## Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah Chapter 2

###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:1:1
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:1:1)

1. **קדשו את החדש בזמנו ונמצאו עדיו זוממין הרי זה מקודש.**בתו"כ אמור פ"י ה"ב, ק' ע"א, כי"ר הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' תמ"ד: קידשוהו שלא בעדים,¹ או שבאו העדים והעידו ונמצאו זוממין מנין שהוא מקודש תלמוד לומר אשר תקראו אתם (כ"ה בכי"ר) מועדי, אם קריתם אתם מועדי, ואם לאו אינן מועדי. ועיין במשנתנו פ"ב מ"ט. ובירושלמי שם ה"ח, נ"ח ע"ב: יודעין היינו שאם קידשוהו שלא בעדים שהוא מקודש, ומה בא להעיד שאם קידשוהו ואח"כ נמצאו העדים זוממין הרי זה מקודש. ועיין שם בפ"ג ה"א, נ"ח סע"ג, ושביעית פ"י ה"ב, ל"ט ע"ג. ובפי' הרש"ס שם, קס"ד סע"ד: קדשוהו. ביום שלשים וכו', והכי תני בתוספתא דר"ה קדשו את החדש בזמנו, ונמצאו עדים זוממין ה"ז מקודש, וזמנו היינו יום ל'. ונראה שנקטו בזמנו לרבותא שאעפ"י שהוזמו העדים, והייתי יכול לומר שבטל הקדוש, ונמצא מעובר ממילא, מ"מ הקידוש קיים. ובס' מלחמות לסלמון בן ירוחים, הוצ' דוידסון, עמ' 76: כתוב בתורת כהנים קדשו את החדש בזמנו, ונמצאו עדיו זוממין וכו', וטעה והעתיק את לשון התוספתא.
ועיין ר"מ פ"ב מה' קידוש החודש ה"ב ובצפנת פענח שם, שם פ"ג הט"ו, בלחם משנה ובמרכבת המשנה שם, ובס' אגן הסהר להגרא"ח צימערמאן, עמ' רכ"ג ואילך.

footnotes:
¹ עיין פסיקתא רבתי ריש פי' מ"א, הוצ' רמא"ש, קע"ב ע"ב.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:1:2
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:1:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:1:2)

1-2. **קדשוהו בלילה אינו מקודש.**ופירשו במכילתא דרשב"י (בא י"ג, י'), עמ' 42: ומנין שאין מעברין את החדש אלא ביום, ואין מקדשין את החדש אלא ביום ת"ל מימים ימימה. וכן מעתיק בס' המצות להר"מ עשה קנ"ג,² הוצ' הגר"ח הילר (ירושלים תש"ו), ע"ד ע"ב. ובבבלי סנהדרין י"א ב': ואין מקדשין את החדש אלא ביום, ואם קידשוהו בלילה אינו מקודש. א"ר אבא וכו', וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, מה משפט ביום אף קידוש החדש ביום. ועיין בבלי כאן כ"ה ב', ובמכילתין אינו מוכח אלא שאין מקדשין אותו לכתחילה ביום, אבל בסנהדרין לומד מכאן שאפילו בדיעבד אינו מקודש. ובחי' הרמב"ן ב"ב קי"ג ב' ד"ה ואימא הכי נמי הוכיח מסנהדרין הנ"ל, שאם דן בלילה אפילו בדיעבד אינו דין, שאם לא כן מניין לנו שאם קדשו בלילה אפילו בדיעבד אינו מקודש. ועיין גם בחי' הרשב"א שם. ועיין ריטב"א שם קי"ד א' ובנימוקי יוסף שם, ובחי' הר"ן לסנהדרין במקומו. ועיין בהעמק שאלה להנצי"ב בא סי' מ"ו, אות ד', שהביא את סה"מ להר"מ הנ"ל, עיין מש"ש.
ברם בירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ו, כ"ב ע"ב, מפורש שאם דן בלילה דינו דין בדיעבד, עיין בראשונים הנ"ל, וממילא לוא היינו לומדים ממשפט, היה מקודש בדיעבד. אבל מן הפסוק ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה, מוכח שאפילו בדיעבד מעכב, שהרי חקה כתיב בה, ומעכב. וכן בירושלמי שביעית פ"י, נוסח הרש"ס, קס"ד סע"א: תני קדשוהו בלילה, קודם לזמנו, או אחר עיבורו יום אחד, יכול יהא מקודש ת"ל אלה הם מועדי, אין אלו מועדי. ובפי' הרש"ס שם: ה"ג בת"כ קדשוהו בלילה קדשוהו לפני זמנו וכו'. ואית ספרים דלא גרסי הכא בהדי אינך קדשוהו בלילה, משום דלא נפקא מהאי קרא אלא מדכתיב תקעו בחודש שופר וכו'. ואעפ"י שלפנינו בתו"כ ליתא "קדשוהו בלילה", מ"מ ברור שהרש"ס לא בדה כן מלבו. וכוונת התו"כ לדרשה הנ"ל "למועדה מימים ימימה" שאין מקדשין בלילה, ואם קדשוהו בלילה אין אלה מועדי. ועיין בתו"כ אמור שם פ"ט ה"ד, צ"ט ע"ד (לעניין עיבור השנה בלילה), ואף שם הרמז הוא לדרשה של מימים ימימה שאנו למדים משם גם עיבור שנים וגם קידוש ירחים, ובין אם עברו את השנה בלילה ובין אם קדשו את החודש בלילה אין אלה מועדיי. אבל דרשת התו"כ ברפ"י שם אינה שייכת לכאן, ושם אינן מועדות משום שלא הספיקו לקדש מבעוד יום.

footnotes:
² בהוצאות העתיקות של סה"מ: שאין מעברין ואין מקדשין את החדש אלא ביום וכו', ואפשר היה לפרש שאין מעברין את השנה ואין מקדשין את החודש וכו'. אבל הואיל ובמכילתא דרשב"י ובמה"ג הגירסא מכוונת, הרי ברור שבסה"מ בדפוסים ישנים ישנה השמטה בנוסח. ועיין גם בחינוך מצוה ד'.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:1:3
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:1:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:1:3)

2. **קדשוהו אנוסין שוגגין מזידין ומוטעין הרי זה מקודש.**וכ"ה בד, בכי"ע ובס' מלחמות לסלמון הנ"ל. ובכי"ל חסר "מזידין", וכנוסח כי"ל כ"ה גם בתו"כ אמור פ"י ה"ג, ק' ע"א, ולעיל שם פ"ט לעניין עיבור השנה. וכן מעתיק הר"מ בסה"מ עשה קנ"ג הנ"ל ובחיבורו ספ"ב מה' קידוש החדש, ועיי"ש בהגה"מ ובהערות הגר"ח הילר לס' המצות הנ"ל. ומסתבר יותר שהר"מ גרס כן גם בבבלי. וכן העתיק רבינו יונה בסנהדרין י' ב': כדאמר בפ' אם אינן מכירין וכו' אפילו שוגגין, ואפי' אנוסין ואפי' מוטעין. ולפנינו בבבלי כ"ה א' אין "אנוסין" אבל יש שם "מזידין",³ כלומר, שיודעין את האמת אלא שמעברין בכוונה לצורך שלא יפול יוה"כ ביום ו' או ביום א' וכדומה, עיין בח"ד ובתכ"מ.

footnotes:
³ ובס' מקור חיים לר"ש צרצה פרש' בא, ל"ו ע"ד: ובירושלמי מוכח מן הפרשה עצמה החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם וגו', מדכתיב לכם שני פעמים, אפילו מזידים אפילו שוגגים. ובפרשת אמור שם, ע"ט ע"ב: ובירושלמי וכו' לכם אפילו מוטעים, לכם אפילו מזידים.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:1:4
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:1:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:1:4)

3-4. **קדשוהו לפני זמנו או לאחר עיבורו, פחות משלשים יום או יתר על שלשים יום, יכול יהא מקודש ת"ל חודש אין פחות משלשים.**וכע"ז בד ובכי"ע (אלא שבד: ת"ל חדש). ובכי"ל: או לאחר עיבורו יכול יהא מקודש ת"ל **חדש** (כגי' ד) וכו', ומה שבנתים חסר שם. וכן בפי' הרש"ס לירושלמי שביעית, קס"ד ע"א: והכי תניא בתוספתא דר"ה בפ"ב, דתניא התם קדשוהו לפני זמנו או לאחר עיבורו יום א' יכול יהא מקודש ת"ל חדש, ואין חדש פחות משלשים יום. וכגי' כי"ל היתה גם לפני סלמון בס' מלחמות, עמ' 76 הנ"ל.⁴ מעתה ברור שצדק בעל תוספות בכורים שפירש שהמלים "פחות משלשים יום או יתר על שלשים יום" הוא פירוש ל"לפני זמנו או לאחר עיבורו", וצ"ל: או יתר על שלשים וא' יום. ובירושלמי שביעית פ"י ה"ב, ל"ט ע"ג (ובמקבילות בר"ה פ"ג, נדרים פ"ו, סנהדרין פ"א): לפני זמנו עשרים ותשעה יום, לאחר עיבורו שלשים ושנים יום.
ובבא זו דבוקה לשלפניה, ופירושה אעפ"י שאמרו קדשוהו אנוסין שוגגין מזידין ומוטעין הרי זה מקודש, הני מילי בשקדשוהו ביום ל' או ביום ל"א, אבל אם קדשוהו ביום כ"ט אינו מקודש, מפני שהתורה אמרה [עלת] חדש [בחדשו],⁵ ובתרגום אונקלוס שם (במדבר כ"ח, י"ד): עלת ריש ירחא באתחדתותה. וכן בס' העיבור לר"א בר חייא הנשיא, עמ' 34: עולת החדש אתם חייבים בה בעת חדושו וכו',⁶ ואין חדש פחות מל' יום, וביום כ"ט עדיין הישן שולט, עיין בבלי כ"ה א', ובמאירי שם, עמ' 66, סד"ה קבעו. ועיין בתו"כ הנ"ל ה"ד, ובראב"ד שם, ק' ע"א, ובמיוחס להר"ש, צ"ד ע"א.⁷ ועיין בפי' הרש"ס שביעית, קס"ד סע"א הנ"ל. ולהלן מפרש שכשם שאין מקדשין אותו לפני זמנו כך אין מקדשין אותו לאחר עיבורו.

footnotes:
⁴ וכבר הראינו לעיל בפנים, שו' 1, סד"ה קדשו, שהקראי טעה וייחס את דברי התוספתא לתו"כ.
⁵ כן שעד לנכון הרמ"מ כשר בתו"ש (ח"א) בא י"ב, עמ' 46, הע' כ"ג.
⁶ וכן פירשו רוב המפרשים, עיין בחזקוני, בפי' ר"י בכור שור (הצופה ההגרי שי"ב, עמ' 78), ועוד, ודלא כראב"ע שם במקומו. ועיין במאמר העיבור להר"מ מאמר א' פ"ב, הוצ' דוננער, עמ' ט"ז, בחיבורו רפ"א מה' קידוש החודש ובס' יריאים סוף מצוה ק"ג, יריאים השלם סי' רנ"ט, קי"ט ע"א.
⁷ כנראה שצ"ל שם "ביום כ"ט" (במקום "ביום כ"ח"), עיין בפי' הראב"ד שם.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:2:1
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:2:1)

4-6. **לא נראית לבנה לשני ימים יכול יקדשוהו לאחר שני ימים ת"ל יום אין לו אלא יום אחד בלבד.**בראב"ד ובמיוחס להר"ש הנ"ל מציינים למכילתא בא פ"ב, עמ' 8: אי מה שנה אחד מי"ב בה, אף חדש אחד מי"ב בו,⁸ ת"ל ובחמשה עשר יום לחדש הזה (ויקרא כ"ג, ו'), יום לחדש אתה מעברו אי אתה מעבר א' מי"ב בו. ואף שמתוך ההמשך שם מוכח שהכוונה יכול שנעשה בקביעות כן, מ"מ למדנו מן הכתוב שאין מעברין יותר מיום אחד. ועיין מ"ש בפי' הרש"ס הנ"ל, קס"ד ע"ד. ובכל פנים אין הברייתא שלנו עניין לתו"כ שם ה"ה והבבלי כ' א', וכאן אין מדברים כלל בעיבור לצורך, אלא בעיבור במקום שהחדשים שעברו היו חסרים, והלבנה נראית ביום ל"ב. ועיין בפירוש המיוחס להר"ש לתו"כ הנ"ל, צ"ד רע"ב.

footnotes:
⁸ כלומר, ויעשו פעם ב' ימים ר"ח, ופעם שלשה ימים, כשנראה החדש ביום ל"ב. ושמא פירושו שנעבר את החודש אחד מי"ב בו, וממילא לא נצטרך לעבר את השנה, והרשות ביד ב"ד לבחור או בעיבור השנה, או בעיבור החדש אחד מי"ב בו, כשם שעושים עכשיו אומות העולם. וע"ז משיב ר' יצחק להלן שם: אם אמרת כן, כבר הלבנה באמצע רקיע, כלומר, ונמצא שאנו מונים לחמה, ולא ללבנה.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:3:1
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:3:1)

6. **בתעניות תוקעין שלש על שלש.**בד: תוקעין שלש של שלש שלש. וכ"ה הסיגנון "שלש של שלש שלש" גם במשנתנו כאן פ"ד מ"ט ברוב רובן של הנוסחאות וכ"ה במקבילות. אבל בה"ג ה' ר"ה, ד"ו ל"ז ע"ג,⁹ ובסדר רב עמרם השלם, ח"ב סוף עמ' 296: סדר תקיעות שלש **על** שלש. ובכי"מ במשנה שם: שלש של שלש. וכן, כנראה היה גם לפני בעל מלא"ש, וכ"ה בפיסקא שבצופה האנגלי סדרא חדשה ח"ח (1917), עמ' 180, וכ"ה להלן, שו' 80, בנוסח ד (עיי"ש ד"ה סדר),¹⁰ והיא היא. ואפשר שאף לפנינו אין שיבוש ברור, ושלש "על" שלש פירושו שלש תקיעות שבכל אחת תקיעה תרועה תקיעה, וגם בבא זו מדברי ר' יהודה שלהלן, והוא סובר שעל כל ברכה וברכה ארוכה שבתעניות תקעו והריעו ותקעו שלש פעמים, מפני שלשיטתו תקיעה תרועה ותקיעה אינה אלא אחת (עיין להלן) ועיין דק"ס תענית, עמ' 90, הערה ב', אלא שהגירסא שם מעורבבת ומשובשת. ויותר נראה שצ"ל כאן: תוקעין שלש שלש, כלומר אחרי כל ברכה תוקעין שלש, עיין להלן תענית ספ"א ומש"ש.¹¹
ובכי"ע ובכי"ל: ובתעניות תוקעין **שבע** של שלש שלש (בכי"ע: שבע שלש ושלוש). ולפי גירסא זו ההלכה מתאימה למשנת תענית פ"ב מ"ה, ותקעו שבע פעמים שלש שלש, שש לברכות הנוספות ואחת לגואל ישראל שהאריך בה, עיין להלן תענית ספ"א, בבלי שם י"ד א'¹² וט"ז ב'. ואף לפי גירסא זו אפשר לפרש שר' יהודה היא, וסובר שתקעו שלש של שלש שלש על כל ברכה וברכה, עיין להלן. אבל יותר נראה לפרשה שתוקעין ז' פעמים, ובכל אחת שלש. והברייתא שלנו נסמכה למשנתנו פ"ג מ"ד: בתעניות בשל זכרים כפופין וכו'.

footnotes:
⁹ בה"ג ד"ב, עמ' 147: סדר תקיעות שלוש על שלוש שלוש.
¹⁰ ועיין להלן, הע' 63.
¹¹ ועיין בהשמטות למנחת בכורים בסוף סדר מועד.
¹² עיין דק"ס שם, עמ' 74, הע' ג', ובהוצ' מלטר, עמ' 49.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:3:2
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:3:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:3:2)

6-8. **ובמסעות שלש על שלש. שלש על שלש על כל דגל ודגל דברי ר' יהודה. וחכמים או' שלש על כל מטה ומטה.**וכן בכי"ע: ובמסעות שלש לשלש (צ"ל: שלשלש), שלש שלש על כל דגל ודגל וכו'. ובילקוט ת"ת במדבר י', ז': ובמסעות תוקעים שלש של שלש, שלש שלש על כל דגל דברי ר' יהודה. ובד: ובמסעות שלש של שלש שלש על כל רגל ורגל (צ"ל: דגל ודגל) דברי ר' יהוד' וכו'. ובכי"ל יש כאן השמטה וחסרון. ובירושלמי סוכה פ"ה ה"ו, נ"ה ע"ג: ההן תנייא (כלומר, ר' יהודה, עיין לעיל סוכה פ"ד, שו' 30, ד"ה ר' יהודה) עביד תקיעה ותרועה ותקיעה חדא, וההן תנייא (כלומר, משנת סוכה שם) עביד כל חדא חדא מינהון חדא. שתמצא אומר¹³ שלש על כל מטה ומטה. ר' יהודה אומר שלש על כל דגל ודגל. ובספרי זוטא בהעלותך, עמ' 261: ריבה **שלש**¹⁴ תרועות לכל מחנה ומחנה. ומניין שהן שלש של שלש שלש וכו'. ועיין בספרי דבי רב לר' דוד פרדו שם, ס"ט ע"ד ואילך. הרי לך ברור שלדעת הספרי זוטא תקעו שלש של שלש שלש לכל מחנה ומחנה, ולמדו מן הפסוקים שתוקעין שלש. ור' יהודה לשיטתו שהוא סובר שתקיעה תרועה תקיעה אינה לפי ההלכה אלא אחת, תוקעין שלש (שהן למעשה שלש של שלש) על כל דגל ודגל, ואין תוקעין על כל מטה ומטה, מפני שאין כאן לפי ההלכה אלא תקיעה אחת. אבל החכמים שסוברים שתקיעה תרועה ותקיעה הן שלש, אפשר לתקוע על כל מטה ומטה. ונמצא שלמעשה אין הבדל במניין התקיעות, אלא בחלוקתן. ובברייתא דמלאכת המשכן, ספי"ג: תקעו והריעו ותקעו שלש תקיעות על כל דגל ודגל. ר' יהודה אומר שלש תקיעות על כל מטה ומטה, ועיין בהערות רמא"ש שם, עמ' 83. אבל אין לגירסא זו שום קיום נגד התוספתא, הירושלמי והבבלי, עיין מ"ש לעיל סוכה, פ"ד, שו' 30, ד"ה ר' יהודה. ועיין בספרי בהעלותך פי' ע"ג, עמ' 68 ואילך, ירושלמי פ"ג ה"ה, נ"ח ע"ד, ובבלי ל"ד א'.

footnotes:
¹³ כלומר, כשתמצה את ההלכה אתה אומר, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 368, ובהערות שם.
¹⁴ כגירסת רבינו הלל לספרי בהעלותך פי' ע"ג, י"ט רע"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:3:3
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:3:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:3:3)

