## Tosefta Kifshutah on Sukkah Chapter 4

###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:1:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:1:1)

1-2. **בראשונה כשהיו רואין שמחת בית השואבה היו אנשים רואין מבפנים, ונשים רואות מבחוץ וכו'.**בר"ח נ"א ב': תנא בראשונה כשהיו רואין שמחת בית השואבה היו האנשים מבפנים וכו', וכיוון לתוספתא כאן, עיין מ"ש לעיל פ"ג, שו' 62–63. ובבבלי שם: תנו רבנן בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באין לידי קלות ראש, התקינו וכו'. ועיין בפיסקי רי"ד, וכנראה, שהיתה לו גירסא אחרת בגמרא. ועיין דק"ס, עמ' 165, הערה ד'. ולפי הגירסא שלנו בבבלי "בראשונה" שבתוספתא כאן היא התקנה האמצעית, ועיין להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:1:2
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:1:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:1:2)

2-3. **עשו שלש גזוזטראות בעזרה וכו'.**ר"ח הנ"ל. ובמשנתנו פ"ה מ"ב: במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת הנשים, ומתקנין שם תקון גדול. והביאו בירושלמי (ה"ב, נ"ה ע"ב) ובבבלי (נ"א ב') את משנת מדות פ"ב מ"ה: וחלקה היתה בראשונה, והקיפוה כצוצטרה שהנשים רואות מלמעלן וכו'. ופירש בחידושי אגדות למהרש"א "תקון גדול" שהוא גדול מתיקון הראשון שבברייתא שבבבלי הנ"ל. ועיין ירושלמי שבת רפ"ז, ח' סע"ד ואילך. בבלי שם ס"ח א', ובגליוני הש"ס לר"י ענגיל בבבלי שם, וכאן ציין לתוספות שבועות מ"ה א' ד"ה גדולות. ועיין בפיה"מ להר"מ כאן.
ומלשון משנתנו כאן: במוצאי יום טוב וכו' ירדו וכו', מוכח שהתיקון היה בכל שנה, ולפיכך פירש"י שהגזוזטראות הקבועות היו הזיזין שהוסיפו על הבניין כדי לסדר עליהן לוחות ומעקה לישיבת הנשים, עיי"ש נ"א סע"ב. ועיין ר"מ פ"ה מה' בית הבחירה ה"ט, ובפיה"מ למשנת מדות הנ"ל, ובחיבורו פ"ח מה' לולב הי"ב. ובמאירי נ"א א': ומתקנין שם תקון גדול. ופירשו בגמרא שהיו מוציאים זיזים מכותליה ובונין עליהם גזוזטראות לעמוד שם הנשים. ואעפ"י שהבנין כולו על ידי נביא היה, ולא היה להם להוסיף, סמכו בה **בבניין עראי** לגדור פרצות, שלא להקל ראש וכו'. ומוכח מלשונו שבכל שנה היו מוציאין זיזים ומקיפין גזוזטראות וכו', וקשה מאד לפרש כן במשנת מדות ובברייתא כאן. ועיין בהשגות הראב"ד ספ"ו מה' ע"ז, ושמא כוונתו ללוחות העץ, וכפירש"י. ועיין בפירוש המאירי למדות עמ' 149.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:2:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:2:1)

4-5. **חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהן וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ד, ומפרשת התוספתא מה היו אומרין. ובפיסקי רי"ד: היו מרקדין לפני הלוים שהיו עומדים במעלות, והם היו למטה בעזרה וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:2:2
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:2:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:2:2)

5-6. **מה היו אומרין אשרי מי שלא חטא וכו'.**כן היו אומרין כולם בין חסידים ואנשי מעשה, ובין בעלי תשובה, עיין בירושלמי פ"ה רה"ד, נ"ה ע"ב, ובבבלי נ"ג א'. ובשני התלמודים הסדר הפוך. כלומר, מתחיל בתשבחות של חסידים ואנשי מעשה ומסיים בבבא שלנו, שהיתה הפזמון של כל המשבחים.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:2:3
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:2:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:2:3)

6-7. **אשרי ילדותי שלא ביישה את זקנותי וכו'.**וכ"ה בד. ונוסחה נכונה היא שהוא מדבר על הילדות שכבר עברה, כפירוש בעל ח"ד. ובכי"ע: **אשריך** ילדותי וכו', ופתח בנוכח וסיים בנסתר. אבל בכי"ל: **אשריך** ילדותי שלא **ביישת** זקנותי וכו'. וכ"ה בירושלמי. ובבבלי מדבר על הילדות והזקנה בנסתר.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:3:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:3:1)

8-9. **הלל הזקן או' למקום שלבי אוהב לשם רגליי מוליכות אותי. אם אתה תבוא לביתי, אני אבא לביתיך וכו'.**באבות דר"ן נו"א פי"ב, כ"ח ע"א: הוא (כלומר, הלל) היה אומר אם תבא לביתי אני אבא לביתך. למקום שלבי אוהב לשם רגלי מוליכות אותי. אם תבא לביתי אבא לביתך כיצד, אלו בני אדם שמשכימים ומעריבים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הקב"ה מברכן לעולם הבא, כענין שנאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. למקום שלבי אוהב לשם רגלי מוליכות אותי כיצד, אילו בני אדם שמניחים כספם וזהבם ועולין לרגל להקביל פני שכינה במקדש, הקב"ה משמרם בתוך מחניהם וכו'. וכע"ז בס' מוסר על אבות לר' יוסף בר' יהודה, עמ' 20. והדברים סתומים, ויתבארו להלן ד"ה ולפי פשוטו. וכסדר של אבות דר"ן גם במכילתא סוף יתרו, עמ' 243, בשם ר' אליעזר בן יעקב, ועיין בשנו"ס שם.
ובבבלי נ"ג א': הוא היה אומר אם תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך וכו', והרישא של התוספתא חסרה בכל כתה"י ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 172, הערה ו'. וכן חסרה בשרידי שאילתות שבתרביץ ש"ו ס"ד, עמ' 493. וברש"י שם: "הכי גרסינן בתוספתא הוא היה אומר למקום **שאני**¹ אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אם אתה תבא לביתי. ונראה לי שאף כאן צריך לגורסה כן, משום דאמר ר' יוחנן בתרה, רגלוהי דבר איניש, ואי לא גרסינן ליה, מאי שייכא דר' יוחנן הכא". הרי לך שגם לפני רש"י לא היתה בבא זו בבבלי אלא שהוסיפה מן הסברא. ולא עוד אלא שגם אחרי הוספת רבינו, דברי ר' יוחנן אינם מתקשרים יפה עם הברייתא שלנו, עיין דק"ס הנ"ל.
ברם הר"ח לא העתיק כלל את הברייתא שלנו, אלא את סוף הסוגיא, והיינו: אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים, אמר לה על דאטפת אטפוך (אבות פ"ב מ"ו) וכו', אמר ר' יוחנן רגלוהי דבר איניש אינון ערובין ליה, לאתר דמיתבעי, תמן מובלן יתיה. ונ"ל שרבינו פירש שדברי ר' יוחנן דבוקים למה שלפניו, למשנת אבות, ופירושו, ולא זו בלבד שאדם נידן באותה מיתה עצמה שהמית אחרים, אלא זימנין: ובאתר דאטפת אטפוך, ורגלוהי דבר איניש מובילין יתיה לתמן. וכן מפורש בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ד, ל"ב ע"ג, כתובות פי"ב ה"ג, ל"ה ע"ב): ריגלוי דבר נשא ערבתיה למיקמתיה כל הן דהוא מתבע. כתיב **ויאמר מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמות גלעד** (מ"א כ"ב, כ') וימות בתוך ביתו, ולא תמן? אלא בעל כרחינו אנו אומרים שפיתו אותו כדי שיקויים: **במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילקו הכלבים את דמך גם אתה** (שם כ"א, י"ט), ורגלוי דבר איניש ערבים בכך. ומיד בסמוך מביא בירושלמי אותו המעשה (בשינויים) שמביא גם בבבלי כאן. וכן בפסיקתא דר"כ, פס' כ"ט, קפ"ז ע"א: מה הקב"ה עושה **מפתה אותם** (דוגמת **מי יפתה את אחאב**, הנ"ל) ומעלה אותם לירושלים ודן אותם שם, אמר ר' שמואל בר נחמני במקום שקיפח הליסטים שם צולבין אותו, מן ירושלים קפחו ושבו, לפיכך צלבו בירושלים וכו'. ועיין דב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 82, ובהערה 4 שם. וגם בכמה מיתות בית דין ממיתין אותו במקום שסרח,² ואף בדיני שמים מקיימין בו כבדיני אדם (עיין בבלי מכות י' ב' ועוד), ומפתין אותו לבוא למקום העברה, ורגלוהי דבר איניש אינון ערובין ליה וכו'. מעתה אין שום הכרח להוסיף בבבלי את הבבא שלנו מן התוספתא.
ולעצם העניין פירשו בתוספות (נ"ג א' ד"ה אם), שהלל אומר כן בשם השכינה: אם אתה תבוא אל ביתי. ובכמה נוסחאות מפורש בבבלי: **ואף הקב"ה אומר**³ אם אתה תבוא לביתי וכו'. ואין ספק שגירסא "מתוקנת" היא, והנכון כגירסת כי"מ שלא נזכר שם הקב"ה. וכן בשרידי שאילתות (תרביץ ש"ו ס"ד, עמ' 493): **הוא היה אומר** אם תבוא לביתי וכו'. ובפסיקתא זוטרתי סוף יתרו, עמ' 142: בכל המקום אשר אזכיר את שמי, **מקום שאני אוהב אותן**, כגון בתי כנסיות ובתי מדרשות, שם אבוא אליך וברכתיך. ומשמע שפירש גם "למקום שאני אוהב" הם מדברי הקב"ה, והלל אומר את הכל בשם השכינה.
ולפי פשוטו אין כאן אלא פתגם עממי: למקום שלבי אוהב, שם רגליי מוליכות אותי, אם אתה תבוא לביתי אני אבוא לביתך וכו', והלל רמז בפתגם זה שאף כלפי מעלה אפשר לומר אותם הדברים, שרגליו של אדם מוליכות אותו למקום שלבו אוהב, וכמו שציין יפה בחסדי דוד לוי"ר רפל"ה: אמר דוד לפני הקב"ה רבון העולמים בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך וכו', והיו רגליי מביאות אותי לבתי כניסיות ולבתי מדרשות. ודווקא אם אדם הולך למקום משום שהוא אוהב אותו, וכמו שאמרו באבות דר"ן פי"ב הנ"ל: למקום שלבי אוהב לשם רגליי מוליכות אותי כיצד, אלו בני אדם **שמניחים כספם וזהבם** ועולין לרגל וכו', כלומר אינם הולכים לשם לצורך עצמן, אלא מסכנים את רכושם והולכים, משום שלבם אוהב את המקום שלשם הולכים, ובכגון דא אם תבוא לביתי משום שרגליך מוליכות אותך לשם, אבא לביתך, ואף הקב"ה ינהג כן, ויבוא לביתך לשמרך ולברכך.

footnotes:
¹ בכל הנוסחאות שלפנינו בתוספתא, וכן באבות דר"ן ובמכילתא שהזכרנו בפנים: שלבי, וכן נכון, עיין מ"ש להלן בפנים.
² ועיין ספרי שופטים פי' קמ"ח, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 202, ראה פי' קמ"ב, עמ' 272, ירושלמי כתובות פ"ד ה"ה, כ"ח רע"ד, בבלי שם מ"ה ב'.
³ וכ"ה בכ"י ב', בעין יעקב, באגדות התלמוד, בכד הקמח ערך עצרת ועוד, עיין דק"ס, עמ' 172, הע' ו'.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:4:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:4:1)

12. **שהיה מרקד בשמנה אבוקות וכו'.**ירושלמי פ"ה ה"ד, נ"ה ע"ג, בבלי נ"ג א'. ועיין מ"ש הרמ"מ כשר בספרו הרמב"ם והמכילתא דרשב"י, עמ' קל"א.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:5:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:5:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:5:1)

14. **אמ' ר' יהושע בן חנניה וכו'.**ירושלמי פ"ה ה"ב, נ"ה ע"ב, בבלי נ"ג א', שרידי שאילתות שבתרביץ ש"ו ס"ד, עמ' 493.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:5:2
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:5:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:5:2)

15. **משם לבית הכנסת.**בד ובכי"ע מוסיף: ומשם (ד: משם) לבית המדרש. ובכי"ל: משם לבית המדרש. וחסר "משם לבית הכנסת". ועיין מ"ש להלן. ובירושלמי חסר כל זה. ולהלן חגיגה פ"ב, שו' 55: ובשבתות ובימים טובים באים לבית המדרש שבהר הבית, עיין מש"ש. ובבבלי הנ"ל: משם לתפלה. וגירסא זו מתאימה לגירסת התוספתא, והיא בית הכנסת היא תפילה. ובגליון הש"ס בבבלי ציין לתשב"ץ ח"ב סי' קס"א, עיי"ש. ועיין בקטעים מן המכילתא לדברים שפרסם שכטר בסה"י לכבוד ר"י לוי, עמ' 192, ובהערה 54 שם.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:5:3
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:5:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:5:3)

15-16. **משם למוספין, משם לאכילה ושתיה, ומשם לבית המדרש.**וכ"ה בד ובכי"ל (אלא שבכי"ל ובכי"ע חסר "ומשם לבית המדרש"). ובכי"ע: **משם לתפילת מוספין**⁴ ומשם למוספין וכו'. ובירושלמי הנ"ל: משם היו הולכין להקריב את המוספין, ומשם היו הולכין להקריב נדרים ונדבות, ומשם היו הולכין לוכל ולשתות, ומשם היו הולכין לתלמוד תורה. ברם בכי"ל של הירושלמי חסר "ומשם היו הולכין להקריב נדרים ונדבות", והוסיפה המגיה בגליון. והירושלמי מתאים איפוא לתוספתא, והיו אוכלין ושותין מיד לאחר מוספין, ועיין בשי"ק פ"ה ה"ב ד"ה משם. ובירושלמי כאן פ"ב ה"ה, נ"ג ע"א: דלא הוה עיסקיה (כלומר, של ר' זעירא) טעם כלום עד יפני מוסף. ובירושלמי יומא פ"ו סה"ד, מ"ג ע"ד: ר' אחא כד מפני מוספא הוה אמר קומיהון, אחינן, מאן דאית ליה מיינוק ייזיל בגיניה, כלומר שינהגו להאכיל את התינוקות, כמנהג הגדולים בכל יום שיש בו מוסף.
ובבבלי הנ"ל: משם לקרבן מוסף, משם לתפילת המוספין, משם לבית המדרש, משם לאכילה ושתייה, וכע"ז גם בשרידי שאילתות הנ"ל. ובתוספתא (חוץ מכי"ע) לא נזכרה כאן "לתפילת המוספין", משום שלאחר תמיד של שחר היו הולכין לבית הכנסת, והיו מתפללין שם תפילה של שחר ושל מוסף, ומבית הכנסת היו הולכין לקרבן מוסף. וכן הגירסא גם בבבלי כי"מ (עיין דק"ס): לתמיד של שחר, משם לתפלת השחר, משם⁵ לתפלת המוספין, משם לקרבן מוסף, משם לבית המדרש וכו', והוא בהתאם למסורת התוספתא. ועיין גם במאירי נ"ג רע"א.
ולפי גירסת התוספתא בכי"ו, היו הולכים אחרי תמיד של שחר לבית הכנסת להתפלל, ואחרי אכילה ושתייה לבית המדרש, כלומר לתלמוד תורה, כגירסת הירושלמי. ולפי גירסת ד לעיל, היו הולכים עכשיו לבית המדרש בפעם שנייה. ובכי"ע ובכי"ל חסר כאן "ומשם לבית המדרש", וכנראה שהשמיטה הסופר, משום שכבר שנה אותה למעלה, והיא טעות.

footnotes:
⁴ וכנראה, שהוא תיקון ע"פ הבבלי, עיין מ"ש להלן בפנים.
⁵ הלשון "משם" לפי גירסא זו מגומגם קצת, שהרי מתפללין תפלת השחר ותפילת המוספין במקום אחד. ולגירסת כי"ע בתוספתא הפירוש הוא שמבית המדרש הולכין שוב לבית הכנסת.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:5:4
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:5:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:5:4)

