## Tosefta Kifshutah on Pesachim Chapter 6

###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:1:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:1:1)

1. **אימתי אמרו הפסח נאכל בטומאה בזמן שבא מתחילה בטומאה וכו'.**במשנתנו פ"ז מ"ד: הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, שלא בא מתחלתו אלא לאכילה. ומפרשת הברייתא אימתי וכו'. ועיין ירושלמי פ"ז ה"ה, ל"ד סע"ב, ובבלי ע"ח ב'. ולעצם העניין מניין שהפסח בא בטומאה, עיין ספרי בהעלותך פי' ס"ה, עמ' 62, ירושלמי פ"ז ה"ד, ל"ד ע"ב, בבלי ע"ז א', יומא נ' א'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:1:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:1:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:1:2)

2-3. **שחטו בטהרה וניטמא הציבור יזרק הדם בטומאה, ואל יאכל הבשר בטומאה.**צ"ל: יזרק הדם בטהרה, כמו שהוא בירושלמי ובבבלי הנ"ל, ולפי הגירסא שלפנינו היה יכול לכלול אף את הסיפא ברישא עיין להלן. ובירושלמי הנ"ל: אמר ר' לעזר מתניתא בבא בטומאה משעה ראשונה, אבל אם בא בטהרה וניטמא, אינו נאכל בטומאה. ובקטעים מן הגניזה (בסה"י לכבוד מרכס, עמ' ר"ע): אמ' ר' לעזר מתניתא בשבא בטומאה משעה ראשונה, אבל אם בא בטומאה וניטמא, כבא בטומאה (ברור שצ"ל כלפנינו בדפוסים: אם בא בטהרה וניטמא, כבא בטהרה) הוא, ולוקים על אכילתו. וכס"ז להלן בירושלמי סה"י, ל"ה ע"ב: ר' אבון בשם ר' אלעזר מתניתא כשבא בטומאה משעה ראשונה, אבל אם בא בטהרה ונטמא, כבא בטהרה, ולוקין על שבירתו. ולכאורה היה נראה לפרש שר' אלעזר סובר שאם נשחט בטהרה וניטמא הציבור, זורקין על הציבור בטהרה, ויוצאין בלא אכילה, כר' נתן,¹ ואין צורך שיהא ראוי לאכילה בשעת זריקה, כשיטתו בבבלי ע"ח ב'. ודין הפסח כבא בטהרה, וטמאים לוקין עליו אם התרו בהם. ויותר נראה שהכוונה היא בדברי ר' אלעזר שניטמאו אחר זריקה, וכ"ע מודי בה, ואינו עניין למאמרו בבבלי, שהרי במאמרו בירושלמי לא נזכר "שחטו בטהרה" וכו'. וכן משמע מהמשך הירושלמי.
ובבבלי ע"ח ב': דתנו רבנן שחטו בטהרה ואח"כ נטמאו **הבעלים** יזרק הדם בטהרה, ואל יאכל בשר בטומאה. כמאן? א"ר אלעזר במחלוקת שנויה, ור' נתן היא. ור' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן היא, הכא במאי עסיקינן בציבור, דאפילו בטומאה נמי עבדי. אי בציבור, אמאי אין הבשר נאכל בטומאה ? גזירה שמא יטמאו הבעלים לאחר זריקה, ויאמרו אשתקד לא נטמאנו ואכלנו, השתא נמי ניכול, ולא ידעי דאשתקד כי איזדריק דם בעלים טמאים הוו, השתא בעלים טהורין הוו.
ובירושלמי הנ"ל: שחטו בטהרה ונטמא הצבור ייזרק הדם בטהרה ואל יאכל הבשר בטומאה. ר' לא בשם ר' יוחנן ר' נתן היא, דר' נתן אמ' יוצאין בזריקה בלא אכילה וכו', ר' ירמיה בשם ר' יוחנן מפני מראית העין, שלא יאמרו ראינו פסח בא בטהרה **ונאכל**² בטומאה. כלומר, ר' ירמיה חולק על ר' לא, וסובר שמשנתנו כרבנן, ומן הדין נאכל בטומאה, שהרי עיקרו לאכילה, ומשום גזירה אסרו את האכילה. ושואל הירושלמי: מעתה לא יזרק הדם בטומאה (כלומר, אם נטמא הדם, כסיפא שלפנינו, שהובאה שם בירושלמי), שלא יהו אומרים, ראינו פסח שבא בטהרה ונזרק בטומאה, וכשם שביטלת אכילה בטומאה לרבנן משום גזירה, כן תבטל אף את הזריקה? אלא "הא סופך מימר דר' נתן היא", ולר' נתן אין האכילה מעכבת כלל, ולפיכך לא איכפת לנו אם לא יאכלו, אבל זריקה הרי מעכבת, ועיי"ש בפירוש הרידב"ז בירושלמי. ובבבלי הנ"ל המסורת בדברי ר' יוחנן היא לשיטת ר' ירמיה בירושלמי. ועיין או"ש פ"ז מה' קרבן פסח ה"ט.

footnotes:
¹ אלא שלשיטת הירושלמי דווקא חולה, או זקן, אינו נקרא ראוי לאכילה, אבל טמא ראוי הוא אלא שהתורה גזרה עליו, עיי"ש פ"ז ה"ה, ל"ד סע"ב, ובפירוש הרידב"ז שם.
² כגירסת הקטעים מן הגניזה בסה"י לכבוד ר"א מרכס, עמ' ר"ע. וכן הגיהו המפרשים. ובדפוסים בטעות: ונזרק.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:1:3
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:1:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:1:3)

3. **שחטו בטהרה וניטמא הדם וצבור יזרק הדם בטומאה וכו'.**בד: הדם **הצבור** וכו', וכ"ה בירושלמי הנ"ל. אבל בקטעים מן הגניזה הנ"ל (בהערה 2) אף בירושלמי: ונטמא הדם והציבור וכו'. ואף כאן אעפ"י שמוכרח לזרוק בטומאה, שהרי נטמא הדם, מ"מ לא יאכל הבשר משום גזירה הנ"ל, לרבנן. ולפי הירושלמי הברייתא היא כר' נתן, ומדינא אינו נאכל, שהרי יוצאים בזריקה בלי אכילה.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:1:4
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:1:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:1:4)

4-5. **הצבור והכהנים טהורין וכלי שרת טמאין עושין אותו בטומאה.**כלי שרת כאן כוללים אף בגדי כהונה, כדברי רש"י זבחים י"ג א' (ועיין גם יומא כ"ד ב', תוספ' זבחים כ"ד א' ד"ה הואיל ועוד): וכל היכא דקתני נמי בכהן כשר ובכלי שרת, בבגדי כהונה קאמר. ובירושלמי פ"ז ה"ו, ל"ז ע"ג: אמ' ר' לעזר הבא בטומאת כלי שרת הבא בטומאה. הוא בא בטומאת כלי שרת, הבא (=הוא בא) בטומאת ידים (עיין בציון ירושלים במקומו), הבא (=הוא בא) בטומאת סכינין. ובקטעים מן הגניזה הנ"ל (סה"י לכבוד מרכס, עמ' רע"ד): הבא בטמאת כלי שרת **כבא** בטומאה הוא, הבא בטומאת **בגדי שרת**. בא בטמאת ידיין, הבא בטמאת סכינין.
ובבבלי ע"ט א': ת"ר הרי שהיו ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת טהורין וכו', ואפילו ישראל וכהנים טהורין, וכלי שרת טמאין³ יעשו בטומאה, שאין קרבן ציבור חלוק. ועיי"ש מחלוקת רב חסדא ורבא, ומוכח שם שבבבלי כללו סכינין בכלי שרת, ועיי"ש במאירי ובתוספות כאן ס"ו א' ד"ה תוחב ובראשונים שציינתי בתס"ר ח"ב, עמ' 245.

footnotes:
³ בכי"מ ובר"ח חסרה פיסקא זו, עין דק"ס, עמ' 238, הע' ת'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:2:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:2:1)

6-7. **היו חציין טהורין וחציין טמאין. הטהורין עושין את הראשון והטמאין עושין את השני.**וסובר תנא זה שמחצה על מחצה אינו כרוב, ולפיכך טהורין עושין את הראשון כדין, שהרי אין כאן רוב טמאין, וטמאין עושין את השני שהרי אינם כרוב שלא ידחו לפסח שני, והוא כלישנא קמא דרב כהנא בבבלי ע"ט סע"א, וסייעו לו (שם ע"ט ב') מברייתא זו. ובירושלמי פ"ז ה"ו, ל"ד ע"ג, הביא ברייתא זו, וסיימו בה: דברי ר' מאיר, ופירש ר' יוסה להלן שם כדברי רב כהנא שבבבלי הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:2:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:2:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:2:2)

7-8. **היחיד מכריע את הפסח לעשותו בטומאה דברי ר' יהודה.**בבבלי ע"ט סע"ב: היו טמאין עודפין על הטהורין אפי' אחד יעשו בטומאה לפי שאין קרבן ציבור חלוק, ולא נזכרו שם דברי ר' יהודה. וכן בירושלמי פ"ז ה"ו, ל"ד ע"ג: על דעתיה דר' יודה ההן מחצה על מחצה מה את עבד ליה? מטמאין אחד בשרץ וכו', אתיא כמאן דאמר היחיד מכריע על הטומאה. ולפי התוספתא ר' יהודה בעצמו סובר כן. ובירושלמי פ"ח ה"ז, ל"ו ע"א: טעמא דר' יודה (כלומר, שסובר במשנה ז' שם שאין שוחטין את הפסח על היחיד) לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. מה מקיים ר' יוסי (הסובר שם ששוחטין את הפסח על היחיד) טעמא דר' יודא? פתר לה כר' אלעזר בן מתיה, דתני ר' אלעזר אומ' יכול יהא היחיד מכריע על הטומאה וכו'. ומכאן שלפי ר' יהודה שדורש "לא תוכל לזבח את הפסח באחד" שאין שוחטין על היחיד, אין לו יסוד לסבור שאין היחיד מכריע את הפסח, וכשיטתו בתוספתא כאן. ועיין ספרי ראה פיס' קל"ב, מכילתא דרשב"י בא י"ב, ד', עמ' 10, ובבלי צ"א א'. ועיין להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:2:3
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:2:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:2:3)

8-9. **ר' אלעזר בן מתתיה אומר אין היחיד מכריע את הפסח לעשותו בטומאה.**בספרי הנ"ל:⁴ ר' אלעזר בן מתתיה אומר לפי שמצינו שהצבור עושים פסח בטומאה בזמן שרובם טמאים, יכול יהא יחיד מכריע את **הערלה**,⁵ תלמוד לומר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד. ובירושלמי הנ"ל: מכריע על הטומאה וכו' (וכ"ה גם בפ"ז ה"ו, ל"ד ע"ג). ובבבלי ע"ט סע"ב הנ"ל: אין היחיד מכריע את **הציבור** לטומאה וכו'.

footnotes:
⁴ ברוב הנוסחאות, עיין בשנו"ס בהוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 190.
⁵ בכ"י לונדון בספרי שם: מכריע את העולה, ובכ"י אוקספורד: את הציבור. ובתשב"ץ ח"ג סי' ק"כ: "מה שאמרו בספרי וכו', יכול יהא יחיד מכריע את הערלה וכו', אבל היא משובשת, ובספרים שלנו כתוב מכריע את העולם". וברור שהגירסא "העולם" הוא תיקון ע"פ הבבלי שגרסו שם "הציבור", וכבר הראיתי בירושלמי כפשוטו, עמ' 504, שעולם במשמעות ציבור הוא בעברית של בבל גרידא, ולא מצאנו דוגמתו בעברית של א"י. ובמדרש הגדול בא י"ב, מ"ח, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' רכ"ד: וכל ערל לא יאכל בו, לפי שמצינו שהצבור עושין פסח בטומאה בזמן שרובן טמאין, יכול יהא יחיד מכריע את הערלה, ת"ל וכל ערל לא יאכל בו. והדברים אינם מובנים כלל. והר"א פינקלשטין בספרי (שהזכרנו בפנים) משער שבעל מה"ג העביר את הדברים מן הספרי לשמות (מפני שגרס שם "את הערלה", כברוב הנוסחאות), ואין הברייתא ממכילתא דרשב"י. וקצת ראייה לדבריו שבמה"ג לדברים דלג על ברייתא זו של הספרי.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:2:4
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:2:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:2:4)