8. **במה הן תוקעין בחצצרות שעשה משה.**כלומר, במה הן תוקעין במסעות (ובהקהל העדה), אבל אין כשרים לדורות, עיין ספרי הנ"ל סוף פי' ע"ה, עמ' 70, ובבלי מנחות כ"ח ב'. ולפי המדרשות נגנזו בחיי משה לפני פטירתו, עיין ב"ר פצ"ו, ג', עמ' 1193, ובהערות הר"ח אלבק שם.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:3:4
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:3:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:3:4)

8-9. **ר' יהודה אומ' בראש השנה תוקעין וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ה.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:3:5
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:3:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:3:5)

9-10. **נתנו חכמים את המצוי למצוי, ואת שאין מצוי לשאין מצוי.**רא"ש רפ"ג בשם התוספתא, ונקט את לשון הבבלי בכתובות מ"ז ב', עיי"ש בהגהות הרש"ש. ובירושלמי כאן פ"ג סה"ה, נ"ט רע"א, בשם ר' יוחנן. והראשונים הביאוהו בשם הירושלמי, עיין אהצו"י, עמ' 37, ומאירי, עמ' 73. ובבבלי כ"ו ב' טעם אחר.
ובערוך ערך יעל פירש שיעל במשנתנו היא כשבה נקבה, וכבר תמה עליו בחי' הר"ן כ"ו א' שהרי מפורש אמרו שנתנו שאין מצוי לשאין מצוי, ואם יעל היא כשבה נקיבה הרי מצויה היא. וכן הקשה מדעתו בתיו"ט למשנתנו פ"ג מ"ה. ועיין בס' יום תרועה למהר"מ חביב כ"ו ב' ד"ה תוספות, בשו"ת חכם צבי סי' צ"ח, ומ"ש עליו ביש סדר למשנה כאן במקומו. ועיין ר"ש כלאים פ"א מ"ו, וב"ר פי"ב, ט', עמ' 107. אבל שאר כל המפרשים פירשו גם כאן שיעל הוא אקו.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:4:1
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:4:1)

10. **שופר שארוך וקצרו כשר וכו'.**כל הברייתא בבבלי כ"ז ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:4:2
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:4:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:4:2)

10-11. **גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר.**בבבלי הנ"ל: גררו והעמידו על גלדו כשר. ולהלן שם: ת"ר גררו בין מבפנים בין מבחוץ כשר. גררו והעמידו על גלדו¹⁵ כשר. ובירושלמי פ"ג סה"ו, נ"ט ע"א: גרדו מבפנים פסול. מבחוץ כשר. אבל ברא"ש פ"ג סי' ד' מעתיק בשם הירושלמי: גרדו בין מבחוץ בין מבפנים כשר.¹⁶ ובמחברת הערוך לר"ש פרחון ערך גלד: ובתוספתא אמרי' לעניין שופר גרד' והעמידו על גלדו וכו', וכוונתו לברייתא שבבבלי הנ"ל, עיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך. וכנראה שנגרר אחרי ס' השרשים לר"י ן' ג'נח ערך גלד שכתב: **ובמתניתין** גרדו והעמידו על גלדו.

footnotes:
¹⁵ בר"מ פ"א מה' שופר ה"ז: אפילו העמידו על גלדו כשר. וכן פירשו שאר המפרשים, ועיין גם במאירי, עמ' 76, ד"ה גרדו. ולכאורה פירוש זה מוכרח מתוכו, שאם לא העמידו על גלדו, כיצד יתקע בו. ברם למעשה אפשר לפעמים לתקוע בשופר אפילו לא העמידו על גלדו, והיינו אם גרדו מבחוץ (וכגירסא שלפנינו בבבלי שם, אבל עיין דק"ס, עמ' 71, הע' ר') וגרר את כל הגלד של הנקבות (והוא נרתיק הקרן החלולה שהעצם נכנס לתוכו), אלא שקדח בתוך העצם ועשה בו חלל, פסול, משום שאין הזכרות שופר (כשיטת רבינו אלחנן בתוספותיו, לפי דרשת הרמב"ן לר"ה, עמ' 15, ועיין גם בחידושיו כ"ו סע"א, ברשב"א שם, עמ' 132, ובר"ן על הרי"ף), ובנקבות לא השאיר שיעור שופר, ואינו כשר אלא אם השאיר מתחילה גלד דק על גבי העצם. ובס' אמרכל (לפי אליהו רבה סי' תקפ"ו אות כ"ד) כתב שאפילו החזיר את הזכרות החלולה לתוך הנקבות אחרי שהוציאו פסול. ועיין גם בארחות חיים ח"א ה' ר"ה סי' ה', צ"ז ע"ג. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
¹⁶ לפי מה שכתבנו לעיל (הע' 15) נוכל לקיים את הגירסא שלפנינו בירושלמי, והכוונה אם גררו מבפנים היינו בין העצם לנרתיק פסול, משום החלל שביניהם, עיין בארחות חיים הנ"ל (לעיל סוף הע' 15). והירושלמי מביא ראייה מן הרישא מ"גררו בחוץ" שהוא כשר, אעפ"י שהשכבה הדקה שהיתה מתחילה פנים, היא עכשיו חוץ, שהרי מ"מ לא ביטל את הללו, מה שאין כן אם הפכו, עיי"ש. ועיין בר"ן בסוגיין שגרס בירושלמי: גרדו והעמידו על גלדו, לא אמרו אלא גרדו, אבל הפכו לא וכו'. ועיין היטב בס' מנוח על הר"מ פ"א מה' שופר ה"ז, כ"ט רע"ב, וכנראה שניסח ע"פ הירושלמי.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:4:3
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:4:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:4:3)

11. **צפהו מבפנים פסול מבחוץ כשר.**בירושלמי פ"ג ה"ג, נ"ח ע"ד: ציפהו זהב מבפנים פסול, מבחוץ כשר. ציפהו מקום הנחת פיו (עיין להלן), או שהיה קולו עבה מחמת הציפוי פסול. ובבבלי הנ"ל: ציפהו זהב מבפנים פסול. מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול, ואם לאו כשר. ופירש"י שאם ציפה מבפנים (כלומר בתוך חלל השופר) פסול שהתקיעה בזהב.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:4:4
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:4:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:4:4)

11-12. **צפהו מקום הנחת פיו, או שהוסיף עליו כל שהוא אפי' במינו פסול.**המלה "פיו" חסרה בכי"ו, אבל ישנה בשאר הנוסחאות, וכ"ה בירושלמי שהעתקנו לעיל, ועיין בשנו"ס. ובבבלי הנ"ל (וכן שם כ"ז רע"א): ציפהו זהב במקום הנחת פה פסול, שלא במקום הנחת פה כשר. וכתב הרמב"ן בדרשה לר"ה, עמ' 20 (והביאו במגיד משנה פ"א מה' שופר ה"ו): ויש אומ' אפילו מגבו (כלומר, במקום הנחת פה), מפני שהוא מכניס קצתו בפיו ושפמו של תוקע מכסה אותו, וטעמא דפסול משום דאיכא הפסק בין פיו לשופר, וש"מ שאם הרחיק השופר מפיו ונפח בו ותקע פסול. ולפ"ז אם צפהו זהב במקום הנחת פיו אפילו לא נשתנה קולו כלל פסול משום חציצה, מה שאין כן מבחוץ, שלא במקום הנחת פיו. ועיין בס' מנוח על הר"מ פ"א מה' שופר ה"ו, כ"ט ע"א. ועיין בתוספות כ"ז ב' ד"ה צפהו זהב, ברא"ש פ"ג סי' ג' ובשאר מפרשים שהביא בס' משיב נפש למאירי, עמ' 325, ובב"י טאו"ח סי' תקפ"ו, בדרישה ובפרישה שם ובלחם משנה על הר"מ הנ"ל. והפירוש הפשוט הוא כפי' שהביא הרמב"ן הנ"ל, וכן משמע מן הירושלמי שהעתקנו לעיל. ועיין בבלי כ"ז רע"א.
ואשר לסיפא של הבבא שלנו, היא חסרה בברייתא של הבבלי, אלא שאח"כ הביאו: ת"ר הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול, ניקב וסתמו וכו'. ועיין דק"ס, עמ' 70, הערה ק', ועמ' 71 הערה ב', ועיין מ"ש להלן בסמוך.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:4:5
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:4:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:4:5)

12-13. **ניקב וסתמו אפי' במינו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר.**וכן מעתיקים בשם התוספתא בראבי"ה ח"ב סי' תקל"א, סוף עמ' 211, ובחי' הרשב"א כ"ז ב', עמ' 148. וכן היה בתוספתא לפני המלקט מספרי דבי רש"י (עיין בהוצ' ר"א אורבך בספר רש"י בעריכת הרי"ל פישמן, ירושלים תש"א, עמ' פ"ו), לפני בעלי התוספות כ"ז ב' ד"ה ניקב וברא"ש פ"ג סי' ה'. ובברייתא שבבבלי הנ"ל: ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. נתן שופר בתוך שופר וכו'. ובברייתא השנייה שם: ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול. ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול. והואיל ובתוספתא לא נזכרו דברי ר' נתן, הרי משמע שיש לפנינו כאן הברייתא הראשונה שבבבלי ששנתה כמשנתנו פ"ג מ"ו, אלא שהוסיפה התוספתא את הפירוש למשנתנו "אפילו במינו". וכן כנראה היא דעת רוב הראשונים שהביאו את הירושלמי שהוא בוודאי מקביל לברייתא השנייה שבבבלי, ולא הזכירו כלל את התוספתא. ועיין מאירי, עמ' 78, ד"ה סתימה שבאר מהי סתימה במינו, עיי"ש.
ומתחילה עלינו לברר את הנוסחא שבמשנה ושבברייתא כאן. הלשון "אם מעכב את התקיעה" היא בכל נוסחאות המשנה,¹⁷ וכן בפסיקתא רבתי רפל"ט (עיין שבה"ל השלם סי' רצ"ג, קל"ט רע"א): אם מעכב הוא התקיעה פסול. וכ"ה בכל נוסחאות התוספתא ובנוסח הברייתא שבבבלי. וכ"ה הנוסח הנכון גם בברייתא שבירושלמי עיין להלן. ולפי פשוטו הוא מתייחס לנקב, כלומר אם הנקב מעכב את התקיעה. ויש לפרשו בשני פנים: א. אם הנקב היה כל כך רחב שעיכב את התקיעה לפני שסתמו, אף שעכשיו אינו מעכב את התקיעה; ב. שהוא מעכב את התקיעה אף עכשיו, כלומר שלא נסתם יפה,¹⁸ כפירוש הרמב"ן בחידושיו בסוגיין, במלחמות, ובדרשה שלו לר"ה, עמ' 20. אבל קשה לפרש שהכוונה שנסתם יפה אלא שע"י הסתימה נשתנה קולו, שאם כן היה צריך לומר: אם נשתנה קולו מכמות שהיה, כסיגנון הבבלי כ"ז ב', ועיין גם בירושלמי פ"ג ה"ג, נ"ח ע"ד הנ"ל, ובתוספתא ערכין פ"ב ה"ג ובמקבילות.
ובירושלמי פ"ג ה"ו, נ"ט ע"א: שופר שנסדק ודיבקו פסול (פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ו הנ"ל), למי נצרכה לר' נתן. דיבק שיברי שופרות פסול (פיסקא ממשנתנו הנ"ל). עוד היא דר' נתן. ניקב וסתמו (פיסקא ממשנתנו הנ"ל). ר' חייה בשם ר' יוחנן דר' נתן היא. דתני ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו, אם מעכב¹⁹ את התקיעה פסול ואם לאו כשר. ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול. ר' חייה בשם ר' יוחנן כיני מתניתא אם היה מעכב²⁰ את התקיעה פסול ואם לאו כשר וכו', והוא שסתמו, אבל לא סתמו כשר. ופירש הרמב"ן הנ"ל שאם עיכב הנקב מתחילה את התקיעה אפילו סתמו במינו פסול לרבנן ואפילו אינו מעכב עכשיו את התקיעה. ולפיכך אמרו בירושלמי על שופר שנסדק ודבקו פסול, למי נצרכה לר' נתן, שהרי לרבנן מאי איריא נסדק כולו לאורכו, אפילו ניקב נמי פסול, אבל לר' נתן סלקא דעתך אמינא מדנקב וסתמו במינו כשר, אף נסדק ודבקו בעצמו ע"י האור כשר. וכן בדבק שברי שופרות צריכה למימר שאף לר' נתן פסול. וכן מה שאמרו במשנתנו "ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר" אף היא כר' נתן, אבל לרבנן פסול אף אם אינו מעכב עכשיו את התקיעה, הואיל ומתחילה עיכב הנקב את התקיעה. והוסיף ר' חייה בשם ר' יוחנן כביאור: כיני מתניתא אם היה מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר, כלומר מה ששנו בברייתא במחלוקת ת"ק ור' נתן "אם מעכב את התקיעה" היא הגדרת הנקב שהוא מעכב את התקיעה,²¹ אעפ"י שעכשיו אחרי הסתימה אינו מעכב, פסול לחכמים בכל עניין, ור' נתן חולק וסובר הואיל וסתמו במינו, ועכשיו אינו מעכב את התקיעה כשר, ומשנתנו כר' נתן. ושאר הפירושים שנאמרו בירושלמי, עיין אהצו"י, עמ' 38, הם דחוקים מאד.
ואשר לברייתא שבבבלי כ"ז ב' ופירוש ר' יוחנן שם (עיין בתוספות כ"ז ב' ד"ה ניקב ועוד), הרי אפשר ואפשר שהבבלי חולק על הירושלמי, ולשיטת הבבלי לא איכפת לנו כלל לרבנן אם מקודם עיכב הנקב את התקיעה, והכל תלוי אם הוא מעכב עכשיו את התקיעה, ור' נתן חולק (עיין בראשונים שנציין להלן) וסובר שאפילו אם הוא מעכב את התקיעה עכשיו, כשר אם סתמו במינו, ומשנתנו כחכמים שמחלקת בין מעכב ובין אינו מעכב, ואינה מבדילה כלל בין סתמו במינו או שלא במינו, או שנפרש בבבלי שהמחלוקת היא באינו מעכב את התקיעה,²² ולחכמים פסול בכל עניין, ומשנתנו בהכרח כר' נתן. ואם נרצה להשלים בין הירושלמי והבבלי, נצטרך להדחק שאפילו נפחת ברובו פעמים שאינו מעכב את התקיעה,²³ עיין מ"ש במשיב נפש למאירי, עמ' 322, או שר' יוחנן בלישנא בתרא חולק על משנתנו, עיין בדרשת הראב"ד לר"ה, עמ' ל"ט ואילך, ובכתוב שם פ"ג ב"הסגלה" להרמ"ז חסידה חמ"ה, עמ' 40.
ועיין אוה"ג, עמ' 46, ובהערות שם, בר"ח במקומו, בריצ"ג ה' ר"ה, עמ' ל"ד, בראשונים שציין באהצו"י, עמ' 38, בראבי"ה ח"ב סי' תקל"א, עמ' 211 ואילך הנ"ל, במשיב נפש למאירי הנ"ל, עמ' 320 ואילך. ועיין ר"מ פ"א מה' שופר ה"ה ובפיה"מ שלו למשנתנו.²⁴ ועיין בשלטה"ג בשם ריא"ז ובפיסקי רי"ד (בס' אהלי יצחק) כ"ז ב'. ועיין בפר"ח או"ח סי' תקפ"ו ס"ק ז', במה שהאריך הרמא"י בפתח הדביר לעיטור ה' שופר, צ"ו ע"ד ואילך, ורא"א שיף בתועפות ראם לס' יריאים השלם, רל"ד ע"ב, הערה ט"ו.

footnotes:
¹⁷ היוצא מן הכלל היחידי הוא נוסח המשנה שבירושלמי: אם עיכב את התקיעה, והוא תיקון ע"פ הסוגייא שם, ואין לו על מה לסמוך כלל, עיין מ"ש להלן.
¹⁸ דוגמת "מעכבת את התפירה" שבמשנת כלים פי"ג מ"ה, שפירושה שאינה תופרת יפה, מפני החלודה שבה, עיין בבלי שבת נ"ב ב'. ואף שאמרו בירושלמי שם שכל הקולות כשרים בשופר, ואם לא סתמו כלל כשר, שאני סתמו, מפני שאף הסתימה מסייעת, ומכיוון שסופה לינטל (מפני שאינה סותמת יפה) הוי ליה כתוקע בשני שופרות, עיי"ש ברמב"ן.
¹⁹ כן מעתיק בעל המאור. וכן מעיד הרמב"ן בחידושיו בשם "מקצת נוסחאות", וכן בחי' הרשב"א, עמ' 149 (אבל עיי"ש, עמ' 150), אבל במלחמות כותב שכן היא הגירסא בכל הנוסחאות. ולפנינו, וכן לפני כמה מן הראשונים: אם היה מעכב: ומסתבר שהוא תיקון ע"פ דברי ר' חייה להלן.
²⁰ כ"ה גם בחי' הרמב"ן הנ"ל, ובמלחמות נשמטה שורה ע"י הדומות, וכן מוכח מן העניין גם במלחמות.
²¹ אבל אם מתחילה לא עיכב, אפילו החכמים מודים שהוא כשר, שהרי הסתימה אינה מעלה ואינה מורידה. ולפיכך לא הזכירו בבבלי במחלוקת החכמים ור' נתן עיכוב תקיעה, משום שהדבר ברור מאליו שבנקב שעיכב מתחילה את התקיעה עסיקינן, שאם לא עיכב אף מתחילה פשיטא שהסתימה כמאן דליתא דמיא, עיי"ש בחי' הרמב"ן.
²² שהרי בבבלי לא נזכר עיכוב תקיעה במחלוקת החכמים ור' נתן.
²³ ואם הנקב עיכב מתחילתו את התקיעה, אעפ"י שעכשיו אינו מעכב, פסול לחכמים, אפילו סתמו במינו. ור' נתן סובר שאם סתמו במינו, אפילו אם עיכב מתחילתו את התקיעה, כשר. ומשנתנו בשאינו מעכב עכשיו, והיא כר' נתן, כשיטת הירושלמי.
²⁴ ומשם יוצא ברור שהכוונה בר"מ היא שאינו כשר אלא אם הנקבים לא עיכבו מתחילה את התקיעה, כמו שהבין רבינו מנוח במקומו, המאירי, עמ' 77, בספרו משיב נפש, עמ' 321 הנ"ל, ובהגה"מ במקומו. וכן ברור שכן הבין הראב"ד את דברי הר"מ והשיג עליו שהלכה כר' נתן, ואם סתמו במינו כשר, אפילו אם עיכב מתחילה את התקיעה, עיין בדרשתו לר"ה, עמ' ל"ח ואילך, ובכתוב שם שהזכרנו לעיל בפנים. ובדרשה שם צ"ל: דשלא במינו פסול, ואעפ"י שנשתייר רובו שלם וכו', כיון שהיה מעכב את התקיעה פסול, [אבל אם אינו מעכב את התקיעה כשר] אעפ"י שסתמו שלא במינו וכו', עיין במשיב נפש הנ"ל, עמ' 323. ועיין בס' המנהגות לר' אשר מלוניל, בספרן של ראשונים הוצ' אסף (ירושלים תרצ"ה), ריש עמ' 152, והרב קיצר שם.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:4:6
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:4:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:4:6)

