרת כל הרשות החיצונה, שהרי היא פרוצה במילואה לרשות האסורה לה, המשותפת לשניהם. ואינה ניתרת אלא אם כן עשה דקה עשרה טפחים, כירושלמי ספ"ו. ועיין בבלי ע"ה א'.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:28:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:28:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:28:1)

83-84. **חמש חצירות פתוחות לבית שער ושכחו ולא עירבו וכו'.**כלומר לא עירבו כל החצרות בהדי הדדי, אלא שעירבה כל חצר לעצמה (וכסיגנון המשנה פ"ח מ"ג), מותרין בחצירות, שהרי עירבו,⁶⁹ אבל אסורות בבית שער שהוא רשות כולן.

footnotes:
⁶⁹ ואפילו ר"ע, הסובר לעיל שרגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה, אינו אוסר כאן, משום שהחצרות אינן פתוחות זו לזו, אלא לכולן יש פתחים לבית שער אחר.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:29:1
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:29:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:29:1)

84-85. **חמש דיטאות פתוחות לאלקטי וכו'.**כלומר חמש דיוטות שיש לכל אחת מהן פתח ומדרגות לאלקטי, ואינן פתוחות זו לזו. ואלקטי הוא מקום מוקף מחיצות שמדלים עליו צמחים מטפסים, ועשוי להתקרר בו בקיץ, עיין בפירוש הריבמ"ץ מעשרות פ"ג מ"ו, ר"ש שם ואהלות ספי"ח, פירוש הגאונים לטהרות, עמ' 89, על פי התוספתא אהלות פי"ד ה"ג (עיי"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 137), והשוה מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 638, ובהערה 8 שם, ועיין שבת קנ"ז סע"א, ברש"י ובתוספות שם ובר"ח קנ"ז ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:29:2
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:29:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:29:2)

85. **ושכחו ולא נשתתפו וכו'.**כלומר, באלקטי, אבל עירוב אינן צריכות כלל, שהרי סתם דיוטא אין דר שם אלא יחיד, או בעל הבית ובני ביתו (עיין מ"ש לעיל, שו' 81, ד"ה והואיל), ומכיוון שאינן פתוחות זו לזו אינן אוסרות זו על זו, ומותרין לטלטל בכל דיוטא בלי עירוב.


###### Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:29:3
[Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:29:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Eruvin/r/5:29:3)

**ואסורין בדיאלקטי.**צ"ל: באילקטי. ובקג"נ מסיים: ס'ל פ'ר ה' (=סלק פרק ה'). ואף שם היתה חלוקת הפרקים כלפנינו.