## Tosefta Kifshutah on Ketubot Chapter 4

###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:1:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:1:1)

1. **יפה כח הבעל מכח האב וכח האב וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע הסדר הפוך: ייפה כוה האב מכח הבעל וכוח הבעל מכח האב. וכן בס' מגילת סתרים לר"ן ובס' יחוסי תו"א שנביא להלן, שו' 23–24, קוראים לפרק שלנו: יפה כח האב. ועיין במשנת נדרים פ"י מ"ב.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:1:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:1:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:1:2)

1-2. **יפה כח הבעל, שהבעל [אוכל פירות בחייה, מה שאי' כן באב].**כ"ה בד, ובכי"ו יש כאן השמטה ע"י הדומות. ובקג"נ נשרדה מבבא זו רק המלה "בחיה", ומכאן שאף שם היתה הלכה זו. ובכי"ע: שבעל אוכל פירות **ירושתה** בחייה מה שאין כן באב, וכע"ז בריטב"א שנביא להלן. ובמשנתנו פ"ד מ"ד: האב זכאי בבתו וכו', נישאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה. והוא כסיגנון התוספתא כאן לפי גירסת ד.
ובמשנתנו ריש פ"ו: וירושתה הוא אוכל פירות בחייה. ונחלקו הראשונים¹ בפירוש משנתנו, והיינו אם יש לנו שם שני דברים: וירושתה, הוא אוכל פירות וכו', כלומר, שירושתה היא של הבעל, וכמו כן הוא אוכל פירות מקניין האשה, כגון שקבלה מתנה, או ירושה; או שאין שם אלא דבר אחד, והיינו: וירושתה הוא² אוכל פירות בחייה, כלומר, בירושתה הוא אוכל פירות, ועניין ירושת הבעל לא נזכרה במשנתנו שם כלל.³ וכן פירש רש"י בלשון ראשון, וכן הכריעו בתוספות ועוד. וכן מוכח בירושלמי פ"ו ה"א, ל' ע"ג: למי נצרכה לר' מאיר, אף על גב וכו', זכת האשה זכת בעלה, מודה שאין עליה אלא אוכל פירות בלבד.⁴
ובריטב"א ס"ה ב' (והובא גם בשטמ"ק שם): ולא עוד אלא **שבתוס'** יש סיוע על פי רש"י ז"ל (כלומר, ללשון ראשון הנ"ל) דגרסי' יתר עליו הבעל (נקט לשון משנתנו) שהוא אוכל פירות **בירושתה** (כעין גי' כי"ע) בחיי', משא"כ באב. ופשיטא שרבינו דייק בלשונו וכתב "סיוע", אבל ראייה אין כאן כלל, שהרי הברייתא שלנו אינה מקבילה לריש מציאת האשה, אלא לפ"ד מ"ד, והיא הוסיפה את הפירוש "ירושתה" למשנתנו, כמו שפירשו המפרשים שם. ובמשנה שברי"ף בריש מציאת האשה (בד"ק ובד"ו): **ויורשה ואוכל** פירות בחייה, והיא בוודאי כפירוש שני שברש"י, ויש לפנינו שני דברים. ועיין בהפלאה ס"ה ב', תוספ' ד"ה וירושתה, בסוף הדבור. ובספרי זוטא מטות, עמ' 329: **בין אב לבתו**. יכול יהא זכאי בירושתה משל אבי אמה. ת"ל **אלה**, באלה הוא זכאי, ואינו זכאי בירושתה משל אבי אמה, מה הוא [עושה], מוכר פירות ולוקח קרקעות.
ובכי"ע מוסיף כאן: ר' יוסי בר' יהודה אומ' אף האב. וכן בבבלי מ"ז א': ת"ר האב אינו אוכל פירות בחיי בתו. ר' יוסי בר' יהודה אומר האב אוכל פירות בחיי בתו.

footnotes:
¹ עיין ברש"י, בתוספות, ברא"ה במאירי, ועוד, בריש פירקין שם, ס"ה ב'.
² המלה "הוא" חסרה בכמה נוסחאות.
³ עיין בתוספות ס"ה ב', ד"ה וירושתה.
⁴ ועיין בשי"ק שם, ד"ה למי, ובהגהות יפה עינים ס"ה ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:2:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:2:1)

2-3. **שהבעל] חייב במזונותיה, בפרקונה, ובקבורתה.**במשנתנו פ"ד מ"ד הנ"ל: האב זכאי בבתו וכו', נישאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה. וחייב במזונותיה בפרקונה ובקבורתה. ומסיגנון המשנה אין להוכיח כלל שהאב אינו חייב במזונות בתו (בחייו), בפרקונה ובקבורתה, שהרי המשנה מדברת בזכיות האב, והיא אומרת שאם נישאת יתר עליו הבעל בזכות אחת שהוא אוכל פירות בחייה. ואח"כ מונה המשנה את חיובי הבעל, ואינה משוה אותם כלל לחיובי האב. אבל בתוספתא כאן סיימו במפורש: מה שאין כן באב.⁵ וההלכה שהאב אינו חייב במזונות בתו (בחייו) נשנית במשנתנו להלן שם מ"ו.⁶ ודין פרקונה ע"י האב לא נזכר כלל במשנה. ובבבלי מ"ז א': ור' יוסי בר' יהודה סבר אב נמי מימנע ולא פריק, סבר כיסא נקיטא עילוה תיזיל ותפרוק נפשה. ולא נחלק ר' יוסי בר' יהודה על הת"ק שסובר: אב בלאו הכי (כלומר, בלי אכילת פירות) פריק לה, אלא שחושש למקרה שיש לה נכסים, ואם הפירות יהיו לעצמה, יאמר האב, והרי יש לה כיסים של דינרים תפרוק את עצמה, ואם לא יספיק, לא ירצה להוסיף מעצמו, אבל אף ר"י בר' יהודה מודה שאין האב חייב בפרקונה אם אינו רוצה. וכן בתשב"ץ ח"ב סי' רצ"ב, סוף תיקון ג', ס"ד ע"ד: שהרי בתוספתא שנו שאינו חייב (כלומר, בפרקונה)⁷ וכו'.
ואשר לקבורתה מפורש כאן שאין האב חייב בקבורת בתו, ומדברים בשעה שאין האב יורש ממנה כלום (שלא היו לה נכסים משלה), אבל הבעל חייב לקוברה אעפ"י שלא ירש ממנה כלום (ואעפ"י שמחלה לו כתובתה), כמפורש בירושלמי פ"ח סה"ט, ל"ב ע"ב (יבמות פ"ד ה"ג, ה' ע"ד), שמחלק בזה בין חיוב הבעל בקבורה, ובין חיוב שאר יורשים. ועיין בטור יו"ד סי' שמ"ח, בר"מ פי"ח מה' אישות ה"ו ומ"ש בה' הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ו (וצ"ל שם: בב"ש סוף סי' פ"ט).⁸ ולשיטת הסוברים שאפילו הבעל אינו חייב בקבורת אשתו אם לא ירש ממנה כלום,⁹ הרי שאר יורשים (והאב בכלל) אינם חייבים אלא בקבורה פשוטה אפילו אם ירשו, והבעל חייב בקבורה לפי כבודו,¹⁰ כמו שחילק בהפלאה מ"ז ב', ד"ה עוד נראה. ועיין בטיו"ד סי' שמ"ח ובשו"ע שם, אבל שם מדברים בירשו נכסיו,¹¹ עיי"ש. ועיין הגה"מ פי"ז מה' אישות סוף אות ד'.
ובראב"ן סי' ל"ג, ט"ו ע"ג, פסק שהאב חייב בקבורת בניו מן התורה, וכותב שם: והא דהזכירו חכמים בתלמוד קבורת האשה ולא קבורת שאר ז' מתים וכו', משום דלא מיפרשא חיובא דאשה בהדיא, דמלשארו נפקא, דאמרו חכמים (תו"כ ריש אמור ה"ד, צ"ג סע"ג, בבלי יבמות כ"ב ב' ועוד) **שארו**, זו אשתו, הילכך הוצרך לתקן, דאיכא למאן דאמר שארו לאו אשתו,¹² כדתניא (זבחים ק' א') מעשה ביוסף הכהן¹³ שלא רצה ליטמא לאשתו וכו'. ומכאן שלא נחת לסברת בעל ההפלאה הנ"ל, וסובר שעיקר התקנה היא משום שבעל אינו כשאר קרובים מן התורה לעניין קבורה. ובתוספתא כאן מפורש שהאב אינו חייב בקבורתה, בניגוד לבעל. ועיין בשו"ת הרא"ש כלל ט"ו סי' ג' ובחי' הר"ן סנהדרין מ"ו ב', ד"ה אי נמי לאפוקי מיורשים. ועיין מ"ש להלן פ"ט, שו' 11–12, ד"ה מי שמת.

footnotes:
⁵ וכן במס' שמחות פי"ד ה"ז, הוצ' היגר, עמ' 206: אביה אומר וכו', ובעלה אומר וכו', קוברין אותה אצל בעלה, מפני שבעלה חייב במזונותיה ובפירקונה ובקבורתה, כלומר מה שאין כן באב.
⁶ ואינו זן אותה אלא מפני התקנה, אבל עיין מ"ש להלן, עמ' 245, שו' 29–30.
⁷ ואפילו אם רצה לפדות אפשר שאסור לו לפדותה יותר מכדי דמיה (ולוי בר דרגא שלא ברצון חכמים עבד, עיין בבלי גיטין מ"ה א'), מה שאין כן בבעל שפודה אפילו עשרה בדמיה לת"ק, עיין בבלי כאן נ"ב סע"א ובתוספות שם, ד"ה והיו.
⁸ ועיין מ"ש להלן פ"ט, שו' 11–12, ד"ה ואשר לגירסא.
⁹ עיין תוספות צ"ה ב', ד"ה ואין, ושטמ"ק מ"ז ב', ד"ה וקבורתה.
¹⁰ ועיין בשו"ת מהר"מ ב"ב, הוצ' מק"נ (בדלין 1891), עמ' 158. ולא עוד אלא שנראה שהבעל חייב בקבורתה אעפ"י שאח"כ יצטרך להתפרנס מן הצדקה, ומוטב שהוא יתפרנס מן הצדקה, ואל תקבר היא מן הצדקה, שהרי קבורתה הוא חוב ממש עליו, אבל בשאר יורשים אין לחייב אותם לקבור את מתיהם אם הם עניים, ויצטרכו אח"כ להתפרנס מן הצדקה. ועיין ר"ש פיאה פ"א מ"א, ד"ה ירושלמי דתני רשב"י.
¹¹ ומתשובת מהר"י מינץ סוף סי' נ"ד לא משמע כן, עיי"ש.
¹² אבל אלמלא כן היה הבעל חייב בקבורתה אפילו במקום אב, או בנים, שהרי כתב רבינו לעיל שם: "והקרוב קרוב קודם" (לעניין קבורה), ושארו הקרוב אליו הוא הראשון בכתוב (ועיין תוספות כאן נ"ב א', ד"ה והיו), ובתוספתא כאן מפורש שהאב אינו חייב בקבורתה, אעפ"י שאין לה בעל ואין לה בנים (שהרי בנערה פנויה עסיקינן), וממילא הוא הקרוב ביותר. ויש לחלק בין טיב החיובים.
¹³ עיי"ש בסוגיית התלמוד, ובעיקר במס' שמחות פ"ד ה"ו, הוצ' היגר, עמ' 117, וברור משם שלא מטעם רבינו ז"ל לא רצה יוסף הכהן להיטמא. ועיי"ש בתשובה זו עוד דברים תמוהים, עיין בהוצ' ר"ש אלבק, עמ' 27, אות ה'.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:2:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:2:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:2:2)

3. **מקום שנהגו להספיד מספיד.**וכן בירושלמי פ"ד סה"ו, כ"ח ע"ד: תני כל מקום שנהגו להספיד מספידין. ובמשנתנו פ"ד מ"ד: ובקבורתה. ר' יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת. ופירש רש"י: משני חלילין. להספד. והספד החלילין והמקוננת הן חלק מן הקבורה, וכאן מדברים בהספד דברים. וכן במס' שמחות פי"ד ה"ז, הוצ' היגר, עמ' 206: ובקבורתה. ר' יהודה אומר בשני חלילין ומקוננות.¹⁴ מקום שמספידין הוא מספיד על אשתו. ועיין ר"מ פי"ד מה' אישות הכ"ג.

footnotes:
¹⁴ צ"ל: ומקוננת. וכן נשתבש ברי"ף בהוצאות החדשות ובמאירי, עמ' 176.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:3:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:3:1)

5. **שהאשה אוכלת בתרומה כיון שנכנסה לחופה, אע"פ שלא נבעלה.**במשנתנו פ"ה מ"ג ובמקבילות: בית דין של אחריהם אמרו אין האשה (כלומר, בת ישראל ארוסה לכהן) אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. ובמשנת עדיות פ"ח מ"ב ובספרי קרח פי' קי"ז (הוצ' הורוביץ, עמ' 137) מפורש: אע"פ שלא נבעלה. ומן התורה ארוסה אוכלת בתרומה. וכן היתה ההלכה לפי משנה ראשונה,¹⁵ וחכמים הם שגזרו שלא תאכל כשהיא ארוסה (עיין בבלי נ"ז ב'). ושאלו בבבלי (הנ"ל): אי הכי נכנסה לחופה ולא נבעלה נמי (כלומר, לא תאכל בתרומה). התם מיבדק בדיק לה והדר מעייל. ועיין בבלי יבמות נ"ח א'.

footnotes:
¹⁵ ירושלמי פ"ה ה"ד, כ"ט ע"ד, תרומות רפ"ח, מ"ה רע"ב, קידושין פ"ב ה"א, ס"ב ע"ב. ועיין ספרי קרח הנ"ל (בפנים), עמ' 136, ומקבילות, ומה שהאריך הרי"ז יאסקאוויטץ בבאור הספרי בפירושו לספרי זוטא, קרח, סוף עמ' 404, ד"ה גם. ועיין מ"ש להלן, עמ' 258, ולעיל, עמ' 83.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:3:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:3:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:3:2)

5-6. **מה שאין כן ביבמה.**כמפורש להלן פ"ה, שו' 9: והיבמה עד שתיבעל, עיין מש"ש. ואעפ"י שנכנסה לחופה¹⁶ אינה ניקנת אלא בביאה כמפורש במשנת קידושין פ"א מ"א, ועיין בבלי סוטה כ"ד סע"א, וחופה אינה קונה בה.¹⁷

footnotes:
¹⁶ מדרבנן צריכה חופה, עיין מ"ש לעיל יבמות פ"י, הע' 4.
¹⁷ עיין מ"ש בהע' הנ"ל ובהע' 6 שם.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:3:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:3:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:3:3)

6. **שהבא על יבמתו בין בשוגג, בין במזיד וכו'.**כמפורש במשנת יבמות רפ"ו וספרי כי תצא פי' רפ"ח. ואפילו בביאה גרועה זו אוכלת בתרומה, לשיטת התוספתא והירושלמי, עיין מ"ש לעיל יבמות רפ"י, שו' 2, ד"ה מת. ובמזיד פירש"י (יבמות נ"ג ב'): לשם זנות ולא לשם מצוה. ועיין בתוספות שם, ד"ה הבא.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:3:4
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:3:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:3:4)

7. **אפי' היא בבית אביה, קנה, מה שאין כן באשה.**לפי פשוטה פירושה, אעפ"י שאשה ויבמה שתיהן נקנות בביאה, יפה כח היבמה שהיא נקנית בין בשוגג בין באונס, בין שנתכוין לשם זנות, ואפילו היא בבית אביה, מה שאין כן באשה שאינה נקנית באונס ובשוגג ולשם זנות אפילו היא בבית בועלה. ובאשה פנויה עסיקינן. אבל הגר"א ז"ל פירש את הבבא שלנו שהיא דומיא דרישא, ובאשה ארוסה עסיקינן, ובביאה של נישואין אנן קיימין, עיין בבאורו לאה"ע סי' נ"ה ס"ק א', אות ו', וציין שם לבבלי יבמות נ"ח סע"א ולרש"י שם, ד"ה, ופרכינן, וד"ה קנה לכל (נ"ח רע"ב שם). וביבמה קונה אפילו בביאת אונס ושוגג וכו' ואפילו היא בבית אביה,¹⁸ אבל בארוסה אינו קונה אפילו בביאה שלמה אם היא בבית אביה ובא עליה סתם, ולא פירש לשם נישואין (ועיין בבלי מ"ח ב'). ואם בא עליה לשם נישואין קנה בכל מקום לכל הפחות לעניין ירושה, עיין מ"ש להלן, שו' 13–14, ד"ה במי דברים אמורים.
ובירושלמי פ"ד רהי"ד, כ"ט ע"ב: רבין בר חייה בעא קומי ר' זעירא בא עליה עודה בבית אביה, מעכשיו נתקיימו בה תנאי כתובה, או אינה אלא דרך נישואין.¹⁹ ועיי"ש בשי"ק²⁰ ובמה"פ, ד"ה בא. ובירושלמי פ"ג ה"ו, כ"ז ע"ד: כהדא דתני בעולת בעל. להביא את המקבלת בעלה בבית אביה והיא ארוסה, והבא אחריו בחנק וכו'. ומכאן שאינה כנשואה, שאם לא כן תיפוק ליה שהיא כבר נשואה, עיין במשנת סנהדרין סוף פרק הנחנקין. ולהלן בהלכה הבאה אנו רואים שכל זמן שאינה בבית בעלה, סתם ייחוד אינו לשם נישואין, ואפילו בא עליה וודאי, הדין כן. ועיין רשב"ם ב"ב קמ"ו ב'. ועיין מ"ש להלן, שו' 8–9, ד"ה וביד רמה.

