## Tosefta Kifshutah on Peah Chapter 2

###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:1:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:1:1)

1. **אין לו בה כלום.**משנה פ"ד מ"ג. ופי' הר"ש: אבל מה שליקט לא הפסיד, וכן משמע מלשון פירוש הרא"ש. וסתם משנתנו חולקת על ר"מ להלן. אבל בפיה"מ להר"מ (ובחבורו פ"ב מה' מתנ"ע הי"ח) משמע שדעת רבינו היא שאין ר"מ חולק על סתם משנתנו אלא מפרש. וכן הבין הרשב"א (ב"מ י' א' ד"ה נפל) את דברי הר"מ, וכ"ה בחידושי הר"ן שם (בשם הרשב"א). ועיין להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:1:2
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:1:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:1:2)

1-2. **ר' מאיר אומ' קונסין אותו ונוטלין הימנו זו וזו.**וכ"ה בד ובכי"ע וברשב"א ובר"ן הנ"ל. ובירושלמי (פ"ד ה"ב): תני בשם ר' מאיר קונסין בו ומוציאין ממנו את התלוש ואת המחובר. ועיין בריבמ"ץ ובר"ש פ"ד מ"ג, ובתוספ' המיוחסים לר"י הזקן קדושין נ"ט א'. ובפיה"מ להר"מ: קאלו קונסין אותו **ומעבירין** ממנו את הכל את התלוש ואת המחובר. וזהו ניסוח רבינו בעצמו ע"פ הירושלמי.
ובצפנת פענח על הר"מ הנ"ל מעיר: עיין בירושלמי דהטעם הוא משום קנס. אך באמת י"ל לפי שיט' הראשונים הובאה בדברי הרב המגיד בה' זכייה ומתנה פ"ב ה"ט, גבי הבונה פלטרין בנכסי הגר דלא קנה רק מי שהעמיד להם דלתות, דגם הפלטרין של הראשון נעשה הפקר, כיון שחיברן לקרקע וזכה בהם השני, וה"נ כן גבי פיאה, ועיין מש"כ בזה בח"ב בה' ערכין [פ"ו ה"ל, מ"ח ע"ד]. ולא זכיתי לרדת לסוף דעת רבינו בזה, שהרי בסוגיית ב"ב (נ"ג ב') הדברים מובנים. והוא מפני שבנה את הפלטרין בלבני הגר, וכשהגביה אותן לא נתכוון לקנותן אלא להפך בהן על מנת לבנות בהן בבניין שעדיין אינו שלו, ואחרי שחבר אותן לקרקע נעשו כשאר נכסי הגר (יד רמה שם. וכן אפשר לפרש גם את דברי הר"י מיגש בחידושיו, עיי"ש). אבל אם כבר זכה בהן לא יצאו מרשותו כלל, אפילו אם בנאן אח"כ, ויכול לטעון אבני אני נוטל. ואפילו לשיטת הרמ"א (חו"מ סי' ער"ה) הסובר שהר"י מיגש חולק על הרמ"ה, והשני זוכה בקרקע אפילו אם בנה בלבנים שלו,¹ מ"מ עדיין לא שמענו שאינו צריך לשלם לו בעד הלבנים, כדין היורד לנכסי חבירו ובונה חורבה העשוייה לבנות.² אבל אין מסתבר כלל לומר כן בפיאה תלושה שזרקה על המחובר שתעשה הפקר מצד ההלכה, שהרי כאן בוודאי לא התכוין להפקיר את התלוש, אלא אדרבה רצה לזכות על ידיה אף במחובר, כמו בפירס טליתו עליה. ולפיכך אין לנו לזוז מפירוש התוספתא והירושלמי שמחמת קנס גרידא אתינן עלה. ועיין להלן סוטה ספ"ד ובבבלי שם ט' סע"א, ויסוד האגדה שם הוא בהלכה שלנו.
ודע שכמה מן האחרונים³ הבינו בדעת הר"מ שבפירס טליתו עליה מעבירים את הטלית ולוקחים ממנו את הפיאה שכבר זכה בה מתחילה, ולפי זה בזרק מקצת פיאה לוקחים ממנו אף את הפיאה שלא זרק, וזהו דבר שאינו מסתבר כלל וכלל. וכן מוכח ברשב"א ובר"ן הנ"ל שפירשו את הסיפא של משנתנו "מעבירין אותה הימנו" שמותר לעניים להעבירם ממנו, וקמ"ל דאין כאן משום עני המהפך בחררה, וזהו כל החידוש של הסיפא של משנתנו. וכן במהרי"ק סי' קצ"ב (שהעיר עליו במלא"ש, ובד"ח סי' קפ"ז): פשיטא ופשיטא שאם הראשון שפרס טליתו עליה בתחילה יכול לעכב ולהתגבר על הבא להעבירנה ממנו בזרוע, וגם הוא וכו' יקדים ויטלנה בידו ממש, הלא דבר פשוט הוא שזה הוא זריז ונשכר, ומי הוא החסר דעת שיטעה בזה. ולפ"ז הוא ק"ו בן בנו של ק"ו שאין ליטול ממנו את הפאה שזכה בה מכבר, ולא כסה בה את המחובר, וחדוש כזה לא עלה כלל על דעת רבותינו הקדמונים. ועיין מ"ש הרדב"ז בשו"ת ללשונות הרמב"ם סי' רכ"ו, ומ"ש על הרשב"א שם, ולפנינו ברשב"א ובחי' הר"ן הנ"ל מפורש שבסיפא אין ב"ד מעבירין, אלא העניים.

footnotes:
¹ לפני הרמ"א היתה הגירסא בחי' הר"י מיגש: שהרי הוא עצמו הוציאן מרשותו משעה שבנאן וכו'. עיין בשטמ"ק שם ובמ"מ ד"ר, אלא ששם בטעות "יצאו" במקום "הוציאן".
² עיין מ"ש בטחו"מ סי' ער"ה בשם ר' ישעיה ובחי' הריטב"א במקומו.
³ עיין בתיו"ט במקומו, בשו"ת חיים שאל להחיד"א ח"ב סי' מ' אות ב', בפאת השלחן סי' ה' אות ס"ב. והנכון במים חיים לבעל פר"ח פ"ב מ"ה מתנ"ע הי"ח.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:2:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:2:1)

2. **בעל הבית שנתן פאה לעניים וכו'.**לפי פשוטו משמע שבעה"ב קצר את הפיאה בשביל עניים ידועים ורצה למסור אותה להם, ובא עני אחר ונטלה מאחוריהם זכה, שאין בעה"ב יכול לזכות בשביל העניים מפאת שדהו לכ"ע, שהרי אין ראוי ליטול כלל. ועיין לשון הר"מ להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:2:2
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:2:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:2:2)

