## Tosefta Kifshutah on Gittin Chapter 1

###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:1:1
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:1:1)

1. **המביא גט בספינה כמביא מחוצה לארץ, צריך שיאמר בפני נכתב וכו'.**וכ"ה ("בספינה") גם בכי"ע. וכן בה"ג ד"ב, עמ' 329: ותני בתוספתא המביא גט **מספינה** כמביא בחוצה לארץ, וצריך שיאמר וכו'. ועיין מ"ש להלן שורה 6–8, ד"ה ובה"ג. ובירושלמי פ"א סה"א, מ"ג סע"ב: מעשה באחד שהביא את הגט מלמינה של קיסרין, אתא עובדא קומי ר' אבהו א"ל אין (צ"ל: אף) [אתה] צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם. ואין למינה של קיסרין כקיסרין?¹ אמר ר' אבין ספינה מפרשת היתה, ותני כן המביא גט מן הספינה, כמביא מחוצה לארץ וצריך שיאמ' בפני נכתב ובפני נחתם. וברור שלשיטת הירושלמי כל ספינה שבנמל הים התיכון, אם היא עומדת לפרוש, דינה כעומדת בחו"ל (לעניין גיטין), ואף בעובדא של הירושלמי, כנראה, כתבו את הגט בספינה, מפני שהבעל היה עומד לפרוש למדינת הים, וכתב שם גט כדי שלא לעגן את אשתו. ולעניין הזכרת מקום הכתיבה בגט זה, נראה שכותבים בו שנכתב בספינה (ולא יותר), עיין בשו"ת תמת ישרים סי' ר"ח, ק"ג ע"ג, או שאין כותבים אלא מקום עיקר דירת הבעל.
ועיין בבלי ז' ב' ובמסקנא שם ח' א', ושם שיטה אחרת.
ובד: המביא גט **מסוריא** כמביא מחוצה לארץ וכו'. וכ"ה להלן כלים ב"ק פ"א ה"ה, ובבלי כאן ח' א'. וכן יוצא ממשנתנו פ"א מ"ב שמעכו לצד צפון לכ"ע דינו כחו"ל לעניין גיטין. ונחלקו בירושלמי ובבבלי למה הטילו על השליח להיות נוכח בשעת כתיבת הגט וחתימתו (שלא מצאנו כן בשום מקום חוץ מגיטין ושחרורי עבדים), לפי מ"ד אחד הטעם הוא משום שהסופרים שבחוץ לארץ אינם בקיאים בדקדוקי גיטין (בבבלי: שאין בקיאין לשמה),² ואם השליח היה נוכח בשעת כתיבת הגט אפשר לברר את הדבר. ולפי מ"ד השני הטעם הוא כדי להקל על האשה, והאמינו חכמים לשליח שהעיד שהגט נכתב ונחתם לפניו בציווי הבעל, שאח"כ מסר לו את הגט, ואין הבעל נאמן אח"כ לערער עליו בלי עדות גמורה. ולא חילקו חכמים במדינת הים, והים עצמו מדינת הים הוא, והמביא בספינה כמביא מחוץ לארץ.

footnotes:
¹ כלומר, כא"י, עיין להלן פ"ה סה"ז, שורה 55.
² עיין בתוספות ב' ב', ד"ה לפי (השני), ובהשגות הראב"ד ברי"ף בריש מכילתין.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:1:2
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:1:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:1:2)

2-3. **מעבר הירדן, כמביא מארץ ישראל, ואין צריך לומר בפני נכתב וכו'.**כפו"פ פ"ח, עמ' קמ"א, תשב"ץ ח"ג סי' ר', מ"ג ע"א. ולעניין גיטין אין שלש ארצות בא"י, והמביא מגליל ליהודה, או מעבר הירדן לאחת מהן, כמביא בא"י עצמה, עיין בבלי ד' ב', בתוספות שם, ד"ה כיון, וב"ב ל"ח ב', ד"ה דסתם, בחי' הרמב"ן והר"ן כאן ועוד. ובירושלמי כאן פ"א ה"א, מ"ג ע"ב (למשנתנו: ר' אליעזר אומר אפילו מכפר לודים ללוד): מתיב ר' אליעזר לרבנן, כמא דאית לכון המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמ' בפני נכתב ובפני נחתם, אף אנא אית לי המביא ממדינה למדינה בארץ ישראל צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. ולכאורה משמע שהוא חולק על הבבא שלנו בתוספתא.
אבל דבריו מתבארים ע"פ הבבלי ד' א': ת"ק סבר הני כאן **דסמוכות** וכו', ואתא ר' אליעזר למימר **מובלעות** נמי, שלא תחלוק במדינת הים. והנה לעניין כמה הלכות, סמוכות (כלומר, תחומי א"י) כחו"ל הן, והמצב נשתנה בהן מזמן לזמן (עיין מ"ש לעיל ח"ב, כלאים, עמ' 532). והוא הדין במובלעות, עיין לעיל כלאים ספ"ב (ומש"ש בח"ב, עמ' 620) ולהלן אהלות פי"ח ה"ד, ואף קיסרין דינה כן, עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 159, ועיין מ"ש על אשקלון שם, עמ' 160, וכן בעכו, עיין ירושלמי כאן פ"א ה"ב, מ"ג ע"ג (ומקבילה בשביעית פ"ו), שביעית פ"ו ה"ד, ל"ז ע"ב. ועיין מ"ש על מדינת הים לעיל ח"ה, מו"ק, עמ' 1248. ולעניין גיטין בוודאי קיסרין כא"י היא, כמפורש בירושלמי פ"א סה"א, מ"ג סע"ב. ועיין להלן שורה 19, ד"ה וחכמים או' עכו, ומש"ש, ולהלן שורה 24, ד"ה ברם.
ולפי כ"ז נראה שלא אמר ר' אליעזר אלא ממדינה למדינה בא"י שאחת מהן היתה מיושבת ע"י גוים, וכפר לודים היה מיושב ע"י גוים, ודינו היה כחו"ל לעניין כמה הלכות (עיין במקומות שצוינו לעיל בסמוך, ומ"ש לעיל ח"א, תרומות, עמ' 313), והן הן העיירות המובלעות שבבבלי ד' א', אבל לא נחלק ר"א על גליל ויהודה ועבר הירדן שהמביא מן האחת לשניה אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, כמפורש בתוספתא כאן ובבבלי ד' ב'. ודינו של עבר הירדן לעניין גיטין אינו עניין לשאר קדושות של עבר הירדן, עיין מ"ש לעיל סוטה רפ"ט ובהערה שם. ועיין מ"ש להלן שו' 9–11, סד"ה ובמשנת שביעית.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:1:3
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:1:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:1:3)

3-4. **המביא גט ממדינת הים אין יכול לומ' בפני נכתב בפני נחתם, אם יכול לקיימו בחותמיו כשר וכו'.**וכ"ה בד. ולפ"ז היא מעין משנתנו פ"א מ"ג. ופירשה רב יוסף (בבלי ט' א', ועיי"ש ה' א') שנתנו לה כשהוא פיקח ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש. ופירוש זה מוכרח מתוך המשנה עצמה, שהרי בהכרח בשליח בר דעת עסיקינן (שאם לא כן הרי אף קיום אינו מועיל), ואם אינו יכול לומר מפני שלא ראה הרי הלכה זו נשנית להלן בסמוך (ועיין בתוספות ה' רע"א). ולפי פשוטו משמע שאלם כשר להביא את הגט, ומעיד ברמיזה ובכתב, כדין עדות אשה,³ שאם לא כן מאי דוחקיה דר' יוסף להעמיד את משנתנו בפקח שנתחרש אחרי נתינה לפני שאמר בפ"נ ובפ"נ, והרי יכול היה להעמידה באלם שהוא כשר לשליחות, אלא שאינו יכול לאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ולפיכך יתקיים בחותמיו, אלא בוודאי שהוא סובר שבאלם אין צורך בכך, ויכול להעיד ברמיזה ובכתב. אבל בחרש אין להעמידה אלא בשנתחרש אחרי הנתינה, שאם לא כן הרי בטלה שליחותו ואינו יכול לעשות שליח אחר, ולא יועיל קיום. ומ"ש רב יוסף "ולא הספיק לומר", אין פירושו שנתחרש באותו רגע שמסר לה את הגט, אלא שנתן לה ולא אמר, ואח"כ נתחרש, שאם לא נתחרש הרי יכול לקבל ממנה את הגט ולחזור וליתן לה ולאמר בפ"נ ובפ"נ, כמבואר להלן בסמוך, אבל אם נתחרש אחר הנתינה, והוא הדין אם נשתתק, אין לה תקנה אלא קיום בחותמיו, עיין בשלטה"ג שהבאנו למטן בסמוך, ד"ה שמא. אבל עיין בתוספות ה' ב', ד"ה יטלנו.
ברם בכי"ע גורס כאן: המביא גט ממדינת הים **לא א'** בפני נכתב ובפני נחתם אם יכול לקיימו וכו'. ולפי גירסא זו היא היא הברייתא שבבבלי ה' א' (וכן מוכח אף מן הסיפא שהובאה שם). ובחי' הרשב"א שם עמד על סיום לשון הבבא שלנו שבתלמוד שם: "אם נתקיים בחותמיו כשר", ומעיר שלרבה לכתחילה לא תנשא אעפ"י שנתקיים בחותמיו עד שיטלנו ויחזיר לה ויאמר בפ"נ ובפ"נ, והוא מסיים שם: אבל בתוספתא גרסינן בהדיא אם **יכול לקיימו** כשר, ואם לאו פסול. ומוכח שגרס בתוספתא כגי' כי"ע, ולא כגירסת ד וכי"ו, אע"פ שע"פ רוב גירסאות ספרי ספרד בתוספתא מתאימות לגי' ד וכי"ו, עיין מ"ש במבוא לתוספתא כפשוטה ח"א, סוף עמ' י"ט.
ושמא הכוונה היא (לפי גירסת כי"ו וד) שהביא גט ממדינת הים ונתנו לה, ועכשיו אינו יכול לומר (כגון שנשתתק) בפני נכתב וכו', עיין היטב בשלטה"ג פ"א (ד' ראם ב' סע"א) בשם הריא"ז, אבל קשה לפרש כן, לפי מסורת הבבלי, שהרי ממש לשון זו גם במשנתנו הנ"ל.

footnotes:
³ עיין שו"ע אה"ע סי' קמ"ב סעיף ז' בהגהת הרמ"א ובנו"כ שם. ועיין מהר"מ שיף לתוספות ה' רע"א, בח"ד כאן, ובמעשה רוקח פ"ז מה' גירושין הי"ח מ"ש בשם ס' מכתב מאליהו.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:1:4
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:1:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:1:4)

4-5. **הוי אומ' לא אמרו וכו'.**בבלי הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:1:5
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:1:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:1:5)

6-8. **המביא גט ממדינת הים, ולא נכתב בפניו ולא נחתם בפניו, הרי זה מחזירו למקומו ועושה לו בית דין ומקיימו בחותמיו, ומביאו ואומר שלוח בית דין אני.**כל הברייתא בירושלמי כאן פ"א ה"ג, מ"ג ע"ג,⁴ ובליקוטים מן התוספתא גיטין לאחד הקדמונים⁵ הובאה כל הברייתא כאן. ובשו"ת זקן אהרן סי' רי"ז מביא תשובה מר' יו"ט הכהן בעניין גט שנכתב בשנת רצ"ט ליצירה, ובטל הבעל את השליח הראשון שהגט נכתב בפניו ומינה שליח אחר שלא ראה את כתיבת הגט, אלא שהשליח השני אמר שקבל את הגט מיד הבעל בפני שלשה החתומים בשטר השליחות, ואף עדי הגט קיימו את חתימותיהם בפני השלשה הנ"ל, עיי"ש שהאריך בעניין, ובסוף הביא את התוספתא שלנו, וסיים: ואין לומר בתוספתא זו משבשתא היא, כיון דלא הובאה בתלמוד ולא הוזכרה בפי שום אחד מכל הפוסקים, דהא הביאה התלמוד ירושלמי גיטין פ"ק על מתניתין דהביא גט בא"י, ולפי שלא מלאני לבי לסמוך על דעתי הלכה למעשה במה שלא הוזכר בפירוש בדברי הפוסקים וכו'. וכבר ראינו לעיל שהובאה בליקוטין לאחד הקדמונים, ועיי"ש בתשובת ר' אליהו הלוי (בעל זקן אהרן). ועיין בשו"ת משיב דבר ח"ג וח"ד סי' נ"ד שנשא ונתן בתוספתא זו, עיי"ש. ועיין במרומי שדה שלו בהשמטה בסוף גיטין.
ובמשנתנו פ"ג מ"ו: המביא גט ממדינת הים וחלה עושה ב"ד ומשלחו (או: שליח בב"ד ומשלחו), ואומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם, ואין שליח אחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, אלא אומר שליח בית דין אני. ובנידון משנתנו נתקיימה תקנת חכמים בזה שהשליח הראשון אמר בפני נכתב ובפני נחתם, אבל בנידון שלפנינו אין כאן בפני נכתב ובפני נחתם כלל. ועיין בשו"ת משיב דבר הנ"ל.
ובה"ג ד"ב, עמ' 329, מביא את משנתנו הנ"ל ומסיים: **"זו משנה היא**. ותני בתוספתא המביא גט מספינה כמביא בחו"ל וצריך שיאמר בפני ובפני נחתם" (כלומר, ריש פירקין). וקרוב מאד בעיני שיש שם השמטה בה"ג, והוא העתיק גם את הבבא שלנו כאן, כהשלמה למשנתנו הנ"ל. ולפ"ז פסקה להלכה. ובמאירי כ"ט ב' (תל אביב תשט"ו), עמ' 120: "ולמדת לפי דרכך שאפילו ממדינת הים כל שהגט מתקיים בחותמיו שליח עושה שליח אף שלא בבית דין". והתוספתא מלמדת שהשליח נאמן על הקיום (אעפ"י שאין כתוב הנפק בגט), והאומר שליח ב"ד אני כאומר בפני נכתב ובפני נחתם. ועיין בתוספות ג' א', ד"ה אטו, ובמאירי, עמ' 11.

footnotes:
⁴ וצ"ל שם: תני (במקום: דתני), כמו שהגיה בשדה יהושע במקומו.
⁵ כ"י וותיקן 169. והעיר על כך ר"ש לנגה ב"קובץ מחקרים מוקדש לזכרו של הרב דריוש דיסניי". עמ' ע"ה. ומ"ש שם ש"כתה"י מכיל כמה ברייתות שאינן נמצאות בדפוסים הרגילים אלא בהוצאות צוקרמנדל בלבד" אינו מדוייק, וכל הברייתות שבכי"ע נמצאות גם בדפוסים ובכי"ו, אלא שהסדר שם אחד, ובליקוטים הסדר הוא כמו בכי"ע.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:1:6
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:1:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:1:6)

8. **בארץ ישראל שליח עושה שליח.**במשנתנו פ"ג מ"ה: המביא גט בא"י **וחלה** הרי זה משלחו ביד אחר. וברור מתוך לשונה שאפילו בא"י שאינו צריך לומר בפני נכתב וכו', אינו עושה שליח אלא דווקא אם חלה, כמפורש בירושלמי שם במקומו. ועיין בבלי כ"ט א', ומ"ש להלן בסמוך. ובליקוטין הנ"ל: בא"י משלחו ביד שליח. והכוונה ששליח משלחו ביד שליח, כמפורש בכי"ע.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:1:7
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:1:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:1:7)

