## Tosefta Kifshutah on Ketubot Chapter 12

###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:1:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:1:1)

1-3. **בראשונה כשהיתה כתובתה אצל אביה, היתה קלה בעיניו להוציאה, התקין שמעון בן שטח שתהא כתובתה אצל בעלה, וכותב לה כל נכסין די איתאי לי אחראין ומערבין לכתובתיך דא.**בירושלמי בסוף מכילתין (ל"ו סע"ב) ובבבלי י' א' נחלקו אם כתובת אשה מן התורה, או מדרבנן. ועיין ירושלמי פ"ג ה"ה, כ"ז רע"ד, מכילתא משפטים פי"ז, הוצ' הורוביץ, עמ' 309, ובהערות שם, ובמכילתא דרשב"י הוצ' אפשטין־מלמד, עמ' 209. ואף מי שאומר שכתובת אשה דרבנן מודה שהיא תקנה עתיקה מאד. ובבבלי שבת י"ד ב' (ט"ז ב') אמרו: שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה. ובס' המפתח לר"ן גאון שם ט"ז ב' (הוצ' גאלדענטהאל, כ"ט ע"א): שמעון בן שטח וכו', תמצא דבריו מבוארין במסכ' כתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים וכו', ועיקר זאת הבריתא בתוספ' כתובות בראש פר' י"ב, **והוא אחרון** המסכ'.¹ ועיי"ש ברש"י י"ד ב'. ו"תיקן" פירושו "ערך" דוגמת "מתני' מאן תקין רבי" ועוד, עיין בספרי יוונית ויוונות, עמ' 218 ואילך.
והתוספתא כאן דברה על "בראשונה" ולא על בראשונה שלפני הראשונה, ולפנינו כבר שלב אמצעי. ובבבלי פ"ב ב': תניא נמי הכי בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה, ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה, עשירות היו עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב וכו', ועדיין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה. ובירושלמי פ"ח הי"א, ל"ב ע"ב, לא נזכר השלב הראשון, אלא: בראשונה היתה מונחת כתובתה אצל אבותיה והיתה קלה בעיניו לגרשה וכו', וחזרו והתקינו שיהא אדם לוקח בכתובת אשתו כוסות וקערות ותמחויים² וכו', חזרו והתקינו שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו, שמתוך שאדם נושא ונותן בכתובת אשתו והוא מאבדה היא קשה בעיניו לגרשה, והוא התקין שמעון בן שטח שלשה דברים, שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו וכו'. ועיין בראשונים לבבלי ספ"ח ובשטמ"ק שם. ובערוך ערך שלחן הביא בשם ר"ח: בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים פי' שהיו **נותנין לה כתובה קודם שתכנס**, ולפיכך לא היו הנשים נושאות אותן וכו'. ועיין בתוספות שם, ד"ה בתחלה. ולא ברר רבינו למה לא היו הנשים נושאות אותן. וחכמי זמננו פירשו "שהיו מזקינין ולא היו נושאין נשים" משום שקשה היה להם להוציא מאתים זוז כדי לישא אשה, ולא עוד אלא שלא היו נושאים נשים בוגרות, והכסף היה שייך לאביה, והבעל לא יהנה כלל מן הממון. חזרו והתקינו שיהו מניחין את הכתובה בבית אביה בשביל האשה, ואם תמות אח"כ בניה יורשין אותה, ויחזור הכסף לבני הבעל. אבל הואיל והבעל לא השתמש כלל בכסף נוח היה לומר לה בשעת כעסו טלי כתובתיך וצאי, התקינו לטובת האשה שיהיו מניחין את הכתובה בבית חמיה [וכשנישאת, היתה עוברת לבית בעלה] והיו קונים כלים בכתובתה והיתה משתמשת בכלים הללו בבית (כפירוש הירושלמי), ועדיין לא היה קשה לו להוציאה, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא נושא ונותן בכתובת אשתו, וכותב כל נכסי אחראין³ וכו'. ותנאי זה נעשה לתנאי בית דין, ואפילו לא כתב לה כמי שכתב לה, עיין במשנתנו פ"ד מ"ז. ועיין שם ספ"ח. ועיין להלן.

footnotes:
¹ והיתה לפניו חלוקת הפרקים כמו שהיא לפנינו ובד, ולא כמו שהיא בכי"ע.
² בירושלמי שם ממשיך: הדה דתנינן (משנתנו שם ספ"ח) לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן, אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה. והוא מאמר המוסגר, כדי לבאר "מונחת על השולחן".
³ עיין מ"ש א"ל אפשטין בספרו תולדות הכתובה בישראל (ניו-יורק תשי"ד), עמ' 13 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:2:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:2:1)

3-5. **אין עושין כתובת אשה מן המטלטלין, מפני תיקון העולם. אמ' ר' יוסי וכי מה תיקון העולם יש בזו, אלא לפי שאין לה קצבה.**בבלי נ"ו ב', עיי"ש הפירוש, ועיין בראשונים שם ולסוגיין פ"ב ב'. ברם לפי פשטות לשון הברייתא ולפי ההמשך להלן נראה שבא"י פירשו "מפני תיקון העולם" מפני תיקון הלקוחות, כרגיל. ולת"ק אין מייחדין מטלטלין לכתובה אפילו קיבל עליו אחריות, שמא יסמכו הלקוחות על המטלטלין (שאינו יכול למוכרן ולהטמינן), ויקנו קרקעות המשועבדין לכתובה, ובנתים יאבדו המטלטלין. ור' יוסי תמה "מה תיקון העולם יש בזו", והרי הם בין כך ובין כך לא יסמכו על דבר שאין לו קצבה, והוא לשונו בבבלי גיטין נ"א א' (עיין בהפלאה כאן נ"ו ב'), ועיי"ש בפירש"י.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:2:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:2:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:2:2)

5. **מפני מה אמרו הנזקין שמין להן בעידית וכו'.**וכ"ה (סתם) גם בירושלמי גיטין פ"ה ה"א, מ"ו ע"ג. ובבבלי שם מ"ט ב': ור"ש היא דדריש טעמא דקרא, ומה טעם קאמר, מה טעם הניזקין שמין להן מעדית, מפני תיקון העולם, דתניא **אמר ר' שמעון** מפני מה אמרו הניזקין שמין להן בעידית וכו'. ועיי"ש בבבלי מ"ח ב'. ובמשנתנו שם: הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית וכו', מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם. ובאו ההלכות האילו כאן אגב "תיקון העולם" שברישא.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:2:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:2:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:2:3)

7-8. **סמכו על המקרא מיטב שדהו וכו'.**אבל מדאורייתא שמין בשל ניזק, עיין בבלי גיטין מ"ח ב'. וכן בירושלמי שם הנ"ל: מנין לר' עקיבה הניזקין שמין להן בעידית, ליתא מן התורה, איתה מן התקנה, מפני מה אמרו הניזקין שמין להן וכו'. וסומכים אותה למקרא וכו'. אבל בבבלי שם מ"ט ב' מסיים: לפיכך אמרה **תורה**⁴ הניזקין שמין להן בעידית. ור"ש טעמא דקרא דריש. ועיין מ"ש לעיל, שו' 5, ד"ה מפני מה.

footnotes:
⁴ כגי' השאילתות משפטים סי' ס"א, עיי"ש בהעמק שאלה.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:2:4
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:2:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:2:4)

8. **מפני מה אמרו בעל חוב בבינונית וכו'.**ירושלמי ובבלי הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:2:5
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:2:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:2:5)

10. **וקופץ ונוטלה.**בירושלמי הנ"ל: ועוקף (כלומר, עוקף עליו) ונוטלה ממנו. ובבבלי: ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבנו בחובי.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:2:6
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:2:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:2:6)

10-12. **אם כן ישומו לה בזיבורית, שלא לגדור דרך בפני לוין, שלא יהא אדם מבקש ללות, ואין אדם מלוהו.**ובירושלמי הנ"ל: מעתה לא ישומו לו אלא בזיבורית. אמר ר' יודה, וכיני, אלא שלא לנעול דלת בפני בני אדם, שלמחר הוא [מבקש] ללוות ואינו מוצא. ור' יודה זה הוא אמורא, עיין בירושלמי שם פ"א סה"ה, מ"ג ע"ד. ובבבלי הנ"ל: א"כ אתה נועל דלת בפני לווין. ובשאילתות הנ"ל⁵ (כסיגנון הבבלי בכ"מ): כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, עיין בהוצ' רש"ק מירסקי, עמ' קצ"ג ובשנו"ס שם. ועיין בבלי ב"ק ח' א' ובאוה"ג שם, התשובות, עמ' 3.

footnotes:
⁵ לעיל, הע' 4.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:1)

12-13. **כתובת אשה בזיבורית דברי ר'. ר' יהודה אומ' משם ר' שמעון מפני מה אמרו וכו'.**בד: דברי ר' יהודה שאמר משם ר' שמעון מפני מה אמרו וכו'. ובכי"ע: דברי ר' יהודה, א' ר' שמע' מפני מה וכו'. ובבבלי מ"ט ב' הנ"ל: כתובת אשה בזיבורית דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר בבינונית.⁶ אמר ר' שמעון מפני מה אמרו וכו'. ושמא צ"ל לפנינו ובד: דברי ר' יהודה [ר' שמעון בן יהודה] אומ' משם ר' שמעון וכו', כדרכו למסור הלכות בשם ר' שמעון. ועיין בבלי י' א' ובתוספ' שם, ד"ה הואיל. ועיין בחי' הרשב"א גיטין רפ"ה (לעניין עצם שאלת ר' שמעון).

footnotes:
⁶ וכ"ה ברוב הנוסחאות במשנתנו שם רפ"ה. ובמשנה שבירושלמי: רבן שמעון בן גמליאל.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:2)

13. **יתר ממה שהאיש וכו'.**בבלי הנ"ל, יבמות קי"ג א', כאן פ"ו א'.
ובצילום קג"נ:... שה רעה לו אלא בעל ראת... והוא שייך לעיל ספ"ז.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:3)

14. **ועוד בושתה של אשה יתר מן האיש.**לעיל פ"ו, שו' 35, בבלי ס"ז רע"ב. והכוונה שאפילו היא בעלת נכסים, ואינה זקוקה למזונות בעלה, בושה אשה לשבת בלי איש, וכמו שאמרו (ע"ה א'): איהי בכל דהו ניחא לה וכו', טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. ועיין במקבילות שצוינו במסורת הש"ס שם.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:4
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:4)

14-16. **אם כן לא תהא לה כתובה אלא שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו.**כלומר, מכיוון שהאשה אינה מקפידה אם יפרעו לה כתובתה מזיבורית, ובלבד שיהא לה בעל, מפני שבושה לשבת לבדה, אם כן למה תיקנו לה כתובה. ומפרשת התוספתא (ע"פ משנת יבמות פי"ד סמ"א) שהדין נותן שתהא לה כתובה, שהרי הבעל יכול לגרש אותה בעל כרחה, והיא תהא זקוקה לפרנסה, ועוד שאם לא תהא לה כתובה תהא קלה בעיניו להוציאה, אבל הבעל אינו מוציא אלא לרצונו, והיא אינה יכולה לגרש אותו. ועיין מ"ש בח"ד, ודבריו קשים, שהרי לר"ש אנן קיימין, והוא דריש טעמא דקרא (וכ"ש של תקנות חכמים), והוא מסביר "מפני מה אמרו", ולפיכך שאלו: אם כן לא תהא וכו'.
ובבבלי גיטין מ"ט ב': דבר אחר אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. מאי דבר אחר? וכי תימא כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן מיניה, כי נפקא איהי נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מינה, ת"ש אשה יוצאה לרצונה וכו'. ועיין מ"ש הר"ש פרידמאן בבית תלמוד של ווייס ח"א, עמ' 388, שרצה להגיה בבבלי ביד חזקה. אבל הגירסא בבבלי בטוחה, וכ"ה בשאילתות (בשינויים קלים) משפטים סי' ס"א הנ"ל. ובבבלי הבינו מתשובת התוספתא שהברייתא קיצרה בשאלתה, וכוונתה אם כן, אם היא רוצה יותר ממנו, לא תהא לה כתובה ממנו [או שאף הוא תהא לו כתובה].


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:5
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:5)

16-17. **אין שם אלא עידית, כולן גובין מן העידית, בינונית, כולן גובין וכו'.**ירושלמי גיטין פ"ה ה"א, מ"ו ע"ג; בבלי ב"ק ז' סע"ב, כל הברייתא. ובעיטור מאמר רביעי, אחריות, הוצ' רמא"י, י"ז ע"ב: ובתשובה לרבינו משה בר' חנוך⁷ גאון זצ"ל, יתומין שבאו ליפרוע כתובה ואין להן אלא עידית אין יכולין לקנות זיבורית ולפרוע, שכך מצינו בתוספתא אין לו אלא עידית כולן גובין מן העידית. וכן היה דרכם של הגאונים והראשונים לכנות לברייתא שבבבלי "תוספתא" בין שישנן בתוספתא בין שאינן בה, עיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך.

footnotes:
⁷ כ"ה בעיטור כ"י על קלף בביה"מ כאן, עמ' 10. ובעיטור כ"י ששון (לפי אהל דוד ח"ב, ריש עמ' 729): ששת בר חנוך. ובהוצאות העיטור שלפנינו: ששת בר מנוח.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:6
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:6)

17-18. **עידית ובינונית, הנזקין שמין להן בעדי' וכו'.**כל הברייתות בבבלי הנ"ל בשינוי סדר הבבות. ובבא זו גם בירושלמי הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:7
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:7)

18. **עידית וזיבורית וכו'.**בבלי הנ"ל, ובירושלמי חסרה בבא זו.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:8
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:8)

19-20. **בינונית וזיבורית, הנזקין ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובירושלמי שם שאלו: היתה עידית שלו בינונית של כל אדם ? כלומר, אם שמין בשלו, או בשל עולם. ופשטוה מן הברייתא שלנו, שהרי אם נשום בשלו, שאין לו עידית, הבינונית שלו היא עידית, ולמה יגבה בעל חוב מן הבינונית, ולא מן הזיבורית, כבבא שלפניה. ואמרו שם: ר' יוסי בר בון בשם **רב חסדא** תיפתר שהיתה לו עידית ומכרה, וכבר נדחו לבעלי חוב לגבות בבינונית. וכן פשטו בבבלי ב"ק ח' א' הנ"ל מן הברייתא שלפנינו, ודחו שם, והסיקו: וכן אמר **רב חסדא** כגון שהיתה לו עדית ומכרה, והביאו ראייה מברייתא אחרת ששנתה: בינונית וזיבורית, נזקין בבינונית ב"ח וכתובת אשה בזיבורית. ועיין מ"ש ר"א גולאק בספרו תולדות המשפט העברי, דיני קרקעות (ירושלים תרפ"ט), עמ' 32 ואילך, ועיי"ש, עמ' 34, הערה 2.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:9
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:9](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:9)

20-21. **מכרן לאחד, או לשלשה כאחד, ונכנסו תחת הבעלים.**וכ"ה ("ונכנסו") גם בד, והוא וי"ו הנשוא, כרגיל במשנה ובתוספתא (עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1077 ואילך). ובכי"ע: נכנסו וכו'. וכל הברייתא בקיצור בבבלי ב"ק ח' א'. ולפי פשוטה פירושה שמכרן לאחד בבת אחת, או לשלשה בבת אחת, ולפיכך נכנסו כולן תחת הבעלים, ואין כאן ראשון ואחרון. אבל בבבלי שם דקדקו ואמרו: השתא לשלשה דאיכא למימר חד מינייהו קדים אמרת כולן נכנסו תחת הבעלים, מכרן לאחד מיבעיא, והעמידוה בלקח בזה אחר זה אלא שלקח עידית באחרונה, עיי"ש, ועיין ברי"ף ובמלחמות שם. ועיין ר"מ פי"ט מה' מלוה ולוה ה"ה וה"ו ובמ"מ שם.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:10
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:10](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:10)

22-23. **אפי' נזקין מזיבורית, וכתובת אשה מן העידית, גובין מן האחרון.**וכ"ה בכי"ע. ובד: וכתובת אשה ובעל חוב מן העידית. ואף בכי"ו יש סימן בין השורות (אחרי "וכתובת אשה") להכניס מן הגליון. והנכון כלפנינו וכי"ע, והוא סיגנון יותר יפה, ותפסו את שתי הקצוות, ובבבלי בקיצור: כולן גובין מן האחרון.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:11
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:11](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:11)

23. **אין להן, גובין משלפניו וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. וכס"ז לעיל ספ"י, ב"ב פ"ט סה"ו (בבלי שם קל"ח א').