3. **שני עניים שהיו מתכשין על העמור וכו'.**בכי"ע חסרה בבא זו (עיין סוף הערה 4). ובד: שהיו מכתשין על העמוד וכו'. ובירושלמי (פ"ד ה"ב) לנכון: שהיו **מתכתשין** על העומר, וכצ"ל לפנינו, ופירושו שהיו רבים ומתקוטטים על העומר.⁴

footnotes:
⁴ בספרי עקב פי' ל"ז, עמ' 71 ואילך: שהיו ארבע מלכיות מתכתשות עליו וכו', מתכתשות עליה וכו'. ובכי"ל שם (עיין בשנו"ס אצל הר"א פינקלשטין שם): מכתשות (כמו בד כאן), ופירושו כמו מיכתשות, מתכתשות. ובר"ש מעתיק מן הירושלמי: מתכסין, וצ"ל: מתכ[ת]סין, מתכתשין. ובכי"ע חסרה כל הבבא של "שני עניים וכו'" עד "שאין העני וכו'" (עיין בשנו"ס). וצוק' הדפיס ברייתא זו בסיפא והעיר שבד נסדרה לפני כן, אבל האמת היא שבכי"ע היא חסרה לגמרי. ועיין מ"ש להלן בפנים (שו' 4–5 ד"ה בשכחה) בשם הר"מ.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:2:3
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:2:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:2:3)

4. **הרי זה זכה.**נראה שהלכה זו היא אפילו בשניהם מחזיקים בעומר, ואפילו אם שניהם הגביהו אותו כאחת לא קנו, שהרי כאן אנו רואים שהיו מתכתשים בשעת ההגבהה, וכל אחד רצה לזכות לעצמו בלבד. וגילה דעתו במפורש שאינו רוצה לזכות לחברו, והוא נכנס למספק הזה המרובה על מנת ששלישי יוכל להוציא משניהם.⁵

footnotes:
⁵ ועיין שיטת הראב"ד ברשב"א ב"מ ח' א'. אבל הרשב"א והרא"ש בתוספותיו (עיין שטמ"ק שם) דחו שיטה זו.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:2:4
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:2:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:2:4)

4-5. **בשכחה ובפיאה עד שתפול לידו.**צ"ל: ובפיאה [ובסלע של מציאה] עד וכו'. כגי' כי"ע וד. וכן היה לפני הר"מ, עיין להלן. ולפי גירסת כי"ע (עיין סוף הערה 4) פירושו כפשוטו שאין אדם זוכה לחבירו⁶ לא במתנות עניים ולא במציאה, וכר"ל (בירושלמי כאן פ"ד ה"ו, י"ח ע"ב ובמקבילות) וכרב נחמן ורב חסדא,⁷ ולפיכך לא זכה בעל הבית בשביל העניים לכ"ע, ואף אחר אינו יכול לזכות בסלע של מציאה לחבירו.
והר"מ (ספ"ב מה' מתנ"ע) ניסח: בעל הבית **שהניח** (עיין מ"ש לעיל שו' 2) פאה לעניים אלו העומדין לפניו, ובא עני אחר מאחוריו ונטלה זכה בה שאין אדם זוכה בלקט שכחה ופאה וסלע של מציאה עד שיגיע לידו. וכנראה שהיתה לפניו גי' כי"ע בתוספתא,⁸ והעתיק משם בניסוח שלו. והוא פירש ע"פ ההלכה שאדם זוכה במציאה לחבירו, ולפיכך לא הכניס כאן זוכה ביניי באמצע, אלא כל זמן שהדבר מונח על הקרקע לא זכה עד שיגיע לידו.
ולפי הגירסא שלפנינו פירושו שכל זמן שהם מתכתשים על העומר הרי הוא כמונח בקרקע, עיין מ"ש לעיל שו' 4.

footnotes:
⁶ ונקט עני אף בסלע של מציאה, מפני שאין דרכם של בני אדם לזכות במציאה בשביל חביריהם עשירים. ועיין רות רבה פ"ה, ז', ד' ראם י' ע"א: ר' יוחנן היה מבדר סלעים כדי לזכות בהן ר' שמעון בר בא. ועיין ירוש' ב"מ פ"ב ה"ג. ח' ע"ג.
⁷ בבלי ב"מ י' א'. ועיין ביצה ל"ט ב' וברש"י שם.
⁸ כלומר, שחסרה לפניו הבבא של שני עניים (עיין לעיל סוף הע' 4). וכן הר"ש לא הביאה מן התוספתא אלא מן הירושלמי.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:3:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:3:1)

5. **פועלין שהיו קוצרין בתוך קופותיהן וכו'.**כלומר, שהיו קוצרים ישר לתוך הקופה, וממילא גם השיבולים הנושרות אינן נופלות לארץ אלא לקופה. וכע"ז במשנה פ"ז מ"ג: המניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר הרי זה גוזל את העניים וכו'. ובירושלמי שם רוצה לפשוט משם את השאלה של חלפי (אילפא) שלקט בנשירתו קדש ונמצא גוזל ממש את העניים, דוגמת גזילת פרט שכבר זכו בהם. ומדחה הירושלמי שמן המשנה אין ראיה, שהגזילה היא משום שהוא גורם שלא ירד לארץ ואינו מניח לעשות פרט. וכן בירוש' תרומות (פ"ו ה"ה, מ"ד ע"ב) ובבבלי תמורה (כ"ה א') השאלה היא לעניין לקט, וסובר אביי בבבלי שבנשירת רובו קדש. ולפיכך אף כאן נמצא גוזל ממש. ועיין בה"ד שתמה למה השמיט הר"מ הלכה זו, ואפשר שסמך על פסקו בפ"ד מה' מתנ"ע הי"ד, ופשיטא שיש כאן גזל.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:3:2
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:3:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:3:2)

5-6. **הרי אילו מעבירין אותן.**כנראה שפירושו שמעבירין אותן מפעולתם ואינם נותנים להם לקצור יותר מפני שמוכיחים שאינם בקיאים בלקט, עיין להלן פ"ג ה"א ומש"ש. ושמא פירושו שמעבירין אותן מן הקופות (עיין פ"ד מ"ג) ולוקחים העניים את כל הקופה, עיין במשנה רפ"ה. ובירושלמי שם: קנס קנסו בו וכו', אפילו גדשו אחרים חוץ מדעתו (ובהלכה שלנו יש ספק לקט בכל הקופה).


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:4:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:4:1)

6. **לא יטול בעל הבית לקט מן העניים וכו'.**כלומר, בעה"ב שאינו רוצה שהעניים ידרכו בתוך שדהו לפני העימור, אסור לו להתנות עם העניים שהוא יטול את הלקט שנשר בעת הקצירה, והעניים יטלו את השבלים שנשרו בשעת העימור, שהרי הוא נותן להם דבר שחייב במעשרות, ונוטל מהם דבר שפטור מן המעשרות. ועיין במשנה פ"ה מ"ה ובריבמ"ץ שם שהסמיך לה את התוספתא שלנו. ובמדרש רות פ"ד, ט': כל הנשים מלקטות בין העמרים, וזו מלקטת מן ההפקר. והנער שספר (רות ב', ז') שרות אמרה "ואספתי בעמרים" שיקר, ולפיכך אמר להם בועז (שם ט"ו): גם בין העמרים תלקט, כמו שאמרתם, כפי שפירשו המפרשים שם. ועיין בשמחת הרגל על רות להחיד"א כ"ה ע"א, ומ"ש התוספתא להלן. ולפי פשוטו פירושו שלקטה את השכחה מבין העומרין, ועיין רש"י להלן שם.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:5:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:5:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:5:1)

7. **ר' יהודה אומר וכו'.**בירושלמי (מע"ש פ"ה סה"א, נ"ה סע"ד; סוכה פ"ד ה"ב, נ"ד ע"ב) ובבבלי (ב"ק ס"ט א') המחלוקת מהופכת מדברי ר"י לר"ד ומר"ד לר"י. אלא שבבבלי שם רצו לומר: איפוך דר' יהודה לר' דוסא ור' דוסא לר' יהודה, וזהו כגי' שלנו כאן. (ח"ד).


