## Tosefta Kifshutah on Ketubot Chapter 11

###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:1:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:1:1)

1-3. **אלמנה שתובעת כתובתה, והיורשים אומ' לה התקבלת כתובתיך, עד שלא נשאת, הן צריכין להביא ראיה שנתקבלה כתובתה, משנשאת, צריכה להביא ראיה שלא נתקבלה כתובתה.**בכי"ו ובד הגירסא הפוכה: עד שלא נשאת היא צריכה להביא ראיה שלא נתקבלה כתובתה, משנשאת צריכי' הן להביא ראיה שנתקבלה כתובתה. והוא שיבוש ברור, והעתקתי בפנים כגי' כי"ע. ובקג"נ: עד שלא נישאת הן צריכין להביא ראייה, משנישאת היא צריכה להביא ראייה, והיא כגי' כי"ע. וכן בראב"ן סי' ק"ז (ד' פראג ל"ה סע"ב, הוצ' הר"ש אלבק, מ' ע"ד): שכך היא שנויה בתוספת, אלמנה שתובעת כתובתה, ויורשין אומרין לה התקבלת כתובתיך, עד שלא ניסת הן צריכין להביא ראייה שנתקבלה, משניסת היא צריכה להביא ראייה שלא נתקבלה כתובתה. וכן מעתיק רבינו ברוך:¹ משום דבתוספתא דמכילתין תניא, אלמנה שתובעת כתובתה ויורשין אומרין התקבלת כתובתיך, עד שלא ניסת הן צריכין להביא ראיה,² משנשאת עליה להביא ראיה. וכע"ז גם בעיטור, כתובות, הוצ' רמא"י ל"ה ע"ב (צריכין הן להביא... עליה להביא), כת"י ששון, עמ' 302 (לפי אהל דוד ח"ב 731 ע"א). וכן כותב ר"י הלבן במכילתין ט"ז ב', עמ' ל': דהכי תניא בתוספת' דמסכת כתובות, אלמנה התובעת כתובתה מן היתומין, אם עד שלא נישאת על היתומים להביא ראייה שנפרעה, משנישאת עליו (צ"ל: עליה) להביא ראייה. וכן בירושלמי פ"ד הי"ג, כ"ט ע"ב: כהדא אלמנה שהיא תובעת מן היורשין, היא אומרת לא נתקבלתי מכתובתי,³ והיורשין אומרי' לה נתקבלת כתובתך, עד שלא נישאת היורשין צריכין להביא ראייה שנתקבלה כתובתה, נישאת עליה להביא הראייה שלא נתקבלה כתובת'.
נמצאנו למדים שאין ספק שגירסת כי"ע וקג"נ נכונה. ועכשיו נעבור לעצם העניין. בבבלי צ"ו סע"א: בעי ר' יוחנן יתומים אומרים נתננו (כלומר, מזונות, ועיין בתוספות שם, ד"ה יתומים), והיא אומרת לא נטלתי, על מי להביא ראייה, נכסי בחזקת יתמי קיימי, ועל אלמנה להביא ראיה, או דילמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי, ועל היתומים להביא ראייה. ת"ש דתני לוי אלמנה כל זמן שלא ניסת על היתומים להביא ראיה, ניסת עליה להביא ראיה. ופירש רש"י וסייעתו: נישאת, והיא באה לתבוע מזונות של שנים שעברו. כלומר, הברייתא של לוי לעניין מזונות נשנית. ורב האיי גאון (אוה"ג, התשובות, עמ' 336) נושא ונותן בעניין שלנו, ומדבריו משמע קצת שאף הוא מבאר את דברי לוי במזונות, אלא שאח"כ מסיים (שם, עמ' 337): ולעניין כ[תובתה גם כן] כל זמן שלא נישאת, ללוי אלים כוחה ותביעתה גלויה, ועל היתומים להביא ראיה שגבתה כתובתה וכו', אבל עתה כשנישאת הורע כוחה ונחלשה ראיתה, ועליה להביא ראיה שלא גבתה כתובתה, ולא מחלה כתובתה, ולא עשתה פשרה אודותה, ובשעת נישואיה (כלומר, לבעל שני) היתה תובעת עוד כתובתה.⁴ ואם לא תוכל להביא ראיה והוכחה לזה, אין לה כתובה.⁵ אבל ההשלמה הנ"ל אינה בטוחה, ואפשר שצ"ל: ולעניין כ[תובה נשנית] כל זמן שלא נישאת וכו', ומפרש הגאון שעיקר הברייתא נשנית לעניין כתובה, אלא שהתלמוד למד ממנה גם עניין מזונות, עיי"ש לעיל. אבל מכל מקום ברור שרב האיי פירש שדין לוי הוא גם לעניין כתובה, ואם כן הדבר, מסתבר שהיא הברייתא שלפנינו, ולעניין כתובה נשנית. וכן מביא בעיטור הנ"ל (ל"ה ע"ב): תני לוי אלמנה כל זמן שלא נישאת וכו', ובעל מתיבות פי' לה בכתובה, והכי איתא בתוס' אלמנה שתובעת וכו', עיין מ"ש לעיל, ד"ה אלמנה.
ובטור אה"ע ריש סי' ק"א: "ובעל התרומות כתב שאם נשאת שוב אינה נאמנת, ואין נותנין לה אלא אם כן תביא עדים שלא קבלתה, וכ"כ בעל העיטור". וכבר ראינו לעיל שכן כתב בעל העיטור. אבל בס' התרומות לא מצאתי שיטה זו, ועיי"ש שער ל"א, ח"א, סי' ה', ולא הזכיר כלל שיש הבדל בין נישאת ללא נישאת. ונראה שכוונתו לרבינו ברוך בעל התרומה⁶ שהביא במרדכי פי"א סי' רנ"ג (שהעתקנו לעיל). ומ"מ הראשונים הנ"ל מדברים בשאין כתובה יוצאת מתחת ידה, אבל אם הכתובה בידה, אין לך ראייה גדולה מזו, וכמו שכתב בבאורי הגר"א הנ"ל (לעיל הערה 5). ועיין מ"ש להלן בסמוך.
ורש"י בתשובה⁷ פסק שאשה גובה כתובתה אפילו אחר שנישאת, אעפ"י שלא נשבעה קודם שנישאת, ואעפ"י שהיורשים טוענים שתפסה הרבה מטלטלין בכתובתה. ורבינו יצחק הלוי⁸ פוסק שאלמנה כל זמן שלא ניסת נאמנת היא בין למזונות בין לכתובה, אע"פ שאין כתובה בידה וכו', אבל לאחר שניסת אינה נאמנת על הכתובה אלא אם כן שטר כתובה יוצא מתחת ידה. וכן מביא בתוספות ר"י הלבן, עמ' ל' הנ"ל: "וכן פסק רבינו יב"א הלוי בפסקיו דמשנישאת אין לה כח מעשה בית דין". כלומר, ואפילו במקום שאין כותבין כתובה פקע כח מעשה ב"ד אחרי שנישאת.
ורבינו יצחק הלוי מביא ראייה מן הירושלמי⁹ וכותב: דהכי קתני לה בירושלמי בפרק נערה שנתפתתה (הי"ג, כ"ט ע"ב, הנ"ל) תני ר' חייא בגרו ולא נשאו, או נשאו ולא בגרו, איבדו מזונותיה ולא אבדו פרנסתיה, דר' אבין בשם ר' הילא **ומורין¹⁰ לה**,¹¹ כהדא אלמנה שהיא תובעת מן היורשין וכו', ונ"ל דהכי אמר ר' אבין בשם ר' הילא, הא דתני ר' חייא נישאו לא איבדו פרנסתן הוא שמודין להן האחין (כלומר, "ומודין לה" פירושו: והוא שמודין לה) שלא נתנו להן נדונייתן כשניסו, ואשמעינן ר' חייא דלא אמרינן הואיל ולא תבעו פרנסתן מן האחין כשנישאו ויתרו, אבל אם אין מודין להן האחין, אלא אומרים כבר נתננו להן קודם שנישאו, עליהן להביא ראיה שלא נתקבלו נדוניתן, דומיא דאלמנה, מה אלמנה שדינה ליטול כתובה כשהיא באה להנשא, אם תובעת באותה שעה על היתומין להביא ראייה כשאין שטר כתובתה בידה וכו'. ולפי פירוש רבינו מביא הירושלמי תוספתא זו לראייה על פרנסת הבת, והבבלי על מזונות האלמנה.
ברם הראב"ן לעיל שם (ל"ה ע"א, אלבק מ' ע"ב) טוען שבשום אופן אין להביא ראייה מכתובה למזונות, וכותב: "**ולא יעלה על לב איש** לומר דהא דלוי לעניין כתובה שנויה, דא"כ מאי פשיטא מיניה לר' יוחנן, איהו בעי לעניין מזוני, ואיהו מייתי לה ראייה מכתובתה". והוא מסביר שלעניין כתובה הרי היא בתוך זמנה, "אבל מזונות דשנה, או שנתים, שעברו והיא תובעתן, אימא לך דעליה הראייה [אפיל]ו לא נישאת, משום דמזוני זימנייהו כל יומא, וכיון דעבר זמן המזונות של אותן ימים שעברו, היתומין בחזקת שנתנו¹² עד שתביא היא ראייה שלא נתנו וכו', ומניחין כל אילו משניות וברייתא ואמוראים הנזכרים בתלמוד בבלי שלנו וסומכים על ברייתא השנויה בירושלמי, שלא הוזכרה ולא נתפרשה בתלמוד שלנו, אלא **בתוספת** היא שנויה, ולא דיקדקו בה האמוראים בתלמוד שלנו, ואנן ניקו ונסמוך עלה".
אבל להלן שם (ל"ה סע"ב, אלבק מ' ע"ד) הוא כותב: ואם ישכיל המשכיל ויזהיר המזהיר ויבין המבין יכול לתרצה ולפשרה דלא נדחית, ולא קשיא על הני דלעיל, שכך היא שנויה בתוספת אלמנה שתובעת כתובתה וכו', מכרה כתובתה (המשך הברייתא שלהלן) וכו', וה"פ דברייתא אשה שתובעת כתובתה ויורשים אומרים התקבלת כתובתך, שכך וכך קרקע מכרת וקבלת דמיהן לכתובתיך, ויש עדים שמכרה שיעור כתובתה, אבל אין יודעים אי לכתובה מכרה או למזונות, או היא עצמה מודה שמכרה, אלא שטוענת למזונות מכרתי ואכלתים, אם עד שלא ניסת תובעת כתובתה, דנכסי בחזקתה, על היורש להביא ראייה שמכרה לכתובה (כלומר, ולא למזונות), ואי יש עדים שמכרה לכתובה אינה יכולה לטעון שוב למזונות [מכרתי], דכיון שקיבלה כתובתה אין לה מזונות, ואי לא מייתו ראייה, תשבע שמכרה למזונות והוציאה את הכל, ותגבה כתובתה וכו', אבל אם נישאת, דהנכסים קיימי בחזקת יתמי עליה להביא ראייה, כיון שיש עדים שמכרה שעור כתובתה, אם לא תביא עדים שמכרה למזונות אמרינן ודאי לכתובה מכרה ולא למזונות, ולא גביא השתא, כיון דניכסי בחזקת יתמי קיימי המוציא מחבירו עליו הראייה וכו', עיי"ש שמאריך, ומסיים: וה"נ מסתברא דפירושא דברייתא כדפרישית, מדקתני וכותבת אילו למזונות מכרתי ואילו לכתובה, וכל הברייתא לעניין מזונות שנויה.

