## Tosefta Kifshutah on Pesachim Chapter 3

###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:1:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:1:1)

1. **בצק שבסדיקי עריבה עשאו לחזוק אין חוצץ וכו'.**במשנתנו פ"ג מ"ב: בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, פחות מכאן בטל במיעוטו. וכן לעניין הטומאה, אם מקפיד עליו חוצץ וכו'. ומפרשת התוספתא שאפילו פחות מכזית אינו בטל לגבי העריבה (אינו חוצץ) אלא דווקא אם הבצק מחזק ומדבק שברי העריבה או סותם את סדקיה,¹ ובכגון דא הוא כעץ העריבה, אבל לא עשאו לחיזוק אפילו פחות מכזית צריך לבער. ואם יש כזית במקום אחד אפילו עשאו לחיזוק צריך לבער, כמפורש להלן. ובבבלי מ"ה סע"א, ותניא כלישנא בתרא בצק שבסידקי עריבה במקום העשוי לחזק אינו חוצץ **ואינו עובר**, במקום שאין עשוי לחזק חוצץ **ועובר** וכו'. ולעיל שם הובאה ברייתא אחרת ששנתה שבעשוי לחזק אפילו בכזית אינו חוצץ ואינו עובר, אבל בפחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחזק אינו חוצץ ואינו עובר. ופסקו שם (מ"ה ב') כברייתא שלנו בתוספתא כאן. ועיין בירושלמי פ"ג רה"ב, ל' ע"א, ומ"ש בשם ספר ניר בירושלמי כפשוטו, עמ' 417.

footnotes:
¹ כפירוש הגאונים, עיין אוה"ג, עמ' 51. וכן פירש הריצ"ג (לפי מהר"מ חלאווה מ"ה ב' ד"ה ולעניין) והר"מ בפיה"מ ובחיבורו פ"ב מה' חו"מ הט"ו. אבל רש"י מ"ה א' (ד"ה ה"ג לא שנו) חילק בין אם הסדקים הם בשולי העריבה ובין אם הם בדפנותיה, ועיין מ"ש עליו במאירי שם.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:1:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:1:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:1:2)

2-4. **היה כחצי זית מיכן וכחצי זית מיכן וכמין חוט באמצע אם ניטלין שלשתן כאחד הרי זה צריך לבער וכו'.**בבבלי מ"ה ב': אמר רב נחמן אמר שמואל שני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהן רואין כל שאילו ינטל החוט וניטלין עמו חייב לבער, ואם לאו אינו חייב לבער. ובר"ח שם: ינטל החוט וכו', כלומר חוט זה עב וחזק הוא. ובחידושי מהר"מ חלאווה שם: אם אוחז בחוט ונטלין עמו, דהיינו **אוחז בקטן וגדול עולה עמו**, דינו בכזית. ולפ"ז יש כאן דין המשנה בטבול יום פ"ג מ"א. ומכאן שאם הוא אוחז בחוט ואין הבצק עולה עמו אין הקצוות מצטרפים, אעפ"י שאם יאחז בחלק הגדול מן הבצק יעלה עמו החוט והחלק הקטן שמצד השני. וכן משמע מסתימת כל הפוסקים שהביאו את דברי שמואל כלשונן. ועיין גם בצפנת פענח פ"ב מה' חו"מ סהט"ו.
ברם מלשון התוספתא "אם ניטלין שלשתן כאחד" משמע שהיא חולקת וסוברת שאין הבדל, ואין כאן אלא סימן שהחוט מחובר ממש לשני הצדדים. וכן בירושלמי פ"ג רה"ב, ל' ע"א: בנקלף כולו כאחת. עד כדון לח, יבש? מאחר שאילו היה לח היה נקלף כולו כאחת, ואפילו יבש כסדר הזה. ולפ"ז החיבור כאן לעשותן אחת לעניין חמץ אינו קשור במחלוקת שבמשנת טבול יום הנ"ל, ועיי"ש בס' משנה אחרונה. ובמ"ג שם: ר' יוסי אומר חוט וכל שנקלף עמו. ועיין שם בספר הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:2:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:2:1)

4-5. **עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח שלשה ימים קודם לפסח הרי זה צריך לבער.**וכע"ז בד, כי"ל וקג"נ. ופירושו שאם לא עברו שלשה ימים שלמים עדיין לא נפסל החמץ (עיין להלן) וצריך לבער, ומכאן שאם עברו יותר משלשה ימים אינו צריך לבער, ודווקא יותר משלשה ימים. ובכי"ע: שלשה ימים קודם לפסח אינו צריך לבער, ואם לאו צריך לבער. והוא "תיקון" ע"פ הבבלי מ"ה ב'. וכן שנו שם: ת"ר עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח תוך שלשה ימים חייב לבער, קודם שלשה ימים אינו חייב לבער וכו'. ובאמת אף שם הפירוש הוא שאם נתן ג' ימים קודם הפסח צריך לבער, ודווקא אם היה יותר מג' ימים אינו צריך לבער, וכן פסקו הפוסקים. ועיין מ"ש להלן בשם מדרש שכל טוב.
והנה בבבלי הנ"ל גורס "תוך שלשה ימים", ואינו מפורש אם הכוונה לשלשה ימים לפני זמן הבעור, או לפני הפסח ממש. ואף הלשון שבתוספתא אפשר לפרש שהכוונה לזמן הבעור. וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' חו"מ ה"ט: ונתן הקמח קודם שלשה ימים **לשעת הבעור** מותר לקיימו. וכן פסק בשו"ע או"ח סי' תמ"ב. וכדברי הר"מ מוכח בה"ג ה' פסח פ"ב, ד"ו כ"ט רע"ג, ד"ב, עמ' 138. אבל במדרש שכל טוב בא, סוף עמ' 112: תנו רבנן עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח **ג' ימים קודם לפסח** חייב לבער וכו', כגון בי"א בניסן אינו חייב לבער. וקרוב לוודאי שדבריו לקוהים מן הר"ח מ"ה ב', והעתיק כלשון התוספתא כאן, ופירש קודם לפסח - לפסח ממש. והם סוברים שהואיל והחמץ יסרח מאליו לפני שיכנס הפסח ממש, הרי נתינתו לעריבת העבדנין הוא בעורו. ועיין מ"ש להלן בשם הרי"ץ גיאת.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:2:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:2:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:2:2)

5-6. **אחרים אומ' כיון שנתן לתוכה עורות אין צריך לבער.**בבבלי הנ"ל: אמר ר' נתן במה דברים אמורים שלא נתן לתוכה עורות, אבל נתן לתוכה עורות אפילו תוך שלשה אין חייב לבער. אמר רבא הלכה כר' נתן אפילו יום אחד, אפילו שעה אחת. ובמיוחס להריטב"א בשם הריטב"א שם: "פירוש, רבא אינו חולק על ר' נתן, אלא מפרש דבריו". וכן מוכח מן התוספתא כאן. ועיין בח"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:3:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:3:1)

6-7. **הקילור והאספלנית ורטייה שנתן לתוכה קמח אין צריך לבער.**בר"ח ושכל טוב הנ"ל מסמיכים תוספתא זו לברייתא של עריבת העבדנין שבבבלי הנ"ל, כסדרן בתוספתא כאן. וברי"ץ גיאת, עמ' פ"ו, הוצ' רד"ב צאמבער, עמ' ח': וכן תנן להו בתוספתא גבי הדדי,² למימרא דחד טעמא הוא, עריבת העבדנין שנתן לתוכה עורות ונתן לתוכה קמח אין צריך לבער, קלור ואספלנית שנתן לתוכח קמח אין צריך לבער וכו'. ובא להוכיח מכאן שהטעם בקילור ואיספלנית הוא לא מטעם היתר ברפואה, כשיטת הגאונים, עיין תשה"ג אסף ח"א (ירושלים תרפ"ט), עמ' 212, אלא מחמת שהחמץ נפסל באכילה, ואף תיריאק דינו כן, עיי"ש בתשה"ג הנ"ל, וברי"ץ גיאת לעיל שם. וברי"ף במקומו הפסיק בין הברייתא של עריבת העבדנין והתוספתא כאן בברייתא של פת שעיפשה, ומשמע מדבריו שאף בבבא שלנו ההיתר הוא משום שנפסלו מאכילת כלב. וכן פירשו את התוספתא בראבי"ה ח"ב סי' תפ"ח, במאירי והר"מ חלאווה מ"ה ב'. אבל עיין מ"ש במיוחס להריטב"א בשם הרא"ה והריטב"א, ועיין מ"ש להלן בסוף הדיבור בשם הריא"ז, ועיין בספרי זוטא שלח, הוצ' האראוויטץ, עמ' 284.
ובר"מ פ"ד מה' חו"מ ה"ט וה"י: כיצד עריבת העבדנין וכו' תוך שלשה ימים חייב לבער. וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתריא"ק שנתן לתוכן חמץ מותר לקיימן בפסח שהרי נפסדה צורת החמץ. ובהשגות שם: וכן הקילור וכו', זה שבוש, ומאחר (כ"ה בד' קושטא וד"ו רפ"ד) קבל, ומטעם (בד"ו מטעם) אחר, ולא מטעמו. וכמה כוונות הוכנסו בדברי הראב"ד, עיין במרכבת המשנה, באו"ש ובצפנת פענח במקומו. אבל בס' מנוח על הר"מ במקומו (י"ב ע"ב): וכתב הראב"ד ולפיכך אמרו במלוגמא שנסרחה (עיין בהשגות שם הי"א), ולא אמרו כך בקילור ואספלנית כו', מפני שקילור ואספלנית ורטיה יש בהם דבר מה (כלומר, חוץ מן החמץ, ואין כאן אלא תערובת חמץ), והקמח שנותנין בו מיד נפסד, אבל מלוגמא הוא קמח³ נילוש במים, או ביין, שנותנין אותו ע"ג מורסא, או על גבי כאב, ואינו נסרח אלא לאחר זמן מחמימות הבשר, ע"כ מן התוספתא. וכנראה שכוונת הראב"ד שהר"מ קבל את טעמו מאחר, כלומר מרי"ץ גיאת הנ"ל, שכרך את כל הברייתא שלנו עם עריבת העבדנים, ועם תיריאק, אבל האמת היא שאין הטעם בכולן שוה, ובמלוגמא שכולה חמץ צריך שתסרח ולבסוף תתחמץ, אבל בנתחמצה ולבסוף נסרחה צריך לבער כשיטת הירושלמי. ועיין מ"ש להלן. ואף בעריבת העבדנין שכולה חמץ צריך שיפסל מאכילת כלב כמפורש בה"ג ה' פסח פ"ב, ד"ו כ"ט ע"ג, ד"ב, עמ' 138, ובראבי"ה ח"ב סי' תפ"ח, עמ' 110.
ובעיטור סוף ה' ביעור חמץ, הוצ' רמא"י קכ"ו ע"ד: ודווקא שהם (כלומר, התערובות) בעין, ולא נעשה בהם מלאכה, אבל נעשה בהם מלאכה אינו חייב לבער, כגון אספלנית וקילור, דנפקי מתורת אוכל שאינו חייב לבער, כדאמרן. ועיין בטאו"ח סי' תמ"ב ובב"י ובב"ח שם. ולעיל בעיטור שם, קכ"ב ע"ב, הביא את התוספתא שלנו. ועיין ראבי"ה סי' תפ"ח הנ"ל, רא"ש פ"ג סי' ד', טור או"ח סי' תמ"ב, ורבינו ירוחם נתיב ה' סח"ה, פי' ריבב"ן על הרי"ף כאן, עמ' 47, מ"מ על הר"מ הנ"ל, והראשונים שצוינו לעיל. ועיין שו"ת הרדב"ז ח"ה סי' ב' אלפים רכ"ט. ועיין מ"ש על תיריאק (arsenic) בתס"ר ח"א, עמ' 167 ואילך.
ובשלטה"ג על הרי"ף הנ"ל: לשון ריא"ז הקילור והאספלנית והרטיה שנתן לתוכן קמח א"צ לבער כמו שמבואר בתוספתא. ונראה בעיני שלא אמרו כך אלא כשנסרחו ונתקלקלו, אבל אם לא נסרחו חייב לבער, שהרי אמרו (במשנתנו פ"ב מ"ז), לא ילעוס אדם חטין ויתן ע"ג מכתו. והוא כשיטת כמה מן הראשונים שהבאנו לעיל. אבל מלשון התוספתא שנקטה להלן בסמוך "ונסרחה", וכאן לא שנו כלום משמע שבקילור, אספלנית ורטיה שרובן אינן חמץ אין צורך שיסרחו ויפסלו מאכילת כלב, אלא החמץ בטל על גביהן אפילו לא נסרחו, כמו שדייק הראב"ד שהבאנו לעיל בשם ר' מנוח. אבל חטין על גבי מכתו, וכן מלוגמא,⁴ שהיא ע"פ מהותה קמח,⁵ הרי הן ראויין לאכילה לפני שנסרחו, ולפיכך חייב לבער אם לא נסרחו. תדע לך שהוא כן שכשהוא עומד אצל קילור אספלנית ורטייה הוא מזכיר "שנתן לתוכן קמח", ואילו גבי מלוגמא אינו מזכיר קמח, מפני שסתמה מקמח.
ובמנהיג ה' פסח סי' כ"ג, ע"ו ע"ב: ובמלוגמא הוא דבעינן נסרחה, שאינה נסרחת אלא לאחר זמן מחמימות הבשר, אבל קילור ורטיה הרי הן כעורות העבדנין שנתן לתוכן קמח שנסרח מיד ואין צריך לבערה. ועיין מ"ש להלן, שו' 7–8, ד"ה מלוגמא.
ונראה שברייתא זו היא לדעת הת"ק שבמשנתנו רפ"ג, ששנו שם: ואלו עוברין בפסח וכו', ר' אליעזר (אלעזר) אומר אף תכשיטי נשים. ובירושלמי שם (ה"א, כ"ט ע"ד): אית תניי תני תכשיטי ואית תניי תני טיפולי. מאן דאמר טיפולי כל שכן תכשיטי, מ"ד תכשיטי הא טיפולי לא. ופירש"י (מ"ב סע"ב): תכשיטי נשים הוא כחל ושרק ובשמים וכו'. וכן מפורש בירושלמי מו"ק פ"א ה"ז, פ' ע"ד, ובבלי שם ט' ב'. וכן מוכח גם בבבלי נדרים פ"א ב' שסתם "לא אתקשט" הוא כחל ופקוס, ועיין בר"ן שם ע"ט סע"א. ובוי"ר רפט"ז, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' שמ"א, מוכח שהיו סוקרות את העינים (לשם תכשיט) בקלורית אדומה. ובירושלמי ביצה פ"ד ה"ג, ס"ב ע"ג: הדא קלוריתה שרי מישוף **ומכחול** מינה וכו', כלומר, היו כוחלים בקלורית כחולה. ובירושלמי ע"ז פ"ב ה"ב, מ' רע"ד: מהו **מיכחול** מינהון וכו' והא אנן חמיי לון טעמין הדא **קילוריתא**. וכן אמרו לעיל שבת ספ"ח, שו' 73: כוחל וכו' אם לרפואה וכו', אם לתכשיט, כלומר, שימושו כמו בקלורין, לרפואה ולתכשיט. וסוברת ברייתא זו, וכן הת"ק של משנתנו, שתכשיטי נשים אינן עוברים בפסח, משום שהקמח שנותן לקלורית הוא חמץ שבתערובות, ונפסל מאכילת אדם, לפני שנתחמץ, אעפ"י שאינו מאוס כל כך, שהרי אפשר לטעום אותו, כמפורש בירושלמי ע"ז הנ"ל. אבל טיפולי נשים (אעפ"י שיש בו קמח, עיין בבלי כאן מ"ג א', מ"ב ב') אין בו חמץ כלל לפני שמטפלים אותן על גבי הבשר, אלא שהחשש הוא שיתחמץ אח"כ בשעת הרחיצה, וכבר נמאס לפני כן,⁶ ולפיכך מאן דתני תכשיטי נשים, סובר שטיפולי נשים אינם עוברים (כלומר, אין הנשים צריכים להסירם) לפני הפסח, כדי שלא יבואו לידי חימוץ בפסח. אבל בבבל לא נתנו כלל חמץ בתכשיטים.⁷

footnotes:
² ועיין היטב לעיל דמאי פ"א הכ"ה, עמ' 67.
³ עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 663, ד"ה והחילוק, ובהע' 66 שם.
⁴ בפיה"מ להר"מ שביעית פ"ח מ"א פירש שמלוגמא היא לועס חטין ליתן ע"ג מכתו, והיא היא.
⁵ עיין לעיל הע' 3.
⁶ ועיין בפיה"מ להר"מ רפ"ג. והוא, כנראה, ע"פ משנתנו פ"ב מ"ז: אבל שפה היא בבשרה יבש. ופירשו הראשונים (עיין בס' המכתם, עמ' 409, בפי' ר' מנוח על הר"מ פ"ה מה' חו"מ הי"ט וברא"ש פ"ב סי' כ"א) שעל ידי זיעת המרחץ באה לידי סרחון ולא לידי חימוץ. ור"א חולק שם ואוסר.
⁷ ולפיכך שאלו (מ"ב סע"ב): תכשיטי נשים, סלקא דעתך! ועיין מ"ש וויעזגער בסכוליען שלו לשבת פ' ב', עמ' 175 ואילך, על החמץ שבטי נשים. ועיין מ"ש לעף פפלאנצעננאמען, עמ' 246, ובפלורה ה"א, עמ' 17. ולפי העניין "סולת" שבבבלי שבת ופסחים מ"ג א' היא בוודאי כפשוטה, וע"ז אי"ה במ"א.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:3:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:3:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:3:2)

7-8. **מלוגמא שנסרחה אין צריך לבער.**הראשונים הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל בשם הראב"ד, המנהיג והריא"ז. ובירושלמי פ"ב ה"ו, כ"ט ע"ג: [לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו וכו']. בשיש בהן שמנונית. מלוגמא שנסרחה. אית תניי תני זקוק לבער. ואית תניי תני אין זקוק לבער. מאן דאמר זקוק לבער בשנתחמצה ואחר כך נסרחה. ומאן דאמר אינו זקוק לבער בשנסרחה ואחר כך נתחמצה. וכתב הר"א אזכרי (לפי מלא"ש פ"ב מ"ז): ובירושלמי מפרש דאין איסור זה אלא כשהחטים שמנות, אבל כשהחטים דקות ויבשות אין הרוק מחמיצן כלל, א"נ אין מחמיצין אלא עד שיסריחו ע"ג מכתו, והיינו דמייתי עלה ההיא דמלוגמא שנסרחה וכו'.⁸
ברם הר"ח, הרי"ף והר"מ פ"ד מה' חו"מ הי"א אינם מחלקים כלל בין נתחמצה ואח"כ נסרחה, ובין נסרחה ואה"כ נתחמצה. ועיין בהשלמה שהביא בס' המכתם, עמ' 425, ברא"ה שהביא במיוחס להריטב"א מ"ה ב', בר"ן על הרי"ף הנ"ל, במ"מ, במגדל עוז ובלח"מ על הר"מ הנ"ל, בחי' מהר"מ הלאווה הנ"ל ומ"ש במרכבת על הר"מ שם. ועיין בראשונים לבבלי כ"א ב' (חרכו קודם זמנו).

footnotes:
⁸ ועיין מאירי ל"ט ב' (51 ע"א) ד"ה אירע מעשה ורוקח סי' רע"א.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:3:3
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:3:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:3:3)

8. **המסית שנתן לתוכה קמח הרי זו אסורה.**וכ"ה בקג"נ ובד (אלא שבד: חמסית). ובכי"ע: המסות שנפל לתוכן קמח וכו'. ובכי"ל: המסית שנפל לתוכה קמה וכו'. ו"מסית" הוא חלב קרוש שבו מעמידים חלב לגבינה, כמו שפירש לנכון ר"ע לעף בהוספותיו למלונו של קרויס (מלים שאולות מלשון יון וכו'), עמ' 345. וכן בכ"י משובח של מדרש ויקרא רבה, כי"ר, וי"ר פי"ד, ט', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' שי"ז (עיי"ש בשנו"ס): אם נותן לתוכו **מסית** החלב עמד וכו'. ובכ"י אחר שם, וכ"ה במדרש הגדול שם: **מסוה**, וכנראה שצ"ל: מסות.⁹
ובפירושו נראה שאם נתן קמח למסית אסור, אפילו אם אין המסית ראויה לאכילת כלב, ודינה כשאור שמחמיצים בו עיסות אחרות, עיין מ"ש להלן ביצה פ"א, שו' 10, ומ"ש להלן בסמוך.

footnotes:
⁹ בב"ר ספי"ד ובמקבילה, וכן בשאר הנוסחאות בוי"ר ובערוך ערך מסס הגירסא היא: מסו.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:3:4
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:3:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:3:4)

