## Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce Chapter 12

###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 12:1:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 12:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Divorce/r/12:1:1)

**האשה שבאה כו'.** עיין בה"ה מש"כ גבי חזרה תכ"ד ע"ש אך באמת נ"ל דכמו דאמרינן בב"ב ד' ק"ל דגבי קדושין לא מהני חזרה תכ"ד וכן פסק רבינו ז"ל לעיל כן בהלכות אישות, וה"נ אם החזיקה עצמה לא"א הוה בגדר קדושין לא בגדר בירור עיין מש"כ רבינו ז"ל לקמן בהל' א"ב ס' פ"א וכ"כ בזה לא מהני חזרה תכ"ד:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 12:16:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 12:16:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Divorce/r/12:16:1)

**והכל נאמנים כו' ואלו הן חמותה כו'.** והנה אשת חמיה לפי הנראה מגמ' נאמנת גבי הך דבת חמיה דאמר שם ליכא אמה דסניא לה וע"ש גבי חמותה הבא לאחר מכאן וע"כ דהיא אשת חמיה אך י"ל דמיירי שגרשה בעלה קודם שהאשה נעשית כלתו, והנה עיין בגמ' ד' קי"ז בהך דמוסיף ר"י אשת האב והכלה ורבנן לא חשבי זה ומאי נ"מ בפלוגתייהו אך כך דהנה בירוש' מבואר דהני דחשבי שאינן נאמנות אף אם כעת אין נ"מ לה דהיינו צרה אף אם נתגרשה ונשאת לאחר ויבמתו אף שיש לה בנים מ"מ לא פלוג אך זה רק הני דחשבי אבל דאתי מכח מים אל הפנים זה רק אם שייך הטעם אבל אם בטל הטעם שוב בטל האיסור וכעין דאמרינן בהך דביצה דף ה' גבי דבר שבמנין דהני דגזרו עליהם אף אם בטל הטעם אסור, והני דרק ממילא אם בטל הטעם שרי. ובזה א"ש מה דחשבינן במשנה יבמתה דאם נימא דחמותה הבא לאחר מכאן ג"כ אינה נאמנת א"כ יבמתה הויא בכלל צרתה ובזה א"ש דחמותה הבא לאחר מכאן לא הויא רק אם אין לה בנים משא"כ ביבמתה דאף אם לא יהיה מציאות שתתייבם כגון שיש לה בנים או שהיא אחותה מ"מ אינה מעידה מפני שהיא מפורשת בתקנה, ועיין שם ד' קי"ב ע"ב גבי יש לה בנים דכולי האי לא מסקי כו', ובזה מבואר דברי הגמ' שם גבי האבעיא דחמותה הבא לאחר מכאן מה דפשיט שם מהך דאמרה מת בעלי ואח"כ כו' דאמר שם דאמרינן לא בעלה מיית כו' ולמה נקט זה ע"ש ברש"י ותוס' ובזה א"ש דבאמת אם נימא דהמשנה אתיא כר"י דחשיב ז' נשים דהיינו כלה וא"כ בה תיקנו מפורש דאינה נאמנת ואז אין נ"מ לנו אף אם הטעם בטל כמש"כ ואין אנו צריכין לומר דהיא רוצה ג"כ לקלקל עצמה רק הדין כן, ובאמת בזה פליגי ר"א ורבנן שם ד' קי"ט ע"ב בהך בעיא דרבא דקסבר צרה מעידה ע"ש בתוס' ד"ה מ"ט שכתבו דהך