footnotes:
¹ לפי מרדכי פי"א סי' רנ"ג, ואני מעתיק מהגהות אשרי פי"א סי' ה', ד"ו רפ"ז.
² עד כאן במרדכי ד' קושטא וד"ו רפ"ב, אבל בד' סביוניטא ממשיך כמו שהוא בהגהות אשרי הנ"ל.
³ וכן מעתיק בשם הירושלמי גם ר' יצחק הלוי בראב"ן סי' ק"ז (ד' פראג, ל"ו ע"ג, הוצ' הר"ש אלבק, מ"ב ע"א), והכוונה: לא נתקבלתי כלום מכתובתי. ועיין להלן בפנים, ד"ה אבל להלן שם, והבאנו שם פי' הראב"ן לתוספתא זו.
⁴ ומכאן שאם הביאה ראייה שתבעה כתובתה לא איבדה אותה. וממילא אין כאן סתירה מבבלי גיטין ל"ה ב' שהעיר עליו רש"י בתשובתו שהביא הראב"ן סי' ק"ז הנ"ל. ועיין ב"ח טאה"ע ריש סי' ק"א. ועוד מוכח מדברי הגאון שאינה נאמנת לומר תבעתי, אלא צריכה עדים לכך. ועיין בקונטרס אחרון לבעל הפלאה סי' ק"א אות ה' (לעניין כ"ה שנה) ובבית יעקב לר"י מליסא שם ריש סי' ק"א.
⁵ ומדברי הגאון שם משמע שאפילו אם כתובתה יוצאת מתחת ידה עליה להביא ראייה שלא גבתה ושלא מחלה וכו'. ועיין בבאור הגר"א אה"ע סי' ק' ס"ק ו', אות כ"ה, ומ"ש להלן בפנים, ד"ה ובטור. ומה שאמרו כאן בתוספתא "צריכה להביא ראייה שלא נתקבלה כתובתה" הוא לאו בדווקא שלא גבתה, אלא הוא הרין שלא מחלה ולא נתפשרה, כדברי הגאון.
⁶ באו"ז קורא לו "תרומות", עיין או"ז ח"א סי' תרע"א, תרע"ה, ח"ב סי' ל"ח, סי' ס"ב, ועוד.
⁷ לפי הראב"ן סי' ק"ז הנ"ל. ועיין בשו"ת רש"י הוצ' אלפנביין סי' רט"ו, עמ' 245 ואילך.
⁸ לפי הראב"ן סי' ק"ז, ד' פראג ל"ו סע"א, הוצ' הר"ש אלבק, מ"א סע"ג ואילך.
⁹ לפי הראב"ן הנ"ל, ד' פראג, ל"ו ע"ג, הוצ' אלבק, מ"ב ע"א. ואני מעתיק מד' פראג בתיקונים ברורים של אותיות בוררות, כפי שהוא בהוצ' אלבק.
¹⁰ צ"ל: ומודין, כמו שהוא לפנינו, וכמו שיוצא ברור מפירושו.
¹¹ לפנינו בירושלמי בטעות: להך.
¹² ועיין ירושלמי פי"א ה"ב, ל"ד ע"א, ובשי"ק שם, ד"ה בסוף.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:1:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:1:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:1:2)

3-5. **מכרה כתובתה, משכנה כתובתה, עשת כתובתה הפותיקי, אבדה מזונותיה. ר' שמעון או' אפי' מכרה מקצת, אפי' משכנה מקצת, אפי' עשת מקצת כתובתה הפותיקי, אבדה מזונותיה.**וכע"ז בראב"ן הנ"ל (אלא שיש שם ט"ס ברורה), ועיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה אבל. ובבבלי צ"ז ב' הביאו ברייתא זו, וסיימו ברישא: דברי **ר"מ**.¹³ ועיי"ש נ"ד א'. ועיין בתוספות רי"ד גיטין י"ח א'. ובמשנתנו פי"א מ"ב: ר' שמעון אומר מן הנשואין מוכרת שלא בבין דין וכו', וכל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בבית דין. מכרה כתובתה, או מקצתה, משכנה כתובתה, או מקצתה, נתנה כתובתה לאחר, או מקצתה, לא תמכר את השאר אלא בבית דין. ובבבלי שם אמרו על הסיפא: מתניתין מני ר"ש היא, והביאו את הברייתא שלנו. ועיין בשטמ"ק, ד"ה מתני' מני. וממילא לר"ש ביון שאבדה מזונותיה לא תמכור אלא בב"ד.

footnotes:
¹³ וכ"ה בכמה מן הראשונים. אבל בס' המקת והממכר שער ו', ד"ו י"ד ע"א, חסר "דברי ר"מ".


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:1:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:1:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:1:3)

5-6. **אין צריך לומר לאחר מיתת בעלה, אלא אפי' בחיי בעלה.**והעיר בח"ד שבבא זו כ"ע מודים בה, וכן פסק הרמב"ם בפי"ח [מה' אישות ה"א]: וכן אם מכרה כתובתה כולה,¹⁴ או משכנה כתובתה, או עשתה כתובתה אפותיקי וכו', **בין שעשתה בחיי בעלה**, בין שעשתה לאחר מיתת בעלה, אין לה מזונות מן היורשין. ועיין בטור אה"ע סי' צ"ג ובמפרשים שם, ובשו"ע שם ס"ק ח' ובחלקת מחוקק ובב"ש שם, ובבאור הגר"א שם, אות כ'. ועיין בקונטרס אחרון לבעל הפלאה סי' צ"ג אות י"ב, וכנראה שנעלמה ממנו לרגע קטן התוספתא שלנו. ובראב"ן הנ"ל דלג על בבא זו, ואפשר שקיצר מפני שאינה צריכה לעניינו. ועיין בבלי נ"ג א' ובראשונים שם.

footnotes:
¹⁴ פסק כחכמים, שלא כר"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:1:4
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:1:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:1:4)

6-8. **וכותבת אילו לכתובה מכרתי ואילו למזונות מכרתי, דברי ר' יהודה. ר' יוסה או' מוכרת וכותבת סתם, לכך כוחה יפה.**בד: מוכרת סתם, ולכך כחה יפה. וכן בכי"ע ובראב"ן הנ"ל: מוכרת סתם וכך כוחה יפה.¹⁵ ובירושלמי פי"א רה"ג, ל"ד ע"ב: תני מוכרת וכותבת וכו', ר' יוסי או' מוכרת וכותבת סתם, ובזו כוחה מיופה, באת מלוה בעדים, אומרת למזונות מכרתי, באת מלוה בשטר, אומרת לכתובה מכרתי. ואפילו¹⁶ באת מלוה בעדים, מוכרת למזונות וחוזרת וטורפת לשם כתובה וכו', שהוקיר המקח. ועיין מאירי, עמ' 444 ועמ' 445, ובבית יעקב לר"י מליסא צ"ז א', ד"ה הרא"ש. ובבבלי צ"ו ב': כתנאי, מוכרת וכותבת וכו' דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר מוכרת וכותבת סתם, וכן כחה יפה. ופירשו שם ששניהם מתכוונים להשביח כח האשה, ולר' יהודה צריכה לכתוב במפורש שמכרה למזונות, שאם לא כן יאמרו לה היתומים שמכרה לכתובה וכבר קבלת כתובתך, ומזונות נתננו לך לחוד, והוא סובר שנכסים בחזקת יתומין, אבל ר' יוסי סובר שנכסים בחזקת האלמנה, ועל היתומים להביא ראייה, ולפיכך מוטב לה למכור בסתם, כדי שתוכל לטעון שמכרה למזונות, עיי"ש ברש"י ובתוספ', ד"ה ור"י. ואח"כ אמרו שאף ר' יהודה סובר שנכסים בחזקת אלמנה, מ"מ מוטב שתפרש שמכרה חלק לכתובתה, כדי שלא יצא לה שם של רעבתנית שמוציאה הרבה למזונות, ושוב אין אדם נושאה. ועיין בראב"ן הנ"ל שפירש בבא זו באורך.

footnotes:
¹⁵ וחסרה בכולן המלה "וכותבת".
¹⁶ ו"ל שצ"ל: ואפי' לא (במקום: ואפילו) באת וכו'. ועיין ב"כתוב שם" להראב"ד ב"הסגלה" של הרמ"ז חסידה חכ"ו, עמ' 11.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:1:5
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:1:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:1:5)

8-9. **כשם שאלמנה מוכרת שלא בבית דין, כך יורשיה הבאין ברשותה מוכרין שלא בבית דין.**בבבלי צ"ז ב': ת"ש כשם שמוכרת שלא בבית דין, כך יורשיה יורשי כתובתה מוכרים שלא בבית דין. ולא נזכר שם "הבאין ברשותה". וברש"י שם: יורשיה יורשי כתובתה גרסינן, ולא גרסינן ויורשי. ומכאן שלפני רש"י היתה הגירסא: יורשיה **ויורשי** כתובתה. ושמא צ"ל שם: **מורשיה** ויורשי כתובתה, והן הן מורשיה הן הן הבאין ברשותה. ואעפ"י שהמלה "מורשה" מצויה בעיקר בספרות הגאונים ואילך, אבל כבר אמרו בירושלמי פ"י ה"ד, ל"ג ע"ד: שמואל אמר **במרשות** זו את זו, **בשהרשת** השלישית את השנייה לדון עם הראשוניה. ופירש לנכון בפ"מ: ובשהרשת השלישית את השנייה, שנתנה לה כח והרשאה לדון עם הראשונה. ובבבלי הקשו רק מיורשיה, אכל ממורשיה אין קושי שהרי במקומה הם עומדים, ואם לא יוכלו למכור שלא בבית דין, תלך בעצמה ותתבזה. אבל בתוספתא אין לפרש כן, כפי שמוכח מדברי ר' שמעון להלן, שו' 11, ועיין מש"ש. וכלשון זו גם לעיל פ"ט שו' 12–13, ולהלן פי"ב, שו' 34. ועיין מ"ש לעיל פ"ט, שו' 12–13, על הבאין ברשותה. ואמרו בבבלי ב"מ ל"ב א' שמ"מ צריכה בית דין של הדיוטות, כלומר, שיהו נאמנין ויודעין בשומת הקרקע.¹⁷

footnotes:
¹⁷ לשון הר"מ בפי"ז מה' אישות הי"ג. וברי"ף כאן פי"א סי' ש"ע: כגון גברי דמהימני ובקיאי בשומא. ומ"ש "גברי דמהימני" לקוח, כנראה, מס' המקח והממכר ש"ו, ד' וויניציאה, י"ג ע"ב: שתהי' מכירתה במעמד ג' שיהו ראוין להעיד. ובתוספות צ"ח א', ד"ה דאמרי: דיושבי קרנות הם (עיין סנהדרין ג' א'), ואינן אלא בקיאין בשומא בעלמא.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:1:6
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:1:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:1:6)

