## Tosefta Kifshutah on Sheviit Chapter 5

###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:1:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:1:1)

1. **מבערן במקומן דברי ר'.**וכ"ה בד ובכי"ע ובריבמ"ץ פ"ו מ"ה, ובר"ש שם (אלא שהגירסא שם צריכה תיקון ע"פ פי' הרא"ש בפי שנים). וכן גרס כאן "דברי רבי", גם בכפו"פ פמ"ח עמ' תר"ס, וכ"ה בירושלמי כאן ספ"ו (בנוסח הרש"ס). אבל בד"ו: דברי ר"ש, וכן בכי"ר שם: דברי ר' שמעון. ובבבלי פסחים (נ"ב ב'): מתבערין בכל מקום שהן (ולא נזכר שם "רבי"). ופירש"י: מתבערין. כשתגיע עונת הביעור שכלו לחיה. בכל מקום שהן. ולא מטרחינן ליה להחזירן לארץ. ובירושלמי הנ"ל אמרו: ובלבד שלא יעבירם ממקום למקום. וא"כ במקומן הוא בדווקא. וכן פסק הר"מ בפ"ז מה' שמיטה הי"ב.
והדברים מתבארים מתוך הספרא (בהר פ"א ה"ט, ק"ו ע"ג): "מה שבארצך אוכלים, לא מה שהוציא עקילס לעבדיו לפונטוס". ומכאן שהפירות אסורות באכילה בחו"ל. ולפיכך פירש הראב"ד שם: "ועוד אני אומר כי אעפ"י שהן אסורין באכילה אינם מתבערים עד שיגיע זמן הביעור, ואם רצה להחזירם לא"י ולאכלן רשאי. אבל אם הגיעם שם בזמן הביעור בהא פליגי תנאי וכו', וזה הביעור או שריפה או קבורה הוא". כלומר, מכיון שהם אסורים באכילה בחו"ל, הרי אין שם ביעור אלא שריפה או קבורה, ולא כביעורן בא"י (עיין בהשגות פ"ז מה' שמיטה ה"ג). ולפיכך אסור להעבירם ממקום למקום, שלא יבוא ליהנות מהם, או מפני חשד סחורה.¹

footnotes:
¹ ועיין בתוספ' פסחים נ"ב ב' ד"ה ר"ס. ועיין בתוספ' שם ד"ה מתבערין. אבל מדברי רש"י שם מוכח שפירש דין בעור בא"י ולא בחו"ל, ולפיכך השיגו מה שהשיגו.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:1:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:1:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:1:2)

2. **ר' שמעון בן אלעזר או' וכו'.**והסיקו בירושלמי ובבבלי הנ"ל שאין הלכה כמותו.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:2:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:2:1)

3. **אין מביאין תרומה מחוצה לארץ וכו'.**משנתנו ספ"ו. ואמרו שם: אמר ר' שמעון שמעתי בפירוש שמביאין מסוריא וכו'. ופירש הרש"ס: דיש מקום ליכנס בה בטהרה, כדאמרינן בפ"ק דגיטין (ח' ב'). ומתוך משנתנו (אהילות פי"ח מ"ז) והתוספתא (שם פי"ח ה"ב) מוכח שיכול לאכול טהרות בסוריא אפילו בלא שידה תיבה ומגדל, עיין בר"ש אהלות שם ובס' משנה אחרונה ומ"ש בתס"ר ח"ג עמ' 154. והאיסור להביא תרומה מסוריא הוא, כדי שלא יהא כהנים מרדפים אחריה לשם (כמפורש בירושלמי ספ"ו), וסופם שלא ידקדקו ויטמאו בארץ העמים.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:2:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:2:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:2:2)

4. **אני ראיתי את שמעון² בר כהנא וכו'.**כפו"פ פי"א עמ' רע"ד, פי"ג עמ' שמ"ב, ירושלמי חלה פ"ד הי"ב, ס' ע"ב.

footnotes:
² הוא נזכר כאן ובמקבילה שבירושלמי בלי תואר רבי, ואפשר שרשב"ג קראו בשמו, מפני שהיה חבירו. ולהלן (יבמות פ"ד ה"ה ובמקבילה שבירושלמי שם) העיד עליו לסטים אחד שהרגוהו בכניסתו ללוד, והוא קראו "שמעון בן כהנא". אבל בסוגיית הירושלמי חלה אח"כ: ר' שמעון בר כהנא הוה מסמך לר' ליעזר וכו'. וכן בירוש' דמאי פ"ג ה"ב, כ"ג ע"ב: כהדא ר' שמעון בר כהנא הוה מסמיך וכו'. וכן להלן פרה פי"ב ה"ו: שלשה דברים אמר רשב"ג משום ר' שמעון בן כהנא וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:2:3
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:2:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:2:3)

5. **זה בידי מקלקיא וכו'.**וכ"ה בכפו"פ פי"א הנ"ל. ובד: מקלקליא. ובכי"ע: זה בא לידי מקלקליא. ובגליון שם: מסיקיליאה. ובירושלמי הנ"ל (בגוף כי"ל): זה מקיליקיה (ובין השורות תלוי "הובא"). ובכי"ר שם: בא מקולקלה. וקרוב לוודאי שהכוונה לארץ קיליקאה שבאסיה הקטנה על גבול סוריא. וגירסת גליון כי"ע הוא בכ"י מאוחר, ובאותו זמן בטאו סיקיליאה במקום: קיקיליאה (וכוונת המגיה היתה לאי סיקיליאה).
ובכפו"פ (פי"ג הנ"ל) הביא ברייתא זו כראיה שהיה להם אפר פרה לאחר החורבן. וכנראה שפירש ששמעון בר כהנא טהר את עצמו בספינה בתחומי א"י, והוא עשה את היין בספינה מענבי קיליקיא שלא הוכשרו, והדוחק נראה לעין. ובאמת אין כאן קושי כלל, מפני שלדעת ר' שמעון בן כהנא תרומת חו"ל הרחוקה מארץ ישראל מותרת לטמא מת שטבל (עיין בכורות כ"ז א' ובר"מ פ"ז מה' תרומות ה"ח), ואף בתרומה עצמה לא גזרו משום טומאת ארץ העמים (שהרי חלה כבר הוכשרה, ומ"מ אוכלה) כל זמן שהיא בארץ העמים. וקיליקיאה היא רחוקה מא"י.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:2:4
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:2:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:2:4)

**וגזרו עליו שישתהו בספינה.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. אבל בכפו"פ פי"א הנ"ל: וגזרו עלי שאשתהו בספינה. ולפ"ז הכל הוא מדברי ר"ש בר כהנא שאמר כן לרשב"ג. והסיקו בירושלמי שאפשר שהספינה היתה בתחום א"י, אלא שלא גזרו בספינה משום מראית העין. ולפ"ז משמע שאף תרומת חו"ל שנטמאה בארץ העמים בחו"ל אינה אסורה בא"י אלא משום מראית העין. ועיין מ"ש בס' ניר שם.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:3:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:3:1)

5-6. **עלה תמכא והחרחבינה וכו'.**הברייתא מדגמת את הכללים שבמשנתנו רפ"ז. ושתי ירקות הללו נמנו במשנת פסחים פ"ב מ"ו. ובירושלמי שם (כ"ט ע"ג): ובתמכה גנגידין. ובערוך ערך תמכה: פי' קרדו וכו'. ובגלוסר של ניקומידיס³ מגדיר: Τιγγίδιον άγριοκάρδαμον καί λεπίδιον, ולפ"ז הוא pepperwort ,lepidium. ויש מגדירים אותו (שם 322): λιβανωτίς, והוא צמח מר שעליו דומים לחזרת מרה.⁴ ועיין מ"ש לעף פלורה ח"א עמ' 430 ואילך וה"ג סוף עמ' 449.⁵ ואשר להרחבינה לעף מפרשו שהוא eryngium. וקשה לקבל פירוש זה, מפני שספק גדול אם אפשר למנותו בכלל ירקות, ולא עוד אלא שהעלים שלו יש להם קוצים.⁶

footnotes:
³ 1939, Anecdota Atheniensia II עמ' 309. וכ"ה שם, עמ' 332.
⁴ עיין מ"ש תיאופרסטוס בתולדות הצמחים ס"ט פי"א סי' י"א.
⁵ ועיין בתוספות ערה"ש של קרויס ערך תמכה. ואף הפירוש μαροόλιον יש לו על מה לסמוך, עיין בס' Anecdota etc. הנ"ל, עמ' 399.
⁶ עיין מ"ש תיאופרסטוס הנ"ל ס"ו פ"א סי' ג'; פליניאוס תולדות הטבע סכ"ב פ"ז (ח'), סי' י"ח.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:3:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:3:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:3:2)

6. **עלי ורד וכו'.**בירושלמי (פ"ז ה"ב, ל"ז ע"ב): וההן וורד תני בה תלת מילין, עלין שלו יש להן שביעית וכו'. ועיין בפי' הרש"ס, קי"ג רע"א.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:3:3
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:3:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:3:3)

**ועלי מילת וכו'.**והם עלי עצי מילין שנזכרו להלן פ"ז הי"א, מה שקורים עכשיו בטעות "אורן" (עיין מ"ש להלן שו' 14). ועיין מ"ש לעף פלורה ח"ב עמ' 286 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:3:4
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:3:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:3:4)

7. **עיקר הבלבסין וכו'.**ובלבס, בולבוס, הוא βολβός ביונית, והגלוסטורים היונים מבארים אותו:⁷ בצל שוטה, או בצל ים. ויש מגדירים אותו⁸ בצל הנאכל. ובארמית שמכא (עיין ערוך ערך שמכא), עיין לעף פלורה ח"ב עמ' 184 ואילך. והעיקר שלו אינו לא מאכל אדם ולא מאכל בהמה.

footnotes:
⁷ עיין בס' Anecdota etc. הנ"ל (לעיל הע' 3), ריש עמ' 282.
⁸ שם, עמ' 322.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:3:5
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:3:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:3:5)

**עיקר ורד וכו'.**וכן בירושלמי הנ"ל: וההן וורד וכו', עיקר שלו אין לו שביעית וכו'. ולעיל שם: עיקר הוורד וכו', אין בהן קדושת שביעית.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:4:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:4:1)

9. **ר' מאיר או' דמיהן מתבערין וכו'.**זו היא פיסקא ממשנתנו פ"ז מ"ב. ואמרו שם חכמים שכל המינים שמתקיימים בארץ אין להם ולדמיהם ביעור. ור' מאיר חולק שם וסובר שדמיהם מתבערים עד ר"ה (כלומר של שמינית). וכן הגירסא ("ר' מאיר") בכל נוסחאות המשנה שבדקתי, וכן היתה הגירסא בתוספתא כאן אף לפני הריבמ"ץ, הר"ש והרא"ש פ"ז מ"ב. וכן היתה הגירסא בברייתא זו גם בירושלמי פ"ז רה"ג, ל"ז ע"ב.
אבל בכי"ע כאן גורס: ר' **יהודה** אומ' וכו'. ובהשגות הראב"ד (פ"ז מה' שמיטה סהי"ג): א"א זו דברי ר' **יהודה** (כ"ה בכל הדפוסים הישנים) בדמים וכו', ומה שכתב לא כר' יהודה ולא כחכמים. ובמהרי"ק שם העתיק: זו דברי ר"מ וכו', לא כר' יהודה ולא כחכמים. וכתב: ונראה שצ"ל לא כר"מ ולא כחכמים. ברם נראה שהראב"ד כיון לתוספתא כאן, וגרס כגי' כי"ע, עיין להלן. ועיין מ"ש לעיל עמ' 436 הע' 66; להלן כלאים פ"ג שו' 52–53 ד"ה וברור. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב עמ' 69 (לשו' 5).