8-9. **חלות בצק שעיפשו או שיבשו הרי אלו אסורות.**וכ"ה הסדר בד, בכי"ל ובקג"נ. אבל בכי"ע: חמץ שנפל וכו' קלי שירד לתוכו דלף וכו' חלת הבצק שעיפשו וכו', ובבבלי מ"ה ב': דתניא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראוי לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות. ובהשגות הראב"ד פ"א מה' חו"מ סה"ב: והשאור אעפ"י שנפסל (כלומר, מאכילת כלב) חייב לבער, לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמץ בו וכו', ומה ששנו בתוספתא הפת שעיפשה חייב לבער, מפני שהוא ראוי לשחקה וכו', בפת של שאור קאמר וכו'. וכן מעתיק בשמו בס' מנוח על הר"מ שם.¹⁰ והכוונה לברייתא שבבבלי הנ"ל, כדרך הראשונים לקרוא לברייתא שבבבלי "תוספתא", עיין מ"ש במחברתי תשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך. ברם מלשון התוספתא כאן "חלות בצק" משמע כפירוש הראב"ד בברייתא שבבבלי ש"בפת של שאור קאמר", עיין בצפנת פענח פ"ד מה' חו"מ ה"ט. ועיין במ"מ להר"מ פ"א הנ"ל, באו"ש שם ופ"ד הנ"ל. ועיין בר"מ פ"ד הי"א ומה שדייקו האחרונים בלשונו, ומ"ש במאירי מ"ה ב' סד"ה ולענין ביעור. ועיין מ"ש להלן ביצה פ"א ה"ה, שו' 10–11, ד"ה ובסמ"ג.

footnotes:
¹⁰ ועיין גם מ"ש ר' אליהו מזרחי בבאורו לסמ"ג ה' חמץ סי' ג', רנ"ד ע"א.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:4:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:4:1)

9. **חמץ שירד לתוך הבור הרי היא כמבוער.**וכע"ז בד (אלא ששם בטעות: חמרן) ובקג"נ. וכ"ה בכי"ל אלא ששם חסרה המלה "הבור". ובכי"ע: חמץ שנפל לתוך **הבאר** וכו'. וכן מעתיק בשם התוספתא ברוקח סי' רע"א.
ובר"מ פ"ב מה' חו"מ הי"ד: היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו וכו', ומקורו בבבלי י' ב', עיין בהשגות שם. ובס' מנוח על הר"מ שם, ז' ע"א: והכי גרסינן בתוספתא פ"ג¹¹ דככר בבור א"צ סלם להעלותו, והרי הוא כמבוער וכו', ואפשר דכיון דאשתכח בתוספתא דא"צ פסק הכי דבבטול סגי וכו'. ובחק יעקב או"ח סוף סי' תל"ח הביא את הרוקח שגרס "באר" במקום "בור" וחילק בין בור שאין בו מים ובין באר שיש בו מים, ועיין במשבצות זהב שם.¹²
ברם כבר פירש לנכון בצפנת פענח על הר"מ הנ"ל שהברייתא שלנו אינה עניין לדין הבבלי, וכאן מדברים בבור שאינו יכול להעלותו משם. וכן מפורש לעיל מע"ש פ"א ה"ו: או שנפל כיסו לבור, אע"פ שיודע שהוא שם, אין מחללין אותו עליהן, ואם חלל לא קנה מעשר, כלומר, מפני שהכיס אינו ברשותו כלל. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 718, שו' 20. ולפ"ז אפילו לבטל אינו צריך.
ובמכילתא דרשב"י י"ב, י"ט, עמ' 23: רבן שמעון בן גמליאל אומ' וכו' חמץ שנפלה עליו מפולת, או שנפל לתוך הבור, או לתוך הדות, או לתוך הפיטוס, אם יכולין הכלבים וחזירין לחפש אחריו ולהוציאו אתה חייב וזקוק לבער אותו, ואם לאו אי אתה זקוק לבערו. ואמר רב חסדא בבבלי (ל"א ב'): וצריך שיבטל בלבו.¹³

footnotes:
¹¹ כחילוק הפרקים שלפנינו.
¹² ולדעתו צ"ל שהמים שבבאר הם סרוחים.
¹³ במשנתנו שם לא נזכרה אלא מפולת ותנאי רשב"ג שצריך שאין הכלב יכול לחפש אחריו, ועליה אמר רב חסדא שצריך לבטל בלבו. ופירש"י: שמא יפקח את הגל במועד, ונמצא עובד עליו. ובמכילתא כאן מדברים בבור שיכול להוציא משם, דומיא דדות ופיטוס, ולפיכך דברי רב חסדא קיימים על כל הברייתא שם.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:4:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:4:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:4:2)

10. **קמח קלי שירד לתוכו דלף אין בו משום חמוץ.**וכ"ה ("קמח קלי") בד, בכי"ל ובקג"נ. ובכי"ע חסרה המלה "קמח". ובבבלי ל"ט ב': תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר קמח שנפל לתוכו דלף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ. אמר רב פפא, והוא דעביד טיף להדי טיף. ופירש בה"ג ה' פסח ספ"א (ד"ו כ"ח ע"ג, ד"ב, עמ' 134): דמי לעיסה דכמה דמיעסקי בה לא מחמצא ושריא.
וכמה מן המפרשים הגיהו בתוספתא ע"פ הבבלי ומחקו את המלה "קלי". ברם קשה להגיה את כל הנוסחאות, ואף בעיטור ה' מצה ומרור מביא את הברייתא שבבבלי, ומעיר: "ובתוספתא **קמח קלי**". ולפי גירסא זו משמע שהתוספתא חולקת, וקמח קלי הוא קימחא דאבישונא,¹⁴ ואמרו בבבלי ל"ט ב': לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישונא, דילמא לא בשיל שפיר, ואתי לידי חימוץ. ולפ"ז אם בשיל שפיר מותר, שהרי האפוי שבשלו אינו בא לידי חימוץ, עיין בבבלי לעיל שם, ועיין בארחות חיים ה' חו"מ, ח"א סי' ס"ב, ע"ב ע"ד. ומכאן משמע שאפשר לפרש את התוספתא שבדיעבד אין חוששין בקמח קלי שמא לא נאפה כהוגן, ומותר, מפני שאין האפוי מחמיץ, ואופין אותו מיד, אבל בקמח רגיל אף בדולף חוששין.
ולעיל חלה פ"א ה"ד שנינו: קמח קלי שגבלו ועשאו עיסה חייב בחלה. ואפשר שקמ"ל ג"כ שאעפ"י שאין גיבול ממש בקמח קלי¹⁵ מ"מ חייבת בחלה, ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 793 ואילך.

footnotes:
¹⁴ עיין רש"י ל"ט סע"ב, ושבת קנ"ה סע"ב.
¹⁵ עיין בבלי שבת קנ"ה סע"ב ואילך, ולעיל שבת פי"ב, שו' 47.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:4:3
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:4:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:4:3)

11. **השורה חטין ושעורין במים והחמיצו הרי אילו אסורות.**וכע"ז בד ובקג"נ. וכן בטאו"ח סי' תס"ז וביבין שמועה להרשב"ץ, ל"ב ע"א. ובירושלמי ספ"ב, כ"ט ע"ג: שרה חיטין ושעורין במים, נתחמצו אסורות, לא נתחמצו מותרות.
ובכי"ל: שרה חטין במים והחמיצו הרי אלו אסורות. ובכי"ע: נפלו שעורים במים **ונתבקעו** הרי אילו אסורות. ועיין להלן בסיפא. ובבבלי מ' א': ת"ר אין לותתין שעורין בפסח, ואם לתת, נתבקעו אסורות, לא נתבקעו מותרות וכו', ולא נזכרו חטים בברייתא, ונחלקו שם בגמרא אם מותר ללתות חטים משום שאינן ממהרות להחמיץ כשעורים, או שנקטו שעורים וכ"ש חטים, עיי"ש.
וכמה הלכתא רברבתא אפשר ללמוד מברייתא זו, שהרי כמה מן הראשונים סוברים שלא התירו אלא לתיתה משום שמתעסק בהן, אבל אם נפלו למים ונחו שם אסורות,¹⁶ ולשון התוספתא כאן אפשר לפרש ששרייה היא לתיתה, כלומר שנותן אותן למים ומוציא אותן מיד, אבל לפי גירסת כי"ע "שנפלו", מוכח שאפילו אם לא נתעסק בהן מותרות, אם לא נתבקעו. והר"א ממיץ¹⁷ פסק שלא התירו אלא בזליפה שהיא מועטת "אבל במקום שרייה מרובה אפילו לא נתבקעו" אסורות. וכן פסקו הגאונים (עיין אוה"ג, עמ' 42) שלא התירו אלא לתיתה משום "שהראשונים היו זריזים ויודעים ללתות".
ובטאו"ח סי' תס"ז הנ"ל השיג מכאן על שיטת הראבי"ה¹⁸ הסובר שצונן אינו מחמץ. וכבר השיבו הראשונים¹⁹ שכאן מדברים שהחמיצו אחרי שהוציאון מן המים.

footnotes:
¹⁶ רא"ש פ"ב סי' כ"ז וטאו"ח סי' תר"ז בשם רבינו אפרים.
¹⁷ לפי הגה"מ פ"ה מה' חו"מ אות ו', פיסקי ריקנטי סי' קס"א.
¹⁸ ח"ב סי' תס"ב, עמ' 78. ועיי"ש סוף סי' תי"ח, עמ' 33.
¹⁹ עיין בב"ח סי' תס"ז וביבין שמועה להרשב"ץ, ל"ב ע"א, ובהערות ר"א אפטוביצר לראבי"ה ח"ב, עמ' 33, הע' 15.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:4:4
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:4:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:4:4)

11-12. **ר' יוסה או' השורה שעורין במים ונתבקעו הרי אילו אסורות.**וכע"ז גם בד, כי"ל וקג"נ. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. אבל בכי"ע: ר' יוסי אומ' שרה **חטים ושעורים** במים **והחמיצו** הרי אילו אסורות. וכן ברוקח סי' רפ"ט: בפ' כל שעה אין לותתין שעורין בפסח, ואם לתת ונתבקעו אסורין. בתוספת' ר' יוסי אומר שרה **חטין** ושעורין במים והחמיצו אסורות. אבל לגבי עיסה אמרו תפח' תלטש בצונן. והעתיק כגירסת כי"ע, ורבינו מחלק בין חטים ובין עיסה, כמו שכתב בטאו"ח סי' תס"ז ובראשונים שציין בב"ח שם. ולפי הגירסא שלנו בתוספתא משמע שדברי ר' יוסי היא הברייתא הסתמית שבבבלי, ולא נקטו כאן ר' יוסי אלא משום סיפא (לעניין חומץ), והיא מחלקת בין שעורים וחטים (בניגוד לת"ק), והוא כשיטת הרא"ה שהביא הר"ן. (באורי הגר"א או"ח סי' תס"ז ס"ק ט').


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:4:5
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:4:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:4:5)

12-13. **ובחומץ בין כך ובין כך מותר מפני שהחומץ צומתן.**וכע"ז בד, בכי"ל, בכי"ע ובירושלמי הנ"ל. אבל בקג"נ: **החומץ** בין כך וכו'. ולפי גירסת כי"ע לעיל משמע שבחומץ בין נפלו ובין שריין, בין נתבקעו ובין נתחמצו מותר, והוא לכאורה תמוה. אבל לפי גירסת קג"נ הנ"ל אין מדברין כאן על החטים והשעורים אלא על החומץ,²⁰ ומדברים שהחמיצו אחרי שהוציאן מן החומץ, ואפשר שהחמיצו אח"כ מחמת לחלוחיתן שעליהן (עיין להלן גירסת הבבלי), אבל כל זמן שהיו בתוך החומץ, אין החומץ מניחן להחמיץ, והחומץ מותר. ועיין להלן.
ובבלי הנ"ל: ר' יוסי אומר שורן בחומץ וחומץ צומתן. אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי, ועיין בבבלי מ"א א'. אבל בראבי"ה ח"ב סי' תע"ח, עמ' 104: ומדאמר ר' יוסי שורן בחומץ וחומץ צומתן, שמעינן מינה דאם נפלה חטה או קמח בחומץ בתחילה בלי שריית מים דאין בה חשש חימוץ ואע"ג דלית הלכתא כוותיה דר' יוסי, הני היכי שלתתו במים תחלה וכו'. ועיין בתוספות ל"ה ב' ד"ה ומי. ובתוספ' רי"ד מ' סע"ב פוסק שחומץ ממהר להחמיץ, כמו שאר מי פירות, ע"ש ובבבלי מ"א א'. ועיין מ"ש בפר"ח או"ח סי' תס"ב אות ג', וסי' תס"ו קרוב לסופו.
ובירושלמי ממשיך אחרי דברי ר' יוסי: ר' שמואל בר רב יצחק היה לו יין קוסס, יהב בגויה שערין בגין דיהמע, שאל לר' אימי, אמר ליה צריך את לבער. ולכאורה משמע משם כדעת תוספ' רי"ד הנ"ל, אבל אפשר שאסר לו מפני שהיין לא היה אלא קוסס, ולא חומץ גמור, והוא סובר שמי פירות מחמיצין, כמו שפירשו האחרונים. ועיין באו"ח סי' תס"ב ובאחרונים שם.

footnotes:
²⁰ וכן אפשר לפרש אף את הגירסא שלנו. תדע לך שהוא כן שלמעלה נקטו "אסורות", "מותרות", לשון רבים, וכאן אמרו: מותר.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:5:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:5:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:5:1)

13-14. **אין לשין את המצח ברותחין מפני שהן חולטין, ולא בפושרין מפני שמחמיצין וכו'.**וכ"ה בירושלמי פ"ב ה"ז, כ"ט ע"ג. וברי"ץ גיאת, סוף עמ' צ"א: אין לשין את **העיסה בחמין** מפני שחולטין, ולא בפושרין מפני שמחמיצין וכו', והסמיך ברייתא זו לבבלי מ"ב א'. ולהלן מנחות פ"ז הי"ב שנינו: כל המנחות אין לשין אותן ברותחין מפני שהן (כ"ה בכי"ו) חולטין, ולא בצונן מפני שהן רוטשין. אבל לשין אותן בפושרין ומשמרן (כ"ה בכי"ו) שלא יחמיצו. וברור שהכוונה היא שחלוט אינה מצה²¹ (עיין מ"ש לעיל פ"ב, שו' 57), ובמנחות כתוב מצות,²² ועיין מנחות נ"ג א'. ובא"י לא חילקו בחליטה בין מנחות ובין מצת הפסח, שלא כפירוש הבבלי (יבמות מ' א') בתו"כ צו פרש' ב' ה"ט, הוצ' ווייס ל' ע"ד, אלא כירושלמי יבמות רפ"א, ב' סע"א.
ומכאן שהכוונה כאן למצת מצוה גרידא,²³ וכן דעת הרי"ץ גיאת (עמ' צ"ב) שאף דין הבבלי מ"ב א' הוא לעניין מצת מצוה (אעפ"י שהפסול שם הוא מטעם אחר), עיי"ש, ועיין מ"ש לעיל פ"ב, שו' 51–52, ד"ה ואין. והואיל ועכשיו אין אנו בקיאין בחלוט (עיין אוה"ג, עמ' 40 ואילך), הרי דין רותחין כדין חמין, ומשום כך יש לחשוש שמא תחמיץ העיסה, ואסור לעשות כן אפילו בשאר ימות הפסח, כפסק הגאונים (עיין בה"ג ה' פסחים רפ"ב, כ"ח ע"ג, ד"ב, עמ' 140): ואסיר למילש במיא חמימי, משום דמחמעי.
ואשר לסיפא של התוספתא במנחות הנ"ל: ולא בצונן מפני שהן רוטשין, נ"ל שהכוונה היא, מפני שהן מחרשין, ואין "רוטשין" אלא "טורשין",²⁴ עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 423. וכן מפרש הירושלמי פ"ג ה"ב, ל' ע"א, את משנתנו שם [בצק החרש]: בצק **שצינן**.²⁵ ומכאן שצונן עושה את הבצק חרש, ובצק כזה אינו מובחר למנחות, אבל במצה שהוא לחם עוני, לא איכפת לנו בזה, ואדרבה בצק המצונן אינו ממהר להחמיץ. ומה שציוו לכהנים ללוש בפושרין, כבר הקשו בירושלמי בסוגיין ובבבלי ל"ו א' ממשנת מנחות (פ"ה מ"ב), ותירצו שהכהנים זריזים הם. אבל לעניין מצה בפסח אין הפרש בין ישראל לכהן, שלא תחלוק בין מצה למצה, עיי"ש בירושלמי. ועיין בבבלי ל"ו א' שהצריכו זריזין ומקום זריזין.

footnotes:
²¹ ומה שאמרו בירושלמי פ"ב ה"ד, כ"ט ע"ב: יכול יצא ידי חובתו ברבוכה וכו', כבר הראיתי בתס"ר ח"ב, עמ' 254, שרבוכה לפעמים פירושה רבוכה במשקין, ולאו דווקא ברותחין, עיי"ש. ולפיכך פסלו שם משום חסרון בשמור גרידא. ועיין במאירי ל"ו א' (46 ע"ב) ובראשונים שציין באהצו"י, עמ' 33.
²² ולא התירו חליטה במנחות אלא במקום דכתיב ביה רבוכה.
²³ עיין במפרשי הירושלמי (פ"ב ה"ז) לברייתא שלנו. ולא נשנית כאן הרישא אלא אגב הסיפא. ואפשר שהסיפא נשנית אגב הרישא, והברייתא סמוכה למשנתנו פ"ב מ"ז ששנתה: אין שורין את המורסן לתרנגולים, אבל חולטין. ושנו כאן דין חלוטה לעניין מצת מצוה.
²⁴ בב"ר פפ"א, הוצ' תיאודור-אלבק, עמ' 972: מהילתך טרשה אקיש עלה. ועיי"ש בהערות. וכנראה שהשרש אחד, והיינו שנקבי הנפה נצטמצמו, ואין הקמח עובר. ובמצפה שמואל במנחות מגיה בפירוש: מפני שהן טורשין, ופירש ע"פ הבבלי חולין מ"ז ב': דמטרשי, כלומר שמקשים, עיין ברש"י שם. ואין צורך בהגהה, והיא היא.
²⁵ עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 418, בשם הרי"ץ גיאת והמאירי.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:5:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:5:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:5:2)

14-15. **אין לשין את העיסה בשאר משקין. ואם לש אופה מיד. ור' מאיר אוסר.**בכל שאר הנוסחאות: אין לשין את **המצה** וכו'. אבל גם במלחמות פ"ב בסוגיין, בר"ן שם סי' תשכ"ו, ובחי' מהר"מ חלאווה ל"ו א' סד"ה ת"ר מעתיקים כגירסת כי"ו. והראשונים הללו משיגים מכאן על בעל המאור שפסק שאם לש בחלב אין חשש חימוץ בין אם ערב בעיסה מים, בין בלי מים, והרי כאן מפורש "בשאר משקין". וכנראה שהברייתא נסמכה למשנתנו (פ"ב מ"ח): אין נותנין קמח לתוך החרוסת, או לתוך החרדל. ואם נתן יאכל מיד. ור' מאיר אוסר. ופירשו שמטעם מי פירות אתינן עלה, ור"מ סובר שמי פירות ממהרין להחמיץ, ולפיכך אוסר משום שמא ישהה ויחמיץ, עיין בירושלמי פ"ב רה"ז, כ"ט ע"ג. ובסמוך שם: אין לשין מצה במשקין, אבל מקטפין אותה במשקין. ועיין בבלי מ' ב' ואילך.
ובבבלי ל"ו א': אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש. ואם לש, רבן גמליאל אומר תשרף מיד. וחכמים אומרים יאכל.²⁶ ואמר ר' עקיבא שבתי היתה אצל ר' אליעזר ור' יהושע ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש, ולא אמרו לי דבר. ואעפ"י שאין לשין מקטפין בו. אתאן לת"ק. וחכ"א את שלשין בו מקטפין בו, ואת שאין לשין בו אין מקטפין בו. ונחלקו הראשונים אם המחלוקת היא בלש באותן משקין בלבד בלי מים, ואף בזה אוסר ת"ק (משום חמץ נוקשה), או בלש במשקין עם מים (דומיא דמקטף, שהעיסה נילושה במים), עיין בראשונים הנ"ל, במאירי בסוגיין, בס' מנוח פ"ה, י"ג ע"ב, ובאו"ח סי' תס"ב. ועיין במכילתא בא פ"י, עמ' 35, ובמכילתא דרשב"י, עמ' 25, ומוכח משם שהשיטה היא כר' עקיבה בשאר ימות הפסח, וכמו שפסקו הרי"ף והר"מ פ"ה מה' חו"מ ה"כ.

footnotes:
²⁶ ברי"ף ועוד כמה מן הראשונים: תאפה מיד, כגירסת התוספתא. ובר"ח ועוד: יאכל מיד, וכן היה לפני רש"י, אלא שהגיה, עיין על כ"ז בדק"ס, עמ' 99, הע' א'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:6:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:6:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:6:1)

16-17. **מי תשמישו של נחתום שופכין אותן במקום האישבורן, ואין שופכין אותן במקום קטפריס, מפני שמתכנסות וכו'.**במשנתנו ספ"ב: מי תשמישו של נחתום ישפכו, מפני שהן מחמיצין, ועיין ידים ספ"א.²⁷ ובירושלמי ספ"ב: אית תניי תני שופכן במקום אשבורן. אית תניי תני שופכן במקום קטפרס. א"ר יוסה מאן דאמר שופכן במקום אשבורן בשהיה אשבורן **גדול** (כ"ה בגוף כי"ל ובשרי"ר). מאן דאמר במקום קטפרס בשהיה קטפרס **גבוה** (כ"ה שם). וסתם קטפרס בא"י לא היה גבוה, שכן אמרו בירושלמי עירובין פ"א סה"א, כ"ו סע"א: בשהיה המקום מנדרן, אבל לא היה המקום מנדרן לא בדא. ופירש בפ"מ שם: דכיון דמקום מדרון הוא יתאספו הגשמים ויקלקלו את הספר וכו'. ומשום זה שנתה הברייתא כאן ששופכן במקום מישר, ולא יתכנסו בו המים. ועיין מ"ש לעיל עירובין, עמ' 464 ואילך.
ובבבלי מ"ב א': תני חדא שופכין במקום מדרון ואין שופכין במקום האישבורן, ותניא אידך שופכין במקום האישבורן. לא קשיא הא דנפישי, דקוו. הא דלא נפישי, דלא קוו. ופירש הר"ח: אפילו במקום האישבורן. וכן הוא בגליון כי"מ: **אף** שופכן במקום האישבורן.²⁸ והרי"ף והר"מ (פ"ה מה' חו"מ הט"ז) לא הביאו אלא את הברייתא הראשונה. משום שאין אנו בקיאין כמה הן מים מרובין, כמו שפירשו הראשונים.

