## Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah Chapter 6

###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:1:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foundations%20of%20the%20Torah/r/6:1:1)

**כל המאבד.** עי' סנהדרין ד' נ"ו ע"א דה"ה אם קרען חייב, ועי' מו"ק ד' כ"ו ע"א וזה תליא מה הטעם דאיסור מחיקת השם אם משום דמסלק הקדושה מהשם או משום דמאבד השם, עי' מה שכתב המרדכי בהל"ק אם מותר להתיר הרצועות שכתב בהם אותיות השם, ועי' ערכין ד' ו' ע"א, ועי' בע"ז ד' י"ג ע"ב מחלוקת דאביי ורבא ובסנהדרין ד' קי"ג ע"א ותמורה ד' י"ד ע"ב:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:2:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foundations%20of%20the%20Torah/r/6:2:1)

**והוא שם המפורש.** עי' רש"י סנהדרין ד' ס' ע"א דלא ס"ל כן, ועי' תוס' סוכה וע"ז ד' י"ח אך רבינו ז"ל לשיטתו הולך בהל' ע"ז פ"ב גבי מגדף ע"ש, ועי' רש"י עירובין ד' י"ח ע"ב וסנהדרין ד' ק"א:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:2:2
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:2:2](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foundations%20of%20the%20Torah/r/6:2:2)

[ממהדורא תניינא: **והנה**שם אהי' אם הוא שם המפורש או כינוי עי' תוס' סוטה דף כ"ד ע"ב, דמשמע דהוי כינוי ורש"י סנהדרי' דנ"ו ע"א ובהך דברכו' ד"ט דזה מרומז על גלות ועי' מגילה דכ"ט כל מקום שגלו כו' ור"ל דזה ג"כ גדר השגחה ועי' עירובי' די"ח ע"ב דיו שישתמש בשתי אותיות ובסנהדרי' ד"ס גבי מגדף אם חייב על שתי אותיות וזה הגדר דלא בטלה השגחה עליונה וגם זה השגחה. ובמה דפליגי בגמרא שם בבן נח שגידף אם צריכי' לקרוע. ומה דמבואר בירושלמי פ"א דקדושי' דאין גירושין בבן נח מחמת שלא ייחד הקב"ה כו' אלא בישראל לבד ובירושלמי סנהדרי' שם מביא ראי' מקרא דאלקי כל בשר דגם בן נח בגדר זה. וזה תליא אם פעולת בן נח הוי כמו פועלת ריקה או פעולת רע. וכבר כתבתי בזה בהל' שחיטה. ובדברי רבינו בהל' אבות הטומאה גבי שחיטת בן נח וכן נ"מ אם נצטרף בן נח לעדות עם כשרי' אם הוי כמו נמצא אחד מהם קרוב ופסול. ועיי' זבחי' ד"ב ע"ב וד"ג דלא מינה לא מחריב. ומה שכת' רבינו בפירו' המשניות ב"ק פ"ד גבי שור של בן נח עי"ש דהוי בגדר העדר ולא בגדר דיחוי שנדחה ע"י דין, ועי' בירושלמי חגיגה פ"א גבי גר שנתגייר בתוך הרגל עי"ש, ובמה דפליגי ב"ש וב"ה ביבמו' די"ג גבי צרת ערוה אם מותרת או אסורה ור"ל דלב"ש כיון דערוה אי אפשר שיחול עליה גדר יבום הוי זה בהנשואי' גופא כמו שלא נגמר, דעיקר היבום הוא נובע מהנשואי', וכיון דלא חזייא ליבום בזה הפרט אין בה נשואי' וזה ר"ל ערוה אבראי קיימו וכמו איילונית לדידין, ועי"ש די"ב ודמ"ד, וב"ה סבירא להו דזה רק היכי דהחסרון הוא בעצם הגוף ולא מצד הדין וזה אם דין הוי כמו הפקעה לגמרי או עדיין נשאר שם הפועל לזה עליו ואזלי לשיטתייהו גיטי' דפ"א וכמה מקומות גבי המגרש את אשתו ולן עמה כו' אם אמרינן הן הן עידי יחוד וכו' ור"ל דב"ש ס"ל דגבי קדושי' דרק העדי' פועלי' הדבר וצריך דבר ברור עי' גיטי' דפ"ט וזה רק אומדנא ולא מהני וכיון דגרשה ונעשה כריתות הוי זה כמו דבר חדש ולא מהני אומדנא, וב"ה סבירא להו דאף דזה כריתות מ"מ כיון דעל ידו נעשה זה עדיין שמו עליו, ולכך מהני אומדנא בזה, והיכי דבא עליה הוי אשת איש גמורה כמו שכת' רבינו בהל' גירושי' פי"א עי"ש. ועיין כריתות ד"ז ע"ב דפליגי כה"ג גבי ליל מ"א או פ"א ג"כ כן ב"ש וב"ה אם חסרון ע"י דין הוי כעצם. וע' במה דפליגי ב"ש וב"ה בירושלמי מע"ש פ"ג ה"ג גבי טבל שטבל לכל אם התרו בו משום מעשר שני אם לוקה, כיון דאינו יכול להפריש קודם ע"פ דין ותוס' חולין דף מ' ע"א ירוש' נזיר פ"ב ה"ו הגע עצמך שנולד בשבת כו'. ע"כ ממהדורא תניינא]


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:2:3
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:2:3](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foundations%20of%20the%20Torah/r/6:2:3)

[ממהדורא תניינא: **ושבעה כו'. הנה**כאן ס"ל לרבינו דשם בן ד' הוא נקרא שם המפורש ועי' לקמן בהל' ע"ז פ"ד גבי מגדף דס"ל שם דשם אד' הוי ג"כ דינו כך רק דמחלק דזה נקרא שם המפורש וזה נקרא שם המיוחד ועי' רש"י ערובין די"ח ע"ב ורבינו מפרש בסנה' ד"ס ע"א במה דאמר שם מהו דתימא עד דאיכא שם רבה ור"ל היינו שם בן ד' והך שם בן ד' דנקט שם ר"ל שם אד' ועי' תוס' סוטה דל"ח ע"א גבי ברכת כהנים כתבו שם דשם אד' הוי כנוי ובתוס' סוטה דכ"ד ע"ב ועי' בהך דיומא דף פ"ד ע"א דמבו' שם דכותבין את שמות גם על דבר טמא אך שם לא כתוב רק שם בן ב' אותיו' ובהך דב"ב דע"ג שם מבו' דכותבין שם אה' אך שם על עץ ועי' תוס' סוטה די"ז ע"ב דלכך אין כותבין מגילת סוטה על עור בהמה טמאה מחמת שמא לא תשתה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה אך י"ל דכאן הוי זה מחמת גדר סכנה והנה בהך דסנה' דף נ"ו ע"א ותמורה ד"ג ע"ב וד"ד לכאורה נראה דהא דקיי"ל דמוציא ש"ש לבטלה עובר בעשה זה רק על שם המפו' ולא על שם המיוחד דא"ל כן איך מקש' בסנה' שם ואימא דעבד תרתי מה ר"ל אך רש"י ז"ל שם נראה דס"ל דר"ל גם הפרוש של השם ובזה י"ל מה דמבו' בהך דפס' ד"נ וקדושין דף ע"א גבי רבא דסבר למידרשא בפרקא הא זה מבו' בסוטה דף ל"ח וביומא דס"ט ע"ב דאין אומרין שם המפו' בגבולין ודוחק לו' דר"ל כמו בהך דע"ז די"ח גבי ר' חני' בן תרדיון דלהתלמד שרי ובאמת מה דמבו' ביומא דל"ט ובירוש' פ"ג דשם דרק כה"ג אומר זה ועי' בתוספ' יומא דאם גורל של ימין ביד הסגן אף דקריאת שם חטאת אומר הסגן מכ"מ את השם מזכיר כה"ג דוקא ולא סגן והסגן אומר רק חטאת, וזהו דדייק שם הגמ' אמור מילך ר"ל רק חד תיבה, עכ"פ מוכח משם דרק כה"ג מזכיר השם ביוה"כ ועי' בקדו' דף ע"א מוכח שם ג"כ דרק כה"ג אך שם מחלק בגדר השמות ועי' מה שכ' רבינו בספר המורה ח"א פ' ס"ג ע"ש אך לפי הנראה כך דהנה רש"י בסנהד' דנ"ו מוכח דס"ל דאינו עובר על מוציא ש"ש בעשה רק בפירוש' ועי' סנהד' דף ק"א ע"ב גבי הוגה שם דרק בלשון עגה ע"ש ברש"י ובדברי רבינו בסו' הל' שבועות שם נקט שמות המיוחדין ובדברי רבי' בהל' ע"ז פ"ב ה"ז נראה דס"ל דרק הני ב' שמות נקראים שם המיוחד אך בהל' ט' לא משמע כן רק דכל שם שאינו נמחק נקרא שם המיוחד ועי' בהל' סנהד' פ' כ"ו ה"ג בהשגות דכתב שם אינו לוקה אלא בשם המיוחד ומשום דמפרש הך דשבועות דל"ה בהך מחלו' דר"מ ורבנן מקלל בכולן ר"ל מקלל חבירו לא כרש"י דקאי אמגדף והברייתא דדף ל"ו דשם נקט שם המיוחד ר"ל כך. וכ"כ דרבינו ס"ל וכן משמע מרש"י סנהד' דנ"ו דר"מ ורבנן פליגי בב' דברים דגבי שם שהוא מגדף לר"מ חייב גם על כנוים שאינם נמחקין ולרבנן רק על שם המיוחד ובשם שבו מגדף לר"מ גם בכנוים הנמח' ולרבנן רק בכנוים שאינם נמחקין וגבי מקלל אביו עי' בלשון רבינו בפ"ה מהל' ממרין ה"ב דנקט דחייב רק בשם מן השמות המיוחדין כרבנן וכן משמע מרש"י סנהד' דס"ו דלרבנן גם על כנוי שאינו נמחק פטור במקלל אביו רק כך דלרבנן בכנוי שאינו נמחק אם קלל אביו חייב שתים א' משו' אביו וא' דלא גרע מאחר אבל בכנוי הנמחק אז אינו חיי' רק א' כמו מקלל חברו וגבי ב"נ שגדף למ"ד שם דגם בב"נ צריך שם בשם שם גם לרבנן ס"ל דשם שגדף חייב גם על כנוי שאינו נמחק והשם שבו מגדף גם כנוי הנמחק וכר"מ בישראל ועי' מ"ש רבינו פ"ט מהל' מלכים ה"ג דלא משמע כן רק דנ"מ דדי בכנוי הנמחק אבל הר"א מפרש דהך דר"מ ורבנן במשנה דשבועות ר"ל כך דפליגי רק במקלל חברו בכנוי הנמחק אם לוקה דחכמים פוטרין ממלקות אבל בלאו עובר רק דלא לקי ולכך בסיפא שם נקט רק עובר בל"ת וכן ס"ל להראב"ד בהל' שבועות פ"ב ה"ג דמלקות על שבועת שקר לשעבר דהוי בלא מעשים לא לקי רק אם נשבע בשם שאינו נמחק ועי' בירוש' ספ"ה דשבוע' דאמר שם דאינו לוקה רק עובר וכן בסופ"ג דשם מבו' שם דלוקה שם מיירי רק בשם שאינו נמחק והך דמבו' בנידה דף מ"ו ובנזיר דף ל"ח ועי' שבוע' דף כ"ו דיש מלקות על בל יחל שם ר"ל אם עשה מעשים, עכ"פ סתם היכא דנקט מיוחד י"ל דקאי רק על ב' שמות הללו אך הנ"מ כך דהיכא דאומר הפסוק כמו בב"כ דהוי בגדר קריאה אז במקדש כל הכהנים יכולין לו' שם ככתיבתו והך דקדושי' דף ע"א דמשמע דרק כו"ג אומר ככתיבתו באמת כבר כתבתי דבמקדש הי' ב' מיני נשיא' כפי' א' בלשכת הגזית עי' תוס' סוטה דל"ח וזה הי' חצי' בחול ושם הוי הנשיאת כפ' גם גדר קריאת פר' גם במקדש ומ"מ שם ככתבו א"א להזכיר מחמת דהוי חצי' בחול רק לכה"ג אבל הנשי"כ שהי' בין אולם למזבח כמבו' בסוף תמיד ובתוספ' דסוטה רק כך דכבר כתבתי בהך דתענית דכ"ז שם ר"ל אנשיאת כפים דמקדש ועי' עירוכין דף י"א וסוטה דל"ח אם יש עליו גדר עבודה או רק שירות ע"ש, אך הנ"מ דבתוספ' דסוטה מבואר דשם א"צ מן המשמר הקבוע, וי"ל דזה ר"ל הך דתענית דכ"ז דכהנים מעכבים את הקרבן ור"ל הני דאינן מן המשמר ומ"מ הן נושאים כפים וזה הי' בין האולם למזבח ועי', ושם גם בע"מ כשרים כמבואר שם דגם כהן בעל מום נושא את כפיו שם, ואף דאסור ליכנס בין אולם למזבח יש לומר דלצורך נשיאת כפים מותר ועיין סוכה דף מ"ד וכן נ"מ גבי אכילת קדשים עי' זבחים דף ס"ג ומנחות ד"ח דמבו' דאם הקיפו ב"נ את העזרה דיכולין הכהני' ליכנס להיכל לאכל קדשים אף דשלא לצורך עבוד' אסור לכהן ליכנס דעובר בלאו ולוקה כמבו' במנח' דכ"ז מכ"מ אכי' קדשים הוי צורך עבודה עי' יומא דס"ח ע"ב ותוס' דף כ"ה ע"א איך יהי' הדין גבי בע"מ ועי' בתוספ' מנחות דמבו' שם דבזמן שחולקין לחם הפנים הוי מוציאין את הלחם חוץ למזבח ליתן להבעלי מומין ע"ש ובאמת אחי אמו של טרפון הי' בע"מ חגר כמבו' בירוש' יומא והוריות ובספרי פ' בהעלותך וגם ר' טרפון הי' בסוף הבית דאז נמנעו מלברך בשם כמבו' ביומא דל"ט ובדברי רבינו בהל' תפילה גבי נשי"כ אבל הני דבלשכת הגזית שם רק כהנים שעבדו ומן המשמר וכמבו' בספרי פ' שופטים פס' קס"ח ע"ש, ועי' רש"י ברכות די"א ע"ב דלא פי' כן ותוס' שם, ורבינו פי' פי' אחר ואיכ"מ. גם י"ל דנ"מ בין הקריאה ככתבה ובין פירושה ועי' במ"ש רבינו בס' המורה ח"א שם ובפרדס הג' לרש"י דפי' השם הוא בלשון ארמי וזה רק מותר ביוה"כ וזה ר"ל ג"כ הך דיומא דס"ט ע"ב גבי עזרא דגדלו בשם המפורש ר"ל משום דהוא תרגם את התורה בל' ארמי כמבו' סנהד' דף כ"א ע"ב וכ"כ במ"א דבאמת יש נ"מ גבי ס"ת שכתב משה ר' והניח בארון ובין שאר י"ב ס"ת שנתנם מרע"ה לשבטים דס"ת שהניח בארון שם הי' כתוב כל התו' כולה בכתב אשורי ולה"ק והטעמים והנקודות וכן בנקוד' של שם בן ד' אשר זה נקרא שם המפורש לשי' רבי' ולכך מבו' דנתנה להלויים משום דאצלם הוי שיר שלהם עבודה וקיי"ל דעיקר שירה בפה וזה הוי הטעמים עי' רש"י ערכין די"א גבי משה ידבר כו' דאז הי' מצווה על שירה לפי שמשה ר' לוי הי' והי' משורר ושירה הוי עבודה רק שמכ"מ מ"ר למד זה גם לכל ישראל בע"פ וכמבו' בנדרים דל"ח ע"א עי"ש ברא"ש כתבן שלך דזה עיקר הפלפול וזה ר"ל הך דפסחי' דקי"ט גבי טעמי תורה וזה ר"ל ג"כ הך דערובין דכ"א ע"ב דאגמרא כו' ודנ"ה ע"ב במה דאמר שם שימה בפיהם ועי' מנחות דנ"ט ע"ב דזה הוי דבר מועט וזה ר"ל המכילתא בפ' יתרו דבנעימה שהי' משה שומע בו הי' משמיע. וכבר כתבתי בהך דפסחים דקי"ז ע"א במאי דאמר שם ניצוח וניגון לע"ל וע"ש ברשב"ם אך ר"ל כך דהנה לפי מאי דקיי"ל עירוכין דף יו"ד דבכלי שיר היו מנגנים ישראלים מיוחסים ע"ש וזה ר"ל הך דקידושין דף ע"ו ע"א וכן פ' רבינו בה' כלי המקדש פ"ג ה"ג ומפרש הך דעירוכין דף י"ג ע"ב דצעירי הלוים קאי אהני דמנגני בכלי שיר וזה ר"ל קרא המובא שם ובני יהוד' לנצח ר"ל כך דתחילה חשיב המשוררים בפה דהיינו לווים ובני יהוד' הם היו מנגנים בכלי שיר ומנצחים את הלווים, וכן ר"ל בהך דסוכה דנ"א דע"י כלי שיר דוד מלך ישראל לבסומי קלא ודויד הי' מבני יהוד' והי' משורר בכלי ככתוב בס' תהלים והי' מנצח את הלווים, אך במקום דכתיב למנצח בניגון אז ע"כ קאי על לע"ל, ועי' סנהדר' דצ"א ע"ב עתידים כל הנביאים כו' דאף דהוי זרים ואז ינצחם דויד המלך ע"ה זה ר"ל הך דפסחים הנ"ל עכ"פ בס"ת שהי' גנוזה בארון הקו' שם הי' כתוב כל זה וממנו הי' נכתב ס"ת של המלכים שהי' מונחת בבית גנזיו כמבו' בסנה' דכ"א עד שנבנה המקדש ששוב לא הי' יכולי' ליכנס לשם דהי' בבית קה"ק עי' מ"ש התוס' ב"ב די"ד ושוב אח"כ הי' המלך כותב ס"ת שלו מאת ס"ת של מלך הקודם והס"ת של מלך הקודם היתה נגנזת בב"ד כמבו' בתוספ' פ"ד דסנהדר' וזה ר"ל רש"י ב"ב דף י"ד ע"ב ע"ש וכן הס"ת של מלך זה היתה מונחת בבית גנזיו ולא הי' קורא בה רק בזמן שהי' צריך ליקרות פר' הקהל ועי' מ"ש רבינו בסו' הל' חגיגה שיהי' כמו שומעין מפי משה וכו' ור"ל דאז הוי הקריאה בס"ת הנכתב כך ועי' בספרי פר' שופטים דמבו' שם דקרא דכתיב גבי מלך וכתב את משנה התו' הי' זה לקריאה שצריך ליקרות בפר' הקהל וגם זה צריך שיהא דוקא שלו וגם צריך שיכתב בזמן שהוא מלך לא שכתב קודם שמלך ועי' לקמן בהל' ס"ת ובהל' מלכים ושם אבאר זהו רק אח"כ בזמן שאחז ומנשה ואמון שגנזו וחתמו ושרפו את הס"ת של מלך לא הי' לישראל רק כל הס"ת הנכתבים מאת הס"ת שנתן מו"ר לכל שבט ושבט והם הי' כתובי' לכמה שיטות בגמ' סנהד' דכ"א ע"ב ועי' זבחים דס"ב ע"א רק בכתב עברי ובכתב זה לא שייך מנצפ"ך כו' וזה ר"ל הגמ' במגילה ד"ב ע"ב ע"ש בתוס' ור"ל כי לא הי' להם הס"ת של מלך שהם שרפו אותם וס"ת של שאר המלכים הי' גנוזים רק אח"כ בזמן שירמי' הלך להחזיר עשרת השבטים כמבו' בערוכין ל"ג מגילה י"ד שוב חזרו שמיטה ויובלות כמבו' שם ואם כן הי' נצרך פר' הקהל לקריאה וחפשו לס"ת של המלכים הראשונים אשר היו גנוזים ומצאו הס"ת של המלכים הכתובה כמו שכתב' ולכך לא הבינו שם זה ר"ל הגמ' ואח"כ בימי עזרא שאז תרגמו מלשון ארמי ולא ר"ל תרגום אונקלוס שלנו עי' קדושין דמ"ט ע"א ורש"י ותוס' דזה הוי ביאור בגדר תורה שבע"פ ודרשות כמו תו"כ רק התרגום הי' תיבה על תיבה ובאמת לשיטת הירוש' פ"ב דמגילה הנ"מ בין קרא תרגום ובין ללועזות בלעז דתרגום ר"ל בגדר ביאור וגם דרשות עי' נזיר דף ל"ט ע"א כמאן מתרגמינן כו' ובהך מחלוקת זבחים דנ"ד ע"א כיצד נוסח התרגום, ועי' תוס' חולין דף ע"ט ע"א גבי או"ב ובדברי רבינו בה' איס"ב פי"ב הי"ג ובה' אישות פ"ח ה"ד ובה' אבילות פ"ה ה"ט, ועי' תוס' ברכות ד"ח ע"ב, ובאמת שם ר"ל כמ"ש הראב"ן דבכל קריאת התורה א' קורא וא' בגדר סרסור כמבו' בירוש' הובא בתוס' ב"ב דט"ו ע"א וא' מתרגם בע"פ, ועי' בירוש' ביכורים פ"ג ומגילה פ"ד איך התרגום של בטנא. והך דמגילה דף ג' זה ר"ל בגדר תושבע"פ ונדרים דף ל"ז ע"ב ואכמ"ל. וכן ר"ל רבינו בפי' המשני' סוף מע"ש במשנ' י"ג שכ' שם דוידוי מעשר נקרא הפר' בלשונה כמו שניתנה ע"י נביא והוא לכאורה תמוה דהרי זה מבו' בסוטה דל"ב ע"ב דנקרא בכל לשון ועי' בפסיק' דר' טוביה דכ' ג"כ דנקרא בלשון קוד' והוא תמוה רק דר"ל כך דהנה רבינו כ' בהל' מע"ש פי"א ה"ד דכ"ש דנאמר בכל לשון וכל או"א אומרו בפני עצמו כו' ור"ל דמה דאומרי' בסוטה דל"ב ע"ב דאומרו בקול נמוך ר"ל לא בגדר קריאה כמו מקרא בכורים דבלה"ק דוקא דהוי גדר קריאת פר' וצריך דוקא בס"ת וגם יכול להוציא אחרים כמבו' במשנה דבכורים פ"ג ועי' בתוספ' דסוטה פ"ז גבי קריאת הקהל שהי' שם דרשות נדרשות ועי' רש"י סוטה דמ"א דלא הוי מתורגמן בהקהל אך י"ל כמו שכ' דפר' הקהל הי' קורא בס"ת שנכתבה כעין ס"ת הגנוזה באה"ק אך באמת נראה דהתוספ' קאי על קריאת פר' משוח מלחמה במלחמה ועי' בתוספת שם דף מ"ב ע"א ואף דמבו' בסוטה שם דהוי רק בל' הקודש זה רק כהן המשוח אבל כהן אחר המשמיע או שוטר המשמיע הי' מדבר בכל לשון כפי' ר' בה' מלכי' וכן מבו' בירו' דסוטה שם ובספרי ובאמת נ"ל דמה דאמרי' בגמ' דסוטה דמ"ב ע"א פעמים מדבר עמם אחת בספר ואחת במלחמה ר"ל כך דמתחילה הי' קורא כהן המשוח מלחמה כל הפרשה כולה בלה"ק, וי"ל דגם הך פ' דויספו השוטרי' ג"כ הי' קורא בל"ק וזה מחלוקת בירוש' סוטה פ"ח ה"ט גבי פירוש לשון ויספו כו' ע"ש ולכאורה כך דפעם ראשון כמ"ש דהכל אומר הכהן משוח בלה"ק ובס"ת, ואפשר דזה ר"ל הגמר' בספר, וע"ש ברש"י דמ"ג ע"א במשנה ד"ה ה"ג ובד"ה ואילו ור"ל דאז הי' אח"כ שוטר משמיע בכל לשון, ובמלחמה פ' אחת הי' הכהן משוח מלחמה מדבר בלה"ק וכהן אחר משמיע בכל לשון ועוד פסוקי' הי' כהן משוח מלחמה מדבר ושוטר משמיע בכל לשון ויתר הפסוקים הי' שוטר מדבר בל"ק ושוטר משמיע בכ"ל ובאמת דברי רבינו בזה אינם מבוררים כלל רק דמפרש דלא כרש"י גבי אילו שאינן זזין ממקומן, ועי' בירושלמי בה"א שם ובספרי בזה ועיין שם בתוספתא פרק ז' דהוה שני גדרים הפרשה של משוח מלחמה אחד בגדר קריאה ואחד בגדר צווי ואזהרה פעם ראשון הי' בגדר קריאה וזה צריך דוקא בס"ת כמו בכל פר' ופעם ב' הי' בגדר צווי ואזהרה ושם הוי בע"פ וכן באמת גבי בר"כ כ"כ דיש נ"מ בין מקדש בין גבולין ובמקדש ג"כ הי' שם ב' גדרי נשי"כ א' בגדר ברכה וא' בגדר קריאת פר' והקרי' פר' צריך דוקא בספר ועי' בתוס' סוטה דל"ח ע"א ורש"י ברכות די"א ע"ב והתוס' ס"ל בסוטה שם דבמקדש בפנים שם הוי זה בגדר קריאת פרשה ושם הי' הכהני' אומרי' השם ככתיבתו בגדר פסוקים עי' סוטה ד"מ וקרא להו פסוקי ופעם ב' הי' זה בלשכת הגזית לשיטת התוס' ושם הי' ברכה ובכנוי ובע"פ ובגבולין באמת נראה דתליא בב' הגירסות דמגילה דכ"ה ברכת כהני' כ' בגמ' דילן גרס' נקרין ולא מתרגמין ובירוש' ובתוספ' גרסינן לא נקרין ע"ש ור"ל לא כפירושם בזמן שקורין אותה פר' בתורה דאז הוי כמו כל פרש' דצריך ליקרות ולתרגם רק דר"ל בזמן נשי"כ דלפי הגירסא שלנו הוי זה אז ג"כ גדר קריאת פרשה וצריך לקרותו בס"ת רק לא מתרגם ולכך גרס הרי"ף ז"ל דסומא לא ישא כפיו כלל משום דזה הוי קריאת פרשה וא"א בסומא כמבו' בכמ"מ ועי' תוס' סוטה דל"ט ע"א ולכך מבו' במגילה דף כ"ד ע"ב דרק סומא בעין אחת אם דש בעירו מותר ובאמת בזה נ"מ בין מקדש לגבולי' עי' בסוטה ד"מ ודל"ט ע"ב ודל"ח ע"ב דבגבולין היו הציבור יוצאים בהקריאה ולכך הי' צריכין לענות אמן ועי' תוס' ברכות דל"ד ע"א וכ"כ בזה משא"כ במקדש, ועי' רש"י ברכות דמ"ז ע"א וסוכה דנ"ב ע"א בתוס', ואף דמדברי הירוש' בפ"ה דברכות לא משמע כן דאמר שם דנשים וקטנים אומרים אמן והירוש' אזיל לשיטתי' דגרס לא ניקראים אבל בגמ' שלנו האמן הוי לצאת ועי' ברכות דנ"ג ע"ב וסוף נזיר דשם ג"כ ר"ל לצאת וכמ"ש רש"י ברכות דמ"ז וכ"כ בזה אבל הירוש' והתוספ' ס"ל דאז הוי רק ברכה וגרס' לא נקראים וגם סומא בב' עיניו יכול לפרוס כפיו וגם בזה תלי' הגירס' עי' סוטה דל"ט ע"ב דלא גרס שם דצריך שיהי' מקרין את הכה' אך בספרי ותוס' ברכות דל"ד וברמב"ם גרסא זה משום דהוי בגדר קריאה בס"ת דצריך שנים כמבו' בירוש' מגילה הובא בתוס' ב"ב דט"ו ולקמן אב' זה וכן גבי הלל עי' בתוס' ברכות די"ד בנוסח הברכה ע"ש ותוס' סוכה דמ"ד ע"ב ותענית דכ"ח ע"ב וכמ"מ אך באמת כך דגבי הלל ביו"ט אז הוי זה גדר קריאה בכתובין וכמו פסקא סדרא בשבת קט"ז וביומא פ"ז ומו"ק ט"ז וכמ"מ דהוי זה קריאת פר' וצ' ליקרות דוקא בכתו' הכתוב' כמו ס"ת כדת וגם צריך לתרגם עי' מגילה דף כ"א ע"ב ועי' פסחים דף צ"ה ע"ב ובערכין ד"י דאז צריך לברך בל' קריאה אבל הלל שניתקן על נס עי' פסחים דקי"ז וקי"ח אז הוי' זה רק בגדר שבח על הנס ואז יכולין לקרותו גם בע"פ והברכה רק לגמור וזה תקנת נביאים בנס של כל ישראל תיקנו לומר זה לעולם ביום שהי' בו הנס והבה"ג ס"ל דזה מה"ת ועי' ברכות די"ב ע"א ותוספ' שבת פ"ג וביחיד רק לומר באותה שעה שהי' הנס ועי' תוס' סוכה דמ"ד ע"ב ופסחים דקי"ז ע"א דמבו' דגם יחיד אומר הלל על הנס רק הנ"מ כמ"ש דציבור לעולם וביחיד הוא רק בזמן ושעה שהי' הנס ולכך מבואר במסכ' סופרים פ"כ לגבי חנוכה ולגבי ליל ראשון של פסח דצריך לומר בנעימה ר"ל דכיון דאומרם בע"פ א"א לקרותם בטעמים דדברים שבכתב אסור לאומרם בע"פ בגדר קריאה והטעמי' נתקנו רק על קריאה ועי' תוס' ב"ב די"ד ע"ב ובירוש' פ"א דיומא די"ט ע"ב גבי כה"ג ביוה"כ ע"ש ועי' קדושין דמ"ט ע"א ובדברי רבינו בהל' אישות שם מוכח דמי שקורא בעצמו בס"ת אי"צ לקרות בדקדוק מה שא"כ כמו עכשיו שאחד קורא להוציא רבים צריך דוקא בדקדוק יפה וכן בהטעמים ועי' רש"י שבת די"ב ע"ב וברכות דס"ב ע"א מפני שמראה כו' ורצה לומר דמסייע רק ניגון הטעמים לא הקריאה גופה (ועי' מגילה דכ"א ע"ב דרק אחד קורא בתורה וכ"ש בע"פ רק במגילה ועי' במ"ש רבינו פ"ב מה' מגילה ה"ז במ"ש גבי מגילה וקורא אותה גדול עם הקטן כו' ור"ל דכיון דיהבי דעתייהו מותר לקרוא הרבה ביחד ואף שיהי' הקטן ביניהם וזה ראה ר"י עי' במגילה די"ט וסבר שהקטן מוציא, וזה ר"ל התוספ' במגילה והירושלמי פ"ב שם מכאן ואילך נהגו כו' לקרותה ברבים ור"ל כהאי גוונא) וחגיגה ד"ו ע"ב למאי נ"מ לפסוקי טעמי' ובאמת נראה דמה דאמרי' בתענית דכ"ח ע"ב ביחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר ר"ל כך דהא דמותר לדלג בהלל זה רק בצבור משום דשם יש מתורגמן עי' ביומא דף ס"ט ע"ב אבל ביחיד כיון דליכא מתורגמן אסור לדלג כלל ובאמת כ"כ די"ל כך דמדלג ר"ל כופל כמו במגילה דכ"ב וזה שאנו כופלין כו' סוכה ל"ח ע"א הוה מנהג וזה ר"ל רב שם וכן נראה מדברי הראב"ד בהל' חנוכה עיין שם ועי' מה שכ' רש"י בסוטה דמ"א דלא ס"ל כן ע"ש ובאמת נ"ל דלמ"ד ברכות די"ג קר"ש ככתבה ר"ל רק בגדר קריא' פר' וצריך דוקא בס"ת ובזה א"ש מ"ש התוס' בסוטה דל"ב ע"ב למ"ד בברכות דט"ו תרתי שמ"מ למה לא נימא דס"ל כמ"ד קריא' שמע ככתבה משום דהא מבו' בתענית דכ"ח ע"א דר"י ס"ל דקורין קר"ש בע"פ וא"כ ע"כ לא ס"ל כמ"ד קר"ש ככתבה ועי' תו' יומא ד"ע ותמור' די"ד ע"ש. עכ"פ מקר' בכורים הוי זה קריאה בס"ת וי"ל דאם הי' מוציא את הרבים הי' שם גם מתרג' דאז הי' מתרגם לא בגדר פירוש תיבה בתיבה רק הי' יכול לדרוש את הפרשה וכן בפר' ברכות וקללות וכן פר' סוטה אף דמבו' בסוטה דל"ב דנאמרת בכל לשון והטבלא של זהב דיומא דל"ז וגיטין ד"ס הי' זה לצורך כתיבת הפרשה אך לפי המבו' בירוש' סוטה פ"ב ובתוספ' סוטה פ"ב מבו' שם דבזמן שהי' צריך להשמיע להסוטה הי' צריך מתחילה לקרוא את הפר' בלה"ק כמו שכתו' בטבלא ואח"כ לתרגמה ודוקא זה הכהן ועי' בירוש' סוטה פ"ז דיש שם מיעוט דהיא צריכה לשמוע דוקא מפי הכהן ולא מפי מתורגמן והטעם דזה גרע מהך דמכות ד"ו ע"ב ובירוש' נדרים הובא בר"ן שם ד"ח ע"ב דמהני גם ע"י מתורגמן משום דבאמת לא מצינו בכל התורה דין כזה כמו גבי בדיקה ע"י מי סוטה דקודם שתי' לאחר קנוי וסתירה הוי בגדר איסור ודאי עי' סוטה דכ"ח ותוס' יבמות די"א וכמ"מ וע"י הבדיקה של המים נתרת לבעל וזה רק דבר מופת והנה מבואר בספרי פ' שופטים דצריך לשמוע מפי הנביא בעצמו לא ע"י מתורגמן ולכך אף דמבו' בר"ה ד"כ ע"ב ובכורות דכ"ח ע"א וע' כריתות דכ"ד וב"ק דע"ד ע"ב דעל דבר הנראה לעינים אמרי' דסהדי שקרא הוי ועי' בתוס' יבמות דפ"ח ע"א בד"ה אתא גברי וקאי דדבר הנראה לכל העולם לא אמרינן תרי כמאה יומא דפ"ג ובאמת בירו' יבמו' פ"י ופט"ו לא ס"ל כן רק דגם בזה אמרינן תרי כמאה ותליא אם מה דאנו מתירין אשה ע"י עדים שמת בעלה אם זה גדר דין מה דמיתה מתרת או גדר מציאות טבעי כיון שזה מת וזה הי' בעלה שוב אין לה בעל ועי' קדושין די"ג ע"ב וד"ב ע"ב מיתה משמיא מקנה לה ועיין יבמות דף צ"ב ע"א אתון שוויתון פנויה ורצה לומר דבר טבעי כיון שמת זה אין לה בעל ועי' קידושין ד"ס ע"א וזה ר"ל ג"כ הך דיבמות דצ"ד מה דרצה לחלק בין מיתת הבעל למיתת היבם ע"ש וזה משום עגונא התירו רבנן וע"ש דפ"ח ודכ"ה ע"א אשה דיקא ומנסבא וברמב"ם סוף פי"ג מהלכות גירושין ופי"ד הט"ו ובירוש' ריפט"ז דיבמות מה דאמר שם גבי מיתת הבעל שלדעתה נישאת לו מה דמקשה שם מגירושין ומשני כהך דכתובו' דכ"ב ע"ב ובתוספ' פ"י דכתובות דמחלק בין גט למיתה ובלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות גירושין סוף פ"ז אך באמת כך דגבי אישות נעשה זה הדין ע"י קנין הבעל לאשתו שהאשה נעשית קשורה להבעל ע"י הקדושין והנישואין וממילא היכא שמת פלוני ואנו יודעים שזה הי' בעלה מתבטל הקשר ובטלה שארות עי' יבמות דנ"ה ע"ב ע"ש וזה ר"ל משום עגונא התירו רבנן ר"ל דעיקר האיסור דאישות הוא משום שמקושרת בו ע' ב"ב דע"ג ע"א ולכך יכולים להאמין גם עד אחד וגם היא עצמה והנה עי' ברש"י שבת דקמ"ה ע"ב דכתב דלטעם דעיגונא הוא מחמת אפקעינהו רבנן לקידושין, ור"ל אף באמת דעיקר האישות ע"י מיתה נפקעת מאליו כמבו' בקידושין ד"ב ע"ב משמי' אקנו לה ר"ל ע"י המציאות נתבטל כיון דליכא איש ועי' גיטין דכ"ט ע"ב כולהו מכח בעל וע"ש דפ"ג ע"ב בתוס' ד"ה קודם, ובהך דשם דס"ו אין גט לאחר מיתה, אך באמת רש"י בכתובות ד"ב ע"ב כתב דאין המתים מגרשים חזינן דאגידא בי' עדיין, ועי' ביבמות דף נ"ה ע"ב ותוס' ב"ב דקי"ג אם לאחר מיתה פקע שאירות וכ"כ דבאמת זה תלי' במחלוקת דסנהד' דע"ו וביבמות צ"ה גבי חמותו לאחר מיתת אשתו אם חייב בה מיתה עי' ברש"י ותוס' ובדברי רבינו בה' איס"ב וכ"כ בזה, וזה תלי' אם האיסור קרובים שאסורים גם לאחר גט ומית' אם זה נשאר עדיין מהקידושין והנישואים, או זהו דין, ועי' בירוש' רפ"ג דקידושין דמשמע שם דאין זה מחמת שעדיין נשאר עלי' קצת אישות, דא"כ לא חל עלי' קדושי הראשון כמו אם הייתה זקוקה ליבם ע"ש וכמו גבי הקדש כה"ג דאם נעשה בע"מ ופדה בתוך הזמן מ"מ לא חל עלי' הקדש ראשון מחמת דנשתייר בה גיזה ועבודה, עי' קידושין די"ג ותוס' ע"ז ס"ז וה"ה אם המקדש הב' מת בלא בנים ג"כ לא חל קדושי ראשון אף אם נימ' דקדושין תופסין ביבמ'. עכ"פ קרובים הוו מציאות אחר אף דהאישות שלו פקע ועי' קידושין די"ג אף דזה בא ע"י הקידושין, חזינן דקידושין פועלים בהאשה שני גדרים א' בגדר קנינו וא' דין גזירת מלך [השמטה במ"ש בגדר קידושין שיש בזה שני גדרים א' קנין לעצמו והב' מה שאסורה לאחרים בגדר א"א וחיוב מיתה, וכן מה דאין קידושין תופסין בא"א הוא ג"כ א' מחמת חיוב מיתה עי' קידושין דס"ז ע"ב וגם מה שהיא שייכא לאחר ונ"מ גבי פקח שנשא חרשית ואח"כ קידשה פקח אחר עי' ביבמות דנ"א ודק"י ע"ב דמוכח שם דלא הוי קידושין מ"מ אם גרשה בריח הגט דחזינן לפשיטות הגמ' דיבמות דף נ"ב ודצ"ד וכ"מ דפסולה לכהונה מה"ת אף דהוי א"א גמורה ואם מת בעלה מתיבמות כמ"ש התוס' גיטין דף פ"ב ע"ב ע"ש וזה ר"ל הגמ' ביבמות דף נ"ב הנ"ל גבי ריח הגט ביבמה מאי ור"ל דחזינן דריח הגט לא פעל רק בקנין הבעל דעי"ז נקלש לא בהאיסור שנאסרה לעלמא ולכך נפסלה לכהונה והיבום היא נובע מגדר האיסור שנאסרה לעלמא דהרי היא מתייבמת לאחר ריח הגט או מ"מ פועל זה מדרבנן בזיקת היבם ונ"מ דאז לכו"ע בגט כזה לא מהני בע"כ דיבמה דזה רק מגדר חליצה ועי' בירוש' יבמות פ"ה וגמ' דצ"ו וכבר כתבתי בזה. עכ"פ גבי פקח שנשא חרשית יתומה וגרשה בריח הגט ואח"כ קידשה פקח אחר תופס הקידושין דגדר א"א לא שייך בה ורק משום קנין והקנין פקע, ובאמת כבר כתבתי דנראה לשיטת רבינו דאף למ"ד פלגשים בלא קידושין מ"מ יש למי שיחדה לו קנין בה וכן הגדר גבי שפחה חרופה דמבוא' ביבמות דף נ"ה דיש עלי' גדר חייבי לאווין ולשיטת רבינו בהל' איסו"ב דליכא בשפחה לאו דלא יהי' קדש א"כ מה זה חייבי לאווין היכן הלאו של שפחה ובפרט למאי דאמרינן בגיטין דמ"ג מאי מאורסת מיוחדת וע"כ מחמת גדר הלאו דאשת עמיתך, ועי' בירוש' פ"א דקידושין אם שייך בה גדר גט וכן אם ע"י שעבד יוצא לחירות פקע ממנו שם חרופה ונ"מ דלפי זה אם בא עלי' ע"ע אחר חייב וה"נ י"ל גבי פילגש וכן י"ל הך עשה דודבק באשתו עי' תוס' קידושין די"ג ע"ב וכ"מ, ובאמת כבר כתבתי בהך דקידושין דכ"ב ע"א דאמר שם ליקוחין יש לך בה ר"ל לא דזה קאי לאחר שקיבלה עלי' גירות גמורה דאז בוודאי הוי א"א גמורה לאחר ביאה לשם אישות וכמבו' קידושין דס"ח ע"ב במ"ש ואחר כן תבוא כו' ע"ש רק דאף קודם זה לאחר ביאה ראשונה ואף למ"ד בירוש' הובא בתוס' שם דכ"ב לאחר כל המעשים לא ר"ל לאחר הגירות גמורה רק לאחר שתהי' גדר גר תושב ובכתה את אביה וכמ"ש התוס' ביבמות דמ"ח ע"ב בשם ריב"ן ע"ש ואז כיון שהתורה התיר זה קנויה לו וזה ר"ל ליקוחין יש לך בה, קנין, וזה ר"ל הך דסנהד' דנ"ז ע"א גבי ישראל בישראל ע"ש גבי יפ"ת ור"ל כגון ישראל שבא על יפ"ת ביאה א' ואח"כ הלכה עוד הפעם במלחמה אז ישראל אחר אסור בה מחמת דקנוי' לראשון ובאמת נראה דיפ"ת לאחר שנתגיירה כמבו' בתורה אין בה קנין אישות רק בביאה וכדכתיב בקרא ואח"כ תבא אלי' ובעלת' והיתה לך לאשה ואף שרבינו ז"ל לא כ' כן בהל' מלכים ועי' בספרי ובזה א"ש מה דלכאורה קשה דלמה לא מייתי הגמ' בקידושין ד"ד ע"ב דביאה קונה מהך קרא דובעלת' כמבו' בדס"ח ע"ב הנ"ל אך באמת הגדר מה דביבמה אין כסף ושטר קונה מה"ת משום דכיון דכבר זקוקה לו לא שייך בה גדר קנין ובגדר הך דגיטין מ"ח ע"א גבי לוקח שדה כו' ע"ש בפלוגתא ובהך דב"ק דל"ט ודמ"ה ע"ב גבי צד תמות במקומה עומדת ובשיטת הרי"ף ז"ל ב"ב דקמ"ט דאין מתנת שכ"מ מועלת לגר שיש לו בן שהורתו שלא בקדושה מחמת דכיון דבאמת הוא בן רק שהתורה מיעטה אותו מירושה ואין יכולים לומר ע"ז כירושה שויה רבנן ובכ"מ בזה וה"נ אין קנין מועיל במקום שכבר קנוי' לו וא"כ גם ביפ"ת כן וזה ר"ל הגמ' זקוקה ועומדת (בקידושין שם) ועי' בהך דיבמות דמ"ז ע"ב ומ"ח ע"א גבי מחלוקת דרשב"א ורבנן אם מהני ביפ"ת להטבילה בע"כ וע"ש דנקט ראשונה לשם שפחות נקט כופה ובטבילה אחרונה נקט סתם וע"ש ברש"י, והגדר כך דאף למ"ש דע"י הביאה יש לו בה קנין וכבר כתבתי במ"א אם שייך באשה קנין חזקת מלחמה עי' גיטין דל"ח אך גבי אשה מלבד דאינה בגדר כיבוש עי' ביבמות דס"ה ורפ"א דקידושין גם הרי כ' רבינו בה' מלכים דשאר מלחמות חוץ מז' אומות הנשים אין הורגים אותם אף אם לא רצו להשלים מלבד במלחמות חובה ובזה א"ש מה שהקשו התוס' סנהדרין דס"ח ע"ב מהך דפנחס דאיך הי' שם גיורת קטנה פחותה מבת ג' הא אין בה דעת אך אם נימא דקנה אותה במלחמה שוב אינה צריכה דעת כלל, וכבר כתבתי בח"א דלוקח עכו"מ עצמו לדידן ביבמות דמ"ו דקנה לו קנין הגוף בכספא בלבד וכן בדין המלך וצריכין גט שחרור לא בגדר גירות רק שיפקע קנין הגוף מהם ואז נשארו בני נח בני חורין ונ"מ דא"צ לשמה כמו בשאר גט שחרור גיטין ד"ט ע"ב ואז אם ירצו יכולים להתגייר לדעתם ובלא זה לא וכה"ג מבואר בירושלמי לחד מ"ד בפ"ח דיבמות דאם מצא ב"נ קטן זכה בו בגדר מציאה כמו בהמה ואז אם ירצה האדון יכול להטבילו לשם עבד או לשם בן חורין ור"ל לשם ב"נ בן חורין ולזה ג"כ מהני טבילה, וזה ג"כ ר"ל בגמ' דילן ביבמות דמ"ה ע"ב וקדם וטבל לשם בן חורין ר"ל ג"כ כן בן נח בן חורין ועי' בדברי רבינו בהל' עבדים פ"ח הי"ט והל' כ' וכן אם רצה להטבילו לשם גירות מטבילו והך ביומא דף פ"ה ע"א דרק כשיגדל שם כיון שאינו יודע בוודאי שהוא ב"נ אינו יכול לזכות בו ועי' ב"מ דף כ"ד וגם זה פלוגתא בירוש' והא דלא מוקי כה"ג בכתובות דף י"א ע"א י"ל דשם אזלא למ"ד בירוש' דא"י לזכות ולכך לא הביאו הרמב"ם ז"ל אך בה' מלכים פ"י הל' ג' הביא הך דאביי ורבא בכתובות שם משום דלשיטתי' דפסק בספ"ח מהל' עבדים כמ"ד דיכול לזכות בתינוק קטן קנין גמור שוב א"צ לאוקמא כאביי ורבא ובאמת יש לחלק בין זכר לנקיבה גבי מחאה די"ל בגדר דלא אתי דיבור ומבטל מעשה של המילה עי' גיטין דף ל"ב ודנ"ח ודס"ו וב"ב דף ל' ע"ב גבי אמתלא ודף מ"ט ע"א גבי מודעה ע"ש אך רבינו ז"ל לא ס"ל כן בהל' מלכים. עכ"פ ביפ"ת ע"י הכיבוש וביאה קנה קנין הגוף אך ת"ק פליג על רשב"א ובגמ' אמר הטעם מחמת מצוות ומ"מ לא דמי ללוקח עכו"מ לעצמו כיון דביפ"ת הזהירה התורה לאו דלא תתעמר שוב צריך דעתה בטבילה ג"כ ורשב"א ס"ל כופה ור"ל גדר דעירוכין דף כ"א עד שתאמר רוצה אני וכבר כתבתי בזה, ומבואר בספרי פ' תצא דאם אינה רוצה לקבל עלי' גירות גמורה אז צריכה גט ור"ל משום הקנין שיש לו בה מחמת הביאה ותשאר גדר גר תושב ואם אינה רוצה הורגין אותה כמ"ש רבינו בהל' מלכים. ואף דבשאר אומות אין הורגים נשים אם אינם רוצים לקבל ז' מצוות אבל כאן ביפת תואר הורגין מהטעם שכת' רבינו בהלכות איסו"ב ישראל הבא על הנכרית עובדת ע"ז הורגין אותה. עכ"פ חזינן דיש באישות גדר קנין לבד וכן להיפך כגון למ"ד כותים גירי אריות דלא הוי ישראלים גמורים מ"מ לענין זה יצאו מכלל ב"נ דאם נשאו בת ישראל הוי לחיובא א"א גמורה כמו שכתבתי לדברי רש"י סנהדרין דנ"א ע"א ובר"ן קידושין רפ"ד ועי' תו"י יומא דף נ"ו ומ"ש רש"י ביבמות דף ס"ח ע"א ד"ה כותי וע"ש בע"ב ומ"מ כיון דאינם ככשרי ישראל עי' בדברי רבינו בהל' איס"ב פי"ג ועי' רש"י יבמות דף מ"ה ע"ב ובירוש' פ"ג דקידושין קדושת ישראל ובדברי רבינו רפ"א מהל' מחוסרי כפרה ובגיטין דל"ח ע"ב עובר על לאו דלא תתחתן וזה ר"ל הירוש' פ"ז דיבמות הל' ז' גוי פסול ועבד פסול ר"ל כגון אם שחררו ולא טבל טבילה שני' הוי ג"כ כן ואז לא הוי בגדר גירושין כיון דאינו בגדר קדושת ישראל וזה כוונת הירוש' קידושין פ"א ה"א דגוים אינו בגדר גירושין ולא שייך גדר מחזיר גרושתו והוא תמוה אך ר"ל כה"ג דכבר כתבתי בכ"מ דגט שלנו יש בו ב' גדרים הפקעת האיסור ופטור מקנינו עי' רש"י קידושין ד"ט ע"ב וכתובות ד"ג וגט של יפ"ת קודם שנתגיירה לגמרי הוי רק פטור מהקנין וגט של הכותים גירי אריות ושל עבד משוחרר בלא טבילה השניה הוי רק היתר להאיסור ואין בזה גדר מחזיר גרושתו, ואף דביבמות דף נ"ב ע"ב יליף שם לגט של יבמה מזה, וע"ש בירוש' דמשמע דהוי דרשא גמורה ביבמה ג"כ יש שני הגדרים זיקת הבעל המת וזיקת היבם החי לכך שייך זה הגדר וכ"כ בזה, וכן נ"מ למאי דקיימ"ל בקידושין ד"ה ע"ב גבי ספק קידושין דאינה צריך גט רק מדרבנן ע"ש בר"ן ועי' כתובות דע"ג ע"ב אם קידשה אחר אי הוי קידושי השני קידושי וודאי מה"ת או רק קידושי ספק אם אזלינן בתר הדין או בתר המציאות ובנזיר די"ג גבי ספק נזירות להקל ובשיטת רבינו בהל' איס"ב פ' ט"ו גבי אשת שתוקי דהוה רק ספק אף דמה"ת מותר לישא אשה דס"ל דאזלינן בתר המציאות ועי' בנזיר די"ג גבי ספק נזירות להקל אם זה בגדר וודאי פטור או רק ספק וכבר כתבתי בזה גבי ספק נפשות להקל דזה בגדר וודאי, ועי' במאי דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בה' מעה"ק פי"ח גבי קרבן של אשם תלוי אם זה הוה וודאי קרבן לגבי חוץ או רק ספק אף דהתורה חייבה אותו, אבל לענין מעילה הוה הקדש גמור, וכן לגבי ספק סוטה בסוטה דכ"ח וביבמות דף י"א ולגבי ספק ממזר להקל ולגבי ספק טומאה ברה"י אף אם נימא דטמא וודאי הוי מחלוקת בירוש' פסחים בפ"ז ובפ"ט אי מאי דנדחה מפסח ראשון הוא בגדר טמא נפש אם לא עשה פסח שני פטור אף במזיד כמ"ש רבינו בהלכות קר"פ ואם רק מחמת דין ולא מציאות אז אם לא עשה במזיד חייב, וכן לגבי תגלחת נזיר כמבואר בירוש' שם ובנזיר פ"ז ופ"ט. עכ"פ יש גבי אישות וגבי גירושין שני גדרים גדר קנין וגדר אישות. ע"כ השמטה]. ועי' רש"י כתובות ד"ג ע"א גבי אפקעינהו וקידושין ד"ט ע"ב גבי דעת מקנה וד"ו ע"א פשיטא ועי' יבמות דף נ"ח ע"ב דמה דבת כהן שנשאת לישראל ומת דחוזרת לתרומה זה לא הוי בגדר מציאות בה רק בגדר העדר, וע"ש דנ"ז ודע"ה, ועי' בהך דגיטין דפ"ה ע"א גבי חוץ מתרומתך ע"ש ברש"י ותוס' ולא מפרשי כך דאמר לה שתהא אסורה לאכול אף לאחר גירושין דס"ל דזה הוה שיור ממש, עכ"פ כיון דחזינן שיש בה גם איסור דין בזה אף המיתה מתיר אותה בגדר דין, ועי' בדברי רבינו בה' אישות פ"ד גבי מקדש בעדי פסולי דרבנן דאם האשה מכחשת את העדים כופין אותה לקבל גט, ואינו מובן הא האשה מתגרשת בע"כ אך כך דגם עדים שהם פסולין מדרבנן לאחר הכרזה כדין הרי הם פסולים גם לד"נ כמבו' בירוש' פ"ק דר"ה ובכל דבר דצריך ב"ד הם פסולים לבד מעדות אשה וסוטה שלא תשתה כמבו' ר"ה כ"ב ויבמות כ"ה אך מ"מ לבטל מציאת הדבר ע"י הפסול א"א כיון דהוי רק מדרבנן ואף דבכ"מ הבעל מגרשה בע"כ וא"צ דעתה כלל עי' יבמות קי"ג וב"מ די"א וכ"מ ור"ל ג"כ דדעתה לא מעלה ולא מוריד בזה, וכ"כ בזה בהך דיבמות דקי"ח ע"ב ובירוש' גיטין פ"ו, אך זה רק היכי דמחמת קניני האישות אז א"צ דעת האשה כלל דהבעל הוא הנקרא מקנה, אבל היכא דהוי רק גדר דין אז י"ל דא"י לגרשה בעל כרחה והארכתי בזה גבי גט ביבמה עי' יבמות דנ"ב גבי ריח הגט ביבמה דמבעי שם אם הגט הוא בגדר להפקיע זיקת המת דיבם במקום בעל קאי כמבו' בכ"מ והוי בגדר שהבעל נתן לה גט ואז אסורה ליבם, וזה מבואר בגיטין דפ"ב ע"ב בתוספות דאם הבעל נתן לה ריח הגט ומת מותרת ליבם וה"נ כן, אבל אם נימא דהגט של היבם היא בגדר חליצה גם ריח הגט פוסל כמו לכהן ואמר שם דפסול אך מ"מ נ"מ אם מהני גט של יבם בע"כ, דבגדר חליצה צריך רק דעת שניהם אבל אם בגדר גט של הבעל גם בע"כ מהני ועי' בירוש' פ"ה דיבמות משמע שם דלא מהני גט ביבמה בע"כ, אך רש"י כתובות דפ"א ע"ב משמע דס"ל דמהני גט בע"כ ביבמה אך מ"מ ריח הגט לא מהני ביבמה בע"כ ממ"נ ובאמת הארכתי בהך דקידושין דס"ג ע"ב במה דמקשה שם על רב מהך דא' נותן גט וא' כונס, ולכאורה תמוהה דהא גם לרב לאחר נתינת הגט יכולה להנשא לכל מי שתרצה ואף כאן כן, ומה מקשה ודוחק לומר דר"ל דאם מת א' מהם מותר ג"כ השני לכנוס, אך כך עי' ב"ב דקכ"ח ע"ב גבי הוא אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו ע"ש בתוס' מחמת דלפי דבריו העדים הם שקרנים, נשבע וגובה מחצה מבני חורין, ובאמת זה ר"ל הגמ' שם כיון דאיכא עדים רתותי מירתת ור"ל דכיון דלשיטתי' העדים הם שקרנים א"כ העדים יכולים להעיד להיפך ועי' במ"ש רבינו בהל' אישות פ"ט הל"א דזה גרע היכא דמסיע' לי' לגבי נאמנות וכה"ג ס"ל לרבינו בה' שביתת עשור פ"ב ה"ח ולכאורה מיותר שם מה דכת' דמקצת רופאים אומרים צריך ומקצת או' א"צ דאם הוא אמר צריך מאכילין כו' ובזה א"ש, עכ"פ נימא ג"כ כאן כיון דהוא אומר אני קדשתי' רק דאין אנו מאמינים אותו ליכנס, וא"כ לפי דבריו השני הוא שקרן וא"כ איך מועיל לגבי הגט של השני דלא הוי בעלה כלל ואיך הוא מותר לישא אותה, וכה"ג בהך דיבמות דקי"ב ע"א במאי דאמר רב אשי התם גט לזיקתו, ור"ל ג"כ דאף דעפ"י דין לאחר ל' הוא נאמן לומר שנבעלה והוי הגט שלו טוב מ"מ לפי דברי' שהיא אומרת לא נבעלתי נמצא הגט שנתן לה הוי רק גט לפסול עליו ולכך צריכה עוד גט, ועי' בקידושין דס"ה גבי היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך דאמר שם מבקשי' ממנו ליתן גט ומה שייך שם גט על זה דצריך דווקא אמירת הבעל ולשמ' ונתינתו וכיון דהוא אומר דלא קדשה כלל מה זה וע"כ צ"ל דיש גדר גט רק דין ולא מציאות ושם צריך דווקא רצון האשה וכמ"ש רבינו בה' אישות פ"ד, וכן הדין לגבי מיתת הבעל דהגדר שיש רק משום דין דזה לא הוה המיתה רק הפקעה בגדר מציאות כמ"ש, רק שם הוה היתר דין ולזה צריך עדים בגדר דבר שבערוה, וע"ז כ' רש"י בשבת הנ"ל דצריך עוד טעם דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ור"ל לא על הקנין, והארכתי בזה דזה ג"כ הדין דמים שאין להם סוף דאשתו אסורה כמבו' בגמ' זה רק בגדר איסור לא מחמת האישות ונ"מ אם די בזה במה שידוע לנו שאינו חי או שצריך לידע שמת, ולכן גבי ירושה ולכל הדברים הוי כמת מלבד להנשא ולהתאבל כמ"ש רבי' בה' נחלות פ"ז ועי' בהל' אבל פ"א מה שהביא שם בשם הרי"ף ז"ל דשם צריך לידע שמת, ולכן נראה למשל אם א' שלח גט לאשתו וקודם שהגיע הגט להאשה נפל הבעל למים שאל"ס דאז אין השליח יכול ליתן הגט להאשה דעל חומרא זו ליכא גירושין ולא שייך זה להך דשבת דקל"ו ויבמות דק"כ וכ"מ, ועי' בגיטין דכ"ח ובדברי רבינו פ"ו מה' גירושין הכ"ט ע"ש במ"מ ובהך דיבמות דק"ה ע"ב גבי מיאון של כלתו דאבדן וע"ש דק"ח ע"א דמשמע דלא מיאנו על הנטבעין, וזה תלי' בהך מחלוקת דרבינו והראב"ד ז"ל בה' כלים פי"ב גבי כלי מתכת שנטמאו והזה עליהם ביום הג' ואח"כ נשברו ותקנן אם מצטרף הזאה ראשונה של ג' או צריך הזאה מחדש ור"ל אם זה הוה כמו טומאה חדשה או זה נשאר מהקודם ועי' גיטין דע"ח ע"ב דמבו' שם דאף היכא דהגט הוא גט גמור מה"ת בוודאי רק יש מחמת חומרא שלא תנשא מ"מ אם מת צריכה חליצה אף דמ"מ הא הוה חייבי כריתות ותפטור אף זה מחליצה עי' יבמות דף ח' ודל"ב ודל"ה ע"ב גבי הייתה מעוברת ועי' ביבמות דף ק"ט ע"א ע"ש ברא"ש ולקמן אבאר.