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:4:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:4:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:4:2)

10. **אמ' להם מחמיר אני בדמיהן וכו'.**ריבמ"ץ, ר"ש ורא"ש וירושלמי הנ"ל. ופירש הר"ש שבדמים חיישינן יותר, שמא יעשה בהם סחורה, אם לא יחייבו אותו לבער. ובהשגות הנ"ל (פ"ז מה' שמיטה רהי"ד): ויש מן המתקיים בארץ שנחלקו עליו ר' **יהודה** וחכמים, שר' **יהודה** (כ"ה בכל הדפוסים הישנים. אבל במהרי"ק שם העתיק: ר"מ וחכמים שר"מ אומר וכו') אומר יש לדמיהם ביעור בסוף שנה, שמחמירין בדמיהן יותר מהן. והטעם מפני שפעמים שאינם מתקיימין, והולכין בדמים לחומרא.
והרש"ס בפי' למשנה (ק"ז ע"א) כתב: "דמצי ליקח מדמיהם מילתא דכלה, הוו להו כדין דבר שאין מתקיים". כלומר, הדמים מתנתקים מן המין שמכר, ואינם קשורים לו, וחלה עליהם קדושת שביעית סתם. ועיין מ"ש להלן שו' 41.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:4:3
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:4:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:4:3)

10-11. **שמן של שביעית מדליקין וכו'.**כמפורש במשנתנו פ"ח סמ"ב ולהלן פ"ו הי"ד. ובתו"כ (פ"א ה"י, ק"ו ע"ג) יליף לה מקרא. ובריבמ"ץ ור"ש גורסים כאן: שהשמן וכו', וכ"ה בירושלמי. והכל הוא מדברי ר"מ, ומביא מכאן ראיה לדבריו.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:4:4
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:4:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:4:4)

11. **מכרו ולקח בו אחר וכו'.**וכ"ה להלן פ"ו שו' 26. והטעם הוא, מפני שהדמים נתנתקו מן השמן שמכר וחלה עליהם קדושת שביעית סתם, וממילא אין קונים בהם דברים להדלקה. וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' שמיטה ה"ח. ועיין גם להלן הי"ט. ובזה אף החכמים מודים,⁹ אלא שהם סוברים שאין הנדון דומה לראיה, מפני שבעור הוא דין מיוחד, ואם מכר דבר שאין לו בעור אין חיוב הבעור חל על דמיו.

footnotes:
⁹ שהרי אין משיבין לאדם מדבר שאינו מורה בו, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 158.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:5:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:5:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:5:1)

**חלשישות.**בד: הלשישות, ובכי"ע: הלששית. ובירושלמי (פ"ז רה"ד, ל"ז ע"ג): השלשושית (וכ"ה אף בכי"ר ובנוסח הרש"ס). ועיין גם להלן כלאים פ"ג הי"ב. ולדעת לעף (פלורה ח"א עמ' 595) הגירסא הנכונה היא בירושלמי: השלשושית, והיא נקראת כן על שם שלשת התאים שבתרמילה.¹⁰ והכוונה ל־ Crozophora tinctoria שמשתמשים בה לצבע. ועיין להלן.

footnotes:
¹⁰ ועיין מגדיר לצמחי א"י (ירושלים תרצ"א), עמ' 227, ציור 273.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:5:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:5:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:5:2)

12. **חלביצין והירענה וכו'.**בד ובכי"ע: והלביצין והירענה וכו'. ובירושלמי הנ"ל: מהו לצבוע בטובת הנייה? מן מה דתני השלשושית וחלבצין¹¹ התגר עושה לעצמו וכו'. ומכאן שחלבצין הם מיני צובעין. ובירושלמי לעיל שם (ה"ב, ל"ז ע"ב): מיני כביסות (כ"ה בנוסח הרש"ס, ולפנינו בטעות: כניסות) מהו שיהא עליהן קדושת שביעית? נישמעינה מן הדא, היירענין (בכי"ר: היירעני) והבורית והאהל יש להן קדושת שביעית. ולפי פשוטו פירושו, שאין מכבסין בהם, וכפי' הר"ח בסוכה מ' א'. ועיין היטב בפי' הרש"ס, ק"ח ע"א, ומ"ש להלן פ"ז שו' 53. ועיין מ"ש להלן.
ובבבלי (שבת צ' א', נדה ס"ב א'): מיתיבי הוסיפו עליהן החלביצין והלעינון והבורית והאהל. ופירש הרמב"ן (שבת שם) ש"הוסיפו עליהן" אינו מגוף הברייתא אלא ציון לתוספתא כאן, שהתוספתא הוסיפה ושנתה:¹² החלביצין (ברמב"ן בט"ס: החלוסת, ועיין להלן) והלעינון וכו'. ומן הרמב"ן, כנראה, אף במיוחס להריטב"א ולהר"ן בשבת שם ובריטב"א נדה (ס"ב א', הסגלה חמ"ט עמ' 5). ואעפ"י שהרמב"ן בוודאי ראה את גוף התוספתא כאן, שהרי הוא מעתיק גם את הסיפא (שאיננה בבבלי), מ"מ נראה שאין להביא ראיה שגרס בתוספתא "הלעינין" במקום "הירענה", אלא מסתבר שהעתיק ע"פ הלשון בבבלי.
ואשר לחלביצין כבר עמד בפ"מ (ברה"ד הנ"ל) שבמשנתנו מפורש (פ"ז מ"ב) שחלביצין אינם ממין הצובעין, אבל בירושלמי שם נמנו בין הצובעין, ואף כאן משמע שהם מיני כביסות. ולא עוד אלא שבמשנתנו מפורש שאין להם ביעור, וכאן מפורש שיש להם ביעור. ובירושלמי שם סה"ב: מהו חלביצין? ביצי נץ חלב (כלומר, נץ חלב שבמ"א שם). ובתשה"ג גיאוניקה ח"ב עמ' 239: הי לביצים¹³ והלעונים, הלבלאבא והילבנא. ובתשה"ג אסף (ירושלים תרפ"ט) חלביצים חלבלוב.¹⁴ ולפי דעת לעף (פלורה ח"א עמ' 597 ואילך) חלביצין לחוד וחלבנין לחוד. והוא מסתמך על הגירסא שבירושלמי (כי"ר, עיין לעיל הע' 11). ובאמת בכל הדפוסים הישנים שבבבלי שבת הגירסא היא: החלבנון (במקום "החלביצין", עיין דק"ס שם עמ' 194 הע' ט'), וע"פ זה העתיק כנראה גם הרש"ס בנוסח שלו, ק"ח ע"א. ובריטב"א שבת הנ"ל גרס: החלבנין. ולפי דעת החכם הנ"ל "חלבנין" הם מיני צבעונין וכביסה, והכוונה ל־ Euphorbia tinctoria, עיי"ש.
ואשר ל"הירענה" מסתברת דעתו של הראובני¹⁵ שהכוונה לצמח ערנה שהפלחים הערבים משתמשים בו כדי לנקות את ידיהם, עיי"ש דברים של טעם.¹⁶

footnotes:
¹¹ בכי"ר: וחלבנין. ובנוסח הרש"ס: והחלבנון. ועיין להלן.
¹² עיין מ"ש ר"ן ברילל בסה"י לכבור צונץ, עמ' 97, הערה 23, ויש להוסיף לרשימה שלו אף את הפיסקא שלנו.
¹³ צ"ל: הילביצים (במלה אחת).
¹⁴ ומן הבאורים שם ברור שהגאון פירש את הסוגיא בנדה ס"ב א'.
¹⁵ סיני, כסלו-אייר תרצ"ט, עמ' תרכ"ד. ועיין מ"ש להלן סוף הע' 16.
¹⁶ לעף בפלורה ח"א, עמ' 359, מגיה את התוספתא והירושלמי ע"פ הבבלי וגורס: הלעונין. וכבר אמרנו בכ"מ שאין להגיה את המקורות אחד ע"פ השני, בשעה שהגירסא במקור המוגה היא מקויימת. ועיין פלורה ח"ד, עמ' 117.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:5:3
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:5:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:5:3)

**והבורית והאהל וכו'.**בבבלי הנ"ל מפרש שגם בורית הוא מין אהל. ובירושלמי שבת פ"ט ה"ה, י"ב ע"ב: בירית ביריתא. וצמח זה היה מצוי וידוע בא"י, עיין מ"ש לעף פלורה ח"א עמ' 642 ואילך, ועל אהל עיין מש"ש עמ' 644 ואילך.
ובפיה"מ להר"מ נדה פ"ט מ"ו (הוצ' דירינבורג עמ' 161): ובורית צמח, והוא המפורסם בערבי באלגאסול. ובתוספת שביעית אמרו הבורית והאהיל יש להן שביעית ולדמיהן שביעית. ובפ"ה מה' שמיטה ה"י פסק: מיני כבוסים, כגון בורית ואוהל קדושת שביעית חלה עליהן¹⁷ ומכבסין בהן וכו'. ועיין ברדב"ז שם.

footnotes:
¹⁷ בגליון שם: נ"א אין (כלומר, אין קדושת שביעית חלה עליהן). וכ"ה בכל הדפוסים משנת של"ד ואילך. ובדקתי בכל הדפוסים הישנים ובחמשה כתי"י, ובכולם כלפנינו. ולא ידעתי מניין לו למניה בד"ו של"ד הגהה זו, אבל בוודאי שלא ברא אותה מלבו. ושמא היה לפניו באיזה כת"י: בורית ואהלאין (במלה אחת. רבים של אהל), וקרא: ואהל אין.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:5:4
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:5:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:5:4)

**יש להן שביעית וכו'.**בירושלמי הנ"ל: יש להן קדושת שביעית (ולא יותר). ועיין להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:5:5
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:5:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:5:5)