footnotes:
¹⁸ כרב בבבלי שם. וכן בירושלמי יבמות פ"ו ה"א, ז' ע"ב: מה פליגין בבא עליה בבית אביה (ולר' יוחנן קנה את יבמתו בכל ביאה) וכו'.
¹⁹ כלומר, בביתו, ועיין להלן. ובירושלמי פ"א ה"ה, כ"ה ע"ג: כלתו של ר' הושעיה נכנסה (כלומר, לחופה) מעוברת. ומכאן שארוסה שביהודה שהיו מייחדין אותה בבית אביה, כדי שיהא לבו גס בה, צריכה חופה. ועיין ירושלמי יבמות פי"ג ה"א, י"ג ע"ב, גיטין פ"ח סהי"א, מ"ט ע"ד (והטעם הוא משום שלבו גס בה, עיין בבלי כאן כ"ח א'. אבל אינה כנשואה ממש). ועיין מאירי קידושין, עמ' 75.
²⁰ עיין בריטב"א יבמות נ"ח א', ד"ה הדר, ודבריו תמוהים, כמו שהעיר בקרן אורה שם נ"ז ב', ד"ה ובדברי הריטב"א.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:4:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:4:1)

7-8. **הלך האב עם שלוחיה, או עם שלוחי הבעל וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: הלך האב עם שלוחי הבעל וכו', וכ"ה בבבלי מ"ח ב', וכן, כנראה, נכון, ושלוחיה מאי עבידתייהו. ובמשנתנו פ"ד מ"ה: לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה.²¹ מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. הלך האב עם שלוחי הבעל, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, הרי היא ברשות האב. מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל. הרי היא ברשות הבעל. ולפי גירסא זו אפשר לומר שהמשנה מחלקת בין נכנסה לחופה ובין מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, עיין מחלוקת האמוראים בירושלמי פ"ד ה"ז, כ"ח ע"ד, ובבלי מ"ח ב', ועיין מ"ש להלן.

footnotes:
²¹ כ"ה במשנה ד' נפולי, כ"י מינכן, משנה הוצ' לו, קויפמן, פרמה, בהבאה שבבבלי מ"ח ב', במשניות כי"י עם פיה"מ להר"מ שבבית המדרש כאן, ובהוצ' ר"י קאפח. ועיין בפיה"מ הוצ' פראנקפורטער, עמ' 9, בשנו"ס. וכ"ה ברי"ף בדפוסים ובשני כתי"י על קלף. וכן היה לפני הירושלמי רה"ו, כ"ח ע"ד, שאמרו שם: לא סוף דבר לחופה וכו', עיין במלא"ש למשנתנו. וכן היה לפני כמה מן הראשונים, עיין בתוספות מ"ח א', ד"ה לעולם, ברמב"ן ברא"ש, במאירי ועוד. אבל במשנה שבבבלי ושבירושלמי: עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין. וכ"ה בהוצאות שלנו במשניות, וכן היה לפני רש"י, וכן הביא בחי' הרמב"ן בשם "יש נוסחי".


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:4:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:4:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:4:2)

8-9. **או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, היתה לה חצר בדרך ונכנסה ולנה בתוכה.**וכ"ה בד. ובכי"ע: **או** שהיתה לח חצר וכו'. וכ"ה בבבלי מ"ה ב' הנ"ל. ולפי גירסא זו, אפילו אם לא הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, כל זמן שנכנסה עמו ללון, אין כאן נישואין. ומשמע שאפילו בא עליה דינו כמו שבא עליה בבית אביה, עיין מ"ש לעיל בסמוך. ובבבלי מ"ח ב' פירש רב אשי ברייתא זו שאם היתה החצר שלה סתמה נכנסה ללון, אבל אם היה החצר שלו סתמה לשם נישואין, כמו בסיפא. אבל הרי"ף והר"מ בפכ"ב מה' אישות ה"ב השמיטו חילוק זה, ועיקר ההבדל בשיטת הר"מ הוא בין אם נכנסו ללון, או לשם נישואין, ואם נכנסו לשם נישואין, אפילו היה האב עמה בעלה יורשה, אבל אם נכנסה ללון, אם האב או שלוחיו עמה, אין בעלה יורשה, ואם כבר מסר האב בעלה יורשה, ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה ובמאירי, וד"ה ביד רמה.
והר"ח (עיין ברמב"ן²² וברא"ה מ"ח ב') גרס גם בברייתא שבבבלי כגי' התוספתא בכי"ו ובד (היתה חצר), אלא שגם לגירסא זו צריכים לפרש ברישא שאו, או קתני, שהרי לשיטתו אינו יורשה אלא אם יש כאן מסירה לחופה וחצר שלו, עיין מ"ש להלן בסיפא.
וברא"ה הביא בשם "מקצת נוסחי" שגרסו ברישא של הברייתא שבבבלי: **לו** חצר בדרך וכו', ובסיפא: **לה** חצר בדרך וכו'. ולפי גירסא זו הכל תלוי במסירת האב, ואם לא מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל (כברישא כאן) אפילו אם היתה חצר שלו אינו יורשה (כשיטת הר"ח חנ"ל), ואם מסר, אפילו אם לנו בחצר שלה יורשה (כשיטת הר"מ הנ"ל). וגירסא זו קשה, כפי שהעיר ברא"ה הנ"ל.
ובמאירי, עמ' 181: כל שנכנסה לחפה, והוא שנתיחד עמה לשם נשואין, אפילו עדין האב, או שלוחיו עמו, אפילו היה חצר שלה, או של אביה, הרי היא נשואה, וכל שנתיחד שלא לשם נשואין אלא דרך לינה, כגון שנכנסו ללון בפונדק, הואיל והאב, או שלוחיו עמו, עדין אין זו כניסה לחפה, אפילו היה חצר שלו.²³ ואם נכנסה סתם, ולא נודע אם ללון אם לנשואין, כל שבחצר שלה סתמה ללון וכו', והוא כשיטת רב אשי בבבלי מ"ח ב' שהרי"ף והר"מ השמיטוה, ורבינו תפס בשתי השיטות. ואם היתה חצר של אחרים דינה כחצר שלה לעניין זה, עיין בחי' הרמב"ן, הרא"ה והמאירי הנ"ל. ולפי שיטת הראשונים הנ"ל משמע שאין חופה אלא אם מוכח מתוך הכניסה שהוא ייחוד לשם נישואין, ואם אינו מוכח, אפילו בא עליה וודאי אין כאן נישואין, עיין מ"ש לעיל, שו' 7, ד"ה אפילו, וד"ה ובירושלמי, ולעיל בסמוך, ד"ה או שהלכו.
וביד רמה ב"ב קמ"ו ב': "נכנס אחריה לחורבה לבודקה וכו', כלומר, הואיל ולא נכנס אחריה לשם נישואין אלא לבודקה, אין זו חיבת חופה שקונה, ואם מתה אינה יורשה. וש"מ דאי הוה עייל בתרה סתמה ומתה הוה קני לה, דסתמא לשם נישואין הוא וכו', וש"מ דכניסה לחופה דקי"ל דקני לא תימא דוקא עד דעיילי לחופה, אי נמי לבית המיוחד לנישואין, אלא אפילו מאן דעייל בתר איתתיה סמוך לנישואין סתמא, אפילו לחורבה קני לה, ולא צריך לגלויי דעתיה, דאדעתא דאישות קא עייל". וכנראה שלא אמר רבינו אלא בכניסה לחורבה, שסתמה לאותו דבר, שאם לא כן מה עניינם שם.²⁴ אבל אף הוא מודה שבפונדק אין לינה עושה נישואין.²⁵ אבל בתוספות ב"ב שם, ד"ה נכנס, מעמידים אותה בחורבה שלו דווקא, ובחי' הרמב"ן שם משמע קצת שכן פירש גם רבינו חננאל, עיי"ש. ולפי דעתם אין חופה סתם אלא בכניסה לרשותו דווקא.

footnotes:
²² וכמו שהעתיק בשטמ"ק בשמו, ולפנינו בחי' הרמב"ן השמטה ע"י הדומות.
²³ כל זה הוא ניסוח המאירי של שיטת הר"מ בפכ"ב מה' אישות ה"ב.
²⁴ בירושלמי סוטה פ"א ה"ב, ט"ז ע"ג: לחורבה ביום. ועיין בבלי ברכות ג' סע"א ואילך, כאן י"ג רע"ב וברש"י שם, ועוד.
²⁵ ועיין בס' עצי ארזים סי' נ"ו, אות ג', שכיוון מדעתו לדעת הרמ"ה, עיי"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:4:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:4:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:4:3)

9. **או שנכנס לחופה שלא לשם נישואין.**בבא זו חסרה בבבלי הנ"ל. וביד רמה ב"ב הנ"ל (לעיל בסמוך): מיהא שמעינן דלא קני איניש איתתא בכניסתו לחופה אלא דעייל סתמא, דסתמיה לשם נישואין הוי, אבל היכא דמגליא מילתא דלא עייל אלא אדעתא דמידי אחרינא לא קני. ועיין מ"ש לעיל יבמות פ"י, הערה 5.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:4:4
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:4:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:4:4)

11-12. **או היתה לה חצר בדרך ונכנסה ולנה בתוכה.**בד חסרה המלה "או". ובכי"ע: **או שהיתה לו** חצר בדרך נכנסה לחופה לשום נישואין וכו'. ופירושו, שנכנסה לחצר לחופה לשם נישואין, וכן בבבלי הנ"ל: או שהיתה לו חצר בדרך **ונכנסה** עמו לשום נישואין וכו'. ועיין מ"ש לעיל, שו' 8–9, ד"ה או שהלכו. והר"ח גרס בבבלי הנ"ל: והיתה לו חצר וכו', עיין מ"ש לעיל שם. וכנראה שהר"מ גרס כאן: היתה **לה** חצר בדרך (כגירסת ד)²⁶ ונכנסה ולנה בתוכה וכו'. ומכאן שאם מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, אפילו אם נכנסו לחצר שלה ללון בעלה יורשה, כמו שפסק בפכ"ב מה' אישות ה"ב הנ"ל, וכסתם משנתנו פ"ד מ"ה, וכשמואל בבבלי מ"ח ב', עיי"ש בפירש"י. ולפי גירסת התוספתא בד אין סתירה בין המשנה והתוספתא, ודברי רב אשי בבבלי הנ"ל הוא שינוייא בעלמא, כמו שכתב במגדל עוז במקומו. ועיין בעצי ארזים סי' נ"ו אות ג', ולדבריו אין צורך לפרש שדברי רב אשי הם שינוייא בעלמא, עיי"ש.

footnotes:
²⁶ הגירסא "לו" שבכי"ע וההמשך שם הוא תיקון ע"פ הבבלי, כרגיל בכ"י זה.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:4:5
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:4:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:4:5)

12. **או שנכנסה לחופה לשם נישואין.**עיין גירסת הבבלי וגירסת כי"ע שהעתקנו לעיל בסמוך, ד"ה או היתה. וכבר כתבנו לעיל שם שגירסת כי"ע הוא תיקון ע"פ הבבלי, ומפשוטה של לשון התוספתא "או שנכנסה לחופה וכו'" משמע שאפילו אם לא מסר האב לשלוחי הבעל, כל שנכנסה לחצר לחופה לשם נישואין, ואפילו לנה שם ומתה, בעלה יורשה, בין שהיתה החצר של אחרים, ובין שהיתה שלה, כפסק הר"מ בפכ"ב מה' אישות ה"ב הנ"ל, שלא הזכיר כלל בעלות החצר. ועיין מ"ש להלן בסמוך.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:4:6
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:4:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:4:6)

13-14. **במי דברים אמורים [בכתובתה, אבל בתרומה אין אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה].**בכי"ו יש כאן השמטה ע"י הדומות והשלמתיה ע"פ ד, וכע"ז גם בכי"ע. ובבבלי מ"ח ב': בד"א **לירושתה**, אבל לתרומה אין אשה אוכלת וכו'. ועיין בתוספות מ"ז א', ד"ה כתב, ובס' עצי ארזים סי' נ"ז אות ב'. ומדברי התוספתא כאן משמע ש"במה דברים אמורים" עונה על כל הבבות, ואפילו נכנסה לחצר לחופה לשם נישואין, אינה כאשתו אלא לעניין ירושת כתובתה, אבל לעניין תרומה, אינה אוכלת עד שתיכנס לחופה ממש, וכדברי הר"מ בריש פ"י מה' אישות: שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו. וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נישואין בכל מקום.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:5:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:5:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:5:1)

14. **[נשבית אין חייב לפדותה].**אף זה חסר בכי"ו, אבל כ"ה בד, ברמב"ן נ"א ב' (וכ"ה בשטמ"ק בשמו), ברא"ה ובריטב"א (לפי שטמ"ק שם) שם, בר"ן פ"ד סי' רמ"ו ובנ"י נ"א ב' (אשי ה', צ"א ע"ב). ובבבלי נ"א ב' לא נתבאר אלא ששבויות ידועות אסורות לבעליהן, עיין מ"ש להלן, וכאן מפורש שאינו חייב לפדותן. וכן הוכיחו מכאן הראשונים הנ"ל, שאע"פ שבשעת שביה היה חייב לפדותה, מ"מ כל שנאסרה עליו אח"כ פקע ממנו חיוב פדיון. וכן במגיד משנה פכ"ד מה' אישות ה"כ: וכתבו המפרשים ז"ל שכל שהיא אסורה לבעל מחמת מעשה, כגון זו שכתב רבינו אם הניחום והלכו לליסטים מעצמן (בבלי נ"א ב'), שאין הבעל חייב לפדותן, ודבר ברור הוא, והוכיחו כן מן התוספתא, ואע"פ שבתחלה באת ביד לסטים זה באונס. וכן בריא"ז (לפי שלטה"ג כאן פ"ד): ואם היא אסרה עצמה עליו, אפילו אם אסרה עצמה לאחר שנשבית, אינו חייב לפדותה, כמבואר בקונטרס הראיות. ומ"ש הרב המגיד לעיל שדבר ברור הוא, כוונתו שפשוט הוא שאינו חייב לפדותה, הואיל ונאסרה עליו משום שזינתה ברצון והפסידה כתובתה, וממילא הפסידה גם כל תנאי כתובה, ואינו חייב לפדותה. ועיין בהפלאה נ"ב א', ד"ה בגמרא א"ל רב הכי אמר חביבי.²⁷ ועיין בבאור הגר"א אה"ע סי' ע"ח אות ט'.
ובכי"ע בטעות: נשבית חייב לפדותה, והיא פיסקא מן המשנה פ"ד מ"ט, ומן ההמשך שבכי"ע מוכח שצ"ל: **אין** חייב²⁸ וכו'. ולעצם העניין עיין מ"ש להלן בסמוך, ועיין מ"ש בפירושה להלן, שו' 16, ד"ה ברם, ואילך עד סוף העניין.

footnotes:
²⁷ אלא שבפסק הר"מ הדברים פשוטים, שהרי ברור שזינתה ברצון, אבל בנידון דידן (כלומר, בשבויי מלכות) שאין כאן אלא ספק, והיא טוענת ברי שלא נתרציתי, מסתבר שהוא חייב בכתובתה, שהרי בבעל הוא ספק אינני יודע אם פרעתיך, אלא שאינו חייב בפדיונה, משום דלא קרינן בה "ואותבינך לאינתו". וכן הסיק בהפלאה בקונטרס אחרון סי' ע"ח ס"ק ה'. ועיי"ש בס"ק ו'. ועיין באו"ש פי"ד מה' אישות סהי"ח שתמה למה אינו חייב בפדיונה, עיי"ש.
²⁸ ועיין באו"ש הנ"ל (לעיל סוף הע' 27) שמקיים גירסת כי"ע, אבל פירושו קשה מאד, ולא עוד אלא שאינו מסתבר להגיה גירסת הדפוסים שהיא מקויימת ע"י כמה מן הראשונים. ועיין מ"ש להלן, שו' 16, ד"ה ויותר נראה.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:5:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:5:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:5:2)

14-15. **[במה ד"א] בשבוית מלכות, אבל בשבוית ליסטות פודה.**בבבלי נ"א ב': ת"ר שבויי מלכות הרי הן כשבויין, גנובי ליסטות אינן כשבויין. והתניא איפכא ?²⁹ מלכות אמלכות לא קשיא, הא במלכות אחשורוש, הא במלכות בן נצר וכו'. וברור שהתלמוד לא נקט אלא דוגמא בעלמא, ולא כיוון לומר שהברייתות מדברות בשבויות אחשורוש, או בשבויות של בן נצר (אדינת) כלומר, בראשית מחציתה השניה של המאה השלישית למספרם. ומסתבר שהברייתא מכוונת למאורע ידוע שקציני המלכות שבו נשים לזנות, ועל אותו זמן אמרו: נשבית אין חייב לפדותה, ואפשר שהטעם הוא שהיה בידן של הנשים להנצל לוא התעצמו. ועיין בחי' הרמב"ן וסייעתו שרמזו לאיכה רבה פ"ה, י"א, הוצ' בובר, עמ' 157. ולפ"ז הפסידו כתובתן מיד, ופשיטא שאינו חייב לפדותן, עיין מ"ש לעיל. והוסיפה התוספתא שאפילו באותו זמן חילקו בין שבויות מלכות ובין שבויות ליסטות (כלומר, של החיילים הפשוטים), ובשבויות ליסטות חייב לפדותן. ועיין מ"ש בפירוש כל הברייתא להלן, שו' 16, ד"ה ברם ואילך עד סוף העניין.