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:2:4
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:2:4](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foundations%20of%20the%20Torah/r/6:2:4)

**אבל גבי יבמה אף דעיקר הדבר נעשה ע"י קידושין הראשונים כבר כתבתי דיש בזה כמה מחלוקת אם זה נשאר מקידושין הראשונים או זה דבר חדש מתחיל מזמן מיתת הבעל, ובאמת יש נ"מ כגון גבי יבמה דאינה מתייבמת רק חולצת אז י"ל דלכו"ע תופס בה קידושין, וזה ר"ל הך דיבמות דכ"ח ע"ב משום מצוה עבד דרבנן ר"ל דהזיקה הוה רק היכא דיש מצות יבום, וזה ר"ל רש"י ביבמות דמ"ט ע"ב דאף לר"ע דס"ל דיש ממזר מחייבי לאווין, מ"מ גבי יבמה לשמואל דס"ל דתפסי קידושין גם ר"ע מודה דאין הוולד ממזר, ומה שהקשו התוס' דהא מבואר בכמה מקומות דלר"ע יש ממזר ביבמה, וכן ס"ל לר"ע ביבמות דמ"ד דהכתוב קראו ביתו י"ל דזה רק ביבמה הזקוקה ליבום, אבל היכא דחולצת ולא מתייבמת אז י"ל דגם ר"ע מודה דאין הוולד ממזר וכן י"ל כמ"ש במ"א גבי מחזיר גרושתו יש נ"מ גם לר"ע וגם לדידן דסבירא לן דגם מן האירוסין הוה מחזיר גרושתו יבמות די"א וכן אם היתה רק ארוסה שלו וגירשה וכן ביבמה אם נפלה רק מן האירוסין עי' יבמות די"ג ע"ב וביומא די"ג ע"ב ובירוש' פ"ח דב"ב מ"מ י"ל דאז קידושין תופסין בה ואין הוולד ממזר גם לר"ע, וכן נראה במ"ש רבינו בה' ממרים פ"ד ה"ב דיש נ"מ גם גבי סוטה לאחר קינוי וסתירה בלא שתי' לגבי יבום שעי"ז חייב הזקן ממרא מיתה ע"ש, נראה דאף דמבו' דגבי יבם קונה יבמתו בביאת אונס מ"מ כה"ג היכא דאסורה ליבמה וכמו בהך דיבמות ד"כ ע"ב אף דאם עבר ובעלה קנאה שם ברצון בגדר קידושין ולא בע"כ, ואף למ"ד אין קידושין תופסין ביבמה מ"מ כיון דזקוקה לו לחליצה שפיר תפיס ובפרט למ"ש דהיכא דאינה יכולה להתייבם תפסי קידושין וכ"כ דזה הוה הס"ד בירוש' פ"א דיבמות דאבא שאול כר"ע עי"ש, ור"ל ג"כ דלשיטת אבא שאול היכא דבא עלי' שלא לשם מצוה הוה רק בגדר יבמה לשוק ואף דבאמת מדברי רבינו נראה בה' יבום פ"ה דהא דאם בא על חלוצתו קנאה י"ל דאף אם בא עלי' בשוגג וכעין ביאת יבמה ג"כ מהני ע"ש בהי"ג, אך נראה לפי המבו' ביבמות דנ"ג ע"א ע"ש בתוס' דאף לדידן דקיי"ל אין תנאי בחליצה מ"מ עדיין לא פקע הזיקה לגמרי, ואז י"ל דדי גם בגדר ביאת יבום לקנין, אף דהחליצה פטרה ומותרת לעלמא, וכמו דחזינן גבי ביאת שוגג כמזיד ביבמה, דמ"מ הוה מחלוקת ביבמות דנ"ו וסוטה דכ"ד דעדיין אינה קנוי' גמורה לכמה דברים, וה"נ גבי חלוצה כן, ועי' בסוטה ד"ה ע"ב דמקשה שם אלא מעתה חליצה לא תבעי כו' ומתרץ אילו איתי' ע"ש בתוס', אך באמת הגמר' ר"ל שם לא לגבי שתצא מבעלה בלא גט, רק שתאסור על בעלה לעולם שלא יוכל להשקותה בלא גט לא נאסרה שיכול להשקותה ע"י כמבו' שם דכ"ד ויבמות דצ"ה, ועי' בקידושין דס"ח בתוס' ד"ה הכל מודים ובמעילה די"ח ע"ב ולקמן אבאר וזה הגדר מה דמבו' ביבמות דף י"ב גבי צרת איילונית אף דהכיר בה והות ערוה להיבם מ"מ צרתה מותרת דאבראי קיימא, וכן ס"ל לב"ש גבי כל העריות ועי' ביבמות דף מ"ד ע"א ור"ל דלזה הפרט דיבום דבא על ידי הקידושין בזה איילונית לא הוה אשתו כלל, וזה ר"ל רש"י בגיטין ד"פ ע"א ד"ה איילונית שכתב שאין לה יבומים שהרי לא אשת המת הייתה ור"ל כמ"ש דלפרט יבום אשר זה נעשה בזמן הקידושין גבי איילונית חסר זה הפרט כי לזה אינה אשתו של המת כלל וזה ר"ל דאבראי קיימא ועי' רש"י יבמות דצ"א ע"ב ע"ש ועי' יבמות דף ע"ט גבי נפלה ואח"כ נפצע היבם דפקע היבום לר"ע, וע"ש דק"ט וד"ח ע"א ולכאורה בזה וודאי גם לר"ע אם נשא ואח"כ נפצע וודאי דהוית א"א ולא פקע, ועי' תוס' קידושין דף ס"ח ע"א ויבמות דף מ"ט ע"ב דמשמע דאם נעשה שינוי היכי דאם קדשה לא תפסי הקידושין פקע הראשונים וצ"ל דנ"מ בין השינוי הי' בגופה או בגופו, ועי' סוטה ד"ו ויבמות דפ"ד ע"ב משא"כ גבי זיקה, עכ"פ גבי אשה במיתת בעלה לא שייך כלל בזה הגדר דאין דבר שבערוה פחות משנים, דאין אנו מפקיעין כלל את האיסור ולכך גם הנאמנות א"צ לעדים משא"כ גבי גט דהדין עושה שיהא זה כריתות ולזה צריך דווקא עדים, ולכך גם הנאמנות צריך עדים, וכן הגדר גבי הך דב"ב דקל"ד ע"ב גבי זה בני דמציאת הבן א"צ עדים ולכך ס"ל שם דנאמן, אך באמת רבינו ס"ל בה' יבום פ"ג הל"ד דלגבי חליצה שאם אמר על אשה שהיא מעוברת ממנו לא מהני אף דלשאר דברים מהני ועי' מכות דכ"ג ע"ב גבי יהודה דזה רק בגדר רוח הקודש, ור"ל דזה הגדר אינו יכול האב לומר ממנו דכל גדרי התורה כמו בהך דמכות דף ז' לדידן גבי במנאפים, ועי' בספרי פ' תצא פ' רמ"ב ורמ"ד דהתור' חייבה על שכיבה לא ר"ל שבעלה וכן הוא המציאות רק כן חייבה התור' וכן בכל חזקות הוא כן, כמו בהך דחולין ד"ג ע"ב גבי מומר להכעיס וד"ד ע"ב ע"ש וכן בהך דיבמות דמ"ב וע"ש דצ"ח גבי סתם עכו"ם זונה ודס"א וכ"מ, ונ"מ דהיכא דבזה הפרט אין לנו נ"מ לדינא לא אמרינן זה ולכך ס"ל לרבינו בה' יבום הנ"ל דכיון דשם לגבי האשה לא שייך בה דין דזיקה, וכן אז הי' עובר דלא פטר לא מהני מה שאומר שממנו היא מעוברת, ועי' ביבמות דס"ט ע"ב וד"ק ע"ב, גם י"ל דכמו דגבי אח צריך דווקא גדר יחדיו ע' בירוש' יבמות רפט"ז ה"נ לגבי הבן, וכן גבי גדר הן הן עידי יחוד כו' זה לא שייך רק היכי דנ"מ לדין האישות אבל היכי דאין נ"מ לנו כמו בבעל עם אשתו אז לא אמרינן זה, ועי' כתובות ד"ט ע"ב וביבמות דקי"א ע"ב, ולכך מבו' בירוש' סוטה פ"א וכ"מ גבי נסתרה בע"א שחרית וע"א בין הערבים דלא מהני, וכ"כ דר"ל שכ"א אומר שהי' עמו עד שני דאל"כ לא מהני כלום רק משום דלפי דברי העד הראשון כבר נעשית א"א וא"כ דברי העד השני אינו כלום דמה נ"מ לנו וכן נ"מ במה דמבו' בירוש' ב"ב פ"ג על דף נ"ו אם הזימו לעידי החזקה דבטלה החזקה ומ"מ משלם הפירות שאכל לפי דבריו, ולמה זה, וע"כ דכיון שהביא עדי שקר הוה בגדר גזלן שהוחזק בגזלנות על שדה זו ב"ב דמ"ז וא"כ אף אם אכל פירות לא הוי חזקה דגזלן אין לו חזקה וזה כוונת רש"י בהך דיבמות ד"ו ע"א דיבום הוה רק הכשר מצוה משום דאפשר בחליצה וע"ש בתוס' מה שהקשו עליו, אך ר"ל כך, דהגדר הוא אם העילה הוא המצות יבם ועי"ז יש בה דין זיקה או להיפך העילה הוא הזיקה ועי"ז יש מצוות יבום ואם נימא דהעילה הוא הזיקה כיון דקיי"ל אין קידושין תופסין בחייבי כריתות והזיקה לא עדיפא מקידושין עי' שם דכ"ט ע"ב ודף ל"ח גם הזיקה נידחית מחייבי כריתות וממילא ליכא מצווה אבל אם להיפך אז י"ל דהמצוה דחי להאיסור, ואמר דכיון דחזינן דע"י החליצה שמפקיע הזיקה בטלה היבום חזינן דהעילה הוא הזיקה ולא שייך עשה דוחה ל"ת. וכ"כ מהך דיבמות דנ"ב ע"ב ונ"ג דהחליצה מפקיע הזיקה ורק דחליצה על תנאי אע"ג דמותרת לעלמא מ"מ נשאר בה עדיין קצת זיקה ע"ש בתוס' וזה תלי' בהך דר"ע ורבנן ביבמות דמ"ד ע"א גבי קריבת חלוצתו, וזה ר"ל הגמ' בסוטה די"ח ע"ב דר"ע משוי' ליבמה כערוה ורצה לומר דהיא קשורה בו בקנינו וע' ביבמות דף ק"ה ע"ב לר"ע גבי חליצה על כרחך צריך שני עדים עיין שם בנימוקי יוסף בזה וזהו מה דמבואר בכ"מ אין דבר שבערוה פחות משנים קידושין דף ס"ה ע"ב וס"ו וסוטה ד"ב ר"ל ג"כ שני הגדרים להפקיע הקנין ולעשות הקנין וכן לברר הדבר שהי' קנין או הפקעה, וכבר כתבתי דזה ר"ל בקידושין דס"ה ע"ב גבי דשניהם מודים ר"ל דשניהם מודים שנתקדשו במ"א בפני עדים אם עי"ז תהי' א"א גמורה לחייב עלי' מיתת ב"ד אף שלא הוחזקה ל' יום, ואמר שם דלא מהני כאן הודאת בע"ד ר"ל לא כמ"ש רש"י ותוס' בגיטין ד"ד ע"א רק בפשיטות דא"א להאמין הודאה רק על עצמן אבל דבר שע"כ צ"ל שהיו שם עדים ובלעדן אינו כלום לא שייך בזה לומר הודאת בעל דין כו' וזה רצה לומר חב לאחריני ועיין גיטין דף פ"ט דרק צריכין לומר דבר ברור ובלי זה אין עדות כלל, דלא שייך לקבל עדים על אומדנא עי' יבמות דכ"ד ע"ב ובמ"ש רבינו בה' שאלה ופקדון פ"ו וכ"כ בזה ועי' במ"ש רבינו בהל' אישות פ"ז הט"ז גבי אם הייתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר ה"ז מקודשת וכ' ויראה לי שצריך לחזור ולקדש אותה כו' ור"ל כך דכ"כ דבקידושין נעשה ג' גדרים, הכסף נעשו כסף קדושין והאשה נעשית מקודשת וגם מעידים שמעתה היא א"א, וזה ר"ל הך דב"ק ד"ע ע"ב גבי שנים אומרים קידש דהעדים מעידים רק על המעשה הקידושין וממילא היא נעשית א"א, והנה אף דאנן קיי"ל בתמורה ד"י דהקדש חל על עוברין ע"ש, ועי' קידושין ד"ז ברש"י ותוס' (ועי' תו"י נדרים ד"ו גבי יד) דהתואר קידושין הוי בגדר הקדש וחל כל היכי דאיתא, אך זה רק להתואר אבל להמציאות שהיא מקודשת בגדר בירור ליכא לא שייך בעובר דמי יודע אם העובר נקבה, וגם כ"כ במ"א דפרטים ליכא בעובר וכמ"ש התוס' בכמה מקומות עי' חולין דע"ה גבי חלב, וע"ש דהוי בגדר מחוסר זמן לכו"ע, ועי' תמורה די"א ע"ב דאף דשם המין יש עליו שם הפרט הוי שם בעי' אם לוקה על לאו דלא תעבוד וכ"כ בזה. עכ"פ עידי בירור אין כאן ולכך צריך לחזור ולקדשה וכה"ג מבוא' בקדושין דף מ"ו ע"א גבי נתקדשה שלא לדעת אביה דאף אם אביה הסכים אח"כ והוה מקודשת מ"מ צריכה עוד קידושין לדעת אביה וזה אא"ל דרק גדר מעלה דהא אדרבה יש לחוש לתקלה וכמו דאמרינן ביבמות דף ק"ו ע"א נפק מיני' חורבא ועי' שבת דף קמ"ח ע"ב מ"מ זה רק בגדר איסור אבל קנין לא מחמת דהעדים בשעת הקידושין לא ידעו שאביה יסכים לזה ולא הוי דבר ברור, ועפ"י דין צריך עידי קידושין וה"נ כאן וכבר כתבתי במ"א דלכך נקט לפי גרסת רבינו בהמשנה אשת חבירו ר"ל דכבר כתבתי למ"ד ביבמות דס"ז ועי' רשב"ם ב"ב דקמ"א ע"ב דכ"ז שהיא מעוברת יש לה בהעובר ג"כ חלק בו וכן ס"ל לרבינו בה' חובל ומזיק פ"ד הג' וד' דיש לה חלק בהעוברים וה"נ כן ולכך צריך גם דעתה והנה בהך דקידושין דס"ו פליגי אביי ורבא גבי עד א' בזנות ור"ל כך דזה וודאי ע"י שני עדים שזנתה נעשית הפקעה מהקנינים מכאן ולהבא וחל עלי' שם זונה וטומאה כמבו' ביבמות דנ"ו ולכך פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה פטורה כמבוא' ביבמות די"א וזה דוקא צריך עפ"י ב"ד ובזה צריך ג"כ דרישה וחקירה דוקא וכמ"ש התו' סנהדר' דף ח' ע"ב וכה"ג כ' רבינו בה' מאכא"ס בפ"ד הכ"ב גבי שור הנסקל דלאחר גמר דין נעשה כבהמה טמאה ופנים חדשות וכן הדין גבי ה' חטאות המתות בבכורות דט"ז ולכך לא שייך בזה אדעתא דהכי לא קדשה דב"ק דק"י ע"ב, וכן בעד רשע פסול דאוריי' שנפסל ע"פ ב"ד בזה לכו"ע מכאן ולהבא נעשה פסול הגוף ואין עליו שם עד כלל, וכ"כ בזה, ועי' מנחות דק"א דקרי לזה טמאה ובדברי רבינו פ"ח מה' כלאים גבי פסולי המוקדשין, ולכך מבואר בתוספ' תמורה פ"ב דבהמה שחציה חול וחציה קודש אין בה גדר תמורה ע"ש ואף דהא צד חולין וצד הקדש הם דברים נפרדים ולא שייך בזה לומר דהוי כמו שותפים, ועי' תוס' תמורה דכ"ו ע"א ד"ה מהו דתימא וד"ה האומר, ובאמת היכי משכחת לה בלא שותפות אי נימא דבזה לכו"ע פשיט קדושה בכולה לשיטת התוס', ועי' בדברי רבינו בה' תמורה פ"א הי"ט, ועי' בפ"ג ה"ד ע"ש, וצ"ל לשיטת התוס' תמורה הנ"ל דמיירי שהית' של ב' שותפים וא' הקדיש חציו ואח"כ לקח מחבירו ולא הקדישה ולמה לא חל התמורה וצ"ל דהוי בגדר כלאים לשיטת רבינו בה' כלאים ובה ליכא תמורה כמבו' בתמורה די"ז, ולא דמי לפסולי המוקדשין שיש תמורה לאחר פדיון, וצ"ל דזה רק גדר דין ולא פסול הגוף, ועי' תוס' חולין דקל"ב גבי מתנות כהונה, ונחזור לעניננו גבי סוטה דמ"מ זה רק לאחר פסק ב"ד אבל סוטה לאחר קינוי וסתירה מבו' בדברי רבינו בה' יבום דצרתה מתיבמת, חזינן דאז לא הוי אף ספק, עכ"פ אביי ורבא פליגי בהך דקידושין הנ"ל גבי זנות אף היכי דליכא עדים גמורים אם זה רק כמו ארי' דרביעא עלה ולית בה גדר הפקעה הכי ס"ל לאביי, ורבא ס"ל דגם זה הוי כמו הפקעה מבעלה בגדר דבר שבערוה דצריך דוקא ב', ועי' בל' רבי' בה' יבום פ"ו הי"ט דדייק שם גבי סוטה שיש עדים שזנתה ומת קודם שגרשה פטורה מחליצה, ומה זה דייק רבינו קודם שגרשה פשיטא, רק דר"ל כמ"ש דרק כה"ג פקע ממנה הקנינים שלו ונעשית עליו בגדר ערוה אבל אם גרשה ואח"כ החזירה ומת הוה כמו שאר חייבי לאווין וצריכה חליצה, ועי' בזבחים ד"ע ע"ב דצריך קרא לחלב של שור הנסקל דטהור, חזינן דס"ד דנעשה כברי' חדשה וכמ"ש וכן נראה דהא דמבוא' בנדרים ד"צ ע"ב דלמשנה הראשונה הייתה נאמנת לומר טמאה אני ושם מיירי באונס ולכהן ונראה דלישראל ברצון אינה נאמנת אפי' למשנה ראשונ' דרק דבר דהאיסור רק לפרט אין שינוי בהדבר רק ארי' רביעא אגברא ועי' תוס' שבת דקכ"ז ע"ב דלכך יכול ישראל לטלטל תרומ' וסוכ' דל"ה ע"ב גבי אתרוג ועי' זבחים דפ"ח במאי דפליגי רש"י ותוספות אם שייך בזה ממשקה ישראל ורק אם אומרת טמאה אני באונס ובעלה כהן למשנה ראשונה נאמנת ומ"מ יש לה כתובה, אף שהיא גרמה לזה, וע"ש בירוש' דמייתי ע"ז הך מחלוקת דכתובות דף ע"א גבי היא נתנה אצבע כו'. ואף דעל ידי פיה נאסרה לבעלה ועי' בירוש' גיטין פ"ז גבי חתכה דדה גבי על מנת שתניק דזה ניקרא ביטול התנאי, ועי' תוס' שבת ד"ד ע"א בתו"י שם דאף היכי דנעשה ע"י פשיעה מ"מ כיון שכעת הוא אנוס בתקנתא דרבנן פטור, וכבר הארכתי בזה גבי כהן באנוסתו אם נתן לה ריח הגט דאז אסורה לו מן התורה אך מ"מ היא אשתו אם שייך בזה לומר שעבר על לא יוכל לשלחה דכעת כופין אותה לקבל גט דעכשיו אינה ראוי לקיימה, ועי' בירוש' יומא פ"ה ושבועות פ"ב גבי אומרים לו הכנס וכבר כתבתי בזה גבי גרם, וכן לפי מאי דקיי"ל בקידושין ד"י כל הבועל כו' ואם קיבלה באמצע קידושין מאחר מקודשת לשני דאינ' מותרת לו, וגם אם שייך בה גדר קרבן וע"כ צריך לעשות כמו בהך דשבועות די"ד ודי"ח ומ"מ על בעלה נאסרה וכ"כ בה' אישות בביאור הירוש' דסוטה פ"ה, עכ"פ אם אמרה ברצון כו"ע מודי דאינה נאמנת דזה הוי הפקעה מבעלה ועי"ש דצ"א גבי גירשתני ע"ש ברש"י דרק לכהן וכשיטת הראב"ד ז"ל בה' אישות פ"ד הי"ג ופט"ז, ועי' בדברי הרי"ף בגיטין פ"ו על דף ס"ד גבי בעל ששלח גט לאשתו ע"י שליח והגט נאבד והשליח אומר שמסר' והיא אומרת שקיבלה, מבו' שם דאי לאו משום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא היתה מותרת לבעלה כהן ואיננה יכולה להפקיע עצמה כלל, ועי' גיטין ד"פ ע"ב גבי מאי דאמר ר' אלעזר דלאחר זמן אינן נאמנין אפי' שניהם מודים שנתחלף, ובירוש' הוה שם מחלוקת אם דוקא לאחר נישואין אבל לאחר אירוסין נאמנת, וזה תלי' בהך דגיטין דפ"ט אי חיישינן לקלא דבתר אירוסין משום דנשואין הוה קנין לו לגמרי אבל אירוסין הוא רק דין וזכות, ועי' בירו' קידושין פ"א דאף למ"ד בקידושין די"ט דא"י האב לקדש את בתו לאחר שמכרה להפקיע זכות האדון אבל אם השיאה פקע זכות האדון וכבר כתבתי בהל' אישות. עכ"פ בזה פליגי אביי ורבא גבי עד א' כו' אם זה בגדר הפקעה או רק ארי' דרביע וכמו בהך דשבועות דכ"ב ע"ב וכבר כתבתי דזה הוה הס"ד בכתובות ד"ט דאין האשה נאסרת על בעל' אף בב' עדים רק ע"י קינוי וסתירה, ור"ל שהוא אסור בה אבל לא שתהא היא נאסרת עליו ע"ש ברש"י ותוס' יבמות דנ"א ע"ב, ושם גבי קידושין דרבנן ס"ל לרש"י כן ולקמן אבאר בזה וכן לשיטת רבינו בהל' יבום פ"ו דס"ל שם בהל' י' דגם בחייבי עשה אם יבמה קנה משום דאזל לשיטתי' בהל' אישות פכ"ד דאיסור עשה הוי רק איסור גברא לא על הדבר ולכך לא הוי מקח טעות ויש לה כתובה אף שלא הכיר בה ולכך ס"ל ג"כ בהל' מא' אסורות פ"ב הג' דגבי איסור עשה לא אמרינן היוצא מן הטמא טמא ע"ש אך י"ל דרבינו ר"ל גם באונס או בשוגג קנה או רק כמו אישות. עכ"פ בזה הוי כמה סתירות אם הזיקה נשאר' מכח הבעל או זה דין חדש ועי' ביבמות דק"ה ע"ב דמבו' שם דאף למ"ד דחליצה עצמה נעשה הדבר בלא עדים אך מכ"מ בירור הדבר צריך דוקא עדים ע"ש וכן נ"מ אם האשה לאחר מיתת בעלה בלא בנים אמרה שנטמאת בחיי בעלה אם נאמנת שתאסור עצמה על היבם ועי' בהך דיבמות דקי"ח ע"ב גבי המזכה גט לאשתו במקום יבם ופשט לי' מהמשנה דנקט חולצת ואין מתיבמת ור"ל דהספק אם זה הוי בגדר תופס לבע"ח במקום שחב בו אחרי' דב"מ ד"ט ע"ב וגיטין די"א ע"ב ור"ל אימת חל זכות היבם אם רק עם גמר מיתה או גם קודם ועי' רש"י גיטין דף ס"ו ע"א וכתובות ד"ב ע"ב בגדר דאין גט לאחר מיתה וב"ב דקנ"א ע"ב אם משום דליכא מאן דמגרש עי' גיטין דכ"ט ע"ב או משום דבטלה שארות וליכא את מי לגרש או י"ל דהוי כמו דהך ב"ב דקל"ז ע"א גבי אחריך וה"נ שכבר נתפס זכות היבם או כמ"ש רש"י בכתו' דזה הוי גדר פסול בהמגרש ונ"מ דהנה ביבמות דק"כ ע"ב ובגיטין ד"ע נקט שם בגמרא שחט בו שנים דגם אז יכולין ליכתב גט עלי' אך הרמב"ם ז"ל בהל' גרושין פ"ב הל' י"ג כתב רק רוב שנים וגבי הך דחולין דקכ"א ע"ב הובא בדברי רבינו פ"א מהל' איס"ב גבי בהמה נקט שם שנים דחייב מיתה והטעם י"ל דס"ל לרבינו דגבי אדם שחט בו שנים יצא מכלל חיים ולכלל מת לא בא וכמו דס"ל לחזקי' בחולין שם וא"כ אף דעדיין כל האישות קיים מכ"מ י"ל לטעם דרש"י כתו' הנ"ל א"א ליתן גט ועי' תוס' עירוכין ד"ד וסוטה דכ"ז דאדם זוטר חיות' מבהמה ולכך רבינו בהל' גרושין שם גבי בריא שא' כו' לא מפרש כפי' התוספ' דמיירי שכותבי' ונותני' לאחר שנפל מן הגג רק שכתבו ונתנו קודם אף דבאמת לפי מה דס"ל לר' ירמי' בגיטין דפ"ו ע"ב דצריך גם נתינה לשמה קשה מכאן לפי' רבינו דהא בשעת שנתנו לה לא ידעו כלל שזה גט וגם היא לא ידעה כלל ושמא לא יפיל עצמו מן הגג ועי' בהך דגיטין דע"ח ע"א בהך מחלו' דרבי ורשב"א אם צריך ליטול ממנו ליתנה בגדר גט בתוס' שם ד"ה אינו ומ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמ' שם מהספרי וביבמות דקי"ב ע"ב וקי"ג ע"ב במחלו' דר' יוחב"נ וריוב"ג ג"כ בזה הגדר ובגמ' שם במד"א דא"ל כנסי שט"ח זה בטולי בטלי' ר"ל אף דהא בגיטין דל"ב ע"ב מבו' דכה"ג לא הוי ביטול ע"ש וצ"ל דר"ל דמכ"מ לא הוי נתינה גם י"ל דעיקר גדר של גט הוא עצם הגרושין ושטר' רק לראי' וזהו דר"ל דלימא דנותן לה רק בגדר ראי' ועי' ב"ב דקנ"א ע"ב גבי קנין עי' גיטין דף פ"ה ע"ב ותוס' דע"ח ע"א. עכ"פ הרמב"ם ז"ל פירש כגון שכתבו קודם נפילה וכן משמע קצת מפי' רש"י חולין דף ל"ט ע"ב ד"ה ונפל משום דס"ל דבכה"ג דנקט בתוספ' יש בזה חשש אם הוי גט די"ל דיצא מכלל חי וכה"ג י"ל דברי רבינו בהל' קידוש החד' פ"ב ה"ט גבי זמן קבלת העדות וקידו' החד' דהוא ג"כ זמן ממוצע הנולד טבעיות מיום ולילה ויש עליו שני הגדרים ומוכח שם מדברי רבינו דרק ב"ד עצמן שראו אז יכולים לקדש החדש, אבל לקבל עדות אז א"א, דגבי קבלת עדות צריך שלא יהא בו גדר שאינו יום וכבר כתבתי בזה דלגבי איזו דברים כמו לפסול דם ולקדוש החדש יש עליו גדר לילה אינן יכולין לקבל עדות החדש וכבר כתבתי דלכך רבינו ז"ל בה' שגגות ובה' שבת לא כתב גדר דבין השמשות חייב עליו אשם תלוי משום דס"ל דגבי דבר הכרחי לא סיבה שהזמן תמיד כן יש עליו ב' השמות ביחד, ועי' בכורות ד"ז ע"ב גבי עור הבא כו' דטהור אם איזו צד המטהר אותו מצד חיות דטומאה אתי מצד ההעדר ועי' בספרי פ' פינחס ע"פ דיפקוד כו' ר"א בנו של ריה"ג אומר סימן זה כו' ומ"ש רבינו בס' המורה ח"א, וכיון שיש בו מציאות א"א לטמא ורבינו לא הביא גדר בה"ש לגבי דין א"ת רק בה' שגגו' פ"ח ה"ה גבי בה"ש של שבת ויוה"כ דשם יש על הנקודה שני גדרים דכל א' מושך לעצמו, וכמו דאמרינן בחולין דכ"ח ע"ב תרי רובי בחד מאני ליכא ועיקר הגדר דגבי טומאה הוא משום העדר וכיון שיש בו צד חיות מטהר, ובאמת זה תלי' בהך מחלוקת דחולין דע"ה גבי בפ"ק שאם הלך בבה"ק אם נטמא ועי' תוס' ב"ק דע"ז ע"ש אבל אם שניהם בגדר מציאות לא, והארכתי בזה גבי כהן גדול מה דנ"מ אם צריך דווקא לישא בתולה או אסור באינה בתולה וזה נ"מ בין בוגרת ומוכת עץ ושלא כדרכה דבוגרת אינה בתולה ואינה בעולה ושלא כדרכה יש עלי' שני הגדרים ועי' יבמות דף נ"ט ודס"א ונידה ד"ח ע"ב ותוס' פסחים דמ"א ע"ב וכ"כ בזה במ"א, עכ"פ ס"ל לרבינו גבי עדות החדש בקבלת עדות צריך דווקא שלא יהי' גדר לילה ופסול מתחילת שקיעה אבל לקדש די שיהא עליו שם יום, וכן הדין כה"ג גבי גט ועי' בתוס' גיטין ד"ע ע"ב גבי שחט בו שנים דרק ע"י שאחרים אומרים והוא מרכין בראשו שם מהני רמיזה. ועי' במ"ש רבינו בה' מכירה פ"ה ה"ז דמחלק שם דהיכא דיכול לנתק כל הכלי מיד המקנה די בזה, אך זה רק אם הקנה לו כל הכלי אבל אם הקנה לו רק בג' אצבעות צריך שיהא כולו בידו וכן גבי גט יש בו שני טעמים א' משום כריתות כמבו' ב"מ ד"ח וא' כמ"ש בירוש' גיטין פ"א ופ"ב ורש"י גיטין דע"ח ע"ב משום ונתן, ונ"מ דגט עצמו צריך שיהא כולו בידה ושם לא מהני ניתוק אבל משיחה שם רק משום כריתות ודי שלא יהא ביד הבעל ושם מהני אם יכול לנתקו ועי' ב"ב דקנ"א ע"ב גבי גט, דלאו בר קנין הוא ור"ל דאם מקנה לה גט בקנין לא מהני חדא משום דבעינן נתינה מכחו וקנין הי' פועלת וגם דעיקר הגט הוא התואר לא החומר ולכך כתבו על איסורי הנא' כשר וזה ר"ל בגיטין ד"כ נתינת גט ר"ל התואר של הגט שזה רק מכח הבעל ולכך לא שייך בזה קנין בגדר מטבע משום דעתא אצורתא (ב"מ מ"ה ומ"ז) כו' וזה ר"ל הירוש' פ"ו דגיטין התורה זכתה לה בגיטה דע"י קבלתה נתגרשה וראי' ג"כ דהרי מבואר בגיטין ד"כ ודכ"א ודכ"ו וב"ב דקס"ח דהאשה כותבת את גיטה רק דאקנויה אקנו לו רבנן וזה וודאי אם לא יגרש נתבטל הקנין שלו ושייך לה, וא"כ יהי' בגדר קנה ע"מ להקנות נדרים דמ"ח ועי' ברמב"ן ב"ק במלחמות ד"ע ועירובין ד"ע וגם איך מהני מה שכותב הלשמה כ"ז שהנייר שלה ועי' בלשון רש"י גיטין דכ"ג ודכ"ו ע"א דדייק שם האשה כותבת גיטה לשמה, ומה מהני כיון דהדבר אינו של הבעל עדיין וע"כ דעיקר הגדר הוא התואר וזה נגמר בשעת מסירה למפרע, ועי' ע"ז דס"ג ע"ב גבי חנוני ובירוש' ספ"ו דדמאי, אך כאן הכל נעשה ע"י קבלתה וזה הגדר דגיטין דכ"ד גבי לא חזרה שליחות אצל הבעל ור"ל מי שעושה שליח וא"א שיהי' הכל ע"י עצמה עי' כתובות דצ"ח וב"ב דפ"ה ע"א ונ"מ גבי קידושין כה"ג אי מהני קנה ע"מ להקנות דשם עיקר הקידושין הוא החומר וכמבו' בירוש' פ"א