8-9. **רבן שמעון בן גמליאל או' אין שליח עושה שליח בגיטין.**וכ"ה בד, בכי"ע ובליקוטין הנ"ל. ובבבלי הנ"ל (לפי לשון אחד) מעמיד את משנתנו הנ"ל כרשב"ג, ואין שליח עושה שליח, אלא שחלה שאני, ועושה שליח אפילו לרשב"ג, אבל לת"ק עושה שליח אפילו לא חלה. ולפי לשון זו מסורת הברייתא שבבבלי היא כבתוספתא כאן, שהרי בתוספתא לא נזכר "חלה" כלל. ולרשב"ג אפילו בגיטין,⁶ שאין שם הטעם שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר⁷ מקפיד הבעל שלא יעשה שליח הראשון שליח אחר. ובירושלמי לא נזכרו דברי רשב"ג, אלא אמרו שם (פ"ג ה"ה, מ"ה ע"א): מפני שחלה, הא לא חלה לא. ועיין להלן ספ"ב ומש"ש.

footnotes:
⁶ בבבלי שם לא נזכרה המלה "בגיטין" בדבריו.
⁷ עיין בתוספות רע"א למשנתנו (במשניות) פ"ג מ"ה.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:1:8
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:1:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:1:8)

9-11. **בראשונה היו אומ' ממדינה למדינה, חזרו לומ' משכונה לשכונה. רבן שמעון בן גמליאל אומ' אף מהגמוניא להגמוניא.**וכ"ה בד. ולפי גירסא זו פירושו שרשב"ג חולק ואומר שבראשונה היו אומרים בפני נכתב ובפ"נ **אף** כשהביא מהגמוניא להגמוניא בחו"ל. ובמשנתנו פ"א מ"א: וחכ"א אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא ממדינת הים, והמוליך, והמביא ממדינה למדינה במדינת הים, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. רשב"ג אומר **אפילו** מהגמוניא להגמוניא. והנה מחזרת הלשון במשנה "צריך שיאמר" וכו' מוכח שהלכה "והמביא ממדינה למדינה במדינת הים" אינה דבוקה לדברי "חכמים אומרים", אלא חוזרת לדברי הת"ק,⁸ ובכמה נוסחאות הגירסא היא "המביא" (בלי וי"ו), וכן מעתיק בבבלי ד' ב', עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1108. ובריטב"א למשנתנו הכריע שצ"ל: והמביא, והכל הוא מדברי החכמים, ולהם נסמכו דברי רשב"ג, כלומר, ל"והמוליך" שהזכירו חכמים (דהיינו מא"י למדינת הים), שאם לא כן הרי בהלכה שקדמה לדברי רשב"ג לא נזכרה א"י כלל, וכיצד אמר רשב"ג "**אפילו** מהגמוניא להגמוניא" שכוונתה לא"י, כמפורש בבבלי ד' ב'.
אבל מלשון משנתנו משמע שאין המביא ממדינה למדינה מדברי החכמים, ומן התוספתא כאן משמע שרשב"ג מדבר בחו"ל,⁹ כפי שהעיר מהרי"ן אפשטין הנ"ל ועוד. ועיין מ"ש ר"ד הלבני בספרו מקורות ומסורות, עמ' תפ"א, הערה 2.
ברם עלינו לברר מתחילה מה היא "מדינה" שבמשנתנו ומה היא "הגמוניה". השם "מדינה" יש לו הרבה משמעיות הנוגעות לעניינינו. מדינה יש לה משמעות של ארץ civitas, דוגמת מדינת בבל, מדינת מדי שבמקרא, ארץ מיוחדת,¹⁰ משמעות של עיר גדולה.¹¹ ולפעמים יש לה משמעות של פרובינקיה. וכן אמרו בריש אסתר רבה וברות רבה ספ"א: כל מקום שנאמר שדה הוא עיר, עיר מדינה, מדינה אפרכיה וכו'. כלומר פעמים מדינה, עיר היא, ופעמים (וכ"ה במגילת אסתר)¹² אפרכיה היא. ובמשנתנו ב"ב פ"ג מ"ב: שלש **ארצות** וכו' עד שיהא עמו **במדינה**. ארץ ומדינה שמות נרדפים הם. ועיין ירושלמי כתובות פ"ד הי"א, כ"ט ע"א.
ובמשנת שביעית פ"ט מ"ב: ג' **ארצות** לביעור וכו', מבית חורון ועד הים **מדינה** אחת. ובירושלמי שם סה"ב, ל"ח ע"ד: מדינה אחת פרא כורין, ועיין בעה"ש ערך פרכורין שהעיר שבתרגום השבעים מתורגם פלך (נחמיה ג', ט', י"ב) περίχωρος. וכן מתרגמים הגלוסטרים של ימי הבינים במלה זו regio, territorium ברומית.¹³ ולפ"ז ממדינה למדינה פירושו מארץ אחת לארץ אחרת וכוללת גם הפלכים שבאותה מדינה. ואף הטופרכיות פלכים הם, עיין מדרש תנאים הוצ' ר"ד הופמן, עמ' 176, ומ"ש ר"ש קליין בספרו ארץ יהודה, עמ' 216. ועדיין היתה קיימת חלוקה זו בא"י בשנת 124 למספרם, כפי שנזכר בכתובת היונית שפרסמו Benoit, Milik et De Vaux בספרם Les Grottes וכו' ח"ב, עמ' 248 (טופרכיה של הירודיון). ואף לוד היתה טופרכיה מיוחדת (יוסיפוס מלחמות ס"ג פ"ג, ה', 55), והמביא מכפר לודים ללוד, מביא מטופרכיה לטופרכיה, מפלך לפלך, ממדינה למדינה (אלא שכפר לודים היה כנראה מיושב ע"י גוים, עיין מ"ש לעיל שו' 2–3, ד"ה ולפי כ"ז). והכל לפי העניין, ועיין מ"ש לעיל ח"ה (מו"ק), עמ' 1248, בשם הריטב"א.
לעומת זה מהות ההגמוניא סתומה, במקורות שלנו, כבמקורות העמים, "היגמוניא" משמעותה "הגמנותא", כלומר שלטון ההיגמון. ובב"ר פ"נ, ב', עמ' 518: לאחד שנטל **הגמוניא** מן המלך, עד שלא הגיע לבית אורין שלו היה מהלך כפגן, כך עד שלא עשו שליחותן אנשים, וכיון שעשו שליחותן **לבשו מלאכות**. ובמנחת יהודה (עמ' 517): לאחד שנטל הגמוניא (ἡγεμονία), שקבל **מדינה** (הפיזור שלי) מן המלך לשלוט בה בפקודתו וכו'. וכן תרגמו כמה מן החכמים. אבל התרגום הנכון הוא בתנחומא וירא, הוצ' בובר סי' כ"א: לאדם שלקח **שולטן** מן המלך וכו', והכוונה ל־legatus שקבל מן המלך ἡγεμονία, ומשהגיע לגליל שלו¹⁴ [לבש **מלאכות**],¹⁵ בגדי ה"שליחות". וכן במגילת תענית (בגמרא) כ"ב שבט, הוצ' ליכטנשטין, עמ' 88: היו צועקים **לשליח**, אמר להם **השליח** (כלומר, Petronius) וכו'. אבל בדברי רשב"ג הכוונה למקום, למחוז¹⁶ ההגמון. וקרוב לוודאי שבמשנה ובברייתא מסמן פקיד זה את נציב הפרובינקיא, את האיפרכוס, ἔπαρχος, ואין היגמוניא אלא "איפרכיה" שבברייתות ובמדרשים. ובמשנת עדיות פ"ז מ"ז: ומעשה ברבן גמליאל שהלך ליטול רשות **מהגמון** בסוריא. ואף ההגמון שדן דיני נפשות¹⁷ (תוספתא חולין פ"ב הכ"ד) הוא הנציב של א"י.¹⁸ ולפ"ז הכוונה בדברי רשב"ג שהמביא מאיפרכיה לאיפרכיה, מפרובינקיה לפרובינקיה, צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אבל אינו ברור אם הוא מדבר בחו"ל, או בא"י.
והנה שימוש בודד זה של רשב"ג בהיגמוניא במשמעות היפרכיה הרגילה במקורותינו מוכיחה קצת שרשב"ג נקט שם עתיק שלא נשתרש אצלנו. הטעם הוא שבילדותו נחלקה א"י לשתי היפרכיות (עיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה ובבבלי), והמלכות מינתה היגמון מיוחד בהיפרכיא החדשה. היהודים שהיו רגילים לראות את א"י כהיפרכיא אחת קראו לפי שעה את החלוקה החדשה "היגמוניות" מקומות שלטון של שני הגמונים. אח"כ שהתרגלו לחלוקה זו שבו לקרותן בשם הרגיל, עיין מ"ש להלן. והכל בא"י עסיקינן.
וכבר אמרנו לעיל שמדברי התוספתא כאן משמע (כדעת חכמי זמננו) שרשב"ג מדבר בחו"ל. ואם נקבל את גירסת כי"ע כאן וגירסת הוצ' לו במשנתנו (שחסרה שם המלה "אף") הפירוש הוא שרשב"ג חולק ואינו מצריך בפני נכתב ובפני נחתם אלא במביא מהפרכיא להפרכיא, ולא ממדינה למדינה באותה היפרכיא. ואם נקבל את הגירסא "אף" (כגירסת ד וכי"ו בתוספתא) וכרוב נוסחאות המשנה ("אף", או "אפילו") הכוונה היא שאפילו אם מביא מאיפרכיה לאיפרכיה באותה מדינה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, מפני שאין עדים מצויים לקיימו.¹⁹
ובבבלי ד' ב' תפסו כדבר פשוט שרשב"ג מדבר בא"י, והביאו מאמר ר' יצחק: עיר אחת היתה בארץ ישראל **ועססיות**²⁰ שמה והיו בה ב' הגמוניות וכו'. לפ"ז מרחיב רשב"ג את דברי אביו רבן גמליאל שאומר במשנתנו פ"א מ"א: אף המביא מן הרקם והחגר. ואף שרקם וחגר על גבול א"י היו,²¹ אבל חלק גדול מעבר הירדן נהפך להיפרכיא מיוחדת בזמנו של טרינוס (106 למספרם), ובזמנו של רשב"ג (בימי הדריינוס ואחריו) היתה העיר בוצרה בירת ההיפרכיה ההדשה, ואף היהודים מנו בשטרות למניין היפרכיה זו,²² ואמר רשב"ג שהמביא גט מהיגמוניא להיגמוניא, כלומר, מהיפרכיא להיפרכיא בארץ ישראל²³ (אפילו אם המקומות הם אחד על יד השני) צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ועיין להלן ע"ז פ"ה סה"ב ובר"מ פי"ד מה' מכירה ה"ח, ובמאירי ב"ב צ"א, א', עמ' 418, ושלא כרשב"ם שם. והכל מכוון לאותו זמן.
ובירושלמי פ"א סה"א, מ"ג סע"ב: היתה הגמונייא אחת ונעשית שתים אינו צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם. שתים²⁴ ונעשו אחת? ואעפ"י שיש לפנינו מטבע קבוע של שאלה (עיין הערה 24), מ"מ נראה שהירושלמי דבר בהווה, ובמצב של זמנם בארץ ישראל. מימי ספטימיוס אסוירוס ואילך, ובפרט בזמנו של דיוקליטיאנוס, כלומר, מסוף המאה השניה עד המאה הרביעית למספרם חלו תזוזות רבות בגבולות ההיפרכיות של א"י,²⁵ ולפיכך אמרו בירושלמי שאם כתב את הגט בעיר אחת על מנת להביא אותו לעיר אחרת, ובזמן מינוי השליחות היו שתי הערים בהיגמוניא אחת, ובנתים עברה העיר מקום מגורי האשה להיגימוניה אחרת, אינו צריך לומר בפ"נ ובפני נחתם, שהרי בשעת כתיבת הגט לא חלה עליו החובה להיות נוכח בכתיבת הגט. אבל השאלה היא להפך, אם היו שתי היגמוניות בשעת כתיבת הגט, וחל החיוב על השליח, אם נפטר כששתי הערים (מקום כתיבת הגט ומקום האשה) נתחברו להיגמוניא אחת. והכל בא"י עסיקינן.
ונראה שרשב"ג אמר את דבריו ביחס לא"י, והרי ק"ו הוא שכ"ה גם בחו"ל, והמשנה מדברת בא"י והתוספתא בחו"ל. ועיין בהגהות חשק שלמה ב' א'.

footnotes:
⁸ ומה שבנתים הוא מאמר המוסגר, וכן משמע מן הירושלמי פ"א סה"א, מ"ג ע"ב: כמה דאית לכון המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים וכו'.
⁹ ואין לומר שהת"ק מדבר גם בא"י, וכשיטת ר' אליעזר בירושלמי (עיין מ"ש לעיל, שורה 2–3, ד"ה מעבר הירדן), שהרי מפורש בתוספתא: "חזרו לומר משכונה לשכונה", והרי בוודאי שאין לפרש כן בא"י בזמן התנאים. ועיין ירוש' פ"א רה"ב (בשם שמואל), בבלי ו' א' (בשם רב ששת).
¹⁰ χώρα, ארץ, וכן מתרגמים השבעים "מדינה" שבעזרא כמה פעמים. ועיין במלון ללשון סורית של פיין-סמית, עמ' 844, ערך מדינא, ולהלן הערות 11–14.
¹¹ πόλις, μητρόπολις, κωμόπολις. ועיין מ"ש בפנים להלן בסמוך. ועיין איכ"ר פ"א, ד'. עמ' 65: קסרין מטרופולין, אנטפרס מדינה.
¹² עיין מ"ש Abel בספרו Geographie de la Palestine (פריס 1933), עמ' 115, ובהערה 3 שם.
¹³ עיין Corpus Glossariorum Latinorum של Goetz ח"ז, עמ' 614, ערך περίχωρος, ועיי"ש עמ' 343, ערך territorium, והכוונה "גליל".
¹⁴ בכמה כתי"י: למיתורין שלו, וכ"ה בוי"ר פכ"ו, ד', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תקצ"ו, ועיי"ש בשנו"ס. ואין שום הבדל ביניהם, ואף בית אוריו שלו פירושו לגליל שלו, לארצו, וכן מתרגמים השבעים את המלה "ארץ" בכמה מקומות, וכן ביהושע פי"ג ב': כל גלילות הפלשתים: ὄρια φυλιστιείμ. ואף "גלילה" שביחזקאל מ"ז, ח', מתורגם ע"י סומכוס μεθόριον, כפי שהעיר לעף אצל קרויס בשם בוקסדורף. והירונימוס (עיין בהיקספלה של Field, עמ' 895, הערה 17) מוסיף: quod possumus transferre confinium. והיא היא, וכמו שאמרו בשמות י', ד': הנני מביא מחר ארבה בגבולך, ופירושו בתחומך, בארצך. ועיין מ"ש על מדינה, מקום, להלן פ"ה, הערה 50.
¹⁵ המשל קטוע, אבל הכוונה ברורה, שהשליח כשהגיע לפרובינקיא שלו לבש את τὰ τῆς ὴγεμονίας κοσμήματα בגדי השרד שלו, כפי שפירש לנכון פירסט Glossarium שלו, עמ' 162 (וציין לו תיאודור במקומו), והמליצה היא ע"פ אסתר ה', א'.
¹⁶ משמעות זו לא מצאתי אלא במקורות מאוחרים שסימנו כן את מחוז הבישוף שהנוצרים קראו לו ἡγεμών.
¹⁷ עיין מ"ש בצופה האנגלי, סדרא חדשה חל"ה, 1944, עמ' 20, ועמ' 24, הערה 152.
¹⁸ ועיין בתולדות העם היהודי (גרמנית) של שירער ח"א, עמ' 455, ובהערות 23–24 שם.
¹⁹ עיין בבלי תענית כ"א ב', תוספתא שם פ"ב הי"א, ומ"ש לעיל ח"ה, עמ' 1093. ועיין תוספתא ע"ז פ"ד (כי"ע פ"ה) ה"ב.
²⁰ קליין בספרו ארץ יהודה, עמ' 258 ואילך, משער שיש כאן שם קריפטי (מסותר) ללוד. ואין להשערה זו רגלים.
²¹ עיין מ"ש לעיל ח"ב (שביעית), עמ' 537, ובהערה 58 שם. ועיין בבלי כאן ד' א'.
²² עיין מ"ש לקמן פ"ו ה"ג, שורה 14–15, ד"ה והנה, ובהערה 14 שם.
²³ כמה ערים שהיו שייכות מקודם לפרובינקיא של יהודה (ארץ ישראל) סופחו לפרובינקיא החדשה, עיין בגיאוגרפיה היסטורית של א"י למיכאל אבי-יונה (ירושלים תש"ט), עמ' 62.
²⁴ בהוצאות שלפנינו: וכן שתים וכו', אבל המלה "וכן" חסרה בכי"ל ונוספה ע"י המגיה. ובסוטה פ"ח ה"ז, כ"ג ע"א: היה גדול ועשאו קטן חוזר. ואחד ונעשה שנים. אבל בכי"ר שם חסרה המלה "חוזר", ובשניהם שאלה שלא נפשטה. וכע"ז במעשרות פ"א ה"ב, מ"ח ע"ד, ע"ז ספ"א, מ' ע"ב, עיין מ"ש לעיל סוטה פ"ז הי"ה, שורה 169–171, ד"ה ואשר לדברי ר' יהודה.
²⁵ עיין בספרו של אבי-יונה הנ"ל (לעיל הערה 23), עמ' 63 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:2:1
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:2:1)