10-11. **ר' שמעון או' היו חציין טהורין וחציין טמאין הטהורין עושין לעצמן, והטמאין עושין לעצמן וכו'.**וכן מוכח בבבלי פ' א' שר' שמעון סובר כן. ובירושלמי פ"ז ה"ו, ל"ד ע"ג, גורס: ר' יהודה אומר הטהורין עושין לעצמן וכו', וכבר הראיתי בירושלמי כפשוטו, עמ' 485, שמתוך המשך דברי הירושלמי ברור שיש כאן ט"ס, וצ"ל שם: ר' שמעון אומר וכו', כלפנינו בתוספתא.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:2:5
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:2:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:2:5)

11-12. **אמרו לו אין חולקין את הצבור, אלא או כלן עושין בטהרה וכו'.**וכן בירושלמי הנ"ל: אמרו לו אין הפסח בא חציין, אלא או כולם יעשו בטהרה וכו'. ובבבלי הנ"ל: ר' יהודה אומר וכו' יעשו בטומאה שאין קרבן ציבור חלוק. והוא כדעתיה במשנת מנחות פ"ב מ"ב, ועיי"ש בבבלי ט"ו א'. ובירושלמי הנ"ל: מנו אמרו לו כר' יודה דתנינן וכו'. אבל בכי"ל שם ובקטעי הגניזה (סה"י לכבוד מרכס, סוף עמ' רע"ב ואילך): מנו אמרו לו ר' מאיר, מחלפה שטתיה דר' יודה (צ"ל: דר' מאיר) דתנינן וכו'. ועיין מ"ש על כל זה בירושלמי כפשוטו, עמ' 485 ואילך. ועיין בבלי כאן ע"ט סע"ב, וע"ט א'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:3:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:3:1)

12-13. **ר' יהושע או' כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר וכזית חלב וכו',**כלומר, או כזית חלב וכו', וכ"ה בכמה מקומות בבבלי שנציין להלן, וכל הברייתא להלן זבחים פ"ד ה"ג. ובמשנתנו כאן פ"ז מ"ה: נטמא הבשר והחלב קיים, אינו זורק את הדם. נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם. ובמוקדשין אינו כן, אלא אעפ"י שנטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם. והעמידוה בבבלי ע"ט א' כר' יהושע בתוספתא כאן הסובר שבמוקדשין אם אין בשר זורקין על החלבים להתירן למזבח, ואם אין חלבים זורקים על הבשר להתירן לאכילה, ודלא כר' אליעזר הסובר שאעפ"י שאין בשר יש דם. ועיקר המחלוקת שלהם היא בספרי ראה פי' ע"ח, עמ' 143, ובתוספתא זבחים רפ"ד, בבלי כאן ע"ז א', זבחים ק"ד א', ובקיצור במשנת מנחות פ"ג מ"ד. ועיין בתו"כ נדבה פרשה ד' הי"ב, ו' ע"ג, ירושלמי כאן פ"ז ה"ה, ל"ד ע"ב וע"ג. וכל הברייתא שלנו בבבלי כאן ע"ט א', זבחים ק"ט א', מנחות ט' א', כ"ו א', מעילה ט"ו ב'. והרישא גם בזבחים כ"ה ב' ובכורות ל"ט ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:3:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:3:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:3:2)

14-15. **ובעולה אפי' לא נשתייר ממנה אלא כחצי זית בשר וכחצי זית וכו'.**עיין במשנת זבחים פי"ג מ"ד, תוספתא מעילה פ"א הכ"ח, ובאוקימתא של הבבלי שם ט"ו ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:3:3
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:3:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:3:3)

16-17. **ובמנחה אפי' כל המנחה קיימת ולא נשתייר מן הזבח כזית וכו'.**וכצ"ל להלן זבחים פ"ד הנ"ל: אם [לא] נשתייר מן הזבח וכו'. והעמידוה בבבלי ע"ט א' (ובמקבילות הנ"ל) במנחת נסכים, שבאה מכח הזבח, והייתי אומר שהיא כזבח עצמו, וזורקין עליה, אעפ"י שלא נשתייר כזית מן הזבח.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:3:4
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:3:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:3:4)

17. **ובפסח אם יש כזית וכו'.**כלומר, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה (כמשנתנו פ"ז מ"ד), ודלא כר' אליעזר⁶ ור' נתן⁷ שסוברים שכל ישראל יוצאים בפסח אחד, ואעפ"י שאין כזית לכל אחד ואחד, זורקין עליהם את הדם לכתחילה.

footnotes:
⁶ מכילתא בא פ"ה. עמ' 17.
⁷ להלן פ"ז סה"ו, ירושלמי פ"ז רה"ה, ל"ד ע"ב, בבלי ע"ח ב', קידושין מ"א ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:4:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:4:1)

18-19. **ר' יהושע או' כל הזבחים שבתורה שניטמא בשר וחלבים קיימין וכו'.**בזבחים פ"ד סה"ג הנ"ל (לפי גירסת כי"ו וד): ר' יהושע אומר כל הזבחים שבתורה ניטל (בד: נוטל) הבשר והחלבים קיימים וכו'. ובבבלי ע"ט א': דתניא ר' יהושע אומר כל הזבחים שבתורה בין שניטמא בשר וחלב קיים, בין שניטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם וכו'. ועיי"ש ס"ב א', ע"ז ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:4:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:4:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:4:2)

20-21. **אבל פסח אינו כן אע"פ שניטמא בשר וחלבים קיימים וכו'.**בתוספתא זבחים הנ"ל: אבל בפסח אינו כן אע"פ שניטל בשר וכו'. ובבבלי הנ"ל: **נזיר** ועושה פסח נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם, נטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם וכו'.⁸ והריב"א בתוספות ובתוספ' הר"ש ע"ט א' ד"ה נזיר מחק בבבלי את המלה "נזיר" ע"פ התוספתא כאן, שהרי שילוח שער תחת דוד השלמים אינו מעכב,⁹ וכן תנופה אינה מעכבה. והר"ש הנ"ל כתב שם: ועל כורחין אומר ר' דר' יהושע סבר כר' אליעזר דהתם (נזיר מ"ו א'), לפי גירסת הספרים (כלומר, שגורסים: נזיר ועושה פסח. וכ"ה בכל כתה"י ובר"ח ובמאירי). ועיין בתוספ' נזיר מ"ה ב' ד"ה ואח"כ. ועיין בצפנת פענח פ"ח מה' נזירות ה"ב ד"ה ואם השליכה.

footnotes:
⁸ כ"ה הסדר בד' ישנים, בר"ח ובתוספות.
⁹ וכן בספרי זוטא, עמ' 246: נטמאו שלמים, מנין שיתן תחת זבח אחר, ת"ל זבח, נטמא הזבח מנין, ת"ל ונתן על האש מכל צד.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:5:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:5:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:5:1)

23-24. **כל קרבנות הצבור והיחיד הציץ מרצה וכו'.**להלן נזיר פ"ו רה"ב, והובאה בשם תוספתא דנזיר בתוספ' רי"ד כאן פ"א ב' (י"ט ע"ד) ד"ה אלא. ומדברים כאן בקרבנות ציבור שאין קבוע להם זמן¹⁰ (כגון פר העלם דבר) למ"ד שטומאה הותרה בציבור, ואין צורך בריצוי ציץ. ולמ"ד שטומאה דחויה בציבור מדברים כאן בכל קרבנות ציבור, עיין ר"מ פ"ד מה' ביאת המקדש הט"ו, ועיי"ש ה"ז. ועיין רש"י יומא ז' א' ד"ה כי קתני ובתוספות ובתוספ' הר"ש כאן ע"ז א' ד"ה דלא ובהגהות ר"ב רנשבורג שם, ובתוספות בכורים כאן. ועיין מ"ש להלן ד"ה ולפיכך.

footnotes:
¹⁰ עיין יומא ז' א', ובריטב"א שם גרס: והא בין ביחיד בין בציבור קתני? ציבור דומיא דיחיד, דלא קביע להו זמן.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:5:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:5:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:5:2)

24. **מרצה על טומאת אדם ועל טומאת הגוף וכו'.**בשאר נוסחאות: על טומאת הדם וכו', ואין "אדם" אלא דם בלשון א"י, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 72. וכן נמצא בכי"י של המשנה "אגיס" במקום "גיס", "אריסים" במקום "ריסים", עיין במבוא לנוה"מ של הרי"ן אפשטין, עמ' 1249. ולעניין טומאת דם, עיין בבלי ט"ז ב', ובפיה"מ להר"מ פ"ז מ"ז.
ולעצם העניין מפורש כאן בכל הנוסחאות, וכן במקבילה להלן נזיר, שהציץ מרצה אף על טומאת הגוף,¹¹ וכן מוכח מגוף הברייתא שבנזיר ובפסח גרידא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף, מה שאין כן בשאר קרבנות. והדברים תמוהים מאד, שהרי בפירוש שנינו להלן מנחות פ"א ה"ו: אין הציץ מרצה על טומאת הגוף, על מה הציץ מרצה על טומאת הדם וכו'. וכן בירושלמי פ"ז ה"ה, ל"ד ע"ב: המקריבים ליחיד בין שיש לו בין שאין לו לא הורצה. וכן משמע מפשוטה של משנתנו בזבחים פ"ב מ"א, כריש לקיש בירושלמי כאן פ"ז ה"ז, ל"ד ע"ד, ובבלי זבחים כ"ב ב', ועיי"ש כ"ג ב'. ועיין מה שהאריך בפירוש התוספתא במרכבת המשנה ח"ג בפ"ד מה' ביאת מקדש ה"ז.
ולפיכך נראה לפרש ע"פ תוספ' רי"ד פ"א ב' הנ"ל שכל ברייתא וברייתא לפי עיניינה, ובנזיר ובעושה פסח הרי רוב השאלות הן בטומאת בעלים, ואמרו שבכל הקרבנות בין בקרבנות ציבור ובין בקרבנות יחיד, אעפ"י שהציבור טמאים, והיחיד טמא, הורצו הקרבנות, עיין בר"מ ספ"ב מה' ביאת מקדש, ועיין בתוספות כאן ס"ב א' ד"ה וערל ובמקבילות. והתוספתא סוברת, שמטעם ריצוי הציץ אתינן עלה.¹² אבל בתוספתא מנחות ובמקבילות מדברים בכהן העובד, ובו אין הציץ מרצה בטומאת הגוף בקרבן יחיד, ועיי"ש בתוספ' רי"ד, שהסיק שבאמת בקרבן יחיד שברישא אין צורך בריצוי ציץ. ואיידי דתני בסיפא בטומאת התהום הציץ מרצה, תנא נמי בסיפא כן.¹³ ועיין מ"ש הגר"י מפוניביז' בספרו זכר יצחק סי' ב', ח' ע"ב ואילך.

footnotes:
¹¹ אמנם בתוספות רי"ד פ"א ב' (שהזכרנו לעיל בפנים): וזו היא ששנינו בפ' בתרא דתוספתא דנזיר כל קרבנות הציבור והיחיד הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף, ואם נטמא טומאת התהום וכו'. אבל ברור שיש שם השמטה, וצ"ל: על טומאת הדם [ועל טומאת הגוף, חוץ מנזיר ועושה פסח שהציץ מרצה על טומאת הדם] ואין הציץ מרצה וכו'.
¹² עיין ר"מ פ"ד מה' ביאת המקדש הי"ב. וביחיד דווקא בדיעבד אם זרקו את הדם הורצה. והיא דעה ממוצעת בין שיטת הר"מ ובעלי התוספות. ובספרי בהעלותך פי' ס"ה, עמ' 63: ומה חטאת שהיא קדשי קדשים דמה נזרק על הטמאים ובשרה נאכל לטהורים וכו'. ולכאורה הכוונה לטמאים טמא מת ששחטו עליהם חטאת שמותר לזרוק עליהם את הדם לכתחילה, דומיא דטמאי מת שנזכרו בעניין שם. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ו מה' קרבן פסח ה"ב שפירש שלאחר שחיטה ולפני זריקה שאלו שם. אבל רבינו הלל שם, וכן בהגהות ובאורים שבסוף הספרי ד' ווילנא פירשו את הספרי שהכוונה שם לחטאת של מחוסרי כפרה, עיי"ש, ואינו איפוא עניין לכאן.
¹³ וכע"ז פירש את התוספתא בתוספות בכורים מדעתו.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:5:3
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:5:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:5:3)