13-14. **שתי שופרות זה בתוך זה ותקע אם קול הפנימי שמע יצא, אם קול חיצון שמע לא יצא.**ירושלמי פ"ג ה"ז, נ"ט ע"א, בבלי כ"ז ב'. וכתב הריטב"א: אם קול פנימי לבדו שמע יצא, כגון שהיו ראשי הפנימי בולטין²⁵ יצא, ואם קול חיצון לבדו שמע, כגון שהכניס שפתו בפי החיצון לבדו לא יצא, לפי שהפנימי חוצץ בנתים (עיין רש"י כ"ז רע"ב ד"ה אם) וכו', ואינו נכון, דעיכוב פנימי אינו כלום כיון שאין מתערב ממנו בקול כלום וכו', ומשום חציצה אין כאן, דמין במינו אינו חוצץ, והכי פירושו, אם קול פנימי לבדו שמע יצא כדאמרן, ואפשר שאין החיצון פוסל בו מפני שמשנה קולו, כיון שעומד בפני עצמו שאינו מסייע לערב כח בקול כעין ציפוי, ואם קול חיצון ג"כ שמע, כלומר ששמע קול שניהם לא יצא, שאם אין שניהם שוים שהחיצון בולט בסופו **או בראשו** (כמו שכתב לעיל שצריך ששני הראשים של הפנימי יהו בולטין) הרי קול אחד יוצא משני שופרות ופסול. ועיין בתוספות כ"ז ב' ד"ה אם (ובתוספות סוטה י"ח א' סד"ה כתבה), ובס' מנוח על הר"מ פ"א מה' שופר ה"ו, כ"ט ע"א. ועיין בדרשת הרמב"ן לר"ה, עמ' 20, בחי' הרשב"ץ בסוגיין, בתשובת הריב"ש שבתשב"ץ ח"ג סי' ש"ה, ובדברי התשב"ץ שם סי' ש"ו. ועיין ברא"ש פ"ג סי' ד' וברבינו ירוחם נתיב ו' ח"ב.
ובמאירי, עמ' 76: ויש מפרשים (עיין מ"ש לעיל) מפני שהחיצון עקר התקיעה והפנימי חוצץ, והוא שאמרו בתלמוד המערב שביטל פנימי חללו של חיצון וכו'. וכן במשיב נפש שלו, עמ' 326: ומפרש בתלמוד ירושלמי מפני שבטל הפנימי חללו של החיצון. וכ"ה בארחות חיים ה' ר"ה סי' ה', צ"ז ע"ג. וכנראה שהוא מס' ירושלמי שהיו בו פירושים עתיקים. ובדרשת הראב"ד לר"ה, עמ' מ': אם קול חיצון שמע לא יצא, ואפי' קול שניהם שמע לא יצא, מפני שאין בפנימי כדי תקיעה, **וכבר בטל חללו של חיצון** כשהכניס הפנימי לתוכו.

footnotes:
²⁵ כלומר, משני הצדדין. ועיין בהגהת הרמ"א או"ח סי' תקפ"ו ס"ק כ' ובאחרונים שם.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:4:7
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:4:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:4:7)

14-15. **כמה הוא שעור שופר כדי שיאחז בידו אחת ויתקע.**בכי"ע: כדי שיטלנו וכו'. ובבבלי כ"ז ב': וכמה שיעור תקיעה פירש רשב"ג כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. ובבבלי נדה כ"ו א': דתניא כמה יהא שיעור שופר, פירש רבי שמעון בן גמליאל כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח, ועיין דק"ס כאן, סוף עמ' 71, הערה ה'. אבל נראה שהמלה "טפח" לא היתה גם בנדה לפני הראשונים, עיין בתוספות הרא"ש שם, בר"ח בסוגיין, בריצ"ג ה' ר"ה, עמ' ל"ג, בדרשת הרמב"ן לר"ה, עמ' 21, ועוד. אלא שלעיל אמרו שם: חמשה שיעורן טפח וכו' שופר. וכן בירושלמי סוכה פ"ג סה"א, נ"ג ע"ג: שופר טפח. ועיין בריטב"א בסוגיין.²⁶
ונראה שהלשון בבבלי כאן "וכמה שיעור תקיעה" הוא יותר מדוייק, ומשנה ראשונה שנתה (תו"כ אמור ספי"ג, ק"א ע"ד): שיעור שופר, כדי שיהא תוקע, ופירש רשב"ג: וכמה שיעור תקיעה וכו'.
ובראבי"ה ח"ב סי' תקל"א, עמ' 212: ובירושלמי דפירקין דשיעורו אחיזת טפח ויראה לכאן ולכאן משחו, וכן באו"ז ח"ב סוף רע"ד, ס"ג ע"א: וירושלמי פ' ראוהו ב"ד כמה יהא שופר, פי' רשב"ג כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן במשהו, וכמה תהא אחיזת יד טפח,²⁷ וכל זה הוא מספר ירושלמי, עיין בהערות שם.

footnotes:
²⁶ בריטב"א שם גורס: פירש ר' גמליאל, וכ"ה ברי"ף בסוגיין ובה"ג ד"ב, עמ' 151.
²⁷ ועיין באהצו"י, עמ' 58, שהעיר: וכן נראה מהגה"מ ה' שופר פ"א אות ה' שכן היה לפניו בירושלמי. אבל המעיין שם יראה בדיוק להפך שלא היה לפניו כן בירושלמי כאן, אלא הביא מן הירושלמי סוכה פ"ג מה שהבאנו לעיל בפנים.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:1
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:5:1)

16. **הכל חייבין בתקיעת שופר וכו'.**בכי"ע מתחיל בברייתא זו פרק ד', וה"ו וה"ז שלפנינו היא בפ"ג שם לפני ההלכה שלנו. וכל הברייתא בשינויים בבבלי כ"ט א', ותחילת הברייתא בערכין ג' ב'. וכס"ז לעיל ברכות פ"ה הי"ד ואילך, מגילה פ"ב ח"ז, מנחות פ"י הי"ג והי"ז. ועיין מ"ש להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:2
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:5:2)

16-17. **גרים ועבדים משוחררין.**עיין מ"ש על כל העניין לעיל ח"א, עמ' 82 ואילך, ולהלן מגילה פ"ב, שו' 18 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:3
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:5:3)

17. **חללים.**בבבלי ובכי"ע ליתא. אבל ישנו בד, בכי"ל ובכל המקבילות שמנינו לעיל. וכן בה"ג ד"ב, עמ' 147: תנו רבנן הכל חייבין בתקיעת שופר, כהנים לויים וישראלים חללים גרים ועבדים משוחררים וכו', והעתיק ע"פ התוספתא, כפי שנראה להלן. אבל בהלכות פסוקות הוצ' ר"ס ששון, עמ' י"ט, ובה"ג ד"ו שם ה' ר"ה, ל"ז ע"ג, וכן להלן בד"ב, עמ' 148, ובשאילתא כ"י (בתרביץ ש"י, עמ' 303) העתיקו ע"פ הבבלי, ואין שם חללים.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:4
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:5:4)

**נתינים ממזרין.**ליתא בבבלי, אבל ישנו במקבילות ובה"ג, עמ' 147 הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:5
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:5:5)

**חרש שוטה וקטן.**וכ"ה בד, וליתא בכי"ע, בכי"ל, בה"ג, במקבילות ובבבלי הנ"ל, וט"ס ברורה היא, כמפורש להלן שקטנים פטורין. וכל עצם ברייתא זו נסמך למשנתנו ספ"ג: חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן. זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:6
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:5:6)

17-18. **סריס אדם וסריס חמה פצוע דכא וכרות שפכה.**וכ"ה במקבילות הנ"ל. ובבבלי ליתא. ובה"ג ד"ב הנ"ל: ממזרים ונתינים (כגי' התוספתא לעיל) שתוקים ואסופים וכו', והוציא את הסריסים וכו', והכניס במקומם שתוקי ואסופי, כלומר, מנה בברייתא זו את כל עשרת היוחסין שבמשנת קידושין רפ"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:7
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:5:7)

18-19. **טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאי' את הרבים ידי חובתן.**בבבלי ליתא, אלא שהברייתא נסמכה למשנתנו הנ"ל, ל"זה הכלל וכו'", ומלמדת שאעפ"י שהם חייבים אינם מוציאים את הרבים ידי חובתן, והוא הדין שאף את היחידים אינם מוציאים, כמפורש להלן, ועיין במלא"ש ספ"ג.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:8
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:5:8)

19-20. **אנדרוגינוס מוציא את מינו ואין מוציא את שאינו מינו.**וכ"ה בבבלי כ"ט א' ובמקבילות בברכות ובמגילה הנ"ל. והברייתא שלנו סוברת שאנדרוגינוס הוא או איש, או אשה, או שהיא כר' יוסי בתוספתא בכורים פ"ב ה"ז, הסובר שאנדרוגינוס אינו לא איש ולא אשה, אלא בריה בפני עצמו, כשיטת הרמ"ה, הרמב"ן והרא"ה, או שר' יוסי מסתפק אם הוא איש, אשה, או בריה בפני עצמה, כשיטת הר"ש, עיין מ"ש לעיל ח"ב, סוף עמ' 845 ואילך. ועיין ר"מ פ"ב מה' שופר ה"ב, בהשגות, במגיד משנה שם, ובראשונים בסוגיין. ועיין מ"ש בס' יום תרועה כ"ט א' ד"ה טומטום ואנדרוגינוס. [תיקונים והשלמות: נשמט הציון לירושלמי ביצה פ״א ה״ג, ס׳ ע״ב, עיי״ש היטב בירושלמי. ועיין גם בבלי חולין פ״ה א׳, ומ״ש לעיל, עמ׳ 922, שו' 18 (ושם צויין לתוספתא כאן, אבל כאן שכחתי לציין לשם).]


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:9
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:9](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:5:9)

20-21. **טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו.**וכ"ה בבבלי ובמקבילות הנ"ל, משום שלאו כל הטומטומים שוים, ויש מהם שהוא איש, ויש מהן שהיא אשה. או שהיא כר' יוסי הנ"ל, שאמר בפירוש: אבל טומטום אינו כן, אלא ספק איש או ספק אשה, ולפיכך אינו מוציא אפילו את מינו, שמא התוקע נקיבה והשומע זכר.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:10
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:10](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:5:10)

21-22. **מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו.**וכ"ה בד, בכי"ל, במקבילות ובבבלי הנ"ל. ובכי"ע נשמטה בבא זו כאן ולהלן מגילה פ"ב הנ"ל, ובכי"ו נשמטה במגילה, אבל ישנה גם בברכות בכל הנוסחאות לרבות גם כי"ע, והשמטה ע"י הדומות היא. ועיין מ"ש להלן במגילה במקומו. ושאלו להלן בבבלי שם: לעצמו נמי, לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה? אלא א"ר נחמן אף לעצמו אינו מוציא. תניא נמי הכי מי שחציו עבד וחציו בן חורין אף לעצמו אינו מוציא. וכן ניסחו בברייתא זו בשאילתות, בה' פסוקות ובה"ג הנ"ל. ועיין מ"ש להלן מגילה פ"ב, שו' 23. ולעצם העניין עיין בפר"ח או"ח סי' תקפ"ט ס"ק ה' ובטורי אבן בסוגיין.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:11
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:5:11](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:5:11)

22. **נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן.**בניגוד לברה"מ ומגילה כאן ברור שכולם פטורין, ולפיכך אין מוציאין וכו'. ואיידי דתני בטומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין וכו' נקט כאן פטורין ואין מוציאין. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 83, שו' 34.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:6:1
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:6:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:6:1)

23. **התוקע ומתעסק והתוקע ומתלמד והמלמד את בנו וכו'.**הברייתא נסמכה למשנתנו פ"ג סמ"ו (עיין בהלכה הסמוכה). ובפ"ד סמ"ח: והמתעסק לא יצא, והשומע מן המתעסק לא יצא. וברי"ץ גיאת ח"א ה' ר"ה, סוף עמ' ל"ז: דהא תני בתוספתא התוקע מתעסק אם כיון לבו יצא, פי' אם כוון לשמוע וכו'. ובס' משיב נפש למאירי, עמ' 281: התוקע מתעסק והתוקע מתלמד [והמלמד] את בנו והלמד את תלמידו אם כון לבו יצא ואם לאו לא יצא. ולהלן שם, עמ' 285: ומה שאמרו בתוספתא התוקע מתעסק אם כיון לבו יצא פרושו אם נמלך להיותו מתכוין לתקוע אי זו תקיעה (כלומר, איזו תקיעה שהיא), אעפ"י שאינו מתכוין שיצא, או שיוציא באותה תקיעה, ודעת זה עולה על דעת רוב גאונים. עיין אוה"ג, עמ' 48 ואילך.
ולפי פשוטה ברייתא זו כוונתה לתוקע גרידא, ועיין בס' יום תרועה כ"ח ב' ד"ה ת"ש. ועיין מ"ש בפירוש הקצר. ועיין בריצ"ג לעיל שם ובמשיב נפש הנ"ל ובבית הבחירה שלו, עמ' 86 ואילך, שהביא את שיטות הראשונים במצוות צריכות כוונה.²⁸ ועיין בבלי כ"ח א' ואילך, שם ל"ג ב'. ועיין ר"מ פ"ב מה' שופר ה"ד ואילך ומ"ש במרכבת המשנה ח"ב ה' ק"ש פ"ב ה"א, וכבר האריכו בזה האחרונים.
ובירושלמי שלפנינו לא נזכר בפירוש אם מצות צריכות כוונה, אלא שבראבי"ה ח"ב סי' תקל"ג, עמ' 214: וגרסינן הכא בירושלמי היה עובר אחורי בית הכנסת וכו', הדא אמרי (צ"ל: אמר') מצות צריכות כונה. ובהערות שם העיר גם על הרוקח סי' שכ"ד: ובירושלמי דראש השנה היה עובר אחורי בית הכנסת הדא אמרה מצות צריכות כוונת הלב. וכלשון הראבי"ה גם ברא"ש פ"ג סי' י"א, עיי"ש בקרבן נתנאל. ובירושלמי שלפנינו (פ"ג רה"ז, נ"ט ע"א): לא אמר אלא וכן מי שהיה עובר, הא עמד חזקה כיון. ופירושו מכיוון שהיה **מהלך, ועמד**,²⁹ בוודאי כיוון לבו למצוה, עיין ירושלמי ברכות רפ"ב, ד' ע"א, ובתוספות ברכות י"ג ב' ד"ה על ובאהצו"י שם, עמ' 37. ושיטת הירושלמי היא בוודאי שצריך כוונה לצאת, עיין ירושלמי ברכות פ"ז ה"ג, י"א ע"ג, כפי שהוכיח בראבי"ה הנ"ל ולהלן שם סי' תקמ"ו, עמ' 242. והירושלמי מוכיח גם על הבבלי כאן כ"ח סע"ב ואילך ששיטת ר' זירא היא שצריך כוונה לצאת, כפירש"י כ"ט רע"א, וכפסק הרי"ף (והר"מ פ"ב מה' שופר ה"ד). ועיין אוה"ג הנ"ל סי' ע"ב ובראשונים בסוגיין. ועיין גם בירושלמי פסחים פ"י ה"ג, ל"ז ע"ד, ובבבלי שם קי"ד ב'.

footnotes:
²⁸ ועיי"ש, עמ' 88, ד"ה זה שפסקנו בעניין סוגי המתעסק, ועיין מ"ש במשיב נפש, עמ' 284.
²⁹ כפירוש המאירי, עמ' 87, סד"ה זו שאמרנו. ומהרי"ן אפשטין (בתרביץ ש"י, עמ' 305, הע' 41) הוכיח מן הירושלמי הזה שלא היה לפניו במשנתנו "או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת", שהרי בביתו סתמא אינו מהלך, ועיין גם במבוא לנוה"מ שלו, עמ' 1046, הע' 1, ודבריו ז"ל צריכים, איפוא, תיקון. אבל בחי' הרשב"ץ כ"ח ב' ד"ה היה פירש בירושלמי שאם היה עומד ושומע יצא, וראה משם סתירה לדברי התוספתא להלן "וכן חולה שהיה מוטל אחד בית הכנסת", עיי"ש. ורבינו אמר כן משום שגרס בירושלמי: אבל בעומד (כגירסת הר"ן) חזקה כיון. אבל גם בעיטור הוצ' רמא"י ח"ב, צ"ט סע"ב, בריטב"א כ"ז ב', בשבה"ל השלם סי' רצ"ז, ק"מ ע"א, היתה הגירסא בירושלמי כלפנינו ("הא עמד").