13. **יש להן ביעור ולדמיהן ביעור.**וכ"ה ברמב"ן ובהי' המיוחסים להר"ן בשבת הנ"ל. ובפיה"מ הנ"ל לא העתיק אלא את הרישא. וכנראה שדייק מלשון הירושלמי הנ"ל שאין להן ביעור. ועיין בחיבורו פ"ז מה' שמיטה הי"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:6:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:6:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:6:1)

**עיקר חרוב ועיקר האגה ועלי האוג וכו'.**בס' האגור לר"ש ג'מע ערך ארן (סה"י לכבוד גרעץ עמ' 33): בתוס' שביעית עיקר החרוב ועיקר הגה **ועיקר** האוג וכו'. ובירושלמי (פ"ז רה"ב, ל"ז ע"ב): צבעין לבהמה מהו וכו'? עיקר הוורד (בכי"ר: הווה) ועיקר האגה ועיקר¹⁸ האוג אין בהן קדושת שביעית. ולדעת לעף (פלורה ה"ב עמ' 416) הנכון הוא: האגה, הגה, והוא היגי שבבבלי (היגי והיזמי),¹⁹ Alhagi Camelorum, "קוץ הגמל". ואוג הוא עץ הסומק שעושה פרי אדום וצובעים בו.²⁰
ובפירוש הרש"ס (ק"ה ע"א): עיקר האוג ועיקר הוורד גרסינן, והכי איתא בתוספתא וכו', אגא מין אילן הוא, ובתוספתא דעירובין פ"ג (הט"ז) נמי תניא עיקר החרוב עיקר האגא וכו'. עיין מ"ש בתס"ר ח"א עמ' 152.

footnotes:
¹⁸ כגי' האגור בתוספתא. אבל מכי"ר שם מוכח שהיתה לפניו הגירסא: ועלי.
¹⁹ עיין מ"ש הראובני הנ"ל (לעיל הע' 15), עמ' תרכ"ג.
²⁰ עיין פיה"מ להר"מ פאה פ"א מ"ה וריש דמאי. ועיין מ"ש לעף בפלורה ח"א, עמ' 201. והראובני הוכיח (סיני, ניסן-אייר תשי"ב, עמ' ק"ה ואילך) שהנכון הוא כפירוש הערוך והרמב"ם הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:6:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:6:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:6:2)

14. **והפרחבלין והאורז.**וכ"ה בד. ובכי"ע: ופרח לבין והאורז. ובס' האגור הנ"ל (ערך ארן): ופרח שלו (צ"ל: ופרחוולן) והאירן (צ"ל: והאורן). ופי' רב דוסא גאון כי שמע מן הזקנים הראשונים כי הארן הוא אלכאן (צ"ל: אלבאן) בערבי (הוא עץ בשמים). ובירושלמי הנ"ל: בשמים מהו שיהא עליהן קדושת שביעית נישמעינה מן הדא הפרה לבן²¹ והאורז²² אין עליהן קדושת שביעית. ולא נתברר מהו פרחבלין (עיין לעף פלורה ח"ד עמ' 146), ואורן הוא עצי דפנא (עיין הנ"ל ח"ב עמ' 121).

footnotes:
²¹ עיין דב"ר פ"ו, ב'; הוצ' שלי, עמ' 103.
²² בכי"ר: והאורן (אלא שהנו"ן קצרה). ובנוסח הרש"ס: האודם.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:6:3
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:6:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:6:3)

**אין להן ביעור וכו'.**מלשון הירושלמי הנ"ל ("קדושת שביעית") מוכח שאין להם שביעית כלל. ועיין היטב ברמב"ן שבת פ"ט סע"ב וברא"ה (לפי החידושים המיוחסים להר"ן) שם צ' א' ד"ה והתנן. ובירושלמי אין לפרש כפירושם.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:7:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:7:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:7:1)

**דין ובצר וכו'.**וכ"ה בד (אלא שהמלה "דין" נתחברה שם למלה שלפניה, כלומר, ביעורדין), ובכי"ע חסר "דין". ובירושלמי רפ"ז: והתני דן וצד וכו'. ובפירוש הרש"ס שם, ק"ז ע"ב: דתניא בתוספתא דן וצד וכו'. ולא נתברר מה הן דין ובצר, אבל מתוך העניין נראה שטבען הוא מעין איסטיס, עיין להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:7:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:7:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:7:2)

15. **וזרע סטים נזרעין וכו'.**סטיס, איסטיס הוא isatis tinctoria, ומשתמשים בו לצביעה (עיין לעף פלורה ח"א עמ' 494 ואילך). והצביעה היא בגופו, והזרע אינו ראוי לכלום, לא למאכל (עיין תוספתא סוף מעשרות ומש"ש) ולא לצביעה. אבל מ"מ קדושת שביעית חלה עליו, שהרי יכול להכין ממנו צביעה ע"י שיזרע אותו ויגדל סטיס.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:7:3
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:7:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:7:3)

**נזרעין במוצאי שביעית וכו'.**בירושלמי הנ"ל: שזורעין אותן במוצאי שביעית קדושת שביעית חלה עליהם. ושתי הגירסאות מבארות ומשלימות אחת את השניה. ופירושן, שזרע סטיס אעפ"י שאינו ראוי לא למאכל ולא לצבע (עיין מ"ש לעיל) מ"מ קדושת שביעית חלה עליו, שהרי אפשר להכין ממנו צבע ע"י זריעה במוצאי שביעית. ואעפ"י שפירות שביעית אסורים בזריעה, הרי זרע סטיס לפני הזריעה אינו ראוי לכלום ועצם הנאתו באה ע"י זריעה.²³

footnotes:
²³ עיין בפי' הרא"ף (ט"ו ע"ב) לירושלמי שם. והוא כתב שם: "והא דתנן (תרומות פ"ט מ"ד) גידולי ספיחים חולין אפילו דבר שאין זרעו כלה, שאני הני הואיל ועיקר מאכלם ע"י כך. וצ"ל בפי' הרא"ף, וכן בפירושים לתוספתא שהעתיקו ממנו: "הואיל ועיקר מלאכתם וכו'", שהרי כל אילו עיקרם לצביעה ולא למאכל.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:8:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:8:1)

15-16. **הצבעין והפטמין וכו'.**שו"ת הראבי"ה כת"י סי' תתקע"ג, ונעתקה גם בשו"ת מהר"ם ב"ב הוצ' מק"נ עמ' 15. והברייתא הובאה בירושלמי פ"ט ה"ז, ל"ט ע"א, ופסקה הר"מ בפ"ח מה' שמיטה הי"ט.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:8:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:8:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:8:2)

16. **לוקחין מורסן מכל מקום וכו'.**ולהלן שבת פ"ח (בד פ"ט) ה"ט שנינו: המוציא מורסן וכו' לבהמה וכו', לצבוע וכו'. והן הצבעין והפטמין²⁴ שכאן. ובירושלמי הנ"ל: לוקחין מורסן מכל מקום ואינן חוששין. ובר"מ הנ"ל: ואינן חוששין שמא מספיחי שביעית הוא. ופירש בפ"מ דלא נחשדו על הפסולת. והסיקו בירושלמי שלא אמרו אלא בסתם, אבל בחשוד וודאי אין לוקחין ממנו. ועיין במשנת בכורות פ"ד מ"ח ובירושלמי סוף מעשרות, נ"ב ע"א.

footnotes:
²⁴ כלומר, מפטמי בהמות ועופות. ועיין גם במשנתנו שבת פכ"ד מ"ג; פסחים פ"ב מ"ז.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:8:3
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:8:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:8:3)

16-17. **נבילה ואין מוכרין אותה מחרוזות וכו'.**וכ"ה בכי"ע ובראבי"ה הנ"ל.²⁵ ובד חסרה המלה "נבילה". וברוקח סי' תס"ז: בתוספת' נבילה אין מוכרין אותה וכו'. וברור שהמלה "נבילה" היא פיסקא קטועה של משנתנו (פ"ז מ"ג): שאין עושין סחורה בפירות שביעית וכו', ולא בנבילות וכו' לקח לעצמו והותיר מותר למכרן.²⁶ ופירשה התוספתא שאפילו אם לקח בהמה לעצמו ונתנבלה שמותר למכרה, מ"מ אין מוכרין אותה מחרוזות, כלומר, שלא יעשנה כבשר כשר, עיין להלן מכשירין ספ"א וירושלמי שקלים פ"ז ה"ה, נ' ע"ג. ועיין תשב"ץ ח"ג סוף סי' רצ"ב. ובמהר"ם הנ"ל עמ' 16: כדתני' אין מוכרין אותו מחרוזות מחרוזות, אבל בחציה או שלימה או נתח או ירך או כתף שרי. ועיין מ"ש להלן שו' 23 בשם הירושלמי.

footnotes:
²⁵ והמגיה בשו"ת מהר"ם הנ"ל, עמ' 15, הע' ח' לא תיקן כהוגן.
²⁶ וכעדותו של ר"ת: דרך התוספתא באלף מקומות ליקח קצת מן המשנה לזכרון דברים. עיין לעיל, ריש עמ' 6, להלן כלאים פ"ה שו' 28–29, ועוד בכ"מ.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:8:4
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:8:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:8:4)

17. **אבל מוכרין אותה איברין איברין על גבי מטות.**וכ"ה בד. ובשו"ת מהר"ם הנ"ל: אבל מוכרין אותה איברים ע"ג מוטות. ובכי"ע: אבל מביאין אותה חתיכות חתיכות על גבי מוטות. וכ"ה בראבי"ה וברוקח הנ"ל. וגירסתנו יותר נכונה, כמפורש במשנת שקלים (פ"ז מ"ג): נמצא בגבולין אברים נבלות. חתיכות מותרות. ועיין הסיגנון במשנת ביצה פ"ג מ"ג.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:9:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:9:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:9:1)