9-10. **ר' שמעון אומ' אלמנה מוכרת שלא בבי' דין, ואין יורשיה הבאין ברשות' מוכרין שלא בבית דין. אמר ר"ש מפני מה וכו'.**כ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ו: ר' שמעון אומ' מפני מה וכו', ומה שבנתים נשמט בטעות ע"י הדומות. וברייתא זו איננה בבבלי הנ"ל. והוכיח ממנה בח"ד שלר"ש מוכרת שלא בבית דין אפילו לכתובתה, ולא דווקא למזונות, ולא כמו שמשמע מפירש"י למשנתנו צ"ז סע"א, שלר' שמעון אינה מוכרת שלא בבית דין אלא למזונות דווקא, אבל לא לכתובה, שהרי לעניין מזונות אין כאן יורשים.¹⁸ וכבר נחלקו על רש"י בזה, עיין במאירי, עמ' 447 ובהערה י"ד שם, ובשטמ"ק צ"ז ב', ד"ה מתני' מני, ובר"ן למשנתנו הנ"ל, מ"ש בשם אחרים ובפני יהושע שם. ועיין מ"ש להלן בסמוך בשם הירושלמי, ומפורש שם שלר' שמעון מוכרת גם לכתובתה שלא בב"ד.

footnotes:
¹⁸ כלומר, יורשי האשה הבאין ברשותה. ואם יורשי הבעל מודים שלא נתנו לה, והיא לא מחלה להם, אלא נתפרנסה משלה, הרי לפנינו חוב ככל החובות. וכן מוכח להלן מדברי ר' שמעון שמבאר את דבריו למה מוכרת שלא בב"ד, וטעמו הוא במוכרת לכתובה.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:1:7
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:1:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:1:7)

10-12. **מפני מה אמרו אלמנה מוכרת שלא בבית דין, ליפות כחן של יתומין, שלא תבזבז את נכסיהם.**כבר כתבנו לעיל שלפי פשוטה של תוספתא הכוונה לכתובה, ומוכרת כתובתה שלא בבית דין ליפות כוחן של יתומים שלא תבזבז נכסיהן, כלומר, במזונות, שאם תחכה עד שתמצא ב"ד תתפרנס בנתים מנכסי יתומין, והרי ר"ש לשיטתו שסובר (פי"א מ"ב) שאינה מוכרת לכתובתה שלא בב"ד אלא אם היא אלמנה מן הנישואין, שהיא ניזונית מנכסיו. וכן מפורש בירושלמי פי"א רה"ב, ל"ד ע"ב: מיסבר סבר ר' שמעון במזונות הדבר תלוי, פסק לזון מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד, פסק לזון¹⁹ מן הנישואין לא תמכור אלא בב"ד.²⁰ וממילא ביורשין, או בבאין ברשותה (שמכרה, או שנתנה, להם כתובתה), אין טעם זה קיים, ולא ימכרו אלא בבית דין. ור"ש בא להוציא מטעם החכמים שהיא מוכרת שלא בבית דין משום חינא, או משום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, עיין ירושלמי פי"א ה"ב, ל"ד ע"ב הנ"ל, ובבבלי צ"ז ב'.
ועל מכירת מזונות שלא בבית דין לא נתן טעם כלל, שהרי פשיטא היא שלא חייבוה לרעוב עד שתמצא ב"ד מומחין, וכמו שכתב רש"י במשנה צ"ז סע"א, ד"ה מוכרת. ואף טעם זה אינו שייך ביורשין ובלקוחות. ועיין בבלי צ"ז ב'. וכל דברי ר' שמעון כאן לא היו ידועים בבבל.

footnotes:
¹⁹ צ"ל: ללזון-לא לזון. וכצ"ל בנדרים פ"י ה"ה, מ"ב ע"א.
²⁰ ומכאן מפורש שבמכירה לכתובה עסיקינן. ובבבלי צ"ז סע"א ואילך נשאו ונתנו בשיטת החכמים, כפי שמוכח מן העניין שם, ולפיכך אפשר היה לפרש (רש"י ועוד, עיין מ"ש לעיל, שו' 9–10, ד"ה ר' שמעון) שלר' שמעון אינה מוכרת לכתובה אלא בב"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:1:8
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:1:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:1:8)

12-13. **ירדה לשדה העשויה הפותיקי ואכלה, והוציאוה הוצאות, שמין לה מה שאכלה, ושמין לה מה שהוציאה.**פירש בח"ד (בלשון שני) שהשדה היתה עשויה אפותיקי לכתובתה, וירדה והחזיקה בה בתור גבייה שלא על פי ב"ד, מנכין לה מכתובתה מה שאכלה, ושמין ונותנין לה הוצאותיה, כדין היורד לשדה חבירו שלא ברשות שנותנין לו את ההוצאה אם השבה יותר עליה.²¹ ועיין שו"ע חו"מ סי' ק"ג ס"ק ו' וס"ק ח', ובבאור הגר"א שם, אות י"ז ואות י"ח, ועיין בס' התרומות (שציין לו הגר"א הנ"ל) שער מ"ג ח"ב סי' ד'. ועיין בשו"ע אה"ע סי' צ"ג ס"ק כ"ז ומ"ש להלן בסמוך.

footnotes:
²¹ והפירות הן ליתומין, שהרי מנכין אותן מכתובתה.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:1:9
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:1:9](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:1:9)

13. **אם שמו לה בבית דין, מה ששמו שמו.**כלומר, דווקא אם שמה לעצמה מוציאין ממנה (אעפ"י שהשומא היתה נכונה), משום דאמרינן "מאן שם ליך" (בבלי צ"ח א'), אבל אם שמו בית דין, ואפילו של הדיוטות, מה ששמו שמו, ואין מוציאין ממנה. ובס' המקח והממכר לרב האיי ש"ו, ד' וויניציאה י"ג ע"א: כדג' א"ר זיר' א' רב נחמן אלמנה ששמתה לעצמה לא עשתה ולא כלום, וזה הדין שפי' כשהיא מחזקת החפץ לעצמה וכו', יתומים יכולים להחזירו מידה אלא אם כן שמו אותו ב"ד והניחו בידה, ויחשוב אותו דמי כתובה, דכי האי גונא אין כח ביתומים להוציאו מידה וכו'. ומוכח מדבריו (עיין להלן שם) שדווקא אם שמה לעצמה בלי בית דין מוציאין מידה, אבל אם שמו ב"ד אין מוציאין מידה, ואפילו הדיוטות אלא שהם נאמנים ובקיאים בשומא. ועיין ר"מ פי"ז מה' אישות סהי"ד ובמגיד משנה שם. אבל עיין בריטב"א צ"ח א' מ"ש בשם הגאונים. ועיין שו"ע אה"ע סי' צ"ג ס"ק כ"ח, ובבאור הגר"א שם, אות נ"ג. ועיין בתוספות צ"ח א', ד"ה דאמרי, ובתוספ' ב"מ ל"ב א', ד"ה ב"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:2:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:2:1)

14. **שלשה שירדו לשום, אחד או' במנה ושנים אומ' במאתים וכו'.**כל הברייתא בשינויים קלים בבבלי ב"ב ק"ז א'. ומתוך מקום הברייתא בתוספתא כאן נראה שהכוונה לשמאים ששמים את השדה לאשה עצמה שהיא רוצה לרדת לתוכה. וברשב"ם שם מפרש: שלשה שירדו לשום נכסי יתומין למזון האשה והבנות. ובריטב"א כתב עליו: ולא נהירא, דההיא הכל תלוי ברצון הלוקח, דאנן לאו ארעא אית לן למיתן להו. ור"י ז"ל פירש לשום ב"ח וכתובת אשה. ועיין בפי' הר"י מיגאש שם. ומן התוספתא כאן ראייה לפירוש ר"י.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:2:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:2:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:2:2)

14-15. **אחד או' במאתים ושנים אומ' במנה, בטל יחיד במיעוטו.**וכ"ה ברוב הנוסחאות בבבלי. ויש שחלקו את הרישא לשנים, ושנו בשניהם: בטל יחיד במיעוטו, והיא היא. אבל בח"ג ד"ב, עמ' 426: אחד אמ' במנא ושנים אומרי' במאתים, בטל יחיד במיעוטו, אחד אומ' במאתים ושנים אומ' במנא בטל אחד **בריבויו**. וכ"ה בעיטור, שומא, ד"ו ל"ב ע"ג, הוצ' הרמא"י, נ"א ע"ב, ובס' התרומות שער ג' ח"ג סי' ג'.²² ולפ"ז הפירוש הוא ברישא שבטלה דעת היחיד במה שמיעט, ובסיפא בטלה דעתו במה שריבה, ובבבא שלהלן בסמוך קיימת דעת היחיד במיצועו, עיין מש"ש.

footnotes:
²² אלא שבשניהם: ברובו.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:2:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:2:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:2:3)

15-16. **ואחד אומ' בעשרים, ואחד אומ' בשלשים.**בעיטור הנ"ל: ואחד אומר במאתים ואחד אומר בשלשה. גרסא אחרינא אחד אומר במנה ואחד אומר בעשרי' סלעי' (כלומר, שמונים זוז) ואחד אומר בל' סלעי' (כלומר, מאה ועשרים זוז).


