## Tosefta Kifshutah on Nedarim Chapter 4

###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:1:1
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:1:1)

1-2. **הנודר מפירות שנה, אסור מבל פירות שנה, ומותר בעגלים, ובגדיים ובטלאים, ובחלב, ובגוזלות.**בירושלמי פ"ז ה"א, מ' ע"ב: הנודר מן **כבשה**¹ מותר בגדיים ובגוזלי' ובחלב. וטלאים לא נזכרו שם. ובבבלי נ"ה ב': הנודר מן פירות השנה וכו' ומותר בגדיים ובטלאים ובחלב ובביצים ובגוזלות. וכן מעתיק בה' המיוחסות להרי"ף ובכמה מן הראשונים שם. ובשאילתות נשא סי' קכ"א: ומותר **בעגלי'** (כגי' התוספתא) ובגדיים ובטלאי (צ"ל: ובטלאי') בחלב² ובביצים ובגזולות וכו'. ואשר להמלה "ובחלב" הרי בבבלי כנראה הכוונה לחלב ממש, והזכירו חלב כשם שהזכירו ביצים. ובירושלמי לא נזכרו טלאים כלל, והוא תמוה. ולפיכך קרוב בעיני ש"חלב" פירושו בירושלמי שם טלאי חלב (כלומר, יונקין, עיין ש"א ז', ט'). והרי ממש קבוצה זו בירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב, י"ח ע"ד: אין מעברין לא מפני הגדיים ולא מפני הגוזלין ולא מפני **החלב**, וכולם סעד לשנה וכו'. ובמקבילה בתוספתא שם (פ"ב ה"ד) ובבבלי שם (י"א א') "הטלאים" במקום "החלב" שבירושלמי. ובתוספתא כאן ספק הוא אם "ובחלב" כוונתו וביונקים (טלאים יונקים), או חלב ממש. ועיין מ"ש לעיל, הערה 2, בשם שאילתות ד"ח.

footnotes:
¹ המפרשים הגיהו: מפירות שנה, ולא נראה. אבל מוצא המלה לא נתברר לי, וכנראה, שיש כאן דיבור חקלאי שאינו ידוע לנו, דומיא ד"חפירא", עיין מ"ש להלן שו' 4–5, ד"ה הנודר. וכל הברייתא חסרה בירושלמי כי"ל, ונוספה בגליון ע"י המגיה.
² בד"ח: בטלאי חלב, ואין לגירסא זו יסוד. ועיין מ"ש להלן בפנים.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:1:2
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:1:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:1:2)

2. **אם אומ' גידולי שנה וכו'.**ירושלמי ובבלי נדרים הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:1:3
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:1:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:1:3)

3-4. **הנודר מן הקיץ, אין אסור אלא מן התאנה בלבד. רבן שמעון בן גמליאל אומ' ענבים בכלל הקיץ.**בבבלי ס"א ב': תניא הנודר **מפירות** הקיץ וכו', ענבים בכלל **תאנים**. מאי טעמא דת"ק קסבר תאנים **מיקצצן** בידא, ענבים לא מיקצצן בידא. רשב"ג סבר ענבים נמי כי מירדדן מיקצצן בידא. ובצפנת פענח פ"ט מה' נדרים הי"ב העיר על התוספתא ב"מ פ"ט ה"ה, ואף שם משמע שלרשב"ג דווקא תפוחים ורמונים אינם בכלל שדה קיץ, עיי"ש.
ולא מצאתי לא במקרא ולא במשנה וברייתות ולא בתלמוד "קיץ" אלא לתאנים בלבד,³ ושמא במקומו של רשב"ג קראו אף לענבים "קיץ", ובנדרים הלכו אחר לשון בני אדם, והוא הדין לעניין מקח וממכר, עיין בירושלמי כאן רפ"ז, מ' ע"ב. ובירושלמי פ"ח ה"ה, מ"א ע"א: כלכלות. מה כלכלו' של תאיני', כלכלו' של ענבי' ? נישמעינה מן הדא. עד שיקפלו המקצועות. אית לך מימר מקצעות תאני' (ולא)⁴ מקצועו' ענבי' וכו'. ובבבלי ס"א ב': תנא כלכלה שאמרו כלכלה של תאנים ולא כלכלה של ענבים, ומיד בסמוך הביאו את הברייתא שלנו.

footnotes:
³ במיכה ז', א': כאספי קיץ כעללות בציר. ובת"י כסיופי קיטא, כעוללן בתר בציר. ובתוספתא מעשרות פ"ג הי"ב, עמ' 240, ובמקבילות: אסיפת תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים וכו'. ובח"ב שם, סוף עמ' 704, כתבתי: ושמא אין אסיפת אלא סיפת וכו', כלומר העונה שלא נשארו בשדה אלא סייפות וכו'. ועכשיו נ"ל שאין "אסיפת תאנים" אלא "אספי קיץ" שבמיכה הנ"ל.
⁴ נ"ל למחוק את המלה "ולא", שכן "אית לך מימר" בירושלמי הוא בתמיה.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:3:1
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:3:1)

4-5. **הנודר מן הפיאה, אסור בקשואין, ובדלועין, ובמלפפונות, ומותר בפירות אילן.**בד: מן **הפירי** (בקג"נ: הפירות) וכו'. ובכי"ע: מן החפירא וכו', "ובמלפפונות" חסר (וכן בקג"נ). ובירושלמי פ"ז ה"א, מ' ע"ב: הנודר מן **האפייה** אסור בקישואין ובדילועין ובאבטיחין ובמלפפניות, **ואסור** בכל פירות האילן.⁵ ובתס"ר ח"ב, עמ' 47, הכרעתי שהגירסא הנכונה היא בכי"ע, וציינתי לקדמוניות התלמוד של קרויס⁶ ח"ב, עמ' 583, הערה 339. ור"ע לעף בפלורה ח"א, עמ' 738, הסמיכו לחפורה שבבבלי יבמות ס"ג א', ב"ב קכ"ד א', ול"חורפא" שהביא פיין סמית בלקסיקון ללשון סורית, עמ' 1380. אבל לפי העניין כאן ברור שיש לפנינו מונח חקלאי, ואפשר שהכוונה ל־ herba tuberosa, לצמחים הדומים לפקעת, ואינו עניין לבבלי יבמות וב"ב הנ"ל.

footnotes:
⁵ בירושלמי כי"ל: ואסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין, ובגליון הושלם כבדפוסים. וברור שיש שם השמטה ע"י הדומות, ואין לדעת בברור היכן היתה ההשמטה ומה היה שם. אבל מסתבר שהמגיה השלים כאן כהוגן ע"פ כ"י אחר. ועיין בבלי נ"ה ב', והיא ברייתא אחרת, ואינה עניין לכאן.
⁶ ומה שציין שם לחפוריות שבפסיקתא עשר תעשר אינו עניין כלל לכאן, עיין מ"ש לעיל ח"ב (מעשרות), עמ' 673.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:3:2
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:3:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:3:2)