18. **לא יהא מביא כלבים כופרין וכו'.**כלומר, לא יקנה לכתחילה כלבים כפריים²⁷ כדי למוכרן לגוי. וכתב בראבי"ה הנ"ל: "ונ"ל דה"ט משום דאסור לגדל כלבים כופרים וחולדות הסנאים, כדאיתא במרובה (פ' א'). ומדרבנן אסור לעשות בהם סחורה דלאו למלאכתו עומד, דחשו רבנן לתקלה, שמא ישהא אותם מפני ריוח שלו וכו' ". ופירש הרב שהברייתא שלנו היא כת"ק של ר' שמעון בן אלעזר בברייתא של ב"ק הנ"ל ותוספתא שם פ"ח הי"ז. ועיין להלן ע"ז פ"ב ה"ג, וקה"ר פ"ו, י"א, וערוך ערך דבר ב'.
ועיין בב"י טיו"ד סי' קי"ז ובכנה"ג שם ומ"ש על תוספתא זו בחקרי לב יו"ד שם סי' קמ"ב (ח"א רי"ט ע"ב), ועיי"ש בסי' קמ"א. ועכשיו שזכינו לאורם של כל דברי הראבי"ה אנו רואים שהוא פסק כר' יהודה במשנתנו (פ"ז מ"ד) שדווקא אם אומנותו בכך אסור, אבל אם יש לו אומנות אחרת מותר (ועיין באו"ז ח"א סי' ש"ל). ועיי"ש שהסתייע גם מפירוש הריבמ"ץ (פ"ז מ"ג) שכתב: "אסור לעשות בו סחורה. פירוש בקביעות". ופירש אליבא דהילכתא.
ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' ש"א ובמיוחסות סי' קע"ג הביא תוספתא זו, אבל דעתו לא נתבררה שם, עיין בכנה"ג ובחקרי לב הנ"ל. ובשו"ת יכין ובועז ח"ב סי' כ"ה פסק שמותר לעשות סחורה בקוף, והסיק בסוף התשובה: ובתוספות דשביעית התירו בהדיא חולדות וחתולין וקופין. ולפנינו מפורש להפך וצ"ע.

footnotes:
²⁷ קטנים וננסים שאינם מזיקין. עיין רש"י ב"ק פ' א'. ועיין להלן, עמ' 651, הע' 16.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:9:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:9:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:9:2)

**וקיפות.**בכי"ע, בראבי"ה וברשב"א הנ"ל: וקופות, וכ"ה בתוספתא ב"ק וע"ז הנ"ל ובמדרש קה"ר הנ"ל. ובד: וקיפו', והשלימו: וקיפוד. וכן הגיה בכנה"ג (יו"ד סי' קי"ז, הגהות ב"י אות י"ב), והנכון כלפנינו.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:9:3
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:9:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:9:3)

19. **ולישכר עליהן.**בד: בטעות: ולירכ' (צ"ל: ולישכ', כלהלן) וכו'. ובד"ח: ולשכב. ובכי"ע, בראבי"ה כת"י (וכ"ה בשו"ת מהר"מ הנ"ל) ובשו"ת הרשב"א הנ"ל: ולשכור וכו', כלומר, להשתכר בהם. וכנראה שהתוספתא הדגישה שאסור למכרם לגוי כדי להשתכר בהם, אבל אם גבה אותם בחובו או שנזדמנו לו באופן אחר מותר למכרם (כמשנתנו פ"ז מ"ג) בשויים. ועיין להלן סה"י.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:9:4
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:9:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:9:4)

**אבל מוריס וכו'.**ופירשו הראבי"ה והרשב"א הנ"ל שהתירו בהם סחורה, מפני שאיסורן מדרבנן. והביאו את הירושלמי (פ"ז ה"ד, ל"ז ע"ג): ר' הושעיה נסב ויהיב בהדין מורייס. ומורייס הוא ציר שנותנין בו יין, ור' הושעי' היה לוקח אותו מן הגוים ומוכר אותו לגוים, אע"פ שהוא דבר האסור.²⁸

footnotes:
²⁸ עיין במשנת ע"ז פ"ב מ"ד. ועיין ירושלמי תרומות פ"י ה"ג, מ"ז ע"א. וצ"ע.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:9:5
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:9:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:9:5)

**וגבינת בית הומקי.**בד ובשו"ת מהר"ם הנ"ל: בית הוניקי.²⁹ ובכי"ע: וגבינה ובית היניקי. ובראבי"ה כת"י הנ"ל: וגבינות בית אוניקי. וברשב"א הנ"ל: וגבנת בית הניאקי. והכוונה לגבינה הבאה ממדינת ביתיניאה. ועיין במשנת ע"ז פ"ב מ"ד הנ"ל.

footnotes:
²⁹ ואף בכי"ו אפשר עריין לראות כיצד נתחברה היו"ד עם הנו"ן, ויצאה מי"ם.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:9:6
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:9:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:9:6)

20. **ולישכר עליהן.**בד: ולישכ' (ובד"ח: ולשכב) וכו'. ובכי"ע, ראבי"ה, שו"ת מהר"ם ורשב"א הנ"ל: ולשכור עליהם. ועיין מ"ש לעיל שו' 19.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:10:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:10:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:10:1)

**לא יהא לוקט ירקות שדה וכו'.**במשנתנו (פ"ז מ"ג): ולא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו. ודייקו הר"ש והרא"ש (הלשון בר"ש צריכה תיקון ע"פ הרא"ש) ובתוספות (סוכה ל"ט א' ד"ה וליתב) מן התוספתא כאן שאין הבדל בין לקיחה ולקיטה, ואסור ללקוט ע"מ למכור, מפני שזו היא סחורה, ומכ"ש שאסור לקנות ע"מ למכור.³⁰ ועיין בפי' הרש"ס, קי"ג ע"ב. ועיין מ"ש להלן בשם הראבי"ה.
ור' יהוסף אשכנזי (מובא במלא"ש) והגר"א פירשו את משנתנו שאין איסור סחורה אלא בלוקח ע"מ למכור, אבל בלוקט ע"מ למכור מותר (ולפ"ז התוספתא חולקת על משנתנו). ועיין בפאת השלחן סי' כ"ו ס"ק ב' אות ד'. ועיין בתוספ' ר"ה כ"ב א' ד"ה אלו וע"ז ס"ב א' ד"ה נמצא.
ונקטו במשנה ובתוספתא ירקות שדה, שהן מותרין משום ספחים,³¹ פרט לירקות גינה (הרש"ס הנ"ל, ועיין בתיו"ט בשם הכ"מ).

footnotes:
³⁰ וכן נראה מדברי רב האי בס' המקה והממכר (שי"ב סי' י"ב-י"ג). ועיין ביד רמה סנהדרין כ"ו א'.
³¹ עיין בירושלמי כלאים פ"ב ה"ה, כ"ז ע"ד; ב"ב פ"ה ה"א, ט"ו ע"א.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:10:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:10:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:10:2)

20-21. **ומוכר בשוק.**וכ"ה במשנתנו. ובתשובת הראבי"ה (לפי מהר"ם ב"ב הוצ' מק"נ עמ' 16): ותני' נמי לא יהא לוקח ירקות שדה בשביעית ומוכרו בשוק, וסתם שוק היינו מעט, מדלא קתני מוכר סתם. ונראה שצ"ל שם: לא יהא לוקט וכו', וכוונתו לתוספתא כאן (עיין לעיל בסמוך שם), ולדעתו אין כאן איסור סחורה אלא אם מוכר בשוק מעט מעט,³² אבל אם לקט באקראי ומכר את הכל בבת אחת, אין כאן איסור סחורה. ולפיכך הוכיח מכאן שאם מכר בבת אחת דברים אסורים אינו עובר על איסור סחורה בנבילות וטריפות, וכוונת רבינו לגילוי מילתא בלשון גרידא, (כלומר, מהו "סחורה") עיי"ש.³³

footnotes:
³² עיין מ"ש להלן שו' 23 בשם הירושלמי.
³³ המו"ל שם לא העיר כלום. ופשיטא שלכאורה דברי רבינו מרפסין איגרי, ואינם עניין כלל להלכה שהוא דן בה, ובע"כ הפירוש הוא כמו שכתבנו, עיי"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:10:3
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:10:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:10:3)

21. **ובנו מוכר על ידו.**כלומר, אין איסור סחורה במכירתו, שהרי הוא לא לקט. ולפי' הגר"א במשנתנו, לא שנו שם הלכה זו אלא לרבותא, שאעפ"י שהבן לא לקט בעצמו, ונראה כאילו קנה מאביו ומוכר בשוק, מ"מ מותר, עיין גם בפי' ר' יהוסף אשכנזי הנ"ל. ועיין להלן פ"ו שו' 42.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:10:4
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:10:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:10:4)

21-22. **אף יסכור פועלין ויכניס לתוך ביתו.**וכ"ה בד (ישכור). ובכי"ע: אף ישכיר פועלים ויכניסם וכו'. ומלשון התוספתא משמע שר"ש בן אלעזר מתיר לשכור פועלין ללקט ע"מ להכניס לתוך ביתו (כלומר, שלא למכירה), ועיין בבלי סנהדרין כ"ו א'. ונראה יותר שהכוונה היא שמותר לשכור פועלין שיכניסו (ושמא צ"ל בתוספתא: ויכניסו) את הפירות שלקט בעצמו, ואין לחשוש למראית העין שנראה כאילו לוקט לסחורה. אבל לשכור פועלים (ונותן להם שכר רגליהם) ללקט אסור גם לר"ש בן אלעזר. ועיין במשנת מעשרות פ"ה מ"ה ובפירוש הרש"ס שם.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:10:5
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:10:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:10:5)

22. **לקח הבכור למשתה בנו וכו'.**משנתנו פ"ז מ"ד. והתוספתא הובאה באו"ז ח"א סי' ש"ל, מ"ב ע"א, ובשו"ת הרשב"א ח"א סוף סי' ש"א (=מיוחסות קע"ג), ובשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ל'. ומדברים כאן בבכור בעל מום חי. עיין במ"ג ובמפרשים שם.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:10:6
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:10:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:10:6)

22-23. **ולא צריך לו וכו'.**כ"ה בד ובאו"ז הנ"ל, ובמשנתנו בהוצאות שלנו. ובכי"ע: ואינו צריך לו. ובשו"ת הרשב"א הנ"ל: ולא צרך לו, וכ"ה הנוסחא הנכונה גם במשנתנו.³⁴

footnotes:
³⁴ וכ"ה בכל נוסחאות המשנה מטיפוס א"י. ועיין גם במלא"ש ומ"ש בהערותי לדב"ר שהוצאתי לאור, עמ' 56, הע' 7. ועיין מ"ש להלן בכורים פ"ג הע' 96.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:10:7
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:10:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:10:7)