16. **משם לתמיד של בין הערבים.**וכ"ה בד. וכע"ז בירושלמי הנ"ל. אבל בכי"ע ובכי"ל: משם לתפילת המנחה, ומשם לתמיד של בין הערבים. וכ"ה בבבלי הנ"ל ובשרידי שאילתות הנ"ל. וכבר העיר בגליון הש"ס שבתשב"ץ ח"ב סי' קס"א הנ"ל הגירסא היא: משם לתמיד של בין הערבים, משם לתפלת המנחה, ונדידה זו ממקום למקום הוא סימן להוספה, ובאמת בר"ח נ"ג א' חסר "משם לתפלת המנחה". וכנראה, שקיצרו בין בתוספתא ובין בבבלי, וגירסת כי"ע וכי"ל היא תיקון ע"פ הבבלי, שהרי בתוספתא (חוץ מכי"ע ה"מתוקן") לא הזכירו "תפילות" כלל, אלא "בית הכנסת", ואף הוא אינו וודאי גמור, עיין מ"ש לעיל, שו' 15, ד"ה משם לבית הכנסת בשם כי"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:6:1)

17. **כל שלא ראה בדפלסטטון של אכסנדריא וכו'.**בד: בדפלסכיון וכו', בכי"ע: דיפלסטון וכו', ובכי"ל: דפלצטון. ובילקוט המכירי תלים ספקכ"ח, קכ"ג ע"א: תוספתא א"ר יהודה כל מי שלא דפלנטון (צ"ל דפלצטון, כמו בכי"ל) של אלכסנדריא וכו'. ובכפו"פ פ"י, עמ' רכ"ו (ד"ר, נ"ד ע"א): תוספת מסכת סכה כל שלא ראה בדפלסטון של אלכסנדריא וכו'. ובירושלמי פ"ה ה"א, נ"ה ע"א: תני אמר ר' יודה כל שלא ראה דיפלי איסטבה (כ"ה בכי"ל) של אלכסנדריאה וכו'. ובבבלי נ"א ב': תניא ר' יהודה אומר כל מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא וכו', ועיי"ש בדק"ס.
ובפי' המלה הזרה אין ספק שהכוונה ל־διπλόστοον, או διπλόστωον, כלומר בניין בעמודים כפולים, כמפורש להלן: סטיו לפנים מסטיו, כמו שפירש לנכון שמואל קרויס בביצנטינישע צייטשריפט ח"ב (1893), עמ' 532. ואעפ"י שמלה זו לא הובאה בליקסיקונים היונים, אבל אנו מוצאים שם דוגמתה (τετράστοον, או τετράστωον), עיין מ"ש קרויס הנ"ל. וכמעט וודאי גמור הוא שלבית זה כיוון פילון (השליחות לקיוס סי' כ') בהזכירו את בית הכנסת הגדול ביותר והנהדר ביותר (μεγίστη καὶ περισημοτάτη) שבאלכסנדריא, כדעתם של החכמים, עיין שירער געשיכטע וכו', ח"ב, הוצאה רביעית, עמ' 521, הערה 66. והירושלמי אומר: ומי החריבה טרוגיינוס הרשע. ובסוף ההלכה: אמרון ליה מה דעבדת בארעייא, עביד בעילייא. וכבר פירש לנכון רמא"ש (בית תלמוד של ווייס ח"ד, עמ' 200) שהכוונה מה שעשית לגברים שישבו למטה, עשה לנשים שיושבות למעלה, ובבית הכנסת עסיקינן. וכן במדרש תהלים ספצ"ג: יורד הייתי לדיפליא סטיא⁶ בטבריא, ושמעית קלהון דטליא בגו כנישתא וכו'. ואף כאן דיפלוסטיא הוא בית הכנסת. אלא שבית הכנסת שבאלכסנדריא היה בנוי בצורת בסילקי ("כמין בסלקי"). והארכנו בזה מפני דברי קרויס בספרו סינאגוגאלע אלטערטימער, עמ' 261 ואילך, שפוסק שאין לנו עניין בתוספתא עם בית הכנסת אלא עם כיפת מסחר (Kaufhalle) שהשתמשו בה גם לצורכי תפילה. ואין דברים הללו מתקבלים כלל.

footnotes:
⁶ ועיין בהערות בובר שם. ובמכירי שם, נ"ג ע"א: לפלטיא בטבריא וכו'. וכן בלקוטי שכחה ופאה, י"ט ע"א: בפלטיא בטברייא. וכן הוגה ("לפלטיא") במדרש ד"ו שבידי, עיין מ"ש על טיב ההגהות האילו בקרית ספר שי"ג, עמ' 106. והנכון בלי ספק כלפנינו במדרש. ובירושלמי מגילה פ"ד ה"א, ע"ד ע"ד: ר' שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא חמא חד בר נש קאים מתרגם סמיך לעמודא. וכן שם בברכות ספ"ה, ט' ע"ד: ר' יודה בן פזי הוה תשיש, הוה חזיק (עיין הירושלמי כפשוטו, עמ' 152) רישיה וקאים ליה אחורי עמודא. ר' אלעזר נפק ליה לברא. וכן להלן שם פ"ט ה"א, י"ג ע"א: ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה והקב"ה שומע תפילתו. ובכולם "עמודא" פירושו העמוד של הסטיו של בית הכנסת. ועיין בבלי ברכות ח' א', ל' ב', ושם הכוונה לא לבית הכנסת, אלא לבית המדרש, ועיין בבלי שבת י' א'.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:2
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:6:2)

18-19. **סטיו לפנים מסטיו.**וכן היה הר הבית, כירושלמי תענית פ"ג הי"א, ס"ו ע"ד. ובבבלי כאן מ"ה א' (ובמקבילות): הר הבית סטיו כפול היה, סטיו לפנים מסטיו. ועיין תיו"ט מדות פ"ב מ"א. ואפשר שאף בית הכנסת שבאלכסנדריה לא היה מקורה אלא על גבי העמודים,⁷ שהרי במצרים אין גשמים לעולם, והבניין היה נראה כמין בסיליקי, στοὰ βασιλική. ועיין במלונו של Daremberg et Saglio לעתיקות יון ורומי ערך Basilica, ח"א, עמ' 677 ואילך.

footnotes:
⁷ והגג שעל גבי העמודים שמש גזוזטרא לנשים שהיו יכולות לראות משם מה שבפנים.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:3
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:6:3)

19. **פעמים היו שם כפלים כיוצאי מצרים.**וכ"ה בירושלמי. ובבבלי הנ"ל: פעמים שהיו בה ששים רבוא על ששים רבוא, כפלים כיוצאי מצרים. וכ"ה בשרידי שאילתות שבתרביץ ש"ו ס"ד, עמ' 492, ובאגדות התלמוד ובאו"ז ח"א סי' קצ"ג, ל' ע"ב, ובילקוט שופטים רמז תתקי"ג. ובעין יעקב (והעירו עליו בגליון): פעמים שהיו שם ששים רבוא כיוצאי מצרים, ואמרי לה כפלים כיוצאי מצרים. ובכד הקמח, ערך עצרת: והיו בה ששים רבוא⁸ כפלים כיוצאי מצרים. ועיין סדר אליהו רבה פ"ל, הוצ' רמא"ש, עמ' 151, ומ"ש שי"ר בערך מילין ערך אלכסנדריא, ומ"ש לעיל פסחים ספ"ד, שו' 97.

footnotes:
⁸ ואף שם צ"ל: ששים רבוא [על ששים רבוא], כפלים וכו'. וכ"ה הסיגנון בגיטין נ"ז ב'. ושם הגירסא בטוחה, שכ"ה גם בכי"מ, באגדות התלמוד, בעין יעקב, בילקוט תולדות רמז קט"ו, ובכפו"פ פ"י, עמ' רכ"ו, ופירושו פעמיים ששים רבוא, עיין מ"ש לעיל עירובין פ"א, הע' 70. וכסיגנון זה גם בזוהר בלק, קצ"ח ע"ב: כיון דאתא דוד כרא בתהומא אלף וחמש מאה אמין על אלף וחמש מאה אמין. ובס' המעשיות הוצ' גסטר, עמ' 113: וכיון שביקש דוד ליסד אבן שתייה חפר למטה אלף וחמש מאות אמה ואלף חמש מאות אמה פעמים וכו'. וכ"ה בפי' האגדות לר' עזריאל, עמ' 66, והיא היא, כמליצה שלפנינו. ומקור הסיפור בזוהר הוא במסורת א"י, עיין מ"ש לעיל פ"ג, הע' 32, ולא בבבלי סוכה נ"ג א', כמו שציינו המציינים.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:4
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:6:4)

19-20. **ושבעים ואחת קטדראות של זהב היו שם כנגד שבעים ואחד זקן.**וכע"ז בד, בכי"ע, בכי"ל ובמכירי הנ"ל. וכ"ה בבבלי ובשרידי שאילתות הנ"ל, ועיי"ש בתוספות ד"ה והיו. אבל בירושלמי הנ"ל: ושבעים קתידראות של זהב היו שם מקובעות אבנים טובות ומרגליות כנגד שבעים זקנים. ובמדרש כסא שלמה (בית המדרש של יעללינעק ח"ב, עמ' 84): והוא (כלומר הכסא) מכובש באבנים טובות ומרגליות וכו' וכל מעלה ומעלה היתה מכובשת מאבנים טובות ומרגליות⁹ וכו' ושתי קתדראות של זהב משני צדי הכסא, אחת לגד הנביא ואחת לנתן הנביא, ושבעים קתדראות של זהב לשבעים זקנים וכו'. ועיין במדרש אבא גוריון פ"א, ג' ע"א ואילך, מדרש פנים אחרים, כ"ט ע"א, מדרש שה"ש של גרינהוט פ"ג, כ"ט ע"ב, פי' אגדות לר' עזריאל, עמ' 61. ובנוסח הארמי של כסא שלמה שפרסם פירליס במ"ח חכ"א (1872), עמ' 129: ונקבע בה זמרגדין ומרגלין וכל מיני אבנין טבין וכו' ותרין מותבין הוי תמן חד לכהן גדול וחד לסגן,¹⁰ ולעילא מן רישיה דכורסיא קבועים שבעין כורסיין דדהבא, ועליהון הווי יתבין שבעים סבי סנהדרין דדיינין דינא קדם מלכא שלמה וכו'. וכעין זה בתרגום שני לאסתר פ"א, ב'. ולהלן במ"ח הנ"ל, עמ' 132: תני ר' חייא¹¹ שבעים אלף קתידרי זהב היו סביב לכסא וכו' ושבעים קתידראות היו באולם הכסא ששם היו יושבים שבעים זקנים וכו'.

footnotes:
⁹ בס' המעשיות של גסטר סוף עמ' 78: וכל המעלות כולם קבועים בם אבנים וכו'.
¹⁰ ועיין גם בפירוש המיוחס להרמב"ם על מגילת אסתר (ירושלים תשי"ב), עמ' י"ד.
¹¹ ועיין גם בביה"מ של יעללינעק ח"ה, עמ' 36, בהקדמת רבינו בחיי לפירושו על התורה (ד"ו ד"ש), ג' סע"א ואילך, ובס' סודי רזייא (בילגורייא תרצ"ו), עמ' כ"ג.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:5
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:6:5)

20. **כל אחת ואחת מעשרים וחמש רבוא.**וכ"ה בכל כתה"י ובמכירי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: וכל אחת ואחת היתה עומדת¹² בעשרים וחמש ריבוא דינרי זהב. ובבבלי הנ"ל: כל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים **ואחד** רבוא **ככרי** זהב. אבל באגדות התלמוד שם: מעשרים **וחמשה** רבוא **דינרי** זהב. וכ"ה בעין יעקב ובאו"ז ח"א סי' קצ"ג, ל' ע"ב. ועיין דק"ס, עמ' 164, הערה א', שהעיד שבכ"י ב' גורס: מעשרים וחמשה **אלף** דינרי זהב, וכ"ה בכד הקמח ערך עצרת. ובשרידי שאילות הנ"ל: אינה פחותה מעשרים וחמש דינרי, וכע"ז בילקוט ח"א, רמז תתקי"ג.

footnotes:
¹² עיין מ"ש לעיל שקלים פ"ב, הע' 28.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:6
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:6:6)

20-21. **ובמה של עץ באמצע.**וכ"ה בכל הנוסחאות כאן ובמכירי הנ"ל, ובירושלמי ובבבלי הנ"ל, וכע"ז גרס בבבלי גם בשאילתות הנ"ל, רב נסים גאון, עיין במפתח לס' מגילת סתרים שלו שפרסם אסף בתרביץ שי"א, עמ' 242, ועוד. אבל בכ"י ב' בבבלי: ובימה של **זהב** בנויה באמצע. וכ"ה בכד הקמח הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:7
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:6:7)

21. **וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו.**בכי"ע: עומד על **הקרן** והסודרין בידו. וכנראה שזו היא אשגרה ממשנת תמיד פ"ז מ"ג: הסגן עומד על הקרן והסודרים בידו. ועיין להלן גירסת כי"ל והמכירי.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:8
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:6:8)

**נטל לקרות וכו'.**וכ"ה בכי"ע. ובד: **החל** לקרות וכו'. ובירושלמי הנ"ל: **עמד** אחד מהן לקראות בתורה וכו'. והוא נטל, הוא עמד, הוא החל, וכן להלן, שו' 35, נטל לקרות וכו', עיין מש"ש. ועיין מ"ש ר"מ זולאי בקונטרסים של ר"ח ילון ש"ב, עמ' 69. ועיין להלן גירסת כי"ע וכי"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:9
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:9](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:6:9)

21-23. **והלה מניף בסודרין והן עונין אמן על כל ברכה וברכה. והלה מניף בסודרין והן עונין אמן.**ובכי"ע: הלה מניף בסודרין וכל העם עונין אמן על כל ברכה וברכה **הלה** מניף בסודרין וכל העם עונין אמן. ואפשר לפרש שהעם עונין אמן על ברכת התורה, וכן על כל ברכה וברכה שבתפילה היה הלה מניף בסודרין, וכל העם עונין אמן. וכן בירושלמי הנ"ל: עמד אחד מהן לקראות בתורה היה הממונה¹³ מניף בסודרין והן עונין אחריו אמן. על כל ברכה וברכה שהיה מברך היה הממונ' מניף בסודרין והן עונין אחריו אמן. ואפשר שגם בכי"ו צ"ל בפעם השנייה הלה (במקום והלה), והפירוש הוא כנ"ל (וצריך ליתן פסיק אחרי המלה "אמן", ולהשמיט את הפסיק אחרי "וברכה"). וכן לכאורה מסתבר שהרי באותו זמן היה רק הפותח בתורה מברך לפניה, והחותם לאחריה (מגילה פ"ד מ"א), והלשון "על כל ברכה וברכה" הוא מגומגם קצת בקריאת התורה ברוב השבתות, אבל לפי גירסת כי"ע והירושלמי הסיום "על כל ברכה וברכה" מתייחס לתפילה, ולא לקריאת התורה.
ברם בד כאן: והלה מניף בסודרי' והיו עונין אמן על כל ברכה וברכה. וכ"ה בכי"ל,¹⁴ אלא ששם חסרות גם המלים "נטל לקרות", וכ"ה גם במכירי הנ"ל, ולא נזכרה שם קריאת התורה כלל. ובבבלי הנ"ל: וכיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודר וכל העם עונין אמן, ואף שם לא נזכרה קריאת התורה.
וכבר הקשה רבינו נסים גאון במגלת סתרים הנ"ל¹⁵ כיצד ענו אמן כשלא שמעו את הברכה, הרי היא אמן יתומה. ותירץ ע"פ הירושלמי כאן שבקריאת ס"ת עסיקינן, ואין השומע חייב לברך, ולפיכך לא איכפת לנו אם לא שמע את הברכה, אבל בתפילה ובכל מקום שהמברך מוציא את השומע צריך שישמע את הברכה. ועיין בתוספות כאן נ"ב א' ד"ה וכיון, ובציונים של פוזננסקי הנ"ל. ולפי גירסת כי"ע כאן ולפי גירסת הירושלמי שלפנינו הרי משמע שאפילו בתפילה היו עונים אמן כשלא שמעו את הברכה. ועיין בתירוץ הרשב"ם שבתוספ' ר' יהודה ברכות מ"ז א' ד"ה ולא, ובתוספות שלנו שם ד"ה אמן, ובפי' רבינו יהונתן על הרי"ף שם, עמ' 117.
ובאהצו"י, עמ' 132, שער שלא היו לפני הראשונים בירושלמי "על כל ברכה וברכה וכו' ". ואין צורך בזה, ואפשר שהם פירשו בירושלמי שהממונה הניף בסודרין לפני הקריאה, כשעמד הקורא לקרוא, כדי שיענו אמן אחרי ברכה ראשונה, וכן עשו בכל ברכה וברכה של קריאת התורה, כשהזדמנו להם פרשיות שצריך לברך לפניהן ולאחריהן (עיין ירושלמי מגילה פ"ג ה"ח, ע"ד ע"ב ומקבילות). וכן אפשר לפרש גם בתוספתא כאן לפי גירסת כי"ע. ברם מתוך דברי רבינו נסים שמרבה להסתייע בתוספתא, ולא הזכירה כאן, משמע קצת שלא היתה לפניו הגירסא "נטל לקרות", כגירסת כי"ל והמכירי. אבל ראייה גמורה אין כאן, שהרי עדיף להביא את הירושלמי שמפורש בו: עמד אחד מהן לקראות **בתורה**.

footnotes:
¹³ והוא ממונה הוא חזן, עיין מ"ש לעיל פסחים פ"ג, הע' 64.
¹⁴ אלא ששם אחרי "וברכה": וחלה (ונמחקה מלה זו ע"י שתי נקודות מלמעלה). וכנראה שצ"ל שם: והלה, והיתה לפניו כגירסת כי"ו וחשב שיש שם כפילות, ולא העתיק יותר, ומחק את המלה "וחלה".
¹⁵ עיין בליקוטים ממגילת סתרים לפוזננסקי סי' ל"א, עמ' 53, והשוה תרביץ שהזכרנו לעיל בפנים, שו' 20–21, ד"ה ובמה.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:10
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:10](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:6:10)

24. **וגרדיים בפני עצמן, טרסיים בפני עצמן וכו'.**עיין דק"ס, עמ' 164, הערה ק', ובגליון הש"ס כאן. והנכון כלפנינו בתוספתא ובבבלי, והטרסיים היו אורגים אומנין המוכשרים ביותר (על שם האורגים מעיר טרסוס, כידוע).