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:2:4
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:2:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:2:4)

16. **שמין אותה במנה.**לפי הגירסא הראשונה שהביא בעיטור שמין אותה במאתים, אלא שרבינו לא סיים את סוף הגירסא הראשונה,²³ ותפס בגירסא אחרינא. ואמרו בבבלי שם: מאן דאמר נדון במנה מילתא מציעתא. ונחלקו הראשונים בפירושה. יש שאמרו שהכוונה לעין דוגמא שלנו שהאומר במנה הוא הממצע בין השמנים למאה ועשרים, והוא הדין אם אחד אומר במנה, ואחד אומר בתשעים, ואחד אומר במאה ושלשים, שמין אותה במאה ועשר, שהרי ההבדל בין שתי הקצוות הוא ארבעים זוז, וחולקין את הארבעים, ומוסיפין עשרים על התשעים, וגורעין עשרים מן המאה ושלשים, כלומר שמין במחיר האמצעי "מילתא מציעתא", וזו היא דעת הר"מ בפכ"ב מה' מלוה ולוה הי"ד. אבל רוב הפוסקים חולקים, וכן פירש"י שברי"ף שם: נדון במנה. דתרווייהו, האי דאמר שלשים והאי דאמר מנה מודו דמנה שוה, נמצא דהך דאמר עשרים הוי יחיד ובטל במיעוטו. וכן פירש הר"י מיגאש לפי עדותו של ר' זכריה אגמאתי בב"ב, עמ' 274. ועיין רשב"ם במקומו, ומאירי, עמ' 470. ועיין בשלטה"ג ב"ב פ"ז סי' תתכ"ח, בשם הריא"ז. ולפי דעה זו אנו הולכים אחרי הדיין הממצע שהוא מצטרף עם המוסיף ויש כאן רוב. וממילא בדוגמא שתפס הרמב"ם שמין אותה במאה שיש כאן רוב, אבל לא במאה ועשר, שהרי השם אותה בתשעים והשם אותה במאה שניהם מודים שאינה שוה מאה ועשר. ועיין חו"מ סי' ק"ג ס"ק ב'. ושיטת הר"מ באמת קשה שאנו תלוים בשמאי אחד שיוכל להגזים ונביא את דעתו בחשבון לשם "מילתא מציעתא" נגד הרוב. ועיין מ"ש בשו"ת מהר"י אבן לב ח"ב סי' כ"ט (בעניין מכריע).

footnotes:
²³ אלא שלפי גירסא ראשונה צריך גם להגיה בדברי ר' אלעזר בר' צדוק. וצ"ע.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:2:5
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:2:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:2:5)

16-17. **ר' לעזר בר' צדוק אומ' שמין אותו תשעים דינר.**ופירשו בבבלי שאנו הולכים אחרי השנים הממעטים, ומניחים שאחד מהם (מי שאמר עשרים סלע, שמונים זוז) טעה ופיחת מן הערך האמיתי, ואחד מהם (מי שאמר מנה) הותיר על הערך האמיתי, וממצעים את ההבדל שביניהם, ונמצא שהשווי הוא תשעים דינר. ואין אנו משגיחים בזה ששם שלשים סלע, מפני שבטלה דעתו נגד השנים שמיעטו.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:2:6
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:2:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:2:6)

17. **אחרים אומ' עושין אותו שומה ביניהן ושמין אותן שליש.**כלומר, נוטלין את ההבדל בין שתי הקצוות ומחלקין אותו לשלשה, ובנידון שלפנינו שהראשון אומר שמנים והשני אומר מאה, והשלישי אומר מאה ועשרים, הרי החילוק בין הקצוות הוא ארבעים, ומחלקים את ההבדל לשלשה חלקים ומוסיף חלק אחד על הממעט, נמצא שהוא נדון בתשעים ושלש ושליש, כלומר, שמונים זוז ושליש של ארבעים זוז. וטעמם היה נראה שחולקים את ההבדל ע"פ מספר הדעות, ומכיוון שיש כאן שלש דעות מחלקים את ההבדל שבין הקיצוניים לשלשה חלקים. אבל בבבלי שם ק"ז ב' פירשו אחרת, עיי"ש. ואמרו שם: טעמא דאחרים לא ידעינן.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:3:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:3:1)

17-18. **אי זו היא איגרת בקורת, שום היתומים שלשים יום, ושום הקדש ששים יום וכו'.**במשנתנו פי"א מ"ה: שום הדיינים וכו', אם עשו אגרת בקורת אפילו מכרו שוה מנה במאתים, או שוה מאתים במנה, מכרן קיים. ומפרשת התוספתא שאגרת בקורת היינו שנהגו כדין משנתנו בערכין רפ"ו,²⁴ ובנידון דידן - שלשים יום. ואמרו בירושלמי (פי"א ה"ו, ל"ד ע"ג): ולמה שלשים, כדי לייפות כחן של יתומין (כלומר, שמא ימצא מי שהוא שיתן יותר). ויכריזו יותר? עד שלשים את מייפה כחן, מיכן ואילך את מריע כחן (שיראו המציעין שאין קופצין יחזרו בהן). ואחרי כן שאלו: מהו איגרת בקורת? ר' יהודה בר פזי אמר אכרזה. ועיין גם בירושלמי מגילה פ"ד ה"ד, ע"ה ע"ב, וסנהדרין פ"א סה"ב, י"ט ע"ב, ובערוך ערך אגרת בקורת. ולפ"ז הפירוש הוא כאן שמתחילה שמין את הנכסים ואח"כ מכריזין על השום שלשים יום, עיין בתשובת הרמב"ן לבעל ס' התרומות בספרן של ראשונים הוצ' ר"ש אסף סי' י"א, עמ' 68, ובס' התרומות שער ג' ח"ב סי' ד', ובציוניו של ר' חיים פאלאגי לשו"ת הרשב"א ח"ה סי' קצ"ז.
ומקורה הראשון של המלה איגרת בקורת נתפרש לנכון ע"י פרופ' אפרים שפייזר בסה"י לכבוד יחזקאל קויפמן (החלק הלועזי), עמ' 43, וכוונת המלה "בקר" הוא לתבוע, לדרוש.²⁵

footnotes:
²⁴ והובאה בירושלמי נזיר פ"ה ה"א, נ"ג סע"ד.
²⁵ והיא גם המלה "פיקאר" תביעה וריב. וכ"ה בבבלי תענית כ"ד ב', לפי גירסת הערוך (ערך פקר א'): לא ליהוי לך פיקאר בהדי יהודאי. ולפנינו בכל הנוסחאות: עסק דברים, עיין בהוצ' מלטר, עמ' 108, שו' 20, ובהערות שם. ועיין בס' השטרות לרב האיי, הוצ' ר"ש אסף, עמ' 23, ובהערות שם, ובתוספות הערוך השלם של קרויס, עמ' של"ג, ערך פקר. ובמשמעות זו צריך לפרש את הפועל בשקר בבבלי. וכן ביבמות ק"כ א': אבא בר מרתא וכו', הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי וכו', חלף קמייהו, ולא בשקרוה, כלומר, ולא תבעוהו. וכן בעירובין י"ט א': ואתי אברהם אבינו ומסיק להו (ושמא אף כאן פירושו: תובע ודורש אותם) ומקבל להו, בר מישראל שבא על בת גוי דמשכא ערלתו, ולא מבשקר ליה, כלומר, אינו תובע ודורש אותו. וכן בב"מ קט"ז ב': אדרבה, הא ריע טפי, מדהני ידע, טפי לא ידע וכו'. והנכון הוא בכ"י פריס (עיין רק"ס שם, עמ' 347, הע' ט'): אררבה מדלא קא מבשקר אלא חמשין האי ריע טפי וכו', והכוונה מדלא תבע אלא חמשין (שהוא מכיר אותן) וכו'. ובוודאי שבשקר הוא בקר בעברית, וכן מתרגמים התרגומים את המלים בקר וחקר שבמקרא, עיין עה"ש ערך בקר. ולא ידעתי איך כללו את המשמעות של הכרה במלה בשקר.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:3:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:3:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:3:2)

18-19. **מכרו שוה מנה במאתים, או שוה מאתים במנה, מכרו קיים.**וכע"ז בד. ובכי"ע: אפילו מכרה מנה במאתים, או שווה מאתים במנה, מיכרה קיים, והכוונה לאשה שמכרה אחרי ההכרזה. ועיין בלשון משנתנו שהעתקנו לעיל, שו' 17–18, ריש ד"ה איזו היא. ועיין במשנתנו פי"א מ"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:3:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:3:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:3:3)