13. **אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו.**וכ"ה בד. וכן בליקוטין הנ"ל:²⁶ והמביא גט ממדינת הים צריך שיאמ' בפ"נ ובפ"נ, אם יש עליו עוררי' יתקיים בחותמיו. ויש כאן ט"ס וצ"ל: אע"פ שיש עליו עוררין כשר. וכ"ה בכי"ע, אלא שברישא כאן גורס: שהמביא מארץ ישר' אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, אף על פי שיש וכו'. ושם נתחלפה הרישא, ולפנינו נתחלפה הסיפא, כלומר בכי"ע צ"ל ברישא כמו שהוא לפנינו בד ובכי"ו, ובד ובכי"ו צ"ל בסיפא כמו שהוא בכי"ע. וכן בירושלמי פ"א ה"א, מ"ג ע"א: **חומר שהחמרתה** עליה מתחילה שיהא צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם **היקלתה** עליה בסוף שאם בא ועירער עיררו בטל. ועיין בבלי ב"ג ב'.

footnotes:
²⁶ לעיל הערה 5. ובליקוטין מקוצר: אין שליח עושה שליח בגיטי' והמביא גט ממדינת הים... יתקיים בחותמיו. כיצד יתקיים בחותמיו העדי' שאמ' כת' ידינו זה וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:3:1
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:3:1)

13-14. **המביא גט מארץ ישראל אין יכול שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם, אם יש עליו עדים וכו'.**כ"ה ("עדים") בכי"ע ובד.²⁷ ובכי"ע: המביא גט **ממדינת הים** אינו יכול שיאמר וכו'. והנכון כלפנינו, אלא שצ"ל: אינו צריך שיאמר וכו', כמו שהוא בכי"ע ברישא לעיל. והגר"א פירש "אין יכול", אינו מועיל, ובמביא בא"י אפילו אמר בפני נכתב ובפני נחתם אינו מועיל לעניין עוררין, ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו. ובעיטור בכורים ד"ה חומר, עמעם על פירוש זה מפני שהוא לכאורה סותר למה שאמרו להלן במעשה שבא לפני ר' ישמעאל מכפר ססי, וכ"ה במקבילות בירושלמי ובבבלי. ובצפנת פענח פ"ז מה' גירושין ה"י כתב שדווקא בתחומי א"י מהני בפ"נ ובפ"נ (עיין בתוספות ב' א', ד"ה ואשקלון) אבל בא"י גופא לא מהני כלל, כמבואר בתוספתא כאן לפי פירוש הגר"א. והלכה זו היא נגד פסק הפוסקים, עיין ר"מ שם ה"ז ושו"ע אה"ע סי' קמ"ב סעיף א', ובאור הגר"א שם סי' קמ"א ס"ק צ"ח.²⁸ ושמא א"צ להגיה. ובירוש' דמאי פ"ו ה"ד, כ"ו ע"ג: **יכול** הקרתני, ופירושו "צריך" הקרתני. אבל אפשר שהיא אשגרה מראש המאמר שם, כרגיל בירושלמי. ועיין במפתחות לח"ה ערך צריך. והחומרא בא"י היא שלא הצריכוהו לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ואם ערערו עליו אינו כשר עד שיתקיים בחותמיו.

footnotes:
²⁷ ובכי"ו חסרה המלה "עדים", ואשר לגירסא "נתחתם" נשרד לנו כאן הכתיב של א"י. כמו שהוא רגיל בירושלמי ובמשניות מטיפוס א"י, עיין מלא"ש פ"א סמ"א, סד"ה ממדינת הים, בשם ר' יהוסף אשכנזי. וכ"ה בד לעיל כמה פעמים.
²⁸ ונראה שהגר"א פירש שכן היא שיטת התוספתא גרידא, ומעשה דכפר סיסאי שאני, כפירוש בעל צפנת פענח הנ"ל. ועיין בס' ניר פ"א ה"ב, ד"ה הוי.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:3:2
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:3:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:3:2)

15-16. **כיצד אמרו יתקיים בחותמיו, עדים שאמרו כתב ידינו זה כשר.**וכ"ה גם בד, בכי"ע ובליקוטין הנ"ל,²⁹ וקשה להגיה. ולפי פשוטו פירושו שאין חוקרים את העדים אם הם זוכרים את המעשה, משום שאפילו שכחו לגמרי את עיקר המעשה כשר, וכשיטת כמה מן הגאונים, עיין אוה"ג, כתובות, עמ' 79, סי' רי"א, רי"ב, בפי' הר"ח שם, עמ' 21, בהשגות פ"ח מה' עדות ה"ד, בעיטור מאמר א', זמן, הוצ' רמא"י, ז' ע"ד, בתוספות רי"ד כתובות כ"א א', במאירי שם, עמ' 97, בשיטה לר"ן שם, עמ' ע"ד, בחו"מ סי' מ"ו סעיף י', בהגהת הרמ"א שם, ובשאר נו"כ שם. ועיין מה שהאריך בזה בהעמק שאלה פ' יתרו סי' נ"ה, אות ט', והדברים ידועים.
ואשר לירושלמי כתובות פ"ב ה"ד, כ"ו ע"ג (והגירסא הנכונה שם הוא בפי' הר"ח ובעיטור הנ"ל) כבר נשאו ונתנו בו הראשונים בכתובות במקומו ובר"ח ובעיטור הנ"ל, ואין להוכיח ממנו בוודאות לא לכאן ולא לכאן. ומה שאמרו בירושלמי שבועות פ"ה ה"א, ל"ו ע"א: ושטר אינו מצוי לאבד, הוי לית טעמא אלא (כלומר, בכופר בעדים) משום שמצויין לשכח עדותן. כלומר, ולפיכך בנשבע במקום שיש עדים נגדו חייב שבועה. ומכאן משמע לכאורה שבשטר אפילו אם שכחו עדותן, השטר כשר. ברם אף מכאן אין ראייה, ואפשר שהטעם הוא שבשטר אינו מצוי שישכחו ולא יזכרו גם ע"י השטר, ועוד שהשטר יכול להתקיים על ידי עדים אחרים שיקיימו עדותן.
ואף לשיטת החולקים על הראשונים שהזכרנו לעיל, הרי יכולים להעמיד את הברייתא שלנו כרבי.

footnotes:
²⁹ לעיל הערה 5.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:3:3
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:3:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:3:3)

16-17. **כתב ידינו זה ואין אנו מכירין לא את האיש ולא את האשה, כשר.**בד: **אבל** אין אנו וכו', (וחסר "כתב ידינו זה"). ובכי"ע: כתב ידינו זה אבל אין אנו מכירין וכו'. וכן בליקוטין הנ"ל: כתב ידינו הוא אבל וכו', ופירושו שהם מקיימין את כתב ידן, אבל עכשיו אין מכירין אם הן האיש והאשה שחתמו על גיטן, הגט כשר. ולא זו בלבד שאם שכחו את המעשה אבל מכירין את כתב ידן הגט כשר (כברישא), אלא אפילו אם מסתכלין בפני האיש והאשה ואומרים שאינם זוכרים את פניהם אם הם הם שחתמו על גיטין (וצ"ע באומרים שמכירים **שאין** הם האיש והאשה) הגט כשר, שחזקה שנעשה בכשרות, ובאותו זמן שחתמו הכירו אותם. ובין ברישא ובין כאן אנו קורים "נתקיים בחותמיו", אעפ"י שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ואין אחרים מקיימים את כתב ידן.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:3:4
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:3:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:3:4)

17-18. **אין כתב ידינו זה, אבל אחרים מעידין בהן שהוא כתב ידן, או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר, כשר.**וכ"ה בד, בכי"ע ובליקוטין הנ"ל. ועיין בח"ד שתמה על הלכה זו. ברם היא פשוטה מאד, וכבר הרגיש במצפה שמואל כאן שהיא נשנית בירושלמי כתובות פ"ב ה"ג, כ"ו ע"ב: הן אומ' [אין] כתב ידינו הוא, ואחרים אומרי' כתב ידן הוא תני ר' חייה לא מעלין ולא מורידין. א"ר יוסי מתניתא אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידן, או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר, אינן נאמנין. ובהוצאות שלפנינו חסרה בטעות המלה "אין" שהסגרנו במרובעים, אבל כן מעתיק בעיטור, אות קוף קיום, הוצ' רמא"י ח"א, נ"ג ע"ב: הן אומרי' **אין** כתב ידן וכו'. וכן גרסו הרא"ה והריטב"א כתובות י"ט ב', והמאירי שם כ"ב א', עמ' 107. ופירשו הרא"ה והריטב"א שדווקא אם כל אחד מעיד על שלו גרידא שאינו כתב ידו, והוו ליה תרי גבי חד, אין נאמנין. אבל מדברי העיטור והמאירי הנ"ל משמע שבכל עניין אין נאמנין, וכן משמע מסתימת לשון הירושלמי.
וכן מפורש בירושלמי שביעית פ"י ה"ה, ל"ט ע"ד: לא כן אמר ר' שמעון בן לקיש עשו דברי החתומין כמי שנחקרה עדותן בבית דין? תמן אותן כשאמרו (צ"ל: באותן שאמרו) לא חתמנו כל עיקר, ברם הכא וכו'. ומכאן שאם אמרו לא חתמנו כל עיקר אינם נאמנים, אם כתב ידן מתקיים, או יוצא ממקום אחר. וברמב"ן ב"מ ע"ב סע"א העיר: והאי לישנא דעל זה חתמנו ועל זה לא חתמנו איתמר במס' גיטין בפר' השולח [ה"ב, מ"ה ע"ג] בענין אחר. ובירושלמי ב"ב פ"י הי"ו, י"ז ע"ד: הכחיש עדותן כמי שאינה, והשטר כשר, ועיי"ש היטב ובנתיבות ירושלים שם. וצ"ע.
ובאו"ז ח"א סי' תשמ"ה³⁰ כתב שאפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר **אינן** נאמנין מדאורייתא לומר **אין** כתב ידינו הוא זה,³¹ וממילא הגט יהיה כשר כאן (**לחומרא**, אם קבלה קידושין מאחר), אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ואינם נאמנים להכחיש, עיי"ש באו"ז שהאריך בעניין.
ועיין שיטות הראשונים בשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' ש"א קצ"ז, וכתב שם: "וגם אין בידינו חדושי הרמב"ן למציעא כדי שנבין מתוך לשונו כוונתו". ועכשיו אנו רואים שהרמב"ן בעצמו (ב"מ ע"ב א') עמד על הגמרא בכתובות וכתב: כדאיתמר נמי בגמרא דילן בכתובות (י"ח ב') **אליבא דר' מאיר**. והובאו דבריו בחי' הר"ן ב"מ שם. אבל כשכתב ידם יוצא ממקום אחר, או שאחרים מעידין שכתב ידן הוא, בוודאי אינם נאמנים לומר אין כתב ידינו הוא זה, אפילו מעיד גם על של חבירו (ושלא כשיטת הרא"ה והריטב"א הנ"ל). ועיין ש"ך חו"מ סי' מ"ו ס"ק י"ב, בקצות החושן שם אות ו', ועיי"ש באות י'.

footnotes:
³⁰ תשובה לה"ר אביגדור הכהן. והתשובה נעתקה במרדכי קידושין סי' תקס"ט. וכל התשובה היא גם במהרי"ק סי' ע"ד, ולא הרגישו המוציאים לאור שכל סי' ע"ד אינו מן המהרי"ק אלא לאחד הקדמונים שתי בסוף אלף החמישי, כפי שיוצא ברור מתחילת התשובה. וכבר הרגיש בכך הש"ך בחו"מ סי' מ"ו, ס"ק ט', עיין מ"ש לעיל ח"ו, כתובות, עמ' 199.
³¹ כל הפיסקא שבירושלמי כתובות פ"ב הנ"ל חסרה לפני בעל האו"ז, כפי שיוצא ברור מתוך דבריו שם, עיי"ש ק"ה סע"ב. וכ"ה גם בשו"ת מהרי"ק הנ"ל. אבל וודאי הוא שלפני בעל או"ז נזדמן כ"י חסר, והנכון הוא כלפנינו, וכגירסת העיטור, הרא"ה, המאירי והריטב"א.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:3:5
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:3:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:3:5)

18-19. **ר' מאיר או' עכו ותחומיה כארץ ישראל לגיטין וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע חסר "ותחומיה" בדברי ר' מאיר, אבל גם ברמב"ן ב' א', ד"ה ויש, מעתיק בשם התוספתא עכו **ותחומיה** בדברי ר' מאיר. ובמשנתנו פ"א מ"ב: ר' מאיר אומר עכו כארץ ישראל לגיטין. ובירושלמי³² אמרו שעכו חציה מארץ וחציה מחו"ל, ומוסיפה התוספתא שלר"מ אפילו תחום עכו כא"י, ואף בחציה שבחו"ל אין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ (ח"ד). ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes:
³² פ"א ה"ב, מ"ג ע"ג, ובמקבילות בשביעית פ"ו ה"א, ל"ו ע"ג, ועיי"ש ה"ד, ל"ז ע"א.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:3:6
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:3:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:3:6)

19. **וחכמים או' עכו ותחומיה כחוצה לארץ לגיטין.**וכ"ה ("ותחומיה") בד ובכי"ע. ובמשנתנו אמר ר' יהודה: מעכו לצפון ועכו כצפון. ולפי התוספתא מוכח שבתחומי עכו אפילו מצד דרום צ"ל בפני נכתב ובפי נחתם, ואפילו בחציה שבא"י, כדברי הר"י בתוספות ב' א', ד"ה ואשקלון. ובירושלמי פ"א סה"ב, מ"ג ע"ג: עיירות שבתחום ציפורין הסמוכות לעכו, עיירות שבתחום עכו הסמוכות לציפורין, מה את עבד לון, כעכו כציפורין? ועיין בק"ע. אבל פשיטא שאין מדברים כאן בתחומי שבת, אלא בתחומין שקבעה המלכות. ועיין תוספתא שביעית פ"ד ה"ח, ה"ט, ה"י, ועיין מ"ש שם ח"ב, עמ' 533, ד"ה ציר אשנץ. ועיין בבלי ע"ז ח' ב' וסנהדרין י"ד א' ובדק"ס סנהדרין, עמ' 24 הערה 9 (ומ"ש שם בשם הגמ' בע"ז אינו מדוייק), ובוודאי גירסת כי"מ שם משובשת, שהמלכות לא דברה בתחומי שבת. ושמא גם הסיפור שר"י בן בבא ישב לו בין שני תחומי **שבת** הוא באשגרה, והכוונה: בין שני תחומין. ועיין בעיונים ומחקרים של רש"ח קוק ה"ב, עמ' 102. ועיין במאירי כאן, עמ' 5, שהביא בשם קצת חכמי צרפת שפירשו "מובלעות בתחום א"י", בתוך אלפים אמה, עיי"ש שדחה את דבריהם. ועיין מ"ש על תחומי עכו ר"ש קליין בספרו ארץ הגליל (ירושלים תש"ו), עמ' 156 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:3:7
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:3:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:3:7)