footnotes:
²⁹ וכבר פירשו הראשונים הנ"ל (בפנים, ריש שו' 14) שהכוונה לתוספתא כאן.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:5:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:5:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:5:3)

15-16. **אם רצה לקיים יקיים, ואם לאו יוציא וכו'.**בר"מ פי"ד מה' אישות הי"ח: אם היה בעלה ישראל שהשבויה מותרת לו, מחזירה לו לאשה כמו שהיתה, ואם רצה אח"כ מגרשה ונותן לה כתובה. וכ"ה בשו"ע אה"ע סי' ע"ח ס"ק ו'. ובחלקת מחוקק אות ז': דלא תימא הואיל ורוצה לגרשה אינו צריך לטפל בה, רק שולח לה הגט וכתובה למקום שנשבית קא משמע לן דצריך להחזירה על כל פנים לביתו, דלא גרעת אשת ישראל מאשת כהן דצריך להחזירה למדינתה.³⁰ ואף כאן פירושו שפודה ומחזירה, ואם רצה לקיים וכו'. ועיין להלן, הערה 40, ושם נתבארו הדברים בפרוטרוט.

footnotes:
³⁰ עיין בירושלמי פ"ד ה"י, ובשי"ק שם, ד"ה מה, ובמה"פ שם, ד"ה ליישוב.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:5:4
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:5:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:5:4)

16. **יוציא ויתן כתובה מנה.**וכ"ה ("כתובה מנה") בד, בכי"ע ובחי' הרמב"ן הנ"ל.³¹ והדברים אינם מובנים, ולמה כתובתה מנה דווקא, ולא מאתים. ושמא צ"ל: [אל]מנה, ומלה זו שייכת להלכה שלהלן: אלמנה, נשבית לאחר מיתת בעלה וכו'. אבל קשה מאד להניח שמלה זו נשתבשה בכל הנוסחאות, לרבות נוסח הרמב"ן.
ברם כל הברייתא כאן קשה מאד, והסיגנון "נשבית אין חייב לפדותה, במה דברים אמורים בשבוית מלכות וכו'" מגומגם מאד, וכי דרך התנא לפרש את דברי עצמו בכגון דא, והרי סתם שבויות הן שבויות ליסטים, והיה צריך לשנות "נשבית חייב לפדותה" כסיגנון המשנה, ולפרש את משנתנו: במה דברים אמורים בשבויות ליסטים, אבל בשבויות מלכות אינו חייב לפדותה. ובבבלי נ"א ב': שבויי מלכות הרי הן כשבויין וכו', ולפי התני איפכא (הברייתא שלפנינו) שנו שם: שבויי מלכות אינן כשבויין, והוא סיגנון יפה ומובן.
ולולא דברי רבותינו ז"ל היה נראה לפרש שהבבא "נשבית אין חייב לפדותה" היא מן הברייתא שלעיל ודבוקה לה: אין אוכלת בתרומתה עד שתכנס לחופה. נשבית אין חייב לפדותה. והכוונה לזו שלא נכנסה לחופה גמורה, כמו ששנו שם. ואעפ"י שלכאורה פשוט הוא, שהרי בארוסה אין לבעל פירות (עיין בבלי פ"ג א' ועוד), ולא עוד אלא ששערנו להלן שהתוספתא סוברת שאין כתובה לארוסה אם לא כתב לה, ומכל שכן שאין לה תנאי כתובה, מ"מ הואיל ובעלה יורשה³² אפי' כשהם בבית אביה (כלעיל שו' 12), וה"ה שאוכל פירות³³ מיד (אם לא מתה) אפשר לומר שחייב בפדיונה,³⁴ ומי שאוכל פירות ויכול לומר ואותבינך לאינתו חייב בפדיונה, כמו שהוא מתחייב בשאר דברים שהם כנגד ירושתה (ועיין בתוספות מ"ח ב', ד"ה ושמואל), אעפ"י שעדין אין לה כתובה, ואם מת בעלה אינה גובה כלל.³⁵ וזו היא באמת שיטת מסדר התוספתא, והוא מפרש: במה דברים אמורים בשבוית מלכות וכו', והברייתא מדברת בשבויי מלכות, והיינו כשקציני מלכות הרשעה היו שובים נשים בתולות לפני כניסתן לחופה, כעין מה שעשו ביהודה בתקופת השמד, ועדיין לא היתה אימת בעלה עליה ולא נגדרה,³⁶ ויש לחשוש שמא נתרצית. תדע לך שהוא כן שהרי השלטון לא שבה אותה על מנת לקבל דמי פדיונה, אלא לשם זנות, ואם אינו משחרר אותה בלי כסף, סימן שערב עליו המקח, ושמא נתרצית לו (ועיין בהגהות וחידושים להרד"ל לבבלי נ"א ב').³⁷ והברייתא דברה בהווה, והרומאים רדפו אחרי בתולות פנויות, ואף ארוסות היו אצלם בכלל פנויות (עיין מ"ש ר"ב כהן בספרו Jewish and Roman Law, עמ' 336–342. ועיין במדרש איכה שצויין לעיל, עמ' 236, והדרש לקוח מן המציאות). אבל בשבויי ליסטים, שאין לחשוש שתתרצה לו, חייב לפדותה.
והתוספתא סוברת שאין לארוסה כתובה אם לא כתב לה,³⁸ ולפיכך אם נאנסה אחר האירוסין אין לה אלא מנה, וכמו שהקשה בתוספות רי"ד י"ב ב' על משנתנו שם (היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו) אם ארוסה אין לה כתובה, הרי נסתחפה השדה שלה (כלומר, ואין לה אלא מנה, אפילו לטענה שלה), ובעת הנישואין היתה בעולה. אלא שהרי"ד לשיטתו שם (ולהלן נ"ד א', פ"ט ב', קידושין ס"ה א') שארוסה יש לה כתובה, אבל לשיטת הגאונים וכמה מן הראשונים הנ"ל³⁹ עוסקת משנתנו בשכתב לה (כשאר המשניות), אבל אם לא כתב לה ונאנסה, וכנסה אין לה אלא מנה, ולפיכך גם בנידן דידן, ששבוה ליסטים לפני שנכנסה לחופה כהלכה אם רוצה לקיימה מקיים, ואם לאו, יוציא ויתן כתובתה מנה,⁴⁰ שהרי נשבית לפני שחל עליו חיוב כתובה, ושבויה כתובתה מנה.⁴¹
ויותר נראה שהתוספתא סוברת שארוסה יש לה כתובה (כתוס' רי"ד הנ"ל), ואעפ"י שאין לה תנאי כתובה חייב בפרקונה, שלא תטמע בין הגוים.⁴² והואיל ומחזירה לביתו שלא ילעזו עליה⁴³ לא חייבו אותו בכתובה החדשה אלא מנה, אם רוצה לגרשה מיד אחרי הכניסה, משום שלא היתה בעולת עצמו, שמכניסה בראשונה כשהיא בעולה. ופשיטא שאיני כותב כל זה אלא מן קושיי ומתוך הסתייגות והיסוס רב.⁴⁴

footnotes:
³¹ בדברי הרמב"ן שבשטמ"ק לא נעתקה המלה "מנה", וברור שאין כאן אלא השמטה מקרית (או בכוונה), ועיקר הגירסא ברמב"ן היא כמו שהיא בכל נוסחאות התוספתא.
³² ונראה שלא דווקא הנדוניא, אלא גם נכסי מלוג.
³³ אם הגיעו הנכסים לידו. ועיין רש"י מ"ח ב', ד"ה שמואל אמר, ובאו"ש פי"א מה' אישות ה"ז (צ"ל: ה"ד, ונסתרסו שם ההלכות), ד"ה סוף דבר, וסוף ד"ה אבל.
³⁴ ויש לה תנאי כתובה, אעפ"י שאין לה כתובה, כמו שכתבנו להלן בפנים.
³⁵ אם לא כתב לה, ועיין באוה"ג, עמ' 143, סי' שס"ב, ובמאירי, עמ' 176, ד"ה יתבאר.
³⁶ עיין מ"ש לעיל פ"א, הע' 6.
³⁷ ושמא אין הוא חייב לפדותה משום שבשבויי מלכות לא נשבית אלא לזמן קצר, ובין כך ובין כך יחזירוה לבעלה, ואין כאן חשש שמא תטמע בין הגויים, ואינו מחויב לפדותה כדי להצילה מביאת אונס. אבל בשבויי ליסטים שנשבית לשם ממון, ואם לא יפדוה תטמע בין הגויים, חייב לפדותה. ובבבלי פירשוה אחרת לפי מקומם וזמנם, ולמעשה שתיהם אמת. אבל עיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה ולפי דברינו.
³⁸ עיין בבלי פ"ט ב' וב"מ י"ז ב'. והיא שיטת בה"ג וכל הגאונים, עיין אוה"ג, עמ' 142 ואילך, סי' שנ"ט-שס"ו, הנ"ל קידושין, עמ' 158, סי' שנ"ח-שנ"ט, תשה"ג אסף, הוצ' מק"נ ירושלים תש"ב, עמ' 26 ואילך. וכן פסק הר"מ בה' אישות פ"י הי"א. ועיין רמב"ן ורשב"א קידושין ס"ה א' ורמב"ן כאן מ"ז א', ועוד.
³⁹ לעיל הע' 38.
⁴⁰ הלשון הרגיל בתוספתא הוא: "רצה לקיים נותן כתובה מנה", עיין לעיל פ"א ה"ג (ד' פעמים וכ"ה בכ"מ), אבל אם לא רצה לקיים אין לה כלום. ולכאורה, הרי אף כאן כן, לפי מה שהסקנו שאין לארוסה כתובה, ולמה אמרו שיתן כתובתה מנה. ברם באו"ש דייק מלשון הר"מ פי"ד מה' אישות הי"ח שבשבויה חייב להחזירה לביתו, כדי להסיר ממנה לזות שפתים. ואעפ"י שאין בכוחו של דיוק זה לחדש לנו הלכה חדשה, אבל כן מצאתי בס' השטרות לר"י הברצלוני, עמ' 30, שמביא כתובת שבויה שכותב לה בעלה אחר שנשבית: ויהיבנא ליכי מוהריכי כסף זוזי מאתן וכו'. ולהלן שם, עמ' 31, אחרי שהביא דעה חולקת הסוברת שאין צורך לכתוב כתובה מחדש לאשתו השבויה (וכ"ז הוא מאמר המוסגר שם), ממשיך: גרושה דידיה, כגון שגרשה ומחזירה הא תנינן בכגון זה בכתובות וכו', שהמגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובתה הראשונה החזירה (כלומר, ואף בכתובת שבויה כן). וכן ראיתי בעיטור אות כ' כתובות, הוצ' רמא"י, ל' סע"ד: וכתובת שבויה וכתובת אשה שגירשה בעלה שתיהן שוות, כדתנן המגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה החזירה, וכן שבויה. ובשער החדש שם הגיה פעמים: גיורת (במקום: שבויה). ומדברי ר"י הברצלוני שהבאנו לעיל ברור שאין להגיה בעיטור, ודבריהם הם בוודאי דברי גאונים. נמצאנו למדים שנשואה שנשבית חייב להחזירה לביתו ולקיים בה "ואותבינך לאינתו", ולא עוד אלא שכותב לה כתובה מחדש, כאילו גירשה והחזירה. ומסתבר שאף בארוסה נהגו כן כדי להסיר ממנה לזות שפתים, שלא יאמרו שזנתה במזיד ונאסרה לו. ולפיכך שינתה כאן התוספתא בלשונה ושנתה: אם רצה לקיימה מקיים, כלומר, מחזירה לביתו, ואם רצה לקיימה מקיים, ואם לאו, כלומר, אם רצה לגרשה, יוציא ויתן כתובתה מנה, שהרי כשהחזירה נתחייב לה עכשיו כתובה בפעם הראשונה, ואין לה אלא מנה כשאר שבויות שנישאו.
⁴¹ עיין לעיל פ"ג, שו' 20–21, ד"ה ר' יהודה, ומש"ש.
⁴² טעם הבבלי שפרקונה תחת פירות אינו בירושלמי, עיין בפירושי לה' הירוש' להר"מ, עמ' נ"ב, אות ה' (וראיית בעל יפה עינים אינה מוכרחת) ואות ו' (וגירסת הראשונים "מתוקנת").
⁴³ עיין מ"ש לעיל הע' 40.
⁴⁴ לעיל, הע' 28, צויין לבאור התוספתא באו"ש לפי גירסת כי"ע, עיי"ש שנדחק מאד. וכבר אמרנו שם שגירסת כי"ע אין לה על מה לסמוך. ואפשר לקיים את פירושו גם לפי רוב הגירסאות, אלא שנפרש את הרישא, כמו שפירשנו, עיי"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:5:5
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:5:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:5:5)

**נשבית לאחר מיתת בעלה, אין יבמין חייבין לפדותה.**כ"ה ("יבמין") בד ובכי"ע (ושם: היבמין), ובכי"ו נשמטה מלה זו. וכן בירושלמי פ"ד רהי"א, כ"ט ע"א: תני **יבמה** שנשבית אין היורשין חייבין לפדותה. ובבבלי נ"ב א', בהוצאות שלפנינו ובכ"י מינכן: אין היתומין⁴⁵ חייבין לפדותה וכו'. אבל במלחמות להרמב"ן יבמות פ"ד (למשנה: שומרת יבם שנפלו לה נכסים וכו'): דגרסי נוסחי דוקאני במסכת כתובות אין **היבמין** חייבין לפדותה, וגירסא דתוספתא נמי הכי וכו'. ועיין גם בחידושיו שם ל"ט רע"א. וכ"ה בה"ג ה' כתובות, ד"ו ע"א ע"ד, וברי"ף פ"ד בדפוסים ובשני כת"י של קלף.⁴⁶ וכ"ה בראב"ן, ק"ל ע"א, ברש"י מהדו"ק (לפי שטמ"ק במקומו), ברשב"א יבמות ל"ח ב', בפירוש הר"א מן ההר שם, עמ' פ"ה, ובפי' תלמידי רבינו יונה שהובא בשטמ"ק כאן. ולעיל, הע' 46, הבאנו גם את הגירסא: אין היורשין וכו'. וכ"ה בעיטור ח"א אות כ', כתובות, [התנאי] השלישי, הוצ' רמא"י, ל"ב ע"ג, וברא"ש כאן פ"ד סי' כ"ב, ובאגודה סי' נ"ד, קי"א ע"ב. וכן כותב בפי' הר"א מן ההר הנ"ל: ואפילו לנסחי דאית בהו ואין היורשין וכו'. נמצאנו למדים שיש לפנינו ג' נוסחאות: אין היבמין, אין היתומים, אין היורשין.⁴⁷ ועיין מ"ש ע"ז להלן בסמוך.
ואמרו בבבלי נ"ב א' הנ"ל שאין חייבין לפדותה: שאין אני קורא בה ואותבינך לאינתו. וטעם זה מבואר לכל הגירסאות הנ"ל. ולפי גירסת ההוצאות שלנו וכי"מ ("היתומים"), הרי אין קידושין תופסין בה (משום אשת אב),⁴⁸ ולגירסת העיטור ועוד ("היורשין") היורשין יכולים להיות אחי האב, או בני אחי האב, והיא מותרת להם, מ"מ אף הם בכלל שאין אני קורא בה ואותבינך לאינתו, וכי משום שנשבית הם מתחייבים לישא אותה? ולגירסת רוב הנוסחאות ("היבמין") נחלקו הראשונים בפירושה. וכן כותב בפי' הר"א מן ההר ליבמות הנ"ל: "שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאינתו, **ומקמיה שביה לאו איתתיה הואי**. ואפילו לנסחי דאית בהו ואין היורשין, והוא הדין ליבם, דחד טעמא הוא". ולפי פירוש רבינו הדיוק הוא משום שכותב בכתובתה: **ואשיב** אותך לי לאשה. ובכתובה הירושלמית (קובץ על יד ש"ט): ויחזירנה לו לאשה כבתחילה. וכן בכתובה אחרת בארמית:⁴⁹ ואתיבנך לי לאינתו **היך כמין שרויא**, ועיין תרביץ ש"ט (ירושלים תרצ"ח), עמ' 25. וטעם זה שייך בין ביבמין בין בשאר יורשין, שהרי לא היתה אשתו מתחילה. ובפירוש תלמידי רבינו יונה (לפי שטמ"ק נ"ב א'): ומאי דקתני אין היבמין חייבין לפדותה לאו דוקא וכו', יורשים נמי אינם חייבים לפדותה, אלא דנקט יבמים לרבותא, שאפילו היכא שהיא זקוקה לו אינו חייב לפדותה, וכ"ש שאר יורשים וכו'. וכוונתם שביבמים הייתי יכול לטעות שאפשר לקיים ואחזירנך לאשה, משום שהיא זקוקה לו.⁵⁰
ובתוספות רי"ד נ"ב א' גרס כבהוצאות שלנו ("היתומים"),⁵¹ אבל בפירושו: פי' שאע"פ שהיבם מייבמה, לא איקרי לי לאינתו, שיבמה נקראת ולא אשה, והא דכתיב ולקחה לו לאשה, לדרשה [אתא], שיגרשנה בגט ומחזירה ככל אשה דעלמא. אבל יבמתו נקראת (כלומר, אפילו אחר שייבמה), וכדכתיב ויבמה וכו', וכיון שאין חייבים לפדותה אין להם פירות לא ליבם ולא ליורשים. ולפירוש רבינו הדיוק מלשון הכתובה היא משום שכתב "לאינתו", ואין היבמה אינתו. וכן מפורש בירושלמי פ"ד הי"א, כ"ט ע"ב: ואתיבינך לי לאינתו, אין כאן אינתו.⁵² ולפי פירוש זה אפשר היה לומר שאפילו אם כבר ייבם אותה ונשבית אינו חייב לפדותה,⁵³ משום שאין כאן "אינתו".⁵⁴ סוף דבר הטעם שנתנו בבבלי מתפרש לכל הגירסאות, ואפילו אם אנו גורסים "יבמין" הדין דין גם בשאר יורשין, וכ"ה בר"מ פי"ח מה' אישות ה"ה, ובמאירי כאן, עמ' 194, וכמו שכתבו הראשונים הנ"ל.
ברם אם אנו גורסים בכל המקורות "יבמין" הרי משמע מכאן שאין היבם אוכל פירות, הואיל ואינו חייב בפרקונה, כשיטת רב סעדיה,⁵⁵ והרי"ף כאן בפ"ד סי' רמ"ח בסוגיין, וכמו שהסתייע ברמב"ן במלחמות יבמות פ"ד ובחידושיו שם הנ"ל.⁵⁶ ורוב הפוסקים סוברים שאין היבם חייב לפדותה אלא בשעה שהיא זקוקה לו ועדיין לא ייבמה, אבל כשכבר ייבמה היא כאשתו לכל דבר. אבל ברשב"א יבמות ל"ח ב' כתב: "וכדתניא נשבית אין היבמין חייבין לפדותה, ואפילו כנסה משמע שאינו חייב לפדותה, שהרי אין לה כתובה עליו, וכל שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה,⁵⁷ וא"כ היאך יאכל פירות.⁵⁸ וצריך לי עיון." ועיין גם בבעל המאור יבמות שם בסוגיין ובמאירי שם, הוצ' דיקמן, ריש עמ' 154, ומ"ש לעיל בשם תוספ' רי"ד. והרשב"א הנ"ל סיים שם: ובכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים הארכתי יותר. ודבריו נעתקו בר"ן שם (פ"ח סי' שכ"ה) עיי"ש, והר"ן דחה את דבריו, והסיק כרוב הפוסקים. אלא שלפי דבריו אין בכלל ראייה שאין אכילת פירות באנשים שאינם יכולים לקיים "ואותבינך לי לאינתו", אלא שמסתבר שלא יתקנו להם פירות בנכסים שגופן שייך לאשה, בשעח שאינם חייבים בפרקונה, ובשעה שאינה נשואה להם. ועיין מ"ש להלן פ"ה, שו' 21, ד"ה ירושתה.