23. **שלא ימכרנו אלא לדמיו.**וכ"ה בר"ש פ"ז מ"ד. ובד ובכי"ע: אלא בדמיו. וכ"ה בריבמ"ץ, ברא"ש שם ובראשונים שהזכרנו בשו' 22. והיא היא. ומדברי הריבמ"ץ מוכח שהוא פירש שרבי אינו חולק על משנתנו אלא מפרשה. וכן מפורש באו"ז הנ"ל: כלומר, בדמיו שקנאו, שלא ירויח בו כלום. ור' לא פליג את"ק אלא מה שלא פירש ת"ק פירש רבי וכו'. ועיין גם בר"ש ובשו"ת הרשב"א הנ"ל. אבל מסתימת לשון הר"מ (פ"ה מה' בכורות ה"י) מוכח שהוא פירש שרבי חולק על הת"ק, ולדעת הת"ק אינו אסור אלא אם קנה על מנת להרויח, אבל אם קנה לעצמו ולא צרך לו, מותר להרויח. וכן בפירוש הרש"ס (קי"ג ע"ב): ובתוספתא פליגי תנאי אי שרי למכרו יותר מן הדמים שלקחו, דתניא התם ר' אומר וכו'. ובירושלמי (פ"ח ה"ג, ל"ח ע"א): טבח כהן שנתמנה לו בכור מהו מקטעתה קופדין ומזבנתא גו שוקא וכו'? כל גרמא היא אמרה דהוא אסור, שלא יהא כעושה סחורה בגופו. ומשמע מכאן שאם מוכר בבת אחת מותר להרויח בו, כת"ק כאן. ועיין בר"ש פ"ז מ"ג ובתוספ' סוכה ל"ט א' ד"ה וליתיב ובתוספ' הרא"ש שם.
ובא"ח ח"ב עמ' 213 (והובא בב"י טיו"ד סי' קי"ז): ואמרינן בירושלמי דמי שלקח חזיר לצורך פועליו גוים ליתנו, ואח"כ לא נתנו לו (צ"ל: להן), כשמוכרו אינו מוכרו אלא בדמיו. ופי' רבי שמשון ז"ל במה שקנאו ולא יותר. וכנראה שהיה לפניו פסק הלכה של אחד הקדמונים שהיה מבוסס על התוספתא שלפנינו ופירוש הר"ש הנ"ל (והחילוף בין ירושלמי ותוספתא רגיל אצל הקדמונים). ולעצם דין זה עיין בכנה"ג יו"ד סי' קי"ז הגהת ב"י אות כ'.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:11:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:11:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:11:1)

23-24. **לולבי האלה והבטנא והאטדין והאדל וכו'.**בכי"ע: והעיטורין והאדל וכו'. ובס' האגור לר"ש ג'מע (סה"י לכבוד גרעץ עמ' 18) ערך אדל: בתוס' שביעית פ"ה **לובלי** האלה וכו' (עיי"ש סוף הערה י"ג), כגי' כי"ו. ובפי' הרש"ס (ק"י ע"א) ובפ"מ פ"ז ה"ו: והעדל. ובמשנתנו (פ"ז מ"ה): לולבי האלה והבטנה והאטדין וכו' אין להם ביעור ולדמיהם ביעור אבל לעלין יש ביעור. והאילנות הללו ידועים, ונזכרו במקרא. ואדל (או עדל) שבתוספתא כאן פירש הגאון (פיה"ג לטהרות עמ' 144): "לולבי זרדים של אדל (משנת עוקצין פ"ג מ"ד), א' ד' (איכא דאמרי) עדל, מצאתי בספרי רפואות שמפרש כל שם עשבים בלש' יוני ובלש' ארמי, עדלא דמי לפוגלא (כלומר, לצנון) וכו' ". והסורים מתרגמים λεπίδιον, אדלא, והוא lepidium latiforum (לעף פלורה ח"א עמ' 505), ובעברית: שחליים גבוהים (עיין מגדיר צמחי א"י עמ' 163).
ובמשנתנו (עוקצין פ"ג מ"ד): לולבי זרדים ושל עדל וכו', אינן מטמאין טומאת אוכלין עד שימתוקו. ופי' הר"מ: והרבה בני אדם כובשין אותם במים ומלח ואוכלין אותן חיים. וכן בירושלמי (פ"ז ה"ב, ל"ז ע"ב): שאין קדושת שביעית חלה עליהן עד שימתקו. ופירש הרש"ס (ק"י ע"א): דלא מיקרי אוכל עד שיכבשום ביין וחומץ ויומתקו וכו'.³⁵ ועיין מ"ש להלן מע"ש פ"א שו' 38 ד"ה עד.

footnotes:
³⁵ ועיי"ש שהוכיח כן אף מן התוספתא בעוקצין. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 187.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:11:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:11:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:11:2)

24. **ר' מאיר או' ללולבין עם העלין אין ביעור.**וכ"ה בד, וכן העתיק בפ"מ פ"ז ה"ו. אבל בכי"ע: לולבין וכו' **יש** להן ביעור. וכן ברש"ס (ק"י ע"א): ר"מ אומר עלים עם לולבין **יש** להן ביעור. ומלשון התוספתא "ללובין עם העלין" (ולא: ללולבין ועלין) מוכח שהעלין הם יחד עם הלולבין. ומכיוון שאין קדושת שביעית חלה עליהן אלא אם כן כבשן (עיין מ"ש לעיל) הרי בהכרח שהפירוש הוא שכבשן יחד. וכן מפורש בירושלמי (פ"ז סה"ו, ל"ז ע"ג): עלין שכבשן עם לולבין. אית תניי תני בין אילו ובין אילו יש להן ביעור וכו'. ובפי' הרש"ס שם (קי"ז ע"א): ובתוספתא גרסינן דהאי סברא דיש להן ביעור היא דר"מ.³⁶ וממשיך הירושלמי: מ"ד [יש להם ביעור, ר' אליעזר, מ"ד] אין להן ביעור, ר' יהושע³⁷ וכו'. ונמצא שתנא זה סובר כר' אליעזר (פ"ט מ"ה) שאוכלין על הראשון, וכאן אוכלין על העלין, וכשכלו מן השדה צריך לבער אף את הלולבין.³⁸ ושמא המחלוקת היא בכל דבר שיש לו ביעור המחובר לדבר שאין לו ביעור, עיין היטב בירושלמי פ"ה ה"ג, ל"ה ע"ד, ובמפרשים שם. ועיין במשנתנו פ"ט מ"ו. ועיין להלן שו' 26 ומש"ש, ומ"ש להלן פ"ז סוף שו' 53, ופשיטא שיש לחלק.

footnotes:
³⁶ עיין מ"ש לעיל בשמו שגרס כגי' כי"ע. ולפי גירסת כי"ו וד כאן תנא זה סובר כחכמים.
³⁷ ועיין גירסת הרש"ס שם. וכנראה שהגיה ע"פ פירושו במשנה שם.
³⁸ עיין ברש"י ובתוספ' פסחים נ"ב א', וכפשוטה של הברייתא בתו"כ (בהר פ"ג ה"ה, ק"ז ע"ג) שהביאו בתוספות שם.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:11:3
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:11:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:11:3)

25. **וחכמים או' לעלים עם הלולבין יש ביעור.**וכ"ה בד ובפ"מ הנ"ל. אבל בכי"ע: עלים עם לולבין אין להם ביעור. וכן מעתיק בפי' הרש"ס (ק"י ע"א). וקצת נראה שזו היא הגירסא הנכונה, וברישא נקטו לולבין עם עלין (כסדרן של כל הנוסחאות כאן, ולא כסדר הרש"ס) מפני שהעלים הם הגורמים לבעור, וכאן נקטו עלים עם לולבין מפני שהלולבין הם הגורמים שלא יהא להם ביעור.³⁹ והגי' הנכונה היא איפוא בין ברישא ובין בסיפא בכי"ע, המקויימת בעיקרה אף ע"י הרש"ס.
ובירושלמי הנ"ל: ואית תניי תני בין אלו ואלו אין להן בעור. ובפי' הרש"ס שם: ובתוספתא גרסינן דהאי סברא רבנן היא (כגירסתו לעיל וכגי' כי"ע). ומפרש הירושלמי שתנא זה סובר כר' יהושע (פ"ט מ"ה) שהולכין אחרי האחרון, וכל זמן שלא כלה מינו של האחרון אוכלין אף את הראשון.

footnotes:
³⁹ ועיין בהגהות הגר"א שהפך את הסדר, וגרס בדברי ר"מ "לעלים עם הלולבין" ובדברי חכמים "ללולבין עם העלים", והוא לפי גירסת כי"ו וד, אבל לפי גירסת כי"ע והרש"ס אין צורך בהגהה. ופירוש רבינו מקויים בעיקרו ע"י גי' כי"ע והרש"ס.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:11:4
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:11:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:11:4)

**ר' שמעון או' ללולבין אין ביעור וכו'.**וכ"ה בד ובפ"מ ובר"ש סיריליאו (ק"י ע"א, ועיי"ש קי"ז ע"ב) הנ"ל. ובכי"ע חסרות בטעות המלים "ר' שמעון אומר". ובירושלמי הנ"ל: מ"ד עלין יש להן ביעור, לולבין אין להן ביעור, רבן גמליאל. כלומר ר"ג במשנתנו פ"ט מ"ה. ולכאורה הוא בניגוד לדעת ר' שמעון במשנה הנ"ל ששנתה: ר' שמעון אומר כל ירק אחד לביעור, והוא חולק שם על ר"ג. אבל עיין בפיה"מ להר"מ, בריבמ"ץ ובר"ש שם, ומוכח שלא נחלק ר"ש אלא בירקות, מפני שלדעתו הם כולן מין אחד, אבל אינו עניין לכאן שאנו עוסקים באילנות⁴⁰ (ולעניין בעור גם עדל אינו כירקות, עיין להלן). ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes:
⁴⁰ ולמין אחר אין ביעור כלל.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:11:5
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:11:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:11:5)

26. **מפני שנשרו מאביהן.**וכ"ה בד ובר"ש סיריליאו (ק"י ע"א). וכן בפ"מ הנ"ל: מפני שנושרו מאביהן. וכן בכי"ע: מפני שנשרו מאיביהם. ולכאורה טעם זה תמוה, שהרי לפי פירוש הירושלמי כל המחלוקת היא אם הולכים אחרי הלולבים או אחרי העלים, וכ"ע מודים שיש ביעור לעלין כשהן לבדן. ובמשנתנו (פ"ז מ"ה): אבל לעלין יש ביעור, מפני שנושרין מאביהן. ברם מלשון התוספתא "שנשרו" מוכח שאין כאן טעם לחיוב הבעור בעלין בדרך כלל, אלא שכאן הם מתבערין מפני שכבר נשרו מאביהן בשעת הכיבוש. ושמא פירושו שאם העלין מחוברין ללולבין אף ר"ש מודה שאין להם בעור, מפני שהן בטלים לגבי הלולבין, אבל כשנשרו מאביהן חל עליהם דין עלין, וממילא אם נכבשו יחד כל אחד מתבער כדינו וכשיטת רבן גמליאל במשנתנו (פ"ט מ"ה). ולפי מה שכתבנו לעיל (סוף שו' 24), אף כאן הפירוש הוא שהמחובר שדרכו לישור מאליו אינו נגרר אחר אביו. ולאו בכבוש עסיקינן.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:11:6
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:11:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:11:6)

27. **או שיצאו משביעית למוצאי שביעית.**וכ"ה בד, בר"ש סיריליאו (ק"י ע"א) ובפ"מ הנ"ל. ובכי"ע חסרות המלים "למוצאי שביעית".