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:11
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:6:11](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:6:11)

25. **ומשם פרנסה יוצאה,**וכ"ה בד. אבל בכי"ע, בכי"ל ובמכירי הנ"ל: פרנסתו וכו'. ובבבלי הנ"ל: ומשם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. וכסיגנון זה בבבלי כתובות קי"א ב', כמו שהעיר ר"י ענגיל בגליוני הש"ס. ובכי"ל ובמכירי: יוצא, עיין מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1248.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:7:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:7:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:7:1)

26. **ולוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים וכל כלי שיר.**פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ד, ומסיים שם: כנגד חמשה עשר שיר המעלות שבתהלים, שעליהן הלוים עומדין בשיר. ומפרשת התוספתא מה הן אומרין. ובד ובילקוט המכירי הנ"ל חסר "ובמצלתים". ועיין דק"ס, עמ' 162, הערה ק'.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:7:2
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:7:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:7:2)

26-27. **מהן אומ' שיר המעלות וכו'.**ילקוט המכירי תהלים סוף פקכ"ח הנ"ל, ועיי"ש פקל"ד, עמ' 253.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:10:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:10:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:10:1)

29-30. **שתי חצוצרות בידם קרא הגבר תקעו הריעו ותקעו.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע חסר "שתי חצוצרות בידם". ובד ובכי"ל מוסיף: הגיעו לשער (בד בטעות: לשאר) המים תקעו והריעו ותקעו. ובמשנתנו פ"ה מ"ד: ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת הנשים ושתי חצצרות בידיהן קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו. הגיעו למעלה עשירית תקעו והריעו ותקעו, הגיעו לעזרה (כלומר, לעזרת נשים) תקעו וכו'. ומוסיפה התוספתא: הגיעו לשער המים תקעו וכו', כפ"ד מ"ט. ולהלן במשנה ה' שם: אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ואין מוסיפין על ארבעים ושמנה (וכ"ה גם בערכין פ"ב מ"ג). ומפרשת משנתנו שבכל יום היו כ"א תקיעות, שלש לפתיחת שערים ותשע, תשע לתמיד של שחר ושל בין הערביים. ובערב שבת שבתוך החג היו שם מ"ח תקיעות, כ"א שבכל יום, שלש לשער העליון, ושלש לשער התחתון, ושלש למילוי המים, ושלש על גבי המזבח, ותשע למוספין, שלש להבטיל את העם מן המלאכה, ושלש להבדיל בין קודש לחול. ופירש הר"מ שתקעו לפתיחתם של שער העליון ושל שער התחתון (עיין פ"ז מה' כלי המקדש ה"ו), וכן משמע מן הבבלי נ"ד א', עיין מ"ש בערוך לנר על דברי רש"י נ"ג ב' ד"ה שלש לפתיחת שערים, וסד"ה שלש לשער העליון. אלא שהר"מ (שם) פסק: **וברגל** מוסיפין שלש לפתיחת שער התחתון וכו', ואם כן הלכה זו לאו דווקא בסוכות אלא בכל רגל, ודבריו קשים, עיין מה שתמה בערוך לנר הנ"ל, ולעיל שם נ"א ב' ד"ה ואנו, ולהלן נ"ד א' ד"ה דבצרי.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:10:2
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:10:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:10:2)

30. **ר' יהודה או' אין פחות משבע ולא יותר על שש עשרה.**וכ"ה בכי"ל. ובכי"ע בטעות: ולא יותר **משלש** עשרה. ובד בטעות: על עשרה. והברייתא שלפנינו בשם ר' יהודה בבבלי נ"ג ב' וערכין י' א'. ובירושלמי פ"ה רה"ו, נ"ה ע"ג: תני אין פחות משבע ולא יותר על שש עשרה. ההן תנייא (כלומר, ר' יהודה) עביד תקיעה ותרועה ותקיעה חדא, וההן תנייא (כלומר, משנתנו שהעתקנו לעיל) כל חדא חדא מינהון חדא. וכע"ז גם בבבלי הנ"ל,¹⁶ ולפיכך אמרו שם שמשנתנו שלא כר' יהודה. וממשיך בירושלמי: שתמצא אומר¹⁷ שלש על כל מטה ומטה. ר' יהודה אומר שלש על כל דגל ודגל. כלומר, לר' יהודה תקיעה תרועה תקיעה אחת היא, ולפיכך אינו תוקע קול אחד על כל מטה, אבל לחכמים כל אחת מצוה בפני עצמה היא, ולפיכך תוקע על כל מטה ומטה. ועיין מ"ש להלן ר"ה פ"ב ה"ג, שו' 6, ד"ה ובמסעות.

footnotes:
¹⁶ בתוספות שם (נ"ג ב' ד"ה ר"י ובמקבילות בשבת ל"ה ב' וערכין י' א') כתבו שאף לר' יהודה היה תוקע בהפסקות את התקיעות הראשונות שבע"ש, עיי"ש. ולכאורה הדברים תמוהים, שהרי ר' יהודה מזכיר כאן "שש עשרה", והן כוללות גם את שלש הראשונות של ערב שבת, ומ"מ מונה אותן אחת. ובפרט קשה לשיטת הרמב"ן (ר"ה ל"ד א'. ועיין ריטב"א כאן נ"ג סע"ב, מאירי שם ד"ה זהו, מגן אבות שלו מאמר ב', עמ' כ"ב ואילך, שטמ"ק ערכין י' א', אות ה') הסובר שלר' יהודה תוקע תקיעה תרועה ותקיעה בנשימה אחת, כיצד מונה את שלש התקיעות הראשונות שבע"ש (שצריך לעשות אותן בהפסקות גדולות) אחת. ברם ט"ז תקיעות לר' יהודה לא יתכנו אלא בערב שבת שבתוך ההג, כלומד, בחול המועד, ובאותו יום הרי אין מלאכת שדות (עיין להלן שו' 35 ואילך ומש"ש), וממילא אפשר לומר שבאותו יום ג' תקיעות הראשונות הן כשלש האחרונות, ותוקע את הראשונות בבת אחת.
¹⁷ כלומר, כשתמצה את עומק ההלכה אתה אומר, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 368, ובהערות שם.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:10:3
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:10:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:10:3)

30-31. **שלש לפתיחת שערים.**משנתנו פ"ה מ"ה הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:10:4
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:10:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:10:4)

31. **האו' על פתיחתן אינו או' על נעילתן. האו' על נעילתן וכו'.**מכאן מוכח שהיה תנא ששנה שתוקעין על נעילת השערים, ואומרת הברייתא שלנו שמניין התקיעות היה קבוע במסורת, ומי ששנה שתקעו על נעילתן סבר שלא תקעו על פתיחתן. ושמא משום שהיו משמיעים קול גדול בפתיחתן, עיין תמיד פ"ג מ"ז ומ"ח, ובבלי יומא ל"ט ב'. ועיין מ"ש ר"י בראנד בספר היובל לכבוד רי"ל זלוטניק (אבידע), עמ' 15. והממונה על נעילת שערים ציוה לפתוח את השערים ובפתיחת שער הגדול כבר ידעו הכהנים שמותר לשחוט, מחמת הרעש שהשמיע. אבל בשעת נעילת שערים תקעו על פיו שלש תקיעות לנעילת השערים.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:10:5
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:10:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:10:5)

32. **שלש לפני מזבח.**במשנתנו הנ"ל: ושלש על גבי המזבח. ופירש הר"מ (פ"ז מה' כלי המקדש ה"ו): ותוקעין ג' על גבי המזבח בשעה שמנסכין המים. ועיין בערוך לנר נ"ד א' לדברי רש"י ד"ה ה"ג. ועיין מאירי נ"ג ב', ודק"ס, עמ' 178, הערה פ'.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:10:6
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:10:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:10:6)

**האומ' לפני מזבח אינו אומ' למעלה העשירי וכו'.**כלומר, משנתנו הנ"ל חולקת על מ"ד שם. וכן בירושלמי פ"ה ה"ו, נ"ה ע"ג: מאן דאית ליה על גבי המזבח לית ליה למעלה עשירית. מאן דאית ליה למעלה עשירית לית ליה על גבי המזבח. ובבבלי נ"ד א': מתניתין מני ר' אליעזר בן יעקב היא, דתניא שלש למעלה עשירית. ר' אליעזר בן יעקב אומר שלש על גבי המזבח. האומר למעלה עשירית אינו אומר על גבי המזבח וכו'.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:11:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:11:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:11:1)

33-34. **כיצד שלש להבטיל את העם מן המלאכה וכו'.**במשנתנו פ"ה סמ"ה: שלש להבטיל את העם מן המלאכה, ושלש להבדיל בין קודש לחול. ומפרשת התוספתא את מהות התקיעות.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:11:2
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:11:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:11:2)

34. **חזן הכנסת נוטל חצוצרות ועולה לראש הגג גבוה שבעיר וכו'.**וכן בתנחומא מטות סי' ב': כך שנו רבותינו שלש תקיעות תוקעין להבטיל את העם מהמלאכה, כיצד חזן הכנסת נוטל את החצצרות ועולה לגג גבוה שבעיר וכו', והביאו באו"ז ח"ב, ה' ע"ש סי' י"א, ד' ע"ב. ובר"מ פ"ה מה' שבת הי"ח: ובמקום גבוה היו תוקעין וכו'. וכבר העירו שמקורו מן התוספתא. וכל הברייתא בשינויים רבים בבבלי שבת ל"ה ב' בשם תנא דבי שמואל.¹⁸ ולעיל שם ברייתא אחרת מעין זו. ועיין מ"ש להלן.

footnotes:
¹⁸ כגירסת הר"ח שם, ס' העתים, עמ' 23, או"ז הנ"ל בפנים, ס' המוסר לר"י כלץ ד' מנטובה, צ"ד ע"א. ולפנינו: תנא דבי ר' ישמעאל.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:11:3
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:11:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:11:3)

35. **נטל לקרות וכו'.**כלומר התחיל לתקוע. ובבבלי הנ"ל התחיל לתקוע תקיעה ראשונה וכו', עיין מ"ש לעיל, שו' 21, ד"ה נטל, וכ"ה להלן שו' 39.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:11:4
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:11:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:11:4)

35-36. **הסמוכין לעיר בטלין הסמוכין לתחום מתכנסין ובאין לתוך התחום, לא היו נכנסין מיד וכו'.**מתוך הברייתא מוכח שלא היו תוקעין את שלש הראשונות בבת אחת, אלא היו מפסיקים בין קול וקול. ובבבלי הנ"ל: התחיל לתקוע תקיעה ראשונה נמנעו העומדים בשדה מלעדור וכו'. ובברייתא ראשונה שם: ראשונה להבטיל את העם ממלאכה שבשדות וכו'. ובר"מ פ"ה מה' שבת הי"ט מעתיק כנוסח תנא דבי שמואל, ובה"כ שם: תקיעה ראשונה תוקע אותה במנחה. ובתנחומא הנ"ל: כל מי שהיה רחוק מן העיר נפטר ממלאכתו וחוזר ובא.¹⁹

footnotes:
¹⁹ בד' קושטא שם, וכן באו"ז שהזכרנו לעיל בפנים: וחזר ובא. ושמא יש להמשיך את המלים "וחזר ובא" (או "וחוזר ובא") למטה, כלומר, וחזר ובא ותוקע שניה, והיינו שהחזן אינו ממתין בראש הגג אלא יורד, ואח"כ חזר (או חוזר) ובא ותוקע שניה.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:11:5
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:11:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:11:5)

36-37. **אלא ממתינין עד שיבאו כולם ויתכנסו כולן בבת אחת.**וכ"ה בד. ובכי"ע: עד שיכנסו כולן, **ונכנסין** כולן וכו'. ובבבלי הנ"ל: ואין הקרובין רשאין ליכנס עד שיבואו רחוקין ויכנסו כולם כאחד (ופירש"י שלא יחשדו ברחוקין שהם קרובין ושהו בשדה ועשו מלאכתם בשדה אחרי התקיעה הראשונה) וכו'. התחיל לתקוע תקיעה שניה נסתלקו התריסין וננעלו החנויות. וכע"ז בברייתא הראשונה שם. ומתוך התוספתא משמע שתקעו שנייה לסימן שיכנסו לעיר, וממילא כשראו את העם נכנס לעיר מן השדה נעלו גם את החנויות בתקיעה שניה. וכן מפורש בתנחומא הנ"ל: ותוקע שניה הקרובין נכנסין לעיר, וכ"ה בשתי המהדורות ובאו"ז הנ"ל. ופירושו שתוקע בתחילת הכניסה, שאעפ"י שכולם נכנסים בבת אחת, הרי הקרוב קרוב נכנס תחילה.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:11:6
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:11:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:11:6)

37-38. **מימתיי הוא נכנס משימלא לו חבית של מים ויצלה לו דגה וידליק לו את הנר.**בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' קי"ט: שהתוספתא לא אמרה כן, אלא מפני שהן עושין הדלקת הנר אחרונה לכל, שכן שנינו מאימתי הוא נכנס משימלא לו חבית של מים ויצלא לו דג,²⁰ וידליק לו את הנר וכו', עיי"ש שמעתיק את כל הברייתא, ועיין מ"ש ע"ז להלן.
ובבבלי הנ"ל: התחיל לתקוע תקיעה שלישית סילק המסלק, והטמין המטמין, והדליק המדליק, ושוהה כדי צליית דג קטן או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע וכו' (כלומר את האחרונות, להבדיל בין קודש לחול). וכן בתנחומא הנ"ל: שלישית תוקע (באו"ז: תוקע שלישית) והיו מטמינין את החמין ומדליקין את הנרות. וכפסק הר"מ בפ"ה מה' שבת ה"כ שאת השלישית היה תוקע קרוב לשקיעת החמה, והיינו אחרי שכבר נכנסו כולם והכינו צרכיהם לשבת. וכנראה שאף בתוספתא פירושו: מאימתי הוא נכנס, כלומר החזן עצמו? שהרי הוא תוקע תקיעה שלישית אחרי שהעם נכנס, ומלמדת התוספתא שאין נותנים לו שהות בין תקיעה שלישית לתקיעות הבדלה בין קודש לחול, אלא משימלא לו חבית וכו', ותוקע את האחרונות.
וגם בברייתא הראשונה שבבבלי לעיל שם: שלישית להדליק את הנר וכו', ושוהה כדי צליית דג קטן או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע וכו', כנ"ל. ופירשו כמה מן הגאונים (עיין אוה"ג שבת, עמ' 24) והראשונים²¹ שאחרי שהדליק את הנר מותר לו עדיין לצלות דג קטן וכו', אם שכח ולא עשה כן לפני הדלקת הנר, והוכיחו מכאן שלא כדעת בה"ג (ה' חנוכה, ד"ו כ"ה ע"ג, ד"ב, עמ' 84) הסובר שאחרי הדלקת הנר נאסר במלאכה. ועיין אוה"ג ברכות, התשובות, עמ' 61, ובמאירי שם כ"ז ב'. אבל באו"ז שם דחה את ראיית הר"ש משנץ, ופסק שאסור לו לצלות אחרי שהדליק את הנר, ובברייתא הפירוש הוא, ששוהה כדי צליית דג קטן וכו', כדי שלא יהא נראה כשובת מתוך הדלקה, משום דמחזי כמדליק בשבת. וכן בר"ן שבת פ"ב סי' שי"א: דהאי ושוהה לאו אמדליק קאי אלא אתוקע קאי, דהכי קתני התחיל לתקוע תקיעה שלישית וכו' והדליק המדליק, ושוהה כדי לצלות דג קטן, כלומר, כמה יהא תוקע זה שוהה בין תקיעה שלישית לתקיעה אחרונה וכו', ונתנו שיעור בין תקיעה שלישית לד', אעפ"י שלא נתנו שיעור בין ראשונה לשניה ובין שניה לשלישית, לפי שבתקיעות ראשונות עוד היום גדול ואין קפידה בשיעוריהן, אבל תקיעה שלישית צריך שתהא סמוך לחשיכה, מפני הדלקת הנר שאסור להקדימו (כלומר, מפני שיאסר אחריו בעשיית מלאכה, כשיטת הבה"ג) וכו'. ועיין מ"ש ע"ז להלן בשם כמה מן הראשונים.
וכן הפירוש בתוספתא כאן, אלא שנתנו שיעור זה לחזן עצמו, ומדליק באחרונה, כמו שהעיר ברשב"א הנ"ל, ועיין להלן, שו' 42–43, בדברי ר' יוסי.