19-21. **מעשה באחד מכפר ססי שהביא לפני ר' ישמעאל גט אשה. אמ' לו ר' ישמעאל, מאין אתה, אמר לו, ר', מכפר ססי, תחומה של ארץ.**בד יש כאן השמטה וחסרה שם שאלת ר' ישמעאל. ובכי"ע: מעשה באחד מכפר סאסאי וכו', מאין אתה, מכפר סאסאי תחומה **של עכו**, וכו'. ובירושלמי פ"א ה"ב, מ"ג ע"ג: אמ' ליה מכפר **סמיי** שבתחום **עכו** וכו'. ובבבלי ו' ב': אמר לו ר' מכפר סיסאי³³ אני (ולא נזכר שם תחום כלל). ובכפו"פ פי"א (ד"ר ס"ג ע"א, הוצ' לונץ, עמ' רס"ט): תוספת מסכת גיטין מעשה באחד מכפר **סמי** (כגי' הירושלמי הנ"ל) שהביא לפני ר' ישמעאל גט אשה. אמר ליה רבי ישמעאל מאין אתה, אמר ליה מכפר **סמי** תחומה של ארץ ישראל, קרובה לצפורי יתר מעכו. וברור שיש שם השמטה ע"י הדומות, ואין לדעת אם היתה לפניו כעין גירסת כי"ו ונשמט מ"תחומה של ארץ ישראל" עד "תחומה של ארץ ישראל" בסיפא, או שהיתה לפניו גירסת כי"ע והירושלמי ונשמט מ"סמי" עד "סמי" שבסיפא.
ואשר למקומו של כפר זה כתב בכפו"פ הנ"ל: ולשון הגמר' מעשה באחד וכו' מכפר סיסאי וכו' והלא כפר סיסאי וכו', אם כן נראה שכפר סיסאי הוא כפר סמי, זה הכפר חפשתי אותו ומצאתיו לצפון שזור כמו שעה, ומעכו אל שזור למזרח כמו חצי יום ביושר ומשזור לטבריה כשלש שעות וכו', וקורין לו היום כפר סמאיע וכו'. ועיין מ"ש ר"ש קליין בספרו ארץ הגליל הנ"ל, עמ' 63, 154, 157.

footnotes:
³³ או: ססאי, עיין בשנו"ס בהוצ' רמ"ש פלדבלום במקומו.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:3:8
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:3:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:3:8)

22. **ולא נזקק לעדים.**וכ"ה בד, ופירושו שאנו (כלומר, ב"ד) לא נזקק וכו'. ובכי"ע: ולא תהא זקוק וכו'. ובירושלמי: ואל תזקק וכו'. ובבבלי: שלא תיזקק לעדים.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:3:9
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:3:9](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:3:9)

23-24. **קרובה לצפורי יתר מעכו.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובכפו"פ פי"א הנ"ל: ויהיה פי' יותר מעכו, כלומ' שכפר סמי קרוב לצפורי יותר ממה שהוא מעכו, או יותר ממה שעכו קרובה לצפורי.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:3:10
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:3:10](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:3:10)

24. **אמ' לו, הואיל ויצא מעשה בהיתר יצא.**וכע"ז בירושלמי הנ"ל, ומעשה פירושו פסק,³⁴ עיין מ"ש בתרביץ ש"ב (ירושלים תרצ"א), עמ' 377 ואילך. וממשיך בירושלמי: מהו הואיל ויצא המעשה בהיתר יצא. אמר ר' זעירא שאם בא ועירר עררו בטל. אילו המביא מארץ ישראל לארץ ישראל, שמא הוא צריך לומר בפני נכתב ובפני נתחתם, הוי לא שנייה, הוא ערר משנישאת הוא ערר עד שלא נישאת ונישאת. ובחידושי הרשב"א ו' ב', ד"ה ומהכא, הביא את הירושלמי כגירסא שלפנינו (אלא שגרס מכפר **ססאי** כעין גירסת הבבלי) והסיק: אלא שעדיין אינו מתחוור מן הירושלמי אלא בשערער ונישאת, אבל לינשא לכתחילה משבא וערער לא שמענו.
ברם מתוך לשון הירושלמי משמע שמותרת. ומתחילה עלינו לעמוד על שינוי קטן בין התוספתא והירושלמי מצד אחד לבין הבבלי מצד שני. ובבבלי גרסו בברייתא זו: לאחר שיצא (כלומר, השואל) **נכנס** לפניו ר' אילעי וכו'. ולפי מסורת זו לא היה ר' אילעי בפני ר' ישמעאל כשענה לשאלת השואל, ומשום כך הסיקו בבבלי: הא איהו נמי שלא תיזקק לעדים קאמר ליה? לא סיימוה קמיה. אבל בתוספתא בכל הנוסחאות ובירושלמי (וכ"ה גם לפני הרשב"א) לא נזכר כלל שר' אלעי נכנס אחרי שיצא השואל, אלא ששאל את השאלה אחרי שיצא השואל (שהרי לא יקשה קושיות בפניו של השואל), והוא שמע את תשובת ר' ישמעאל שאמר לו שלא תיזקק לעדים, ולפ"ז ברור ששאלת רבי אילעי היתה: והרי בא"י מותרת להנשא בלי עדים, ואינה נזקקת להם, ולמה הצריכו לומר בפני נכתב ובפ"נ? וע"ז ענה לו ר' ישמעאל הואיל ויצא מעשה בהיתר יצא, ומבאר ר' זעירא שההיתר הוא שמותרת להנשא בלי עדים אפילו כשהבעל ערער, שהרי אילו המביא גט מארץ ישראל לארץ ישראל שמא הוא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ומה היתר יש כאן? ובעל כרחינו אומרים שההיתר הוא שמותרת להנשא אפילו כשהבעל מערער (מה שאין כן אם לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם). ולפי פשוטו של לשונו של ר' ישמעאל ("בהיתר") מסיק הירושלמי שמותרת להנשא לכתחילה בלי קיום הגט אפילו אם הבעל מערער. ברם אם ר' ישמעאל מדבר רק בערער ונישאת, אבל לכתחילה אסורה להנשא (כמו במביא בא"י בלי אמירת בפ"נ ובפ"נ) כיצד אמר ר' ישמעאל "יצא מעשה בהיתר", שהרי אם אין כאן ערעור יש כאן חומרא, שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ. ואם יש כאן ערעור הרי אסורה להנשא (כמו בא"י בלי אמירת בפני נכתב ובפ"נ), ועל בדיעבד שאם עברה ונישאת אינו שייך לומר "יצא מעשה בהיתר", ועיין הלשון בבבלי ה' סע"א. ועיין בנועם ירושלמי שעמד על עיקר הפירוש.

footnotes:
³⁴ ובבבלי גרס: הואיל ויצא הדבר בהיתר.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:4:1
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:4:1)

24-25. **ר' יהודה אומ' אע"פ ששני עדיו כותים כשר. אמ' ר' יהודה מעשה וכו'.**במשנתנו פ"א מ"ה: כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, מעשה שהביאו לפני רבן גמליאל לכפר עותנאי (שהיה מיושב ע"י כותים, עיין מ"ש לעיל ח"א, דמאי, ריש עמ' 262) גט אשה והיו **עדיו** עדי כותים והכשיר. ומן התוספתא אנו רואים שרבן גמליאל חולק על הת"ק, וכרבא בבבלי י' ב', כמו שראה בח"ד.
ובמס' כותים פ"א הי"א, הוצ' היגר, עמ' ס"ג: חולץ ליבמתו ונותן גט לאשתו, ונאמן הכותי להביא גט ממדינת הים לישראל. ובכ"י אוקספורד מוסיף: מה שאין כן בגוים.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:4:2
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:4:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:4:2)

26-28. **כל שטרות העולים בערכאות של גוים, אע"פ שחותמיהן גוים, ר' עקיבא מכשיר בכולן, וחכמים פוסלי' בגיטי נשים ובשיחרורי עבדים.**וכ"ה בד. וכן מעתיק בשם התוספתא בחי' הרמב"ן י"א א' ובמלחמות פ"א סי' ת"ט, סד"ה ועוד כללא. וכן היה לפני הריטב"א ברישא כאן, אלא שקיצר, כפי שיוצא מפירושו. אבל בכי"ע: וחכמ' פוסלין **חוץ** מגיטי נשים ומשחרורי עבדים. ולגירסא זו פוסלין החכמים אף בערכאות את כל השטרות.
ובמשנתנו פ"א מ"ה: כל השטרות העולים בערכאות של גוים אעפ"י שחותמיהם גוים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים. ר' שמעון אומר אף אלו כשרין, לא הוזכרו אלא בשנעשו בהדיוט. ולפי גירסת ד וכי"ו, הרמב"ן והריטב"א משנתנו כחכמים שבברייתא כאן. ור"א בר' יוסי להלן הביא בשם ר"ש שהוא חולק על מסורת זו, והוא סובר כחכמים, עיין במלחמות ובריטב"א הנ"ל. אבל לפי גירסת כי"ע בתוספתא בכל השטרות אין סומכין אף על הערכאות, משום שאינם זקוקים בהם לעדי מסירה, ועדי חתימה גוים אינם כלום, ובגיטי נשים שדינם בעדי מסירה כשרים בין בערכאות ובין בהדיוט לדברי חכמים, לפי גירסת בי"ע להלן. ולפי גירסא זו הרישא שבתוספתא חולקת על משנתנו בין בשיטת החכמים ובין בשיטת ר' שמעון.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:4:3
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:4:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:4:3)

28-29. **אמר ר' לעזר בר' יוסה, כך אמ' להן לזקנים בצידן וכו'.**בד ובכי"ע: כך אמר להן רבן שמעון בן גמליאל לזקנים וכו'. ובליקוטין הנ"ל:³⁵ א"ל רשב"ג לחכמי' בצידן וכו'. אבל בבבלי י"א א': כך אמר ר' שמעון לחכמים וכו'. וכ"ה בבבלי בכל הנוסחאות וכן מביאים כל הראשונים מן הבבלי. ובמלחמות להרמב"ן ובחידושיו הנ"ל וכן בריטב"א הנ"ל מעתיקים גם בשם התוספתא "ר' שמעון" סתם, וכן משמע מן העניין שהוא בא לתרץ את שיטתו שמכשיר בגיטי נשים. ואף לפנינו הכוונה כן שר' שמעון של משנתנו אמר להם לזקנים להביא ראייה לדבריו.
ומהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1199, מקיים את גירסת ד וכי"ע,³⁶ והוא מוסיף: "ולפי נוסח התוספתא כך אמר להן רשב"ג לזקנים ר' שמעון דמתני' רשב"ג הוא. ואמנם רשב"ג אף הוא היה בצידן גיטין (פ"ז מ"ה), ור' אלעזר בר' יוסי לא אמר בשום מקום אחר דבר הלכה בשם ר' שמעון". דבריו ז"ל אינם מובנים לי, שהרי ר' שמעון מצוי בצידון³⁷ יותר מרשב"ג, והיכן מצינו שר' אלעזר בר' יוסי אמר הלכה בשם ר' שמעון בן גמליאל? ואשר לסיפא כאן, עיין מ"ש להלן שו' 32–33, ד"ה ברם. ולא עוד אלא שאת ר' אלעזר בר' יוסי אנו מוצאים בחברת ר' שמעון בן יוחאי,³⁸ ולא את רשב"ג. סוף דבר הנכון הוא כלפנינו וכבבלי, ובד ובכי"ע הוא באשגרה מלהלן בסיפא, כמו שהסיק בח"ד.

footnotes:
³⁵ לעיל הערה 5.
³⁶ הדברים אינם מדוייקים, שהוא כותב על גירסא זו. "וכך הוא בדפו' וכי"ו ורמב"ן". וכנראה שיש שם טעות הדפוס, שהרי הוא בעצמו אומר לעיל שם שברמב"ן הגירסא בתוספתא "ר' שמעון".
³⁷ ע"ז פ"ג מ"ז, תוספתא תרומות פ"ז הי"ב, זבחים פ"א רה"ה, אהלות פי"ח ה"ב, פרה פ"ד ה"ט, נדה פ"ו ה"ו, פסיקתא דר"כ פסי' כ"ב, הוצ' מנדלבוים, עמ' 327, ובמקבילות למקורות הנ"ל.
³⁸ בבלי מעילה י"ז ב', פסיקתא דר"כ פסי' א', הוצ' מנדלבוים, עמ' 7 ומקבילות.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:4:4
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:4:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:4:4)

29-32. **לא נחלקו ר' עקיבא וחכמים על שטרות העולים בערכאות של גוים, שאע"פ שחותמיהן גוים שהן כשרין, על מה נחלקו, על שנעשו בהדיוט, שר' עקיבא מכשיר בכולן, וחכמים פוסלין בגיטי נשים ובשחרורי עבדים.**וכ"ה בד, ברמב"ן ובריטב"א הנ"ל. ולפי גירסת כי"ו, ד והראשונים הנ"ל ברישא, הכוונה כאן שבערכאות לא נחלקו כלל (ואפילו בגיטין), ולא נחלקו אלא בהדיוט. ולפ"ז סובר ר"ע עדי מסירה כרתי. ועיין להלן, עמ' 899.
ובכי"ע ובליקוטין הנ"ל: וחכמי' פוסלין **חוץ** מגיטי נשים וכו'. וכ"ה לפני רש"י.³⁹ ולפי גירסת כי"ע ברישא חולק ר"א בר' יוסי על הת"ק וסובר שאף שאר שטרות מכשירים החכמים בערכאות.
ולפי גירסת כי"ו, ד וכו', מתאימה מסורת ר"א בר"י בשיטת ר' שמעון לדבריו במשנתנו הנ"ל, והוא מכשיר אף בגיטין בערכאות, שהרי "לא הוזכרו" (כלומר, לא הוזכרו גיטי נשים לפסול במחלוקת ר"ע וחכמים) "אלא בזמן שנעשו בהדיוט". אבל לפי גירסת כי"ע סוברים החכמים בשיטת ר' שמעון שאף בהדיוט כשרים גיטי נשים, ולפי זה צריך לפרש את דברי ר' שמעון במשנתנו ("אף אילו כשירין") כמאמר המוסגר, והסיום "לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט" חוזר לדברי הת"ק במשנתנו, והכוונה לשאר שטרות (וחת"ק שם חולק על ר"ע כאן), וכמו שאמרו בבבלי י"א א' לפי ה"איבעית אימא".
ולהלן נבאר את שיטות הירושלמי והבבלי במשנתנו, ומסורת הבבלי בברייתא זו.

footnotes:
³⁹ וכבר העירותי בכ"מ שנוסחאות כי"ע של התוספתא היו לפני חכמי אשכנז וצרפת, ונוסחאות ד וכי"ו לפני חכמי ספרד, עיין במבוא לח"א, סוף עמ' י"ט. ופשיטא שיש יוצאים מן הכלל, שהרי ד וכי"ו, שהן ממשפחה אחת, לפעמים חלוקים בנוסחאות שלהם.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:4:5
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:4:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:4:5)