24-25. **חוץ מנזיר ועושה פסח שמרצה על טומאת אדם, ואין מרצה על טומאת הגוף.**כלומר, אם הבעלים טמאים טומאת מת אין הציץ מרצה עליהם, מפני ששניהם מחוסרי זמן הם, ואינם חייבים עכשיו כלל בקרבן. ובזבחים כ"ב ב' מוכח שלשיטת דרומאי אף בפסח מקריבין על הטמא, אבל בירושלמי פ"ז ה"ז, ל"ד ע"ד, מוכח שאף דרומאי מודים בפסח, עיין פירוש הסוגיא בס' ניר שם ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 488. ועיין מ"ש בס' מרכבת המשנה ח"ג פ"ד מה' ביאת מקדש ה"ז הנ"ל.
ובמשנתנו פ"ז מ"ז: הפסח שנזרק דמו, ואח"כ נודע שהוא טמא, הציץ מרצה, נטמא הגוף אין הציץ מרצה, מפני שאמרו הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טמאת הגוף. ופירש"י: נטמאו בעליו בטומאת הגוף במת. וכן מוכח בירושלמי שם ששאלו: עובד של פסח מהו שירצה עליו הציץ, ומכאן שפירשו את משנתנו בטומאת בעלים, ובזה נשתנה הפסח משאר קדשים, כלומר, ובמוקדשין אינו כן (עיין במשנה ה' שם), לפי התוספתא כאן, שאעפ"י שנטמאו הבעלים טומאת הגוף הציץ מרצה, ולפי תוספ' רי"ד הנ"ל, במוקדשין אין צורך בריצוי ציץ.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:5:4
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:5:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:5:4)

25-26. **ואם נטמא טומאת התחום הרי זה מרצה.**פיסקא ממשנתנו הנ"ל. ולהלן זבים ספ"ב: אי זה היא טומאת התהום שלא הכיר בה אחד בסוף העולם וכו', מצאו טמון בתבן או בעפר או בצרורות, הרי זה טומאת התהום וכו'. ובירושלמי כאן פ"ז ה"ז, ל"ד ע"ד, נזיר פ"ט ה"ב, נ"ז ע"ד: אי זהו קבר התהום, כל שאין אדם זוכרו. ולעיל שם: אי זהו קבר תהום המת שנקבר בקש ובתבן ובעפר ובצרורות וכו'. ובבבלי כאן פ"א ב', נזיר ס"ג ב' כלשון התוספתא. ובפיה"מ להר"מ למשנתנו: וטומאת התהום היא טומאת מת נעלמת, ולא תוכר לגמרי כאילו היא בתהום¹⁴ וכו'. ובמבוא לעה"ש, עמ' XX מביא מס' עיקרי התלמוד כ"י בשם הערוך של רב צמח: קבר התהום, עצמות של אנשי דור המבול ננערו לתהום,¹⁵ לכך קרוי קבר התהום. ועיין נזיר פ"ט מ"ב, בפיה"מ להר"מ שם, ובספרי נשא ריש פי' כ"ח, עמ' 34, ובהערה 13 שם. ועיין צפנת פענח פ"ו מה' נזירות הט"ז.

footnotes:
¹⁴ ועיין מ"ש במבוא לה' הירושלמי להר"מ, עמ' י"א.
¹⁵ עיין שבת קי"ג ב', זבחים קי"ג ב' ומקבילות בירושלמי ברכות פ"ד, ז' ע"ב, וב"ר פל"ז, ד', עמ' 346, בשנו"ס.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:5:5
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:5:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:5:5)

26-27. **ואמרו לו מת היה עמך בבית שנכנסתה בו וכו'.**כל הברייתא ברש"י פ' ב' בשם תוספתא דפסחים, כגי' רש"י כת"י, עיין דק"ס, עמ' 243, הערה ת'. ועיין בהגהות הגר"א והגר"ב רנשבורג שם.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:5:6
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:5:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:5:6)

27-28. **בין משעשה פסחו וכו'.**בכי"ל: בין מה שעשה פסחו וכו', והיא היא, עיין מ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו, עמ' כ"ג. ובכי"ע לקתה הגירסא בחסרון. והנכון כלפנינו, וכ"ה להלן בנזיר, ובתוספ' רי"ד הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:5:7
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:5:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:5:7)

30. **עד שלא עשה פסחו צריך לעשות פסח שיני וכו'.**עיין ירושלמי פ"ז ה"ז, ל"ד ע"ד, ונזיר פ"ט ה"ב, נ"ז ע"ג, ועיין ר"מ פ"ו מה' קרבן פסח הי"ב ובאו"ש שם. ועיין תוספות ותוספות הר"ש משנץ פ"א ב' ד"ה וטמא (בתוספ' שנץ ד"ה והרי טמא), רש"י נזיר ס"ג ב' סד"ה ת"ר. וברור מתוך הירושלמי שהכוונה לשחיטה, שעדיין לא שחט את פסחו. וכן הסיקו בבבלי פ"א ב': אפילו נודע לו לפני זריקה (כלומר, ולאחר שחיטה) מרצה. ועיין בתוספ' רי"ד פ"א ב' סד"ה אלא הנ"ל. ועיין מה שהאריך בהגהות מלא הרועים (בסוף המסכת בש"ס הוצ' ראם) פ"א א'.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:5:8
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:5:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:5:8)

35. **ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו וכו'.**עיין נזיר פ"ט מ"ב, בבבלי שם ס"ג א' ובירושלמי הנ"ל. ועיין רש"י נזיר ס"ג ב' הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:6:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:6:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:6:1)

36-37. **שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידן או שמתו או שנטמאו ישרף מיד.**וכ"ה ("ונודע שמשכו בעלים") גם בכי"ע ובכי"ל (ובד בטעות: ונודע עד שלא משכו בעלים), וכן בבבלי ע"ג סע"א: שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידן וכו' (משנה שם), ותני עלה, בחול כי האי גונא ישרף מיד. וכבר הכרענו לעיל פ"ה, שו' 30, ד"ה שחטו, ששם וכאן מדברים שנודע לו לאחר שחיטה שנטמאו הבעלים לפני השחיטה, ושחט קרבן שאין לו בעלים, ופסול גוף הוא, ולפיכך ישרף מיד, עיין מש"ש. ובכי"ע כאן חסרות המלים "ישרף מיד", ולגירסא זו כל הברייתא היא מדברי ר' ישמעאל בר"י בן ברוקה שלהלן. אבל גם בד ובכי"ל גורס: "ישרף מיד", וכן מוכח גם מן הברייתא שבבבלי הנ"ל. ובמשנתנו פ"ז מ"ט: נטמאו הבעלים או שמתו, תעובר צורתו, וישרף בששה עשר. ומדברים שם בשנטמאו או מתו לאחר שחיטה ולפני זריקה, עיין בבלי פ"ב, ב', ומ"ש לעיל פ"ה הנ"ל, ומ"ש להלן ד"ה ובמשנתנו.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:6:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:6:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:6:2)

38-39. **אם יש שהות כדי שידע ישרף מיד, ואם לאו תעבר צורתו ויצא לבית השריפה.**בבבלי ע"ג ב': דתניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אם יש שהות ביום לידע אם משכו בעלים את ידיהם או שמתו או שנטמאו חייב (הברייתא שלעיל פ"ה ה"ו), ותעובר צורתו ויוצא לבית השריפה. והעמידוה בבבלי שם שר' ישמעאל בר' יוחנן ב"ב סובר שאפילו פסול גוף טעון עיבור צורה. ברם כבר הראה הגרמ"ש (באו"ש פ"ד מה' קרבן פסח ה"ג) על הירושלמי ספ"ו, ל"ג ע"ד, ששנינו שם: ועל כולם¹⁶ היה ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר תעובר צורתו, ויצא לבית השריפה. ושאלו שם: ניחא שמתו, ושניטמאו. שמשכו הבעלים את ידם, מה אנן קיימין, אם בחיים, פסול מכשיר הוא?¹⁷ אם לאחר שחיטה, יש משיכה לאחר שחיטה? אלא כר' שמע', דר' שמעון אמ' (פ"ח סמ"ג) יש משיכה לאחר שחיטה?¹⁸ מכיון שיש לו רשות למשוך, פסול מכשיר הוא, וטעון צורה.¹⁹ הרי לך שלפי הירושלמי סובר ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה שמכיון שנתנה תורה לבעלים רשות למשוך את ידיהם לפני השחיטה, אין המשיכה פוסלת את גוף הפסח, שיהא דינו כפסול גוף, ופשיטא שהוא הדין אם נטמאו או מתו, אין כאן פסול גוף, והואיל ולא היתה שהות לשוחט להוודע, הרי שחט ברשות (כשיטתו לעיל פ"ה ה"ו), ואינו אלא פסול מכשיר, וטעון עיבור צורה, מה שאין כן אם היתה שהות להיוודע, הרי שחט שלא ברשות, והוא פסול גוף, ולפיכך טעון עיבור צורה, וישרף בששה עשר. ועיין מ"ש על עיבור צורה לעיל רפ"ד, שו' 2, ד"ה תעבר, ובהערה 1 שם.
ובמשנתנו פ"ז מ"ט הנ"ל: נטמאו הבעלים או שמתו וכו', ר' יוחנן בן ברוקה אומר אף זה ישרף מיד, לפי שאין לו אוכלין. ובבבלי שם פ"ב ב': אלא אי איתמר הכי איתמר מחלוקת שנטמאו בעלים לפני זריקה, דלא איתחזי בשר לאכילה, אבל נטמאו בעלים לאחר זריקה, דאיתחזי בשר לאכילה, דברי הכל פסולו מחמת דבר אחר הוא, ובעי עיבור צורה. ומסתבר שמדברים כאן שנטמאו או מתו לאחר שחיטה, ושחט ברשות, תדע לך שהוא כן, שמשנתנו שבקה כאן את ההלכה של משיכת הבעלים²⁰ הבאה יחד עם טומאה ומיתה (עיין במשנתנו ספ"ו ובתוספתא פ"ה ה"ו, ולעיל בסמוך), והוא משום שאין משיכה לאחר שחיטה, כסתם משנתנו בפ"ח מ"ג, והפסח כשר הוא. ושוב אמרו שם בבבלי בשם ר' יוחנן שאף לאחר זריקה נמי מחלוקת, וסובר ר' יוחנן בן ברוקה שאף אם פסולו מחמת דבר אחר ישרף מיד. וכ"ה בירושלמי פ"ז ה"ח, ל"ה ע"א. ולפי שתי השיטות חולק ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה על אביו במשנתנו הנ"ל.

footnotes:
¹⁶ כלומר, על כל מה ששנינו במשנתנו שם, דהיינו: שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם, או שנטמאו, או שמתו וכו'.
¹⁷ כצ"ל שם, עיין בקטעים מן הגניזה בסה"י לכבוד ר"א מרכס, עמ' רס"ג. ולפנינו בטעות: פסול מכשיר, פסול הוא. ושמא הכוונה היא: פסול מכשיר, פסול [גוף], הוא!
¹⁸ שאלה זו (אלא כר' שמעון וכו') נשמטה לפנינו בהוצאות ע"י הדומות, אבל ישנה בקטעים הנ"ל.
¹⁹ עיין מ"ש על הדיבור "טעון צורה" בירושלמי כפשוטו, סוף עמ' 477, ויש להוסיף שם, ערוך ערך פגול, מאירי שקלים, עמ' 101 (ועיי"ש בהערה ה').
²⁰ במאירי פ"א ב' (129 סע"ב): "נטמאו הבעלים, או שמתו. והוא הדין אם משכו ידיהם הימנו". ולפי דברינו המשנה היא בדווקא. ועיין היטב בלשון הר"מ פ"ד מה' קרבן פסח ה"ג, ושם מוכח כדברינו.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:6:3
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:6:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:6:3)