משנה לר"א מיירי שהצרה מעידה לחברתה לחודא דהיינו שהצרה גרושה כעת ע"ש וזהו מאי דפליגי דרבנן ס"ל דזהו גדר תקנה ואין שום נ"מ אף אם אומרת אמת אין מאמינים לה ור"א ס"ל דרק מטעם חשש ובזה א"ש ג"כ הך מחלוקת דד' קי"ח דר"ט ור"ע ע"ש אם הוא בגדר חשש מה דאין מאמינים להם או בגדר תקנה דאין מקבלין אותם כלל לעדות, ועי' בתוספתא דמעשר שני גבי ע"ה בדמאי דר"א ס"ל דאם ראינו שהפריש מעשר ראשון ושני ונתנם שוב נאמן על אותו המין וחכמים פליגי עליה, ועיין בירושלמי פ"ד דדמאי ה"ה ג"כ כזה אם זה הוה תקנה בדמאי או חשש, אך הגמ' דילן לא מוקי לה המשנה כיחידאה וא"כ כלה מה דאינה מעידה הוא מכללו ואמרינן משום חשש דעדיין גם בעלה חי דאי מת שוב פקע ממנה הדין ואף שלפי דבריה שוב אינה כלתה וה"נ גבי חמותה כה"ג דאמרינן דיש עליה ג"כ שם חמותה ובזה מבואר דברי הירושלמי מה דמקשה שם ותהא נאמנת לומר מת חמי לא כן סברינן מימר כו', ומשני תפתר שהיה חמיה כאן כו', ר"ל כמש"כ דכיון דמה דהכלה אינה נאמנת הוא רק מכללו לא בפירוש וא"כ היכא דבטל הטעם תהא נאמנת ותירץ כגון שהיה חמיה כאן וכבר הרגישה הצער וכגמ' דילן, ועיין בירושלמי שם מה דמביא ראיה דגבי זכרים לא גזרו עליהם ונאמנים מדנקט דאין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו, ואמאי לא אוקי לה דמיירי בבן חמיו ולא בבן חמותה ג"כ וא"כ מוכח דהירושלמי ס"ל דאין נ"מ, והנה רבינו ז"ל בהל' תרומות פסק כר"ט דצרה אינה נאמנת כלל ר"ל דאין מקבלין אותה כלל לעדות לענין צרתה והטעם כך דהנה באמת לכאורה קשה הא לקמן ד' קכ"ב ע"א מקשה הגמ' על ר"ע דאמר דאשה אינה נאמנת להעיד בעדות אשה מברייתא ואמאי לא הקשה מהך משנה דכאן ד' קי"ח דמבואר דלר"ע אשה נאמנת, אך באמת כך דהנה הך נאמנות דעד אחד ואשה גבי עדות אשה אם הוה גדר עדות או רק גדר גילוי מילתא, עי' במש"כ רבינו כאן בסוף הלכות גירושין ומש"כ בהל' עדות פ"ה ה"ב דמבואר דהוה בגדר עדות, ועיין בהך דשבועות ד' ל"ב ע"ב ובדברי רבינו שם פ"י הל' י"א מבואר דהוה בגדר עדות, ועיין בגיטין ד' ע"א ע"א דדי מפי כתבם ועיין בהך דכאן ד' פ"ח ע"ב וד' קי"ז ע"ב דזה תליא במחלוקת דר"נ ורבנן בהני תרי לישני ע"ש, וכן הך דיבמות ד' צ"ב ע"א בהך דאמר שם אם נשאת עפ"י ב"ד אם זה הוה גדר הוראה או גדר טעות ור"ל כך אם הוא דין או רק סברא וא"כ לפי"ז גבי פסול לכ"ע פטורים מקרבן דזה ודאי לא הוה גדר עדות רק סברא של ב"ד, וזהו מה דקאמר שם ר"נ דרק הוראה היא ר"ל סברא, וכעין הך דב"מ ד' צ"ו ע"ב דתקנה שהיא עפ"י סברת ב"ד כל ב"ד וב"ד הם המתקנים וה"נ כן ואידך ס"ל דטעות ר"ל