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:11:7
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:11:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:11:7)

**נידונין כאילן.**כלומר, שהולכין בהם אחר חנטה, ואם יצאו מששית לשביעית מותרין, ואם יצאו משביעית למוצאי שביעית אסורין. ובירושלמי (פ"ז ה"ו ל"ז ע"ג): תני וכולן שנכנסו מששית לשביעית ששית, חוץ מן העדל מפני שהוא כירק. ר' אבהו בשם ר' יוחנן לית כאן מששית לשביעית ששית אלא שביעית.⁴¹

footnotes:
⁴¹ כלומר, הירושלמי מגיה את הברייתא, ונותן עליהם אף חומרי שביעית, עיי"ש להלן בירושלמי. ועיין במה"פ שם ומ"ש לעיל ספ"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:11:8
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:11:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:11:8)

27-28. **חוץ מן האדל וכו'.**בר"ש סיריליאו ובפ"מ הנ"ל: מן העדל, וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ובאדל הולכים אחרי לקיטתו כירק. ועיין בפי' הר"ש סיריליאו, קט"ז ע"ב.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:12:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:12:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:12:1)

29. **שיש לקטף שביעית.**בכי"ע: שיש לקט בשביעית, וצ"ל: שיש לקטב שביעית. והכתיב "קטב" גם בכמה נוסחאות של משנתנו (פ"ז מ"ד) וכ"ה בר"ש שם בד"ר, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוסח המשנה ריש עמ' 1223. וכן סתמה משנתנו הנ"ל, אבל ר"ש חולק שם וסובר: אין לקטף שביעית, מפני שאינו פרי. ועיין ירושלמי כאן ספ"ז (וערלה פ"א ה"ו, ס"א ע"ב) ובבלי נדה ח' ב'. ואפשר שר' יהודה הבשם העיד (עיין גם להלן חולין פ"ג ה"ז) כן לפני ר"ע בשעה שסדר את ההלכות לתלמידים (להלן זבים פ"א ה"ה) והכריע כר' יהודה הבשם מפני שהעיד באומנותו.⁴² ואשר לשרף הקטף הרי מפורש בירושלמי (יומא פ"ד ה"ה, מ"א ע"ד) ובבבלי (כריתות ו' א') שהוא צרי. ובב"ר פצ"א, י"א: צרי בלסם קטף, והוא כפירוש הר"מ בפיה"מ כאן שקטף הוא אפרסמון, אבל בכל כתה"י חסרה שם המלה "בלסם" (עיין בהוצאת אלבק עמ' 1135). ועיין מה שהאריך בזה ר"ע לעף פלורה ח"ג עמ' 390 ואילך, ולדעתו קטף הוא Styrax offiicinalis, ואף הוא עץ בושם יקר.

footnotes:
⁴² עיין להלן עדיות פ"ג ה"א ומ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 184.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:12:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:12:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:12:2)

**עלה זתים ועלי קנים ועלי חרובין וכו'.**וכן פסק הר"מ בפ"ז מה' שמיטה הט"ז. ובמשנתנו (פ"ט מ"ו): עלי קנים ועלי גפנים עד שישרו מאביהן. ולפ"ז עלי קנים יש להם בעור. אבל בירושלמי שם (פ"ט ה"ו, ל"ט ע"א): ר' אבין בשם ר' יוחנן לית כאן עלי קנים, אלא עלי גפנים, עלי קנים אין להן ביעור. ותני כן עלי קנים ועלי האוג ועלי חרובין אין להן ביעור מפני שאין מינן כלה.⁴³ ובבבלי (סוכה מ' א'; ב"ק ק"א ב'): עלי קנים ועלי גפנים⁴⁴ וכו' יש בהן משום קדושת שביעית. ופירושו שצריך לנהוג בהם כפירות שביעית (לא לסחורה וכו').

footnotes:
⁴³ בנוסח הרש"ס שם (קנ"ב ע"ב): ותני כן עלי קנים ועלי זיתים ועלי האוג וכו'. והוסיף הרב "עלי זיתים" ע"פ התוספתא כאן וע"פ הר"מ הנ"ל. ועיין גם במלא"ש פ"ט מ"ו, והעתיק ע"פ הרש"ס, אלא שציין שמקור הברייתא הוא בתוספתא. ועיין מנחות נ"ג ב' וביד איתן על הר"מ הנ"ל.
⁴⁴ ומה שפירש"י ב"ק שם שאם גבבן לעצים אינו חייב לבער, לא נקט כן אלא משום עלי גפנים, אבל עלי קנים בין כך ובין כך אין להם בעור. ועיין מ"ש הגר"י ראזין בצפנת פענה רפ"ב מה' שביתת עשור. ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו, שהרי רש"י בסוכה כתב מפורש: לאכילה. למאכל בהמה. ומקור הר"מ (פ"ב ה"ו שם) הוא לא בתוספתא כדעת הרב הנ"ל אלא בבבלי יומא פ"א ב', כגי' הר"ח שם, וכמו שהעתיק הרב המגיד במקומו. ועיין ירוש' שבועות פ"ג רה"ג, ל"ז ע"ג (וציין לו בצפנת פענח שם). ואף שאינם מאכל אדם, הרי אף מאכל בהמה חייב בבעור. ולא הבינותי למה ציין הרב הנ"ל לירושלמי שהבאנו בפנים. ועיין בהגהות הרש"ש גיטין י"ט א' ר"ה ר' יה"ג.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:13:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:13:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:13:1)

30. **הוורד חדש שכבשו בשמן ישן וכו'.**משנתנו פ"ז מ"ז, והתוספתא מוסיפה: והשמן מותר, ומכאן שמדברים כאן בוורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית, ולפיכך מותר השמן. ועיין ריבמ"ץ פ"ז רמ"ז וירושלמי ספ"ז. ופירשו המפרשים שאין כח בוורד חדש ליתן טעם בשמן ישן אלא אם כן שהה בו זמן מרובה.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:13:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:13:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:13:2)

31. **ישן בחדש חייב וכו'.**וכ"ה במשנתנו, ופירושו וורד של שביעית בשמן של שמינית, וכאן כבר נתחייב הוורד בבעור, וישן בשמן חדש פולט את טעמו בקלות. ולפיכך הכל אסור, כבמשנתנו שם.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:14:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:14:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:14:1)

32. **ילקט את החרובין.**וכבר העירו בריבמ"ץ, ר"ש ורא"ש (פ"ז מ"ז) שהברייתא סותרת את משנתנו, ששנתה: חרובים חדשים שכבשן ביין ישן וכו' חייבין בבעור, ועיי"ש שנדחקו ליישב את הסתירה, ועיין בפיה"מ להר"מ. ובירושלמי ספ"ז: הכא את אמר ילקט את הוורד. וכה את אמר חייב בביעור. ושמא קושית הירושלמי היא מחרובין על וורד, שבוורד מלקט, ובחרובין חייב בבעור. ומתרץ: ר' אבהו בשם ר' יוחנן תרין תניין אינון. כלומר, הת"ק באמת אינו מחלק בין וורד ובין חרובין, כתוספתא שלנו, ודין החרובין נשנה במשנתנו ע"י תנא אחר שחולק גם על וורד.⁴⁵

footnotes:
⁴⁵ ומ"ש בירושלמי אח"כ: א"ר זעירא יכיל אנא פתר וכו', חוזר לפרש את הרישא גרידא, ולפיכך חוזר ומזכיר: יכיל אנא פתר להון (צ"ל: להין, לאהן) וורד וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:15:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:15:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:15:1)

33. **חבילי אזוב והסיאה והקורנית וכו'.**עיין בתוספתא שבת פי"ד (בד פט"ו) הי"ב ובבבלי שם קכ"ח א'. ובמשנתנו (פ"ח סמ"א) נתבאר שהמינים הללו אם לקטם לעצים הרי הם כעצים. ובירושלמי (פ"ז סה"ב, ל"ז ע"ב): התיבון הרי הסיאה והאזוב והקורנית שלקטן לעצים אין קדושת שביעית וכו'. הסיאה צתרה. איזוב איזובא. קורנית קורניתא. וכן בבבלי שבת הנ"ל בארו שסיאה היא צתרא,⁴⁶ כלומר, צתרה ורודה.⁴⁷ ועל קורנית אמרו בבבלי שהיא חשא,⁴⁸ קורנית מקורפפת.⁴⁹

footnotes:
⁴⁶ Satureia thymbra עיין לעף פלורה ח"[ב], עמ' 103.
⁴⁷ עיין מגדיר לצמחי א"י, עמ' 309.
⁴⁸ thymus capitatus עיין לעף הנ"ל, עמ' 77.
⁴⁹ עיין מגדיר הנ"ל. אבל הראובני (תרביץ שכ"ג, תשי"ב, עמ' 61 ואילך) האריך בדברים של טעם והסיק שקורנית היא Calamintha, והיא ממיני המנתה, עיי"ש. ועיי"ש, עמ' 63 מ"ש על סיאה.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:15:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:15:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:15:2)

33-34. **אין מסיקין בהן וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות. וכנראה שצ"ל להפך: מסיקין בהן. למאכל בהמה אין מסיקין בהן. וכמו שהגיהו המפרשים. וכן מוכח מכל המקורות שהזכרנו לעיל. ופירשו בירושלמי הנ"ל: למאכל בהמה, כלומר, שאפילו לקטן לעצים ואח"כ חשב עליהן למאכל בהמה אין מסיקין בהם. ועיין בתוספ' שבת קכ"ח א' ד"ה הכניסן.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:15:3
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:15:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:15:3)

34-35. **אף קלחין של בין השלחין שיבשו וכו'.**ופירושו שאעפ"י שלקטם כשהם יבשים,⁵⁰ והם פטורים מן המעשרות אף בשאר שנים, מפני שהם כעצים (עיין ירושלמי מעשרות פ"א סה"א, מ"ח ע"ד), מ"מ כבר חלה עליהם קדושת שביעית, ואין מסיקין בהם מפני שהם אסורים בהנייה אחר הבעור. ועיין להלן פ"ז שו' 54 ואילך ומש"ש.

footnotes:
⁵⁰ ונקט בין (בית) השלחין, מפני שדרך הקלחים להתייבש בו, אם אין משקין אותו.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:16:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:16:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:16:1)