footnotes:
⁴⁵ וכ"ה בתשובת רב סעדי' באוה"ג, התשובות, עמ' 248, ד"ה ולעניין הוצאות.
⁴⁶ אלא שבכת"י אחד שם מוסיף: נסחא אחרינא, אין היורשין (כגי' הירושלמי שהבאנו לעיל בפנים), וכגירסת הברייתא הראשונה בבבלי לעיל שם. ועיין מ"ש על נוסחא זו להלן.
⁴⁷ ואעפ"י שאף היתומים פירושו היורשים (כמשנתנו רפי"א ועוד), אבל היורשים הם לאו דווקא יתומים, עיין מ"ש להלן בפנים.
⁴⁸ עיין מ"ש לעיל הע' 47.
⁴⁹ נתפרסמה ע"י ר"ש אסף, הצופה לחכמת ישראל ח"י, בודאפעשט תרפ"ו, עמ' 29.
⁵⁰ ומלמדת הברייתא שאין היבמה "אשה", וכמו שאמרו במכילתא משפטים ספ"א, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 250: ת"ל אשתו, להוציא שומרת יבם שאינה אשתו.
⁵¹ אבל נראה יותר שהיא ט"ס, וצ"ל: היבמים.
⁵² והעתקנו את כל לשון הירושלמי להלן, שו' 17–18, ד"ה ולא עוד. ולפי הגירסא שלפנינו בירושלמי מוכח שטעם זה ניתן לרישא, למה אין יבמין חייבין לפדותה, כשנשבית לאחר מיתת בעלה. אבל מסתברת הגהת בעל ק"ע שבירושלמי נסתרסה הגירסא, וצ"ל שם להפך: לא סוף דבר שנשבית לאחר מיתת בעלה (כפשוטה של לשון הברייתא: יבמה שנשבית), אלא אפילו נשבית בחיי בעלה וכו', כמו שאמרו להלן בתוספתא ובברייתא שבבבלי. והטעם "אין כאן אינתו" דבוק, איפוא, לסיפא, לנשבית בחיי בעלה, והיבם אינו חייב לפדותה, משום שאף מאחיו המת נפקע חיוב הפרקון, שהרי אין כאן "ואותבינך לאינתו", ועל הבעל המת אנו אומרים "אין כאן אינתו". ועיין בשו"ת חכם צבי סי' קט"ז ומ"ש הגר"י ענגיל בס' אתוון דאורייתא כלל ח' ובהוספות שם לכלל ח'. ולפ"ז אין כאן אינתו, ובוודאי אין כאן "ואותבינך". ואף בבבלי הפירוש כן. אבל נשבית לאחר מיתת בעלה פשיטא שאין חייבין לפדותה, משום שהיבמין והיורשין לא נתחייבו בתנאי כתובה של פרקון, ולא תקנו להם פירות.
⁵³ כשיטת הרשב"א שנביא להלן בפנים, ד"ה ברם.
⁵⁴ ומה שאמרו להלן בסמוך: ולא עוד אלא אפילו נשבית בחיי בעלה וכו' היא רבותא יותר גדולה, משום שהייתי אומר שכבר נתחייבו הנכסים, כדעת הברייתא הראשונה שבבבלי לעיל שם.
⁵⁵ אוה"ג, התשובות, עמ' 248: כי כן שנינו היבם אינו אוכל פירות וכו'.
⁵⁶ לדעת הרמב"ן יש לו פירות מחלקו בנכסי צאן ברזל, אלא שלא תיקנו פרקון אלא כנגד פירות נכסי מלוג, ולא נגד פירות נכסי צאן ברזל, עיי"ש בהי' הרמב"ן. ועיין ר"מ פכ"ב מה' אישות ה"י ובהשגות שם, ובאוה"ג יבמות, התשובות, עמ' 64.
⁵⁷ כלומר, ובתנאי כתובה של בעלה כתוב ואותבינך לי לאינתו, כמו שבאר בעצמו במכילתין פ"ה, לפי הר"ן שם, עיין מ"ש להלן בפנים. ועיין לעיל, הע' 52.
⁵⁸ כלומר, והרי מפורש במשנתנו פ"ח מ"ז שהוא אוכל פירות, עיי"ש בפירש"י פ' ב', ד"ה ילקח.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:5:6
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:5:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:5:6)

17-18. **ולא עוד אפי' נשבית בחיי בעלה ולאחר מיכן מת בעלה, אין יבמין חייבין לפדותה.**וכ"ה בבבלי נ"ב א' הנ"ל (עיין מ"ש לעיל על הגירסה "יבמין" בברייתא שבבבלי). ובירושלמי פ"ד הי"א, כ"ט ע"א: ר' חייה בר אשי בשם רב לא סוף דבר שנשבית בחיי בעלה, אלא אפילו שנשבית לאח' מיתת הבעל אין היורשין חייבין לפדות'. ר' חייה בר אחא מתני' מסייעא לרב ואתיבינך לי לאינתו. אין כאן אינתו. ומסתבר שנסתרסה הגירסא בירושלמי, וצ"ל להפך, כמו שהוא בתוספתא ובברייתא שבבבלי, וכמו שהגיה בק"ע שם. ועיין מ"ש לעיל, הערה 52.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:5:7
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:5:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:5:7)

18-20. **היתה ניזונת מנכסיו וצריכה רפואה, הרי היא כמזונות. רבן שמעון בן גמליאל אומר רפואה שיש לה קצבה מתרפא מכתובתה, ושאין לה קצבה הרי היא כמזונות.**בכי"ו נשמטו בטעות (ע"י הדומות) המלים "הרי היא כמזונות רבן שמעון בן גמליאל אומר", אבל כן הוא בד, בכי"ע, בקג"נ (אלא ששם נשמט "בן גמליאל") ובבבלי נ"ב ב'. וכן מוכח גם מן הירושלמי פ"ד הי"א, כ"ט ע"א, וב"ב פ"ט ה"ו, י"ז ע"א. ועיין גם להלן ב"ב פ"י ה"ו, והירושלמי בב"ב הנ"ל הסמיכה לדברי רשב"ג כאן, ויתבאר אי"ה במקומו. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 149.
ובברייתא שבבבלי נ"ב ב': תנו רבנן אלמנה ניזונת מכנסי יתומים וצריכה רפואה הרי היא כמזונות. רבן שמעון בן גמליאל אומר רפואה שיש לה קצבה וכו'. וכתב בתוספ' רי"ד שם: ונ"ל דוקא יורשים שאין חייבים בפרקונה אין חייבים ברפואה שיש לה קצבה, אבל בבעל שחייב בפרקונה חייב אפי' ברפואה שיש לה קצבה. וסברא זו כתב גם הרא"ש פ"ד סי' כ"ג. ולפיכך אפשר לפרש גם את הברייתא שלנו שהיא דבוקה לשלפניה "אפילו נשבית בחיי בעלה וכו' אין יבמין חייבין לפדותה". וממשיכה הברייתא: היתה ניזונית מנכסיו⁵⁹ וצריכה רפואה וכו', ואין רפואה כפדיון, ורשב"ג סובר שרפואה שיש לה קיצבה דינה כפדיון, וכשם שאין היורשין חייבין לפדותה כך אין חייבין ברפואתה שיש לה קיצבה, כסברת בעל תוספ' רי"ד והרא"ש. ובמשנתנו פ"ד מ"ט: לקתה חייב לרפאותה, ולא הזכירה שום חילוק בין רפואה שיש לה לשאין לה קיצבה. ואם התוספתא מדברת בבעל עצמו, הרי היה מספיק לשנות: רפואה הרי היא כמזונות. רבן שמעון וכו'. ולפיכך מסתבר שאף התוספתא מדברת באלמנה גרידא, וכמו שכתבנו לעיל.
וכשיטה זו שהברייתא בבבלי אינה מדברת אלא באלמנה גרידא, אבל הבעל חייב ברפואתה בין שאין לה קיצבה בין שיש לה קיצבה הביא בריטב"א נ"ב ב' בשם "ועוד אומרים בשם רבינו חננאל",⁶⁰ אלא שבאר אחרת שלא כתוספ' רי"ד והרא"ש הנ"ל.⁶¹ וכן היא שיטת הרי"ף כאן במקומו, הר"מ פי"ח מה' אישות ה"ה⁶² (ובשו"ע אה"ע ריש סי' ע"ט), הרמב"ן (לפי הריטב"א), הרא"ה, המאירי (עמ' 194), הר"ן (על הרי"ף בסוגיין), תוספ' רי"ד (עיין גם בשלטה"ג בשם הריא"ז) והרא"ש שהבאנו לעיל, ד"ה ובברייתא.
ובעיטור אות כ', כתובות (קרוב לסופן), הוצ' רמא"י, ל"ז ע"ב: ורשב"ג אומר רפואה שיש לה קצבה וכו', והילכתא כותיה, ומסתברא הוא הדין בחיי בעלה, מדגרסי' בירושלמי בפרק מי שמת⁶³ קריבתיה דר' שמי (צ"ל: שמ'=שמעון) בר אבא חששה עיניה, אתת קומי ר' יוחנן, אמר אין קציץ, הן פורנך, אי לא, בעליך יהיב לך וכו'. והביאו אותו הרא"ה והר"ן הנ"ל (ועיין גם בריטב"א שנביא להלן). והם דחו את דברי העיטור, ופירשו את הירושלמי שהכוונה לנכסי בעלה, ובעל לאו דווקא. וכ"ה ברא"ש הנ"ל. ובריטב"א נ"ב ב' הביא שיטה זו בשם **הרא"ם**⁶⁴ שהסתייע מן הירושלמי הנ"ל. וברא"ה, בריטב"א וברא"ש שם מביאים גם את המשך הירושלמי בב"ב הנ"ל: בעלה בעי הן דקצץ,⁶⁵ והיא בעייה הן דלא קצץ, למאן שמעין, לא לבעלה ? ומלשון זו מוכח שמדברים בבעלה ממש.⁶⁶ ועיין גם במאירי, עמ' 195. ולפיכך הסיק הריטב"א בשם רבינו הגדול (הרמב"ן) שהירושלמי חולק על הבבלי,⁶⁷ ואתלמודא דידן קא סמכינן. ובירושלמי בסוגיין לא נזכרו דברי הת"ק, ולכאורה רשב"ג מפרש את משנתנו המדברת בבעל, אבל אפשר שדברי רשב"ג סמוכים לרישא של הברייתא שלנו, וכמו ששערנו בתחילת דברינו, ועיי"ש בירושלמי. אבל מתוך סמיכות המעשה בר' יוחנן ברור שהירושלמי אינו מחלק בין הבעל והיורשים.
ובמאירי, עמ' 195, כתב: וגדולי המפרשים (=הראב"ד) נסתפקו בה במסכת בבא בתרא, ואין הדברים נראין לי, הואיל ושמועה זו לא נאמרה אלא באלמנה. ופירוש הראב"ד הובא בשטמ"ק ב"ב קמ"ד סע"א⁶⁸ בשם "השמטה שבסוף מציעא מחידושיו". והוא כותב שם: אבל אני מסופק בדברי רשב"ג עצמו, ואם נאמר כך לגבי בעל עצמו, או דילמא לא אמרינן הכי אלא גבי יורשין, משום דגמרא דילן גבי יורשים קתני לה בברייתא, אבל במתניתין דקתני לקתה חייב לרפאת' לא קמפליג ולא מידי, ועוד דלא אשכח ליה פתרא אלא דאמר לה הרי גיטה וכתובתה ותרפא עצמה (כלומר, משנתנו שם הביאה רק יוצא מן הכלל אחד), אבל בלא הכי בכל רפואתה מחייב, ועוד אי בבעל עצמו, היכי אמרינן מתרפאת מכתובתה, וכי גובה כתובתה מחיים (ראייה זו הביא גם הרא"ה),⁶⁹ אלא שאין זו ראיה,⁷⁰ **אבל מסעד הוא**. ומכאן משמע שאף הראב"ד הכריע כשיטת רוב הראשונים, ואף לא השיג כלום על הר"מ פי"ח מה' אישות.⁷¹

footnotes:
⁵⁹ כלומר, מנכסי בעלה, שהרי אם לא הניח נכסים אין היורשין חייבין במזונותיה. והברייתא שבבבלי נקטה את לשון משנתנו רפי"א.
⁶⁰ בשטמ"ק נ"א א' למשנתנו שם, ד"ה אמר הרי גיטה, העתיק בשם הריטב"א: ועוד אמרו ז"ל בשם רבינו הגדול, וא"כ הכוונה להרמב"ן, ולא להר"ח. ולא מצאתי במקום אחר שהר"ח פירש כן.
⁶¹ והיינו שדווקא לגבי יורשים חיוב הרפואה הוא משום מזונות (ואם יש לה קיצבה אינה דומה למזונות), "אבל בעלה חייב לרפאותה משום תקנתא דרבנן, ולא משום מזונות". ולפי דבריו חיוב רפואתה הוא מתנאי בית דין, ולא מתנאי כתובה.
⁶² ועיין מ"ש להלן, הע' 70.
⁶³ ב"ב פ"ט ה"ו, י"ז ע"א. ועיין בירושלמי כאן פ"ד הי"א, כ"ט ע"א.
⁶⁴ ר' אליעזר ממיץ? ובשטמ"ק הנ"ל (ולעיל הע' 60) מעתיק משמו: אבל הרב בעל העיטור ז"ל כתב. וכאן נראה שהעיקר הוא כמו שהוא בריטב"א שלפנינו, ובשטמ"ק תוקן ע"פ הבאת שאר הראשונים.
⁶⁵ כלומר, בעלה רוצה בזה (היינו ברופא זה) שקוצץ את שכרו בעד כל הרפואה, כפירוש הרא"ף שם. ופשוט הוא להם שהרשות ביד הבעל לבחור באיזה רופא שהוא רוצה.
⁶⁶ בריטב"א שם: "ובעלה בעי היינו יורשים הבאים מכח בעלה, וזה דחוק". ועיין בשיטה להר"ן, עמ' קי"ב. ועיין במה"פ במקומו, ד"ה אין.
⁶⁷ שהרי בבבלי נ"ב ב' הובא המעשה בר' יוחנן בשינויים, ומוכח משם שבאלמנה עסיקינן.
⁶⁸ יד רמה שלוניקי ח"ב, ספר שיור שטמ"ק, ט' ע"א.
⁶⁹ ודברי רבותינו נראים לכאורה תמוהים, שהרי ברייתא ערוכה היא בספרי נשא ריש פי' ח', הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 13: הרי זה מביא משלו ואין מקיץ (-מקיז, מנכה, עיין חי' הרמב"ן ב"מ ס"ז א', סד"ה וראיתי, ובמלונו של יסטרוב ערך קזז) מכתובתה וכו', מביא משלו ומקיץ מכתובתה, אבל עיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה ובעיטור. ועיין עיטור אות שי"ן שובר, והעתקנו אותו להלן, שו' 42–43, ד"ה וברמב"ן.
⁷⁰ בר"מ פי"ד מה' אישות הי"ז: האשה שחלתה חייב לרפאות אותה עד שתבריא. ראה שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה, ואמר לה הרי כתובתיך מונחת, או רפאי את עצמך מכתובתיך, או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך, שומעין לו. והדברים מובנים שאם לא ירצה לרפא אותה יצטרך לשלם לה את כל הכתובה ותוספת כתובה מיד, אבל אם תתרפא מכתובתה, שמא לא תכלה את כל התוספת וישאר לו מקצת ולא יגרש את אשתו. וכן בנידון שלפנינו אם קיצבת הרפואה היתה אלף דינר, ותוספת כתובתה היתה אלפים דינר, הרי אם לא ירצה לרפא אותה יצטרך לגרשה ולשלם מיד אלפים ומאתים דינר, ונוח לו שישלם אלף דינר מכתובתה (ותכתוב לו: התקבלתי אלף דינר מן התוספת), ולא יגרשנה. ונמצא שאף לשיטת הר"מ אם היתה רפואה שיש לה קיצבה וכתובתה מרובה, ביד הבעל לסדר שתתרפא מכתובתה. וזהו דווקא אם אמר לה כן ונתרצתה בכך, אבל בסתם חייב ברפואתה אפילו אם יש לה קיצבה.
⁷¹ אבל פשיטא שאין זו ראייה כלל, שהרי ידע הראב"ד ששיטת הרי"ף ועוד מסייעים לו להר"מ.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:5:8
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:5:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:5:8)