39-40. **זה הכלל אירע פסול בגופו ישרף מיד וכו'.**כ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל, ובכי"ו נשמט בטעות ע"י הדומות. ובבא זו סתמא היא, ואינה מדברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ב"ב. וכן בירושלמי פ"ז ה"ח, ל"ה ע"א:²¹ תני ר' חייה פסול גוף נשרף מיד, פסול מכשיר טעון צורה. ובבבלי ל"ד סע"א (ע"ג ב', פ"ב ב'): זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד, בדם ובבעלים תעובר צורתן, ויוצאין לבית השריפה.

footnotes:
²¹ כגירסת כי"ל וקטעים מן הגניזה הנ"ל (לעיל הע' 17), סוף עמ' רע"ט.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:7:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:7:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:7:1)

40-41. **השורף את העצמות והמחתך בגידין ובקרנים ובטלפים אינו עובר בלא תעשה.**בבבלי פ"ד ב', חולין י"א א' (כגי' כי"י, עיין דק"ס שם): השורף בעצמות והמחתך בגידין אין בו משום שבירת העצם. וקרנים וטלפים לא נזכרו שם. ובמכילתא בא פ"ו עמ' 18: ואכלו את הבשר. בשר לא גידים, ולא עצמות, ולא קרנים ולא טלפים. ומכאן שכל אלה אינם בכלל בשר הפסח, ומדברים בגידים קשים ובעצמות שאין בהם מוח. ופירש ר' אליהו מזרחי לרש"י במקומו: ובגידין שאינן נאכלין מחמת קושיין קמיירי, כגון גידי צואר (עיין בבלי פ"ג ב') דהוי כעץ בעלמא וכו'. ולפי פשוטה פירושה שאין סתם גידין²² בכלל בשר, וכן העצמות שאפשר לאכול אותן בגדי הרך ע"י צלייה, אינן בכלל בשר, ואין נמנין עליהן בפסח, ועיין מכילתא דרשב"י בא י"ב, ח', סוף עמ' 12. והוא הדין לקרנים ולטלפים שאינם בכלל בשר, אפילו במקום שחותכין ויוצא מהן דם.²³ וכן נתמעטו כל אילו מכלל נותר (תו"כ צו פי"ב סוף פרש' ג', ל"ו ע"א) ומכלל אכילת נבלה (שם שמיני פרק ד' ה"ח, מ"ט ע"א) ומכלל טומאת נבלה (שם פרשה י' ה"ה, נ"ו ע"ד, חולין ע"ז ב'), משום שאינם בשר, אע"פ שהם אוכלין²⁴ כשחשב עליהם. ועיין בתו"כ צו פרש' ג', סוף פרק ה', ל"ב ע"ב, בבלי זבחים צ"ז ב', ובהערות הורוביץ למכילתא, הנ"ל.
וברור שדווקא לעניין אכילת פסח, נותר וטומאת נבילה ואכילתה נתמעטו מפני שכתוב בהם בשר, כמו שדרשו בתו"כ הנ"ל, והבשר שבזכרותה של קרן ובטלפים הרכים אינו חשוב בשר, אבל לא נתמעטו מכלל אוכל, שהרי אמרו בירושלמי עירובין פ"א ה"ז, י"ט ע"ב, וגיטין פ"ב ה"ג, מ"ד ע"ב, שזכרותה של קרן תלושה היא יד אוכל,²⁵ משום האוכל שבתוך הקרן.²⁶ ולר' אלעזר הבשר שבתוכם הוא כעוקצי תאנים וגרוגרות וכו', שהעמידם ר' אלעזר בירושלמי תרומות פי"א סה"ג, מ"ז סע"ד: במובלעות באוכל, וכדין צפרנים שהעמידן ר' אלעזר בחולין קכ"א א': במובלעים בבשר.²⁷ ולפיכך בתרומה שאינה שייכת בבשר אלא בפירות ודגן הראויים לאכילה אסורים העוקצין המובלעין בבשר הפירות לזרים. וכן אמרו בירושלמי מע"ש פ"א ה"ב, נ"ב ע"ג, שמקדשין אשה בגידיו, בעצמיו, בקרניו ובטלפיו של מע"ש. והדברים תמוהים, שהרי לפי המקורות הנ"ל (ועיין גם בבבלי זבחים פ"ו א') אין בהם קדושה כלל. ונראה שלזה כיוון ר' אלעזר שם שפירש: מפני שכתוב בו ברכה. ושאלו עלה בירושלמי שם: כלום למדו מעשר אלא מחרמי כהנים, מה חרמי כהנים אין מקדשים בו האשה וכו', מעתה לא יקדשו לא בגידיו וכו', הוי צורכא להדא דאמר ר' לעזר, מפני שכתוב בהן (צ"ל: בו) ברכה, כלומר, ומטעם זה כל האוכל שבו מצוה לאכלו (ולאו דווקא בשר), אבל מאותו טעם של ברכה יש לו רשות אף לקדש בהן את האשה.
ובתוספתא כאן פירושו ששריפה אינה בכלל שבירה, וגידין הקשים והקרנים והטלפים אינן בכלל עצמות,²⁸ ובמכילתא הנ"ל נתמעט הבשר שבתוכם מכלל בשר, וכאן נתמעטו הם עצמם מכלל עצמות. ובכי"ל בתוספתא כאן: השורף את העצמות והמחתך בגידים ובקרנים הרי עובר בלא תעשה. ובירושלמי כאן פ"ז ה"ט, ל"ה ע"א: ר' אימי בשם ר' לעזר מה טעם אמרו (במשנתנו פ"ז מ"י) העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר, שהשורף יש בו משום שובר וכו', על דעתיה דר' יוחנן וישרף וימנה? מפני אבדן קדשים. ועיין בבלי פ"ד ב'. ואעפ"י שלעניין שריפת עצמות יש לגירסת כי"ל קיום מן הירושלמי, אבל קשה להניח שגידין הקשים דינם כעצמות לעניין שבירה, וצ"ע. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes:
²² עיין ר"מ פ"ח מה' שחיטה הי"ב ובכ"מ שם, והארכנו בזה להלן. ועיין מכילתא דרשב"י, עמ' 179, ומ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש משפטים חי"ז, עמ' 275 ואילך.
²³ עיין בבלי חולין קכ"א א' ובפיה"מ להר"מ זבחים פ"ג מ"ד, חולין פ"ט מ"א, טהרות פ"א מ"ד. ועיין גם בחיבורו פי"ד מה' פסולי המוקדשין ה"ז ובפ"א מה' טומאת אוכלין ה"ד ועוד. ועיין בתוספות חולין קי"ז ב' סד"ה והטלפים.
²⁴ עיין רש"י חולין ע"ז א' וקי"ז ב' ד"ה אבל לא טומאת אוכלין, ועיי"ש קכ"א א' ד"ה באנפי נפשיה, שם קכ"א סע"ב ד"ה והוא שכנסו, ועיין בפיה"מ להר"מ חולין פ"ט מ"א. וכן מודגש בתוספתא זבחים פ"ב ה"ג: וכל הנאכלין משום עור כבשר וכו'. ועיין בלשון הבבלי שם כ"ח א'.
²⁵ ומכאן שאינם שומר בלבד (כמשנת חולין רפ"ט וטהרות פ"א מ"ד) אלא יד ושומר.
²⁶ כפירושו הנכון והמוכרח שבגליון אפרים שם (נדפס בירושלמי הוצ' ראם בסוף מסכת גיטין). והגהתו שם "גררו" במקום "גדדו" מקויימת ע"י שרידי הירושלמי בעירובין ובגיטין, עיי"ש עמ' 94, ועמ' 223, והשוה הלשון בבבלי כאן פ"ד ב'.
²⁷ כגירסת כי"ר א' שם, עיין דק"ס, קס"ד ע"ב, הע' ד'. ואם יש בהם כביצה מטמאים טומאת אוכלין, כדין אלל לחכמים (עיי"ש בחולין קכ"א א'), וכן מצטרפים בינם לבין עצמם לכביצה, ולאו דווקא לבשר הנבלה עצמה, עיין בפיה"מ להר"מ חולין פ"ט מ"א. ודברי ר' אלעזר אינם עונים על "טמאים ומטמאים" אלא על "מצטרפים".
²⁸ ושיטת התוספתא היא שחייב על שבירת העצם אעפ"י שאין בו בשר, עיין מ"ש להלן שו' 49–50, ד"ה ובמכילתא.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:8:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:8:1)

42. **העצמות והגידין הרכין הרי הן כבשר לכל דבר.**כלומר, העצמות הרכין והגידין הרכין וכו'. ומהמשך העניין משמע שהם כבשר לכל דבר, בין לעניין שנמנין עליהם ובין שאין בהם משום שבירת העצם. ולפי גירסת כי"ל לעיל פירושו שדווקא עצמות קשים וגידין קשים (או שסופן להקשות) חייבין עליהן משום שבירת העצם, אבל ברכין אין בהן משום שבירת העצם, ונמנין עליהן, מפני שהן כבשר לכל דבר. ולפי הגירסא הנכונה שלפנינו לא נשנו כאן רכין אצל גידין, אלא כדי להודיעך שנמנין עליהן.
ובמשנתנו פ"ז מי"א: כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך, וראשי כנפים והסחוסים. ובברייתא שבבבלי פ"ד א' מפרש: כל הנאכל בשור הגדול בשלקא, יאכל בגדי הרך בצלי, ומה הן, ראשי כנפים והסחוסים, וגידין הרכין נידונין כבשר. ופירש"י במשנתנו שם: אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נמנין עליו בפסח, אע"פ שעכשיו רך, הוא עתיד להקשות בסופו. אבל במאירי שם (131 ע"א): כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך. פי' בא לבאר עכשיו שיש עצמות שהם רכים ונלעסים היטב בין השינים, ואמר עליהם שאינם נקראים עצם ללקות עליהם בשבירתם ובלעיסתם, אלא נאכלין כשאר הבשר, ונמנין עליו כעל שאר הבשר וכו', אבל שאר העצמות שאין נאכלין בשור הגדול אף בשליקה, [אין] נאכלין בגדי זה, אעפ"י שמתוך רכותם נלעסים היטב, ואם אכל מהם לוקה משום שבירת עצם, ואין צריך לומר שאין נמנין עליהן. ועיין גם ברלב"ג בא, ס"ג רע"ג. ופירשו ע"פ הר"מ פ"י מה' קרבן פסח ה"ח וה"ט, ועיי"ש בהשגות הראב"ד ומ"ש במרכבת המשנה במקומו.
ובירושלמי פ"ז רה"י, ל"ה ע"א, סנהדרין פ"ח ה"ב, כ"ו ע"א: גידים הרכים, ר' יוחנן אמר נמנין עליהן. ר' שמעון בן לקיש אמר אין נימנין עליהן וכו'. ופירשו המפרשים ע"פ הבבלי פ"ד א' שהמחלוקת שלהם היא בגידין שסופן להקשות, אבל כבר העיר לנכון בהגהות יפה עינים לבבלי הנ"ל, שמסוף דברי הירושלמי (ל"ה רע"ב) מוכח שהמחלוקת היא בגידין שאין סופן להקשות, שהרי אמרו בפירוש על דברי ריש לקיש: מה אין תמן שסופו להקשות (כלומר בעור הרך) הוא עבד ליה בשר, כאן (כלומר, בגידין שבפסח) שאין סופו להקשות לא כל שכן. והסיקו שם: טעמא דרבי שמעון בן לקיש, ואכלו את הבשר ולא גידים.²⁹ והיא המכילתא הנ"ל שהעתקנו לעיל, שו' 40–41, ד"ה השורף, ומפרשה ריש לקיש אפילו בגידים הראויים לאכילה, עיין מ"ש לעיל שם. ובבבלי פ"ג ב': אמר רב יהודה אמר רב כל הגידין בשר, חוץ מגידי צואר וכו'. ועיי"ש פ"ד א' ובתוספות ד"ה גידין וד"ה הא. ועיין ר"מ פ"ח מה' שחיטה סהי"ב, בכ"מ שם, ובב"י טיו"ד סי' נ"ה, ובהגהת הרמ"א בשו"ע שם, ובצל"ח פ"ד א' ד"ה איתיביה, ובמנחת חינוך סי' ח', ומ"ש בתוספות העזרה לתו"כ פ' צו, פ"ה ע"א, עיי"ש.