footnotes:
²⁰ וכ"ה ("דג") גם בכי"ע כאן, אבל הנכון הוא כלפנינו, עיין מ"ש ע"ז לעיל ח"א, עמ' 183, שו' 25.
²¹ הר"ש משנץ, הרמב"ן, הרשב"א הרא"ה ועוד, עיין באו"ז ה' שבת סי' י"א שהבאנו בפנים, ברמב"ן, ורשב"א לשבת כ"ג ב' בחי' המיוחסים להר"ן שם, בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתר"ע ובח"ד סי' קי"ט שהבאנו בפנים.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:12:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:12:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:12:1)

38-39. **כיצד שלש להבדיל בין קדש לחול חזן הכנסת נוטל חצוצרות ועולה וכו'.**וכ"ה בשו"ת הרשב"א הנ"ל. ומתוך דברי התוספתא אין הכרח שאותו חזן עצמו שתקע את הראשונות תוקע את האחרונות.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:12:2
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:12:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:12:2)

39. **נטל לקרות מעבירין תבשיל וכו'.**בד: מעבירין **ממנו** תבשיל וכו', והנכון כלפנינו. וכ"ה בכי"ע, בכי"ל ובשו"ת הרשב"א הנ"ל. ועיין מ"ש על נטל לעיל, שו' 21, ד"ה נטל.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:12:3
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:12:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:12:3)

39-40. **וטומנין לו מיחם ומדליקין לו את הנר.**כלומר, כל זמן שלא גמר לתקוע עדיין מותר המאחר להטמין לעצמו מיחם וכו'. ובתנחומא הנ"ל דלג על בבא זו, מפני שדינה כתקיעה שלישית. ועיין בתוספות שבת ל"ה ב' ד"ה ר' יהודה, ומ"ש במרכבת המשנה פ"ה מה' שבת הי"ט.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:12:4
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:12:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:12:4)

40-41. **גמר מלקרות אפי' מיחם בידו אין טומנו אלא מניחו בארץ, אפי' נר בידו אין נותנו על גבי מנורה אלא מניחו על גבי הארץ.**וכ"ה בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' קי"ט הנ"ל. ובשאלת השואל שם: אבל המדליק עצמו נראה שהוא אסור במלאכה לאחר שהדליק, דתנן במס' סוכה גמר (גמר) מלתקוע אפילו מחם בידו אינו מטמינו אלא מניחו לארץ ואפילו נר בידו אין מניחו על גבי קרקע (צ"ל: מנורה) אלא מניחו לארץ. ובמרדכי הגדול (לפי תשובות בעלי התוספות, הוצ' רא"י איגוס, עמ' 69 ואילך) כתב מעשה בר' שמריה [בר' מרדכי משפירא] ששכח ולא עירב עירובי חצרות מבעוד יום בפסח שחל בשבת, ועירב אחרי שקראו קריאת שמע בבית הכנסת, והוא כותב שם: ולמחר חזר הרב והביא ראייה מתוספתא התחיל לתקוע תקיעה ששית (כלומר, גמר מלקרות שלפנינו) אפילו מיחם בידו מניחו לארץ, אלמא לאחר שקיבל שבת אין יכול להטמין, ובספק חשיכה תנן (במשנת שבת ספ"ב) מערבין וטומנין, אבל מצאתי כתוב ספק חשיכה אע"פ שקבל עליו שבת כבר. ובתוספתא²² דשבת ראיתי שכתב רבי' יואל הלוי והתיר לערב עירובי חצירות לאחר שיצאו הקהל מבית הכנסת בערב שבת, וכתב דהוא הדין עירובי תבשילין בי"ט. ולפנינו במרדכי שבת פ"ב סי' ר"צ מקוצר ומשובש. ועיין בתשובת ר' אברהם ן' נחמיאש שהביא בכנה"ג או"ח סי' רס"א ובברכי יוסף שם ס"ק ד', עיי"ש. ועיין בשו"ת חכם צבי סי' י"א ובט"ז או"ח סוף סי' ת"ר, ובמחצית השקל או"ח סי' רס"א אות י"א.
ועל כל פנים דברי השואל להרשב"א ברורים, שאחד מגדולי המורים פירש את התוספתא שלנו בחזן עצמו, ולפיכך מניחו בארץ, מפני שכבר קיבל עליו השבת, אבל אחרים עדיין מותרים. וכן מפורש בסמ"ג עשין ל', קט"ז סע"ג: גרסינן בפרק במה מדליקין הטמין המטמין והדליק המדליק ושוהא כדי לצלות דג קטן וכו', אמנם המדליק עצמו יכול להיות אסור במלאכה לאחר שהדליק. דתניא בתוספתא דסוכה גמר מלקרות, פירוש מלתקוע, אפילו מיחם בידו אינו מטמינו אלא מניחו, ואפילו נר בידו אינו מניחו על גבי מנורה אלא מניחו בארץ. והובאו דבריו בהגה"מ פ"ה מה' שבת הי"ט אות ר' ובפ"ד מה' חנוכה ה"ה אות ב', ועיין במרדכי שבת פ"ב סי' רצ"ו.
ובתנחומא מטות הנ"ל: גמר לתקוע היתה קדירה על גבי כירה היו מניחין אותה בארץ (כלומר, ולא בפי הכירה), ואם היה **נר ביד אשה** היתה מנחת אותה בארץ. וכן מעתיק בשם התנחומא באו"ז ה' ע"ש סי' י"א הנ"ל, ומסיים: הרי אתה רואה דכל זמן שהי' תוקע היתה מדלקת, וכשגמר מלתקוע אפי' בטלטול אסור, ש"מ שהדלקת הנר הוא קבלת שבת. ועיין בשו"ת הרשב"א הנ"ל.
ועיין בראבי"ה ח"א סי' קצ"ט, עמ' 266, ובשבה"ל השלם עניין שבת סי' נ"ט, עמ' 46, שהביאו את סוף הבבא שלנו, ועיין בהגה"מ הנ"ל, ובמרדכי שבת פ"ב סי' רצ"ז (בשם ס' המקצועות) ואילך ובבגדי ישע שם, ובאו"ז הנ"ל בהמשך הדברים שם.
ונתברר לנו מכל המקורות ששלש תקיעות של הבדלה בין קודש לחול היה תוקע בבת אחת, כדי להודיע שהוא שבת. ובתנחומא הנ"ל, אחרי שהביא את הברייתא שלנו סיים: השבת בחצוצרות היא מתקדשת, וכן ראשי חדשים והמועדים, שנאמר **וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות**. ומתוך המשך העניין ברור שהכוונה לתקיעה של הודעה וקידוש, והפסוק אינו אלא אסמכתא בעלמא. ומכאן מוכח שהיו תוקעים גם בקידוש החודש, עיין צפנת פענח להגר"י ראזין סוף ה' ברכות, ובקידוש ירחים לר' פנחס שפרסם מרמרשטין בהצופה ההגרי ח"ו, עמ' 49, ומ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש בא חי"א, עמ' 175. ובמס' סופרים פי"ט ה"ז, הוצ' היגר, עמ' 329 ואילך: בראש חודש ישבו החבורות של זקנים ושל בולווטין ושל תלמידים מן המנחה ולמעלה עד שתשקע²³ החמה, וצריך בברכת היין לומר וכו' מקודש החודש וכו'. ובקידוש ירחים הנ"ל מוסיף: ויתקע תשר"ת, ובכ"י אחר: תקיעה תרועה תקיעה, וכן נכון, ותוקעים עד שתשקע החמה, וכתנחומא הנ"ל. ולפי דרכנו למדנו מן התנחומא שגם בערב יו"ט²⁴ תוקעין לכל הפחות תקיעות של הבדלה, ומקדשין את היום בחצוצרות.

footnotes:
²² עיין בהערת המו"ל. ויותר נראה שצ"ל: בתוספות, שיבוש רגיל בכ"י הראשונים, עיין מ"ש במחברתי תשלום תוספתא, עמ' 10 ואילך. ועל תוספות רבינו יואל, עיין בס' בעלי התוספות של ר"א אורבך, עמ' 181.
²³ כלומר, לפני ששקעה החמה, שהרי אין מקדשין את החודש בלילה, כמשנת ר"ה רפ"ג.
²⁴ בתלמוד לא נזכר שתוקעין בערב יו"ט. ובר"ח שבת קט"ו א' כתב בשם רב האיי גאון שגם בערב יוה"כ תוקעין להבטיל את העם ממלאכה ולהבדיל בין קודש לחול, והוא מוסיף: ולערבי יו"ט נמי איכא טובא. ומסתמיות לשונו משמע קצת שהוא מפקפק אם גם בערב יו"ט תוקעין שש תקיעות כמו בערב שבת ובערב יוה"כ, או שתוקעין להבדיל בין קודש לחול גרידא. ועיין רש"י במשנת חולין ספ"א כ"ו ב' ד"ה תקיעה, ומוכח מלשונו שאף בערב יו"ט תוקעין שם. ועיין מה שתמה בהגהות הרש"ש שם, אבל אם נאמר שבערב יו"ט אין תוקעין אלא להבדיל בין קודש לחול, אין קושיא מן הגמרא שם.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:12:5
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:12:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:12:5)

42. **חזן הכנסת מניח חצוצרות בראש הגג וכו'.**שו"ת הרשב"א ח"ד סי' קי"ט הנ"ל. ובירושלמי שבת פי"ז ה"א, ט"ז ע"א: חצוצרת תוקע השלישית בראש הגג ומניחה במקומה. ולא כלי הוא? אמר ר' יודן קודם להתרת כלים שנו. ועיין בבבלי שם ל"ה סע"ב ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:12:6
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:12:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:12:6)

42-43. **ר' יוסה אומ' רצה להדליק אחר שש מדליק, אמרו לו נתת דבריך לשעורין וכו'.**בבבלי הנ"ל: אמר ר' יוסי בר חנינא שמעתי שאם בא להדליק אחר שש תקיעות וכו', כל הברייתא. ובכי"י שם: אמר ר' יוסי בר **יהודה** וכו'. ופירש"י: לשיעורין. פעמים שביתו קרוב, פעמים שביתו רחוק.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:13:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:13:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:13:1)

44-45. **יום טוב שחל להיות בערב שבת תוקעין ולא מבדילין. אחר השבת מבדילין ולא תוקעין.**וכ"ה בד ובכי"ל. וכן במשנת חולין ספ"א (והובאה בבבלי שבת קי"ד ב'), ולהלן בתוספתא שם ספ"א. ובכי"ע: ערב שבת תוקעין ולא **מריעין** (והבבא השניה חסרה). והוא תיקון על פי חולין כ"ו ב'. ובבבלי (שבת הנ"ל) שואל על משנה זו: ואמאי, ליתקע כי היכי דלידעי דשרי שחיטה, ועיי"ש ברישא. ובאמת מסוגיית הגמרא לעיל שם מוכח שבכל מוצאי שבת היו תוקעין, כפירוש שהביא הר"ח שם, אלא שתמה: וקשיא לן וכי יש תקיעה במ"ש (=במוצאי שבת) דאמר ליתקע במ"ש. והיו מן החכמים מפרשין ואמרי' האי גירסא מאן דגריס ליתקע טעותא היא וכו'. ואף הר"מ פסק בפ"ה מה' שבת ה"כ: וכן תוקעין במוצאי שבת אחר צאת הכוכבים, להתיר העם למעשיהן. ובמ"מ שם: זה דקדק רבינו וכו', והקשו שם, ונתקע כי היכי דנדעו דשרי בשחיטה לאלתר וכו', והוציא רבינו מזה שבמו"ש אחר תוקעין. ושמעתי שכן פסק ר"ז (ר"ח?) ז"ל וכו'. ועיין ברמב"ן, רשב"א והמיוחס להריטב"א שדחו את דברי הר"מ, וכתבו שלא מצאנו בשום מקום שתוקעין במוצאי שבת. ברם אף הסוגיא שלעיל שם מתפרשת כפשוטה שתוקעין במוצאי שבת, וכפירוש שהביא הר"ח. ועיי"ש בפירש"י, בתוספות ד"ה ליתקע, בתוספ' רי"ד שם ד"ה דאי, וכן פירשו שאר כל הראשונים, ונדחקו מאד. וכבר נמצא מסייע לפירוש שהביא בר"ח ולהר"מ הנ"ל יהודי מסיח לפי תומו, והוא יוסף הכהן במלחמות ס"ד, ספ"ט, 582, שהנוהג היה במקדש לתקוע מראש גגו בערב שבת כדי להפסיק את המלאכה ובמוצאי שבת להתיר את המלאכה, עיין מ"ש הר"ל גינצבורג בספרו איינע אונבעקאנטע יידישע סעקטע, עמ' 153. ואפשר שמנהג זה נשרד לנו במוצאי יוה"כ, וכסברת התוספות בשבת קי"ד ב' ד"ה ואמאי. והאשכנזים נוהגים כמנהג א"י שבמוצאי קודש לא תקעו אלא תקיעה אחת פשוטה.
ברם ברור שתקיעה זו שבסוף השבת לא היתה אלא הודעה בעלמא,²⁵ ולא באה בחשבון תקיעות כלל, כפי שמוכח מן הבבלי סוכה נ"ד א', עיי"ש. ועיין מ"ש להלן.

footnotes:
²⁵ ובישיבות הגאונים היו נוהגים לסיים את התקיעות בר"ה בתרועה גדולה, עיין אוה"ג ר"ה, עמ' 50, סי' פ'-פ"ב, שם עמ' 59, סי' קי"ג, קי"ד. ויש שנתנו טעם לזה (עיין אוה"ג הנ"ל, סוף עמ' 59): ולאחר שמתפללים (ו)מריעין בלא תקיעה ובלא שלשה שברים, כדי להרשות העם שילכו לבתיהם. ומכאן שהתרועה האחרונה לא היתה אלא הודעה בעלמא, וכמנהג בבל, ועיין יהושע ו', כ', ש"א ד' ה'. ועיין מה שתמה בראבי"ה ח"ב סי' תקמ"א, עמ' 239. וכנראה שטעם הגאון הוא למה הריעו לבסוף ולא תקעו, ואף הוא מודה לנימוקם של שאר הגאונים שהובאו באוה"ג שם, עמ' 50. אבל במוצאי יוה"כ נהגו בישיבות שם לתקוע תקיעה שברים תרועה תקיעה, עיין אוה"ג יומא, עמ' 42 ואילך, סי' קכ"ז-קכ"ט, ובהערות שם. ועיין גם בריטב"א ר"ה כ"ו ב' ד"ה א"ר לוי, בחי' הרשב"ץ שם ד"ה נהגו, ובשו"ת יכין ובועז ח"ב סי' י"א. וטעם הגאונים הוא משום זכר ליובל, ולפיכך אין שם מקום לתרועה בלבד שהיא הודעה בעלמא.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:13:2
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:13:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:13:2)