20-21. **היו שני בצרות, אמ' לה טלי גיטיך וכתובתיך צאי ופרנסי את עצמיך, הרשות בו.**לפי מה שפירשנו לעיל שהברייתא הקודמת מדברת באלמנה, עלינו לפרש שבבא זו נסמכה למשנתנו פ"ד מ"ט: ואם אמר הרי גטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי. לקתה חייב לרפאותה. אמר הרי גטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי. ומלמדת הברייתא שאפילו בשני בצרות שהאשה לא תמצא להרויח, והמזונות הם חיי נפש ממש, אין דינן כפדיון, אלא כמזונות בשאר שנים וכרפואה, ועיין בשטמ"ק נ"א א' (למשנתנו) מה שהביא בשם הרמ"ה. ועיין בתוספות נ"ב ב', ד"ה אמר.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:6:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:6:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:6:1)

21. **לא כתב לה בנין דיכרין דיהויין וכו'.**משנתנו פ"ד מ"י. ועיין ירושלמי פ"ד הי"ב, כ"ט סע"א, ב"ב פ"ח ה"ו, ט"ז ע"ב, בבלי כאן נ"ב ב', נ"ה א', ב"ב קל"א א'.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:6:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:6:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:6:2)

23. **כל הארצות היו כותבין כאנשי ירושלם.**במשנתנו ספ"ד נתבאר שאנשי ירושלים היו כותבים בכתובה שהאלמנה תשב בבית בעלה וניזונית מנכסיו כל ימי משך אלמנותה בביתו, ואפילו אם לא כתב, הדין כן משום תנאי ב"ד. וכן היו אנשי הגליל כותבין. אבל אנשי יהודה היו כותבים שהיא ניזונת מנכסיו עד שירצו היורשים לסלק לה את כתובתה, ולפיכך ביד היורשים לתת לה את כתובתה ולסלק אותה ממזונותיה. ובבבלי נ"ד א' נחלקו רב ושמואל, רב אמר שהלכה כאנשי יהודה (כלומר, במקום שאין מנהג), ושמואל אמר שהלכה כאנשי גליל. ואמרו שם שבבבל היו מקומות שנהגו כאנשי גליל, והיו שנהגו כאנשי יהודה.
והראשונים שנביא להלן הביאו את התוספתא כגי' שלפנינו (בשינויים בלתי חשובים), וכ"ה גם בכי"ע ובד (אלא ששם חסרה המלה "היו". וכן לא היתה לפני הראשונים). אבל בחי' הרמב"ן ספ"ד⁷² ובריב"ש סי' ת"פ העתיקו בשם התוספתא: **שאר** כל הארצות כותבין כירושלים. והוא כסיגנון המשנה בשביעית פ"ט מ"ג ותוספתא שם פ"ז ה"י, והכוונה איפוא לשאר כל הארצות שבא"י. וכן בירושלמי ספ"ד (והביאו אותו בראשונים הנ"ל): קיסרין כיהודה, **ושאר** כל הארצות כירושלם. ולפ"ז אין סתירה מן הבבלי שמפורש שם שבבבל היו מקומות שכתבו כאנשי יהודה. ועיין להלן ידים פ"ב הט"ו ומ"ש בתס"ר שם ח"ד, עמ' 157.
ובעיטור, כתובות, תנאי הששי, הוצ' רמא"י, ל"ד רע"ד, מאה שערים שלו כאן סי' י"ז,⁷³ מלחמות וחידושין להרמב"ן ספ"ד, מאירי, עמ' 205, רא"ש פ"ד סוף סי' ל"א (ועיין גם בשו"ת יכין ובועז ח"א סי' קמ"ה, נ"ט ע"א), שו"ת הריב"ש סי' ת"פ, תשב"ץ ח"ב סי' רצ"ב, תיקון ז', ס"ה ע"א, הביאו מכאן ראיה לשיטת הגאונים (עיין אוה"ג, עמ' 149 ואילך) והרי"ף ספ"ד שהלכה כשמואל, ובמקום שאין מנהג, אין היורשין יכולים לסלק אותה. ובחי' הרמב"ן הנ"ל: ואע"ג דלא אותבה מינה בגמרא דילן, מיהא שמעינן מינה דמנהגא הכי. וכוונתו, שאעפ"י שבתלמוד לא הקשו ממנה על רב, שהרי כאן אמרו ששאר ארצות כותבין במפורש כן, מ"מ שמעינן מכאן שכן הוא המנהג, וממילא במקום שאין מנהג הולכין אחר רוב הארצות. ובתשב"ץ הנ"ל דייק וכתב: וכן מצאו **סמך** בתוספתא וכו'. והוא שלא כשיטת בעל המאור בספ"ד.

footnotes:
⁷² אבל במלחמות ספ"ד לא העתיק את המלה "שאר".
⁷³ וכ"ה שם: וגרסי' בתוס' כל הארצות כותבין כאנשי ירוש'. ובירוש' (כלומר, ובירושלמי) קסדין (צ"ל: קסרין) כיהודה, שאר כל המקומות כירושל' (-כירושלים). וכ"ה גם בעיטור שהזכרנו בפנים. ובהוצאות הרי"ף שם הגיהו ושיבשו, ומחקו את המלה "קסדין" והגיהו במקומה "כותבין", כלומר, ובירושלים(!) כותבין (!) כיהודה.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:7:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:7:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:7:1)

23-24. **נושא אדם אשה על מנת שלא לזון וכו'.**כל הברייתא בשם התוספתא בס' יחוסי תנאים ואמוראים כת"י, ערך יהושע איש עוזא. ובירושלמי פ"ה ה"ב, כ"ט ע"ד: ר' יודה בשם רב זו דברי ר' מאיר ור' יהודה, אבל דברי חכמים נושא אדם אשה ומתנה עמה על מנת וכו', כל הברייתא שלפנינו. ופירשו המפרשים (עיין בשדה יהושע ופ"מ) שדברי רב יהודה בשם רב עונים על משנתנו (פ"ה מ"א), על מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה באשה שכותבת התקבלתי חלק מעיקר כתובתה, עיי"ש. וכבר העירותי בפירושי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ד, אות ש', שהגאונים לא פירשו כן, ולדעתם דברי רב עונים על המחלוקת של ר' מאיר ור' יהודה בפילגש שנזכרה בירושלמי לפני דברי רב יהודה בשם רב שם, עיין מש"ש. ודברי הירושלמי הובאו במגילת סתרים לרבינו נסים,⁷⁴ והוסיף שם: ועיקר ברייתא זו בתוספת כתובות [פרק] יפה כח האב מכה הבעל. והירושלמי הובא גם אצל רב האיי גאון, ואף הוא פירש כפירוש הנ"ל, עיין מה שהביא רב"מ לוין באוה"ג לראש השנה, עמ' 90, בהערה, מכ"י תוספות על התורה סוף פרש' וירא.
ולפי פירוש הגאונים הנ"ל כוונת התוספתא כאן ללמד, שאעפ"י שאמרנו שתנאי כתובה קיימין אע"פ שלא כתב לה בכתובתה, אבל אם וויתרה עליהם במפורש דבריה קיימים, ובדבר שבממון אפילו אם מתנה על מה שכתוב בתורה דבריו קיימים,⁷⁵ כר' יהודה בברייתא שבבבלי נ"ו א' ומקבילות, ועיין ירושלמי קידושין פ"א ה"ב, נ"ט ע"ג. ועיין בירושלמי כאן פ"ה ה"ח, ל' סע"א ואילך, שם סה"י, ל' ע"ב ומקבילות. ועיין ירושלמי פי"א רה"ב, ל"ד ע"ב, נדרים פ"י ה"ה, מ"ב ע"א.⁷⁶

footnotes:
⁷⁴ סה"י לכבוד ברלינר, עמ' 46, תרביץ שי"א, עמ' 250, סי' קע"ח.
⁷⁵ חוץ משלשה דברים, עיין ר"מ פי"ב מה' אישות ה"ו.
⁷⁶ וצ"ל שם: נשא אשה על מנת ללזון (-לא לזון).


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:7:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:7:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:7:2)

25. **מעשה ביהושע בנו של ר' עקיבא שנשא אשה וכו'.**ס' יחוסי תו"א הנ"ל. וביוחסין השלם, ערך ר' יהושע בן קרחה, הוצ' פיליפאווסקי, 40 ע"ב: ובפרק ארבע דכתובות בתוספתא מעשה ביהושע בנו של ר' עקיבא וכו' (כל הברייתא). ועיי"ש שהביא את השערת הראשונים שר' יהושע בן קרחה הוא ר' יהושע בנו של ר"ע, והכריע בדברי רבינו תם שאינו כן. ועיין במגילת סתרים לרבינו נסים בתרביץ שי"ב, עמ' 44, שציין לבראשית דרב הושעיא,⁷⁷ שר' אלעזר בן עזריה נקרא קרח, ולא ר"ע. ובמדרש תהלים פנ"ט, ג', הוצ' בובר, עמ' 302: מעשה בבנו של ר' עקיבא שנשא אשה וכו' היה עומד כל הלילה וקורא בתורה ושונה בהגדות, אמר לה סבי לון בוצינא ומנהרין לי וכו'. ושמא אותה צדקת היתה, עיי"ש.
ובס' יחוסי תנאים ואמוראים ערך בר קפרא הוצ' רי"ל מימון, עמ' י': בר קפרא וכו', ומפורש **באגדה**⁷⁸ שי"ב נשים היו וקבלו עליהן לפרנסו כדי שישא אותן מרוב חכמתו.

footnotes:
⁷⁷ ב"ר פס"ה, הוצ' תיאודור-אלבק, עמ' 718, שו' 8, בשנו"ס. ועיי"ש במנתת יהודה שהעיר על התוספות בבכורות נ"ח א', ד"ה חוץ.
⁷⁸ בתס"ר ח"ב, עמ' 33, העירותי שמעשה כע"ז (באופן אחר) נזכר בירושלמי יבמות פ"ד הי"ב, ו' ע"ב, ולא נזכר שם בר קפרא, ונאמר שם שיבמות היו.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:7:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:7:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:7:3)

26-27. **היו שני בצרות, עמדו וחלקו, התחילה קובלת עליו לחכמים וכו'.**וכע"ז גם בס' יחוסי תו"א כת"י וס' יוחסין הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: וכיון שבאו שני רעבון וחלקו (במגילת סתרים: עמדו וחילקו) הנכסים ביניהן התחילה קובלת וכו'. וכנראה שהתנאי שביניהן היה שתפרנס אותו, והיא כיוונה להכנסה ממעשה ידיה ומהכנסת נכסיה שהיא היתה מפקחת עליהם, אבל בשני רעבון לא הספיקה ההכנסה, וחילקו את הנכסים כדי למכור חלק מהם לפרנסה, ולפיכך התחילה לקבול עליו לחכמים בטענה שלא כיוונה לחסל את נכסיה למזונות.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:7:4
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:7:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:7:4)

28-29. **אמרו לה חכמים אין כלום אחר הקיצה.**וכ"ה בד ובקג"נ. וכן בכי"ע: הקיצא. וכ"ה בס' יחוסי תנאים ואמוראים הנ"ל ("הקצה"). וביוחסין השלם נשמטו המלים "אחר הקיצה" בטעות. ובירושלמי הנ"ל: אין אחר קניין כלום. אבל במגילת סתרים הנ"ל לנכון: **אמרו חכמים**⁷⁹ אין אחר קצה כלום. וכן להלן ב"מ פ"ג הכ"א: אבל אם קצץ עמו, אין כלום אחר הקצה. וקצצה, קצה, הוא דבור תכני, ופירושו חוזה, תנאים, pactum, עיין במלונו של ברוקלמן ללשון סורית, עמ' 686, ערך קצצא א'. ואף "קיצתן" שלהלן ב"מ פי"א הכ"ג ומקבילות פירושו התנאים שלהם.

footnotes:
⁷⁹ שתי מלים אילו נשמטו בטעות בירושלמי שלפנינו.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:8:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:8:1)

29-30. **מצוה לזון את הבנות ואין צריך לומר את הבנים. ר' יוחנן בן ברוקה אומ' חובה לזון את הבנות.**וכ"ה בירושלמי פ"ד רה"ח, כ"ח ע"ד. ולפי פשוטה חולק ר' יוחנן בן ברוקה על משנתנו פ"ד מ"ו: האב אינו חייב במזונות בתו. זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה וכו', הבנים יירשו והבנות יזונו, מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת האב, אף הבנות אינן ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן. ור' יוחנן ב"ב אינו דורש לשון הכתובה⁸⁰ ומפרש את לשונה כפשוטה (פ"ד מי"א): בנן נקבן דיהוין ליכי מינאי יהוין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דיתנסבן לגברין. והכוונה בין בחיי האב בין במותו. ור' אלעזר בן עזריה הוא הוא שעשה כתובה מדרש, עיין בירושלמי במקומו.
אבל בבבלי מ"ט א': דתניא מצוה לזון את הבנות, קל וחומר לבנים (דעסקי בתורה)⁸¹ דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר מצוה לזון את הבנים וקל וחומר לבנות (משום זילותא). ר' יוחנן בן ברוקא אומר חובה לזון את הבנות לאחר מיתת אביהן, אבל בחיי אביהן אלו ואלו אינן ניזונין. וכבר ראה בהגהות יפה עינים מ"ט א' שהירושלמי חולק על הבבלי. ועיין במכילתא דרשב"י שהביא הרמב"ן בפירושו למשפטים כ"א, ג', וברלב"ג שם, פ"א ע"ד (ולדבריו הברייתא נשנית אחרי תקנת אושא). והעיקר כדברי הרמב"ן, שהרי גם במכילתא דר' ישמעאל מוציאים שומרת יבם וארוסה לעבד עברי (משפטים ספ"א) מן הכתוב, ואלמלי הדרשה הייתי אומר שהאדון חייב במזונותיהם, אע"פ שהעבד אינו חייב במזונותיהם, כמכילתא דרשב"י. ועיין ריטב"א קידושין כ"ב סע"א, ד"ה מכאן שרבו חייב במזונות אשתו ובניו.

footnotes:
⁸⁰ ובייחוד כאן שהדרש הוא לגרוע כחה של האשה, עיין בתוספות נ"ג ב', ד"ה שאין.
⁸¹ זהו פירוש התלמוד, כדברי הרשב"ם ב"ב קמ"א א'.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:9:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:9:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:9:1)

30. **דרש הלל הזקן לשון הדיוט וכו'.**ברייתא זו נסמכה למשנתנו הנ"ל (פ"ד מ"ו): זה מדרש דרש וכו', הבנים יירשו והבנות יזונו, מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת האב, אף הבנות אינן ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן. וכן מפורש בירושלמי פ"ד ה"ח, כ"ח ע"ד (יבמות פט"ו ה"ג, י"ד ע"ד, בשינוי סדר): ר' לעזר בן עזריה עבד לה כתובה מדרש שדרשה וכו', דבית הלל עבדין לה כתובת מדרש (עיין במשנת יבמות פט"ו מ"ג ומקבילה בעדיות), דרש הלל הזקן⁸² לשון הדיוט וכו'. ועיין בבלי ב"מ ק"ד א'. וכתב הרמב"ן שם: וה"ר יהודה אל ברגלוני כתב, תשובה לרבי' האיי, עיקר הדבר כי הלל הזקן ור' יוסי וכו' היו מדקדקים בלשון ההדיוטות שכותבין בשטרותיהן, ודורשין אותן כמו שהם מדקדקים בדברי תורה, ודורשין אותם, ולא פשוטן אלא מדרשות אחרים, כאותה האמורה להלן, זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה הבנים ירשו והבנות יזונו וכו'.⁸³ והוסיף הרמב"ן להלן שם: ומצאתי סיוע לדבריו **בתוס'** במס' כתובות פרק נערה⁸⁴ שנשנו שם מדרשות הללו על מדרש הבנים יירשו והבנות יזונו, וכן בירושלמי התם גרסי' ר' אלעזר בן עזריה עבד כתובה מדרש וכו', דב"ה עבדין כתובה מדרש וכו', וזה מוכח כדברי הגאון ז"ל. ותשובת רב האיי הובאה גם בפירוש ר' זכריה בר' יהודה אגמאתי לב"מ, עמ' 143, עיי"ש תוספת דברים על "לשון הדיוט". והברייתא הוסיפה כאן שלא זו בלבד שדרשו לשון הכתובה שהיא מתקנת חכמים, אלא גם לשונות שנהגו לכתוב בשטרי הדיוטות.⁸⁵ ושוב כתבו שם בשם רב האיי שדרשו לשון הדיוט כתנאי בית דין, ואע"פ שלא כתב כן בשטר, כמו שכתב דמי. וכן הסיק גם הר"ח, עיי"ש. ועיין בתוספות שם, ד"ה היה, וברא"ש שם סי' ג'. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes:
⁸² עיין תוספות כאן נ"ג רע"ב ויבמות קי"ז א', ד"ה ב"ה.
⁸³ כלומר, דורשים היקש כמו בדברי תורה, ומוציאים את התנאי של "והבנות יזונו" מידי פשוטו, ומגבילים אותו לאחר מיתת האב גרידא.
⁸⁴ כ"ה דרכם של הראשונים לקרוא את פרק התוספתא ע"פ שם הפרק במשנה, כפי שהעירותי בכ"מ. ועיין לעיל פ"ג הע' 1, להלן פ"ה, הע' 27.
⁸⁵ עיין לעיל שבת רפי"ג ומקבילות בירושלמי ובבבלי. וציין למקור זה רב האיי הנ"ל (בפנים).