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:12
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:12](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:12)

24-25. **רבן שמעון בן גמליאל או' העושה שדהו הפותיקי לכתובת כלתו, ידה על העליונה, רוצה גובה ממנו, רוצה גובה משאר נכסים.**וכ"ה בד. ולעיל פ"ד, שו' 45, שנינו: "עשה האב בית, או שדה, הפותיקי לכתובת כלתו בין כך ובין כך גובין מהן", כלומר, בין אם יש נכסים לבן, בין אם אין לו נכסים לבן (עיין ברישא שם), אינה גובה אלא מן ההיפותיקי של האב. ובמאירי גיטין מ"א א', עמ' 173: וכן היא שנויה בתוספת כתבות בלשון זה רשב"ג אומר עשה שדהו אפותיקי לכתבת כלתו **ומכרה** ידה על העליונה, רצתה גובה וכו'. ובנוסח שלו כבר נוסף: ומכרה.
ברם נראה שלפנינו אשגרה מלעיל פ"ד הנ"ל, ובכי"ע: העושה שדה אפותיקי **לכתובת אשה מכרה לאחר** ידה על העליונה, רצה גובה ממנו רצה גובה משאר נכסים. וכן בקג"נ: רבן שמ...... ה שדהו חנות **לכתובת אשתו מכרה לאחר**, ידה על העליונה וכו'. וכן גרסו כל הראשונים (חוץ מן השיבוש "חנות") שנביא להלן.
ובבבלי גיטין מ"א א': תניא אידך העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובין משאר נכסים. רשב"ג אומר בעל חוב גובה משאר נכסים, אשה אינה גובה משאר נכסים, שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין. ופירש"י: כלומר, דווקא הטילה אחריות כתובתה על שדה זו וכו'. ומשמע מתוך דבריו שאינה יכולה לגבות משאר נכסים. ובס' המקח והממכר לרב האיי ש"ד (קרוב לסופו), ד' וויניציאה, ט' רע"ב: ואח"כ מכרה לאחר, ונשתיירו לו נכסים למוכר שיכולים ליפרע ממנו כדי אותו (בעל) חוב, והאשה ידם (צ"ל: ידה) על העליונה, רצו גובין (צ"ל: רצה גובה) מאותן נכסים שנשתיירו למכור, רצו גובים (צ"ל: רצה גובה) מאותו שדה הנמכר לזה שנעשה עליו אפותיקי, כדגרסי' (כלומר, בתוספתא) רבן שמעון אומ' העוש' שדהו אפותיקי לכתובת אשתו ומכר', ידה על העליונה, רצתה גובה ממנה, רצתה גובה משאר נכסים. וכן כותב הראב"י בתשובה:⁸ וסבורני שאם תעיין בספר מקח וממכר וכו' תכיר משם שרב האיי גאון פסק כרשב"ג, והביא ראיה מן התוספתא. ואפשר שלפניו היה מפורש שם: כדגרסי' **בתוספתא** וכו'. וכן בעיטור ריש אות פה, פותיקי, הוצ' רמא"י ס"ג ע"ד: והכי איתא בתוספתא דכתובות רשב"ג אומר העושה שדיהו אפותיקי לכתובת אשה ומכרה ידה על העליונה.
וכן מעתיק את התוספתא כגי' כי"ע וקג"נ גם בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' מ"ג ובחידושיו לגיטין מ"א א', ד"ה תניא, ובנימוקי יוסף שם, עמ' ק"ה. וכן היתה הגירסא לפני הרמב"ן, עיין במלחמות יבמות רפ"ז ובחידושיו לגיטין מ"א א', ועיי"ש בחי' הר"ן. ובריטב"א גיטין שם: ובתוס' נמי גרסי' בההיא (התם) דבמכרה עסקי', דגרסי' התם דעושה (צ"ל: העושה) שדהו אפותיקי לב"ח ולכתובת אשה ומכרה גובה משאר נכסים,⁹ רשב"א (צ"ל: רשב"ג) אומר העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתוכתה ומכרה, ידה על העליונה, היינו לומר שאם תרצה לגבות אפילו מאפותיקי שלה יכולה לבטל המקח מיד וכו', והיינו דווקא באשה, אבל בב"ח אפי' רשב"ג מודה דאפילו (צ"ל: דאם) מכרה מכורה.
ובירושלמי יבמות פ"ז ה"א, ח' ע"א: נישמעינה מן הדא העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חובו על חובו, מכרה הרי זה מכורה, הלוקח יחוש לעצמו. רבן שמעון בן גמליאל או' לאשה בכתובתה אינה מכורה, שלא עלת על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין. והרי"ף בגיטין פ"ד סי' תע"ב הסמיכו לברייתא שלנו בבבלי גיטין מ"א א' הנ"ל, ופירשו בתשובתו סי' ר"ד הנ"ל. ועיין ירושלמי שביעית פ"י ה"א, ל"ט ע"ב, ובס' הזכות על הרי"ף הנ"ל במקומו ובמלחמות יבמות פ"ז ובחידושיו לגיטין מ"א א', ברשב"א בתשובה ובחי' הנ"ל, במאירי הנ"ל, עמ' 173 ואילך (באריכות), בריטב"א שם ועוד. ועיין לעיל ספי"א. ועיין מה שהאריך בזה בנתיבות משפט לס' משרים, רע"ב ע"ד ואילך, ועיי"ש רע"ג ע"א ואילך.

footnotes:
⁸ הוצ' הר"ש אסף בספרן של ראשונים סי' ו', עמ' 9, הוצ' הר"י קאפח סי' קט"ז, עמ' צ"ד.
⁹ ע"כ הוא לשון הבבלי בגיטין שצרפה רבינו לתוספתא.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:13
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:13](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:13)

25-26. **אלמנה שאמרה אי איפשי וכו'.**פיסקא ממשנתנו פי"ב מ"ג.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:14
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:14](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:14)

26-27. **שכך הוא כבודו של בעלה.**במשנתנו הנ"ל: ונותנין לה מדור לפי כבודה. ופשיטא שאין כאן סתירה, עיין מ"ש לעיל פי"א, שו' 27–28, ד"ה האשה. והתוספתא מלמדת שאינם יכולים להוציאה מבית בעלה בעל כרחה, ואפילו אם רוצים לשכור לה בית מרווח. ובח"ד ציין ל"יש אומרים" שהביא הרמ"א באה"ע סי' צ"ד ס"ק א' (ועיין בס' המקצועות הוצ' ר"ש אסף סי' ל"ט, סוף עמ' ל"ג ואילך). ועיין בבית שמואל שם אות ג'. ועוד אנו למדין מכאן שאם היורשים הם בני הבעל אינם רשאים לדחוק עליה שתתפייס, מפני כבוד אביהם.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:15
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:15](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:15)

27. **אמרה אי איפשי לזוז מבית אבה וכו'.**פיסקא ממשנתנו פי"ב מ"ג הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:16
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:16](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:16)

28. **שכך היא ברכת הבית מרובה.**כלומר, מזונות לשנים מזונות לשלשה, ונר לאחד נר למאה, כפי' רש"י במהדו"ק ק"ג א', ר"ח כאן¹⁰ ור"ג בב"ב קמ"ד ב' (ע"פ שבת קכ"ב א'). והוא מאמר רב הונא (כאן ק"ג א' וב"ב קמ"ד ב'): ברכת הבית **ברובה**. ועיין ברע"ב פי"ב סמ"ג, ובהערה ב' בהוצ' ראם שם.

footnotes:
¹⁰ לפי תוספות ק"ג א', ד"ה ברכת, ב"ב קמ"ד ב', ד"ה ברכת, אוה"ג לקוטים מפי' ר"ח, עמ' 80.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:17
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:17](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:17)

28-29. **כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם וכו'.**פיסקא ממשנתנו פי"ב מ"ד, ולא נוספו כאן אלא דברי ר' ישמעאל.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:18
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:18](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:18)

31. **ר' ישמעאל אומ' שלשים שנה.**וכ"ה בד. ועיין במלא"ש למשנתנו ספי"ב. ולפי חוק רומי משנת 424 למספרם חל חוק התיישנות על חובות אחרי שלשים שנה, Praescriptio triginta annorum, עיין מ"ש ר"ז ורהפטיג בספרו החזקה במשפט העברי, סוף עמ' 264 ואילך. וחוק זה הוא כשלש מאות שנה אחרי ר' ישמעאל. ובכי"ע: ר' ישמע' אומ' **שלש** שנים. ועיין בבלי צ"ו א' (לעניין מזונות).


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:19
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:19](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:19)

31-32. **וחכמים אומ' כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם.**משנתנו ספי"ב.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:20
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:20](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:20)

32-33. **וכל זמן שהיא בבית אביה משכרת כתובתה עד עשרים וחמש שנים.**בד, כי"ע וקג"נ: **גובה** כתובתה וכו',¹¹ ובוודאי שכצ"ל לפנינו, והיא פיסקא ממשנתנו הנ"ל. וכנראה שהנוסח "משכרת" הוא תיקון ע"פ הסיפא: "כשם שהיא משכרת", עיין מ"ש להלן. ובירושלמי ובבבלי נחלקו אמוראים אם הלכה זו היא דווקא באין שטר יוצא מתחת ידה, או אפילו אם שטר כתובה יוצא מתחת ידה אנו מניחים שמחלה. וכן גם לעניין תוספת כתובה, עיין שם ק"ד ב' (ועיי"ש נ"ה א') ובירושלמי ספי"ב ומקבילות.

footnotes:
¹¹ בכל הנוסחאות של המשנה והתוספתא הגירסא היא "עשרים וחמש שנים". אבל בהלכות קצובות. שימוש ב"ד, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 126: אשה יכולה לגבות כתובתה עד עשרים וארבע שנים. ועיין בשנו"ס שם מכי"ר. ומה שתמה בהע' מ"ח שם הוא מפורש בבבלי ק"ד א': לר' מאיר מהו שתשלש, עיין ברש"י ובשאר מפרשים שם.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:21
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:21](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:21)

33-34. **כשם שהיא משכרת כתובתה עד עשרים וחמש שנים, כך יורשיה הבאין ברשותה משכירין כתובתה עד עשרים וחמש שנים.**וכ"ה בד, אלא שבסיפא: יורשים הבאים ברשותה **מוכרים** כתובתה עשרים וחמשה שנים. ובכי"ע: כשם שהיא **מזכרת** כתובתה וכו' כך יורשין הבאין ברשותה **מזכירין** כתובתה עד עשרים וכו'. ובמשנתנו ספי"ב: מתה יורשיה מזכירין¹² כתובתה עד עשרים וחמש שנים.
ונחלקו הראשונים בפירושה: רש"י (שבועות מ"ח א') פירש: יורשיה מזכירין ותובעין וגובין כתובתה עד עשרים וחמש שנים **משמת בעלה**, ואם עברו כ"ה שנים ולא תבעוה הפסידוה. ובמאירי, עמ' 479, הביא בשם יש מפרשים: משעת מיתתה, וכ"ה בטור אה"ע סי' ק"א. ולכאורה הדברים קשים לכל הפירושים, שאם מתה לפני שעברו כ"ה שנים, הרי אין שום הוכחה שמחלה, ולמה נצרף את השנים שאחרי מיתתה לשנות חייה; ולפירוש השני קשה למה לא נדון את היורשין כשאר בעלי חוב שהם גובין לעולם. ואם אמרו כן באשה שהיתומים זנין אותה, מה נשתנו היורשין משאר בעלי חובות. ואפילו לשיטת הירושלמי, הר"ח ועוד שמדברים בשאין היתומין זנין אותה,¹³ שאפשר לומר כשם שמוחלת על המזונות (שאינה רוצה לעבור לבית חמיה) כך מוחלת אף על הכתובה, אין טעם זה קיים ביורשין.
ולא עוד אלא שבתוספתא כאן מפורש "יורשיה הבאין ברשותה", וכבר נתבאר לעיל פ"ט, שו' 12–13, שלשיטת רוב הראשונים הכוונה כאן ללקוחות, והיינו שמכרה להם כתובתה, או שנתנה במתנה, וכאן בוודאי אינו מסתבר להניח שעברה על איסור ומחלה על כתובתה אחרי שמכרה אותה (עיין תוספות פ"ו א', ד"ה תיזיל), וכיצד נצרף את השנים שבחייה עם השנים שלאחר מיתתה. ואפילו אם נמנה כ"ה שנה לאחר מיתתה, הרי הלקוחות ששלמו בעד כתובתה למה יגרע דינן מבעל חוב. יתר על כן אם מכרה כתובתה הרי אין לה מזונות בין שמכרה בחיי הבעל בין שמכרה לאחר מותו¹⁴ (כמפורש לעיל פי"א, שו' 5–6), ואין לה עניין לא למזונות ולא לכתובה, ובוודאי שאין לצרף את ימי חייה לשנים שלאחר מיתה.
ונראה שמטעם זה פירש הר"ח שהבבא האחרונה במשנתנו ("מתה יורשיה מזכירין כתובתה וכו'") היא מדברי ר"מ, שכן הוא כותב (שבועות מ"ח א'): יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנה וכו', נתאלמנה **וישבה לה בביתו**, ואם מתה בתוך כ"ה שנה לאלמנותה יורשיה מזכירין כתובתה, כלומר, נפרעין כתובתה,¹⁵ אבל אם היתה בחיים אחרי מות אישה יותר מכ"ה שנה אין לה, שיש בכלל כ"ה שנה שתעשה טובת הנאה כדי כתובתה, כאשר מפורש בכתובות וכו'. ולפ"ז הפירוש הוא שאין היורשין גובין אלא בתוך כ"ה שנה לאלמנותה, אבל לאחר מיכן אינן גובין, משום שכבר נתקבלה כתובתה, והוא הדין אם מכרה כתובתה, והלקוחות לא תבעו את היורשין הפסידו, שכבר נתקבלה כתובתה, ואינה גרועה ממחלה להם.¹⁶ והר"מ השמיט את דין הסיפא, וכנראה סמך על הר"ח שהיא אליבא דר"מ, ואינה הלכה.

footnotes:
¹² במשנה שבירושלמי ובד' נפולי: מוכרין, כגי' ד. ובשנו"ס לספרי בלק, הוצ' הורוביץ, עמ' 173, שו' 12: "דטר מוכרין ל מזכירין בוי"ר משכירין". והיא משכירין היא מזכירין.
¹³ כלומר, לפי רש"י בשיטת החכמים, עיין תוספ' רי"ד ק"ד א', ועיי"ש מ"ש בשם הר"ח, וציין גם לרש"י כאן נ"ה א', ד"ה כל זמן. ויש להוסיף גם פירש"י בשבועות מ"ח א'. וכן כתב בשם הר"ח בעיטור אות כ', כתובות, הוצ' דמא"י ל"א ע"ב (ורבינו ציין שם לעובדא שבבבלי ק"ד ב', עיי"ש). וכן במרדכי ספי"ב סי' רס"ה: גרסינן בירושלמי (פי"ב ה"ה, ל"ה ע"ב) אמר ר' אבין לא מסתברא אלא באשה שאין לה מזונות, אבל ביש לה מזונות אומר אני משום מזונותיה לא תבעה. וכ"פ ר"ח. וכ"ה שיטת הראב"ן בתשובתו לר' יצחק הלוי סי' ק"ז, ד' פראג ל"ז ע"ב, הוצ' הר"ש אלבק, מ"ב ע"ד.
¹⁴ ולא עוד אלא אם מכרה לאחר מותו אין לך תביעה גדולה מזו.
¹⁵ זכרון של פרעון.
¹⁶ והתוספתא לא נכנסה כאן לעניין תביעת הלקוחות מיורשי האשה (ואפשר שלא הניחה נכסים) אלא לתביעת הלקוחות מיורשי הבעל. ובירושלמי פי"ב ה"ה, ל"ה ע"ב, מפורש שאף לר"מ הטעם הוא משום מחילה, שכן אמרו שם: בטובה שעשו לה, שנחלטה (צ"ל: שנשלטה, כמו שהוא בד' קושטא) [ב]ניכסיה בחיי בעלה עד כ' וחמש שנה מחלה כתובתה. ועיין מ"ש בשטמ"ק ק"ד א' בשם תלמידי רבינו יונה, והוא, כנראה, ע"פ הירושלמי.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:22
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:3:22](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:3:22)