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:7:1
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:7:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:7:1)

24-26. **רועה שהרביץ צאנו אחורי בית הכנסת וכן חולה שהיה מוטל אחורי בית הכנסת, ומי שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר וכו'.**במחזור וויטרי, עמ' 355 (בשם יסוד העמרמי):³⁰ ת"ר רועה שהרביץ צאנו אחורי בית הכנסת וכן חולה שהיה מוטל אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה וכו', עיי"ש כל הברייתא. ובסדור רש"י, עמ' 76, בקיצור: תנו רבנן רועה שהרביץ צאנו אחר בית הכנסת ושמע קול שופר וכו'. והנה במחז"ו הנ"ל אין הבבא "ומי שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת", וכן אינה בפיסקא מן התוספתא שהביא הרשב"ץ בחידושיו למכילתין כ"ח ב' ד"ה היה, ואף בכי"ע כאן איננה. ואפשר שדלגו עליה מפני שכן מפורש במשנתנו³¹ (עיין להלן), או שיש כאן השמטה ע"י הדומות. אבל בד, בכי"ל ובכל הראשונים שנביא להלן ישנה בבא זו.
ובמשנתנו פ"ג מ"ז: **וכן**³² מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא, ואם לאו לא יצא, אע"פ שזה שמע וזה שמע, זה כוון לבו וזה לא כוון לבו. ובריצ"ג ח"א ה' ר"ה, עמ' ל"ו, הביא את משנתנו, והסמיך לה בלי שום ציון: רועה שהרביץ צאנו אחורי בית הכנסת וכו' כל הברייתא כגירסתנו בערך. וכן הביא את התוספתא במאירי בהקדמתו שנדפסה לפני מס' נדרים (ד"ר, עמ' 5) ובספרו משיב נפש, עמ' 281, וכן הביא בילקוט המכירי משלי כ"ג, כ"ו, מ' ע"א, וכולם גרסו בה "או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת".

footnotes:
³⁰ לפנינו בס' רב עמרם אין כל זה, אבל בכ"י זולצברגר שם (לפי ר"א מרכס ביאהרבוך הפרנקפורטי ח"ה, עמ' 28) נמצאת בעיקרה כל הפיסקא שלפני הברייתא שלנו. ומכאן קרוב לוודאי שאף הפיסקא מן התוספתא היא מס' רב עמרם, שאין דרכם של הראשונים להביא את התוספתא ולפתוח בה "ת"ר", ולא לציין למקורה, אבל כן נהגו הגאונים, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ב, עמ' 8.
³¹ ואעפ"י שאיננה במחז"ו להלן שם גם בציטטה מן המשנה, אין שם אלא השמטה ע"י הדומות, וישנה גם בסדור רש"י, עמ' 76, ששאב כאן מאותו מקור. ועיין מ"ש לעיל הע' 29.
³² מלח זו ("וכן") חסרה בכמה נוסחאות, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1046. ועיין בריטב"א, בתיו"ט, ובס' יום תרועה כ"ז ב' ד"ה מתני'. ובמשבצות לבעל פרי מגדים או"ח ריש סי' תקפ"ז פירש שהכוונה שכשם שהתוקע לתוך (=בתוך) הבור והדות התוקע יצא ולא השומע, כן מי שהיה עובד וכו' ולא כיון, התוקע יצא, אבל לא השומע.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:7:2
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:7:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:7:2)

27. **אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וכו'.**הראשונים הנ"ל, ומאירי, עמ' 88. וכ"ה במשנתנו, אלא שהתוספתא הוסיפה: שאין הכל הולך אלא אחר כונת הלב, שנ' תכין לבם תקשיב אזניך, ואו' תנה בני לבך לי וכו'. ופשוטה של התוספתא היא שצריך כוונה לצאת, כפי שמוכח מן הפסוקים שהביאו, ואף הראשונים הנ"ל הביאוה מחמת סיומה. ולעיל ברכות פ"ג ה"ד: המתפלל צריך שיכוין את לבו. אבא שאול או' סימן לתפלה תכין לבם תקשיב אזניך, ושם הרי בוודאי הכוונה שיפנה לבו מטרדות וממחשבות ויכוין אותו לתפילה, עיין מ"ש לעיל ח"א, סוף עמ' 28 ואילך. ולפי פשוטה אף במשנתנו הכוונה כן, עיין בס' יום תרועה כ"ט א' ד"ה מתני'. והראשונים שפסקו שיצא אף שלא כיון למצוה (עיין מ"ש לעיל, שו' 23, ד"ה התוקע), מפרשים אותה כמצוה לכתחילה. וכן כותב המאירי בהקדמתו הנ"ל (סוף עמ' 4): שאף למי שאמר מצות אין צריכות כונה לא אמר זה אלא בדיעבד, וכבר גלו אמתת הענין בתוספתא וכו', ולשון התוספתא בזה רועה שהרביץ צאנו וכו' תכין לבם תקשיב אזניך, רצה בזה שלפי כונת הלב יהיה השם יתברך מטה אזנו ומקשיב תפלתו לגמלו כראוי לו (עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 29), ויהיה הענין בקיום המצוה שלא בכונה על אי זה צד שתרצה, **יצא או לא יצא**, מכל מקום יהא הגמול נמשך אחר כונתו בלא ספק וכו'. וכן כתב במכילתין, עמ' 88 הנ"ל: ומכל מקום יהא אדם רגיל להתכוין למצוה בכל מצוה ומצוה, ובתוספתא אמרו על זה אעפ"י שזה שמע וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:7:3
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:7:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:7:3)

29. **תקשיב אזניך.**בד וכן בפסוק (תהלים י', י"ז): אזנך. אבל גם בכי"ע, כי"ל, בהקדמת המאירי הנ"ל, ולעיל ברכות פ"ג סה"ד ועוד: אזניך, ואין היו"ד אלא לסימן של סיגול, עיין מבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1242.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:8:1
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:8:1)

30-32. **ועוד זאת היתה בירושלם יתירה על יבנה שכל עיר שרואה ושומעת וקרובה ויכולה לבא וכו'.**בד ובכי"ע: היתה ירושלם וכו'. ובכי"ל: היתה **ביר'** (סוף שורה) בירושלם וכו', והבית נראית מחוקה. וכ"ה ("בירוש'") במשנתנו ד' נפולי, עיין להלן, ופירושו: היתה בירושלם [מעלה] יתירה וכו'.
ובמשנתנו רפ"ד: יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעים, אבל לא במדינה, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר ר' אלעזר לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין.³³ ועוד זאת היתה ירושלם יתרה על יבנה וכו'. ומשנתנו סתומה מאד, וכבר תמהו בבבלי ל' א': מאי **ועוד** זאת, אילימא כדקתני, זאת מיבעי ליה (כלומר, הרי אינו שייך "ועוד" אלא אם יש בירושלים עוד מעלה שלא נזכרה במשנה כאן, והיה צריך לשנות: זאת וכו') וכו', דאילו בירושלים תוקעין בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד, וביבנה בפני ב"ד אין, שלא בפני ב"ד לא. ובירושלמי פ"ד ה"ב, נ"ט ע"א: היך מה דאת אמר בירושלם שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא תוקעין בה. ואמר אף ביבנה כן? ירושלם דבר תורה, והעיירות הסמוכות לה דבר תורה.³⁴ ור' יוחנן בן זכיי מתקין על דבר תורה. ויבנה מדבריהן וכו'. ולמדנו מן הירושלמי ש"במקדש היו תוקעין" הכוונה לכל ירושלים ("ירושלם דבר תורה"), ושר' יוחנן בן זכיי תיקן שתוקעין בסמוך לה בזמן הבית ("ור' יוחנן בן זכיי מתקין על דבר תורה"). והירושלמי מקיים את פירוש הר"מ בפיה"מ למשנתנו ובחיבורו פ"ב מה' שופר ה"ח, ודברי בעלי התוספות שהביא הרמב"ן³⁵ בדרשה לר"ה, עמ' 28, כפי שהראה הרמב"ן שם, אלא שלדעתו הבבלי חולק על הירושלמי³⁶ בעניין "מקדש". ולדעת הרמב"ן "מקדש" כוונתו לבית המקדש, וירושלים כלולה ב"מדינה". והוא ז"ל הביא ראייה מן המשנה הסמוכה כאן: בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה וכו', שהכוונה למקדש גרידא.
ברם בירושלמי כאן סה"ג, נ"ט ע"ב (ובמקבילה בסוכה פ"ג הי"ג, נ"ד ע"א), מפורש (בלולב): ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים **בירושלם**. ועיין בשי"ק במקומו, ומ"ש בעמודי ירושלם תניינא בירושלמי הוצ' ראם. וכן פירש הר"מ בפיה"מ לסוכה פ"ג מי"ב (ועיין שם פ"ד מ"א), והביא ראייה ממשנת מע"ש³⁷ פ"ג מ"ד, עיי"ש בפיה"מ. וכן פסק בחיבורו פ"ב מה' שופר ה"ח. וכן בפסחים פ"י מ"ג: ובמקדש מביאין³⁸ לפניו גופו של פסח. ועל כרחינו במקדש הוא בירושלים. ועיין בירושלמי שם למשנה זו, ובתרגומו של בנת, עמ' 241, הערה 19. ועיין בס' יד אהרן או"ח, הגהות הטור סי' תקפ"ח, ובהשלמות ותוספות למשניות הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 489, ומ"ש הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס למכילתין, כ"ט רע"ב (ויש שם ט"ס, וצ"ל: תניא סי' ה'. וכ"ה בשבה"ל השלם סי' י"ח, ט' ע"ב), ה' א'.
ברם רוב הראשונים חולקים על הר"מ ובעלי התוספות שהביא הרמב"ן,³⁹ וסוברים שבמקדש הוא במקדש דווקא, וירושלים כלולה במדינה, כדעת הרמב"ן עצמו (עיי"ש) ועוד, עיין בהשגות הראב"ד במקומו, ברש"י ובתוספות כ"ט ב' ד"ה אבל, בריטב"א, במאירי, עמ' 96 ואילך, במשיב נפש שלו, עמ' 297 ואילך, ועוד. והרמב"ן שראה את דברי הירושלמי הנ"ל שמפורש שם שבזמן הבית כבר תקעו בסמוך לירושלים, נדחק לפרש שבירושלים עצמה לא תקעו מחמת ששמעו מן המקדש, אבל בסמוך לה⁴⁰ לא הטריחו עליהם לבוא לביהמ"ק, ותיקן ר' יוחנן בן זכאי שיתקעו שם בשבת. וכן כתב כמעט מלה במלה מדעתו בס' יום תרועה למהר"מ חביב ברפ"ד כאן.
נמצאנו למדים שלשיטת הירושלמי אין ספק ש"במקדש" כוונתו לכל ירושלים, ושעוד בזמן המקדש התקינו⁴¹ שיהו תוקעין בשבת בסמוך לירושלים בכל הרואה,⁴² ובתנאים שנשנו במשנתנו ובתוספתא כאן.
ולפ"ז לשיטת הירושלמי פירוש משנתנו הוא במקדש היו תוקעין, כלומר, בכל ירושלים, ולאו דווקא בפני ב"ד, ועוד זאת היתה ירושלים יתירה, שבירושלים תקעו גם בכל הרואה אם היא קרובה וכו', וביבנה לא היו תוקעין [אפילו בכל העיר] אלא בבית דין בלבד, כפירוש הבבלי. ובמשניות ד' נפולי: ועוד **אמר** זו הית' בירוש' יתירה על יבנה וכו'. וכן במשניות סדר מועד על קלף: ועוד **אמ'** זו היתה ירושלם יתירה וכו'. ולפ"ז הפירוש הוא שעוד אמר ר' אלעזר וכו'. אבל גירסא זו אין לה קיום בשום נוסח אחר לא במשנה ולא בתוספתא, והיא מתנגדת לסוגיית הבבלי. אבל קשה להחליט בוודאות שהוא שיבוש ברור, שאין דרך הסופרים לתקן נגד נוסח הבבלי. ושמא יש כאן שריד מנוסח א"י שפירשו ועוד: ועוד **אמרו**, והשמיטו את המלה אמרו (או: אמר), כדרך הירושלמי.⁴³
ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 652, ודבריו ז"ל לא נתחוורו לי, שהרי בירושלמי מפורש שתקנת הסמוכות היתה בזמן הבית, כמו שהוכיח הרמב"ן הנ"ל בדרשה שלו,⁴⁴ ובאותו זמן יבנה מאן דכר שמיה לעניין בית דין הגדול. וכן מש"ש ש"ועוד" פירושו "ועדיין" קשה, שלא מצאתי דוגמתו לא במשנה ולא בתוספתא (חוץ מבכינויים, עודנו וכדומה), והוא לשון המקרא והירושלמי.

footnotes:
³³ בבבלי ל' א': ובד"ה לא היו תוקעין אלא בב"ד שקדשו בו את החדש. ופירש"י שהברייתא היא כר' אליעזר. ועיין בפסיקתא רבתי רפמ"א, הוצ' רמא"ש, קע"ב ע"ב, ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 488 ואילך, ועיין ברי"ף ובבעל המאור בסוגיין, במאירי, עמ' 97 ואילך, ובספרו משיב נפש, עמ' 298 ואילך, והדברים ידועים.
³⁴ קיצור לשון הוא, והכוונה היא: ועיירות הסמוכות לה [סמוכות ל]דבר תורה.
³⁵ ועיין היטב במגיד משנה פ"ב מה' שופר ה"ה בשם התוספות, וברור שגם לפניו היתה שיטה זו בתוספות כשיטת הר"מ. ועיין בתוספות שלפנינו כ"ט ב' סד"ה אבל, ובמהרש"א שם. ולפי עדות הרב תירצו בתוספות ישנים את התירוץ האחרון על הקושיא הראשונה שם, ולפיו תקעו בכל ירושלים בשבת, כמו שהביא הרמב"ן הנ"ל. ועיין בס' יום תרועה רפ"ד ד"ה תוספות.
³⁶ שהרי לשיטת הבבלי (לפי המסקנא) מדאורייתא תוקעין בכל מקום, ורבנן אסרו תקיעה בשבת, משום גזירה דרבה (עיי"ש כ"ט ב'), ובמקדש תוקעין משום שאין שבות במקדש, ואינו עניין לכל ירושלים, וכע"ז בלולב. אבל בירושלמי הרי לא נזכרה כלל גזירה דרבה, ויש לו שיטה אחרת בשופר, לולב ומגילה, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 278, ומ"ש לעיל סוכה פ"ג, הע' 1.
³⁷ עיין במאירי בסוגיין, עמ' 96, והע' ד' שם צריכה תיקון.
³⁸ כגירסת המשניות מטיפוס א"י, וכ"ה במשניות סדר מועד על קלף, ובכתי"י עם פירוש המשניות להר"מ, ועיין דק"ס שם, עמ' 355, הע' ז'. ולפנינו: היו מביאין.
³⁹ עיין לעיל הע' 35.
⁴⁰ שלא שמעו את התקיעות בברור גמור, עיין מאירי, עמ' 97, ובמשיב נפש שלו, סוף עמ' 297, ובהערת הר"א סופר שם.
⁴¹ כנראה שהתקינו כן בסמוך לחורבן הבית לפני זמן המצור, ואחרי שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית (עיין בבלי ל"א סע"א), שהיתה נשקפת סכנה לעיירות הסמוכות, שאם יכנסו לירושלים לא יתנו להן לצאת, ונמנעו מלעלות. ומ"ש בירושלמי "ור' יוחנן בן זכאי מתקין על דבר תורה" הוא לאו בדווקא [תיקונים והשלמות: צ״ל: [שמא] הוא לאו בדווקא. ומי שמכיר את סיגנון הירושלמי יודע שאין להוכיח כלום ממלים אילו, שהרי הירושלמי שם חוזר כמה פעמים על תקנות ר׳ יוחנן בן זכאי, והואיל והוא מזכיר את שאר התקנות בלשון זו עלול הוא להזכיר גם תקנה זו באותה לשון. אבל לעצם העניין בוודאי מסתבר שר׳ יוחנן בן זכאי שהיה הפוסק והמפסיק בירושלים סמוך לחורבן הבית התקין גם תקנה זו. אבל וודאי אין כאן, ואין להסיק על כך בהחלט מדברי הירושלמי שנאמרו דרך אגב ובתוך כמה מאמרים מסיגנונות דומים. ופשיטא שמן הבבלי ל״א ב׳ (שלא ידע תקנה זו) אין להביא אפילו סמך של ראייה, שהרי הבבלי שם חולק על הירושלמי, עיין מ״ש בעמ' 1047.], והוא באשגרה מלהלן ה"ג שם ומקבילה בסוכה פ"ג, והכוונה שהתקין מי שהתקין, ועיין בבלי ל"א ב'.
⁴² שהרי כל ההיתר לתקוע בירושלים עצמה הוא משום "יום תרועה יהיה לכם ועשיתם, במקום שהקרבנות קריבין" (וי"ר פכ"ט, י"ב, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תרפ"ה, פסיקתא דר"כ סוף פי' כ"ג, קנ"ה ע"ב. ועיין ירושלמי כאן פ"ד ה"א, נ"ט ע"ב), כלומר, בעיר שהקרבנות קריבין בה. ושוב תקנו שיהו תוקעין בכל הרואה, דוגמת אכילת הקרבנות ומע"ש במשכן שילה, עיין במשנת מגילה ספ"א, זבחים פי"ד מ"ו. ועיין ירושלמי מגילה פ"א הי"ד, ע"ב ע"ד, ובבלי זבחים קי"ח ב' ואף שם הצריכו "רואה ואינו מפסיק". והואיל וכאן בשופר עסיקינן הצריכו שמיעה ויכולת לבוא. ועיין בצפנת פענח פ"ב מה' שופר ה"ה.
⁴³ ועיין גם בבבלי ב"ק ל"ט ב', ובתוספות גיטין ט"ו א' ד"ה או. וכן רגיל בתוספתא כי"ו, עיין לעיל תרומות פ"ב סה"י, שביעית פ"ז הט"ו, מע"ש פ"ב הי"ב, חלה רפ"ב ועוד.
⁴⁴ ולא עוד אלא שקשה להניח שבסמוך לאחר החורבן יתקנו שיתקעו בכל הרואה, בשעה שלא היה ישוב יהודי שם.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:8:2
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:8:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:8:2)

32. **שלשה דברים אילו בתוכה וכו'.**הברייתא מפרשת שהווי"ם שבמשנתנו (ושומעת וקרובה ויכולה לבוא) אינם ווי"ם מחלקים אלא מחברים.⁴⁵ וכן בירושלמי פ"ד רה"ג, נ"ט ע"ב: והן שיהו **כל הדרכים** האילו בה, רואה ואינה שומעת, כגון ירושלם מלמעלן והעיר מלמטן. ושומעת ואינה רואה, ההר מפסיק. רואה ושומעת ואינה יכולה לבוא, חוץ לתחום. רואה ושומעת וקרובה ואינה יכולה לבוא, הנחל מפסיק. וכע"ז בבבלי ל' א'.⁴⁶ ועיין גם בבלי זבחים קי"ח ב', ומ"ש לעיל, הערה 42. ומן התוספתא כאן משמע שמנו קרובה ויכולה לבוא לאחת, שהרי בשניהם אינה יכולה לבוא, ומה לי אם אינה יכולה לבוא מחמת איסור, או מחמת שחפירה מפסקת. אבל בירושלמי הנ"ל: ר' יונה בעי היתה יכולה לבוא בעירובין? ולא נפשטה השאלה. וצדדי השאלה הם, האם "בתוך התחום" היא הגדרה לקרובה,⁴⁷ והיינו מקום שיכולים לבוא כולם בלי עירוב, אבל אם צריכים עירוב כבר אינה קרובה, אעפ"י שיכולים לראות במרחק של יותר מתחום שבת, דוגמת בית מעון וטבריה, עיין בירושלמי מגילה פ"א הי"ד ובגליון אפרים שם שציין לנכון לירושלמי עירובין פ"ה ה"א, כ"ב ע"ב. ואפשר שאין הבדל אם יכולה לבוא ע"י עירוב, או ע"י עיבור. ומן התוספתא כאן מוכח שאם יכולה לבוא ע"י עירוב תוקעין, שאם לא כן הרי יש כאן ארבעה דברים: קרובה. ולא רחוקה, שיושבת מחוץ לתחום, אעפ"י שיכולה לבוא. וצ"ע. ובמנחת בכורים פירש שרואה ושומעת כחדא חשיב להו. ופירושו מתנגד בין לירושלמי ובין לבבלי.

footnotes:
⁴⁵ ועיין מ"ש להלן מגילה פ"א, שו' 4–5, סד"ה הסמוכין.
⁴⁶ אלא ששם: רואה. פרט ליושבת בנחל. וכ"ה במגילה ג' ב'.
⁴⁷ כמו שאמרו בבבלי מגילה ב' ב': עד כמה (כלומר, עד כמה נקרא סמוך לכרך, לעניין מקרא מגילה) אמר ר' ירמיה, ואיתימא ר' חייא בר אבא כמחמתן לטיבריא (ועיין גם בירושלמי שם פ"א ה"א, ע' ע"א), מיל, כלומר, תחום שבת. ועיין מ"ש להלן מגילה הנ"ל (בהע' 45).