19-20. **רבן שמעון בן גמליאל אומ' שום הדיינין שפחת שתות, או הותיר שתות, מכרן קיים.**וכ"ה בד. ובכי"ע: **אף** שום **היתומים** הדיינין שפיחת שתות וכו', ונמחקה המלה "היתומים" ע"י קוים זקופים באלכסון על תחילת המלה וסופה. ויש כאן שריד מנוסחא משובשת של משנתנו, שכן העתיקו השואלים להר"י מיגאש בשו"ת שלו סי' קפ"ח, והוא השיב להם: שבשתם המשנה ופירושה וכו', אתם גורסים שום **היתומים** שפחת שתות, והגירסא היא שום **הדיינין** שפחת וכו'. וכן גרס ("שום היתומים") בחי' הרמב"ן צ"ט רע"ב. ועיין בס' קול הרמז למשנתנו ששאל: הא דלא תנן שום **היתומין** כרפ"ו דערכין וכו', עיי"ש.
ובמשנתנו פי"א מ"ה הנ"ל: שום הדינין שפחתו שתות, או הוסיפו שתות, מכרן בטל, רבן שמעון בן גמליאל אומר מכרן קיים, אם כן מה כח בית דין יפה, אבל אם עשו אגרת בקרת אפילו מכרו שוה מנה במאתים, או שוה מאתים במנה, מכרן קיים. ופירושה שאם שמו הדיינין ומכרו בלי בקורת,²⁶ וטעו בשתות, מכרן בטל. אבל אם עשו איגרת בקורת אפילו טעו הרבה מכרן קיים, ודברי רשב"ג הוא מאמר המוסגר. ולפ"ז היה אפשר לפרש שרשב"ג אינו חולק אלא על טעות בשתות, אבל ביותר משתות אף הוא מודה שמכרן בטל, כמפורש בתוספתא כאן.²⁷
וכן פירש בח"ד, והעיר על הברייתא בבבלי ק' ב': אמר רשב"ג ב"ד שמכרו שוה מאתים במנה, או שוה מנה במאתים, מכרן קיים, ופירש שהברייתא שבבבלי חולקת על התוספתא כאן. וכן פירש רב הונא בר יהודה בשם רב ששת שם שרשב"ג סובר שאף אם מכרו שוה מאתים במנה מכרן קיים, אפילו בלי הכרזה.²⁸ ואף שהברייתא שבבבלי חולקת על התוספתא כאן בשיטת רשב"ג, מ"מ משתיהן מוכח שהסיפא של משנתינו הנ"ל: "אבל אם עשו אגרת בקורת אפילו מכרו וכו'" היא מדברי החכמים, וכמו שפירש רש"י במהדו"ק (לפי שטמ"ק צ"ט סע"ב): "אבל אם עשו, סתמא היא ולת"ק", ודברי רשב"ג הוא מאמר המוסגר.
וברע"ב למשנתנו הנ"ל: אגרת בקורת. הכרזה וכו', ובהא מודה תנא קמא לר' שמעון בן גמליאל. ומפירושו אינו ברור אם כוונתו לומר שהסיפא היא בשיטת הת"ק, כפירש"י הנ"ל, או שאף הסיפא היא מדברי רשב"ג, אלא שהת"ק מודה לו בזה. ואני מעיר על כך משום שברוב כתי"י המשניות עם פירוש המשניות להרמב"ם הגירסא במשנתינו היא: אם כן מה כח בית דין יפה **אלא אם כן** עשו איגרת בקרת²⁹ וכו'. והרע"ב הרי השתמש הרבה במשניות עם פיה"מ להר"מ, ולפי גירסא זו משמע שהכל הוא מדברי רשב"ג, והכוונה: אם כן מה בח בית דין יפה אלא אם כן עשו אגרת בקורת, אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים (כלומר, ולאו דווקא בשתות). ולפי פירוש זה הרי בהכרח שרשב"ג חולק על טעות בשתות גרידא, אם לא עשו אגרת בקורת, והוא בניגוד לשיטת הבבלי, ולפיכך ברור שאף הרע"ב כיוון לומר שבהא מודה ת"ק לרשב"ג (לפי שיטת הבבלי), והיא שיטת רשב"ג בלי אגרת בקורת, היא שיטת הת"ק באגרת בקורת, ואין ההמשך מדברי רשב"ג.
וגירסא זו ("אלא אם כן עשו אגרת בקורת") היא גירסת משניות הוצ' לו, וכן בכת"י קויפמן: אלא אם עשו איגרת ביקורת.³⁰ וכן בירושלמי כאן פי"א ה"ו, ל"ד ע"ג: מן דבתרה, אלא אם כן עשו איגרת ביקורת. והסיגנון מגומגם קצת, ועיין במשנת כלים פכ"ז מ"ט ומ"י, ואין הסיגנון דומה לגמרי. ברם אף לפי גירסא זו אפשר לפרש שהכל הוא מדברי חכמים, ושיעור משנתנו הוא: או הוסיפו שתות מכרן בטל, אלא אם כן עשו אגרת בקורת, אפילו מכרו וכו', ודברי רשב"ג הוא מאמר המוסגר. אבל בירושלמי הנ"ל, סה"ו, וכן במגילה פ"ד ה"ד, ע"ה ע"ב, וסנהדרין פ"א סה"ב, י"ט ע"ב: לא כן לימדתנו בשם זקינך אלא אם כן עשו איגרת בקורת, ומכאן מוכח שהם פירשו שהכל הוא מדברי רשב"ג. ובירושלמי אין להגיה בשלשה מקומות. ולא עוד אלא שכן מעתיק גם בעל העיטור³¹ בשם הירושלמי. אבל הלשון בירושלמי קשה מאד והיה צ"ל: לא כן לימדתנו בשם זקינך מה כח בית דין יפה, כמו שהוא בבבלי כאן ק' א' וגיטין ל"ג ב', וכמו שהגיהו בק"ע ובפ"מ. ובשדה יהושע כאן, ס' ע"א כתב: "זקנך רשב"ג. אא"כ עשו אגרת בקורת, אבל אם לא עשו, מה כח ב"ד יפה". והוא דחוק, ולמה לנו לתפוס את הדיוק, בשעה שהדברים מפורשים במשנתנו.
ולפיכך נראה שהירושלמי והתוספתא שוים, ולא חלק רשב"ג אלא בלא טעו יותר משתות, אבל בטעו יותר משתות אף הוא מודה שמכרן בטל, כמו שמוכח כאן. והרישא בתוספתא אינה מדברת כלל בטעו הדיינין בשום, אלא אם שמו לנכון והכריזו, ולא מצאו קופצים אלא בחצי המחיר, ולהפך, כשהכריזו רבו קופצים ושלמו פי שתים, מה שעשו עשו, שהרי כדין שמו, ומחיר הקרקע נקבע ע"י הקונים, ופעמים שאין קונים, והקרקעות פוחתות עד מחצה.³² והירושלמי הרי מפרש את שיטת החכמים במשנתנו "שום הדיינין שפחתו שתות, או הוסיפו שתות, מכרן בטל" שלא הכריזו, משום שמצאו שומן, והוא הדין כשהכריזו ומצאו שומן מחליטין מיד, ואין מכריזין יותר.³³ ולפי זה אין הבדל לחכמים בין לא הכריזו להכריזו, אלא החילוק הוא בין טעו ללא טעו. ואם לא טעו בשומא, הרי הכל תלוי בקונים, ואם הכריזו ל' יום נקבע המחיר ע"י הקונים (עד החצי). אבל אם טעו בשומא בין בחסר בין ביתר, אפילו הכריזו מכרן בטל לדברי החכמים, שהקונה יכול לטעון סמכתי על ב"ד הבקיאין בשומא, ולפיכך נתתי יותר. ואם שמו בפחות, אף שהכריזו, אנו אומרים שלא שלמו יותר מן השומא שלהם, מפני שהקונים הניחו שב"ד בוודאי יודעין שאין המקח שוה יותר, ואם טעו בשומא בשתות אפילו אם הכריזו מכרן בטל.³⁴ ורשב"ג סובר שאם טעו בשתות מכרן קיים, משום מה כח בית דין יפה, אלא אם כן עשו איגרת ביקורת, אפילו טעו במחצה מכרן קיים.³⁵
ולפי זה מתפרש הירושלמי באופן אחר, והיינו: אתא עובדא קומי רבי (כלומר, שטעו הדיינין בשומא יותר משתות, ועשו איגרת ביקורת)³⁶ בעא מיעבד כרבנן (וכמו שפירשנו לעיל שמכרן בטל אפילו אם עשו איגרת ביקורת), אמר לו ר' אלעזר בן פרטא בן בנו של ר' אלעזר בן פרטא לא כן לימדתנו בשם זקינך³⁷ אלא אם כן עשו איגרת בקורת, וקיבלה וכו', כלומר, הרי לשיטת אביך אם עשו אגרת בקורת מכרן קיים, אפילו טעו ביותר משתות. והגירסא בירושלמי קיימת כמו שהיא. ועיין מ"ש ד"ר דוד הלבני בתרביץ שכ"ט (תשרי תש"ך), עמ' 43 ואילך.

footnotes:
²⁶ לפי הירושלמי, משום שמצאו שומן, עיין בירושלמי פי"א ה"ו, ל"ד ע"ג. ולפי הבבלי בדברים שאין מכריזין עליהן, ועיין בהגהות יפה עינים שם. ועיין אוה"ג, התשובות, עמ' 352, הפירושים, עמ' 55, רמב"ם ספי"ב מה' מלוה ולוה, מאירי, עמ' 456, ובמלא"ש למשנתנו.
²⁷ ועיין להלן ב"ב פ"ו הכ"ו, בבלי שם ק"ו א', ברשב"ם ובראשונים שם.
²⁸ ועיין בהפלאה כאן ק' ב', ד"ה רשב"ג אומר, ובתוספות קידושין מ"ב ב', ד"ה ה"ג.
²⁹ עיין בפיה"מ להר"מ הוצ' נעבענצאהל (חלק הגרמני), עמ' 13, הע' 83, וכ"ה בכ"י פריס שם (עיי"ש בהע' הנ"ל), ומתוך שלשה כי"י עם פיה"מ להר"מ שבדקתי הגירסא בשנים מהם: אלא אם כן וכו'. וכ"ה במשנה שבמאירי, עמ' 454, ואף היא לקוחה ממשניות עם פיה"מ להר"מ.
³⁰ ושם חסר "מכרן קיים", והגירסא היא: אמר רבן שמעון בן גמליאל אם כן מה כוח בית דין יפה אלא אם וכו'. וכ"ה הגירסא במשנה שבמאירי הנ"ל ובפיה"מ להר"מ כ"י פריס הנ"ל (עיין בהוצ' נעבענצאהל, עמ' 16, הע' c) ומ"ש לעיל הע' 29.
³¹ אות ח', חלוקת שותפין, הוצ' רמא"י, כ"ח ע"ג וע"ד. ואחרי שהביא את הירושלמי הוא חוזר וכותב: וגרסינן התם אמר לפניו פרטא בן בנו של פרטא הגדול והלא לא תקנו אלא אם כן עשו איגרות בקורת, והחזיר ר' את המעשה. וכ"ה גם בעיטור כת"י על קלף בביה"מ כאן. ודבריו אינם ברורים. ושמא יש כאן פירוש ל"אלא אם כן", כלומר, לא תיקנו חכמים שיהא כח ב"ד יפה אלא אם כן עשו אגרת בקורת. וצ"ע.
³² עיין בבלי ב"ק ז' ב', והמספרים שנקטו במשנתנו הם בדווקא, כשיטת הרמב"ן בחידושיו ק' סע"א.
³³ עיין לעיל שם בירושלמי במאמר ר' יודן ובק"ע ובפ"מ שם. ואף הסברא מחייבת כן.
³⁴ ואף שיטת הבבלי היא כן, לגירסת הגאונים והרי"ף בבבלי ק' ב' (עיין במקורות שצוינו לעיל הע' 26), אבל דעת הבבלי שונה בהחלט בפירוש דברי רשב"ג וטעם החכמים.
³⁵ והברייתא שבבבלי ק' רע"ב קיימת גם לשיטת הירושלמי, אלא שהוא יפרשה בעשו אגרת בקורת.
³⁶ ואף בבבלי ק' א' וגיטין ל"ג ב' אפשר לפרש כן, עיין בגירסת הגאונים והרי"ף בבבלי, שצויינו לעיל, הע' 26.
³⁷ כלומר, בשם אביך, עיין מ"ש בתרביץ ש"ד, עמ' 378.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:3:4
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:3:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:3:4)

20-21. **היא שמכרה שוה מנה ודינר במנה, אפי' אומרת אני אחזיר וכו'.**משנתנו פי"א מ"ד. ואלמנה שמכרה הואיל והנכסים הם של יתומים, אפילו בפחות מכדי אונאה מכרה בטל. ועיין בבלי צ"ט א', ק' א'. ובקג"נ כאן:... חורבתו של חבירו ובנא... והוא שייך לריש עמ' 86, עיין בצילום שם.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:3:5
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:3:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:3:5)

21-23. **רבן שמעון בן גמליאל אומ' לעולם מכרה קיים, ותחזיר את הדינר ליורשין, ובלבד שתשייר מקצת.**במשנתנו הנ"ל: רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם מכרה קיים (ופירש"י: והיא תחזיר את הדינר ליורשין), עד שתהא שם כדי שתשייר בשדה בת תשעה קבין וכו'. ופירש"י: עד שיהא באונאה כדי שאילו לא היתה האונאה היה משתייר בשדה בת תשעה קבין וכו', וה"ה אם נשאר ליתומים שם לבד האונאה ט' קבין, דכיון דיש ליתומים קרקע שם כשיעור שדה יאמרו לה אין רצוננו למכור קרקע הראוי לנו, אבל אם אין האונאה ראויה להצטרף כדי שדה לא הפסידתן כלום.
ונראה שאף בתוספתא הפירוש כן, "ובלבד שתשייר" כוונתו "ובלבד שלא תשייר",³⁸ כלומר מכרה קיים, בתנאי שמכרה את כל הקרקע ולא שיירה אפילו מקצת, ובכגון דא אם היא מחזירה את הדינר ליתומים אינה מפסידה אותם כלום, שהרי קרקע בדינר אינה שדה שכדאי לטפל בה, ואדרבה הם בעצמם רוצים שתמכור את הכל, ותחזיר להם את הדינר, שאם תמכור בדיוק כדי כתובתה, תשאר ליתומים חלקה קטנה שאינה ראויה לכלום. והתוספתא לא נחתה לפרש את שיעור המקצת, ומקצת זה יש לו שיעור, דוגמת "מודה במקצת" שיש לו שיעור ממון (פרוטה), כמשנת שבועות רפ"ו, ואף כאן "מקצת" שיש לו שיעור שדה. ואפילו "כל שהוא" פעמים ויש לו שיעור, עיין עין זוכר להחיד"א, מערכת הכ"ף סי' כ"א.