5-6. **הנודר מן התירוש, אסור בכל מיני מתיקה, ומותר ביין.**רמב"ן נ"ה ב', רשב"א נ"ה א', ד"ה תוספתא, מאירי שם (הוצ' ר"א ליס, עמ' ר"ג), ריטב"א שם (אשי ה', ל"ח ע"ד), רא"ש פ"ז סי' ב', ר"ן נ"ה ב'.⁷ ובפי' ר"א מן ההר, עמ' קי"ד: תוספתא. תירוש משמע להו כל דבר מתוק, וברייתא זו הובאה גם בירושלמי פ"ז סה"א, מ' סע"ב, ובבלי יומא ע"ו ב',⁸ והסיקו בירושלמי ובבבלי שם שבנדרים הלכו אחר לשון בני אדם.
ובירושלמי נזיר פ"ב ה"א, נ"א ע"ד: תורה קראת **לאשכול** תירוש, ובני אדם קורין **לגרוגרות** תירוש. וכל מיני מתיקה הכוונה כאן לפירות מתוקים, כגון גרוגרות ותמרים, עיין מ"ש לעיל ח"א (ברכות), עמ' 79, הערות 19–20. וכן ניסח הר"מ ברפ"ט מה' שכירות את "מתיקה" של משנת ב"מ רפ"ז: בגרוגרות, או בתמרים, וכיוצא בהן. ורש"י ביומא הנ"ל פירש: בכל מיני מתיקה. בפירות חדשים, בתפוחים **בענבים**.

footnotes:
⁷ הר"ן לא הביא אלא בבא זו בלבד, אבל שאר הראשונים הביאוה עד "מחמשת המינין".
⁸ בתס"ר ח"ב במקומו תמהתי שלא העירו שברייתא זו היא בבבלי יומא. ואח"כ ראיתי שכבר העיר ע"ז בהגהות הרש"ש כאן על הר"ן במקומו.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:3:3
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:3:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:3:3)

6. **הנודר מן התבלין, אסור בחיים, ומותר במבושלין וכו'.**וכ"ה ("ומותר") בד ובקג"נ. וכן מעתיק הרמב"ן, הריטב"א והרא"ש הנ"ל. וכן בפי' הר"א מן ההר, עמ' קי"ד הנ"ל: תבלין חיים משמע אבל לא מבושלין. וכן בנ"י נ"ה ב' (בלי ציון התוספתא): הנודר מן התבלין אסור בחיין ומותר במבושלין. וכן פסק בטיו"ד סי' רי"ז ובשו"ע שם ס"ק י'.
אבל בכי"ע גורס: מותר בחיין ואסור במבושלין. וכן הוא ברשב"א ובמאירי הנ"ל. ובשטמ"ק שם הביא את הרשב"א, ואח"כ את פירוש הרנב"י: "תוספתא וכו' ככתו' לעיל". ומשמע שגם הרנב"י גרס בתוספתא כגירסת הרשב"א. ועיין מ"ש לעיל פ"ג, הערה 59.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:3:4
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:3:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:3:4)

6-7. **אם אמ' הרי הן על פי וכו'.**הראשונים הנ"ל. ובפי' ר"א מן ההר הנ"ל: אבל אי אמר על פי, או עלי, משמע ולא יהיה (יהנה?) מהם כלל.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:3:5
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:3:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:3:5)

7-8. **הנודר מן הפת, אין אסור אלא מן הפת הבא מחמשת המינין בלבד.**הראשונים הנ"ל, פי' הרנב"י בשטמ"ק הנ"ל. והעירו הראשונים הנ"ל⁹ על משנת חלה פ"א מ"ב: הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהם (כלומר, בחמשת המינין). וכן הביאו את הירושלמי¹⁰ (שם ה"ג, נ"ז ע"ג, כאן פ"ז ה"ב, מ' ע"ג): אם באומר פת סתם, אין לך קרוי פת סתם אלא חיטין ושעורין בלבד. א"ר יוסי קיימתיה במקום שאוכלין כל פת, אין קרוי פת סתם אלא חמשה המינין בלבד.

footnotes:
⁹ חוץ מן הרשב"א והמאירי.
¹⁰ בפ' הר"א מן ההר לא הביא את הירושלמי.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:3:6
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:3:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:3:6)

8-9. **הנודר מן הדגן, אסור בפול המצרי לח, ומותר ביבש.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע לנכון: אסור בפול המצרי יבש ומותר בלח. וכ"ה בבבלי נ"ה ב'. וכן בקג"נ: אסור בפול המצרי **ומותר** בלח. ובמשנתנו רפ"ז: הנודר מן **הירק** וכו', ואסור בפול המצרי לה ומותר ביבש. ומכאן כנראה השיבוש בד ובכי"ו. ובירושלמי שם: לא אמר אלא פול מצרי דבר שיש לו גורן (כלומר, דווקא בו אם נדר מן הירק מותר ביבש), הא דבר שאין לו גורן אסור אפילו יבש. ולפ"ז בנדר מן הדגן מותר בשאר מיני פול אפילו יבשין, מפני שאין להם גורן. ועיין מ"ש לעיל ח"ב (שביעית), עמ' 499, שו' 10, שם עמ' 508, שו' 48. ועיין בירושלמי כלאים פ"ח ה"ג (ה"ד), ל"א ע"ג, שבת רפ"ה, ז' ע"ב, ובס' המפתח לר"ן, באוה"ג, עמ' 113.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:3:7
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:3:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:3:7)

9. **ומותר באורז, ובחליקה, ובטרגיס, ובטיסני.**וכ"ה ("ובחליקה") בד. אבל בכי"ע: ובחִילְקא (בדרך כלל ניקוד סימן להגהה). וכ"ה בבבלי נ"ה ב' הנ"ל בברייתא שלנו. ובקג"נ כאן: באלקה. ובירושלמי כפשוטו, עמ' 44, העירותי שבא"י קראו חליקה, ובבבל חילקא, אלא שבירושלמי שלפנינו כתבו לפעמים הסופרים "חילקא" ע"פ כתיב הבבלי, עיין מ"ש שם, ועיין להלן הערה 18. ובקג"נ נשתמר הכתיב הנכון, עיין מ"ש להלן.
ואמרו בירושלמי (סוטה פ"ב סה"א, י"ז ע"ד): תמן אמר ר' יונה **חליקה** (כ"ה בכי"ר שם, ולפנינו: חילקא) לשנים, טרגיס לשלשה, טיסני לארבעה. וכן בבבלי מו"ק י"ג ב', וזו היתה מלאכתן של הדוששין שנזכרו במשנה שם ספ"ב. וברור שיש לפנינו פירושים עממיים שדרשו "חליקה" מלשון חלוק,¹¹ וטרגיס מלשון טריס (τρεῖς), שלשה, ומכאן טיסני לארבעה. אבל כבר בבבלי שם אמרו בשם רב דימי: כונתא. ובמיוחס לרש"י שם: כונתא. כוסמת שלותתין אותה. היינו חילקא. וכן בירושלמי שבת פ"ז ה"ב, י' ע"א: ההן דכתית אורז שערין **חליקה** חייב משום **דש**.
וכבר ראו החכמים שהמאכלים הללו היו ידועים בעולם העתיק בשמות alica, ἅλικα halica, (הליקה), τράγος (טרגיס), πτισάνη (טיסני),¹² עיין מ"ש קרויס בקדמוניות התלמוד (עברית) כרך ב' ח"א, עמ' 164 ואילך.
ואשר לטיב המאכלים הללו, הרי הכנת החליקה מתוארת בפרוטרוט ע"י פליניאוס.¹³ והגוף העיקרי של החליקה היה ע"פ רוב כוסמין (כונתא), שהיו כותשין אותה במכתשת של עץ, ואחרי שהוסרה הקליפה, נופצו (conciditur) במכתשת לכמה חלקים, עיי"ש שתאר שלשה מינים של חליקה. אבל עשו את החליקה אף מחטים או מאורז.¹⁴ בשלו אותה ואכלו אותה כדייסא.¹⁵ וכן מתאר פליניאוס את טיסני וטרגיס,¹⁶ טיסני מכינים משעורים וטרגיס - מכוסמין (בקמפניאה ובמצרים). ולמעשה הרחיבו את השם טרגיס לדייסאות מכל המינין הדומין לכוסמין.¹⁷
ובמשנתנו פ"ו מ"ב: הנודר ממעשה קדירה אין אסור אלא ממעשה רתחתה. ובירושלמי שם רה"ב, ל"ט ע"ג: אי זו היא מעשה רותחנה כגון חילקא¹⁸ טרגיס וטיסני סולת אורז זריד וערסן. וכ"ה בבבלי ברכות ל"ז א'.