32-33. **רבן שמעון בן גמליאל אומ' אף גיטי נשים ושחרורי עבדים כשרין, במקום שאין ישראל חותם.**לפי גירסת ד וכי"ו הפירוש שרשב"ג חולק על החכמים ומוסיף שאף בגיטין וכו' כשירין במקום שאין ישראל חותמין, משום שכולם יודעים שהם גוים ולא מתכשרי אלא בעידי מסירה. אבל לפי גירסת כי"ע, ליקוטין, ורש"י אנו לכאורה מוכרחים לפרש שרשב"ג מגביל את דברי החכמים, כלומר, אימתי הם כשרין דווקא במקום שאין ישראל חותם, כמו שפירש"י י"א א', ועיין גם בתוספות שם. ובליקוטין הנ"ל⁴⁰ חסרה המלה "אף".
ברם לא מצאנו תנאים מוסרים הלכות בשם רשב"ג,⁴¹ ואף לפי פשוטו אין ר"א בר' יוסי מוסר כאן אלא דברי ר' שמעון בן יוחאי, כדי לבאר את שיטתו במשנתנו, ודברי רשב"ג כאן אינם מדברי ר' אלעזר בר יוסי. והבבלי הביא את כל הברייתא כמו שהיא. ולפ"ז לולא דברי רבותינו הראשונים היה אפשר לומר שדברי רשב"ג עונים על משנתנו, והוא חולק על החכמים שבמשנתנו שפוסלים גיטי נשים בערכאות, והוא סובר שבמקום שאין ישראל חותמין כשרים, משום שעדי מסירה כרתי, ובמקום שישראל חותמין פסולין (עיין ע"ז להלן), ולפי שיטת הבבלי משום "שמא בשמא מחליף אתרא באתרא לא מחליף". ועיין מ"ש הרש"ש י"א א', סד"ה רש"י.
ובתס"ר ח"ב, עמ' 69, העירותי על גירסאות הראשונים וגירסת כי"ע והפירושים בבבלי לפי הגירסאות השונות. ועיין בדרכה של תורה של רצ"מ פיניליש, עמ' 73 ואילך, וכי"ע עדיין לא נתפרסם בזמן שכתב את דבריו ואת דברי הראשונים לא הביא כלל.
ואשר לגירסת הברייתא בבבלי י"א א' מעתיקה הרמב"ן בחידושיו י"א א' ובמלחמות הנ"ל, ומעיד עליה (בחידושיו) שכן היא "גרסא דכולהו נסחי". וכ"ה שם (ואני משמיט את פירושו): אר"א בר יוסי כך אמר להם ר"ש לחכמים (במלחמות מוסיף: בצידן), לא נחלקו ר"ע וחכמים על כל השטרות העולין בערכאות שכשירים... חוץ מגיטי ושחרורי עבדים...⁴² על מה נחלקו על **גיטי נשים** שנעשו בהדיוט, שר"ע מכשיר... וחכמים פוסלין.⁴³ וברור שכן היתה הגירסא לפני הריטב"א שכתב: ה"ג, וכ"ה בתוס', תניא אראב"י כך אמר לו ר"ש לחכמי' בצידן לא נחלקו ר"ע וחכמים על כל שטרות העולים בעש"ג שאע"פ שחותמים גוים כשרים **ואפי' גיטי נשים וש"ע**,⁴⁴ ע"מ נחלקו בזמן שנעשו בהדיוט, שר"ע מכשיר וחכמים פוסלי' בגיטי נשים וש"ע. ורישא דהא מתני' הכי, כל השטרות העולין בעש"ג ר"ע מכשיר, ואפי' גיטי נשים וכו'.⁴⁵ והואיל וקרוב לוודאי שהריטב"א גרס ברייתא בבבלי כמו בשאר ספרי ספרד, ברור שהריטב"א מחק בבבלי את המלים "חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים" (עיין לעיל הערה 42) ע"פ התוספתא שלא נזכרו שם מלים אילו, והוסיף על פיה בדברי חכמים "בגיטי נשים וש"ע". ואף בלי הוספה זו הפירוש בבבלי הוא כן, לפי גירסת הרמב"ן: על מה נחלקו על **גיטי נשים** שנעשו בהדיוט, שר"ע מכשיר, וחכמים פוסלין, ובהכרח שהחכמים פוסלין בגיטי נשים וכו', כמו שמפורש בתוספתא, ואין שום הבדל בגירסת הברייתא שבבבלי בין הריטב"א להרמב"ן, אלא שהריטב"א הגיה בה, **ומחק** ע"פ התוספתא את המלים "חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים", והוסיף בה ע"פ התוספתא את המלים "בגיטי נשים ושחרורי עבדים" בדברי החכמים, משום שלפניו היתה הגירסא: על מה נחלקו על מה שנעשו בהדיוט,⁴⁶ ואפשר היה לטעות שאף בשאר שטרות פוסלים החכמים בהדיוט, ולפיכך הוסיף ע"פ התוספתא: "בגיטי נשים". ובהי' הרשב"א העתיק את הברייתא ע"פ פירש"י, עיי"ש.
ואשר לעצם הפירוש במשנתנו ובברייתא כאן בעניין הכשר עדי גויים. הרי בבבלי הדברים ברורים, אבל בירושלמי נתבלבלו בו האחרונים בכמה מקומות. ובס' דרכה של תורה לרצ"מ פיניליס, עמ' 74, כבר עמד לנכון שבירושלמי לא נזכר ההבדל בין שמות מובהקין לשמות שאינן מובהקין, והעיר על הירושלמי פ"א ה"ה, מ"ג רע"ד. וכ"ה שם: "אמר ר' אחא קול יוצא בארכיים (כלומר, ולפיכך שטרות כשרים). מעתה אפילו שניהן כותים. שנייה היא שאין בקיאין במצות דקדוקי גיטין".⁴⁷ ופירש הרמב"ן בלשון שני שהיא ציטטה מלמעלה (רה"ה, מ"ג ע"ג), ומקשה: והא אמרת בכותים שהם פסולים משום שאין בקיאין בדקדוקי גיטין "והא ר' שמעון מכשיר בגיטיהן. ר' בא בשם ר' זעירא אתייא דר"ש כר' אלעזר, כמה דר' אלעזר אמר אף על פי שאין עליו עדים כשר, כן ר' שמעון אומר אף על פי שאין עליו עדים כשר. מעתה אפילו נעשה בהדיוט, הוי צורכא לההוא דמר ר' יעקב בר אחא קול יוצא בארכיים". ופי' הרמב"ן שבערכאות יש לו קול, ועדי מסירה יודעים שהעדים הם גוים וחוקרים בדבר אם נכתב כדין, אבל בהדיוט יתכן שעדי מסירה לא ידעו שנעשה בגוים, ואעפ"י ששמות העדים הם שמות מובהקים של גוים, אינו שכיח שגוים יתעסקו בגיטין עיי"ש. ועיין בריטב"א, במאירי, בחי' הר"ן שם, בפי' להרי"ף וברא"ש פ"א סי' י' שהביאו את הירושלמי בקיצור. ובבבלי י' סע"ב ואילך מביא תירוץ זה (שר"ש סובר כר"א), ומחלק בין שמות מובהקין לשאינן מובהקין, עיי"ש.
ואשר לשאר שטרות בערכאות הם כשרים לכולי עלמא, ואף בלי עדי מסירה (עיין בחי' הרמב"ן י' ב' סד"ה אלא, ועוד), משום שחזקה שלא יחתמו שקר,⁴⁸ ומשום שיש לו קול, השטרות כשרים וגובים ממשועבדים. ולא עוד אלא שבירושלמי לא נזכר כלל החילוק בין שטרי מכר והלוואות לבין שטרי מתנה. ומסתבר שאף שטרי מתנה כשרים בערכאות לשיטת הירושלמי, שהרי כן מפורש להלן ב"ב פ"ט ה"ב: הכותב נכסיו לעשרה וכו', כתב והעלה להן בערכים זכת להן הערכיים. וכתב בח"ד שם משום דינא דמלכותא דינא כבבלי באן י' ב'. ברם בירושלמי לא נזכרה בשום מקום ההלכה של דינא דמלכותא דינא,⁴⁹ וטעם ההכשר הוא משום החזקה שאינם משקרים ומשום יציאת הקול, והוא בעצמו קניין בדיני ממונות.
וממשיך הירושלמי הנ"ל: שטר יוצא⁵⁰ בבית שאן והיו עדיו עדי גוים וכו' ר' יוחנן אמר פסול, וריש לקיש אמר כשר. ומה טעמא דריש לקיש וכו', כדי שלא לנעול את הדלת לפני בני אדם שלמחר הוא מבקש ללוות והוא אינו מוצא. וברור שאין מדברים כאן בשטר שיצא מערכאות של בית שאן, שאם כן לא היה הירושלמי שואל מה טעמא דריש לקיש, אלא מה טעמא דר' יוחנן, וכן פירשו המפרשים. ומכאן שאפילו בהדיוטות ובחתימות גוים הכשיר ריש לקיש משום שלא תנעול דלת. ובאו"ז ח"א סי' תש"ה, צ"ט סע"ג, וסי' תשמ"ה, ק"ה ע"ד, הביא את הירושלמי, ומשמע שם שפירשו בכנופיאתה דארמאי שיש מקום לחשוב שדינן כערכאות (כסברת רבינא בבבלי י"א א'), ומשום כך הכשירו ר"ל. ואף שבירושלמי לא נזכר כלל העניין של כנופייאתא דארמאי, אבל פירוש בעל או"ז מסתבר מאד, וקרוב הוא לוודאי בעיני. והדין נותן שבמכירת קרקעות היו מעלים את השטרות בערכאות המרכז, ב־ ἀρχεῖα ממש, אבל בשטרי הלוואות שאינן לזמן מרובה לא טרחו בכך והסתפקו בסופר הרשמי, κωμογραμματεύς, של המקום, והוא באמת מעין כנופיאתא דארמאי של הבבלי. ומשום כך הכשיר ריש לקיש בבית שאן, משום שהמקום היה מיושב ע"י גוים (עיין ירושלמי דמאי פ"ב ה"א, כ"ב ע"ג), ואין עדי ישראל שיודעים לחתום מצויין, והכשירו ע"י עדי גויים ו"בסופר הכפר" של אותו מקום.
סוף דבר, בשאר שטרות אין מחלוקת שהם כשרים בערכאות ואפילו בלי עדי מסירה, ובגטין כשרים לר' אלעזר (ולר' שמעון שהוא עומד בשיטתו) בעדי מסירה ובערכאות גרידא, כנ"ל, ואין חילוק בין שמות מובהקים לשמות שאינם מובהקים לשיטת הירושלמי. ולא עוד אלא ששמות שאינם מובהקים של גוים בגט **אינו** מזוייף מתוכו לשיטת הירושלמי. וכאן יש הבדל יסודי בין הבבלי והירושלמי. לשיטת הבבלי אם חתם פסול בגט הוא מזוייף מתוכו, והטעם הוא משום שמא יבואו לסמוך עליו, ולפיכך פסול אפילו בעדי מסירה, והפסול, איפוא, אינו אלא מדרבנן. ועיין בתוספות ד' א', ד"ה מודה.
ובירושלמי כאן פ"ב ה"ב, מ"ד ע"ב: וקשיא דר' יוחנן על **ריש לקיש**⁵¹ כן א"ר בא בשם ר' זעירא אתיא דר' שמעון (בן לקיש) כר' אלעזר, כמה דמה ר' אלעזר אמר אף על פי שאין עליו עדים כשר, כן ר' שמעון אומר אף על פי שאין עליו עדים כשר. והירושלמי מקשה על ר' יוחנן בשיטת ר' שמעון שלא הכשיר ר' שמעון אלא בנכתב ביום ונחתם בלילה, אבל למחר ר' שמעון מודה שהוא פסול, וטעמו שאנו חוששין שמא נתפייסו הבעל ואשתו, וחזר בו ואינו רוצה לגרשה, ובטל את שליחות העדים לחתום, כפירוש ר"ת בתוספות י"ח ב', ד"ה שמא. ושואל הירושלמי, והרי הסקנו לעיל בפ"א הנ"ל שר' שמעון סובר שעדי מסירה כרתי, ואם כן מה איכפת לנו אם חתמו העדים אח"כ שלא בידיעת הבעל, והרי אפילו עדי גוים כשרים אם הגט נכתב בכשרות ונמסר בפני עדי ישראל, ומה בין עדי גוים לבין עדים שחתמו שלא ברשות הבעל, אם הבעל מוסר את הגט שנכתב כדינו בפני עדי מסירה כשרים? ומתרץ בירושלמי: כאן ברוצה לחתמו, וכאן בשאינו רוצה לחתמו. והפירוש הוא שברוצה לחתמו (אחרי שנכתב הגט כדינו) יכול לחתמו אפילו בעדי גוים, ודינו כאילו ממלא את החלק בדיו,⁵² והגט אינו נפסל בכך, ומתכשר בעדי מסירה ישראל, אבל אם העדים חותמים שלא ברשות הבעל הם מעידים שקר על הגט והוא נפסל ע"י כך, ואינו מתכשר ע"י עדי מסירה.⁵³ ומשום כך כשחתמו העדים אחר זמן שלא בידיעת הבעל חוששים החכמים (כמובן שהיא חששא רחוקה, ומדרבנן גרידא) שמא נתפייס הבעל ובטל את שליחות העדים.⁵⁴ בכל אופן משמע מדברי הירושלמי שאין בחתימת גוים זיופו מתוכו, ואין הבדל בין שמות מובהקים לשאינם מובהקים. ועיין מ"ש להלן, עמ' 992.
[תיקונים והשלמות: פירושי בירושלמי שם מיוסד על דברי רבותינו הראשונים²⁵ שאף בירושלמי (פ״ב ה״ב, מ״ד ע״א) נחלקו ר׳ יוחנן ור״ל בטעם תקנת כתיבת הזמן, אלא שבירושלמי המחלוקת הפוכה, ולפיכך פירש בעיטור שם את דברי הבבלי י״ז ב׳: איפוך, כלומר, ר׳ יוחנן אמר משום פירות וריש לקיש אמר משום בת אחותו. ולפי זה אין להבין את ההבדל (לשיטת ר׳ שמעון במשנתנו שם) בין נחתם בלילה ובין נחתם לאחר זמן אלא שאם נחתם לאחר זמן חיישינן שמא פייס (וכפירושו של רבינו תם, שהכוונה שמא ביטל שליחותם), ומשום כך פירשתי מה שפירשתי. ובאמת לשיטת שאר הראשונים ב״שמא פייס״ (תוספ׳ רי״ד, רשב״א ועוד) הפירוש בירושלמי פשוט, וכמו שכתבנו להלן ד״ה וכן לשיטת.
ברם לולא דברי רבותינו ז״ל היה נראה שבירושלמי לא נזכר כלל שתיקנו זמן משום פירות. ובן אמרו בירושלמי גיטין פ״ד ה״ג, מ״ה ע״ג: רב הונא אמ׳ מפני מה התקינו זמן בגט מפני מעשה שאירע.²⁶ מעשה באחד שהיה נשוי את בת אחותו וזינת עד שהיא אשת איש, הלך והקרי׳ זמנו בגט,²⁷בבבלי י״ז ב׳ אמרו: זנות לא שכיחא (כלומר, בעדים ובהתראה, בפירוש בעלי התוספות). אבל לפי הירושלמי יוצא שתיקנו כן מפני מעשה שהיה, כרגיל בהקמת. אמ׳ מוטב שתידון בפנויה ואל תדון באשת איש. ורב הונא מוסיף על משנתנו בפ״ד שמנתה שם את ההלכות שנקבעו מפני תיקון העולם, ואומר שתקנת הזמן היתה משום מעשה שאירע.²⁸ לפי מקומם של דברי רב הונא בירושלמי, משמע שאינם עניין למשנתנו בפ״ב מ״ב. וכבר הרגיש הריטב״א י״ז א׳, וביתר באור בר״ן פ״ב סי׳ הכ״ג, ד״ה מפני מה, שדברי ר״י ור״ל לא נאמרו על משנתנו הנ״ל.
וכן אמרו בירושלמי שם פ״ב רח״כ, מ״ד ע״א: א״ר יוחנן פסול משום אכילת פירות וכו׳, בלומר, מפני מה פוסלים החכמים במשנתנו שם גט שנכתב ביום ונחתם בלילה, מפני שהוא מוקדם לעניין אכילת פירות הבעל. ר׳ יוחנן אינו מדבר בלל על הטעם שתיקנו זמן בגיטץ, משום שהיה מקובל בירושלמי שהטעם הוא משום שמא יחפה על בת אחותו, ובאמת בגט שנכתב בזמנו, אלא שנחתם אח״כ אין לחוש שמא תזנה בזק קצר בין הכתיבה והחתימה, אבל הפסול הוא כאן משום אבילת פירות, ודינו כשאר שטרות. ור׳ שמעון שמכשיר סובר שיש לבעל פירות עד שעת נתינה ואפשר לברר בעדי מסירה,²⁹ ולעניין בת אחותו סובר ר׳ שמעון, כאמור, שאין לחשוש שמא תזנה בזמן קצר.
וכן כותב הר״מ בפיה״מ במקומו: לפי שעיקר תיקון זמן בגיטין אינו אלא משום בת אחותו שמא תזנה תחתיו כשהיא אשת איש וכו', ולא יארע זה בין היום ללילה. וכבר הרעישו עליו ואמרו שפירוש זה הוא בניגוד לדברי הבבלי י״ז ב׳. אבל מסתבר מאד שלפנינו פירוש עתיק של גאונים ע״פ שיטת הירושלמי כאן, ועיין מ״ש להלן בסמוך.
וממשיך בירושלמי הנ״ל: א״ר יוחנן לא אמר ר׳ שמעון אלא בלילה, אבל למחר אוף ר׳ שמעון מודה וכו', וקשיא דר׳ יוחנן על דריש לקיש (צ״ל: על דר״ש, כמו שהגיהו המפרשים). **לא**³⁰ כן א״ר בא בשם ר׳ זעירא אתיא דר׳ שמעון³¹ כר׳ אלעזר, כמה דד׳ אלעזר אמר אף על פי שאין עליו עדים כשר, כן ר׳ שמעון אומר אף על פי שאין עליו עדים כשר. כלומר, למה פוסל ר׳ שמעון בגט שחתמו עליו למחר (או למחרא דמחר, עיץ לעיל שם בירושלמי), והרי לשיטתו אין צורך בעדי חתימה כלל. ומתרץ: כאן ברוצה לחתמו (כלומר, לפנינו הרי רצה לחתמו, ואם חתמו למחר, או למחרא דמחר, על זמן מוקדם, פסול, שמא זינתה בנתים), וכאן בשאינו³² רוצה לחתמו (כלומר, אם אינו רוצה לחתמו כלל כשר לכתחילה),³³ ולפי פירושנו כאן בירושלמי, הרי מה שכתבתי בעמ׳ 789 הוא בטל ומבוטל.
וכן לשיטת שאר הראשונים ב״שמא פייס״ (עיין מ״ש לעיל סד״ה עמ׳ 789) הפירוש בירושלמי פשוט הוא, והיינו באינו רוצה לחתמו הכל תלוי בעדי מסירה, אבל ברוצה לחתמו (והוא נתפייס בין כתיבה לחתימה, הרי יש לו פירות עד הנתינה), והעדים חתמו על זמן מוקדם ולפיכך פסול אם חתמו לאחר זמן. וזהו רק לפי פירוש המפרשים בירושלמי ע״פ שיטת הבבלי כדעת ר׳ שמעון, אבל לפי דברינו הנ״ל שבירושלמי סברו שתיקון הזמן הוא משום בת אחותו, ור׳ שמעון אינו חושש כלל משום פירות מפני שיש לבעל פירות עד שעת נתינה, וכמו שכתבנו לעיל, אין לפרש אלא כמו שפירשתי לעיל. והכל הוא לענין הפירוש בירושלמי, אבל עצם הטענה שאץ הירושלמי מבדיל בין שמות מובהקים של גוים לשמות שאינם מובהקים בעינה עומדת, אעפ״י שאין ראייה מן הירושלמי הנ״ל.]
ובבבלי י"א סע"א: בעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן עדים החתומין על הגט ושמותן כשמות גוים מהו? אמר ליה לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו. ודוקא לוקוס ולוס, דלא שכיחי ישראל דמסקי בשמהתייהו, אבל שמהתא אחריני, דשכיחי ישראל דמסקי בשמהתייהו לא. איתיביה גיטין הבאים ממדינת הים ועדים חתומין עליהם וכו' (להלן פ"ו ה"ד, עיין מש"ש), התם כדקתני טעמא, מפני שרוב ישראל שבחוץ לארץ שמותיהן כשמות גוים. ואיכא דאמרי כי מתניתא בעא מיניה ופשט ליה ממתניתא. ופירש"י: עדים החתומין על הגט. ומא"י בא, דהא לא קאמר ממדינת הים, וכן פירשו בעה"מ ועוד. אבל הריטב"א י"א ב' מביא בשם רבו (הרא"ה) שמפרש את הבבלי בשליח שמביא גט ממדינת הים, ואינו מכיר העדים החתומים בגט ומביא ראייה מן הירושלמי פ"א ה"א, מ"ג ע"ב, עיי"ש.
והואיל והמפרשים ז"ל לא עמדו על פירושו של הירושלמי, נעתיק אותו ונפרש אותו, ומתוכו יתברר גם כל העניין של שמות גוים בהלכה זו. וכ"ה שם: "עד שיאמר בפני נכתב ביום ונחתם ביום, עד שיאמר נכתב לשמה ונחתם לשמה.⁵⁵ בעא (צ"ל: **בעון**, כמו שמעתיק בריטב"א הנ"ל) קומי ר' יוחנן צריך שיהא מכיר שמותן של עדים בשעת חתימתן"? ופירושו כמשמעו אם צריך להסתכל ולקרוא את חתימת העדים בשעת חתימתן? וע"ז אומר הירושלמי: אמר לון גוים לוקין חתומין עליו, ואתם אומרין אכן? ועיין בפ"מ כאן שנדחק בפירושו, אבל הוא כבר ראה לנכון להלן בע"ז פ"ב ה"ט, י"ב ע"ב⁵⁶ שיש לפנינו שמות של גוים. וכ"ה שם: ואילין אגרתא, לא גייס לוקס כתיב בהן, ואת אמר ע"י עילה. והכוונה לגיטין⁵⁷ שחתומים בהם גוים, **והכשירו** אותם רק ע"י עילא. וכבר הוכחתי⁵⁸ שר' יוחנן תפס את לשון המשפטנים הרומאים של זמנו שנקטו בשמות הללו,⁵⁹ דוגמת ראובן ושמעון שבספרות שלנו, וכוונתו "שמות גוים", ותמה ר' יוחנן שאם נאמר שאין השליח צריך לקרוא את שמות העדים בשעת חתימתן, אלא מסתפק בזה שראה שהם חתמו בציווי הבעל⁶⁰ כיצד אפשר להכשיר גט כזה, ואפילו בעדי מסירה, והרי אין השליח נאמן אלא משום שעדים החתומים בשטר, כמו שנחקרה עדותן בבית דין (בבלי ג' א'), ואם אין הוא מעיד שהכיר את שמות העדים והקר ויודע שהם יהודים, הרי כאילו הביא שטר בלי עדים שאינו נאמן כלל. ומביא הירושלמי ראייה לדברי ר' יוחנן מן התוספתא להלן פ"ו ה"ד: "כל הגיטין הבאין ממדינת הים, אע"פ ששמותן בשם גוים הרי אילו כשרין, מפני שישראל שבחוצה לארץ שמותן כשמות הגוים,⁶¹ לא אמר אלא ובחוצה לארץ הא שבארץ ישראל לא", כלומר, אם השליח מביא גט מא"י לחו"ל, או בא"י עצמה, ואומר בפ"נ ובפ"נ,⁶² אינו נאמן, משום שבא"י אינו שכיח כלל שישראל יהא לו שם מובהק של גוי,⁶³ ודין השליח כמביא גט בלי עדים, ואינו נאמן כלל, משום שאין דבר שבערוה פחות משנים. נמצאנו אומרים, שאינו עניין כלל לשמות מובהקים של גוים שבערכאות, או בהדיוטות, ושם מדברים כשאין ספק בגט עצמו, והוא ניתן לאשה בעדי מסירה ישראל, וכל השאלה בבבלי היא מדרבנן (אם אתי לאיחלופי), שהרי לפנינו עדי מסירה כדין, אבל בירושלמי כאן השאלה היא בשליח, והגט אינו גט כלל, אם יש חשש שהעדים גוים, **ואין** כאן "עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בבית דין". ועיין מ"ש להלן בסמוך.
וממשיך הירושלמי: מאי כדון?⁶⁴ רבי ביבי בשם רבי אסי עד שיכתוב במקום יהודאיקי.⁶⁵ אם אין שם יהודאיקי? בבית הכנסת. אם אין שם בית הכנסת? מצרף עשרה בני אדם. א"ר אבין נוח לו לקיימו בחותמיו, ולא לצרף עשרה בני אדם.⁶⁶ מאי כדון? אפילו בחנותן של ישראל.⁶⁷
ועכשיו חוזר הירושלמי לשאלה הראשונה (אם צריך השליח לאמר בפני נכתב לשמה וכו'): ולא אמר נכתב ביום ונחתם ביום, נכתב לשמה ונחתם לשמה (כלומר, ר' יוחנן ענה שצריך להכיר את שמות העדים ולא יותר, ולא הזכיר שצריך לומר שנכתב ביום וכו')? נימר, מה דשאיל אמורא א"ל,⁶⁸ ויידא דאמ' (צ"ל: אמ' דא)? רבין בר רב חסדא אייתי גיטא וכו', טליהו ממנו ואמור לה בפני שנים בפני נכתב ובפני נחתם, כלומר, הרי לך מעשה רב ומפורש שאינו צריך לומר יותר.⁶⁹
הארכתי בזה, מפני שראיתי שהחכמים האחרונים נשתבשו ונתבלבלו מאד בסוגיא זו.