דקדושין גבי שטר קידושין על איסורי הנאה, דעיקר קידושי שטר הוא לא בעצם הדבר רק בתנאים שלו קידשה וא"כ בקידושי כסף יהי' זה בגדר חליפין דלא מהני כמבו' אך י"ל דל"ד קנה ע"מ להקנות דעכ"פ עי"ז קונה האשה וע"ש בתו"י בנדרים דמ"ח הנ"ל על כל פנים הך בעי' דיבמות דף קי"ח עמוד ב' תלי' אם היבום הוא זכות הנולד בשעת מיתת הבעל או זה נובע מתחילה ונ"מ אם שייך בזה לומר כהך דנדרים ד"צ ע"ב כמ"ש דאינה נאמנת לבטל זכותו של היבם ועי' ביבמות דקי"ב ע"א בהך דרב ושמואל אם יבם הרי הוא כבעל לה ופשט מדחזי' במשנה דיכולה לעשות עצמה חד"א על היבם חזינן דזה לא שעבוד רק ממילא ובאמת נראה דהך בעי' דיבמות דקי"ח ע"ב גבי מזכה גט לאשתו לא ר"ל שתתגרש בזה הקבלה שקיבל עבורה דבאמת כבר כתבתי דכל דבר דא"צ דעתה כלל ובפרט למאי דקיי"ל כר"י בן גודגדא ביבמות דף קי"ב וקי"ג הנ"ל לא שייך כלל גדר זכות וחוב ואף דהתור' רבתה דיכולה לעשות שליח לקבלה זה גדר גזירת הכתוב ועי' גיטין דכ"א במה דאמר שם גבי שליחות לקבלה אם נתן הבעל גט להשליח בקבלה שלה בעל כרחו דשליח אם הוה גט, דעיקר מה דאמר שם הגמ' גבי חצר כו' משום דהאשה צריכה שלא תסעי' להבעל בהנתינה שלו לא בגט ולא בקידושין כמבו' בגיטין דף ע"ח וקידושין דף ה' וכ"מ, וכיון שהחצר שקיבלה במתנה היא גרמה שתהא החצר שלה, ועי"ז חל גדר נתינה של הבעל לכך לא מהני וכה"ג מהני בהך דקידושין ד"ו ע"ב מתנה ע"מ להחזיר ור"ל ג"כ דע"י החזרה שלה נתקיים נתינת הבעל, והוה כמו אם הוא מקדשה בדבר שאינו תחת ידו וא"א שיתן לה זה הדבר רק ע"י קנין חליפין שתתן לו נמצא הוא מסיעא בהנתינה וזה א"א, זה ר"ל הגמר' שם ומקשה הגמ' בגיטין והא שליח לקבלה דהיא גורמת ג"כ שעי"ז חל נתינת הבעל, ואמר שם תירץ שני דשליחות לקבלה הוה כיון שמצינו לדידן בגיטין דס"ד ע"ב שיש באשה בגט גדר שתי ידים אביה והיא ה"נ התורה גלתה שהיא יכולה לעשות שיהי' לה עוד יד כן ר"ל הגמ' שם, עכ"פ כל הני דמבו' גבי גט אשה וגט שחרור גדר זכות לא ר"ל שתתגרש או ישתחרר בזה רק ר"ל שלא יוכל הבעל או המשחרר לחזור בו וכמו שיטת רש"י בגיטין ד"ט ע"ב ד"ה לא ע"ש וכ"כ בזה וכן ר"ל הך דיבמות דקי"ח הנ"ל דמיירי שקיבלה הגט קודם מותו רק הוא חזר בו קודם שהשליח נתן לה ופשט דכיון דחזינן דיכולה לאסור עצמה על היבם א"כ מוכח דזה לא הוה מזכות היבם רק מזכות הבעל ושפיר י"ל דאינו יכול לחזור בו אבל מ"מ כ"ז שלא קיבל קודם שמת הבעל אינה מגורשת ועי' בהך מחלו' בירוש' פ"א דקדושין על הך דיבמות דמ"ז וכמ"מ דאינו נאמן לפסול את הבן בזמן שיש לו בנים היכא דנ"מ רק לאשתו אם זה ג"כ אינו נאמן כיון דזה רק ממילא ובמ"ש רבינו בהל' נחלות דלענין ירושה נאמן ג"כ אף אם יש לו בנים דזה נובע מזה והוא מציאות אחת ובגדר הך דב"ב דקל"ד ע"ב בחד גופא לא פלגינן דיבורא ותוספות ב"מ די"ח וגיטין כ"ז ועי' רש"י כתובות די"ד דפי' שם גבי ס"ס דמה דנפסל זרעו הוה מציאות אחר ולכך לא נקרא חד גופא, ועי' במכות ד"ב ע"א במאי דאמר שם לו ולא לזרעו ור"ל ג"כ אם זה הפסול ממילא או זה פרט ממנו, וע"ש בתוס' גבי אשתו, ובהך דקידושין דע"ז גבי חלל שנשא כשירה מחלוקת אם נפסל' ממנו וכן לגבי גר ע"ש וכן נ"מ למה דזונה אסורה לאכול בתרומה אם זה ממילא ובגדר חד גופא או לא ועי' תוס' יבמות דל"ה ודף מ"ד ע"ב ובמאי דפליגי גמ' דילן עם הירוש' אם נימא דפצוע דכה כהן מותר לישא גיורת אם היא מותרת לאכול בתרומה עי' יבמות דנ"ז ודף ע"ו ע"ש ובירוש' שם פ"ו ופ"ח וכן נפקא מינה אם לר"י איילונית בת כהן מותרת לאכול בתרומה עיין יבמות דף פ"א וכן נפקא מינה במה דמבו' בירוש' בכ"מ והובא בדברי רבינו בכ"מ בה' סנהדר' בפט"ז ה"ו גבי עד א' אמר על אשה שהיא זונה דכהן שנשאה לוקה איך הדין אם אכלה אח"כ תרומה אם יכול להחזיק על הגוף עצמו וזה תלי' בזה, אם זה מציאת אחר שפיר יכול להחזיק אם זה עצם א' א"י להחזיק דאין מביאין ראי' ממנו עליו וכ"כ במה דרבינו בה' איס"ב פ"כ פסק דאם החזיק עצמו בכהן ונשא אח"כ גרושה מלקין אותו ולמה שם פט"ו גבי אם החזיק עצמו שהוא ממזר לא כתב שאם נשא בת ישראל לוקה והטעם דזה עצם שממזר שנשא בת ישראל לוקה משא"כ כהן הוה זה רק מעלה פרטית דהרי אם ישא גרושה הוה בניו חללים לכך מהני חזקה, וכ"כ בהל' אישות גבי הך דנדרים ד"צ ע"ב גבי טמאה אני דהוי שם מחלוק' אם נאסרה לאכול בתרומה וע"ש בדברי רבינו בהאס"ב פי"ט ה"ח וזה ר"ל ג"כ הך דגיטין דנ"ד ונ"ה במה דא' נאמן אתה כו' ומחלק בין אם אמר אזכרות לא כתב' לשמן או גווילין לא עבדתי' ע"ש והגדר כך כי מה שנפסל כל הס"ת ע"י אזכרות זה רק דין ואפשר לומר דאינו נאמן ליפסול דבר של חברו אף דנאמן להפסיד שכרו אבל אם אמר גווילין זה עצם הדבר וממילא נאמן גם על זה וא"א לחלק כמו חד גופא דב"ב הנ"ל וע' ביבמות דקי"ז ע"א במה דא' שם נתיבמה יבמה נכנס לנחלה עפ"י ג"כ בגדר ממילא דהתורה אמרה יקום כו' דלר"י דס"ל ביבמות ד"מ דאב קודם בירושה להיבם וא"כ כה"ג אם יש להיבם אב והיא אמרה מת בעלי תתיבם מי נוטל הנכסים היבם אינו יכול ליטול דהרי יש לו אב והאב אינו נוטל דאין נכנסי' לנחלה עפ"י ועי' כתובות דצ"ה ע"ב וזבחים ד"צ ע"ב ותוס' בכמ"מ כה"ג אבל באמת ז"א דלר"י דכיון דחזינן דבמקום שיש אב אין היבם נוטל הוי זה לא ממילא רק דין לא מציאות ולא מהימני' כלל לירושה וכבר כתבתי בזה דמוכח מדברי הירושלמי פ"ג דקידושין ה"א במה דקרובים נשארו אסורים אף לאחר גט או מיתה זה רק גזירת מלך ולא אמרינן דעדיין קידושין הראשונים חלין עלי' ותוס' גיטין דפ"ג ע"ב וכגדר מ"ש הר"ן ז"ל בנדרים די"א גבי איסור קדשים לזר לאחר זריקת דמים ע"ש, וכהך דנזיר דכ"ח ודמ"ה גבי איסורי נזיר לאחר קרבן קודם תגלחת וכ"כ בזה וכמ"ש בזה הביאור בהך דכתו' ד"ט ע"א מה דמביא ראי' גבי הך דר"א דנאמן לאוסרו עליו מהך דקדושין דס"ה ע"א גבי אומר לאשה קדשתיך דאסור בקרובי' ולמה לא הביא ראי' מהך דיבמות דקי"א ע"ב גבי אמרה לא נבעלתי דצריכ' חליצה ע"ש ג"כ מחמת חד"א אך כך דשם אף לפי מה שהוא אומר לא הוי ודאי איסור דהוי רק ספק וא"כ ס"ד דלא שייך לומר חד"א דהוא לא אסר' עליו כלל וזה רק הדין אבל לא המציאות דהוי רק ספק וא"כ אין ראי' מהך דיבמות הנ"ל גבי חליצה דשם דלדברי' צריכה חליצה בודאי ולכך מביאה הגמ' ראי' מהך דקדושין דס"ה גבי קרובים משום דשם נקט סתם קרובים ומשמע אף באחותה והנה חזינן דהתו' חלקה בין כל הקרובים לאחותה דכל הקרובים אסורים לעולם חזינן דזה גזה"כ יתד שלא תמוט גיטין די"ז ע"א כתוב' דק"ד ואחותה רק בזמן שהיא קיימת ר"ל מציאות הדבר ומכ"מ אסורה עליו חזי' דהא דנאסר' עליו לפי דבריו לא משום האיסור בלבד רק דעל עצמו נאמן ג"כ לומר שיש הסיבה ה"נ גבי הך דר"א על עצמו מאמיני' לו הסיבה וממילא אסורה זה ר"ל שם, עכ"פ גבי קרובים הוי זה רק גזירת מלך וכן גבי גרושה אף דנאסרת ע"י לכהן מכ"מ כיון דחזינן דריח הגט פוסל בכהונה מן התו' אף דלא פעל כלום בהאישות הוי זה רק גז"ה ועי' ביבמות דק"ח ע"ב בתו' ד"ה יש מיאון כו' ובאמת יש לומר להיפך דאם הוה נ"מ ע"י מיאון לקרובים דאורייתא אז שפיר חל המיאון דהוי זה בגדר מציאות אבל כיון דרק שיעור דרבנן תקנתא בעלמא ולא חל על הדבר שום פעולה עי' בגיטין דמ"א דהוי היזק שאינו ניכר בשחרור דרבנן וביצה די"ח בולד הטומאה דרבנן מותר להטבילו ביו"ט דלא נקרא תיקון בעצם וכב' הארכתי בדברי הרמב"ם בהל' מכירה גבי מכר דברים שאסורים באכילה מדרבנן ואכלם דלא הוי מקח טעות דלא חל על הדבר כלל ועי' פסחי' דמ"ח ע"א זבחים דמ"ט וכמ"מ בזה ובסוכה דף י"ד ע"ב גבי סכך פסול דרבנן ועי' שבת דכ"ב ע"א מה דאמר שם וכי נר קדושה יש בו, ומה זה, הא לשיטת רש"י בסוכה דל"ז ע"ב וכן שיטת הרמב"ן ז"ל במגילה גבי בהכנ"ס דכל הדברים שעושין זה למצווה לא להנאה הוה בגדר אתקש סוכה לחג וגבי סוכה המציאות שלה רק ז' ימים ואח"כ הוה אצלה כמיתה כמו ביטול המציאות וכבר כתבתי בזה בהך דב"ב ד"ו ע"ב ע"ש וכן בלולב ואתרוג, וגבי ביהכנ"ס הארכתי בזה דאף גבי ביהכנ"ס של כפרים דיומא די"ב וכ"מ מ"מ התואר שלה הוא לכל העולם לא העצם עי' רש"י חולין דקל"ו ע"א גבי מעקה ולכך כ' התוס' מגילה דכ"ח ע"ב גבי בתי כנסיות של חו"ל דבזמן ביאת הגואל בב"א תפקע הקדושה מכל ביהכנ"ס שכל ישראל יעלו לא"י ואז יהי' הגדר כשיטת ר"י בתוס' ע"ז דכ"א דכשם שאין קנין לעכו"ם בא"י כך אין קנין לישראל בחו"ל ע"ש ואז יהי' כן בגדר אפקעתא דמלכא ע' ב"מ דק"ו, וזה ר"ל ג"כ הך דמגילה דכ"ט עתידים כל בתי כנסיות כו' ור"ל כל הקדושה של הבתי כנסיות, עכ"פ גבי חנוכה למה לא נימא כן וע' תוס' שבת דמ"ד, ולא דמי לדם כיסוי דשם לא צוותה התו' המצווה על דם שצריך לכסותה ועי' תוס' חולין דפ"ט דשם לא שייך לומר מאיס למצוה, וע"כ משום דנר לחנוכה הוי רק מדרבנן לכך מיבעי שם ביבמות אם חל בזה גדר מיאון וכמ"ש הבה"מ ורש"י ב"מ דמ"ז ע"ב דלאחר שנשרפו הפירות לא מהני חזרה דלא חל חזרה שלו על דבר שאינו וכמו בהך דשבועו' דכ"ח ע"א אכלו כולו אין נשאלין עליו ועי' במ"ש רש"י בנדרים דע"ט ע"א כה"ג גבי היפר ומ"ש הר"ש רפ"ב דמע"ש דלא חל פדיון על טעם מעש' כיון דלית בו ממש ועי' מנחות דמ"ז ע"א ובכורות דט"ו ע"ב לא אלים ליתפס פדיונו ע"ש וכב"כ בהך דנזיר דכ"ח ע"א די"ל דלמ"ד תגלחת אינה מעכבת בנזיר אף דאיסור עשה יש גם לרבנן מכ"מ זה ממילא וע"ז לא מהני הפרת הבעל. אבל אם יש אח להשני שמת תוך ל' אז לא חל קדושין של הראשון וככ"ב בהל' נזירות וא"כ חזינן דס"ל להירוש' דיבום עדיין נקרא שיש עלי' זיקת החי' אך מ"ד דלא מהני לזה מיאון ס"ל דזה דבר חדש וזהו ג"כ הס"ד ביבמות דצ"ד דלזה לא מהני עד אחד אבל גבי בעל דשם רק מחמת מקדושין שנעשי' על ידו ועל ידה בזה ודאי כיון שעד א' אומר שמת פלוני וזה ידעינן דפלוני הוא בעלה וא"כ ע"י זה נפרד האישות ממילא מותרת וזה ר"ל הגמ' משום עיגונא ועיין גיטין דף ג' עמוד א' דלא משמע כן, ויש ליישב, וכן הך טעם דדייקא ומנסבא ר"ל ג"כ בתחילת הנשואין לא כפי' הראשו' ובאמת מוכח בתוספ' פט"ו דיבמות דזה ודאי לאחר יבום אם בא עד א' או היא עצמה אמרה שמת נאמנת דאז לא הוי בגדר יבם רק בגדר בעל וזה ר"ל הירוש' דיבמות פט"ו ה"א הגע עצמך שנשאת לו ע"כ כו' ור"ל כגון ע"י יבום דאז מיבם בע"כ מכ"מ נאמנת לומר לאחר היבום שמת עכ"פ כך דכיון דמיתה שמתרת הוי רק טבעיות לכן לא חל ע"ז גדר דבר שבערוה וא"צ עדים ובאמת לקמן אבאר בגדר דאין קידושין תופסין בא"א בקידושין דס"ז ע"ב אם משום חיוב כמבו' שם או משום מציאות דהוה של אחרים ונ"מ גבי חרש שקידש פקחת ואח"כ קידשה פקח ונעשית א"א גמורה אם עי"ז יפקע קידושי החרש דעכשיו נעשית א"א גמורה וכן כבר כתבתי דאם אח"כ מת החרש בלא בנים ונפל לפני אחיו ויש לו ג"כ עוד אשה אם שייך בזה לומר גדר צרת א"א עי' תוס' יבמות ד"י וגיטין דף פ"ב ע"ב וכן למאי דאמרינן בקידושין ד"ה ע"ב גבי נתן הוא ואמרה היא דהוי רק ספיקא מדרבנן וכן בהך דכתובות דע"ג ע"ב גבי מומין עי' בזה בר"ן וא"כ מן התורה מותרת לינשא ונתקדשה לאחר ואח"כ מת הראשון וקידשה או בא עלי' שלישי אם אין קידושין תופסין בה בוודאי או חייבין עלי' מיתה בוודאי, ועי' תוס' חולין דצ"ו ע"א ומ"ש רבינו בה' איסו"ב פט"ו הכ"ז גבי שתוקי וכתב שם שהשני פטור ממיתה, אך אם קידושין תופסין בה מאי, וי"ל דשם רק דהחשש הוא מחמת טבעיות ולכך פסק רבינו דשתוקי שנשא אשה אין חייבים עלי' משום א"א וכן מ"ש התוס' חולין דצ"ו הנ"ל דשם הוא טבעיות ועי' בהך דנזיר דף י"ג גבי ספק נזירות להקל איך הדין אם נהג נזירות והפריש קרבן אם חל הקדש על הקרבן ע"ש, ולקמן אבאר. אבל גבי גרושין דזה רק גדר דין ההפקעה שנעשית ע"י הגט וזה גופא צריך עדים על פעולת הדבר וכן על בירור הדבר ודאי צריך עדים דהרי בחליצה אף למ"ד דלפעולת הדבר א"צ ב"ד ועדים מכ"מ לברר הדבר צריך עדים כמ"ש ועיין בדברי רבינו פ"א מהלכו' גירושין הלכה י"ג ובירושלמי פ"ג דקידושין אין עד בא"א כלום ע"ש וכן במיאון צריך עדים על בירור הדבר כמבו' בתוספ' דיבמות ועי' תוס' יבמות דק"ז ע"ב גבי מיאון דצריך עדים ובאמת לפי המבו' בב"מ ד"כ ע"ב וביבמות דק"ז ע"ב נראה דגבי מיאון השטר לא הוי ראי' בלבד רק גם פעולה דבשלמא גבי חליצה כיון דצריך ב"ד הוי זה גדר מעשה ב"ד ועי' ביבמות דל"ט ע"ב ודק"ו ע"ב נראה דהוי זה מעש' ב"ד גמור וצריך לקרותו לאחר החליצה וע' בל' ר' פ"ד הכ"ט דלא משמע כן ובהך דמו"ק די"ח ע"ב ובירו' שם ובב"מ הנ"ל מוכח דע"י הגט של חליצה הוי זה גדר פעולה ונראה לפי מה דמבו' ביבמות דנ"ג לחד מ"ד דאף דחליצה על תנאי כשרה אף אם לא נתקיים התנאי מכ"מ אם עשה בה מאמר מהני בה ע"ש בתוס' אבל לאחר חליצה גמורה לא מהני דשם מלבד הדין דגה"כ נעשה ג"כ הפקעה גמורה וכן ע"י מה שכותבין גט חליצה אף אם נעשה על תנאי פועל ג"כ שיהי' הפקעה גמורה ולגבי מיאון הנה ביבמות דק"ז ע"ב מבו' דאם תיכף כשהגדילה חזרה בה מן המיאון מהני לבטל המיאון דמיאון ג"כ הוי זה גדר דין לא רק ביטול הדבר למפרע ועי' רש"י כתובות ד"ק ע"ב ותוס' במה דכ' שם דלכך ממאנת אין לה כתובה משום דהיא עושה זה בע"כ ולא כמ"ש התוס' יבמות דס"ה ע"ב דס"ל מחמת דהוי כמו שלא קדשה כלל ובאמת בירוש' דיבמות שם פי"ג הוי זה בעי' אם המיאון עושה כמי שלא הי' שום דבר לעולם ונ"מ אם יכול לתבוע קנס ממי שמיאנה בו לר"א וכן נ"מ לר' יהוש' אם יש לה קנס מאחר ועי' בהך דכתו' דל"ה ע"ב ד"ה הממאנת וגם נ"מ אם חל עלי' הדין דמבו' בקדושין ד"ט ע"ב מה דנ"מ בין בעל לאחר דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה וזה רצה לומר הגמ' ביבמות דנ"ט ע"ב במה דמתרץ שם בממאנת ור"ל רק משום דעדיין הוי עלי' גדר בעל גם בזה ובאמת כבר כתבתי דזה ר"ל הירוש' ביבמות הנ"ל לר"י אם יש לה קנס מאחר ר"ל אם בעלה של"כ דהירוש' ס"ל בפ"א דכתובו' ופ"ג דבתולה מן הנישואין יש לה קנס. אך באמת רש"י ר"ל בכתוב' שם כגון דנתארסה לדעת אביה ומת אבי' בקטנו' ונשאת לו ואח"כ מיאנה בהנשואין לבד והבעל נתן לה אח"כ גט על הארוסין אין לה כתובה משום דארוסה אין לה כתובה ועל הנישואין היא מיאנה ועי' כתובות דנ"ג ע"ב הך בעיא דרב ששת ומסיק שם דהך תלי' במחלוקת אם ממאנת חוזרת למזונות לאחר מיתה ע"ש ובירוש' ביבמות שם הוה בעי', וכה"ג בתמורה דכ"ד ע"ב גבי מערימין על הבכור כו' וכן גבי וולדי קדשים אם נימא בהוויתן קדושים, אך נ"מ דבכור הקדושה שלו חל ברגע של הלידה משא"כ בוולדי קדשים דהוה קדושה נמשכת דמלבד קרא דתמורה די"ז ע"ב וכמ"מ הקדושה של האם נמשכת מחמת דהוי גדולי הקדש הראוין להקרבה עי' תמורה דל"ד ע"ב וברש"י שם ונ"מ כגון אם שאל על ההקדש של העובר שהקדישו וקיי"ל בכמ"מ דחכם עוקר הנדר מעיקרו אך מכ"מ כיון דמסקינן בנדרים ד"צ דאין החכם מתיר רק עד שיחול הנדר וא"כ חזינן דאף דהנדר בטל מעיקרא מכ"מ חזינן דהמציאות ישנו ולכך מבו' בנדרים דס"ז עי"ש בראשו' גבי הפיר אחד וקיים אחד או להיפך ונשאל על הקיום שלו מכ"מ נתבטלה ההפרה לעולם וכן נ"מ גבי הקדיש תבואה ומרחה ואח"כ נשאל על ההקדש וכן גבי הפקר כה"ג לשיטת הרמב"ם ז"ל דהוה גם כן גדר נדר יש לומר דפטו' מן המעשר דנדחית וזה ר"ל הערמה דגבי בכור דמקדיש העובר קודם שיולד ואח"כ לאחר שילד ישאל על ההקדש אבל גבי ולדי קדשים אם ישאל חל' עליו הקדושה של האם מחמת גידולי הקדש ולא שייך בזה גדר דחוי וכן נ"מ מאי דמבואר בתוספ' בכורות פ"ד גבי יבלת שיש בה עצם דהוי מום ואף אם חתכה נשחט עלי' וע"ש בתוס' בכורות דל"ח ע"ב וד"מ ע"ב ובדברי רבינו בה' איסומ"ז פ"ב ה"ח ובה' ביאת מקדש פ"ז ה"י ע"ש, והנה כ"כ בזה בהך מחלוקת דבכורות דמ"ג ע"ב גבי בעלי חטרות ושם דמ"ה ע"א אצבע יתירה ובדברי רבינו שם פ"ח הלי"א דגבי אדם בלא עצם אם לא חתכה פסול רק אינו מחלל עבודה בגדר בעלי התלולין כמבו' שם דמ"ה וד"מ ע"ב וזה ר"ל ג"כ הך דעירובין דק"ג ע"ב וכמו דמפרש שם רבינו דקאי על אדם ומחמת שלא שוה בזרעו של אהרון, והך דפסחי' דס"ח ע"ב שם י"ל דקאי על יבלת שבעין וכמ"ש התוס' בכורות הנ"ל אך באמת קשה מהך דפרה פ"ב בהך מחלוקת דר"י ור"ש דהייתה בו יבלת וחתכה ושם מיירי ע"כ שזה בגוף ועי' בדברי רבינו בה' פרה פ"א ה"ו היכי מיירי אם יש בה עצם הא לא מהני לכו"ע חתיכה ובאין בה עצם הא לא שייך בזה שום פסול גבי בהמה אך צ"ל דהתוספ' דבכורות הנ"ל קאי אבכור דהקדושה שלה הוא בזמן שנולד ולא בגדר קדושה נמשכת לכן י"ל חילוק התוס' דבכורות דל"ח ע"ב הנ"ל דאף דמכשירין ביומא דס"ד מום עובר ולא הוי דיחוי זה רק היכי שאין צריך רפואה גמורה ועי' תוס' זבחים די"ב ע"ב ויש נ"מ בין בכור לשאר קדשים דגבי בכור כיון שהקדושה הוה מאליו מלידה י"ל כמ"ש גבי סריס חמה לדידן דלא סבירא לן כר"א ביבמות דע"ט וד"פ ותוס' שם דקי"א דאם נתרפא קודם שמת אחיו אפי' רק מכאן ולהבא מ"מ חולץ או מייבם משום דבשעת נפילה הי' ראוי משא"כ לאחר מיתת האח לא כיון דרפואה רק מכאן ולהבא כמבו' כתובו' דע"ד וכ"כ בזה אבל בקדשים דשם הקדושה נמשכת שם אף ע"י רפואה אם נתרפא שפיר קרב דבזה לא שייך דיחוי כמבו' ביומא שם ובאמת זה המחלוקת דתמורה די"א גבי מקדיש עובר תם במעי בע"מ דלר"י חל קדושת הגוף משום דס"ל ביומא דס"ד הנ"ל דמום לא הוה פסול בעצם הקרבן רק מחמת החסרון עי' תמורה די"ז דל"ד זה לשאר פסולים דא"כ העובר שהוא תם חל עליו קדושת הגוף וכן לכך מבואר בכורות דכ"ה ע"ב דאם נתערב בע"מ בתמימים ואח"כ הוכר לכו"ע יכולים להקריב התמימים ולא הוי כהך דזבחים דע"ג ע"ב ע"ש ברש"י דאף אם הוכר הכשר נדחה משום דגבי מום לא גרע מאם נתרפא וגבי פרה אדומה פליגי אם צריך שתהא תמימה בשעת לקיחה עי' תוס' ב"מ ד"ל גבי עובר ובמס' פרה שם וה"נ גבי מום ולא דמי לקרנים או טלפים שחורים דזה אינו פסול רק לכתחילה כמבו' בפרה שם ועי' בכורות דמ"ד ודכ"ה ע"א ובאמת במ"א כתב' דהך דפליגי ב"ש וב"ה ביבמות דק"ז דבי"ש ס"ל דנשואות לא ממאנו' ר"ל רק דהמיאון לא הוי אלא על הנישואין דהיינו אם אבי' ארסה כשהיא קטנה ומת ונישאות כשהיא קטנה וס"ל לב"ש דאף על הנישואי' לא מצי למאן ובזה א"ש דה"ג שם גבי תנאי בנשואין ור"ל ג"כ כך דהקדוש' היו בלא תנאי רק הנישואין בתנאי וכן במד"א שם הטעם אין אדם עושה כו' ר"ל מחמת דארוסה אסור ואף דמלשון הגמ' דק"ז ע"ב לא משמע כן גבי הך פישון הגמל ובמ' דא' שם עולא תרתי כו' י"ל זה. וזה ג"כ ר"ל הך דיבמות דס"א ע"ב במה דאמר ראבא"ה על הך דר"א דכהן לא ישא את הקטנה מיבע' לו לכה"ג ומקשה שם הגמ' דלכאורה י"ל ג"כ כן דמיירי דאבי' קדשה כשהיא קטנה ומת דאסור לישא אותה כ"ז שהיא קטנה ועי' מ"ש התוס' דנ"ט ע"א ד"ה הא ע"ש ורבא מקשה משום דר"א לשיטתו דס"ל בירוש' פי"ג דיבמות כב"ש דנשואה אינה יכולה למאן ולכן לא איכפת לן בזה וקצת ראי' מדלא פליגי ב"ש גם גבי קדשה בביאה אם יכולה למאן. ועי' בירוש' פ"א דיבמות מוכח ג"כ דלכך צרת ממאנת לא תתיבם שמא לכשתגדיל תחזור בה מן המיאון והוי בגדר צרת ערוה ולכך נצרך לזה גט מיאון דאז לא תוכל לחזור דלגבי עצמה לינשא לא חיישינן לחזרה שלא תקלקל עצמה כמ"ש כתובות דף ע"ד ע"ב ובירוש' כתובו' שם ועי' בר"ן נדרים דף פ"ה מה שאין כן בצרה חיישינן ועי' בהך דכתובות די"א גבי גר קטן דכשיגדל יכול לבטל את הגרות ודוקא לכשיגדל וע"ש בר"ן ולא דמי למיאון משום דגרות הוי מעש' ב"ד והוי בגדר מעש' ועי' בהך דנזיר דכ"ח ע"ב גבי כשהאב מזיר את בנו הקטן דיכול למחות ע"ש בתוס' אם דוקא ע"י מעשה ובירוש' שם גבי ישב לפני הספר דזה הוי מעשה מוכיח עי' חולין די"ב ע"ב ע"ש ובהך דפסחים דפ"ח ע"א גבי מחאה של קטן דהא נקט שם אמה עברי' וע"כ היא קטנה אך י"ל כמ"ש במ"א דבת י"ב דהביא' ב' שערות אך לא כשיעור כמו הך דנידה דנ"ב ע"א אח"כ כשהביאה השיעור מה שעשתה הוי מעשה למפרע וכן דייק רבינו בהל' אישות פ"י הל"ו במ"ש ואין משיאין את הקטן כו' שהביא סימנים דלכאורה תמוה דא"כ לא הוי קטן ורק ר"ל דסימנים לא נגמרו עדיין וזה ר"ל סמוך לפירקן עי' סנהדרין דע"ו ע"ב ותוס' יבמות דס"ב ודצ"ז ודקי"ג ע"ש ומ"ש רש"י נידה ד"י ע"ב ותוס' שם דמ"ט ע"א ושבת דפ"א ע"ב וברמב"ם בפיה"מ בפ"א דמו"ק דזה ר"ל פירקן היינו הסימנים ומכ"מ לדין הוי קטנה ועי' בדברי הרמב"ם בהל' ק"פ פ"ב הל"י דשינה לשון הגמ' דבגמ' שלנו נקט דמתחילה שחטו הם ואח"כ שחט רבן והרמב"ם נקט להיפך ע"ש וכן ר"ל בירוש' שקלים פ"א מה דמחלק בין למשכון ובין לתובע ור"ל ג"כ דהביא סימנים אך לא נגמרו וכהך דברכות דמ"ז ע"ב גבי קטן פורח וכן ר"ל בירוש' פ"ד דמגילה ה"ו גבי פורס על שמע ע"ש. עכ"פ אם הגדיל' יכול' לבטל את המיאון ולזה מהני אם ב"ד כתבו גט מיאון שלא תוכל לבטל. ועי' מה שכתבתי בזה בדברי רבינו בה' טוען פט"ו ה"ז בהג"מ שם דבשטר לא הוה דבר נפסק רק דבר נמשך כ"ז שהשטר ישנו ועי' בירוש' גיטין ספ"א דהוה שם מחלוק' גבי מוחל מלוה בשטר לחבירו דלא הוה מחילה עד דמסר לשטרי' דכ"ז שהשטר בידו לא מהני מחילה ועי' כתובות דק"ד ע"א ובהך דב"ק דקי"ג ובדברי רבינו בה' תלמוד תורה דאם כתבו עליו פתיחא דהיינו שטר שמתא אין יכולין להתירו עד דקרעינן לשטרי' ע"ש, ועי' בירוש' פ"ג דמגילה מהך דעירוכין ד"ו ע"ב דאם שם הבעלים חקוק על הדבר אין יכולים לשנותו דהוי כמו שנדרו נמשך כל שעה ובזה א"ש מה דלכאורה אינו מובן הך דנדרים ד"י גבי נודר במוהי מחמת של מרע"ה ע"ש והא מבואר בנדרים דס"ד ע"ב דהתירו שבועתו ע"ש וקיי"ל דעוקר כו' אך כיון דהשבועה כתובה בתורה הוה דבר נמשך וכאילו השבועה ישנה תמיד ואם כן לכאורה לא קשה קושית הירושלמי דיבמות והתוספתא דכתובות הנ"ל מאי שנא גרושין ממיתה דגבי מיתה זה הוי גדר טבעי וההיתר ממילא וכך בהך דב"ב קל"ד ע"ב דיש לו בנים נאמן וגרשתי את אשתי אינו נאמן ע"ש וזה ג"כ הטעם דגירושין הוי זה דין וגה"כ וצריך עדים בין על הפעולה בין על הבירור והוי דבר שבערוה מה שא"כ בבנים דאם יש לו בן פטור מן החליצה וא"צ לזה עדים.**


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:2:5
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:2:5](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foundations%20of%20the%20Torah/r/6:2:5)

**והנה כ"כ בזה בשיטת רבינו בהל' יבום פ"ג ה"ה דנאמן ע"א לומר ליבמה שיש לבעלה בן ובזה נפטרת והראב"ד ז"ל חולק עליו אך י"ל דרבינו לא פטרה מחליצה משום הבן רק דפטורה דכיון דהיא מוחזקת עפ"י עד א' שיש לה בן שוב היא על אחי הבעל מחייבי כריתות וזה פוטרה מן החליצה ומן היבום עי' יבמות ד"ח ודל"ב ע"ש וזה צריך דווקא עד אחד ולא אשה כן ס"ל לרבינו ועי' בה' שגגות ובה' סנהדרין וכ"כ בזה בח"א על הך דיבמות דל"ה ע"ב גבי מעוברת דקיי"ל דלא פטרה מחליצה כ"ז שלא ילדה ואמאי, הא מ"מ היא מחייבי כריתות כמבו' במשנה ובאמת כבר כתבתי דגבי מה דפוטר ערוה זה לא מחמת החיוב כרת רק זהו דין דהרי מבואר ביבמות דקי"ב וקי"ג גבי חרש דהוה קידושין דרבנן ואם הייתה אחת מהן ערוה על האח גם הצרה פטורה, ועי' ביבמות ד"ח דמבו' שם דזה ג"כ משום דחל על הצרה ג"כ גדר ערוה ואף דהא לא הוה רק מדרבנן אף דהזיקה ג"כ רק מדרבנן מכ"מ שם כרת ליתא כאן, וע"כ משום דהוה ערוה דרבנן פטור ערוה דרבנן לאו משום הכרת, וכן להיפך דהרי מבואר בגיטין דע"ח ע"ב דאף היכי דהוה גרושה גמורה רק צריך גט בגדר חומרא בעלמא וכמ"ש רבינו בה' גירושין פ"ה הלי"ג מ"מ אם מת צריך חליצה ועכצ"ל דהכרת הוא לא מחמת האישות רק מחמת העדר האישות ובזה לא מפקיע את האישות דרבנן וכבר כתבתי כה"ג בשיטת רבינו דס"ל הלכו' אישות פ"ד הי"ד גבי אנדרוגינוס שנתקדש דרבינו ס"ל דצריך גט מספק ועי' שם בהשגות דהרי חייבין עליו סקילה כזכר, אך טעם רבינו דהחיוב מיתה הוא מחמת שיש בו צד זכרות ולגבי אישות הוה זה כמאן דליתא, והקידושין חלין על צד נקבות ועמ"ש התוס' חולין דקל"ב גבי מתנות כהונה בכוי וכבר כתבתי כה"ג גבי מאי דמבואר בתוספ' דחולין אם ישראל ועכו"ם שחטום בב"א כשירה, וכעין הך דזבחים ד"ב דלא מינה לא מחריב בה וכבר כתבתי כה"ג גבי אורז עם חטים שנעשה עיסה דחייבת בחלה דרבינו ס"ל בה' ביכורים דאף אם לאחר גלגול עיסת אורז עירב עמה עיסת חיטים חייבת ואף דבכ"מ גלגול פוטר זה רק ששייך בו גדר חלה הוה גדר דיחוי משא"כ דאורז וכמו דמבו' בירוש' חלה פ"ד הובא בדברי רבינו פ"ז מה' ביכורים ה"ח גבי שני נכרים שעשו שותפות בעיסה ע"ש, וכן אם הי' האורז מחו"ל ובמ"א אבאר זה, אך מ"מ אם קידש את האנדריגינוס בביא' דאז חייב סקילה ע"ז בזה י"ל דאז לא הוה קידושין, וכה"ג י"ל למ"ד בקידושין דס"ב דיכול לקדש אשת חבירו לאחר שיגרשה אם קידשה בביאה מאי, ועי' בירוש' גיטין פ"ט הל' ב' הובא בדברי הראב"ד הל' גירושין פ"ח הי"ג ע"ש ועיקר הגדר בזה אם ביאה הוי גדר קנין אישות או עצם אישות ועי' כתובות דע"ד ע"א גבי אם יש תנאי בביאה ובמ"א אבאר זה. עכ"פ חזינן דיש מציאות אף שבהגוף יש בו צד חיוב מיתה מ"מ לא מבטל להצד השני שבו מתפיסת קידושין, וה"נ אף דיש בה צד גירושין מה"ת ועי"ז הוה גרושת אחיו וחייב עלי' כרת מ"מ לא מגרע זה לצד אישות שיש בה אף מדרבנן, וזה רצה לומר הירושלמי ביבמות פי"ג ה"ו וכמ' מקומו' ועי' בהך דיבמות דק"ט גבי היכא דהחזיר יתומה בחיי האב ומת דמ"מ צריכה חליצה ועי' ברא"ש ובדברי רבינו אם צרתה אסורה להתייבם ובירוש' בזה הוה מחלוקת וכן בהך דכ' רבינו בפ"א מה' יבום הכ"ב גבי היכא דנגמרו סימנים של הוולד מ"מ חולצת וכן מבואר שם בהל' ה' וצ"ל דשם כמ"ש התוס' ביבמות דכ"ו ע"ב דזה נעשה מחייבי כריתות לאחר מיתה אך מ"מ גבי גרושה גבי הך דגיטין דע"ח ע"ב צ"ל דזה הוה כמו נישואין חדשים והכרת הוא לא מחמת הנישואין ועי' ביבמות דנ"ד ע"ב ונ"ה ע"א גבי קידושי אחיו לאחר מיתת האב דהחיוב כרת הוא משום מציאת אחר וזה תלי' במה שכתבתי אם כל גזירת חכמים כו' שנשאר בה עדיין קצת מהדין של התורה או זה דבר חדש לגמרי כמו לגבי חציצה דרבנן לאחר שטבלה ועי' חולין ד"י ומכות ד"ד ובירוש' פ"ט דתרומו' הוה זה בעי' גבי גידולי תרומה דהוה רק דרבנן אם לא חל רק לאחר שתלשן או דמדרבנן נשאר בה עדיין קדושת תרומה ולא פקע לגמרי וכן במה שכתבתי לעיל במאי דפליגי רבינו והראב"ד גבי כלי מתכת שהזה עליהם בשלישי ואח"כ שברן ותיקנן אם די אח"כ שיזה עליהם הזאת שביעי או צריך להזות עליהם ג' וז' ועי' בירוש' פסחים ספ"ג גבי יוצא בקדשים אם נימא דגזרו עליהם טומאה אם הוה בגדר נטמא בפנים או כמו נטמא בחוץ כיון דמה גרם לו הטומאה מה שנפסל ביוצא ולמה חל עלי' שם יוצא מה שהי' בפנים כמבואר בכמה מקומות דכ"ש אין מקדשין אלא בפנים, ועי' נדה דמ"א ע"ב גבי פולטת דלא חל ע"ז שם פולטת אא"כ נפלטה מבפנים לחוץ ובמ"א אבאר זה ובדברי רבינו בה' מעה"ק פ"ח הכ"א גבי כלי מתכת שנטמא אם מתקנן בחוץ או בפנים, נחזור לענינינו דרבינו ס"ל דיש פטור מחליצה ביש לה בן גם מחמת שהיא חייבי כריתות ונ"מ לכה"ג גבי עד א' מעיד שיש לה בן וא"כ בזה לא הוה מציאות טבעי רק דין, אך מ"מ עיקר הדבר (הפטור) הוא ע"י המציאות וכ"כ בזה אך הירוש' אזל לשיטתו דס"ל ביבמות פט"ו הל"ו ובפ"י דגם אם באו שני עדים ואמרו מת בעלה ונישאת ואח"כ בא בעלה אמרי' דלא תצא מחמת דתרי כמאה ולא ס"ל סברת התוס' ביבמ' דפ"ח דגבי דבר הנראה לעינים טבעיי לא אמרי' תרי כמאה ומשום דס"ל דהא דמיתה מתרת להנשא זה ג"כ גדר דין לא טבעיות ולכך מקשה מגרושין אמיתה ועי' בירוש' יבמות פ"ב גבי הרגתיו לא תנשא דא' שם הטעם ממ"נ קטלי' חשוד הוא וקשה מאי איכפת לן, עכ"פ הרי נהרג וע"כ דס"ל דזה דין והיתר לא טבעיות וכמו עפ"י עד א' לדידן דרק מחמת היתר ב"ד למשנתנו כמבו' ביבמו' דצ"א ע' רפ"ק דהוריו' רק למסקנא שם פסקו דלא כמתניתין כדא' שם ליתא למתניתין כו' ר"ל דמשנה ס"ל דזה הוראה מה שמתירין עפ"י עד א' לא דאמרינן דודאי מת בעלה וע' מ"ש התוס' חולין דצ"ו ע"א דאם נישאת לאחר עפ"י עד א' לא הוי קדושין ודאין של השני שתהי' א"א גמורה לענין שתהרג ע"י זה וכן לענין אם מת בעלה השני בלא בנים והיא חלצה צרתה אסורה שמא אינה צרתה כלל או דר"ל שם דלהתיר הצרה צריך עוד הפעם היתר ב"ד וזה ר"ל ג"כ מדא' בגמ' ביבמות דצ"ב גבי קלא דבתר נישואין הואיל ואתיא לב"ד ושרינן כקלא דקמא נישואין ור"ל דזה לא הוי כמו דבר הנעשה רק דכל רגע ורגע מה שהיא מותרת לבעלה הוא מחמת היתר ב"ד דנישואין שלה לא הוי נישואין גמו' ורק על ב"ד סמיך וע' כתוב' ד"ק ע"ב גבי אחריותא אבי"ד ע"ש וא"כ סד"א דהוי כמו קלא דקמא נישואין ובזה מבו' דברי הרמב"ם בהל' גרושין פ"י הי"ד שכ' וכן העד כו' ונישאת הרי זה כו' ולכאורה הוא אינו מובן דהרי מבו' בה' ט"ו וכן הוא בגמ' דלאחר שנשאת לאחר מותר להעד לישא אותה ובתוספ' ג"כ מבו' דאם נישאת לאחי העד ומת בלא בנים יכול העד ליבם ושם נראה דפלי' בזה ר"א ורבנן ועי' ביבמות דקי"ט ע"ב וזה תלי' במש"ל אם יבום הוי דבר חדש או נובע מן קידושי קמאי אך כך דהנה המעיי' בדברי הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' גרושין בהל' ט"ו עד הכ"א נראה כך דהיכא דב' עדים העידו עליו שנעשה בו איזה דבר שא"א שיחי' רק ע"י סיבה רחוקה מאד לא חיישינן לזה ומתירין אותה וכמו בהך דשחט בו רוב שנים המבו' ביבמות דק"כ ע"ב דמעידין עליו והנה בגמ' נקט וברח ונוכל לומר דוקא ברח משום דהרי מבו' בב"מ דק"ז ע"ב דיוכל להיות שע"י סמתרי יחי' ע"ש ועי' ביבמות דקי"ד ע"ב ובב"ב דע"ה ולכך נקט הגמ' ברח דאז ע"י רוח לא מהני כמבו' בב"מ שם וכתוב' דל"ג ושבועו' דל"ד וכמ"מ אך רבינו נקט שם אפילו ברח משום דבשני עדים דאין צריכה היתר בי"ד ומותרת להנשא וכן גבי נפל לבור של נחשים ועקרבים אף דיש לו רפואה וכמבו' ביומא דפ"ג וכמ"מ אך זה סיבה רחוקה מאד ועי' ביבמות דקכ"ב ובדברי הרמב"ם ז"ל דאם ראו א' כו' והרי נשכו נחש ומת מבו' שם דרק אם מצאו שם המת רק שאין מכירין אותו ומתירין מחמת שהוא אמר ששמו כך וכך ובלא זה לא אך בהט"ז שם גבי עד א' כמ"ש הרמב"ם ז"ל דאף אם דקרוהו או ירו בו חצים א"א להתירו רק אם אוכל בו במקום שנפשו יוצאת ובאמת הגדר כך דהא דמבו' ביבמות דק"כ וחולין דמ"ב דע"י חרב מלובנת או ע"י כווי' יכול לחיות זה רק דבר שאין החסרון עושה הטריפה רק החתך ולכך ס"ל לרבינו בה' איסו"ב מהך דנדה דכ"ד דמן הארכובה ולמעלה הוה וולד כוון שנולד כך וכן נראה דס"ל בה' שחיטה דרק אם נחתך או נשבר מהארכובה ולמעלה טריפה אבל אם נולד כך אז רק כל הרגל, ובזה א"ש ל' רבינו שם ולכך אם ראה שהעוף אוכל בו שם לא מהני שום דבר מעיד עליו ור"ל דלפי המבו' בסנהד' דע"ו ע"ב ודע"ח ע"א ובירוש' שם דגבי שאר דברים אם רצח בו את האדם אז האומד שאומדין כמבו' בכמ"מ בסנה' דע"ח ובב"ק ד"צ וצ"א הוי זה דין המסור לב"ד אבל ע"י ברזל שצריך אומד זה לא שייך לב"ד רק לכל או"א לפי מה שהוא ולכך בסנה' דע"ח גבי אומדוהו לחיים ומת דפטור דאמרי' יצא מב"ד זכאי זה רק אאבן או אגרוף דזה דין ולא אברזל וזה ר"ל הך דסנהד' דע"ו ע"ב דגבי ברזל לא כתיב בתורה יד ר"ל דזה אינו שייך לגדר דין רק אומד של ב"א ועי' בע"ז דכ"ח האי פדעתא סכנתא וכן המעי' ברש"י ז"ל בחולין דל"א ונ"א ונידה וכריתות וכמ"מ גבי יוצא דופן דאדם כ' רש"י רק עי' סם ובבהמה כ' רש"י גם סכין דאדם אסור ע"י סכין ורק בחרב מלובנת יבמות דקכ"א ע"ב ועי' חולין דמ"ב ע"ב ועירכין ד"כ בתוס'. עכ"פ בעד אחד כל שיש איזה חשש רחוק מאד שאפשר שיחי' אינו נאמן להעיד בב"ד כן משמע בלשון הרמב"ם ז"ל וכן גבי מים שאל"ס גבי ב' עדים כ' רבינו סתם אין מעידין כו' וגבי עד א' יראה שם בה"כ דר' כתב האשה שהעיד לה עד א' וכן כ' ואבד זכרו ונשתכח שמו אז אם נישאת לא תצא ועי' מ"ש בהל' נחלות פ"ז ור"ל כך דב"ד אין מקבלין אותו כלל רק אם העיד לה להאשה ואבד זכרו אז אם נישאת לא תצא וכן בהי"ט דייק שם רבינו גבי עד אחד קברתיו נאמן ותנשא על פיו חזינן כך דיש בעד א' גדרים דצרי' היתר ב"ד ויש דרק על פיו וזה ר"ל הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' גרושין הנ"ל דהיכא דנישאת על פיו אז אף שנישאת לאחר אח"כ כמו אם מת השני לא תוכל להנשא להעד דזה הוי בכל רגע ורגע היתר חדש וכמ"ש ובאמת כבר כתבתי בזה דפשטות הגמר' ביבמות בהאשה רבה ובדקי"ז ורפ"א דהוריות דע"י עד א' צריך דווקא ב"ד ומעכב זה, ועי' בל' רבינו בה' שגגות פי"ד ה"ג ובפ"ה ה"ה דלא מחלק שם וכבר כתבתי דזה תלי' בהך דיבמות דצ"ב אם זה הוראה או טעות באומדנא, ולמ"ד הוראה פטורה מן הקרבן אף דלזה צריך ב"ד הגדול, ועי' רפ"א דהוריות בתו"י אך רבינו ז"ל בה' שגגות פי"ב ה"ב כת' דדי אם האחרים שמעו מב"ד הגדול והם אמרו זה לציבור ע"ש וה"נ הב"ד שלנו מורים ממה דמבואר במשנה דיבמות קכ"ב וקט"ו דב"ד הגדול של ר"ג הזקן היתיר זה ועי' רש"י ב"מ דצ"ו ע"ב אך כ"ז שייך במיתה והריגה אבל ע"א במשל"ס דאז אין ב"ד יכולין לקבלו כלל כמ"ש ולא שייך כלל היתר ומנדין אותם כמבו' ביבמות דקכ"א ועי' רש"י ביצה דכ"ו גבי בכור דהיכי דהתירו את הבכור ביו"ט לא הוי כלל היתר ור"ל דאז לא שייך שליחותייהו קעבדינן וכן מוכח מירוש' פאה פ"ד ושקלים גבי עיבור שלא כדין כגון בשביעית דאף דעיבור הוי עיבור זה רק לחשבון אבל מה שעי"ז נ"מ לד"א כגון לענין מעשרות לא מהני וכ"כ בזה שיטת רבינו בה' בכורות פ"ג על הך דבכורות ד"מ גבי אם אין לו אלא ביצה אחת שא"א להתירו אא"כ מיעכו כו' ואם לא מיעך והתירו אותו ושחטו אף שלא מצאו שום ביצה בכסלים מ"מ אסור דהוה כמו ששחט בלא הוראת חכם בזה וה"נ כן ובאמת בבה"ג בה' יבום וחליצה עמד ע"ז גבי מישאל"ס, ותירץ דבזה וודאי נמצא כמה עדים שראו להטביעה רק שלא באו, אך רבינו לא סבירא לי' כן אבל בב' עדים במים שאל"ס הוי רק תקנה דאסו' להנשא וכ"כ די"ל דאם שלח גט ביד שליח וקודם שהגיע הגט לידה נטבע במים שאל"ס דשם דא"א ליתן לה הגט ולהתירה ממנ"פ דגט כיון דאין חי אין נותנין וכה"ג כתב בעה"מ ב"מ דמ"ז ע"ב דלאחר שנשרפו החיטים אינו יכול לחזור בו דליכא על מה שיחול החזרה, ועי' רש"י נדרים דע"ט ע"א גבי שאלה ובירוש' ע"ז פ"ג גבי ביטול ע"ז דאין חל על שברי ע"ז וכן פדיון מעש"ש לא מהני על טעם גבי תבלין של מעש"ש שבישלם עם דגים וע"ש במעש"ש פ"ה במאי דפליגי ב"ש וב"ה אם צריך לבער ושביעית פ"ז ופ"ח ופסחים דנ"ב ע"א גבי ביעור שביעית וכמ"ש הראב"ד בה' שמיטה ויובל פ"ז ה"ג והטעם כמבו', אך זה רק קודם שנאסרו אבל אח"כ ה"ה כמו שאר איסורין, ועי' נדרים דנ"ח וכ"כ בזה גבי גדר דטעם כעיקר, ועי' תוספ' מעש"ש פ"ב דאם עשה מדינרי מעש"ש כלים לא מהני ע"ז פדיון וכבר כתבתי בזה ולהתירה להנשא אין יכולין רק בודאי מת וכן הוא הגדר גבי אבלות עי' בד' הרמב"ם בהל' אבלות פ"א ה"ד ע"ש בכ"מ בשם הרי"ף דא"צ להתאבל על מים שאל"ס והגדר דכיון דעיקר אבלות תליא בשמיעה ושמיעה לא נקרא אלא בדבר ברור ותליא בהך מחלוקת דנדרים דף פ"ז ע"ב ע"ש גבי הפרה וכן י"ל הטעם במה דמבו' בנדרים דע"ד ע"ב דהיכא דהיא זקוקה לשני יבמין דלא מהני ההפרה של שניהם ע"ש בר"ן ובמ"ש רש"י יבמות דכ"ט ע"ב דהטעם דהוי זיקה קלושה וכמבו"ש די"ט ע"א וכן כ' הרא"ש בנדרים שם אך באמת י"ל דלא הוי שמיעה וידיעה כיון דהוי רק במקצת ועי' שבועו' די"ט ודי"ד ע"ב גבי ידיעה במקצת ובירוש' נדרים פ"י למ"ד קדושי מאה תופסין בה מי מפיר ע"ש ובירוש' פ"ג דקדושין דכל אשה שאינה מיוחדת בקדושין לאיש א' לא הוי בגדר אש"א שלא יתפסו בה קדושין אחרים ועי' ב"ב דקמ"ב גבי רפוי' מרפי' ועי' במס' פרה פ"ח מי"א מה דפליגי ר"י ורבנן גבי אמת המים הבא ממקום רחוק אם צריך לידע שלא נפסק ובל' רבינו בפ"ו מה' פרה אדומה הי"ו ע"ש שהאריך בלשונו מ"ש ונמצא ממלא והוא ייתור לשון אך ר"ל כך דכיון דצריך כוונה לקדש ולמלא כמבו' בהל' פרה פ"ו הל"ב דחש"ו פסולים למלאות ועי' בתוספת' פרה הובא בתוס' סוכה דכ"א ע"א מוכח שם דס"ל דנתמלא מאליו ג"כ כשר, לא כמו בקידוש עי' סנהדר' דע"ז ע"ב וסוכה דל"ז ע"א גבי נפל משפופרת כו' אך שם בקידוש, וביומא דמ"ב ע"ב מוכח דגם מילוי בעי כוונה ע"ש ועי' בפרה פ"ה מ"ג בר"ש בשם תוספת' לפי גירסתו דגם מילוי צריך כח אדם והך תוספ' פ"ג שם המבואר בר"ש ותוס' סוכה דדי מה"ת שיהי' מילוי ע"י כוסות בקרני השוורים צ"ל דזה רק להזי' וקדוש של מעלה בעלמא וזהו שיטת רש"י בסוכה דכ"א הנ"ל, ועי' תוס' זבחים דקי"ג ובזה א"ש, דהזי' דקטנ' הוי' רק היכי דהזא' הוא למעל' בעלמ' ועי' במעילה דכ"א גבי פיל וקוף ובהך מחלוקת דידים ספ"א, וכבר כתבתי בזה די"ל דחש"ו גרע בזה ממאיליו וכמו הך דסנהדר' דקי"ב גבי עיר הנידחת, עכ"פ מדברי רבינו בסופ"ו מה' פרה נראה דאף דבכ"מ מעמידים על החזקה כאן גבי מילוי מי פרה כיון דזה הדבר צריך לקידוש ושם צריך כוונה מבוררת לא מהני, וזה ר"ל הספרי פ' חוקת פסקא קכ"ה על קרא יתחטא בו דרק באפר שנעשה כתיקונו, ר"ל שידע בבירור שהוא כתיקונו ולכך מבואר בפרה פי"א מ"ב דכל ספק לתרומה נשפך לחטאת ועי' בירוש' פ"ב דשבועות גבי ספק, ועי' בהך דסוטה דמ"ו גבי איתן ע"ש דהוי פלוגתא אם צריך ישן וע"ש בפי' המשניות דכ' דכשר אעפ"י שאינו ישן ור"ל דזה מחלוקת בגמ' שם דאם צריך שיהא לא נעבד שם ועי' בנידה ד"ח ע"ב גבי קרקע בתולה ובאהלות פי"ח ושם פט"ז בר"ש במ"ה ע"ש. עכ"פ כך דלמ"ד דצריך לדעת שלא נעבד בו מעולם צריך דווקא שיהי' ישן וכן שלא יהא בו חרס דצריך דווקא קרקע בתולה אבל לדידן א"צ זה ולכך כשר, ועי' פסחים דנ"ג ע"א סימן כו' ורבינו לא הביא זה, ועמ"ש הרשב"ם ב"ב דקכ"ו ע"ב גבי יכיר דכל שאינו ברור בוודאי הוי וודאי לא, והך דבכורות דל"ט גבי פדיון במום שעדיין לא נתברר אם הוה מום ואח"כ נתברר דהוה מום אם יש בו מעילה ורש"י ז"ל ס"ל דהספק הוא אף אם נהנה בתוך הזמן כיון שאח"כ נתברר דהוה מום ורבינו ס"ל דרק אם נהנה לאחר שנתברר רק לא קרא שם על הפדיון עוד הפעם, ועי' בחולין דכ"ו גבי תמד דהוה פלוגתא אי מהני אם לקח בכסף מעשר קודם שנתברר שהוא יין ובירו' מ"ק פ"א ה"א גבי טבילת מחטין במעין שאח"כ נתברר שהוא מעיין וכ"כ ביבמו' ד"ק ע"ב גבי ספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני דהם אוננין מספק מהו הדין לענין קרבן אם חל עלי' שם אונן כיון דלא הוי שמיעה ברורה ועי' בירוש' שם במה דתני ר' חייא אוננים ומטמאי' על הספק ובתו"כ פר' אמור מה דממעט מקרא דאין מטמאי' על ספק ור"ל בגדר ודאי ונ"מ דאם כהן נטמא לזה לוקה דהוי מיעוט בגדר ודאי וכן ר"ל בהך דשבת דקל"ה גבי מילה בשבת בספק ובאמת זה תליא במחלו' ביומא די"ג ע"ב הי' עומד ומקריב כו' מחלו' דר"י ור"י אם הא דאונן מחלל עבודה אם רק בידע שהוא אונן או כמו בע"מ עי' קדושין דס"ו ע"ב דמחלל והך דאונן הוי בגדר בע"מ עי' מו"ק די"ד וט"ו דלא הוי שלם ועי' תוספ' מס' קרבנות פי"א דנקט שם זרק את הדם כו' או שהקטיר קטורת על עבו' שעבד הרי אלו פסולות ומה ר"ל היאך הדין באונן שעבד אם עלה אם ירד עי' זבחי' דס"ח ע"ב ברש"י ומנחות דכ"ה ע"א ובהך מחלו' דר"י ור"ש בכמ"מ ולכאורה זה יהי' תלי' בהך ספק דזבחים דט"ז אם אונן כשר בבמה וגם הא אית' הכשרא בכוה"ג דמקריב אונן ובאמת בירוש' מוכח בפ"ח דתרו' ובפ"ג דהוריות דהא דמכשרינן בדיעבד עבודת בן גרושה אף לשיט' הרמב"ם דס"ל דאף בידע כן זה רק בשנגמרה העבוד' אבל אם קבל הדם ב"ג או ב"ח ולא זרק עדיין לכתחילה אסור לכהן אחר אף כשר לזרק' וכן גבי קטורת אם חפנה בן גרוש' אסור לכהן אחר להקטירה כיון דלא נגמ' העבודה. עכ"פ י"ל דאם נימא דזה רק ע"י שמיעה שוב כיון דלא הוי שמיעה ברורה אין עלי' שם שמיע' וכה"ג ס"ל לרבינו בהל' עדות גבי טומטום ואנדרו' דכיון דא"א לב"ד לקבלו לעדות מחמת ספק הוי כמי שאינו ראוי לעדות בודאי בפ"ט הל"ג ובירוש' פי"א דיבמות גבי נתערב ולדה בולד שפחתה הוי שם ספק בעי' אם שניהם מעידים דבר אחד אם הוי עכ"פ כמו עד א' וכן ס"ל להראב"ד ז"ל בהל' גניבה גבי קנס בספק שנשאר בתיקו דהוי כמו ודאי לא כיון דא"א לפסוק הדין. עכ"פ י"ל דגבי אנינות דתליא בשמיע' כ"ז שאינו שומע דבר ברור לא וגם י"ל בגדר שאין לבו דוה עליו עי' נידה דכ"ג ע"ב ובדברי הרמב"ם בהל' אבלות פ"א ה"ח ועי' בהך דיבמות דצ"ב ע"א במה דא' שם גבי דר"א סבר דלא הוי הוראה רק טעות ומביא ראי' מדא' דצריכה להביא קרבן חטאת שמנה ואמ' שם יקוב הדין את ההר ולכאורה קשה הא ר"א ס"ל ביבמות דקכ"ב דאין משיאין עפ"י עד א' ורק ע"פ ב' עדים וב"ב עדים בודאי לא שייך בו גדר הוראה וכמבו' שם דצ"א לכו"ע ובאמת אינו מובן במה דאמר רב ששת שם מאי הוי לי' למיעבד אונס אנסו א"כ למה חייבין בקרבן כיון דהוי אונס עי' ביבמות דל"ה ע"ב בתוס' והך דשבועו' די"ח דאנוס פטור מקרבן ובד' הרמב"ם בהל' ק"פ ספ"א נקט לשון אנוס אף שגם שם חייב קרבן ועי' מ"ש הרמב"ם בהל' שגגות פ"ב הל"י גבי נמצא טריפה בסתר דהפטור הוא רק משום שעשה ברשות וע"ש בפ"ה הל"ו שהי' לו לבדוק ועי' רש"י יבמות דס"ט ע"ב דגורס שם דאם אכלה תרומה לאחר שמת בעלה אף דאין צריכה לחוש שמא מעוברת היא ומותרת לאכול מכ"מ אם אח"כ נמצאת היא מעוברת לס"ד שם מכ"מ משלמת קרן וחומש ואמאי נימא ג"כ דהוי בגדר אונס וצריך לחלק וכב"כ בחיבורי ח"א מהך משנה דפרה פי"ב גבי המזה בחלון של רבים ונכנס למקדש כו' פטור דנקט רק נכנס למקדש ולא נקט אכל קודש משום דגבי אכילה דגם מתעסק חייב חייב גם כה"ג וכמ"ש הראב"ד בהל' מעילה ה"ז אך מכ"מ בהך דשבו' די"ח ויבמות דל"ה מבו' דאונס גמור פטור מקרבן וצריך לחלק דגבי הך דיבמות דל"ה שם החיוב מחמת דין אש' אח וכן גבי הך דשבוע' די"ח ובגדר מה דמבו' בירוש' שבת פ' האורג אתה אמרת לי' כו' דהוי שם פלוגתא גבי קרבן על שגגות דהתו' חידש זה וזה נעשה ע"י שעשה עבירה בשוגג אם הוי כמו שהוא גרם זה או התורה גרמה ועי' תוס' שבת דכ"ה ע"א דחטאות ואשמות לא ניקרא צורך גבוה ע"ש וכבר כתבתי דבאמת זה תלי' בהך מחלוקת בפרה פי"א מ"ח גבי מלקט אזוב לצורך הזיה אם הוה כמו לצורך אדם או כמו לצורך עצים גדר גזירת מלך ועי' שבת דקכ"ח בתוס' בסתם אזוב אם הוה כמו לאכילה או כמו לעצים ועי' נדה דנ"א ע"א וכ"מ כיון דמ"מ הכוונה שניה בשביל תיקון האדם וכ"כ בזה דיש בקרבן חטאת ג' גדרים, עצם הקרבן, והחיוב, והכפרה, ובדברי הירוש' ערלה פ"א גבי אתרוג או זית שנטע למצוה או למנורה אם חל עליו שם פרי, ועי' בדברי רבינו בה' שבועות פ"ה ה"כ גבי נשבע שלא יאכל ז' ימים אם זה הוה שבועת שוא וע"ש בראשונים, והגדר דאף דכ' רבינו בה' מא"ס פט"ז דהמהלך במדבר ואין לו מה לאכול רק דברים אסורים א"צ להמתין עד שיסתכן רק אוכל מיד, וכן משמע שם דא"צ ג"כ לאכול פחות מכשיעור ועי' שבת דס"ט ע"ב גבי מהלך במדבר וא"י מתי שבת עושה בכי"ו רק כדי פרנסתו ובירוש' שם הל' כדי קיום נפש ואמאי בה' מא"ס הנ"ל כתב סתם דמותר לאכול, ועכצ"ל דגבי איסור אכילה דזה לא תלי' בזמן והוא נקודה אחת, איסור, דכיון שאנו יודעים שהוא יהא ע"כ צריך לאכול מזה נתבטל האיסור, ול"ד למסוכן דמאכילין אותו פחות מכשיעור, שם מיירי רק היכא דהסכנה נעשה מזה הדבר כמו בעוברה שהריחה כמבו' שם בהל' י"ד וביומא פ"ב ואם יאכל מעט תעבור הסכנה שוב לגבי הרבה אין עליו גדר מסוכן משא"כ מי שאחזו בולמוס דהוי מסוכן מחמת רעבון שם נדחה האיסור רק הקל הקל כן מבואר שם בגמ' דיומא דפ"ג וע"ש דפ"ד ע"ב ובדברי רבינו שם ב"ה מא"ס ובה' שביתת עשור, [השמטה במ"ש בהך דמאכילין פחות מכשיעור והנה הך דכריתות דף י"ג במאי דאמר התירו לעובר' לאכול כו' ע"ש ואינו מובן ע"ש בתו' אך באמ' דהנ' קשה איך ס"ד דרב פפא שם דנטמא אם אכל כל כזית בכדי אכילת פרס ור"פ עצמו ס"ל ביומא ד"פ ע"ב להיפך אך נראה דהנה מבואר בתו"כ סוף פ' שמיני דאם אכל שאר שרצים שאין בהם טומאת מגע מ"מ טמא טומאת גוי' ע"י אכילת השרצים הנ"ל אף דלא נגע בשום טומאה נטמא מהתו' ע"ש וזה ר"ל קרא המובא ביומא דף פ' ע"ב ולא תטמאו בה' ונטמאתם ור"ל שבמגע אינם מטמאין (שאר שרצים) אבל טומאת ע"י אכילה מטמאין וזה מה"ת, ובזה י"ל המשנה דכריתות דף י"ב ע"ב גבי אכל אוכלין כו' ע"ש ברש"י דלא קאי אנכנס למקדש ובתוס' שם ובתו"י דף י"ג ע"ב ותוס' יומא דף מ"ח וכ"מ ובזה א"ש דמיירי כה"ג וזה מהתו' אך הא בתו"כ שם מבואר דדם של שאר שרצים אם שתה אין בהם טומאת גוויה וכאן נקט שתה משקין, אך י"ל דגדר רביעית ליכא אך שיהיה חצי פרס ואף דר' בפ"ד מהל' אה"ט לא ס"ל כן יש לומר דשם רצה לומר במגע אינו מטמא מכל מקום כה"ג ס"ל בפ"א מהלכות אה"ט גבי חלב נבילה דבהמה טהורה ובפ"ג גבי נבלת עוף טמא דע"י הכשר מים אם אכלה מטמא טומאת גוויה וא"צ הכשר שרץ וכ"כ רבינו בפי' המשניו' בפ"ג דעוקצין ועי' בפ"א דטהרות, ואף דמהך דנדה ד"נ ע"ב ונ"א לכאורה לא משמע כן ובמ"א אבאר זה ובזה א"ש דר"פ אינו סותר א"ע מכריתות איומא דס"ל לר"פ דזה קאי אשקצים ורמשים דטומאת גוויה שלהם הוא מה"ת וזה ר"ל הבריית' דמייתי שם התירו לעוברה ור"ל לאכילת שקצים ולכך רק משום סכנה וצריך פחות פחות מכשיעור וגם בזה הטומאה רק בחצי פרס בכדי אכילת פרס ומקשה מזה על רב פפא. ע"כ השמטה]. אך כ"ז בדבר איסור אבל גבי שבת דכל רגע ורגע הוי איסור חדש א"א להתיר הדבר להזמן שאינו עדיין ולכן גבי מהלך במדבר אף דע"כ מיירי שמוכרח שיהי' שם זמן שבוודאי יהי' באותו הזמן שבת, וא"כ ע"כ יודחה שבת אצלו דזה וודאי אם לא היה נצרך להיות שם זמן שבבירור יהיה שם שבת וודאי שהי' צריך להמתין מלעסוק במלאכה עד שיהי' בסכנה עי' תוס' פסחים דנ"ד ע"ב גבי מהלך במדבר ע"ש, ועי' בירוש' חלה פ"א גבי מאי דאין עושין יו"כ ב' ימים, עכ"פ היכא דהוא הביא על עצמו הסכנה או האיסור אז אמרינן דאף דהותר לו מ"מ הוה שבועת שוא ולוקה ולא אמרינן דלא עבר כלל על האיסור, ועי' ר"ה דף ט"ז ע"ב גבי תקיעת שופר דר"ה שחל להיות בשבת כיון דזה עפ"י דין תקנת חכמים הוי בגדר פטור ולא אנוס ועי' נדרים דכ"ז וב"ק דכ"ח ע"ב בגדר אונס רחמנא פטרי' אך נ"מ אם החיוב הוא לקיים הדבר או שלא יעבור על הדבר עי' שבת דקל"ז ע"ב גבי מילה וקידושין ד"נ ע"א וחולין דפ"ח ובמ"ש הר"ן בנדרים דכ"ד ע"א בד"ה הרני מה דמחלק שם בין קום ועשה לשב וא"ת ע"ש, ועי' עירוכין דכ"ט ע"ב דמבו' שם דשניהם עוברים בעשה המוכר והלוקח, ואינו יכול לומר הרני כאלו לא לקחתי כיון דזה ברצון שניהם, וע"כ לשיטת הר"ן דיש נ"מ בין קום ועשה לשב וא"ת וכן הדין גבי ריבית, עכ"פ גבי שבועה כיון דהוא גרם לזה הוה בגדר ביטול אף דעפ"י דין צריך לעשות כן וזה בגדר הך דמנחות דע"ד ומעילה ד"י וכ"מ אין מפרישין תחילה לאיבוד, ובדברי הירוש' בפ"ז דדמאי במחלוקת דר"א בן ערך ורבנן, וכבר כתבתי גבי אם לאחר שאנסה נשא את אחותה אם א"כ ע"י נדחה הדין דלו תהי' לאשה אם נענש ע"ז לשיטת הירוש' דס"ל דחייב אם לא נשאה וכן אם אח"כ מתה אחותה אם חל עליו החיוב ואם שייך בזה גדר דיחוי ולא דמי למ"ש בירוש' שם דבזמן שאנסה הי' נשוי אחותה ואח"כ מתה דכבר נפטר, דשם לא חל החיוב כו' ועי' בירוש' קדושין גבי מכירת אמה העבריה כה"ג ע"ש, ועי' תוס' ב"מ דקי"ב גבי לא תלין כו' ובגדר מה דקיי"ל דחוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק כמבו' ביבמות וזה ג"כ גדר דיחוי באכילת קדשים עי' תוס' זבחים דס"א ע"ב וב"מ דנ"ג ע"ב ורשב"ם פסחים דק"כ ע"ב גבי פסח וכ"כ בזה שיטת רשב"ם ורבינו דכהן מומר אף שחזר בתשובה אינו אוכל בקדשים לעולם והך דמנחות ק"ט קאי על כהני במות, עי' רשב"ם פסחים דף ק"כ ע"א אבל בהך דיבמות דצ"א גבי גדר אש"א שם הפטור והחיוב הוי מחמת הקנין והעדר שם לא שייך בזה גדר אונס וחייב קרבן וגבי לאסור על בעלה זה הוי בגדר מעל עי' תוס' קדושין דנ"ג ע"ב ומעילה די"ח ובהך דיבמות דצ"ה ע"א מה גורם שתיאסר על בעלה אם החיוב או הפעולה. עכ"פ לר"א גם ע"י ב' עדים הוי ס"ד דהוי גדר הוראה וכשיטת הירוש' דזה ג"כ הוראה מה שנפטרת במיתת בעלה וכבר כתבתי בזה בשיטת רש"י בשבת דקמ"ה ע"ב גבי עד מפי עד בעדות אשה מחמת גדר אפקעינהו דס"ל דיש באישות בלבד המציאות גם דין היתר התורה כי באמת יש נ"מ בין קידושי ביאה לקדושי כסף ושטר דזה גדר עצמיו' וזה קנינו וכה"ג מחלק הירוש' ביבמות פי"ד גבי חרש ע"ש ויהי' נ"מ אם קטן בן ט' ייבם יבמתו ולמ"ד קידושין תופסין ביבמה ולשיטת רבינו והרמב"ן דהוה מן התורה רק לא נגמר יבמות דס"ח וקידושין דף י"ט וכ"מ אם קידשה אחר י"ל דבכסף ובשטר לא קנה ובביאה קנה וזהו כונת רבותיו של רש"י בכתובות ד"ג ובגיטין ל"ג ובכ"מ במה דא' שם תינח כו' שויוה רבנן כו' דפירשו דכל דמקדש בביאה כו' והוא תמוה מאד עי' יבמות דף קי"ח וסנהדרין דף י"א וכמה מקומות עיין שם ורצה לומר כך כמו דהוי ס"ד בכתובות דף ע"ד לומר שלא יהי' תנאי גבי קדושי ביאה ובאמת בתוספ' דקדושין משמע כן ור"ל דזה מחמת דזה הוי עצם הנשואין ובזה לא שייך תנאי דגדר הך דקדושין דכ"ג ע"ב גבי יד עבד ובירוש' שם ותמורה דכ"ה דברי הרב כו' וב"ק דק"י ע"ב הילכתא גמירא הוא וב"ב דקל"ג וזבחים דע"ד ע"ב רחמנא אמר כו' וע"ז אמר הגמ' בכתו' וכמ"מ שם דזה המציאות עשו רבנן בכ"מ כו' ולא נשאר רק קנין כמו בשאר קדושין ומהני תנאי וזה ג"כ מה דאמרי' בכתובות שם ובכמ"מ אתקש הוויות להדי אהדדי ובזה הגדר כ' רש"י בשבת שם דבזה הפקיעו רבנן ונשאר רק הקנינא שלו וממילא כשמת הותרה ואין עלי' גדר דבר שבערוה, נחזור לענינינו ולכך מבו' בבכורות דכ"ח ובר"ה ד"כ הנ"ל דיכולין להכחיש את העדות ע"י דבר טבעי ובגדר שבא הרוג ברגליו מכ"מ מוכח בהך דב"ק דע"ד ע"ב דלהלקות לעדים מלקות עי"ז א"א רק בשהיו שם עדים אחרים המכחישין אותם וגם באמת הא בעי התראה למלקות ועי' כתוב' דל"ג ע"א עדים זוממין לאו בני התראה נינהו והיך שייך התראה גבי עדים שהוכחשו דב"ק הנ"ל ועי' בירוש' פ"א דמכות אך באמת ביאר הגמ' בכתובות דבאמת לפי לשון המשנה דמכות ד"ה ע"א שהעדים המזימין אומרים להם בלשון איך אתם מעידים כו' וזה הוי גדר התראה אך בלא קבלה וגם אז הוי לאחר גמר דין דשוב אין יכולין לחזור בהן כמבו' סנהדרין דמ"ד ע"ב ובאמת הך דכתובות הנ"ל ר"ל דהא עיקר העבירה של עדים זוממין הוי רק בשעת גמר דין וזה ר"ל הך דמכות ד"ב ע"ב תדע שהרי לא עשו מעשה ועי' ב"ק ד"ה וכתוב' דל"ב אך ר"ל דעיקר החיוב רק בשעת גמר הדין דקודם לזה יכולין לחזור בהם ג"כ ועי' רש"י מכות ד"ד ע"ב בד"ה עדים זוממין גו' דהוי אין בו מעשה פי' שם על עדים שהוזמו על עדות של ב"ג וב"ח ר"ל דבשאר עדים זוממי' חייבתן התורה מחמת ועשיתם לו כאשר זמם כמבו' שם אבל גבי ב"ג וב"ח החיוב שלהם משום לא תענה כו' דבאמת הם אין מעידין רק על אביו של זה שנשא גרושה וממילא הבן הוא בן גרושה וזהו באמת כונת הגמ' ברפ"א דמכות לו ולא לזרעו ר"ל דמה שהם נפסלין עפ"י