דעד אחד נאמן הוא בגדר עדות רק שהעד היה שקרן והטעה את הב"ד וא"כ אין שייך בזה גדר הוראה. ועיין ב"מ דף ע"ז גבי והטעו זא"ז, ועיין בסנהדרין דף ע"ח ע"ב ברש"י ד"ה לחיים דמוכח שם דס"ל דטעות באומד לא הויא טעות ב"ד לכן ס"ל דאמרינן דנתקלקל אח"כ דלא כמש"כ התוס' שם ד"ה וחד ובאמת בזה פליגי ר' נחמיה ורבנן שם אם אומד שייך ג"כ לב"ד או לא, דאם אמרינן שייך לב"ד אז הוה בגדר הוראה והפטור הוא משום שהרי יצא מב"ד זכאי ואם אמרינן דלא שייך לב"ד אז ע"כ הפטור הוא משום דאמרינן דנתקלקל אח"כ ולזה צריך קרא ועיין רש"י חולין דף נ"ב ע"א ד"ה כתב בה"ג גבי בדיקה דס"ל דזה ג"כ תליא בהוראה, ועיין נדה דף כ' ע"ב. אך שם גבי ראיית דמים שאני כמש"כ בהל' אס"ב פ"ה ע"ש בהל' י"ב ועיין ברש"י מכות ד' כ"ב ע"ב ד"ה הא דאמדוהו, ובזה י"ל דר"נ ורבנן דד' פ"ח ע"ב אזלא לשיטתם בסנהדרין ד' ע"ח הנ"ל אם כל אומדנות ב"ד אם הויא זה בגדר הוראת ב"ד או רק בגדר טעות עפ"י עדים ועיין בהך דר"ה ד' כ"ה גבי אתם אפילו מוטעים, וזהו שיטת רבא ביבמות ד' צ"ב דטעות הוא ר"ל דזהו גדר עדות וזהו מה דאמר שם דאילו הורו ב"ד בחלב וכו', כי הדרי ואמרי להיתרא דהוא תמוה לכאורה מנ"ל זה וע"ש ברש"י דדחק בזה, ועי' בהוריות דף ג' ע"א דמבואר שם דיכולים להורות עוד הפעם, ועיין בתוספתא דסנהדרין פ"ז אך הכי פירושו דהוראה הוה רק ההיתר מכאן ולהבא ולא למפרע ועיין בהך דזבחים ד' י"ב ע"ב אם הוה דיחוי על קרבן היכא דהורו ב"ד שחלב מותר ע"ש ברש"י ותוס' הרי מוכח דזה הוה רק מכאן ולהבא דאם הוה למפרע א"כ ג"כ אח"כ כשחזרו בהם הוה כמו טעות למפרע וא"כ מה שייך בזה דיחוי ועיין בהך דביצה ד' כ"ו ע"ב גבי מוקצה שיבש וכ"מ בזה וכ"כ בזה, וע' בירושלמי פ"א דהוריות מה דמבעי ליה שם אם הקריב אז בזמן שעדיין לא חזרו הב"ד אם כיפר אך י"ל דהוה כמו שלא לשמה עיין במש"כ הר"ן ז"ל בפ"ג דר"ה בשם הרא"ה ע"ש. וזה באמת ר"ל ג"כ מה דאמרינן ביבמות ד' ע"ז גבי כל ת"ח כו' אם קודם מעשה אמרה כו', ועיין בהך דבכורות ד' ל"ח ע"ב ובתוס' שם, אך ר"ל דהמעשה שנעשית קודם ההוראה לאו כלום היא, ועיין בירושלמי תרומות פ"ח ה"א דפסול משפחה צריך ב"ד וזהו מה דר"ל בקדושין ד' ס"ו ע"ב גבי בן גרושה ובן חלוצה שפסולו מאחרים ר"ל מב"ד, ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ב ג"כ כן ושם בפ"ד אמר דפסול משפחה מתחילין מן הצד ע"ש בהל' ח', וזה מה דר"ל בגמ' דקדושין ד' ע"ב ע"ב משפחה שנטמעה נטמעה ע"ש בר"ן ר"ל דאין ב"ד יכולין לפוסלה, ועיין בירושלמי יבמות פ"ח ה"ג אילו באת אצלנו מאתמול לא היינו מקבלין אותך ומה