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:9:1
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:9:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:9:1)

33-34. **ר' לעזר בר' צדוק אומ' אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים.**משנתנו פ"ב מ"ז, ולעיל פ"א, שו' 74–75, ד"ה ר' לעזר, עיין מש"ש. וכנראה שהברייתא הובאה כאן ללמד שאף בתשרי כן, ולא בכל ראשי חדשים בלבד. ועיין צפנת פענח רפ"ה מה' קידוש החדש. ובתוספות בכורים פירש בדרך שמא שלדעת ר' אלעזר בר' צדוק אם לא נראה בזמנו תוקעין בשבת (לאחר תקנת ר' יוחנן בן זכאי) אפילו שלא בפני בית דין, הואיל ואין קידוש יום ל"א תלוי בב"ד כלל (וכשיטת הראשונים שלר' לעזר בר' צדוק אין ב"ד מקדשין יום ל"א). וחידוש גדול הוא. ועיין מ"ש להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:9:2
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:9:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:9:2)

34-35. **ר' שמעון בן לעזר אומ' אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר חדש שלפניו קידשו.**וכע"ז בד ובכי"ע. ובכי"ל יש כאן השמטה ע"י הדומות, אבל אף שם שכבר חודש (וכ"ה "חודש" בד ובכי"ע) שלפניו קידשו. והלשון סתומה. ולפי פשוטו משמע שקידשו החודש שעבר, שהרי אין חודש יותר מל' יום. ויש שפירשו שקידשוהו ב"ד בחודש שעבר. ועיין מה שהאריך בזה הגרמ"ש באו"ש פ"י מה' תפלה הי"א, ובפ"ב מה' קדוש החודש ה"ח, והגר"י ראזין בצפנת פענח פ"ב מה' קדוש החודש ה"ח ורפ"ה שם ה"א. וכבר האריכו בה האחרונים, וכל הפירושים קשים מאד. ובירושלמי פ"ב רה"ו, נ"ח ע"א, וסנהדרין פ"א ה"ב, י"ח ע"ג: תני ר' שמעון בן יוחי או' וקדשתם את שנת החמשים שנה, שנים מקדשין ואין מקדשין חדשים. והא תנינן (פ"ב מ"ז) ראש בית דין אומ' מקודש. מהו מקודש מקויים (עיין ע"ז להלן). ובבבלי כ"ד א': ר' אלעזר⁴⁸ אומר בין כך ובין כך אין מקדשין אותו, שנאמר וקדשתם את שנת החמשים וכו'.
ובתוספות בכורים פירש שהיא הברייתא שלפנינו היא הברייתא שבירושלמי ושבבבלי, אלא שצ"ל כאן: אפלו (במקום "אם לא") נראה בזמנו אין מקדשין אותו וכו'. אבל הרב לא פירש את המשך התוספתא לפי הגהתו. ונראה שהתנא נותן טעם לדבריו, שהחדש⁴⁹ שלפניו כבר קדשו, והיינו הירח החדש שלפניו (שבפניו) כבר קדשו לחודש הבא. וסובר ר' שמעון בן אלעזר שאין החודש מתקדש כלל ע"י קידוש בית דין, אלא ע"י הלבנה החדשה עצמה, ואף הוא מודה בדרשה שהחדשים והמועדות נתונים בידי בית דין, ויכולים ב"ד לעבר את החודש, אפילו אם נראה בזמנו, אבל לדעתו אין החדש מתקדש ע"י בית דין, ואם לא קדשוהו ולא עברוהו, המולד מקדשו. ולמעשה אף הוא מודה שב"ד קבלו את העדים, וראש בית דין אמר מקודש, אלא שהכוונה היא שב"ד אינם מבטלים את ראיית העדים, ואינם מעבירים את החודש למחר, ובקידושם אינם אלא מקיימים את החודש כהלכתו ואינם מבטלים אותו בעיבור, כמפורש בירושלמי לעיל: מהו מקודש? מקויים. והמשנה בראש פ"ג היא בוודאי שלא כר' שמעון בן אלעזר, עיין בבבלי כ"ד א' שם. ולפי פירושו של בעל תוספות בכורים בדברי ר' אלעזר בר' צדוק לעיל, חולק עליו כאן ר' שמעון בן אלעזר, וסובר שההודש מתקדש בלי בית דין אפילו אם בא בזמנו, ומ"מ לא התירו תקיעה בשבת אלא בפני בית דין, מפני שהם מקיימים את החודש, וממילא אין נפקא מינא בין נראה בזמנו בין נראה שלא בזמנו. וצ"ע.

footnotes:
⁴⁸ עיין דק"ס שם, עמ' 57, הע' ז', הנ"ל סנהדרין, עמ' 16, הע' ה'.
⁴⁹ כגירסא שלפנינו, עיין מ"ש לעיל שקלים פ"ב, הע' 29, 31. ועיין באחרונים הנ"ל, בסה"מ להרמב"ן סוף מ"ע קנ"ג, ובס' משנת יעבץ להגרי"ב זולטי סי' כ"ה, אות י', ומ"ש להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:9:3
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:9:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:9:3)

35-37. **שמעון בן הסגן או' אם באו עדים מן המנחה ולמעלה תוקעין היו אבל אין מוסיפין קרבין אלא עד שיקדשו החדש.**וכ"ה "מוסיפין", גם בד, בכי"ע ובכי"ל, אלא שבכי"ל נראה קצת כאילו תוקן: מוספין. ובמשנתנו פ"ד מ"ד: התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. ואם באו מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש. ופירש"י (ל' ב'): גומרים אותו בקדושה ואסור במלאכה. וכן מוכח מלשונו בביצה ה' א' שכל הקדושה היתה באיסור מלאכה. ובמאירי, עמ' 102, כתב **שלפני** התקנה אם באו אחר המנחה "יהו מקדשין אותו היום לבד לאיסור מלאכה ולתקיעת שופר, ולעשות מחרתו חול גמור", אבל לאחר התקנה (שם עמ' 103): "ואם יבאו אחר כן מן המנחה ולמעלה יהיו משלימים יומם בקדושה וכו', ולמחר עיקר הקדש לתקיעת שופר ולקרבנות היום ולמנות ממנו ליום הכפורים ולסוכות". אבל דעת רש"י במנחות ק' ב' ד"ה שני ימים היא שלאחר התקנה בזמן הבית כשבאו העדים מן המנחה ולמעלה מונין מן הראשון. וכ"ה, כנראה, דעת הריב"א ור"ת לפי תוספות שנץ פסחים מ"ז א' ד"ה נאכל.
ובתוספתא כאן לא נתברר אם מונין מן הראשון, ואין תוקעין למחרתו, או שחוזר ותוקע למחר, ומונין מן השני, כדעת רש"י בפסחים מ"ז א' וביצה ה' א', ועיין בתוספות שם. ובכל פנים ברור שהיו תוקעים באותו יום, ולא נתקדש למלאכה גרידא. ועיין היטב בלשון רש"י שם. ובס' עשרה מאמרות להרמ"ע מפאנו, מאמר אם כל חי ח"ב סי' י"ז: נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש על פי התקנה שהוקבעה בפני הבית, ופירש בן הסגן בתוספתא אותו היום קדש ותוקעין ולמחר קדש להקרבת מוסיפין, כי עם היות עדותן ראיה לקבוע ראש השנה אותו היום, והיו חוששין, ובית דין זריזין להריע בתחלתה ממש לערבב את השטן, מכל מקום התקינו בלשכת הגזית לעקור לכתחלה קביעות המועדות ממנו עד מחר, כדרשת אתם אפי' מזידים, והיו חוזרין ותוקעין בו בלי ספק וכו'.
ומפשוטה של לשון התוספתא משמע קצת שלא היו תוקעין אלא ביום ראשון, אלא שאין מכאן סתירה לשיטת רש"י בביצה ובפסחים, משום שהדברים כאן, כנראה, דבוקים לרישא, ואף שמעון בן הסגן סובר שהיום קדש מאליו (אם הוא באמת ר"ח), ולפיכך עיקר הקדושה הוא ביום ראשון, אלא הואיל וב"ד לא קדשו את החודש במפורש, הרשות בידם לקדשו למחר, ואין אומרים כאן עבר זמנו בטל קרבנו, שעדיין לא עבר זמנו. והמניין לחוד והקרבנות לחוד, עיין במפרש להר"מ פ"ג מה' קידוש החודש סה"א. ועיין באו"ז סוף ח"ב סי' תס"ה, צ"ב ע"ג. ודעת הר"מ לא נתבררה בוודאות, עיין במפרש הנ"ל ה"ו, ובצפנת פענח שם הי"ב ובפ"א מה' יו"ט הכ"ב. ועיין מ"ש להלן, עמ' 1107.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:9:4
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:9:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:9:4)

37-38. **אמ' ר' יהושע בן קרחא דברים אילו התקין רבן יוחנן בן זכיי וכו'.**בכי"ע: א' ר' **יהודה** דברים אילו הנהיג בעולם רבן יוחנן וכו'. כלומר התקנות שבמשנתנו פ"ד מ"א-מ"ד. ועיין במשנ' פ"א סמ"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:9:5
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:9:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:9:5)

38-39. **לכשיבנה הבית במהרה (בימינו) יחזרו דברים אילו ליושנן.**בכ"מ פ"ז מה' לולב סהט"ו: ותקנה זו (כלומר, שיהא לולב ניטל כל שבעת ימי החג בכל מקום זכר למקדש) עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש, כשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים לישנן. ועיין בצפנת פענח שם. ועיין במשנת מע"ש פ"ה מ"ב ומפרשים שם, ומ"ש לעיל ח"ב, עמ' 783 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:10:1
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:10:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:10:1)

39-40. **ר' יהודה או' ר' ליעזר או' שבתון, אומ' קדושת היום, זכרון אילו זכרונות וכו'.**וכן בד: ר' יהודה אומר ר' אליעזר שבתון **זו** ("זו" גם בכי"ע ובכי"ל) קדושת היום וכו'. ובמקבילה שבבבלי ל"ב א' לא נזכר ר' יהודה, אבל הברייתא היא בתו"כ אמור ריש פרש' י"א, ק"א ע"ג (כי"ר, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' תנ"א), וסתם ספרא ר' יהודה. ועיין פירושה להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:10:2
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:10:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:10:2)

41. **תרועה, אילו שופרות. מקרא קדש, קדשהו.**כ"ה בכל הנוסחאות ובמקבילות. ובכי"ו בטעות: **תקיעה** אילו שופרות. והדרשה שלנו נסמכה לויקרא כ"ג, כ"ד: בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו וכו'. ומפרש ר' אליעזר "שבתון" זו קדושת היום⁵⁰ וכו', ומקרא קודש קדשיהו בעשיית מלאכה, כמפורש בנוסח הברייתא שבבבלי.

footnotes:
⁵⁰ כלומר, אומר בתפילה "אתה בחרתנו", כפירוש הר"ח. ועיין במיוחס להר"ש לתו"כ שם, צ"ו ע"א, ומ"ש לעיל ח"א, עמ' 36, שו' 43 ואילך. והיא היא.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:10:3
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:10:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:10:3)

41-42. **אמ' לו ר' עקיבא מפני מה לא נאמ' שבתון שבות שכן הוא פוגע בשביתה ראשון.**וכ"ה בד. וכ"ה בכי"ל, אלא ששם: שכן הוא פותח וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל, ושם: שבו פתח הכתוב תחילה. ובכי"ע: מפני מה אינו או' שבתון שבות, שכבר הוא פוגע בשביתו ראשון. ובתו"כ הנ"ל: אינו אומר שבתון אילא שבות, שכן הוא פותח בשביתה ראשון. ופירש"י: שהרי פתח בו הכתוב תחילה, והוא בא להזהיר על המלאכה שהוא עיקר, וכך יפה לדרוש, הואיל והוא ראשון במקרא, והשביתה ראשונה לכולם. ופירוש רש"י מבאר את כל הגירסאות, ולגירסת הבבלי טוען ר' עקיבה מפני מה לא נדרוש שבתון לשביתת מלאכה, שהרי הכתוב תמיד פותח בשביתת מלאכה (ועיין גם בקרבן אהרן לתו"כ), ולגירסא שלפנינו הפירוש הוא שהנכנס ליו"ט פוגע בשביתה ראשון, שהוא מיד מתחייב בשביתה ממלאכה, ואח"כ חלים עליו שאר החיובים. ועיין בתוספות כתובות מ"ז א' ד"ה דמסר.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:10:4
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:10:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:10:4)

42-44. **אלא זכרון אילו זכרונות תרועה אילו שופרות מקרא קדש אילו קדושת היום.**בכי"ע, בכי"ל ובמקבילות: **זו** קדושת היום (בד נשמטה המלה "אילו"). ולכאורה הוא שיבוש ברור בכי"ו. אבל בליקוטים מס' אמרכל (חמשה קונטריסים של קורוניל) כ"א ע"א: מצאתי בתוספתא ר' עקיבא אומר זכרון אלו זכרונות, תרועה אלו שופרות. מקרא קודש **אלו** קדוש היום. ומלשונו "מצאתי" בתוספתא מוכח שהכוונה לתוספתא ממש, ולא בברייתא שבבבלי (ל"ב א'), ואינו מובן מה מצא בתוספתא יותר מן הבבלי⁵¹ לעניין מה שכתב שם: אפילו כשחל להיות בשבת אנן מזכירין **במוסף יום תרועה**,⁵² ואין אנו משגיחין מקרא דזכרון תרועה, משום דסתם מוספין הוא בכל עניין (כלומר שהרי לסתם מוספין נאמר "יום תרועה" בבמדבר רפכ"ט), מצאתי בתוספתא וכו' (כלעיל). ובדרך שמא נראה שרבינו פירש בתוספתא "אילו" קידוש היום היינו זכרונות ושופרות הם קידוש היום ומזכיר את שניהם בכל מוסף בין בשחל ר"ה בחול בין בשבת. אמנם בשבה"ל השלם ה' ר"ה סי' רפ"ו, קל"ה ע"א, מביא ראייה זו מן הברייתא שבבבלי הנ"ל, אבל הוא הרי גרס גם בברייתא שבבבלי: מקרא(י) קדש **אלו** קדושת היום, עיי"ש בסי' ר"צ, קל"ז ע"א, ואפשר שפירש כנ"ל, אלא שבסי' רפ"ו קיצר את לשון הבבלי עיי"ש. ולעצם העניין שם, עיין במס' סופרים פי"ט ה"ו, הוצ' היגר, עמ' 329, שהביא בשבה"ל שם, אלא שהראשונים הביאוה (עיין במקורות שציין היגר שם, ועיין גם ארחות חיים ח"א ה' ר"ה סי' ו', צ"ט ע"ד) לעניין קידוש וברכת היום ולא לעניין הפסוקים בקרבנות המוסף. ופשיטא שעיקר הגירסא היא: **זו** קדושת היום (ולא "אילו קדושת היום"), ולא באנו אלא לבאר ששיבוש זה כבר היה לפני הקדמונים, ופירשו בו מה שפירשו.
ובמיוחס להר"ש לתו"כ הנ"ל כתב: ומשמעות דורשין איכא בינייהו. וליכא למימר דר"ע אית ליה קדושת היום לבסוף, שהרי קאמר (עיין להלן) כולל מלכיות עם קדושת היום, והדר זכרונות ושופרות. ובתו"כ שם מסיים: ומנין שיהיה כולל עמה את המלכיות תלמוד לומר ה' אלקיכם בחודש השביעי. ר' יוסי בר' יהודה אומר וכו'. ועיין בבלי ל"ב א' וספרי בהעלותך פי' ע"ז, עמ' 71.

footnotes:
⁵¹ ועיין דק"ס, עמ' 92, הע' כ', אבל ברור שבכי"מ היא השמטה בט"ס.
⁵² בהגהות מנהגי ר' אייזיק טירגוי (ירושלים תש"י, כ"ג ע"א, סי' קכ"ו) כתב בשם ספר ישן שבר"ה שחל להיות בשבת אינו אומר במוסף את פסוק א' בפנחס פכ"ט, אלא את הפסוק בויקרא פכ"ג, כ"ד-כ"ה, כלומר הפסוק שאנו עוסקים בו בתוספתא כאן: שבתון זכרון תרועה מקרא קדש וכו'. ואח"כ מתחיל במוספין: ועשיתם עולה לריח ניחח וכו', כלומר פנחס כ"ט, ב'. ובס' אמרכל שהבאנו בא להוציא ממנהג זה. ועיין מ"ש להלן בפנים.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:11:1
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:11:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:11:1)

44-45. **מקום שנהגו לומ' כדברי ר' עקיבא, אומ' כדברי ר' עקיבא. כדברי ר' יוחנן בן נורי וכו'.**במשנתנו פ"ד מ"ה (וכ"ה בתו"כ אמור הנ"ל) נחלקו תנאים אילו, לדברי ר' יוחנן בן נורי כולל מלכיות עם קדושת השם (כלומר, בברכה שלישית, בברכת **המלך** הקדוש) ואינו תוקע, ואומר קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע, ושופרות ותוקע. אבל לדברי ר' עקיבא כולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע וכו'. ואמרו בירושלמי פ"ד רה"ו, נ"ט ע"ג (פסחים פ"ד סה"א, ל' ע"ד, שם פ"י ה"ו, ל"ז ע"ד): ביהודה נהגו כר' עקיבה, ובגליל כר' יוחנן בן נורי, עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה יצא. אבל במשנה שבבבלי בכי"מ ועוד הגירסא הפוכה, ודברי ר' יוחנן בן נורי הם לר' עקיבא, וכן להפך, עיין דק"ס, עמ' 90, הערה ד', ועמ' 92, הערה ס' ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:11:2
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:11:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:11:2)

46. **אומ' קדושת היום [עם הזכרונות].**כ"ה בד ובכי"ל, בתו"כ אמור פי"א הנ"ל ה"ה, בירושלמי פ"ד ה"ו, נ"ט ע"ג, ובבבלי ל"ב א'. ובכי"ו נשמטו המלים "עם הזכרונות". ובכי"ע יש כאן השמטה גדולה. ולפי רשב"ג אומר מלכיות ותוקע, כולל קדושת היום עם הזכרונות ותוקע וכו', ולשיטתו אומר קדושת היום בברכה חמישית. אבל עיין להלן בסמוך, שו' 47–48, ד"ה ברם, ששערנו שצריך להשלים [עם המלכיות],⁵³ ויש כאן מסורת אחרת.

footnotes:
⁵³ והסופר השמיטה בכוונה, משום שהדברים מתנגדים לבבלי, אבל באמת יש כאן מסורת אחרת, ורבי הוא שסובר שאומר קדושת היום עם הזכרונות, ואומר מקודם מלכיות ותוקע.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:11:3
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:11:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:11:3)