footnotes:
²⁹ עיין בתוספות חולין ע"ז א' ד"ה אל תקניטני, ומשמע שם שהיתה להם גירסא אחרת בירושלמי. ובתוספות הר"ש כאן פ"ד א' סד"ה אל תקניטני משמע שהריב"א פירש שלפי מסקנת הירושלמי בטל הטעם של ר' יודה בן פזי "שנייא הוא תמן שהוא עור וסופו להקשות", ואף בגידין בסופן להקשות פליגי, אלא שבפסח גזירת הכתוב היא שאין נמנין על הגידין. ברם לפי הגירסא שלנו בירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ב, כ"ו סע"א: טעמא דר' יודה בן פזי ואכלו את הבשר ולא גידים, אי אפשר לפרש כן, ואף לפי הלשון שלפנינו בירושלמי פסחים פירוש רבינו צ"ע.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:8:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:8:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:8:2)

42-44. **השובר את העצם בפסח טהור הרי זה לוקה ארבעים ופסח עצמו כשר, ויוצא בו ידי חובתו בפסח.**להלן, שו' 51, מפורש שלאו דווקא שהפסח עצמו כשר, אלא שיוצא ידי חובתו אפילו במוח של העצם השבורה, עיין מש"ש. ולעניין הסיגנון "הפסח כשר ויוצא בו" וכו', עיין לעיל פ"ד רה"ג, שו' 22–23, ומש"ש בהערה 15.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:9:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:9:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:9:1)

44-45. **פסח כשר חייבין עליו משום שבירת עצם, פסח פסול אין חייבין עליו וכו'.**במשנתנו פ"ז מי"א: השובר את העצם בפסח **הטהור** הרי זה לוקה וכו' והשובר **בטמא** אינו לוקה וכו'. ובפירוש ר' מיוחס לשמות:³⁰ בו בטהור הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם, ולא בטמא, והוא ששנינו אבל המותיר בטהור וכו'. וכן במכילתא דרשב"י בא י"ב, מ"ו, עמ' 36: ועצם לא תשברו בו בטהור ולא בטמא. ובספרי זוטא בהעלותך ט', י"ב, עמ' 260: לא תשברו בו פרט לטמא, פרט ליוצא ולנותר. ר' יהודה אומר בו למעט שאר כל הפסולין. ופירש בזית רענן שר' יהודה בא למעט את שהיה לו שעת הכושר. וכבר העיר הורוביץ במקומו שלהלן שם, קרח י"ח, י', עמ' 294, אי אפשר לפרש כן. וכנראה שכוונת ר' יהודה למעט שאר פסולים שלא מנה הת"ק, כגון שנפסל בהיסח הדעת, וכדומה. ובפסח אפשר לפרש שהכוונה לפסח מבושל, והוא סובר שאפילו היה לו שעת הכושר ונפסל, אין בו משום שבירת העצם. ועיין בבלי ע' א', פ"ג א', צ"ו א' ומ"ש להלן.
ובבבלי פ"ד א': בו בכשר ולא בפסול. ר' אומר בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו, כל הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם, ושאין ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם. מאי בינייהו? א"ר ירמיה פסח הבא בטומאה איכא בינייהו, למ"ד כשר, האי פסול הוא,³¹ למ"ד ראוי לאכילה האי נמי ראוי לאכילה וכו'. ועיי"ש בהמשך הסוגיא ובדק"ס שם, עמ' 254, הערה ג'-ד', ובתוספ' ובתוספ' הר"ש שם ד"ה ה"ג, במהרש"א שם, ובמאירי פ"ד סע"א ד"ה כבר. ומלשון המשנה שנקטה: בפסח הטהור וכו' בטמא, משמע שאפילו בטומאה בציבור פטור בשבירת העצם, ולפיכך לא שנתה: בכשר וכו' בפסול, משום שהייתי מחייב לפ"ז השובר בפסח הבא בטומאת ציבור, משום שטומאה הותרה בציבור, והפסח כשר. ומלמדת המשנה שטומאה דחויה בציבור, והוא הדין לשאר פסולים.

footnotes:
³⁰ הצופה ההגרי חי"ג, ריש עמ' 30.
³¹ פירש"י: שנעשה בפסול, דטומאה דחויה היא בצבור, אלא שכאן גזירת הכתוב היא לפוטרן בו.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:9:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:9:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:9:2)

45. **ר' יעקב או' היתה לו שעת כושר ונפסל חייבין וכו'.**ירושלמי פ"ז ה"ט, ל"ה ע"א, בבלי פ"ג א' (ושם נשנו גם דברי ר' שמעון), ועיי"ש פ"ד ב'. ומחלוקת כזו בין ר' יעקב ור' שמעון גם להלן זבחים פ"י ה"ט והי"א, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 212. ושעת הכושר נתבאר במשנת זבחים פי"א מ"ב.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:9:3
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:9:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:9:3)

48-49. **אפי' לא נפסל בו אלא אבר אחד בלבד אין חייבין עליו משם שבירת העצם.**כלומר, על אותו אבר, וכן מפורש בכי"ע. ולפי הגירסא בתוספתא הכוונה היא שאפילו כל הפסח כשר, ואבר אחד ממנו פסול, אין חייבין על אותו אבר, והדרש בכשר ולא בפסול, מתייחס לכל אבר ואבר, כמו שפירש לנכון באו"ש פ"י מה' קרבן פסח ה"ו, עיי"ש מה שפירש בבבלי. ובבבלי פ"ד ב': אבר שיצא מקצתו ושברו אין בו משום שבירת העצם. ולפי גירסא זו אינו עובר אם שובר את מקצתו שיצא, אפילו אם שאר האבר שלא יצא מתבקע ע"י השבירה, ובא לחלוק על משנתנו פ"ז מי"ב ששנתה: אבר שיצא מקצתו חותך עד שהוא מגיע לעצם וקולף וכו', ומכאן שאם יצא מקצת אבר, חייב עליו בשבירת העצם.
ולא עוד שלפי הגירסא בבבלי מדבר ר' ישמעאל בן ר' יוחנן ב"ב באבר שיצא בערב הפסח מחוץ לירושלים, וכן פירשו רבינו חננאל (פ"ה א') ורש"י (פ"ד ב') את משנתנו הנ"ל, וכן מפורש בתו"כ צו פרש' ט' ה"ז, ל"ז ע"ג: מיכן אמרו אבר שיצא **חוץ לחומה** בפסחים (עיי"ש בר"ח פ"ה סע"א) וכו', ולפי פשוטו "חוץ לחומה" בוודאי פירושו שיצא חוץ לחומת ירושלים, והכוונה לערב הפסח שעדיין אין עליו לאו בהוצאה מחוץ לחבורה, עיין להלן, שו' 56, וכמשנתנו פ"ז מ"ט, עיי"ש בתיו"ט. וכבר הראה במנחת חינוך מצוה ט"ו שדין יציאת מקצת אבר אינה שייכת בהוצאה מן החבורה, מפני שכל זמן שלא יצא כולו אין כאן הוצאה כדין שבת, עיין בבלי פ"ה ב' ובתוספות זבחים ק"ד ב' ד"ה שיצא.
אבל הר"מ בפיה"מ ושאר מפרשים פירשו את משנתנו פ"ז מי"ב במקצת אבר שיצא מן החבורה, ופירש בצל"ח פ"ה סע"ב, שדווקא לעניין מלקות הצריכו הוצאה כהוצאת שבת, אבל לעניין איסור האבר אין הבדל, משום שנאמר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, כיון שיצא בשר מחוץ למחיצתו נאסר. ויפה טען במנחת חינוך הנ"ל שפסוק זה אינו אוסר בלי הנחה אלא יוצא בבשר קדשי קדשים וקדשים קלים,³² (זבחים פ"ב ב') שלא נזכרה בהם הוצאה, אלא "במקום קדוש" לקדשי קדשים, ו"במקום טהור" לקדשים קלים (עיי"ש נ"ה א'), אבל בפסח מחוץ לחבורה הרי נאמר בפירוש "הוצאה", ודינו כדין פרים הנשרפים לעניין טומאה, וכל זמן שלא הוציא את כל האבר מן החבורה אין האבר נפסל. וכדבריו מצאתי מפורש בסדר מהלכות פסח בקצרה בבבלי נ"ז ב': ובשר הפסח שהוציאו **בעקירה והנחה** וכו' **נאסר באכילה**. ומכאן שבלי הנחה מותר. ברם כשהוציא בערב הפסח מחוץ לירושלים, דין הפסח כשאר קדשים קלים, ואפילו אם הוציא מקצת אבר נפסל הבשר, וכמפורש במשנתנו לפי הגירסא בתו"כ הנ"ל. ולפי גירסת התוספתא כאן, שלא הזכירה "מקצת אבר", הרי מסתבר שמדברים כאן באבר שלם שיצא מחוץ לחבורה, ונפסל מפני שיצא כולו. ואין כאן גם חשש של טומאת הטהור מן הטמא, עיין ירושלמי פ"ז הי"א, ל"ה ע"ב, בבלי פ"ה א', שהרי כאן אפשר לפרש בשנחתך כל האבר ואח"כ יצא.

footnotes:
³² ואף שבמכילתא דרשב"י משפטים כ"ב, ל', עמ' 214, למדו מפסוק זה אף פסח שיצא מחוץ לחבורה שהיא בלא תעשה על אכילתו (וכ"ה בפיה"מ להר"מ למשנתנו פ"ז מי"ב, בסה"מ ל"ת קפ"א, ובחיבורו פ"ט מה' קרבן פסח ה"ב) מ"מ אפשר לומר שבכל אחד איסור טריפה הוא כדינו, ובפסח שיצא מחוץ לחבורה לא נאסר הבשר אלא אם כן הניח. והוא הדין אם אנו למדים מן הפסוק לא תאכל באש ישרף, ודורשין "כל שטעון שריפה בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו" (תו"כ פרש' צו פ"ח ה"ז, ל"ג סע"ב. ועיין בבלי כאן כ"ד א' ומקבילות), אף כאן אינו חייב בכל אחד ואחד אלא כדינו. בדם במכילתא בא פט"ו, עמ' 55, מוכח שדין פסול פסח מחוץ לחבורה כדין שלמים מחוץ לחומה, כדברי הצל"ח שהבאנו בפנים. וכנראה שהר"מ סמך על המכילתא, ולפיכך פירש את משנתנו ביוצא מחוץ לחבורה.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:10:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:10:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:10:1)