footnotes:
²⁷ ועיין רש"י מ"ב א' ד"ה שמקטפת, ורי"ץ גיאת, עמ' צ"ב.
²⁸ וכן בעיטור הלכות מצה ומרור. הוצ' רמא"י קכ"ט ע"ג: והא דתניא אף במקום אשבורן וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:7:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:7:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:7:1)

18-19. **האשה שכינסה מי תשמישו של נחתום ללוש בהן למוצאי יום טוב הרי אילו אסורין.**רי"ץ גיאת, עמ' צ"ב, עיטור ה' חמץ ומצה, קכ"ט ע"ג, ראבי"ה ח"ב סוף סי' ת"כ, עמ' 49. והסיק בראבי"ה שם: אלמא תערובת חמץ ששיירו לאחר הפסח אסור, ובצפנת פענח פ"א מה' חו"מ ה"ה כתב: אך י"ל דר"ל למוצאי יו"ט הראשון, או דמי תשמישו של נחתום הוה כמו עצם האיסור וכו'. והתירוץ הראשון קשה מאד, ומה לי מוצאי יו"ט הראשון, מה לי יו"ט עצמו לעניין חמץ.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:7:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:7:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:7:2)

19. **יתר על כן היו נשים נוהגות שלא היו וכו'.**רי"ץ גיאת הנ"ל. ובעיטור הנ"ל: ונראה ע"כ היו נוהגות וכו', וצ"ל: יתיר ע"כ היו נוהגות וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:7:3
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:7:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:7:3)

20. **בחמין שהוחמו ביום טוב.**כלומר, בכל יו"ט, ולא דווקא בפסח. וכנראה שנהגו כן אפילו בחמין שהוחמו לשם שתייה ביו"ט (ומכ"ש לשם לישה ביו"ט), משום חשד הערמה, עיין ר"מ פ"א מה' יו"ט הי"א, ובלח"מ בה"ט שם, ולהלן ביצה פ"ב, שו' 16, ד"ה וממלא. ועיין ירושלמי כאן פ"ד ה"א, ל' רע"ד, ובמקבילה בתענית פ"א ה"ו, ס"ד ע"ג, ולא נמנה שם מנהג זה של נשים. אבל מ"מ נראה שמנהג הגון הוא. ועיין מ"ש ר' יונה בר"ג במקומו.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:7:4
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:7:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:7:4)

20-21. **אמ' לו ר' ליעזר לר' יהושע היאך אתה או' שמפרישין חלה בטומאה וכו'.**במשנתנו פ"ג מ"ג: כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב,²⁹ ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה וכו'. אמר ר' יהושע לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא, אלא מפרישתה ומניחתה עד הערב, ואם החמיצה החמיצה. ומוכח משיטת הבבלי (מ"ו ב') שלר' יהושע אינו עובר על בל יראה, מפני שהחלה אינה לא שלו ולא של הכהן, ואינו עובר עליה³⁰ עיי"ש. ולפי הבבלי התוספתא שלנו היא תחילת הדין של ר' אליעזר ור' יהושע, והויכוח הוא ע"פ ההנחה שאף לר' יהושע החלה היא ממונו (טובת הנאה ממון), וכל השאלה היא איזה לאו (בל יראה, או מלאכה ביו"ט) עדיף. ואח"כ השיב ר' יהושע שאין כאן בל יראה (כמשנתנו), ור' אליעזר השיב לר' יהושע במכילתא אחריתי, שאין כאן מלאכה, משום הואיל, עיין בבלי מ"ח א', וברש"י ובר"ן על הרי"ף שם.
ברם בירושלמי בסוגיין לא נזכר כלל שר' יהושע סובר שטובת הנאה אינו ממון, וכנראה שפירשו את דברי ר' יהושע במשנתנו "לא זהו חמץ שמוזהרין עליו", היינו חמץ שנתחמץ ביו"ט, שאסור לבערו ביו"ט (עיין במלא"ש למשנתנו), ולפיכך הביאו שם את הברייתא שלפנינו. ועיין גם בירושלמי סוף עירובין, כ"ו ע"ד, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 366.

footnotes:
²⁹ כלומר, אם יפריש מן העיסה הרי תחמיץ החלה ויעבור על בל יראה, ולאפות אותה אי אפשר, שהרי חלה טמאה אינה ראויה לא לישראל ולא לכהן.
³⁰ עיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל מ"ו ב' ד"ה רש"י.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:7:5
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:7:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:7:5)

22-23. **הרי הוא אומ' אך אשר יאכל לכל נפש.**כלומר, ועובר על לא תעשה כל מלאכה. וכ"ה בבבלי מ"ח א'. אבל בירושלמי: לא נמצאת כשורף קדשים ביום טוב. ועיין מ"ש ע"ז להלן, שו' 34–35, ד"ה וע"פ זה נבין, ולעיל שבת פ"ב הערה 3. אלא שר' יהושע תפס כאן את הפשוט ביותר, שהרי השורף קדשים ביו"ט עצמו (ולא הדליקן מערב יו"ט) עובר בלאו מפורש, ואף ר' אליעזר יודה בה.³¹ ותשובת ר' אליעזר לא נזכרה לא כאן ולא בבבלי אלא בירושלמי שם, עיי"ש.

footnotes:
³¹ ואין משיבין לאדם אלא לפי מדותיו, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 158. והתוספתא קיצרה והשמיטה תשובת ר' אליעזר.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:7:6
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:7:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:7:6)

23. **אמ' לו ר' ליעזר עד אין הדבר שקול וכו'.**להלן זבחים פ"ח סהכ"ג. ועיין בסיגנון המשנה שם פ"ח מ"י.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:7:7
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:7:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:7:7)

24. **אמ' לו ר' יהושע אני אכריע, כשאני עושה בידי נמצאתי עובר וכו'.**עיטור ה' יו"ט מחלוקת י"ד, הוצ' רמא"י, קמ"ח ע"א, ועיי"ש הערה ע"א. ובר"ח מ"ח א': ואע"ג דמסתבר טעמא דר' יהושע, ואמ' (צ"ל דאמ') אני אכריע. כשאני אופה נמצאתי עובר על הוא לבדו יעשה לכם, ועושה מעשה בידי, וכשאני מניחה נמצאתי עובר ואיני עושה מעשה בידי, תניא (כלומר, הא תניא, ואין הלכה כמותו) אמר ר' וכו'. ועיין בירושלמי בסוגיין. ועיין בלשון התוספתא בזבחים פ"ח הנ"ל, והיא באשגרה מכאן.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:8:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:8:1)

26. **וחכמים אומ' שלש נשים עסיקות בבצק וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:8:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:8:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:8:2)

27. **ואחת מקטפת.**במשנתנו הנ"ל: ואחת עורכת. וברש"י מ"ח ב' ד"ה תנא: כשהיא מקטפת, דהיינו עריכה. וברש"י ב"מ פ"ט א': והמקטף. **עורך** וטח פניה. ובמקום שלא נכנסו חכמים לפירוט העריכה שנו קיטוף במקום עריכה. עיין להלן ב"מ פ"ח ה"ז,³² ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב, י"ג ע"ג, שקלים רפ"ה, מ"ח סע"ג ועוד. אבל בוודאי שהן שתי מלאכות מיוחדות, עיין להלן מנחות פ"ז הי"ג ובבלי שם נ"ה ב'. ועיין ירושלמי שבת פ"ז ה"ב, י' ע"ב.

footnotes:
³² וכ"ה במקבילות בירושלמי מעשרות פ"ב ה"ו, נ' ע"א, ב"מ פ"ז סה"ב, י"א ע"ב, בבלי שם פ"ט א'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:8:3
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:8:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:8:3)

**לשה היא מקטפת ואחרת לשה תחתיה וכו'.**וכ"ה בבבלי מ"ח ב', ופירושה: האשה שהיתה לשה היא מקטפת ואחרת לשה וכו'. ובירושלמי פ"ג ה"ד, ל' ע"ב: תני ר' הושעיה ואחרת באה ולשה תחתיהן.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:8:4
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:8:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:8:4)

29. **כמה היא שיעור העיסה וכו'.**ר"ן פ"ג סי' תשמ"ח בשם התוספתא, ועיין להלן. ירושלמי פ"ג ה"ד, ל"ד ע"א, בבלי מ"ח א'. ולעיל שם שנו: בחטים קביים, ובשעורים שלשת קבים, והעמידוה בחטים ושעורים טובות (שמנות). ועיין להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:8:5
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:8:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:8:5)

31. **וכל זמן שהאשה עסוקה בו אינו בא לידי חמוץ.**עיין לעיל, שו' 28–29, ובבלי מ"ח ב'. ובר"ן הנ"ל (לעיל שם) הוכיח מכאן כשיטת הר"מ פ"ה מה' חו"מ הי"ג שכל זמן שהוא עוסק בבצק אפילו כל היום אינו בא לידי חימוץ (וכ"ה בפיה"מ פ"ג סמ"ד), שהרי התוספתא חוזרת כאן שוב על הדין שהעיסוק מעכב את החימוץ, בלי הקשר של שלש נשים, אלא ביחס לגודל העיסה. וכ"ה ביבין שמועה להרשב"ץ, ל' ע"ד, וכנראה שאב מן הר"ן.
ברם יש שפסקו שדווקא כשיעור שלש נשים ששנינו לעיל התירו, ובלבד שתהא אחת לשה ואחת עורכת וכו', אבל לא יותר מכאן, עיין בר"ן שם ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' קכ"ד,³³ והדברים דבוקים לבבא של שלש נשים,³⁴ ואין כאן אלא חזרה על הבבא שלעיל, שו' 28–29.
ומן הריא"ז (לפי שלטה"ג פ"ג במקומו) וכן משבה"ל השלם סוף סי' רי"א (עמ' 172) משמע שאין עיסוק מועיל אלא כשיעור מהלך ארבעת מיל,³⁵ ופירשו כן את הירושלמי בפ"ג סה"ב, ל' ע"א. וכנראה שכן היא שיטת רב נטרונאי (עיין אוה"ג, עמ' 55) שכתב: בצק החרש וכו', כך פירושו, בצק שלא החמיץ כל צורכו ונעשה כחרש וכו', ואמרינן (מ"ו א') אמ' ר' אבהו אמ' ר' שמע' בן לקיש כי בעינן שיעור מיל לבצק החרש, אבל לגבל שגובלין את העיסה תחילה, עד מתי ניקרית חמץ וחיב עלי' אוכליה,³⁶ כדי שיהלך ד' מילין משעת גבולה ועד שעת אכילתה (צ"ל: אפייתה). וכע"ז בס' האשכול ח"א, הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 108. ויפה העיר רב"מ לוין³⁷ על ה"ג ד"ב, עמ' 36: פירוש לגבל, עד כדי הילוך ארבעת מילין משעת גיבול לשעת אפיה וכו'. והגאון חילק בין בצק החרש שנאסר בשיעור כדי מהלך מיל, אפילו לא נתעסק בו, ובין בצק רגיל שאף הוא נאסר בשיעור מהלך ד' מילין, אפילו נתעסק בגבולו כל הזמן.
שוב הוכיח מכאן בר"ן הנ"ל שם שבבצק יותר מכשיעור לא מהני עיסוק, ועיין ברא"ש פ"ה סי' ו' הנ"ל בשם רבינו יונה.
ובר"מ פ"ה מה' חו"מ הי"ח כתב: ומותר ללוש לתרנגולין מורסין וכו', וכל זמן שהן מנקרין בו, או שהוא מהפך בידו אינו מחמיץ. ובס' מנוח שם, ט"ז ע"א: לפי שכיון שהן מנקרין שם הוי כאשה עוסקת בבצק שאינו בא לידי חימוץ, והאי מילתא איתא בתוספתא וכו', וכן נראה מלשון הרב שכתב למעלה (ומניחין לפני התרנגולין) כדכתבי' ע"כ מן התוספתא. ולכאורה נראה שהמלים שהקפתי הן ט"ס, והרב כיוון לתוספתא שלפנינו. ועיין גם בס' המכתם, עמ' 409. ברם גם במאירי, ל"ט ב' (51 ע"א) ד"ה אירע, מעתיק את לשון הר"מ הנ"ל, ומסיים: וכן היא בתוספתא. והמאירי בוודאי לא כיוון לתוספתא כאן, שהרי הרב טרח הרבה (מ"ח ב', 70 ע"א) להביא ראייה לשיטת הר"מ בפ"ה מה' הו"מ הי"ג הנ"ל, ולא העיר כלל על התוספתא כאן. ושמא העתיק מס' המנוח, עיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 28, ומ"ש ילינק בקונטרס הרמב"ם, עמ' 18. וצ"ע.

footnotes:
³³ כנראה שהחכם השואל החמיר כשיטת רב סעדיה שהביא הרי"ץ גיאת בה' פסחים, עמ' צ"ה, שכל שלש הנשים עוסקות בבצק אחד, כלומר שאינן מפסיקות כלל מלהתעסק בבצק. ועיין רא"ש פ"ג סי' ו', בשם דעת הגאונים.
³⁴ וכן משמע מסוגיית הירושלמי שם שמסמיכה את שיעור העיסה לשלש נשים.
³⁵ ביבין שמועה להרשב"ץ, ל' ע"ד: וכן י"א שאפילו עוסקת בבצק אין להתיר שהייה אלא כשיעור מיל. וברא"ש הנ"ל (לעיל הע' 33) וכן בר"ן הנ"ל (בפנים, שו' 29) נתנו שיעור זה במתעסק בבצק שהוא יותר מכשיעור. ועיין מאירי מ"ה סע"א, 63 ע"א.
³⁶ רוב הקדמונים, כגון רב האיי גאון (עיין אוה"ג ברכות, הפירושים, עמ' 16; פסחים, הפירושים, עמ' 146), הר"ח, רש"י ועוד פירשו ל"גבל" - לגבל שעושה עיסתו בטהרה, ואינו עניין כלל לחמץ בפסח. וכן מוכח בירושלמי ברכות פ"ח ה"ב, י"ב ע"א, ובחלה פ"ב ה"ג, נ"ח ע"ג.
³⁷ אוה"ג ברכות הנ"ל (בהע' 36), סוף הע' ד'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:8:6
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:8:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:8:6)

31-32. **ר' נתן אומ' משם ר' ליעזר חלוף הדברים.**וכ"ה בבבלי מ"ח א'. ובירושלמי פ"ג ה"ד, ל' ע"ב: אית תניי תני בחטין ארבעת קבין ובשעורין שלשת קבין, ועיי"ש שפירשו שאין מחלוקת ביניהם (עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 423), כלומר, בין הת"ק ור' אליעזר, ובבבלי הנ"ל תירצו כע"ז על הסתירה שבין שתי הברייתות, עיי"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:9:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:9:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:9:1)

32-33. **ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת.**במשנתנו פ"ג מ"ו: ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערים את הכל מלפני השבת דברי ר' מאיר.³⁸ ולא נתבאר במשנתנו מה יאכל בשבת. ובברייתא שבבבלי י"ג א': דתניא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות, ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ד' שעות דברי ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא. ומכאן משמע ש"מבערין את הכל" פירושו חוץ ממזון שתי סעודות,³⁹ שהרי לכאורה דין בעור של תרומה טהורה לשיטת ר' אלעזר בן יהודה כדין בעור של חולין לר"מ, עיין בבעל המאור, בהשגות הראב"ד שם (תמים דעים סי' רמ"ה), במלחמות להרמב"ן, בר"ן במקומו ובב"י טאו"ח ריש סי' תמ"ד, בדרישה שם ועוד. ולהלן שם בבבלי כ' ב':⁴⁰ דתניא י"ד שחל להיות בשבת שורפין תרומות תלויות טהורות וטמאות, ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות דברי ר' מאיר. הרי לך מפורש בדברי ר' מאיר שמבערין את הכל פירושו חוץ ממזון ב' סעודות.⁴¹ ועיין בתוספתא להלן ומש"ש.
ומשום הסיפא שלהלן הביאו הראשונים את התוספתא כאן. וכן כתב רב הילאי גאון:⁴² שכך שנינו ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, **ואופה לו מצה מערב שבת**, וכיוון לתוספתא כאן,⁴³ אעפ"י שלא הזכיר את מקורו, כדרך הגאונים, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ב, סוף עמ' 8 ואילך. וכן הובאה התוספתא בתמים דעים סי' כ"ח (תמת ישרים, ח' ע"ד), ס' יריאים השלם סוף סי' צ"א, עמ' 64, שם סי' ש"ג, עמ' 334 (והועתק בשבה"ל השלם סי' רי"ג, עמ' 176), תוספות הר"ש משנץ כאן י"ג א' (כ"ח ע"ב מן הספר), ראבי"ה ח"ב סי' תנ"ב, עמ' 72, ס' יחוסי תו"א, הוצ' הרי"ל פישמן, עמ' ק', ערך זונון, רוקח סי' רס"ז, מעשה רוקח סי' ל"ט (ועיי"ש סי' ל"ח), עמ' י"ב, ס' המכתם, עמ' 378, או"ז ח"ב ה' פסחים סי' ר"ן, נ"ז ע"א,⁴⁴ פירוש ר"ש מפלייש לפיוט אלקי הרוחות באו"ז שם סי' רנ"ו, נ"ט רע"א, סמ"ג לאווין ע"ט, ל"א רע"ג, ס' הפרנס סי' נ"ד, הגה"מ פ"ו מה' חו"מ ה"ט אות ז', מרדכי ספ"א סי' תקמ"ג, שבה"ל ה' פסח סוף סי' רי"ג, עמ' 177, מנהגי ר' חיים פלטיאל,⁴⁵ וממנו בס' המנהגים לר"א קלויזנער, הוצ' הרח"י עהרענרייך, ל"ג ע"ב,⁴⁶ ס' אמרכל על ה' פסח (בסה"י לכבוד מרכס, עמ' ק"ס), ר"ן ספ"א, ר"מ חלאווה מ"ט א' ד"ה ארבעה עשר (נ' ע"ג), יבין שמועה להרשב"ץ, ל"ג ע"ב.

footnotes:
³⁸ באהצו"י, עמ' 49, העיר שלפני מקצת הראשונים לא נזכר ר' מאיר במשנתנו. אבל כלפנינו כ"ה בכל נוסחאות כת"י, וכן היה לפני רוב הראשונים, וכן מוכח מסוגיית הירושלמי במקומו. ודברי ר' מאיר שלהלן בתוספתא עונים גם על הרישא.
³⁹ בעיטור ה' ביעור חמץ, הוצ' רמא"י קכ"א ע"ד: דבנוסחאות דילן לית בהו מבערין את הכל מלפני השבת, ובתרומה לחודה איירי. וכן מביא במלחמות בסוגיין ספ"א בשם "יש נוסחאות". ועיין להלן בבבלי כ' ב' ובדק"ס שם, עמ' 52, הע' א'.
⁴⁰ לפי כ"י אוקספורד, עיי"ש בדק"ס הנ"ל.
⁴¹ ועיין בשבה"ל השלם סי' צ"ג, ל"ג ע"ב, בשם הגאונים, ובס' יריאים השלם סי' ש"ג, קס"ז ע"ב, במלא"ש כאן פ"ג מ"ו.
⁴² הלכות פסוקות הוצ' מיללער סי' קנ"ט, תשה"ג שערי תשובה סי' צ"ג.
⁴³ אלא שמן התוספתא שהביא לכאורה סתירה לדבריו, שהרי לשיטתו משיירין חמץ לשתי סעודות. ואפילו אם יפרש ואופה לו מצה, מצת מצוה לליל פסח, מ"מ אין מן התוספתא ראייה לדבריו. וצ"ע. ועיין באו"ח ח"א, ע"ג ע"ד (והבאנו אותו להלן בפנים), ולכאורה משמע מדבריו שהשיג מן התוספתא כאן על שיטת הגאון, עיין להלן הע' 47.
⁴⁴ ושם: דתניא בתוספתא דפסחים פ"ג בצק שבסדקי י"ד שחל וכו'. וצ"ל: פרק בצק וכו', שהרי לפני בעל האו"ז היה חילוק הפרקים כמו שהוא בכי"ע, עיין מ"ש לעיל פ"ב, הע' 32.
⁴⁵ נתפרסמו בקרית ספר שכ"ד, תמוז, עמ' 77, ע"י ר' דניאל גולדשמידט.
⁴⁶ עיי"ש במבוא, עמ' IV, ובקרית ספר שכ"ג, עמ' 324 ואילך, ועיין במהרי"ל ה' תקון המצות, קרימונה שכ"ו, י"ד ע"א, ובהגהה שם בשם מנהגי מהר"ק ודברי ר' פלטיאל שם.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:9:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:9:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:9:2)