47-48. **מה מצינו בכל מקום אומרה רביעית, אף כאן אומרה רביעית ר' אומ' מה מצינו בכל מקום אומרה אמצעית.**בכל המקבילות הנ"ל (וכ"ה בתו"כ כי"ר. ובתו"כ בדפוס לקתה הגירסא בחסרון, עיי"ש) הגירסא להפך: אומרה אמצעית וכו', ר' אומ' מה מצינו בכל מקום אומרה רביעית וכו'. וכן צ"ל לפנינו (לפי גירסת ד וכי"ל), שהרי לרשב"ג כולל קדושת היום עם הזכרונות, ונמצאת שהיא ברכה חמישית, כלומר אמצעית שבתשע ברכות של ר"ה, וכן היא אמצעית בכל הברכות של שבת ויו"ט, שהן שבע בכללן. אבל רבי סובר כר' עקיבא שאומר קדושת היום עם המלכיות, והיא ברכה רביעית, ככל קדושת היום של שבת ויום טוב.
ברם אפשר ואפשר שצריך להשלים לעיל, שו' 46, בכי"ו בדברי רשב"ג קדושת היום [עם המלכיות], ואין צורך להפך כאן את הגירסא, ויש כאן מסורת אחרת, שהרי אף במשנה עצמה אין המסורת ברורה, עיין לעיל, שו' 44–45. ועיין להלן שו' 52.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:11:4
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:11:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:11:4)

48-49. **וכשקדשו את השנה באושה ביום הראשון עבר ר' יוחנן בן ברוקה ואמ' וכו'.**וכ"ה בד. וכן בבבלי: ירד (פירש"י: לפי שמצוה להתפלל במקום נמוך קתני ירד) ר' יוחנן בן ברוקא לפני רשב"ג ועשה כר' יוחנן בן נורי וכו'. אבל בכי"ל כאן: עבר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה וכו'. וכ"ה בתו"כ הנ"ל בכי"ר (בדפוסים בטעות: עבר ר' שמעון בנו וכו'), ובירושלמי פ"ד ה"ו, נ"ט ע"ג, פ"ג ה"א, נ"ח ע"ג, שביעית פ"י ה"ב, ל"ט סע"ב, נדרים פ"ו הי"ג, מ' ע"א, וסנהדרין פ"א ה"ב, י"ח סע"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:11:5
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:11:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:11:5)

51. **ביום השני עבר ר' חנינא וכו'.**ופירשו בבבלי ל"ב א': אמר רב חסדא מאי שני לשנה הבאה (כגירסת כתי"י והר"ח, עיין דק"ס), אבל לא אירע שהיו שני ימים ר"ה. ועיין בירושלמי הנ"ל (חוץ מפ"ד כאן), ואמרו שם בשם רב חסדא שאותה שנה נתקלקלה, ובשם רב אמרו שהכוונה לשנה שנייה, והשיגו עליו: והא תני ביום הראשון וביום השני, ודייקו מן הלשון שהכוונה ליום שני באותה שנה.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:11:6
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:11:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:11:6)

52. **כך היינו נוהגין ביבנה.**לפי גירסת ד וכי"ל לעיל, שו' 46, והמקבילות, נהגו שלא כשיטתו של רשב"ג עצמו.⁵⁴ ועיין מ"ש, שו' 47–48, ד"ה ברם.

footnotes:
⁵⁴ וכן הקשו בבבלי ל"ב א', ותירצו: א"ר זירא לומר שתוקעין למלכיות. ועיין בירושלמי פ"ד ה"ו, נ"ט ע"ג, אלא שהסוגיא שם משובשת לפנינו.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:12:1
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:12:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:12:1)

52-53. **אין פוחתין מעשר מלכיות ומעשרה זכרונות ומעשרה שופרות.**משנתנו פ"ד מ"ו. ובכי"מ שם מסיים: דברי ר' עקיבא. ועיין להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:12:2
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:12:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:12:2)

53-54. **אם אמ' שבע מכולם יצא דברי ר' עקיבא.**לפי גירסא זו היא הברייתא שבבבלי ל"ב א', אלא ששם ליתא "דברי ר' עקיבא", ובמקומן נוסף שם: כנגד שבעה רקיעים. אבל בכי"ל: אם אמ' שלש מכולן יצא דברי ר' עקיבא. ובד וכן בכי"ע יש כאן השמטה ע"י הדומות. ועיין מ"ש להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:12:3
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:12:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:12:3)

54-55. **ר' יוחנן בן נורי אומ' אין פחות משבע, אם אמ' שלש מכולם יצא.**וכ"ה בכי"ל ובבבלי הנ"ל, אלא שבבבלי מוסיף: כנגד תורה נביאים וכתובים, ואמרי לה כנגד כהנים לוים וישראלים. ופושט הבבלי מברייתא זו ששלש מכולם פירושו שלש לכל אחת ואחת, אחת מן התורה אחת מן הנביאים, ואחת מן הכתובים, עיי"ש בפירש"י. ובמשנתנו הנ"ל: ר' יוחנן בן נורי אומר אם אמרן שלש שלש (במקצת נוסחאות מוסיף: מכולן) יצא. ובירושלמי שם: הוינן סברין מימר שלש מכל אחד ואחד, אשכחת תני אפילו שלש מכולן יצא. ובירושלמי בוודאי פירושו אפילו שלש לכולן יחד, ועיין בשי"ק שם ד"ה אשכחת. ועיין ר"מ פ"ג מה' שופר סה"ח, במפרשים שם, ובס' משיב נפש למאירי, עמ' 376 ואילך. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין בתרביץ ש"י, עמ' 300 ואילך, ובמבוא לנוה"מ, עמ' 415 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:12:4
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:12:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:12:4)

55-56. **אין מזכירין זכרון ומלכות ושופר של פורענות. מתחיל בתורה ומשלים בנביא.**משנתנו פ"ד מ"ו, וכגירסת הספרים שלנו. ועיין דק"ס, עמ' 93, הערה כ'.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:12:5
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:12:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:12:5)

56-58. **ר' יוסה אומ' אם היתה פורענות של גוים מזכירין אותה בפני עצמה. המתחיל מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה וכו'.**במשנתנו הנ"ל: ר' יוסי אומר אם השלים בתורה יצא, וכל מה שבאמצע חסר שם. ולפי הגירסא שלפנינו חולק ר' יוסי על הת"ק בתרתי, והוא מוסיף שמזכירין פורענות של גוים, ובלבד שאינה עולה למניין, ואינו מצרפה עם השאר (עיין להלן), וכן הוא חולק על הת"ק וסובר שאינו משלים בנביא, אלא בתורה. ובבבלי ל"ב ב': אבל אם בא לומר מלכות זכרון ושופר של פורענות של גוים אומר. מלכות, כגון ה' מלך ירגזו עמים, וכגון ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו וכו', עיי"ש. ועיין בהגהות יפה עינים ל"ב רע"ב. ורחוק בעיני לשער שהתוספתא הוגהה ע"פ הבבלי, והכניסו כאן גליון שלא במקומו, כהשערת הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 275.
ובירושלמי פ"ד סה"ז, נ"ט ע"ג, אמרו על משנתנו הנ"ל ("אם השלים בתורה יצא"): אמר ר' יוחנן כיני מתניתא ר' יוסה אומר צריך להשלים בתורה. וכן בבבלי ל"ב ב': אם השלים, דיעבד אין לכתחילה לא, והתניא ר' יוסי אומר המשלים בתורה הרי זה זריז ומשובח (כגי' כי"י וראשונים). אימא משלים וכו', הכי קאמר מתחיל בתורה ומשלים בנביא, ר' יוסי אומר משלים בתורה, ואם השלים בנביא יצא וכו'. והנה לא נתבאר לא במשנה ולא בירושלמי ולא בבבלי אם ר' יוסי חולק על הסיום גרידא או גם על הרישא, וסובר שאינו מתחיל בתורה אלא מסיים בתורה. וברשב"א ל"ב ב', עמ' 175: לר' יוסי מתחיל בשל תורה וכו' והכין תניא בהדיא בתוספתא בדברי ר' יוסי מתחיל וכו'. ובריטב"א ל"ב א' ד"ה ר' יוסי: וי"א דלר' יוסי אינו מתחיל בתורה אלא שמסיים בפסוקים של תורה וכו', עיי"ש שמוכיח מסוגיית הגמרא שאין לפרש כן, ומוסיף: וכך שנויה בתוס' בפי' (=בתוספתא בפירוש) המתחיל מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה. וכנראה שדברי הריטב"א לקוחים מחידושי הרשב"א הנ"ל. וכ"ה ברמב"ן שם, אלא שהרמב"ן לא הביא את דברי היש אומרים אלא הוכיח מן הגמרא ומן התוספתא כאן שאף לר' יוסי מתחיל מן התורה, וכתב שכן פירשו כל המפרשים, והוסיף: וכך היא גירסתו של ר"ח ז"ל בגמרא דילן. וכע"ז גם ברשב"א הנ"ל. וכ"ה גם בר"ח שלפנינו: ותריצה למתני' הכי, ר' יוסי אומר **מתחיל בתורה** ומשלים בתורה וכו'. וכן הביא הר"ן בפ"ד סי' תקנ"ב ובחידושיו ל"ב ב' את התוספתא לראייה שאף לר' יוסי מתחיל בתורה. והתוספתא הובאה גם בראבי"ה וברא"ש, עיין להלן בסמוך.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:12:6
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:12:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:12:6)

58. **ואומ' של נביאים ושל כתובים באמצע.**עיין ברמב"ן וסייעתו שהבאנו לעיל שהשתדלו להוכיח שגם לר' יוסי אומר כתובים לפני נביאים, עיי"ש, ולפלא שהזכירו את הרישא של התוספתא ולא הזכירו את הבבא שלנו. אבל בראבי"ה ח"ב סי' תקל"ו, עמ' 227, וברא"ש פ"ד סי' ג', הביאו את התוספתא כאן, ופירשו שהסדר בתוספתא הוא לאו בדווקא, ובאמת מקדים כתובים לנביאים. והוא מפני מסורת הגאונים שמקדימים, כתובים לנביאים, עיין אוה"ג, עמ' 51. ובחידושי הרמב"ן הנ"ל (וממנו ברשב"א, בריטב"א. ברא"ש ועוד) העיר על מס' סופרים פי"ח ה"ד, הוצ' היגער, עמ' 315: שבכל מקום דברי קדושה⁵⁵ מקדימין לדברי קבלה⁵⁶ (חוץ מתשעה באב). ועיין הטעם בריצ"ג ה' ר"ה, עמ' כ"ו, ואצל ר' שמואל בר' דוד שמביא ר' אשר מלוניל בס' המנהגות (אסף, ספרן של ראשונים, ירושלים תרצ"ה), עמ' 148. אבל מנהג א"י אינו ברור לגמרי, עיין מ"ש ר"א אפטוביצר בהערותיו להראבי"ה הנ"ל, עמ' 226, הערה 5, ובס' הוספות ותקונים לס' הראבי"ה, עמ' 107. ועיין בחידושי הריטב"א הנ"ל, ולדבריו אף הגאונים מסתפקים בזה, עיי"ש. ועיין בהערות ר"ז דימיטרובסקי לחי' הרשב"א, עמ' 176, הע' 152.

footnotes:
⁵⁵ αγιόγραφα, כתובים. ועיין ראבי"ה ח"ב, עמ' 226, הע' 4.
⁵⁶ כאן הכוונה לנביאים גרידא, אבל בכמה מקורות דברי קבלה כוללים גם את הכתובים, כפירש"י בב"ק ב' ב'. ועיין לעיל יומא פ"ב, שו' 33, שם שו' 125, להלן נדה פ"ד סה"י (ובמקבילות), מכילתא בא פ"ה, עמ' 14, ירוש' יבמות פ"ב סה"ה, ד' ע"א (ובמקבילות). ועיין לעיל הע' 55.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:12:7
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:12:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:12:7)

58-59. **אין אומרין מלכיות עם הזכרונות, ולא זכרונות עם השופרות וכו'.**ראבי"ה, עמ' 227 הנ"ל. ופירושו שאין כוללין מלכיות עם הזכרונות בברכה אחת וכו', ואם כלל אעפ"י שלא החסיר ממניין הברכות (שאמר קדושת היום בלי מלכיות), צריך לאומרן שנייה. אבל אם אמר מלכיות לחוד, אעפ"י שאמרן עם קדושת השם יצא, כמ"ש לעיל, שו' 44, ד"ה מקום.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:13:1
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:13:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:13:1)

60. **פקדונות בזכרונות וכו'.**ל"ב ב', עיי"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:13:2
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:13:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:13:2)

62. **זכרון שיש עמו תרועה וכו'.**בבלי הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:13:3
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:13:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:13:3)

64. **אלא עם הזכרונות בלבד.**פירש"י: תרועה לאו לשון שופרות הוא עד דמזכיר שופר בהדיא. ובריטב"א שם גרס בדברי ר' יהודה: אינו אומרה כל עיקר. וכנראה שטעמו הוא מפני "שזה מעכב לזה", עיי"ש להלן בריטב"א ד"ה ויש לקיים.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:13:4
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:13:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:13:4)

64-65. **תרועה שאין עמה זכרון כגון יום תרועה וכו'.**בבבלי ל"ב ב': תרועה שאין עמה לא כלום, כגון יום תרועה וכו'. ובכי"ע ובכי"ל: תרועה שאין עמה שופר וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:13:5
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:13:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:13:5)

66. **לא היה אומרן עמהן.**שהרי לר' יהודה תרועה גרידא לאו לשון שופר הוא, כלעיל, שו' 64, ד"ה אלא.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:13:6
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:13:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:13:6)

66-67. **מלכות שיש עמה שופר, כגון בחצוצרות וקול שופר וגו' אומרה עם המלכיות ועם השופרות וכו'.**בבבלי ל"ב ב': מלכות שיש עמה תרועה, כגון ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו אומרה עם המלכיות וכו'. אבל בר"ח שם: כגון ותרועת מלך בו, בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' אומר עם המלכיות וכו'. וכ"ה גם במשיב נפש למאירי, סוף עמ' 379, ובכי"י הבבלי, עיין דק"ס, עמ' 95, הערה ט'. ולפי גירסא זו נזכר שם בפירוש פסוק שמפורש בו "וקול שופר", עיין להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:13:7
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:13:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:13:7)

68. **לא היה אומרה אלא עם השופרות בלבד.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: אומרה עם **המלכיות** בלבד. וכ"ה בבבלי הנ"ל, עיי"ש מ"ש לעיל בסמוך בגירסת הבבלי. וגירסא זו אפשר לפרשה, שלר' יהודה הואיל והקדים הכתוב "בחצוצרות וקול שופר" הכוונה שהעיקר הן החצוצרות והשופר הוא טפל, ואין מדברים כאן בשופר של ר"ה (עיין בראשונים בסוגיין), ולפיכך אין כאן אלא מלכיות. ולפי הגירסא בבבלי בהוצאות שלנו שלא הוזכר שם אלא הפסוק "ותרועת מלך בו", הרי בוודאי שר' יהודה לשיטתו שתרועה בלי שופר אינו לשון שופרות, כלעיל, שו' 64, ד"ה אלא. אבל הגירסא שלנו קשה, ולמה לא תעלה לו משום מלכיות.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:13:8
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:13:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:13:8)

68-69. **מלכות שאין עמהן שופר כגון זמרו לאלהים זמרו וגו'.**בד וכי"ע באה כאן הברייתא שלהלן: שמע ישראל וכו', ואח"כ ברייתא זו, ובכי"ל נשמטה לגמרי הבבא שלנו. והמלים "מלכות שאין עמהן שופר כגון" חסרות בכי"ע, אבל גם בד: מלכות שאין **עמה** שופר כגון זמרו וכו'. והיא בוודאי גירסא משובשת, שהרי גם ר' יהודה מודה שמונין את המלכיות שבתהלים פכ"ד, אעפ"י שאין בהן שופר. ושמא צ"ל: אלהות (במקום "מלכות") שאין עמה (כגי' ד) שופר, כגון זמרו וכו', ולדברי ר' יוסה נמנית כמלכות, ולדברי ר' יהודה אינה נמנית כלל. ועיין ירושלמי פ"ד ה"ז, נ"ט ע"ג,⁵⁷ ובבלי ל"ב ב'.

footnotes:
⁵⁷ ויש שם ט"ס, וצ"ל שם בשלש הבבות בראשונה "דברי ר' יוסי", ואח"כ "ר' יהודה אומר" וכו'. ורק בבברייתא האמצעית שם נשתמר הסדר הנכון.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:13:9
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:13:9](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:13:9)

71-72. **שמע ישראל וגו' וידעת היום והשבות וכו'.**בבלי ל"ב ב', ואף כאן התנאים לשיטתם אם אלקות עולה לשם מלכות, עיין מ"ש לעיל בסמוך.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:13:10
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:13:10](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:13:10)

73-76. **שאו שערים ראשיכם וגו' מי זה מלך הכבוד וגו', שאו שערים ראשיכם מי הוא זה מלך ה' צבאות וגו', ר' יוסה אומ' אומרן כל אחד ואחד בפני עצמו. ר' יהודה אומ' אומרן כולן כאחד.**ברייתא זו בשיטת ר' יהודה חולקת בין על הירושלמי ובין על הבבלי. וכבר העיר ע"ז בראבי"ה ח"ב סי' תקל"ו, עמ' 223: וקיימא לן כר' יוסי שאמר שאו שערים וגו', ראשונה שתים שניה שלש, ור' יהודה פליג עליה, ולית הלכתא כר' יהודה. ובתוספתא פליג אגמרא דידן, דחשיב להו בתרי ורבי (צ"ל: לרבי) יוסי, ורבי יהודה כחד וכו'. אי נמי שמא סמכו הראשונים אדרבי יהודה דחשיב להו כחד, ומשם למדו לעשות נמי שני הפסוקים דשאו ושאו חד (כלומר, ולפיכך הוסיפו עוד פסוקים של מלכיות).