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:9:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:9:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:9:2)

31. **כשהיו בני אלכסנדריא מקדשין נשים, אחר בא וחוטפה מן השוק וכו'.**ירושלמי כאן ויבמות הנ"ל, בבלי ב"מ ק"ד א'. ובבבלי שם: ובשעת כניסתן לחופה באין אחרים וחוטפין אותן מהן וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:9:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:9:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:9:3)

32-33. **אמ' להם הלל הזקן הוציאו לי כתובת אמותיכם, הוציאו לו, וכתוב בה כשתכנסי לביתי וכו'.**וכ"ה ("לביתי") בירושלמי ובבבלי הנ"ל בכ"י פריס. אבל בהוצאות שלנו בבבלי ובשאר כתה"י שם: **לחופה**, והיא היא, עיין ר"מ רפ"י מה' אישות.
ואשר לדרשת לשון הדיוט כאן, פירש רב האיי (לפי הרמב"ן שם): לפי שלא תפסו בהן קידושין לפי הלשון הזה אלא כשתכנס לחופה. וכן בר"ח שם (לפי ר"ז אגמאתי, עמ' 143 הנ"ל): ודרש בה לשון הדיוט, ואמ' אע"פ שמקדשין, כיון שכותבין בכתובותיהן הדברים הללו, לא חיילא עלה הוויא (=הויה) דאישות עד שתיכנס עמו בחופה.⁸⁶ ומדבריו מוכח שפירש שאעפ"י שהכתובה היו כותבין אחר הקידושין דרש אותה ולמד ממנה שהיו מקדשין על תנאי. ובתוספות רי"ד שם: הביאו לי כתובת אמן וכו', פי' זו היא כתובת נשואין, וכך היו כותבין בה. איך פלוני החתן אמר לפלונית וכשתכנסי עמי לחופה הוי לי לאינתו. ובפנינו כנסה. וכיון שראה הלל זה התנאי בכתובותיהן ידע שגם קידושיהן על זה התנאי היו, שלא יהיו נגמרים אלא אם כן נכנסה עמו לחופה, ואם נחטפה ממנו מקודם לכן, לא חלו עליה הקידושין. והמורה (=רש"י) שפירש שטר אירוסין אינו נראה לי.
ולעיל, שו' 30, סד"ה דרש, הבאנו בשם רב האיי והראשונים שדרשו לשון הדיוט ותפסוהו כתנאי ב"ד, ואעפ"י שלא כתבו כן ככתבו דמי. ופירש הרמב"ן בב"מ: ונראה מכאן דהא דאמרינן דורש לשון הדיוט, ה"ק שהיה עושה מנהג ההדיוטות עיקר, ודן על פיהם כאלו נהגו ע"פ חכמים, ואע"פ שמעצמן הורגלו לכתוב כן שלא על פי חכמים, היה עושה אותו מנהג כתנאי [ב"ד], שאע"פ שלא נכתב כנכתב דמי, הואיל והוא מנהג פשוט וכולם עושים כן (כלומר, באותו מקום), וכל המקבל, על דעת כן קבל, והלל הזקן אפילו למי שלא ראה כתובת אמו מכשיר וכו'. וביתר באור בחי' הרשב"א שם (לפי שטמ"ק). וכן כותב הרשב"א בתשובה ח"ג סי' י"ז: וכן כתבו בשם הגאון רבינו האיי ז"ל, דכל הנך מילי שדורשין בהן לשון הדיוט לית בהו מידי דכתב וכו'. והרשב"א מוסיף: והא דהלל, לא הוציאו כתובת אמותיהן של אלו שהיו עושין אותן ממזרין, אלא הוציאו לו כתובות של אנשים אחרים מאותו מקום קאמר, ומשם למד שהיו מורגלין לכתוב רובן כן, והכשיר על ידי אלו אף כל השאר שלא כתבו כן ממש, אלא סתם, שכל הכותב שם על דעת מה שהורגלו לכתוב השאר הוא כותב. ועיין מ"ש הרשב"א בשו"ת ח"ב סי' רס"ח.
ולעצם מנהג אלכסנדריא הנ"ל עיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"ג, עמ' 362, 368, שם ש"ה, עמ' 127 ואילך. ועיין מ"ש הר"ח אלבק בס' קובץ מדעי לזכר משה שור (ניו־יורק תש"ה), עמ' 16 ואילך, ובעיקר מ"ש ר"ב כהן ב־ Proceedings of the American Academy for Jewish Research, חי"ח (49–1948), עמ' 92–93.

footnotes:
⁸⁶ וכתב בחי' הרמב"ן שם: וכן נמי במדרש הלל, אין פשטן של דברים כן, שהיה לו לומר דהכי קאמרי, לכשתכנס תהוי לי לאינתו נשואה גמורה, וקודם לכן ארוסה, אלא שדרש הלל ואמר, א"כ לא היו צריכין לכתוב כן, ועל כרחך לא באו לומר אלא שלא יחולו קידושין כלל עד שעת כניסה לחופה. וממנו בחי' הר"ן ובנ"י על הרי"ף שם.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:10:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:10:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:10:1)

34-35. **דרש ר' מאיר המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הבירה, שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו.**עיין במשנת ב"מ פ"ט מ"ג ובירושלמי כאן ויבמות הנ"ל, בבלי ב"מ שם ק"ד א'. ולעניין הדרש כאן עיין בחי' הרמב"ן ובפי' ר"ז אגמאתי בשם הר"ח. ושוב כתב הרמב"ן שם: גם זה לא נתברר. דהא דר"מ מאי מדרש עיקר, והלא הדבר מפורש בשטרי הדיוטות. ואפשר לומר מפני שלא נתפרש בשטר מה ישלם והיה אפשר לומר שלא קבל עליו אלא שאם הוביר (כלומר, שלא חרש) וזרע והכסיף הקרקע שישלם דמי פחת הקרקע, ונימא יד בעל השטר על התחתונה, וכיון שהוא לשון שנהגו בו כל מקבלי אריסות, דרש ר"מ שהכל קבל עליו. ועוד שלענין פחת קרקע לא היה צריך תנאי, כיון שקבל עליו לעבוד, וכיון דאתני לטפויי מילתא קאתי. ועיין בחי' הר"ן שם. ובתוספ' רי"ד שם: פי' מן הדין הי' שלא יתן לו כלום, שזה שהוביר שדהו אינה אלא גרמא בעלמא, שלא הזיקו בידים, אלא מחמת זה הלשון שכתב לו נתחייב לשלם. ועיין בחי' הרמב"ן שם מה שהביא מן הירושלמי ב"מ פ"ט ה"ג, י"ב ע"א. ועיין מ"ש תלמידי הרשב"א שהביא בב"י טחו"מ סי' שכ"ח, ומ"ש בשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רס"ח, ד"ה והא, וד"ה אבל.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:10:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:10:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:10:2)

35-36. **אם אוביר ולא אעביד וכו'.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ועיין מ"ש ר"ח ילון במבוא לניקוד המשנה ספ"ו, עמ' 87.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:11:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:11:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:11:1)

36-37. **דרש ר' יהודה מביא אדם על אשתו כל קרבנות שהיא חייבת, אפי' אכלה את החלב, ואפי' חללה את השבת שכך וכו'.**וכ"ה בירושלמי כאן ויבמות הנ"ל, וסוטה פ"ב ה"א, י"ז ע"ד. אבל בבבלי הנ"ל לא נזכר קרבן של אכילת חלב וחילול שבת, וכן ליתא גם בבבלי נדרים ל"ה ב' ונזיר כ"ד א', אלא: כל קרבן שהיא חייבת. וכ"ה בשם ר' יהודה במשנתנו סוף נגעים (פי"ד סמי"ב). ובתוספות ב"מ ק"ד א': הכי גרסינן בתוספתא דכתובות אדם מביא קרבן עשיר על אשתו, וכן כל קרבנות שהיא חייבת, שכך וכו'. וכ"ה גם בתוספות הרא"ש שם בשם התוספתא, וחסר לפניהן "אפי' אכלה את החלב ואפי' חללה את השבת". ואין לומר שיש לפנינו בתוספות השמטה בט"ס, שהרי בתוספות (וכע"ז גם בתוספות הרא"ש) שם מוסיפים: ודווקא בקרבנות שהן חובה לכפרתה, כגון לידה וזיבה וצרעת, או להכשירה לאכול בתרומה,⁸⁷ או לשתות ביין אם היא נזירה, והכי איתא בירושלמי בכתובות בפרק נערה, דקתני התם אפילו אכלה חלב, או חיללה שבת, משמע בהני שצריכה להביא, אבל קרבנות שנדרה קודם נישואין, או לוותה ואכלה לא ישלם וכו'. ומכאן שלא היתה לפניהם בתוספתא אכילת חלב וחילול שבת, שאם לא כן למה שבקו את התוספתא שהתחילו בה והביאו ראייה מן הירושלמי. וחכמים חולקים על ר' יהודה כמפורש בבבלי נזיר כ"ד א'. והם סוברים⁸⁸ שכל קרבן שאינו מכשירה לו (כגון חיללה את השבת) הרי זה מביא משלו ומקיץ מכתובתה, עיי"ש. ועיין בירושלמי סוטה פ"ב ה"א, י"ז ע"ד, ובספרי זוטא שהביא בר"ש נגעים פי"ד מי"ב. ועיין בר"ן נדרים ל"ה סע"ב, והבבלי שם כיוון לספרי. ועיין בקרן אורה נדרים ל"ה ב' ונזיר כ"ד א'.

footnotes:
⁸⁷ בתוספות הרא"ש ליתא, וברש"ש תמה היכן מצינו שקרבנה מעכבה מלוכל בתרומה. ושמא כיוונו התוספות לקרבן סוטה שהחליט לגרשה אחרי השקאתה (משום שנמאסה עליו) מ"מ מנחתה קרבה משלו, משום שהקרבן מכשירה לאכול בתרומה, שאם לא ירצה להשקות אותה ולהקריב קרבנה תאסר לאכול בתרומה (אם היא בת כהן, או שיש לה בן מכהן), עיי"ש במשנת סוטה פ"א מ"ג. ואם רוצה לקיימה הרי פשוט שמקריב עליה, שהרי הוא מכשירה לו, עיין ירושלמי סוטה פ"ב ה"א, י"ז ע"ד.
⁸⁸ ספרי נשא פי' ח', הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 13.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:11:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:11:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:11:2)

37-38. **שכך כותב לה ואחרי די איתאי ליך עליי מן קדמת דנא.**וכע"ז בד ובכי"ע. וכן מעתיקים בתוספות ובתוספות הרא"ש בב"מ ק"ד א' בשם התוספתא כאן. וכ"ה בבבלי ב"מ הנ"ל ובנדרים ל"ה ב' בהוצאות שלנו ובנזיר כ"ד א' גם בכי"מ.⁸⁹ אבל בכי"מ בנדרים הנ"ל: שכך כתב' **לו** ואחריו' דאית **לי עלך** מן קדמ' דנא. וכן גרסו בבבלי כמה מן הראשונים. וכע"ז גם להלן בסיפא בתוספתא. ובתוספות הרא"ש נזיר כ"ד א' (לפי שטמ"ק שם): והכי גריס רש"י שכך כותבת לו כל אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא הכל קבלתי, ובספרים יש גירסא אחרת, שכך **כותב לה** כל אחריות דאית **לך עלי** מן קדמת דנא, **ושני הגירסאות בתוספתא**. ועיין מ"ש להלן, שו' 38–39, ד"ה שברה.
ובתו"כ מצורע סוף פרש' ד', ע"ב ע"ד: אמר ר' יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בה, שכן היא כותבת לו ואחרן די איתיין לי עלך מן קדמת דנא. וכ"ה בירושלמי כאן, יבמות פט"ו וסוטה פ"ב הנ"ל. וכע"ז בבבלי ב"מ ק"ד א' הנ"ל בכי"מ ועוד כתי"י, עיין דק"ס שם, עמ' 304, ובהערה ש' שם. וכן הגיה רש"י.
ואשר לפירוש הגירסאות הרי ראשית כל אין משמעותה של הנוסחא שלנו "שכך כותב לה" שכן הנהיגו חז"ל לכתוב בכתובה, שאם כן הדבר אין כאן "לשון הדיוט", אלא שכן נהגו פעם ההדיוטות, ואפשר שבזמן התנאים כבר לא כתבו כן, וכן כותב הרשב"א בחידושיו לב"מ שם (לפי שטמ"ק), ובתשובה ח"ג סי' י"ז: וכן כתבו משם הגאון רבינו האיי ז"ל דכל הנך מילי שדורשין בהן לשון הדיוט לית בהו מידי דכתב, כגון ר' יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שכן כותב לה, וליכא מאן דכתב,⁹⁰ ושאר הנך מילי כיוצא בהן. והכוונה משום שהתנאי נעשה תנאי ב"ד, כמו שכתב הגאון בפירוש, עיין מ"ש לעיל, שו' 30, סד"ה דרש. וכן כתב במאירי (בשם רבותיהם של רבותיו) כאן, עמ' 270 (בעניין אחר), על תנאי **שחידשו הגאונים**: ומאחר שנתפשט המנהג, קבעוהו לעשותו אף בזמן שלא נכתב כאילו נכתב, כשאר תנאי כתובה. ומן הירושלמי אנו יודעים שבזמן האמוראים לא היה מנהג זה שהזכיר המאירי מנהג קבוע בא"י, אלא שכן נהגו במצרים כחמש מאות שנה לפני חורבן הבית השני, עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להרמב"ם, עמ' ס"א, אות ר', ובהערה 79 שם. וחז"ל דרשו לשון הדיוט, וכמו שכתב הרמב"ן: וכן בדר' יהודה אלמלא המדרש עיקר לא היה במשמע אחריות קרבן, שהוא כפרה,⁹¹ אלא שכיון שנהגו, יד בעל השטר על העליונה.
ופירשו רבותינו את הגירסא שלפנינו "ואחרי די איתאי ליך עלי מן קדמת דנא" שהכוונה לקרבנות שנתחייבה לפני שנישאת ("מן קדמת דנא").⁹² אבל רש"י וסייעתו סברו שאינו מסתבר שהבעל חייב להביא קרבנות אשתו שנתחייבה לפני הנישואין, ולפיכך קבלו את הגירסא: שכך היא **כותבת לו** וכו'. והיינו שהיא פוטרת אותו מאחריות הקרבנות שנתחייבה בהן בשעת הנישואין, ועל הגירסא שלנו כתב רש"י: ולשון הספרים איני יודע לפרשו כראוי. ועיין מ"ש על גירסא זו להלן בסמוך. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ד (תרצ"ג), עמ' 158.