49-50. **השובר את העצמות לוכל כזית מוח מן המוח שבעצמות שבראש ושבקולית אינו עובר בלא תעשה וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל חסרה המלה "אינו", וכן משמע מהמשך הברייתא "והמוח עצמו כשר וכו' ", כלומר, אעפ"י שעובר בלא תעשה, עיין הסיגנון לעיל סה"ח, שו' 43, ופ"ד רה"ג, שו' 22. ועיין בצפנת פענח פי"ג מה' שחיטה שפירש ע"פ גירסת הדפוסים המשובשת.
ובמכילתא בא פט"ו, עמ' 55: לפי שנאמר ואכלו את הבשר. הבשר שחוצה לעצם. אתה אומר הבשר שחוצה לעצם או אינו אלא הבשר שבתוך העצם. הא מה אני מקיים ועצם לא תשברו בו, עצם שאין בו בשר, או עצם שיש בו בשר, תלמוד לומר ועצם לא תשברו בו בין שיש בו בשר, בין שאין בו בשר. וכע"ז בבבלי פ"ה א', ועיין זבחים צ"ז ב'. כלומר, הברייתא מלמדת אותנו שלא נטעה לחשוב שאיסור שבירת עצם הוא דווקא בעצם שאינו יכול לקיים בו אכילת בשר, אלא שאסור לשבור עצם אפילו כדי לאכול את המוח שבתוכו. וכן תרגם יונתן שם: וגרמא לא תתברון ביה בדיל למיכול מה דבגויהי וכן הפירוש גם בתוספתא כאן.³³ ובברייתות לא נזכר כלל החילוק בין עצם שיש **עליו** בשר ובין עצם שאין **עליו** בשר, אלא דווקא בין שיש **בתוכו** מוח. ופשיטא שלדעתם חייב על כל עצם אפילו אין עליו בשר, כפשוטה של הברייתא בבבלי פ"ד סע"ב.³⁴ ור' יוחנן ור"ל סוברים כר', ולפיכך פירשו את הברייתא שתעמוד אף בשיטת רבי, כמו שפירשו בתוספות ותוספות הר"ש שם ד"ה איתמר. ועיין ירושלמי פ"ז רה"ט, ל"ה, ע"א, ולהלן שם ה"י, ל"ה ע"ב, וכנראה שבה"י חולק על רה"ט והיא שיטה אחרת, כלומר [אית דאמרי] ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש תריהון אמרי לעולם אינו חייב עד שישבור עצם שיש עליו בשר, ובמקום בשר. ופירוש המפרשים ברה"ט שם ע"פ הבבלי הוא דחוק מאד, וכבר ראה בס' ניר שם שאין לפרש ע"פ הבבלי, עיי"ש, ולפי הירושלמי שם סובר ר' יוחנן שעצם שאין עליו בשר כלל אסור לשברו. ועיין מ"ש להלן.

footnotes:
³³ בהדר זקנים לבעלי התוספות לפסוק זה (בא י"ב, מ"ו): ושמעתי האי פירוש, נמנו חבורה על הפסח והמה מרובים כל כך שלא הגיע לחלק אחד מהם כזית, אך צריך לחזור על המוח לשברו, ואין (צ"ל: אין) בו משום שבירת עצם וכו', אך לשון התלמוד לא משמע כן לפי'. וכנראה שהפירוש הנ"ל יסודו בתוספתא כאן, לפי הגירסא המשובשת של הדפוסים וכי"ו.
³⁴ ובפי' ר' אליהו מזרחי בא י"ב, מ"ו, פירש את המכילתא ע"פ שיטת הבבלי, עיי"ש. ועיין רלב"ג בא, ס"ג רע"א, ומ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש חי"ב, עמ' ע"ה, סי' תרע"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:10:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:10:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:10:2)

50-51. **והמוח עצמו כשר, ויוצא בו ידי חובתו בפסח.**כלומר, אעפ"י שאסור לשבור את העצם, והייתי סבור לומר שהמוח שבו דינו כפסח שלא נמנה עליו, והוי ליה כאוכל מפסח שלא נמנה עליו מחיים, מ"מ יוצא בו בפסח, שהרי על מוח שבראש נמנין לכתחילה שיכול להוציא את המוח דרך האוזן (ירושלמי פ"ז ה"ט, ל"ה, ע"א, בבלי פ"ד ב'), ואף מוח שבקולית יכול להוציא ע"י שריפה בגחלת (עיין ירושלמי ובבלי הנ"ל), ואפילו אם שריפה כשבירה, אם עבר והוציאו יוצא בו.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:10:3
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:10:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:10:3)

51. **וחייבין עליו משם פיגול ומשם נותר ומשם טמא וכו'.**כלומר, ולא זו בלבד שמוח ראוי לאכילה ואוכל הוא, אלא דינו כבשר לכל דבר, כמו שמסיים. וכל הברייתא בתוספתא אהלות פ"א ה"ה: המוח בין באדם ובין בבהמה וכו', ובין בשקצים ובין ברמשים טמא, וחייבין עליו משום פגול וכו', כלשון כל הברייתא כאן, ועיקר מקומה הוא שם. ועיין בר"ש אהלות ספ"א, ועיין להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:10:4
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:10:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:10:4)

52. **ומטמא כזית במשא וכעדשה במגע וכו'.**כלומר, כזית במשא באדם ובבהמה, וכעדשה במגע בשקצים ורמשים, עיין מ"ש לעיל.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:10:5
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:10:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:10:5)

53. **אכל ממנו כזית נא ומבושל וכו'.**ובמכילתא בא פ"ו, עמ' 30: אל תאכלו ממנו נא, אין נא אלא חי, ובשל מבושל, לחייב על החי ועל המבושל. אתה אומר לחייב על החי ועל המבושל, או אינו אלא לחייב על החי ועל המבושל ביותר, ת"ל כי אם צלי אש וכו'. ולפי פשוטו "חי" פירושו, חי ממש, והמכילתא ממשיכה, ובשל מבושל, שאף אליו מתייחס הלאו של אל תאכלו, והכתוב מחייב בין שאכלו חי, ובין שאכלו מבושל; ושמא תפרש שבשל מבושל פירושו מבושל ביותר, ולא חייבה תורה אלא או באוכל חי, או באוכל מבושל ביותר, אבל לא על בישול רגיל, ת"ל כי אם וכו'. והנה אף התרגומים תרגמו נא - חי, אבל אף לפי תרגום זה השאלה היא עד מתי נקרא חי? וכי אם העבירו על האש ונחרך קצת כבר אינו חי? ובס' השרשים לר' יונה ן' ג'נח ערך נא: נא חי, על דמיון פעיל, כלומר אינו מבושל כל צרכו. ובבבלי מ"א א': היכי דמי נא, אמר רב כדאמרי פרסאי אברנים, ופירשו המומחים ללשון פרסית³⁵ שהכוונה "לחצי" כלומר, צלוי לחצי, והוא כמאכל בר דרוסאי לשיטת הר"מ בפ"ט מה' שבת ה"ה, ועיין גם בהשגות שם, ועיין מ"ש להלן. ולעיל שם בבבלי: יכול אכל כזית חי יהא חייב תלמוד לומר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל, נא ובשל אמרתי לך ולא חי וכו', ועיין ברש"י שם. ובמכילתא דרשב"י י"ב, ט', עמ' 13: אל תאכלו ממנו נא, אין נא אלא שלא בישל כל צורכו, יכול יהא מותר לאכל ממנו חי ת"ל צלי אש, צלי מותר לך, ושאר הכל אסור לך.
ונראה שאף המכילתא דר' ישמעאל מודה שלשון "נא" אין פירושו חי ממש דווקא, אלא כל שלא עבר את הדרגא של נא עדיין דינו כחי, וממילא אם אכל חי ממש בוודאי שעבר, ועיין סנהדרין ע' א' ומ"ש להלן סד"ה והנה. וכן מפורש להלן מכות רפ"ג (בכי"ע רפ"ד): האוכל מן הפסח כזית חי כזית נא וכו' חייב. אמנם בד ובכי"ו חסר שם "כזית חי", אבל גם בס' יחוסי תו"א כת"י ערך רב יהודה סתם מעתיק בשם תוספתא מכות כגי' כי"ע, וכותב: "ונראה דאו או קתני, כזית חי, או כזית נא וכו' ". ומשמע קצת שחי ונא אינם היינו הך, אעפ"י שלדינא הוא כמו במכילתא. ובשום מקום אחר בתוספתא אינו נזכר חי יחד עם נא (עיין לעיל פ"ד רה"ז, ואף שם לא נזכר כזית חי).
והנה בפוסקים לא נזכר השיעור המדוייק של נא לעניין פסח, משום שלא היתה בידם מסורת מוסמכת בפירוש המלה "אברנים" שבבבלי מ"א א' הנ"ל, וכולם סתמו את דבריהם. ובר"מ פ"ח מה' קרבן פסח ה"ו: נא שהזהירה עליו התורה הוא הבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט, ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין. וכ"ה בחינוך ל"ת ז'. ועיין ר"ש כלים פ"ג סמ"ב, ופירוש ר' מיוחס בצופה ההגרי חי"ג, עמ' 22 (והיתה לו גירסא אחרת בתוספתא שם). ובמנחת חינוך על החינוך הנ"ל נסתפק בנצלה כמאכל בן דרוסאי³⁶ אם עדיין נקרא נא לעניין פסח. ובערוך ערך הבהב: אל תאכלו ממנו נא. תרגום ירושלמי מהבהב. ובסוף פיסקא דהחודש³⁷ לא תיכלון יתיה מהבהב. ונראה שכן היה התרגום המקובל בא"י, ל"נא" שבבשר. וכן אמרו בירושלמי כאן פ"ז ה"ב, ל"ד ע"ב, אילו אמר לא תאכלו ממנו כי אם צלי אש, ולא נאמר נא, הייתי אומר היבהבו וצלייו מותר,³⁸ הוי צורך הוא שיאמר נא. הרי לך שהבהוב הוא בכלל נא. ובירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ב, כ"ו ע"א: אינו חייב עד שיאכלנו מהובהב.³⁹ אכלו חי, כלב הוא וכו'. ובמקבילה שבבבלי שם ע' א': אינו חייב עד שיאכל בשר חי וכו', בשר חי בשיל ולא בשיל, כבשר כיבא דאכלי גנבי. ובחי' הרמב"ן לשבת י"ח סע"ב כותב: ובעל הלכות גדולות ז"ל, מאכל בר דרוסאי בשיל ולא בשיל (שלא כדברי התוספות שם ד"ה בשיל), ועיין גם ברשב"א נדרים רפ"ו מ"ט א', והוא מאכל בר דרוסאי (פירש"י שבת כ' א': בן דרוסאי ליסטים היה), הוא בשר כיבא דאכלי גנבי, ולפ"ז בפסח אם עדיין לא נתבשל כל צורכו, אעפ"י שנתבשל כמאכל בר דרוסאי, עדיין לא יצא מכלל נא. ועיין בס' מנחת סולת להגרד"צ זעהמאן מצוה ז', ל"ד ע"ג ואילך, שהביא כמה ראייות (והעיר אף על הירושלמי הנ"ל) שלעניין פסח צריך שיהא מבושל כל צורכו, ואם נתבשל כמאכל בן דרוסאי עדיין לא יצא מכלל נא, עיי"ש דברים נכוחים. ועיין מ"ש להלן פ"ז רה"ב, שו' 6–7, ד"ה ולהלן, ובהערה 1 שם הבאנו ראיות נוספות לדברי בעל מנחת סולת.

footnotes:
³⁵ עיין בתוספות הערוך השלם, עמ' 6, ערך אברנים.
³⁶ שהוא שליש בישולו לשיטת רש"י בשבת כ' א' ומנחות נ"ז א', וחצי בישולו לשיטת הר"מ פ"ט מה' שבת ה"ה.
³⁷ עיין בפסיקתא דר"כ, נ"ו ע"ב, ובהע' רמ"ו שם, פסיקתא רבתי, הוצ' רמא"ש ע"ט רע"ב.
³⁸ במכילתא דרשב"י י"ב, ט', עמ' 13: יאמר אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש. אילו כן הייתי אומר יהא מותר לאכל ממנו נא.
³⁹ בתנחומא וארא הוצ' בובר סי' י"ח: ואין סעודת בבל כסעודת א"י, הכניס לפניו בשר שהיבהב, ראה לנבוכדנצר אוכל ורירו יורד על זקנו, והיה צדקיהו מביט בו ותמה וכו'. ומוכח משם שנבוכדנצר עצמו לא ראה באכילתו שום פגם, והשביעו שלא יחזור לא"י, אבל בבבלי נדרים ס"ה א': אשכחיה צדקיהו לנבוכד נצר דהוה קאכיל ארנבא חיה. א"ל אישתבע לי דלא מגלית וכו' (ומשם בהוספה לתנחומא ואתחנן סי' א', עיין בהערת בובר שם סי' ט"ו). ומכאן משמע שבא"י לא אכלו בשר מהובהב אלא ליסטים וגנבים (השיעור של אכילת "בר דרוסאי" גם בירושלמי שבת פ"א ה"י, ד' ע"ב, ע"ז פ"ב ה"י, מ"ב ע"א), ולפיכך תמה צדקיהו. אבל אין מביאין ראייה מן האגדות.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:10:6
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:10:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:10:6)