35-36. **חציר וירקות שדה שליקטן להטין בהן אין רשיי וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: שליקטן להטיל בהן רשאי להטיל בהן. וכצ"ל לפנינו: רשיי וכו'. ובירושלמי (פ"ז ה"ב, ל"ז ע"ב): אין לך מיוחד לבהמה אלא חציר בלבד. ושלקטו⁵¹ לחטן בו מותר לחטן בו. ותני כן⁵² חציר וכל שאר ירקות⁵³ שלקטן (כ"ה בכי"ר) לחטן בהן מותר לחטן בהן. חישב עליהם לאכל אדם⁵⁴ אסור לחטן בהן. תני בר קפרא מותר לחטן בהן, ואסור ללות⁵⁵ מהן. כלומר, מותר לטנן וללחלח בהן חטים (עיין מכשירין פ"ג מ"ה), אבל אסור לסחוט אותן כדי שילותתו החטים, עיין בירושלמי פסחים (פ"ג סה"א, ל' רע"א) ומ"ש בהירושלמי כפשוטו עמ' 416. ועיין מ"ש להלן בהערה 56.

footnotes:
⁵¹ כ"ה בכי"ר. ולפנינו: ושלקחו.
⁵² כ"ה בכי"ר ובנוסח הרש"ס.
⁵³ כנראה שצ"ל: ירקות [שדה], כמו בתוספתא.
⁵⁴ וכ"ה אף בכי"ר. אבל בנוסח הרש"ס: למאכל בהמה.
⁵⁵ כ"ה בכי"ר. ולפנינו וכן בנוסח הרש"ס: ללוות.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:16:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:16:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:16:2)

36. **למאכל בהמה רשיי להטין בהן.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע לנכון: אין רשאי להטין בהן. וכן מפורש בירושלמי הנ"ל בנוסח הרש"ס.⁵⁶

footnotes:
⁵⁶ ושמא אין צורך לתקן את הגירסא בכי"ו ובד, והפירוש הוא שאסור ללקוט חציר וירקות שדה להטן בהם, ואם לקטם לכך נותנים עליו חומרי מאכל אדם ואסור להטן בהם. אבל אם לקטם למאכל בהמה מותר להטן בהם, וכשיטת בר קפרא בירושלמי הנ"ל (לפי גירסת הרש"ס ברישא, עיין הערה 54), והטעם הוא מפני שאף אחר הטינון הם ראויים למאכל בהמה ואינו מפסידם בכך.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:17:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:17:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:17:1)

37. **עידית שלקטה וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: העירית שלקטה וכו'. וכבר הוכיח עמנואל לעף (פלורה ח"ב עמ' 153 ואילך) שהכוונה לצמח asphodelus, ובסורית עירונא. וצמח זה לכל סוגיו נפוץ מאד בא"י (עיין מגדיר לצמחי א"י עמ' 71 ואילך).


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:17:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:17:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:17:2)

**נתנה תחת הכר וכו'.**הסופר הרומי פליניאוס⁵⁷ כותב בשם ניקנדר⁵⁸ שהיו מפזרים עירנית תחת [המשכב] בשעת השינה, כדי להבריח את הנחשים (עיין לעף הנ"ל, עמ' 153).

footnotes:
⁵⁷ תולדות הטבע סכ"ב פכ"ב סי' ל"ב.
⁵⁸ Theriaca חרוז 540 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:18:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:18:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:18:1)

38. **תבן של שביעית אין נותנין אותו וכו'.**בכפו"פ פמ"ז, עמ' תרמ"ב: אין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שראוי למאכל בהמה,⁵⁹ ואין נותנין אותו לתוך כר או טנא (צ"ל: טיט), וכדאיתא בתוספתא פ"ה. ובפי' הר"ש סיריליאו (צ"ז ע"ב): משום דתניא בתוספתא אין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא ראוי למאכל בהמה. וכן הוא מעתיק אף להלן שם (קל"ח סע"א). וכנראה שהרב לקח מבעל כפו"פ וחשב שהכל הוא מן התוספתא. אבל בפ"ט (קנ"ב ע"א) העתיק כלפנינו, והביא שם גם את דברי הרמב"ם. ובירושלמי (פ"ט ה"ז, ל"ט ע"א): תבן של שביעית אין שורין אותו בטיט. שרייו⁶⁰ בטיט בטל, והוא שגבלו. תבן של שביעית אין נותנין אותו בכר. נתנו כבר בטל. והוא שישן עליו. ובר"מ פ"ה מה' שמיטה הכ"ג פסק כתוספתא, ולא הזכיר את ההגבלות שבירושלמי, שדווקא אם גבל בטיט וישן על הכר. ועיין בהשגות שם.

footnotes:
⁵⁹ הוא לשון הר"מ פ"ה מה' שמיטה הי"ט ע"פ משנתנו פ"ט מ"ז. ועיין ברדב"ז שם ופ"ר סה"ד. ודבריו צ"ע, שהרי הר"מ (בפ"ד שם) פסק כירושלמי שאין איסור ספחים על תבן, אבל בוודאי שיש בהם משום קדושה, ואסור לשורפו. וכן מפורש בהשגות שם, ואף הר"מ מודה בה, עיין במהרי"ק ובכ"מ במקומו. ברם לפני הרדב"ז לא היתה השגה זו בספרי הר"מ, והיא נדפסה בראשונה בר"מ ד"ו של"ד ע"פ דברי הכ"מ. ומרן העתיק מן המהרי"ק.
⁶⁰ כצ"ל. ולפנינו בטעות: שדייו. ובכי"ר שריין. ובנוסח הרש"ס: שראו.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:18:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:18:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:18:2)

39. **אם נתנוהו אחרים וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע (בלי המלה "אם"). ובפירוש הרש"ס (קנ"ג רע"ב): בתוספתא קתני נתנוהו אחרים, דהיינו גוים דלא נצטוו על השביעית. ומלשון התוספתא משמע שדווקא אם נתנוהו אחרים הרי הוא כמבוער, אבל אם נתנו הוא קנסינן ליה, ואסור ליהנות ממנו. אבל בר"מ הנ"ל: ואם נתן ה"ז כמבוער. ועיין בכפו"פ פמ"ז עמ' תרמ"ב, וכנראה שהעתיק את לשון הר"מ, ולא את לשון התוספתא. ועיין גם בסמ"ג עשין קמ"ח, ר"ה רע"ג.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:19:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:19:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:19:1)

39-40. **תנור שהסיקו בתבן ובקש וכו'.**כפו"פ פמ"ז עמ' תרמ"ג, וכן פסק הר"מ בספ"ה מה' שמיטה, וכ"ה בסמ"ג הנ"ל. וכבר תמהו על הר"מ במהרי"ק ועוד, ושאלו מאי שנא ממשנת שביעית ספ"ח: מרחץ שהוסקה בתבן או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה וכו'. וברש"ס (קל"ט ע"א) כתב: ונ"ל דהרב ז"ל מפרש דהתוספתא בהסיקוהו ישראל קאמר, ומתניתין בהסיקוה גוים, והוי דומיא דאין נותנין את התבן לתוך הכר ואם נתנוהו אחרים (לעיל בסמוך) דהיינו גוים הרי הוא בטל. ועיי"ש צ"ז ע"ב, קל"ח ע"ב.
ברם בירושלמי שם (ספ"ח, ל"ח סע"ב) מפורש: הדא דתימא באילין דומסייא, ברם באילין פריבטה אסור. ולפ"ז מבורר שלא התירה המשנה אלא במרחץ צבורי, שהגויים מסיקים בשביל עצמם ובשביל גוים אחרים, אבל במרחצאות של יחידים אסור, מפני שחוששים שמא יפסיד תבן של שביעית בשביל ישראל. ולפיכך אסרו לאדם חשוב לרחוץ אפילו בדימוסייא שמא יפסיד בשבילו במיוחד מפני חשיבותו. וכן יוצא מהמשך הירושלמי שלא הכל מן הגוים לאסור על ישראל מים של רבים (גם בע"ז). ועיין בפאת השלחן סכ"ה סק"ו.
וברדב"ז על הר"מ הנ"ל תירץ שאצל מרחץ אדם נהנה מהחמימות של העצים עצמם, והוי ליה כמלוגמא, והרי מותר לעשות מלוגמא ממאכל בהמה (משנתנו רפ"ח), אבל בתנור שהסיקוהו אינו נהנה מן העצים עצמם. ועיין בח"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:19:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:19:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:19:2)

40. **מוכרין אוכלי אדן ואוכלי בהמה וכו'.**וכן בירושלמי (פ"ז ה"ג, ל"ז ע"ב): והתנינן מוכרין אוכלי אדם וכו'. וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' שמיטה הי"ב.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:19:3
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:19:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:19:3)

41. **אוכלי בהמה ליקח מהן אוכלי בהמה וכו'.**וכן בירושלמי הנ"ל: אבל לא אוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי בהמה.⁶¹ והטעם הוא שע"י המכירה כבר ניתקה מן הכסף הקדושה הראשונה, וחלה עליו קדושת שביעית סתם, ואין קונין בכסף שביעית אוכלי בהמה. עיין מ"ש לעיל סוף שו' 10.

footnotes:
⁶¹ כ"ה בר"ש פ"ז סמ"ב ובנוסח הרש"ס (קי"א ע"ב). ולפנינו בטעות: אבל לא אוכלי בהמה אוכלי בהמה ליקח בהן וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:20:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:20:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:20:1)

42-43. **פירות שביעית אין מאכילין וכו'.**ר"מ פ"ה מה' שביעית ה"ה.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:20:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:20:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:20:2)

44-45. **אין מחייבין אותו להחזירה וכו'.**במיוחס להר"ש תו"כ (בהר פ"א ה"ז, ק"ב ע"ב): ובתוספתא הלכה הבהמה תחת התאנה ואכלה מאליה אין מחייבין אותה (צ"ל: אותו) להחזירה, שנאמר ולבהמתך ולחיה וגו'. וכ"ה בר"מ הנ"ל. ועיין בכפו"פ פמ"ז עמ' תרמ"ב. והקראי בשייצי (אדרת אליהו, שמטה ויובל, ח' רע"א) העתיק [מהר"מ הנ"ל]: הלכה הבהמה מאליה ואכלה מהם אין מחזירים אותה, שנ' לבהמתך וכו'. אבל רבינו פסק כלשון התוספתא שאין מחייבין אותו להחזירה, אבל בוודאי שמותר להחזירה, אעפ"י שכתוב ולבהמתך ולחיה. ועיין בתוספ' סוכה ל"ט ב' ד"ה בד"א, יבמות קכ"ב א' ד"ה של, ושטמ"ק ב"מ נ"ח א'.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:21:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:21:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:21:1)