35. **ובעלי חוב גובין לעולם, אע"פ שאין משכירין.**וכ"ה בד. ובכי"ע: שאין מזכירין, ובקג"נ: **מפני** שאין מזכירין. ובבבלי ק"ד א': אפילו שטר כתובה יוצא מתחת ידיה אינה גובה אלא עד עשרים וחמש שנה. מתיב רב ששת ב"ח גובה שלא בהזכרה וכו', הכא במאי עסיקינן כשחייב מודה. והאמר ר' אלעא **שונין** גרושה הרי היא כבעל חוב וכו', הכא נמי כשחייב מודה. ומכאן ברור שההלכה היתה ידועה בבבל כברייתא.
ובירושלמי פי"ב ה"ה, ל"ה ע"ב: באשה שיש לה כתובה גובה לעולם וכו', אפילו אשה שיש לה כתובה אינה גובה אלא עד כ"ה שנה. מילתא דר' אלעזר אמרה [כן, דאמר ר' אלעזר]¹⁷ ב"ח גובה לעולם, לא אמר אלא בעל חוב, אבל אשה אינה גובה אלא עד עשרים וחמש שנה (כלומר, דומיא דבעל חוב, דנקיט שטרא בידיה). ומכאן שבא"י אמרוה בשם אמורא. וכן היא ההלכה שכל זמן שאין ריעותא, והחייב מודה אין אצלנו חוק התיישנות בחוב.

footnotes:
¹⁷ כנ"ל להגיה, ועיין בפ"מ.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:4:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:4:1)

36-38. **מי שהלך למדינת הים ובא, ואשתו תובעת מזונות, אם אמ' הוציאו לה מעשה ידיה במזונותיה, הרשות בידו. ואם פסקו לה בית דין מזונות, מה שפסקו פסקו.**וכ"ה בד. ובכי"ע: מי שהלך למדינת הים **ובאה** אשתו ותובעת מזונות, אמ' **להם** צאו לה וכו'. ומגירסת כי"ע מוכח שהכוונה היא, שאמר עכשיו **להם** (כלומר לב"ד), צאו לה מעשה ידיה במזונותיה, שאינה יכולה לתבוע ממני בעד המזונות שהוציאה משלה, או שלותה ואכלה, שהרי יכלה להרויח במעשה ידיה, הרשות בידו לטעון כן, אבל אם כבר פסקו לה בית דין מזונות לפני כן מה שפסקו פסקו, ומפסיד את מעשה ידיה, אם לא עשתה. ועיין בר"מ פי"ב מה' אישות הכ"א, ובחי' הרמב"ן ק"ז א'. ולהלן נראה שהראשונים הבדילו (לכל הפחות בנוסח הברייתא שבבבלי) בין "ואמר" (שכוונתו שהוא טוען עכשיו: צאי מעשה ידיך וכו') לבין "אם אמר" (שכוונתו שהוא טוען שכבר אמר כן לאשתו לפני צאתו למדינת הים), עיין מ"ש להלן.
ובירושלמי פי"ג ה"א, ל"ה ע"ד: הרי משבא ממדינת הים ואשתו תובעת מזונות, ואמר יצאו מעשה ידיה במזונותיה **שומעין לו**, ואם פסקו בית דין מה שפסקו פסקו. ר' ירמיה אמר בשאין מעשה ידיה כדי מזונה. כהדא שומעים לו? כמאן דמר אין מזונות לאשה מדבר תורה וכו'. ר' יוסי אומר בשיש מעשה ידיה כדי מזונ'. כהדא מה שפסקו פסקו? תיפתר בשפסקו יתר. ואף כאן פירושו שהוא טוען עכשיו יצאו מזונותיה וכו', ולר' ירמיה אפילו אם לא ספקו כדי מזונותיה יכול לטעון היית צריכה להדחק ולהצטמצם, למ"ד אין מזונות האשה דבר תורה. ולר' יוסי אינו יכול לטעון כן אלא דווקא אם ספקו, אלא שהוציאה בריוח.
ובבבלי ק"ז א': ת"ש מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ואם בא ואמר¹⁸ צאי מעשה ידיך במזונותיך **רשאי**, קדמו בית דין ופסקו וכו'. ואף לפי גירסא זו ("ואם **בא** ואמר") משמע קצת¹⁹ שהוא עכשיו טוען: צאי מעשה ידיך וכו', כפי' התוספות, ד"ה ואם בא (השני). ברם ברי"ף רפי"ג הגירסא היא: אם אמר לה צאי וכו', ולפי גירסא זו מסתבר יותר לפרש, אם אמר לה **לפני שיצא**: צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי, ואעפ"י שלא ספקה, הואיל וקבלה עליה (ולשיטת הר"מ אפילו שתקה ולא אמרה כלום), עיין להלן.
וכן מדייק ומבדיל הרמב"ן בין שתי הלשונות, אלא שדבריו "תוקנו" בחידושיו, והנכון הוא ברמב"ן כת"י ביה"מ כאן (וכן מעתיק גם בשטמ"ק בשמו), וז"ל: "ואמרי' בבריתא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות **ואמ' צאו לה** מעשה ידיה במזונותיה, כלו' שלותה היא ואכלה, ואמ' הוא הרי היתה יכולה לעשות ולאכול, **הדין עמו**. ואם קדמו ב"ד ופסקו" וכו'. "ובנוסחא של ר"ח ז"ל **ובהלכות²⁰ אם** אמ' צאי מעש' ידיך²¹ במזונותך **רשאי**, וכן בתוספת' **אם** אמ' הוציאו **לה מעשה ידיה במזונותיה**, ולפי זו הגרס' שאמ' להבא וספקא, אבל בלותה ואכלה ורוצה לחשב עכשו מעשה ידיה, והיא לא²² עשתה כלום, יש לומ' הרשות בידו, וי"ל שאינו רשאי". ומפרש רבינו לפי הגירסא "אם אמר" שהכוונה לפני שיצא אמר לה להבא: צאי מעשה ידיך וכו'.²³ ורבינו כנראה לא הסתייע מן התוספתא אלא ללשון "אם אמר" שזו היא הגירסא הנכונה גם בברייתא שבבבלי.
אבל בחי' הרמב"ן שבדפוס (ק"ז א'): ובנוסחא של ר"ח ז"ל ובהלכות אם אמר **לה** צאי מעש' ידיך במזונותיך רשאי, וכן בתוספתא אם **א"ל** צאי מעש' **ידיך במזונותיך** וכו'. והוא "תיקון" מגיה מלומד שהשב שרבינו הבדיל בין הנוסח של הברייתא שבבבלי "**ואמ' צאו לה מעש' ידיה במזונותיה**" לבין נוסח הרי"ף והתוספתא שגרסו "**א"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך**" שכוונתו שאמר לה כן לפני שיצא: צאי וכו', כלומר להבא.
ותיקון זה יש לו סמך במגיד משנה פי"ב מה' אישות הכ"א, בד"ק ובד"ו, וכ"ה שם: "מי שהלך למדינת הים ובא,²⁴ ואשתו²⁵ תובעת מזונות ואמ' צאי²⁶ **מעשה ידיה במזונותיה** רשאי. קדמו ב"ד ופסקו וכו'. ודעת רבינו בפירוש בריתות אלו כך הוא, מי שהלך למדינת הים ואחר חזרתו, אשתו שדחקת עצמה וניזונת תובעת מזונות, והוא אמ' צאו (כ"ה בד"ק) מעשי ידיה למזונותיה, רשאי, שכיון שנתפרנסה בלא הלואה אינו חייב ליתן לה כלום. ויש שם גרסא אחרת **ואמר לה** (כ"ה בד"ק ובד"ו) **צאי מעשה ידיך במזונותיך** (כ"ה בד"ו רפ"ד. ובד"ק בטעות: במזונותיה) רשאי, ופירוש שכבר אמר לה בצאתו, והיא שתקה. ובירושלמי (הנ"ל) מצאתי כגרסה הראשונה". ולפי גירסא זו במגיד משנה ברור שההבדל בין הגירסאות הוא בין "צאו מעשה ידיה במזונותיה" לבין "צאי מעשה ידיך במזונותיך", ממש כמו ברמב"ן בחידושין הנדפסין. ברם נראה שיפה תיקנו במ"מ שבד"ח של הרמב"ם: ויש שם גירסא אחרת: **ואם** אמר לה וכו', וההבדל הוא בין "ואמר" לבין "ואם אמר", כברמב"ן כת"י, וכמו שהוא בשטמ"ק.
וכן בר"ן רפי"ג: ואפשר דהיינו נמי ברייתא שהביא הרי"ף ז"ל בסמוך, מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, ואמ' **לה צאי**²⁷ מעשה **ידיה במזונותיה**²⁸ רשאי, ואם קדמו ב"ד ופסקו, מה שפסקו פסקו. כך הגירסא במקצת ספרים ובירוש' **ובתוס'**, אע"פ שאינה כן בהלכו' הרי"ף ז"ל. [והכי קאמר] מי שהלך וכו' ולותה היא ואכלה, וכשבא אמ' הוא לב"ד הרי היתה יכולה לעשות ולאכול, רשאי כלו' דהדין עמו, אבל אם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו, ואינו יכול לטעון כלום וכו'. ולפי גירס' ההלכו' שגורסי' **אם** אמ' לה [ה"ק שאם הוא אומ' שכבר אמר לה]²⁹ הוא בצאתו [צאי]³⁰ מעשה ידיך והיא שתקה, הדין עמו אפי' בשלותה, לפי שהוא נאמן בכך וכו'. וברור שרבינו מבדיל בין הלשונות, כמו שהוא ברמב"ן בכת"י ובשטמ"ק. אלא שהר"ן גרס בתוספתא: **ואמ' לה** צאו מעשה ידיה וכו', כעין גירסת כי"ע, ולפיכך הבדיל בין גירסת התוספתא לבין גירסת הרי"ף, אבל הרמב"ן גרס בתוספתא: **אם אמ'** הוציאו לה מעשה ידיה במזונותיה (כגי' רמב"ן כת"י ושטמ"ק), והוא כגי' כי"ו וד, ולפיכך לא הבדיל בין גירסת התוספתא והרי"ף. ואף רש"י במהדו"ק (לפי שטמ"ק) גרס בבבלי: ואמר לה צאי מעשה ידיך וכו', ולפיכך פירש שאמר לה בחזירתו "צאי מעשה ידיך למזונותיך, כלומר אותה מלאכה שעשית לי בהיותי לשם טלי" וכו'.
ברם דיוק זה בלשון אינו הכרח גמור. ותלמידי רבינו יונה (בשטמ"ק) כתבו: אם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך **נאמן**,³¹ ואין זה נכון, שבכל הספרים גורסין **רשאי**, ועוד דלשון אם אמר לא משמע הכי, אלא ודאי הכי פרישנא אם אחר שבא אמר לה תקח מעשה ידיך כו' שעשית בעודי במדינת הים למזונותיך, רשאי וכו'. הרי לך שפירש גם את הלשון "אם אמר לה" שכוונתו אם אמר לה עכשיו טלי מה שעשית במזונותיך. ועיין גם במאירי, עמ' 489, ד"ה כל שפסקו.³²
סוף דבר, לפי גירסת התוספתא בכל הנוסחאות, המקויימות גם ע"י הרמב"ן והר"ן, והירושלמי מוכח שהוא יכול לטעון כשבא (אף אם לא אמר לה כלום כשיצא) שהיא תחשב מה שהרויחה ותנכה למזונותיה.³³ ואף אם לא עשתה כלום, אפשר שהוא רשאי לטעון צריכה היית לעשות, כפירש"י במהדו"ק, רבינו יהונתן בת"י, רמב"ן ור"ן הנ"ל ועוד. ודין זה הוא דווקא בדספקא, אבל אם אינה ראוייה למלאכה, או שאין מעשי ידיה מספיקים למזונותיה, אינו יכול לטעון. ולעומת זה לא שמעינן מינה כלום לעניין אם בא וטען: אמרתי לה לפני יציאתי למדינת הים: צאי מעשה ידיך למזונותיך וקבלה (או שתקה, לשיטת הר"מ ועוד), אם הוא נאמן³⁴ (ובכגון דא אפילו לא ספקא אינו חייב ליתן לה). והארכנו בזה מפני העירבוביא שבדפוסים של הרמב"ן, הר"ן והרב המגיד, שהיא נוגעת גם לנוסח התוספתא שהביאו.

footnotes:
¹⁸ בכי"מ חסרה כל הברייתא. ובתי' הרמב"ן מעתיק: ואמ' צאו לה מעשה ידיה וכו'. וברש"י מהדו"ק: ואמר לה בחזירתו (מלה זו היא הוספת פירוש של רש"י) צאי מעשה ידיך וכו'. ומהרי"ן אפשטין במוסף התרביץ ש"ג (פירושי רבינו יהודה בר נתן לכתובות, ירושלים תרצ"ג), עמ' 157, הע' 2, מביא בשם הבבלי כי"ר: ואמר לה. אלא שדבריו ז"ל אינם מדוייקים ואינם ברורים. ומה שתיקן בתוספתא הוציא[ו] סמך על שנו"ס אצל צוקרמנדל ועל התוספתא בד"ה. ובד ובכי"ו מפורש: הוציאו. ומש"ש שגם בריטב"א הגירסא היא "ואמר לה" אין הדברים כן, ובריטב"א עצמו הגירסא היא "ואמר" (אלא שבשטמ"ק מביא בשמו: ואמר לה). וכן מש"ש "אבל בירוש' שלנו, ל"ה רע"ד, חסרה סיפא" אינו מדוייק, ובירושלמי אינו חסר כלום, וכמו שהעתקנו לעיל בפנים.
¹⁹ אבל עיין מ"ש להלן, הע' 31, בשם הרא"ה.
²⁰ כלומר, ברי"ף רפי"ג.
²¹ כ"ה בהוצ' שלפנינו ובשטמ"ק. ובכ"י בטעות: צאי ידך.
²² כ"ה בנדפס ובשטמ"ק, ובכ"י בטעות: לו.
²³ וכן בריטב"א ק"ז א': ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי. פי' לישנא קלילא נקט, והכי פירושו שאם אמר שכן אמר לה כשהלך, וקבלה עליה רשאי לומר כן, כיון שעדיין לא פסק לה ב"ד.
²⁴ כגירסת כי"ו וד בתוספתא. וכן, כנראה, גרס גם הרא"ש בבבלי, כפי שיוצא מתוספותיו ק"ז א', אלא שיש שם חסרון, וצ"ל: [מי שהלך למדינת הים] ובא, ואשתו תובעת מזונות וכו'. וכן ברש"י מהדו"ק (לפי שטמ"ק): מי שהלך בעלה למדינת הים וחזר ובא (המלה "וחזר" הוא פירושו של רש"י למלה "ובא") ואשתו תובעת וכו'. ובפי' ר' יהונתן על הרי"ף: מי שהלך למדינת הים וחזר, ואשתו וכו', הכל כפרש"י במהדו"ק, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במוסף התרביץ ג' (פירושי ריב"ן), מבוא, עמ' II.
²⁵ כ"ה בד"ו רפ"ד. ובד"ק: אשתו.
²⁶ צ"ל: צאו, כפי שיוצא ברור מפירושו להלן.
²⁷ הנכון הוא בדדך תמים שבתמת ישרים, ל"ו ע"א: ואמד צאי (צ"ל: צאו) לה מעשה ידיה.
²⁸ כ"ה בד"ק ובד"ו רפ"ב. ובד"ח: ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך.
²⁹ כ"ה בדרך תמים הנ"ל (לעיל הע' 27). והוא מוסיף: בס"א הוגה ה"ק שאם אמר לה הוא כצאתו צאי וכו'.
³⁰ כ"ה בדרך תמים הנ"ל.
³¹ ולפי גירסא זו הרי ברור שהכוונה שאמר לה מתחילה לפני שיצא: צאי מעשה ידיך וכו', והוא נאמן שאמר לה כן, והיא קבלה עליה. ואף הרא"ה (לפי שטמ"ק) כתב: ובא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך, כלומר, שכך קבלתי עמה בתחלה רשאי, כלומר, נאמן, דומיא דמאי דתניא באידך (כלומר, בברייתא שלעיל שם בסמוך בבבלי) שאם בא ואמר פסקתי ליך מזונות נאמן.
³² ומ"ש שם: שאם כן אין לך אלמנה זוכה במזונות דל ועני ליתמי וכו', צ"ל: דטעני' (-דטענינן) ליתמי וכו'.
³³ וכן משמע מן הלשון "רשאי" שבתוספתא ושבבבלי, אבל לפי הפירוש שהכוונה לדברים שאמר לה כשיצא, היה צריך לומר "נאמן", כסיגנון הברייתא שלעיל בבבלי, ועיין מ"ש לעיל בפנים בשם תלמידי רבינו יונה. ופירוש הרא"ה (לעיל הע' 31) דחוק מאד.
³⁴ ובאוה"ג, התשובות, עמ' 367: אם אין טוען בעלה ואומר (צ"ל: שאמר) לה צאי מעשה ידיך במזונותיך יפרע עליה ויתן למפרנס מה שהלוה, אי נמי קדמו ופסקו לה ב"ד מזונות, אעפ"י שאמר צאי מעשה ידיך במזונותיך מוציאין מבעל ופורעין עליה וכו'. ומדבריו משמע שאם לא פסקו לה ב"ד נאמן לטעון שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:4:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:4:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:4:2)