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:14:1
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:14:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:14:1)

76-77. **[זכרונות האמורות לעניין הקשת ר' יוסי אומ' אומרן כולן כאחת] וכו'.**המוסגר במרובעים נשמט בכי"ו ובכי"ל ע"י הדומות, והשלמנו ע"פ כי"ע (אצל צוקר' בטעות: לעניין הקדשת). ובד: זכרונות האמורות בעניין **בקשה** וכו', וכבר הגיה בתוספות בכורים: בעניין הקשת (וממנו גם במנחת בכורים), והכוונה לבראשית ט', ט"ו-ט"ז: וזכרתי את בריתי אשר ביני ובינכם וגו' וראיתיה לזכר ברית וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:14:2
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:14:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:14:2)

77-78. **ר' יהוד' או' ראשנים בפני עצמן ושניים בפני עצמן.**בתוספות בכורים פירש בדרך אפשר שראשונים כוונתו לבראשית ח', א': ויזכר אלקים את נח וכו' (כלומר, כבנוסחאות שלנו במוסף של ר"ה), והשניים הם הפסוקים שבקשת עצמה. ולא מצאתי בשום נוסח של תפילת מוסף את הזכרונות של קשת. והחתימה שלנו בברכת זכרונות היא: זוכר הברית, כלומר הברית לאברהם. וברכה זו היא גם ברכה על הקשת, עיין לעיל ח"א, סוף עמ' 108 ואילך. ובקטעים מן הגניזה של מוסף לר"ה (לפי מאן בשנתון של צינצינטי ח"ב, עמ' 330): ב"א ה' זוכר ברית אבות לבנים.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:14:3
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:14:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:14:3)

78-79. **ר' יוסי אומ' אומרן כל אחד ואחד בפני עצמו.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אומרן כולן כאחת, וכן בכי"ל: אומרן כלן כאחד, ואף שם הכוונה שאומר כל הפסוקים בעניין גדעון כאחת, וכל הפסוקים בעניין יהושע כאחת, וכ"ה הפירוש לפי גירסת כי"ו וד.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:15:1
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:15:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:15:1)

80. **סדר תקיעות שלש של שלש שלש.**בד: שלש של שלש, ועיין מ"ש לעיל, שו' 6, ד"ה בתעניות. ובבא זו היא פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"ט. ובפרדס ה' ר"ה, ד' קושטא, מ"ב ע"ג, מהדורת הרח"י עהרענרייך זצוק"ל, עמ' ר"כ: כדתניא בתוספתא סדר תקיעות שלש של שלש שלש וכו'. ועיין להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:15:2
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:15:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:15:2)

81. **שש תקיעות ושלש תרועות.**וכ"ה בכי"ע (אלא ששם: התרעות). והברייתא מבארת שהשלש של שלש שלש, הן תקיעה תרועה תקיעה, שלש פעמים. וכן בס' הפרדס הנ"ל: שש תקיעות [ושלש התרעות], והן בכולן ט'. ובד ובכי"ל: חסרה בבא זו, ובמקומה: שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תרועה כשלש יבבות, והוא המשך משנתנו פ"ד מ"ט הנ"ל. ועיין תו"כ אמור פי"ג, ק"א ע"ד, ובבלי ל"ג ב', ל"ד א'.⁵⁸

footnotes:
⁵⁸ ועיין ברוקח סי' ר"ב ובמעשה רוקח סי' קכ"ד, עמ' ל'.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:15:3
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:15:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:15:3)

81-82. **שמע שש תקיעות ושלש תרועות מתשעה בני אדם כאחד יצא.**וכ"ה בכי"ע, אלא שחסר שם "שמע שש תקיעות ושלש תרועות", והיא היא. וכן מעיד רש"י כאן ל"ד ב' ד"ה מתשע: והכי גרסינן לה בתוספתא מתשעה בני אדם כאחד יצא, ואפילו בסירוגין ואפילו כל היום כולו. וכן הובאו דברי רש"י הללו בתוספות שם ד"ה מתשעה, בס' מנוח על הר"מ פ"ג מה' שופר ה"ו, ל"ב ע"א, בשבה"ל השלם ה' ר"ה סי' רצ"ט, עמ' 280. אבל בד ובכי"ל חסרה כל בבא זו. וכן חסרה בס' הפרדס הנ"ל ובשבה"ל הקצר שנביא להלן. וכן בבבלי ל"ד רע"ב: תניא נמי הכי שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, מט' בני אדם כאחד **לא** יצא.⁵⁹ ורש"י הגיה ע"פ התוספתא: יצא. וכבר פירשו כל הראשונים שהנכון הוא "לא יצא", שהרי צריך לשמוע את התקיעות ואת התרועות על הסדר, כלומר כל תרועה אחרי תקיעה ראשונה, ולפני תקיעה שניה, ואם שמען מט' בני אדם בבת אחת הרי שמען בעירבוביא, אפילו אם נאמר ששני קולות משתמעין אף כשהם שונים. עיין בראשונים במקומם, במאירי, עמ' 118 (מה שתמה על הרשב"א), ובספרו משיב נפש, עמ' 351 ואילך, ולגירסא שלנו בתוספתא צריך לפרש שהוא מאזין מתחילה לתקיעה, ומשני הקולות השונים אינו שומע אלא מה שצריך לו, ואח"כ למריע, ואח"כ לתוקע וכו', ואע"פ שכולם תוקעים כאחד יצא. ועיין היטב בפיסקי רי"ד (בס' אהלי יצחק) ל"ד ב'. ועיין מ"ש להלן. ועיין בספר יום תרועה ל"ד ב'.

footnotes:
⁵⁹ כגירסת ר"ח וכל הספרים, עיין בתוספות, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ועוד.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:15:4
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:15:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:15:4)

82-83. **שמע שש תקיעות ושלש תרועות אפי' בסירוגין, אפי' כל היום כולו יצא.**וכע"ז בכל הנוסחאות ובס' הפרדס הנ"ל. ופירושו ששהיות אינן פוסלות, ואפילו שהה בנתים, ותקע אחת בבקר והאחרונה לפני השקיעה יצא בדיעבד. ודווקא הפסק קולות שלא כסדרן פוסל, כגון תקיעה תרועה תרועה וכו', שהתרועה האחרונה מפסקת ופוסלת את הקולות שלפניה, עיין להלן בתוספתא ומש"ש. ועיין בירושלמי ברכות פ"ב ה"א, ד' ע"ב, מגילה פ"ב ה"ב, ע"ג ע"א, בבלי ל"ד ב', סוכה נ"ד א', ערכין י' א'.
ובד מוסיף כאן: שמע תקיעה מזה ותקיעה מזה ותרוע' מזה, תקיעה מזה ותרועה מזה אפילו בסירוגין, אפילו כל היום כולו יצא. וכן מוסיף בכי"ל: תקיעה מזה ותרועה מזה **יצא**, אפי' מסורגין, אפי' כל היום כולו יצא. ובכי"ע מוסיף: שמע שש, תקיעה מזה ותרועה מזה אפילו בסירוגין ואפילו כל היום בולו יצא. ובכי"ו נמצאת בבא זו להלן, שו' 86. והנה לפי גירסת ד וכי"ל לעיל (שו' 81–82) שאין בהן "מתשעה בני אדם כאחד יצא" נפרש כאן שדווקא אם שמע את הקולות כסדרן מבני אדם שונים בזה אחר זה יצא, אבל בבת אחת לא יצא. ובשבה"ל הקצר כלל י' סי' צ"ט, מ"ג ע"ג: מט' בני אדם כאחד **לא** יצא. הכי גרסינן בתוספתא תקיעה מזה ותרועה מזה יצא, ואפי' בסירוגין ואפי' כל היום כלו. ורבינו מסתייע מכאן שדווקא אם שמע בזה אחר זה יצא, אבל לא בבת אחת. וברש"י ל"ד ב' הנ"ל: ולא גרסינן תקיעה מזה ותרועה מזה יצא דהיינו רישא, ואי גרסינן לה, הכי הוא דגרסי' מט' בני אדם כאחד⁶⁰ תקיעה מזה ותרועה מזה יצא וכו'. וכוונת רש"י היא לא לתוספתא שהביא שם, אלא לברייתא שבבבלי שם. וכנראה שלפני רש"י חסרה בבא זו בתוספתא. ולפי גירסת כי"ו וכי"ע הפירוש הוא שאפילו שמע בסירוגין מכמה בני אדם יצא, ואין השהיות מפסיקין, ואנו מתחשבים עם השומע ולא עם התוקע, ואינו עניין לרישא.

footnotes:
⁶⁰ כלומר, ולא גרסינן לא "יצא", ולא "לא יצא". ובהעתקה שבשבה"ל השלם סי' רצ"ט, עמ' 280, משובש.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:15:5
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:15:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:15:5)

83-84. **שמע תקיעות וברכות בין שהקדים תקיעות לברכות ובין שהקדים ברכות לתקיעות יצא.**בכי"ע חסרה בבא זו, אבל היא ישנה גם בד ובכי"ל, והובאה בשם התוספתא ברי"ץ גיאת ה' ר"ה, עמ' ל"א, בעיטור ה' שופר, הוצ' רמא"י, ק"ב סע"ג, במנהיג ה' ר"ה סי' י"ז, כ"ד ע"א, ובשבה"ל הקצר כלל י' סי' צ"ט.
ובבבלי ל"ד ב': תקיעות וברכות של ר"ה ושל יוה"כ מעכבות. ומדברי רש"י משמע שפירש שאם אינו יכול לברך מלכיות זכרונות ושופרות אינו תוקע, וכן להפך אם אינו תוקע אינו מתפלל שלש ברכות הללו (אלא אומר קדושת היום באמצע). וכבר השיגו עליו בתוספות ל"ג ב' ד"ה שיעור ממשנתנו ספ"ד ומן הברייתא שבבבלי ל"ד ב'. ועיין גם לעיל ברכות פ"ג הי"ט ובמקבילות. וכן תפסו על רש"י כמעט כל הראשונים שבסוגיין, ומהם שהסתייעו מן התוספתא כאן⁶¹ ולפיכך פירשו בבבלי שהתקיעות עצמן מעכבות זו את זו, כלומר אם אינו יודע להריע, אינו צריך אפילו לתקוע, וכן אם אינו יודע כל שלשת הברכות אינו יוצא בשתים מהן, ואפילו סדרן מעכב, עיין בריצ"ג ובראשונים שהבאנו לעיל. אבל הברכות אינן מעכבות את התקיעות, והתקיעות אין מעכבות את הברכות. ולהלן מנחות פ"ו הי"ב מוכח כפירש"י. ועיין בחסדי דוד שם ומ"ש בצפנת פענח פ"ג מה' שופר הי"ב, ובמרכבת המשנה שם. ועיין בס' יום תרועה ל"ד ב' מ"ש על פירש"י.

footnotes:
⁶¹ מעניין שהפוסקים גרידא (עיין לעיל בפנים) הביאו את התוספתא אבל לא מפרשי הש"ס במקומו.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:15:6
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:15:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:15:6)

84-85. **תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת.**וכ"ה בכי"ל. ובכי"ע: תקע והריע וחזר ותקע וכו', וברור שנשמטה שם המלה "והריע" (כמו שמוכח מן הלשון "וחזר"), וצ"ל כלפנינו, שהרי לפי גירסת כי"ע תקע כדינו. וכן (כלפנינו) היתה הגירסא לפני הרוקח סי' ר"ב, מעשה רוקח סי' קכ"ד, עמ' ל'. ומדבריהם שם (בשם ר' יהודה אבי הרוקח) משמע שפירשו אין בידו אלא אחת, כלומר אלא תרועה אחת, ואין השניה עולה לו,⁶² עיי"ש. ואף הרמב"ן בלקוטות כ"ז א' ול"ג ב', במלחמות סוף מכילתין (הוצ' ראם י"א ע"א), ובדרשה שלו לר"ה, עמ' 23, והרא"ה (לפי ארחות חיים ה' ר"ה סוף סי' י"א, צ"ח ע"ב) הביאו בשם התוספתא כגירסת כי"ו וכי"ל, אלא שפירשו שאין בידו אלא אחת, היינו התקיעה האחרונה, אבל התקיעה הראשונה והתרועה בטלו מפני שהפסיק בתרועה שנייה שלא במקומה, וכדברי רב עוירא בבבלי ל"ד א'. וסובר הרמב"ן שאף החכמים שחולקים על ר' יהודה וחושבים כל קול וקול למצוה מיוחדת, אף הם מודים שאם הפסיק בקול שלא כסידרו פוסל את הקודמים, ולא הכשירו אלא בשהייה גרידא, או בשאר הפסקות (דלא מינה לא מחריב בה, זבחים ג' א'), אבל לא בקול של שופר שכיון לצאת בו. והובאה התוספתא בגירסא זו (מן הרמב"ן) ברשב"א ל"ג ב', עמ' 203, בריטב"א כ"ז א' ד"ה שיעור וד"ה תקע, במאירי, עמ' 118, ובמגן אבות שלו סוף עניין ג', עמ' כ"ו (ונשתבש שם כגי' כי"ע בתוספתא, וצ"ל כלפנינו, כפי שיוצא ברור מהמשך דבריו), בטור סוף סי' תק"ץ, ר"ן סי' תקנ"ז וחידושיו ל"ד א' ד"ה ודילמא. ועיין בירושלמי פ"ג סה"ג, נ"ח ע"ד, ופ"ד ה"י, נ"ט רע"ד, ומ"ש עליו ברמב"ן הנ"ל, ועיין באהצו"י, עמ' 35. ועיין מ"ש להלן.
ובד כאן: תקע והריע ותקע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת, וכן כתב ברשב"א ל"ג ב' הנ"ל: ונראה לי יותר גרסת הספרים דגרסי' בההיא תוספתא תקע והריע ותקע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת. ונראה לי פירושו שלאחר שתקע באחרונה לתר"ת (=לתקיעה תרועה תקיעה) ראשון חזר והריע, וחשב שתעלה לו אותה תקיעה משום פשוטה שלאחר תר"ת ומשום פשוטה שלפני תר"ת השני וכו', ומשום הכי קאמר אין בידו אלא אחת דהיינו לפשוטה שלאחר תר"ת הראשון, דאנן פשוטה לכל חדא וחדא בעינן וכו'. ולפי פירוש הרשב"א הוא דין משנתנו פ"ד מ"ט: תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת, וכפירוש המקובל בה. ועיין מ"ש לעיל, הערה 62. והובאו דברי הרשב"א בר"ן ובחי' הר"ן הנ"ל. ואשר לירושלמי למשנתנו הנ"ל, עיין מה שפירש בו הרמב"ן הנ"ל בלקוטות, והובא ברשב"א כ"ז א' ועוד. ועיין בדרשת הראב"ד לר"ה, עמ' מ"ט. ולפי שיטת הרשב"א אין קול שופר שלא במקומו פוסל את הקודמים, לדברי החכמים. ועיין שיטת ר"ת בראבי"ה ח"ב סי' תקס"ו, עמ' 289 ועוד (עיי"ש הערה 4). ועיין בשו"ע או"ח סי' תק"צ ס"ק ה' ואילך ובבאור הגר"א שם. ועיין מה שהאריך הרמא"י בפתח הדביר על העיטור ה' שופר, ק"ב ע"א, הערה כ"ז.

footnotes:
⁶² ברוקח שם: "וקבלתי מאבא מורי ר' יהודה זצ"ל וכו' אם תקע שני שברים יצא שאין בספרים מניין שברים, ואם תקע ד' שברים יצא, דתניא בתוספתא תקע והריע וחזר והריע וחזר ותקע אין בידו אלא אחת, וכן כשמריע אם עשה טוט כמה פעמים יצא, מדאמרינן גבי תקיעה תקע בשנייה כשיעור שני תקיעות יצא". וכוונתו להוכיח מן התוספתא שדווקא אם הפסיק בין התרועות ("הריע וחזר והריע") הפסיד את הראשונות, אבל אם הריע הרבה בבת אחת יצא, עיין בריטב"א ל"ג ב' ד"ה שיעור תקיעה, ועיין בתוספות ברמב"ן, ברשב"א שם ולעיל כ"ז א'. ולפי הנחה זו אף הרוקח פירש אין בידו "אלא אחת", כלומר התקיעה האחרונה, אלא שדייק מלשון התוספתא שדווקא אם הפסיק בין התרועות הפסיד את הראשונות, אבל אם לא הפסיק לא הפסיד כלום. ובמעשה רוקח שצויין בפנים: וכן קבלתי מאבא מורי הריב"ק התוקע ד' שברים, או ב' תרועות זו אחר זו, יצא, מדאמרינן בתוספתא ותקע והריע וחזר והריע ותקע וכו'. ומפשוטו של לשונו משמע שפירש את התוספתא שאין לו אלא תרועה אחת (עיין בחי' הרשב"א, עמ' 204 שכתב: דאין בידו אלא אחת משמע דלא קאי אלא על מה שחשב שיעלה לו לשתים לא עלה לו לשתים אלא לאחת, כההיא דמשך בשנייה כשתים, ומטעם זה הכריע שהנכון כגי' ד בתוספתא, עיין להלן). והתוספתא מלמדת שהקולות צריכים להיות על הסדר, ולא עלו לו שתי תרועות אלא אחת. ואשר ל"משך בשנייה כשתים" הנ"ל כתב הר"ח כ"ז א': וי"א היה צריך תר"ת ותקע תקיעה ומשך בתרועה כדי תרועה ותקיעה אין בידו אלא תקיעה אחת. והדברים נתבארו בעיטור ה' שופר הוצ' רמא"י, ק"א ע"ב: ויש מפרשים תקע תקיעה ותרועה ומשך בתרועה כדי תרועה ותקיעה אין בידו אלא תקיעה א', וזהו תרועה, וכן מצינו שהתרועה נקראת תקיעה וכו'. וכ"ה בשבה"ל הקצר כלל י' סי' צ"ט, עיי"ש. והכוונה שאם משך בשנייה (כלומר בקול שני בתרועה) ותקע תקיעה שנייה מתוך תרועה, בנשימה אחת, אין לו אלא תרועה. ועיין מ"ש להלן, שו' 85, ד"ה ובשבה"ל. וברי"ץ גיאת ה' ר"ה עמ' ל"ט: "ויש שסוברה בתוקע תרועה ראשונה של תר"ת וחוזר לתקוע תרועה של אחריה, ומשך בה כשיעור תקיעה ותרועה אין בידו אלא אחת".