46. **מאכילין את אכסניא פירות שביעית וכו'.**וכ"ה בד. וכ"ה בר"מ פ"ה מה' שמיטה סהי"ג ובכפו"פ פמ"ז עמ' תרנ"ג (והעתיק את לשון הר"מ). אבל בכי"ע: **אין** מאכילין אכסניין פירות שביעית וכו'. ובספרא בהר פ"א ה"ז: ולשכירך מן הגוי. ולתושבך מן הגוי. הגרים עמך לרבות את האכסניא. ובמיוחס להר"ש שם (ק"ב ע"ב): "ולאכסניא. ישראל העובר ממקום למקום. והא דתניא בתוספתא **אין** מאכילין לאכסניא פירות שביעית ולא את הנכרי ולא את השכיר (והיתה לפניו גירסת כי"ע), היינו אכסניא המוטלת עליו שחייבים למלך לפרנסם". כלומר, בכגון דא הרי פורע חובו מפירות שביעית. ברם בירושלמי (דמאי רפ"ג, כ"ג ע"ב, והעיר עליו בח"ד כאן): כהדא דתני הגרים עמכם לרבות את האכסנייא. ר' לעזר אומר זו אכסניא של גוי. ולפ"ז מפורש שאף באכסניא של גוי מותר להאכילם פירות שביעית.
וגירסת כי"ו וד נראית נכונה, ואכסניא כאן פירושו חיל המלך⁶² שהיו גרים בבתי היהודים יחד עם היהודים,⁶³ ומותר להאכילם פירות שביעית, מפני שהם כבני ביתו (עיין להלן), וכן משמע מסידור לשון הר"מ הנ"ל.⁶⁴ ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes:
⁶² וכן קראו ביונית של הזמן ההוא לחיילות שהיו מאכסנים אותם בבתי התושבים.
⁶³ עיין ירושלמי עירובין פ"ו ה"ב, כ"ג ע"ב; שם סה"ד, כ"ג ע"ג. ועיין מ"ש בצופה האנגלי סדרא חדשה חל"ו, עמ' 355, הע' 193 ועמ' 354.
⁶⁴ ועיין בפאת השלחן סי' כ"ד ס"ק י"ח אות נ"ח.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:21:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:21:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:21:2)

46-47. **ואין מאכילין לא את הגוי ולא את השכיר וכו'.**וכ"ה בד ובר"מ ובכפו"פ הנ"ל ובסמ"ג עשין קמ"ח (ר"ה ע"ב). ובכי"ע: ולא את הגוי וכו', וכ"ה במיוחס להר"ש לתו"כ הנ"ל. וזהו לפי גירסתם שגרסו לעיל: אין מאכילין לאכסניא וכו', ואין צורך לחזור ולכתוב "ואין מאכילין". ופירושו שאין מאכילין את הגוי פירות שביעית כשאינו בן ביתו, ואין גר אצלו, וכן מפורש בתו"כ בהר פ"א רה"ו: לכם ולא לאחרים. ובמיוחס להר"ש שם: ולא לאחרים. שאין נותנין פירות שביעית לנכרי, אפילו לאכילה, אם אינו שכירו ולקיטו, או לאכסניא של מלך שהם עליו כדלקמן.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:21:3
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:21:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:21:3)

47. **ואם היה שכיר שבת וכו'.**ר"מ וכפו"פ וסמ"ג הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:21:4
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:21:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:21:4)

48. **או שקצצו מזונותיו עליו וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: או שקצץ מזונותיו עליו וכו', ופירושו שקצץ שיאכל אצלו סתם.⁶⁵ וכן בר"מ הנ"ל: או שקצץ מזונותיו עליו הרי הוא כאנשי ביתו ומאכילין אותו.

footnotes:
⁶⁵ ולא קצץ לו סכום ידוע, שאם קצץ לו סכום ידוע הוי ליה כפורע חובו בדמי שביעית.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:22:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:22:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:22:1)

49. **אין בית דין פוסקין לאשה וכו'.**בר"מ הנ"ל הי"ד: אין ב"ד פוסקין לאשה פירות שביעית (כלומר, כשבעלה אינו לפנינו) מפני שזה כמשלם הוב מפירות שביעית, אבל ניזונית היא משל בעלה. ועיין מ"ש בפאת השלחן סוף סי' כ"ד, ומ"ש בפירושי להלכות הירושלמי להר"מ כתובות עמ' נ"ח אות פ'.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:23:1
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:23:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:23:1)

50. **ספחין של שביעית אין תולשין אותן ביד וכו'.**כלומר, מכיוון שספחים אינם עולים בצפיפות, הרי דרכם להתלש ביד, ואסור לעשות כן בשביעית. ובר"ח פסחים (נ"א ב' [וכ״ה בתוס׳ הר״ש משנץ שם.], וממנו בערוך ערך ספח): מיהו כי מעיינת ביה בקצירת ספיחים חלקו (כלומר, ר"ש וחכמים, עיין בבבלי שם) כדתניא ספיחי שביעית⁶⁶ אין תולשין אותן ביד וכו', מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן. וכבר העיר ביחוסי תנו"א (הנ"ל בהערה 66) שהדברים סתומים. וקשה לעמוד על כוונת רבינו. ומתוך דבריו משמע שלר"ש לא גזרו אם הוא מלקט את הספחים בשינוי (עיין בתוספ' ר"ה ט' א' ד"ה וקציר ור"מ פ"ד סה"א), וכשגער באחד ממלקטי ספיחין (עיין בר"ח לעיל שם) נזף בו על שליקט ביד, וע"ז השיב לו המלקט: ולית אנת דשרי וכו'. ומכאן שפירש שהלכה זו היא בשביעית עצמה. ועיין בפאת השלחן סי' כ"ב ס"ק ב' אות ב'.
ובר"מ פ"ד מה' שמיטה ה"ה: ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורין באכילה, ואין תולשין אותן ביד וכו'. וכבר העירו המפרשים שם, שדייק כן מן הסיפא ששנתה: אבל חורש הוא וכו', ומכאן שבמוצאי שביעית עסיקינן. ועיין מ"ש להלן.

footnotes:
⁶⁶ וכ"ה בערוך בכל כתה"י. וביחוסי תנאים ואמוראים ערך ר' יוחנן בן אלעזר מעתיק בשם הערוך בט"ס: ספיחי ספיחית.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:23:2
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:23:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:23:2)

**אבל חורש כדרכו וכו'.**וכ"ה בד, בר"ח [וכ״ה בתוס׳ הר״ש משנץ שם.] ובערוך⁶⁷ הנ"ל. וכן בכי"ע ובר"מ הנ"ל: אבל חורש הוא כדירכו (בר"מ: כדרכו). ופירושו שבמוצאי שביעית חורש הוא כדרכו אעפ"י שנהנה מהם, שהם מזבלים את שדהו, ולא עוד שאין לחשוש שמא יצמחו, ואם צמחו אח"כ במו"ש מותרין, כמשנת תרומות פ"ט מ"ד.
ובדרך שמא ואולי הייתי מגיה: אבל חולש בחרבו,⁶⁸ כלומר, כורת⁶⁹ בחרבו, דהיינו בשינוי. ובשביעית עצמה עסיקינן (עיין בתוספ' ר"ה ט' א' ד"ה וקציר ובר"מ פ"ד מה' שמיטה סה"א). והואיל והסופרים לא הבינו את פירושו של "חולש" תקנו חורש בתוספתא ותולש בערוך, עיין הע' 67.

footnotes:
⁶⁷ כ"ה בד"ר ובשני כת"י תימן (אדלר 344, 348). וכן העתיק משמו בס' יחוסי תו"א הנ"ל. ובערוך מר' פיזרו ואילך, וכן בכ"י קהוט: אבל תולש כדרכו. וכן בגליון כתה"י הנ"ל: נ"א תולש. ועיין מ"ש להלן הע' 68 (שהגהנו: חולש). ועיין בפאת השלחן סי' כ"ב ס"ק ב' אות ב' שהאריך לפרש את שיטת הערוך ע"פ גירסא זו.
⁶⁸ הגהה קלה מאד ע"פ האותיות (וקצת סיוע להגהה זו מגי' הערוך, עיין לעיל הע' 67). ובמשנתנו פ"ה מ"ו: תאנים של שביעית אין קוצין (בערוך ערך קץ א': קוצצין) אותן במוקצה, אבל קוצה (נ"א: קוצץ) אותם בחרבה. ופי' בערוך (ערך חרב ב') שחרבא הוא סכין. ועיין בס' משנה ראשונה במקומו. ולפ"ז היא ממש ההלכה שלפנינו, אלא ששם בתאנים, וכאן בתבואה. ופי' הערוך נתקבל ע"י רוב הראשונים. עיי"ש בריבמ"ץ, בר"ש, בפי' לתו"כ המיוחס להר"ש, ק"ב ע"א ועוד. ועיין מ"ש לעיל דמאי, עמ' 194, שו' 8, וכנראה שאין הפירוש שוה בכל המקומות.
⁶⁹ עיין חולין י"ז ב': דמורשא קמא מחליש וכו' חורפא דסכינא מחליש, מורשא בזע. שם: מ"ח א': סכינא דחליש פומיה. ובר"ג שם: כלומר, סכינא חריפא. עיין עה"ש ערך חליש. ובמכילתא בשלח, עמלק ספ"א, עמ' 181: ו י ח ל ו ש יהושע וגו' לפי חרב. ר' יהושע אומר ירד ו ח ת ך ראשי גבורים וכו' בשורות המלחמה. ונ"ל שהפועל חלש שמש אצלם ככריתת ראשי השבולים, ולפיכך דרש ר' יהושע מה שדרש. וכן יוצא מדברי הפסיקתא רבתי פי"ב, הוצ' רמא"ש נ' סע"ב: ו י ש ר ש יהושע אינו אומר כן (=כאן), אלא ויחלוש יהושע את עמלק, כזה שחולש ומשתייר. הרי לך שחולש הוא בניגוד לעוקר ומשרש. וכן בסוף הפיסקא שם (נ"ג ע"א): אנו מוצאים שביקש יהושע למחות את זכר עמלק שנאמר ויחלוש וכו', אמר הקב"ה חייך ער עכשיו שאול המלך עתיד לעמוד מבנימין ולשרש ביצתו של עמלק וכו'. ועיין בפירש"י בחומש שם שפירש את דברי המכילתא שהכוונה שכרת את ראשי הגבורים בלבד והשאיר את החלשים, אבל מדברי הפסיקתא ראינו ש"חלש" הוא בניגור ל"שרש" (ושמא תרתי דרש). ומעניין שבפסיקתא זוטרתי שם (ס' רע"א): "ויחלוש יהושע. ויחרש, רי"ש ולמ"ד מתחלפין" (כלומר, הוא חולש, הוא חורש!). וכוונתו כנראה לחרישה בחרב המחרישה, עיין ערוך ערך חרב הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:23:3
[Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:23:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sheviit/r/5:23:3)

50-51. **ובהמה רועה וכו'.**כלומר, בשביעית, ולעיל שו' 44 דברנו בפירות, וכאן בתבואה.