38-40. **אמ' ר' יוסה בי ר' יהודה לא נחלק אדמון וחכמי' על שפסק לה אביה שהיא יכולה לומ' אבא פסק עלי, מה אני יכולה לעשות, או כנוס או פטור. על מה נחלקו על שפסקה היא בעצמה וכו'.**במשנתנו פי"ג מ"ה: הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שילבין ראשה. אדמון אומר יכולה היא שתאמר אלו אני פסקתי לעצמי אשב עד שילבין ראשי, עכשיו שאבא פסק עלי, מה אני יכולה לעשות, או כנוס, או פטור. ועיין בחי' הרמב"ן, במאירי, עמ' 494, ובשטמ"ק, ובתוספות ק"ח ב', ד"ה הפוסק. והברייתא שלנו בירושלמי פי"ג ה"ה, ל"ו סע"א, בבלי ק"ט א'. והתוספתא והירושלמי קיצרו בלשונם, והכוונה בסיפא: על מה נחלקו וכו' או כנוס או פטור, וחכמים אומרים תשב עד שילבין ראשה. ובירושלמי צ"ל: ופשט לו את הרגל, [שלא] תהא יושבת וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:4:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:4:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:4:3)

43-44. **הפוסק מעות לבתו קטנה, ופשט את הרגל, כופין אותו ליתן, שזכין ואין חבין לו.**בד: שזכין **לקטן** ואין חבין לו. ובכי"ע: שזכין **לאדם** ואין חבין לו. ועיין לעיל פ"י סה"ב, שו' 10–11. ועיין דברי אמת לר"י בכר דוד, בעניין קניינין, סי' ג', צ"ה ע"א. ובשו"ת מהר"מ מרוטנברג כ"י (לפי הר"מ בלוך בד' בודאפעסט סי' ע"ז, הערה א'): ועוד ראי' מתוספתא דפ' בתרא דכתו' הפוסק מעות **לחתנו** ולבתו קטנה ופשט **להם** את הרגל כופי' אותו לתן, שזכין **לקטן** ואין חבין לו. וכע"ז גם בשו"ת הנ"ל, הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' ר"ה: הפוסק מעות **לחתנו** ולבתו ופשט לה וכו', כנ"ל. אבל בתשובה שלו בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתע"ג: הפוסק מעות לבתו קטנה ופשט **לה** הרגל וכו', כנ"ל. וכן במרדכי ב"מ פ"ו סי' שמ"ו: ופושט **לה** הרגל (כ"ה בד"ק ובד"ו רפ"ב. ובד"ח: ופשט לו את הרגל). ואם גירסא זו (ופשט **לה**, או: ופשט **להם**) נכונה הרי ברור מתוכה שפשט את הרגל פירושו כאחד הפירושים שהביא בערוך ערך פשט, והיינו שהוא מראה שאין לו מה ליתן, או שאינו רוצה ליתן, או כפירוש הראב"ן, ד' פראג קל"ג ע"ב, שהרחיב לו את הזמן.³⁵ אבל הר"מ בפיה"מ כאן ובפכ"ג מה' אישות הט"ז פירש שפשט לו את הרגל והלך לו.³⁶ וכן מביא בשטמ"ק ק"ח ב' בשם הראב"ד, וכן משמע ממכתב במצרים שנכתב במאה התשיעית לאלף הרביעי, עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ח. ורבינו יהונתן על הרי"ף בכ"י פירש: פשט לו את הרגל, שמת. ובמאירי, עמ' 494, הביא את שני הפירושים הללו. וכן משמע בירושלמי (כאחד משני הפירושים האחרונים), עיין מ"ש בה' הירושלמי הנ"ל.
ובשו"ת מהר"מ הנ"ל בד' קרימונא סי' קכ"ה: כדתניא בתוספתא וכו', ובפ' בתרא הפוסק מעות לבתו קטנה ופשט את הרגל **ולא נתן, כופין אותו ליתן** שזכין לקטן ואין חבין לו. ומשמע מלשונו שכופין ליתן למי שלא נתן, והוא תמוה מאד, שהרי בין בירושלמי ובין בבבלי אמרו שכופין את הבעל ליתן גט, עיין מ"ש להלן.
ובירושלמי פ"ו ה"ב, ל' ע"ג: ולא דברים שהן קונין באמירה הן וכו', הפוסק מעות לבתו קטנה כופין אותו ליתן. הא לגדולה לא ? אמר ר' אבון כופין אותו ליתן גט. והירושלמי לא גרס בברייתא שלנו "ופשט את הרגל", ומכיון שאמרו "כופין אותו ליתן" הרי מוכח שהוא לפנינו,³⁷ ולפיכך שאל מאי שנא קטנה ומאי שנא גדולה, ואפילו בגדולה יכפו אותו ליתן.³⁸ ותירץ הירושלמי שהכוונה כופין את הבעל ליתן גט, ולא שכופין את האב, וממילא אין הוכחה שהאב לפנינו, והברייתא נסמכה למשנתנו שמפורש בה ופשט לו את הרגל, כלומר, שהאב אינו לפנינו. ולפ"ז כולם מודים בקטנה שפסק עליה אביה שמחייבים את הבעל ליתן גט, שהרי כל עצמו של סרוב הבעל לכנוס, או ליתן גט, הוא מחמת תנאי האב, ואין הבין לקטן אפילו בפניו,³⁹ ואין תנאי האב כלום. ולפ"ז ברור שהברייתא נסמכה למשנתנו בשפסק האב, כמו שראה לנכון במצפה שמואל.
ובבבלי ק"ט א' (אחרי שהביאו את הרישא של התוספתא, כלומר, דברי ר' יוסי בר' יהודה שם) אמרו מיד אחריה: תנא במה דברים אמורים בגדולה, אבל בקטנה כופין. כופין למאן, אילימא לאב איפכא מיבעי ליה. אלא אמר רבא כופין לבעל ליתן גט. ופירש"י: "במה דברים אמורים. אברייתא קאי. איפכא מיבעי ליה, אם באת לכוף את האב איפכא מסתברא טפי, לפי שהגדולה תנאה תנאי", כלומר, וקטנה אין תנאה כלום.⁴⁰ ומסיום לשון התוספתא "שזכין לקטן ואין חבין לו" ברור שמדברים בשפסק האב, וברייתא זו נסמכה למשנתנו, ולא לרישא של התוספתא.
וכן בה"ג סוף ה' כתובות, ד"ו ע"ד ע"ד, הביא את משנתנו הנ"ל, ומיד הסמיך לה: תנא במה דברי' אמורים בגדולה אבל בקטנה כופין אותו וכו' (ואת הברייתא של ר' יוסי בר' יהודה לא הביא כלל). וכן פירש בשטמ"ק במקומו, ריש ד"ה תנא, ואח"כ סיים: לשון תנא משמע טפי דקאי על המשנה, וכמו שפירשו התוס',⁴¹ דלא מצינו תנא דקאי עלה דבריתא בשום מקום.⁴² וכן במאירי, עמ' 494: ופירשו בגמרא לדעתם (כלומר, לדעת החכמים במשנתנו) דווקא בגדולה, שאף היא הרגישה ברמאות (כלומר, כשפסק עליה אביה), אבל קטנה ודאי כופין אותו. ולפי דעת כל הקדמונים הנ"ל נסמכה הברייתא למשנתנו, ובפסק עליה אביה אנן קיימין, וכפי שמוכח בתוספתא. ועיין מ"ש על שיטת הר"מ ושאר פוסקים בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ז, אות נ'.

footnotes:
³⁵ ולעיל שם, קל"ב ע"ד: הפוסק מעות לתתנו ופשט לו הזמן ליתן לו.
³⁶ והיא פעולה חוזרת, דוגמת הלך לו למדינת הים, וכדומה. ולפי פירוש זה אין לומר: פשט להם את הרגל, או פשט לה את הרגל.
³⁷ ועיין בריטב"א ק"ח סע"ב שנדחק בפירוש הבבלי שם ק"ט א', עיי"ש.
³⁸ אבל בירושלמי במקומו למשנתנו פי"ג מ"ה לא שאלו כלום, שהרי במשנתנו מפורש "ופשט לו את הרגל", כלומר שאינו לפנינו, עיין מ"ש לעיל בפנים, סד"ה הפוסק. ועיין בתוספות ק"ח ב', ד"ה הפוסק, בתוספות הרא"ש שם, ועוד.
³⁹ בירושלמי פי"ג רה"ה, ל"ו סע"א, פירשו את משנתנו: מתניתא בשפסק במעמדה, אבל לא פסק במעמדה אף רבנן מודיי. ולפ"ז כל המחלוקת היא בשפסק במעמד הבת, ולפיכך אמרו כאן "ואין חבין לו", כלומר, אין חבין לקטן אפילו בפניו. ועיין בתוספות ק"ח ב', ד"ה הפוסק.
⁴⁰ וכדברי רש"י במהדו"ק (לפי שטמ"ק): קטנה. דאין תנאה תנאי, דהא אין מעשה קטנה כלום, אין כופין אותו.
⁴¹ עיי"ש ק"ח ב', ד"ה הפוסק. ואין הכרח לפרש כן בדבריהם, עיין בתוספות הרא"ש שם, ד"ה על מה, וד"ה בד"א, בחי' הרשב"א שבשטמ"ק ק"ט א', סד"ה לא נחלקו, וסד"ה תנא, ובפירוש תלמידי רבינו יונה על הרי"ף שהביא בשטמ"ק שם. ועיין בשו"ת מהר"מ ב"ב הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' שפ"ו, ל"ז ע"ג.
⁴² לכאורה דבריו תמוהים, שהרי ה"תנא" הראשון שבבבלי (ברכות ג' ב') מפרש את הברייתא. אבל באמת המלה "תנא" שם מיותרת, ואינה בכמה מקורות (עיין דק"ס שם, עמ' 6, הע' ע') והכל הוא המשך הברייתא שלעיל, עיין בתוספתא שם פ"א סה"ג. ברם אנו מוצאים בבבלי כמה "תנא" שמפרשים את הברייתות, עיין ברשימתו של הר"ח אלבק בספרו "מחקרים בברייתא ותוספתא", עמ' 53 ואילך. ועיין בבלי נזיר ה' א', נ"ב ב' ועוד. ויש כמה "תנא" שאינן שייכות למשנה כלל, וביחוד באגדה (עיין סנהדרין כ"ב ב' ועוד), ובעיקר בזהות אנשים שדרכו של הבבלי לפתוח בתנא, עיין ר"ה ג' א', שם ג' ב', סנהדרין ק"א ב', שם ק"ה א', תמורה ט"ז א' (ועיין פסחים קי"ג ב', ושם אינה ברייתא של תנאים כלל, והלשון "תנא" הוא באשגרה מפני הפתיחה הרגילה בברייתות השונות: הוא... הוא... הוא). ועיין מ"ש הר"ח אלבק הנ"ל, סוף עמ' 53 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:5:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:5:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:5:1)

44. **שלש ארצות לנשואין וכו'.**במשנתנו פי"ג מ"י: שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל. אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך וכו'. ולפנינו פיסקא קטועה ממשנתנו,⁴³ כרגיל בתוספתא, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 552, הערה 26. ועיין במשנת שביעית פ"ט מ"ב וב"ב פ"ג מ"ב. וכל אחת ואחת כעניינה.

footnotes:
⁴³ וכ"ה ברי"ף פי"ג סי' ת"א ובכמה מן הראשונים שהבאנו להלן בפנים.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:5:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:5:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:5:2)