footnotes:
⁴⁰ לעיל הערה 5.
⁴¹ חוץ מר' יהודה בן לקיש. ועיין בבלי שבת י"ב א', אבל עיין בתוספתא שם פט"ז, עמ' 79, ומ"ש לעיל ח"ג, עמ' 278.
⁴² וכ"ה גם בבעל המאור שם, וכן, כנראה, היה גם לפני רש"י, אלא שהגיה ופירש: ואפילו גיטי נשים ושחרורי עבדים, ואין כאן אלא פירוש, כפי שיוצא מחידושי הרשב"א במקומו שהעתיק ע"פ רש"י. ובהוצ' שלפנינו, וכן בכ"י אחר, הכניסו בפנים ע"פ פירש"י. אבל בכי"מ ובשני כי"י הותיקן חסר "ואפילו גיטי נשים" וכו', עיין בדק"ס של רמ"ש פלדבלום במקומו.
⁴³ וכ"ה גם בבעל המאור (אלא ששם חסר "גיטי נשים", ואף מדברי הרמב"ן להלן שם משמע שאין כאן גירסא, אלא פירוש), אבל בשאר כל הנוסחאות: חוץ מגיטי גשים ושחרורי עבדים.
⁴⁴ המלים שפזרתי הוא פירוש הריטב"א עצמו, וכפירש"י, ועיין להלן.
⁴⁵ המלים "ואפילו גיטי נשים" הוא פירוש הריטב"א עצמו, שהרי מפורש בדברי ר"ע "ר' עקיבא מכשיר בכולן".
⁴⁶ כמו שהוא לפנינו ובבעל המאור. ועיין לעיל, הערה 43.
⁴⁷ כ"ה הגירסא בחי' הרמב"ן י' סע"ב, ולפנינו משובש.
⁴⁸ עיין ברא"ש פ"א סי' י', בהגהות אשר"י שם, ובקרבן נתנאל שם, אות ר'.
⁴⁹ ועיין בר"ן נדרים כ"ח א', ד"ה במוכס העומד. וק"ו הוא במלכות גוים בא"י.
⁵⁰ צ"ל: יצא, כמו שהוא באו"ז שנביא להלן.
⁵¹ צ"ל: "על ר"ש לא", כעין הגהת המפרשים.
⁵² שהרי גוים אינם עדים כלל, ואינם בגדר עדים פסולים, ובעדות שבעל פה אינם "בכלל נמצא אחד מהם קרוב או פסול". ועיין להלן פ"ז הי"א על גט שחתמו בו עדים פסולים.
⁵³ פירוש המפרשים לא הבינותי. ועיין עיטור, זמן. הוצ' רמא"י ז' ע"ג, והגירסא שם משובשת. ועיין פירוש הירושלמי בשער החדש שם, אות ס"ג. ברם הירושלמי הרי מקשה מדברי ר' אבא בשם ר' זעירא שאמר את ההלכה שלו על עדי גוים בערכאות שהוא כשר. וא"כ הרי ברוצה לחתמו מכשיר ר' שמעון.
⁵⁴ ולעיל בסמוך שם אמרו על גט שנכתב ביום ונחתם בלילה "זה זיופו מדבר אחר". והוא בגט שחתמו עליו עדים בציווי הבעל, והחשש הוא רק משום פירות, עיי"ש.
²⁵ העיטור, זמן, הוצי רמא"י ו׳ ע״ג ואילך, והובא בחי׳ הרשב״א י״ז ב׳, ד״ה ולענין פסק הלכה, וברא״ש פ״ב סי׳ ג׳ ועוד.
²⁶ הרי״ף בפ״ב סי׳ תכ״ד והעיטור ת״ל ועוד דלגו על המילים האילו, והתחילו: מעשה באחד שהיה נשוי וכו׳.
²⁹ כבבלי י״ז ב׳. ועיין להלן שם י״ח א׳ ומקבילה.
³⁰ כן מעתיק בעיטור זמן, ד׳ וויניציאה ג׳ ע״ב. ולפנינו נשמטה מלה זו.
³¹ כן מעתיק בעיטור הנ״ל, ולפנינו בטעות: דר׳ שמעון בן לקיש. והכוונה לדברי ר׳ אבא בפ״א ה״ה, מ״ג ע״ד.
³² לפנינו בטעות: בשאינה. ובעיטור הנ״ל: שאין רוצה.
³³ פשיטא שלבבלי י״ז ב', י״ח סע״א ואילך שיטה אחרת לגמרי בעניינינו.
⁵⁵ כלומר, זו היא שאלה, והשאלה לא נפשטה. ועיין להלן בירושלמי פ"ב ה"א, מ"ד ע"א.
⁵⁶ ד"ו ה"י, מ"ב ע"א, ובמקבילה בתרומות פ"י סה"ה, ל"ז ע"ב (ד"ו סה"ז, מ"ז ע"ב). ועיין גם מ"ש לעיל סוטה פי"ג, הערה 16.
⁵⁷ עיין משנת גיטין פ"ו מ"ה, מכילתא דרשב"י יתרו י"ח, ב', הוצ' אפשטין-מלמד, עמ' 129. וכן במדרשים שהוציא מאן ח"א, עמ' ו"ו: ונתן לה אגרת. ומכאן ש"איגראתא" כאן פירושו גיטין, כפירושו של בעל פ"מ.
⁵⁸ במאמרי בספר (1944 Melange Gregoire (Bruxelles, עמ' 412.
⁵⁹ והשם לוקוס שבבבלי מתאים לדוגמא שבירושלמי. והשם לוס (λύσος, λύσιος, λούσιος) מצוי אצל הגוים, אבל דווקא השם לוס (λους) נמצא בקטקומבא יהודית ע"י קרתגא, עיין מ"ש J. Ferron ב- Cahiers de Byrsa ח"ו, עמ' 108.
⁶⁰ ועל שליחותו הרי נאמן מן הדין בלי עדים ובלי שטר, עיין ברא"ש פ"א סי' ב', וכ"ה בכמה מן הראשונים. וכן בשו"ע אה"ע סי' קמ"א סעי' י"א וסעי' כ"ד, סי' קמ"ב סעי' ג'.
⁶¹ והם כשירין מפני שהשליח צריך להכיר את שמותיהן, או שהוא מעיד שנכתבו במקום ישראל, וכמו שמפרש הירושלמי להלן.
⁶² עיין לעיל שורה 13–14, ד"ה המביא גט מארץ ישראל ומש"ש.
⁶³ או שהוא יחתום על גט בשמו העממי. ובזמנו של ר' יוחנן היו גם ליהודים בארץ ישראל שמות עממים, משום שהיו נתיני רומי, אבל היו להן גם שמות יהודים, כלומר, שני שמות, ויהודים לא היו חותמים בגט בשמות העממים שלהם.
⁶⁴ כלומר, כיצד יעשה השליח שלא יצטרך לחקור אם העדים הם יהודים כשיש להם שמות גוים.
⁶⁵ כלומר, ברובע היהודי שבאותו מקום, עיין מ"ש על מקום זה ב"פרקים" הוצ' מכון שוקן ח"א תשכ"ז-תשכ"ח, עמ' 101 ואילך.
⁶⁶ כלומר, לא זו בלבד שקל לו יותר לשליח לחקור אם העדים הם יהודים, אלא אפילו נוח לו יותר לקיים את חתימת העדים בב"ד מאשר לצרף עשרה בני אדם בחו"ל במקום שאין שם יהודאיקי.
⁶⁷ כלומר, מסקנת הירושלמי שמספיק אם השליח מעיד שהגט נכתב בפניו במקום יהודי, ואין צריך להכיר את העדים, משום שישראל שבחו"ל שמותיהם כשמות גוים. ולפיכך אמר הירושלמי בתרומות ובע"ז (עיין לעיל, הערה 56) שגיטין שחתומין בהם עדים בעלי שמות דוגמת גיוס ולוקוס אינם כשרים אלא ע"י עילא.
⁶⁸ כלומר, ר' יוחנן ענה רק על מה ששאל האמורא, והרי לא שאל אותו אם צריך לומר נכתב ביום וכו'. וכסיגגון זה גם בירושלמי קידושין פ"א ה"ד, ס' רע"ג: ולמה [לא] אמר ליה. מה דשאליה אגיבה.
⁶⁹ חלק מן הפירוש בירושלמי והתיקונים בלשון פרסמתי בתרביץ ש"ג ס"ב, טבת תרצ"ב, עמ' 210, ומאמרי נמסר למערכת הרבה זמן לפני כן. בשנת תרצ"ב יצא לאור בוורשא ס' ניר לסדר נשים, והגיע אלינו לארץ הרבה זמן אח"כ. וזכיתי לכוין לכמה דברים בפירוש הגאון ר' מיירים ז"ל. ועיין גם בס' שערי תורת א"י, ירושלים ת"ש, עמ' 411.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:5:1
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:5:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:5:1)

33-34. **אמ' ר' לעזר אמרנו לו לר' מאיר וכו'.**וכ"ה בד ובבבלי י"ב ב' בכי"מ. אבל בכי"ע לנכון: אמרתי לו **למאיר**, וכן בבבלי בהוצ' שלנו (כנראה ע"פ רש"י שהגיה כן): אמרנו לו למאיר. והברייתא דבוקה למשנתנו פ"א מ"ו: האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי, אם רצה לחזור בשניהן יחזור, דברי ר' מאיר וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:5:2
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:5:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:5:2)

34. **מפני מה זכין לעבד שלא בפניו.**וכ"ה בד. ובכי"ע: היאך נמצא זכות לעבד זה שלא בפניו. ובבבלי הנ"ל: והלא זכות הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחרות וכו'. ועיין במפרשים שנדחקו מאד בלשון התוספתא. ונראה שר' אלעזר סבר בשיטת ר' מאיר שאין זכין לעבד בכלל שלא בפניו, ולפיכך שאל מפני מה זכין לו בכסף כשיוצא לחרות, כשיטת ר' מאיר עצמו במשנת קדושין פ"א מ"ג עיי"ש, ועיין בבבלי שם כ"ג א' ובתוספות, ד"ה רשב"א, ומ"ש להלן קידושין פ"א ה"ו. ולפי גירסת כי"ע פירושו: היאך בכלל נוכל לשחררו שלא בפניו, אם לא ע"י אחרים, וכשיטת בנו (ר' שמעון) משום ר' מאיר, עיין מ"ש בתוספתא קידושין הנ"ל. ולא חש ר' מאיר להשיבו על כך, עיין בבלי קידושין שם, אלא השיבו על עיקר הדבר שאין כאן זכות אלא חובה.
ושמא פירושו, מפני מה זכין לעבד שלא בפניו במתנה (על מנת שאין לרבו רשות בו), והרי אף אתה אינך מצריך בפניו דווקא. וע"ז ענה לו ר"מ שבשחרור אין כאן זכות.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:5:3
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:5:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:5:3)

36-38. **אמ' לנו והלא עבד כהן שברח, ואשתו של כהן שמרדה, הרי אילו אוכלין בתרומה.**וכ"ה בבבלי כאן י"ב ב' הנ"ל. וכן מפורש לעיל תרומות פ"י ה"ח, עמ' 161, ויבמות פ"ט ה"ב, עמ' 28, ולהלן פ"ב הי"ב, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 469, וה"ו, עמ' 82. ועיין בתוספות י"ג רע"א, וברשב"א י"ב סע"ב.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:5:4
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:5:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:5:4)

38. **אבל אשה אינו כן וכו'.**עיין הפירוש בבבלי שם וברש"י במקומו ובתוספות הנ"ל. ובירושלמי פ"א ה"ו, מ"ג ע"ד: לית לך אלא כהדא, אילו המוכר את עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור, והמגרש את אשתו שלא מדעתה⁷⁰ שמא מגורשת היא, כלומר, בעבד יכול למוכרו שלא בפניו, ובעל כרחו, לישראל, ופוסלו מן התרומה, אבל באשה שלא בפניה אינו יכול לגרשה בעל כרחה, והיא אוכלת בתרומה שנותנין לה (עיין לעיל סוף תרומות ומ"ש בח"א, סוף עמ' 180), או שקונה בזול.

footnotes:
⁷⁰ כלומר, שלא בידיעתה, או בעל כרחה ע"י אחר, עיין תוס' י"א ב', ד"ה בגיטי.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:5:5
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:5:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:5:5)

**אלא חבין לה מזונות וכו'.**כלומר, כשלא מרדה. ולעניין מורדת אם חייב במזונותיה (וכל זמן שלא הפסידה כל כתובתה), עיין בשו"ת הריטב"א סי' ק"נ, עמ' קע"ח ואילך, ועיי"ש עמ' קע"ט, הערה 14, ובדב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 79, ובהוצ' שניה, עמ' 139. ועיין ירושלמי כתובות פ"ה סה"י, ל' ע"ב, והעיר עליו רבינו בעצמו שם, עמ' קע"ח. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' ע"ב ובעיטור, מרד, הוצ' רמא"י, ס"ח ע"ג, ובהערה ל"ה שם.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:6:1
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:6:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:6:1)

39-41. **האומ' תן מנה זו לפלני שאני חייב לו, תן מנה זו לפלוני פקדון שיש לו בידי, הוליך מנה זו לפל' פקדון שיש לו בידי, אם רצה לחזור לא יחזור, וחייב באחריותו עד שיקבל את שלו.**וכ"ה בד. ובכי"ע יש כאן ארבעה איברים, ואף בהלואה גרס: הולך מנה זה לפלוני שאני חייב לו. וכן היתה הגירסא לפני הרמב"ן והמאירי (עיין להלן), וכן בבבלי י"ד א' בשינוי סדר, ובירושלמי פ"א ה"ו, מ"ג ע"ד, מקוצר.
והביאו אף את הרישא של התוספתא בתוספות י"ב רע"א, או"ז ח"א סי' תש"ז ק' ע"ב, חי' הרמב"ן ס"ג ב', מאירי שם, עמ' 293 (הוצ' ראשונה, עמ' 279), מרדכי פ"א סי' של"ב והגהות אשרי סוף פירקין (בשם אביאסף), ר"ן ספ"א, ועיי"ש פ"ו סי' תק"ג. ועיין בשו"ת הרדב"ז ה"ג סי' תקי"ב.
ובבבלי הנ"ל הביאו ברייתא זו כראייה לדברי רב הסובר שאעפ"י שחייב באחריותו מ"מ אינו חוזר, בניגוד לדברי שמואל שם. ופירש רש"י שהוא חייב באחריותו, משום שהמלוה לא צווהו למוסרם לו. והכוונה היא שאינו יכול לחזור בו משום שכבר זכה לו השליח, והאחריות אינה בינו לשליח, אלא בינו לבין המלוה. ועיין בתוספ' רי"ד במקומו. ולפ"ז בחוב, או בפקדון, בין שאמר תן, בין שאמר הוליך (=הילך), אינו יכול לחזור בו.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:7:1
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:7:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:7:1)

41-43. **הולך מנה זו לפלני, תן מנה זו לפלני, אם רצה לחזור יחזור. הלך ומצאו שמת, יחזיר לנותן. אם מת, יחזיר ליורשיו.**התוספתא כאן פוסקת במפורש שבמתנה הולך⁷¹ ותן לאו כזכי דמי. ורש"י י"ד א' פסק שבמתנה אפילו הולך כזכי, והר"מ פ"ד מה' זכייה ומתנה ה"ד פסק שבמתנה תן כזכי, אבל הולך לאו כזכי, ועיין בבלי ל"ב ב', י"ד ב'. ועיין בטוח"מ סי' קכ"ה ובהו"מ שם ובנו"כ שם ושם. ועיין ירושלמי פ"א רה"ו, מ"ג ע"ד, והביאוהו הראשונים.
והראשונים הנ"ל, וכן בסמ"ג עשין פ"ב, ה' מתנה, קס"א רע"ד, רשב"א י"ד א', תוספ' הרא"ש י"ג א', ד"ה והוא, ובפסקיו ספ"א, נ"י י"ד א', עמ' כ"ז, הביאו ראייה מכאן שבמתנה בין בתן ובין בהילך יכול לחזור. אבל לפני הראבי"ה במרדכי הנ"ל (והוא צריך תיקון ע"פ הגהות אשרי הנ"ל) היה כאן חסרון ושיבוש בתוספתא, והוכיח מכאן שבמתנה אין הולך כזכי, אלא שבעצמו תמה, שלפי גירסתו אף בזכה יכול לחזור בו, עיין מ"ש להלן שו' 43–45, ד"ה ואני מעיר.
ובכי"ע: תן מנה זה לפלוני, הולך מנה זה לפלוני, **תן שטר מתנה זו לפלוני, הולך שטר מתנה זו לפלוני, אם רצה להחזיר יחזיר**. וכן היתה הגירסא בתוספתא לפני בעלי התוספות ואו"ז הנ"ל, תוספות רי"ד הנ"ל (ושם: תן שטר מתנה זו לפלוני, ולא הזכיר הולך שטר מתנה זה לפלוני), מאירי הנ"ל (ושם רק הולך שטר מתנה זו לפלוני), וכן היה גם לפני תוספות הרא"ש (אלא שקיצר במלה "וכו' "). ובפי' ר"י אלמנדרי על הרי"ף ספ"א: תוספתא בפ"ק דגיטין האומר הילך מנה זה לפלוני, תן שטר מתנה לפלוני אם רצה להחזיר יחזיר וכו'. וברשב"א הנ"ל (וממנו בנ"י הנ"ל) העתיק את לשון הירושלמי (עיין להלן), והוסיף: וכן היא שנויה בתוספתא, ואפשר שכיוון לעיקר הדברים, ולא היתה לפניו בתוספתא ההוספה שבכי"ע.⁷² ועיין במישרים של רבינו ירוחם נתיב כ"ח ח"א ובשו"ת הריטב"א סי' ר"ה, עמ' רמ"ט, ובדרכי משה בטחו"מ סי' קכ"ה אות ג'. ובחי' הרמב"ן הנ"ל מעתיק כגי' ד וכי"ו. ואף כאן גירסת חכמי ספרד בתוספתא כבד וכי"ו. ועיין להלן בסיפא. אבל בראבי"ה (לפי המרדכי והגהות אשרי) היה כאן שיבוש והשמטה בתוספתא, עיין להלן, ומ"מ מוכח מדבריו שגרס כאן כגי' כי"ע, עיי"ש.
אבל בירושלמי פ"א ה"ו, מ"ג ע"ד: א"ר אילא **המתנה** כחוב. תן מנה זה לפלו', הולך מנה זה לפלו', תן שטר מתנה לפלו' הולך שטר זה מתנ' לפלו' (כגי' כי"ע בתוספתא) אם רצה להחזיר **לא יחזיר**. הלך ומצאו שמת יחזיר למשלח, ואם מת יתן ליורשיו. ושיבושו נראה מתוכו, שהרי הוא ממשיך שם: זכה מנה זו לפלוני וכו' לא יחזיר, והרי אף בתן לא יחזיר, ולמה לא כלל הכל יחד, ולא עוד אלא שק"ו הוא, שהרי אף בתן לא יחזיר. וכן אינו מובן שאם אינו חוזר למה מחזיר למשלח כשמת מקבל המתנה. וברור שהגירסא הנכונה בירושלמי היא: אם רצה להחזיר יחזיר. וכן גרסו בירושלמי בסמ"ג, רמב"ן, רשב"א ונ"י הנ"ל, והריטב"א י"ד א'. וכנראה שבירושלמי הגיה חכם אחד **לא** יחזיר, משום דברי ר' אילא שאמר: המתנה כחוב.
ואשר לדברי ר' אילא **המתנה** כחוב, הרי גרסו בו הרמב"ן והרשב"א, והמאירי הנ"ל (וכ"ה שם גם בספ"א, עמ' 52, בהוצ' ראשונה, עמ' 50): **המעשר** כחוב. וכן גם בריטב"א הנ"ל: **המעשה**⁷³ בחובתן (צ"ל: כחוב. תן וכו'). ופירש הרמב"ן שאם אמר הולך מעשר לפלוני בן לוי זכה לו (וכן מפורש להלן פ"ג ה"א, עיין מש"ש). ודברי ר' אילא הוא מאמר המוסגר, ואח"כ מתחילה הפיסקא שלנו. ועיין בשדה יהושע ובשי"ק, ולוא היו רואים את דברי הרמב"ן לא היו משבשים את דברי הרשב"א.

footnotes:
⁷¹ על "הילך", "הולך", עיין מ"ש להלן רפ"ד (כי"ע רפ"ו).
⁷² ואף בשו"ת הריטב"א שהבאנו בפנים הביאה מן הירושלמי גרידא, וכן בחידושיו כאן י"ד א', והרי גירסת כי"ע בתוספתא חשובה להלכה, ואנו למדים ממנה שמנה זה ושטר זה דינם שוים. ועיין במישרים לרבינו ירוחם ובפרישה שהבאנו להלן בסמוך בפנים.
⁷³ וכ"ה גם בשני כתי"י הריטב"א שבדקתי וצ"ל: המעשר. וכן נשתבש גם ברשב"א בד"ח, אבל בד"ו שם לנכון: המעשר.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:8:1
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:8:1)

43-45. **התקבל מנה זו לפל', זכי במתנה זו לפל', התקבל שטר מתנה זו לפלני, זכי בשטר מתנה זו לפלני, אם רצה לחזיר לא יחזיר.**כ"ה בד ובכי"ע. וכע"ז בפירוש ר"י אלמנדרי הנ"ל, בתוספות י"ב א', או"ז, רמב"ן, מאירי, תוספות הרא"ש ופסקיו הנ"ל. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. אבל בגוף כי"ו: אם רצה לחזיר יחזיר, ובגליון הושלם: לא, והמשלים לא נתן דעתו לגירסת הסיפא ולא תיקן שם כלום. אבל ברור שגירסת גוף כי"ו משובשת, וכן משובשת הסיפא להלן בסמוך גם בד, עיין מש"ש.
ואני מעיר על שיבוש זה מפני דברי הראבי"ה שהביא בהגהות אשרי ספ"א (ומרדכי הנ"ל) שהעתיק בשם התוספתא: "תן מנה זה לפלוני, הולך מנה לפלוני, תן שטר זו מתנה לפלוני, זכה בשטר מתנה זו לפלוני, התקבל שטר מתנה זו לפלוני, אם רצה לחזור יחזור. הלך ומצאו שמת יתן⁷⁴ ליורשיו, ואם לאחר מיתה זכה, יחזיר לנותן, שאין זכין לאחר מיתה... ואני תמיה **זכה** בשטר מתנה אמאי יכול לחזור. ויש תוספת שכת' בה לא יחזור, וליתא, דאם כן ליערבינהו וליתנינהו בהדי פקדון ומלוה עכ"ל אביאסף". וכנראה שרבינו פירש שאם **לא** חזר בו והלך ומצאו שמת יתן ליורשיו של המקבל, אבל אם בשעה שזכה למקבל כבר היה המקבל מת יחזיר לנותן וכו'. וכבר אמרנו לעיל שלפני הראבי"ה היתה כאן השמטה ע"י הדומות, אבל מוכח שהיתה לפניו הגירסא בתוספתא כאן בסיפא כגירסת גוף כי"ו: אם רצה לחזיר יחזיר. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes:
⁷⁴ כן מעיד בהגהה שבגליון המרדכי שמצא כן בכ"י הראבי"ה. וכ"ה בכי"ע להלן. ובפי' ר"י אלמנדרי ובמאירי. עיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה הלך.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:8:2
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:8:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:8:2)

45-46. **הלך ומצאו שמת, יחזיר לנותן לו. ואם לאחר מיתה זכה, יחזיר ליורשים, שאין זכין למת לאחר מיתה.**וכ"ה בד. והגירסא משובשת, שאם רצה להחזיר **לא** יחזיר, למה יחזיר לנותן לו,⁷⁵ וכיצד אפשר לפרנס את הסיפא "ואם לאחר מיתה זכה יחזיר ליורשים, שאין זכין לאחר מיתה", והרי אפילו אם מת לאחר זכייה מחזיר לנותן לו, ויורשין מאן דכר שמיה, שהרי הזוכה מת, ולא הנותן.
וברור שהנכון כגי' כי"ע: הלך ומצאו שמת יתן ליורשיו, אם לאחר מיתה זכה יחזיר לנותן וכו'. וכ"ה בפי' ר"י אלמנדרי, ובראבי"ה שהעתקנו לעיל, ובמאירי הנ"ל.⁷⁶ ובאו"ז הנ"ל: הלך ומצאו שמת **יחזיר**⁷⁷ ליורשין, ואם לאחר מיתה זכה יחזיר (כלומר, למשלח, או לנותן), שאין זכין לו למת לאחר מיתה. ואף בירושלמי הנ"ל: הלך ומצאו שמת יתן ליורשיו, ואם לאחר מיתה זכה יחזיר למשלח, שאין אדם זוכה בכתב לאחר מיתה. ועיין בסוגיית הבבלי י"ד ב'.

footnotes:
⁷⁵ כי"ו לכל הפחות עקבי הוא, וגרס ברישא: אם רצה לחזיר יחזיר.
⁷⁶ אלא ששם: ואם לאחר מיתה יחזיר למשלח, כגירסת הירושלמי.
⁷⁷ הגירסא "יתן" שבכי"ע, ראבי"ה, ר"י אלמנררי, המאירי והירושלמי יותר נכונה.


###### Tosefta Kifshutah on Gittin 1:9:1
[Tosefta Kifshutah on Gittin 1:9:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Gittin/r/1:9:1)

46-48. **שא מנה זו לפלני, טול מנה זו לפלני, יהא מנה זו לפלני בידך, ומת, אם רצו יורשין לכופו אין יכולין, ואין צריך לומ' באומ' זכי לו, ובאומ' התקבל לו.**וכ"ה בד, בפי' ר"י אלמנדרי⁷⁸ ובכי"ע ובאו"ז הנ"ל (אלא שבאו"ז נשמטה המלה "ומת"). וכע"ז גם בראבי"ה, לפי המרדכי והגהות אשרי הנ"ל,⁷⁹ אבל במאירי, עמ' 293 (הוצ' ראשונה, עמ' 279) הנ"ל: שא מנה לפלני, טול מנה לפלני, **אם רצה יחזיר**. וכנראה שיש שם השמטה וחסרון. ועיין מ"ש להלן בשם גירסת הרשב"א בירושלמי.
ובירושלמי בסוף פירקין, מ"ג ע"ד: **תן** מנה זה לפלוני ומת, אם רצו היורשין לעכב אינן יכולין. אין צריך לומר באומר זכה לו, באומר התקבל **לו**.⁸⁰ **הן**.⁸¹ אמר רבא בר ממל בשכיב מרע היא מתניתא⁸² וכו', הא אם הבריא לא, אין צריך לומר באומר זכה לו, התקבל לו. כלומר, לשונות אילו מועילות אף בבריא, ומכ"ש בשכיב מרע. ועיין מ"ש להלן. ועלינו לברר מתחילה את הלשון שבברייתא שלפנינו.
והנה הקבוצה שבתוספתא כאן (שא, טול, יהא לפלני בידך) הן לשונות שבנתים, כלומר, בין לשון הולכה לבין לשון קבלה. ולהלן פ"ד ה"ב: שא לי גיטי, טול לי גיטי, יהא גיטי לי בידך כאומרת התקבל לי. ובבבלי שם ס"ג ב': טול לי, שא (כגי' כתי"י) לי, יהא לי בידך כולן לשון **קבלה הן**. וכן בירושלמי פ"ו ה"א, מ"ז סע"ד: והוא שאמרה לו, היא טול לי וכו', וצ"ל שם: והוא שא(מרה) לי, הוא טול לי וכו', כמו שהעתיק בעיטור, שלישות גט, הוצ' רמא"י ח"א מ"ו ע"ד, עיין מ"ש להלן פ"ד ה"ב שורה 9–10, ד"ה שא לי. אלא שבמקורות הנ"ל מדברים באשה שעשתה שליח לקבל גיטה, ולגבי דידה כולן לשונות ברורות של קבלה הן, מה שאין כן בבעל שאין בידו לזכות גט לאשתו כולן לשונות הולכה הן, עיין לעיל שם בתוספתא ובמקבילות. ברם לגבי מתנה שזוכין לאדם שלא בפניו, ואם אמר זכה לפלוני זכה חברו, ואינו יכול לחזור בו, ואם אמר תן יכול לחזור בו (כמפורש בתוספתא לעיל), הרי הלשונות שמנו בברייתא כאן לשונות שבנתים הן, ויכול השליח לזכות למקבל, אם הוא רוצה.⁸³
ונראה שהכל תלוי בידי השליח ויכול לבטל את שליחותו ולהחזיר את החפץ לנותן, שהרי אין לו שום התחייבות כלפי מקבל המתנה, ועדיין לא התכוין לזכות בשבילו.⁸⁴ ואם מת המשלח (כלפנינו בתוספתא) מצוה לקיים דברי המת אפילו בבריא, שהרי מסר לו את החפץ.⁸⁵ וסוברת התוספתא שאין **כופין** את השליח לקיים את דברי המת, וכן לשיטת הרא"ה שהובאה בשו"ת הריטב"א סוף סי' קכ"ג, עמ' קמ"ז, אין מצוה על השליח לקיים את דבריו אלא **במצווה** עליו וקיבל, או שתק. ולפ"ז אם רצה להחזיר **למשלח** הרשות בידו, וכאן שמת המשלח, מותר לו להחזיר ליורשים, ועליהם אין מצוה כלל לקיים את דברי המת שהרי לא צוה להם כלום, אבל אין יכולים לכופו להחזיר להם, כלומר, אין יכולים לטעון שבמיתת הנותן בטלה השליחות ממילא. ועיין מ"ש להלן ד"ה ברם בשם קצה"ה.
ובירושלמי פ"א ה"ו, מ"ג ע"ד: (מי) שא(מר)⁸⁶ מנה זה לפלוני, טול מנה זה לפלוני, יהא מנה זה לפלני בידך. אם רצה להחזיר **לא** יחזיר. ובהידושי הרשב"א י"ד א' מביא את הירושלמי, וגורס: אם רצה להחזיר יחזיר. וכן מעתיק ממנו בב"י טחו"מ סי' קכ"ה. ולפי גירסא זו לשונות אילו אינן כזכי, ובמתנה חוזר, ודווקא אם מת, מותר לו שלא להחזיר ליורשים, משום מצוה לקיים את דברי המת. ברם הגירסא שבהוצ' הרשב"א שלפנינו (ומרן בב"י השתמש בהוצ' ד"ו) היא משובשת, וצ"ל שם: **לא** יחזיר, כמו שהוא בירושלמי שלפנינו. וכן מעתיק בשמו ("לשון הרשב"א ז"ל בחידושיו") בנ"י בסוף פירקין, עמ' כ"ח. וכן מעתיק הר"ן בספ"א, ומפרש את הברייתא בירושלמי בחוב או בפקדון,⁸⁷ ולפיכך לא יחזיר. וכן מוכח גם מסוף דברי הרשב"א שם שסיים: והילכך לעניין פסק הלכה ק"ל דבחוב הולך ותן ושא וטול ויהא מנה זה לפלוני בידך כולן כזכה, ואם רצה לחזור **לא** יחזור.
ברם פירוש דברי רבותינו בירושלמי לא זכיתי להתחוור בו, שהרי אמרו לעיל בירושלמי שבחוב אף ב"תן" אינו יכול לחזור בו (וכן לעיל בתוספתא ה"ו שאף בהולך אינו יכול לחזור בו) הרי מכל שכן הוא שבלשונות אילו, שהן קרובות ללשון זכיה, שאינו יכול לחזור בהן. ולפי פשוטו במתנה עסיקינן, ובלשונות אילו הנותן מרשה לשליח לזכות למקבל מתנה, ואינו יכול לחזור בו. ועיין בקצות החושן סי' קכ"ח סעי' ז'. ומיד אחר ברייתא זו ממשיך בירושלמי: והדין [ד]זכה לחבריה, לא יכיל חזור בו, ומביא את המעשה בר' דוסתאי בר' ינאי ור' יוסי בן כיפר שירדו לבבל לגבות כספים לישיבות, ומוכח משם שאסור להם להחזיר את הכסף למשלח. וכן בירושלמי קידושין פ"ג ה"ד, ס"ד ע"א: דזכה לחבריה, רבנין דהכא אמרין דזכה זכה וכו'. ואין הדברים אמורים אלא ב"זכה", או בצדקה, שדינה כמעשר, ואף תן כזכי (כמו שאמרו לעיל בירושלמי),⁸⁸ ומכל שכן למסורת הבבלי כאן י"ד סע"א שהמעשה בפקדון היה, ושם הרי אף הולך כזכי, ולא עוד אלא שהיו שלוחין של הנפקד. ובנידון שלפנינו אמנם המשלח אינו יכול לחזור בו ולדרוש מן השליח שיחזיר לו את המתנה, אבל השליח יכול לחזור בו, שהרי אין לו שום התחייבות כלפי מקבל המתנה, אלא שאם מת המשלח מצוה עליו לקיים את דברי המת, אבל אין כופין אותו, כפי שאמרנו לעיל.
ואשר לירושלמי שהבאנו לעיל בתחילת דברינו הביאו הרשב"א י"ד א' הנ"ל, ולא פירש בו כלום. אבל ברור שאין זו הברייתא שלפנינו (ורק הסיום דומה לברייתא שלנו), שהרי שם לא נזכרו כלל הלשונות שלנו, אלא אמר "תן," ותן אינו כזכי לעניין מתנה, כמפורש שם בברייתא, ובריש ה"ו. ולפיכך עמד הירושלמי על הלשון "תן" (כצ"ל במקום "הן", וכמו שהגהנו) ופירשה בשכיב מרע. ונראה שר' בא בר ממל סובר שבבריא אין מצוה לקיים את דברי המת, ואף בשכיב מרע אין כופין את השליח לקיים את דברי המת בכגון דא,⁸⁹ ואם רוצה להחזיר ליורשי המשלח הרשות בידו,⁹⁰ אבל הם אינם יכולים לכופו להחזיר להם אם רוצה לקיים את דברי המת. ואשר ליורשים אין כופין אותם אלא אם כן ציווה אותם, או לעדים, או לב"ד. ומטעם זה העמיד ר"א בר ממל גם את משנתנו (ספ"א) בירושלמי שם ספ"א בשכיב מרע, משום שבמשנתנו צווה את היורשים, והם חייבים לקיים את דברי המת וכופין אותם. ועיין גם בדברי ר' אבא בר ממל שלנו בבבלי י"ד ב'. ועיין ירושלמי פ"ו ה"ז, מ"ח ע"א.

footnotes:
⁷⁸ אלא ששם חסר "שא מנה זו לפלוני".
⁷⁹ אלא שההתחלה נתקצרה שם, וכן צ"ל שם "שא", במקום "אמר". וכע"ז נשתבש בירושלמי, עיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה והנה הקבוצה, וד"ה ובירושלמי.
⁸⁰ בכי"ל ובד"ו בטעות "לי", וצ"ל: לו, כמו שהוא בראשונים שנעתיק להלן.
⁸¹ נ"ל שצ"ל: תן. והיא פיסקא מן הברייתא הנ"ל שהביאו שם.
⁸² כלומר, שהרי "תן" במתנה אינה כזכי.
⁸³ מה שאין כן בהולך ותן שהן לשונות הולכה, והחפץ לגמרי ברשות הבעלים עד שימסרהו למקבל, ופשיטא שיכול לחזור בו.
⁸⁴ ועיין ר"ן פ"א סי' תי"ג, באלפס ד' ראם, ד' סע"ב. ועיין ר"מ רפ"ו מה' עבדים.
⁸⁵ וכשיטת הר"י מיגש, ר"ת בס' הישר סי' ק"ח הוצ' הרש"ש שלזינגר, עמ' 76 ואילך. תוספות י"ג א', ד"ה והא, כתובות ע' א', ד"ה והא, שו"ת הריטב"א סי' נ"ד ע"ב סע"ב, ובהערות הר"י קאפח שם, הערה 5. ועיין להלן שם סי' קכ"ג סוף עמ' קמ"ו.
⁸⁶ כ"ה בראשונים שנביא להלן. וכן נשתבש בירושלמי פ"ו ה"א, מ"ז סע"ד, כפי שהבאנו לעיל בסמוך, ד"ה והנה הקבוצה.
⁸⁷ אבל את הברייתא שבתוספתא כאן אין לפרש כן, שהרי בחוב אף הולך כזכי, והשליח אסור לו להחזיר למשלח אף אם רוצה, כמו שמפורש בירושלמי להלן, עיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה ברם פירוש. והרשב"א לא כיוון לברייתא שלנו בתוספתא שלא הביאה כלל. ואשר לברייתא האחרונה שבירושלמי הרי פירשוה בשכיב מרע, ובוודאי שאינה עניין ל"פקדון" שנמסר לשליח. ומ"ש בחו"מ ריש סי' קכ"ה: לפיכך בין מת לוה וכו' אינו מכוין לברייתא שלנו כאן ולא לברייתא האחרונה שבירושלמי, אלא לסוגיית הבבלי, עיין בבאר הגולה ובבאור הגר"א שם.
⁸⁸ ועיין בחו"מ סי' קכ"ה סוף סעיף ה' ובקצות החושן שם.
⁸⁹ ומשום דברי שכיב מרע ככתובים ומסורים דמי אין כאן, שהרי לא צוה כלום, אלא נתן מתנה, ומתנת שכיב מרע במקצת צריכה קניין, עיין בבלי ב"ב קנ"א ב'. ועיין בחי' הרמב"ן כאן י"ג א' הרבה חילוקים נפלאים בעניין. ועיין שו"ת הריב"ש סי' ר"ז.
⁹⁰ ויכול לומר שלא היה לו ברור שהיה מצוה מחמת מיתה, עיין בבלי ב"ב הנ"ל ובחו"מ סי' ר"נ סעי' ז' וסעי' ט'. ולשיטת הרא"ה שהבאנו לעיל, ד"ה ונראה, אם השליח אומר שלא קיבל עליו לקיים את דברי המת הרי בוודאי ברשותו להחזיר ליורשי המשלח, אם ירצה.