45-46. **כיצד תוקעין תוקע פשוטה אחת ואינו מריע.**וכ"ה בכי"ל ולהלן חולין ספ"א. והברייתא מפרשת כיצד תוקעין בערב שבת שחל להיות ביום טוב. ובבבלי חולין כ"ו ב': היכי תוקע, אמר רב יהודה תוקע ומריע מתוך תקיעה, ורב אסי אמר תוקע ומריע בנשימה אחת וכו'. מיתיבי יו"ט שחל להיות בע"ש תוקעין ולא מריעין (והיא כגירסת כי"ע לעיל ברישא), מאי לאו לא מריעין כלל. לא, רב יהודה מתרץ לטעמיה, ורב אסי מתרץ לטעמיה, רב יהודה מתרץ לטעמיה, לא מריעין בפני עצמה אלא מתוך תקיעה, ורב אסי מתרץ לטעמיה, לא מריעין בשתי נשימות אלא בנשימה אחת. ונראה שהאמוראים בבבל פירשו את הברייתא לפי מנהג בבל שהיו נוהגים לסיים את תקיעות ההבדלה בין חול לקודש בתרועה, כמו שהעיד רבן שמעון בן גמליאל בבבלי שבת ל"ה ב': מה נעשה להם לבבליים שתוקעין ומריעין ושובתין מתוך מריעין. ושואל התלמוד: תוקעין ומריעין, הוו להו חמשה (כלומר, והרי קיימא לן שתוקעין שש)? אלא שתוקעין וחוזרין ותוקעין ומריעין ושובתין מתוך מריעין, מנהג אבותיהן בידיהן.
ובתוספתא כאן מפורש שלא היו תוקעין בערב שבת שחל ביום טוב אלא תקיעה פשוטה **אחת**, שהרי לא היה צורך לבטל את העם ממלאכה וממסחר, ותקעו תקיעה אחת להודיע שנכנסה שבת ונאסרו במלאכת אוכל נפש. וכן הביא במאירי חולין שם, מ"ו ע"א: ויש אומרים שאין מריעין בה כלל, וכסתם ברייתא שאמרה תוקעין ולא מריעין, ומפני שצריך לשנות בה, אחר שאף היום היוצא יש בו קדושה²⁶ וכו'. ולכאורה תמוה מאד שהיש אומרים לא השגיחו כלל בסוגיית הבבלי, עיי"ש במאירי. ולפי דברינו הנ"ל לא אמרוה בבבלי שם אלא לפי מנהג בבל גרידא, שאינו הלכה, כפי שמוכח משבת ל"ה ב'. ובטעם הדבר למה שבתו בבבל מתוך מריעין, כתב בהגהות ריעב"ץ בשבת שם, שלא יטעה מי שהוא ויחשוב על התקיעה האחרונה שהיא ראשונה, ולפיכך הריעו באחרונה. ולפי טעם זה הרי בע"ש שחל ביו"ט, שאין שם אלא תקיעה אחת, אין מקום לטעות, ולא היה צורך להוסיף תרועה משום כך. ובאו"ז ה' ע"ש סי' י"א, ד' ע"ב כתב: אלא היה שוהא כדי הדלקה, שלא יהא נראה כשובת מתוך הדלקה, משום דמחזי כמדליק בשבת, ותדע דהא אפי' על התקיעה היה מקפיד רשב"ג שהיו שובתין מתוך מריעין. ונראה בבאורו שבכוונה לא סיימו בתקיעה, כדי להראות שלא סיימו את הקולות הרגילים (תקיעה תרועה תקיעה), וכאילו הפסיקו באמצע, שהרי מעולם לא סיימו בתרועה. ואף בערב שבת שחל ביו"ט נהגו כן, כדי לשבות מתוך מריעין, מה שלא היה ניכר אם תקעו רק פשוטה אחת.
ואף שבזמן הגאונים כבר לא תקעו בבבל בערב שבת, כמפורש בחלוף מנהגים שבין בני א"י ובין בני בבל סי' נ"ד, הוצ' רב"מ לוין, עמ' 109, ור"מ מרגליות, עמ' 179, אבל עדיין בזמן רבא נהגו לתקוע בבבל בערב שבת, כמו שמוכח מן הבבלי ע"ז ע' א', כפי שהעיר לנכון בהגהות ריעב"ץ לשבת ל"ה ב' הנ"ל.

footnotes:
²⁶ כלומר, ולפיכך לא תקעו שלש קולות. ועיין בתוספות כאן נ' ב' ד"ה ורבנן. ומוכח מדבריהם שפירשו שגם בערב יו"ט שחל בשבת תקעו שלש, והשינוי היה שהריעו מתוך תקיעה, או שתקעו והריעו בנשימה אחת, כסוגיית הבבלי בחולין.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:14:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:14:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:14:1)

46-47. **החליל דוחה את השבת בתחלתו דברי ר' יוסה בי ר' יהודה, וחכמים אומ' אינו דוחה אפי' את יום טוב.**וכ"ה הגירסא "בתחלתו" גם בד ובכי"ל. ובכי"ע: החליל **אינו** דוחה את השבת דברי ר' יוסי בר' יהודה וכו'. ולפי גירסא זו בחליל של בית השואבה עסיקינן, כמשנתנו רפ"ה, ומשנתנו שם שאמרו בה: החליל של בית השואבה, שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, כחכמים שלנו. וסתם משנת ערכין פ"ב מ"ג היא ככולי עלמא, וכולם מודים שחליל של קרבן דוחה שבת ויום טוב, כר' ירמיה בר אבא בבבלי כאן נ"א א'. ומן התוספתא בערכין פ"א הי"ג, מוכח שלרבנן אף החליל של קרבן אינו דוחה את השבת, ולפיה משנת ערכין היא כר' יוסי בר' יהודה הסובר שבחליל של קרבן דוחה את השבת.
ברם גירסת כי"ע לא זו בלבד שהיא נסתרת ע"י שלש נוסחאות כאן. אלא שאין לה קיום לא מן הירושלמי ולא מן הבבלי. ולפיכך קרוב לוודאי שהיא משובשת, וצ"ל שם: החליל דוחה את השבת דברי וכו'. והגירסא שלנו "בתחלתו" היא תמוהה מאד, שהרי לפי פשוטה אין לפרשה אלא שכוונתה ליום ראשון בלבד, והיינו כשחל יום ראשון של חג בשבת, כמו שהבין לנכון במה"פ רפ"ה ד"ה החליל, ואין להבין כלל מה נשתנה יום ראשון מכל הימים לעניין חליל של בית השואבה. ולפיכך נראה שהמלה "בתחלתו" נשנית באשגרה מלעיל רפ"ג (בבלי מ"ג ב'), וסמי מכאן "מתחלתו", כמו שהגיהו המפרשים הבקיאים בסיגנון חז"ל.
והכוונה כאן בחליל של קרבן, ובה נחלקו ר' יוסה בר' יהודה וחכמים, כלהלן ערכין פ"א הי"ג שנסמכה למשנתנו שם פ"ב מ"ג, ושם הרי בוודאי בחליל של קרבן עסיקינן. והברייתא נסמכה למשנתנו רפ"ה הנ"ל ששנו בה: החליל חמשה וששה, זהו חליל של בית השואבה, שאינו דוחה לא שבת ולא יום טוב, כלומר באו למעט את חליל הקרבן שדוחה שבת ויום טוב, ומשנתנו כר' יוסי בר' יהודה, וכן מפורש בירושלמי רפ"ה: הא של קרבן דוחה, מתניתא דר' יוסי בי ר' יהודה, דתני חליל **של קרבן** דוחה את השבת וכו'. והעמידו שם את משנת ערכין פ"ב מ"ג כמותו, שהרי לחכמים אפילו חליל של קרבן אינו דוחה שבת ויו"ט. ועיין במה"פ שם ובהגהות יפה עינים נ' ב', ובתוספתא ערכין פ"א הי"ג הנ"ל. וכן מפרש גם רב יוסף בבבלי נ' ב'.²⁷ ולרב יוסף משנת ערכין הנ"ל היא כר' יוסי בר' יהודה, כשיטת הירושלמי, עיין בתוספות נ' ב' ד"ה ורבנן, ערכין י"א א' ד"ה לא. והברייתא שבבבלי נ"א א' היא ברייתא בבליית, ובא"י לא שנו שלר' יוסי בר' יהודה אף חליל של שואבה דוחה שבת. ועיין בערוך לנר נ' ב' לדברי רש"י ד"ה בשיר מ"ש בשיטת הרמב"ם.

footnotes:
²⁷ אלא שלא נכנס שם לדיוק מן הלשון "זה חליל של בית השואבה" שבא להוציא חליל של קרבן.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:15:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:15:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:15:1)

47-48. **כל המשמרות שונות ומשלשות בפרים חוץ משתים האחרונות ששונות וכו'.**ירושלמי פ"ה רה"ז, נ"ה ע"ד, בבלי נ"ה ב'. ובמשנתנו פ"ה סמ"ו: אמרו מי שהקריב פרים היום לא יקריב למחר, אלא חוזרין חלילה. ונמצא שלשבעים פרי החג חסרו עוד שני פרים, כדי שכל כ"ד משמרות יקריבו שלש פעמים.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:15:2
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:15:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:15:2)

49-50. **ר' לעזר בן פרטא ור' ליעזר בן יעקב אומ' לא היה פאייס לחלבי שעיר אלא מי מעלה איברים לכבש הוא מעלה את חלבי שעיר.**וכ"ה לעיל יומא פ"א הי"א, שו' 53, בד ובכי"ל, אלא שלא נזכר שם "ר' לעזר בן פרטא" בשום נוסח. ובכי"ע שם: לא היה פייס **לאיברין** ולחלבי שעיר וכו'. ועיקר הברייתא סמוכה למשנתנו כאן פ"ה מ"ו: יום טוב הראשון של חג היו שם שלשה עשר פרים ואילים שנים ושעיר אחד, נשתיירו שם ארבעה עשר כבשים וכו'. וכל הקרבנות הללו חוץ מן השעיר הן עולות. ואמרו כאן שלא היה פייס מיוחד להקרבת חלבי שעיר, והוא הדין איברי העולות, על גבי המזבח (כמפורש לעיל יומא הנ"ל בכי"ע), אלא מי שמעלה איברים לכבש [מעלה את האיברים לגבי מזבח, ומי שמעלה את חלבי השעיר לכבש] הוא מעלה את חלבי שעיר למזבח. וסגנון הברייתא מקוצר ונקט את לשון משנת תמיד פ"ה מ"ב ("המעלה איברים הוא מעלה"), והכוונה לאיברי העולות ולחלבי המוסף.
ובכי"ע ובכי"ל כאן חסרה המלה "לכבש".²⁸ ולפי גירסא זו הפירוש כפשוטו, שלא היה פייס כלל במוסף ואף לשעיר, ואין צורך לומר לעולות המוסף (שהרי אף בשחר עולות הן), ומי שזכה באיברים של העולות שחרית זוכה גם בחלבי השעיר, עיין מ"ש בשיח יצחק לתו"י יומא כ"ו ב', ק"נ ע"ג. ואפשר לפרש כן גם לפי גירסת ד וכי"ו. וראב"י נקט לפי שיטתו שעיקר הפייס היה על העלאת איברים לכבש.

footnotes:
²⁸ להלן, שו' 57, נכפלה בכי"ל ברייתא בשם ר' אליעזר בן יעקב גרידא, וגרסו שם: לכבש.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:15:3
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:15:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:15:3)

50-51. **אבא יוסי בן חנן אומ' לא היה פאייס אלא לראשי משמרות בלבד וכו'.**בד חסרה כאן המלה "אלא" בטעות, וישנה בכל הנוסחאות. ובכי"ע: ר' חנניה בן אנטיגנס אומ' וכו'. אבל בד וכי"ל כלפנינו. וכ"ה בחי' הרמב"ן כאן מ"ח א' ד"ה אבל. והסתייע מכאן נגד פירש"י מ"ח רע"א שכתב שבחג לא היה פייס ברגלים על הפרים, אלא מתחילים כסדר המשמרות כמו שהן סדורות בדברי הימים [א', כ"ד, ז' ואילך: הראשון ליהויריב, לידעיה השני וכו']. ובאמת כפירש"י מבואר בה"ג ה' סופרים, ד"ו קמ"ב ע"ב, ד"ב, סוף עמ' 631 ואילך.²⁹ וכבר תמה הרמב"ן, ומה נעשה בשנים האחרונות ששנו ולא שילשו, כמפורש לעיל. והביא ראייה מן התוספתא כאן, שפייסו גם על הפרים, וראש המשמר שזכה ראשון בפייס, משמרו קרב ראשון, ואח"כ מקריבים כסדר הכתוב במקרא. והוסיף: ורבנן פליגי בהא, וסברי דשאר משמרות מקריבות כדרך שעומדות ככוליאר (כלומר, כרגיל, עיין להלן בסמוך), כדפרישית.³⁰ ואיפשר דליכא הכא פלוגתא, ואעפ"י שבלשון יחיד הם שונים אותה. ומתוך דברי תנא זה אין הכרח שפייסו ביום ראשון בלבד, ואפשר לומר שבמחזור שני חזרו והפיסו. ועיין להלן.

footnotes:
²⁹ ולא מצאתי מי שהעיד על כך. ומדברי ס' המפתח לר"ן גאון (תרביץ ש"ב, עמ' 12, שם שכ"ו, עמ' 63) משמע שפירש כבה"ג. ולפי דברי בה"ג משמרות דליה ומעזיה הן הן ששונות ואינן משלשות. ושמא פירשו רבותינו הראשונים שבה"ג לא נקטן אלא לדוגמא בעלמא, אבל מלשונו שם: וכיצד היו מקריבין ביום הראשון שלש עשרה משמרות וכו', והן יהויריב ידעיה, וכו', מוכח שכן היו עושין בכל סוכות וסוכות עיי"ש. ובתשה"ג אסף ה"ב (ירושלים תרפ"ט), עמ' 247, מפרש את משנתנו (פ"ה מ"ו) ששה מקריבין שנים שנים וכו' על הפרים ולא על הכבשים, והוא תמוה מאד.
³⁰ לא עמדתי יפה על דברי רבינו, ומה הביא אותו לפרש כן, ודברי התנא שלנו לכאורה מוכרחים, שהרי אי אפשר היה להעמיד את כל הכהנים לפייס שמא יתפסו ממשמר אחד יותר מן הראוי לו. ולפיכך פייסו מתחילה על המשמרות, ואח"כ פייס כל משמר ומשמר בינו לבין עצמו (עיין בהגהות הרש"ש חגיגה י"ז א' לרש"י סד"ה פז"ר), שהרי בוודאי היה בכל משמר הרבה יותר כהנים מכ"ד לפר. ועיין מ"ש להלן תענית פ"ב ה"ב. ולהלן כתב רבינו: וכדרך שמסודרות בכוליאר הם (כלומר, המשמרות) זוכות בפייס, כמו שזוכין היחידין בפייס. ואף זה קשה, שהרי כל הסידור ככוליאס הוא שלא תהיה כאן רמאות מצד הממונה, ובמניין מצומצם כזה (כ"ד אנשים) איך לא חששו לרמאות. ועיין מ"ש לעיל יומא פ"א, שו' 49–50, סד"ה הממונה.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:15:4
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:15:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:15:4)

52-53. **ר' חנינא בן אנטיגנס אומ' לא היה פייס אלא ליום טוב הראשון של חג בלבד וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל ובחידושי הרמב"ן הנ"ל, ובמאירי מ"ז א' (ס"ב ע"ד). אבל בכי"ע: אבא יוסי בן חנן או' וכו', ומוחלפת השיטה שם. ואפשר שאינו חולק על אבא יוסי בן חנן בראשי משמרות אלא מוסיף שלא פייסו ראשי משמרות אלא ביום ראשון בלבד. וכן במאירי הנ"ל (ס"ב ע"ג) ור"ה ד' ב', עמ' י"ג: וביום ראשון היו מפייסין לראשי המשמרות מי מקריב פר ושוב אין פייס לפרים וכו'. ועיין מ"ש במכילתין, 136 ע"א. אבל בחגיגה י"ז א', עמ' 34, פירש כפירש"י, עיי"ש. וכן בריטב"א כאן מ"ז ב': דהא ודאי צריכין היו לפייס איזו לפרים ואיזו לאלים ואיזו לכבשים, ומפורש הוא בתוספתא שהיה פייס בי"ט ראשון של חג וכו', אבל עיקר הפירוש כי ביום הראשון היו מפיסין **לראשי משמרות**, ומתוך אותו פייס זוכין בכל הימים בסדר שלהם בזו אחר זו. ועיי"ש נ"ה ב' ד"ה מתני'. ועיין מ"ש בערוך לנר מ"ח א' לדברי רש"י ד"ה פייס, וסמך על הגירסא המשובשת שבדפוסים לעיל ברישא, עיי"ש. וכבר כתבנו לעיל שבכל הנוסחאות וכן בראשונים היתה הגירסא: **אלא** לראשי משמרות.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:16:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:16:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:16:1)

53-54. **כיצד מפייסין נכנסין ללשכת הגזית וכו'.**וכ"ה ("הגזית") גם בכי"ע, עיין מ"ש על כל הברייתא לעיל יומא פ"א, שו' 48–49 ד"ה כיצד, ובהערה 46 שם. וכאן מדברים בפייס של שאר הקרבנות.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:16:2
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:16:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:16:2)

54. **ועומדין בכולייס.**בד: ככולייר, בכי"ע: כקבולין, ובכי"ל: בכולוס, ולפנינו צ"ל: [כ]כוכליאס, עיין מ"ש לעיל במקום הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:16:3
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:16:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:16:3)

**הממונה בא וכו'.**עיין מ"ש על כל הברייתא לעיל יומא הנ"ל.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:16:4
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:16:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:16:4)