**עד שלא חשיכה הרי זה פטור וכו'.**בבבלי מ"א ב': בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא, בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא,⁴⁰ רבי אומר אקרא אני בשל, מה ת"ל מבושל, שיכול אין לי אלא שבישלו משחשיכה, בשלו מבעוד יום מנין ת"ל בשל מבושל מכל מקום. ופירש"י: אין לי שיתחייב על אכילת בשר אלא אם כן בישלו משחשיכה, שהוא עיקר זמנו, בישלו מבעוד יום ואכלו משחשיכה מניין וכו'. ואמנם הלשון בתלמוד משמע כרש"י, אבל כבר תמה על פירש"י במהרש"א במקומו, מה איכפת לי במעשה הבישול והרי בישול דומיא דצלייה שהיא מבעוד יום, ולמה תיסק אדעתין שיהא פטור. ולפיכך הסיק שלולא דברי רש"י היה מפרש שרבי חולק על החכמים, ומחייב אפילו בישל **ואכל** מבעוד יום, והביא ראייה מן המכילתא, וכן שנו שם (בא פ"ו, עמ' 21): ר' אומר וכו' שיכול אין לי אלא בשעה שהוא באכול צלי, שהוא בבל תאכל נא ומבושל, מבעוד יום מנין, ת"ל ובשל מבושל, לחייב עליו מבעוד יום. וכן מפורש גם במכילתא דרשב"י י"ב, ט', סוף עמ' 13 ואילך (בלי הזכרת שם רבי). וכן בירושלמי פ"ז ה"ב, ל"ד ע"ב: אכל כזית נא מבעוד יום, אית תניי תני חייב, ואית תניי תני פטור, מאן דאמר חייב, אל תאכלו ממנו נא מכל מקום וכו'. ורמז למחלוקת רבי ורבנן. וכן, כנראה, פירש גם הר"ח בבבלי שדלג על דברי רבי (מפני שהחכמים חולקים עליו), וכן פירש הר"מ בפ"ח מה' קרבן פסח ה"ד, כפי שראה לנכון בהר המריה שם אות י'.
אלא שכנראה יש הבדל בין נא ומבושל, שמבושל מבעוד יום נפסל הפסח בגופו⁴¹ (עיין ירושלמי פ"ז סה"ב, ל"ד ע"ב) ואם אוכלו עובר על "כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו".⁴² וכן מפורש בתוספתא מכות רפ"ג (בכי"ע רפ"ד): האוכל מן הפסח כזית וכו', הוציא ממנו כזית וכו' **בשעת אכילה** הרי זה חייב וכו', ואם בישלו עובר עליו משום פסול בקודש. והגרי"פ פערלא פירש (בהערותיו למנחת חינוך) שאם בישלו עובר עליו מ"מ, אפילו שלא בשעת אכילה, משום כל שבקודש פסול עובר עליו, מה שאין כן בנא שעדיין לא נפסל, ועיין מ"ש בפירוש התוספתא בשו"ת זרע אברהם להגר"מ זעמבא זצוק"ל סי' י"א אות כ' ואילך. ובאור שמח פי"ח מה' פסולי המוקדשין ה"ג למד מתוספתא זו שאינו עובר על עצם הבישול אעפ"י שפוסל את הפסח, עיי"ש.

footnotes:
⁴⁰ עד כאן גם בבבלי ב"מ קט"ז א'.
⁴¹ עיין רש"י חולין קט"ו ב' ד"ה אבל בהנאה, שטמ"ק מנחות מ"ח ב', אות א', ומ"ש בזהב שבא (בסוף תוספ' שנץ) כאן, שמ"ח ע"ב.
⁴² עיין לעיל הע' 32.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:10:7
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:10:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:10:7)

54-55. **כזית צלי עד שלא חשיכה לא פטר את עצמו מבני חבורה וכו'.**בבבלי מ"א ב': לא פסל עצמו מבני חבורה, כזית צלי משחשיכה פסל עצמו מבני חבורה. ופירש"י: ואכילה דמבעוד יום לאו אכילה היא, ומותר לאכול משתחשך עם בני חבורה שנמנה עמהן. כזית צלי משחשיכה. מפסח שנמנה עליו. פסל וכו', שאין האוכל מותר לאכול ממנו בשני מקומות. ועיין בירושלמי ספ"ז, ל"ה ע"ג, ואף שם הלשון "פסל עצמו מבני חבורתו", ואף לפנינו הפירוש כן שאם פטר עצמו מבני חבורתו, כבר פסל עצמו לאכול עמהם.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:11:1
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:11:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:11:1)

55-56. **המוציא כזית בשר מבית לבית ומחבורה לחבורה בשעת אכילה הרי זה חייב וכו'.**וכ"ה להלן מכות רפ"ג (כי"ע רפ"ד). וכן בפירוש ר' מיוחס לשמות:⁴³ וזהו ששנו רבותינו, המוציא **כזית** בשר מחבורה לחבורה **בשעת אכילה** חייב. ובמכילתא דרשב"י בא י"ב, ט"ו עמ' 36: **לא תוציא מן הבית**, אין לי מבית לבית, מחבורה לחבורה מנין, ת"ל חוצה חוץ למקום אכילתו. **יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר**, בשעת אכילה הוא חייב, ואינו חייב שלא בשעת אכילה. **יאכל לא תוציא מן הבית**, על כדי אכילה הוא חייב, ואינו חייב על פחות מכזית. וכל הברייתא בתוספתא כאן עד סוף הפרק הובאה במרכבת המשנה ה"ג פ"ט מה' קרבן פסח ה"ה, ונתפרשה עיי"ש.
ולמדנו מכאן שלשה דברים. א. שהוא חייב במיוחד על הוצאה מן החבורה והוצאה מן הבית. וכן אמרו בירושלמי פ"ז הי"ב, ל"ה ע"ב: כת' ולא תוציאו וכו', אין לי אלא חוץ לבית, חוץ לחבורה מנין, ת"ל לא תוציא חוצה. אמר ר' יודן⁴⁴ מיכן שאם הוציא מחוץ לחבורה שהוא מתחייב. א"ר מנא יאמר קרייא לא תוציא חוצה, ונן אמרין אם חוץ לחבורה שהוא מתחייב, לא כל שכן חוץ לבית. ר' אימי בעי הוציא מחבורה לחבורה כשני זתים (צ"ל: בשני בתים, כמו שהגיה בק"ע) חייב שתים, משום לא תוציא מן הבית ומשום לא תוציא חוצה. ועיין במכילתא בא פט"ו, עמ' 55.
ב. שהוא חייב בכזית, ולא בכגרוגרת כהוצאת שבת, וכן פסק הר"מ בפ"ט מה' קרבן פסח ה"א, ועיין באו"ש שם. ובמנחת חינוך מצוה ט"ו חיפש מקור לדברי הר"מ, ודחה את הראייה מן הבבלי פ"ה א' (שהביא באו"ש). וכבר תפסו עליו האחרונים מן התוספתא ומכילתא דרשב"י, עיין בהערות הגרי"פ פערלא בסוף הספר בהוצאות החדשות.
ג. שאינו חייב בהוצאה אלא בשעת אכילה. והדיבור "בשעת אכילה" אינו ברור, אם הכוונה לשעת אכילה ממש, והיינו שכבר התחילו לאכול, אבל לפני שהתחילו לאכול עדיין אינו עובר, או שהכוונה ללילה, פרט ליום שאיננו שעת אכילה, דוגמת הלשון בברייתא שבבבלי פ"ד סע"ב: בשעת אכילה יש בו משום שבירת עצם, שלא בשעת אכילה אין בו משום שבירת עצם. ושם ברור שהכוונה ללילה ולא לשעת אכילה ממש. וכן בר"מ הנ"ל: והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה **בליל ט"ו** לוקה וכו'. ובירושלמי פ"ז הי"ב, ל"ה ע"ג: אתא ר' שמואל ר' אבהו בשם ר' יוחנן המוציא אינו חייב עד שעה שיאכל. אבל לעיל ולהלן שם משמע שנסתפקו בזה. וכנראה שמקור הספק הוא בפירוש הדיבור "שעת אכילה" שבברייתות.

footnotes:
⁴³ הצופה ההגרי חי"ג, סוף עמ' 29.
⁴⁴ והוא ר' יהודה התנא, עיין בבלי פ"ו א' ולהלן בתוספתא.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:11:2
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:11:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:11:2)

57-59. **אע"פ שנ' בבית אחד יאכל אוכלין אותו בחצרותיהן ובגגותיהן מה ת"ל בבית אחד יאכל, בחבורה אחת.**וכ"ה בד. ובכי"ע: ועל גגותיהן וכו'. ובכי"ל יש כאן חסרון. ובמכילתא דרשב"י בא י"ב, מ"ו, עמ' 36: בבית אחד, אין לי אלא בית, מנין לרבות חצר גנה וסוכה ת"ל באחד יאכל,⁴⁵ א"כ למה נאמר בבית אחד יאכל, בחבורה אחת, כלומר, שאין פסח אחד נחלק לשתי חבורות, וכן הפירוש גם בתוספתא כאן, כשיטת ר' שמעון לפי הבבלי והמכילתא, עיין מ"ש להלן. ובהר המריה פ"ט מה' קרבן פסח ה"א סוף אות ט' כתב: בתוספתא דפסחים פ"ו וכו', ואולי הוא ט"ס וצ"ל ובגנותיהן, ומן המכילתא דרשב"י ראייה לדבריו, עיין מ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש חי"ב, עמ' ע', הערה תרנ"ה.
ברם כבר העירותי בכ"מ שאין להגיה את המקורות אחד ע"פ השני. ובתוספתא הגירסא בטוחה, ובפרט לפי גירסת כי"ע "ועל גגותיהן". ומה שהקשו, שהרי נאמר בירושלמי פ"ז הי"ב, ל"ה ע"ב, ובבלי פ"ה סע"ב ואילך, שגגות ירושלים חול לעניין אכילת פסח, כבר אמרו בירושלמי שם שגג המבוצר לאויר חצר, כלומר שמחיצות החצר מקיפות אותו מכל צד,⁴⁶ נתקדש בקדושת ירושלים, והוא הדין לגגות שאינן גבוהים יותר מחומת ירושלים, אעפ"י שאינם בחצר. ולפיכך קיימו שם את המשל "פיסחא כזיתא והלילא מתבר אגרייא", שאכלו אף את הפסח בגג, והתוספתא היא ע"פ רוב בשיטת הירושלמי. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 494 ואילך. ועיין מה שהאריך בזה בשו"ת זרע אברהם להגר"מ זעמבא סי' ח' אות כ', והעיר שם על דברי המיוחס להראב"ד תמיד פ"א⁴⁷ (ד' פראג, י"א ע"ב) שגגים ועליות שנבנו אחרי שקדשה ירושלים לא פקעה מהם קדושתם. וכבר קידמו הרי"ר אלפאנדארי בספרו דרך הקודש, ה' ע"א (נדפס בסוף ספר מגיד מראשית), והביא בפרוט את השיטות בעניין קדושת הגגים והעליות, וכתב שם: והנה מצאתי בהגהות הרב מהר"ר בצלאל אשכנזי זלה"ה למס' תמיד שכתב וז"ל, בתוספות צרפת מקשים בשם ה"ר אלחנן בן ה"ר יצחק וכו', ול"נ דבל"ה ל"ק (=ולי נראה דבלאו הכי לא קשה) וכו' שאפי' למ"ד גגין ועליות לא נתקדשו, היינו אותם שהיו באותה שעה וכו', אלא שחשב הרב שהדיבור "לי נראה" ואילך היא דעת ר' בצלאל אשכנזי עצמו, ואנו רואים עכשיו שר"ב אשכנזי העתיק את הכל מן המיוחס להראב"ד, והוא שאמר "ולי נראה" ואילך.