44-47. **במי דברים אמורים, בזמן שהיה מיהודה וארס אשה מיהודה, מגליל וארס אשה מגליל, אבל אם היה מיהודה וארס אשה מגליל, [מגליל, ואירס אשה מיהודה], כופין אותו לצאת, שעל מנת כן נשאה.**בכי"ו חסר "שהיה מיהודה וארס אשה מיהודה", אבל ישנו בד, בכי"ע וברוב רובן של הראשונים. והמוסגר חסר בד ובשיטה להר"ן, עמ' רכ"ח, אבל ישנו בכי"ע, בשו"ת הרי"ף, הוצ' ר"ז ביעדנוביץ סי' קל"ט, בתוספות ק"י סע"א, בשו"ת מהר"מ שנביא להלן, במאירי, עמ' 503 ועוד. ובכל הנוסחאות שבתוספתא "כופין **אותו**". ואף בקג"נ: "כופין **אותו**" אלא שאין לדעת שם אם המלים האילו שייכים לכאן או לסיפא שאף שם בכי"ע: כופין אותו, עיין מש"ש. ולהלן, סד"ה עכשיו, הגהנו: **אותן**, עיין מש"ש.
ובירושלמי פי"ג ה"י, ל"ו ע"ב: מתניתה **בשהיה** ביהודה ונשא אשה **מגליל, בגליל** ונשא אשה **מיהודה**. אבל אם היה מיהודה ונשא אשה מיהודה, מגליל ונשא אשה מגליל, כופין **אותה** לצאת. ורבו הגירסאות אצל הראשונים ביחס לבי"ת ("ביהודה", "בגליל") ומי"ם ("מיהודה", "מגליל") בין בתוספתא ובין בירושלמי. ובירושלמי גיטין פ"ד ה"ב, מ"ה ע"ג: מתניתא שהיה מיהודה וכתב לגרש בגליל, מגליל וכתב לגרש ביהודה, אבל אם היה מיהודה וכתב לגרש ביהודה, מגליל וכתב לגרש בגליל הרי זו מגורשת. ואף שם אין הגירסא בטוחה ביחס לבי"ת ומי"ם, עיין בתוספות, רמב"ן, רשב"א שם ל"ד ב' ועוד (עיין מ"ש להלן גיטין פ"ו ה"ה).
ובתוספתא כאן כל הנוסחאות שוות בין ביחס לבי"ת ומי"ם ובין ביחס להגירסא "אותו" (כלומר, כופין אותו). ובראשונים עצמם לפעמים הגירסא משובשת, ואין לעמוד עליה אלא מתוך פירושיהם. ועיין מ"ש להלן על הסתירה בין הירושלמי והתוספתא.
והראשונים ז"ל מהם העתיקו את התוספתא בלי פירושים, ומהם שנשאו ונתנו בה. ונתחיל ברבותינו שהעתיקוה בלי פירוש.
ברי"ף פי"ג סי' ת"א: תוספת' שלש ארצות לנישואין, יהודה ועבר הירדן והגליל. במה דברים אמורי' בזמן שהיה מיהודה⁴⁴ ואירס אשה **ביהודה**, או בן גליל שאירס אשה **בגליל**, אבל בן יהודה שאירס אשה **בגליל** כופין **אותה** לצאת שעל מנת כן נשאה. ובתשובתו ד' ליוורנו סי' רי"ד: ואמר התוס' בד"א בזמן שהיה **מיהודה** וארש אשה **מיהודה**, או מגליל וארש אשה מגליל אבל וכו' כופין **אותה** לצאת. שעל מנת כן נשאה. ובהוצ' ר"ז ביעדנוביץ סי' קל"ט: ואמרי' בתוספתא שהיה מיהודה וארס אשה **ביהודה**, או **בן גליל** וארס אשה **בגליל**, אבל בן גליל שארס אשה ביהודה, או בן יהודה שארס אשה בגליל כופין **אותה** לצאת שע"מ כן נשאה. ברם בהלכות הרי"ף בשני כתי"י על קלף: כופין **אותו** לצאת (באחד מהם: לשאת). וכ"ה (כופין **אותו**) גם בתוספ' רי"ד ק"י ב'. וכן היה ברי"ף לפני המרדכי פי"ג סי' ר"פ בד' קושטא ובד"ו רפ"ב, וכן באגודה סי' קס"ט, קכ"א ע"ג.
וכן בעיטור ח"א, ריש פקדון, הוצ' רמא"י ס"ח ע"ב: וגרסינן בתוספתא בד"א בזמן שהוא בן יהודה ואירס אשה ביהוד', או בן גליל ואירס אשה בגליל, אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופין **אותה** לצאת. אבל בעיטור כ"י על קלף: כופין **אותו** לצאת. ובוודאי שהנכון הוא בעיטור שבדפוסים, שהרי רבינו ממשיך: ש"מ כופין **האשה** לצאת, ואם לא רצתה מורדת היא. ומכאן שאין לסמוך על ההבאה מן התוספתא "אותו", כפי שמוכח מן הפירוש. וכן בשו"ת מהר"מ הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' שפ"ו מביא בין מן התוספתא ובין מן הירושלמי "כופין אותו", אבל מתוך פירושו ברור שצ"ל: כופין אותה. וכ"ה באמת בהעתקת תשובתו במהר"ח או"ז סי' קמ"ז, מ"ז ע"ד, ובשובות מיימוניות דשייכי לה' אישות סי' כ"ח. ובהגהות מיימוניות פי"ג מה' אישות (ד' קושטא): והכי גרסינן בתוספתא פרק בתרא דכתובות שלש ארצות לנישואין וכו', ומעתיק כל הברייתא כגירסת כי"ע (לרבות: כופין אותו). אבל להלן בסמוך מביא את פירוש הר"מ מרוטנברג: אבל הר"מ ישבם וז"ל הכי פר' דתוספתא במה דברים אמו' שהיה מיהודה ונשא מיהודה אין כופין **אותו** לצאת וכו', עיי"ש, וברור שצ"ל: אין כופין אותה. וכן בשו"ת הר"ן ד' קושטא סוף סי' י"א גורס בתוספתא: כופין אותו. אבל בד' רומי שם. כופין **אותה**. וכן מוכח מן העניין שם. ועיין להלן בתוספתא בסיפא ומש"ש.
היחיד הוא ר"ת⁴⁵ שהביא את התוספתא בגירסא שלנו ("כופין **אותו**") ופירש על פיה גם את משנתנו שבכפיית הבעל עסיקינן, לפי שכבודה בת מלך פנימה, והכל הוא לטובת האשה, והוכיח כן גם מן הירושלמי. וכופין את הבעל ליתן גט, ואומרים לו: או כנוס, או פטור.
ברם רוב הראשונים גורסין בתוספתא: כופין **אותה**, וכ"ה ברי"ף הנ"ל שלפנינו, וכן כנראה גרסו שם גם הריב"ש והרשב"ץ (עיין להלן), וכן הוא בתשובות הרי"ף הנ"ל, ובעיטור ובשו"ת מהר"מ ב"ב הנ"ל, ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' קפ"ו, ועיי"ש גם בח"א סי' תרס"ב (=ח"ג סי' תל"ג), הגה"מ פי"ג מה' אישות הי"ז (מד"ו רפ"ב ואילך), במאירי, עמ' 503, ברא"ש⁴⁶ פי"ג סי' י"ז ובטור אה"ע סי' ע"ה (נגד רבינו תם שהביאו שם), רבינו ירוחם, מישרים, נתיב כ"ג ח"ח (קרוב לסופו), הרב המגיד פי"ג מה' אישות הי"ז (בכל הדפוסים שבדקתי), שו"ת הר"ן סי' י"א הנ"ל (עיין מ"ש לעיל, סד"ה וכן בעיטור), בנימוקי יוסף, בשו"ת הריב"ש סי' קע"ז (כנראה, העתיק ע"פ הרי"ף), ועיי"ש סי' פ"א, בתשב"ץ ח"א סי' צ"ז (כנראה, ע"פ הרי"ף), ועיי"ש ח"ג סי' פ"ו וסי' ק"י וסי' קנ"ז ושו"ת הרשב"ש סי' של"ז (ונעתיק אותו להלן). ועיין שו"ת תרומת הדשן סי' רט"ו ושו"ת הרדב"ז ח"א סי' תל"ה. וכן היתה הגירסא בתוספתא לפני הר"מ, כפי שיוצא מדבריו בפיה"מ למשנתנו ובחיבורו פי"ג מה' אישות הי"ז. וכן מוכח להלן בתוספתא שהכפייה היא ביחס לאשה, וכפי שהוכיחו הראשונים מן המקבילה בירושלמי. וכן פירשו הגאונים את משנתנו שהבעל הוא הכופה, עיין אוה"ג, התשובות, עמ' 372 ואילך.
עכשיו נשאלת השאלה כיצד נשתבשה הגירסא "אותו" בכל כתה"י של התוספתא המקויימים גם ע"י רבינו תם שנדחק לפרש אותה. וקרוב בעיני שצ"ל בתוספתא: כופין **אותן** לצאת, כלומר, את הנשים (בת גליל שנארסה לבן יהודה, ולהפך) לצאת, ונתקצרה הנו"ן הסופית, וקראו אותה וי"ו. ושמא יש כאן תיקון מדעת, מפני הסיום "שעל מנת כן נשאה", כלומר בלשון יחיד, אבל פשיטא שאין כאן שום הוכחה, ורגיל הוא במקורותינו שמתחילים בלשון רבים ("נשים דעלמא", ובפרט בנידון דידן שיש לפנינו שתי דוגמאות) ומסיימים בהפשטת הלכה בלשון יחיד.
והתוספתא שלנו ופירושיה השונים שמשה סלע המחלוקת בין מהר"מ ב"ב ורבני צרפת. ומעשה שהיה ביעקב בר' משה מרוטנברג שקדש ע"י שליח אשה מדורא, ודרש אח"כ שארוסתו תבוא למקומו, ופסקו כמה מן הגדולים שאינו יכול לכופה לצאת ממקומה, עיין שו"ת מהר"מ דפוס פראג וד' בודאפעסט סי' ר"נ וסי' רנ"א ובהוצ' מק"נ, עמ' 188 ואילך, וסמכו על פירוש ר"ת בתוספתא (עיין בהוצ' מק"נ הנ"ל). ורבינו תם גורס בתוספתא כגירסת הרי"ף ועוד, הראשון במי"ם, והשני בבי"ת, כלומר, שהיה מיהודה וארס אשה **ביהודה**, מגליל וארס אשה **בגליל**, אבל אם היה מיהודה וארס אשה **בגליל** וכו', דוגמת הירושלמי בגיטין שהבאנו לעיל, ד"ה ובירושלמי. ומפרש את התוספתא ואת משנתנו שאין כופין את האיש לצאת ממקומו, דווקא אם נשא אשה במקום מגוריו, אע"פ שהיא ממקום אחר, אבל אם נשא במקום האשה (מיהודה וארס אשה **בגליל**) כופין **אותו** ללכת למקומה. ואם האיש והאשה ממקום אחד ביהודה אע"פ שנשאה בגליל כופין אותו לצאת מגליל אפילו מעיר לכרך ומכרך לעיר וכו'. ובירושלמי, כנראה, גרס ר"ת כמו שהוא לפנינו (אלא שגורס שם: **אותו**), ומפרשו: מתניתא כשהיה ביהודה ונשא (כלומר, נשא שם, ביהודה) אשה מגליל, בגליל ונשא (כלומר, נשא שם) אשה מיהודה, בזה קיים דין משנתנו שאין מוציאין מארץ לארץ, הואיל ונשא אשה במקום מגוריו, אבל אם היה מיהודה ונשא אשה מיהודה, או מגליל ונשא אשה מגליל, אעפ"י שנשאה שלא במקום מגוריו כופין **אותו** לצאת, הואיל ושניהם ממקום אחד על דעת כן נישאת שישובו למקום מולדתם הקבוע.⁴⁷ ונמצא שאין מחלוקת בין הירושלמי והתוספתא, שהרי בתוספתא גרסינן: וארס אשה ביהודה, כלומר, במקום מגוריה, אבל בירושלמי נשא במקום מגוריו (**ביהודה**) אלא שהיא היתה ממקום אחר. ובסיפא של הירושלמי מדברים ששניהם היו ממקום אחד, אלא שנשא אותה במקום אחר.
אבל מהר"מ ב"ב החזיק בגירסת הרבים בתוספתא "כופין אותה" לצאת, ואם היו שניהם מיהודה וארס ביהודה או להפך, אין כופין אותה לצאת, אבל אם היה מיהודה אעפ"י שארס בגליל (והכל כגירסת הרי"ף וסייעתו, הראשון במי"ם והשני בבי"ת) כופין אותה לצאת למקומו. והוא מוסיף: והא דקתני שעל מנת כן נשאה, ולא קתני שעל מנת כן קדשה, כיון דבקידושין איירי, י"ל להשמיענו רבותא, דאפילו אם אחר כן נשאה באחת משאר המדינות, כגון בעבר הירדן, כופין אותה לצאת ליהודה מתי שירצה, שעל מנת כן נשאה וכו'. ואשר לירושלמי, אף הוא גרס שם הראשון במי"ם והשני בבי"ת, אלא שהירושלמי הרי מדבר מפורש **בנישואין**, ולפיכך אפילו אם היה מיהודה, הואיל **והנישואין** היו בגליל, וכן להפך, אין מוציאין אותה ממקומה. אבל אם היה מיהודה ונשא אשה גלילית ביהודה, ושוב מרדה ושבה אל בית אביה כופין **אותה** לצאת. והחילוק בין הירושלמי והתוספתא הוא שהתוספתא מדברת באירוסין והירושלמי בנישואין. ובסוף דבריו⁴⁸ חזר לפרש את התוספתא כשקדשה ע"י שליח, ובירושלמי הרי נקטו "ונשא" שאי אפשר לעשות ע"י שליח, ונקטו "ונשא" והוא הדין "ארס" בעצמו דומיא דנישואין שלא ע"י שליח, עיי"ש. ורבינו נדחק לפרש כן, כדי שהפסק שלו בעניין יעקב בר' משה שארס ע"י שליח לא יסתר את דברי רבינו תם, וכתב כן לרווחא דמילתא.
ומהר"ח או"ז (הנ"ל, מ"ח ע"ד) בעצמו מפרש את התוספתא כעין פירוש הראשון של מהר"מ, אלא שאומר שה"ה אם בן יהודה נשא בגליל, אלא שלא גילה דעתו בשום צד שרוצה להשאר בגליל, כגון שהניח נכסיו⁴⁹ וביתו ביהודה, אבל הירושלמי מדבר בנשא בגליל ועקר לדירתו ומכר נבסיו שביהודה וכו', ומשום הכי נקט בתוספתא אירס, כי בשעת אירוסין אין דרך למכור נכסיו ולילך למקום שמארס, וסיים שעל מנת כן נשאה, כלומר, נישואין דומיא דאירוסין, ובירושלמי נקט נשאה שדרך קודם נישואין למכור נכסיו ולילך לדור במקום שישא.
ואחרון אחרון, הרשב"ש בסי' של"ז כותב: ולפי דעתי שכל צער הזה לגדולים אלו ז"ל לתרץ הירושלמי והתוספת' שלא היו צריכים לכך, לפי שהתוספתא לא דברה אלא במי שהוא ממחוז אחד ונשא אשה במחוז אחר והוא שלה, והירושלמי לא דבר אלא באיש ואשה שהם ממחוז אחד, או ממחוזות חלוקים, ונשאו במחוז שאינו מחוזם, ומדיוק לשונם משמע לי כן, שהרי בתוספתא לעולם מזכיר היה **מיהודה** ונשא אשה מיהודה (צ"ל: **ביהודה**), מגליל ונשא אשה מגליל (צ"ל: **בגליל**), שהרי בכל פעם שמזכיר שם האיש מזכירו במי"ם, ומקום האשה בבי"ת, והמ"ם מורה על ההעתק' והבי"ת היא נושאת מקום, ובירושלמי לעולם מזכיר שניהם במ"ם שהיא מורה על ההעתקה, וכיון שהמ"ם מורה על ההעתקה, נרא' שהירושלמי בשאין אח' מהם במקומו, לא האיש ולא האשה, אלא שכל אחד מהם ממחוז [אחד, או כל אחד מהם ממחוז אחר] ונשא במחוז שאינו לא מחוזו [ולא מחוזה], ולפיכך אני אומר לעניות דעתי שפירוש התוספתא הוא כך, שאם היה מיהודה וארס אשה ביהודה, או היה מהגליל וארס אשה בגליל, כיון שהמחוזות שוים ולא התנה עליה הוי כאילו הסכים לשבת עמה, כיון שהם ממחוז אחד, ואין שנוי במחוזות, וכן אם הוא מגליל ונשא אשה מגליל, אבל כשהוא ממחוז אחד והיא ממחוז **אחר**, אעפ"י שנשאה ממחוז שלה ולא התנה עליה, כיון שאין אדם עשוי להעתיק ממחוז שלו, וטלטולא דגברא קשה מדאיתתא, כדאי' בפ"ב דכתובות (כ"ח א') היה לה להתנות עליו, וכיון שלא התנית עליו, הוי סתמו כפירושו, והוי כאלו התנה עליה בפירוש שיוציאנה, וזהו שאמרו שע"מ כן נשאה. והירושלמי הוא, או כששניהם ממחוז אחד, או כל אחד מהם ממחוז אחד (צ"ל: אחר), ונשאו במקום שאינו מחוזם, ולפיכך כשנשא האיש לאשה הזו, והם כלם מיהודה, במחוז שאינו מחוזם יכול להוציאה ולהחזירה לעירו וכו'. ועיין ר"מ פי"ג מה' אישות הי"ז ובבית שמואל אה"ע סי' ע"ה ס"ק א', אות ב'. ועיין בבאור הגר"א שם, אות ג' ואות ד' בליקוט.