footnotes:
¹¹ ואפשר היה לומר שגם "חליטין", "חליטא", שבירושלמי עירובין פ"ג ה"א, כ' ע"ד, כאן פ"ו ה"א, ל"ט ע"ג, נזיר פ"ו ה"י, נ"ה ע"ג, אינו אלא ἅλητον (בב"ד פצ"ד, ב', עמ' 1172: אליטין) שהוא מעשה קדירה מסולת, עיין בהערות לספרו של Oribasius (עיין לעיל פ"ג הע' 3) ח"א, עמ' 555. ועיין מ"ש לעיל ח"א (ברכות), עמ' 65, ושני מעשים היו בר' יוחנן, או שיש לפנינו שתי מסורות, עיין מש"ש. ברם נראה שסולת חלוטה הוא מזון גם בלשון בני אדם.
¹² בספרו של פליניאוס הוצ' Sillig הכתיב הוא בקביעות tisana, ועיין במפתחות שם, ערך tisanae.
¹³ תולדות הטבע סי"ח פי"א סי' ק"ט ואילך.
¹⁴ עיין להלן שם סכ"ב פכ"ה סי' קל"ו.
¹⁵ עיין בספרו של Oribasius הנ"ל (לעיל פ"ג, הע' 3) ס"א פ"ו, ובהערות שם, עמ' 559 ואילך. שם, עמ' 619 ואילך.
¹⁶ תולדות הטבע סי"ח פ"ז סי' ע"ד-ע"ו.
¹⁷ עיין בהערות ל-Oribasius הנ"ל (לעיל הע' 15), עמ' 567.
¹⁸ ברמב"ן מ"ט א' לנכון: חליקא, וברשב"א שם: חלוקה. ובר"ן נ"א א' (בד"ר): חלקא, וכ"ה בנ"י ועוד, עיין מ"ש לעיל בפנים, סד"ה ומותר.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:3:8
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:3:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:3:8)

9-11. **הנודר מן הכסות, אסור בפונדא, ופסקיא, ומותר בסקרטיא, באנפיליא, ובפלמיא, במכנסים, וכובע.**וכע"ז בד, בכי"ע ובקג"נ. ובמשנתנו פ"ז מ"ג: הנודר מן הכסות מותר¹⁹ בשק ביריעה ובחמילה.²⁰ ובירושלמי שם ה"ג, מ' ע"ג: הנודר מן הכסות מותר בשק ביריעה ובחמילה ובסקורטיה ובפמלייה, ואסור בפסיקיא ובפונדה. הנודר מן המלבוש אסור בכל מיני מלבוש ומותר באילו. נמצאנו למדים שהירושלמי מקיים את גירסת התוספתא ברישא, אבל אינו מזכיר מכנסים וכובע. ועיין מ"ש להלן.
ובבבלי נ"ה ב': תניא הנודר מן הכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה **ואסור** בפונדא ובפסקיא **ובסקורטיא** ובקטבליא **ואנפליא ופליניא ומכנסים וכובע**. ועלינו לברר מתחילה את טיב הבגדים שנזכרו באן, והם פונדא (חגורה, funda), פסקיא (φασκία, fascia, ואף היא מעין פונדא), סקרטיא (לבוש של עור, עיין מ"ש לעיל שבת, סוף עמ' 78 ואילך) אנפיליא (inpilia נעלי לבד) ופלמיא (כנראה φεμινάλια, מכנסים קצרות).²¹ וקבוצה זו במשנתנו (כלים פכ"ז מ"ו): אלו נמדדין כפולין, אמפיליא ופמוליניא ומכנסים וכובע וכיס של פנדיא, ועיין בפיה"ג שם, סוף עמ' 70 ואילך, ובהערות מהרי"ן אפשטין שם.
והמפרשים הגיהו את התוספתא ע"פ הבבלי. ברם קשה מאד להגיה נגד ארבע נוסחאות של התוספתא. ולא עוד אלא שגם הירושלמי מקיים את נוסח התוספתא, ולפיו הנודר מן הכסות מותר בפמלייה, ומה לי מכנסים קצרות מה לי ארוכות. ובעל כרחינו אנו אומרים שבלשון בני אדם שבא"י לא קראו למינים הללו מלבושים.²² ועיין מ"ש לעיל ח"ב (שבת), עמ' 78–79.

footnotes:
¹⁹ לפי פשוטו פירושו שמותר ללבוש. ועיין במאירי ובנ"י מה שהביאו בשם יש מפרשים.
²⁰ בגד עבה וזול, עיין תוספתא כלים ב"ב פ"ה הי"א, ותס"ר שם ח"ג, עמ' 87, ומ"ש לעיל ח"ג (שבת), עמ' 78. ועיין בליקסיקון ללשון סורית של פיין סמית, עמ' 1305, ערך חמילתא. ועיי"ש, עמ' 1304, ערך חמל 3, ואנו רואים שפועל זה פירושו גם לכרוך, לעטוף, לחגור, עיי"ש.
²¹ עיין ב"ר הוצ' תיאודור-אלבק, עמ' 1019, בשנו"ס ובהערות שם.
²² וכמו שאמרו בירושלמי שם בפירוש: הנודר מן המלבוש... מותר באילו.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:4:1
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:4:1)

11-13. **כיצד היה ר' יהודה אמ' הכל לפי הנדר, היה טעון צמר וחצר, אמ' קונם צמר עולה עלי, אסור לטעון ומותר ללבוש. היה לבוש צמר וחצר, ואמ' קונם צמר עולה עלי, אסור ללבוש ומותר לטעון.**וכ"ה ("ר' יהודה") גם בכי"ע ובקג"נ ובבבלי נ"ה ב' (וכן מוכח ממשנתנו שנביא להלן). ובד בטעות: ר' מאיר. ובד: והצר... והצר. ובכי"ע: והוצר... והוצר. ובקג"נ: וחצד... וחצד, ואף וחצר = והצר, והצטער.
ובמשנתנו פ"ז מ"ג: אמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר וכו', ר' יהודה אומר הכל לפי הנודר, טען והזיע והיה ריחו קשה, אמר קונם צמר ופשתים עולה עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו. ובבבלי נ"ה ב' הביאו את הברייתא שלנו בשינוי סדר, וגרסו "והצר" אצל לבישת צמר, "והזיע" אצל טעינת פשתן. ובירושלמי סה"ג, מ' ע"ג, פירשו את משנתנו הנ"ל ע"פ הברייתא כאן, אלא שנשמט שם חלק ע"י הדומות, עיי"ש. ובשטמ"ק נ"ה ב' כתב בשם הרא"ם: **ובתוספתא** ליתא הך סיפא. וכנראה שכוונתו שלא שנו שם: היה טעון **פשתן** וכו'. ואפשר שהיה לפניו חסרון ברישא של התוספתא שהיא הסיפא של הבבלי. ובר"ן נטה לומר שר' יהודה של משנתנו ור' יהודה של הברייתא חולקים, ואין כן דעת רוב הראשונים. ועיין בצפנת פענח פ"ח מה' נדרים ה"ח. ובפיה"מ להר"מ מוכח שר' יהודה חולק על הת"ק, וכן משמע קצת מדברי הירושלמי ספ"ח, מ"א ע"א, כמו שהעיר הרשב"א נ"ה ב'. אבל דעת הרמב"ן, הרנב"י, הריטב"א ועוד, שאין ר' יהודה חולק על הת"ק אלא מפרש יותר. ועיין בפי' הר"א מן ההר, עמ' קט"ו.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:5:1
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:5:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:5:1)