33. **ואופה לו מצה מערב שבת.**כל הראשונים הנ"ל. ועליהם יש להוסיף, השגות הראב"ד על בעל המאור ספ"א (תמים דעים סי' רמ"ה) ומלחמות להרמב"ן שם, עיטור ה' ביעור חמץ, הוצ' רמא"י, קכ"א ע"ד, או"ז ח"ב, ה' שבת סוף סי' נ"ב, י"ב ע"א, ליקוטים מס' האסופות של גסטר, עמ' 218, ס' מנוח על הר"מ פ"ו מה' חו"מ, כ"א ע"ב, מאירי י"ג א' ד"ה ארבעה עשר (22 רע"ב), פי' הריבב"ן פסחים (תלפיות ש"ו, אייר תשט"ו), עמ' 585, 590, ארחות חיים ח"א, ה' חו"מ סוף סי' ע"ח, ע"ג ע"ד, פי' ריקנטי סי' ק"ס.
וכתב בא"ח⁴⁷ הנ"ל (על דברי הגאון): ומלשון התוספתא משמע דאינו משייר כלום בשבת, דקתני ר' מאיר אופה מצה ליל (צ"ל: לליל) שבת ומחרת. וכן בתשה"ג שערי תשובה סי' צ"ג: והרב רבינו יצחק ן' גיאת ז"ל כתב, באליסנה נהגו לבער את הכל מלפני השבת ולאפות מצה בע"ש ולאכלה בשבת, כר' מאיר. וכנראה שכתב כן גם בפירושו למשנה.⁴⁸ ועיין עיטור ה' ביעור חמץ, סוף בדיקת בתים, קכ"ב ע"א, ועיי"ש בהערה קע"ג. וכן בהשגות הראב"ד על בעל המאור ספ"א הנ"ל: וראיתי שגם הרב ר' יצחק אבן גאיית ז"ל טעה בזה שהיה סבר במה שאמר ר' מאיר מבערין את הכל מלפני השבת, ביעור לגמרי קאמר, ואוכל מצה, והטעה אותו מה שראה בתוספתא ואופה מצה בערב שבת וכו'. וכנראה שהרי"צ גיאת לא הביא את התוספתא, אלא שהראב"ד מראה את מקור טעותו. ועיין בס' המכתם, עמ' 378 הנ"ל. וכן בתשה"ג שע"ת סי' צ"ג הנ"ל: וגאון ז"ל כתב וכו', פי' ר' מאיר סבר מבערין את הכל מלפני השבת, ולאלתר אופין מצה. וכן פי' רבינו אפרים, עיין בעיטור, קב"א ע"ד, הנ"ל, בס' יריאים השלם ורוקח סי' רס"ז הנ"ל ועוד. הרי לך שכמה מן הקדמונים פירשו את התוספתא כפשוטה, שבבא זו מבארת את הרישא, ומבערין את הכל ממש, ואינו משייר כלום מן החמץ, ולמחר אוכל מצה. ואעפ"י שאמרו בבבלי י"ג א' הנ"ל: ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ד' שעות, כבר עמד עלה הר"ש משנץ הנ"ל במקומו שם, וכתב: תימא דתני בתוספתא ארבעה עשר וכו', ואופה לו מצה מערב שבת, ושמא יש לחלק בין חולין לתרומה,⁴⁹ כדאשכחן וכו'. ועיין בהשגות הראב"ד על בעל המאור ספ"א הנ"ל. ולפי כל הקדמונים הנ"ל אינם מדברים כאן במצת מצוה כלל, אלא במצה שאוכל בערב פסח, קודם ד' שעות, ואשר למצת מצוה יכול הוא לאפותה במוצאי שבת.⁵⁰
ברם הראב"ד (בהשגות על בעה"מ הנ"ל), הרמב"ן במלחמות שם ועוד, פירשו שאף התוספתא מודה שמשייר חמץ לב' סעודות, אלא שהזהירה שלא יאפה מצות מצוה בליל פסח, שמא יקדים לאפותה בין השמשות (שהוא עדין שבת), או שמא עד שיאפו ועד שיאמרו הגדה ימשך עד לאחר חצות, ולא יצא ידי חובת מצה, כמו שפירש באו"ז סי' נ"ב וסי' ר"ן הנ"ל. ולפיכך כשחל ערב פסח בשבת, אופה בערב שבת, כלומר, בי"ג בניסן. ועיין שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תע"ז.
ובס' הפרדס לרש"י, הוצ' הרח"י עהרענרייך, עמ' מ"ב: ערב הפסח שחל להיות בשבת אסור לאפות מצה מבערב שבת, הראשונים אמרו משום הידור מצה (צ"ל: מצוה) הוא (עיין אוה"ג, עמ' 20), אבל מצינו איסורא דאורייתא, דהא הוקשו מצות לפסח בשילהי פרק בתרא (ק"כ ב'), דכתיב צלי אש ומצות, מה עשיית הפסח משבע שעות ומחצה ואילך, אף עשיית מצה כן. ועיין בהערות ר"א אפטוביצר לראבי"ה ח"ב סי' תנ"ב, עמ' 72, הערה 25, ועמ' 73, הערה 3. ועיין בהערות הרח"י עהרענרייך לפרדס הנ"ל, ובהשלמות שם, עמ' שס"ז, והשוה לשונו של הרד"ב צאמבער בפירושו לה' פסחים להרי"ץ גיאת, עמ' 32, הערה רצ"ז. ור' ברוך בר' יצחק, ר' יהודה שירליאון⁵¹ (לפי או"ז סי' ר"נ הנ"ל), ר' אברהם בן רבינו ר' חיים חמיו של הר"ש מפלייש⁵² (לפי או"ז סי' רנ"ו, נ"ט רע"א), ר' מאיר בר' משה (לפי שבה"ל סי' רי"ג, פ"ח סע"ב) תמהו על רש"י מסוגיית הבבלי בפסחים ל"ח ב' שיוצאים ידי מצת מצוה בחלות תודה שעשאן למכור בשוק, והרי תודה אינה באה בערב הפסח (י"ג ב'). ועיין מ"ש לעיל פ"ב, שו' 60–61. וכמה מן הראשונים הנ"ל⁵³ השיגו גם מן התוספתא שלנו על פירש"י. ובמרדכי ספ"א הנ"ל, הסיק שהתוספתא בהכרח משובשת, כפי שמוכח מן הסיפא (לפי הגירסא שהיתה לפניו), עיין מ"ש להלן בסיפא.
ופשיטא שאין להשיג על רש"י מכאן, אלא לפי הפירוש שהוא אופה מצה מערב שבת לשם מצות מצוה למוצאי שבת, אבל בשבת עצמה אוכל חמץ ממה ששייר מערב שבת. ובשבה"ל סוף סי' רי"ג, פ"ט ע"א כתב: בתוספתא משמע ארבעה עשר שאירע בשבת **מניח מזון שתי סעודות בשבת**, ואופה לו מצה מערב שבת, אלמא מותר לאפות קודם זמנה. ודוחים התם מיירי במצה עשירה, כדי לקיים שלש סעודות בשבת במנחה. וודאי גמור הוא שלא היתה גירסא כזו בתוספתא, אלא פירוש הוא שנכנס לפנים, ע"פ הבבלי י"ג א', ופירשו שהוא יכול לאפות בערב שבת, אם הוא רוצה, לשבת ולמוצאי שבת שהוא ליל פסח, עיין בס' מנהגים לר"א קלויזנער, סוף עמ' ל"ג, הנ"ל. ולפיכך דחו שהכוונה אמנם שאופה לשבת גרידא, אלא שפירושו שמוסיף על שתי הסעודות של חמץ גם מצה עשירה לסעודה שלישית.
והנה לפי פירוש הראב"ד ועוד הנ"ל שהכוונה בתוספתא כאן שאופה מצת מצוה לליל פסח, ואינו מדבר על אכילה בשבת כלל, הרי אין כאן שום שאלה של אכילת מצה בערב פסח. ובפירוש ריבב"ן לפסחים, עמ' 585 הנ"ל:⁵⁴ פי' מבערין את הכל מלפני השבת (ע"כ היא הפיסקא מן המשנה). ואופה מצה **ואוכלה בשבת**. והכי תני לה בתוספתא. וכן להלן שם, עמ' 590: דתניא בבריתא אם חל ערב [פסח] בשבת אופה מצה בערב השבת **ואוכלה בשבת**. ואין ספק שהמלים "ואוכלה בשבת" הן הוספת הרב עצמו, וכפירוש הגאונים, והרי"ץ גיאת הנ"ל.⁵⁵
וברוקח סי' רס"ז: ואין לאכול מצה לסעודה שלישית, דאמ' ירושלמי בערבי פסחים א"ר לוי האוכל מצה בערב הפסח, כבועל ארוסתו בבית חמיו ולוקה. ואע"פ שיש בתוספתא י"ד שחל להיות בשבת אופה לו מצה - לאכול ב' סעודות (כלומר, התוספתא אינה מדברת בסעודה שלישית, אלא בב' סעודות גרידא). ומסיק שם שאין לסמוך על התוספתא, כלומר, ואפשר שאפילו בשחרית אסור לאכול מצה. ודברי הרוקח נעתקו בקיצור בס' האסופות שהוציא גסטר, עמ' 218 (וציינתי לו בתס"ר ח"א, סוף עמ' 169).
ובראבי"ה ח"ב סי' תנ"ב, עמ' 72: ובפרק שני⁵⁶ תניא בתוספתא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערים את הכל מלפני השבת, ואופה לו מצה מערב שבת, ואף על גב שיש לפרש שאופה מצה כדי לאכול בשבת בסעודה שלישית משום מצוה, אם ירצה, או להאכיל לתינוקות שאין בהם משום חשש דהאוכל מצה בערב הפסח וכו', מסתבר טפי כדפרישית.⁵⁷ ודבריו הובאו בשמו בקיצור בס' הפרנס סי' נ"ד (עיין תס"ר ח"א, סוף עמ' 250). ועיין גם מעשה רוקח סי' ל"ה, וכן רצה לפרש גם באו"ז ח"ב סי' נ"ב, י"ב ע"א, אלא שדחה את הפירוש, ופירש כמסקנת הראבי"ה שבמצת מצוה עסיקינן. ועיין שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תפ"ט.

footnotes:
⁴⁷ לכאורה נראה שהדברים הללו הם מבעל ארחות חיים עצמו, והוא משיג על הגאון, עיין מ"ש לעיל, הע' 43.
⁴⁸ עיין מ"ש בתס"ר ח"ג עמ' 107, שם סוף עמ' 149 ואילך.
⁴⁹ ועיין בהמשך התוספתא, ומ"ש לעיל סד"ה ארבעה עשר.
⁵⁰ עיין במרדכי ספ"א ריש סי' תקמ"ג בשם תשובת הר"ש משנץ הנ"ל.
⁵¹ והוא הוא "גור אריה" שמזכיר בס' האמרכל הנ"ל (סה"י לכבוד מרכס, עמ' קס"א), כפי שמוכח מדברי האו"ז שם, ודברי המו"ל של ס' אמרכל בהערה 102 שם צריכים תיקון, ואינו עניין לגור אריה שמובא בספרים מדבי רש"י.
⁵² אף כאן צריכים תיקון דברי המו"ל של ספר האמרכל, בהערה 102 הנ"ל (לעיל הע' 51).
⁵³ ומהם העתיקו כמה מן הראשונים המאוחרים להם, עיין מעשה רוקח סי' ל"ח, סמ"ג, מרדכי ומנהגי ר' פלטיאל הנ"ל, מאירי ומהר"מ חלאווה ל"ח א'.
⁵⁴ לעיל סד"ה ואופה.
⁵⁵ אלא שעצם הדברים שם מגומגמים, שהרי מה שמביא שם בשם ר' ישעיה הם דברי התוספות צ"ט ב' ד"ה לא, והביאם ר' ישעי' בתוספ' רי"ד שם מהדו' תניינא (כ"א ע"ד מן הספר), ומה שמשיג עליו הריבב"ן הם דברי ר' ישעי' עצמו בתוספ' רי"ד שם. ואין בידי כתה"י של פירוש הריבב"ן לבדוק בו.
⁵⁶ כחילוק הפרקים בכי"ע. ועיין לעיל פ"ב הע' 74.
⁵⁷ כלומר, שאופה למוצאי שבת, למצת מצוה, אבל בשבת עצמה אוכל בשחרית ממה ששייר.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:10:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:10:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:10:1)

33-34. **תרומה טהורה וטמאה מבערין אותן מלפני השבת דברי ר' מאיר.**וכ"ה בד, בכי"ל ובקג"נ. ובירושלמי פ"א ה"ח, כ"ח ע"א: והא תני תרומה תלויה טהורה שורפין אותה ערב שבת עם חשיכה, דברי ר' מאיר וכו', וצ"ל שם: תרומה תלויה טמאה וכו', כמפורש להלן שם, כ"ח סע"א, ובמקבילה בתרומות פ"ח ה"ט, מ"ו ע"א וע"ב. אבל הדין דין אמת שאף בטהורה כן, ועיין מ"ש להלן ד"ה וחכמים אומ' בשיטת הירושלמי. ובבבלי כ' ב': ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות דברי ר' מאיר. וכנראה שהכל היא תוספה למשנתנו הנ"ל כבאור לדברי ר"מ, והיינו שאף תרומה טהורה מבערין מלפני השבת. ועיין מ"ש לעיל, שו' 32–33, סד"ה ארבעה עשר.
ברם בכי"ע גורס: תרומה טמאה מבערה **במוצאי** שבת. וכן מעתיק בס' יחוסי תנאים ואמוראים ערך זונון הנ"ל. וכן בתוספ' הר"ש משנץ י"ג א' הנ"ל: "והכי תניא בסיפא תרומה טמאה מבערה במוצאי שבת דברי ר' מאיר. ונראה שזהו טעות סופר. אבל בערב שבת גרסי', דמוצאי שבת פסח הוא". ור' אליעזר ממיץ גרס כאן: תרומה טהורה וטמאה מבערה במוצאי שבת, אלא שהמשיך את המלים "תרומה טהורה" לרישא, והיינו: ואופה לו מצה מערב שבת תרומה טהורה, וטמאה מבערה וכו'. וכן העתיק בספרו יריאים השלם סוף סי' צ"א, ל"ב ע"ב: ואופה לו מצה מערב שבת תרומה טהורה. וכן שם בסי' ש"ג, קס"ז ע"ב: ומותר לאפות מצות בערב הפסח, אע"פ שהחמץ קיים, כדתניא בתוספתא וכו' ואופה לו מצה מערב שבת תרומה טהורה, ה"ה חולין, והאי דקתני תרומה טהורה משום שבעיסת (כ"ה בשבה"ל השלם ובס' האמרכל) תרומה טהורה מיירי, ומתיירא שמא תחמיץ וכו', וסיפא דקתני וטמאה מבערה במוצאי שבת, דברי ר' מאיר, פי' וספק טמאה יניחנה עד מוצאי שבת, שמא יבא אליהו ויטהרנה,⁵⁸ דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. ונראה לדחות ראייה זאת, כי שמא בתרומה דוקא תניא וכו'. והובאו דבריו בשבה"ל השלם סי' רי"ג, פ"ח ע"ב, ובס' אמרכל על ה' פסח (סה"י לכבוד מרכס, סוף עמ' ק"ס ואילך). ועיין בהגה"מ פ"ו מה' חו"מ אות ז' הנ"ל. ובס' מעשה רוקח הנ"ל סי' ל"ט: ואופין לו מצה מערב שבת תרומה טהורה וטמאה מבערין כו', האי דנקט תרומה דאיירי בתרומה וה"ה חולין וכו'. וכנראה שהעתיק מס' יריאים, וקיצר את לשונו, ועיין לעיל שם סי' ל"ח.
ובמרדכי ספ"א, סי' תקמ"ג הנ"ל כתב: ואופה לו מצה מע"ש. וי"ל דמשבשתא היא מדמסיים עלה תרומה טמאה וטהורה מבערה במ"ש. ולפי גירסא זו בוודאי שאין לפרש כגירסת בעל ס' יריאים, ועיין בהערת ר"א שיף לס' יריאים הנ"ל, הערה כ"ד. ואף כאן גירסת האשכנזים והצרפתים כגירסת כי"ע, עיין לפ"ש תס"ר ח"ב, סוף עמ' 36, עמ' 55 (לנזיר רפ"ו), עמ' 69 (לשו' 5), ועוד. ואין ספק שהנכון כלפנינו, והיא מקויימת ע"י נוסח הדפוסים, כי"ל וקג"נ, הירושלמי והבבלי.

footnotes:
⁵⁸ עיין בבלי כ' ב' שהבאנו לעיל בפנים. ועיי"ש י"ג א' ובירושלמי פ"ג ה"ו, ל' ע"ב.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:10:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:10:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:10:2)

34-35. **וחכמים אומ' בזמנן תרומה טהורה וטמאה מבערין בשבת.**וכע"ז בד ובס' יחוסי תו"א הנ"ל ערך זונון. ובכי"ל: וחכמים או' בזמנן תרומה טמיאה וטהור' מבערין אותן מלפני השבת דברי. וכנראה שיש כאן הכפלה מוטעית מדברי ר' מאיר. ומכל הגירסאות הנ"ל (שאין שם שום הפסק בין המלה "בזמנן" ובין "תרומה") מוכח שהכל הוא מדברי חכמים. וכן מוכח מגירסת קג"נ שנביא להלן. אבל בכי"ע⁵⁹ מסיים את ההלכה במלה "בזמנו", ואח"כ מתחילה הלכה חדשה. ולפי גירסא זו יש כאן פיסקא ממשנתנו. ואפשר לפרשה בזמנו בערב שבת בזמנו, כפירוש הירושלמי, עיין מ"ש להלן ד"ה והנה. ואח"כ מתחילה הלכה חדשה: תרומה וכו', ועליה חולק ר' אלעזר בר' צדוק, והתוספתא חולקת על משנתנו הסוברת בשיטתו שחולין נשרפין בזמנן (בערב שבת לשיטת הירושלמי), עיין להלן.⁶⁰
ובתוספ' הר"ש משנץ י"ג א' הנ"ל: וחכמים אומרים **חולין** בזמנו, תרומה טמאה וטהורה מבערין בשבת וכו'. וכן הגיה הגר"א מדעתו: חולין בזמנן. ולפי גירסא זו הרי בוודאי "בזמנו" פירושו בערב שבת בזמנו, בניגוד לדברי ר' מאיר ששורפין מלפני השבת עם חשיכה. ונראה שבכל הנוסחאות הגירסא "וטמאה" היא באשגרה מן הרישא, ואין מבערין תרומה טמאה בשבת, עיין במשנת ביצה פ"ג מ"ה וברש"י ובתוספות שם כ"ז ב'. ולפי גירסת רוב הנוסחאות שכל הבבא שלנו היא מדברי החכמים, הרי היא מוסיפה על הפיסקא של משנתנו פ"ג מ"ו ("וחכמים אומרים בזמנן") שלא חולין בלבד אלא אף תרומה מתבערת בשבת. ובר"ש משנץ הנ"ל: פי' יאכיל המותר לבהמה, לחיה ולעוף. ועיין בבעל המאור למשנתנו.
ברם בקג"נ גורס: וחכמ' אומ' תרומה טהורה וטמיאה מבערין אותן **במוצאי יום טוב**. וגירסא זו נראית מקורית, אף שהיא לכאורה שיבוש ברור, שהרי תרומה טמאה היא בשריפה, ולמה לא יבערו אותה מערב שבת. אלא שוודאי גמור אין כאן, ואין לבטל לגמרי גירסא של כת"י עתיק מן הגניזה, עיין מ"ש ע"ז להלן.
והנה במשנתנו הנ"ל שנינו: ארבעה עשר שחל להיות בשבת, מבערים את הכל מלפני השבת, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בזמנן. ר' אלעזר בר' צדוק אומר תרומה מלפני השבת, וחולין בזמנן. ובתוספתא כאן מפורש בדבריו: וחולין בשבת. וכן מוכרח מתוך הברייתא שלהלן (והובאה בבבלי מ"ט א') ש"בזמנן" שבדברי ר"א בר' צדוק שבמשנתנו פירושו "בשבת", וממילא אף ברישא פירושו כן. ברם כבר ראה הגר"י ראזין (צפנת פענח פ"ג מה' חו"מ ה"ג) שהירושלמי פירש את המשנה אחרת, והיינו שר"מ סובר שמבערין את הכל ערב שבת עם חשיכה, וחכמים סוברים שמבער בערב שבת בזמנו, כשם שמבער בערב פסח שחל להיות בחול, כדי שלא לחלוק בערבי פסחים. ור"א בר' צדוק סובר שתרומה שאסור לשורפה ממתין עד לפני חשיכה, אבל חולין מבער בערב שבת בזמנו. וכן מפורש בירושלמי פ"ג ה"ו, ל' ע"ב: כמה דרבן גמליאל (פ"א סמ"ה) **מהשני**⁶¹ בין חולין לתרומה, כן ר' אלעזר בר צדוק **מהשני** בין חולין לתרומה. הרי לך מפורש שלר"א בר' צדוק מאחרין בשריפת התרומה, כשיטת ר"ג ושורפין אותה בערב שבת עם חשיכה, וחולין שורפין אותן בערב שבת בזמנו, כשאר ערבי פסחים. ולפירוש הבבלי במשנתנו, סובר ר"א בר' צדוק שמקדימין בשריפת התרומה, כפי שמפורש בתוספתא להלן. אבל בירושלמי לא הובאה ברייתא זו כלל. ואם היתה לפניו, אפשר שפירשה שהיא חולקת על משנתנו בשיטת ר"א בר' צדוק. עיין מ"ש לעיל.
אלא שהגר"י ראזין לא באר את ריש ההלכה בירושלמי, והיא לכאורה סותרת את דבריו, לפי פירוש המפרשים. אבל לאמיתו של דבר אין משם סתירה לפירוש הנ"ל. וכן שנינו בירושלמי פ"א ה"ח, כ"ח ע"א ובמקבילות (והעתקנו אותו לעיל, שו' 33–34, ד"ה תרומה טהורה): תרומה תלויה טמאה (כצ"ל שם, עיין מ"ש לעיל שם) שורפין אותה ערב שבת עם חשיכה דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים בזמנה וכו', תיפתר שנולד לה ספק טומאה עם חשיכה. וכן להלן שם: תרומה תלויה טמיאה שורפין אותה ערב שבת עם חשיכה. דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בזמנה. וישרוף בשחרית (הקושיא היא לר' מאיר). תיפתר שנתעצל ולא שרף, תדע לך שהוא כן, דתני טמאה, לא משנתעצל ולא שרף? אמר ר' אבא מרי אחוה דר' יוסי תיפתר שנולד לה טומאה באותה שעה. הרי לך שלר' מאיר שורפין טהרות תלויות וטמיאות בע"ש עם חשיכה, אם נתעצל ולא שרף מקודם, או אם נולד להן טומאה בע"ש עם חשיכה, אבל לחכמים שורפין את הכל בזמנו דווקא, ואין שורפין תלויות וטמאות בע"ש עם חשיכה, עיין מ"ש להלן.
וע"פ זה נבין את דברי הירושלמי הסתומים בפ"ג רה"ו, ל' ע"ב. וכן אמרו שם: אתיא דר' מאיר כר' ליעזר (פ"ג מ"ג) ורובה מן דר' אליעזר, דר' ליעזר אומר שלא יבוא לידי בל יראה ובל ימצא, ר' מאיר אומר שלא יבוא לספק בל יראה ובל ימצא. כלומר שר' אליעזר לא התיר לשרוף את החלה הטמאה ביו"ט, אלא בפסח עצמו שכבר הגיע זמן איסורו, ואילו לר' מאיר שורפין הכל, ואפילו תלויה וטמאה בע"ש עם חשיכה, ואפילו המדורה הולכת ובוערת בשבת (עיין להלן), אעפ"י שעדיין לא הגיע זמן איסורו. וממשיך הירושלמי: אתיא דרבנין (כלומר, שאוסרין לשרוף תלויות וטמאות בע"ש עם חשיכה) כר' יושוע (בפ"ג מ"ג), ורובה מר' יושוע, דר' יושוע אומר אין שורפין את הקדשים ביום טוב,⁶² ורבנין אמרין אפילו בחול אין שורפין את הקדשים. ויפה העיר בס' ניר שהכוונה לירושלמי שבת פ"ב רה"ב, ז' ע"ג: אמר רב חסדא זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים, והיא דליקה והולכת בשבת וכו', בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה, נעשית היא מאיליה, ברם הכא התורה אמרה אין שורפין את הקדשים ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. ולפיכך שורפים את הכל בערב שבת בזמנו, ואף תרומה טהורה בכלל, מפני שסופה ליאסר, ואין אנו מוזהרים עליה.
וע"פ זה תתבאר גם הבבא שלפנינו לפי קג"נ, וחכמים הללו סוברים שאסור לשרוף תרומה טהורה לפני שהגיע זמן איסור חמץ, ובערב פסח שהל להיות בשבת, אין לשרוף אותה בערב שבת כלל, וכן תרומה שנטמאה בערב שבת עם חשיכה, אין לשרוף אותה, משום שהיא דליקה והולכת בשבת, ומניחין אותה למוצאי יום טוב, ואינו עובר עליה, מפני שאסור לו לבערה, ובכגון דא "לא זהו חמץ שמוזהרין עליו", עיין מ"ש לעיל ה"ז, שו' 20–21, ד"ה ברם בירושלמי.