footnotes:
⁴⁴ כ"ה בד"ק ובשני כתי"י על קלף. ובד"ו רפ"ב: ביהודה. ובד"ח: בן יהודה.
⁴⁵ בשו"ת מהר"מ ב"ב הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' שפ"ו ומהר"ח או"ז סי' קמ"ז הנ"ל, הרא"ש פי"ג סי' י"ז, מרדכי פי"ג סי' ר"פ, אגודה סי' קס"ט, קכ"א ע"ג, ועוד, מביאים כן בשם ספר הישר (ואינו לפנינו בס' הישר). ור' אליעזר בר' אפרים בתשובתו למהר"מ ב"ב, הוצ' מק"נ, ברלין תרנ"א, עמ' 188, כותב: כי יש מן הגדולים שמפרשים בשם ר"ת. ולהלן שם, עמ' 189: וכן פי' רבינו ברוך בר' יצחק מפי' ר"ת. ובריטב"א (לפי שטמ"ק ק"י סע"א, ד"ה מתני') מביא את דברי ר"ת בשם התוספות. ועיין בתוספות ק"י סע"א, ולא הזכירו את ר"ת, וגרסו בתוספתא: כופין אותה. ועיין בתשובות בעלי התוספות סי' מ', הוצ' איגס, עמ' 106.
⁴⁶ בשטמ"ק ק"י ב', ד"ה לאתויי, מביא בשם הרא"ש: פשיטא דאין כופין אותה לצאת אחריו (כלומר, מא"י לחו"ל) וכו', וי"ל דמיירי אפילו הוא מחו"ל וגשא אשה בארץ, ובכה"ג כופין מיהודה לגליל, כדאית' בתוספ', והכא אין כופין משום ישובה של ארץ ישראל. ועיין בבלי גיטין מ"ד ב', ואין שום סתירה משם, ובהיא רוצה לצאת עסיקינן שם.
⁴⁷ הראשונים מעתיקים את נוסחת ר"ת באופנים שונים ביחס לבי"ת ומי"ם, אבל מתוך פירוש ר"ת מוכח שאין יסוד להניח שהיתה לפניו גירסא אחרת בירושלמי, חוץ מזה שגרס שם כופין "אותו" (במקום "אותה" שלפנינו).
⁴⁸ בשו"ת שלו הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' שפ"ו, בשו"ת מהר"ח או"ז סי' קמ"ז, מ"ט ע"ב, ובתשובות מיימוניות סי' כ"ח הנ"ל.
⁴⁹ ועיין בבלי גיטין מ"ד ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:5:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:5:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:5:3)

47-48. **אם אמ' אני פלני מיהודה נשאתי אשה מגליל, אין כופין אותה לצאת. ובגליל כופין אותה לצאת.**המלה "מיהודה" חסרה בכי"ו והשלמתיה ע"פ ד וכי"ע. וכגי' כי"ו הוא גם בד, אלא ששם חסרה המלה "אני". ולפי גירסא זו פירושו שאם אמר והזכיר בפירוש שהיא גלילית הוי ליה כאילו גילה דעתו שאין ברצונו לעקור אותה ממקומה, אבל אם הוא אמר שנשאה **בגליל** (כלומר, ולא הזכיר מוצאה), דינה כאילו נשא סתם וכופין אותה לצאת למקומו.
ברם בכי"ע: אמ' אני פלוני מיהודה ונשא אשה מגליל **כופין אותו** לצאת, ובגליל **אין כופין אותו** לצאת. והראשונים הנ"ל שדנו ברישא של התוספתא דלגו על ברייתא זו שבתוספתא ודנו במקבילה שבירושלמי. והיחיד הוא הר"ן על הרי"ף סי' ת"א שכתב: ומסיים בה בתוס' אי אמ' אני פלו' מיהודה נשאתי אשה מגליל **כופין אותו**⁵⁰ אע"פ שעומד עכשו בגליל. ובגליל אין כופין **אותו**⁵¹ לצאת, כלומר, אע"פ שהוא מיהודה, יכול (צ"ל: ויכול) להוציאה מכרך שבגליל לעיר שביהודה, אם היה מושבו ביהודה בעיר, לא כל הימנו שיאמר לה כיון שאני יכול לכופך להוציאך מכרך של גליל לעיר של יהודה, כ"ש שאני יכול לכופך להוציאך מכרך שבגליל [לעיר שבגליל], דליתיה, אלא למה שנתרצית בלבד נתרצית. וגירסת הר"ן מאשרת את גירסת כי"ע, אלא שגרס "אותה" (עיין בהערות 50–51) במקום "אותו" שבכי"ע.
ובירושלמי פי"ג ה"י, ל"ו ע"ב: אני פלוני שמיהודה ונשא אשה⁵² מיהודה כופין אותה לצאת, מגליל אין כופין אותה לצאת. אני פלוני שמגליל ונשא אשה מגליל כופין אותה לצאת, מיהודה אין כופין אותה לצאת. וכן העתיק מהר"מ ב"ב,⁵³ ופירש: אני פלוני שמיהודה, פי' כך היו רגילים לכתוב וכו', אנא פלוני שמיהודה וכו' וכל לישנא דשטר, עד שכותבין בו **ונשא** אשה **ביהודה**⁵⁴ כופין אותה לצאת אחריו ליהודה, מגליל אין כופין אותה לצאת, פי' אבל אם כתבו אני פלוני מיהודה ונשא אשה **בגליל** (כ"ה בכל נוסחאות התשובה) אין כופין אותה לצאת מגליל. וכן יש לפרש אני פלוני מגליל, כדפרישית.
ופירוש ר"ת במלואו לירושלמי הנ"ל נעתק בתשובת ר' אליעזר בר' אפרים:⁵⁵ אני פלוני שביהודה **נשאתי** אשה ביהודה⁵⁶ כופי' **אותו** לצאת (מגליל ואין כופי' אותו לצאת מיהודה).⁵⁷ אני פלוני שבגליל **נשאתי**⁵⁸ אשה מגליל כופי' **אותו** לצאת (מיהודה, אבל אין כופין אותו לצאת מגליל).⁵⁹ ורבינו גרס גם בירושלמי "אותו" במקום "אותה" שלפנינו, כשם שגרס בתוספתא. ובריטב"א (לפי שטמ"ק ק"י א', ד"ה מתני') בשם ר"ת ישנה השמטה ע"י הדומות, עיי"ש.
ולפי הגירסא שלפנינו בירושלמי, ולפי הפירוש שהבאנו לעיל (שו' 44–47), ד"ה ואחרון אחרון), כוונת הירושלמי היא שאם נשא אשה בארץ אחרת, כגון בעבר הירדן, וכתב בכתובה שהוא והיא מיהודה כופין אותה לצאת מארץ הנישואין ליהודה, אבל אם כתב שהוא נושא אשה מגליל, אין יכול לכופה לצאת ליהודה, וכן להפך, ועיין בפירוש הירושלמי כאן בשו"ת הרשב"ש של"ז הנ"ל. ועיין בבאור הגר"א אה"ע סי' ע"ה ס"ק א', אות ג', ואות ד' בליקוט.

footnotes:
⁵⁰ כ"ה בד"ק ובד"ו רפ"ב. אבל ברור שצ"ל: אותה, כמו שהגיה בדרך תמים שבתמת ישרים, ל"ו ע"ד. וכן מוכח מפירושו שם. ועיין בשו"ת שלו סי' י"א, עיין מ"ש לעיל בפנים, סד"ה וכן בעיטור.
⁵¹ צ"ל: אותה, כמו שהגיה בדרך תמים הנ"ל, עיין לעיל הע' 50.
⁵² בכל נוסחאות התשובה שבראשונים הנ"ל (לעיל שם) בשם הירושלמי: נשאתי (ונשאתי), אבל בהוצ' רבינוביץ לנכון: ונשא, וכן יוצא ברור מן הפירוש.
⁵³ בשינויים בבי"ת ומי"ם. ואני מעתיק מהוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' שפ"ו. ועיין גם ברא"ש הנ"ל. ועיין להלן, הע' 58.
⁵⁴ כ"ה בכל נוסחאות התשובה. ואצל מהר"ח או"ז: מיהודה.
⁵⁵ בשו"ת מהר"מ הוצ' מק"נ, עמ' 189. ואצל מהר"מ עצמו מקוצר.
⁵⁶ צ"ל: מיהודה. וכ"ה בתשובות מיימוניות, ברא"ש ובמרדכי הנ"ל בשם ר"ת.
⁵⁷ המוקף הוא פירוש ר"ת עצמו, ולא העתקה מן הירושלמי, ורבינו קיצר ולא העתיק את הפיסקאות "מגליל אין כופין אותו לצאת", "מיהודה אין כופין אותו לצאת".
⁵⁸ כל הראשונים שמביאים את דברי ר"ת מעתיקים בשמו מן הירושלמי: נשאתי (ולא: ונשא), והנכון הוא: ונשא, עיין מ"ש לעיל, הע' 52.
⁵⁹ כלעיל, הע' 57.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:5:4
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:5:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:5:4)

48-50. **מוציאין מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל, ואין מוציאין מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים.**וכ"ה ברי"ף סי' ת"א, וממנו בתוספ' רי"ד ק"י ב', ברא"ש פי"ג סי' י"ז, בשיטה להר"ן, עמ' רכ"ח, ובשו"ת הריב"ש סוף סי' פ"ח. וכ"ה בפיה"מ להר"מ למשנתנו ובחיבורו פי"ג מה' אישות הי"ח ובמאירי, עמ' 503. ועיין בפיה"מ להר"מ בסוף מכילתין ובחיבורו פי"ג מה' אישות הי"ט ומ"ש בח"ד.
ובכי"ע: מוציאין מעיר שרובה גוים לעיר **שכולה** ישראל, ואין מוציאין מעיר שרובה ישראל לעיר **שכולה** גוים. ובירושלמי פי"ג ה"י, ל"ו ע"ב: תני מוציאין מעיר שרובה גוים לעיר **שכולה** ישראל (כגי' כי"ע בתוספתא), אבל לא מעיר **שכולה** ישראל לעיר **שרובה** גוים. ולכאורה יש כאן מחלוקת.
והדברים אמורים בא"י עצמה, או בחוץ לארץ עצמה, אבל מחו"ל לארץ מוציאין אפילו מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים.⁶⁰ ובבבלי ק"י ב': לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה גוים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל. ולהלן ע"ז פ"ה (כי"ע פ"ד) ה"ג: ישרה אדם בארץ ישר' אפי' בעיר שרובה גוים, ולא בחוצה לארץ,⁶¹ אפי' בעיר **שכולה** ישראל. ובמכילתא לדברים (לפי מדרש תנאים, עמ' 58, מכ"י): מכן אמרו ידור אדם בארץ ישראל בעיר **שכולה** גוים, ואל ידור אדם בחוצה לארץ בעיר **שכולה** ישראל.

footnotes:
⁶⁰ ר"מ פי"ג מה' אישות הי"ט. ועיין בבאור הגר"א אה"ע סי' ע"ה ס"ק ג', אות י"ד.
⁶¹ בכי"ו שם בטעות: לעיר.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:5:5
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:5:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:5:5)

50-51. **הוא רוצה לבא לארץ ישראל, והיא אינה רוצה לבא, כופין אותה לבא. היא רוצה, והוא אינו רוצה, כופין אותו לבא.**וכ"ה בד, אלא שבכי"ו בט"ס ברורה: והוא אינו רוצה כופין **אותה** לבא. ובבבלי ק"י ב': ת"ר הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות, כופין אותה לעלות, ואם לאו, תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, כופין אותו לעלות, ואם לאו, יוציא ויתן כתובה.
אבל בכי"ע כאן בסיפא: היא רוצה לבוא והוא אינו רוצה **אין** כופין אותו. וכן בירושלמי פי"ג הי"א, ל"ו ע"ב: הוא רוצה לעלות לארץ ישראל, והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות. היא רוצה והוא אינו רוצה **אין** כופין אותו לעלות.
וכבר ישב על סתירה זו בין הירושלמי והבבלי בתשובות מהר"מ ב"ב הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' שפ"ו,⁶² ובהוצ' מק"נ (ברלין תרנ"א), עמ' 186, ויישב אותה בפתרון שהברייתא בבבלי מדברת בזמן הבית, והירושלמי בזמן הזה. אבל לפי פשוטו משמע שיש כאן מחלוקת בין התלמודים, וגירסת ד וכי"ו בתוספתא כמסורת הבבלי, וגי' כי"ע כמסורת הירושלמי, כרגיל בכתי"י של התוספתא, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ד, עמ' י"ג, לעיל ח"ב (כלאים), סוף עמ' 633, ד"ה נמצאנו, ועוד בכ"מ.
ובמשנתנו פי"ג מי"א: הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין, הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין. אחד האנשים, ואחד הנשים, ואחד עבדים. אבל בכמה כת"י חסר "ואחד עבדים", ולעומת זה בכמה נוסחאות: אחד נשים ואחד עבדים, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 691, ואילך. ובבבלי ק"י ב' (ערכין ג' ב'): הכל מעלין לאתויי מאי, לאתויי עבדים, ולמאן דתני עבדים בהדיא לאתויי מאי וכו'. ומכאן שכבר בזמן האמוראים היו חילופי מסורות במשנה, ויש ששנו שם עבדים, והיינו: אחד נשים ואחד עבדים, ויש שלא שנו עבדים, ושנו במשנתנו: אחד אנשים ואחד נשים, עיין במבוא לנוה"מ הנ"ל, עמ' 692.
ולפי גירסת המשנה: הכל מעלין וכו' אחד אנשים ואחד נשים משמע לכאורה שאף האשה יכולה לכפות את האיש לעלות, ואם אינו רוצה יוציא ויתן כתובה, כמסורת הבבלי והתוספתא בד וכי"ו. ברם בירושלמי ובתוספתא לא נזכרה כתובה, והברייתא (בכי"ע) מפרשת שחלוק דין האשה מדין האיש. והאשה מעלה פירושה שהיא רשאית לעלות לבדה, ואם הבעל אינו רוצה, אין לה דין מורדת. אבל אין כופין אותו לעלות ואין כופין אותו לגרש אם אינו רוצה. ברם כשהיא אינה רוצה לעלות, הואיל ובעלה יכול לגרש אותה בעל כרחה רשאי לגרש אותה בלי כתובה, משום שהיא משמשת הסיבה לגירושין והיא מעכבת אותו מלקיים מצוות ישיבת א"י, ואינו גרוע ממעיר לעיר באותה מדינה שיכול להוציא אותה ואפילו בחוץ לארץ.⁶³ תדע לך שהוא כן שהרי להלן בסיפא בכל הנוסחאות של התוספתא: אין כופין אותה לצאת וכו', כופין אותה שלא לצאת. ואם היא אינה רוצה לצאת מא"י אין כופין אותה לצאת והיא יכולה להשאר לבדה, ואין לה דין מורדת, אבל כשהיא רוצה לצאת כופין אותה שלא לצאת, ובבבלי אף שם מסורת אחרת, עיין מש"ש להלן. ובמה"פ בסוף מכילתין, ד"ה אין, פירש שלפי הירושלמי אחד אנשים וכו' אסיפא דאין הכל מוציאין קאי, עיי"ש.
אבל לפי גירסת המשנה: "הכל מעלין אחד נשים ואחד עבדים" משמע לכאורה שאין כאן נושא אלא נשוא שמעלין את הנשים ואת העבדים, וכן הבין בשטמ"ק את דברי רש"י במשנתנו ד"ה הכל,⁶⁴ וממילא אין כאן קושי כלל למסורת הירושלמי ותוספתא כי"ע, עיין מ"ש ר"ד הלבני (ווייס) בתרביץ שכ"ט (תשרי תש"ך), עמ' 45 ואילך. אלא שאף פירוש זה קשה, שהרי בוודאי שמעלין עבד לכל מקום שבעה"ב רוצה,⁶⁵ שהרי הוא משועבד לו,⁶⁶ ועלינו לומר שלא נקטו עבדים אלא משום סיפא "ואין הכל מוציאין". ואף הסיגנון "הכל מעלין", "ואין הכל מוציאין" במשמעות נשוא הוא מגומגם קצת.⁶⁷ והר"מ (ה' עבדים פ"ח ה"ט) והראב"ד (הביאו הר"ן בסוגיין)⁶⁸ והר"י (ערכין ג' ב', ד"ה לאתויי) והטור פירשו שאף העבדים מעלים לא"י, והבעלים יכולים למכרו לאחר בא"י, ואם העבד רוצה להפקיע את עצמו בכוונה, הרי ברשות הבעלים למכרו לבעלים קשים בא"י.⁶⁹ ובטעם הדבר כבר פירש הראב"ד (הנ"ל) שהואיל ועבד מצווה במצוות כנשים אין הבעלים יכולים להפקיע ממנו מצות יישוב א"י. אבל בתוספתא ע"ז פ"ד (כי"ע פ"ג) הי"ח משמע קצת שאין העבד מעלה את בעליו, עיי"ש. ולפ"ז צריך לומר שלא שנו במשנתנו "עבדים", ואף לפנינו בתוספתא לא נתפרש דין עבדים, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין הנ"ל, עמ' 692. ועדיין צ"ע בדבר.