13-15. **קונם ככר זה שני טועם אם אלך למקום פלני למחר, אם אכל הרי הוא בלא ילך, אם הלך הרי הוא בלא יחל דברו.**בבלי ט"ו ב'. ובמאירי שם (י"ג ע"א מן הספר) ט"ס, וצ"ל שם כמו שהוא בבבלי שלפנינו ובתוספתא (וכן תוקן בהוצ' ר"א ליס, עמ' ס"ג), וכן מוכח מפירושו שם. ופירשו בבבלי שם (לרב יהודה) שבאמת אסור לו לאכול שמא ילך, אלא שאם עבר ואכל, אסור לו ללכת, ואם הלך אחרי שאכל הרי הוא בבל יחל. והברייתא נסמכה למשנתנו ספ"ז. ומכאן ואילך הן שתי הוספות מופשטות.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:6:1
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:6:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:6:1)

15-17. **אף נדרים שאמרנו מותרין, מניין שלא יהא אדם נודר בהן על מנת לבטלן, ת"ל לא יחל דברו, שלא יעשה דבריו חולין. דבר אחר וכו'.**הרשב"א,²³ המאירי,²⁴ הרא"ש, הר"ן ובעל נימוקי יוסף הביאו תוספתא זו ברפ"ג (כ"א א') בקשר עם ארבעת הנדרים שהתירו החכמים. וכן בר"מ פ"ד מה' נדרים ה"ד: ומנין שאפילו ארבעה מיני נדרים אלו שהן מותרין שאסור לו לאדם להיות נודר בהן על מנת לבטלן. תלמוד לומר וכו'. ובסמ"ג לאוין רמ"ב, ע"א ע"ב: וגרסינן בירושלמי בפ"ב דנדרים ובתוספתא מניין שאפילו ארבעה מיני נדרים אלו שהן מותרין שאסור וכו'. והעתיק את לשון הר"מ, ופתח במקור ההלכה, כדרכו תמיד, עיין מ"ש לעיל ח"ב (בכורים), עמ' 846, ובהערה 56 שם. וכן במה"ג מטות, עמ' ש': ד"א לא יחל דברו, מניין שאפילו ארבעה נדרים שהתירו חכמים, והן נדרי זירוזין ונדרי הבאי, ונדרי שגגות, ונדרי אונסין, שאסור לו לאדם וכו', כלשון הר"מ. ודווקא כשנשבע לכתחילה על מנת לבטלן, עיין בחי' הרשב"א רפ"ג הנ"ל. ועיין בטיו"ד סי' רי"ד ובב"י שם.
ברם בירושלמי רפ"ב (שציין לו בסמ"ג הנ"ל), ל"ז ע"ב: אלו נדרים מותרין כו' (כלומר, משנתנו רפ"ב בעניין הנודר בדבר האסור). לה'. אין אדם אוסר עליו אלא דבר שהוא לה'. תני דבית רב פליג, מניין לנדרים שהן מותרין לך מן השמים, ובני אדם נוהגין בהן באיסור שלא תהא נודר ומבטל, תלמוד לומר לא יחל דברו, שלא יעשה דבריו חולין. הוון בעיי מימר כגון הקרבן בשבועה, הא שאר כל הדברים לא, אתא מימר לך אפילו בשאר כל הדברים. ונתפרש²⁵ שכוונת הירושלמי היא לאדם שנשבע בחיי הקרבן ("הקרבן בשבועה", אבל קרבן בנדר הרי אסור מן התורה), שבועה רגילה בפי האנשים כשבועה גמורה.²⁶ והסיקו שכן הדין בכל הדברים שנהגו בהן איסור. ונראה שאפילו בחיי הקייץ אסור להשבע על מנת לבטל.²⁷ ולהלן שם בירושלמי: רב כדעתיה וכו' מניין לנדרים שהן מותרין לך מן השמים וכו'.
ובבבלי פ"א ב': דתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר כדי לבטלן, משום שנאמר לא יחל דברו. דבר אחר לא יחל דברו וכו' מני ר"ג היא. והיא הברייתא שלפנינו יחד עם ה"דבר אחר". ופירש במיוחס לרש"י: מני רשב"ג²⁸ היא. דאמר לעיל יפר לה הואיל ונהגה בו איסור, והיא סבורה שתהא אסורה להציע לו מטתו ולמזוג כוס אינו רשאי לנהוג בהן היתר אלא אם כן מפר לה.
ולעיל שם בבבלי ט"ו א': רבינא אמר לעולם כדקתני (כלומר, קונם שאני ישן וכו', ואעפ"י שאין נדר חל על דבר שאין בו ממש), ומאי בל יחל מדרבנן. ומי איכא בל יחל מדרבנן ? אין, והתניא דברים המותרין, ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם, שנאמר לא יחל דברו. וכבר כתבו בתוספות שם: תימה מה עניין זה לנהגו בו איסור. אבל בכי"מ שם: אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר בפניהן כדי לבטלן שנ' לא יחל דברו. ונראה שהיא הברייתא שלפנינו, והמלה "בפניהן" היא באשגרה מפסחים וממגילה (עיין להלן), וצריך למוחקה, ואינה עניין לכאן. וכן במה"ג מטות, עמ' ש': ד"א לא יחלל דברו. מניין אתה אומר דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור, אין אתה רשאי לנהוג בהן היתר כדי לבטלן, ת"ל לא יחלל דברו. מכאן אמרו האומר קונם שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אע"פ שאין כאן נדר אין מורין לו לנהוג בהן היתר וכו', כלשון הר"מ בספ"ג מה' נדרים.
ובבבלי פסחים נ' סע"ב: איתיביה אביי דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם וכו', בכותאי. וכן הובאה ברייתא זו בבבלי מגילה ה' ב', וכגירסת כי"ל, עיי"ש בדק"ס, עמ' 14, הערה ל'. ואינה עניין לברייתא שלפנינו כלל.

footnotes:
²³ ברשב"א: נודר בהם עולמית לבטלן, וצ"ל: על מנת לבטלן.
²⁴ ושם בטעות: בתוספתא שבפרק ראשון, אבל ברשב"א לנכון: תוספתא בפ"ד דמכלתין.
²⁵ יוונית ויוונות בא"י, עמ' 104 ואילך.
²⁶ עיי"ש, עמ' 99 ואילך.
²⁷ עיי"ש, עמ' 107.
²⁸ המפרש גרס רשב"ג גם לעיל בסוגייא שם, במקום ר"ג שלפנינו.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:6:2
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:6:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:6:2)

17-18. **דבר אחר לא יחל דברו, שאפי' חכם אין מפר נדרו לעצמו.**וכע"ז בהמשך הברייתא בבבלי פ"א ב', אבל בכי"מ שם חסרה בבא זו. וכן בספרי מטות פי' קנ"ג, עמ' 200: לא יחל דברו, שלא יעשה דבריו חולין, הרי שהיה חכם לא **יפר** לו לעצמו. והדין נותן אם **מיפר** לאחרים לא **יפר** לעצמו, ת"ל לא יחל דברו וכו'. ונקטו לשון "הפרה" משום שבכל הפרשה בספרי שם מדברים ב"הפרה", והוא רגיל בלשון תנאים אפילו אצל התרת חכם, עיין בתוספות בכורות ל"ז רע"א.²⁹ ובבבלי פ"א ב' (לעיל מן הברייתא שלנו): דבר אחר לא יחל דברו מכאן לחכם שאין מתיר נדרי עצמו. וכן בנגעים ספ"ב: כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו. ובס' יחוסי תו"א כת"י, ערך רב יעקב אחוה דרב אחא בר יעקב: וכן לא יחל דברו לא יעשה דברו חולין, כדדריש בתוספתא פרק הנודר מן הפירות ובירושלמי דאילו מותרין, כמו שכתבתי למעלה בסדר הלל בנו של ר"ג.