footnotes:
⁵⁹ אלא ששם, וכן בתוספות הר"ש: תרומה טמאה וטהורה. ועיין בגירסת כי"ל.
⁶⁰ ועיין מ"ש ר"ח אפפענהיים בבית תלמוד של ווייס ח"ה, עמ' 326 ואילך, והגיה כאן ביד חזקה.
⁶¹ כגירסת שרי"ר, עמ' 108, ובעל המאור בסוגיין, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 424. ועיין גם בחי' מהר"מ חלאווה מ"ט א' סד"ה ארבעה עשר. ולפנינו בירושלמי בטעות: כמה דרבן גמליאל אמר מה שני וכו' אמר מה שני וכו'.
⁶² עיין מ"ש לעיל שבת פ"ב, הע' 3.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:11:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:11:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:11:1)

36. **תרומה מלפני השבת שאוכליה מועטין וחולין בשבת וכו'.**תוספ' הר"ש משנץ, י"ג א' וס' יחוסי תו"א הנ"ל, מלחמות להרמב"ן ספ"א, מגדל עוז פ"ג מה' חו"מ ה"ג. ועיין בתוספות י"ג א' ד"ה משיירין. וכאן מפורש שלר"א בר' צדוק "בזמנו" פירושו בשבת, עיין מ"ש לעיל.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:11:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:11:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:11:2)

37. **אמ' ר' לעזר בי ר' צדוק וכו'.**המלים "בי ר' צדוק", חסרות בכי"ע ובתוספ' הר"ש הנ"ל, והכוונה אחת.⁶³

footnotes:
⁶³ וכן דרך המשנה להשמיט את אבי התנא שנזכר מתחילה בשם אביו, עיין, לדוגמא, אבות פ"ב מ"ט (והשוה מ"ח שם). וכן רגיל גם בירושלמי. ובבבלי נזיר מ' ב': א"ל רבא בר משרשיא לרבא האי תנא וכו', א"ל וכו'. ומסתבר שסתם "רבא" כאן הוא רבא מברניש שהקשה את הקושיא לעיל שם מ' סע"א, שהרי אי אפשר שסתם רבא (רבא בר רב יוסף) ישא ויתן בקושיא שהקשה רבא מברניש לרב אשי.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:11:3
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:11:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:11:3)

37-38. **היינו יושבין לפני רבן גמליאל בבית המדרש בלוד וכו'.**וכ"ה בתוספ' הר"ש הנ"ל. ובס' יחוסי תו"א הנ"ל חסרות המלים "בבית המדרש בלוד". ובבבלי מ"ט א': תניא ר"א בר' צדוק אמר פעם אחת שבת אבא ביבנה וכו'. ועיין להלן פ"י, שו' 33.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:11:4
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:11:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:11:4)

38. **ובא זונן הממונה וכו'.**והוא ר' זינון החזן⁶⁴ שבירושלמי ברכות פ"ד ה"א, ז' ע"ד, ותענית פ"ד ה"א, ס"ז ע"ד.

footnotes:
⁶⁴ עיין מ"ש שמואל קרויס בספרו סינאגוגאלע אלטערטימער, עמ' 123, על חזן=ממונה. ועיין להלן סוכה פ"ד, שו' 21, הע' 13. ועיין מ"ש ר"י קוטשר בספרו מלים ותולדותיהן, עמ' 46 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:12:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:12:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:12:1)

39-40. **אי זה צופה הרואה ואינו מפסיק.**וכ"ה ("צופה") גם בכי"ע, כי"ל וקג"נ. וכ"ה בערוך ערך צף א'. ובד': צופ'. ועיין להלן, שו' 43–44. וברש"י למשנתנו (מ"ט א'): צופים, שם כפר שיכול לראות בית המקדש משם. והשיגו עליו (תוספות הר"ש משנץ שם, ותוספות שבהוצאות שלנו שם): א"כ היה ליה למימר וכמדתו לכל רוח וכו', ואור"י דבתוספתא דמכילתין מפרש בהדיא, איזהו **צופים** הרואה ואינו מפסיק, פי' כל מקום סביב ירושלים שיכול לראותו (בתוספ' הר"ש: לראותה) משם. וכן בהי' מהר"מ חלאווה שם: בתוספתא מפרש אי זהו **צופים** הרואה ואינו מפסיק, כלומר כל מקום שנראה מירושלים.
ובתוספות ר' יהודה ברכות מ"ט ב': דצופים וכו', מקום שיכול לראות פני המקדש משם, כדתניא בתוספתא אי זו היא צופים הרואה ואינו מפסיק, ובתוספתא **דסוטה** תניא גבי מערכי המלחמה צופים, וזהו וודאי אינו מקום קבוע, אלא מקום שיכולין לראות המלחמה משם. וכע"ז בתוספות הרא"ש ברכות שם. והנה בתוספתא סוטה (וכן בשום מקום אחר בתוספתא) שלפנינו ליתא כ"ז, אבל נאמנים עלינו רבותינו שהיה לפניהם כן בתוספתא. ולפנינו בתוספתא סוטה פ"ז הכ"ב: ר' עקיבה אומר הירא ודאי. ושמא היה שם לפניהם: הירא ודאי, שאינו יכול לעמוד על צופים ולראות חרב שלופה, והסופרים השמיטוה, מפני שחשבוה לפיסקא מן המשנה שם פ"ח מ"ה, כדרך הסופרים שפעמים משמיטים את הפיסקאות של המשנה, ופעמים מוסיפין אותן. וביחזקאל ל"ג, ו': והצפה כי יראה את החרב באה וכו'. וכן בשופטים ז', ג': מי ירא וחרד ישב ויצפר מהר הגלעד. ובר"מ פ"ז מה' מלכים ה"ג: משוח מלחמה עומד **במקום גבוה**, וכל המערכות לפניו וכו'.
ובפי' רב האיי גאון (אוה"ג כאן, עמ' 148): וצופים זה שאמר כן (=כאן, כלומר, ברכות ס"א ב') מקום שהיה על שערי ירושלם, ושמה (=ושמא) היה בו מקום לצופים, ובני ארץ ישראל⁶⁵ קורין לו **הצפית**,⁶⁶ ועליו שנינו במשנתינו, וכן מי שיצא מירושלם ונזכר שיש בידו בשר הקודש, אם עבר הצופים וכו'. ויפה העיר מאן⁶⁷ על שירר (ה"א, עמ' 604, הערה י"ד) שהביא את דברי יוסף הכהן (קדמוניות סי"א, פ"ח, ה', 329): "ויצא לקראתו למקום שנקרא צפין (Εαφείν).⁶⁸ שם זה בתרגום יוני משמעותו σκοπός, משום שמשם אפשר לראות את ירושלים ביחד עם המקדש".
והנה יוסף הכהן אינו מזכיר את השם "צפין" אלא במקום זה, ובשאר המקומות הוא מדבר על Εκοπός סתם, ומתוך העניין שם (עיין מלחמות ס"ה פ"ב, ג', 67) ברור שמדברים על הצופים בהי"א הידיעה, על הר הצופים, שהרי מפורש שם שהוא לצפונו של ירושלים, עיי"ש. אבל נ"ל שבקדמוניות הנ"ל אין כלל הכוונה להר הצופים, שהרי אלכסנדר בא מן הדרום (עזה),⁶⁹ ומסתבר שהיהודים יקדמו אותו ויקבלו את פניו בדרום, ולפיכך הזכיר כאן יוסף את השם העברי (או הארמי) של המקום, כדי שלא לערבב אותו עם הר הצופים שהיה ידוע לגוים. וכן אמרו:⁷⁰ הרואה את ירושלים מן הצופים חייב לקרוע, והרי בוודאי שאין הכוונה להר הצופים שבצפון דווקא, שמשם רואים גם את מקום המקדש. ועיין מ"ש במאירי ברכות מ"ט ב' ד"ה מי שהיה.⁷¹ וביש סדר למשנה כאן למשנתנו האריך בזה, וסיים: ודע דבערך צף א' וכו', וכבר כתבתי דברים של טעם בבאור התוספתא וכו', וכוונתו לפירושו תנא תוספאה, עיין מ"ש במבוא לח"א, עמ' י"ד ואילך, ועיין בתיו"ט למשנתנו ובכפו"פ רפ"ו, עמ' ע"ד.
ובעיקר הדברים נסמכה הברייתא שלנו למשנתנו פ"ג מ"ח הנ"ל: וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש, אם עבר צופים שורפו במקומו וכו', ומשנה זאת הובאה להלן בסמוך (כנראה ההבאה היא ממדרש הלכה, עיין מ"ש להלן בסמוך), והתוספתא כאן מבארת שהצופים כאן הוא "הרואה ואינו מפסיק". ולא נתברר יפה מהי כוונת "ואינו מפסיק" כאן. ובבבלי ברכות ס"א ב': לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים, וברואה, ובשאין גדר וכו'. ושם הדבר מובן, שאם יש גדר מפסיק נפנה מאחורי הגדר, ואין כאן בזיון ירושלים, עיין גם בירושלמי שם פ"ט, י"ד סע"ב. אבל בנידון שלפנינו, משום טירחא גרידא אתינן עלה (כפירוש המפרשים בבבלי), ומה לי מפסיק, מה לי אינו מפסיק.
ברם ברור ששיטת התוספתא והירושלמי היא שלא מחמת טירחא אתינן עלה, אלא משום שכל הרואה הוא בכלל קדושת ירושלים לעניין זה. וכן אמרו בירושלמי פ"ג ה"ח, ל' ע"ב: אם קודש הוא (כלומר, כל הרואה),⁷² ישרפנו במקומו ? שכן אפילו בירושלים שורפין אותו מעצי המערכה. הרי לך שלדעת המקשה כל הרואה קודש הוא לעניין זה, ומשום הכי שואל למה יחזור לבירה, ישרפנו במקומו. ומתרץ שאפילו אם כל הרואה דינו לעניין זה כירושלים, הרי גם בירושלים מותר לו לשרוף פסולי קדשים מעצי המערכה.⁷³ וכן אמרו בפירוש להלן שו' 45: הוי לא אמרו לחזור, אלא להקל עליו. כלומר, אם הוא רוצה יכול לחזור וליהנות מעצי המערכה, אבל אם רוצה לשרוף אותו במקומו מעצי עצמו שומעין לו,⁷⁴ עיין מ"ש להלן שם. ולפיכך אם כותל מפסיק בינו ובין ירושלים אין כאן כל הרואה, כמפורש בירושלמי מגילה פ"א הי"ד, ע"ב ע"ד (עיין בגליון אפרים שם) ובבלי זבחים קי"ח ב'. ועיין ירושלמי ר"ה פ"ד ה"ב, נ"ט ע"ב, בבלי שם ל' א'. ועיין היטב בתשה"ג אסף ח"ב (ירושלים תרפ"ט), עמ' 210.
ואם לחשך אדם לומר, לפי פירוש הירושלמי והתוספתא, איך תתפרש לשון המשנה "וכן מי שיצא מירושלם ונזכר שיש בידו בשר קודש", והרי משנה זו אינו עניין כלל למשנה שלפניה, שבה הטעם הוא משום טירחה, וכאן הטעם הוא משום קדושה. אף אתה אמור לו, כבר פירשו בירושלמי ספ"ג: מן מה דתנינן וכן מי שיצא מירושלם, הדא אמרה מה דנפל לדין נפל לדין. כלומר השיעורים שנאמרו בקדשים נאמרו גם בחמץ, ובפחות מכשיעור אין מתירין לו ליהנות מעצי המערכה. וכן מי שיצא מכלל הרואה אין מתירין לו לחזור לירושלים וליהנות מעצי המערכה.

footnotes:
⁶⁵ הכוונה לירושלמי, כמו שהבין לנכון מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ה, עמ' 386, והביא דוגמא מתשה"ג הרכבי סי' רנ"ט: ובני ארץ ישראל אומ' וכו', והכוונה לירושלמי. ויש להוסיף גם מגילת סתרים לר"ן, בסה"י לכבוד ברלינר, עמ' 52, ר"ח שבת ע"ז ב' ועוד.
⁶⁶ אצל מאן Texts and Studies ח"א, עמ' 595: הצופית. ואומר הגאון שבירושלמי כתוב הצפית (או הצופית) במקום הצופים, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין הנ"ל ומ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו, עמ' כ"ב.
⁶⁷ הנ"ל, בהע' 66 שם.
⁶⁸ להלן מגילה פ"ג, שו' 93: מן הצופין וכו' מן הצופין וכו'.
⁶⁹ אמיתות האגדה אינה חשובה לעניינינו, שהרי יוסף בוודאי ידע והכיר את הארץ, ולפי דבריו (קדמוניות סי"א סי' 325) בא אלכסנדר לירושלים מעזה.
⁷⁰ ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ז, פ"ג סע"ב, בבלי שם כ"ו סע"א, מס' שמחות פ"ט הי"ט.
⁷¹ בפרקי דר"א פל"א: ביום השלישי הגיעו לצופים (בכ"י: לצופית), וכיון שהגיעו לצופים ראה כבוד השכינה וכו'. ובהערות הרד"ל שם הערה כ': ומכאן משמע דצופים הוא מקום שרואים בהמ"ק כלשון רש"י ספ"ג דפסחים וכו', ובחדושי לברכות פ"ט (ס"א ב') הארכתי בזה. ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו, שהרי אברהם בא מן הדרום (עיי"ש במקרא), ומן המדבר, ומשום כך ראה את מקום המקדש מתחילה, עיין ר"מ פ"ה מה' תענית סהט"ז, ובבלי מו"ק כ"ו סע"א הנ"ל, ובריטב"א ובמאירי שם, עמ' קמ"ד.
⁷² כן פירש לנכון בק"ע (ד"ה ומשני, בל"א) ובס' ניר שהכוונה היא "אם כל זמן שלא עבר את הצופים קודש הוא", וקושיית המקשה דבוקה לדרשה שלעיל שם על הפסוק בזכריה י"ד, כ'. וכן בר"ח נ' א' (על אותה הדרשה בבבלי שם): וכיון שהזכיר אם לא עבר הצופים חוזר, דש"מ דעד הצופים מירושלים הוא חשוב, הוצרך מהאי קרא והיה ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש וכו'.
⁷³ עיין במשנתנו להלן פ"ז מ"ח, ובאכסנאי אפילו ציקן איננו, כמפורש בירושלמי שם, ל"ה רע"א, ובבבלי פ"ב א'.
⁷⁴ ועיין בתוספות ובתוספ' שנץ מ"ט א' ד"ה ושורפו, מאירי וחידושי מהר"ם חלאווה שם. ועיין בהמשך הירושלמי ובמשנת שקלים פ"ה מ"ז (והלכה כר"ע שם). ואפילו למ"ד שההן יוצא דינו כנטמא מבפנים, לא אמרו כן אלא בקדשי קדשים, אבל בקדשים קלים לא גזרו (וכסברת הראשונים הנ"ל), ובמקום טומאתו שם שריפתו. ועיין בלשון הר"מ בפ"ד מה' קרבן פסח סה"ג ובפי"ט מה' פסולי המוקדשין ה"ז ומ"ש באו"ש פ"ו מה' בית הבחירה סה"ז.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:12:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:12:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:12:2)

40. **מיכן אתה אומ' ההולך לשחוט את פסחו וכו'.**וכע"ז בד, בכי"ל ובקג"נ. ובכי"ע חסרות המלים "מיכן אתה אומר", וכנראה שתיקון סופרים הוא. והנכון כלפנינו, ומסדר התוספתא העתיק ממדרש הלכה. וכ"ה במכילתא דרשב"י י"ג, ז', עמ' 39: ולא יראה לך חמץ בטל בלבבך, מיכאן אתה אומר ההולך לשחוט את פסחו וכולה מתניתא. וכע"ז בכמה נוסחאות בספרי ראה פיס' קל"א, ועיי"ש בהוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 188, ובשנו"ס שם.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:12:3
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:12:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:12:3)

41. **ולוכל סעוד' אירוסין בבית חמיו.**וכ"ה במשנתנו פ"ג מ"ז. אבל במה"ג שמות, י"ג, ז' (הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' ר"ל), בהעתקה ממכילתא דרשב"י הנ"ל חסר כ"ז. וכן ליתא בספרי הנ"ל בנוסחאות שהביאו שם את כל המשנה, עיי"ש בשנו"ס. והיא כמ"ד שסעודת אירוסין רשות, עיין בבלי מ"ט א'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:12:4
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:12:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:12:4)

42. **ואם לאו אין חוזר.**וכע"ז בכל הנוסחאות. ובמשנתנו הנ"ל: ואם לאו מבטלו בלבו. וכן יוצא ממדרשי הלכה הנ"ל (אפילו מן הנוסחאות שקיצרו והשמיטו את סוף המשנה), שהרי הדברים נסמכו ל"בטל בלבבך". ואף כאן כנראה הפירוש כן, שהרי הלשון "מכאן אתה אומר" מוכיח שהדברים לקוחים ממדרש הלכה שנסמך לעניין הנ"ל. ועיין מ"ש בתוספות רע"א למשנתנו ובתשובה סי' קע"ו, ומה שהשיג עליו בהעמק שאלה צו סי' ע"ד, אות ו'. ועיין מאירי וחי' מהר"מ חלאווה בסוגיין.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:12:5
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:12:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:12:5)

42-43. **ר' שמעון בן לעזר או' כל סעודה שאינה לשם מצוה אין חבר רשיי וכו'.**בבלי מ"ט א', וכגי' כי"י וראשונים, עיין דק"ס שם, עמ' 138, הערה א'. ואמרו שם: כגון מאי? א"ר יוחנן כגון בת כהן לישראל, ובת ת"ח לעם הארץ. ולפי שיטת הבבלי בכגון דא אינו חוזר, שלא התירו אלא לאכול סעודת מצוה, עיין ר"מ פ"ג מה' חו"מ ה"ט, וסעודת אירוסין של בת ת"ח לע"ה היא סעודת רשות, וחוזר מיד. אבל מן הירושלמי כאן מוכח שלא התירו לבטל בלבו (אם אינו יכול לחזור) אלא לחתן עצמו (בבית חמיו דווקא), משום גדול הוא השלום, עיי"ש ברה"ז, ל' ע"ב. ולפ"ז לכאורה אין הבדל בסעודת אירוסין בבית חמיו בין בת ת"ח לבת ע"ה. ובפירוש אמרו להלן שם:⁷⁵ מהו שביתת הרשות? אצל רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה. הרי לך שאפילו סעודה שיש בה מצוה, דינה כסעודת הרשות⁷⁶ לעניין בעור חמץ, ולא התירו בסעודת אירוסין אלא משום דרכי שלום בין חתן לכלה. ועיין בהעמק שאלה לשאילתות סי' ע"ד אות ו'.