footnotes:
⁶² תשובות מיימוניות דשייכי לה' אישות סי' כ"ח, שו"ת מהר"ח או"ז פי' קמ"ז, מ"ח סע"ד, מרדכי פי"ג סי' ר"פ ורא"ש פ"ג סי' י"ז.
⁶³ ואם אינה רוצה לצאת אין לה כתובה, עיין באוה"ג התשובות, עמ' 372, סי' תתל"ג-תתל"ה. ועיין בס' חקרי לב אה"ע סי' ל"ר שהעלה שאינו רשאי לעזוב אותה בחו"ל ולמנוע ממנה מה שראוי לה, אלא אם רצה מגרש שלא בכתובה, וציין לשו"ת הר"ן סי' ל"ח, ועוד, עיי"ש.
⁶⁴ שכן כתב שם: "ובמהדורא בתרא כתב (כלומר, רש"י) הכל מעלין. את כל בני ביתו וכו', פי' דקדק לפרש דמילת הכל קאי אעולין ולא על המעלין, מדאמרינן בגמרא הכל לאתויי עבדים". וכן משמע מדברי תוספ' רי"ד גיטין מ"ד ב', וגרס במשנתנו כאן: אחד נשים ואחד עבדים, עיי"ש. ובכתובות העתיק הרי"ד: א' אנשים א' נשים וא' עבדים, והפיסקא שלנו בתוספותיו לגיטין מקיימת את דברי מהרי"ן אפשטין (שהזכרנו לעיל בפנים, סד"ה ובמשנתנו) שבכתובות היא תרכובת של שני נוסחאות.
⁶⁵ ועיין בתוספות ק"י ב', ד"ה היא אומרת.
⁶⁶ עיין בתוספות ערכין ג' ב' שבשטמ"ק שם, אות א'. ואשר לסיפא "אין הכל מוציאין" הרי שם פירושו שאף אחד אינו מוציא (והלשון "אין הכל" הוא אגב הרישא) ואפילו אנשים.
⁶⁷ ואעפ"י שאמרו בבבלי ק"י ב': ואין הכל מוציאין לאתויי מאי? לאתויי עבד שברח מחו"ל וכו', ושם הרי בוודאי פירושו שאין מוציאין את העבד, אלא שאין להשוות דבר הבא מריבוי (שאינו נוגע ישר ללשון המשנה) לדבר המפורש במשנה.
⁶⁸ אלא שמלשון הראב"ד ("שכופה את רבו להעלותו עמו") משמע שפירש שבעליו עולה לא"י ורוצה לעזוב את העבד בחו"ל שיעבוד שם בנכסיו, כמו שהבין לנכון בהפלאה ק"י ב', ד"ה לאתוי עבדים. ולפ"ז בעבד הכוונה היא שמעלה את עצמו בעל כרחו של בעליו.
⁶⁹ עיין בתוספות ק"י ב', ד"ה ה"ג. ועיין באוה"ג, הפירושים, עמ' 58–59, הע' ח'. ולפירוש הראב"ד (לעיל הע' 68) אין בכלל שום קושי.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:5:6
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:5:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:5:6)

51-53. **הוא רוצה לצאת מארץ ישר', והיא אינה רוצה, אין כופין אותה לצאת. היא רוצה והוא אינו רוצה, כופין אותה שלא לצאת.**וכ"ה בד ובכי"ע.⁷⁰ וכ"ה הלשון בירושלמי בסוף מכילתין. ועיין מ"ש בפירושה לעיל בסמוך, שו' 50–51, ד"ה ולפי. ובבבלי ק"י ב' הסדר בברייתא הפוך והסיגנון אחר, וכ"ה שם: היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת, כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו תצא בלא כתובה (ובוודאי שאף לפי התוספתא הדין כך, שהרי כופין אותה שלא לצאת גם לגירסת התוספתא). הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת **כופין אותו שלא לצאת**, ואם לאו יוציא ויתן כתובה. הרי לך שאף כאן שנו בבבלי "כופין אותו שלא לצאת" במקום "אין כופין אותה לצאת" שבתוספתא ושבירושלמי.

footnotes:
⁷⁰ אלא שבכי"ע בסיפא: כופין אותו שלא לצאת, וצ"ל: אותה.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:6:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:6:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:6:1)

53-54. **המוציא שטר בבל, גובה עליו כסף בבל, ארץ ישראל, גובה עליו כסף ארץ ישראל.**וכ"ה ("שטר בבל", "ארץ ישראל") גם בד. ובכי"ע: שטר חוב **כתוב** בבבל וכו', **בארץ** ישראל וכו' והיא היא. וכבר העירותי בתס"ר ח"ב (ירושלים תפרח"י), עמ' 45, שכל הברייתא נכפלה להלן ב"ב פי"א ה"ג. והיא נשנית כאן אגב משנתנו בסוף מכילתין, וכמו שסיימו כאן "מה שאין כן בכתובת אשה". וכן הובאה הברייתא בבבלי ק"י ב'. ולפי שיטת הבבלי מסתבר לפרשה שהדינר בבבל משקלו יותר מאשר בא"י, ולפיכך נותן לו דינר בבל, כמקום הכתיבה, ולא כמקום הגבייה. ועיין על כל הברייתא בס' התרומות שער נ"ד ח"א, ובראשונים במקומו ק"י ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:6:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:6:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:6:2)

54-55. **היה כתוב סתם, מוציאו בבבל, גובה עליו כסף בבל וכו'.**כלומר, אם לא היה כתוב שם המקום שנכתב השטר גובה את המטבע של מקום הגבייה. וכתבו תלמידי רבינו יונה (לפי שטמ"ק ק"י ב', ד"ה המוציא) שאפילו אם נתברר מקום הכתיבה אין אנו הולכים אלא אחר מקום הגבייה, משום שבכוונה לא כתב שם המקום בשטר, ונשתעבד לו מדעתו ליתן לו כפי מקום הגבייה. וכן כתב הריטב"א ק"י סע"א והר"ן בסוף מכילתין, וכן משמע מדברי הרמב"ן ק"י ב' (לעניין כתובה) שכתב שם: גובה ממעות בבל, או מן המקום שנכתב, כשאר שטרות, או במקום שגרשה, **שכך קבל עליו כשכתב סתם**. אבל הרמב"ם בספי"ז מה' מלוה ולוה חולק. וכתבו בפירוש רבינו יהונתן על הרי"ף כת"י ובס' התרומות שנ"ד סי' ב' הנ"ל שהטעם הוא שאנו מחזיקים שבוודאי כאן היה דר גם בשעת ההלואה.⁷¹ ובגידולי תרומה שם, שכ"ה ע"ג, תמה על שיטת הר"ן הנ"ל, כיצד מותר לו לשלם יותר ממה שהלוהו, והרי יש כאן רבית, ועיין מ"ש ע"ז בתיקון סופרים על העיטור, ק"י ע"ג, וציין להגהות מרדכי בסוף פירקין.

footnotes:
⁷¹ לשון ר' יהונתן כת"י: דסתמ' דמילת' במקום שהוא דר עכשיו היה דר בשעת הלואה, שאין דרך בני אדם לעלות ממקומם בכל שנה, אלא מיעוט', והילכ' אין אדם (כנראה שצ"ל: אנו) חוששין למיעוט. וכע"ז בס' התרומות. ומסתבר שר' יהונתן שאב כאן מרש"י מהדו"ק, כדרכו, אעפ"י שבשטמ"ק לא הביאו. ועיין בר"מ וברמב"ן שהזכרנו בפנים (ומש"ש הרמב"ן בשם הר"מ). וצ"ע.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:6:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:6:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:6:3)

55-56. **כתוב בו כסף סתם, הרי זה גובה כל זמן שירצה.**וכ"ה בד. ובכי"ע: כל **מקום** שירצה. וכ"ה בתוספתא ב"ב הנ"ל (לעיל, שו' 53–54, ד"ה המוציא) בכל הנוסחאות לרבות קג"נ. ועיין מ"ש להלן, ד"ה ובבבלי, בשם הראבי"ה. ולפיכך קרוב לוודאי שכן צ"ל גם לפנינו וכתב סופר: כל מק', וטעה הקורא וקרא: כל מן, ותקנו אח"כ: [ז]מן. ובבא זו דבוקה לשלפניה, והיינו אם היה כתוב "סתם", ולא נזכר בשטר לא שם המקום, ולא שם המטבע, גובה המלוה את השטר בכל מקום שימצא את הלוה, וכמטבע הכסף הפחות שיצא באותו מקום. ובטור חו"מ סי' מ"ב כתב: ואם אין שום מטבע מפורש הולכין אחר המטבע של אותו המקום שנכתב בו, אם נכתב בבבל נותן לו מטבע של בבל, אם נכתב בא"י נותן לו מטבע של א"י, ואם אין מפורש בו באיזה מקום נכתב נותן לו מהמטבע הקטן היוצא במקום שמוציא אותו. ועיין בפרישה ובדרישה שם, אות י"ט. ועיין בס' התרומות שנ"ד ח"א סי' ג' הנ"ל. ולשיטת הרמב"ן, תלמידי ר"י, הריטב"א והר"ן הנ"ל הדברים מובנים, שכן נשתעבד לו מתחילה.
ובבבלי ק"י ב': כתוב בו כסף סתם, מה שירצה לוה מגבהו. ועיין בבלי ב"ב קס"ה ב' ובראשונים כאן ושם, והמסקנא היא שנותן לו מטבע של כסף הקטן ביותר של אותו מקום. ובראבי"ה ח"ד סי' תתקי"ט, עמ' ש"א: ותנו רבנן המוציא שטר וכו' עד כתוב בו כסף סתם **מגביהו בכל מקום שירצה**.⁷² מה שאין כן בכתובה.⁷³

footnotes:
⁷² וכ"ה גם ביאהרבוך הפרנקפורטי ח"ג, החלק העברי, ריש עמ' 11. ומלשונו ברור שמעתיק את הבבלי, ולא את התוספתא, עיי"ש. והגירסא "מגביהו בכל מקום שירצה" קשה מאד, וכי יכול הלוה לדחות את המלוה למקום שהוא רוצה, והרי לכל הפחות אנו הולכים או אחרי מקום ההלואה, או אחרי מקום הגבייה (אם לא נזכר מקום ההלואה), ומקום הגבייה תלוי במלוה ולא בלוה. וצריך לפרש שהלוה פורע למלוה בכל מקום שימצא אותו, אם הוא מרויח בכך, עיין חו"מ סי' ע"ד ס"ק א'. ויותר נ"ל לשער שיש השמטה ע"י הדומות בדברי הראבי"ה, וצ"ל שם: מגביהו [כל מה שירצה. ובתוספתא גרסינן הרי זה גובה] כל מקום שירצה, מה שאין כן וכו". וגירסת התוספתא הוא מאמר המוסגר, כרגיל אצל הראשונים.
⁷³ ולא יפה עשו בתוספתא הוצ' ראם שפתחו הלכה חדשה בבבא שלנו (כלומר, במה שאין כן וכו').


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:6:4
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:6:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:6:4)

56. **מה שאין כן בכתובת אשה.**וכ"ה בבבלי הנ"ל, ואמרו שם עלה: אהייא ? אמר רב משרשיא ארישא, לאפוקי מדרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא. כלומר, כתובה אינה כשטר חוב, ואין הולכין תמיד אחר מקום הכתיבה, ואם המטבע הוא פחות במקום הגירושין, נותן לה כמקום הגירושין, וכמשנתנו ספי"ג, וכתובה דרבנן, ומקולי כתובה שנו כאן. אבל עיין מ"ש להלן, שו' 56–58, ד"ה ברם.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:6:5
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:6:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:6:5)

56-58. **נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בארץ ישראל, נותן לה כסף ארץ ישראל [בא"י, וגרשה בבבל, נותן לה כסף א"י, בבבל, וגרשה בא"י, נותן לה כסף א"י.]**כ"ה בד. והיא הגירסא הנכונה, ולפנינו, וכן בכי"ע, נשמט ע"י הדומות. ולהלן, שו' 61, ד"ה ובשטמ"ק, שערנו שכן היתה הגירסא גם לפני רבינו יונה ותלמידיו. ובכי"ו, כי"ע וד אין שום הפסק בין הלכה זו לשלפניה, והיא מפרשת את "מה שאין כן בכתובה" (וכן פירש בח"ד), ובכתובה נותן לה כמטבע הפחות (כסף א"י), אפילו אם נשאה בבבל. וסברו בבבלי שמטבע א"י פחות ממטבע בבל (כשם שהוא פחות ממטבע קפודקיא), ועזבו בתוספתא את הדוגמא של משנתנו ("מעות קפודקיא")⁷⁴ ונקטו מעות "בבל", כדי להתאימה לרישא ולרישא דרישא כאן. וכן משמע⁷⁵ להלן, שו' 61, שאמרו: אע"פ שהן בבבל, ובתוספתא כאן מדברים רק במעות בבל לעומת מעות א"י.
ברם להלן נראה שבא"י פירשו שמטבע א"י יפה מכל הארצות, ות"ק של משנתנו סובר שכתובה דאורייתא, ולפיכך נותן לה ממעות א"י,⁷⁶ אעפ"י שהנישואין היו בארץ אחרת, ולפ"ז "מה שאין כן בכתובת אשה" מתפרש לחומרא, שנותן לה במטבע העדיף, אע"פ שהכתובה נכתבה בבבל, ואין דינה כבעל הוב שהולכין בו אחר מקום הכתיבה. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes:
⁷⁴ קפודקיא היתה מפורסמת במזרח התיכון בבית טביעת המטבעות שלה, עיין בס' An Economic Survey of Ancient Rome בעריכת T. Frank ח"ד, עמ' 714, 873. ועיי"ש עמ' 218, ובהע' 36 שם.
⁷⁵ כלומר, שגירסת ד נכונה.
⁷⁶ והכוונה לכסף בשקל הקודש, לכסף ירושלמי, עיין להלן בסוף הפרק.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:6:6
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:6:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:6:6)