נ"מ אך כיון שהיו פוסלין אותה שוב לא היו יכולין להכשירה, וזהו מה דאמר כאן דאם מתחלה הורו ב"ד להיתר ואח"כ חזרו בהם ואח"כ הדרי ואמרי להתירא לא משגחינן ר"ל דלא אמרינן שיהא החזרה בטלה למפרע רק הוה כמו הוראה חדשה ונ"מ להך דהוריות דף ג' הנ"ל, וגבי עדות כי הדר אתא עד אחד מצרפין להראשון עיין כתובות ד' כ"ה וכ"מ. וגם נ"מ דהנה עיין בהך דהוריות ד' ב' ע"א מוכח דזה מעכב לכתחלה ההתרה ע"ש בתוס"י. וגם צריך לומר להנשא ויהיה נ"מ אם יש לו שתי נשים והביאה אחת עד אחד והיתירוה על פיו אם השניה צריכה ג"כ התרה או די בשל ראשונה ועיין בהך דכתובות ד' כ"ז ע"א בתוס' ד"ה בבא ע"ש דכתבו דהוה כמו באה לשאול על שאר נשים ג"כ ועיין בהך דעירובין ד' נ"ט ע"א גבי ריבה לאחד ע"ש דר"ל כך דאותה העיר שהתרנו לה להלוך אף דכעת יש יותר מתחום שבת מותרת כיון שניתרת עפ"י מומחה ושאר עיירות לא ע"ש ובזה יתבאר לך מש"כ התוס' חולין ד' צ"ו ע"א ד"ה פלניא דכתבו שם וגם צרתה אסורה אף בנשאת עפ"י עד אחד וע"כ צריך לומר כמו שכתבתי דצרתה בעיא היתר ב"ד אחר ובאמת י"ל דזהו מה דפליגי ר"י ור"א גבי הלכה וקלקלה מה ר"ל אם זינתה או אלמנה לכה"ג והיינו ג"כ בזה פליגי אם הב"ד אומרים שמותרת להנשא או הב"ד אומרים שנעשית פנויה ועי' בהך דגיטין ד' פ"ה ע"א חוץ מזנותך מהו, וכן יהיה נ"מ ג"כ אף למתניתין דס"ל דהוראה הוא אם הפטור הוא רק על האשה או גם הבעל פטור מקרבן דעליו אמרינן ג"כ שעשה בהוראת ב"ד, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפי"ד מהל' שגגות ה"ג ע"ש, וזהו ג"כ מה דאמרינן בגמ' דיבמות דצ"א כשגגת איש באשה כזדון כו' ר"ל דהנ"מ הוא לגבי האיש ועיין בירושלמי פ"ז דפסחים ונסלח פרט לנשים ע"ש בהל' ו' אך שם ר"ל למ"ד דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב רק אם עשו הציבור דאז מייתי קרבן צבור דאז היחיד פטור ע"ז ממעט קרא דנשים חייבות והנה שם ממעט גם קטנים ומה שייך קטנים למיעוט גבי קרבן הא פטורים מקרבן. אך באמת נ"ל כך דכבר עמדו ע"ז לפי מה דמבואר בהך דשבת ד' פ"ט ע"ב דפחות מבן כ' אין עליו דין כרת איך שייך בקרבן חטאת, וע' בהך דמו"ק ד' כ"ח ובירושלמי רפ"ב דבכורים ועיין במש"כ רבינו ז"ל בפה"מ פ"ז דסנהדרין דזה למדו מפי השמועה דאין עונשין כרת אלא לאחר כ', אך באמת כך דהתורה חייבה חטאת על דבר שחיובו כרת וחיוב הקרבן הוה גדר חיוב עליו לבד מן כפרה, עיין בהך דכריתות ד' כ"ו ע"א דקרו ליה חייבי ממונא ע"ש וכן ס"ל לרבינו ז"ל דכל היכא דהקרבן בא לא מחמת כפרת החטא חייב גם קטן עיין במה דפליגי רבינו עם הראב"ד ז"ל בהל' אס"ב