footnotes:
⁷⁵ בכי"ל, שרי"ר, ר"ח ועוד, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 425.
⁷⁶ עיין במשנת ביצה פ"ה מ"ב ומ"ש בתרביץ ש"ה, עמ' 97 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:13:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:13:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:13:1)

43-44. **אם עיבר את הצופים שורפו במקומו וכו'.**וכ"ה ("הצופים") גם בד ובכי"ע. וכן בכי"ל: אם עבר צופים וכו'. ובקג"נ: אם עיבר הצופום. ובגליון: הצופים. ועיין מ"ש לעיל שו' 39–40. וחוזר כאן על משנתנו פ"ג מ"ח: וכן מי שיצא מירושלם, ונזכר שיש בידו בשר קודש אם עבר צופים שורפו במקומו וכו'. ועיין מ"ש לעיל, שו' 39–40, ד"ה ובעיקר הדברים, וד"ה ברם ברור.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:13:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:13:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:13:2)

44. **חוזר ושורפו לפני הבירה.**בירושלמי פ"ז ה"ח, ל"ה רע"א: אמר ר' יוחנן מגדל היה עומד בהר הבית, והיה קרוי בירה. ר' שמעון בן לקיש אמר כל הר הבית קרוי בירה וכו'. ועיין בבלי זבחים ק"ד ב' ויומא ב' א'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:13:3
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:13:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:13:3)

45. **הוי לא אמרו לחזור אלא להקל עליו.**כבר הוכחנו לעיל, שו' 39–40, ד"ה ברם ברור, שלשיטת בני א"י, מותר לשרוף במקומו אפילו לא עבר את הצופים, ודינו כאילו נמצא בירושלים, שאם רוצה לשרוף על גגו מעצי עצמו שומעין לו. אלא שכל זמן שלא יצא ממקום כל הרואה כאילו לא יצא מירושלים, ורשאי לחזור לירושלים ולשרוף לפני הבירה, כדי ליהנות מעצי המערכה, משום הקלה לאכסנאי, ואינו נקרא ציקן. אבל אם כבר יצא מכל הרואה דינו כאילו נטמא בחוץ (לעניין בשר קדשים קלים), ומקום טומאתו שם שריפתו, כשיטת ר"ע במשנת שקלים פ"ח מ"ז, עיין מ"ש לעיל, הערה 74.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:13:4
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:13:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:13:4)

45-46. **בן בתירא או' עד כשני ביצים, ולא מצינו לו חבר.**ובבבלי נ' א': ר' נתן אומר משום ר' יהודה בן בתירא⁷⁷ זה וזה כשתי ביצים, ולא הודו לו חכמים. ולפי גירסת הבבלי ברור שאף בחמץ הצריך שתי ביצים (חצי פרס). וברייתא זו לא הובאה בירושלמי, וכנראה שהיא ברייתא בבלית (ר' נתן בשם ר"י בן בתירא מנציבין), והוסיפוה התנאים בישיבות בבל בתוספתא שלהם. והיא מפסיקה באמצע העניין.

footnotes:
⁷⁷ כגי' כי"א שם, וכע"ז גם בכי"מ, עיין דק"ס, עמ' 141, הע' צ'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:13:5
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:13:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:13:5)

46-47. **רצה לשורפו לפני הבירה מעצי עצמו וכו'.**כל הברייתא חסרה בכי"ל, אבל ישנה בד, כי"ע וקג"נ. ובירושלמי פ"ז רה"ח, ל"ד סע"ד, ובבלי פ"ב א' הובאה ברייתא זו לעניין פסח שנטמא כולו או רובו שאמרו עליו שם במשנתנו (פ"ז מ"ח) ששורפו לפני הבירה מעצי המערכה. ופירשו בבבלי שם שהאיסור הוא משום שלא לבייש את מי שאין לו, או משום חשד, שהרי אינו יכול לצמצם את שיעור העצים, והוא נוטל את שיירי העצים לעצמו, ויחשדו בו שהוא גוזל את עצי המערכה. ואף כאן קיימים שני הטעמים, ואינו רשאי להחמיר על עצמו לשרוף לפני הבירה ובעצי עצמו.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:13:6
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:13:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:13:6)

47. **או על גגו מעצי המערכה אין שומעין לו.**כלומר, כשחוזר לירושלים ורוצה ליהנות מעצי המערכה מוכרח לשורפו בבית הבירה דווקא, שמא יקח מעצי המערכה יותר מדאי ויבוא לידי תקלה, כמפורש בבבלי שם. ובירושלמי שם (ל"ה רע"א) אמרו: אמר הריני שורפו על גגי מעצי עצמי כל שכן אין שומעין לו. והוא דווקא בפסח שנטמא כולו שמוכרח לשורפו בבית הבירה, כדי לפרסמו ולביישו, להודיע שקלקל בו, כמפורש בירושלמי ובבבלי שם. אבל בנידון דידן פשיטא שיכול לעשות כן, שהרי יכול לשורפו במקומו, או לחזור לירושלים ולשורפו על גגו מעצי עצמו (כדין נותר), ולא אמרו שחוזר לבירה אלא כדי להקל עליו, כדי שיהנה מעצי המערכה, עיין מ"ש לעיל, שו' 45, ד"ה הוי.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:14:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:14:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:14:1)

47-48. **מקום שנהגו להחזיר את הקדושין וכו'.**וכ"ה סדר הברייתות גם בד ובקג"נ. ובכי"ע, וכן בכי"ל סדר אחר, עיין בשנו"ס. ומכאן ואילך נסמכו הברייתות למשנתנו פ"ד שמנתה שם דברים התלויים במנהג. וברייתא זו הובאה בבבלי ב"ב קמ"ד ב'. ואמרו שם: אמר שמואל לא שנו אלא שמתה היא, אבל מת הוא אין מחזירין, מ"ט יכולה היא שתאמר, תנו לי בעלי ואשמח עמו. ועיי"ש קמ"ה א', והסיקו שם: אמימר אמר קידושי לא הדרי, גזירה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה. ועיין ירושלמי כתובות פי"א ה"ז, ל"ד ע"ג, ובמאירי שם (בשם הראב"ד), עמ' 461, ובתוספ' רי"ד שם ק"א א'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:15:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:15:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:15:1)

49. **מקום שנהגו לעשות מעמד ומושב עושין וכו'.**רי"ץ גיאת ה' אבל, עמ' ס"א, בשם התוספתא. ובבבלי ב"ב, ק' ב': שאין עושין (כלומר, מעמד ומושב) אלא במקום שנהגו. ועיין מגילה פ"ד מ"ג.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:15:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:15:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:15:2)

50. **אין מעמד ומושב פחות משבעה פעמים.**וכ"ה להלן מגילה פ"ג הי"ג, ירושלמי שם פ"ד ה"ד, ע"ה סע"א, בבלי ב"ב הנ"ל. ובריצ"ג הנ"ל בט"ס: פחות מד', וצ"ל: מז'. ופירשו בבבלי שם: כנגד הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל. ועיין הפירוש בריטב"א שם. וכן אמרו בבבלי שם: כדתניא א"ר יהודה ביהודה בראשונה לא היו פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת, כגון עמדו יקרים עמודו. שבו יקרים שבו. אמרו לו א"כ אף בשבת מותר לעשות כן. ומוכח מדברי חכמים שבין ישיבה ועמידה אמרו דברים שאסור לאומרם בשבת, עיין ר"י מיגש, יד רמה וריטב"א במקומו. וכן פסק הר"מ בפי"ב מה' אבל ה"ד. ועיין במאירי ב"ב, עמ' 447. ורב האיי גאון כתב (אוה"ג כתובות, עמ' 33): ומנהגא דילה הכי הוה וכו', אחרי קבורה יש להן מקום קבוע מוכן ברחבה, ומכריזין ואומרי' שבו יקרים שבו, ויושבין וממתינין כמעט, ומכריזין עמדו יקרים עמודו, ועומדין למקום אחר, ומכריזין שבו יקרים שבו, ויושבין וממתינין מעט. ובאותה עמידה ובאותה ישיבה מנחמין את האבל. ובתוה"א להרמב"ן, עניין ההתחלה, מ"ט ע"ד, כתב: וכמדומה בעיני שהיו מזכירין שם עניין תחיית המתים וכו', ומבקשין רחמים על המת לומר, הוא יזכה פלוני לתחיית המתים (עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 53 ובהערה 77 שם) וכו', ואחר כך, במקום שנהגו, עומד שליח ציבור ואומר עמדו יקרים עמודו, ועומדין ואומרים ברוך דיין האמת, וכיוצא בזה דבר של צידוק הדין בקצרה, ואחר כך חוזר השליח צבור ואומר שבו יקרים שבו וכו'. ועיין מה שהאריך בח"ד כאן בפירוש הבבלי ב"ב.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:16:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:16:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:16:1)

50-51. **מקום שנהגו לשאול שלום אבלים בשבת שואלין וכו'.**וכ"ה הסדר (לשאול שלום וכו', להיות אבלים הולכין וכו') גם בד, בכי"ל ובקג"נ. אבל בכי"ע הסדר הוא: מקום שנהגו להיות הולכין אבילים וכו', מקום שנהגו לשאול וכו'. וכ"ה הסדר בריצ"ג הנ"ל ובתוה"א להרמב"ן, עניין ההוצאה, ל"ה ע"א.
ובירושלמי ברכות פ"ב ה"ז, ה' ע"ב, מו"ק פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ד: תני במקום שנהגו לשאול בשלום אבילים בשבת שואלין. ובדרום שואלין. ר' הושעיא רובא (שהיה מן הדרום) אזל לחד אתר, וחמא אביליא בשובתא, ושאיל בון. אמר לון אני איני יודע מנהג מקומכם, אלא שלום עליכם כמנהג מקומינו. ולהלן שם מוכח שבגליל (ציפורי) לא היו שואלין. וכן מפורש במס' שמחות ספ"י. ועיין בבלי מו"ק כ"ג רע"ב ובריטב"א שם. ועיין ב"ר פ"ק, הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 1291, ובאהצו"י ברכות, עמ' 60, ובר"מ פ"י מה' אבל ה"א, ועיין בבלי שבת י"ב ב'. ועיין ברבעון תלפיות ניסן תשכ"א, עמ' 135.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:16:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:16:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:16:2)

51-53. **מקום שנהגו להיות אבלים הולכין לאחר המטה הולכין, מקום שנהגו שלא לילך אין הולכין.**ובכי"ע: מקום שנהגו להיות הולכין אבילים **אחר** המיטה הולכין, והסיפא חסירה שם. ולפי גירסא זו אפשר לטעות שהכוונה שיש מקום שנהגו שהאבלים אינם הולכים אחרי המטה כלל. אבל בכי"ל: מקום שנהגו להיות אבלים הולכין לפני המטה הולכין, אחר המטה הולכין. וכ"ה בקג"נ, ריצ"ג, עמ' ס"א הנ"ל, תוה"א להרמב"ן הנ"ל וא"ח ח"ב, ריש עמ' 573 (ובכולם: **לאחר** המטה). וכן מעתיק סתם (בלי הזכרת המקור) בטיו"ד סי' שנ"ט.⁷⁸
ובירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ד, ב' ע"ב: אית תניי תני הנשים מהלכות תחילה, והאנשים אחריהם, ואית תניי תני האנשים תחילה והנשים אחריהם. מאן דמר הנשים תחילה, שהן גרמו מיתה לעולם. מאן דמר האנשים תחילה, מפני כבוד בנות ישראל, שלא יהו מביטין בנשים. ובאבות דר"ן נו"ב פ"ט: מפני מה הנשים יוצאת בתחלה לפני המטה, מה הן אומרות אנו גרמנו לכל באי עולם שבאו לכאן. ועיין ב"ר ספי"ז, עמ' 160, ומה שהביא במיוחס לרש"י בשם ירושלמי משקין (ולפנינו במו"ק, וכן בשום מקום אחר בירושלמי ליתא). ובבבלי סנהדרין כ' א': ת"ר מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה יוצאות, לפני המטה יוצאות, ר' יהודה אומר לעולם נשים לפני המטה יוצאות,⁷⁹ שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר שנ' (ש"ב ג', ל"א) והמלך דוד הולך אחר המיטה וכו'.
ובמס' כלה פ"ג: תאנא שמונים אלף בחורים קרואים בשם אהרן יצאו **אחרי מטתו**. אבל בתוספות ר' יהודה לברכות כ' ב' כותב: ואמר בשלשים ושתים מדות של ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי⁸⁰ שיותר משבעים (עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 826, הערה 14) אלף כהנים חלוצי כתף יצאו **לפני מטתו** של אהרן. ועיין הלשון בבבלי ב"ק י"ז א'. והמנהגים השונים הללו היו קיימים אף אצל אומות העולם, עיין מ"ש שמואל קליין בספרו (גרמנית) מות וקבורה בא"י בזמן התנאים (ברלין 1908), עמ' 48, הערה 2.
ברם קשה להעמיס את המנהגים הנ"ל בלשון התוספתא, ולפי פשוטה פירושה שיש מקומות שנהגו שהאבלים, ואף הנשים בכלל, יוצאים לפני המטה, ויש מקומות שהאבלים יוצאים אחרי המטה, ובמקומות שהזכרנו לעיל מדברים במלווי המת שאינם אבלים, ואינם עניין לתוספתא שלנו, ובה לא חילקו כלל בין אנשים לנשים.

footnotes:
⁷⁸ בד"ח שם נשמטו בטה"ד המלים "אחר המטה", אבל הן ישנן בב"י שם.
⁷⁹ ומכאן במדרש אור עולם, במנוה"מ ח"ד, עמ' 519.
⁸⁰ לפנינו ליתא, וכנראה שמקומו היה בפ"ד שם, הוצ' ענעלאו, עמ' 74.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:17:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:17:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:17:1)

53. **מקום שנהגו להדליק את הנר וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:17:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:17:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:17:2)

55. **מדליקין בפונדקאות ובבית המים.**ר"ח נ"ג ב' (ולא הזכיר את המקור). ובקג"נ: בפונדקאות בבית המים. ולפי גירסא זו אין מדליקין בבית המים אלא בפונדקאות, כלומר, במקום שאינו רגיל, משום חשש שלא יטנף את בגדיו. אבל כנראה שהנכון הוא כלפנינו (וכ"ה בד, בכי"ע, בכי"ל ובר"ח הנ"ל), ומדליקין בפונדקאות בכל מקום, מפני שאינו מכיר את המקום ויש לחשוש שלא יפול ויסתכן, ודינן כמבואות האפלים שבמשנתנו פ"ד מ"ד. וכן מדליקין בבית שמטילין בו מים, כפירש"י במשנת מגילה כ"ז ב', ועיי"ש בהגהות הגר"א ובח"ד כאן. ובלשון חז"ל כלל בית המים אף את בית הכסא, עיין להלן סנהדרין פ"ד ה"ז וה"ח וירושלמי ברכות פ"ב ה"ג, ד' ע"ג, והשוה בבלי שם כ"ג א'.
ובירושלמי פ"ד ה"ד, ל"א ע"א (כגירסת שרי"ר, עמ' 115): תני **אף** בבתי **כיסאיות** ובבתי מרחצאות כן. לכן צריכה אפילו במקום שנהגו להדליק⁸¹ מדליקין. ובתי כיסאיות שבירושלמי הוא בית המים שבתוספתא, ואשר למרחצאות, עיין להלן יומא פ"ד ה"ה. ועיין בדברי ר' שמעון בן אלעזר לעיל בירושלמי שם, ובבלי נ"ג סע"ב.

footnotes:
⁸¹ צ"ל: שלא להדליק, כגירסת ההוצאות שלפנינו.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:17:3
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:17:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:17:3)

56. **לא אמרו אלא מפני הרגל דבר אחר.**וכ"ה בקג"נ. ובד: מפני הרגל עבירה. וכ"ה בירושלמי הנ"ל, וכלשון המשנה בשבת פ"א מ"ג ותוספתא שם פ"א סהי"ד. ובכי"ע ובכי"ל: מפני הרגל דבר.
ובבבלי נ"ג ב': תנא בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו וכו', שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד. אבל בה"ג סוף ה' יוה"כ, ד"ו ל"א ע"ג, ד"ב, עמ' 158: לא אמרו אלא משום דבר אחד. וברור שצ"ל: משום דבר אחר. וכן בקטעים מן הגניזה שפרסם גוטטהייל וואריל (נויארק 1927), עמ' 206: לא אמרו [אלא] משום דבר אחר.⁸² וכן בר"ח נ"ג ב': פי' דבר אחר, תשמיש המטה. וכן להלן גיטין פ"ה (כי"ע פ"ז) ה"ד ובמקבילה שבבבלי שם ע"ג ב'. וכן פירש"י שם וברכות ח' ב'.
ובירושלמי הנ"ל: מפני הרגל עבירה. מאן דאמר מדליקין, מפני שהוא רואה ומתבייש. ומאן דאמר אין מדליקין שלא יראה ויתאוה.

footnotes:
⁸² ואינה רשלנות הסופר, כמו שטען המו"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:18:1)

56-57. **מקום שנהגו לעשות מלאכה במחובר לקרקע עד חצות עושין וכו'.**משנתנו רפ"ד, והוסיפה התוספתא שבמקום שנהגו לעשות מלאכה עושין אף במחובר. ובירושלמי חלה פ"א ה"א, נ"ז ע"ג: במקום שנהגו לעשות מלאכה בארבעה עשר לא בתלוש. שמא במחובר ? אשכח תני מקום שנהגו לעשות מלאכה בתלוש עושין אפילו במחובר. והכוונה לתוספתא שלפנינו. וכן מוכח גם מן הבבלי נ"ה א'.
וברור שאף בתלוש לא אסרו אלא מלאכה מעין אומנות (עיין פ"ד מ"ו), וכל מלאכה שהיא מותרת בחול המועד, שלא מדוחק, מכל שכן שהיא מותרת בערב הפסח.⁸³ ועיין בראבי"ה ח"ב סי' תצ"ה, עמ' 119, בטור או"ח סי' תס"ח, בשו"ע שם ס"ק ג', וסי' רנ"א ס"ק א', באליהו רבה ובבאור הגר"א שם. ובבבלי י"ג סע"ב: תניא אבא שאול אומר שתי פרות היו חורשות בהר המשחה, כל זמן ששתיהן חורשות כל העם אוכלין וכו'. ובירושלמי שם (פ"א ה"ה, כ"ז ע"ד): וירושלם לא במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בארבעה עשר היא? נראות כחורשות. ועיין בראשונים שציין באהצו"י שם, עמ' 16, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 381. ואפשר שהבבלי לא חשש לה, משום שחרישה זו לסימן בעלמא הוא, ואינה עשיית מלאכה.
ואמרו בירושלמי כאן פ"ד ה"א, ל' ע"ד, שלאחר חצות אסור לעשות מלאכה מדינא, שהרי המקריב קרבן אסור בעשיית מלאכה.⁸⁴ ואף המקריב קרבן בחול לא אסרו עליו אלא עבודות קבועות ומלאכה כעין אומנות, והתירו לו לקצור שבלים לעיסתו, כמפורש בירושלמי חגיגה פ"ב ה"ד, ע"ח סע"ד. ועיין בתוספות חגיגה י"ז ב' ד"ה אלא. ועיין בשו"ע או"ח סי' תס"ח ס"ק ב'.

footnotes:
⁸³ עיין ר"מ פ"ח מה' יו"ט הי"ח. ועיין בבלי מו"ק י"ג א'.
⁸⁴ ועיין בבעל המאור בסוגיין, ורוב הפוסקים חולקים עליו. ועיין אוה"ג, עמ' 76.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:18:2)

58. **מאימתי ארבעה עשר אסור וכו'.**לכאורה משמע שהדברים דבוקים לרישא, למקום שנהגו. ועיין תוספות ב' ב' ד"ה מאימתי. (תוס"ב).