עדותו זה ממילא ור"ל כך אם העדות שלהם הוא על המעשה והמעשה נעשה ע"י האב שהאב נשא גרושה או העדות הוא על הדין ועי' ביבמות דמ"ז דמבו' שם דשייך פלגי' דיבורא שזרעו כשרין והוא פסול ובב"ב דקל"ד מבו' דבחד גופא לא פלגי' דיבורא א"כ חזינן דזה ב' דברים ועי' בירוש' פ"ד דקדושין דהוי מחלו' אם גבי לפסול האשה שבא עלי' הפסול אם גם בזה שייך פלגי' דיבורא ע"ש וא"כ העדות הוא על הפעולה והפעולה עשה האב וכן נ"מ דהרי מבו' במכות ד"ה דאף אם העדים אין יודעין כלל שזה עשה דבר רק שהם מעידין שזה נתחייב בב"ד ליהרג בזמן כך והוזמו הורגין אותם אף דהם לא ידעו שום דבר כלל אך זה שייך רק ברוצח דאז א"צ שיהי' דוקא עדים שראו המעשה כמבו' בהך דסנהד' דמ"ה ע"ב ובדברי רבינו שם אבל בשאר עדות דשם אין יכולין להורגו רק הני דנגמר דינא על פיהן א"כ לפי זה אם באו ב' עדים ואמרו שבב"ד פלוני נגמר דינו של זה על ידיהם בזמן פלוני וא"כ נעשה גמר דין שיכולין להורגו ובאו אחרים והזימום על זמן גמר הדין אז אין הורגין את העדים כיון דבב"ד זה שהעידו השקר לא נעשה כלל גמר דין ואין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין ומ"מ בלא הזמה נהרג משמעידין עליו דאף דצריך עדות שאתה יכול להזימה זה רק היכא דצריך לפסוק ולגמור הדין על פיהם אז צריך כל הני דרישות וחקירות דסנהדרין דף מ' עמוד א' אבל כיון שמעידים שכבר נגמר דינו דלפי דבריהם הוא גברא קטילא וא"צ גמ"ד לא איכפת לן, וע' מ"ש רבינו בהלכות ממרים בפ"ז ה"ט וסנהדר' דפ"א ודפ"ה, ובזה א"ש מ"ש הרי"ף ז"ל ב"ק פ"ז גבי עדים החתומים על השטר דאין שייך בזה גדר הזמה מחמת דיכולים לומר דלא הוה אז ע"ש ומ"מ לא שייך בזה לומר עדות שאי אתה יכול להזימה משום דכיון דקיי"ל דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרו עדותן בב"ד הוי כמו לאחר גמר דין ולא צריך בזה יכול להזימה, ועמ"ש רבינו בה' רוצח פ"ב ה"ט דרק בד"נ ובספי"ז מה' מלוה ע"ש ועי' ב"ב דקנ"ט ע"א גבי הי' יודע לו בעדות בשטר עד שלא נעשה גזלן כו' דאחרים מעידים על כתב ידו וכגון שהוחזק כתב ידו בב"ד ור"ל כמ"ש הרשב"ם ז"ל שכבר נכתב עליו הנפק, ע"ש בתוס' ור"ל כך דלא משום דהחשש הוא שמשקר רק מחמת פסול התורה דאל תשת רשע כו' וצריך תחלתו וסופו בכשרות כמבואר ב"ב דקכ"ח ובתוספ' סנהדרין פ"ה, ובאמת מן התורה כיון דא"צ קיום הוה כמו שכבר נגמר הדין רק מדרבנן צריך קיום וכיון שנתקיים שיש עליו הנפק די בזה ומה לנו שנעשה גזלן אח"כ מאחר שכבר נגמר דינו, עכ"פ גם כאן לא איכפת לנו במה שאינו ראוי להזמה וכעין מ"ש התוספות חולין דף י"א ע"ב ד"ה וכי תימא, עכ"פ זה ר"ל הך דכתובות הנ"ל דאימתי יכולין להתרות בהן דהתראה לא הוי רק בזמן החטא וקודם שהעידו ונגמר לא חטאו כלל וא"כ לא שייך בזה התראה כלל דאז הוי ההתראה רק מילי בעלמא ואכמ"ל אבל להך דב"ק דע"ד ע"ב ע"כ צריך התראה ועי' במ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' עדות פ"כ ה"ד דאין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בם מעשה וע"ש בהשגו' ור"ל דאין החיוב על הפועל רק על הנפעל והוי בגדר רודף וגם דזה הוי בפני ב"ד עי' סנהד' דע"ח ויש בזה להאריך אם שייך גבי עדים זוממין דין של ובערת הרע עי' בתוס' רפ"א דמכות ד"ה כל מה שהביא' מן התוספ' אך בירוש' פ"א דמכות שם מוקי לה כגון כמו הך דשם ד"ו ע"ב דגבי ב' כיתי עדים והוזמה אחת מהן דהנידון והעדים זוממין שניהם נהרגין ובערת הרע קאי על הנידון ולא על עדים זוממין וגבי רוצח כיון דקיי"ל דמצמצם חייב בדיני נפשות סנהד' דע"ו ע"ב חזינן דהחיוב הוא לא על הפועל אלא על הנפעל ולכך ס"ל להרמב"ם ז"ל בהל' רוצח פ"ד הל"ז דהיכא שנתערב רוצח שלא נגמר דינו עם נגמר דינם אוסרין אותם ולא כמו בשאר חיובין כמבו' בהל' סנהד' פי"ד ה"ז משום דגבי רוצח אם אח"כ נתברר מי הוא שלא נגמר דינו אז גומרין דינו אבל בשאר חייבי' מיתות כיון דאז אי אפשר לדונו הוי כמו יצא מב"ד זכאי, ולהכניסו לכיפה ג"כ לא כמו בהל"ח שם דזה אין עושין רק היכא דא"א לגמור דינו אבל היכא שיוכל להיות שיהי' גמר דין אין עושין זה רק אוסרין אותם וגם גבי שורים שהרגו את הנפש כך דהיכא ששור שנגמר דינו שנתערב בשורים אחרים מעליא אז פסקינן דסוקלין כולם אבל אם שור שלנג"ד נתערב עם נגמר דינם אז רק כונסין לכיפה ור"ל שמא יוכרו אח"כ וצריך לקיים בהם הדין עי' חולין דקל"ח ע"ב ודק"מ ע"א. עכ"פ הך דב"ק דע"ד ע"ב רק בשני כיתי עדים מכחישין זה את זה ואח"כ בא הרוג ברגליו אז יש מ"ד דלוקה אבל אם לא הי' כת אחרת מכחישם מחמת זה דבא ברגליו בלבד אין מלקין אותו אבל מכ"מ העדים הם נפסלין ע"י זה אבל בהך בסוטה ד"ו ע"א הנ"ל כיון דזה רק גדר מופת א"א לפוסלן ע"י זה את העדים רק אמרי' תגלי מילתא למפרע דסהדי שקרי נינהו ולכך מצריך קרא בספרי פרש' נשא פיסקא כ' דגדר סוטה נוהג גם לדורות וע"ש בספרי דממעט מקרא דאינו נוהג בזמן הזה ע"ש בפסקא י"ד ומה זה הא בוודאי צריך משכן ומקדש עי' סוטה דט"ז וסנהדר' ועי' סוטה ד"ז ע"ש בתוס' גבי איום אך ר"ל כך דלפי המבו' בסוטה די"ח דמשקה אותה על להבא וכן קיי"ל, אך כבר כתבתי דזה רק אם הי' קינוי וסתירה כדין ונטמאת בפעם שני' ואז פועלת המים הראשונים ששתה וא"ש שם, וזה ר"ל הספרי כאן דהוה קינוי פעם ב' בזמן המקדש ונסתרה לאחר שחרב אין פועל בה המים הראשונים ששתתה דזה הוה גדר דיני נפשות וצריך בהמ"ק וסנהדר', וכבר כתבתי בזה בהך מחלוקת דזבחי' דס"ב ע"א גבי מקום המזבח דכ"מ דזה נ"מ לדין א"א לברר הדבר עפ"י נביאים רק בגדר ראי' אף ע"י נבואה דזה עדיף מראי' חושיית וכן גבי אורים ותומים עי' יומא דע"ג בהך מחלוקת אם בולטות או מצטרפות אף דזה הוי הכל במראה הנבואה כמ"ש רבינו בסוהל' כלי המקדש מכ"מ י"ל דמהני גם לגדר דין ועי' בעירובין דמ"ה ע"א וגיטין דס"ח ע"א וביבמות דע"ט וזה תליא בזה ועי' שבועות דט"ז ע"א ובירוש' שם דצריך דוקא שניהם או"ת ונביא ומקשה שם ולמה זה ע"ש ועי' תמורה דט"ז ע"א גבי הני הלכות דנשתכחו בימי אבלו של משה ובקשו מאליעזר ומפינחס וכל אחד אמר בלשון אחר ע"ש והטעם משום דאליעזר הוי כה"ג ושואל באו"ת ושם הוי גדר ראי' ולכך מבו' ביומא דע"ג דגזירת או"ת אינה חוזרת דכתיב משפט ר"ל דזה עצם הדין ובגדר מה דמבו' בירוש' מגילה פ"א דהלכות לא יתבטלו לעולם ועי' מ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' אישות פי"ב ה"ט ע"ש ג"כ בזה הגדר וכן נ"מ בתמורה שם לשון שאמר להם יהושע ולשון שאמר להם שמואל משום דעי' בירוש' ספ"א דנדרים דמקשה על המשנה דלמה לא אמר במומתא של שאול דנקט של מ"ר ולמה לא מקשה ג"כ ושל יהושע כמבו' שבוע' דל"ו אך הגדר כך דבאמת לכאורה אינו מובן הא מבו' בנדרים דס"ה דמש"ר התיר שבועתו וא"כ היאך אפשר להתפיס בו כיון דכבר הותרה אך ככ"ב דכל שכתוב בתורה הדבר הוי נצחי ולא רק מה שהי' ולכך מצי תפיס בה וכן נבואת שמואל הוי ג"כ עצם ואף שמת הדבר ישנו מה שא"כ בשאר נבואות וזה ר"ל הך דברכות דל"א ע"ב ותענית ד"ה ושמואל כתב ספרו מה שא"כ בשאר וכן תליא אם משוח מלחמה מה דמבו' ביומא דע"ג ע"א אם ר"ל כשיטת רש"י וכן מבו' בירוש' פ"א דיומא וכמ"מ דהוא עצמו הי' לבוש בגדי כהונה גדולה בשעת שהוא יוצא למלחמה או רק כפי' רבינו שהוא שואל ועי' במה דפליגי רבינו ורש"י בהך דיומא הנ"ל גבי מה דנקיט שם כלפי שכינה מה ר"ל אם כנגד הארון כשיטת רבינו או כנגד או"ת כמ"ש רש"י דגם בארון הי' שם המפורש כמבו' בב"ב די"ד, ועי' סוטה דמ"ב ע"ב ובתוס' שם ד"ה לפני ובתוספ' שם אך זה תלי' במחלוקת הירוש' סוטה שם ושקלים מובא בתוס' עירובין דס"ד ע"ב איזו ארון הי' יוצא עמהם ע"ש, ועי' במ"ש רבינו בה' מלכים בספ"ו ובין שיש עמהם ארון כו' משום דלשיטתי' רק בימי נוב וגבעון ובגלגל הי' הארון יוצא למלחמה ולא בשילה וזמן מקדש, וע"ש בירוש' ובתוס' בעירובין שם דלכך נענשו בימי עלי, ובאמת נכנסו לפני ולפנים שלא כדין, ועי' רש"י ע"ז דכ"ד ע"ב ד"ה המהוללה וכ' שהי' שם ס"ת, והלוחות מבואר במדרש דשאול חטפן, ועי' בספרי פ' עקב פיס' ל"ח דמבו' שם דשם הי' רק שברי לוחות ואף דבירוש' מבו' דאז נטלו אותו הארון שהי' לפני ולפנים צ"ל כמ"ש משום דשאול חטפן וכמ"ד ארון אחד, ובאמת הנה רבינו בהל' כלי המקדש פסק דבזמן שהכהנים היו נושאים את הארון הוי צריכים לילך פנים כנגד פנים ומשם משמע דהטעם משום הארון גופא, ובאמת זה תלי' אם הארון הוה כמו אהל בפ"ע (עי' תו"י שבת ד"ח ע"א ובירוש' שם פ"א ופ"ה דעירובין) ועי' תוס' מנחות דל"ג ע"א לשיטת ר"ת ז"ל דמדמה זה לבימה, ועי' עירובין דף ל"ה ע"א, אך י"ל דבזמן שנושאים אותו בטל ממנו שם אהל ובגדר אהל זרוק כמבו' בכ"מ (עירובין דל"א) אך למה דייק רש"י שם בע"ז הנ"ל משום ס"ת ולא משום הארון עצמו אך י"ל דגם בארון שייך לומר ובאו פריצים וחללוה, עי' ע"ז דנ"ג ובנדרים דס"ב, ואף דכבר כתבתי די"ל דגבי כ"ש הנמשחים בשמן המשחה לא שייך בהם זה וזה ר"ל הך דיומא דע"ג לא בטל סיכוים וכן זה ר"ל הך דעירוכין ד"י ע"ב גבי מכתשת וצילצול מימות משה הי' ור"ל דבזה א"ש מה שהקשו התוס' בשבועו' די"א ובפסקי תוס' שם הא כ"ש שנפגמו אין מתקנין אלא גונזין דזה רק בכ"ש של שלמה דהוי ע"י עבודה אבל כ"ש של מרע"ה שהיו ע"י משיחה לא פקעה מהם הקדושה לעולם דזה עצם קדושה, וזה ר"ל בסוט' ד"ט לא שלטו שונאיהם במעשה ידיהם אך מ"מ נראה דהארון אף שנמשח בשמן המשחה מ"מ לא הוה בגדר כ"ש של משכן ומקדש ואין מעכב, ולכך רבינו ז"ל לא הביא כלל גדר עשית הארון וכפרת ועי' סוכה ד"ה גבי כפורת טפח ויומא דע"ב אם יש עליו שם כלי ופסחים דל"ז גבי פנים ובדברי רבינו בהל' עבודת יוה"כ בפ"ג ה"ד דלפני הכפורת הוי טפח, ועי' מנחות דכ"ז דבבית שני לא הי' גם כפורת ורש"י פסחים דל"ח ע"ב ואף דמבוא' בתו"כ פ' אחרי דהוה מציאות בפ"ע לא רק בגדר כיסוי לארון ומשום דמבו' בכלים בכ"מ ספט"ז ופי"ב דכיסוי אין עליו שם כלי, ועי' יומא דנ"ה ובירוש' שם אם הי' צריך להזאות דלפני ולפנים שיהיו נוגעים בכפורת, ורש"י זבחים דמ"ז, עכ"פ י"ל דהארון אף שנמשח בשמן הקודש והוא קדשי קדשים וע"י הכנסתו לפני ולפנים בזה נתחנך קדושת לפני ולפנים ועי' שבועות דט"ו באופן הקידוש והארכתי בזה במ"א בהך דברכות דנ"ה בין עשיית משרע"ה ובין בצלאל וכן נ"מ במחלוקת דר"י ורבנן מנחות דכ"ז אם דוקא לפני הכפורת במיתה או גם מן הפרוכת ולפנים, ולכך ס"ל לר"י בזבחים ד"מ דההזאו' שעל הפרוכת ניק' בחוץ, ועי' בל' רבינו בה' פסולי המוקדשין פ"ב הי"ד דשינה שם מל' הגמ' גבי פרוכת ע"ש, אך מ"מ כ"ש גמור לא הוי ולכך לא חשבינן בגמ' ע"ז דמ"ג לחייב אם עשה ארון תבנית ארון וזה ר"ל הך דיומא דף נ"ב ע"ב ובירוש' שם סוטה דאמר להם יאשיהו אם יורד לבבל שוב לא יעלה ור"ל דח"ו אם יגלה תפקע הקדושה ממנו אף שנמשח ולכך דייק רש"י בע"ז דהוא רק משום הס"ת דהוא עצם הקדושה עולמית ולא שייך בה ח"ו שום חילול ובאמת מה זה אורים ותומים לא נתברר ורבינו ס"ל בהל' בית הבחי' ובהל' כהמ"ק דזה הוי ג"כ חלק מהבגדים ומה זה וע"ש בהשגות ולא ר"ל כמ"ש המפרשים ועי' יומא דכ"א ע"ב ושם ד"ה ע"ב מייתי קרא דזה מעכב וע"כ דזה עוד דבר לא מחושן ואפוד ממש ורש"י ז"ל כתב דהוי שם המפו' אך באמת נראה דר"ל מה שנכתב שם האבות בהחושן כמבו' ביומא שם ובדברי רבינו בהל' כלי המקדש וכן שבטי ישורון ובגירסת רבינו כתוב שבטי עם שם בן ב' אותיות וכן משמע בתוספ' חלה פ"א דמבו' שם שנשבע בציץ ובלבוש שלבש אבא ובשלמא בציץ הוי גדר שבועה משום השם אבל בלבוש מה זה (ועיין במה שכתב רבינו בסוף הלכות שבועות) וע"כ ר"ל כשיטת רבינו דמשום דחושן דכתיב בו ג"כ שם והני אם נחסרו מן החושן מאי דזה מבו' בתוספ' דמנחות פ"ו דאפילו אות א' מעכב אך זה רק שמות השבטים המבואר בתורה ועי' ר"ה דכ"ו ע"א אבל הני כיון דרק לצורך שאלה באו"ת וא"כ בבית שני דלא היו משיבין מכ"מ כתב רבינו שזה מעכב וכב"כ בזה בחלק ב' אם צריך גם בהם חקיקה או די בכתיבה ולשון רבינו משמע שדי בכתיבה ע"ש וכן נ"מ גבי רמונים ופעמונים של מעיל אם נחסרו עי' זבחים דפ"ח ע"א וביומא דע"ב דקרא לו רק תכשיט כלי לא עצם והארכתי בזה די"ל דלכך כתיב רק במעיל לא יקרע אף דכל בגדי כהונה כן עי' יומא דע"ב וזבחים דצ"ה וגם הא עי"ז הם נפסלין כמבו' זבחים די"ח ע"ב וא"כ לוקה מחמת לאו דלא תעשה כן כמ"ש הרמב"ם בהל' יסודי התורה ובהל' כלי המקדש וסנהד' דנ"ו וכמ"מ רק די"ל דגבי מעיל ר"ל אף אם קרע ברמונים ואף דהני לא מעכבי מכ"מ עובר בלאו וכב"כ בזה ועי' סוטה דמ"ב ע"ב ובתוספ' שם הובא בתוס' שם אם גם בגדי כהונה גדולה היו במלחמה מחלו' שם ע"ש דנ"מ אם משוח מלחמה היה לובש בגדי כהונה או לא וכמ"ש, עכ"פ גם באורים ותומים אם זה נקרא גדר ראי' או רק בנבואה ונ"מ אם יש לסמוך עלי' על מילתא דאיסורא. ועי' בירוש' תענית פ"ד דלכך לא שבר מרע"ה את הלוחות אף דנאמר לו בנבואה כי שחת עמך כו' עד וירא את העגל כו' דאסור לאדם לדון אומדות חזינן דצריך דווקא לראות ונפקא מינה נמי לדין, מחמת לא תעשון כן דמכות דף כ"ב ומכל מקום מבואר ביומא דע"ה דמרע"ה דן דין ע"י בירור מהמן דזה הוה ראי' וכמו שכתבתי להך מ"ד בזבחים דס"ב שראו שהמלאך מקריב אף דזה הוה ע"כ במראה הנבואה ועי' יומא דס"ו גבי כרת דצריך דווקא ע"י עדים וה"נ גבי אורים ותומים אם נימא בולטות וכמ"ש. ע"כ השמטה]. והנה מהגמ' דסוטה ד"ו שם מוכח דלמאן דא' דאף כשיש עדים המים בודקין אותה ע"י זה שלא נבדקה היו מתירין אותה ומכחישין את העדים ואמאי וצ"ל דכיון שכ' התוס' בסנהד' ד"ח ע"ב דלאוסרה על בעלה צריך דרישה וחקירה ע"ש כאן חזינן דיש פסול בעדים ולא עבדינן דרישה וחקירה וממילא מותרת והנה רבינו בהל' סוטה פ"ג הל"ז והל"ח כתב דלאחר שהוא אומר לאשה בלשון שהיא מכרת כל הפרשה כותב במגילה בלשון הקודש אות באות מלה במלה ולפי הנראה הי' מתחילה קורא בלה"ק וכמו הך דמנחות ד"ל ועי' בגיטין ד"ס ובירוש' סוטה פ"ב דהוה מחלוקת שם איך היתה כתובה בטבלא ועי' תוס' יומא דל"ז ע"ב. ע"כ השמטה]. ובירו' שם פ"ב ה"ב מבו' שמהטבלא שבמקדש הי' קורא ומתרגם כל דקדוקי פרשה משמע שלא הי' מתרגם לי' תיבה בתיבה בלבד דזה באמת החילוק בהך דמגילה די"ז וד"ח בין תרגום לכל לשון ע"ש דתרגום ר"ל רק מילה במילה כמו שנכתב במגילה לא הפירוש וכב"כ בזה בהל' ק"ש דזה מחלוקת בין רבינו והראב"ד ז"ל אם גבי ק"ש דבכל לשון אם ר"ל גם כפי סדר התיבות או כפי סדר הלשון ובאמת זה ר"ל רבינו בפי' המשני' ספ"ה דמע"ש דוידוי מעשר קורא הפרשה רק כמו שנתנה ע"י הנביא אף דמבו' במשנה דסוטה דנאמרה בכל לשון ר"ל שיתרגם רק מילה במילה ולא להפוך התיבות כמו בק"ש ועי' בירוש' מגילה פ"ב דפלי' בזה עם גמ' שלנו היכא דקורא מן מגילה הכתובה לפניו רק מתרגם לה אם זה הוי כקורא ע"פ או כקורא בכתב דהגמ' שלנו ס"ל דהוי כמו בע"פ והירוש' ס"ל דהוי כמו כתב וזה רק אם מתרגם מילה במילה ובאמת מה דסוטה אומרת אמן אמן עי' שבועות דל"ו ודכ"ט ע"ב דרל"ט דבאמן נכלל כל הדברים שאומר לה לא רק בגדר הסכם רק כמו שהיא אומרת כל הדברים שאומר לה וכה"ג עי' ברכות מ"א ע"ב גבי הלכתא דברים הבאים כו' ע"ש ברש"י ותוס' ד"ה הלכתא מה שהקשו על רש"י אך באמת נ"מ כך דבמשנה נקט פטור ור"ל דהברכה קאי גם על זה ונ"מ דאם שכח ולא בירך על הפת צריך לברך על הפרפרת וכן נ"מ בהך דשם דמ"ד ע"א דשם נקט גבי מליח ג"כ לשון פוטר ור"ל ג"כ כך, וכן נ"מ אם אח"כ אכל פת אחר אם צריך לברך על הפת, אם הוא בגדר פוטר א"צ לברך אבל אם נימא כדרב פפא דמ"א ע"ב אין טעונין כמו שפי' רש"י רצה לומר דאין צריך כלל ברכה אז אם אחר כך אכל מאותו המין צריך לברך עליו וכבר כתבתי במ"א דכל היכא שהפטור הוא מחמת הדין הוה כמו שעשה זה וזה ר"ל הך בשבת דקל"א ע"ב גבי ציצית הואיל ובידו להפקירה עי' בתוס' מנחות דמ"ד, ובאמת רב אדא בר אהבה ס"ל דציצית חובת טלית כמבו' שם דמ"ב דמברך עליו אך כבר כתבתי דזה לא נקרא בידו כיון דאינו לובש כלל או לובש בגד של ג' כנפות רק היכי דעושה פעולה שיהי' ע"פ דין פטור אז הוה זה בידו ועי' מכות ד"ח גבי חטבת עצים ושליח ב"ד ובתוס' קידושין דל"ח ע"ב ומ"ש התוס' מנחות דכ"ב דגבי משקה לא שייך לומר אפשר למבטל שיהא כבטל או להיפך משום דאם נסרח המשקה נתבטל מציאות המשקין, ועי' תוס' כתובות ד"מ ע"א גבי אי אמרה לא בעינא ע"ש ברש"י ותוס' ובירוש' מעשרות פ"א דמחלק שם גבי אם הפקיר קמה או הפקיר שיבלים דאם הפקיר קמה וזכה אף דפטור ממעשר מ"מ אם הקדיש חל עליו השם משא"כ אם הפקיר בשיבלים אז אם עבר והפריש לא חל עליו שם ובגדר נראה ונדחה דזה פטור דין וזה ר"ל הך דברכות דנ"א דמחלק שם כה"ג ור"ל כך הך דיחזור ויברך דר"ל אם צריך לחזור ולאכול עוד פת אחר ויברך ויתוקן גם על מה שאכל קודם וכה"ג מצינו סוף פסחים גבי ברכת הפסח וחגיגה דלשיטת רש"י דשם דס"ל דלא כרבינו סוף הל' חו"מ דאוכל גם קודם חגיגה פסח רק דאכילת פסח לבסוף לגמרי חזינן דאף דאכילת פסח לבסוף מכ"מ עי"ז נפטר החגיגה שאכל בתחילה ובאמת זה תלי' בנוסח הברכה אם בל' על כו' עי' רש"י פסחים שם דפליגי עם הרשב"ם אם בל' על או בל' לאכול ובתוספ' מבואר כרשב"ם בל' לאכול אך רבינו ז"ל ס"ל כרש"י בל' על כו' וכן גבי מצה ומרור עי' בגרסת הראב"ד בסוף הל' ברכות, ועי' בתוספ' ברכות פ"ד וברש"י ברכות מ"ח גבי יברך את של זבח אך באמת הגדר כך אם הברכה הוא על הפועל או על הפעולה ועי' ברכות דכ"א ודל"ה גבי ברכות דשלפני' ודמ"ח ע"ב ע"ש ושם ג"כ אם הברכה הוא בפועל או על הפעולה וכן אם הברכה הוא נמשך על הלחם או בגדר פדיון דברכות דל"ה ואם נימא דזה הוא על הפעולה אם יאכל לחם אחר שכבר אכל קודם בלא ברכה אפשר שיתוקן מה שאכל קודם וזה ר"ל יחזור ר"ל דיחזור ויאכל עוד לחם בברכה והי"ז יתוקן על מה שאכל בלי ברכה, וכן י"ל דאף אם יאכל פרפרת אחר הפת שאכל בלא ברכה אפשר דיכול לברך ברכת הפת על זה הפרפרת, וע"ז אמר דלאחר אכילת שום צריך שיאכל דבר למתק השום וה"נ צריך לאכול פרפרת ולא עוד פת ויברך המוציא על הפרפרת, וכה"ג מחלק הר"ש בטבו"י פ"ב מ"ב מה דמבואר שם בתוספתא דאוכל אין לו טהרה ומשקה יש לו טהרה דאף דזריעה מטהר מהטומאה כמבו' בכ"מ זה לא ניקרא טהרה רק דנעשה פנים חדשות, עכ"פ לכך מבואר בשבת דקל"א הואיל ובידו להפקירם דזה הוה כמו פועל המציאות לא העדרי, ועי' תוס' זבחים דט"ז ע"ב גבי היתר לאיסורו וכ"כ בזה, נחזור לענינינו גבי הך דברכות דמ"א ע"ב דיש בזה ב' גדרים אם מחמת דא"צ ברכה כלל או מחמת דהברכה פטרתה, ועי' ירושלמי ברכות פ"ו דמבו' שם לחד מ"ד דלכן צריך לברך על מין ז' דאם יברך על אחר ויפטור את כל מין ז' נעשה כטפל ויתבטל מברכה דמעין ג' ע"ש, והנה בלשון הגמ' דשבועות דל"ו וכן בירוש' פ"ב דסוטה דא' שם דרק דסוטה צריכה לומר אמן ולא בשאר שבועות ובאמת הא בספרי פר' נשא פיס' י"ב ופי' י"ד מבו' דכל שבועות הדיינים צריכה אמן ע"ש ועי' במכילתא פר' משפטים פ"כ מבו' ג"כ כן ולא כמ"ש התוס' שבועות דל"ח ע"ב דמוכח דס"ל דא"צ אמן ועי' במכילתא שם פר' ט"ז דאין משביעין בע"כ ומה ר"ל כיון שצ"ל דוקא אמן וכן הך דשבועות דל"ו ע"ב דמבו' שם לר"מ דמפי אחרים אינו חייב רק בב"ד ור"ל שבועת הדיינים ולכאורה תמוה כיון דגם בב"ד ליכא שבועה רק עי' מה שהוא אומר אמן א"כ הוי כמושבע בפ"ע וגם ע"כ היכא דעפ"י דין צריך שבועה כמו מודה במקצת וכן גבי קרקע לר"מ פטור כיון דצריך דוקא ע"י ב"ד וע"ש בירוש', ובהך מחלוקת דשבועות דל"ז ע"ב גבי קרקע ור"ל אם קפץ ונשבע או אף אם נשבע ע"י גלגול ג"כ פטור מקרבן וכמו דמבו' בב"ק דק"ה ע"א אין משלמין חומש כו' ועי' בתוס' ב"ק דס"ב ע"ב ד"ה יצאו ושבועות דמ"ב ע"ב וכן ס"ל לרבינו גבי קטן בהך דב"ק דק"ו ע"ב דאם נתן כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול דאף דחייב שבועה כמ"ש בה' שכירות פ"ב ה"ז מ"מ מקרבן ומכפל פטור וכמ"ש רבינו פ"ד מה' גניבה ועי' בירוש' מעש"ש פ"ג אך לדברי רבינו בה' גזילה בפ"ח מבו' דשייך גזל הגר בקטן וכמבו' ב"ק דק"ט ע"ב חזינן דיש בזה חיוב קרבן אך יש לחלק כגון גדול שלא הביא עדיין שתי שערות כשיעור וכ"כ בזה וכן נ"מ להך דב"ק דק"ו למ"ד שבועה קונה ודוקא שבועה שהדיינים משביעים כמבו' שם דלגבי אמן הוי כמושבע מפי עצמו ושם רק לשון אמן אך מלשון רבינו בה' סוטה פ"ג ה"ז משמע שגם בסוטה אצ"ל דוקא אמן רק בכל לשון שהיא מכרת, וכ"כ בזה במ"א במה דמבו' בסוטה ד"ז ודי"ד דצריך לאיים ע"ש מחמת המגילה דילמא האיום הוא משום השבועה, וע"כ כמ"ש רבינו בה' שבועות פי"א ה"ט דטענת ספק אין בה איום ועי' בסוטה ד"כ ע"ב גבי זכות תולה וקשה תיפוק לי' מחמת השבועה וע"כ כמ"ש דנ"מ כגון אם בשעת השבועה שכחה שזנתה, ועי' כריתות דכ"ו ע"א במאי דמקשה שם מספק סוטות שעבר עליהם יו"כ ובמ"א אב' ואין כאן מקומו. ע"כ השמטה]. וגבי שבועת סוטה שאני דאף דהיכא אומרת אמן מכ"מ כיון דשם בלא שמשביעה כהן לא כלום הוא ע"כ הוי ג"כ כמו שבועה מפי אחרים ולכך בירוש' רפ"ב דסוטה יליף מאמן דסוטה לקבלה ולא לשבועה כמו בגמ' דידן משום דיש נ"מ גבי סוטה כגון אם בשעת שנשבעה וקבלה עלי' שבועה שכחה שזנתה אם המים בודקין אותם דזה הוי לדידן שבועת אונסין עי' שבוע' דכ"ו ודכ"ח ע"ב ותוס' גיטין דל"ה ועי' נזיר די"א ע"ב ע"ש ובאמת בירוש' שבועות פ"ג לא ס"ל כן ועי' בירוש' שם פ"ח סה"ב דמספקא לי' שם אם שייך קרבן שבועת בטוי גבי שבועת סוטה עכ"פ לדידן איך ראי' מה שאין המים בודקי' אותה שהיא מותרת שמא בשעת קבלת שבועתה שכחה וע"כ צ"ל דשם החיוב הוא בגדר קבלה וכן נ"מ לרבה דס"ל בשבוע' דל"ז דכופר בדבר שיש עליו עדים הוי השבועה כפירת דברים בעלמא וע' בפלוגתא דשמואל ור"י ב"מ דמ"ג ע"ב וכ"כ בזה וא"כ מאי מקשה הגמ' בסוטה ד"ו גבי סוטה שיש לה עדים במדינת הים נימא דהטעם דאין כאן שבועה אך זה רק אם השבועה הוא בגדר דין אבל אם זה רק על המציאות אז שפיר הוי שבועה ועי' בדברי רבינו בהל' שבועות פ"ב דגם אם השביע בן נח או קטן וענו אמן הוי כמו שהוא נשבע אך גבי סוטה לא שייך זה דשם צריך דוקא שבועת כהן וזה ר"ל שיטת ר"ת הובא בר"ן נדרים ד"ב ע"א דהוי כמושבע מפי אחרים וככ"ב בחלק ג' וכן נ"מ לשיטת הראב"ד ז"ל דס"ל דמלקות לא לקי רק בשם המיוחד אם השביעו חבירו בשם המיוחד והוא ענה אמן אם זה הוי כמו שם המיוחד שילקה וכן כתבתי בזה גבי היכא דצריך עומד על גביו אם זה הוי כמו שהעומד ע"ג עושה הדבר או דמצרפין מה שחסר לזה של זה ועי' ביומא דמ"ג גבי הזאה דקטן שיש בו דעת לחד גירסא ולחד גירסא אף אין בו דעת דזה תליא מה דקיי"ל דהמזה צריך לכוין אם צריך כונה להזאה או כונה לטהרה אך לצרף דעת של האשה המסייעתו לא מהני משום דאשה פסולה לזה דלא עדיף מיניה ועי' בירוש' ברכות סופ"ז היכא דהשמש מוציא את בה"ב בברכה אם הוי כמו שבע"ה מברך דא"צ לברך על כל דבר או לא עדיף מברכות של השמש והארכתי בזה היכא שצריך לעשות הדבר בזה אחר זה ואחד עשה כן ואח"כ בא השני ואמר שגם הוא כן אם מותר זה לכתחי' כיון שאצלו נעשה זה בבת אחת עי' תוספ' סו' דמאי ועי' בהך דערכין ד"ח וד"כ גבי שני ערכי עלי אם הוי זה כמו בבת אחת או לא. עכ"פ לגבי סוטה כיון דכן גזרה התורה ב' דברים שיהי' המשביע כהן והאשה אומרת אמן דהוי כמו שניהם בב"א מפי אחרים ומפי עצמן ובאמת מלשון הירוש' דסוטה פ"ב שם נראה דס"ל דדוקא אמן אבל לא במשמעות אחר וכמוהן וגבי שאר שבועות מהני זה כמ"ש רבינו בפ"ב מהל' שבועות הל' א' ועי' סנהד' ד"ס גבי אף אני כמוהו דמהני וברי"ף שם על דס"ה דגם הן מהני וכן כ' רבינו בהל' עדות פ"כ ועי' נזיר דכ"א גבי ואני אך מדברי רבינו פ"ג מהל' סוטה נראה דאף דסוטה א"צ לומר דוקא אמן רק גם בשאר לשון אך רק פירוש הלשון ובגדר קבלת הדברים וכמבו' בירוש' הנ"ל ונ"מ ג"כ דגבי פר' סוטה הקריא' של הפר' בל"ק והתרגום שמתרגם לה צריך דוקא ע"י כהן משא"כ גבי פר' משוח מלחמה לפי' הרמב"ם ז"ל במאי דנקט בגמ' כהן מדבר וכהן משמיע ר"ל לא כרש"י דר"ל הכהן משוח מלחמה דהוא משמיע רק הכהן אחר דכהן אחר משמיע מה שהמשו"מ מדבר והנה באמת נראה דלדידן הי' ב' פעמים הכהן משמיע לה א' קודם השבועה וקודם הכתיבה בזמן שהי' צריך להשביע הי' מתרגם לה מלה במלה וע"ז עונה אמן ואח"כ כותב ואח"כ עוד הפעם הי' משמיע ושם הי' מברר לה כל הדברים כמבו' בתוספ' סוטה פ"ב הנ"ל כמו בהך דסוטה ד"ט ע"ב ודכ"ח ע"א דמודיע לה כהן ע"ש ובדל"ב ע"ב, עכ"פ היכא דמתרגם לה מילה במילה ס"ל להירוש' פ"ב דמגילה דזה הוי כמו קרא מן הספר וכבר כתבתי בדברי התוספ' תרומות פ"ד גבי אם בשנת מעשר עני קרא מעש"ש אם ר"ל הדין דמעש"ש או דר"ל הפירוש של המלה עי' עירוכין ד"ד ע"ב גבי מפרש בערוכין דליכא השג יד מ"מ כתבו התוס' שם ד"ה לאמר דאם אמר הרי עלי ערך פלוני שהוא בן עשרים מ"מ לא הוה כמפרש אף דזה מבואר הערך בתו' כיון דזה דין וכן במה דמבו' בזבחים ד"ד גבי תודה לשם שלמים ע"ש דיכול להקריב ולא אמרינן דהוה כמו שמחשב לאכול חוץ לזמנו ועי' במנחות דמ"ט ע"א דאמר שם כן דזה הוה כמו מחשבת פיגול אך צ"ל כיון דקיי"ל במנחות דמ"ו ודמ"ז ע"ב דאם נפרס הלחם של התודה לאח' שחיטה קודם זריקה חל עלי' דין שלמים י"ל דנאכל לב' ימים ועי' רש"י מנחות דע"ח ע"ב גבי שחטה חוץ לזמנה מפרש ע"מ לאכול כו' ולא פי' ע"מ להקטיר או לזרוק עי' מעילה ד"ג ע"ב רק משום דס"ל דלכך ס"ל לר"י דגבי חוץ לזמנו קידש הלחם דאם נימא דלא קידש הלחם שוב הוה כמו שלמים וא"כ לא הוי פיגול וכ"כ בזה וכן בהך דב"ב דס"ג ע"א גבי ע"מ שהמעשר שלי אם ר"ל חלק העשירי או מעשר כדין מעשר ובירוש' פ"ה דדמאי אמר שם דאם זרע דבר שפטור מן המעשר צריך גם כן ליתן לו חלק עשירי אך י"ל דצריך לשלם לו מה שהפסידו ע"י זה שפטור מן המעשר ובגדר מבטל שדה חבירו דירוש' פ"ו דב"מ ופ"ט וכן י"ל דלכך חייב ברפ"א דכתובות ודף נ"ז בהגיע זמן ולא נשא אותה דמעלה לה מזונות אך דאינו מובן דהא חיוב מזונות הוא דין מחמת חיובי התורה שארה או תקנת חכמים ורק אם נשא וכאן מכ"מ הא לא נשא וע"כ צ"ל דזה הוי בגדר שבת ובגוף דחייב כמבו' ב"ק דפ"ה ואף דמבו' בחולין דפ"ב דהלוקח שוחט בראשו' ואם שחט המוכר זכה ואף דע"י זה לא יוכל הלוקח לשחוט עפ"י דין מכ"מ פטור וכן בהך דיבמות דכ"ד גבי יבום דמצוה בגדול וע"י זה זוכה בנכסים ואם קדם הקטן זכה ולא מצי תבע לו לגדול הפסד הנכסים דיהא בגדר שבת וע"כ משום דזה רק דין ממילא ועי' כתוב' דמ"ז ע"א מבו' דלס"ד אף דהתו' זכתה לאב להכניסה לחופה מכ"מ יכולה לתבוע ממנו שכר פקעתא וכן בהך דב"מ די"ב וקדושין דט"ז גבי מציאות אמה העברי' דשייכה לאבי' מכ"מ מה שע"י זה לא עשתה מלאכה להאדון בזה הזמן צריך לשלם להאדון ומה זה החיוב אם נימא גדר שבת הא היא ע"כ קטנה וקטן שהזיק פטור וע"כ צ"ל משום דמבו' שם בע"א גבי מציאות קטן לאביו דבשעה שמוצא מוריצה לאביו ור"ל כך דבאמת הקטן א"צ לה רק שיודע שאביו רוצה אותה וקטן אדעתא דאבוה עביד עי' שבת קכ"א ע"א וקדושין דכ"ב ע"ב עבד קטן כבהמה כו' וא"כ האב גורם להגבהת המציאה ועי' בקדושין דכ"ו ע"א וב"ק דצ"ח דכל היכא דהדבר הוגבה על ידו הוי זה גופא גדר הגבהה וא"כ הוי כמו שהאב עצמו הגביה ולכך זכה בו והוי כמו שהוא הזיק ועשה גדר שבת באדון ולכך נוטל האדון מן המציאה. אך גבי הך דחולין דפ"ב שם י"ל דהוי כמבטל חנות חבירו די"ל דפטור עי' בירוש' ב"מ פ"ה דהוי שם בעי' ובזבחים ד"ז ע"א גבי תודת ראובן לשם תודת שמעון אם זה נקרא שנוי קודש ע"ש בתוס' ובמנחות ד"ג ע"ב גבי מנחות מחבת לשם מנחות מרחשת וגבי חטאת חלב לשם חטאת דם ע"ש דיש נ"מ אם לשם חטאת דם או לשם דם וברמב"ם בהל' פסו' המוקד' בזה ובפיר' המשני' רפ"א דזבחים לשם עושה החטא או לשם עושה החטאת. ואף למ"ד כשר מ"מ לא עלה כמ"ש רבינו בה' פסהמו"ק פט"ז הח' ט' ובה' ק"פ פ"ב ה"ו ואף דכשר מ"מ לא עלה משום דהוי כמו שינוי בעלים דאף היכא דלא פסל מ"מ לא עלה וזה ר"ל רש"י מנחות ד"ג ע"ב ע"ש עכ"פ הירוש' ס"ל דתרגום מלה במלה הוי כעצם וזה ר"ל הרמב"ם ז"ל בפי' המשני' סוף מע"ש הנ"ל גבי ודוי מעשר דקורא בלשו"ק ור"ל כנ"ל ועי' בפסיק' זוטרתא דמבו' שם ג"כ דקורא בלש"ק וע"כ כנ"ל וכמ"ש וכשיטת הירוש' וכן גבי כהן קודם כתיבת פר' סוטה הי' משמיעה רק תרגם של מילה במילה ולכך כתב הרמב"ם ז"ל בה' סוטה פ"ג הכותב על המגילה אות באות ומילה במילה ועי' במה דפליגי גמרא שלנו לפי פי' רבינו בסנהד' דנ"ו וד"ס גבי עדות על מגדף אם הי' להעדים אומרים הלשון כמו שאמר המגדף בעצמו ואף דע"י זה נמצא גם הם אומרי' זה וכמבו' בירוש' שם דאומרים רק השמות ולא הדבר מפורש ובירוש' נזיר פ"ב גבי מי שאמר הריני נזיר ע"ש וכ"מ. ע"כ ממהדורא תניינא]**