פ"ג הל' י"ז ובהל' שגגות פ"ט ה"ג ע"ש וזהו ג"כ כונת הראב"ד ז"ל מה שהשיג על רבינו ז"ל בהל' נזירות פ"ב הל' י"ג גבי קטן משום דס"ל דקרבן גרע לכ"ע ועיין בהך דנדה ד' מ"ו ע"ב יכול יהא חייב על הקדשו קרבן ע"ש ועיין בירושלמי פ"ג דשבועות דמצריך מיעוטא גבי קרבן שבועה מהך דאשר יבטא פרט לקטן ע"ש בהל' ו', וע"ש בתוספתא דממעט קטנים משבועת העדות מחמת דאינו ראוי להגדה משמע דבלא זה חייב, ובזה מבואר ג"כ דברי התוספתא הובא בר"ש פ' ה' דטהרות מ"ט גבי מביא אדם קרבן ע"י שפחתו העבריה דע"כ היא קטנה וצ"ל דנ"מ לענין נזירות אך י"ל דקאי אקרבן פסח ועיין בהך פסחים ד' פ"ח, ועיין בירושלמי פ' ד' דמעשר שני אבל להביא קרבן שבועה עד שיביא ב' שערות, אך יש לפרש דר"ל על אחר שכפר לו ממוניה, ועיין מש"כ בזה בדברי רבינו בהל' גזילה פרק ח' הל' י"א ועיין ברש"י חגיגה ד' י"א ע"ב ד"ה לבתו גבי עונשין מן הדין, ובתוספתא שבועות פרק ג' דהוה בזה מחלוקת אם שייך גבי קרבן עונשין מן הדין ע"ש ובספרי ריש פ' נשא גבי שילוח טמאים, אך כל זה לגבי קרבן יחיד אבל קרבנות צבור שמכפרין דזה לא הוה בגדר ממונא וחיובא דהרי אף אם לא חטאו ישראל ג"כ צריכים להביא קרבנותיהם וזה ר"ל הירושלמי שבועות פרק א' ס' ה"ה אלו ישראל כשרים שמא אינם מביאים כו', וכן נראה דזה ר"ל הגמ' בזבחים דף ו' ע"ב ולוקי ולימא לקרא כו', ע"ש בתוס'. אך ר"ל כך לא הקרא דמחייב לה להקרבנות דזה בלאו הכי חייב רק דר"ל הקרא דהם מכפרין אטומאת מקדש וקדשיו, וא"כ הכפרה שלהם לא הוה רק בגדר בידי שמים, ועל זה י"ל דקטן פחות מבן עשרים אינם מתכפרין בקרבנות ציבור וזה ר"ל הירושלמי דפסחים הנ"ל פרט לקטנים ולכך יש שיטה בירושלמי פרק א' דשקלים הל' ג' לפי גירסת הרוקח דאין ממשכנין על השקלים פחות מבן עשרים, ועי' בחולין ד' קל"א ע"ב דמצריך קרא יתירה לעבדים שמתכפרים ג"כ משום דאין צריכין ליתן שקלים ועיין בהך דשבועות דף י"ד ע"א ע"ש, והנה באמת הני בעיות דעד אחד במלחמה ודעד אחד בקטטה הוא ג"כ תליא בזה דאם הנאמנות הוא מטעם עדות גבי עדות לא שייך בדדמי ואם הוא מטעם הוראה וסברא שפיר י"ל בדדמי וכן ג"כ מה דפליגי ר"ט ור"ע בסוף יבמות אם צריך לבודקן בדרישה וחקירה הוא ג"כ תליא בזה דר"ט ס"ל דהוה בגדר עדות ולכך צריך דרישה וחקירה ור"ע ס"ל דלא הוה רק גדר גילוי מלתא ולא צריך דרישה וחקירה ועיין מה דפליגי בירושלמי פ' ו' דסוטה ובתוספתא שם אם עד אחד גבי סוטה נאמן להפסיד כתובתה ג"כ, דר"ט ס"ל דלא מהימן דעל זה הימניה רחמנא ועל זה לא הימניה ור"ע ס"ל דהוה בגדר גילוי וממילא גם הכתובה כן וכמש"כ רש"י כאן