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:3
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:18:3)

58-59. **ר' ליעזר בן יעקב אומ' מאור ארבעה עשר וכו'.**כ"ה ("מאור ארבעה עשר") בכל הנוסחאות, והוא כעין לשון המשנה בריש מכילתין, עיין מ"ש לעיל רפ"א. ובבבלי ב' ב': ר' אליעזר בן יעקב אומר **משעת** האור וכו'. ועיי"ש שפירשו "מאי אור עמוד השחר". וזהו כנראה דיחוי בעלמא, לפי ההוה אמינא שאור במשנתנו שם הוא "נגהי". אבל לפי המסקנא שם ג' א': דכולי עלמא אור אורתא וכו', הרי אין צורך להוציא את הברייתא מפשוטה. ועיין צל"ח ב' סע"ב שכתב (על דברי התוספות שם ד"ה ראב"י): הנה מלתא דתמיה חזינא בדברי תוספות שכתבו דמסקינן אור ממש, ולא כן הוא, דאף דמשני כאן, לא, מאי אור עמוד השחר, דיחוי בעלמא הוא, לומר דמכאן ליכא קושיא על רב הונא, אבל כיון דמסקינן לקמן בסוף הסוגיא דכ"ע אור אורתא וכו', ואף כאן משעת האור דקאמר ראב"י אורתא הוא וכו'. והנה בתוספות כ"י (לפי דק"ס, עמ' 3, הערה מ') הגירסא היא: למאי דמסקינן מאי אור עמוד השחר וכו', והכוונה היא לא למסקנא הסופית של הש"ס אלא לסוגיא שלהלן בסמוך. ברם גם בתוספ' הר"ש משנץ גרס כלפנינו. ובצל"ח להלן שם (ג' א' סד"ה לישנא מעליא) נדחק לפרש שהתוספות דייקו מלשון "שעת האור" בהי"א הידיעה, שפירוש הבבלי בברייתא זו קיים אף לפי המסקנא, והוא דחוק מאד.
וכנראה שהתוספות נדחקו לפרש שפירוש הבבלי בברייתא זו קיים אף לפי המסקנא, כדי שלא תקשי הילכתא אהילכתא, שהרי קי"ל משנת ר"א בן יעקב קב ונקי (עירובין ס"ב ב' ובמקבילות), וכאן הוא סובר כב"ש, עיין בתוספות הר"ש משנץ שם. אבל פשוטה של תוספתא הוא בוודאי שר' אליעזר בן יעקב שנה כאן משנת בית שמאי, או שהוא חולק על משנתנו (פ"ד מ"ה) וסובר שמעולם לא נחלקו ב"ש וב"ה בזה, עיין בתוספ' שנץ הנ"ל. ובבבלי נ"ה א' העמיד רב ששת את הברייתא (תוספתא מנחות פ"י הל"א, ירושלמי חלה פ"א ה"א, נ"ז ע"ג) של ר' יהודה כב"ש, ובעל כרחינו אנו אומרים שר' יהודה שנה שם את משנת ב"ש.⁸⁵ ועיין בתוספות בכורים שהסיק שלפי מסקנת הבבלי התוספתא מתפרשת כפשוטה.

footnotes:
⁸⁵ ועיין בתוספ' שנץ ב' ב' ד"ה מאימתי ומ"ש באור חדש שם. ועיין בפי' הר"ח נ"ה א' בשם גירסא דמתיבתא.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:4
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:18:4)

60. **היכן מצינו יום שמקצתו אסור בעשיית מלאכה ומקצתו מותר.**עיין מה שפירשו בזה בבבלי ב' ב' הנ"ל. וכבר הסקנו לעיל שכל הדברים שם אינם אלא לפי ההוה אמינא, אבל לפי המסקנא שכולם סוברים אור אורתא הוא, הדברים מתפרשים כפשוטם, שלר' אליעזר בן יעקב אף כאן כל היום אסור, ולפיכך שאל: היכן מצינו וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:5
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:18:5)

60-61. **אמ' לו ר' יהודה וכו'.**בד: **אומר** לו ר' יהוד' וכו'. וכנראה שיש כאן תיקון לפרש שר' יהודה לא ענה לר"א בן יעקב עצמו. ועיין הגירסא בבבלי ולעיל בשנו"ס.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:6
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:18:6)

61-63. **וחכמים או' אף במקום שאמרו אין עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות שלש אומניות עושין וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות. ובמשנתנו פ"ד מ"ו: ר' מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר גומרה בארבעה עשר. אבל לא יתחיל בה בתחלה בארבעה עשר⁸⁶ אף על פי שיכול לגומרה, וחכמים אומרים שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות וכו'. ופירש הר"מ בפיה"מ: התירו החכמים אלו השלש אומניות שיתחילו מלאכתם בי"ד, ודווקא במקום שנהגו, ור"מ אומר ואפילו במקום שנהגו אין להתחיל מלאכה בשום פנים. וע"פ פירוש זה פסק בפ"ח מה' יו"ט הי"ט. ובתוספתא כאן מפורש שהחכמים התירו אף במקום שאמרו אין עושין מלאכה. וכבר השיגו הראב"ד במקומו שם מתוספתא זו. ועיין במגדל עוז במקומו ובחידושי ר' אליהו מזרחי על הסמ"ג ל"ת ע"ה, ד"ו ש"ז, רנ"ב ע"א, שהסיקו שהתוספתא משבשתא היא. ואשר לסוגיית הבבלי נ"ה ב', עיין מ"ש רא"מ הנ"ל, והביא (רנ"א סע"ד שם) בשם קצת ספרי התלמוד את גירסת כי"ב שם, עיין דק"ס, עמ' 162, הערה ה'. ועיין רוקח סוף סי' רס"ט, ופסק כשיטת הר"מ. ועיין בתוספ' רי"ד נ"ה א' ד"ה ר"מ וטאו"ח סי' תס"ח ובב"ח שם.

footnotes:
⁸⁶ והסיקו בירושלמי שם, ל"א סע"א, ובבבלי ג"ה ב', שמותר לו לגמור מלאכה שהיא לצורך המועד דווקא, ולא יתחיל אפילו במלאכה שהיא לצורך המועד.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:7
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:18:7)

63-64. **שכן הדיוט תופר כדרכו וכו'.**וכ"ה בירושלמי פ"ד ה"ז, ל"א רע"ב, בבלי נ"ה ב' ומו"ק י"ג א', עיי"ש, והוא ע"פ משנת מו"ק פ"א מ"ח, כפירש"י. ועיין חי' ר"א מזרחי על הסמ"ג הנ"ל, רנ"ב ע"א.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:8
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:18:8)

64-65. **הספרין שכן נזיר ומצורע ומי שעלתה לו מכה בראשו מספרין במועד.**בירושלמי הנ"ל: הספרין, שכן נזירין ומצורעין מגלחין במועד. והוא ע"פ משנת מו"ק פ"ג סמ"א. ובבבלי הנ"ל כולל ספרין וכובסין יחד, ושונה: הספרין והכובסין שכן הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מספרין ומכבסין בחולו של מועד, והוא ע"פ הרישא של משנת מו"ק פ"ג מ"א ומ"ב. ובכולם לא נזכרה "מכה".
ופירש במנ"ב: מכה בראשו. ונתרפא במועד. וכתב בתכ"מ: אבל עלתה לו מכה בראשו קודם לרגל, ודאי אסור לגלח במועד, ועיין תוספ' מו"ק י"ד א' ד"ה אומן וכו', והרשב"א בתשובה [ח"ג סי' רע"ה], והובא בב"י סי' תקל"א פסק לאיסור. ולפיכך פירש: שעלת לו מכה ברגל, וצריך לגלח לרפואת המכה. ובארחות חיים להר"ן כהנא סי' תקל"א ס"ק ח' הביא ראייה מן התוספתא כאן בשם בעל נשמת אדם כלל ק"ח. ברם פירוש זה קשה, שהרי פשיטא שלצורך רפואה מותר (עיין לשון הריטב"א מו"ק י"ד א' ד"ה קטן הנולד), ואפילו מבהמה אין מונעין רפואה, וא"כ מה עניינו לכאן להתיר לספר בערב הפסח כדרכו, מפני שהתירו גלוח לשם רפואה. ועיין במ"א סי' תקל"א אות י"ב ובאוה"ג מו"ק, עמ' 22.
ולפיכך נראה יותר כפירוש בעל מנ"ב, שהכוונה למי שהיתה לו מכה בערב הרגל, ונתרפא ברגל, שמותר לו לגלח בחול המועד. ואשר לשיטת הרשב"א הנ"ל אין דעתו מוסכמת ע"י רוב הפוסקים. וכבר הביא בס' בתי כנסיות⁸⁷ (בית מועד סי' תקל"א, צ"ה ע"א) בשם רבו (ר' יעקב ן' נעים): אבל הרב בעל ההשלמה ז"ל ח"ה פסק להיתר, ואפשר דאם היה רואה מרן דברי הרב המתיר היה פוסק לקולא וכמ"ש ז"ל דהוי מידי דרבנן וכו'. ובגליון שם וכו' שנראה דלא פסיקא ליה להיתר. ועכשיו זכינו לדברי הקדמונים שנתפרסמו מחדש. וכן כותב בשיטה לאחד הקדמונים (והוא בר סמכא, עיין במבואו של הרמ"ל זכס שם) שיצאה ע"י מכון הרי פישל בירושלם מו"ק י"ד א': אפי' חש בראשו בלבד בערב הרגל מותר לגלח במועד, דאית ליה קלא גבי שיבביה, ומיפרסמא מילתא, ואיכא הוכחה נמי בכל חולי וכו'. וכן כותב במאירי שם (עמ' ע"ז) בשם חכמי הדורות להיתר, וכן הוא פוסק בעצמו להלן שם, עמ' פ"א. ולפ"ז מי שעלתה לו מכה בראשו מגלח במועד משום שהיה אנוס לפני המועד, דומיא דנזיר ומצורע, והתוספתא מסייעת לשיטת רוב הראשונים.
והרשב"א בעל כרחו יסבור שהתוספתא שלנו לאו דסמכא היא, שהרי פירש את משנתנו במו"ק שהיא בדווקא, ולא התירו אלא את השנויים במשנתנו שם ולא שאר אונסים, ואף מכה בראש שנתרפאה בכלל. ואין לומר שפירש את התוספתא כאן שמחמת רפואה אתינן עלה, ואינה עניין למנויין במשנתנו שם, שאם כן אינה עניין גם להיתר עבודת הספרין בערב הפסח.

footnotes:
⁸⁷ התעוררתי לעיין בו ע"פ הארחות חיים הנ"ל (בפנים) שהביאו בשם ס' שדי חמד.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:9
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:9](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:18:9)

65. **הכובסין שכן הבאין מחוף הים וממדינת הים מכבסין.**בירושלמי הנ"ל: הכובסין. שכן דרך העולין מטומאה לטהרה להיות מכבסין במועד. והוא ע"פ לשון המשנה במו"ק פ"ג סמ"ב. ועיין הלשון שהעתקנו לעיל בשם הבבלי. והלשון שבתוספתא כאן הוא ע"פ התוספתא במו"ק פ"ב, שו' 7, עיין מש"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:10
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:10](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:18:10)

66. **ר' יוסה בי ר' יהודה או' אף הרצענין.**פיסקא ממשנתנו פ"ד סמ"ו. וכגירסת כמה נוסחאות, ועיין דק"ס, עמ' 161, הערה פ'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:11
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:11](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:18:11)

66-67. **שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן וסנדליהן במועד.**וכ"ה בירושלמי פ"ד ה"ז, ל"א ע"ב: שכן דרך עולי רגלים וכו'. אבל בבבלי נ"ה ב' חסרה המלה "וסנדליהן". ועיין ירושלמי יבמות פי"ב ה"א, י"ב ע"ג, ומ"ש להלן בתוספתא שם פי"ב הי"א. ולפי הבבלי כיוון ר' יוסי בר' יהודה לעולי רגלים מבבל, ממקום רחוק.
ובירושלמי מסיים: ורבנין אמרין עשירים היו, ובבהמה היו עולין. ועיין בבלי חגיגה ג' א', ספרי ראה פיס' קמ"ג, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 195, ובהערות שם. וכבר העירו רבים על דברי רבינו בחיי משפטים, ק"ג ע"ב: **ובמדרש** שלש פעמים שלש רגלים, ולהלן הוא אומר (ישעי' כ"ו, ו') תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים, אזהרה לישראל שלא יעלו אלא ברגליהם, וכן הכתוב אומר, מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב (שה"ש ז', ב'). ובמאירי ריש חגיגה, עמ' 3, הביא את הירושלמי כאן, והביא ראייה מכאן: "לא אמרה תורה שהיכול לעלות ברגליו לא ירכב בבהמה".
ובבבלי נ"ה א' מוכח שלא חלקו רבנן עליו שעולי רגלים היו מתקנין את המנעלים במועד, אלא שהם סוברים שאין למדין תחילת מלאכה (מנעלים חדשים) מסוף מלאכה (תקון מנעלים). ובפיה"מ להר"מ למשנתנו: יקול, שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהם וסנדליהם (כגי' התוספתא והירושלמי) לעלות לרגל בחולו של מועד. ולפי גירסא משונה זו מדברים באנשי המקום שמותר להם לתקן את מנעליהם כדי לעלות לרגל. וכגירסא זו כ"ה בפיה"מ כתי"י, בד"נ ובהוצ' רי"מ טולידאנו.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:12
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:18:12](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:18:12)

67-68. **זבל שבאמצע מסלקין אותו לצדדין. שברפת ושבחצר מוציאין אותו לאשפה.**בירושלמי פ"ד ה"ח, ל"א ע"ב: זבל **שבמבוי** מסלקו לצד, שברפת ושבחצר וכו', ובבבלי נ"ה ב': ת"ר הזבל **שבחצר** מסלקין אותו לצדדין, שברפת ושבחצר מוציאין אותו לאשפה. הא גופא קשיא וכו', אמר אביי לא קשיא כאן בי"ד (כלומר, מוציאין לאשפה) כאן בחולו של מועד. רבא אמר כאן וכאן בחולו של מועד, והכי קאמר אם נעשה חצר כרפת מוציאין אותו לאשפה. ובירושלמי הנ"ל מסיק: א"ר **בא** הדא דתימר בחצר קטנה, אבל בחצר גדולה מסלקו לצד. הרפת בין גדולה בין קטנה מוציאו לאשפה. אמר ר' **בא** מפני שניוולה קשה. וכנראה שאף בתוספתא "שבאמצע" פירושו באמצע המבוי. ושמא כוונתו לאמצע החצר, אבל ברפת שבחצר⁸⁸ מוציאין לאשפה, פרט לרפת שבשדה, שאינה מסריחה את החצר, שאסור, עיין היטב בבבלי ב"מ ק"ב א'. והברייתא נסמכה למשנתנו (פ"ד מ"ז): גורפין מתחת רגלי בהמה בארבעה עשר, ובמועד מסלקין לצדדין. ועיין במאירי בסוגיין, בטאו"ח סוף סי' תס"ח וסוף סי' תקל"ה ובמלא"ש למשנתנו.

footnotes:
⁸⁸ והוי"ו (של "ושבחצר") הוא וי"ו הפירוש, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1086 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:19:1)

68. **ששה דברים עשו אנשי יריחו וכו'.**כל הברייתא נעתקה בלי הזכרת שם המקור בה"ג ד"ב,⁸⁹ עמ' 638, והעתיק מן התוספתא, ולא מן הבבלי, שהלשון שם אחר. עיין בבלי נ"ו א', מנחות ע"א א'. והתוספתא נסמכה למשנתנו פ"ד מ"ח, שהיא משנת ר' יהודה, עיין להלן.

footnotes:
⁸⁹ בה"ג ד"ו ה' פאה, י"ד ע"ב, חסרה ברייתא זו. ונראה שאף בה"ג ד"ב היא הוספה מאוחרת ע"פ התוספתא.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:19:2)

69-70. **מרכיבין דקלים בערבי פסחים כל היום.**בה"ג הנ"ל. ובערוך ערך נסן הביאה מן התוספתא, מפני שבמשנתנו ובברייתות שבבבלי לא נזכר בפירוש "בערבי פסחים", אעפ"י שהעניין הוא ברור. וטעם ההיתר פירש במיוחס לר"ג וברש"י מנחות ע"א א' מפני שסברו שהרכבת דקלים אינה מלאכה חשובה. ובמאירי בסוגיין פירש שאנשי יריחו סברו שלא אסרו מלאכה אחר חצות אלא במקום קרבן, בירושלים, עיין בבעל המאור רפ"ד.
אבל בערוך הנ"ל בשם הקדמונים (עיין אוה"ג עירובין, עמ' 92): שאם תשהה הרכבת דקל יום אחד יופסדו פירות הדקל, ואותן הדקלים שישארו בלא הרכבה לא יצליחו, ואם יצטרכו הרכבה ביום י"ד בניסן, הקב"ה חס על ממונן של ישראל וכו', שאם יעבור זמן אפילו יום אחד יופסדו וכו'. ועיין על טיב ההרכבה בבבלי נ"ו א', ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 492, הערה 61.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:3
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:19:3)

70. **וכורכין את שמע.**התוספתא מבארת אותו להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:4
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:19:4)

**וקוצרין לפני העומר.**וכ"ה בד, בכי"ל ובקג"נ. וכ"ה בברייתא שבבבלי כאן נ"ו א' ומנחות ע"א א'. אבל בכי"ע: וגודשין וקוצרין. וכבר הסדר (גדישה לפני קצירה) מוכיח שיש כאן תיקון והוספה שלא במקומה.⁹⁰ וכן בקג"נ נוסף בגליון בכ"י מאוחר: וגודשין. אבל בתוספות מנחות ע"א א' ד"ה וקוצרין העירו: יש ספרים שכתוב בהן בדברי ר' מאיר קוצרין וגודשין, וכן בתוספתא. וכ"ה באמת בה"ג הנ"ל, וכן בכי"מ שבבבלי שם (עיין דק"ס מנחות, עמ' 174) ובכי"א שבבבלי כאן (עיין דק"ס, עמ' 166, הערה ב'). אבל אין ספק שגירסת רוב הנוסחאות בתוספתא ובבבלי נכונה, ובדברי ר"מ לא שנו אלא "קוצרין". ועיין מ"ש להלן.

footnotes:
⁹⁰ ועיין מ"ש להלן, שו' 74–75, ד"ה וגודשין.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:5
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:19:5)

70-71. **שלא כרצון חכמים מתירין גיזיות של הקדש.**בד: גיזות וכו'. ובכי"ע: גמזיות, וכן בה"ג הנ"ל: בגמזיות, ועיין להלן בתוספתא. ובבבלי הנ"ל: ומתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה, וכ"ה במשנתנו בקצת נוסחאות, עיין דק"ס, עמ' 163. ועיין ערוגת הבושם, הוצ' ר"א אורבך, ח"ב, עמ' 110. וכתב הגאון (אוה"ג, עמ' 78): "וששאלת גיאזיות של הקדש מאי ניהו? ולא כן הוא אלא **גואזיות** וכו' ענפי אילנות של הקדש וכו' ". ואף לפנינו צ"ל: גווזיות. וכבר הראינו בח"א, עמ' 361, שפירות השקמה והחרוב יצאו מן הגזע, ונראו כענפים, ולפיכך קראו את פירותיהן גווזיות (או גמזיות), עיין מש"ש.
ברם בכי"ל ובקג"נ גורסים במקום בבא זו: גודשין לפני העומר,⁹¹ ואף בבבלי הנ"ל גרסו בבא זו. ולפ"ז ברור שאף ר"מ לא התיר לכתחילה אלא קצירה, אבל גדישה עשו שלא ברצון חכמים,⁹² ואף לדעתו לא מיחו בידם במקום שעשו שלא כרצון חכמים, עיין מ"ש להלן סד"ה ואוכלין נשרים. וכן היה גם לפני הירושלמי, עיין להלן. ובמשנת מנחות בפ' ר' ישמעאל (פ"י מ"ח): קוצרים בבית השלחים שבעמקים, אבל לא גודשין. אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים, וגודשין שלא ברצון חכמים, ולא מיחו בידם חכמים. ואמרו עליה (כמו שפירש לנכון בפ"מ) בירושלמי כאן פ"ד רה"ט, ל"א ע"ב: מאן תנא קוצרין. רבי מאיר (כלומר, שאמר בפירוש ברישא שלפנינו שקוצרין ברצון חכמים). מאן תנא גודשין ר' יודה (כלומר, שאמר להלן בתוספתא שגודשין ולא מיחו בידם חכמים) וכו'. כל עמא מודיי שקוצרין⁹³ וכל עמא מודיי שאין גודשין (שהרי גם ר"מ אומר כאן שגדשו שלא ברצון חכמים, ואף לדעתו לא מיחו בידן, עיין מ"ש לעיל), מפליגין (=מה פליגין) בהרכב דקלים, ר' מאיר אומר מרכיבין וכו', כלומר, הם חולקים בשאר הדברים, אבל בגדישה כ"ע מודי שעשו כן שלא ברצון חכמים, ומשנת מנחות היא ככולי עלמא. ובבבלי שם ע"א א' העמידוה כר' יהודה מפני הלשון "ולא מיחו בידם חכמים" שהוא לשונו של ר' יהודה להלן, ועיין מש"ש.

footnotes:
⁹¹ אלא שבספרים שגרסו ברישא "וקוצרין וגודשין" גרסו כאן בסיפא כבשאר נוסחאות התוספתא ובה"ג. ועיין בבלי כאן בכ"י אוקספורד (לפי דק"ס, עמ' 166) ומנחות בכי"מ (לפי דק"ס שם, עמ' 174).
⁹² משום שבגדישה חששו שמא ישכח ויאכל. ועיין במשנת מנחות פ"י מ"ה וברש"י שם ע"א סע"א.
⁹³ כלומר, גם ר' יהודה מודה שקוצרין ברצון חכמים, כמפורש במשנת מנחות פ"י מ"ה (בבלי ס"ז ב'). ויריחו בית השלחין שבעמקים היא, ואין מביאין את העומר ממנה, עיין להלן. ועיין במנחות שם ס"ח א', ולפי המסקנא המשנה מתפרשת כפשוטה, שקצרו מבית השלחין. ועיין מ"ש הראב"ד בפירושו לתו"כ אמור פרש' י' ה"י, ק' ע"ג.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:6
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:19:6)