footnotes:
³⁸ כסיגגון המשנה והתוספתא ומדרשי הלכה במקומות רבים, עיין ברשימה שלי לעיל ח"ב (שביעית), עמ' 567, ח"ג (שבת), עמ' 72, שו' 7, שם (עירובין), עמ' 457, שו' 24–25, ח"ד (פסחים), סוף עמ' 605. ועיין במשנת חלה פ"ג סמ"א ובשינויי נוסחאות שם.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:3:6
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:3:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:3:6)

23. **לפיכך אם פחתה, או הותירה, אין לה אלא כשער שמכרה.**וכ"ה בד, אלא ששם חסרה המלה "אלא".³⁹ ובכי"ע: אין לה אלא **בשאר** שמכרה, וצ"ל: כשער שמכרה. ונראה שהדברים חוזרים לרישא, כלומר, הואיל ואינה מוכרת את שלה, אלא של היתומים, אם פיחתה מן המחיר, או שהותירה על המחיר,⁴⁰ אין לה אלא כשער שמכרה, ומחזירה את העודף ליתומים, או אם מכרה בפחות, וכתובתה יותר מן הקרקע שמכרה, מנכים לה מכתובתה (ונקטו "אלא כשער שמכרה" על "הותירה"). וגירסת ד (אם אין שם ט"ס) יותר נוחה, והכוונה שאין לה כשער שמכרה, אלא כשער הנכון, ואם פיחתה מן המחיר האמיתי אין לה כשער שמכרה אלא מנכים מכתובתה את המחיר הראוי, וכן אם הותירה אין לה כשער שמכרה, אלא כשער הראוי ומחזירה את השאר ליתומים. ולפנינו דין המשנה פי"א מ"ד: אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים, או שוה מאתים במנה, נתקבלה כתובתה. אלא שעל ניסוח התוספתא אין להקשות את קושיית הירושלמי על משנתנו, עיין בתוספות צ"ח א', ד"ה אלמנה. ועיין בבלי צ"ח ב' ואילך מה שנשאו ונתנו במשנתנו.

footnotes:
³⁹ ועיין מ"ש על גירסא זו להלן בפנים.
⁴⁰ ואפילו אם אין בה כדי אונאה, שאינה צריכה להחזיר ללוקח, ואפילו בקרקע שאין לה אונאה לכל הפחות עד מחצה, לשיטת הירושלמי וכמה מן הראשונים.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:4:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:4:1)

24-25. **ר' ליעזר או' יתומה יש לה בלאות. ר' יהודה אומ' משם ר' ליעזר יתומה יש לה פירות.**וכע"ז בכי"ע. ובד: ר' אליעזר אומר יתומה יש לה פירות, ומה שבנתים נשמט בטעות ע"י הדומות. ובמשנתנו פי"א מ"ו: הממאנת וכו' אין להן כתובה ולא פרות ולא מזונות ולא בלאות. אבל ברוב הנוסחאות: **היתומה**⁴¹ וכו'. וכן בירושלמי במקומו: יתומה. ויתומה אין לה כתובה וכו', תיפתר בממאנת. ובבבלי ק' ב': רב תני קטנה יוצאה בגט אין לה כתובה, וכל שכן ממאנת, שמואל תני ממאנת אין לה כתובה, יוצאה בגט יש לה כתובה. ולעיל יבמות פי"ג ה"ג, שו' 71, שנינו: הממאנת באיש אין לה כתובה נתן לה גט יש לה כתובה וכו', עיין מש"ש בשם הרשב"א יבמות ק"ח סע"א. והביאו כאן בבבלי ק"א א' את המשך התוספתא ביבמות הנ"ל, והסיקו שלר' אליעזר כ"ע מודים שאין לה כתובה, שהרי לדבריו אין מעשה קטנה כלום, והיא כמפותה בעלמא. ועיין מה שהאריך בזה מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 188 ואילך.
ור' אליעזר חולק וסובר שיתומה אינה מפסידה את הבלאות, אעפ"י שאין מעשיה כלום, ולא תפסו בה קידושין כלל, עיין בתוספות יבמות פ"ה ב', ד"ה ולר"ע, ומ"ש לעיל יבמות פ"ב, שו' 17, ד"ה אין להן כתובה, ולהלן שם, שו' 24, ד"ה אין להן כתובה. ועיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"ג ס"ג (ירושלים תרצ"ב), עמ' 256 ואילך.
ור' יהודה הוסיף בשמו שאף פירות יש לה, והכוונה שהיא יכולה להוציא ממנו את הפירות שאכל, שהרי לא היתה אשתו מעולם. ובמשנתנו שאמרו שאין לה פירות פירושו שאינה יכולה להוציא את הפירות שאכל, כפירוש הרמב"ם, והרמב"ן ועוד, וכמו שמשמע קצת בירושלמי, עיין מ"ש לעיל יבמות פ"ב, שו' 21, ד"ה ופירות.⁴² ור' יהודה בשם ר' אליעזר חולק על משנתנו.

footnotes:
⁴¹ עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 188.
⁴² עיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"ג הנ"ל (בפנים), עמ' 249 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:4:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:4:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:4:2)

25-26. **בן שמת אביו, אמו אומר' יתגדל אצלי, ויורשין אומ' יתגדל אצלינו, אין מניחין אותו להתגדל אצל מי שראוי ליורשו.**בכי"ו חסרה המלה "אצלינו" (והשלמתיה ע"פ ד, כי"ע ואו"ז), וכן כתוב שם בטעות: אלא מי שראוי וכו', ותקנתי: אצל וכו', כמו שהוא בנוסחאות הנ"ל ובקג"נ. ולפי הגירסא "אין מניחין אותו להתגדל" ברור שהכוונה שאין נותנים לו רשות להתגדל, כמו בכל מקום שבא "מניח" "מניחים" לפני מקור הפועל.
אבל בכי"ע גורס: אין **כופין** אותו שיתגדל אצל מי הראוי ליורשו. ומגירסא זו הסתייע באו"ז ח"א סי' תשמ"ו, ק"ו ע"ד, שאם הקטן רוצה להשאר אצל מי שראוי ליורשו אין מוחין בידו. וכן כתב שם: דתניא (בבלי ק"ב ב') מי שמת והניח בן קטן אצל אמו, יורשי הבן אומרים יגדל הבן אצלינו, ואמו אומרת יגדל בני אצלי, מניחין אותו אצל אמו, ואין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו וכו', ואפילו בברייתא גופא דחיישה לרציחה, היינו דווקא היכא שהבן אינו חפץ להיות אצל האחין, כדמוכח בתוספתא פרק אלמנה דתניא בן שמת אביו, ואמו אומרת יתגדל בני אצלי, והיורשין אומרין יתגדל אצלינו אין **כופין** (כגי' כי"ע) אותו שיתגדל אצל מי הראוי ליורשו וכו', מדקתני אין כופין אותו, משמע הא אם חפץ הוא ה"נ שהוא דר אצל אחין, ולא חיישינן לרציחה. וגמרא דידן דקתני ואין מניחין אותו אצל מי הראוי ליורשו, ולא קתני אין כופין, אגב דתני רישא מניחין אותו אצל אמו תני נמי סיפא אין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו. ועיין היטב בשו"ת מהר"מ פדואה סי' נ"ג.
אבל הגירסא שלפנינו בבבלי אינה מקויימת ע"י רוב הנוסחאות. ובה"ג ה' כתובות (קרוב לסופן), ד"ו ע"ד ע"ג: והאם אומרת יהא גדל אצלי, אין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו, ולא נזכר שם "מניחין אותו אצל אמו", וכ"ה בכי"מ, ברי"ף כאן פי"ב סי' שפ"ה, בפיה"מ להר"מ (שנביא להלן), בשו"ת המיוחסות סי' ל"ח ועוד. וממילא אזל ליה תירוץ בעל או"ז ששנו "אין מניחין" אגב הרישא. ברם אפילו לגירסת בה"ג וכי"מ הנ"ל עדיין אין ראייה שאין נותנין לו רשות להתגדל אפילו אם הקטן בעצמו רוצה בכך שהרי "מניחין" שאין אחריו מקור הפועל פירושו "שמים" "משכנים", והפירוש בבבלי הוא אין משכנים אותו בעל כרחו. אבל לפי הגירסא בתוספתא בד ובכי"ו: "אין מניחין אותו להתגדל" מוכח שהכוונה היא שאין מרשין לו להתגדל. ובקג"נ: [א]ין מניחין [אותו] אצל מי שראוי לי... ובמאירי, עמ' 474: אין מניחין אותו אצל הראוי לירשו **כלל**, ודבר זה תקנת חכמים כדי שלא יהו פושעים בו **כלל** וכו'.
וחידש באו"ז הנ"ל: ותו אני אומר דאפי' ברייתא דחיישה לרציחה היכא שהבן אינו רוצה להיות אצל הראוי ליורשו, ה"מ שראוי ליורשו וכשר להעידו, שאין רחמיו מרובין עליו, [אבל הראוי ליורשו שפסול להעידו, רחמיו מרובין עליו], ולא חיישינן לרציחה כלל וכו'. נמצא שרבינו נותן בהלכה שלנו שתי קולות, שדווקא אם הבן בעצמו אינו רוצה, אין כופין אותו לדור אצל מי שראוי ליורשו, משום חשש רציחה, ודווקא שהראוי ליורשו הוא קרוב רחוק והוא כשר לו לעדות (ויורשו מפני שאין לו קרובים ממנו), אבל אם פסול לו לעדות חזקה שמרחם עליו, ואם קרוב זה יכול ללמדו תורה כופין אותו לגור אצלו עיי"ש.
לעומת זה כתב הר"מ בפיה"מ גיטין פ"ז (מי שאחזו) מ"ו: ואם מת הולד תנשא, ולא נחוש שמא תהרגנו (כלומר, שנגזור שלא תנשא אפילו מת הולד, שמא תהרגנו כדי שתוכל להנשא), לפי שזה רחוק מן האפשרות, אלא אם כן היתה האם יורשת, כגון שתהיה בת דודו, שאז נחוש ממנו שמא תהרגנו בשביל הירושה וכו', ולשון התלמוד מי שמת והניח בן קטן אין מניחין אותו אצל מי שהוא ראוי ליורשו וכו'. ולפי שיטה זו אפילו אמו חשודה שתהרגנו כדי ליורשו (אם היא קרובתו מצד האב). והדברים תמוהים מאד, ויש לשאול כיצד מניחין קטן יתום אצל אביו (אם יש לו נכסים מאבי אמו), אם לא שנאמר שרחמי האב מרובין משל האם.
והאריכו האחרונים בהלכה זו, ובשו"ת מהר"י בי רב סי' י"ט כתב: אמנם אנו רואים מעשים בכל יום שאין חוששין לזה, ובודאי שחששה היא רחוקה, ולא ראיתי מי שהביא זה הדין אלא רבי' ירוחם⁴³ שכתב וז"ל, אין מניחין הקטן אצל מי שראוי ליורשו שמא יהרגנו ע"כ. אבל הרמב"ם וכל הפוסקים שראיתי לא מצאתי מי שהביא זה הדין. והשיג עליו ר' שמואל קלעי במשפטי שמואל סי' צ', עיי"ש שהאריך בזה. ועיין כנה"ג אה"ע סי' פ"ב בהגהות הטור ובהגהות ב"י שציין להרבה מגדולי האחרונים שנשאו ונתנו בעניין.