footnotes:
²⁹ ועיין במשנתנו פ"ח מ"ז ולהלן שו' 28 ואילך ועוד. וכן משתמשים גם האמוראים, עיין בכורות שם.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:6:3
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:6:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:6:3)

18-19. **אמ' לו השאילני קרדומך, אמ' קרדום שאני קנוי, קונם נכסים עלי אם יש לי קרדום, בידוע שאין לו קרדום.**בכי"ע: אמ' **קונם** קרדום שאני קנוי וכו', וכ"ה הפירוש גם לפנינו שאמר קונם קרדום וכו'. ופירוש התוספתא הוא שכיוון שאמר קונם קרדום שאני קנוי, הרי נאסר עליו הקרדום בהנאה, וכבר אין לו קרדום, וממילא אם חזר ואמר קונם נכסים עלי אם יש לי קרדום, בידוע שאין לו קרדום, ונכסיו מותרין.
וכן בירושלמי פ"א רה"ב, ל"ו ע"ד, אלא שהמפרשים ז"ל נשתבשו מאד בפירושו, והנכון כמו שפירש בח"ד כאן, וכ"ה שם: עד כדון עצמו (כלומר, אם אמר בפירוש: קונם נכסי **עלי**), מהו שיקדיש לשמים בלשון קונם.³⁰ נישמעינה מן הדא. אמר לו השאילני קרדומך. אמר קונם קורדום יש לי קונם נכסיי עלי ויש לו קורדום נכסיו אסורין,³¹ שאין לזה קורדום. והיא התוספתא שלפנינו. ומכאן ראייה שאדם מקדיש לשמים בלשון קונם, ולפיכך כבר אין לו קורדום, ודחה הירושלמי: שנייא היא שבו בלשון שהתפיס את הקרדום בו בלשון התפיס בו את הנכסים. מה נפשך קדש קורדום, [לא]³² קדשו נכסים (שהרי אין לו קורדום). לא קדש קורדום (משום שהקדיש לשמים בלשון קונם, ואינו תופס) אפילו נכסים לא קדשו.³³ וממילא אין ראייה מברייתא זו לא לכאן ולא לכאן. וממשיך הירושלמי: אילו אמר קונם קורדום יש לי, וחזר ואמר קונם נכסיי (עלי)³⁴ ויש לו קורדום נכסיו אסורין, יאות. כלומר, אילו אמרה הברייתא להפך, שנכסיו אסורין, יאות הייתי פושט ממנה שאדם מקדיש לשמים בלשון קונם, ולפיכך נכסיו אסורין,³⁵ שהרי שיקר, והיה לו קורדום, אבל עכשיו שהוא אומר נכסיו מותרין, אין ראייה לא לכאן ולא לכאן כלעיל. וחוזר הירושלמי ודן: אילו אמר נכסי[ו] מותרין, וקם ליה, יאות.³⁶ לא אמר אלא שאין לזה קורדום (כלומר, הרי נתנה טעם לדבריה), הא אם יש לו קורדום נכסיו אסורין.³⁷ הדא אמרה שקדש קורדום (ולפיכך אין לו קורדום). הדא אמרה שקדשו נכסים³⁸ (כלומר, אם אמר בלשון קונם), הדא אמרה שאדם מקדיש לשמים בלשון קונם.
ובבבלי ל"ה רע"א הובאה ברייתא כעין זו, והיא ברייתא אחרת, ואין להכניס את עניינה לתוספתא שלנו.

footnotes:
³⁰ כלומר, אם לא אמר "עלי" אלא סתם "קונם דבר זה", אם יש כאן כינוי להקדש בדק הבית. ועיין בח"ד שקשר את הסוגיא עם המחלוקת אם יש מעילה בקונמות, ועיין מ"ש לעיל פ"ב, שו' 32, ד"ה ר' שמעון.
³¹ ברור שצ"ל: מותרין, כהגהת בעל ח"ד, עיין להלן.
³² כצ"ל, כמו שהגיה בח"ד.
³³ ואעפ"י שבנכסים אמר קונם עלי, מ"מ אנו אומרים שנתכוון להתפיס נכסים בקורדום, כלשון הירושלמי: התפיס בו את הנכסים.
³⁴ כלומר, אם שקרתי. וכאן אני נוטה מפירושו של בעל ח"ד.
³⁵ כלומר, אעפ"י שלא אמר "עלי".
³⁶ כלומר, אילו הסתפקה הברייתא בהלכה גרידא, ולא היתה נותנת טעם לדבריה יפה היית אומר שיש כאן ממה נפשך.
³⁷ כלומר, מכאן שאם היינו אומרים שאף שחל ההקדש עדיין יש לו קורדום היו הנכסים אסורין, שהרי יש לו קורדום.
³⁸ בח"ד מגיה: [שלא] קדשו נכסים.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:7:1
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:7:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:7:1)

19-20. **הנודר מן הקייץ בגליל וירד לעמקים, אע"פ שהגיעו הקייץ בעמקים, אסור עד שיגיעו הקייץ בגליל.**וכ"ה ("מן") גם בד, בכי"ע ובירושלמי פ"ה סה"ה (סה"ד), מ"א ע"א. אבל בבבלי ס"ב ב': תניא הנודר **עד** הקיץ בגליל וכו', וכצ"ל גם לפנינו.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:7:2
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:7:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:7:2)

20-22. **אמ' ר' יוסה בראשונה היו אומ' המודר הנאה מחבירו סתם עד הפסח, אסור עד שחיטת הפסח, משחרב בית המקדש, אסרו כל היום כולו.**במשנתנו פ"ח מ"ב: עד הפסח אסור עד שיגיע. ומפרש ר' יוסי שהלכה זו קיימת רק אחרי שחרב הבית, שאין שם קרבן פסח, אבל בשעה שיש שם קרבן פסח, ודרכן של בני אדם להשתתף בחבורות עם חביריהם ולעזור איש לחבירו,³⁹ לא נתכוין זה אלא עד זמן שחיטת הפסח.⁴⁰ וכן אמרו במשנתנו פ"ח סמ"ה: קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח, אינו אסור אלא עד ליל הפסח, שלא נתכון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes:
³⁹ עיין במשנת פסחים פ"ה מ"ט.
⁴⁰ ועיין בבלי תענית ד' ב', ואינו עניין לכאן.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:7:3
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:7:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:7:3)