footnotes:
⁸⁹ וכן גרס גם רב האיי (לפי הרמב"ן והרשב"א ב"מ שם ובתשובה ח"ג סי' י"ז): כגון ר' יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שכך כותב לה. וכן בר"ח שם (לפי ר"ז אגמאתי שם, עמ' 143): הואיל וכתב לה ואחרן דאית לך מקדמת דנה עלי. וכן הביא בפירוש הראב"ד לתו"כ, ע"ב סע"ד, בשם הר"ח, עיי"ש הלשון.
⁹⁰ בחי' הרמב"ן שם: וליכא מידי דכתב, וכ"ה בשטמ"ק שם, בשם חי' הרשב"א.
⁹¹ כלומר, והיינו אומרים שהכוונה היא לחובותיה שלוותה לפני הנישואים ("מקדמת דנא"), אבל לא לחובות כפרה (קרבנות). ולאחרי המדרש אין לדעת אם גם הלוואתה נכללת באחריות "מקדמת דנא", ונחלקו הדאשונים בזה, עיין בתוספות ב"מ ק"ד א', סד"ה ה"ג, ובגליון שם, ובתוספות הרא"ש שם, רנ"ה ע"ב, ובהע' כ"ז שם.
⁹² וחייב להביא קרבן עשיר, ואין דינו כעשיר שאמר קרבנות עני זה עלי (משנת ערכין פ"ד מ"ב), אלא מכיוון שנישאת דינה כעני והעשיר (עיין נגעים פי"ד מי"ב). ברם מן הברייתא עצמה אין ראייה, ור' יהודה שני דברים אמר, אחד, שהוא מביא על אשתו קרבן עשיר (כלומר, אם נתחייבה אחרי שנישאת), והשני, שהוא מביא קרבנותיה שנתחייבה בהן לפני נישואיה.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:11:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:11:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:11:3)

38-39. **שברה לו מקצת כתובתה שברה לו על כולה, שכך היא כותבת לו אחרי די איתאי ליך עליי מן קדמת דנא.**מלשון הרישא משמע שאם שברה מקצת כתובתה בטלו כל תנאי הכתובה, וכבר נפטר ממזונותיה, שלא כירושלמי כאן פ"ו ה"א, ל' ע"ג, וב"מ פ"א ה"ה, ח' ע"א. וכן פסקו הרי"ף (רפי"ג, ב"מ פ"א), העיטור (אות כ' כתובות, הוצ' רמא"י, ל"ז ע"א), או"ז ב"מ סי' ל"ב ועוד, שלא כירושלמי. ולשיטת שמואל (גיטין י"ח א') אם שברה לו מקצת כתובה נהפך השאר לחוב, והשביעית משמטתה, כאילו שברה לו את כולה, אבל שיטת התוספתא אינה כן, עיין לעיל שביעית פ"ח, עמ' 201, ומ"ש בתוספתא כפשוטה שם ח"ב, סוף עמ' 586 ואילך. ועניינה לכאן הוא שאם שברה לו מקצת כתובתה נפטר מכל האחריות, ועיין הפירוש להלן. ואינו עניין לשיטת ר"ש (פי"א, שו' 4) באלמנה.
והנה בספרי הבבלי שגרסו שם כעין גירסת התוספתא בבבא שלנו הנוסח הוא: ואחריות דאית **לי עלך** מן קדמת דנא. והיינו האחריות שבזכות האשה על בעלה. וכע"ז הגירסא במקבילות שנביא להלן. ולפי הגירסא שלפנינו בתוספתא, שהיא גם גירסת ד, וכע"ז גם בכי"ע (אלא שיש שם כפילות מוטעית), פירושו, האחריות שיש לך (כלומר, לבעל) עלי (כלומר, בשבילי, עבורי), והיא היא. וכבר הבאנו לעיל, שו' 37–38, ד"ה ובתו"כ, את גירסת המקורות שגרסו: אמר ר' יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בה, שכן היא כותבת לו ואחרן די איתיין לי עלך מן קדמת דנא (כלומר, בטלים מכאן ואילך). ולפי גירסא זו פירשו הראשונים שאינו חייב אלא בקרבנותיה שנתחייבה בהם בשעה שהיתה נשואה. והמדרש הוא שהקרבנות הן בכלל ה"אחרן". ובפירוש הראב"ד לתו"כ מצורע, ע"ב ע"ד: ומאי לפיכך, הכי קאמר, כיון דאמרת דבעל חייב להביא קרבנות אשתו, כשהיא כותבת לו שובר, על כל החוב שיש לה עליו היא כותבת לו, והכל נכנס בכלל ואחרן דאית לך עלי, שאילו לא היה בעל חייב עליהם אלא שהוא רוצה מהם כדי להאכילה בזבחים, כאדם שרוצה לפטור חבירו מקרבנותיו, זה מכיון שאמר הריני מביא עליה, אעפ"י שפטרה בגט וכתבה לו שובר אינו פטור מקרבנותיה, שאם אינם מכלל חוב כתובתה, אלא נדר בפני עצמו הוא (כלומר, למה יפטר). ועכשיו שאמרנו לה מחוב כתובתה חייב בתנאי בית דין כשאר תנאי כתובתה, ולפיכך הוא מביא עליה קרבן עשיר, כי הוא שחייב בקרבנות, והרי הוא עשיר, הילכך כי כתבה ליה שובר, על כל תנאי כתובתה כתבה ליה איתא **בב"מ** וכו', וכן הקרבנות שהיא חייבת, פי' קודם נישואיה, שכן **כתב לה** אחריות דאית עלך וכו'.
ועיין בחי' הראב"ד לב"מ ק"ד א' (לפי שטמ"ק שם) שהביא את התו"כ ופירשו, וכתב שם: א"נ מן התורה בקרבנות שנתחייבה משנשאה, ומלשון הדיוט אפי' אותם שהיו עליו (צ"ל: עלי', עליה) קודם נישואין, ולשון ת"כ דקתני לפיכך, נראה דל"ג פטרה במפיק ה"א אלא פטרה ה"א רפויח, כלומר אם פטרתו בשעת גירושין פטור מהם, ואם לאו חייב, שהתורה חייבתו. ובאמת בתו"כ כי"ר הוצ' הר"א פינקלשטין, סוף עמ' ש': לפיכך אם פטרה וכו', כתוב בגליון: פטרה אותו. והוא כפירוש הראב"ד הנ"ל. וע"פ זה מתפרשת התוספתא כאן, וברישא אנו למדים שהוא מתחייב בקרבנותיה שמלפני הנישואין ("מקדמת דנא"), ובסיפא אנו למדים שאם היא פוטרת אותו מן האחריות, אף הקרבנות שכבר נתחייבה בהם מכבר ("מקדמת דנא") בכלל הפטור, ואין דינן כנדרי הבעל שאינם שייכים לתנאי כתובה, וכפירוש הראב"ד הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל, שו' 37–38, סד"ה שכך כותב. וכתבו אותו לשון בכתובה ובשובר, וכל אחד כעניינו.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:12:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:12:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:12:1)

40-41. **דרש ר' יהושע בן קרחא המלוה את חבירו לא ימשכננו יותר מחובו, שכך כותב לו תשלמתא מנכסיא דאית לי מנכסיא דקניתי מן קדמת דנא.**ובירושלמי כאן פ"ד ה"ח, כ"ט ע"א: לא ימישכננו אלא בבית דין, לא יכנס לביתו ליטול את משכונו וכו'. ובירושלמי יבמות פט"ו ה"ג, י"ד ע"ד, כלפנינו, ומסיים: שהוא כותב לו תשלמתה מן ניכסיי דיאתיין לידי דאקנה⁹³ לקבל דנה. ובבבלי ב"מ ק"ד א': שכך כותב לו תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי. וכנראה שאף בתוספתא צ"ל כגירסת הירושלמי, וכעין גירסת הבבלי, והמלים "מן קדמת דנא" הן באשגרה מלעיל.
והראשונים ז"ל נחלקו בפירוש הדברים, ומי כותב למי, עיין בחי' הראב"ד, הרשב"א ושאר ראשונים שהביא בשטמ"ק במקומו. והמחוור הוא כפירוש הר"ח⁹⁴ שדרש ר"י בן קרחה הוא מן המלים "כל קבל דיכי" שהן מיותרות, שהרי הלוה כותב למלוה בשטר ההלואה שכל נכסיו אחראין בעד החוב, ופשיטא שאינו גובה יותר מחובו, ולמה כתב "כל קבל דיכי" (כלומר כנגד החוב), אלא "ש"מ כי זה ששעבד לו והקנה למלוה למשכן כנגד חובו מנכסיו העמיד' לו **כמו** פרעון, לפיכך אין לו יותר מכדי חובו". פירוש לפירושו, שאעפ"י שאין כוונת המלוה לגבות מן המשכון יותר מחובו, מ"מ הואיל והוא קונה את המשכון "כמו פרעון" אסור לו **למשכנו** יותר מחובו. ושאלו בבבלי ב"מ שם, שאפילו לא כתב לו כן הוא קונה את המשכון, שהרי אם השיב המלוה את המשכון ללוה ומת שומטו מעל גבי בניו, ואין דינו כמטלטלי דיתמי אלא כרכוש המלוה, שכבר קנה אותו. ומתרץ התלמוד: מהני כתיבה לגירעון. ונראה שהכוונה היא שאלמלא כתב בשטר ששאר נכסיו אחראין, אם מת הלוה, והמשכון שוה פחות מן ההלואה לא היה גובה מנכסי היורשין, ועכשיו מהני כתיבה לגבות את הגרעון משאר נכסים. ומ"מ דרש ר"י בן קרחה קיים ולולא הכתיבה "כל קבל דיכי" היה מותר לו למשכנו יותר מחובו, משום שאינו מתכוין לפרעון אלא כנגד החוב, כדין התורה, והעודף אינו אלא משכון בעד המשכון שמא יפחות מדמיו עד הגבייה. ועכשיו אנו דורשים מייתור הלשון שאסור לו למשכנו יתר מחובו, אפילו אם מתכוין להחזיר ללוה את העודף אם המשכון יוחלט בידו.
וכ"ז הוא לפי סוגיית הבבלי בב"מ, אבל לפי פשוטה של לשון הכוונה היא שכן כותב לו הלוה וכו', כלומר, לשון זו נוהגת בכל שטרי הלואה, ומכאן שאם נטל ממנו משכון, אע"פ שלא כתב לו שטר לא ימשכננו יתר על חובו וכו', עיין בפירושו של ר"א גולאק בספרו תולדות המשפט וכו' ח"א, עמ' 66. ועיין מ"ש בתוספות רי"ד בפירוש הסוגיא בבבלי, ומה שפירש בתירוץ הבבלי וברש"י ק"ד רע"ב. ועיין בשטמ"ק שהביא כמה גירסאות שונות בסוגיית הבבלי שם.

footnotes:
⁹³ בגוף כי"ל: אקנה, והדלי"ת תלויה, וצ"ל: דיאתיין לידי (בשתי מלים) אקגה. וכע"ז בירוש' כאן.
⁹⁴ שטמ"ק ור"ז אגמאתי, עמ' 143.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:13:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:13:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:13:1)

41-42. **דרש ר' יוסה הגלילי.**וכ"ה ("הגלילי") גם בד ובכי"ע. אבל בירושלמי כאן פ"ד ויבמות פט"ו: ר' יוסי עבד כתובה מדרש, דרש ר' יוסי וכו'. וכן בבבלי ב"מ ק"ד ב': ר' יוסי היה דורש **לשון הדיוט**, דתניא ר' יוסי אומר מקום וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:13:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:13:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:13:2)

42-43. **מקום שגובין כתובה מלוה, גובין אותה מלוה ואין גובין את הכתובה, מקום שכופלין את הכתובה, אין גובין אלא מחצה.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: מקום **שכותבין** כתובה מלוה **גובה** מלוה ואין **גובה** כתובה, מקום שכופלין כתובה **אינו** גובה אלא מחצה. ובירושלמי הנ"ל: מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה את הכל, לכפול **אינו** גובה אלא מחצה. ובבבלי הנ"ל: מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה, לכפול גובה מחצה. ומלשון התוספתא בכי"ו וד ("גובין"), וכן מלשון הבבלי ("גובה") אין לדעת אם הכוונה לאשה (גובה), או לבעל (גובה). אבל מלשון הירושלמי ותוספתא כי"ע (**אינו** גובה) מוכח שאנו מדברים בבעל שגובה את הנדונייא מן האב. והדרש הוא שאנו למדים גביית הנדונייא מן האב מגביית הכתובה ע"י האשה מן הבעל, כפירוש הרמב"ן ובעל נ"י. ועיין רש"י ק"ד ב'.
והנה בירושלמי ובבבלי לא נזכר "ואין גובין את הכתובה" (או: ואין גובה כתובה, כגי' כי"ע), ואין שם אלא הרישא גרידא, והיא מתפרשת כפירוש הרי"ף, רש"י ושאר ראשונים שנזכרו בשטמ"ק, שגובה כל מה שכתוב בכתובה, כאילו יש כאן הלואה. ולהלן פ"ו ה"ו: אמ' ר' **יוסה** וכו' מקום שנהגו שלא לפחות על השום ושלא להוסיף על הכספים אין משנין ממנהג המדינה. ודברי ר' יוסה שם נסמכו למשנתנו פ"ו מ"ג: פסקה להכניס לו אלף דינר, הוא פוסק (כלומר, החתן כותב בכתובה) כנגדן חמשה עשר מנה. ובירושלמי שם פ"ו ה"ג, ל' רע"ד: שמו דעתו של איש רוצה לישא וליתן בהן ולעשותן באחד ומחצה.⁹⁵ ור' יוסי סובר שבמקום שנהגו שהחתן אינו מוסיף על הכספים אין משנין ממנהג המדינה. ולפנינו כאן מדברים במקום שנהגו להוסיף שליש, אלא שעשו את הכתובה מלוה, וכתבו מפורש שהבעל רשאי להשתמש בהם, מפני שעשו עליו מלוה (אלא שהוסיפו בכתובה וכתבו שליש יותר), אין האשה גובה אלא מלוה ופוחתת שליש, כמו שפסק הר"מ בפכ"ג מה' אישות הי"א. ולפיכך אף הבעל גובה מן האב מלוה (שליש פחות ממה שכתוב בכתובה), ואינו גובה מן האב את כל הכתוב בכתובה. עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ח, אות ס' ואות ע'.
ולפי גירסת הירושלמי "גובה את הכל" מדברים כאן במקום שנהגו שלא להוסיף על הכספים (כדברי ר' יוסי בפ"ו) וכותבין בכתובה מלוה, והאשה גובה כבעלת חוב (לא יותר מאשר הכניסה), אף הבעל גובה מן האב הכל מה שכתוב בכתובה.
וברמב"ן ב"מ שם ועוד הביאו את פירוש רב האיי גאון: מן הדין שכתובה לא ניתנה ליגבות מחיים (בבלי כאן פ"א א'), ויש לה דתות אחרים, אבל מקום שנהגו שכותבים אותה בלשון מלוה דרש ר' יוסי לשון הדיוט ואמר כי נגבית כאשר תגבה מלוה. ואעפ"י שהרמב"ן והר"ן בחידושיו תמהו על פירוש זה, מ"מ דברי הגאונים דברי קבלה הם. ולמסורת זו צריך לפרש "ואין גובין את הכתובה" שבתוספתא שאינה גובה מחיים אלא את המלוה, את הנדונייא, את תוספת הכתובה, אבל אין גובין מחיים את עיקר הכתובה.⁹⁶ והדרש הוא מן הלשון "מלוה" שהכתובה נגבית כאן מחיים, ופשוט שהכוונה היא לתוספת כתובה גרידא.⁹⁷ ולפ"ז אולי נבין את השיטה המחודשת שהביא בעל העיטור (ח"א, אות ש', שובר, הוצ' רמא"י מ' סע"ד-מ"א רע"א) בשם רב שרירא: כי אמרינן לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, הני מילי בעיקר כתובה, וקא בעיא למישקל ומיפק, אבל בי טענה הב לי מאי דכתיב בכתובתי דאיעביד **תכשיטין**⁹⁸ ואותיב תחותיך ואישמעך, דינא הוא דיהיב לה כל מה דכתב לה. ושמא היתה כוונתו למקום שכתבו כתובה מלוה, וכפירוש בנו בבבלי ב"מ הנ"ל. וצ"ע בדבר. ועיין מ"ש ר"א גולאק בספרו Das Urkundenwesen in Talmud, עמ' 67, עמ' 73. ועל כפילות הכתובה, עיין מ"ש בה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ח סוף אות ע'. ועיין שה"ש רבה פ"ד י"ג: כדרך חתן להיות כופל כתובה של כלה.⁹⁹

footnotes:
⁹⁵ ועיין בר"ן שם ובתיו"ט במקומו שבארו למה אין כאן משום רבית. והארכנו בזה להלן פ"ו, שו' 14–16, ד"ה הכניסה. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 77, הע' 4.
⁹⁶ ומה שאמרו להלן: מקום שכופלין וכו', הוא עניין אחר, כמו שמוכרחים לפרש גם את הבבלי בשיטת הגאון, עיי"ש בחי' הרמב"ן וחי' הר"ן.
⁹⁷ שהרי אסור לשהות עם אשתו בלי כתובה.
⁹⁸ מלה זו נשמטה בדפוסים של העיטור, וישנה בעיטור כת"י, עיין אוה"ג כאן, התשובות, עמ' 249. ועיין מ"ש לעיל, הע' 69, ד"ה ובעיטור.
⁹⁹ ועיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"ה (ניסן-תמוז תרצ"ד), סוף עמ' 384 ואילך, ובספרו תולדות המשפט בישראל, החיוב ושעבודיו (ירושלים תרצ"ט), עמ' 87 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:14:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:14:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:14:1)