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:3:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foundations%20of%20the%20Torah/r/6:3:1)

**אינו לוקה.** עי' ירושלמי מגילה פ"א דמשמע דטפל לשם הוי ג"כ איסור דאורייתא במחיקה מדמביא ראיה מציץ. אך באמת זה תליא מה הקדושה בטפל אם משום עצם דהוי כמו יד לשם או משום השם ונ"מ אם נמחק השם ע"י סיבה אם מותר למחוק הטפל, ועי' בשבת ד' קט"ז ע"א אזלא כתב אזלא קדושתייהו ועי' בירושלמי פ"ק דמגילה גבי חרב הכרך ונעשה של גוים וכו':


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:3:2
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:3:2](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foundations%20of%20the%20Torah/r/6:3:2)

[ממהדורא תניינא: ****וכל הנטפל לשם מאחריו כו'}. נראה דזה רק גבי ס"ת דשם בשם מלבד קדושת הדין יש בו ג"כ גדר קדושת פה כמ"ש הראב"ד בסוה"ל שבועות ולכך קיי"ל דצריך לקדש מפורש בפרט עי' תוס' מנחות דמ"ב ע"א ולכך נתקדש גם הטפל בגדר יד להשם עי' חולין דקכ"ח ובדברי רבינו לקמן בהל' עבו"ז ולכך ג"כ מבו' בירוש' דסוטה פ"ב ופ"ג דכל המגילה של סוטה נתקדשה אגב השם שכתב לה אבל אם כתב שם בפ"ע אז הקדושה רק גדר דין וכן הדין גבי קרבן בין בנדר בין היכא דחייבה התורה הבאת הקרבן והקרבת הקרבן ועי' במעילה די"ט ע"א בהך דר"י ור"ש ותוספ' שקלים ובירוש' פ"ב דשקלים ובספרי פ' נשא פס' כ"ט שהוא חייב בטיפול הבאתם ובתו"כ פ' מצורע וברש"י נזיר דמ"ד ע"ב ור"ל דעד פתח אהל מועד חל עליו חיוב התורה של ההבאה ואם מתו שם אז חייב מחמת ההקרבה וגבי מחוסרי כפרה יהי' נשאר מחוסר כפר' אך מ"מ קיום ההבאה כבר קיים, וכן נ"מ די"ל דשוב אין עליו דין דבל תאחר ובזה יש לבאר לשון הירוש' פ"א דר"ה הל' א' מה דמייתי שם ברייתא דואל פתח אהל מועד לא הביאם ור"ל דאם אמר הרי עלי קרבן ודמיו עלי' דמבו' במנחות דק"ח דהוקבע, ואם הביאו אל פתח אה"מ ושם מת די בקרבן קטן וכ"כ בזה, וכן נראה לדידן דס"ל דשעבודא דאוריית' והיורש חייב לקנות ולהקדיש מה שנתחייב אביו קידושין י"ג וכ"מ כיון שהביאם לעזרה מיד נפטר ולכך פסק רבינו בה' עירוכין פ"ב ה' ח' גבי כל הספיקו' בנדר דהנודר עצמו ספיקו להחמיר וגבי היורש להקל דגבי נודר עצמו החיוב לבד השעבוד הוא על הגוף ולכך ספק להחמיר אבל על היורש רק מחמת שיעבוד הנכסים, והארכתי בזה בהך דעירוכין דכ"ז גבי מקדיש דכופין את המקדיש לפדות מטעם חומש ושאר דברים, גבי יורש כה"ג מאי אם כופין את היורש דהרי גם הוא צריך להוסיף חומש אם כופין ע"ז משום רווח הקדש כיון דהוא לא הקדיש וכ"כ בזה, וזה ר"ל הך דב"ק דס"ט ע"ב גבי מה דיליף מקרא דאם גאל יגאל כו' דאף דממון גבוה הוא מ"מ אוקמי רחמנא ברשותו ור"ל מזה הפסוק ילפינן בתו"כ וזבחים ד"ו דיורש ג"כ צריך להוסיף חומש אף דהוא לא הפריש הדבר, עכ"פ יש בזה שני גדרים וכבר כתבתי דאף דקיי"ל דעירוכין לא קדיש עד דמטי ליד גזבר מ"מ אם הפריש הכלי או מעות שזה יהי' לצורך תשלומי העירוכין חל ע"ז ג"כ גדר הקדש כדמוכח מסנהדרין דט"ו והוי כמו הקדש חדש ונ"מ אם צריך להוסיף ע"ז חומש, ועי' בעירוכין די"ד ע"ב ור"ל דהיכא דשילם בעד העירוכין ואח"כ פדה אותם מיד הגזבר א"צ לשלם חומש כיון דהקדושה חל ביד הגזבר, כמבו' חולין קל"ט אך אם דהתפיס המטלטלים לצורך העירוכין חל עליהם הקדש חדש וכה"ג כ' התוס' נידה ד"ו ע"ב ומנחות דע"ו גבי חלת תודה קודם ששחט עליהם הזבח, אם הפריש הד' חלות שיהי' לצורך תרומת לחמי תודה חל עליהם קדושת פה ע"ש, ובאמת נראה גבי שקלים דלפי המבו' בירוש' שקלים פ"ב ה"א דאם הפריש שקלו חל עליו הקדושה מיד ע"ש דהוי מחלוקת דר"י ור"ל כהך דחולין דקל"ט משום דמתחילה חל קדושה גדר קרבן יחיד עליו וכ"כ במ"א דאז יש עליו דין דאסור ליתן באתנן זונה לא כמו גבי כספים דמבו' בתמורה ד"ל ובה' איסו"מ דלא חל כלל דשם לא הוי גוף קרבן משא"כ בשקל באתנן זכר אז חל עליו האיסור דלא תביא כו' ואח"כ כשבא ליד גזבר נהפך לפנים חדשות מתרומות הלשכה של ציבור וכמבו' בירוש' שם בפ"א ובפ"ב, עכ"פ מיד שהפריש השקל נתקדש ומועלין כמבו' בתוספ' פ"א דשקלים ופ"א דמעילה ובדברי רבינו סופ"ו ובאמת י"ל דהוה בגדר קדושת הגוף והך דשקלים פ"ב ה"ב מבוא' דכ"ז שלא תרמו עליהם דאז הוי כמו שבא ליד הגזבר לא מעל שם מיירי שהוא לא הפריש השקל רק נתן לחבירו שהוא יוליכו לתתו לשולחנו וכ"ז שלא תרם הגזבר אין לו קדושה וכן מבו' בפ"ג ה"י דשקלים בדברי רבינו ורק כמו גזל ועי' בערכין ד"ו ע"א בתוס' ועי' בהך דשבת ד"צ גבי מקק ספרים דמבואר שם דצריך גניזה ודקט"ו ע"א ודק"ג וכמ"מ ובב"ב ד"כ גבי בלה ומגילה דכ"ו ע"ב אך שם לא בגדר קדושה רק בגדר איסור הנאה אך נ"מ דיש דברים שהם אסורים בהנאה ולכך צריך לכלות אותם ויש דברים שמחמת שצריך לכלות אותם לכך הם אסורים בהנאה ויש דברים שהם אסורים בהנאה וצריך לכלות אותם ועי' סנהדר' דנ"ה ע"א דאמר שם גבי אשירה השחת שרוף וכלה מלבד איסור הנאה שלהם ולכך אפר ע"ז אסור בהנאה לעולם כמבואר בכמה מקומות עי' סוף תמורה, אך נ"מ אם אפרן הם אסורים בהנאה כללית או משום לא ידבק כו' עי' חולין דפ"ט וע"ז דל"ד ותמורה ד"ל ע"ב ורש"י ע"ז דמ"ו ושבת ד"צ ע"א וכ"מ ונ"מ לפי מאי דקיי"ל דגבי ע"ז חייב אם נהנה אף בכ"ש כמ"ש רבינו בה' ע"ז ובה' מאכא"ס ועי' שבת דפ"ג ע"ב וד"צ ע"א אם גם מהאפר שלהם חייב בכ"ש אם יש ע"ז ג"כ שם ע"ז וכ"כ בזה והנה כבר כתבתי במ"ש התוס' יבמות דק"ד דגבי ע"ז של ישראל לא אמרינן הגדר דכתותי מכתת שיעורא משום דשם נקט בע"ז דנ"ב גניזה, ועי' שם ברש"י דנקט הלשון דכשהיא שלימה גונזה, ור"ל דכל הנקברים דסוף תמורה הוא בשביל סיבה אחרת לא שטעונה קבורה מחמת עצמה משא"כ בזה הגניזה מחמת עצמה ועיין בתוספות בבא קמא דף ע"ו ע"א ועיין בתוספות ישנים יומא ד"ס מאי דמחלקים בין קבורת מת לקבורת הני דע"ז דס"ב ע"ב גבי אבן שנסקל כו' וכן גבי גניזה דעגלה ערופה עי' ע"ז דכ"ט ע"ב בתוס' שם ועי' כריתות ד"ו ע"א דגרסינן שם גם גבי עגלה ערופה גניזה לא לשון קבורה המבו' בכ"מ ונ"מ דגבי עגלה ערופה ג"כ הוא דין בעצם וכמבו' באדר"נ שאסור להזיזה ממקומה ובאמת ר"ל דגם מקום הגניזה נאסר בשביל זה לא מחמת לא יעבד בה ולא יזרע ובאמת כתבתי בזה במ"א דהך מחלוקת דירוש' סוטה פ"ט גבי שיעור מקום תפיסתה של העגלה ערופה לא מחמת הני לאוי רק דקבורת עגלה ערופה אוסרת כמו גדר מת, וכבר כתבתי דהא דקיי"ל דגבי מת קרקע עולם אינו נאסר זה רק ליטול ממנו עפר אבל עצם הקבר אף בקרקע עולם כל זמן שהמת מוטל שם אסור וכמו בטומאה ועי' עירובין דל"א וכן הדין בעגלה ערופה וזה נ"מ בין גניזה לקבורה דהיכי דנקט בגמ' ל' גניזה גם המקום נאסר וקונה את מקומו, ועי' בכורות די"ב ע"ב גבי פטר חמור ובירוש' נזיר פ"ז ה"א, ובאמת זהו כוונת הגמר' מגילה דכ"ו ע"ב במאי דאמר שם דעושה אותן תכריכין כו' וזוהי גניזתן דר"ל דאף דבאמת הארכתי דהחיוב דתכריכין הוי זה חלק מהקבורה והך דמעש"ש פ"ה ועי' יבמות דע"ד וכ"מ ובתוס' שם דע"ג ולא נתתי ממנו כו' הוי זה בגדר כל דבר שבחובה אינו באה אלא מן החולין ועי' בתוספ' נדרים פ"ב גבי מודר הנאה דמותר לעשות לו תכריכים שאין הנאה למתים ור"ל דאף דמבו' ביבמות דס"ו ע"ב דהמת קנה אותן וא"ש מה שהקשו התוס' סנהדר' דמ"ח גבי עור המת דתכריכין שאני דקנינהו ולכך אסורים וכן בגדר קבר יש בו שני גדרים אם משום משמשין ואז הקרקע מותר ואם בגדר עצם המת שבטל לו גם קרקע אסור וכמ"ש, ולכך אמר דהני מטפחות דבלו לא מחמת דבטלינן להמת רק דזהו גניזתן, וכן הדין גבי אבנים מנוגעות עי' בתו"כ פ' מצורע שיהא מקומם טמא דגם המקום שפינו אותן שם טמא ובתוס' דנגעים הובא בר"ש פי"ב מ"ו וגם קרקע שעמד שם הבית טמא בגדר תפוסה ג' אצבעות וכמו בנזיר דס"ד ועי"ש בנגעים פי"ג מי"א בר"ש. נחזור לענינינו וכמו הך דע"ז דף נ"ב ע"א גבי כלי שרת שנפסלו ובדברי רבינו בהל' כלי המקדש וכמו דקיי"ל גבי חטאות המתות דפקע קדושתן כמבו' בתמו' דכ"ב ומעילה ד"ג וד"י ע"ב ועי' בכורות דט"ז וכמ"מ בש"ס וכמו קדשים שמתו וקדשים שנעשו טרפה עי' תמו' די"ז פקע קדושתן ונעשין איסורי הנאה דאורייתא ועי' רש"י מעילה ד"ב וד"ג ע"ב ובנזיר וכמ"מ ותוס' קדושין דנ"ז ע"ב ומעילה די"ב ודט"ו שם ר"ל רק דהקדושה שלהם פקעה אבל אסורין מן התורה וכמו הך דבכורות דט"ז וכן שחוטי חוץ עי' תוס' ב"ק דע"ו שהקשו דיהי' להם פדיון ועי' בלשון הרמב"ם בהל' פסולי המוקדשין פי"ח דמוכח שם דאסור משום לאו דלא תאכל כל תועבה אך זה רק היכא שעבר האיסור וכגון הך דזבחים דק"ח גבי שנים ששחטו ועי' רש"י קדושין דמ"ג דדייק רק דפטו' מחטאת וי"ל דחייבין משום הך לאו דונתצתם כו' לא תעשו כן עי' ע"ז די"ג ע"ב וכמ"מ דזה י"ל דגם שנים חייבין וגם י"ל דרק מקרבן פטור' אבל כרת חייבי' ועי' רש"י סנהד' דע"ח וע"א אם יש לחייב שנים על פעולה אחת וב"ק ד"מ בתוס' ופסחים דפ"ה, וכן בהך דין דתמו' די"ב ע"ב גבי הקדיש עובר במעי אמו ובד' רבינו בהל' מעה"ק פי"ח הי"ג דדייק שם דאינו חייב משום שחוטי חוץ והרמב"ם ז"ל כתב דאסור ואינו לוקה ואף דהא מבו' בתוספ' פ"ג דתמור' דעובר אסור באכילה בשחטה והטעם משום דמיו כמו יוצא דופן ביתום דע"י זה פקע קדושת הגוף ונעשה רק קדושת דמים עי' תמורה די"ז ובכורות דמ"ב ובד' רבינו בהל' תמורה פ"ד אך באמת זה תליא אם יוצא דופן הוי פסול הגוף וזה תליא בפלוגתא דר"ש ורבנן גבי יוצא דופן עיין חולין דף ס"ט עמוד ב' בכורות דף נ"ז וברמב"ם בזה בהל' בכורות גבי מעשר בהמה ודי"ט לר' טרפון וחולין דף ע"ד ע"ב ודף ל"ח ובודאי פסול לקרבן רק מכ"מ לא הוי פסול הגוף וכמו בבן פקועה דחולין דע"ד שם ע"ש בתוס' וא"כ לפי זה אמאי אינו חייב משום לאו דלא תעשון כמו בע"ז די"ג ע"ב אך לפי המבואר שם דאף למ"ד דמטיל מום בקדשים גם בגרמא חייב כמבו' מנחות דנ"ו זה רק במטיל מום משום דיש בהלאו שני גדרים אחד משום הדבר בעצמו וא' משום דע"י זה נפסל הדבר הנשאר והוא איסור נמשך דהדבר ישנו ופסול ע"י גרם שלו אך זה רק שייך היכא דהדבר נשאר קדוש רק דהפעולה עושה בו שלא יוכל ליקרב או שאר דברים אבל אם ע"י זה פקע הקדושה לגמרי אז האיסור רק משום הפעולה ולא משום הנפעל ולכך גבי מטיל מום אף גרמא חייב דהא קדושת הגוף בע"מ הקדושה עדיין יש עלי' אבל היכא דעשה פעולה שע"י זה תפקע הקדושה לגמרי מהן אז החיוב רק על עשי' ואז רק בעושה בידים וכן מוכח מהך דע"ז די"ג ע"ב גבי גיסטרא ע"ש ולהיפך היכא דאין מתכוין לזה אף דהוי פס"ר מכ"מ להנפעל ליכא חיוב רק על הפועל וזה שיטת רש"י בכורות דכ"ה ודל"ד ולקמן אבאר זה ועי' בתמו' די"א ע"א ובאמת בהך לאו דלא תעשו עול כו' דבבא מציעא דף ס"א ע"ב ובבא בתרא דף פ"ח ע"ב ודף פ"ט ע"ב ובדברי רבינו בה' גניבה פ"ז ופ"ח הנה בגמ' איתא בב"מ דאזהרה הוא על טומן משקלותיו במלח ע"ש דהחיוב הוא משעת עשי' ור"ל בשעת הטמנה דזה וודאי דאם עשה לכתחילה המדה או המשקל חסירה אין בו הלאו דלא הוי זה מידה כלל כ"א מד' אחר' אבל אם נטל משקל שלם וטומנו במלח שיחסר, ע"ז שייך האזהרה כיון דכבר יש עליו שם המשקל והא דמבואר יבמות דכ"א וב"ב דפ"ח דלית' בתשובה ר"ל דלפי המסקנא בב"מ עיקר הלאו הוא רק ע"ז על הגרם שיגרום חסרון בהמשקל ובזה לא שייך הישבון, וכן כתבתי במה דמבו' מדברי רש"י ב"ק דצ"ח ע"ב דשורף שטרותיו של חבירו אף קטן חייב לכשיגדל, שם משום דבמה שנשרף לא פקע החוב רק אין לו במה לגבות והוה כמו גירי דידי' תמיד עי' ב"מ דמ"ד משא"כ בשאר הזיקות ובגדר הך דיבמות דצ"ב דס"ד לומר דהוה כמו קלא דקמי נישואין כיון דצריכה היתר ב"ד ור"ל דההיתר הוא נמשך לא עבר ונפסק וכמ"ש התו' חולין דצ"ו וכבר כתבתי בזה נחזור לענינינו עי' בתמורה דף י"א עמוד א' ובאמת הפירוש שם להיפך ולדי קדשים במעי אמן הם קדשין הוי עלי' קדושת הגוף פרטי שוב כששחטן פקעה מהן קדושתן כמו ב"פ ויוצא דופן ויתו' אבל למ"ד בהוויתן מ"מ קודם שכלו לו חדשיו בטל לאמו ויש עליהם קדושת האם ועי' בלשון רבינו בהל' מעשה הקרבנות פ"א הי"ט דכתב שם להיפך ואף דכלו לו חדשיו הוי קדוש כאחד מאברי' ובהל' תמורה פ"ד ה"ג נקט רק בלא כלו וצ"ל דנ"מ דכאן לא שייך לומר שיהי' קדוש בפ"ע דאם לא כן יהי' חל עליו שם ולד חטאת ולמיתה אזלא ופקע קדושתו ולכך אמרי' דבטל לגבי אמו וכמו אחד מאברי' ואף אם הולד חי ואף דהרמב"ם פסק בהל' מא"ס דב"פ שכלו לו חדשיו ויצא חיים חייבין על חלבו כרת דרק שחיטת אמו מטהרתו ולשאר דברים הוא מציאות בפ"ע כאן גבי חטאת מוכח מדבריו להיפך ומהני לו זריקת אמו ועי' זבחים דצ"ח ע"א במה דנקט שם דלא חל על בע"ח גדר נותר דלכאורה קשה הא משכחת גבי חטאת מעוברת ששחטה וזרק דמה ויש בה ב"פ חי וכלו לו חדשיו אף דלכמה דברי' הוי כחי עי' חולין דע"ד ע"ב מכ"מ חל על בשרו גדר נותר והזריקה מתרת לו כמו דאשכחן בהך דמעילה ד"ו ע"ב וד"ז וזבחים דקי"ב דזריקה אחת מהני לשתי החטאות ועי' בירוש' דיומא פ"ה ה"ד דאמר שם הכל מודים דפר משיח ועדה דדי שיהא כדי הזי' אחת לשניהם והטעם כיון דלמדין זה מזה כמבו' בזבחים דל"ט ובאמת נראה בהך דמבו' בזבחים דס"ה ע"א גבי לאכול כחצי זית כו' דהיכי משכחת לה גבי קרבן עוף דבעולה ליכא אכילה ובחטאת ליכא הקטרה ודוחק לומר דזה אתי' כר"א עי' מנחות די"ב אך נראה דכיון דמבואר בקרא עי' כריתות ד"י ויומא דמ"א וזבחים ד"צ גבי מטמא מקדש במזיד קן חטאת ועולה תחת חטאת בהמה (תחת כבשה) שם ה"א דמצטרף המחשבה דהוה כמו אחד ולכך מבואר ג"כ בזבחים דס"ז דלר"י עולת העוף שעשאה כמעשה חטאת נמשכת ונעשה חטאת ע"ש דס"ח ע"א בתוס' וה"א דמצרף המחשבה קמ"ל וא"כ משכחת דגבי קדשים יהי' מציאות דחלב מותר וגבי חולין חייב כרת ועי' כריתות ד"ד ע"ב במה דא' שם דלכך צריך קרא כרת לחלב קדשים משום דהותר מכללא ע"ש ור"ל כמ"ש במ"א דאלי' של כשב בקדשים אם אכל ממנה חייב גם משום חלב דרק בחולין או בהאלי' של שור ועז בקדשים אבל גבי כבש כיון דשם קריבה בגדר חלב חייבין עלי' ג"כ משום חלב וכן הוא בתוספ' חולין פ"ז וכן בתו"כ יש מיעוט דעל פסולי המוק' פקע מהאלי' שם חלב דקדשים ומותרת לזר לאחר פדיון ועי' בכורות דט"ו ע"א במה דמקשה שם גבי חלב של פסוהמו"ק מחמת צבי ואיל ע"ש ואמאי לא מוקי זה לגבי אלי' של פסוהמו"ק וההיתר הוא לא משום דהוי גדר חולין רק משום דהוה גדר צבי (חי') וכן יהי' נ"מ גבי שה קדשים שמתה אם האלי' שלה יש עלי' טומאת נבילה, אם המיתה גורמת הטומאה או מה שאין בה במה לטהר ועי' בהך מחלוקת דחולין דע"ד גבי אבר עובר מת היוצא קודם שחיטת אמו אם טהרה אותה שחיטת אמה אח"כ וכן קודם שחיט' מאי וע"ש בתו' דע"ב ע"א ד"ה לחכמים וד"ע ע"ב ד"ה מ"ט ובבעל המאור שם, ובמ"ש רש"י דקכ"ז ע"א ד"ה האבר דכיון דאנן קיי"ל חולין דע"ג ע"ב דמיתה עושה נפול חזינן דהמיתה גרמה הטומאה והמיתה צריכה שתהי' בכל הפרטים, ועי' ביצה ד"ז גבי בשר המדולדל ואח"כ מת העוף דאין לטמא בבהב"ל ובתוס' זבחים ס"ט ע"ב בשם ר"ח דשייך שם גדר מיתה על אבר א' בד"ה אי, עכ"פ יהי' נ"מ דאף דקיי"ל קדשים שמתו פקע קדושתן כיון דאז עדיין שם קדשים עליהם ועל האלי' שם חלב ועי' חולין דל"ח ע"ב זה פירש כו' ודקכ"א ע"ב וב"ב דקל"ז ע"א גבי מתנות שכמ"ר וה"נ י"ל גם בעובר וכן י"ל גבי לובן כוליא חייב בקדשים ובזה יש לפרש הך דכריתות די"ד ע"א ועי' תוס' חולין דצ"ג וכן חוטין של חלב כוליא של מוקדשין עי' תוס' חולין דצ"ג ודקכ"ו ע"ב ותוספ' פ"י דחולין. עכ"פ גבי קדשים שמתו וגבי חטאות המתות דפקעה מהן קדושה וכן כלי שרת שנפסלו היכא דלא חזיא לכלום וטעונין גניזה עי' ע"ז דנ"ב וזבחים דפ"ח וכמ"מ ובד' רבינו בהל' ביהב"ח ובהל' כלי המקדש ולא דמי לכתנות כהונה שבלו דקדושין דנ"ד דשם הם ראוין לפתילות עי' שבת דכ"ב וסוכה פ"ה ובירוש' שם ובדברי רבינו בהל' כלי המקדש ובהך דיומא ד"ס ע"ש ושבת ד"צ וה"נ גבי היכא שנמחק מקום שנכתב בהס"ת השמות אף דמבו' בשבת דקט"ז דאזלא כתב אזלא קדושתו מכ"מ קדושה ליכא אבל איסור הנאה יש ועי' בתוספ' פ"ב דסוטה ובספרי פר' נשא פיס' י"ז גבי אם לאחר שנמחקה המגילה אם הקלף כשר לכתוב עליו מגילת סוטה אחרת ומבו' שם דלא ובתוספ' מבו' דצריך לגנוז זאת וי"ל ג"כ משום זה ואף דשם כך מצותה דעומדת למחיקה והוי בגדר בגדי לבן של יוה"כ דהם עומדין ג"כ לגניזה ועי' בירוש' סוטה הובא בתוס' ד"כ גבי מי סוטה לאחר מחיקה אם יש בהם קדושה ע"ש ובאמת י"ל ג"כ דנ"מ אם קלף של מגילת סוטה צריך עיבוד לשמה ועי' מנחות דמ"ב ע"ב וכמ"מ. עכ"פ אותיות הנטפלין לשם לאחריה' דקדושין י"ל רק בס"ת ושאר אבל כותב שם בפ"ע אז לא חל קדושה על הטפל לאחריו כיון דאין זה מן הצורך אך עי' בתוספ' דידים הובא בד' רבינו בהל' אבות הטומא' פ"ט ה"ט גבי משיחת הרצועות שתפרן לספר מטמא את הידים וכן גבי תיק של ספר מטמא את הידים ועי' ירוש' שבת פט"ז גבי מצילין תיק של ספר דרק בזמן שהוא טפל לו ועי' בירוש' פ"א דמגילה דמביא שם ראי' דאות שלפני השם לא קדיש דהרי בציץ האות שלפניו נחלק ור"ל דזה הוי כמו תיבה בפ"ע דלמד וכבר כתבתי בזה דזה מחלוקת בשבת דקט"ו ובירוש' סוטה פ"ב אם יש על אות אחת שם בפ"ע ורבינו ס"ל בה' תפילין פ"ה ה"ג דגם אות אחת הוה מציאות ונ"מ ג"כ אי הני סימניות דשבת דקט"ו ור"ה די"ז אם הם נחשבים ממספר האותיות דקידושין דף ל' דס"ת ותהילים או רק סימנא בעלמא וכמו בסוכה דנ"ג ע"ב וא"כ י"ל דגם בציץ כיון דהן נחלקין הוי כמו תיבה בפ"ע ועי' בירוש' מגילה פ"א גבי הא ד