58-59. **רבן שמעון בן גמליאל אומ' (במקום הנשואין) כתובת אשה ובעל חוב במקום הנשואין.**המלים המוקפות ליתא בד ובכי"ע ובראשונים שנביא להלן. וכל הברייתות עד סוף הפרק נעתקו בשם התוספתא בעיטור כתובות, ד"ו ע"ד ע"ג, הוצ' רמא"י, ל' ע"א. והבבא שלנו בחי' הרמב"ן ק"י ב', ד"ה נשא, ובר"ן סוף מכילתין, סד"ה מקולי. ולכאורה מוכח מכאן שרשב"ג (המשוה אשה לבעל חוב) סובר שכתובה דאורייתא, וכשיטת הבבלי.⁷⁷ ועיין מ"ש להלן.
וכבר הקשו הראשונים⁷⁸ הואיל וסובר רשב"ג שכתובה דאורייתא למאי נפקא מינא באילו מעות הוא פורע לה, והרי צריך לשלם לה כשיעור הקצוב בתורה, ותירצו באופנים שונים. והרמב"ן והריטב"א פירשו שאעפ"י שסובר רשב"ג שכתובה דאורייתא היינו עיקר ההלכה, אבל השיעור הוא תקנת חכמים. וכן בעיטור הנ"ל: ש"מ דרשב"ג (דאמר) דסבירא ליה כתובה דאורייתא, אינו ככסף האמור בתורה ממש וכו'. ובמכילתא דרשב"י (המכילתא הבבלית, עיין במבוא שם, עמ' י"ג-י"ד), עמ' 209: רבן שמע' בן גמליאל אומ' כתובת אשה אין לה **קיצבה מן התורה**. ומלשון זה משמע כשיטת הראשונים הנ"ל.⁷⁹ ועיין מ"ש להלן.
ובבבלי י' א' הביאו שתי ברייתות סותרות, ולשיטת אחת מהן סובר רשב"ג שכתובת אשה מן התורה, ולדעת השנייה סובר רשב"ג שהיא מדרבנן, והפכו את השנייה, והוכיחו מן המשנה שלנו שהוא סובר שכתובת אשה מן התורה כבתוספתא כאן.
ובירושלמי בסוף מכילתין, ל"ו סע"ב, אמרו על משנתנו: נותן לה ממעות ארץ ישראל. הדא אמרה שמטבע ארץ ישראל יפה מכל הארצות. הדא מסייעא למאן דאמר כתובת אשה מדברי תורה.⁸⁰ ודלא כרבן שמעון בן גמליאל, דתני כתובת אשה מדברי תורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר אין כתובת אשה אלא מדברי סופרים. [הדה מסייעא למען דאמר מטבע היוצא].⁸¹ ובפירוש הפיסקא האחרונה נ"ל שהכוונה לסוף משנתנו: נשא אשה בקפודקייא וגירשה בקפודקייא נותן לה ממעות קפודקייא, וכבר העירו הראשונים⁸² שהיא משנה שאינה צריכה, ואמרו דלא נקטוה אלא בדרך איידי. אבל הירושלמי פירש שאפילו החכמים שסוברים שכתובה דאורייתא (לפי שיטתו) מכל מקום אינו נותן לה בקפודקייא אלא במטבע היוצא.⁸³ וכבר נחלקו אמוראים בכך בירושלמי פ"א רה"ב, כ"ה רע"ב: [רב] הונא בשם שמואל בשקל הקודש,⁸⁴ ר' בא בר בינא אמר מטבע היוצא וכו', וכן סוברים שם כמה אמוראים, והביאו הרמב"ן כאן ק"י ב'⁸⁵ והעיטור, כתובות, ד"ו ע"ד ע"ב, הוצ' רמא"י כ"ט ע"ד, ועוד. ושניהם סוברים שכתובה דאורייתא, עיי"ש בסוגיא, ולשמואל באמת משלם בכל מקום בשקל הקודש. ועיין בחילוקי מנהגים שבין אנשי מזרח וא"י סי' ז', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 102 ואילך, ובבאור שם. ועיין אוה"ג, התשובות, עמ' 38 ואילך.
ולפי הירושלמי הנ"ל עלינו להניח שלא ידע מדברי רשב"ג בתוספתא כאן, ודברי רשב"ג הרי מוכיחים אף על דברי הת"ק, ואם הוא סובר שכתובה דאורייתא, וחולק על הת"ק, מכאן שהת"ק (=ת"ק של משנתנו) סובר שכתובה דרבנן, וכל הברייתא היא ברייתא בבלית. אבל לפ"ז בהכרח שמעות בבל עדיפות ממעות א"י, וקשה מאד לפרש את הבבא שלהלן, שו' 60, ד"ה כולם, עיין מש"ש.
ולפיכך נראה שלשון רשב"ג כאן בתוספתא אינו מוכיח כלום, לא לכאן ולא לכאן. ולשיטת הירושלמי שמטבע א"י יפה מכל הארצות בוודאי סובר הת"ק גם בתוספתא שכתובה דאורייתא, ועדיפה מבעל חוב, שבעל חוב גובה את המטבע של מקום כתיבת השטר, אבל האשה גובה כתובתה לפי המטבע היפה שבשתיהן, ואם המטבע של מקום הגירושין יותר יפה מן המטבע של מקום הנישואין, גובה כמקום הגירושין, משום שכתובה דאורייתא,⁸⁶ ושיעורה קבוע במטבע א"י, היפה ביותר.⁸⁷ ורשב"ג סובר כתובה דרבנן, אלא שאף הכותב כתובה הרי משעבד את עצמו, ואשתו היא כבעלת חוב, והולכים אחרי מקום הנישואין (כלומר, מקום החיוב), ולפיכך נותן לה ממעות בבל (הפחותות) אם נישאת בבבל, ואינה עדיפה משטר שכתוב בבבל שגובה כסף בבל, ואין כאן מקולי כתובה. ורשב"ג חולק על הבבא "מה שאין כן בכתובת אשה",⁸⁸ וסובר שדין בעל חוב וכתובת אשה שוים בזה. והירושלמי מפרש את דבריו שבתוספתא כשם שהוא מפרש את דבריו שבמשנתנו שהוא מקל על הבעל, וכתובה דרבנן, ואין כאן קולי כתובה.⁸⁹

footnotes:
⁷⁷ וממילא עלינו לפרש אף את הרישא בשיטת הבבלי שמעות בבל עדיפות ממעות א"י, והת"ק סובר שכתובה דרבנן, וכמו שהבאנו לעיל, שו' 56, ד"ה מה שאין, ושו' 56–57, ד"ה נשא.
⁷⁸ עיין בתוספות י' א', ד"ה נותן, בשטמ"ק שם, ברמב"ן ובריטב"א ק"י ב', במאירי, עמ' 504, בשטמ"ק שם, ועוד.
⁷⁹ ועיין בתוספות סוטה כ"ז א', ד"ה איש.
⁸⁰ עיין ירושלמי פ"ג ה"ה, כ"ז ע"ד.
⁸¹ כן מעתיק בעיטור, כתובה, ד"ו ע"ד סע"ב, הוצ' רמא"י כ"ט ע"ד. וכ"ה בשטמ"ק י' א', ד"ה חכמים, בשם תלמידי רבינו יונה, ובהגהות מרדכי סוף כתובות.
⁸² עיין רש"י מהדו"ק בשטמ"ק, וכ"ה בפי' רבינו יהונתן, במאירי, סוף עמ' 504, ובמלא"ש למשנתנו.
⁸³ אבל עיין בעיטור הנ"ל (לעיל הע' 81) שאף הוא כתב על בבא זו: אלא ודאי לרבנן איצטריך, וש"מ מטבע היוצא נותן לה, ופירשה ע"פ הבבלי שהחכמים סוברים שכתובה דרבנן. וצ"ע.
⁸⁴ ועיין בתוספות ב"ק ל"ו ב', ד"ה ושל, ובשטמ"ק כאן י' א', סד"ה רשב"ג (בשם שיטה ישנה). ואף שהירושלמי דייק ממשנתנו שנותן במטבע היוצא, אפשר ששמואל תירץ אותה, או שלא היתה לפניו בבא זו במשנתנו, כשם שאיננה בהוצ' נפולי ובהוצ' לו (אבל מסתבר יותר שנשמטה בבא זו בשתי ההוצאות הנ"ל בטעות, ע"י הדומות).
⁸⁵ וכתב שם בסוף דבריו: ואל תטעה במה שתמצא עוד בירושלמי אמרין בשם ר' מונא במקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין מה דהיא מפקא היא גביא, דלאו אהא מילתא קאי אלא אמתני' קאי וכו'. וכנראה שרבינו כיוון לעיטור הנ"ל, שלא תטעה לפרש כן.
⁸⁶ ומה שכתבנו לעיל בפנים, ד"ה וכבר הקשו, ביחס לרשב"ג בשיטת הבבלי אפשר להעביר לרעת החכמים בשיטת הירושלמי.
⁸⁷ ורק אם נישאת בחו"ל ונתגרשה בחו"ל נוטלת במטבע היוצא לפי מ"ד אחד (ולפי מ"ד אחר אף שם נוטלת תמיד בשקל הקודש, עיין מ"ש לעיל בפנים).
⁸⁸ וכן מפרש רש"י במהדו"ק (לפי שטמ"ק): "והואי מה שאין כן, דלא כרשב"ג, דאמר במתני' דכתובה נמי אזלינן בתר שעבודא". ודברים הללו אפשר לומר בין למ"ד כתובה דאורייתא ובין למ"ד כתובה דרבנן. ועיין להלן הע' 89.
⁸⁹ ובפני יהושע ק"י ב' באמת הקשה על הבבלי כיצד אפשר להוכיח ממשנתנו שרשב"ג סובר כתובה דאורייתא, וכל דבריו שם קיימים גם לגבי התוספתא, וכמו שכתבנו לעיל בסמוך בפנים. ותירץ שהבבלי כאן סמך בעיקר על הסוגייא לעיל שם י' א', עיי"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:6:7
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:6:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:6:7)

59-60. **חמש סלעים של בן, שלשים של עבד וכו'.**עיין במשנת בכורות פ"ח מ"ז, תוספתא שם פ"ו הי"ב. ובירושלמי פ"א ה"ב, כ"ה ע"ב, הביאו משנת בכורות, ודייקו ממנה שלא שנתה כתובה, שבכתובה נותן ממטבע היוצא, ודחו: כלום למדו (מ)כתובת אשה לא מאונס וממפתה, מכיוון דתנינן האונס והמפתה, כמאן דתנא כתובת אשה עמהם. ולשיטת הבבלי דברי רשב"ג הוא מאמר המוסגר, ואנו חוזרים כאן לדברי חכמים, עיין מ"ש להלן בסמוך.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:6:8
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:6:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:6:8)

61. **כולם אע"פ שהן בבבל, גובה עליהן כסף ארץ ישראל.**וכ"ה בד. ובכי"ע: כולם אף על פי בבבל. ובעיטור, כתובות, הוצ' רמא"י, ל' ע"א, הנ"ל: כולן אעפ"י **שהוציא** בבבל גובה כסף א"י. והנכון כלפנינו, ופירושו שכל החיובים הנ"ל הקצובים מן התורה נותן להם כסף א"י, אעפ"י שהמעשה היה בבבל והגבייה היתה בבבל,⁹⁰ ואינן דומין לכתובה, שלפי משנתנו כולם מודים בה שאם נישאת ונתגרשה במקום אחד גובה במטבע היוצא. ובדברים הללו החיוב הוא קצוב, ואין הבדל באיזו מטבע הוא גובה ובלבד שיגבה כשיעור כסף ארץ ישראל. ובמכילתא דרשב"י משפטים כ"ב ט"ז, הוצ' אפשטין־מלמד, עמ' 209 (לעניין אונס ומפתה): ת"ל כסף. יכול **בבליות** עלמיות **וקפוטקיות**⁹¹ וכו', אף כאן בשקל הקודש. ולשיטת הבבלי הנ"ל שמעות א"י פחותות ממעות בבל (עיין מ"ש לעיל, שו' 56–58, ד"ה נשא) קשה מאד לפרש בבא זו שבתוספתא, והרי שיעור הללו בוודאי קצוב מדאורייתא, ואיך אפשר לומר שיתנו להם בבבל במטבע הפחותה של א"י. ועוד שלהלן מפורש שהכוונה כאן לכסף ירושלמי, והוא המטבע העתיק, כלומר שקל הקודש.
ולפיכך נראה שאף בבא זו מתפרשת בשיטת הירושלמי, ומטבע א"י הוא יפה מכל הארצות, ובדברים הללו החמירו עוד יותר מאשר בכתובה, שבכתובה אם נישאת בבבל וניתגרשה בבבל נוטלת במטבע בבל, במטבע היוצא, אבל בדברים הללו אע"פ שהמעשה והגבייה היו בבבל משלמים כסף א"י⁹² (כלומר, לפי שיעור כסף א"י).
ובשטמ"ק י' א', ד"ה חכמים (ד"ק מ"ט ע"ד), מביא בשם תלמידי רבינו יונה: "ורבינו יעקב ז"ל היה מתרץ שלא נחלקו אלא בתוספת, דבקפודקיא הוסיפו על מנה צורי, ואותו התוספת חייב לתת אותו, כדחזינן גבי בכור (בכורות נ' א') שחייב לתת לכהן התוספת שהוסיפו וכו', ורשב"ג⁹³ ז"ל היה אומר שאעפ"י שלא גרשה לשם נותן לה התוספת, ואין זה נכון, דבתוספתא משמע בהדיא דבאונס ומפתה אינו נותן התוספת שהוסיפו בשקלים, וכתובה מאונס ומפתה נפקא, וכי היכי דבהני אינו נותן התוספת, ה"נ בכתובה". ולפי גירסת כי"ו ובי"ע לעיל, שו' 56–58, ד"ה נשא, אין שום הוכחה שמעות בבל יתירות על מעות א"י,⁹⁴ וממילא אין מכאן שום קושיא על ר' יעקב. ונראה שרבינו יונה גרס לעיל שם כגי' הדפוסים, וכמו שהוספנו בפנים, ולפי שיטת הבבלי אנו מוכרחים לפרש שם שכסף בבל הוא עדיף מכסף א"י, ולפ"ז מפורש כאן שבאונס ומפתה נותן כסף א"י ולא כתוספת מטבע בבל, ולפיכך הקשו תלמידיו מה שהקשו.

footnotes:
⁹⁰ התוספתא לא נכנסה כאן בעניין דין דיני קנסות בבבל, ואפילו דנו שם דיינין סמוכין מא"י.
⁹¹ מכאן תשובה לדברי בעל שיטה ישנה שהביא בשטמ"ק (י' א', ד"ה רשב"ג) שכתב: וכל כסף האמור בתורה כסף צורי (עיין להלן בתוספתא), דהיינו מעות קפוטקיא. וכאן מפורש שכסף צורי לחוד וכסף קפוטקיא לחוד.
⁹² ועיין בירושלמי שהעתקנו לעיל בסמוך, שו' 59–60, ד"ה חמש סלעים.
⁹³ כלומר, הסובר כתובה דאורייתא לשיטת הבבלי.
⁹⁴ מן הבבלי ק"י ב' אין שום הוכחה אילו מעות עדיפות מעות בבל, או מעות א"י. ולהלן שם אמרו (על הברייתא שלעיל): מה שאין כן בכתובה, אהייא? אמר רב משרשיא ארישא, לאפוקי מדרשב"ג, דאמר כתובה דאורייתא. ופירשו רוב הראשונים (רבינו יהונתן, תוספ' רי"ד קי"א א', שטמ"ק, ר' יהודה אלמנדרי סוף כתובות ועוד) שארישא כוונתו ל"כתוב בו בבל, מגבהו ממעות בבל", ולפ"ז מה שאין כן בכתובה פירושו שאם גירשה בא"י גובה ממעות א"י, אעפ"י שנישאת בבבל, ומקולי כתובה שנו כאן, ומכאן בהכרח שמעות בבל עדיפות. ברם הרי אפשר לפרש ארישא (כלומר, לאפוקי סיפא: כתוב בו סתם), היינו: כתוב בו א"י מגבהו ממעות א"י, ומעות א"י עדיפות ממעות בבל, מה שאין כן בכתובה שאם נתגרשה בבבל גובה ממעות בבל, אעפ"י שנישאת בא"י. ועיין בפי' תלמידי רבינו יונה (בשטמ"ק) שם, ד"ה כתוב בו, ואפשר מאד שפירשו כנ"ל. ועיין גם בריטב"א במקומו שם. אבל בתוספתא לעיל, שו' 56–58, מוכח בפירוש שמעות בבל עדיפות, לפי שיטת הבבלי שהחכמים סוברים שכתובה דרבנן, ומקולי כתובה שנו כאן.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:6:9
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:6:9](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:6:9)

61-62. **כסף שדברה בו תורה בכל מקום, זה כסף צורי.**עיטור הנ"ל, כפו"פ פט"ז, עמ' שצ"א. ועיין ירושלמי קידושין פ"א ה"ג, נ"ט ע"ד, ה"ה, ס' ע"ג, ב"ר פנ"ח-ז', עמ' 626, פסיקתא דר"כ, ריש עשר תעשר, הוצ' מנדלבוים, עמ' 160, פסיקתא רבתי פיס' א', הוצ' רמא"ש ב' ע"א, רות רבה פ"ז, י"א, שמו"ר פל"א י"ז, תנחומא וירא סי' ד', בהר (בשתי המהדורות) סי' א', שם ראה סי' י' (בובר סי' ד'), בבלי קידושין י"א א', ב"ק ל"ו ב', בכורות נ' ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:6:10
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 12:6:10](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/12:6:10)

62. **כסף צורי זה ירושלמי.**בעיטור הנ"ל: וזהו ירושלמי (והמלים "כסף צורי" לא נכפלו שם). ובגנזי שכטר ח"ב, עמ' 159 (אוה"ג ב"ק, עמ' 31): וכסף צורי זה הו [י]רושלמי. ועיין בבלי בכורות נ' א'. ומכאן שכסף א"י שאמרו לעיל הכוונה לכסף ירושלמי, כסף צורי.