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:5:2
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:5:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:5:2)

7-8. **כל מה שליקטו עניים וכו'.**הנכון בכי"ע: שילקטו עניים וכו'. וכ"ה במקבילות, ולר"י מפקיר לפני שילקטו העניים, מפני שאחרי שלקטו כבר אינם ברשותו, ואינו יכול להפקיר.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:5:3
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:5:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:5:3)

8. **מבין מן העומרין.**נוסחא כפולה יש כאן, ובכ"י מחקו את המלה "מבין" והשאירו: מן. וכ"ה בכי"ע ובד ובבבלי ב"ק (בכי"ה, עיין דק"ס שם 155 הע' ס'), ועיין רש"י שם ד"ה ר"ד. אבל אף הגירסא "מבין" יש לה על מה לסמוך, וכ"ה בירושלמי סוכה הנ"ל (ובמע"ש: בין), ופירושו שהעניים נהגו ללקוט גם לקט מבין העומרין (עיין במדרש רות שהעתקנו לעיל), ולפי שאין דין לקט למה שנשר בשעת העימור, וחייב במעשרות, צריך בעה"ב להפקיר את הלקט בשחרית, כדי שיהא פטור מן המעשרות.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:5:4
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:5:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:5:4)

9. **וחכמים או' הפקר אונסין וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע, וצ"ל: וחכמים אומ' אין⁹ הפקר אונסין וכו' (כמו שהוא בירושלמי הנ"ל), כלומר אין הפקר מחמת אונס הפקר, שהרי בעל כרחו הוא מפקיר (עיין בירושלמי סוכה הנ"ל). ולפיכך אין לחייב אותו להפקיר.

footnotes:
⁹ והסופרים טעו וקראו את שתי המלים "אומ' אין" במלה אחת "אומרין", וקיצרו: או'.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:5:5
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:5:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:5:5)

**שאין אחריות לרמאין.**כלומר, לפי שאין אחריות הרמאים עלינו, ואין אנו עוברים על שום איסור אם הם אוכלים טבל, ולפיכך אין לחייב את בעה"ב להפקיר אם אינו רוצה. ובירושלמי: שאין אנו אחראין לרמאין, אבל אף להלן דמאי פ"ז שו' 29 הסיגנון הוא כמו כאן.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:6:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:6:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:6:1)

10. **ונותן להם זו וזו וכו'.**ר' יונה בר"ג הגיה ע"פ הבבלי (ב"ק כ"ח סע"א): ובאו עניים ונטלו מצד אחר וכו'. אבל הגירסא שלנו בטוחה, ופירושה שבעה"ב נתן להם מרצונו את שתיהם, ויש להן דין פאה ולא דין הפקר. וכל זמן שלא גמר לקצור, מה שנתן נתן, ויכול להוסיף, עיין לעיל פ"א ה"ה ומש"ש. והר"מ פסק (פ"ב מה' מתנ"ע הי"ג): בעה"ב שנתן פאה לעניים, ואמרו לו תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר, זו וזו פאה. וכן בעה"ב שהפריש פאה ואמר הרי זו פאה, וגם זו וכו'. ורואים מצרוף ההלכות של הר"מ שפירש שנתן להם מדעתו את שתיהם, ולפ"ז אינה עניין לברייתא שבב"ק. ועיין בפאת השלחן סי' ה' אות מ"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:7:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:7:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:7:1)

10-11. **פועלין שהיו עושין וכו'.**כל הברייתא בר"מ פ"ב מה' מתנ"ע הי"ד: אסור לפועלים לקצור את כל השדה וכו'. והאיסור גם על הפועלים ולא רק על בעה"ב.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:7:2
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:7:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:7:2)

12. **לשם פאה.**בתו"כ קדושים פ"א ה"ט: ואין פאה אלא שיש לה שם, ועיין במיוחס להר"ש שם. ובר"מ הנ"ל: ואין לעניים בה כלום עד שיפרישנה בעל הבית מדעתו. כלומר, הפועלים אינם רשאים לכלות את השדה, ומשיירים כדי פיאה, ועדיין אין זו פאה עד שיקרא לה בעה"ב שם. ועיין בבלי נדרים ו' ב'. אבל לקט (עיין ירוש' תרומות פ"ו ה"ה, מ"ד ע"ב ובבלי תמורה כ"ה א') ושכחה מאליהם הם קדושים.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:8:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:8:1)

12-13. **עני שראה כדי פיאה וכו'.**ואין שיעור הפיאה מוכיח כלום שמא שיירוה פועלים, ועדיין לא הפרישה בעה"ב. ובכפו"פ פנ"ב, עמ' תשי"ד: עני שראה כדי פאה בין בתבואה וכו', כל הברייתא כגירסא שלפנינו, ומקורו מכאן. ועיין הלשון בר"מ הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:9:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:9:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:9:1)

14. **גוי שמכר קמתו לישראל וכו'.**וכ"ה בכי"ע. ובד בטעות: שמסר וכו'. ועיין להלן פ"ג הי"ב.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:9:2
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:9:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:9:2)

**חייב בפיאה.**שהרי הקמה של ישראל היא, וחובת הפאה בקמה, ובסיפא פטור מן הפאה מפני שהקמה של גוי היא, ועיין פאת השלחן סי' ה' ס"ק ד'.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:9:3
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:9:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:9:3)

16. **חלקו של ישראל חייב וכו'.**השלמתי ע"פ ד וכי"ע. ובירושלמי פ"ד סה"ד הובאה רק דעת הת"ק. ועיין להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:9:4
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:9:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:9:4)

**ר' שמע' אומר ישראל וגוי וכו'.**בד: ר' ישמעאל אומר וכו'. אבל גם בתו"כ קדושים ספ"א: ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון¹⁰ שדך ולא שותף עם הגוי. ועיין גם להלן פ"ג הי"ב. ובירושלמי הנ"ל: ר' חזקיה בשם רב ירמיה במחלוקת (והכוונה לתוספתא שלנו ולתו"כ הנ"ל, כפי שפירש בפ"מ ובהגהות מהרי"ד לתו"כ הנ"ל), כלומר, לדברי ר"ש אף חלקו של ישראל פטור, עיין בבלי חולין קל"ה ב' ומ"ש בפאת השלחן סי' ה' ס"ק ג' אות י"ח, ובמנחת חנוך סי' רט"ז, אות ט'. ועיין להלן.

footnotes:
¹⁰ וזו היא הגירסא הנכונה שם, ודלא כד"ת.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:9:5
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:9:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:9:5)

17. **אימתי בזמן שהגוי ממחה וכו'.**כנראה שהכוונה היא שהגוי ממחה על ישראל שלא יעשה בחלק עצמו כבתוך שלו,¹¹ וממילא נמצא שכל קלח וקלח של שותפות הוא (עיין ירוש' דמאי פ"ו ה"י, כ"ה ע"ד, ובבלי גיטין מ"ז א'-ב'), אבל אם אין הגוי ממחה על ישראל, והוא יכול לעשות בחלק עצמו כל מה שהוא רוצה, הרי זה כאילו קנו ע"מ לחלוק, ונמצא כל מה שהוא נותן הוא מחלקו המגיע לו משעה ראשונה (עיין ירושלמי דמאי שם), וכע"ז פי' בפ"מ. והלכה זו אינה אלא בפאה, שהחיוב הוא משעת קצירה, וכשקוצר ישראל חלקו, היא קצירה היא חלוקת השותפין (כיוון שהגוי אינו ממחה), אבל בעוללות שזכו בהן עניים משעת הווייתן, שותפות הגוי פוטרת אפילו באין הגוי ממחה, מפני שנפטרו משעת גידולן, ולפיכך לא נזכר חילוק זה להלן בפ"ג הי"ב, ועיין בירוש' דמאי הנ"ל. ועיין מ"ש בצפנת פענח פ"ד מה' מתנ"ע סהכ"ה.