22-23. **זה הכלל, כל שזמנו קבוע אסור עד פניו, ר' מאיר או' אסור עד שיגיע, ר' יוסה אומ' אסור עד שיצא.**וכ"ה ("קבוע אסור") בד. והנכון הוא בכי"ע: כל שזמנו קבוע א' (כלומר, **אמר**) עד וכו'. וכן בבבלי ס"א ב' וקידושין ס"ד ב': זה הכלל כל שזמנו קבוע **ואמר** עד וכו'. ואשר לגירסא "עד פניו", הרי בד הגירסא עד פגי (וצ"ל: פני) וכו'. ובכי"ע: עד לפני וכו', וכ"ה בברייתא שבבבלי כאן ס"א ב' וברוב נוסחאות המשנה (עיין להלן בסמוך).
ובמשנתנו פ"ח מ"ב: עד לפני⁴¹ הפסח. ר' מאיר אומר אסור עד שיגיע, ר' יוסי אומר אסור עד שיצא כו'. זה הכלל כל שזמנו קבוע, ואמר עד שיגיע, אסור עד שיגיע. ולפ"ז באמר "עד הפסח" כולי עלמא מודי שאינו אסור אלא עד זמן שיגיע. ולא נחלקו ר' מאיר ור' יוסי אלא באומר "עד פני הפסח", ולר' מאיר כוונתו עד פרוס הפסח, עד שיגיע ערב הפסח (עיין להלן) ולר' יוסי כוונתו עד פינויו.⁴²
ולעיל בסמוך אמר ר' יוסי בפירוש שאם אמר עד הפסח (שלא בזמן הבית) הרי הוא אסור עד שיצא כל היום של ערב פסח, וכאן הוא סובר שאם אמר עד פניו (כלומר של היום הנ"ל) אסור עד שיצא, והיינו ערב הפסח, שאנו עוסקים בו, ולר' יוסי אין הבדל בין אם אמר עד הפסח (שלא בזמן הבית), לבין אמר עד פני הפסח, ובשניהם אסור בערב הפסח כל היום כולו, אבל לר"מ אם אמר עד פני הפסח מותר בערב הפסח, ואם אמר "עד הפסח" (שלא בזמן הבית) כולי עלמא מודים שהוא אסור עד שיגיע הפסח ממש, וכסתם משנתנו.
ובירושלמי (פ"ח סה"ג, מ"א רע"א, ובמקבילה שבקידושין הנ"ל): א"ר אבין הכל מודין בפסח שהוא מותר, מה פליגין בפרוס הפסח, ההין אמ' עד שיגיע וההין אמר עד שיצא. וכבר הוכח⁴³ מכמה מקומות שאין פרוס הפסח אלא ערב הפסח ממש,⁴⁴ ולפ"ז כל המחלוקת היא בערב הפסח גרידא, וכמו שמוכח מן התוספתא כאן.⁴⁵ ועיין עכשיו במבוא לנוה"מ של מהרי"ן אפשטין, עמ' 68 ואילך, ועמ' 1305.

footnotes:
⁴¹ במשנה שבבבלי כי"מ ובמשניות כ"י עם פיה"מ להר"מ ובה' המיוחסות להרי"ף, בתוספ' רי"ד, במיוחס לרש"י, בריטב"א, רא"ש, ר"ן, נ"י ועוד, וברמב"ם פ"י מה' נדרים ה"ז ובבבלי קידושין ס"ד ב': עד פני.
⁴² עיין ירושלמי כאן פ"ח ה"ג, מ"א רע"א, קידושין פ"ג הי"א, ס"ד סע"ב, ובבלי שם ס"ה א'.
⁴³ ספר היובל לכבוד ר"א מרכס, עמ' רצ"ח, ואילך.
⁴⁴ ואין לכך סתירה ממקורות אחרים, עיין מש"ש.
⁴⁵ עיין מ"ש בסה"י הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:7:4
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:7:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:7:4)

24. **עד שיפסקו גשמים, עד לילי יום טוב הראשון של פסח.**במשנתנו פ"ח מ"ה: עד שיפסקו הגשמים, עד שיצא ניסן כולו, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר עד שיעבור הפסח. ובירושלמי כאן סה"ז (סה"ה), מ"א ע"א, פירשו שר' מאיר ור' יהודה עומדים בשיטתם במשנת תענית פ"א סמ"ב. אבל ברישא של משנתנו בתענית שם אמרו: ר' יהודה אומר העובר לפני התיבה וכו' ביום טוב הראשון של פסח, הראשון מזכיר, האחרון אינו מזכיר. ובבבלי שם ד' ב': תרי תנאי אליבא דר' יהודה. ועיין ירושלמי שם פ"א ה"ב, ס"ד ע"א. והתוספתא שלנו היא כאידך תנא דר' יהודה הסובר שמפסיקין לשאול על הגשמים בתחילת הפסח. ועיין שי"ק, ד"ה ר"מ, ומ"ש באור שמח פ"י מה' נדרים הי"א, ד"ה מחלוקת.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:7:5
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:7:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:7:5)

24-25. **עד שייעקרו סוכות, אסור עד לילי יום טוב האחרון של חג.**כלומר, אעפ"י שאין עוקרין וסותרין את הסוכות אלא עד אחרי יום טוב האחרון של חג, שהרי אין סותרין אהלים ביו"ט,⁴⁶ מ"מ לא נתכוין זה אלא לזמן שבני אדם חייבים לישב בסוכה, ובלילי יום טוב האחרון, כבר עקר דירתו מן הסוכה, והתנא בא"י קאי.

footnotes:
⁴⁶ עיין מ"ש לעיל ח"ד (סוכה), סוף עמ' 840.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:7:6
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:7:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:7:6)

25. **עד אדר, הראשון.**וכ"ה בד. ובכי"ע: עד אדר עד אדר, וצ"ל שם: עד אדר, עד אדר [הראשון]. ואף לפנינו הכוונה כן. ואם נדר ונתעברה השנה אינו אסור אלא עד אדר הראשון. ובמשנתנו פ"ח מ"ה: עד ראש אדר, עד ראש אדר הראשון. ובבבלי ס"ג ב' הביאו את הברייתא שלנו והוכיחו מן הסיפא, שמדברים כאן בלא ידע בשעת נדרו שתתעבר השנה.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:7:7
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:7:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:7:7)

25-26. **ואם היתה שנה מעוברת, אסור עד אדר שיני.**וכ"ה בכי"ע ובבבלי הנ"ל (בבבלי: עד ר"ח אדר), אלא שבשניהם חסרה המלה "אסור", והיא היא. ופירושו שאם בשעת נדרו כבר ידעו שהשנה מעוברת אסור עד אדר השיני, כמו שפירשו בבבלי הנ"ל, ועיין גם בירושלמי פ"ח ה"ז (ה"ו), מ"א ע"א.
ובד: אם היתה שנה מעוברת **נותנין לו עד אדר שני**. בספר אחד אסור עד אדר שני. ולפי גירסת ד עוסקת הברייתא שלנו בשטרות, כלעיל מגילה פ"א סה"ו ומקבילות (עיין מש"ש), ואם כתב בשטר שיפרע לו באדר ואח"כ נתעברה השנה פורע לו באדר ראשון, אבל אם כבר ידעו שהיא מעוברת בשעת כתיבת השטר נותנין לו ללוה זמן עד אדר שני. ועיין בירושלמי הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:8:1
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:8:1)

26-28. **האומר לחבירו קונם שני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבניך כור אחד של חטים, ושתי חביות של יין, וארעו אבל, או אונס, או משתה, או גשמים, מותר, ולעולם אסור וכו'.**בכי"ע: מותר, אם לאו אסור. וכן מעתיקים בשם התוספתא ברשב"א כ"ד רע"ב⁴⁷ ובמאירי כ"ד א' (הוצ' ר"א ליס, סוף עמ' ק"ח): ואם לאו אסור. ובד: ואם לאו לעולם אסור. ונראה שיש כאן תרכובת של שתי נוסחאות, נוסחת כי"ע (והראשונים הנ"ל) ונוסחת כי"ו. ולפי נוסח כי"ו פירושו שאם אירעו אונס ולא היה יכול ליטול את המתנה לבניו מותר ליהנות ממנו כל זמן שלא עבר האונס, ולעולם (כלומר, כשעבר האונס) אסור, ואין אומרים כיוון שלא היה יכול לקיים מיד אחרי הנדר כבר בטל הנדר. וגירסת כי"ע מחוורת יותר. וכל העניין יתפרש להלן בסמוך.

footnotes:
⁴⁷ בחי' הרשב"א שלפנינו חסרות המלים "אבל או", אבל הן ישנן בהבאה שבשטמ"ק בשם הרשב"א.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:8:2
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:8:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:8:2)