**ה** לשם דהוא ג"כ הוי כמו תיבה בפ"ע ונ"מ ג"כ דהנה גבי חושן בתורה מבו' רק פעם א' גדר פתוחי וגבי אפוד וכן גבי ציץ מבו' איזה פעמים והטעם דהנה מבו' בגיטין ד"ו וכן פסק רבינו לקמן בהל' ס"ת דיותר משלש תיבות אסור לכתוב בלא שרטוט ע"ש בפ"ז ובהל' יבום פסק דרק שתים מותר לכתוב ולא שלש א"כ כך דגבי אפוד הוי נכתב על אבן אחת ששה שבטים דהיינו שש תיבות ולכך מלבד החקיקה של האותיות צריך לשרטט מקודם אבל בחושן דכל תיבה ותיבה הוי עצם בפ"ע אי"צ זה וגבי ציץ וכן גבי גורל של יוה"כ עי' ירוש' פ"ד דיומא דשם ג"כ הוי כתוב כך וכן היו חקוקין אם נימא דאות א' הוי ג"כ בגדר תיבה בפ"ע יהי' תליא במחלו' דגיטין הנ"ל דמלבד החקיקה הי' נצרך גם שרטוט ונ"מ ג"כ למ"ש לקמן בה"ד במה דפלי' רבינו והראב"ד ז"ל במה שדייק שם רבינו גבי שם של שתי אותיות דהוי מקצת שם המפורש דמאי נ"מ לן בזה דכל שמות אינם נמחקין ועי' בהך דשבועות דל"ה וע"ז דף י"ח גבי אד אם מותר למחוק ע"ש אך נ"מ אם רצה לכתוב שם בן ב' אותיות וכתב אות א' לבדה אם זה נמחק כיון דהוי מקצת שם המפורש ואף אם נימא דאות א' אין בו שום מציאות מכ"מ כאן אסור מחמת שם המפורש ועי' רש"י ערובין די"ח ע"ב ובהך דב"ב דקס"ו ע"ב גבי ילמד וכן י"ל נ"מ היכא דנתכוין לכתוב כל השם רק לא השלים ס"ל להראב"ד ז"ל דגם בשאר שמות אינו יכול למחוק דלא כרש"י בשבוע' שם וכמו הך דמנחות ד"ח גבי אם דעתו למלאות ראשון ראשון קדוש וכב"כ בזה בהל' כלאים פ"י ובאמת הנה בירוש' שבת פ' האורג מבו' דהכל מודים בכותב את השם דרק אם השלים אז חייב והארכתי בזה דר"ל דדי אם השלים במוצ"ש דהיינו שהתחיל לכתוב קודם בין השמשות והשלים במוצאי שבת אבל לא השלים לא דס"ל דזה אינו דבר מצטרף ח"ו רק עצם פשוט ואינו מתחלק ובאמת נראה לי דזה ג"כ כונת הגמ' במגילה די"ז ע"א גבי למפרע דלא דיליף לה מקרא דיהי שם כו' ע"ש ברש"י ור"ל ג"כ דשלא כסדרן בשם פסול ולכך מבו' בירוש' פ"ה דברכות ולקמן בהל' תפילין פ"א הט"ו דהכותב את השם אסור להפסיק בשעת כתיבה ע"ש הטעם משום כונה ובאמת הטעם דהוי מציאות אחת וא"א לחלק ועי' במ"ש רבינו לקמן בהל' שקלים פ"א גבי שקל דצריך ליתנו בבת אחת ועי' במה דפליגי הרמב"ם עם רש"י בהך דשבת דצ"ז ע"ב גבי נתכוין לזרוק ד' וזרק ח' או נתכוין לזרוק ח' וזרק ד' אם זה דומה לכתב שם משמעון ע"ש ורבינו ס"ל דדומה ור"ל אם עיקר החיוב היא הזריקה רק דבלא הנחה לא נגמרה הזריקה או עיקר החיוב הוא ההנחה וכן הך דכריתות דט"ו ע"א במה דאמ' שם לר"א נ"מ גבי קצירה וגבי ביאה ע"ש דאפשר לערב שתי גרוגרות בבת אחת ומה ר"ל אם הוי בשני עוקצין ב' גרוגרות בענף אחד או דהוי בפרי א' שיעור ב' גרוגרות אם גם ע"ז יש הגדר דשני גרוגרות ועי' נזיר ד"ז במה דמחלק שם בין זמן לשערות ולמקום אם זמן הוי נקודה אחת או שטחי ועי' בהך מחלו' דנידה דע"ב ע"ב בהך דר' יוחנן ורי"ל גבי י"א יום כו' אם הוי מציאות אחת או נפרדין וס"ל לרי"ל דהוי מציאות אחת ולא נחלק ולכך היכא דבזה החלק א"א שתהי' זבה גדולה לא חל עלי' גם שם זבה קטנה ור"י לא ס"ל כן ובאמת זה ג"כ הגדר במה דפלי' בכמ"מ אם חצי שיעור אסור מן התורה ר"ל אם הוי גדר הצטרפות או גדר נקודה וכן מה דפלי' ביומא דע"ג ע"ב גבי או"ת אם בולטות או מצטרפות ר"ל ג"כ זה הגדר וכמ"ש אם כל אות הוי מציאות בפ"ע ולשיטת התוס' בכמ"מ שבת דכ"ח ודס"ב וערובין וכמ"מ דס"ל דגבי תפילין הוי רק אות שין הל"מ חזינן דגם אות אחת הוי מציאות ועי' תוס' יומא ד"ח ע"א ובדברי רבינו לקמן בהל' תפילין פ"ג ה"א דגם ד' הוי הל"מ אך י' ע"ש בהי"ג ובאמת לגירסא הראשונה בשבת דס"ב גם זה הוי הל"מ אך נ"מ דגבי ד' מבואר מנחות דל"ה ע"ב וכמ"מ שהראה הקב"ה למשה מסיני וע"ש בתוס' ורש"י ברכות דכ"ג וכן כתב רבינו שם בהי"ג שא"א להודיע צורתו אלא בראיה ונ"מ דאף למ"ד בסנהד' דכ"א ע"ב דבתחילה נתנה תורה בכתב עברי ועי' זבחים דס"ב ע"א מכ"מ צורת הקשר של ראש צריך דוקא שתהא כמו ד' בכתב אשורי א"כ לפי זה הוי בתפילין של ראש ב' אותיות ולקמן בהל' תפילין אבאר דמ"ד דס"ל ביומא ד"ז ע"ב גבי ציץ שלא יסיח דעתו ממנו מקרא דתמיד ר"ל דאם מסיח דעתו אז הוי בגדר פסול בלבישה ושוב אינו מרצה על טומאה וזה תליא בהך מחלו' דפסחים דל"ד גבי היסח הדעת אם זה הוי פסול הגוף או רק פסול טומאה וס"ל שם כמ"ד פסול הגוף וא"כ הוי בגדר מחוסר בגדים וצריך לחזור וללובשו דבאמת כיון דהציץ הי' רק ב' אצבעות כמבו' בסוכה ד"ה וא"כ היכא דהו' עליו שלא כמצוותו אין עליו שם בגד כלל, עי' זבחים די"ט ושבת דס"ג ע"ב דהוי רק גדר תכשיט ע"ש ועי' תוס' נזיר דנ"ד, ועי' זבחים די"ח דנקט שם שני בבות לבש ב' מכנסיים כו' ויתור ע"ש ברש"י ובירוש' שם הוה מחלוק' מהו יתור, אם יתור הוא שני בגדים השייכים לכהונה, וא"כ מה דמרבה שם מקרא דכהן הדיוט שלבש בגדי כה"ג מחלל עבודה ובוודאי גם ציץ בכללו וא"כ לשיטת הראשונים תוס' סוכה דף ה' וביומא דע"ב בתו"י דהציץ הי' על הפדחת והוא שלא במקום בגדים וגם גדר בגד אין עליו כיון דאין בו ג' וא"כ מדוע פוסל העבודה וע"כ כיון דגבי כה"ג הוה זה גדר בגד חל עליו שם יתור בגדים ועי' חולין דקל"ח גבי כיפה של צמר ומ"ש הרי"ף ז"ל בפ"ו דשבת דהוה רק שני אצבעות ולכך אין עליו שם ייתור בגדים, והך דזבחים די"ט בהך מחלוק' גבי צלצול קטן באמת הטעם מחמת קרא דבד שלא ילבש של חול וע"ש בירוש' סוף עירובין הנ"ל ובמאי דפליגי רש"י ותוס' בזבחים שם גבי תפילין אם יש עליו שם בגד לגבי ייתור ע"ש, עכ"פ גבי ציץ הוי היסח הדעת פסול בהדבר והוי כמו מחוסר בגדים דנפסלה העבודה וכן גבי תש"ר כן ונ"מ דכב"כ דתש"ר הלבישה דבר הנמשך דכל רגע ורגע שהוא לבוש מקיים מצוה מה שא"כ בש"י המצוה היא מה שלובש ועי' שבת דקנ"ג ע"א ושמן על ראשו כו' ולכך יש ג"כ נ"מ גבי היסח הדעת בין של ראש לש"י [השמטה למ"ש בגדר דשבת קנ"ג ושמן על ראשך כו' ור"ל כמו דמבואר בכריתות ד"ז דשמן המשחה של כה"ג הוי קדוש לעולם ופועלת בו לעולם שכל רגע ורגע הוא נתקדש על ידיו ולכך מבואר שם דחייב על השמן שבראשו ולכך רק בכה"ג מבואר בגמ' שם דאם נטל השמן מראשו ונתן על מעיו חייב וא"ש מה שהקשה התוי' יומא נ"ט ע"ב וד"ס אבל במלך כה"ג פטור דלא גרע ממלך בן מלך וכ"כ בזה, וכן הדין בתפילין אבל בציצית כתיב בכל עת ואף דגם זה הוה מצוה נמשכת עי' תוס' סוכה דף ל"ט וביבמות דף צ' ע"ב עי"ש מ"מ הוה הזמן בגדר הך דמכות דף כ"א ע"ב גבי כלאים כדי פשיטה ולבישה עי"ש וה"נ גבי ציצית כן ועי' בירוש' ברכות פ"א ה"א דעת הוא כ"ד רגעים ועת א' מכ"ד בעונה עי"ש ועי' בירוש' מכות פ"ב על קרא עת רצון וה"נ זה השיעור ולכך נקט בכל עת. ע"כ השמטה]. וכן דייק רבינו בה' תענית גבי ט"ב דרק של ראש ובזה י"ל הך דסוכה דכ"ה ע"ב דא' שם רב גבי אבל ביום ראשון פטור מן התפילין ולכאורה מאי ק"ל הא זה מחלו' תנאים במו"ק דכ"א ע"ש אך נ"מ דאף למד"א דחו"ה חייב בתפילין וכן ס"ל לרב עי' תוס' מו"ק די"ט ע"א ומנחות דל"ו ע"ב ע"ש דאז ליכא גדר אבל וטרדה מכ"מ תש"ר פטור מלהניח דשם הוי היסח הדעת פסול עצם. ועי' רש"י זבחים ד"ק ע"ב גבי אונן ביו"ט לגבי קרבן דאסור בקדשים וה"נ כן ועי' כריתות דכ"ו ע"ב גבי חטאת העוף הבאה על הספק ואחר נודע שילדה ודאי אם יכול לאוכלה וזה תליא אם שייך באכילת קדשים גדר דיחוי לא מחמת חשש טומאה רק מחמת פסול הגוף עי' תוס' ב"מ דנ"ג ע"ב ותוס' זבחים דס"א ע"ב דפלי' בזה ופסחים דק"כ ע"ב גבי לס"ד מאי בוקר בוקר שני אם יכול לאוכלו ביום ע"ש וזה תליא אם שייך לומר בזה גדר דיחוי וראי' מדחזינן גבי בת כהן שנישאת לישראל ומת בעלה דחוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק עי' דס"ח ודפ"ז דיבמות וע"ש דנ"ו ע"א דנקט שם לשון קדושה וכבר כתבתי ביבמות דנ"ו ע"א נקט קדושה ודנ"ז ע"א נקט קנין ונ"מ די"ל למאי דס"ל שם דנ"ז גבי פצוע דכא כהן אם נימא דמותר לישא גיורת וכן פס' רבינו בה' איסו"ב פט"ז ה"א דמ"מ אסורה לאכול בתרומה דרק בת גרים לדידן דהיינו כגון שנתגיירה אמה מעוברת דלכהן אסורה כמבו' בה' איס"ב דרק אם הורתה ולידתה בקדושה ולפצוע דכה מותרת אז מותרת לאכל בתרומה אבל גיורת עצמה לא, וכמבו' בירוש' יבמו' פ"ח דיש עלי' שם זונה ע"ש, ולכך דייק רבינו בה' תרומות פ"ז הי"ג רק בת גרים כל' הגמ' אך נראה דלגבי קדשים מ"מ אסורה דשם צריך גדר קדושה דכיון דמותרת לממזר כמבו' א"א להתירה לאכול בקדשים ע"י אישות ועי' במאי דפליגי רבינו והראב"ד בה' איסו"ב פי"ח ה"ג, וכבר כתבתי בזה במ"א במה דמבו' בגיטין דל"ח גבי המקדיש עבדו ובירוש' קידושין פ"ג ופ"ד לשם קדושת ישראל דר"ל כמ"ש רבינו בפ"א מה' מחוסרי כפרה דאף דהוה גר גמור לאחר מילה וטבילה מ"מ לגבי אכילת קדשים עדיין לא נגמר הגרות שלו ואסור, מלבד גבי עבד כנעני לאחר מילה וטבילה דשם אוכל בשביל הרב ולאחר שחרור צריך להביא קרבן ע"ש עכ"פ חזינן דלגבי אכילת קדשים היכא דהפסול הוא בעצם הוי גדר דיחוי ואסו' לעולם ועי' במה דפלי' בזה רש"י ותוס' ביבמות דס"ח ע"א ד"ה אי ודפ"ז ע"א גבי אם היתה ארוסה לישראל ומת אם אוכלת בקדשים וכן אם היתה מעוברת מישראל בלא אישות וכן נ"מ לפי מה דמבו' בסנהד' דס"ג ע"א דכ"ז שיש דם בכוס אסור לאכול הבשר דע"כ ר"ל לאחר שנתן מתנה אחת, עכ"פ דאם לא נתן ל"ל קרא ועי' פסחים די"ג ודע"ז וע"ח דאף לר"ש דאמר כל העומד לזרוק זה וודאי דאסור לאכול קודם שזרק ועי' כריתות דכ"ד ע"ב אך ר"ל לשאר מתנות או לשירים דכ"ז שישנן בכוס אסור לאכול וכן נ"מ למה דמבו' ביומא דס"א ובנגעים גבי לוג שמן של מצורע דמתנות הראש אין מעכבות, ועי' בל' רבינו בהל' מח"כ ספ"ד דאמר שם דקוד' שנתן כו' הוי כמו בחטאת קודם זריקה ובאמת הא מבו' בזבחים דמ"ד הובא בדברי רבינו מהל' מעילה פ"ב ה"י דלאחר זריקת דם אין בו מעילה אך י"ל דבה' מחוסרי כפרה ר"ל קודם נתינת השמן להכף וכבר כתבתי בזה בפ"ב מהל' נזירות דזה ב' גדרים דהלוג שמן הוי ג"כ בגדר מנחה וע"ש בזבחים מ"ד ע"א ע"ש ברש"י ובנגעים פ' י"ד מ"ו ע"ש בר"ש ועי' זבחים דע"ו ע"ב אך מ"מ י"ל דכל הני רק אם נשפך השמן אבל אם עדיין ישנו אסור לאכול מן התורה וכמו הך דסנהד' דס"ג הנ"ל וזה ר"ל ג"כ הך דזבחים דנ"ו ע"א גבי דם נפסל בשקיה"ח ויליף מקרא ביום זבחו יאכל ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל דכיון דהוה שקיעה"ח ולא נתן הג' מתנות והשירים דנפסלים ושוב מותר לאכול הבשר ועי' מ"ש בעה"מ חולין ד"פ ע"ב אם נאבד הכוס ואח"כ נמצא אם מותר באכילה ועי' בהך דתמו' דכ"ב ע"ב גבי אבודה בכוס ע"ש ברש"י ובאמת נראה דגם גבי מצות מילה דברים המעכבים בה לא הוי דברים נפרדים רק מציאות אחת דהרי למד"א שבת דקל"ה ע"א דודאי ערלה כבושה דההטפה דוחה שבת ע"ש חזינן דהטפה עושה כמו שמל ובגדר דהפעולה שנעשה מאלי' ע"י הדבר שהוא עושה כעת נעשה כמו שהוא עשה וכעין מ"ש התוס' מעילה דכ"א ע"א לחלק בין טל שירד על הפירות אם עשה איזו פעולה בזה אח"כ הוי כמו שהוא עשה כל המעשה ובין גדר זיעה בעלמא דזה נקרא בכונת מכוין וזה רק גדר סיבה מאליו ועי' במ"ש רבינו בס' המורה ח"א פע"א שיש דברים שהם רק ממילא ועי' במ"ש הבעה"מ פ"א דסוכה על די"ג גבי אגד בידי שמים ובכריתות ד"ה ע"א הקב"ה יודע בהכרעות ר"ל דאף דבר ההכרחי הוא ג"כ בגדר ההשגחה ועי' במנחות דפ"ז ע"ב במה מחלקן ביד דא"א שיהי' מצומצם ובמ"ש התוס' שם דע"ו ע"ב ובד' רבינו פי"ג בהל' מנחות שכ' לשון באומד כי כן הדין ובמ"ש התוס' מנחות דכ"ג ע"א גבי שירי הלוג ועי' בירוש' פי"א דתרומות דבעי שם דאם מיצה בכוונה אם הוי כמו יתר דכוונת התור' כמו הרגילות ועי' תוס' שבועות דכ"ז ע"ב גבי אם נשבע על הכיכר שיאכל ונשאר פירורים וכ"כ בזה בהך דכתובו' דצ"ח ע"ב גבי תרומה באומד ובמה שכתב הרא"ש נדרים דף ע"ה עמוד ב' גבי זמן הדבור של ההפרה אף במקום דא"צ זה הוי כמו מציאות לא מחמת ההכרחי ובירוש' חלה פ"א גבי בזמן שאין ביה"מ דאז ליכא הקרבת העומר והאיר המזרח מתיר מכ"מ הזמן של שיעור ההקרבה גם בזמן שאינו מעכב ולכך רש"י במנחות דס"ח ע"א כתב על האיר המזרח דהוא הנץ החמה אף דבכמ"מ מבו' דהוא קודם משום דצריך עכ"פ זמן ההקרבה ועי' בכריתות די"ח ע"ב גבי אם נימא דידיעת ספק מחלק גבי יוה"כ זמן שאפשר להודע הוי מחלק וכמ"מ עכ"פ חזינן דהמציאות פועל כמו שנעשה הכל על ידו וה"נ ההטפה הוי כמו שכל הדברים הנעשים ממילא נעשין על ידה הרי דהוי הכל מציאות אחת אך לשי' ר' בה' תרומות פ"ז הי"א ס"ל דהטפת דם ברית זה מצוה פרטית ולא שייך כלל לגדר ערלה ובאמת כ"כ דלשיטת רבינו דהטפה אינו מעכב לתרומה אך מ"מ לאכילת קדשים שפיר מעכב דשם צריך דוקא מהול ולא רק שלא יהא ערל וזה ר"ל הך דיבמות דע"א ע"א לר"ע ע"ש וא"ש מה שהקשו התו' שם, ועי' בירוש' ביבמות שם דיליף זה מקרא דהמול ימול בנולד מהול אך זה רק גבי ישראל אבל לגבי גרות ס"ל דאם נולד מהול ונתגייר אז ההטפה מעכב לגרות אבל אם נמול כשהי' ב"נ אף לא לשם גרות ולא לשם מצוה רק לרפואה הטפה ודאי בעי רק לא מעכב להגרות כלל ורק לאחר שטבל דאז הוי ישראל גמור אז מוטל עליו החיוב להטיף דם ברית גדר מצוה ולא תיקון ולקמן בהל' מילה אבא' בזה ונ"מ ג"כ דבאמת נראה דאף דאנן קיי"ל כר"י בע"ז דכ"ז דאשה כשר' למול וכ"כ בז' זה רק למצות מילה אבל לגבי גירות היכא דהמילה הוא מגדרי הגרות כמ"ש אז אשה פסולה למול דזה הוה בגדר משפט ואשה פסולה אבל כה"ג גם בגר אשה כשירה למול דזה רק למצוה והך דשבת ד' קל"ג ע"ב גבי אם לא גמר בשבת דחייב שם ר"ל דגמר כל המילה רק דהגמר הוי במוצ"ש וכן משמע מלשון רבינו בהל' שגגות פ"ב הל"ט דמיירי שגמר המילה רק לא בשבת ולכך חייב ובאמת נראה דמה דא' ר"ש בשבת דק"ג ע"ב ועשה אחת כו' דרק עד שישלים ר"ל ג"כ אם השלים במוצ"ש דאז למפרע חל עליו שם מלאכה וע"ש דק"ד ע"ב בהך דרב ששת שנטל לגגו של ח' ועשה שני ז' ע"ש ברש"י שכ' והספר צריך לכך ומה ר"ל דהנה באמת גבי כתיבה בשבת אם החיוב משום שכתב או משום הפעולה של שתי אותיות ונ"מ היכא דעשה רק פעולה שע"י זה נעשו אותיות אם חייב כמו כאן גבי נטל לגגו דח' ובאמת למה לא אמר שם דחייב גם משום מוחק כיון דעי"ז נתבטלה האות והוי אות גדולה ע' שבת דע"ה ע"ב גבי מחק ועי' בירוש' שבת פ"ז ה"ג יש שהוא מוחק נקודה אחת וחייב שנים כו' אך שם ר"ל כגון שהשלים הספר ע"י זה וכן הוא בתוספ' פי"ב דשבת דנקט שם הכותב אות א' ועשה ב' אותיות שתי אותיות ועשה אות א' חייב וע"כ ר"ל כה"ג דהיינו שעשה מן ח' שתי זייני' או משתי ז' עשה ח' באחד חייב משום כותב ובאחד חייב משום מוחק וע"ש בתוס' שבת דק"ד ע"ב ד"ה נתכוין ובגמ' שם דק"ה ע"א במה דא' לא קשיא הא דבעי זיוני ור"ל דצריך לא כפי' הראשונים רק אם צריך לאותיות זיינין ואז אפילו נתכוין לכתוב ח' מכ"מ כיון דבלא שני זייני' א"א לכתוב ח' והוא הי' צריך לב' זייני' ג"כ חייב ועי' בהך מחלו' דכריתות די"ט ע"ב גבי כונה ומחשבה וכאן נמי אף דכונה היתה לח' כיון דצריך ב' זיינין וגם א"א לכתוב ח' בלא שני זיינין לכך חייב ועי' בדברי רבינו בזה בהל' שבת פי"א הי"ג דכתב שם סתם דחייב אך נ"מ דהנה הרמב"ם כ' בה"ט דגבי כותב אף אם עי"ז נתקלקל העור וכתב ע"מ לקלקל חייב משו' דלדידן דלא ס"ל כר' יוסי דכותב חייב משום רושם רק דכתיבה הוי מציאות בפ"ע והחיוב רק על הכתיבה לא על מה שנעשה בהדבר אשר כותבין עליו האותיות ולכך מקלקל חייב אבל גבי דנטל לגגו דח' וע"י זה נעשו ב' זיינין אז החיוב רק משום הדבר שנכתב עליו כיון דזה נעשה ממילא והיכא דהי' מקלקל פטור ולקמן בהל' שבת אבאר בזה, וכן הגדר גבי בישול בשבת דיש נ"מ בין עצם הבישול או כמו שכתב רבינו בהל' שבת פ"ט הל' י"א דהגסה הוא מצורכי הבישול וע"ש בה' ד' ובהל' ב' גבי ביצה וגבי קוליס האספנין דהרי חזינן בהך דפסחים דמ"ז וכ"מ גבי מבשל גיד בחלב דחייב משום מבשל ואף דהוי בב"ח וא"כ הוי מקלקל כמבו' בפסחים דע"ג דהרי אסור בהנאה גם שלא כדרך הנאתו אך זה נ"מ בין עצם האב כיון דעצם המלאכה הוא כהוגן אף דמה שנגמר ע"י הבישול לא חזי מ"מ חייב, משא"כ היכי דהוה רק כמו צורכי בישול אז במקלקל פטור, ועי' במה דמבואר במנחות דנ"ז ובדברי רבינו בהל' שבת שם בהל' ה' גבי בישול כמאכל ב"דר מצד א' פטור דאז לא חל עליו גדר בישול, וכבר כתבתי במאי דפליגי גמ' שלנו ביבמות דל"ג ע"ב דלמ"ד הבערה ללאו יצאת גבי זר שהקטיר אימרים בשבת ליכא איסור שבת רק לאו וירוש' ס"ל בפ"ב דשבת דכיון דמצות הקטרה לא הוה לשם שריפה רק איכול לשם ריח ולשם ניחוח כמבו' בזבחים דמ"ו לא לשם שריפה הוי בישול ועי' בספרי פ' קרח פסק' קי"ח ופ' פינחס פסק' קמ"ב לחמי כו' ועי' זבחים דל"א ומנחות די"ז וחולין דפ"א דאכילת מזבח שמה אכילה, ועמ"ש התוס' מנחות דכ"ו ע"ב דגם הם הוי בגדר מתיר אך נ"מ אם בזה רק בכזית וכן נ"מ גבי אימרים שצלאן חוץ דמבואר בזבחים דמ"ו ומנחות דכ"א דשוב אין בהם ריח ניחוח שם י"ל דשוב אין עליהם שם הקטרה רק שריפה ואין מעכב בהם אכילה ולכך ס"ל להירוש' בשבת שם דהוה גדר בישול אף דבאמת דגבי בישול שבת צריך כגרוגרות וגבי הקטרה די בכזית כמבואר בכ"מ אך מ"מ גמ' דילן ס"ל כיון דבאמת אין זה בישול רק בגדר שם תיקון וכיון דעשה זה זר שלא כדין נתבטל ממנו זה הגדר וכן כתבתי כה"ג גבי זר שעבד שמירת הלוים דפטור כיון דעיקר שמירה לא הוי מעשה לדידן כמבו' ב"מ דצ"ג רק שמירה במקדש הוי זה גדר עבודה עי' בדברי רבינו פ"ח מהל' בית הבחירה ועי' בכורות ד"ל ע"ב ע"ש ברש"י וכ"כ בזה, אך זה רק אם עשו כדין אבל אם עשה שלא כדין לא הוה עשי' כלל, ועי' בהך מחלוקת דתמורה ד"ו ע"ב גבי בעלי מומין אם עובר על לאו משום קבלה ג"כ משום דבאמת קבלה הוה ממילא וכמבו' בזבחים דף י"ג ע"ב רק מ"מ היכא דצריך לזה הוי שפיר עבודה אבל בלא עשה כדין לא כלום הוא, ועי' תוס' מעילה ד"ה ע"א דליכא איסור לקבל בפסול ע"ש ועי' בתוס' יומא דס"ד ועי' בלשון רבינו בהל' פסוהמו"ק פ"ג הי"ט דכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב והוא מזבחים דכ"ז ע"ב אך זה רק לזרוק את הדם אבל מ"מ לא פסק כר"י בהך דכריתות דכ"ד גבי דם בכוס כמבו' בפ"ד מה' פסהמו"ק הי"ט משום דבזה לא ס"ל כר"ש דכל העומד לזרוק כו' וכן כ' שם בפי' המשניות ואף דבכ"מ זריקה בפסול לא מהני להתיר האיברים להקטרה עי' זבחים דפ"ז ומנחות ד"ז הטעם משום דכל דבר הנעשה בעבירה אינו עושה פעולה על אחר להתיר וכדאמרינן בתמורה ד"כ ע"ב אין אדם מתכפר כו' משא"כ קבלה דלא עבר וכמ"ש. עכ"פ כיון דזה מחמת הדין נעשה הפעולה זה רק אם עשה כדין אבל שלא כדין לא הוי פעולה. ע"כ השמטה]. ועי' תוס' חולין דף ח' ע"א ותוס' מו"ק ד"ב ע"ב ד"ה וצריך וע' במנחות ד"מ ע"ב גבי הטיל למוטלת ע"ש ברש"י ד"ה אמר רבא דאף דבשעה שעושה הציצית לא הוי מעשה מכ"מ בזמן שפוסק אחת מהן הוי זה כמו מעשה בהשני' וכשרה ואף דבעצם הדבר לא עשה כלום והגדר הוא דכיון דמתחילה היה המנין שנים ועכשיו נעשה המנין אחד זה גופא הוי כמו שנוי מעשה ופנים חדשות וזה תליא גבי גדר מספר אם אחת הוא ג"כ נחשב בגדר מנין או הוי רק הכרחי וככ"ב לעיל ובאמת זה תליא במה דמבו' בתוספ' ר"ה פ"ב דאף אם לא קדשו בי"ד את החודש דר"ה כגון אם באו עדים מן המנחה ולמעלה מכ"מ צריך לתקוע אז התקיעות אף דקרבנות קרבין למחר דגדר המציאות של הקדוש ב"ד הוא רק שייך לחשבון וממילא דיני התורה התלוים בזמן מונין מזמן קדוש ב"ד כמו פסח וסוכות אבל דבר דלא שייך לזמן אז לא תליא בב"ד ועי' תענית ד"ה ע"א מונה כו' וא"כ לפי זה כיון דתקיעות הוא באחד וזה לא שייך כלל למנין דזה דבר הכרחי כיון דהדבר ישנו ממילא הוא כך לכך לא תליא כלל בבי"ד כן ס"ל להתוספ' וגבי יוה"כ עי' בדברי רבינו בהל' שביתת עשור בפ"א בלשונו דגבי דין של איסור מלאכה ביו"כ נקט חשבון המספר של עשרה בתשרי וגבי דין צום שם נקט סתם יוה"כ לא בגדר מספר וס"ל דגבי צום דכתיב בקרא עצם היום שם ג"כ לא תליא במספר רק במציאות אבל בגדר מלאכה דהוא גדר קדושת היום זה תליא בחשבון ועי' בחולין דק"א ע"ב במה דא' שם שמדא הוי ע"ש ברש"י ותוס' אך באמת כך דהך דר"ה דכ"ה בעובדא דר' גמליאל ור' יהושע זה רק גבי מלאכה דזה שייך לגדר קדושה ויו"ט וגם בר"ה גופא הארכתי בזה דתליא בהך מחלו' דר"ה דל"ב ע"א דר"א ס"ל דקדושת היום קודם קדשהו בעשית מלאכה ור' עקי' ס"ל להיפך ור"ל אם איסור עשית מלאכה תליא ג"כ בקדוש ב"ד כמו קרבנות או לא וכב"כ בזה דאף במבו' בר"ה ד"ז ע"ב דלמ"ד יובל חייל מר"ה חל גם באורתא אף דאין מקדשין החודש בלילה כמבו' בכמ"מ עי' ברכות ד"ל ע"ב אך מכ"מ זה מחלו' בסנהד' די"ב ע"ב אם למחר לאחר שקדשו נתקדש למפרע מחלו' רבא ור"נ ובירוש' סופ"א דר"ה מבו' ג"כ דקדיש למפרע אך אנן קיי"ל דמכאן ולהבא קדיש אך משכחת לשיטת הרמב"ם בהל' קה"ח פ"ד ה"ט ובפה"מ דאפשר לקדש לאחר שקיעה קודם צאת הכוכבים וכ"כ בזה וזה ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל דלא הביא בהל' שופר ובהל' יובל' הך דאין תקיעת שופר בלילה משום דכיון דקיי"ל כמאן דא' מכאן ולהבא וא"כ בלילה לא הוי כלל ר"ה ולא שייך זה כלל לגדר תקיעת שופר לא משום לילה ונ"מ דגבי לולב שייך גדר דיחוי גם בליל א' של סוכות עי' רש"י סוכה דף ל"ג ובירוש' יבמו' פ"ח גבי ערל בליל שמיני אם יש עליו אז שם ערל וכן אם מוטל עליו אז החיוב שיהא לו לולב וכן אם אז נתקדשה למצותו מה שא"כ בשופר דלא חל עליו כלל זה הגדר רק אם הי' אלול מעובר לא מחמת דלא קדשו רק מחמת שלא נראתה הלבנה כמו בימי עזרה ר"ה די"ט אז צריך להני מיעוטי דלילה לדידן דס"ל בר"ה כ"ד וסנה' וכמ"מ דשלא בזמנו א"צ לקדשו וככ"ב לשיטת הגאונים דס"ל דמתענין בר"ה וכבר הקשו ע"ז מקרא המובא ביצה דט"ו ע"ב לכו אכלו כו' אך באמת אדרבא משם ראי' להם דעיקר הטעם שלהם דס"ל כפי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשני' תענית די"ח ע"ב במה דאמר גבי אין גוזרין תענית בר"ח ואם התחילו אין מפסיקין וכמה התחלה פלי' שם ופי' הרמב"ם ז"ל דר"ל השעות ביום ור"ל דקאי אר"ח ועי' בר"ה ד"ל ע"ב דרוב פעמים היו עדי החודש באים לאחר תמיד של שחר וא"כ קודם לזה אם התחילו להתענות אין מפסיקין וזה ר"ל שם אך כל זה היכא שצריך לקדש החודש אבל אז בימי עזרה שהי' מעובר וכבר קדשו שמים אסור להתענות בו וזהו דאמר להם כי קדוש היום לאדונינו ר"ל שכבר קדשו שמים וע"ש דל"ב ע"ב במה דא' שם השני מתקיע וע"ש הטעם בגמ' שלנו ובירוש' נקט במ"ש דאז נתקדש החודש בשעת מוסף וגמ' שלנו ר"ל למד"א דא"צ לקדשו או כגון במעובר, עכ"פ גבי יו"כ יש בו ב' גדרים גדר עפ"י חשבון וקדושתו ע"י בי"ד וזה רק למלאכה אבל לצום הוי עצם והארכתי בזה ג"כ דנ"מ כגון אם הביא ב' שערות באמצע יום דגבי שבת חייב על כל רגע ורגע דכל רגע ורגע הוא מציאות בפ"ע וכמבו' במכילתא פר' יתרו ופר' ויקהל מחללי' כו' ועי' יבמות דל"ג אבל גבי יו"כ לגבי צום י"ל דהוי בגדר נקודה ואם הביא ב"ש באמצע היום פטור אך רבינו בפי' המשניות כריתות פ"ג לא פי' כן ולכך צריך כרת ללילא וכרת ליממא כמבו' ביומא דפ"א ע"ש בתוס' רא' בזה משום דכאן הלילה נקודה בפ"ע והיום נקודה בפ"ע ועי' בהך מחלו' דב"מ דקי"א גבי פעולת שכיר ע"ש רב ושמואל וגם שם מבו' דלמאן דא' שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום מכ"מ אם עבר היום ולא פרע לו עובר על הני לאוין דלילה ג"כ דלמפרע ובזה מבו' בטוב לשון הברייתא דאמר שם מכאן אמרו כו' וכן ר"ל שם בירוש' פ"ט הל"י אם בגלל מקימא קראי תפתור בשכיר שעות וכב' כתבתי בזה בח"ב, עכ"פ גבי יו"כ זה ב' גדרים הצום תלוי בעצם היום ורק נקודה אחת היום בפ"ע והלילה בפ"ע והמלאכה תלו' בחשבון וקדושה ולפי מה שקדשו ב"ד את החודש כן הוי יו"כ. ע"כ ממהדורא תניינא]