footnotes:
⁴⁵ הפירוש סתום, וכנראה שהכוונה לניקוד של יאכל (ויש אם למסורת, עיין בבלי פ"ו ב'), והיינו שהפסח עצמו יאכל באחד, כלומר שלא יתחלק לשתי חבורות כמו שמסיים. ושמא פירושו באחד יאכל פרט לחבורה אחת שלא תאכל חציה בפנים וחציה בחוץ, עיין מ"ש להלן, שו' 59–60, בשם הירושלמי.
⁴⁶ עיין מ"ש לעיל עירובין פ"ז, שו' 58.
⁴⁷ שם בטה"ד: בראב"ד "ריש תמיד", והוא באמצע פ"א.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:11:3
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:11:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:11:3)

59-60. **ר' שמעון או' הרי שהיו יושבין ואוכלין וראו נחש או עקרב עוקרין אילו את פסחיהן וכו'.**בכי"ל: וראו **דלף** או נחש וכו'. ובמכילתא בא פט"ו, עמ' 55: מכאן אמרו הפסח נאכל בשני מקומות ואין נאכל בשתי חבורות. ר' שמעון בן יוחאי אומר בשני מקומות כיצד, היו בתוך הבית ובקעה עליהם הקורה ויוצאים לחוץ, היו בחצר וירדו גשמים עליהם (השוה גירסת כי"ל לעיל) ונכנסו בתוך הבית וכו'. ובירושלמי פ"ז הי"ב, ל"ה ע"ב: דתני על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, מלמד שהפסח נאכל בשני מקומות (כלומר, שפסח אחד יכול להחלק לשתי חבורות). יכול אף אוכליו יהוא אוכלין אותו בשני מקומות (כלומר, שיעברו ממקום למקום), ת"ל בבית אחד יאכל, הא כיצד פסח אחד נאכל בשני מקומות, ואין אוכליו אוכלין אותו בשני מקומות. ר' שמעון אומר **אף** אוכליו אוכלין אותו בשני מקומות. מה מקיים ר' שמעון בבית א' יאכל, שלא תהא חבורה אחת מקצתה אוכלת בפנים ומקצתה אוכלת בחוץ וכו', הכל מודין בתחילה שהן חולקין, בסוף שאינן חולקין, מה פליגין בשהיו יושבים ואוכלין ופקעה עליהן הקורה וכו'. ולפ"ז מודה ר"ש לת"ק שפסח אחד נאכל בשתי חבורות, אלא שהוא מתיר לאוכלו אף בשני מקומות לאותה חבורה. וכן משמע מלשון התוספתא להלן. אבל בבבלי פ"ו סע"א: ר' שמעון אומר על הכתים אשר יאכלו אותו בהם, מלמד שהאוכל אוכל בשני מקומות, יכול יהא נאכל בשתי חבורות, ת"ל בבית אחד יאכל. ולפ"ז מוכח שלר' שמעון אין פסח אחד נחלק לשתי חבורות, ועיין במכילתא הנ"ל ובהערות הורוביץ שם. ועיין ר"מ פ"ט מה' קרבן פסח ה"א וה"ה ובמרכבת המשנה שם, ומ"ש בשו"ת כרכת אברהם לבנו של הר"מ סי' ח', וברש"י ובר"ח כאן.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:11:4
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:11:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:11:4)

61-62. **אם כן למה נאמ' בבית אחד יאכל שלא יהוא שתי חבורות אוכלות זו כנגד זו.**וכן בפירוש ר' מיוחס לשמות (הצופה ההגרי הי"ג, עמ' 29): ועוד שנו רבותינו בבית אחד יאכל. שלא יהיו שתי חבורות אוכלות אותו זו כנגד זו. ומכאן משמע שאף ר' שמעון מודה שפסח אחד נאכל לשתי חבורות, וחולק על הת"ק שלעיל, ובבית אחד אין הכוונה שהפסח נאכל בחבורה אחת גרידא, אלא הכוונה שאין שתי חבורות אוכלות בבית אחד בלי הפיכת פנים, שלא יאכלו זו כנגד זו, כאילו נתערבו שתי חבורות אחרי שנחלקו.
ובמשנתנו ספ"ז: שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד אלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין, ואלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין וכו'. ופירש"י: שתי חבורות שהיו אוכלות פסח אחד בבית אחד. אלו הופכין פניהן אילך. **אינן צריכין** להסב אלו כנגד אלו להיות נראין כחבורה אחת, אלא רשאין להפוך פניהם אלו אילך ואלו אילך, ואפילו נראין כשתי חבורות לא איכפת לן, כדיליף בגמרא שהפסח נאכל אף בשתי בתים לשתי חבורות. אבל בר"מ פ"ט מה' קרבן פסח ה"ג: שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד **צריכה** כל חבורה מהן לעשות לה היקף וכו', ואלו הופכין את פניהם אילך ואוכלין, כדי שלא יראו מעורבין. ובשו"ת ברכת אברהם סי' ח' הנ"ל פירש שהיקף כאן אינה מחיצה ממש, אלא היכר גרידא (אפילו בכלים) שהן שתי חבורות נפרדות, והוא נוטה לחשוב שאפילו הפיכת פנים לבד הוא היכר, וכעין מחיצת בני אדם. ומן התוספתא כאן ראיה ברורה לשיטת הר"מ, והכוונה שהפסח לא יאכל בשתי חבורות מעורבבות, בין שהוא פסח אחד, בין שהן שני פסחים, והפיכת פנים אינה רשות, אלא חובה. ועיין בבלי פ"ו ב', ברש"י שם ובשו"ת ברכת אברהם הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:11:5
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:11:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:11:5)

62-64. **כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו ולועס עד שמגיע אצל חבורתו ובולע, כדי שלא יראה אוכל משני פסחים.**במשנתנו הנ"ל: והמיחם באמצע, כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל. ובכי"ע ובכי"ל כאן חסרות המלים "ומחזיר את פניו", וכן הן חסרות במשנתנו הנ"ל במשנה שבירושלמי כי"ל (ונוספו בגליון) ובבבלי בכי"מ, עיין דק"ס, עמ' 261, הערה ב'. ופירש"י במשנתנו שם (פ"ו א'): והמיחם שמחממין בו המין שמוזגין בו היין רשאין לתת באמצע,⁴⁸ כדי שיהא נוח לשמש המשמש לשתיהן וכו', ואעפ"י שמפסיק בין החבורות לא איכפת לן, וכשהשמש משמש לשתיהן וכו' קופץ את פיו ומחזיר את פניו לצד חבורתו, שלא יחשדוהו שאוכל עם חבורה אחרת וכו'. ולפי פירוש רבינו השמש קופץ את פיו להראות שאין בשר בפיו שלא יחשדוהו שהוא הולך לאכול עם החבורה האחרת, ולא עוד אלא שהוא מפרש את משנתנו במשמש שתי חבורות. אבל במאירי מפורש: שכשהשמש עומד להזמין מים לאותם שבחבורה האחרת **והמאכל לתוך פיו**, קופץ את פיו שלא יראה כאוכל כלל, שאלו כן הרי נמצא אוכל בשני מקומות וכו'. ועיין מ"ש להלן.
ובתוספתא כאן מפורש "ולועס וכו' ובולע", כלומר כשיש בשר בפיו. וכן בר"מ פ"ט מה' קרבן פסח ה"ד: היו המים שמוזגים בו יינם באמצע הבית בין שתי החבורות, כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו, ואח"כ אוכל מה שבפיו, שאסור לאכול בשתי חבורות. ולפ"ז צריך לעשות כן דווקא כשיש בשר בפיו, אבל אם אין בשר בפיו אין צריך להחזיר פניו כלפי חבורתו, ואנו מדברים כאן בשמש ושמש שמשמשים חבורתן גרידא, והשמש של כל חבורה וחבורה לא ילך כלפי המיחם (שבאמצע החבורות) ובשר בפיו אלא אם כן הופך את פניו אל חבורתו, שיראוהו שאינו אוכל מחוץ לחבורתו, כפי שפירש לנכון במנחת חינוך מצוה ט"ו. וכן העיר שם שמכאן מוכח שאין איסור הוצאה אלא כשמוציא מחוץ לחבורתו לרשות אחרת,⁴⁹ אבל כל זמן ששתי החבורות בבית אחד, אינו חייב אלא אם כן מכניס לרשות החבורה השניה, או שמוציא מן הבית, אבל מ"מ אסור לו לאכול אלא ברשות חבורתו ממש. ולפיכך מן הדין אסור לו לבלוע כשיצא מחוץ למחיצת החבורה, אעפ"י שאין כאן איסור הוצאה עד שיכנס לרשות החבורה האחרת.
ברם פירוש המאירי שהבאנו לעיל שמדברים כאן בשמש של שתי חבורות והוא יוצא לחבורה אחרת, והמאכל בפיו, לכאורה קשה מאד קושיית בעל מנחת חינוך הנ"ל, והרי הפסח נפסל ביוצא, והיא הוצאה אף לעניין שבת, כמפורש במשנת כריתות פ"ג מ"ד. אבל אין ראייתו משם מוכרחת כלל, ואפשר לומר שלא חייבו אותו בשבת אלא כשדעתו לאכול ברשות שהוציא, וכלשון רש"י בשבת ק"ב סע"א: שצריך לאוכלה בהליכתו, ואחשבה להוצאה זו בפיו,⁵⁰ אבל כאן הרי אסור לו לאכול בחבורה אחרת, ודעתו במפורש לבלוע כשיגיע בחזרה לחבורתו, הוי ליה כמוציא אוכלים בפיו ע"מ שלא לאוכלן, ודינו ככל מוציא בפיו שפטור, כמשנת שבת פ"י מ"ג (ועיין בתוספות שם ק"ב א' ד"ה המוציא), כמו שהעיר לנכון במנחת סולת להגרד"צ זעהמאן, הוצאה שניה, נ"ט ע"ד. אלא שנראה שעיקר הטעם הוא שכל זמן שהוא אגוד בפיו אין כאן הוצאה, ואין כאן עניין למשנת שבת הנ"ל, שהרי אם הוציא את הפסח שלא כדרך הוצאה, אעפ"י שאינו מתחייב, מ"מ נפסל ביוצא,⁵¹ ואפילו יפלט מאליו יפסל ביוצא, ולא אמרנו לעיל שאינו נפסל ביוצא אלא במקום שאין כאן הוצאה גמורה לעניין שבת, כגון שעדיין לא הניחו, או אגוד בו. ועיין ירושלמי ספ"ז, ל"ה ע"ג, ומ"ש במיכל המים שם, והבאתיו בירושלמי כפשוטו, עמ' 477.

footnotes:
⁴⁸ בהר המריה פ"ט מה' קרבן פסח ה"ד אות ט"ו כתב: אולם תוספות שם קי"ט ב' בד"ה אמר רב פירשו דבעינן דוקא שיהא המיחם באמצע משום הכירא יעו"ש היטב. ברם אין כל הכרח לפרש כן בתוספות, וכנראה שכוונתם היא להפיכת פנים, כלומר, הופכים את פניהם משום הכירא, כדי שלא יראו כחבורה אחת.
⁴⁹ עיין בבלי פ"ה ב' וברש"י שם ד"ה תן, בדק"ס, עמ' 259, הע' ד', ובכ"מ להר"מ שהזכרנו לעיל בפנים. ועיין מ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש חי"ב, עמ' ע"ב, הע' תרס"ג.
⁵⁰ ועיין גם בתוספות כריתות י"ד א' ד"ה אם ובמקבילות.
⁵¹ אפילו לפי דברינו לעיל, שו' 48–49, ד"ה ולא עוד.


###### Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:11:6
[Tosefta Kifshutah on Pesachim 6:11:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Pesachim/r/6:11:6)

64-65. **אם אין שם אלא חבורה אחת אוכל בכל הבית כולו ואינו חושש.**כלומר, מחיצות הבית הן מחיצות החבורה, ומותר לו לאכל בכל הבית. ובירושלמי ספ"ז הנ"ל: יחיד מפשיט ידו בכל הבית. ועיי"ש בהמשך הירושלמי ובמיכל המים הנ"ל. ואפשר שצ"ל שם: דתנינן, במקום "והא תנינן", כמו שתיקן בשערי תורת א"י שם, וכיוון בעיקרו לפירוש מיכל המים הנ"ל. ועיין במרכבת המשנה שהזכרנו לעיל ברישא, שו' 55–56, סד"ה המוציא כזית.