71. **ואוכלין נשרים בשבת.**וכ"ה בכל הנוסחאות כאן. ובבבלי הנ"ל: ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות ובימים טובים. וכן גרסו בבבלי להלן בדברי ר' יהודה, והוא מהסיפא כאן, להלן הכ"א. אבל בה"ג הנ"ל: ואוכלין מתחת הנשרין, וחסרה שם המלה "בשבת". והוא לשון המשנה כאן פ"ד מ"ח, לפי גירסת כי"ב וראשונים, עיין דק"ס, עמ' 163, הערה ת'. וכן ליתא בהוצ' לו, קויפמן, פרמה, משניות סדר מועד על קלף בספריה של ביה"מ כאן, במשנה שבירושלמי כי"ל (ונוסף שם "בשבת" בגליון), בפיסקא שבירושלמי ובקטעים שבגנזי שכטר ח"א, עמ' 443. וכן מוכח מסוגיית הירושלמי שאמרו שם: מה נן קיימין, אם בנשרו מערב יום טוב, דברי הכל מותר. אם בנשרו ביום טוב דברי הכל אסור. אלא כי נן קיימין בסתם. וכתב הר"א אזכרי (לפי מלא"ש למשנתנו כאן): "ובירושלמי ריש מסכת ביצה, ספק היום נשרו, ספק מאתמול נשרו פלוגתא דר"ג ורבנן, כדאיתא בריש אין צדין בבבלי ובירושלמי, ור"ג דשרי התם כאנשי יריחו, ורבנן דהתם כרבנן דהכא". וכוונתו לירושלמי ביצה פ"א ה"א, ס' ע"א: מה, כמאן דאמר ספק הכן אסור (כלומר, כרבנן של משנת ביצה פ"ג מ"ב), ברם כמאן דאמר ספק הכן מותר (כלומר, ר"ג במשנתנו הנ"ל) וכו', נשרים ספק מהיום נשרו, ספק מאתמול נשרו וכו'. ומכאן שספק נשרים במחלוקת שנויה. ועיין בבלי נ"ו ב', בבעל המאור ובמלחמות שם ובפירושים שהביא במאירי שם. ואפשר שמשום שר"ג מתיר ספק הכן, לא מיחו בידם חכמים, אעפ"י שעשו שלא כרצונם. וכן במשנת מנחות פ"י מ"ה: שלא ברצון חכמים דברי ר' מאיר. ואף שם מסתבר שלא מיחו בידם.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:7
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:19:7)

71-72. **ונותנין פיאה לירק.**נתבאר להלן בתוספתא.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:8
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:19:8)

73. **אלא שלשה מיחו בידן וכו'.**ומשנתנו כאן פ"ד מ"ח היא כר' יהודה.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:9
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:9](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:19:9)

74-75. **וגודשין וקוצרין לפני העומר ולא מיחו וכו'.**בשאר כל הנוסחאות כאן: וקוצרין וגודשין וכ"ה בבבלי הנ"ל. וכנראה שבטופס העיקרי שממנו הועתק כי"ו חסרה המלה "וקוצרין" (עיין מ"ש להלן), ונוספה שלא במקומה, עיין מ"ש לעיל ברישא (שו' 70) ד"ה וקוצרין. וכן במשנתנו הנ"ל: וקוצרין וגודשין, וכ"ה במשנה שבירושלמי, בהוצ' לו, קויפמן, משניות על קלף הנ"ל, פיה"מ להר"מ, מאירי ועוד. וכן היה לפני רש"י אלא שהגיה, ועל פי הגהתו השמיטו מלה זו בכי"מ ובכ"י פרמה. אבל אין ספק שאין צורך בהשמטה, והנכון הוא כמו שפירש הר"א אזכרי (לפי מלא"ש למשנתנו): "דחדא קתני, כלומר והשלישית שלא מיחו היינו שגודשין אחר הקצירה המותרת, ומשום דלא שייך גדישה רק אחר הקצירה נקט קוצרין וגודשין, וכן **יש מי שפירש** בבבלי בברייתא דקתני תרווייהו, ומתרץ תלמודא (נ"ו ב', מנחות ע"א ב') סמי מכאן קצירה, כלומר כאילו לא נזכרה, דכדי נסבה".
נמצאנו למדים שבהלכה זו אין הבדל בין ר' יהודה ור' מאיר, ושניהם מודים שקוצרין ברצון חכמים, וגודשין שלא ברצון חכמים, ושניהם שנו את המניין שלשה ושלשה, ור"מ שנה "גודשין" בסיפא,⁹⁴ ור' יהודה שנאה ברישא. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 593, עיי"ש, ולא נתחוורו לי דבריו ז"ל.

footnotes:
⁹⁴ עיין מ"ש לעיל, שו' 70–71, ד"ה ברם.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:10
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:10](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:19:10)

75. **מתירין גזוזיות וכו'.**צ"ל: גווזיות וכו', וכ"ה בקג"נ, עיין מ"ש לעיל שו' 70–71.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:11
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:11](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:19:11)

76-77. **אומ' שמע ישראל וגו', ולא היו מפסיקין.**בבא זו היא מדברי ר' מאיר, וכן מפורש בירושלמי פ"ד ה"ט, ל"א ע"ב, ובבבלי נ"ו א'. והלשון "כורכין את שמע" כוונתו שהיו קוראין את שמע בכרך אחד, כלומר בלי הפסקה, כלשון התוספתא מגילה פ"ג הי"ז: אין קורין בתורה פחות משלשה פסוקים בכרך אחד, דהיינו בלי הפסק. וכן בירושלמי שבת פ"ח ה"א, י"א ע"א (ובמקבילות): מהו לשתותן בכרך אחד, כלומר מהו לשתות את הארבע כוסות בלגימה אחת (ἀμυστί), בלי הפסק. ונחלקו ר' מאיר ור' יהודה במהות הכריכה, ר' מאיר סבר שאמרו את הפסוק הראשון של ק"ש ולא הפסיקו. ועדיין אין אנו יודעים אם לא הפסיקו בין פסוק זה לפסוק שלאחריו, והיינו ברוך שם כבוד מלכותו וכו', ואמרו את שניהן בכרך אחד, או שלא היו מפסיקין בתיבות של "שמע ישראל" עצמו. ונחלקו בזה בירושלמי הנ"ל: א"ר אחא וכו' שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה וכו', ר' יוסה אמר וכו' שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך. ועיין בבלי נ"ו א', ובראשונים שם, ועיין בסדור רב עמרם, ו' ע"א (השלם, ק"ג ע"א), תוספ' מנחות ע"א א' ד"ה וכורכין ובשטמ"ק שם, ובראשונים שציין באהצו"י, עמ' 68 ואילך. ולכל הדעות הנ"ל לא דבר ר"מ אלא ביחס לפסוק הראשון בלבד. אבל לדעת רבא (או רבה) בבבלי הנ"ל כיוון ר"מ לכל הפרשה הראשונה של ק"ש, ולא היו מפסיקין בין "היום" ובין "על לבבך", עיי"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:12
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:19:12](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:19:12)

77-78. **מפסיקין היו אלא שלא היו אומ' ברוך שם וכו'.**כלומר, מפסיקין היו בין תיבה לתיבה, או בין שמע ישראל ל"ואהבת" (עיין מ"ש לעיל), אלא שהפסיקו בשתיקה גרידא, ונתנו ריוח בין הדבקים, אבל לא הכניסו את הפסוק "ברוך שם וכו' ", וקראו את שמע והפסוק ואהבת וכו' בכרך אחד, בלי פסוק אחר באמצע. ועיין בבלי נ"ו א', גנז"ש ח"א, עמ' 122 ואילך, דב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 68 ואילך, ובהערות שם. ועיין דק"ס, עמ' 156, הערה ט', ומן התוספתא והירושלמי ברור שהנכון הוא כגירסא שלפנינו, ולא עוד שלפי הגירסא "היו אומרין", צריך להדחק ולפרש "כורכין" שאמרו את הכל בקול רם, כלומר, שאמרו את שני הפסוקים בנעימה אחת, אעפ"י שנתנו ריוח בין הדבקים.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:20:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:20:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:20:1)

78-79. **כיצד נותנין פיאה לירק לא היו נותנין אלא ללפת ולקפלט וכו'.**בבבלי נ"ו סע"ב: ת"ר **בראשונה** היו נותנין פיאה ללפת ולכרוב וכו'. והנכון הוא בכ"י ב' שחסרה שם המלה "בראשונה", והכוונה לאנשי יריחו שלא נתנו פאה לכל ירק, אלא ללפת וכו', עיין דק"ס, עמ' 167, הערה כ'. ובירושלמי פ"ד ה"ט, ל"א סע"ב: לא היו נותנין אלא מן הלפת ומן הקפלוטות (כגירסת התוספתא). וקפלוטות הם כרישין שיש להם ראש, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 342, הערה 24.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:20:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:20:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:20:2)

79-80. **מפני שלקיטתן כאחד.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל חסר כאן הטעם, אלא שלעיל שם אמרו: ולית להו לאנשי יריחו הא דתנן וכו', ולקיטתן כאחת, פרט לתאנים, ומכניסו לקיום, פרט לירק. א"ר יהודה אמר רב הכא בראשי לפתות עסיקינן, ומכניסו לקיום ע"י דבר אחר קמיפלגי, מר סבר מכניסו לקיום ע"י דבר אחר שמיה קיום וכו', ועיין רש"י. והגאונים⁹⁵ והר"ח פירשו "ע"י דבר אחר" ע"י כבישה בחומץ וכדומח, ואנשי יריחו סוברים שהירק שדרכו להכבש מוכנסו לקיום הוא.
אבל גירסת התוספתא והירושלמי היא לכאורה קשה מאד, שהרי בפירוש שנינו לעיל פיאה פ"א ה"ז: הירק אע"פ שלקיטתו כאחד, אין מכניסו לקיום וכו'. וכ"ה בתו"כ קדושים פ"א ה"ז, ובכ"מ בבבלי (עיין במסורת התוספתא לעיל פאה הנ"ל, עמ' 43), וכן מוכח מן הירושלמי (עיין להלן). ולפיכך נראה שאנשי יריחו נקטו את הכלל "לקיטתן כאחת" גרידא, כסימן חיצוני בעלמא. ולמעשה לא לקטו את הירק כאחת, בשעה שלא רצו לכבוש אותו, שהרי הוא מתייבש ומתקלקל בתלוש, ואינו דומה לתאינים, שמוכרח לארות אותן מיד כשמתבשלות שלא יתליעו על האילן, כמפורש בירושלמי ברכות פ"ב ה"ח, ה' ע"ג, ואין כולן מתבשלות כאחת (עיין ירושלמי הנ"ל). ולדינא לא איכפת לנו אם אינו לוקט את הירק כאחת, והעיקר שהוא כולו מתבשל כאחת, וראוי ללוקטו כאחת, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 132, שו' 30–31.
ואנשי יריחו סוברים שכל ירק שנוהגים ללקטו כאחת, מפני שכובשים ממנו, אף הירק לאכילה חייב בפיאה, וכמו שאמרו בירושלמי פאה פ"ג ה"ג, י"ז ע"ג (על משנתנו שם: המחליק בצלים לשוק וכו'): על דעתיה דר' ירמיה ירק חייב בפיאה? מינו מכנסו לקיום. מה עבד לה ר' יוסי. גמור הוא ואינו מחוסר אלא ליבש.⁹⁶ ולדעת אנשי יריחו אין הפרש בין מכנסו לקיום ע"י שמתייבש מאליו ובין מכנסו לקיום ע"י מעשה, וכל שלמעשה לקיטתו כאחת כולו חייב בפיאה, ולפיכך אמרו מפני שלקיטתן כאחת, כלומר, מפני שלמעשה לוקטים אותן כאחת, ומקיימים אותן ע"י כבישה,⁹⁷ כשיטת הבבלי, לפי פירוש הגאונים והר"ח.

footnotes:
⁹⁵ תשה"ג הרכבי, סי' שפ"א, עמ' 198, אוה"ג, עמ' 79.
⁹⁶ בשאילתות קדושים ריש סי' צ"ח (לפי גירסת כ"י): ובצלים כיון דחזו ליבושינהו וליבשלינהו ומינטרי, אע"ג דבשעתיה אכיל להו חייבין וכו'. ועיי"ש בהעמק שאלה אות ב'.
⁹⁷ רש"י בסוגיין פירש "מכניסו לקיום ע"י דבר אחר" שלא כפירוש הגאונים והר"ח שהזכרנו לעיל בפנים. וכנראה שלשיטתו ידק שדרכו להכבש חייב בפיאה לכולי עלמא. וכן משמע קצת בר"ש פיאה פ"א מ"ג שכתב: דקליות מכניסן לקיום ע"י שמייבשין אותן לתנור (כלומר, קיום ע"י מעשה). ולפירש"י אם מכניס את עלי הלפתות יחד עם הלפתות בטלים העלים לגבי הלפתות, ואף העלים חייבים בפאה לשיטת אנשי יריחו. ולדברי ר"מ עשו שלא כרצון חכמים, אבל לא מיחו בידם, אע"פ שפוטרין אותן מן המעשרות. ועיין שיטת ר"מ לעיל שביעית פ"ה הי"א, ומ"ש בח"ב, עמ' 555 ואילך. ופשיטא שיש לחלק.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:20:3
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:20:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:20:3)

80. **ר' יוסה אומ' אף לכרוב.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. אבל בבבלי הנ"ל: נותנין פיאה ללפת ולכרוב. ר' יוסי אומר אף לקפלוט. ותניא אידך היו נותנין פיאה ללפת ולקפלוט. ר' שמעון אומר אף לכרוב. והעמידוה בבבלי שם שכ"ע מודי שנתנו פאה ללפת, ור' יוסי הוסיף קפלוט ללפת, ושנה: ללפת ולקפלוט, ור' שמעון הוסיף כרוב ללפת, ושנה: ללפת ולכרוב, והת"ק של ר' יוסי הוא ר' שמעון, והת"ק של ר' שמעון הוא ר' יוסי.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:20:4
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:20:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:20:4)

80-81. **אמ' ר' יוסה מעשה בבנו של בן נבו היין שנתן וכו'.**וכ"ה בקג"נ, ובד: של בן נבו היו וכו', ובכי"ע: בבנו של בוהיין וכו'. וכן בבבלי נ"ז א': בן בוהיין וכו'.⁹⁸ ובכי"ל: בבנו של גביהיי וכו'. ובירושלמי הנ"ל: מעשה בבן מביא יין וכו'. ובגנזי שכטר ח"א, עמ' 433: בבן מביאיין וכו'. ובקונדרס אחרון של הילקוט: בבן בו היין וכו' (וכנראה שצ"ל: בוהיין, במלח אחת, כגירסת הבבלי וכי"ע בתוספתא). ובאסתר רבה פ"ב (לפסוק בהראותו): עובדא הוה בגברא חד דהוה שמיה ברבוהיון הלכו רבותינו אצלו וכו' (המעשה שהובא להלן בירושלמי). וכנראה שעיקר הגירסא היא "בן בוהיין", או "בר בוהיין", ופירושו בעל הבהונות הגדולים, כמו ששער ר"ש קליין בלשוננו ח"א (תרפ"ט), עמ' 331, עיי"ש.

footnotes:
⁹⁸ וכן גרס בבבלי גם בה"ג ד"ו ה' פיאה, י"ד ע"א. ובד"ב שם, עמ' 638: מעשה בבנו של בהיין. ובר"ח נ"ז א': בן נכי היין וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:20:5
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:20:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:20:5)

81. **שנתן אביו פאה ללפת וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות של התוספתא. אבל בירושלמי ובבבלי הנ"ל: פיאה לירק וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:20:6
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:20:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:20:6)

82-83. **ונתן להם כפלים במעשר וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע, כי"ל, קג"נ ובבלי הנ"ל: במעושר. וכע"ז בירושלמי הנ"ל. ואף לפנינו צריך לנקד את העי"ן בקבוץ.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:21:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:21:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:21:1)

84. **שהיו פותחין גנותיהן ופרדסותיהן לעניים וכו'.**וכע"ז גם בבבלי נ"ו א' בדברי ר"מ ור' יהודה לעיל. ועיין לעיל עירובין ספ"ג.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:21:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:21:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:21:2)

85-86. **ואוכלין נשרים מתחת תמרים בשבת.**וכ"ה בקג"נ. ובד בטעות: מותרות תמרים וכו'. ובכי"ל: ואוכלין נשרים בשבת מתחת התמרים בשבת, ובכי"ע: אוכלין נשרים בשבת, והיו פותחין גנותיהן של תמרים. ובמשנתנו ספ"ד: ואוכלין מתחת הנשרים (בשבת), ופירושו שהיו אוכלין מלמטה (מתחת הדקלים) את הנשרים. ועיין מ"ש לעיל, שו' 71, ד"ה ואוכלין.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:22:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:22:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:22:1)

86. **כיצד מתירין גזוזיות וכו'.**בכי"ע, כי"ל וד: גמזיות וכו'. ובקג"נ: גוזיות וכו', וצ"ל: גווזיות וכו', עיין מ"ש לעיל, שו' 70–71.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:22:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 3:22:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/3:22:2)

87-88. **אבותינו כשהקדישו לא הקדישו אלא קורות עצמן וכו'.**בבבלי נ"ו ב': ובגידולין הבאין לאחר מכאן עסיקינן, וסברי לה כמ"ד אין מעילה בגידולין (מעילה פ"ג מ"ו). ורבנן סברי נהי דמעילה ליכא, איסורא מיהו איכא. ועיין בתוספ' מנחות ע"א ב' ד"ה ומתירין. ועיין בברייתא של אבא שאול שהביא בבבלי שם, ולהלן בתוספתא זבחים פי"א הי"ז ומנחות פי"ג ה"כ.
ברם בירושלמי פ"ד ה"ט, ל"א ע"ב: אמרו להן חכמים אין אתם מודין לנו בגידולי הקדש שהן אסורין. אמרו להן, אבותינו כשהקדישו לא הקדישו אלא קורות וכו'. מה רבנין סברין מימר קורות ופירות הקדישו ? אפילו תימר קורות הקדישו ופירות לא הקדישו צריכא לרבנין, המקדיש שדה אילן מהו שישייר לו מן הגידולין וכו'. ועיין במקבילה בפיאה ספ"ז, כ' ע"ג, ומ"ש בס' ניר שם, ודבריו ז"ל לא נתחוורו לי.
ומשיטת הירושלמי ברור שהשאלה היא אם אדם יכול להקדיש שדה אילן לבדק הבית, ולשייר לעצמו זכות היניקה בקרקע ואת הפירות הבאים לאחר מכאן. ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' תקס"ג ובחידושיו לב"ב (לפי שטמ"ק) ע"א ב' נקט כדבר פשוט שאין המקדיש לבדק הבית יכול לשייר לעצמו זכות יניקה בקרקע, אלא דווקא אם שייר לעצמו בפירוש גם את **מקום** היניקה. ובחידושיו לנדרים כ"ט ב', וכן בשו"ת שלו ח"ג סי' קכ"ב, העיר על דברי הירושלמי קידושין פ"ג ה"א, ס"ג ע"ג: ר' אבהו בשם ר' יוחנן הרי זו עולה לאחר שלשים, מכרה בתוך שלשים אינה מכורה. הקדישה (כלומר, הקדש אחר) לא קדשה. ליידא מילה א"ל לאחר שלשים, לשייר לו גיזה ועבודה, והסיק שמחלוקת אמוראים היא בירושלמי (עיין לעיל שם בירושלמי), אבל דעת הבבלי היא שאין אדם יכול לשייר לעצמו זכות יניקה.⁹⁹ ועיין רש"י ערכין י"ד א'.
וראיתי בס' קהלת יעקב להר"י אלגזי, תוספת דרבנן אות ת' (ד' שאלוניקי, קי"א ע"ג) שהעיר שמן הירושלמי מוכח שאפילו בקדשי מזבח יכול לשייר לעצמו גיזה ועבודה, והוא בניגוד גמור לשיטת הבבלי חולין קל"ה א'. ועיין להלן שם (קי"א ע"ד) שהעיר שמן הבבלי חולין שם מוכח בפירוש שבקדשי בדק הבית יכול לשייר לעצמו זכות הגיזה, אם מקדיש חוץ מגיזתה וכחישתה. ברם בחולין שם מוכח שרבא חולק על ר' ינאי, ואפשר שסובר הרשב"א שלרבא אם הקדיש את בהמתו חוץ מגיזתה וכחישתה אסור בגיזה, ולפיכך לא היה יכול לדרוש צאנך ולא צאן הקדש, עיין בתוספות שם ד"ה במקדיש.¹⁰⁰ והלכה כרבא שהוא בתרא, וכסתם התלמוד בב"ב. ועיין ברש"י ובתוספות מעילה י"ג א', ומוכח מדבריהם שהם סוברים שאדם יכול לשייר לעצמו זכות היניקה בהקדש אפילו בקדשי מזבח. אבל מתוך המשנה עצמה אין שום הוכחה, עיין בתוספות שם ד"ה הפועלין (אבל אף הם סוברים שיכול להתנות לפני שהקדיש, עיי"ש), ובפיה"מ להר"מ שם ובחבורו פ"ג מה' מעילה הי"ב ובהשגות שם. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 290, שו' 24. ועיין מה שהאריך בשער המלך פ"ה מה' ערכין הי"ז והי"ח.

footnotes:
⁹⁹ ועיין מ"ש בעמודי ירושלים לירושלמי גיטין פ"ז ה"ג, עיי"ש בגליון ש"ס ראם, מ"א ע"א. והשוה הי' הרשב"א נדרים הנ"ל (בפנים) לעיל שם כ"ט רע"ב.
¹⁰⁰ ועיין ר"מ פ"י מה' בכורים ה"ב ובלשונות הר"מ להרדב"ז סי' ר"ל.