56-57. **את היתירה.**בכי"ל מוסיף כאן: ר' יהודה או' לא היה פייס למחתה, אלא מי שזכה בקטרת או' לזה שעמו אף אתה למחתה. ר' אליעזר בן יעקב או' לא היה לחלבי שעיר אלא המעלה איברים לכבש הוא מעלה אותם על גבי המזבח. ודברי ר' יהודה גם בד כאן. וגירסת כי"ל היא באשגרה מלעיל יומא פ"א הי"א, שו' 52 ואילך. ועיין לעיל, שו' 49–50, ד"ה ר' לעזר בן פרטא ומש"ש.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:17:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:17:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:17:1)

57. **ויום טוב האחרון של חג וכו'.**בבלי מ"ח א'. ועיין יומא ג' א', ר"ה ד' ב', חגיגה י"ז א'. ובנוסח הירושלמי פ"ה ה"ז, נ"ה ע"ד, חגיגה פ"א ה"ו, ע"ו ע"ג: אמר ר' יוחנן, ותני כן. וכן בפסיקתא דר"כ פס' ל', קצ"ב ע"ב, בשם ר' יוחנן, וחסר שם שכן שנו גם בברייתא. וכל הברייתא שלנו בשם התוספתא בס' המפתח לר"ן למכילתין בתרביץ ש"ב, עמ' 12, שם שכ"ו, עמ' 63, ותוספות ר"ה ד' ב' ד"ה פז"ר. ועיין מ"ש להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:17:2
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:17:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:17:2)

**פייס לעצמו.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובמשנתנו פ"ה מ"ו: בשמיני חזרו לפיס כברגלים, כלומר חזרו לפייס מחדש, ועיין לעיל שו' 50–51, ד"ה אבא יוסי. ובירושלמי כאן הנ"ל: דתני ר' נתן שמיני לא היה בו פייס. ועיין בבלי נ"ה ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:17:3
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:17:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:17:3)

**זמן לעצמו.**בירושלמי ובפסיקתא הנ"ל חסר, ופירשו שם "ברכה" שלהלן, היינו ברכת הזמן.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:17:4
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:17:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:17:4)

**רגל לעצמו.**בס' המפתח לר"ן הנ"ל ובר"ח מ"ח א' וברי"ף ספ"ד פירשו לעניין אבילות, שנחשב לרגל בפני עצמו,³¹ ועולה לו שבעה ימים. ורש"י פירש כאן שאינו יושב בסוכה, וכן פירש בעל ההשלמה, לפי ס' המכתם, עמ' 109. ור"ת פירש (תוספות מ"ח א' ד"ה רגל, ובמקבילות ביומא ג' א', ר"ה ד' ב' וחגיגה י"ז א') שטעון לינה בירושלים, עיין להלן בתוספתא ובבבלי מ"ז א'. אבל בשאר המקבילות פירש"י רגל לעצמו שאין שם חג הסוכות עליו. ואמרו עלה בתוספות ר"ה ד' ב' ד"ה פז"ר: ורוצה לומר דבברכת המזון ותפלה מזכירין שמיני עצרת ולא סוכות. ובס' המחכים, עמ' 45: שמיני עצרת לא יזכיר חג, דאע"ג דאיקרי רגל בפני עצמו, לא איקרי חג. ועיי"ש בהערה תקמ"ט, ובהערות ר"א אפטוביצר לראבי"ה ח"ב סי' תר"ן עמ' 370, ובאוה"ג, עמ' 69. ועיין עוד פירושים בריטב"א ובמאירי מ"ז א' ד"ה רגל.³²

footnotes:
³¹ בירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ג (ובמקבילה שבב"ר פ"ק, ז', עמ' 1289) למדים שבעת ימי אבל משבעת ימי החג. ושאלו שם: אי מה ימי החג שמונה, אף ימי האבל שמונה? ותירץ ר"ח בר אבא: שמיני רגל בפני עצמו הוא. ולפי פירוש הגאונים בברייתא שלנו כאן התשובה קולעת יותר.
³² בריטב"א שם מפרש שאפילו אם היה פטור מן הראיה ביום ראשון, שלפי ההלכה אינו חייב להשלים בשאר ימות הרגל, משום שכולם תשלומין לראשון (עיין ספרי ראה פי' קמ"ב, עמ' 195, ירושלמי חגיגה פ"א ה"א, ע"ו ע"א, בבלי שם ט' א') אין הדברים אמורים אלא בפסח ולאחר שבועות, אבל אם היה פטור ביום ראשון של סוכות משלים באחרון של חג, וסיים בריטב"א שם שכן עיקרן של דברים וליכא למינדא מינה. ובמאירי שם הביא פירוש זה בשם "יש מפרשים", והוא פירוש מחודש מאד לעניין עצם ההלכה. אבל מצאתי שכן חידש מדעתו בנועם ירושלמי לירושלמי חגיגה ספ"א, ופירושו מכוון מאד ללשון הירושלמי (שם פ"א ה"ו ע"ו ע"ג. ועיין במחלוקת ר' יוחנן ור' הושעיה לעיל שם ה"א, ע"ו ע"א). ואינו דחוק בעיני שהירושלמי בחגיגה (פ"א ה"ו הנ"ל) שימש יסוד לפירוש הנ"ל, ולפיכך הכריע הריטב"א כמותו. ועיין מ"ש להלן חגיגה פ"א, הע' 32.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:17:5
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:17:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:17:5)

58. **קרבן לעצמו.**פרשו בירושלמי הנ"ל: פר אחד. איל אחד. וברש"י: שאינו כסדר פרי החג, דא"כ היו בו ששה פרים.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:17:6
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:17:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:17:6)

**שיר לעצמו.**וכ"ה בכל הנוסחאות כאן והבבלי הנ"ל. ובירושלמי ובפסיקתא הנ"ל חסר. ובס' המפתח הנ"ל: שיר בפני עצמו זה [ה]שיר היו הכהנים אומרין אותו בשעת הקרבן, וזה היום אומרים בו שיר על ענין היום לבד משיר [ש]לכל יום. וברש"י ר"ה ד' ב': ובמס' סופרים (פי"ח) נמצא שירו, הוא למנצח על השמינית, וכן פירשו על פיה כמה מן הראשונים, עיין בהערות היגר למס' סופרים הנ"ל, עמ' 323.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:17:7
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:17:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:17:7)

58-59. **ברכה לעצמה שנ' ביום השמיני שלח את העם ויברכו וכו'.**מכאן הוכיח רש"י שברכה בפני עצמו פירושה ברכת המלך, עיין רש"י כאן מ"ח א' ד"ה ברכה, יומא ג' א' ד"ה ברכה, ר"ה ד' סע"ב, חגיגה י"ז א'. ובשם רש"י בתוספות כאן מ"ח א' ד"ה רגל, יומא ור"ה הנ"ל ד"ה פז"ר, תוספות ישנים יומא שם ד"ה רגל, תוספ' הרא"ש כאן מ"ח א' ד"ה ברכה, ריטב"א מ"ז א' ד"ה אמר, ר"ה ד' א' ד"ה אימור, חי' הר"ן ר"ה ד' ב' ד"ה רגל, כולם בשם רש"י. ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תר"ן, עמ' 369, או"ז ח"ב ה' סוכה סי' שי"ט, ס"ט ע"ד, סמ"ג עשין ר"ו, ר"כ ע"ד, אבודרהם ס' תפלת סוכה (קרוב לסופו). ועיין בס' המכתם כאן, עמ' 109, מאירי מ"ז א' ד"ה ברכה, חגיגה י"ז א', עמ' 35 (ושם דחה פירוש זה, עיין להלן).
ובירושלמי ובפסיקתא הנ"ל פירשו ברכה - ברכת הזמן. ברם בבבלי ובתוספתא אין לפרש כן, שהרי מנו זמן בפירוש לעיל. ופירשו בתשה"ג אסף (הוצ' מק"נ, ירושלים תש"ב), עמ' 140: ברכה בפני עצמה, ברכה זו מהיא ? יום השמיני עצרת הזה. וכן בס' המפתח לר"ן הנ"ל (תרביץ ש"ב, עמ' 12): ברכה בפני עצמה שאומרין בתפלה ובברכת המזון את יום **חג** שמיני עצרת הזה. וכן הוא ברי"ף כאן ספ"ד, אלא ששם: את יום שמיני חג העצרת הזה³³ וכן בר"ח כאן מ"ח א': ברכה בברכת המזון ותפלה, **כדאמרן**, כלומר, בבבלי לעיל מ"ז רע"ב. וכן פירשו כמה מן הראשונים שדחו את פירש"י.
ברם קצת תמוה שהגאונים וכמה מן הקדמונים לא השגיחו בתוספתא שלנו.³⁴ וקרוב מאד שחסרה לפניהם כאן המלה "שנאמר", או שפירשוה כעניין בפני עצמו,³⁵ עיין מ"ש בתס"ר סוף הוריות, ח"ב עמ' 203. ומחוורתא שלא היתה לפניהם "שנאמר". וכן בתוספות חגיגה י"ז ב' (והעירו עליהן בתוספות בכורים ובתכלת מרדכי) ד"ה דכתיב: ור' עזריאל מצא בתוספת' דתניא בליל יו"ט האחרון חוזרין לבתיהן,³⁶ כדכתיב ביום השמיני שלח את העם, יכול שאין טעונין לינה וכו'. ואעפ"י שגירסתו משונה מ"מ למדנו מדבריו שהפסוק נמשך למטה, ואינו שייך לברכה שלעיל.
וכן במאירי לר"ה ה' א', עמ' 14: ויש אומרים טעונים לינה כל החג (עיין מ"ש כאן מ"ז ב', 126 ע"א) אפילו לילה של מוצאי יום טוב האחרון, שאף הוא זמן שמחה, **וכדתניא** ביום השמיני שלח את העם, יכול שאין טעון לינה תלמוד לומר וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם, ויום עשרים ושלשה הוא מחרת יום שמיני, הא כיצד נפטרו בשמיני, ולנו בלילה, והשכימו למחרתו **וחזרו ונפטרו** והלכו להם. והמלים "וחזרו ונפטרו" אינן בשום נוסח, ולא היו גם לפני ר' עזריאל הנ"ל, ונראה שרבינו הוסיפן ע"פ הבבלי מו"ק ט' א' וב"ר פל"ה ג', עמ' 331 ואילך, שאם נפטרו מן המלך בשמיני, מה עשו אצלו ביום עשרים ושלשה (שהוא מחרת יום שמיני) ? ולפיכך פירשו שחזרו למחרת ליטול רשות בפעם שנייה, ושוב נפטרו מן המלך. הרי לך ברור שלפני המאירי לא היתה כאן המלה "שנאמר". ועיין מ"ש הש"ך בנקודות הכסף יו"ד סי' רמ"ב ס"ק ט'.
ולא עוד אלא שאפשר ואפשר שנשמטה לפנינו המלה "ביום", וצ"ל: ברכה לעצמה, שנ' ביום, [ביום] השמיני וכו', ובזה אין כמעט משום הגהה, ובכגון דא בוודאי יחשבוה הסופרים לכפילות, ובפרט אם מלה זו חלה להיות בסוף השורה. ופירושה כדברי הבבלי מ"ז א', והירושלמי והפסיקתא הנ"ל: כולהם כתיב וביום, וכאן כתיב ביום, ללמדך שהוא רגל בפני עצמו, כלומר, שהרי בכל ימי הסוכות כתוב בתורה (פנחס כ"ט, י"ז ואילך): וביום השני וכו', ביום השלישי וכו', וביום השביעי וכו', וכאן כתוב: **ביום** השמיני. ובתוספתא שלנו למדו מכאן שהוא יו"ט בעצמו לעניין כל הדברים שנשנו לעיל, ולאו דווקא רגל לעצמו לעניין אבילות. ונמצא שמן הפסוק היא נותנת טעם לכל ההלכה, ולאו דווקא לעניין ברכה, וממילא מותר לפרש כאן ברכה לעניין תפלה וברכת המזון, כמו שפירש רש"י "רגל בפני עצמו" ואח"כ מתחיל עניין אחר. ביום השמיני שלח את העם וכו', וכמו שהעתיק המאירי בר"ה הנ"ל.

footnotes:
³³ לעניין הנוסח, עיין בהערות ר"א אפטוביצר לראבי"ה ח"ב, עמ' 370. ונוסח א"י הוא כמו שאמרו בתשה"ג הנ"ל.
³⁴ ומן הבבלי כאן מ"ז ב' אין הכרח לפרש כנגד התוספתא, עיין בתוספות מ"ה א' ד"ה רגל ובמקבילות.
³⁵ בירושלמי שקלים ספ"ו בד"ו: שנאמר וככלותם הביאו וכו'. וכן בנספח לבבלי שם בד"ו: שנ' ויהי ככלות' וכו'. ובק"ע שם: ה"ג כתיב וככלותם וכו', וכ"ה באמת בנוסח הרש"ס נ"ב ע"א. ולפי דברינו בפנים כאן אין צורך בהגהה, ואפשר לפרש גם "שנאמר" כמו "כתיב", כעניין בפני עצמו. אבל קרוב לוודאי שבירושלמי שם צ"ל: שנ' כת', כלומר, "שני כתובים", והיא פיסקא ממשנתנו שם ספ"ו, עיין בנוסח הנספח לפי' רבינו משולם, עמ' 79, ובפי' תלמיד רשב"ש שם. ובגוף כי"ל של הירושלמי שם, וכן בשרי"ר, עמ' 137, שו' 23, אין לא "שנאמר" ולא "כתיב", כלומר, אין שם פיסקא כלל, כרגיל בירושלמי.
³⁶ כלומר, לבתיהם שבירושלים אחרי שברכו את המלך, שהרי להלן מפורש שביום עשרים ושלשה שלח את העם, עיין מ"ש להלן בפנים בשם המאירי. ועיין בשיח יצחק בחגיגה שם.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:17:8
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:17:8](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:17:8)

59. **ויברכו את המלך.**מלים אלו לא היו לפני ר' עזריאל והמאירי הנ"ל, ואין צורך בהם, שהרי העיקר הוא כאן לפי גירסתם ופירושם: שלח את העם. ובכי"ע מוסיף כאן את כל הפסוק עד הסוף (דה"ב ז', י'), וליתא גם בד, בכי"ל ותוספות ר"ה ד' ב' ד"ה פז"ר.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:18:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:18:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:18:1)

**יכול לא היו טעונין לינה וכו'.**כלומר, שהרי אין בו לא עולת ראייה ולא שלמי חגיגה, שכבר הביאם בחג, עיין ריטב"א ומאירי מ"ז ב', 126 ע"א. ובספרי פנחס פי' קנ"א, הוצ' רח"ש האראוויטץ, עמ' 196: ביום השמיני עצרת תהיה לכם, עצרו הכתוב מלצאת וכו'. ועיין ספרי דברים פי' קל"ד, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 190, ובבלי כאן מ"ז ב' ובמקבילות ובתוספות שם.
ובשיטה לתלמידו של ר"י מפריס למו"ק ט' א', עמ' ס"ז: ביום שמיני שהיה רגל בו ביום, והיה טעון קרבן חגיגה ועולה (צ"ל: ועולת) ראיה, וכיון שהיה טעון קרבן היה טעון לינה וכו'. והדברים תמוהים מאד, שהרי אי אפשר לומר על כל העם שלא הביאו קרבן מקודם והשלימו בעצרת, ולא עוד אלא שהעיקר חסר מן הספר.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:19:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:19:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:19:1)

62. **התמידין והנדרים וכו'.**במשנתנו פ"ה מ"ז: משמר שזמנו קבוע, הוא מקריב תמידין נדרים וכו'. ומשלימה התוספתא כאן כמה משאר קרבנות, ודווקא קרבנות שאינן באים מחמת הרגל, כמפורש בספרי שופטים פי' קס"ח, ובבלי נ"ו רע"א.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:19:2
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:19:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:19:2)

**והבכורות.**בצפנת פענח פ"ב מה' שחיטה ה"ב דייק מכאן שהתוספתא סוברת שהבכור ניתן לאנשי משמר גרידא, ולא לכל כהן שירצה. וכ"ה שיטת הירושלמי בחלה פ"ד הי"א, ס' ע"ב, וכן סבר אף הר"מ בילדותו בפיה"מ לחלה פ"ד שם. ועיין בצפנת פענח שציין לשיטת הר"מ ולרש"י זבחים ק"ב ב'. ועיין מ"ש הגאון הנ"ל בפ"ו מה' ערכין ה"י. ועיין מהרי"ט אלגזי רפ"ד מבכורות סי' מ"ג, ס"ב ע"ב ואילך, ד"ה והנה, שהוכיח מכמה מקומות שהמקורות חלוקים בעניין זה, ולפיכך חזר בו הר"מ ופסק בפ"ו מ"ה ערכין הי"ד ובפ"א מה' בכורות הט"ו (עיי"ש במהרי"ט אלגזי הנ"ל) שבכור ניתן לכל כהן שירצה.³⁷ ועיין מ"ש באו"ש על הכתובים בנחמי' י', ל"ז, ולהלן שם י"ג, ל' ואילך. ובספרי קרח פי' קי"ט, עמ' 142, מונה בכורות בין קדשי הגבול,³⁸ ואין משם ראייה לא לכאן ולא לכאן, שהרי החלוקה בספרי היא בין הדברים שזוכה אחר הקרבה, ובין מה שהוא זוכה לפניה, ובבכור כבר זכה לפני הקרבתו, וכשמקריבו שלו הוא מקריב, עיין בצפנת פענח פ"ב מה' שחיטה ה"ב, ק"ג סע"ד, ובמרכבת המשנה פ"א מה' בכורים ה"ג.