footnotes:
⁴³ מישרים נתיב כ"ו, ח"ב. ודברי בעל נתיבות משפט שם, רס"ב ע"ב, ד"ה והנה, צריכים תיקון.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:4:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:4:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:4:3)

26-27. **מעשה היה באחד ושחטוהו בערבי פסחים.**בד: ערב פסחים, ובכי"ע: בערב הפסח, וכן באו"ז הנ"ל: ערב הפסח, וכ"ה בבבלי בכל הנוסחאות והראשונים שהבאנו לעיל. ומעשה שהיה כך היה.⁴⁴ ועיין רד"ק ש"ב י"ד, ז', ומ"ש באור שמח סוף ה' ממרים.

footnotes:
⁴⁴ והרבה דברים בטלים נאמרו בפתרון "ערב הפסח" שלנו, ולא ערבו עלינו.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:5:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:5:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:5:1)

27-28. **האשה שמת בעלה, יושבת בבתים כדרך שישבה בהן בחיי בעלה.**בבבלי ק"ג א': ת"ר משתמשת במדור⁴⁵ כדרך שמשתמשת בחיי בעלה. ובירושלמי פי"ב ה"ג, ל"ה רע"א (כלאים פ"ט ה"ד, ל"ב ע"א): רבי ציוה שלשה דברים בשעת פטירתו, אל תזוז אלמנתי מביתי וכו', ולא מתניתא היא וכו', אמר ר' דוסא דלא יימרון לה ביתא דנשוותא משתעבד לנשוותא. אמר ר' לעזר בן יוסי כהדא דתני דרה בבית כשם שהיתה דרה ובעלה נתון במדינת הים. ונראה שדברי ר' אלעזר בר' יוסי אינם עניין למעשה רבי,⁴⁶ אלא הוא מפרש את משנתנו (פי"ב מ"ג): ונותנין לה מדור לפי כבודה, ומפרשה שרואים את בעלה כאילו הוא נתון במדינת הים. וכוונתו אינה ברורה לגמרי.⁴⁷ ומדברי בעל העיטור, כתובות (התנאי הששי), הוצ' רמא"י, ל"ד ע"ב, מוכח שמפרשו למעליותא, שעולה עמו ואינה יורדת אפילו לאחר מיתה,⁴⁸ ורואין אותו כאילו הוא בחיים, ונתון במדינת הים. אבל הרשב"א בתשובה ח"א סי' תתקכ"ג⁴⁹ פסק שהאשה אינה יכולה להשתמש בכל הבתים כדרך שהשתמשה בחיי בעלה, ובכל הכלים והשפחות שהשתמשה בחיי בעלה, דבחיי בעלה נפישי ארחי ופרחי (עיין בבלי ס"א א'), עיי"ש. ובמגיד משנה פי"ח מה' אישות ה"ב הביא ראייה לדבריו מלשון הירושלמי הנ"ל,⁵⁰ כפי שהכריע לנכון במקרא סופרים על העיטור, קס"ז ע"ג ואילך. ועיין בהגהת הרמ"א אה"ע סי' צ"ד סוף ס"ק א', בט"ז ובבאר היטב שם אות ג'. ועיין בבאור הגר"א שם אות ה'. ועיין בח"ד.

footnotes:
⁴⁵ כלומר, בלשון יחיד, וכן בירושלמי שהבאנו להלן בפנים: דרה בבית וכו'. ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקכ"ג שהבאנו להלן בפנים הביא את משנתנו (ונותנין לה מדור לפי כבודה), ודייק ממנה: "אלמא אינה יכולה לומר אני משתמשת בכל הבתים, כדרך שהייתי משתמשת בחיי בעלי". ומלשון התוספתא כאן יושבת "בבתים" אין להוכיח כלום, משום שהשתמשה בלשון רבים אגב עבדים ושפחות וכלים.
⁴⁶ בב"ר פ"ק, ב' הוצ' הר"ח אלבק, סוף עמ' 1284, מתרץ: אלא לפי שדרכו של נשיא להיות כל חפציו משל ציבור, וזה על ידי שלא נהנה משל ציבור כלום, לפיכך הוא אומר אל תזוז אלמנתי מתוך ביתי. אמר רבי דוסתאי דלא יאמרון לה ביתא דנשיאותא הוא, ישתעבד לנשיאותא (ודברי ר' אלעזר בר' יוסי לא הובאו שם). ברם בכ"י וותיקן, כתה"י המשובח ביותר, לא הובאו דברי ר' דוסתאי, ולפ"ז יש שם ניסוח אחר, והיינו שלפיכך לא תזוז מביתו, מפני שביתו לא היה משל ציבור, אלא משל עצמו, ולפיכך ציווה כן שלא יחשבו שהבית שייך לנשיא (לר"נ ברבי) שבא אחריו, עיין בפירוש מהרז"ו שם (אבל אם היה הבית משל ציבור, אין בידי הנשיא לצוות שאשתו תדור שם). והם דברי ר' דוסא שבירושלמי, אלא בניסוח אחר, עיין בנזר הקדש בב"ר שם. ועיין מאירי, עמ' 475.
⁴⁷ ועיין להלן פי"ב, שו' 26–27, ד"ה שכך, ומ"ש שם.
⁴⁸ בבבלי מ"ח א' אמרו: מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו וכו', וקוברין אותה לפי כבודו. לפי כבודו, ולא לפי כבודה? אימא, אף לפי כבודו, הא קמ"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו, ואפילו לאחד מיתה. אבל שם מדברים לאחר מיתתה ובעלה חי, ומסתבר שבחיוב הקבורה לא פקע ממנו הדין של "עולה עמו". אבל מן הירושלמי משמע שדין זה הוא אפילו במת הוא. ובר מן דין, בתוספות שם, ד"ה מי שהלך, הביאו בשם אית דגרסי: וקוברין אותה לפי כבודה, לפי כבודה אין, לפי כבודו לא, אימא אף לפי כבודה. וכ"ה הגירסא ברי"ף כ"י עתיק על קלף שבביה"מ כאן. ועיין מ"ש בב"ה טאה"ע סי' פ"ט, ולפי זה פירש שלאחר מיתה אינה יורדת דווקא, אבל לא עולה עיי"ש. אבל ברי"ף שלפנינו מסיים: אף לפי כבודו, ועיין בהגהות הב"ח, וכ"ה ברי"ף אחר כת"י על קלף שבביה"מ כאן. וכ"ה בה"ג כתובות, ד"ו ע' ע"ג. ועיין מאירי, עמ' 79. ועיין בתיקון סופרים על העיטור, קס"ז ע"א ואילך, ובס' נתיבות משפט לס' משדים, קמ"ב ע"א ואילך.
⁴⁹ והעיר עליו בח"ד כאן במקומו.
⁵⁰ עיין לעיל הע' 45.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:5:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:5:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:5:2)

28. **משתמשת בעבדי' ושפחות.**בירושלמי ליתא וחסר גם בבבלי בדפוסים ישנים ובכי"מ.⁵¹ וכן יוצא ברור משו"ת מהר"מ ב"ב, הוצ' הרנ"נ רבינוביץ סי' רמ"ד, וכ"ה שם: ועל האלמנה שאינם רוצים לפרנס כל בני ביתה, נ"ל אם הי' לה שפחה בחיי בעלה גם עתה צריכים להעלות לה מזונות ולשפחתה, כדאי' בפרק הנושא דמשתמשת במדור כדרך שנשתמשה בחיי בעלה, בכרים וכסתות וכלי זהב וכסף, ותניא **בתוספתא** ומשתמשת בעבדים ושפחות כדרך שנשתמשה בחיי בעלה. וכע"ז גם בשו"ת שלו ד' קרימונא סי' רע"ה.

footnotes:
⁵¹ ואינו גם בתשובת הגאון (אוה"ג, עמ' 361), ברש"י מהדו"ק, ועוד. ובהוצאות שלפנינו הוסיפו ע"פ הרש"ל בחכמת שלמה, ד' קראקא. והדב הוסיף, כנראה, ע"פ הרי"ף.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:5:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:5:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:5:3)

28-29. **בכלי כסף, בכלי זהב, כדרך שמשתמשת בהן בחיי בעלה.**ירושלמי ובבלי הנ"ל, אלא שבירושלמי: כשם שהיתה משתמשת ובעלה נתון במדינת הים, ועיין מ"ש לעיל, שו' 27–28, ד"ה האשה. ובשו"ת הרשב"א שהבאתי שם: אבל אם היא ומשפחתה אינן רגילות בכך, אעפ"י שהיו לה שתים ושלש בחיי בעלה, אין נותנין לה אלא אחת, שאינה משתמשת בכל מה שהיתה משתמשת בבית בעלה בחיי בעלה וכו', וכל שכן הוא בשפחות, דבחיי בעלה הוו נפישי אורחי ופרחי וכו'. ועיין מ"ש לעיל.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:5:4
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:5:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:5:4)

29-30. **שכך כותב לה תהא יתבה בביתי ותתזני מנכסאי כל יומי מיגד אלמנותיך בביתי.**בבלי הנ"ל, ושם: ימי מגר, וכלפנינו כ"ה גם בכי"ע. ובד: כל יומי מגר. ועיין במשנתנו פ"ד מי"ב ובשנו"ס בהוצ' ראם. ובכ"י קויפמן שם: ימי מגר, והיו"ד הראשונה של "ימי" מנוקדת בחולם. וכ"ה בכ"י פרמה, אלא ששם תלויה וי"ו בין השורות (קרי: יומי).