footnotes:
¹¹ ועיין ירוש' תרומות פ"ג ה"ג, מ"ב ע"א; מעשרות פ"ג ה"ו, נ' ע"ד; להלן הי"א. ובכל המקומות הנ"ל הוא מובן מיוחד לשותף ממחה, עיי"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:10:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:10:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:10:1)

18. **גוי שמת וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: גר שמת וכו'. וכ"ה בר"ש פ"א מ"ו ובשטמ"ק ב"ק צ"ד א' ובירושלמי שנביא להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:10:2
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:10:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:10:2)

18-19. **המחזיק במחובר לקרקע חייב בכל.**וכ"ה בכל הנוסחאות. אבל בירושלמי קידושין (פ"א ה"ה, ס' ע"ד): המחזיק בקרקע, וגם לפנינו פירושו שהחזיק במחובר לקרקע ע"מ לקנות את כל הקרקע חייב בכל. ובירושלמי מעשרות (פ"א ה"א, מ"ח ע"ד): ר' זעירא ר' יסא בשם ר' לעזר הזורע שדה הפקר חייב במעשרות. ר' יונה מפיק לישנא בזכה בשדה הבקר וגידוליה. ועיין להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:10:3
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:10:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:10:3)

19-20. **החזיק בקמה פטור מן הלקט מן השכחה ומן הפאה וחייב במעשרות.**כ"ה בכל הנוסחאות כאן, וכן העתיק הר"ש הנ"ל (אלא שהגיה), וכן היתה הגירסא לפני ר"י בר' קלונימוס (אלא שגרס: פטור מפרט ועוללות ושכחה ופאה) ורבינו שמחה (לפי שטמ"ק הנ"ל), וקשה מאד להגיה. ובר"ש הנ"ל כתב: ויש ברייתא בתוספתא שאין אדם יכול לישבה, והכי תניא גר שמת ובזבזו וכו' וחייב במעשרות. והך סיפא היא איפכא מיהא דתניא בפר' המניח את הכד (כ"ח א') ובפ' אין בין המודר (מ"ד ב') המפקיר את כרמו, ולשחר עמד ובצרו, חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ופטור מן המעשר. והא דמיחייב טפי בשכחה ובפיאה משום דכתיב תעזוב יתירא, כדמפרש בפ"ק דתמורה (ו' א'). ובפ"ק דקידושין כתובה ביושר בירושלמי (ה"ה, ס' ע"ד) והכי איתה התם רב חסדא אמר נכסי הגר החזיק בצפונן על מנת לקנות בדרומן, בדרומן על מנת לקנות בצפונן, ולא נתכוון לקנות באמצעיתן, לא קנה עד שיתכוין לקנות באמצעיתן. מתניתא פליגא על דרב חסדא גר שמת וביזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע חייב בכל, המחזיק בקמה חייב בשכחה ופיאה ופטור מן המעשרות, ואין אויר מפסיק בין שיבולת לשיבולת בתמיה. ועיין במים חיים לבעל פר"ח פ"ב מה' מתנ"ע ה"ט.
והנה פירוש המפרשים בירושלמי שם דחוק. וברור ששיטת הירושלמי שבתלישה קונה את הקרקע לרב חסדא (עיין בשי"ק שם ד"ה לא קנה, ועיין בבלי ב"ב פ"ז א' ובמפרשים שם). וכן מפורש בירושלמי ב"ב פ"ג ה"א: אמר רב חסדא בניכסי הגר **תלש** צפונה של שדה לקנות דרומה ולא אמצעיתה, צפונה נקנית דרומה לא נקנית. ולפ"ז אם תלש בנכסי הגר בלא כוונה לקנות את כל השדה לא קנה לרב חסדא אלא מקום הקלהים.¹² ולפיכך מקשה הירושלמי למה חייב בפאה אם לא החזיק לקנות את הקרקע אלא רק מקום התבואה: "ואין אויר מפסיק בין שבולת לשבולת"? נמצא שהוא זוכה בכל פעם בשבולים בודדות, ואין כאן חיוב פאה. וכן מקשה בירושלמי (פאה פ"ג רה"ח י"ז ע"ד) על המשנה (פ"ג מ"ו: קרקע כל שהוא חייב בפיאה): הגע עצמך שהיתה שם שיבולת אחת, עד שלא קצר אין כאן חיוב. משקצר אין כאן שיור.
ולפיכך נראה שרב חסדא גרס בברייתא כמו שהיא לפנינו, ומטעם זה הוא פטור מלקט שכחה ופאה, מפני שהוא זוכה בשבלים בודדות. ואשר למעשר, הרי רב חסדא כדעתיה, שכן הוא בירושלמי (מעשרות פ"א ה"א, מ"ח ע"ג): רב חסדא אמר הבקיר קמה וחזר וזכה בו ועבר והפריש מהן תרומה הרי זו תרומה. [הבקיר שבלין וחזר וזכה בהן ועבר והפריש מהן תרומה אינה תרומה]¹³ מה בין קמה לשיבלין. קמה עד שלא הבקירה עבר והפריש ממנה תרומה אינה תרומה. שבלין עד שלא הבקירן ועבר והפריש מהן תרומה הרי זו תרומה. ופירש הרא"ף: הבקיר קמה וכו' הרי זו תרומה, והא דקאמר עבר והפריש הוא הדין לכתחילה, אלא איידי דאמר בסיפא גבי שבלים דאפילו עבר והפריש אינה תרומה נקט נמי ברישא עבר והפריש.¹⁴ ולפ"ז סובר רב חסדא בהבקיר וחזר וזכה במחובר שחייב במעשרות, וחולק על הבבלי (ב"ק כ"א א' ובמקבילות בבבלי). וע"י זה מתבארת התוספתא שלנו, שהרי בתפס בידו את השבולת והתחיל לקצור כבר קנה אותה בידו אעפ"י שעדיין לא נתלשה לגמרי מן הקרקע,¹⁵ ונמצא שקנה אותה מן ההפקר במחובר (שהרי לעניין הפרשת תרומה התבואה צריכה להיות תלושה ממש), ולשיטת רב חסדא חייב במעשרות אם זכה מן ההפקר במחובר.¹⁶ ולפי דרכנו למדנו שאין הלכה כברייתא זו, אבל אין בה ט"ס אלא שנשנית ע"פ שיטת רב חסדא.

footnotes:
¹² אבל את מקום הקלחים מיהו קנה, וחולק על סברת התלמוד בב"ב נ"ד א', וסובר שמ"מ ניקה בתלישה את הקרקע במקום הקלח, ואעפ"י שאין ראיה שהתכוין לכך, סוף כל סוף עשה פעולה במקום זה בגוף הקרקע.
¹³ כ"ה בנוסח הרש"ס שם ג' סע"ב, וכן הגיה הרא"ף.
¹⁴ אמנם הראשונים (עיין השגות פ"ב מה' תרומה הי"ב ובר"מ שם) אין מפרשים כן, אבל סיגנון הירושלמי אינו מתנגד כלל לפירוש הרא"ף.
¹⁵ שהרי כשהתחיל לקצור אינה צריכה יותר לקרקע, ודינה לעניין קניין כמטלטלין, עיין ר"מ פ"א מה' מכירה הי"ז.
¹⁶ ועיין מ"ש בתיקונים והוספות למאירי נדה, עמ' 331 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:11:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:11:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:11:1)

20. **הלקט והשכחה וכו'.**משנה פ"ד מ"ט. והגירסא "של נכרי" היא בכל הנוסחאות של התוספתא ושל המשנה (במקרים אחרים רגיל שנו"ס: של גוי).