28-32. **עד שיפר את נדרו על פי חכם, דברי ר' מאיר. וחכמים אומ' אף זה יכול לחפר את נדרו שלא על פי חכם, יאמר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי, זהו כבודי. וכן האומ' לחבירו קונם שאין אתה נהנה לי אם אי אתה נותן לבניי כור אחד של חטים, ושתי חביות של יין.**וכע"ז בד. ובכי"ע: "וכן האומר לחבירו קונם שאתה נהנה לי" והשאר חסר. ופירושו, וכן היא המחלוקת באומר "אם אתה **נותן**", כמפורש בסיפא של משנתנו הנ"ל. וברשב"א ובמאירי חסר מה שהעתקנו כאן. ואין שם השמטה בדבריהם, או קיצור בכוונה עד הבבא הבאה, אלא שכל זה היה חסר בספרי התוספתא שלפניהם, עיין מ"ש להלן.
ובמשנתנו פ"ח מ"ז: האומר לחברו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה בא ונוטל לבניך כור אחד של חטין ושתי חביות של יין, הרי זה יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם, ויאמר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי, זהו כבודי. וכן האומר לחבירו קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה בא ונותן לבני כור אחד של חטין ושתי חביות של יין, ר' מאיר אומר אסור עד שיתן, וחכמים אומרים אף זה יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם, ויאמר לו הרי אני כאלו התקבלתי.
ולא נתבאר במשנתנו אם ר' מאיר חולק גם על הרישא, ובבבלי כ"ד א' משמע שר"מ אינו חולק על הרישא, עיין בתוספות ס"ג ב', ד"ה ר"מ אמר, וברשב"א ומאירי ור"ן כ"ד א', עיי"ש ההסברים. ועיין במעשה רוקח על הר"מ ספ"ח מה' נדרים, ועיין בבלי גיטין ע"ד ב', ובירושלמי בסוגיין. אבל בירושלמי כאן פ"ח הי"א, מ"א ע"א: ר' חייא בשם ר' יוחנן אף הראשון במחלוקת. א"ר זעירא בסתם חלוקין וכו'. ואפילו ר' זעירא מודה שאין הבדל בין הרישא ובין הסיפא, והמחלוקת בין ר"מ ובין החכמים אם סתמו מעמיד, ור"מ סובר סתמו מעמיד, וכל אחד אמר מפני כבודו דווקא, וחכמים סוברים שסתמו אינו מעמיד. והראשונים הביאו את הירושלמי שסובר שר' מאיר חולק אף ברישא, ולא רמזו כלל לתוספתא כאן שמפורש בה שר' מאיר חולק על הרישא, והיה אפשר לומר שלא ראו את התוספתא, אבל הרשב"א והמאירי הרי הביאו אותה ונזדקקו לירושלמי, ולמה לא הביאו את המשך התוספתא שמפורש בה כדברי הירושלמי, ובעל כרחנו אנו אומרים שכל זה היה חסר לפניהם, כפי שמוכח מן ההעתקה שלהם שדלגו עליה, והמשיכו להעתיק את דברי התוספתא שלהלן.
ואשר לרישא של התוספתא הרי מפורש בה שאם אירעו אבל וכו' מותר אפילו לר' מאיר וטעמו משום שהן נדרי אונסים. וכן במשנתנו פ"ג מ"ג: נדרי אונסים. הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא, או שחלה בנו, או שעכבו נהר, הרי אילו נדרי אונסין. ובבבלי כ"ד א' הוכיחו ממנה שהחכמים חולקים על ר' אליעזר בן יעקב וסוברים שאין כאן נדרי זירוזין. ותירצו שאף ר"א בן יעקב מודה בה, משום שהיא מדברת במזומן שהדיר את המזמן שיקרא לו לוכל אצלו. אבל בתוספתא כאן ברישא אי אפשר לפרש כן, שהרי מפורש בה: קונם שני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל וכו', אלא שהבבלי יתרצה כשם שתירץ את משנתנו בפ"ח מ"ז, ושאני הכא שיכול לומר לו לאו כלבא אנא, ואין כאן נדרי זירוזין אפילו לר"א בן יעקב עיי"ש, וממילא אינו מותר אלא משום נדרי אונסין.
אבל בירושלמי פ"ג ה"ג, ל"ח ע"א: מפני שחלה, הא אם לא חלה לא. אמר ר' ירמיה דר' מאיר היא, דר' מאיר אמ' אסור עד שיתן. ודברי ר' ירמיה מפורשים בתוספתא כאן: ואם לאו (כגי' כי"ע והראשונים) אסור עד שיפר את נדרו על פי חכם, דברי ר' מאיר, כלומר, אם לא אירעו אונס אסור, אבל לחכמים מותר אפילו בלי אונס מפני שיכול לומר זהו כבודי.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:8:3
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:8:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:8:3)