footnotes:
³⁷ הגר"י ברלין בס' יש סדר למשנה יומא פ"ב מ"ב כותב על דברי התיו"ט שם ספ"ב: כל יודעי ד"ת לא יכחדו שיש רשות לבעלים ליתן קרבנו לאיזה כהן שירצה באותו משמר שיהיה מקריב קרבנו, כמבואר בכמה דוכתי, דטובת הנאה לבעלים, ונוטל דמיה אפילו ליתן לבן בתו כהן. ולפי שיטה זו אין שום ראייה ממשנת ערכין ספ"ח שבכור ניתן לכל כהן, שהרי יכול לחכות עד המשמר של בן בתו כהן ולמסור את הבכור לאותו כהן שיקריבנו, והרי הוא רשאי לעשות כן אפי' בנדרים ונדבות שלו שניתנים לאנשי משמר לכולי עלמא. ברם מה שברור לו להגרי"ב, עדיין אינו מוסכם לגמרי. אמנם כן מוכח ברש"י יומא כ"ו ב' ד"ה אם רצה וברש"י תמורה ל"ב א' שגם בשאר קרבנות יש רשות ביד הבעלים לבחור את הכהן מאותו משמר שיקריב את קרבנו, אלא שנאמנים עלינו דברי התוספות בתמורה שם ד"ה מקדישין שהעתיקו: ומצי שקיל דבר מועט מישראל חברו כדי להקריב במשמר בן בתו כהן. לשון רש"י. ומכאן שאף רש"י לא אמר שנותנה לכל כהן שירצה באותו משמר, אלא שבידו להביא את עולתו בכל משמר שירצה (כל זמן שאינו עובר על בל תאחר וכדומה), ויש כאן טובת הנאה לכל כהן שבאותו משמר. וכן מוכח מדברי רש"י נדה ט"ו סע"ב (אלא שרש"י הבדיל שם בין תור ובין עולת בהמה שעורה לכהן המקריב), כפי שהעיר בטל תורה ליומא כ"ו ב'. ועיין מ"ש לעיל יומא פ"א, שו' 75–76 ד"ה ברם. ואף לפי מסקנת דברי התוספות ביומא י"ט ב' ד"ה מי (לפי ההלכה שכהנים שלוחי דרחמנא נינהו) אין בידי הבעלים לבחור את הכהן. וכן מוכח מפשטות לשון המשנה בסוף בכורים, שבדבר שניתן לאנשי משמר אין טובת הנאה, עיין מש"ש במלאכת שלמה בשם ר' יהוסף אשכנזי, בס' משנה ראשונה ובהגהות הרש"ש שם. ואין לבעלים טובת הנאה, אלא שלפעמים יש בידו לחכות ולמוסרו למשמר שירצה, ומכאן ואילך אין הוא ברשותו כלל. ודווקא בבכור יכול לבחור איזה כהן שירצה, מפני שאינו ניתן לאנשי משמר, וכשיטת הר"מ. אבל התוספתא כאן והירושלמי בחלה חולקים.
³⁸ וממילא אין הכלל של התוספתא פיאה פ"ד סה"ז נוהג בה, שהרי הספרי מנה שם בין קדשי הגבול גם שדה אחוזה וגזל הגר והם ניתנים לאנשי משמר.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:19:3
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:19:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:19:3)

**ומוספי שבת.**בבבלי נ"ו א': ושאר קרבנות ציבור. לאתויי מאי? לאתויי פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודה זרה. וכתבו בתוספות ובתוספ' הרא"ש נ"ה ב' ד"ה ובחילוק: "הוי מצי לאתויי מוסף שבת דבהדיא קתני בתוספתא שהוא למשמר הקבוע". ואף מה שריבו בבבלי קתני לה בהדיא בתוספתא, עיין להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:19:4
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:19:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:19:4)

62-63. **חטאות צבור ועולותיהן.**הואיל וברגל אין חטאת צבור שתהא למשמר הקבוע גרידא, בעל כרחינו בפר העלם דבר ובשעירי ע"ז עסיקינן, ועולותיהן הן פר העלם ע"ז (במדבר ט"ו, כ"ד), או עולות קיץ המזבח, והוא מה שאמרו בבבלי הנ"ל: לאתויי פר העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז וכו', לאתויי קיץ המזבח. ועיין ח"ד ומ"ש להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:19:5
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:19:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:19:5)

63. **ועולת חובה של יחיד.**הדברים תמוהים, שהרי אף עולת ראייה היא בכלל עולת חובה של יחיד,³⁹ וכנראה שקראו לעולת ראייה, שהיא חובה על כל אחד מישראל החייב לעלות ברגל: עולת חובה הבאה ברגלים, עיין ספרי שלח פי' ק"ז, עמ' 107 (והשוה הלשון בבבלי זבחים צ' ב'). וכאן הכוונה לעולת נזיר ומצורע, והוא הדין חטאת יחיד ואשמו. ושמא נשנית קבוצה זו לעניין אחר, שאין מקריבין אותן אלא מיום שלשים והלאה, עיין פרה פ"א רמ"ד, ובתוספתא שם פ"א ה"ז⁴⁰ מוסיף: של עולות חובה של יחיד. ובמשנת פרה פ"א שם "חטאות צבור ועולותיהן" הן מוספי ר"ח ויו"ט, ופרים מוצאים מן הכלל ההוא, עיי"ש ואין כאן אלא סרכת הלשון.

footnotes:
³⁹ ולשיטת רש"י ביומא כ"ו ב' (עיין לעיל הע' 37) יכולים הבעלים למסור עולת ראיה לכל כהן שירצו, שהרי כל המשמרות שוות בה. אבל לפי מה שהסקנו (בהערה הנ"ל) אין לו בעולת ראיה שום טובת הנאה, ודין כל המשמרות כדין משמר אחד, והם הם שמחלקין ביניהן.
⁴⁰ כגירסת כי"ו, עיין תס"ר ה"ג, עמ' 211. ואצל צוקרמנדל משובש.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:19:6
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:19:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:19:6)

**עבודתן ואכילתן במשמר הקבוע.**"ואכילתן" מתייחסת לרישא, לנדרים, נדבות, בכורות ומעשרות גרידא, ובשאר כל הדברים שנשנו כאן אין אכילה.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:20:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:20:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:20:1)

64-65. **שהן באות חובת הרגל.**כלומר, חובת עצרת. ובמשנתנו פ"ה מ"ז: בעצרת אומרים לו הילך מצה (כלומר, לחם הפנים כשחלה עצרת בשבת). הילך חמץ (שתי הלחם). ואמרו כאן שאכילתן בכל המשמרות. ודין העומר לא נתבאר בשום מקום, אם עבודתו ואכילת שיריים שלו הן בכל המשמרות, ועיין מ"ש בהר המריה בפ"ד מה' כלי המקדש אות י'. ובערוך לנר נ"ה ב' ד"ה מה שאמור, נטה לחדש שהעומר קרב במשמר הקבוע, עיי"ש. וקשה לקבל חידוש זה.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:21:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:21:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:21:1)

65. **לחם הפנים עבודתו במשמר הקבוע ואכילתו בכל המשמרות.**במשנתנו הנ"ל אמרו שכל המשמרות שוין בחילוק לחם הפנים. ובברייתא שבבבלי נ"ו א' למדוה מן המקרא (דברים י"ח, ח'): חלק כחלק יאכלו, והוכיחו שהכוונה ללחם הפנים, והוא בשעה שכל המשמרות משמשות, ואעפ"י שלא בא מחמת הרגל. ולא נתרבה אלא לאכילה אבל עבודתו, כגון סילוקו, סידורו והקטרת הבזיכין במשמר הקבוע דווקא. עיין בתוספות ובתוספ' הרא"ש נ"ה ב' ד"ה ובחילוק, ריטב"א שם ד"ה ת"ר, סמ"ג עשין קע"ב, ר"י ע"ד, שהביאו את התוספתא. וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' כלי המקדש ה"ו. אבל בספרי שופטים פי' קס"ט הלשון מגומגם קצת. ובפי' רבינו הלל שם, נ"ו ע"ב: לחם הפנים אתא לאשמעינן, דכי היכי דכל המשמרות עובדין (כלומר, בכל עבודות הבאות מחמת הרגל) כך כל המשמרות אוכלין לחם הפנים, כלומר, אעפ"י שאינו בא מחמת הרגל. ועיין רש"י נ"ו א' ד"ה אני. ועיין בערוך לנר נ"ה סע"ב מה שתמה על דברי הריטב"א הנ"ל, שהרי מוספי שבת עולות הן, ואף מנחתן כולה נשרפת, ואין בהן אפילו מקצת אכילה. ולית ליה פיתרא. ועיין מ"ש להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:22:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:22:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:22:1)

66. **כיצד הוא עושה נותן חצי חלה לכל משמר ומשמר והן מחלקין וכו'.**בתס"ר, עמ' 202, העירותי שכ"ה גם להלן מנחות פי"א הי"ג, אלא שבסמ"ג הנ"ל הגירסא היא: נותן חצי **חלק**⁴¹ וכו'. ובצפנת פענח ה' ערכין פ"ו ה"ה, מ"ג ע"ג, כתב: והנה עיין בתוספתא סוף סוכה מוכח דגם ברגל כה"ג שוה לשאר כהנים בלחם הפנים, כיון דכל המשמרות שוין,⁴² ובשתי הלחם אמר ביומא הנ"ל דכה"ג נוטל חלק בראש, אף דזה ברגל וכו', עיי"ש. ועיין בח"ד שאף הוא עמד על עניין כהן הגדול, ותירץ שמדברים כאן בשלא רצה ליטול. ועיין בירושלמי פ"ה ה"ח, ובשי"ק שם ד"ה קרייא, ומ"ש בערוך לנר נ"ו א' למשנתנו ד"ה היוצא. ובמשנתנו יומא פ"א מ"ב: ושאר כל הימים אם **רצה** להקריב מקריב, שכהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש, כלומר, **אם רוצה**. ובתוספתא שם פ"א רה"ה (בבלי שם י"ז ב'): כיצד כהן גדול נוטל חלק מראש ? או' זו חטאת שלי, זה אשם שלי, חלה אחת משתי חלות, ארבע וחמש חלות מלחם הפנים וכו'. וכשם שאם לא נטל מחטאת ואשם הן מתחלקות למשמרות, אף בלחם הפנים כן. ובוודאי שכהן גדול, העשיר, לא השתמש למעשה בזכותו לקחת מלחם הפנים חמש או שש חלות, כצנועים שבהם שהיו מושכין את ידיהם, והתוספתא לא דברה אלא בהווה. ולהלן סוטה פי"ג ה"ז (בכי"ע): שתי הלחם מתחלק בעצרת ולחם הפנים מתחלק ברגל לכל משמרות, יש מהן שאוכלין ושביעים, ויש מהם שהם מותירין וכו', ואף שם מדברים בהווה, שכהן הגדול לא נטל כלום.
ולעצם העניין נראה שתנא זה סובר כאבא יוסי בן חנן לעיל, שנהגו בלחם הפנים ברגל כמו בפרי החג [תיקונים והשלמות: צ"ל שנהגו בלחם הפנים כמו בפרי החג ברגל. והיינו, כיוון שלחם הפנים מתחלק בכל שבת ליותר ממשמר אחד נהגו בו כבפרי החג בסוכות, שמפייסים מתחילה לכל משמר, ואנשי המשמר מחלקים את העבודות ביניהם, ואף באכילת לחם הפנים מחלקים אותו מתחילה לכל משמר משני המשמרות, ואנשי כל משמר ומשמר מחלקים אח״כ בינם לבין עצמם. אבל ר׳ יהודה להלן שם סובר שהואיל ולחם הפנים נוהג בכל שבת הממונה הוא שהוא מחלק בין כל הכהנים כולם, ונוהג כן גם ברגל. ובברייתא זו מדברים גם על המנהג בשבת שברגל, עיין מ״ש להלן שם, שו' 67 ואילך.], שנותנים חצי חלה לכל משמר, ואנשי כל משמר ומשמר מחלקין ביניהן לבין עצמן. ובתוספתא סוטה הנ"ל בד ובכי"ו: ולחם הפנים ברגל לכל המשמרות לאנשי משמר. ואם אין כאן נוסחא כפולה, פירושה, שהיו מחלקים אותו לכל המשמרות, ונותנים לאנשי כל משמר ומשמר את חלקם המגיע להם, והן חולקין ביניהן. וכן מסיים בתוספתא הנ"ל: והגרגרנין חולקין ביניהן.

footnotes:
⁴¹ וכ"ה גם בסמ"ג על קלף בגליון, ובשני אינקונבלים.
⁴² ועיי"ש שכתב: אלא כך, דהרי חזינן דלחם הפנים אין תלוי חילוקו בהקטרה של בזיכין וכו', וא"כ הוה ברגל לא על ידי הקרבה, ולכך הוה ברגל כמו קדשי הגבול וכו', כלומר ובזה הרי כהן גדול שוה לשאר כהנים, עיין לעיל יומא פ"א סה"ה.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:23:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:23:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:23:1)

67. **ר' יהודה או' זה שהיה מחלק לחם הפנים וכו'.**במיוחס להר"ש לתו"כ, ל' ע"ד: ובתוספתא דסוכה פרק אחרון ובתוספת דמנחות פ' שתי הלחם (פי"א הי"ג) תניא ר' יהודה אומר זה שהיה מחלק להם לחם הפנים וכו'. ור' יהודה סובר שלחם הפנים שלא בא מחמת הרגל נוהגים בו כשאר שבתות השנה, והממונה לחלק את לחם הפנים נוהג כמנהגו הקבוע, עיין בבלי נ"ו ב' בשם תנא דבי שמואל ומ"ש להלן, שו' 68, סד"ה ולא נתברר.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:23:2
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:23:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:23:2)

67-68. **יוצא ועומד על הרובד שבאולם.**במיוחס להר"ש הנ"ל וכן להלן מנחות הנ"ל חסרה המלה "יוצא" ונוסחא שלנו עדיפה, והכוונה שנוטל את הלחם שהיה מונח על השלחן של זהב סמוך לפתחו של היכל (עיין במשנת שקלים פ"ו מ"ד ומנחות פי"א מ"ז) והוא מוציאו משם ועומד על מעלת האולם, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 329 ואילך, על "רובד שבהיכל". ועיין מ"ש להלן.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:23:3
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:23:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:23:3)

68. **מפריס ומניח מפריס ומניח.**וכן במיוחס להר"ש הנ"ל: מפריס ומניח, מפריס ומ' (כ"ה בכ"י, ובדפוסים שם נשמטה מלה זו). ובכי"ע שלש פעמים: מפרס ומניח, ואין טעם לפעם השלישית כאן, עיין בהערות הר"ח אלבק לאשכול ח"ב, עמ' 25, הערה ד'.
ולא נתברר היכן הוא מניח, ולפי העניין נראה שהיה מפרר את הלחם עד כפול כל פרור (עיין להלן סוטה פי"ג סה"ז ומקבילות), ומניחן על הרובד. ובמיוחס לר"ג תמיד ל"א ב': ועל של זהב ביציאתו. כשהיו מוציאין אותו בשבת האחרת לחלקו בין הכהנים, מניחין אותו שם עד שיתחלק כולו. ומן הלשון: עד שיתחלק "כולו", משמע שהיה נוטל חלה, חלה. אבל בתנא דבי שמואל בבבלי נ"ו ב': ארבעה כהנים היו נכנסין שם, שנים ממשמר זו, ושנים ממשמר זו, וחולקין לחם הפנים. ועיין ערוך לנר שם לרש"י ד"ה נכנסין. ועיין מ"ש באו"ש פ"ה מה' תמידין ומוספין ה"ד. ונראה שתנא דבי שמואל סובר כת"ק כאן, והכהנים מחלקים אח"כ בינם לבין עצמם, עיין מ"ש לעיל, ועיין מאירי נ"ו א' ד"ה הנכנסים.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:23:4
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:23:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:23:4)

**וכל אחד ואחד בא ונוטל חלקו.**כלומר, כל משמר ומשמר לא היה מחלק לאנשיו,⁴³ כדעת הת"ק, אלא היה מפרר ומניח לכל הכהנים כאחת.

footnotes:
⁴³ ובכל שבת, שלא היו שם אלא שני משמרות היה מחלק שבע חלות למשמר הנכנס וחמש ליוצא (כדעתו במשנתנו ספ"ה), ולא היה מחלק את כל החלות בבת אחת, אלא שבע לחוד, וחמש לחוד.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:23:5
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:23:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:23:5)

69. **ולבעלי מומין שבכהונה מוציאין להם חלקן לחוץ.**כלומר, מחוץ לבין האולם והמזבח, שהרי לחם הפנים אינו נאכל אלא בעזרה כמפורש בכתוב (ויקרא כ"ד, ט').