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:6:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:6:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:6:1)

30-32. **האומ' תנו בית ארמלות לבתי, בית לפלני לישב בו, ונפל, היורשין חייבין לבנותו. האומר בית זה בית ארמלות לבתי, בית זה לפל' לישב בו, אין היורשין חייבין לבנותו.**ירושלמי נדרים פ"ה ה"ב, ל"ט סע"א ואילך,⁵² ויש שם חסרון וצריך להשלימו ע"פ הרמב"ן, הרשב"א והר"ן מ"ז א'. ועיין מ"ש על כל העניין שם בהערותי לוי"ר, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תת"פ-תתפ"א. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב ריש עמ' 78. ועיין במשנת ב"מ ספ"ח, ובבבלי שם ק"ג א': אי דאמר ליה בית זה, נפל אזל ליה. ועיין שטמ"ק שם, וכאן במתנה עסיקינן, ואין התנאים ההם קיימים כאן. ועכשיו מצאתי שכל העניין נתבאר בבאור מפולש בס' חקרי לב ח"ב לחלק יו"ד סי' מ"ה, עיי"ש שהביא את גירסאות הראשונים בירושלמי נדרים ובאר אותן, עיי"ש.
ומלשון התוספתא משמע שהאומר תנו בית לפלני **לישב** בו, אעפ"י שישב בו⁵³ שעה אחת ונפל, חייבים לבנותו, ומכאן משען וסעד לשיטת הש"ך בחו"מ סי' רי"ב ס"ק א' אות ב', שהאומר תנו בית לפלוני וידור בו קנהו לעולם (ולא לשעה אחת).⁵⁴

footnotes:
⁵² ושם: האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבני, או בית ארמלות לבתו, ונפל יורשין חייבין לבנותו. ועיין במשנת ב"ב פ"ו מ"ד.
⁵³ שאם עדיין לא ישב בה כלל, והנותן הרי לא סיים איזה בית (כפי שמוכח מן הסיפא), בוודאי שלא קיימו את הצוואה, ומי מיפס שהבית של המקבל נפל. ודוחק לפרש שקבל עליו ולא ישב.
⁵⁴ ועיין בבלי ב"ב קמ"ז ב'. ונחלקו גדולי האחרונים בדין האומר תנו בית לפלוני וידור בו אם הכוונה לדור בו כל ימי חייו, או אפילו שעה אחת, עיין בפירוש הגאון (שהביא בעיטור, מאמר שני קניין, הוצ' רמא"י י' ע"א, שם מתנת שכ"מ, ס"א ע"ג) לבבלי הנ"ל. ועיין מה שהאריך בס' בני יעקב על העיטור שם, ס"א ע"ב ואילך. ועיין בשו"ת דברי חיים להגר"ח מצאנז ח"א, חו"מ סי' ל"ה. ועיין מ"ש להלן, הע' 57, ולפלא שלא מצאתי למי שהעיר על התוספתא כאן. ולא עוד אלא שבתוספתא כתוב "לישב בו" (ולא: לדור בו), ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תרס"ז.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:7:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:7:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:7:1)

32-34. **האומ' תנו בית ארמלות לבתי, אין נותנין לה אלא אם כן קבלה עליה לישב בתוכו, ויכולין יורשין לעכב על ידה, שמא תשכירנו לאחר, לפיכך אם מתה הן יורשין אותה.**וכ"ה ("בית ארמלות לבתי") גם בד ובכי"ע (אלא שבכי"ע: בית אלמנות). ופירושה שהיורשין מעכבין על ידה עד שתקבל עליה לישב בתוכו בעצמה משום חשש שמא תשכירנה לאחר.
ובר"ן פי"ב סי' שפ"ו בד"ח: גרסינן בתוספתא האומר תנו בית ארמלות אין נותנין אלא אם כן קבלה עליה שתשב בתוכו, יכולים יורשין לעכב על ידה שמא תשכירנו. ובשו"ת הרשב"א ח"ה סי' ק"ו (ח"א סי' אלף נ"ג, ושם משובש קצת) כתב: ועוד נר' לי ראיה ממה שאמרו בירושלמי דכתובות גבי מדור אלמנה, אלמנה שאמרה תנו לי מדור ואשכירנו אין שומעין לה, ואם איתא, דבכל מקום שניתן דירה לאחר לא ניתן לו אלא לו, ואינו יכול להשכירו, מה צורך להשמיענו כאן, דין זה פשוט. מי עדיפא אלמנה משואל דעלמא, או ממי שנתנו לו מדור בבית חבירו, שאינו רשאי להשכיר, אלא ודאי מפני שיש מן הדין בעלמא דאם רוצה להשכיר יכול להשכיר, הוצרך כאן בדין אלמנה ללמד שאין שומעין לה, לפי שאין לאשה זו דירה מחמת מתנת הבעל, אלא מתנאי ב"ד, כדי שלא תתבזה ותנהוג אלמנותה לחוץ, ולא⁵⁵ לבדה התנו, ולא על דעת שישכירנו.⁵⁶
והנה הירושלמי שהביא רבינו אינו לפנינו, ומדברי התוספתא כאן מוכח להפך, שהרי אם צוה ליתן בית ארמלות לבתו, הרי היתה נשואה, ויש לה בנים, כמפורש בסיפא: הן יורשין אותה, ואם אין לה בנים הרי האב יורש אותה (ואפילו בקבר), ויורשי האב הם גם יורשיה. וממילא אין כאן תנאי ב"ד כלל שתשב בביתו, ויש כאן מתנה ככל המתנות. ולכאורה נראה שהלכה זו קיימת גם באומר: תנו בית לפלוני לישב בו⁵⁷ (כלומר, רק לדירה לעצמו), דוגמת מה ששנינו ברישא אלא שהתוספתא קיצרה. ובח"ד פירש שמן הלשון "בית ארמלות" משמע שכיוון רק לזמן אלמנותה, אבל אלה הם דברים שבלב, ואפשר שאין כאן אלא נתינת טעם,⁵⁸ שאם לא כן אם נישאת המדור חוזר, ולמה שנו בסיפא "לפיכך אם מתה הן יורשין אותה", והרי אפילו בחייה, אם נישאת אח"כ, המדור חוזר ליורשין, שלא נתן לה אלא לשעת ארמלותה, לפירוש בעל ח"ד.
ובר"ן הנ"ל בד' קושטא: גרסי' בתוספ' **האומרת** תנו **ארמלותי** אין נותנין אלא אם כן קבלה וכו'. וכ"ה גם בר"ן ד"ו רפ"ב.⁵⁹ ולפי גירסא זו (וצ"ל: תנו בית ארמלותי), האלמנה היא שתובעת שיתנו לה בית ארמלות, והיא ממש ההלכה שהביא הרשב"א בשם הירושלמי, אלא שלפי גירסא זו אין לפרש את הסיפא: לפיכך אם מתה הן יורשין אותה, ומאי "לפיכך", והרי פשיטא שמדור האלמנה אינו קניינה, ויורשי האב יורשין אותו. ודווקא במתנת האב שלא מתנאי ב"ד הייתי יכול לטעות שיורשיה יורשין את הבית.⁶⁰
ובשאלת הרמ"א שהובאה בשו"ת הרש"ל סי' ט"ז נשאלה שאלה באחד שנתן במתנת שכיב מרע לבתו חזקה לדור בביתו אחריו **כל ימיה עם בעלה**, כמו שהיו דרים בחייו, אם היא יכולה להשכיר את הבית לאחרים. ורבינו פוסק שיכולה להשכיר לאחרים, וכותב: ולא דמי להא שכתב הר"ן פרק הנושא שאין אלמנה יכולה להשכיר דירתה, דשאני התם דכתב לה את תהא יתבא בביתי, דמשמע את דוקא וכו'. כלומר, שהרי היא יושבת בבית הארמלות רק מחמת תנאי כתובה, ובתנאי כתובה מפורש: **את** תהא יתבא בביתי.
ונראה שרבינו סמך על גירסת הר"ן שלא גרס בתוספתא "לבתי",⁶¹ ופירש: האומר תנו בית ארמלות לאשתי,⁶² ודין הרשב"א בתשובה הנ"ל והר"ן כאן אחד הוא, והבעל ציוה לתת לה בית מיוחד, ועיקר החיוב הוא מתנאי כתובה, ואין כאן מתנה ממש, ולפיכך אינה יכולה להשכירו, ויורשי בעלה יורשין את המדור כשהיא מתה. ומשום זה כתב בהגהתו באה"ע ריש סי' צ"ד: "ואין האלמנה יכולה להשכיר מדור שלה לאחרים (תשו' הרשב"א ובהר"ן פרק הנושא)".

footnotes:
⁵⁵ צ"ל: ולה, כמו שהוא בח"א סי' אלף נ"ג הנ"ל.
⁵⁶ בח"א הנ"ל לנכון: שתשכירנו.
⁵⁷ עיין מ"ש לעיל, שו' 30–32, ד"ה ומלשון התוספתא, ובהע' 54 שם. ובבני יעקב על העיטור, ס"א ע"ב-ע"ג, תפס כדבר פשוט שהאומר תנו בית זה לפלוני וידור בו יש כאן מתנה גמורה, והוא שלו לגמרי, אבל אין הדבר ברור כל כך. ועיין בשו"ת הראנ"ח סי' ק"כ ועוד ובשו"ת דברי חיים הנ"ל (לעיל הע' 54).
⁵⁸ כלומר, שהוא נותן לה את המדור משום שמרחם עליה, ונותן לה מדור לכל ימי חייה, אבל מכל מקום לא נתכוון אלא לשם דירה לכל ימי חייה, אבל לא לשם מסחר, שתשכירנו ותקבל ממון, ואין כאן מתנה גמורה.
⁵⁹ בר"ן ד' סביוניטה שי"ד: האומרת תנו בית ארמלות לבתי אין נותנין וכו'.
⁶⁰ ועיין בח"ד שהעיר על הרשב"א והר"ן.
⁶¹ ואפשר שבאמת צ"ל בר"ן (כגירסא שבד"ח): האומר (ונשתבש "האומרת" בהשפעת התי"ו שלאחריה) תנו [בית] ארמלות, והכוונה שמצווה כן לפני מיתתו שיתנו בית ארמלות לאלמנתו.
⁶² ואפשר שהמלה "לבתי" היא באשגרה מן הרישא.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:8:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:8:1)

35-36. **המלוה את חבירו על גבי חבלה, ואבדה חבלה, גובה משאר נכסים. אם אמ' לו על מנת שאין לך פרעון אלא מזו, אין גובה משאר נכסים.**עיין בבלי ב"מ פ"ב א' ושבועות מ"ג ב' ואילך בעניין המלוה על המשכון, ובמשנת שבועות ספ"ו. וכאן מדברים במלוה את חברו על גבי סחורה, והסחורה נשארה אצל הלוה ואבדה, והסחורה היתה מעין אפותיקי (על מטלטלים), ודינה כדין שדה ששנינו להלן. ועיין מ"ש ר"א גולאק בספרו תולדות המשפט בישראל, החיוב ושעבודיו (ירושלים תרצ"ט), עמ' 55 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:8:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 11:8:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/11:8:2)

36-38. **העושה שדהו הפותיקי לכתובת אשתו, ושטפה נהר, גובה משאר נכסים, אם אמ' לה על מנת שאין לך פרעון אלא מזו, אין גובה משאר נכסים.**בבלי גיטין מ"א א'. ופירש הר"ח (לפי הרמב"ן והרשב"א שם): אפותיקי סתם, כגון משכנתא. ובשו"ת הרי"ף סי' ר"ד: ושטפה נהר גובה משאר נכסי, בדלא אמר לו לא יהא לך פירעון אלא מזו, אבל אם פירש לו לא יהא לך פירעון אלא מזו אינה גובה משאר נכסים, אע"פ ששטפה נהר, לא מנכסים משועבדים, **ולא מנכסים בני חורין**,⁶³ ועיין בראשונים לגיטין שם. ועיין מ"ש להלן, עמ' 373.

footnotes:
⁶³ ועיין עיטור ריש אות פ"ה, פותיקי, הוצ' רמא"י, ס"ג ע"ד.