32-33. **היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו בתוך המשתה, אמ' קונם לביתיך שני נכנס, בתוך המשתה אסור, לאחר המשתה מותר.**בבא זו חסירה בכי"ע, וישנה להלן אחרי דברי ר' יהודה. ואף בד ובכי"ו נכפלה שם. ונראה שהנכון כלפנינו (ולהלן היא כפילות בטעות, ע"פ נוסח אחר, מטיפוס כי"ע), וכ"ה הסדר בחי' הרשב"א כ"ד רע"ב ובמאירי כ"ד א' הנ"ל. וכן הביאו בבא זו גם הרמב"ן, ריטב"א, ר"ן ונימוקי יוסף ספ"ח. וכן הביאה רבינו ירוחם, אדם, נתיב י"ד ה"ה (קרוב לסופו) ובשו"ת הרשב"ש סי' ש"ז, ד"ה ומה. ובכי"ע ובקג"נ: שיאכל אצלו **במשתה** וכו'. וכ"ה להלן בהלכה הכפולה גם בד ובכי"ו, וכן גורסים כל הראשונים הנ"ל (חוץ מהללו שנביא להלן), אלא שבמאירי חסרות המלים "שיאכל אצלו". וברשב"א: בבית המשתה. אבל בד כאן ובמאירי הנ"ל: בתוך המשתה.
ובפי' ר"א מן ההר, עמ' קל"ד, כתב עליה: מסתברא דלאו הלכתא היא, דאי תוך המשתה אסור, אי מלאכל עמו קאמר, לאחר המשתה אמאי יהא מותר וכו', עיי"ש.
בכל אופן ברור מן התוספתא כאן שאסור לאכול אצלו בתוך המשתה, ועיין מ"ש להלן לעניין כניסה. ובמשנתנו ספ"ח: היה מסרב בחברו שיאכל אצלו, אמר קונם לביתך שאיני נכנס, טפת צונין שאיני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונין, שלא נתכון זה אלא לשום אכילה ושתיה. וכתב הרא"ש בפסקיו ספ"ח: וגם באכילה ושתייה הוא מותר שהרי לא הוציא בפיו, ולא דמי לרישא (כלומר, של משנתנו הנ"ל), דאישות בכלל הנאה היא. וכן פסק בטיו"ד סוף סי' רי"ח. ועיין מ"ש בב"י שם וכן מ"ש בכ"מ פ"ח מה' נדרים ה"י. וכבר תמה ר' ברוך קלעי במקור ברוך סי' כ"ט מדברי רבינו ירוחם הנ"ל שכתב כדברי הרא"ש, והוסיף מיד: ועוד פשוט **בתוס'** היה מסרב שיאכל אצלו במשתה וכו', הרי לך שלא ראה סתירה בין התוספתא לפסק הרא"ש. ובשו"ת מהרי"ט ח"א סי' נ"ה וסי' ק"י תירץ שלא נתכוין הרא"ש אלא לאכילה מחוץ לביתו, אבל בתוך ביתו אסור, והוא דחוק מאד, ועיי"ש בסי' קל"א.
ובפי' הרדב"ז להר"מ פ"ח מה' נדרים ה"י הביא את הבבא שלנו, והוסיף אח"כ: ומשמע לי דדוקא לענין אכילה ושתיה קאמר שאינו נכנס לאכול ולשתות באותה סעודה, אבל ליכנס לביתו בשעת הסעודה מותר, ואינו אוכל ושותה. ואין ספק שכן משמע מלשון הרמב"ם, ועיין מ"ש להלן. אבל מרן בטיו"ד סוף סי' רי"ח, ד"ה תניא, פירש גם את התוספתא כן. ברם מפשוטה של לשון התוספתא משמע שאסור לו להכנס לביתו. וכן כתב בפי' הר"א מן ההר, עמ' קל"ד הנ"ל: ואם פירוש התוספתא, תוך המשתה אסור ליכנס לביתו, לאו הילכתא היא וכו'.⁴⁸ ועיין מ"ש להלן. ובבא זו בוודאי אינה סותרת את משנתנו, שהרי כאן בבית המשתה עסיקינן, ואפילו בכניסה בעלמא משמח את ההתן, ולשיטת כמה מן הראשונים, אומרים שבע ברכות בפנים חדשות אעפ"י שאינו אוכל, עיין בשטמ"ק כתובות ז' סע"ב, ומה שהביאו שם מפרקי דר"א ספי"ז, ובחי' הרמב"ן שם ח' א' ובהגהת הרמ"א אה"ע סי' ס"ב סוף ס"ק ז'. ולפיכך אם אמר קונם לביתך שני נכנס (והיה שם משתה) בוודאי כוונתו גם לכניסה. אבל להלן אמר ר' יהודה שאף ברגל הדין כן. ואפשר שבסעודת מצוה שמסובים בה רבים, חושש שמא לא יהא לו נעים לסרב כשיכנס, ויהא עומד בתוך היושבים, וממילא כוונתו בדווקא שלא יכנס כלל, כמו שכתב במהרי"ט ח"א סי' ק"י. ועיין בשו"ת מקור ברוך סי' כ"ט הנ"ל, ואף הם סוברים שלשיטת התוספתא אסור להכנס לביתו, ולאו דווקא לאכילה ולשתייה. ועיין מה שהאריך בזה בח"ד. ושיטת הרא"ש לכאורה נסתרת מדברי התוספתא בסוף פירקין, אבל הברייתא שם לא הוזכרה בראשונים, וכתבנו שם שלפי הגירסא שלפנינו אינה הלכה, עיי"ש.
ובר"מ פ"ח מה' נדרים ה"י: וכן הקורא לחבירו שיסעוד אצלו ומיאן **ונשבע**,⁴⁹ או נדר, שלא יכנס לביתו ולא ישתה לו טפת צונן הרי זה מותר להכנס לביתו ולשתות לו צונן (כמשנתנו ספ"ח הנ"ל) שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל וישתה עמו **בסעודה זו**. וספק גדול הוא אם הר"מ כיוון לתוספתא כאן, שהרי העתיק את לשון משנתנו (ואינו מדבר לא בבית המשתה ולא ברגל), אלא שדבריו מפורשים בירושלמי ספ"ח, מ"א ע"א, שכן אמרו שם על משנתנו הנ"ל: אמר ר' יוסי הדא אמרה ההן **דמשבע** לחבריה, דלא ייכול, ההן אוכל וההן **עבר**, וצ"ל: וההן **חבר**, כמו שפירש והגיה לנכון באור שמח שם במקומו. ואין ספק שצדק הרב בהגהתו, וקצת ראייה מלשון הר"מ שאומר: ומיאן **ונשבע**⁵⁰ וכו', ושבועה מאן דכר שמה, ובוודאי כיוון לירושלמי כאן, ופירושו שאינו אסור אלא באוכל ההוא (בסעודה זו) ומשל החבר ההוא שהשביע אותו.⁵¹ ובוודאי שהר"מ חולק על הרא"ש הנ"ל, ופירוש הרשד"ם בשו"ת יו"ד סי' צ"א דחוק.

footnotes:
⁴⁸ עיי"ש שתמה על הרמב"ן למה הביא תוספתא זו.
⁴⁹ עיין מ"ש להלן בפנים על "ונשבע".
⁵⁰ ראייה גמורה איננה, שכן דרכו של הר"מ לכתוב "נשבע, או נדר" (במקום שאין הבדל ביניהם).
⁵¹ באו"ש שם ציין גם לדברי התוספות בשבועות כ"ג רע"ב. ועיין במהרש"א שם.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:8:4
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:8:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:8:4)

33-34. **ר' יהודה או' היה מסרב בחבירו בתוך הרגל שיאכל אצלו וכו'.**בחי' הרשב"א כ"ד רע"ב ובמאירי שם כ"ד א' הביאו בבא זו בקיצור, אבל שאר הראשונים הנ"ל⁵² לא העתיקוה. ועיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה ובפי' הרדב"ז.

footnotes:
⁵² לעיל שו' 32–33, ד"ה היה.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:9:1
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:9:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:9:1)

35. **היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו במשתה וכו'.**וכ"ה בכי"ע, אבל בד ובכי"ו כבר נשנית לעיל, ושם מקומה הנכון, עיין מ"ש לעיל, שורה 32–33, ד"ה היה.


###### Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:9:2
[Tosefta Kifshutah on Nedarim 4:9:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Nedarim/r/4:9:2)

36-38. **אמ' קונם לביתך שני נכנס, וטיפת צונן שאני טועם לך, מותר ליכנס, ולרחוץ עמו בצונן, ואסור לוכל ולשתות.**וכ"ה ("ולרחוץ") גם בד. אבל בכי"ע: קונם **לעיר**⁵³ שאני נכנס וכו' מותר ליכנס **ולשתות**⁵⁴ צונן וכו'. וכן במשנתנו ספ"ח: מותר לכנס לביתו ולשתות ממנו צונין וכו'.
ונראה שהנכון כגירסתנו וכגירסת ד, ומותר **לרחוץ** עמו בצונן, אבל **לשתות** עמו צונן אסור, וכפי שמסיימת התוספתא: ואסור לוכל ולשתות. וכן, כנראה היתה הגירסא לפני כל הראשונים הנ"ל,⁵⁵ ולפיכך לא העתיקוה, שהרי היא חולקת במפורש על משנתנו, ואינה הלכה.
ובב"י טיו"ד סי' רי"ח (קרוב לסופו. ועיין בכ"מ פ"ח מה' נדרים ה"י) תמה מבבא זו על שיטת הרא"ש שפוסק⁵⁶ שמותר גם באכילה ושתייה. ובשו"ת מהר"א ששון סי' קנ"ד, כתב על פסק הרא"ש וסייעתו: "לא ראו אותה (כלומר, את התוספתא), או שמא לא היה כן בנסחתם", ולפי דברינו אין צורך בכך, ולא השגיחו בה משום שהיא חולקת על משנתנו, ואינה הלכה. ועיין בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' נ"ה וסי' ק"י הנ"ל (לעיל, שו' 32–33, סד"ה בכל אופן), ומ"ש דו"ז (אחי אם אבי) הגר"מ הלוי בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' ס"ח, אות י"ב ואילך.

footnotes:
⁵³ וכ"ה בקג"נ. והיא, כנראה, ט"ס.
⁵⁴ אצל צוקרמנדל בטעות: ולרחוץ. ואף בקג"נ: ולשתות צונים.
⁵⁵ לעיל שו' 32–33, ד"ה היה.
⁵⁶ בפסקיו כאן ספ"ח ובפירושו כ"א א'.