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:11:2
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:11:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:11:2)

21. **אבל אין הגוי ממחה הפקר גוי הפקר וכו'.**כלומר, שאין הגוי ממחה ומניח לכל אדם ללקוט, וזהו הפקר גמור. ומכאן ברור שהפירוש במשנה הנ"ל "אלא אם כן הפקיר" עונה על הגוי, ולא על ישראל. ובבבלי (גיטין מ"ז א') רצה לפרש את המשנה (למ"ד יש קנין לגוי להפקיע מידי מעשר) בלקט שו"פ של ישראל שלקט הגוי והפקיר ישראל. (ח"ד). ובירושלמי בסוגיין מוקמינן מתניתין כמ"ד אין קנין לגוי בא"י להפקיע וכו', ומשום הכי חייב במעשרות, אבל יש לו קניין נכסים להפקיר. ועיין ר"מ פ"ב מה' תרומות הי"א ובמשל"מ שם. ועיין ריבמ"ץ פ"ד מ"ט, שהביא את הברייתא שלנו.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:12:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:12:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:12:1)

23. **טלו זרע ותנו פשתן.**וכ"ה בד ובמלחמות שנביא להלן. אבל בכי"ע בטעות: וטלו פשתן. והפי' הוא שאינו יכול לומר להם כן אפילו השירה אותם הרוח אחרי שהפריש את הפאה, מפני שכבר זכו בהם העניים, כמפורש בתו"כ קדושים סוף פרש' א'. ועיין בירוש' ברפ"ד. וכבר תמה בח"ד למה השמיט הר"מ הלכה זו. ועיין תרומות פ"י מ"ו ובר"ש שם ובבבלי ביצה י"ג א' ובמשל"מ פ"ג מה' תרומות הי"ג, וברא"ה ביצה שם.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:12:2
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:12:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:12:2)

**טלו תמרים ותנו מכבדות.**כלומר הניחו את כפות התמרים (עיין מ"ש לעיל). ועיין בבבעה"מ פסחים ספ"ד שפירש שם (כ"ו ב') את המלה "מכבדות" באופן אחר. וכבר השיגו במלחמות שם מן התו"כ הנ"ל ומן התוספתא כאן. ועיין הפי' של מכבדות בפיה"ג טהרות עמ' 138 ובהערות שם.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:13:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:13:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:13:1)

24. **ארבע מתנות בכרם וכו'.**בכת"י חסרה בטעות המלה ארבע, והשלמתיה ע"פ שאר כל הנוסחאות. וברייתא זו הובאה בשם התוספתא בס' המפתח לר"ן גאון נדרים פ"ד ב' (אוה"ג שם עמ' 115), והעיר שהיא מתפרשת במסכת חולין (קל"א א'). וכן הביאוה כמה מן הראשונים בשם התוספתא.¹⁷

footnotes:
¹⁷ ס' יריאים סוף סי' קס"א (ד"ו פ"א ע"ב); יריאים השלם סוף סי' קכ"ג, נ' ע"א; סמ"ג לאוין רפ"ח, פ"ב ע"ב; כפו"פ פנ"ב, עמ' תש"ו, ועיין ריבמ"ץ פ"ו מ"ה.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:13:2
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:13:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:13:2)

25. **שתים באילן וכו'.**עיין ירושלמי פ"א ה"ה, ט"ז ע"ג ובבלי חולין הנ"ל. ומכאן שבכל אילן אינן נוהגות אלא שכחה ופאה בלבד. ועיין מ"ש בפאת השלחן סי' ד' ס"ק י"ב אות ל"ה, והארכנו בזה להלן פ"ג ה"ח.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:13:3
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:13:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:13:3)

26. **אין בהם משום טובה, אפי' עני וכו'.**כלומר, אפילו עני שבישראל שרוצה לתת מתנות עניים לעני אחר כדי שהשני יחזיק לו טובה ויתן לו את שלו (עיין במכילתין פ"ה מ"ה ומ"ו) מוציאים ממנו בעל כרחו,¹⁸ ומכל שכן שאינו יכול לעכבן לעצמו.

footnotes:
¹⁸ ועיין בה"ג ד"ו, י"ד ע"ג; ד"ב, עמ' 639.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:13:4
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:13:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:13:4)

26-27. **מוציאין אותו מידו.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע מוסיף: מעשר עני אין בה משום טובה. אפילו עני שבישר' מוציא את שלו מתחת ידו. ובחולין הנ"ל: מעשר עני המתחלק **בתוך ביתו** יש בו טובת הנאה לבעלים, ואפילו עני שבישראל¹⁹ מוציאין אותו מידו. ושם ברור שהכוונה היא שמוציאין מידו אם רוצה לעכבו לעצמו, כפירוש התלמוד שם. והטעם הוא שבמתנות עניים אף העני מוזהר על שלו, עיי"ש קל"א ב' ובתו"כ קדושים ספ"ב ובמקבילות. ועיין גיטין ז' רע"ב ובשאילתות סי' ג'.
ובר"מ פ"ו מה' מתנ"ע ה"י: ומעשר עני המתחלק בגורן אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלים על כרחו ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל המתחלק בבית יש לו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה. ונראה שהר"מ ניסח ע"פ התוספתא כאן (כגי' כי"ע), וצירף לה את נוסח הברייתא שבחולין.²⁰
ברם מסתימת לשון התוספתא, שאינה מחלקת כאן בין גורן ובין בית, משמע שבמעשר עני אין טובת הנאה לבעלים כלל. וכן להלן נדרים פ"ז ה"ד: קונם שאני ניהנית לביריות אין יכול להפר, יכולה ליהנות בלקט ובשכחה ובפיאה **ובמעשר עני.** ואף שם לא חילקה התוספתא במעשר עני בין גורן לבית (כשם שתירצו בבבלי שם פ"ד ב'). ומשמע שבכולם אין טובת הנאה לבעלים. אבל בירושלמי (נדרים שם פי"א ה"ג, מ"ב ע"ג): תני ובמעשר עני. לית כאן מעשר עני. מעשר עני ניתן בזכיה ואילו בעזיבה.²¹ ועיין במשנתנו פ"ה מ"ה, ובירוש' שם סה"ד, י"ט ע"א, גיטין פ"ג מ"ז ובירושלמי שם מ"ה ע"א.²²
והראשונים²³ הביאו מן הספרי שבימות החמה מניחו בחוץ, ובימות הגשמים מחלקו בבית.²⁴ ועיין מ"ש בתשלום התוספתא, עמ' 43 סי' ל"ח.