ד' קי"ז ע"א ד"ה אדעתיה ע"ש והנה כאן גבי הך דצרה וכלה אך דר"ע קודם חזרה לא ס"ל להתיר עפ"י אשה אך כאן כיון שבאתה להתיר עצמה ועל עצמה נאמנת מטעם גילוי מלתא ס"ל דממילא נאמנת לחומרא על צרתה או על חמותה וע"ש ד' צ"ח ע"א גבי דאמר שם ואב"א שאני הכא דאמר ע"ש ברש"י, ועיין בהך דסנהדרין דף כ"ד ע"א דאמר שם ג"כ כה"ג, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' אס"ב פ"ד הי"ד מתוך שנאמנת על כו', אך ר"ט ס"ל דזה הוה דין ולמאי דלא הימניה לא הימניה. ובזה א"ש מה דהביא שם ראיה מהך דניתן לי בן במדינת הים דהלכה כר"ט דלדברי צרה אין חוששין ואמאי לא הביא ג"כ מרישא אך משום דברישא א"צ כלל לידע מכח הצרה כיון דידעינן שהיה לה בן, אך בסיפא דצריך לידע שמא מעוברת היא צרתה נימא דכיון דע"כ צריך לידע ענין הצרה לגבי יבום ניחוש לחומרא קמ"ל אך באמת מרישא ליכא ראיה כלל דאם הצרה אמרה שמת בני ואח"כ מת בעלי אומרים לו שיחלוץ לה וכיון שחלץ לה ממ"נ מותרת השניה להנשא אך בסיפא א"א כן דהא מתייבמת א"כ חזינן דלא חיישינן לדבריה כלל ועיין בתוס' שם ד' צ"ד ע"א וד' קי"ט ע"א ד"ה אמאי:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 12:19:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 12:19:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Divorce/r/12:19:1)

**באו שניהם כו' אשה כו'.** ואם שייך גבה התירוה להנשא דהנה גבי פסול לא שייך זה כמש"כ רבינו ז"ל בהל' רוצח פ"ט ע"ש ועיין לקמן בפ"א מהל' סוטה, ועיין לקמן בהל' כ"א משמע דרק עד אחד אם מכחיש האשה אז אף לאחר היתר תצא, וגם יש ראיה לזה דאל"כ ללישנא בתרא מאי נ"מ גבי נשים בין אחת לשנים דאם בלא היתר גבי אשה אומרת כך ואשה אומרת כך ג"כ תצא, וע"כ צ"ל דנ"מ לאחר היתר, ועיין מש"כ רבינו לקמן בהל' כ"ב דנקט הנ"מ לקולא מן ב' לאחד, אך י"ל דגבי אשה לא די בהיתר לבד רק בנשאת ממש גם י"ל דנ"מ מהו ההכחשה שמכחשת אותה אם ר"ל שאני יודע שהוא חי או ר"ל אינה יודעת שמת, ובאמת י"ל דזה ר"ל הגמ' ביבמות ד' קי"ח ע"א דכל לא מת בעדות אשה כו' לאו הכחשה ר"ל דהכחשה צריך שתהיה שהוא חי ולא לא מת ולכך גבי נהרג הוה הכחשה טובה דזה ודאי לא מת, ועיין בהך דכריתות ד' כ"ד ע"א גבי שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג ובתוס' שם, ובאמת הך דיבמות ד' קי"ח גבי כל לא מת לאו כו', י"ל דרק האשה עצמה משום כיון דהיא יודעת שמת שוב הוה גבה כמו שהתירוה ב"ד, ועיין בהך דשבועות ד' ל"ב ע"ב גבי הך דאמר לה לדידה, ועיין במש"כ תוס' הוריות דף ו' ע"ב ד"ה מזיד וכ"מ בזה: