## Tosefta Kifshutah on Ketubot Chapter 1

###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:1:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:1:1)

1-2. **מפני מה אמרו בתולה ניסית ליום הרביעי, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין.**וכ"ה בבבלי ג' ב'. ובמשנתנו פ"א מ"א: בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי, שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעירות ביום השני וביום החמישי, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין. וכבר העיר ביפה מראה בירושלמי רפ"א שמסוגיית הירושלמי מוכח שבמשנתם לא שנו שום טעם, למה בתולה נישאת ליום רביעי ואלמנה ליום החמישי, ובמשנתנו הוסיפו את הטעם ע"פ התוספתא כאן. וכן הסיק מדעתו ר' זכרי' פרנקל במבוא הירושלמי, כ' ע"א. ואנו רואים מתוך התלמודים שיש לפנינו מנהג עתיק שפירשוהו באופנים שונים.
ובירושלמי רפ"א, כ"ד ע"ד: בר קפרא אמר מפני שכתיב בם ברכה וכו'. וכן בב"ר ספ"ח, עמ' 66: תמן תנינן בתולה נישאת ביום הרביעי ואלמנה ביום החמישי, למה, לפי שכתוב בהן ברכה וכו'. ועיין גם בבבלי ה' א'. ולפי דברי בר קפרא המנהג נעוץ בדעות אסטרולוגיות, שיום רביעי ויום חמישי הם ימים מוצלחים, ואין כאן משום דרכי האמורי,¹ משום שמקורו הוא במקרא (בראשית פ"א, כ"ב, כ"ח), ובשני הימים, יום חמישי ויום ששי, כתוב ברכה, והם ימים מוצלחים, לפיכך בתולה נישאת ביום רביעי ונבעלת בליל חמישי, ואלמנה נישאת ביום חמישי ונבעלת בליל ששי. ועיין בחילוקים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' ל"ח, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 158. ולפי הברייתא שלנו, וכן היא דעתו של ר' אלעזר בירושלמי פ"א ה"א, כ"ד ע"ד, הטעם העיקרי שהחכמים קיימו את המנהג של נישואין ברביעי הוא מפני שלמחרתו בתי דינין יושבין בעיירות, ואם לא ימצאו בתולים לאשתו ילך מיד לבית דין לפני שיתקרר כעסו ויתפייס עם אשתו, ויתבררו הדברים שמא זנתה תחתיו. ואמרו בירושלמי שטעמו של בר קפרא קיים אפילו לטעם שנתנו בברייתא (ועל פיה במשנתנו). וכבר ראו בתוספות ב' א', ד"ה ותנשא, שיש הבדל בין טעמו של בר קפרא ובין הטעמים האחרים (עיין להלן בסמוך), משום שלבר קפרא אין כאן אלא עצה טובה משום סימן טוב, ואם אינו נותן דעתו למנהג זה אינו עבריין, אבל לפי הטעם שלנו כאן, וכן להלן בסמוך, אין לו רשות לעבור על המנהג. ועיין מ"ש ר"י הלוי בדורות הראשונים ח"ב ס"ב פל"א, ובדברי בעל חתם סופר בירושלמי הוצ' ראם בסוגיין.

footnotes:
¹ עיין מ"ש לעיל ח"ג (שבת), סוף עמ' 97 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:1:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:1:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:1:2)

2-3. **אם כן תנשא לאחר שבת, אלא מפני שמתקין צרכיו כל ימות השבת התקינו וכו'.**וכ"ה בכי"ע. ובד: אם כן תנש' **באחד** בשב', אלא מפני וכו'. ובבבלי ג' ב': ותנשא באחד בשבת (כלומר, שהרי גם ביום שני בית דין יושבין) ואם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא אדם טורח בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת, ושני בשבת, ושלישי בשבת, וברביעי כונסה. ועיין לעיל שם ב' א'.
ובירושלמי פ"א ה"א, כ"ד ע"ד: שוין שאינה נישאת לא בערב שבת ולא במוצאי שבת, לא בערב שבת מפני כבוד שבת, ולא במוצאי שבת, חברייא אומרין מפני הטורח, ר' יוסי אומר מפני כבוד שבת. מתניתא מסייעא לחברייא מפני מה אמרו בתולה נישאת ביום הרביעי, כדי שיהא אדם מתקין צרכיו ג' ימים זה אחר זה. והפירוש "מפני כבוד שבת" ברור, והכוונה שאם ישא אשה בערב שבת יכין את הסעודה בעיקר לסעודת הנישואין ולא לשבת, ואין כאן כבוד שבת, ולר' יוסי מטעם זה אינו נושא אשה גם במוצאי שבת, שהרי יצטרך להכין את הסעודה מערב שבת, ונמצא נראה כאילו אינו מכין לשבת עצמה (ואינו עניין לבבלי ה' א'), או שמא ימעט בסעודת שבת כדי שישאר לו יותר לסעודת נישואין.
ועניין "מפני הטורח" כוונתו שלא תהא דעתו טרופה בשבת בעניין צרכי הנישואין,² וטעם זה קיים רק לנישואין במוצאי שבת, אבל בערב שבת כבר עבר הטורח.³ והביאו ראייה מן הברייתא שלנו שאין לישא לפני יום רביעי, כדי שיוכל להתקין צרכיו לסעודת נישואין בריוח, ולא יהא טרוד כלל בשבת. ואף בתוספתא הפירוש הוא, שדרכו של אדם להתקין צרכי עצמו כל ימות השבוע, ואם ישא אשה באחד בשבת יעסוק בצרכיו כל ימות השבוע ובשלשת ימים האחרונים (לרבות שבת) תהיה דעתו טרודה בסעודה, ולפיכך נתנו לו שלשה ימים לאחר השבת להתקין את סעודת הנישואין, ותהיה דעתו מיושבת עליו בשבת. ופירשו בבבלי "שמתקין צרכיו כל ימות השבת" היינו צרכי עצמו שהוא טרוד בהם, ולפיכך התקינו לו ג' ימים לצרכי הסעודה, אבל לפני הירושלמי היתה מסורת אחרת בברייתא זו, והיינו: **אלא כדי שיתקן** צרכיו⁴ ג' ימות השבת התקינו שיהא נושא אותה ברביעי.

footnotes:
² כפי שיוצא ברור מירושלמי מו"ק פ"א ה"ז, פ' ע"ד, ובבלי שם ח' סע"ב.
³ "עלת כלתא נפקת טרחותא", בירושלמי שם, או "עיקר טירחא חד יומא הוא", כבבלי שם.
⁴ ופירשו "צרכיו" צרכי הסעודה, סעודת הנישואין.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:1:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:1:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:1:3)

3-4. **מן הסכנה ואילך התקינו שיהא נושא אותה בשלישי, ולא מיחו בידן חכמים.**בכי"ו בטעות "בחמשי", אבל בד ובמקבילות "בשלישי", וכע"ז גם בכי"ע כאן, וכן יוצא מן ההמשך, ובכי"ו נשתבש בסירכת הסופר מלהלן, שו' 7. ונראה שאף בד יש כאן סירכא מלהלן, שאם "התקינו" שיהא נושא אותה בשלישי, איך אפשר לסיים "ולא מיחו". והנכון, איפוא, הוא בכי"ע: **נהגו לעשות** ליום השלישי וכו'. ובירושלמי פ"א ה"א, כ"ד ע"ד: מן הסכנה והילך נהגו **לשאת** בשלישי ולא מיחו וכו'. ובבבלי ג' ב' מפורש בברייתא זו: נהגו **העם** לכנוס בשלישי וכו'.
ולעצם העניין לא נתברר בברייתא מהו "מן הסכנה", וסתם סכנה במשנה ובברייתות הוא שמד של אדריינוס.⁵ וכן הבינו בבבלי ג' ב' שאמרו שם: מאי סכנה, אילימא דאמרי בתולה הנישאת ליום רביעי תיהרג, נהגו ? לגמרי ניעקריה ! אמר רבה דאמרי בתולה הנישאת ליום רביעי תיבעל להגמון תחילה וכו', ותקנתא דרבנן מיקמי גזירה לא עקרינן. אי הכי בשלישי נמי אתי ובעיל. מספיקא לא עקר נפשיה. ועיי"ש בתוספות, ד"ה בתולה. ברם ברא"ה כתב: "ומסתברא דמתניתין משמע להו הכי דקתני ומן הסכנה ואילך נהגו העם ליכנוס בשלישי, כלומר, אף בשלישי, ולא מיחו בידם חכמים אפילו שלא בשעת הגזירה לאחר שנתבטל[ה], דאפילו אח"כ נהגו לכנוס בין בשלישי בין ברביעי, ואהא קאמר ובשני לא יכנוס לעולם". ולפי פירוש זה כוונת התלמוד בקושייתו "אי הכי בשלישי נמי אתי ובעיל" היא, הואיל ונהגו לכנוס בימים קבועים (ברביעי, או בשלישי) אף כאן יש מנהג ישראל, ובשעת השמד ירצו להעבירם על דתם בזה שיבעלו מתחילה את האשה, ותירצו, הואיל וכבר שינו את מנהגם הראשון, ויש כאן ספיקות, מספיקא לא עקר נפשיה. והכל הוא משום הרצון להעביר על הדת, ולא משום שמתכוין להנאתו, כפירושם של התוספות הנ"ל. אבל ברור שהבבלי פירש "נהגו העם" גם על שעת השמד עצמה (אלא "שלא מיחו וכו'" כוונתו על "מאילך", לפי פירוש הרא"ה), שאם לא כן אין להקשות "נהגו לגמרי ניעקריה".
ברם בירושלמי לא פירשו כלל מה היא הסכנה, משום שמהותה היתה ברורה ופשוטה להם, ועניין "תיבעל להגמון תחילה" לא נזכר כאן כלל, אלא להלן על מ"ה (האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים, מפני שהוא מתייחד עמה) אמרו: **בראשונה** גזרו שמד **ביהודה**, שכן מסורת להם מאבותם **שיהודה** הרג את עשו וכו', וגזרו שיהא איסטרטיוס בועל תחילה וכו', אף על פי שבטל השמד המנהג לא בטל. ואין כאן עניין כלל לנישואין ביום הרביעי,⁶ ועיי"ש שאמרו שאת הכהנות היו מטמינים, ולא ידעו כלל על נישואיהם. ועיין במגילת תענית לשבעה עשר באלול. ועיין בשאילתות הוצ' רש"ק מירסקי סי' כ"ז, עמ' קפ"ז, במדרשות לחנוכה (עיין בהערות שם) ומ"ש בה' הירושלמי להר"מ, מ"ד ע"ב. ועיין בספרות שציין ליכטנשטין בהוצאתו של מגילת תענית,⁷ עמ' 49. ומ"ש בב"ר פכ"ו, ה', תיאודור, עמ' 248 (ועיין מ"ש מרמורשטין⁸ במדרש חסירות ויתירות, עמ' 24, הערה 101) אינו עניין לכאן אלא למנהג מכוער שייחסו אותו למלכי המזרח, עיין, לדוגמא, מ"ש הירודוטוס בס"ד סי' קס"ח על בני לוב.
סוף דבר בירושלמי לא נזכר כלל (בעניין נישואין ליום הרביעי) אונס ההגמון, ושעת הסכנה היא כפשוטה, שבשעת השמד גזרו שלא תינשא ביום רביעי, ויש כאן סכנת הריגה, ומה שאמרו "נהגו לשאת" הכוונה ל"סכנה ואילך", כלומר, לתקופה שלאחר השמד, שלא היתה כבר סכנה כלל לכנוס ביום רביעי, וכעין מה שכתב ברא"ה הנ"ל, וכמו שהקשה בשטמ"ק על הבבלי, עיי"ש. ועיין מ"ש רצ"מ פיניליש בדרכה של תורה, עמ' 46 ואילך, ודבריו מעורבבים, ודברי הירושלמי אינם עניין כלל לבבלי שלנו.

footnotes:
⁵ ובררתי את מהות הדיבור הטכני "סכנה" במאמרי ב- Annuaire de l'Inst. de Phil. et d`Hist. Orient. et Slaves ח"ז (1944–1939), עמ' 427. ועיין גם מ"ש לעיל יבמות פי"ב, הע' 114.
⁶ ומתוך הירושלמי ברור שגייסות המלכות הרשעה התעללו בבנות ישראל (השוה גם לשון הירושלמי בגיטין פ"ה ה"ו, מ"ז ע"ב), ובבני ישראל שלא ישאו בתולות אלא בעולות, והתעללו בהם בלי קשר עם יום קבוע של נישואין (וכן אמרו שם: מכל מקום אין סופה להבעל מאיסטרטיוס), ולפיכך אמרו שם שהבעל מקדים את הרשע, כדי שתהא נגדרת עיי"ש. ועיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להרמב"ם, עמ' מ"ד, אות מ'. אבל נישואין ביום רביעי הוא מנהג יהודי, והיו עונשים עליו, כשם שענשו בשעת השמד על קיום שאר המצות. ועיין בתשה"ג הרכבי סי' שס"א, עמ' 183, שהעתיקו בשם הירושלמי: שיהא הגמון בועל תחלה (ומהם שאבו כמה מן הראשונים, עיין מ"ש בבאורי הנ"ל, עמ' מ"ג, אות י'), והוא תיקון ע"פ הבבלי, והנכון כלפנינו: איסטרטיוס, וכן יוצא מהמשך הירושלמי, וכן העתיק רב נסים גאון (עיי"ש בבאורי הנ"ל), והכוונה לחיל פשוט, ומכל שכן שהקצינים התעללו בהן.
⁷ בשנתון של ביה"מ של צינצינטי, כרך ח'-ט', 32–1931, עמ' 305.
⁸ ומה שמביא שם בהע' 101 בשם החזקוני הוא גם בילקוט בראשית רמז ק"ט בשם מדרש.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:1:4
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:1:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:1:4)

4. **רצה לישא בשיני אין שומעין לו.**כלומר, אעפ"י שכבר עקרו זמנו של רביעי, מ"מ אסור לו להרחיק יותר מיום אחד מזמן התקנה הראשונה, וכמו שמפורש בירושלמי הנ"ל: מה בין שני לשלישי. לא דומה משתהא יום אחד למשתהא שני ימים שלא⁹ יערב עליו המקח.¹⁰ ומן הירושלמי ברור שאפילו בשעת הסכנה ולאחריה לא ישא בשני (כפירש"י ג', ב', ד"ה ובשני, הרא"ה ועוד), שלא כפירוש הר"י בתוספות ג' ב', ד"ה ובשני, וכמו שהעיר בשי"ק במקומו, ד"ה מה. וכבר הקדימו בראיה זו בעיטור ברכת חתנים, הוצ' רמא"י, ס"ג ע"ב, ודברי העיטור לקוחים, כנראה, מס' המתיבות, עיין שם, עמ' 12.

footnotes:
⁹ בס' המתיבות והעיטור (עיין להלן בפנים): שמא. אבל באו"ז (עיין להלן, הע' 10) כלפנינו.
¹⁰ כ"ה בכי"ל, ומה שבאמצע הסר שם, והושלם בגליון בכ"י אחר, ואינו גם בס' המתיבות, הוצ' רב"מ לוין, עמ' 12, ובאו"ז ח"א סי' תרט"ו, פ"ד ע"א. וכגירסת הגליון והירושלמי בד"ו, כ"ה גם בעיטור שהבאנו להלן בפנים.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:1:5
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:1:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:1:5)

5. **אם מחמת אונס מותר.**בבבלי ג' ב' פירשו (בלשון שני) שאונס הוא אבל (עיין במשנת מו"ק רפ"ב, טהרות פ"ט מ"ב, להלן נדרים פ"ד ה"ח), עיי"ש. ובירושלמי הנ"ל: מהו מפני האונס. מפני הכשפים. ומן הפפירוסים המגיים אנו יודעים שהכשפים הללו, כשפי אהבה, היו מצויים מאד באותו זמן, והאמינו שיש בכחם לאסור את החתן ואת הכלה. ועיין בתרגום יונתן וירושלמי לדברים כ"ד, ו', ובפי' בעל חתם סופר בירושלמי הוצ' ראם ומ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 83.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:1:6
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:1:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:1:6)

5-6. **מפני מה מפרישין את החתן מן הכלה לילי שבת תחלה, מפני שהוא עושה חבורה.**בירושלמי פ"א ה"א, כ"ד ע"ד: לא כן תני לא יבעול אדם בעילה בתחילה בשבת, מפני שהוא עושה חבורה, אלא כאחרים, מפני שאחרים מתירים. וכן בירושלמי ברכות פ"ב ה"ו, ה' ע"ב: תני לא יבעול אדם בעילה לכתחילה בשבת, מפני שהוא עושה חבורה, ואחרים מתירין. ועיי"ש בירושלמי שנחלקו אמוראים בכך הלכה למעשה. ובבבלי ו' ב': דתניא הכונס את הבתולה לא יבעול בתחלה בשבת וחכמים מתירין. עיי"ש ה' ב'-ז' א'.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:1:7
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:1:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:1:7)

6-8. **שאם נושא אותה באחד מכל ימות השבת מניחה והולך למלאכתו, התקינו שיהא נושא אותה בחמשי, שיהא בטיל שלשה ימים, חמישי בשבת, וערב שבת וכו'.**ובירושלמי פ"א ה"א, כ"ה ע"א: אף הוא משכים ויוצא למלאכתו. מתוך שאת אומר לו בחמישי בשבת, אף הוא שמח עמה חמישי שישי ושביעי וכו'. ובבבלי ה' א': שאם אתה אומר תיבעל בחמישי, למחר משכים לאומנותו והולך לו, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים, חמישי בשבת וערב שבת ושבת וכו'. ובירושלמי ובבבלי אפשר לפרש שמן הדין הוא מותר במלאכה, אלא שחכמים שקדו על תקנת האלמנה, ותיקנו זמן בחמישי, כדי שממילא יבטל ממלאכתו.
אבל בחי' הרמב"ן ה' א' כתב: ומיהו צ"ע, שאין הדבר נראה שמותר במלאכה, ותקנו לו נשואים בימים שלא יעשה מלאכה, וראיתי תוספ' כתבו ז"ל התקינו שיהא בטל ג' ימים ה' וע"ש ושבת ג"י בטלם (צ"ל: בטלה)¹¹ ממלאכה, נמצא שמה ג' ימים עכ"ל תוספ', וממנה אתה למד דז' של בתולה שהם אסורים במלאכה וכו'. ואעפ"י שאף כמה ראשונים אחרים (ונציין להם להלן) העתיקו בשם התוספתא כלשון הרמב"ן, נראה שכולם נגררו אחרי לשונו, ואין כאן אלא תורף לשון הברייתא כאן, ועיקר הראייה היא מן הלשון "התקינו שיהא נושא וכו' **שיהא** בטל" וכו', ומכאן שהתקנה היתה שיהא בטל, ולא שהתקנה היתה שישא בחמישי, וממילא יהא בטל.
וכן ברא"ח ז' א': ושמחה זו דאמרינן מסתברא, דהיינו שיהא בטל ממלאכתו, והא דאמרינן לעיל למחר משכים לאומנותו והולך, שקדו חכמים וכו', דמשמע דמן הדין הוא מותר במלאכה, איכא למימר דמשום דתקון רבנן שיהא בטל ממלאכתו, תקנו לו בימים שאינן בני מלאכה. ובתוספתא אמרו התקינו שיהא בטל שלשה ימים חמישי וערב שבת ושבת, שלשה ימי בטלה,¹² נמצא שמח עמה שלשה ימים. וכ"ה גם בריטב"א ה' א', בר"ן פ"א סי' קס"ו ובמ"מ פ"י מה' אישות הי"ב. וכן בפי' הכתובה להרשב"ץ (תשב"ץ ח"ג סי' ש"א, נ"ט ע"ג): וכן תקנו חז"ל לאלמנה שתנשא ביום חמישי שלא ישכים למלאכתו, שהוא אסור בעשיית מלאכה, כמו שנזכר בתוספתא, ויהיה שמח עמה שלשה ימים וכו'. והנה ברא"ה מפורש שבטול מלאכה היא משום שמחה, ועיין בלשון הר"מ בפ"י מה' אישות הי"ב הנ"ל. ובמאירי ד' א', עמ' 20, כתב שהוא מותר במלאכה (ועיי"ש גם עמ' 6),¹³ והוסיף: שאע"פ שבתוספתא אמרו התקינו שיהא בטל שלשה, פירושו התקינו דבר שיהא גורם להיות בטל שלשה ימים. ולדבריו התקינו שבתוספתא כאן עונה רק על יום הנישואין, וממילא יהא בטל, והוא לתקנת האשה, ולא שהוא אסור מחמת עצמו. ועיין בשו"ע אה"ע סי' ס"ד ס"ק א'-ב' ובמפרשים שם.
וברמב"ן ה' א' הנ"ל: ואמרו שנמצא באגדה שהוא דומה למלך שאינו יוצא מפתח פלטרין שלו, וכן נהגו, אבל בפרקי ר' אלעזר ראיתי החתן דומה למלך מה המלך משתה ושמחה לפניו, כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל ז' ימי המשתה, מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו, בפ' י"ו. ועיין בהוצ' הרד"ל ספט"ז, ל"ט ע"א, הע' נ"ז.
ובמאירי, עמ' 6: ואף בדרש אמרו שהחתן דומה למלך בהרבה דברים, ואחת מהן שאינו עסוק במלאכה, וכן היא בפרקי דר' אליעזר. וכן בר"ן פ"א סי' קס"ו הנ"ל: והכי איתא בפרקי ר"א בפט"ז החתן דומה למלך מה מלך אינו יוצא לשוק לבדו אף חתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה מלך אינו עושה מלאכה¹⁴ אף חתן אינו עושה מלאכה, **ובאגדה** אמרו החתן דומה למלך מה מלך אינו עושה מלאכה אף חתן אינו עושה מלאכה.¹⁵ ועיין בשיטה להר"ן, עמ' כ"ו.
ומדברי הרמב"ן הנ"ל שכתב ו"אמרו" שנמצא באגדה שהוא דומה למלך שאינו יוצא מפתח פלטרין שלו, מוכח שהוא בעצמו לא ראה את האגדה ואפשר היה לשער שהכל הוא נוסח אחר מפרקי דר"א הנ"ל. וכן כתב בחי' הרא"ה ז' א' הנ"ל: ובאגדה איתא החתן דומה למלך, מה מלך אינו יוצא מפתח **ביתו** אף חתן אינו יוצא מפתח ביתו, מה המלך הכל מקלסין לפניו וכו', מה מלך לובש בגדי כבוד וכו', מה מלך שמחה ומשתה לפניו¹⁶ וכו'. וכן בעיטור, ברכת חתנים, הוצ' רמא"י, ס"ג רע"ג: הגדה. חתן דומה למלך, מה מלך אינו יוצא מביתו אף חתן אינו יוצא מביתו, מה המלך מקלסין וכו'. ובריטב"א ז' א': וכדאמרינן בהגדה ובפרקי דר' אליעזר (אומר) החתן¹⁷ דומה למלך, מה המלך אינו יוצא מפתח ביתו וכו'. והכל הוא נוסח קצת שונה מפרקי דר"א ספט"ז הנ"ל, וסופר ת"ח תיקן את הנוסח "מפתח ביתו" ע"פ משנת סנהדרין פ"ב מ"ג: אינו יוצא מפתח פלטרין שלו,¹⁸ ומ"מ מידי ספק לא יצאנו.¹⁹ ובמאירי, עמ' 6, הנ"ל הסיק מאגדה זו שבבתולה באמת אסור במלאכה כל שבעה, אבל לא באלמנה. ועיין שטמ"ק ז' א'. ובנימוקי יוסף ה' סע"א כתב על פרקי דר"א הנ"ל: ואע"פ שאתה יכול לפרש בנושא בתולה, ממנה אתה דן לכל שהוא חתן. ועיין בס' עצי ארזים סי' ס"ד, סוף אות ב', ובס' המקנה, קונטרס אחרון, ה' קידושין סי' ס"ד ס"ק א'.

footnotes:
¹¹ וכן מעתיק בשטמ"ק משמו: שלשה ימי בטלה. וכ"ה ברא"ה, עיין להלן בפנים. ומלשון התוספתא בוודאי משמע שאנו מניחים שלא יתחיל במלאכה ביום ששי. וכן כתב במאירי, עמ' 6, גם על הבבלי: ולמחרתו ערב שבת אינו נותן לב למלאכתו. ברם מלשון הבבלי שאמר "שאם אתה אומר תיבעל בחמישי למחרת משכים לאומנותו והולך לו" משמע שלא היה נמנע מלהתחיל במלאכה בערב שבת, ודווקא אם נבעלת בליל ששי לא יצא למלאכתו למחר, משום חיבת ביאה, כפירש"י, ד"ה וששי בשבת. אבל מלשון התוספתא והירושלמי משמע יותר כפירוש המאירי, ודווקא אם נושא אותה באחד מכל ימות השבת מניחה והולך למלאכתו למחר, אבל אם נושא אותה בחמישי, לא יצא למלאכתו ביום ששי.
¹² עיין לעיל, הע' 11. ובשיטה להר"ן, עמ' כ"ו, מקוצר.
¹³ עיין לעיל, הע' 11.
¹⁴ ועיין ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו, כ' ע"ג, בבלי קידושין ע' א', ב"מ ל' ב', שבת קכ"ז א', וברש"י שם, ד"ה רבי, ועוד.
¹⁵ ועיין בבאור הרד"ל לפרקי דר"א ספט"ז הנ"ל, הע' י"א. ומדברי המאירי הנ"ל אנו רואים שאין לשבש את דברי הר"ן.
¹⁶ ואפשר שמכאן הסיקו שחתן אסור בעשיית מלאכה, שהרי לפי הרא"ה לעיל שם היינו שמחה, היינו בטול מלאכה, וכמו שהעתקנו לעיל, ד"ה וכן ברא"ה.
¹⁷ אבל בשטמ"ק שם מעתיק משמו: וכדאמרינן בהגדה בפרקי ר' אליעזר חתן דומה למלך וכו'. ולפי גירסא זו האגדה היא בפרקי דר"א.
¹⁸ אבל הנכון הוא "מפתח ביתו", והכוונה שאין המלך יוצא מפתח ביתו לשמחה, ולא לאבל, ולא לעסק, אלא הכל באים אליו, אף חתן כן, אינו יוצא מפתח ביתו אלא יושב שם ומשמח את אשתו. וכן אמרו גם על אבל (בבלי מו"ק כ"ג א'): שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, והרי בכמה דברים יש דמיון בין חתן לאבל, עיין מ"ש לעיל ח"א (ברכות), עמ' 50, עמ' 51, הע' 67, עמ' 52, הע' 76, והוא הדין לאיסור מלאכה.
¹⁹ שהרי העיטור להלן שם, סוף ברכת חתנים, ס"ה ע"ד, הסתייע מפרקי דר' אליעזר, וקראו בשמו, ולמה אמר כאן "הגדה", שמע מינה לכאורה שהיה לפניו כן בספר אגדה אחר. ועיין יש"ש במכילתין פ"ב סי' ד'. אבל מלשון הריטב"א שבשטמ"ק הנ"ל משמע כמו ששערנו.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:2:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:2:1)

9-10. **גדול הבא על הקטנה, וקטן הבא על הגדולה, ומוכת עץ, כתובתן מאחר מאתים.**פיסקא ממשנתנו פ"א מ"ג. ושם סיימו: דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים מוכת עץ כתובתה מנה. והנה במשנתנו חסרה המלה "מאחר", ואינה גם בתוספתא ד, אבל היא ישנה כאן גם בכי"ע. ופירושה שלאו דווקא אם קיימו אותן אח"כ כתובתן מאתים, עיין להלן במשנתנו ספ"ט ובבכלי שם צ' א', שהרי אפילו אם הקטן היה יותר מט' שנים ויום א' כתובתה מאתים אם קיימה אח"כ, אלא כאן מדברים שבא עליה קטן (פחות מבן ט', וכמו שהוא מפרש להלן), וכתובתה מאתים, אם נישאת אח"כ לאחר. ועיין ירושלמי פ"א ה"ג, כ"ה ע"ב, ובבלי י"א ב'. ועיין מ"ש להלן בסמוך.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:2:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:2:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:2:2)

10-11. **משום ר' יהודה בן אגרא אמרו אי זו היא קטנה, ואי זהו קטן, קטן פחות מבן תשע וכו'.**בירושלמי הנ"ל: משום ר' יהודה בן חגרא אמרו וכו', והוא הוא. וכן בירושלמי פיאה ספ"ד, י"ח ע"ג: ר' יהודה בן חגרא מחייב וכו', כך היה משיב ר' מאיר את ר' יהודה בן חגרא וכו'. ובבבלי חולין קל"ד א': דתניא ר' יהודה בן אגרא אומר משום ר' מאיר. ולעצם הדין עיין במשנת נדה פ"ה מ"ד ומ"ה ועוד בכ"מ. ור' יהודה בן אגרא מפרש את משנתנו שלא נטעה לחשוב שמדברים כאן בגדול שנשא קטנה, וקטן שנשא גדולה,²⁰ דומיא דמוכת עץ שהכוונה למי שנשא מוכת עץ, וכתובתן מאתים, אפילו היתה יתר משלש שנים ויום אחד, והקטן היה יותר מט' שנים ויום אחד, אלא בכתובתה **מאחר** עסיקינן, וכמו שמפורש לעיל, עיין מש"ש. ועיין מ"ש בפירושי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' מ"ג, הערה ט' ד"ה ולהלן.

footnotes:
²⁰ ונקטו בלשון "הבא" משום שמדאורייתא אין תופסין בהן קידושין, אם לא קידשה אביה.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:2:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:2:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:2:3)

12-13. **הנושא ונותן בכהונה, והנותן בה, תקנה שהתקינו בבית דין, בת ישראל לכהן, ובת כהן לישראל, נותן ארבע מאות זוז.**וכ"ה בד. וכע"ז גם בכי"ע. וקרוב לוודאי שהמלה "ונותן" היא באשגרת הסופר, וצ"ל: הנושא בכהונה, והנותן בה, כמו שהגיה בה"ד. ובמשנתנו פ"א מ"ה: בית דין של כהנים היו גובים לבתולה ארבע מאות זוז, ולא מחו בידם חכמים. ועיין בתוספות י"ב ב', ד"ה ב"ד. ובמשנתנו לא נתבאר אם הדין דווקא בבת כהן לישראל, או להפך, או בשתיהן. ובירושלמי פ"א ה"ה, כ"ה ע"ג: תני אחד אלמנת ישראל ואחד אלמנת כהנים כסדר הזה. א"ר יוסי מסתברא בת כהן לישראל תגבה ששבטה גובה וכו', לא מסתברא דלא חלופין, בת ישראל לכהן תגבה דסליקא לכהונתא וכו', אחת זו ואחת זו קנסו בהן וכו'. ובבבלי י"ב ב': מיתיבי הרוצה לעשות כדרך שהכהנים עושין, כגון בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל עושין וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:3:1)

14. **פקח שנשא חרשת, או שוטה, כתובתן מאתים וכו'.**כל הברייתא, עד סוף ההלכה, נעתקה בשם התוספתא בה"ג ס' ה' עריות, ד"ו נ"ח רע"ג, ד"ב, עמ' 280. ובבבלי יבמות קי"ג א' הובא חלק מברייתא זו בשינוי סדר ובשינויים בגירסא, וגרסו בבבא זו: ופקח שנשא חרשת, או שוטה, אפילו כתב לה מאה מנה כתובתה קיימת. ואף בתוספתא מדברים שכתב לה כתובה, והרבותא היא גם בזה שיש להן כתובה מאתים, ואעפ"י שאין להן טענת בתולים (עיין להלן, שו' 22), משום שהן חבוטות ומוכות עץ (כפירוש ר"י בתוספות ל"ו א', ד"ה החרשת), מ"מ כתובתן מאתים,²¹ אפילו לרבנן במשנתנו (פ"א מ"ג). ובמאירי כאן, סוף עמ' 50: אבל חרשת אע"פ שתקנו בה נשואין מדבריהם, לא תקנו לה כתבה (כמפורש ביבמות קי"ג א' הנ"ל), אבל השוטה לא תקנו לה אפילו נשואין כלל, ומכל מקום כל שכתב לה כתבתן קיימת, ונראה שזהו שאמרו **בבריתא** פקח שנשא חרשת, או שוטה, **כתבתן מאתים** וכו'.
ובירושלמי פ"א ה"ב, כ"ה ע"ב: א"ר יוחנן ותני כן וכו', פיקח שנשא חרשת יש לה עליו מזונות וכתובה וכו', והעמידוה שם בשנתפקחה החרשת אח"כ, עיי"ש אלא שהגירסא בירושלמי משובשת, עיין בפירושי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' מ"ג, אות ח'-ט', עיין מש"ש. ובירושלמי לא נזכרה שוטה, וכנראה שלשיטתו שם לא תהיה כתובה לשוטה, אפילו נשתפית, אם לא שבא עליה אח"כ לשם קידושין. וכן משמע מלשון הר"מ פי"א מה' אישות סה"ד,²² אבל בטור אה"ע סי' ס"ז ובשו"ע שם, ס"ק ח' לא חילקו.

footnotes:
²¹ שיטת התוספתא היא ששוטה וחרשת חזקתן מוכות עץ (עיין מ"ש להלן, שו' 21–22, ד"ה הבא), אבל הואיל וכתב להן כתובה מדעתו, וידע שהיא חרשת, או שוטה, סבר וקבל והזקיק להן את נכסיו (עיין מש"ש), ומכל שכן שאם לא היו מוכות עץ שכתובתן מאתים.
²² עיין שם במגיד משנה ומ"ש בהפלאה בקונטרס אחרון סי' ס"ז, אות ו'.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:3:2)

14-15. **מפני שרוצה להחזיק להם את הנכסים.**וכ"ה בד ובמאירי הנ"ל. ובכי"ע: מפני שרצה **לזוק** לה נכסיו. וכן מעתיק בה"ג ד"ו הנ"ל. ובה"ג ד"ב: מפני שרוצה **לחלק** נכסיו, והיא כנראה ט"ס. ובירושלמי ובבבלי הנ"ל: **לזוק**, ועיין בהגהות הב"ח בבבלי שם. ושמא צ"ל לפנינו: **להזיק** (=להזקיק), כמו שהוא בר"מ פי"א מה' אישות ה"ה, והסופרים שחשבו שהוא מלשון "נזק" תקנו: להחזיק.
ועל עניין זכייה לשוטה, עיין רא"ש פ"ב סי' י"ד (בשם הרמ"ה), במאירי, עמ' 91, ומ"ש בעל מחנה אפרים בהערות להר"מ פ"ב מה' זכייה ומתנה ה"ז, ומ"ש הר"י אלגזי בקהלת יעקב, תוספת דרבנן, אות ז' סי' קי"ט.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:3:3)

15. **חרש ושוטה שנשאו פקחת, אע"פ שחזר חרש ונתפקח וכו'.**ירושלמי כאן פ"א ה"ב, כ"ה ע"ב, בבלי יבמות הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:4
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:3:4)

16. **רצו לקיים, נותנין כתובה מנה.**וכע"ז בירושלמי ובבבלי הנ"ל.²³ ואמרו בירושלמי שם: והוא שבא עליה משנתפקח ומשנשתפה, אבל אם לא בא עליה משנתפקח ומשנשתפה, אפילו כתובת מנה אין לה.

footnotes:
²³ כגירסת הרי"ף והרא"ש. ובהוצ' שלפנינו ובכי"מ חסרה המלה "מנה".


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:5
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:3:5)

16-17. **גוי ועבד הבא על בת ישראל, אע"פ שחזר הגוי ונתגייר וכו'.**בה"ג ד"ו וד"ב הנ"ל, ולא הובאה ברייתא זו לא בבבלי ולא בירושלמי. ופשוטה היא ולא נשנית אלא אגב הסיפא. אבל עיין מ"ש להלן בשם תוספות רי"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:6
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:3:6)

17-18. **רצו לקיים נותנין כתובה מנה.**כבר הבאנו לעיל, שו' 16, את דברי הירושלמי ש"רצה לקיים" פירושו אחרי שכבר בא עליה, אבל בוודאי שלכתחילה אסור לכנוס אותה, כמפורש לעיל יבמות פ"ד, שו' 29, עיין מש"ש, ד"ה גוי. ובמשנתנו ספ"ט: גר שנתגיירה אשתו עמו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה. ובתוספות שם, צ' א', ד"ה לא שנו, וכן בפי' תלמידי רבינו יונה שבשטמ"ק, כתבו שיש לה כתובה מאתים אם כתב לה בגיותו כשנשאה בתולה, אבל הר"מ בפי"א מה' אישות ה"ז פסק שאין לה אלא מנה, וכמו שמפורש בתוספתא כאן, כמו שהעיר בח"ד כאן. ואפשר שיש לחלק בין גר שנתגיירה אשתו עמו, ובין גוי ועבד הבא על בת ישראל, ובה כולם יודו שאין לה אלא מנה.
ברם בתוספות רי"ד²⁴ פ"ט ב' פירש את משנתנו הנ"ל בגוי שנשא בת ישראל וכתב לה כתובה כגיותו, ואח"כ נתגייר וכנסה, כתובתה קיימת ויש לה מאתים אם נשאה כשהיא בתולה, והוא הנידון של התוספתא שלפנינו, אלא שכאן מפורש שלא כדברי רבינו ז"ל. ונכדו ר' ישעיה השני תפס עליו (עיין בשלטה"ג סוף פ"ט), וכתכ שאין כתובתה כלום, שהרי אין כאן נישואין, אלא שבגר וגיורת עסיקינן, עיי"ש. וכן השיג עליו הריב"ש (עיין בשטמ"ק שם), וכתב שבכל מקום בש"ס שמזכירים גר שנתגיירה אשתו עמו הכוונה שאף היא היתה גויה ונתגיירה, וגם כתב כמו שכתב ר' ישעיה השני, אלא שהוסיף שמדברים שנשאה בשעה שהיתה פחותה משלש שנים. ועיין מ"ש בס' הפלאה ק"א סוף סי' ס"ז, עיי"ש היטב. ועיין מ"ש לעיל יבמות פ"ב, שו' 17, ד"ה העריות. ולשיטת הר"מ שכתב שאין לה אלא מנה, כמו שהוא בתוספתא כאן, עיין מ"ש בריטב"א צ' א' ובס' הפלאה הנ"ל אות ז'.

footnotes:
²⁴ במצפה שמואל העיר על שלטה"ג שהביא את דברי הרי"ד, ועכשיו הרי זכינו לפירושו. ועיין גם בשטמ"ק שנציין להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:7
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:3:7)

19-20. **רצה לקיים, נותן כתובה מנה.**עיין מ"ש לעיל יבמות פ"ד, שו' 30, ד"ה ישראל, וד"ה אבל.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:8
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:3:8)

20. **בוגרת, ואילונית, כתובתן מאתים.**בה"ג הנ"ל. וכן פסק הר"מ בפי"א מה' אישות ה"ד. ודין בוגרת מבואר גם בירושלמי פ"א ה"ג, ובבבלי ל"ו א' (הברייתא שלהלן). ודין אילונית אם הכיר בה מפורש במשנתנו כאן ספי"א, שיש לה כתובה, והיא כשאר נשים שמנו שם שיש להן כתובה (והיינו אם היא בתולה יש לה מאתים), ויש לה טענת בתולים, כמפורש להלן בסמוך ובבבלי הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:9
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:9](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:3:9)

20-21. **נשאת בחזקת שהיא כשירה, ונמצאת אילונית אין להן כתובה.**משנתנו הנ"ל. והלשון כשירה הוא מפני שאינה ראויה למי שאין לו אשה ובנים, ולר' יהודה היא זונה האמורה בתורה לגבי כהן, עיין במשנת יבמות פ"ו מ"ה. ועל הלשון "כשירה" במשמעות "מוכשרת" עיין מ"ש בתוספת ראשונים ח"ב, עמ' 148. ועיין מ"ש ר"ש שפיגל בסה"י לכבוד ר"ל גינצבורג (אנגלית), עמ' 313. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 58, שו' 62.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:10
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:10](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:3:10)

21. **רצה לקיים נותן כתובה מנה.**ודינה כמו הנשים שנשנו לעיל (עיין מ"ש לעיל, שו' 16, ד"ה רצו לקיים), ואם הוא כונס אותה עכשיו מחדש אין לה אלא מנה, כנושא בעולה מתחילה.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:11
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:11](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:3:11)

21-22. **הבא על החרשת, ועל השוטה, ועל הבוגרת, ועל מוכת עץ, אין להן טענת בתולים.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: החרשת והשוטה בוגרת ומוכת עץ אין להן וכו'. וכן מעתיקים בשם התוספתא בה"ג הנ"ל בשתי המהדורות, וכ"ה בבבלי ל"ו א'.²⁵ והגירסא שלפנינו היא באשגרה מלהלן פ"ג, שו' 21–22. ובבבלי שם העמידוה כר"ג (בפ"א מ"ו), ופירש"י שאנו טוענים בשביל החרשת והשוטה "משארסתני נאנסתי".²⁶ וכמה מן הראשונים חולקים על רש"י ומפרשים שלר"ג טוענים בשבילה שהיתה מוכת עץ (עיין בפי' ר"י בתוספות ל"ו א', ד"ה החרשת). ואף שמפורש בירושלמי פ"ב סה"א, כ"ו ע"א, שמוכת עץ הוא דבר שאינו מצוי, הרי אפשר לקבל את סברת הרא"ש בתוספותיו שם, שבחרשת ובשוטה הוא דבר מצוי (שאינן יודעות להזהר), ולפי סברא זו יש קנס לחרשת ושוטה, שהרי לא יאמינו לו שלא מצא להן בתולים.²⁷
ובמלחמות להרמב"ן ספ"ג ובחידושיו מפרש שאפילו אם קידש ובעל לאלתר, שאין שום חשש שנבעלו תחתיו, אין להן טענת בתולים, משום שהרי מן הדין אין להן כתובה כלל, וכאן מדברים שכתב לה מדעתו, ובכנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ אין כאן מקח טעות, וממילא נתחייב במאתים. ומן התוספתא להלן פ"ג רה"ה אנו רואים שחרשת ושוטה אין להן קנס, ובהכרח שהן בחזקת מוכת עץ, וממילא אין להן טענת בתולים, שהרי כל הכתובה היא מדעתו וסבר וקבל, כסברת הרמב"ן הנ"ל. ועיין בראשונים בכתובות שם שהביאו את גירסת ר' שמואל הנגיד: הא **ר' מאיר**²⁸ אליבא דר"ג (כלומר, ר' מאיר שסובר בפ"א מ"ג שמוכת עץ כתובתה מאתים)²⁹ וכו'. ולגירסא זו בוודאי אין לפרש כמו שפירש"י. ועיין במשנה למלך פי"א מה' אישות ה"ח שהאריך בזה ובאר את כל השיטות.
ובברייתא שלנו אינו מבואר אם מדברים בנתקדשו כשהן קטנות ע"י אביהן, ויש להן כתובה מדאורייתא, והוא הדין אם נתקדשו כשהן פקחות ואח"כ נתחרשו, או נשתטו, לפני שנכנסו לחופה,³⁰ או שאנו עוסקים בנתקדשו ע"י עצמן כשהן חרשות, או שוטות, ובעליהן כתבו להן כתובה מדעתן, כפירוש הרמב"ן במלחמות הנ"ל. ואף לא נתברר מתוך הברייתא עצמה, אם היא כרבנן (במשנתנו פ"א מ"ג), ואין להן טענת בתולים פירושו שאינו יכול לטעון שהיו בעולות ושמקחו מקח טעות, אלא חזקתן מוכות עץ ויש להן כתובה מנה, או שהיא כר"מ (במשנתנו הנ"ל), ואין להן טענת בתולים וכתובתן מאתים, כדין מוכת עץ לשיטתו. וכן מסתבר, ואין לחלק בין בוגרת ששנו כאן ובין שאר הנשים שנשנו בברייתא זו, וכולן כתובתן מאתים.³¹ ועל טענת בתולים בבוגרת, עיין בירושלמי פ"א ה"א, כ"ד סע"ד ואילך, בבלי ל"ו רע"ב, באוה"ג, עמ' 110–111, ובראשונים שם.

footnotes:
²⁵ ולעיל שם הביאו ברייתא: החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים. אבל ברוב הספרים לא היה כתוב שם "ויש להם טענת בתולים", כעדותן של בעלי התוספות שם, ד"ה חרשת. וכן לא היתה גירסא זו לפני כמה מן הראשונים, ועיי"ש בתוספות.
²⁶ רש"י תפס את לשון משנתנו. ובחרשת ובשוטה כל בעילה אונס היא.
²⁷ ועיין במלחמות להרמב"ן שהבאנו להלן בפנים ומ"ש להלן פ"ג, שו' 21–22, ד"ה ולפי זה. אבל במל"מ פי"א מה' אישות ה"ח, ד"ה ולעניין קנס, כתב בדרך אפשר שלסברת הרא"ש אף קנס אין להן.
²⁸ ור' מאיר לאו דווקא, אלא תנא שסובר כר"מ במוכת עץ, אבל חולק עליו בקטנה וסובר שיש לה קנס, והוא הדין באילונית שיוצאת מקטנותה לבגר, עיין מ"ש להלן, עמ' 226, ד"ה והר"מ.
²⁹ ולפ"ז גם חרשת ושוטה, אפילו אין להן בתולים, הן בחזקת מוכות עץ, וכתובתן מאתים, ואין להן טענת בתולים. ועיין מה שהקשה רשב"א לפירוש ר"י בתוספות ל"ו א', ד"ה החרשת.
³⁰ וכן רצו לפרש כמה מן האחרונים, עיין ביש"ש פ"ג סי' ז', ובמשנה למלך הנ"ל בסוף דבריו ובפתחי תשובה אה"ע ריש סי' ס"ז.
³¹ ועיין מ"ש להלן בסמוך, שו' 23–24, סד"ה סומה, ולהלן פ"ג, שו' 22, ד"ה סומה.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:12
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:12](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:3:12)

23. **סומא, ואילונית וכו'.**בה"ג ובבלי ל"ו א' הנ"ל, ירושלמי פ"א ה"ד, כ"ה ע"ג. ועיין בשטמ"ק ל"ו א', ד"ה הסומא, מ"ש בשם שיטה ישנה ובשם הרשב"א.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:13
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:3:13](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:3:13)

23-24. **סומה אין לה טענת בתולים.**המקורות הנ"ל.³² ופירשו בירושלמי שם: ומה טעמא דר' מאיר, אני אומר מצא ואיבד. מה טעמא דרבנן יכולה היא לתופשו. מה עבד לה ר' מאיר יכול הוא לדחותן ברוק. אבל בבבלי ל"ו ב' פירשו את טעמו של ר"מ משום שסומא פעמים נחבטת בקרקע ונעשית מוכת עץ מבלי שתרגיש בכך,³³ ולפ"ז דין סומא כדין כל הנשים שנשנו לעיל (חוץ מבוגרת) שאין להן טענת בתולים, מפני שהן בחזקת מוכת עץ, ואף הרישא היא בשיטת ר' מאיר, ואין להן טענת בתולים וכתובתן מאתים, עיין מ"ש לעיל, שו' 21–22, ד"ה ובברייתא. ועיין מ"ש להלן פ"ג, שו' 22, ד"ה סומה.

footnotes:
³² בה"ג ד"ו בטעות: סומא ואיילונית. אבל בה"ג ד"ב תסדה המלה "ואיילונית", וכצ"ל בה"ג בד"ו.
³³ ועיין בתוספות ל"ו ב', ד"ה כולהו.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:4:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:4:1)

24-25. **אמ' ר' יהודה ביהודה בראשונה היו מפשפשין את החופה, ואת החתן, ואת הכלה, שלשה ימים וכו'.**וכ"ה בד, אלא שחסר שם "החופה ואת". וככי"ע הסדר אחר: בראשונה היו מיחדין וכו' ביהודה היו מפשפשין את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם שיכנס לחופה וכו'. ובירושלמי פ"א ה"א, כ"ה ע"א, ובבבלי י"ב א' הסדר בשתי הבבות האילו הוא כמו בכי"ע. ובבבא שלנו גורס בירושלמי: ביהודה בראשונה היו השושבינין מפשפשין **במקום** החתן ובמקום הכלה (ולא נזכר שם אימתי מפשפשין). ובבבלי: בראשונה היו מעמידין להם שני שושבינין, אחד לו ואחד לה, כדי למשמש את החתן ואת הכלה בשעת כניסתן לחופה. ובבבלי צורפו שתי בבות (העמדת שושבינין ופשפושן) לבבא אחת, עיין להלן.
ור' יהודה מוסר כאן מנהגות ממקומות שונים ביהודה, כמו שאמרו בבבלי הנ"ל, ופשיטא שבמקום שמפשפשין לא היו מייחדין, שהרי במקום שמייחדין לא יועיל חיפוש, ועיין להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:4:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:4:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:4:2)

25. **ובגליל לא נהגו כן.**כלומר, אנשי גליל לא היו חשודין על תחבולות רמאות, ולא נהגו לפשפש.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:4:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:4:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:4:3)

26. **היו מיחדי' את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם לחופה וכו'.**כ"ה בד. וכע"ז בבבלי: שעה אחת קודם כניסתן לחופה. ובכי"ו נשמט ע"י הדומות. ובכי"ע ובירושלמי חסר "קודם לחופה", ולא הזכירו שם אימתי ייחדו אותם. ואף לגירסת הבבלי כתב המאירי, סוף עמ' 54: ולאו דוקא שעה אחת הסמוכה לכניסה, אלא שעל כל פנים היו מיחדים אותם באי זו שעה קודם שתכנס לחפה, הן בימים הסמוכין לאירוסין, הן בימים הסמוכים לחפה, הן בימים שבנתים. ועיין בפי' המשניות להר"מ למשנתנו. ועיין מ"ש רצ"מ פיניליש בספרו דרכה של תורה, עמ' 48, בפירוש ברייתא זו.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:4:4
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:4:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:4:4)

27-29. **בראשונה היו מעמידין שושבינין שנים, אחד משל בית חתן, ואחד משל כלה, ואע"פ כן לא היו מעמידין אלא לנישואין.**כאן יש לפנינו מנהג של מקום שלישי, שלא היו מייחדין אותן ואף לא היו מפשפשין, אבל מכל מקום היו מעמידים שושבינין בשעת נישואין. וכע"ז גם בירושלמי. אבל בבבלי כלול מנהג זה עם מנהג הפשפוש, עיין מ"ש לעיל, שו' 24–25, ד"ה אמ'. ועיין מ"ש פיניליש הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:4:5
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:4:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:4:5)

29-30. **ביהודה בראשונה היו שושבינין ישנין במקום שחתן וכלה ישינין וכו'.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי (ושם: בבית שחתן וכלה וכו') הנ"ל. ויש לנו מנהג רביעי, שלא זו בלבד שהעמידו שושבינין אלא שהיו ישנים שם באותו בית.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:4:6
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:4:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:4:6)

30-31. **כל שאינו נוהג כמנהג זה אינו יכול לטעון טענת בתולים.**בירושלמי הנ"ל לא נתקשו כלל בלשון הברייתא ופירשו, כל שאינו נוהג מנהג יהודה ביהודה (והיינו שלא העמיד שושבינין במקום שנהגו לעשות כן, או שלא פשפשו) אינו יכול לטעון טענת בתולים, וכן מי שלא נהג מנהג גליל בגליל, אלא נתייחד עם הכלה לפני החופה (כמנהג מקומות ידועים ביהודה) אינו יכול לטעון טענת בתולים. ועיין גם בבבלי י"ב א', אלא שנתקשו שם בלשון בבא זו (עיין ברש"י, בבעל המאור, וביתר הסבר ברא"ה במקומו), והסיקו שכל שלא נהג הוא כל שלא מישמש. ורבא שם תפס את החלק השני שבירושלמי, והיינו כל שלא נהג מנהג גליל בגליל, אלא מנהג יהודה בגליל.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:4:7
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:4:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:4:7)

31-32. **כנסה בחזקת שהיא כשירה ונמצאת אילונית, אע"פ שנסתרה, ויש עדים שלא נתיחדה עמו כדי בעילה, אין השיני וכו'.**בכי"ע: כנסה הראשון לשום נישואין, אף על פי שלא נסתרה, אם יש עדים שנתייחדה עמו כדי בעילה אין השיני וכו'. ובד מביא גירסא זו בשם "ספר אחר": "כנסה הראשון וכו' כדי בעילה." וברור שהסופר (או המגיה) העיר שבמקום "כנסה בחזקת שהיא כשר' ונמצאת אילוני' וכו'" שלהלן שם, מצא נוסח שונה בספר אחר, והיינו גי' כי"ע. וברור שיש לפנינו שתי נוסחאות, גי' כי"ו וגי' כי"ע, ובד היה לפניו גי' כי"ו, אלא שהעירו גם על גי' כי"ע בשם "ספר אחר".
ולמעשה אין הבדל בין הנוסחאות, ולפנינו צ"ל: כנסה בחזקת שהיא כשירה (כלומר, בתולה) ונמצאת בעולה³⁴ אע"פ **שלא** נסתרה (כגי' ד וכי"ע) ויש עדים שלא נתייחדה (כלומר, או שיש עדים שלא נתייחדה) עמו כדי בעילה, אין השני וכו'. והברייתא דבוקה למשנתנו פ"א מ"ד: בתולה וכו' מן הנשואין כתובתן מנה. ומוסיפה הברייתא שאעפ"י שכנסה בחזקת שהיא בתולה, מפני שסמך על העדים שלא נתייחדה עם בעלה אחרי החופה, מ"מ כתובתה מנה. ובבבלי י"א סע"ב: ת"ר כנסה ראשון לשום נישואין, ויש לה עדים שלא נסתרה, אי נמי נסתרה ולא שהתה כדי ביאה, אין השני יכול לטעון טענת בתולים, שהרי כנסה ראשון. ובירושלמי פ"א רה"ד, כ"ה ע"ב: אי זו היא בתולה מן הנישואין. א"ר יוחנן כל שנכנסה לחופה ועידיה מעידין אותה שלא נבעלה. א"ר יוסי הדא אמרה נשא אשה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין זה מקח טעות להפסידה מכתובת מנה. ולעיל שם בה"ג: בתולה מן הנישואין בטל חינה (כלומר, ולא תיקנו לה חכמים אלא מנה אפילו היא בתולה). ולעיל שם ה"א, כ"ה ע"א, אמרו שדווקא לעניין כתובה אינו יכול לטעון כלום. אבל לקיימה אינו רשאי מפני ספק סוטה. ועיין בבלי י"ב א', וברש"י למשנתנו י"א א', ד"ה מן הנישואין. ועיין בשטמ"ק שם. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes:
³⁴ והמלים כשירה, איילונית הן באשגרה מלעיל, שו' 20–21.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:4:8
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:4:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:4:8)

32-33. **אין השיני יכול לטעון טענת בתולים, לפיכך אין כתובתה עליו אלא מנה.**כלומר, שני הדברים תלויים אחד בשני, ובכגון דא אם אינו יכול לטעון טענת בתולים כתובתה מנה, וכן להפך, וכניסוח הר"מ בפי"א מה' אישות ה"ח. ועיין בס' חקרי לב אה"ע סי' ל"ג, ס"ח ע"ד ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:4:9
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:4:9](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:4:9)

33-34. **טענת בתולים שלשים יום דברי ר' מאיר, ר' יוסה אומ' אם נסתרה מיד, לא נסתרה אפי' לאחר שלשים.**בעיטור ח"א, אות מ' מרד, הוצ' רמא"י, ס"ט ע"ג, הביא ברייתא זו בשם התוספתא, ולעיל שם הביא את הירושלמי (פ"א ה"ד, כ"ה ע"ג, יבמות ספי"ג, י"ד ע"א): טענת בתולים עד שלשים יום דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מיד. ופירשו שם בירושלמי שאם בעל כולי עלמא מודי שאין טענת בתולים אלא מיד, והמחלוקת היא בנסתרה גרידא, ור' מאיר סובר אדם מעמיד את עצמו שלשים יום, ואפילו בסוף שלשים יכול לטעון שהעמיד את עצמו ולא בעל אלא עכשיו, אבל החכמים (ר' יוסי שלפנינו) סוברים שאם נסתרה חזקה בעל, ואינו יכול לטעון טענת בתולים אלא לאלתר, ואם לא טען לאלתר בוודאי משקר. ובבבלי יבמות קי"א ב' הובאה הברייתא כעין לשון התוספתא כאן. ולא ידעתי למה הביא בעל העיטור את התוספתא ולא את הבבלי. ואף הר"מ בפי"א מה' אישות הט"ו העתיק כלשון התוספתא, וכר' יוסי. ובמס' שמחות פ"ז הט"ז, הוצ' היגר, עמ' 145, סתמו כר' מאיר.
ולעניין נסתרה אם צריך לברר שלא נסתרה, או אם יכול לטעון שלא נסתרה, עיין בתוספות יבמות שם, ד"ה לא, במאירי שם, הוצ' דיקמן, עמ' 422, ובקרן אורה במקומו.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:5:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:5:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:5:1)

35. **המוציא שם רע, ונמצאו עדיו זוממין, הוא לוקה ונותן ארבע מאות זוז.**בבבלי מ"ה ב': לוקה ונותן מאה סלע. ובפי' ר' יהונתן לב"ק צ' א' (שטמ"ק שם): דדרך התנאין לקרות דינרין זוזין, דתניא בתוספתא של כתובות המוציא שם רע ונמצאו עדיו זוממין לוקה ונותן ת' זוזי וכו', וזה הלשון במקום לוקה ונותן מאה סלע. ולפי פירוש זה קנס ר' עקיבא (ב"ק פ"ח מ"ו) את מבייש האשה (שפרע ראשה בשוק) במאה סלע, כקנס של מוציא שם רע. אבל שאר פוסקים חולקים על רבינו יהונתן ומפרשים שם ד' מאה זוז פשיטי (זוזי מדינה), כפירוש הראשן של רבינו יהונתן.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:5:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:5:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:5:2)

36. **והזוממין מקדימין לבית הסקילה.**עיין רש"י מ"ה א', ד"ה מקדימין, ובתוספות מכות ב', א', ד"ה כל. ועיין במשנ' סוף סנהדרין (פרק הנחנקין)³⁵ ובמפרשים שם. והשתמשו במליצה זו בייחוד לגבי עדים זוממים, והטעם הוא משום שאם הרגו את הנאשם אינן נהרגין (להלן סנהדרין ספ"ו ומקבילות), ונמצא שהזוממין תמיד **מקדימין** לאותה מיתה שזממו להרוג את הנקי. אבל לשיטת הצדוקים אין מקדימין לאותה מיתה אלא מאחרין.

footnotes:
³⁵ בבלי פ"ט א'.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:5:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:5:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:5:3)

**ואם היתה יתומה, הוא לוקה וכו'.**כלומר, אף אם היתה יתומה לוקה ונותן מאה סלע. ועיין בירושלמי פ"ד ה"ד, כ"ח ע"ג, ובבלי מ"ד ב'. ועיי"ש בתוספות, ד"ה המוציא.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:5:4
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:5:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:5:4)

36-37. **וכתובתה קיימת, ונותן ארבע מאות זוז וכו'.**כלומר, אעפ"י שהיא יתומה וקנסה לעצמה, אין אנו אומרים שיצא כסף קנסה בכתובתה (עיין להלן פ"ג ה"ו), ואין לה כתובה, אלא נותן קנס (מאה סלע, ארבע מאות זוז), ואם מת נותן לה כתובה, שהרי כבר נתחייב בכתובתה לפני שהוציא עליה שם רע, מה שאין כן באונס שלא תקנו לה כתובה בשעת נישואין, משום שאינו יכול להוציא, עיין בבלי ל"ט ב'. ועיין צפנת פענח פט"ז מה' אישות סה"י.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:5:5
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:5:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:5:5)

37-38. **לא אמ' לעידים שיעידו וכו'.**ירושלמי פ"ד ה"ד, כ"ח ע"ג, בבלי מ"ו א'. ודייקו מלשון זו שאם אמר להם שיעידו חייב אפילו אם לא שכרן, דלא כר' יהודה.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:5:6
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:5:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:5:6)

38. **הוא אין לוקה וכו'.**וכ"ה בד, בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובכי"ע בטעות: הוא לוקה וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:5:7
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:5:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:5:7)

39-40. **זינתה כשהיא נערה, ומשבגרה הוציא עליה שם רע וכו'.**בירושלמי פ"ד ה"ד, כ"ח סע"ג: והא תני ר' חייה זינת עודה בבית אביה, ומשבגרה וכו'. ובבבלי מ"ה א': נערה המאורסה שזינתה, ומשבגרה וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:5:8
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:5:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:5:8)

40. **הוא אין לוקה וכו'.**שהרי הוא מתחייב על דבורו, וכשהוציא שם רע כבר היתה בוגרת, והכתוב לא חייבו אלא כשהוציא שם רע על נערה.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:5:9
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:5:9](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:5:9)

40-41. **והיא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה.**וכ"ה בבבלי הנ"ל, ואמרו: היא וזוממיה סלקא דעתך ? אלא או היא (כלומר, אם לא הוזמו עדי הבעל), או זוממיה. והכוונה שהוי"ו של "וזוממיה" הוא וי"ו המחלק.³⁶ ובבבלי מ"ו א' גרסו גם בברייתא שלעיל: היא וזוממיה, ופירשו: אלא או היא, או זוממיה. ובירושלמי הנ"ל מפורש בבבא זו וגם בבבא שלעיל: אלא או היא או זוממיה וכו'.³⁷ ועיין מ"ש במרכבת המשנה פ"ג מה' איסורי ביאה ה"ח, ופירושו בתוספתא כאן (לשיטת הר"מ) לא נתחוורתי בו.

footnotes:
³⁶ כמשנת יבמות פ"ה מ"ג, קידושין רפ"א (עיין בירושלמי שם, נ"ח ע"ב) ועוד בכ"מ. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1062 ואילך.
³⁷ ברם בבבלי נראה שהמלה "אלא" היא מן התירוץ, ובירושלמי היא מלשון הברייתא.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:6:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:6:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:6:1)

41-42. **היתה מעוברת, אמרו לה מה טיבו של עובר זה וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"א מ"ט.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:6:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:6:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:6:2)

42-43. **שהיא עדות שהאשה כשירה לה.**ירושלמי פ"א ה"ח, כ"ה רע"ד, בבלי י"ג ב', כל הברייתא עד סוף הפרק. ועיין בשטמ"ק י"ג ב', ד"ה זו. ובר"ח שם (אוה"ג, עמ' 11): ומותבינן הא דתניא בתוספתא בהא עיניינא, זו עדות שהאשה כשרה לה וכו', והעתיק את לשון הבבלי, אלא שציין למקור הברייתא. ועיין בשטמ"ק ובס' הפלאה (י"ג א' במשנה) שנשאו ונתנו בדבר לעניין מה היא נאמנת, ואם היא נאמנת גם על האיש המיוחד, עיי"ש. ועיין מאירי, עמ' 63. ובתוס' רי"ד י"ד א' פסק שאפילו פלוני מכחיש נאמנת.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:6:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:6:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:6:3)

45-46. **אמרו לו לא אם אמרתם בשבויה שיש לה עדים, תאמר בזו שאין לה עדים וכו'.**בבבלי י"ג ב' הנ"ל הסיקו מלשון זו שהכוונה כאן לא למשנתנו הנ"ל, אלא למ"ח "ראוה מדברת עם אחד" וכו' (וכפירוש זעירי שם י"ג א') ואין לה עדים כלל שנבעלה. ועל זה ענה להם ר' יהושע: אף לזו יש עדים, שהרי כריסה בין שיניה, כלומר, אף במחלוקת שלנו יש אחת שיש לה עדים (והיינו מעוברת), ואתם חולקים עלי, עיי"ש. ועיין מ"ש בריטב"א י"ג ב', ד"ה השבתנו, בפירוש הבבלי.
ברם לפי לשון התוספתא להלן: אמ' להם וכי מה עדות גדולה מזו וכו', ברור שזו היא תשובה ל"זו", למה שאמרו החכמים לעיל, לטענת המעוברת. ולא עוד אלא שבירושלמי לא נזכרה כלל השיטה ש"מדברת" שבמ"ח היא נסתרה, אלא שלכולי עלמא שם "מהו מדברת נבעלת", וממילא גם במ"ח יש כאן עדים, ואין להסב עליה את תשובת ר' יהושע.³⁸ ובעל כרחנו אנו מפרשים שהכוונה היא שבשבויה יש עדים שהיא היתה בין הגוים, והגוים פרוצים הם, ובוודאי באו עליה ופסלוה, אבל במעוברת אין עדים שזנתה עם פרוצים.

footnotes:
³⁸ ואף שגם בירושלמי ישנה שיטה שלא הכשירו רבן גמליאל ור"א אלא אותה, ולא את בתה, ונמצא ששתי המשניות מדברות על האשה עצמה, מ"מ לא הקשו שם, מה לי ראוה שנבעלה, מה לי ראוה מעוברת, ואם חולקים בראשונה פשיטא שחולקים גם בשנייה, עיין בבלי י"ג א'. ובוודאי שבירושלמי סברו שיש רבותא במעוברת מה שאין בראוה שנבעלה, עיין בלשון הר"מ בפי"ח מה' איסורי ביאה הי"ג ובמה"פ כאן פ"א ה"ח, ד"ה מהו, ובהפלאה למשנתנו.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:6:4
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:6:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:6:4)

46. **וכי מה עדות גדולה מזו, שהרי כריסה בין שיניה.**כלומר, הרי בשבויה עדיין אין עדים שנבעלה, וכאן הרי כריסה בין שיניה,³⁹ ובוודאי נבעלה, ואין אשה בודקת ומזנה, וזנות רצה אחר הפסולים.

footnotes:
³⁹ הביטוי "כריסה בין שיניה" הוא גם במשנת ר"ה פ"ב מ"ח. וחכם אחד הציע להגיה: "כריסה בין שדיה", ואין צורך בכך, והנכון כלפנינו, והכוונה שהאשה לא תוכל לשקר ולהכחיש שלא נבעלה (או שכבר ילדה אתמול, כמשנת ר"ה), שהרי כריסה יכנס לבין שיניה ולא יתן לה לשקר. ואין לקלקל מליצה ציורית זו.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:6:5
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:6:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:6:5)

47. **מפני שגוים חשודין על עריות.**ופירש"י: והא ודאי נבעלה.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:6:6
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:6:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:6:6)

**אמ' להן אין אפטרופוס לעריות.**ופירש"י: אין אתם יכולים להיות לה אפוטרופוס לומר לא נבעלה.⁴⁰ ופירוש זה יתכן רק לפי שיטת הבבלי שהויכוח בעניין נסתרה. אבל לפי הירושלמי והתוספתא הויכוח הוא בעניין מעוברת שבוודאי נבעלה (והוא הדין במ"ח שראוה מדברת, כלומר שנבעלה), וכל השאלה היא אם לכשר נבעלה, או לפסול. וכוונת ר' יהושע, איפוא, שאין אפוטרופוס לעריות, ואין אשה בודקת ומזנה, ואם כבר זנתה יש לתלות שזנתה עם פסול.
ובר"ח (אוה"ג, עמ' 11): ואמר להם הוא אין אפוטרופוס על העריות. פי' אפי' חסיד שבחסידים אין ממנין אותו אפוטרופוס על העריות. ואפשר שצ"ל שם: **ביר'** (כלומר, בירושלמי, והוא בפ"א, סה"ח, כ"ה ע"ד) אפי' חסיד וכו'. ברם בירושלמי הכוונה לסייע לדברי רבן גמליאל ור' אליעזר, שאפילו כשרים מזנין (כפירוש בעל פ"מ. ופירוש בעל ק"ע דחוק), ובבבלי מבאר הר"ח בזה את דברי ר' יהושע, והבבלי הרי מפרש שהויכוח כאן הוא בנסתרה גרידא, ועל זה אומר ר' יהושע שאין אפוטרופוס לעריות, ובוודאי נבעלה, ומה שייך כאן חסיד שבחסידים. ונראה שהר"ח מפרש שכוונת ר' יהושע לומר, שנבעלה, ושנבעלה לפסול, ואין להניח שאשה בודקת ומזנה, שהרי חסיד שבחסידים בוודאי אינו חשוד על העריות, מ"מ כשהוא אפוטרופוס עליהן יש לחשוש שמא יתקפנו יצרו ויכשל בהן, קל וחומר לאשה שכבר נסתרה שלא תבדוק בזנותה. ובירושלמי השתמשו בסברא זו להפך שאין להניח שהזנות רצה אחר הפסולים דווקא, מפני שכשרים לא יתפתו לה, אלא אומרים שגם כשרים מזנים, ואין כאן חזקה שנבעלה לפסול.

footnotes:
⁴⁰ עיין מ"ש להלן בשם הירושלמי. אבל בבבלי נדה ל' ב' מפורש: אין אפוטרופוס לעריות, אימא שומר גופא בא עליה. ועיין גם בבלי חולין י"א ב'. וכן מלגלג יובינליס (.Sat פ"ו, 347) על העצה לנעול דלת על האשה בבריח: ומי ישמור על השומרים גופא? (quis custodiet ipsos custodes)


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:6:7
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:6:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/1:6:7)

48. **במי דברים אמורים בעדות שבגופה, אבל בולד הכל מודים שהוא שתוקי.**וכן בירושלמי פ"א רה"ט, כ"ה ע"ד: ותני כן במה דברים אמורי' בעידות גופה (כ"ה בכי"ל, ובגליון הושלם בכ"י אחר: אשה) אבל בוולד הכל מודין וכו'. ובבבלי בסיום הברייתא שלנו: בד"א בעדות אשה בגופה אבל עדות **אשה בבתה** דברי הכל הולד שתוקי. וכ"ה להלן שם בקושיית ר' אלעזר לר' יוחנן. ועיין בשטמ"ק שם בשם הרא"ש שבאר למה אמרו "פוסל בבתו" ולא "פוסל בזרעו", עיי"ש, ד"ה לדברי המכשיר, ולהלן שם, ד"ה מאי לאו שתוקי ופסול. ובירושלמי וכן בבבלי נחלקו אמוראים אם הכוונה היא שהוולד שתוקי וכשר, או שתוקי ופסול. ועיין ירושלמי פ"א סה"ט, ובנוע"י שם, כ"ז ע"א, ד"ה עוד שם.