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:23:6
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:23:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:23:6)

69-70. **שאין יכולין להכנס בין האולם ולמזבח.**כמפורש במשנת כלים פ"א מ"ט. ובספרי זוטא ראש נשא: לא היו נכנסים בין האולם ולמזבח ולא לאולם ולא להיכל, ולא לסביבות המזבח ארבע אמות. ועיין בהערות הרי"ז יסקאוויטץ, מ"ה ע"א, הערה ט"ו. ועיין ירושלמי פ"ד ה"ג, נ"ד ע"ג, ובבלי מ"ד א', ומ"ש בסדרי טהרה להאדמו"ר מראדזין, כלים ס"ח ע"א ד"ה בין.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:24:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:24:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:24:1)

70. **משמר היוצא מקרב תמיד של שחר במוספין וכו'.**בד, כי"ע (בכי"ע: והמוספין) וכי"ל: ומוספין. וכ"ה בברייתא שבבבלי נ"ו ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:25:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:25:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:25:1)

71. **הנכנס מקריב תמיד של בין הערבים ולחם הפנים.**כלומר, בזיכין של לחם הפנים. וכן מפורש בבבלי הנ"ל: עושה תמיד של בין הערבים ובזיכין. וכ"ה בפיה"מ להר"מ תמיד פ"ו מ"ג, הוצ' פריעד, סוף עמ' 31. אבל בפ"ו מה' תמידין ומוספין הי"א פסק שהבזיכין קריבין עם המוספין לפני ניסוך היין, ולפ"ז מסתבר שמשמר היוצא מקריב אותם, ומכל שכן לסתם מתניתין ביומא פ"ב מ"ה, שמוכח מלשונה שהבזיכין קריבין לפני המוספין, עיין בתו"י שם כ"ו ב' ד"ה ושנים, ומ"ש בהר המריה על הר"מ שם פ"ד אות ל', ומ"ש בערוך לנר נ"ו ב' ד"ה עושה תמיד.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:25:2
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:25:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:25:2)

71-72. **מפני מה משמר הנכנס חולק בצפון, מפני שקרוב לעבודה.**במשנה סוף מכילתין: הנכנסין חולקין בצפון. והיוצאין בדרום. ובירושלמי פ"ה ה"ח, נ"ה ע"ד: כדי לחלוק כבוד לנכנסין וכו', לא מטעם זה, אלא בגין דתנינן כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל. כלומר, ואף כאן כשהנכנסין באין מן המזבח שהוא בדרום מזרח העזרה, ופניהם לאולם, הרי הצפון מימינם, ופונים לימין. ובבבלי נ"ו ב': חולקין בצפון, כדי שיראו שהן נכנסין, והיוצאין חולקין בדרום, כדי שיראו שהן יוצאין. וכנראה, שאף בתוספתא הכוונה כן. ועיין להלן שו' 79. וברגלים היו, כנראה, כולם נתונים בדרום, כדי להראות שאינו מתחלק למי שעבד בלחם הפנים, ועיין ירושלמי פ"ה ה"ח, נ"ה ע"ד.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:26:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:26:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:26:1)

72-73. **עשרים וארבע טבעו' היו שם כנגד עשרים וארבע משמרות כהונה.**כ"ה בד. וכע"ז גם בכי"ע ובכי"ל. וכ"ה בפירוש רבינו הלל לספרי פנחס, ס"ו ע"ג (אלא שנשמטה שם המלה "כהונה") בשם התוספתא. ועיין מ"ש להלן, שו' 73–74, ד"ה עשרים, בשם הר"ח. ובכי"ו נשמטה בבא זו ע"י הדומות. ובמשנת מדות פ"ג מ"ה: וטבעות היו לצפונו של מזבח, ששה סדרים של ארבע ארבע, ויש אומרים ארבעה של שש, שעליהן שוחטין את הקדשים. ופירשו בירושלמי כאן בסוף מכילתין (ובמקבילה בסוף מע"ש וסוטה פ"ט הי"א, כ"ד ע"א) שהטבעות היו רחבות מלמטן וצרות מלמעלן.⁴⁴ ובר"ח נ"ו ב': שקושרין חבל ברגלי השור, ומכניסין חבל ההוא בטבעת, ומושכין החבל מעט מעט, ומפילין השור בניחותא, דחיישינן לריסוק איברים (עיין חולין נ"א ב'). ועיין פירש"י למשנתנו נ"ו סע"א, ופירוש ר' משה בר' חסדאי בערוגת הבושם ח"א, הוצ' ר"א אורבך, עמ' 61. ואת הירושלמי אפשר לפרש שהיו מכניסין את ראש השור בטבעת מלמטה, בצד הרחב, וכשהיו הופכים את השור לשוחטו, היו הופכים גם את הטבעת, וצוארו נכנס לצד הצר, ולא היה יכול השור להזיז את הראש לצדדין, ונשחט בלי חשש שיתנבל, עיין במשנתנו סוף מע"ש.

footnotes:
⁴⁴ כ"ה במע"ש ובסוטה ובר"ח כאן נ"ו ב'. ובסוכה כאן מהופך: רחבות מלמעלן וצרות מלמטן.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:27:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:27:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:27:1)

73-74. **עשרים וארבע חלונות היו שם כנגד עשרים וארבע משמרות לויה.**בד חסרות המלים "לויה". אבל כלפנינו גם בכי"ל. ובכי"ע: לוייה (בשני יודין, עיין ע"ז להלן). ובר"ח נ"ו ב': בתוספתא כ"ד **טבעות** היו שם כנגד כ"ד משמרות **למה** אלו חלונות של לוים, שהיו נותנין בהן כלי שיר, והן זולתי חלונות כהנים. וברור מפירושו שיש שם השמטה, וצ"ל: כ"ד טבעות היו שם כנגד כ"ד משמרות [כהונה. כ"ד חלונות היו שם כנגד כ"ד משמרות] **לויה** (ונתחברו היו"ד והוי"ו של לויה ויצאה מי"ם; למה). אלו חלונות של לוים וכו'. ולכאורה הגירסא שלנו בטוחה שהרי היא מקויימת גם ע"י כי"ל כי"ע והר"ח.
ברם מתוך המשנה בסוף פירקין, ומתוך ההמשך כאן, אנו רואים שבחלונות של כהנים עסיקינן, ולפי הגירסא שלפנינו לא נזכרו כאן החלונות של כהונה כלל, ועיין בירושלמי בספ"ה, ובפי' המיוחס לא' מתלמידי רב סעדיה לדבה"י, עמ' 39. ולפיכך אינו רחוק כלל בעיני שהמלה "לויה" אינה אלא "למה" (ובכ"י לפעמים אין להבחין בין "וי" ו"מ"), כמו שנשתבש בכ"י הר"ח הנ"ל (אבל בר"ח אין לתקן כן, כפי שנראה מפירושו), ומלה זו שייכת להלכה הבאה, והנכון כגירסת ד שאף החלונות היו כנגד המשמרות, ובחלונות של כהונה עסיקינן, עיין במשנת תמיד פ"ה מ"ג, ומ"ש להלן בשם הירושלמי והר"ח. ואח"כ צ"ל: **למה** (ולא: לויה!) בלגה לעולם חולקת בדרום וכו', מפני מרים וכו'. ואין כאן זכר למשמרות לויה. ואעפ"י שקשה עלי לשבש נוסחאות, בכגון דא אין כאן כמעט "תיקון", והרגיל בכי"י יודע כמה קשה להבחין לפעמים בין "וי" ומי"ם, וסופר כי"ע שהיה רגיל בכתיב מלא, כתב: לוייה, בשני יודי"ן, ולפיכך אינו מן הנמנע שצ"ל כמו שהגהנו.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:28:1
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:28:1](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:28:1)

74-75. **בלגה לעולם חולקת בדרום וטבעתה קבועה והלונה סתומה.**פיסקא ממשנתנו סוף מכילתין. וכבר שיערנו לעיל בסמוך שהמלה "לויה" שבסוף ההלכה שלעיל היא שיבוש מ"למה", וצ"ל כאן: למה בלגה וכו', ומבארה להלן. ובירושלמי בסוף מכילתין: וחלונה סתומה, שלא העמידו אותה על סכיניהן, כהיא דתנינן תמן (מדות ספ"ד) הוא היה נקרא בית החילפות ששם היו גונזין את הסכינין. ועיין פירושים אחרים בר"ח נ"ו סע"ב⁴⁵ ובמאירי שם, 138 ע"א. ואשר לטבעתה קבועה, פירושה, כנראה, שהיתה קבועה ברצפה ולא היתה מתהפכת, כפירש"י, עיין מ"ש לעיל, שו' 72–73, סד"ה עשרים. ועיין כמה פירושים על "טבעתה קבועה" בערוגת הבושם ח"א, הוצ' ר"א אורבך, עמ' 61, ועיי"ש פי' הקונטרס שמתנגד לרש"י שלפנינו.

footnotes:
⁴⁵ שפירש ע"פ משנת תמיד פ"ה מ"ג.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:28:2
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:28:2](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:28:2)

75-76. **מפני מרים בת בלגה שנשתמדה, הלכה ונשאת וכו'.**ירושלמי סוף מכילתין, בבלי נ"ו ב'.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:28:3
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:28:3](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:28:3)

76-77. **באתה וטפחה על גגו של מזבח וכו'.**וכן בירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח. ובפיסקי רי"ד שם: הלכה וטפחה בסנדלה וכו', וביטוי זה רגיל בבבלי, עיין מו"ק כ"ה א', ב"ק ל"ב ב', ב"ב כ"ב א'. והוא עונש של בזיון, וכן נהגו היונים לטפח בסנדלים על הילדים לשם חינוך,⁴⁶ והטיפה לו רשעה זו המתייוונת מוסר למזבח כשם שמטיפים לתינוק. [תיקונים והוספות: עיין ויקרא רבה פי״ב, ה׳, הוצ׳ ר״מ מרגליות, עמ׳ רס״ה, ובמקבילות (עיין בהערות שם).]

footnotes:
⁴⁶ עיין מ"ש לוקיאנוס בספרו .Philops (אוהב כזבים), סי' כ"ה.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:28:4
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:28:4](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:28:4)

77. **אמרה לו לוקס לוקס וכו'.**כלומר, זאב, זאב וכו'. ועיין אבות דר"ן נו"א פ"א, הוצ' שכטר, עמ' 4, ובהערה מ"ג שם, ועיי"ש עמ' 151. ובב"ר פצ"ט, ג', הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 1276: מה הזאב הזה חוטף, כך היה המזבח חוטף את הקרבנות. ועיין ביאהרביכער של ברילל ח"א, עמ' 63 בהערה.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:28:5
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:28:5](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:28:5)

78. **ויש אומ' מפני עיכוב משמרות. נכנס ישבאב ושימש תחתיה וכו'.**בירושלמי הנ"ל: וי"א על ידי שהגיע זמנה לעלות ולא עלת, ונכנס ישבאב⁴⁷ ושימש תחתיה **בכהונה גדולה**,⁴⁸ לפיכך בלגה לעולם ביוצא וכו'. ובבבלי הנ"ל: ויש אומרים משמרתה שהתה (כ"ה בכי"י) לבא, ונכנס ישבב אחיו⁴⁹ ושימש תחתיו. וברור ששני פשעי בני בלגה נמסרו לחז"ל בקבלה, אלא שנחלקו בעד איזה משניהם ענשוה. ומתוך העונש אנו רואים ששני הפשעים היו כל כך חמורים שלא שכחום לעולם, וקבעו את זכרם לדורות. ומסתבר ששניהם היו בזמן אחד ומעניין אחד, ולפיכך נסתפקו אח"כ מי מהם גרם לעונש החמור.
ושמא סברו חז"ל שבשעת חנוכת המזבח בימי החשמונאים הזמינו למשמרת שהיתה ראויה לשמש באותו זמן לפי הסדר של משמרת יהויריב בניסן.⁵⁰ ולפי סדר זה חלו משמרות ישבאב ובלגה בחנוכה. כיצד? מניסן עד תשרי, חצי שנת לבנה, קע"ז יום, ומתשרי עד כ"ד כסלו (ולא עד בכלל) פ"ב יום, סך הכל מניסן עד ערב חנוכה רנ"ט יום, כלומר שלשים ושבעה שבועות. צא מהם כ"ד שבועות למחזור הראשון של כ"ד משמרות, נשארו עוד י"ג שבועות עד כ"ד כסלו. ומכאן ואילך עד סוף חנוכה היו צריכות לשמש לפי החשבון משמרת י"ד וט"ו, כלומר משמרת ישבאב ובלגה, וככתוב בדבה"י א' כ"ד, י"ג: לישבאב ארבעה עשר, לבלגה חמשה עשר. ובלגה שהתה באותו זמן ולא באה, וראו באותו מעשה אי אימון בישועת ה', וקנסוה קנס חמור לעולם. ופשיטא שאין כאן אלא השערה גרידא בחשבונות חז"ל.

footnotes:
⁴⁷ כ"ה ("ישבאב") בכי"ל, וכן להלן שם, ובדפוסים: ישבב.
⁴⁸ "כהונה גדולה" במקורות א"י היא לפעמים מליצה בעלמא, במקום כהונה חשובה, עיין ירושלמי מגילה פ"א הי"ב, ע"ב ע"ב: שהיה (כלומר, עשו) משמש בכהונה גדולה.
⁴⁹ בהוצ' שלנו: ישבב אחיו עמו. והנכון הוא בד"ו, בכ"י, ובפיסקי רי"ד, עיין דק"ס, עמ' 186, הע' ג'.
⁵⁰ עיין מ"ש בנספחות לוי"ר, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תתע"ט. והרי אף לאחר חורבן הבית סברו שכשיבנה בית המקדש במהרה בימינו יבוא לשמש המשמר שזמנו חל באותו שבוע לפי סדר המשמרות, עיין להלן תענית פ"ב ה"ב וה"ג ובמקבילות, ועיין בידיעות המכון לחקר השירה העברית ח"ה, עמ' קי"א. ובס' המקביים א' פ"ד, נ"ב ואילך לא נזכר שהחשמונאים שהיו מבני יהויריב הקריבו באותו זמן על המזבח. ועיין מ"ש להלן, עמ' 1076 ואילך.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:28:6
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:28:6](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:28:6)

79. **לפיכך בלגה נראית יוצא לעולם וכו'.**וכ"ה ("יוצא") גם בד ובכי"ל. ובכי"ע: **יוצאה**, והגירסא שלנו אף היא נכונה, עיין מ"ש לעיל, שו' 25, סד"ה ומשם. ובר"ח נ"ו ב': קנסוה חכמים בחלונה ובטבעתה ובחלוקה. פי' בחלוקה שחולקת בדרום לעולם. ותצא (צ"ל: ותנא) לפיכך בילגא לעולם נראית יוצאת, והר"ח הסמיך את התוספתא לבבלי, ופתח ב"תנא", כרגיל אצלו, עיין מ"ש לעיל פ"ג, שו' 62, ד"ה מימתיי, ובריש פירקין כאן. וכן בערוגת הבושם הוצ' ר"א אורבך, ח"א עמ' 61: וקנסוה בחלוקה ובטבעתה ובחלונה, בחלוקה שתחלוק בדרום לעולם. **ותניא** לפיכך בלגה נראית יוצאה לעולם. וכנראה שהעתיק הכל ע"פ הר"ח הנ"ל. וכן פירש ע"פ התוספתא במאירי נ"ו א', 137 ע"ב: כדי שיראו כיוצאים אף בכניסתם.
ובמלא"ש בסוף מכילתין הביא בשם ר' יהוסף [אשכנזי] ז"ל: לעולם חולקת בדרום, פי' כדי להראות שאפילו בשעת כניסתם הם ראויין לצאת וכו', חולקים בדרום כמו היוצאים. וכן מה שטבעתה קבועה וחלונה סתומה הוא מטעם זה, כלומר להראות כאילו כבר יצאה, שכן היה דרך היוצאים להיות טבעתן קבועה וחלונם סתומה.


###### Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:28:7
[Tosefta Kifshutah on Sukkah 4:28:7](https://torahapp.org/share/book/Tosefta%20Kifshutah%20on%20Sukkah/r/4:28:7)

79-80. **כל השכנים הרעים לא קבלו שכר וכו'.**הסיום חסר בירושלמי הנ"ל. אבל בבבלי הנ"ל: אעפ"י ששכיני הרשעים לא נשתכרו, שכיני בלגה נשתכרו וכו'.