43-45. **אבי הבן שנעשה ערב לכתובת כלתו, אם יש שם נכסים לבן גובין משל בן, ואם לאו גובין משל אב.**וכן היא שיטת הבבלי בגיטין מ"ט ב', ב"ב קע"ד ב', ערכין כ"ג ב', שאבי הבן שערב לכתובת כלתו חייב לשלם אם אין נכסים לבן, אבל אדם אחר אינו חייב לשלם, משום דמצוה קעביד ולא החסיר לו (או לה) כלום. ועיין ר"מ פכ"ה מה' מלוה ולוה ה"ו ובהשגות שם, בפי"ז מה' אישות ה"ט ובהגה"מ שם, ובשו"ע אה"ע סי' ק"ב ס"ק ו', בבאור הגר"א ובשאר מפרשים שם. ועיין ירושלמי ב"ב פ"י הט"ו, י"ז ע"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:14:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:14:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:14:2)

45-46. **עשה האב בית, או שדה, הפותיקי לכתובת כלתו, בין כך ובין כך גובין מהן.**לא מצאתי דין זה מבואר בפוסקים, ועיין מ"ש להלן פי"ב, שו' 24–25, ד"ה רבן שמעון בן גמליאל, וד"ה ברם ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:14:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:14:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:14:3)

46-47. **מי שיצא למדינת הים, אמרו לו מת בנך, עמד וכתב כל נכסיו במתנה, ואחר כך נודע שבנו קיים וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: מי שהלך בנו למדינת הים, ובאו ואמרו לו מת בנו וכו', ואחר כך בא בנו וכו'. וכע"ז גם בירושלמי פ"ה ה"א, כ"ט ע"ד, ובבבלי ב"ב קל"ב א', וקמ"ו ב'. ולשון גי' כי"ע (שהיא גם נוסחת הירושלמי והבבלי) יותר נוחה ואמרו לו שמת בנו, משום שהבן היה במדינת הים, וכסיגנון משנתנו ביבמות רפ"י, שם מ"ג, מ"ד ועוד בכ"מ. אבל גירסת ד וכי"ו משמעותה נתינת טעם למה הוא כותב את נכסיו לאחר, והיינו מי שיצא למדינת הים ואין דעתו לחזור (מחמת אימת מלכות), ואמרו לו שבנו מת, והוא אינו יכול ליטול את הנכסים אתו, ולפיכך נתנם במתנה. וכתב ביד רמה ב"ב קמ"ו ב: הרי שהלך בנו למדינת הים וכו', והוא הדין בבריא שכתב כל נכסיו במתנה לאחרים מחמת שהיה צריך לברוח לארץ אחרת, מפני בעלי חובותיו, או מפני אויביו וכו'. ועיין מ"ש להלן שם, והם דברי הרי"ף גיטין פ"ו סי' תקכ"ג. וברמב"ן ב"ב ק"נ ב': ונראין הדברים דהא ליתא אלא בשכיב מרע, דאלו בריא כיון דשביק נפשיה ויהיב לאחריני בניה נמי שביק. ועיין בב"י טחו"מ ריש סי' רמ"ו שכתב שאין הרמב"ן חולק על הרמ"ה. אבל בב"ח ובפרישה שם הסיקו שהרמב"ן חולק על הרמ"ה, עיי"ש. וכן נחלקו כמה מן הראשונים על רי"ף גיטין הנ"ל, עיין ברשב"א, בריטב"א, בשטמ"ק לב"ב קמ"ו ב' ועוד. ומנוסח התוספתא כאן בד ובכי"ו משמע כשיטת הרמ"ה. ועיין ר"מ רפ"ו מה' זכיה ומתנה.
ומדברי הירושלמי כאן הנ"ל אנו למדים שהברייתא נסמכה למשנתנו רפ"ה, לדברי ר"א בן עזריה שם: שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:14:4
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:14:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:14:4)

47-48. **ר' שמעון בן מנסיא או' אין מתנתו קיימת וכו'.**ופסק רב נחמן בב"ב קל"ב א' כמותו. ועיין בירושלמי כאן פ"ה ה"א, כ"ט ע"ד הנ"ל, ובשי"ק שם, ד"ה סימן. וכן פסקו הגאונים רב שרירא ורב האיי (לפי תשב"ץ ח"א סי' פ', מ' ע"א, וסי' פ"ד מ"ה ע"ג, והובא בשו"ת מהר"מ אלאשקר סי' קי"ו) ושאר פוסקים.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:15:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:15:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:15:1)

48-49. **היה חולה ומוטל במטה, אמרו לו נכסיך למי וכו'.**והיינו כד קציר ורמי בערסיה (בבלי ב"ב קנ"ד א'). וכל הברייתא בבבלי ב"ב קמ"ו סע"ב ואילך. ומתחילה רצו לומר שברייתא זו אף היא מדברי ר' שמעון בן מנסיא, והת"ק חולק עליו, ודחו: דומה שאני, ופירש ביד רמה: דומה שאני דגלי אדעתיה. ועיין בפירוש רבינו גרשם שם. ועיין ר"מ פ"ח מה' זכיה ומתנה ה"ז וטחו"מ סי' רנ"ג שסיימו: אע"פ שהפילה, או מת הבן אח"כ, אין מתנתו מתנה. ואין ללמוד הלכה זו מן הסיפא שלהלן (גר שמת וכו'), עיין בב"ח שם. ועיין מ"ש ד"ר ראובן ירון בספרו Gifts in Contemplation of Death, עמ' 222 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:16:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:16:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:16:1)

52-53. **גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו וכו'.**ירושלמי יבמות פ"ד ה"א, ה' ע"ג, ב"ב פ"ט ה"א, ט"ז ע"ד, בבלי שם קמ"ב א'.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:16:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:16:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:16:2)

54. **החזירו הכל, ומתו בניו, והפילה אשתו וכו'.**וכן בירושלמי הנ"ל: החזירו הכל, **אחר כך** מת הבן, או שהפילה וכו'. וכן בבבלי ב"ב הנ"ל בכ"י פריס (עיין דק"ס שם, עמ' 385, הע' א'): החזירו הכל, ואח"כ מת וכו'. ומכאן ברור שהכוונה היא שמתו בניו אחרי שהחזירו וכו'. אבל בבבלי הנ"ל בהוצאות שלנו, בשאר כי"י ובראשונים: החזירו הכל, ואח"כ **שמעו** שמת בנו, או שהפילה אשתו וכו'. ובר"מ ספ"ב מה' זכיה ומתנה: גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ושמעו שעדיין לא מת, או שיש לו בן וכו', החזירו כולן, ואח"כ שמעו שמת, **ששמועה ראשונה אמת היתה**, ובראשונה מת, או מת בנו **מקודם** וכו'. וכן מעיד במגיד משנה שם: גר שמת וכו', זה נמצא בספרי **המחבר**¹⁰⁰ וכו', ובפ' מי שמת וכו', ואח"כ שמעו שמת בנו, פי' שכבר היה מת וכו'.
אמנם דברי הרב המגיד קשים מאד, ואין ספק שהר"מ כיוון להמשך התלמוד בבבלי שם: איכא בינייהו ששמעו בו שמת ולא מת, ואח"כ **שמעו בו** שמת, כמו שמעתיק הריטב"א שם, אלא שהריטב"א פירש שהכוונה לעובר, ופירש בדרך אחרת לגמרי. אבל הר"מ פירש שהכוונה לגר, וכמו שפירש הגר"א בחו"מ סי' ער"ה ס"ק ל', אות כ"ט, ושער מדעתו שהר"מ גרס בבבלי: איכא בינייהו ששמעו בו שמת ולא מת, ומת (לפנינו: ולא מת **ואח"כ** מת), כלומר, שאח"כ שמעו שבאמת מת הגר מכבר, והשמועה הראשונה היתה אמת (והיא כעין גירסת הריטב"א), ותפסו את הפשוט ביותר, והוא הדין להפילה ומת הבן, עיי"ש. ובתוספ' רי"ד שם קמ"ב ב', ד"ה האומר, פירש גם את הגירסא שלפנינו: האי "ולא מת ואח"כ מת" אשמעו קיימי ששמעו בו שמת והלכו והחזיקו בנכסיו, ושמעו שלא מת ושקר היתה השמועה הראשונה ונרפית החזקה בידם, ואח"כ שמעו ונתברר להם כי מת בעת החזקה, והשמועה הראשונה היתה אמת וכו'. ולפ"ז אפשר לפרש גם את הברייתא שבבבלי בשיטה זו כמו שפירש בתורת חיים, עיין באו"ש פ"ב מה' זכיה ומתנה הי"ח. ועיי"ש שהעיר גם על הירושלמי יבמות הנ"ל שמפורש בו "החזירו הכל, ואח"כ מת הבן".¹⁰¹

footnotes:
¹⁰⁰ כ"ה בד"ק ובד"ו. ובד"ח נשתבש: בספרי במדבר !
¹⁰¹ והירושלמי שם הובא בחי' הרמב"ן ב"ב קמ"ב א'. ועיין מ"ש בתלמודה של קיסרין, עמ' 77.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:16:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:16:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:16:3)

54-55. **המחזיק בשניה זכה, בראשונה לא זכה.**ובירושלמי יבמות הנ"ל: כל הקודם באחרונה זכה בראשונה לא זכה. וכע"ז בב"ב שם. ובבבלי הנ"ל: החזיק בשניה קנה, ובראשונה לא קנה. ושאל שם התלמוד: ואי סלקא דעתך עובר לא קני, למה להו אחזוקי בשניה, הא אחזיקו להו חדא זימנא. וברור מתוך הקושיא שהם פירשו את הברייתא שאם החזיק המחזיק שנית קנה, ואם לא החזיק אלא בראשונה לא קנה, ובאדם אחד עסיקינן. ברם בכי"מ, כי"ר א' וב' וכ"י קהיר חסרה לגמרי שאלת התלמוד: ואי סלקא דעתך וכו'. וכן מוכח גם מן הראשונים. והשאלה מובנת מאליה, שלמ"ד עובר לא קנה למה לא קנה המחזיק בראשונה, ובאנשים שונים עסיקינן, ועיי"ש גם ברבינו גרשום ובפי' הרא"ם (בשטמ"ק) ועוד. ולמ"ד שבירושה הבאה מאליה זכה העובר ממילא הרי דברי הברייתא פשוטים. ולמי שסובר שאף בירושה לא קנה, כל זמן שלא נולד, תירצו בירושלמי יבמות הנ"ל שמשום ייאוש אתינן עלה, שהרי רוב נשים אינן מפילות, ולכשתלד כו"ע מודים שהוולד יזכה בהם, ולפיכך כשהחזירו הראשונים כבר נתייאשו. ולפי הבבלי שם בשעה שזכו הראשונים "רפוי מרפיאן בידייהו", ורבו בה הפירושים, עיין בר"ג, ברשב"ם, ביד רמה, במאירי, עמ' 593, ובשאר ראשונים במקומו. ועיין מ"ש באו"ש ספ"ב מה' זכיה ומתנה הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:17:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:17:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:17:1)

55-56. **הבנות, בין שניסו עד שלא בגרו, ובין בגרו עד שלא ניסו, אבדו מזונותיהן ולא אבדו פרנסתן.**וכ"ה בירושלמי פ"ד הי"ג, כ"ט ע"ב, בשם "תני ר' חייה" (פעמים שם). ובבבלי ס"ח ב' הובאה כל הברייתא שלנו, וסיימו ברישא כאן: דברי רבי. ובמשנתנו פ"ד מי"א: בנן נוקבן וכו' ומיתזנן מנכסיי עד דתנסבן לגוברין. ובבבלי שם נ"ג ב': רב תני עד דתלקחן לגוברין, ולוי תני עד דתבגרן וכו', כי פליגי בארוסה ולא בגר. וכן תני לוי במתניתיה עד דתבגרן, וימטי (כלומר, או ימטי, כמפורש בבבלי שם) זמניהון לאיתנסבא. כתנאי. עד מתי הבת ניזונת עד שתתארס, משום ר' אלעזר אמרו עד שתבגר. תני רב יוסף עד דיהוויין. איבעיא להו הויה דאירוסין או הויה דנישואין. תיקו. וכל זה הוא במזונות, אבל בפרנסה (עישור נכסים) אם ניסת כשהיא נערה ולא גבתה רשאית היא לגבות אח"כ, אם מחתה, וכן אם בגרה ולא נישאת, עיי"ש בבבלי ס"ח ב'. ובקטנה כולי עלמא לא פליגי שגובה גם את הפרנסה. ועיין ירושלמי ב"ב רפ"ט, ט"ז ע"ד, ובבלי שם קל"ט ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:17:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:17:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:17:2)

56-57. **ר' שמעון בן לעזר אומ' אף אבדו וכו'.**וכ"ה בבבלי ס"ח ב'. ובירושלמי הנ"ל: רב חסדא אמר בגרו איבדו מזונות, נישאו איבדו פרנסתן.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:18:1
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:18:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:18:1)

58. **אחד נכסים שיש להן אחריות וכו'.**ירושלמי פ"ד ה"ח, כ"ט א', יבמות פט"ו ה"ג, י"ד סע"ד, בבלי כאן נ"א א', כל הברייתא. והרישא גם להלן שם ס"ח ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:18:2
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:18:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:18:2)

59. **דברי ר'.**וכ"ה בכי"ע ובירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובד בטעות: דברי ר' יוסי.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:18:3
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:18:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:18:3)

**ר' לעזר בי ר' שמעון אומ' נכסים וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: **ר' שמעון בן אלעזר** אומ' וכו'. וכן בקג"נ... אלעזר אומר נכסין וכו'. וכ"ה בירושלמי בשני המקומות הנ"ל ובבבלי נ"א א' הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:18:4
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:18:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:18:4)

60. **בנים מוציאין מידי בנים, ובנות מידי בנות.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל ובבבלי (בשינוי סדר). ופירושו שאם הגדולים החזיקו בנכסים מוציאין הקטנים מהם, וה"ה במקום שאין בנים אלא בנות, והחזיקו הגדולות.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:18:5
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:18:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:18:5)

60-61. **ובנות מידי בנים, אבל לא בנים מידי בנות.**וכ"ה בד. וכע"ז בכי"ע. ובירושלמי הנ"ל. והבנים מן הבנות והבנות מן הבנים. ופירושו שהבנים מוציאים את הנכסים מן הבנות אם תפסו אותן למזונות בשעה שהנכסים מרובים, והבנות מוציאות מן הבנים בנכסים מועטין. ובבבלי הנ"ל: מוציאין לבנות מן הבנים וכו' ולבנים מן הבנות בנכסים מרובין, אבל לא לבנים מן הבנות בנכסים מועטין. ופירש"י: מוציאין לבנות מן הבנים למזונות ולפרנסה.
ולפי גירסת התוספתא נראה שהכוונה שהבנות מוציאות מידי בנים בנכסים מועטין ונותנין להן מיד את כל הראוי להן, כשיטת הרשב"ם בב"ב ק"מ א'. וכן משמע בפי' ר"ג שם שכתב: אלא אמר רבא מוציאין **מיד** שיעור מזונות וכו'. אבל אם הבנות תפסו והבנים מכרו, אין הבנים מוציאין מידן, וכשיטת הר"ח בתשובה שהביא בעיטור, אות כ', כתובות, הוצ' רמא"י, ל"ג סע"ג, שאם מכרו הבנים אחרי שהגבו ב"ד לבנות לא עשו ולא כלום, וכ"ה שיטת הרשב"ם ק"מ א' הנ"ל, ועוד. ומדברי הרמב"ן שם קל"ט ב' מוכח שאין הבדל בין אם הגבו ב"ד את הבנות ובין אם תפסו בעצמן, עיי"ש. ועיין גם במאירי שם, עמ' 586.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:18:6
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:18:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:18:6)

62. **ובנים מידי בנות וכו'.**כלומר, אפילו אם תפסו מטלטלין למזונות.


###### Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:18:7
[Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:18:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Ketubot/r/4:18:7)

62-64. **בין ששעבד האב בחייו, בין ששעבדו יורשין לאחר מיתת אביהן, אין נפרעין מהן לענין כתובה, אבל לפרנסה גובין מהן.**והלשון "לענין" כתובה פירושו תנאי כתובה, כלומר, מזונות וכסות,¹⁰² אבל לפרנסה (עישור נכסים) גובין ממשועבדים. ובירושלמי גיטין פ"ה ה"ג, מ"ו ע"ד: תנא לוי אחד שיעבוד האב ואחד שיעבוד הבן גובין מן הפרנסה ואין גובין מן המזונות.¹⁰³ אמר ר' אבא לית כאן בשיעבוד האב, אלא בשיעבוד הבן, אם בשיעבוד האב, אם בחיי האב אינו גובה, לא כל שכן לאחר מיתת האב. ועיין לעיל שם בירושלמי ובבבלי ס"ט א', ושם ס"ח ב' ובפירש"י, ד"ה ממשעבדי, ובמה"פ בירושלמי שם, ד"ה רב. ועיין באוה"ג שם, התשובות, עמ' 207, ובליקוטים מפי' הר"ח שם. עמ' 53, ומ"ש בחידושי הרמב"ן שם ובר"ן על הרי"ף.
ובירושלמי כאן פ"ו ה"ו, ל' ע"ד, ובירושלמי גיטין הנ"ל נחלקו אמוראים אם גובין לפרנסה ממשועבדים. ורמזו למחלוקת זו גם בירושלמי כאן פ"י ה"א, ל"ג ע"ד, פי"ג ה"ג, ל"ו ע"א. וכן חלק עליה ר' יוחנן בבבלי כאן ס"ט א', עיי"ש.

footnotes:
¹⁰² עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ג, אות מ'.
¹⁰³ תו היא התוספתא שלפנינו, ובחנם נדחקו המפרשים.