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:15:7
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:15:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:15:7)

85. **תקע והריע ותקע בנשימה אחת לא יצא.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: תקע והריע ותקע **בין שהוא** אחת יצא. וברור שצ"ל שם: בינשימא (=בנשימה) אחת יצא. וגירסתינו ("לא יצא") מקויימת ע"י כל הראשונים שהביאו את התוספתא, עיין להלן. והברייתא סמוכה למשנתנו ספ"ד הנ"ל: תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. והלכה זו היא בתקיעה דווקא, שהוא קול אחד, אבל בתקיעה תרועה ותקיעה, שתקע באחת מתוך השניה אין לכל אחת מהן התחלה וסוף ולא יצא אף באחת מהן, לשיטת התוספתא. ועיין בירושלמי שציינו לעיל ד"ה ובד כאן.
ובירושלמי פ"ד ה"י, נ"ט ע"ג: אמרן בנפיחה אחת. אשכחת תני אמרן בנפיחה אחת יצא. והא תנינן סדר תקיעות שלש של שלש שלש.⁶³ שלא יפחות. ומתוך קושיית הירושלמי מוכח שמתחילה הבינו את משנתנו שצריך להפסיק בין כל קול וקול (בין תקיעה לתרועה וכו'), ותירצו שהכוונה במשנתנו שלא יפחות משלש שלש, אבל אין מדברים בהפסק כלל, ואפילו לא הפסיק בין הקולות יצא. וכתב הרמב"ן בלקוטות כ"ז א' ול"ג ב': והוי יודע שמה ששנינו אין בידו אלא אחת דוקא בתקיעה ותקיעה, לפי שכיון שאין לה שיעור למעלה עדיין תקיעה אחת היא, אעפ"י שתקע וקצר בראשונה, שפעמים שאדם מאריך בזו ומקצר בזו, ומש"ה אפסוקי תקיעתא לא מפסקינן (עיין בבבלי כ"ז א', כ"ח א'), אבל תקע והריע בבת אחת יצא, ועולות לו לתקיעה ותרועה, לפי ששינוי קול התרועה או התקיעה הוה ראש לה, ולא מיקריא תחילה בלא סוף וסוף בלא תחילה, ולמדתיה מן הירושלמי (הירושלמי שהעתקנו לעיל) וכו', אבל אם תקען בנשימה אחת יצא, שהרי לא פיחת, וקול תקיעה משונה מקול תרועה, וניכר הוא שהן שלש, והא דתשכח בתוספתא תקע והריע ותקע בנשימה אחת לא יצא, לא תסמוך עלה ומשבשתא היא, ותני יצא, שהיא אותה הברייתא שהביא בירושלמי (הנ"ל), דקתני יצא.
ומכאן שאף לפני הרמב"ן היתה הגירסא בתוספתא "לא יצא", אלא שהגיה. וכן גרסו בתוספתא בעיטור ה' שופר, הוצ' רמא"י, ק"א ע"ב, במאירי, עמ' 115, ובמגן אבות שלו עניין ב', עמ' כ"ג, בריטב"א ל"ג א' סד"ה תקע, בשבה"ל השלם ה' ר"ה סוף סי' רצ"ח, ק"מ ע"ב, ובקצר כלל י' סי' צ"ט, מ"ג ע"ג. וכתב במגן אבות הנ"ל, עמ' כ"ד, על דברי הרמב"ן הנ"ל: שאף הירושלמי לא התירן בנשימה אחת אלא בדיעבד וכו' יצא, ויצא פירושו דיעבד הוא, לכתחלה וודאי לא, שאמר אשכחת תנא תני, כלומר אע"פ שרוב תנאים סוברים לא יצא, מצאו תנא שאומר שיצא וכו', עיי"ש שהביא דוגמאות שבמקום שאומר הירושלמי אשכח תנא תני אין הלכה כן, והוא ממשיך שם: ואף לזה שבירושלמי הקשו, והא שלש שלש תנן, כלומר ואין מנין אלא בהפסק, ותירץ ההיא שלא יפחות, כלומר, ולא למעוטי נשימה אחת, והדבר פשוט שזה שנויא דחוקא הוא, שלא הוצרך תנא ללמד שלא יפחות. ואלו הדברים ברורים שכל שעשה הסימן בנשימה אחת פסול. ובריטב"א ל"ג א' סד"ה תקע: בירושלמי וכו' יצא, שלא הנשים ביניהן, אבל הפסק קול נתן ביניהן, ובתוספתא אמר לא יצא, ופי' בשאמרן בנפיחה אחת בלי הפסק קול, ולא פליגי.
ובשבה"ל הקצר כלל י' סי' צ"ט, מ"ג ע"ג: תוספתא תקע והריע בנשימה אחת לא יצא, ויש לפרש לא יצא ידי שניהן, אבל יצא ידי אחת מהן, כדאמרינן אין בידו אלא אחת, ומה שסתם מתניתין דידן פירוש (צ"ל: פירשה) התוספתא, דהא ראשונה ושניה דאמרינן, או ב' תקיעות דסמיכי אהדדי, או תרועה ותקיעה, ומצינו שהתרועה נקראת תקיעה וכו'. ופירוש זה הוא לפי היש מפרשים במשנתנו שהביא העיטור ובשבה"ל לעיל שם (עיין לעיל הערה 62), והם מפרשים אף את התוספתא שאם תקע כמה תקיעות בנשימה אחת, או תקיעה ותרועה בנשימה אחת, לא יצא ידי שתיהן אלא ידי אחת מהן. ופירוש זה קשה מאד, וכיצד אפשר לפרשו גבי תרועה, שאם תקע והריע בנשימה אחת לא יצא ידי שתיהן, א"כ אף ידי אחת מהן לא יצא, ואיזה מהן תוציא. וההלכה שאם תקע כמה תקיעות בנשימה אחת לא יצא אלא ידי אחת מהן עדיין מתפרשת כדין משנתנו ספ"ד, אבל כיצד נפרנס "והריע", או הריע כמה תרועות בנשימה אחת, שלא יצא אלא ידי אחת מהן, והרי אפילו אם הריע בשתי נשימות אינו יכול לצאת בשתי תרועות בבת אחת, עיין מ"ש לעיל, שו' 84–85, ד"ה תקע והריע. ובשבה"ל השלם, ק"מ ע"ב הנ"ל: תוספתא תקע והריע בנשימה אחת לא יצא, לא משום תקיעה ולא משום תרועה. ואין שם זכר לפירוש התמוה הנ"ל. וכ"ה בתניא ה' ר"ה סי' ע"ז.
ועיין בראבי"ה ח"ב סי' תקמ"ב, עמ' 239 ואילך, והוא פוסק שצריך לתקוע כולן בלי הפסק, ואפילו בקולות של שברים, שהרי לר' יהודה (סוכה נ"ג ב', ערכין י' א') בוודאי צריך שלא יפסיק ביניהן, ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא בתקיעה תרועה ותקיעה, אבל בתרועה גופה, אי נמי בג' שברים שהם במקום תרועה, דאפשר נמי לקצרם ולעשותם בנשימה אחת מודו ליה, ועיי"ש מה שהביא בשם הירושלמי. וכ"ה שיטת הרמב"ן בלקוטות הנ"ל, ועיין בדרשה שלו לר"ה, עמ' 24, ובחי' הריטב"א ל"ד א' ד"ה ונשאל ובחידושיו לסוכה נ"ג סע"ב, ובתוספות ערכין י' א' ד"ה אין, וברא"ש כאן פ"ד סי' י',⁶⁴ ובשו"ת הרשב"ץ ח"ג סי' ר"ט. ועיין במגן אבות למאירי הנ"ל עניין ב', עמ' כ"ב ואילך שדחה שיטה זו. ועיין שו"ע או"ח סי' תק"צ ס"ק ד', ה', ובבאור הגר"א שם.

footnotes:
⁶³ כ"ה בגוף כי"ל ובשרי"ר, ונמחקה בכי"ל המלה "שלש" ע"י המגיה, ועיין מ"ש לעיל, שו' 6, ד"ה בתעניות, ובהע' 10 שם.
⁶⁴ עיי"ש בהגהות הב"ח ובקרבן נתנאל, וכן מוכח בתוספות הרא"ש לערכין י' א', לפי שטמ"ק שם אות ח'.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:15:8
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:15:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:15:8)

85-86. **שמע תקיעה מזה ותרועה מזה תקיעה וכו'.**עיין מ"ש לעיל, שו' 82–83, ד"ה ובד מוסיף כאן. ונראה שצ"ל כאן כמו בכי"ל לעיל ובבבלי: ותרועה מזה [יצא]. אפי' וכו', כלומר אפילו שמע בנשימה אחת, ואין דינו כתוקע בנשימה אחת,⁶⁵ ואפילו בסירוגין וכו'.

footnotes:
⁶⁵ ואפילו התחיל להאזין לתרועה, לפני שהפסיק הראשון מן התקיעה יצא, משום שהשומע משני בני אדם דינו כהפסק בין הקולות. ושיעור הדברים כאן: בין ששמע בנשימה אחת מזה ומזה, ובין ששמע בהפסקות מרובות יצא. והסיגנון בתוספתא הוא באשגרה מלעיל, שו' 82.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:16:1
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:16:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:16:1)

87-88. **מתלמדין לתקוע בשבת, ואין מעכבין את הנשים ואת הקטנים מלתקוע בשבת וכו'.**וכ"ה ("הקטנים") גם בד. ובכי"ע ובכי"ל: התינוקות. ובמשנתנו פ"ד מ"ח: אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו. ובירושלמי שם ה"ט, נ"ט ע"ג: אמר ר' לעזר מתניתא בגדול ביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. ותני כן מתלמדין מלתקוע בשבת אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביום טוב. ואף בירושלמי "בגדול" פירושו קטן שהגיע לחינוך, כפירוש הראשונים, עיין אהצו"י, עמ' 51. ובבבלי ל"ג א': אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. הא נשים מעכבים. והתניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע ביום טוב. אמר אביי לא קשיא, הא ר' יהודה הא ר' יוסי וכו'. אבל מתעסקין בהם עד שילמדו, אמר ר' אלעזר אפילו בשבת. תנ"ה מתעסקין בהן עד שילמדו אפילו בשבת, ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב. הא גופא קשיא אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת. אלמא לכתחלה אמרינן תקעו, והדר תנא אין מעכבין, עיכובא הוא דלא מעכבין, הא לכתחלה לא אמרינן תקעו. לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך. כאן בקטן שלא הגיע לחינוך. ופירש"י ל"ג רע"ב: קטן שהגיע לחינוך מתעסקין בהן שילמדו וכל שכן שאין מעכבין. ובר"ח שם ל"ג א': ואסיקנא מלמדין אותן לתקוע אפי' בשבת, ודווקא להתלמד, אבל שלא להתלמד לא, בקטן שהגיע לחינוך וכו', בקטן שלא הגיע לחינוך אין מעכבין אותן מלתקוע בי"ט, ואפילו שלא להתלמד. וברי"ף בסוגיין: אמר ר' אלעזר ואפי' בשבת, והני מילי בקטן שהגיע לחינוך, אבל קטן שלא הגיע לחינוך, ביום טוב אין בשבת לא. ואית דאמרי איפכא (והיא שיטת בה"ג והר"מ). ועיין בשיטת ריב"ב במקומו, בתוספות ל"ג א' ד"ה תניא, בראבי"ה ח"ב סי' תקל"ט, עמ' 233, ובהערות שם.
ולפי הפירוש המקובל בבבלי הנ"ל, לכאורה לכולי עלמא מעכבין את הנשים מלתקוע בשבת, וכן הגיהו בתוספתא כאן ומחקו "את הנשים". אבל כנראה משיטת בעל ס' יריאים סי' קי"ז, השלם סי' תי"ט, רל"ה ע"א, שאין חילוק בין נשים לקטנים לר' יוסי ור' שמעון, ואין מעכבין בהן מלתקוע בשבת, משום שאין בתקיעה איסור מדאורייתא (בבלי כ"ט ב' ומקבילות), ומשום נחת רוח דנשים אין מוחין בהן, עיי"ש בהגהות תועפות ראם הערה י"ח. ולפ"ז הפירוש בתוספתא הוא שמלמדין לכתחילה לתינוקות שהגיעו לחינוך לתקוע בר"ה שחל להיות בשבת.⁶⁶ ואומרים להם תקעו לכתחילה, אבל אין אומרים כן לנשים ולקטנים שלא הגיעו לחינוך, אבל אין מעכבין בידן אם עשו כן מעצמן. ברם שיטת בני א"י היא שתקיעה בשבת אסורה מדאורייתא,⁶⁷ וקשה להניח שלא יעכבו את הנשים מלתקוע בשבת, ובירושלמי באמת לא נזכרו נשים. ושיטת התוספתא כאן היא כשיטת הבבלי שתקיעה בשבת היא מדרבנן.

footnotes:
⁶⁶ כמפורש בירושלמי. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ב מה' שופר ה"ז. ועיין בר"מ ובמגיד משנה שם, ותשב"ץ ח"ב סי' קצ"ח שהעיד על פיה"מ להר"מ כאן.
⁶⁷ עיין בירושלמי כאן פ"ד ה"א, נ"ט ע"ב, ובמקבילות שבמדרשות. ועיין ירושלמי מגילה פ"א ה"ו, ע' ע"ג, ומ"ש רמ"ש בעהר בספרו דברי משלם, עמ' ק"ס ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:17:1
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:17:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:17:1)

88-89. **יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת בית שמיי אומ' מתפלל עשר וכו'.**כבר פירשתי לעיל ח"א, עמ' 41, שהמחלוקת של ב"ש וב"ה היא בשחרית, ובזמנן תקעו בשחרית ולא במוסף, אלא שאח"כ התחילו לתקוע במוסף מפני מעשה שהיה (עיין מה שכתבנו שם), ושנו את המחלוקת אף לעניין מוסף, כמפורש בירושלמי שבועות פ"א ה"ה, ל"ג ע"א. ולמדנו מכאן שמניין הברכות בר"ה היה מקובל בידם, שאם לא כן אף לב"ש למה לא כללו מלכיות בשל שבת וזכרונות בקדושת היום של ר"ה, ויתפללו תשע כב"ה, ובעל כרחינו אנו אומרים שלא כללו אלא מלכיות גרידא (בין לר' יוחנן בן נורי בין לר"ע, בין לב"ש ובין לב"ה), וממילא הוסיפו ב"ש ברכה אחת בכל התפילות בר"ה שחל להיות בשבת. ובירושלמי הנ"ל, וכן בבבלי עירובין מ' א', הוכיחו מכאן שאינו מזכיר של ר"ח בר"ה שאם לא כן היה זקוק לאחת עשרה ברכות לב"ש (בזמן שתקעו במוסף), ותירצו שב"ש מודים שאין מוסיפין ברכה מיוחדת לר"ח אפילו במוסף, הואיל ואין מוסיפין ברכה בשאר התפילות, עיי"ש, אלא שבבבלי הביאו ברייתא מפורשת שלב"ש מתפלל שמונה בר"ח שחל להיות בשבת, ומכאן שבר"ה אינו מזכיר של ר"ח. ועיין מ"ש להלן, שו' 94–95, ובראשונים שציינתי בתוספת ראשונים ח"ב, עמ' 174.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:17:2
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:17:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:17:2)

90. **יום טוב שחל להיות בשבת וכו'.**בעיטור ה' יו"ט ריש מחלוקת ט"ו, הוצ' רמא"י, קמ"ח ע"ג: בתוספתא יו"ט שחל וכו', והעתיק את לשון הברייתא בבבלי ביצה י"ז א'.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:17:3
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:17:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:17:3)

91. **ואו' של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה, ומתחיל בשל שבת וכו'.**עיין באור כל הברייתא לעיל ח"א, עמ' 41 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:17:4
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:17:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:17:4)

94. **ירד חוני הקטן ואמ' שבע וכו'.**כלומר, ביו"ט שחל להיות בשבת, ואמר כל הברכות כסדרן ובמלואן אלא שהתחיל בשל שבת, ואמר קדושת היום באמצע וסיים בשל שבת, כשיטת בית הלל, עיין מ"ש בה"א הנ"ל. ולא נתברר לי מי הוא חוני (או חני, כגי' כי"ל) הקטן.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:17:5
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:17:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:17:5)

94-95. **ואמרו לו כל העם נחת רוח הוא לך.**בכי"ל: נחת רוח תהא לך, כלומר קלסוהו. וכע"ז בירושלמי שבועות פ"א סה"ה, ל"ג ע"ב: חד בר אביי⁶⁸ עבר קמי תיבותא (כלומר, בר"ה) ולא אדכר דריש ירחא וקלסוניה.

footnotes:
⁶⁸ המפרשים התקשו בפירושו, ויש מן החכמים האחרונים שהגיהו (עיין בתוספות הערוך השלם של קרויס, עמ' תי"ח, ערך אבייה, והעמדתי את המחבר על האמת בהערה שבעל פה) ע"פ הראשונים: חד בר אינש ! ברם כגירסא שלפנינו הוא אף בשערי ר' שמואל בן חפני (לפי ראבי"ה ח"א, עמ' 410), ראבי"ה ח"ב, עמ' 228, ועוד. וכ"ה גם (לעניין אחר) בירושלמי פסחים פ"ה ה"ז, ל"ב ע"ג, ובתענית ספ"ג ס"ז ע"א: חד בר אביי (בפסחים: בר אבייה) עבד קומי תיבותא וכו'. ונ"ל שאין בר אביי אלא בן פטריקיאוס (וכבד העידו על השם "אביי" שהוא פטריקיאוס, כשם שהוא בסורית, עיין במלון הנ"ל, עמ' תי"ח, ערך אביי), ואין הבדל בין אביי ובין בר אביי (דוגמת "בן הרוצחן" שבמשנת סוטה פ"ט מ"ט, ובירושלמי שם, כ"ד ע"א, כגי' כי"ר "בדא קטולה", והרבה כאלה גם בלשון חז"ל). ובאבות דר"ן רפ"ג: ובן אבות (ובארמית במנחות נ"ג א': בר אבהן). וכן במדרש במ"ר פ"א, ג': יתומה בת אבות וכו', זו בת אבות וכו', אילו בני אבות. ובשמו"ר פל"ג, ה': זו (כלומר, כזבי בת צור ראש אמות בית אב) גדולה בת אבות, ואשתך (כלומר, צפורה בת יתרו) בת כומר. ואף בכתובת בית שערים (קובץ הכתובות של Frey ח"ב, עמ' 203) Βαραβαι, ואין ספק בעיני שהוא בר אביי שלפנינו, ופירושו בן אבות, בן-פטריקיאוס (ואינו עניין לברבי, Βηρεβι, שפירשו בן גדולים, עיין ח"א, עמ' 73, ובהע' 2 שם).


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:17:6
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:17:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:17:6)

95. **מפני שהיתה שעה ראויה ליקצר.**וכן אמרו במכילתא בשלח פ"ג, עמ' 97, שם ויסע פ"א, עמ' 155 (ובמקבילות): יש שעה לקצר, ויש שעה להאריך. ומתוך תשובות הגאונים⁶⁹ אנו יודעים שבכל שעת הדחק, כגון שהתפללו מנחה בשעה מאוחרת היו מקצרין בכל הברכות.⁷⁰

footnotes:
⁶⁹ עיין בס' האשכול הוצ' הר"ח אלבק ה"א, עמ' 104 ואילך.
⁷⁰ אפילו בשלש ראשונות, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 33. ועיין בצופה האנגלי סדרא ישנה ח"י, עמ' 657.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:17:7
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:17:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:17:7)

96. **היה לו לקצר בכולם.**כלומר, למה השמיט ברכה שמינית לגמרי, והרי עדיף לקצר בכל הברכות ולחתום בנוסח כל ברכה וברכה, מאשר להשמיט ברכה, כשיטת רב שנהגו כן בא"י, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 33.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:18:1
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:18:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:18:1)

96-97. **רבן גמליאל אומ' וכו'.**משנתנו בסוף מכילתין בשינוי סדר (דברי חכמים כסתם, לפני דברי רבן גמליאל).


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:18:2
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:18:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:18:2)

98. **אמ' להם אם כן למה מורידין וכו'.**השאלה והתשובה חסרות בכי"ל, ויש כאן נוסחא כפולה.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:18:3
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:18:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:18:3)

99. **אמ' להם אם כן למה מתפללין וכו'.**בכי"ל: אמרו לו אם כן וכו'. וכ"ה בבבלי ל"ד ב'. ועיין במלחמות ובר"ן.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:18:4
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:18:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:18:4)

100. **אמרו לו מפני ששליח צבור וכו'.**בכי"ל ובבבלי הנ"ל: אמ' להן מפני וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:18:5
[Tosefta Kifshutah on Rosh Hashanah 2:18:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Rosh%20Hashanah/r/2:18:5)

100-101. **אמ' להם אם כן למה מורידין וכו'.**כלומר שוב אמר להם, וכ"ה גם בבבלי הנ"ל. ועיין בירושלמי בסוף מכילתין, ובראבי"ה ח"ב סי' תקמ"ו, עמ' 241 ואילך ובהערות שם, ובעמ' 242 ואילך.