footnotes:
¹⁹ בכי"ר ב' שם (עיין דק"ס קע"ט ע"א הע' ג') נמחקו המלים "ואפילו עני שבישראל וכו' ", אבל מתוך סוגיית התלמוד שם (קל"א ב') מוכח שגרסו כן בברייתא.
²⁰ אעפ"י שעצם ההלכה מוכחת אף בבבלי שם ובנדרים פ"ד ב', ועיין להלן.
²¹ אמנם אף במשנה להלן פ"ה מ"ו ובתוספתא פ"ד ה"ב משמע שיכול להציל לקרוביו, אבל אין משם סתירה לדברינו, עיין באו"ז ח"א, ה' צדקה סי' כ"ב ט' ע"א, ובס' משנה ראשונה פ"ח מ"ו ד"ה נוטל.
²² במל"מ פ"ז מה' מעשר סה"ו רצה לומר: והירושלמי אפשר דס"ל דגם במעשר עני המתחלק בבית אין בו טובת הנאה לבעלים, ומשום הכי הקשו ויש מכר לעני וכו'. וכבר ראינו לעיל שבירושלמי מפורש שמע"ש בבית הוא בנתינה. וקושיית הירושלמי בגיטין שם "ויש מכר לעני" כוונתה שעניים תובעים את המעשר בגורן, ושם אי אפשר לזכות להם ע"י אחר, דהוי ליה כמזכה לקט שכחה ופיאה ע"י אחר, שלא קנה.
²³ תוספ' חולין קל"א א'; רמב"ן יבמות ק' א'; מאירי שם, עמ' 381; כפו"פ פמ"ג, עמ' תקע"א; הראשונים לנדרים פ"ד ב'.
²⁴ ולפנינו ליתא בספרי, עיין בהערות הר"א פינקלשטין לספרי ראה פי' ק"ט, עמ' 170, ומ"ש להלן מע"ש פ"ה רהכ"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:13:5
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:13:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:13:5)

27. **מתנות כהונה.**בכי"ע: מתנות כהונה ולויה. וכ"ה במפתח לר"ן (אוה"ג נדרים עמ' 115) הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:13:6
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:13:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:13:6)

28. **אין מוציאין לא של כהן וכו'.**עיין במשנה ספ"א ובחולין קל"א ב' הנ"ל. ועיין בשיטת מהרי בי רב לקידושין, הוצ' רבינוביץ, עמ' 80 ובשיטה לא נודעה למי שם ספ"ב, ומה שהאריך בשער המלך פ"א מה' מעשר ה"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:14:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:14:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:14:1)

29. **ובשעת התלישה.**כלומר, ואפילו אם תלש דבר שדרכו להקצר, עיין להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:14:2
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:14:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:14:2)

30. **אלא הנושר בשעת הקצירה בלבד.**עיין חולין קל"ז א'. וברור שלפני הבבלי לא היתה הברייתא שלפנינו, ולא חילקו שם בין קיטוף לתלישה ובין פאה ללקט, עיין מה שהארכנו בזה לעיל פ"א הי"א, שו' 46.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:15:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:15:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:15:1)

31. **שבולת שבקמה הרי היא של בעל הבית וכו'.**בכי"ע: שבולת של קמה וכו', והיא היא (של קמה=שלקמה=שבקמה, בחילוף בי"ת ולמי"ד). וכל המפרשים פירשוה כניסוח אחר לפ"ה מ"ב: שבלת שבקציר וראשה מגיע לקמה, אם נקצרת עם הקמה הרי היא של בעה"ב. ברם אין לשון התוספתא סובל כלל פירוש זה. יתר על כן, רוב המפרשים פירשו את המשנה בשכחה והוכיחו כן מן הירושלמי²⁵ ומן הספרי,²⁶ וכאן מפורש: שספק לקט לקט.²⁷ ואף סדר הבבות בתוספתא אינו מתאים כאן כלל למשנתנו.
ולפיכך נ"ל לפרש ע"פ סדר משנתנו (פ"ד מ"י): איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה וכו' (ולה מקבילה הברייתא הקודמת בתוספתא), אחר היד ואחר המגל לבעל הבית. והנה כשהלקט פולט מתוך המגל הוא נופל לתוך הקציר, אבל כשהוא פולט מלאחר המגל הוא נופל לתוך הקמה שעדיין לא נקצרה. ומטעם זה אמרו כאן שאם נמצאת שבולת בודדת בתוך הקמה מוכח שפלטה מלאחרי המגל והיא לבעה"ב, אבל אם נמצאת בתוך הקציר, ואינה מחוברת לקומץ התבואה שנפל מתחת המגל, הרי מוכח שהיא נשרה ופלטה מתוך המגל והיא לעניים.

footnotes:
²⁵ ריבמ"ץ ור"ש פ"ה מ"ב; ראב"ד עדיות פ"ב מ"ד; רבינו הלל לספרי כי תצא פי' רפ"ג, פ"ג ע"ב.
²⁶ רבינו הלל, ריבמ"ץ ור"ש הנ"ל, הרש"ס למשנה הנ"ל.
²⁷ ועיין בשנות אליהו פ"ה מ"ב שכתב לתרץ את שיטת הר"מ שפירש את משנתנו בלקט. אבל מירושלמי תרומות ספ"ו משמע שאין לקט במחובר, כפי שהעיר לנכון בצפנת פענח פ"ד מה' מתנ"ע סה"א, עיי"ש שנרחק לפרש את דעת הר"מ.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:15:2
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:15:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:15:2)

32. **חציה בקמה וחציה בקציר וכו'.**כלומר, ויש כאן ספק שקול אם פלטה ונשרה מתוך המגל (והיא לעניים), או מלאחר המגל (והיא לבעה"ב).


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:15:3
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:15:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:15:3)

**נוטלה ומשליכה לאחוריו.**שהרי לקט הוא בעזיבה ולא בנתינה, ולפיכך משליכה לאחוריו לתוך הקציר, כדי שיהא ברור לעניים שהיא לקט ויבזזוה. ועיין להלן סה"כ.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:16:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:16:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:16:1)

33. **חורי נמלים אסורין משום גזל.**במשנתנו (פ"ד מי"א): חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעה"ב וכו'. והברייתא שלנו מלמדת שבשעת הקציר אין חורי הנמלים הפקר ואסורין משום גזל של בהע"ב או של עניים. ועיין להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:16:2
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:16:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:16:2)

**ואם הפקירן בעה"ב מותרי' וכו'.**במעשרות פ"ה מ"ז: חורי הנמלים שלנו בצד הערימה החייבת הרי אלו חייבים. והטעם הוא שאנו תולים שגררו מערמה שכבר נתחייבה במעשרות. ופירשו בירושלמי²⁸ שחורי הנמלים בצד הערימה הפטורה (כלומר שעדיין לא נתמרחה) פטורים מן המעשרות, מפני שהבעלים מתייאשין מהן והוי ליה הפקר לפני המרוח שפטור מן המעשרות (פאה פ"א מ"ו). ולפ"ז מפורש בירושלמי שחורי הנמלים הם בחזקת הפקר,²⁹ לפי שהבעלים מתייאשים מהם. ומסתבר הדבר שבשעת הקציר שהפועלים מצויים בשדה אין מה שבחורים הפקר, שבקל אפשר ללקט משם, אבל אחרי גמר הקציר, בשעה שהתבואה כבר בערימות, החורים הם בחזקת הפקר, וכדברי הירושלמי במעשרות. וזו היא כוונת הברייתא כאן: ואם הפקירן בעה"ב, כלומר שכבר פינו את התבואה, הרי כל מה שנשאר בחורין הוא בחזקת הפקר (ועיין פאה רפ"ח).

footnotes:
²⁸ שם נ"ב ע"א וחלה פ"א ה"ח, נ"ח ע"א.
²⁹ עיין בפ"מ שנדחק מאד בפי' הירושלמי, אבל אין ספק שהפי' הנכון הוא בפי' הרש"ס, הרא"ף והגר"א בשנו"א מעשרות שם.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:16:3
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:16:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:16:3)

34. **אם היו נזיקין אסורין.**בד: אם היו פיקדון וכו'. ובכי"ע: אם היו נקררן גזוזין וכו'. ושמא צ"ל: אם היו נקדרין (או נקדדין), כלומר שניכר שהתחילו לקדוד ולנקוב את החורים כדי להוציא מהם את התבואה³⁰ הרי אלו אסורין משום גזל. [ועיין או״ש פט״ז מה׳ גזילה ואבדה ה״ח.]

footnotes:
³⁰ עיין דב"ר שפטים, ב': ארשב"י מעשה היה ונמצאו בחור שלה שלש מאות כור וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:17:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:17:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:17:1)

35. **כליבה לעני וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: כליכא לעני וכו'. ומתקבלת הגהת הגר"א: כריכה לעני וכו', כלומר אם בעה"ב נתן אלומה קטנה (עיין בפי' הרא"ש ספ"ו) לעני בשכרו, כדי שימלא לו העני מים, אין חוששין שמא נתן לו בעה"ב מלקט שכחה ופאה, שאין בעה"ב חשודים על כך.³¹

footnotes:
³¹ ואפילו אם בעה"ב שותה מים כדי שיוכל להתעסק בצורכן של העניים. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג עמ' 62, ולפי' גירסת כי"ו וד אין מקום לפירושי שם.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:17:2
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:17:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:17:2)

**וחייב במעשרות.**כלומר, העני מפריש את המעשרות, שהרי בעה"ב נתן לו שבלים ועדיין לא נטבלו. ואינו דומה לפ"ה מ"ב, שהרי שם חייב בעה"ב לעני דבר מתוקן, ולפיכך מפריש בעה"ב, מכיון שבדיעבד חלים תרו"מ אף על שבלים, עיין בר"ש שם.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:18:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:18:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:18:1)

36. **עניים המחזרין בין הגרנות וכו'.**כלומר, כדי לקבל מעשר עני, ובעה"ב אינו רוצה להפריש אפילו מעשר ראשון עד שיגיע לביתו,³² הרי הדין נותן שבעה"ב חייב לתת לעני מתנה מועטת ומתוקנת מתרו"מ. ושמא פירושו שנותנים לעניים קצת חולין מעושרין מפני שדרכם של העניים לסייע בבית הגרנות, ולפיכך מפייסין אותם בקצת חולין בשכרם, ומכיוון שבעה"ב נותן להם דבר שכבר נתחייב במעשרות, הרי חיוב המעשרות עליו, ואסור לפרוע חובו בטבל. ועיין מ"ש לעיל.

footnotes:
³² כדי שיוכל לאכול ארעי.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:18:2
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:18:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:18:2)

36-37. **הצנועין מוציאין בידן מעות.**כלומר, הצנועים, שאינם מוסרים לידי ע"ה דבר שיכול לבוא לידי קבלת טומאה,³³ נותנים להם מעות.

footnotes:
³³ עיין דמאי פ"ו מ"ו: ב"ש אומרים לא ימכור אדם את זיתיו אלא לחבר וכו', וצנועי ב"ה היו נוהגין כדברי ב"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:18:3
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:18:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:18:3)

37. **בדברים הנאכלים ונותנין לו וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע לנכון: **ודברים** הנאכלים וכו', כלומר דברים הנאכלים כמות שהם. ובירושלמי דמאי (פ"ו ה"ו, כ"ה ע"ג): שוין שהוא מוכר לו שיבלין לעיסתו, אעפ"י שיודע שאינו עושה אותן בטהרה **מפני חייו** (כגי' כי"ר וכי"ס). ולפיכך אף כאן נותן לו דברים המקבלים טומאה, כדי שיאכלנו עד שלא יגיע לעיר, מפני חייו, שמא לא ימצא לקנות בין הגרנות.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:18:4
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:18:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:18:4)

38. **ושאר כל מתנות עניים וכו'.**חוזר למעלה (להט"ז), לחורי הנמלים וכו', ומוסיף שכל מתנות עניים שאין העניים מקפידים עליהן הרי הן של בעה"ב, וכפירוש הירושלמי (רפ"ח, כ' ע"ד): תני מתנות עניים שבשדה שאין עניים מקפידים עליהם וכו' תני ר' שמעון בן יוחאי לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבין ולעטלפים (ועיין ר"מ פ"א מה' מתנ"ע הי"א וחולין קל"ד ב'). אבל חוררי הנמלים אינם בכלל זה שהרי אגרו מדבר שכבר נקרא שם מתנ"ע עליהם, ורק משום יאוש בעלים אתינן עלה.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:19:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:19:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:19:1)

39. **מאימתי שורפין קשין שבשדות.**בכי"ע: הקשין שבשורות. ברייתא זו היא כר"ע להלן בסוף פרקין, שבעה"ב נוהגין בעין יפה, ומניחים את השבלים שבקשים לעניים, ולפיכך אין לשרוף את הקשים כל זמן שאין לבעה"ב הפסד בהנחתן בשדה. אבל כשבעה"ב צריך לחרוש את השדה, הוא שורף את הקשים והם נעשים זבל (עיין ירושלמי שבת פ"ז ה"ב י' רע"א). ואפשר שכל זה הוא לא מצד ההלכה אלא מנהג בעלי בתים שנוהגים בעין יפה. ומ"ש אח"כ "מפני גזל אדם ובהמה" הוא לאו דווקא, אלא מליצה בעלמא.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:19:2
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:19:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:19:2)

39-40. **בשדה לבן עד הפסח בשדה אילן עד ראש השנה.**בד ובכי"ע: בשדה אילן עד עצרת בשדה לבן (ד: הלבן) עד ראש השנה. והנכון הוא כגי' כי"ו (עיין שביעית פ"ב מ"א). והגירסא "עד" היא כנראה אשגרה ממשנת שביעית וצ"ל: מן הפסח וכו'. או שפירושו: בשדה לבן מניחין אותן עד הפסח, אבל בשדה אילן (כלומר, שזורעים בה זרעים, עיין מו"ק ב' א', ובשיטה שם עמ' ב' ובהערות שם) אין צורך לחרוש את האדמה אלא אחרי ר"ה, מפני שצל האילנות מגן על הקרקע שלא תתקשה ותתייבש. ואין זה דומה למשנת שביעית מפני ששם החרישה היא לאילנות (ורוב הליחה קיימת שהרי הם כבר נטועים), וכאן הוא לזרעים שביניהם.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:19:3
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:19:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:19:3)

40. **בית השלחין מיד.**כלומר, שדה ששותה מי שלוחים (עיין ספרי עקב פי' ל"ט, עמ' 79 ובפי' רבינו הלל שם י"ד רע"ד), שמשקין אותה בידים ואינה צריכה למי גשמים, מותר לשרוף את הקשין מיד, מפני שחורש אותה מיד אחרי הקצירה, שהרי עושה פירות תדיר (ב"ב פ"ג מ"א), והיזק בעה"ב מרובה משל עניים.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:19:4
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:19:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:19:4)

41. **וחכמים או' בשדה לבן עד העצרת וכו'.**החכמים מחמירים כאן מפני גזל אדם ובהמה, אבל בשביעית אף הם יודו שאין חורשין אלא עד הפסח. ועיין ירוש' שביעית פ"ב ה"א, ויש שם ט"ס. והר"מ השמיט כל הלכה זו, מפני שפסק כחכמים בספ"ב שהשבלים שבקשים הם לבעה"ב, עיין מש"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:20:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:20:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:20:1)

42-43. **המרבץ את שדהו כדי שלא יכנסו עניים וכו'.**בד וכי"ע לנכון **עד** שלא יכנסו (בד: נכנסו) עניים וכו'. ולפנינו בכי"ו היא אשגרה מבבלי ב"מ י"ב א'. ובירושלמי (פ"ה ה"ג, י"ט ע"א) מביא ברייתא זו על משנתנו: אין מגלגלין בטופיח (כ"ה במשנה שבירושלמי ובכ"י קויפמן) דברי ר' מאיר וחכמים מתירין מפני שאיפשר.³⁴ ופירש הר"ש: אין מרביצין את השדה כל כך שיהא בה משקה טופח, משום דמפסיד לעניים. וכבר הראה ר' יעקב גאלדמאן³⁵ שכן נוהגים הערבים עד היום שמשקים את הפרדיסים ע"י גלגל שתלוים בו טפיחים (כדים) והמלא מתרוקן והריקן מתמלא, וזהו אנטליא.³⁶ ור' מאיר אסר להשקות באנטליא לפני שנכנסו העניים לתוך השדה, וחכמים התירו מפני שאי אפשר (איפשר=אי אפשר, עיין מלא"ש) אחרת, ושמין לעניים היזקן ומשלם להם. והברייתא שלנו כחכמים. ובר"מ פ"ד מה' מתנ"ע ה"ח: הצריך לרבץ את שדהו קודם שילקטו העניים לקט שבה, אם היזקו מרובה על הפסד הלקט מותר לרבץ, ואם הפסד הלקט מרובה על הפסדו אסור לרבץ. ועיין מה"פ בירושלמי שם ד"ה אין מגלגלין.

footnotes:
³⁴ כ"ה במשניות מטיפוס א"י: ירושלמי, לו, קויפמן, פרמה. וכן יוצא מסוגיית הירושלמי.
³⁵ ירושלים של לונץ, ח"ה, עמ' 371.
³⁶ וי"ר פל"ד, ט'. ועיין תס"ר ח"ד, עמ' 15, ועמ' 115.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:20:2
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:20:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:20:2)

44-45. **מלקט ומניח על גבי גדר וכו'.**שהרי הוא בעזיבה ולא בנתינה. ובר"מ הנ"ל: ואם קבץ את כל הלקט והניחו על הגדר עד שיבא העני ויטלנו הרי זה מדת חסידות. וכמהרי"ק שם: הוא דעת ר' יהודה שם, וכתבה רבינו למדת חסידות, או אולי במקום אחר מצא הדבר מבואר. ועיין במה"פ הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:21:1
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:21:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:21:1)

45-46. **השובלין שבקשין ושבשדות הרי אילו של בעל הבית.**וכ"ה בד ובראב"ד עדיות פ"ב מ"ד. אבל בכי"ע: שובלין שבקשין **ושבשורות** וכו'. ובר"מ פ"ד מה' מתנ"ע ה"ד: והשבלים שבקש הרי הן של בעל השדה (והשמיט את המלה "ושבשדות"). ונראה שגי' כי"ע נכונה (ועיין לעיל רהי"ט בכי"ע), ופירושה: השבלים הבודדות שנשארו בקשין וכן השבלים שבשורות, והיינו השבלים שנפלטו בשעת העימור ונשארו בין השורות כולם לבעה"ב ואין אנו מחזיקים אותן בספק לקט, לחשוש שמא נשרו בשעת קצירה. ובירושלמי שביעית (פ"ט ה"ז, ל"ט ע"א): תבן של שביעית מהו שיהא אסור משום ספחין וכו', נהגין הוינא (צ"ל: הוינן) כנשין תבן מן ערובת שמיטתא, וכד מחסרין מייתי מן **שוריא**.³⁷ והפירוש הוא שהיו מכינים תבן מערב שביעית, וכשלא היה מספיק להם היו יוצאים לשדה ומביאים מן השורות, כלומר התבן שפלט בתלוש בין השורות בששית.³⁸

footnotes:
³⁷ כנראה שצורת היחיד בארמית כאן הוא שור (ועיין ירושלמי כלאים רפ"ה), או שצ"ל בירושלמי: מן שורתא. ובכי"ר: מושרא, וצ"ל: מן שור[ת]א.
³⁸ ועיין בפי' ר' יונה בר"ג שפירש שמטעם שכחה אתינן עלה, וציין לירושלמי פ"ה סה"ו. אבל פירושו קרוב יותר לפי' הראב"ד בעריות. אע"פ שהוא פירשה ע"פ פ"ה מ"ב, עיי"ש. ועיין ירוש' פ"ו ה"ז, י"ט רע"ד: עומר שסביבותיו קמה מה שתחתיו קשין, ובפי' הרש"ס שם. וכנראה שאינו עניין לכאן.


###### Tosefta Kifshutah on Peah 2:21:2
[Tosefta Kifshutah on Peah 2:21:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Peah/r/2:21:2)

46. **אמ' ר' עקיבה בזו נהגו בעלי בתים עין יפה.**וכ"ה בכל הנוסחאות. אבל בראב"ד הנ"ל: ובעלי בתים נהגו עין יפה, וחסרות שם המלים "אמר ר' עקיבה בזו", ואפשר שרבינו קיצר וסבר שר"ע אינו חולק אלא מפרש שמן הדין הם לבעה"ב, אלא שנהגו בעין יפה והשאירום לעניים. ומכאן משמע שאפילו אם השאיר בעה"ב מתנות עניים מעין יפה פטורין מן המעשרות, שהרי למעשה הם הפקר, והעשירים לא יטלו אותן מפני שכל מה שמניח בעה"ב בשדהו בכגון דא תלינן בשכחה, ואעפ"י שבעה"ב בעצמו יודע שלא שכח, הרי הוא יודע ג"כ שהפקיר אותם. ומותר להם לעניים ליטלם מן הדין, ולפיכך פטורים ממעשרות. ובפי' הרש"ס לפ"ה מ"ב (לפי מהדורת מלא"ש שם, ולפנינו נוסח אחר): ור"ע מטעם שכחה והפקר הוא דפליג, ומדמי לה לרישא דתנן כל הנוגע בארץ וכו', מטעם הפקר (עיין בתוס' רע"א שם), וקסבר דהקלו עליהם דכיון ד[ל]שכחה דמיא, לקצרוה עניים ולנהגו בה עין יפה בעלי בתים, ופטורה מן המעשר. ואעפ"י שהוא פירש את העניין אחרת, אבל טעמו בפטור מן המעשרות נוח ומתקבל. והארכנו בזה להלן פ"ג ה"ח.