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:4:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foundations%20of%20the%20Torah/r/6:4:1)

**כתב כו'.** והנה אם כתב רק אות אחת מהשם אם מותר למחוק, זה תליא במחלוקת דב"ש וב"ה בירושלמי דסוטה פ"ב ופ"ג ע"ש בתוס' ד' כ' ע"א, ועי' בתוס' ע"ז ד' י"ח ע"א גבי א"ד ואדני, ובזה פליגי הרמב"ם והראב"ד ז"ל דהרמב"ם כתב משום מקצת השם וה"ה לאות אחת, ועי' בב"ב ד' קס"ו ע"ב ע"ש, ולשיטת הראב"ד שרי, ועי' מה שכתבתי בזה בהל' תפילין:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:4:2
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:4:2](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foundations%20of%20the%20Torah/r/6:4:2)

[ממהדורא תניינא: **כתב כו'.** עי"ש בהשגות. וכבר כתבתי בזה בח"א במה פליג הראב"ד על רבינו ז"ל, עוד י"ל דפליגי היכי דנתכוין לכתוב שם שדי אך לא גמרו ע"י איזה סיבה דהראב"ד ס"ל דאסור למוחקו וזה תליא בהך דמנחו' ד"ח גבי כלי שרת אין מקדשי' אלא מלאי' וס"ל לר' יוסי דזה רק אם לא נתכוין להשלים אבל אם נתכוין להשלים ראשון ראשון קדוש', ובדברי רבינו בהל' פסולי המוקדשין פ"ג הל' כ' מחלק שם בין כלי שרת דשם אינו מקדש אף בשדעתו להשלים ובמידה של קודש אז אם דעתו להשלים נתקדש אותו ראשון ור"ל היכי דהשיעור הוא עצם לא מחמת הצטרפות אז פחו' מהשיעור אינו כלום וע' בזבחים ד"פ אם מצטרפים להזאות ובמה שכתב רבינו בפ"א מה' שקלים דצריך ליתנו בבת אחת, ע"ש במה שכתבתי בח"א ובהך דזבחים ד"מ ע"ב ודצ"ג ע"ב דרק בכלי א' ומנחות ד"ח ע"א גבי קומץ שחלקו ובמס' מקואות פ"ג הל' ד' גבי ג' לוגין כו' דאם נתכוין להרבות אפילו קורטוב בכל השנה מצטרף, ובכורות דנ"א ע"ב גבי ה' סלעים דפדיון הבן דמצטרף עי"ש, על כל פנים כך כל היכי דהשיעור הוא עצם לא בגדר דברים נפרדים אז פחות מזה אינו כלום והיכא דהוא מדברים נפרדים אז מצטרף ומתחיל הדבר מתחילתו והנ' גבי אותיות השם עי' בירושלמי שבת פ' האורג דאינו חייב לדברי הכל עד שישלים, ורצה לומר שישלים אף במוצאי שבת וכן הדין בהך בשבת דקל"ג ע"ב גבי מילה דמבואר שם דהיכי דלא גמר המילה בשבת חייב משום חבורה ובתוספתא מבואר שם דזה אמר ר' יהודא ועי' תוספ' שבת ק"ה ע"א גבי רב אשי דאמר דמילה הוא משום תיקון גברא דזה רק לר' יהוד' משום דקשה לי' מכאן דאמר רב אשי דחייב משום חבורה אף אם לא גמר המילה, אך באמת הא ר' יהוד' אמר זה והוא ס"ל דמקלקל פטור ועל כרחך דבאמת גמר המילה בלילה או למחר אם כן התחלת המילה שהתחיל בשבת לא הוי מקלקל, כיון דהמילה נעשית כהוגן ותיקון גברא רק שבת לא ניתנה להדחות כיון דבשבת גופא לא גמר המילה וכן הדין ג"כ גבי שחיטת קרבן ציבור בשבת דהיכא דגמר השחיט' בלילה במוצאי שבת חייב על התחלת השחיטה בשבת, וע' במה שכתב רבינו בפי' המשניות סוף נגעים דמצוה אינה דוחה את הלאו אלא א"כ נעשית כתיקונה לגמרי ובאמת נראה מה דמבואר בשבת דק"ג ע"ב דר"ש ס"ל דאינו חייב עד שיכתוב את השם כולו ר"ל ג"כ שישלימו אף במוצאי שבת דאז הוי שם מלאכה עלי', כיון דהדבר נגמר ועי' בירושלמי פ"ו דתרומו' גבי חצי שיעור לריש לקיש דס"ל דמותר מן התורה דמודה ר"ל בעתיד להשלים ומה ר"ל בודאי אם ישלים חייב, ובדוחק לומר דהיינו ששהה יותר מדי אכילת פרס ועי' ברש"י יומא דע"ג ע"ב, אך באמת ר"ל כך דכבר כתבתי דטעם דריש לקיש דאין זה דרך אכילה, א"כ אם אכל בפסח סמוך לחשכה יום שביעי או ביוה"כ סמוך לחשיכה והשלים השיעור בלילה אז שם אכילה יש אך מ"מ חיוב ליכא דהרי השלמה היתה בלילה בהיתר ולכך עכ"פ אסור מן התורה, נמצא גבי שם כל זמן שלא השלים אין עליו גדר כתיבה וזה תליא אם אותיות הן חלקים מהתיבה או מציאות בפני עצמן רק התיבה מצטרפת מהם ועי' שבת דקט"ו ע"ב פלוגתא גבי להציל מפני הדליקה דצריך פ"ה אותיות אם דוקא תיבות או אפי' אותיות מפוזרות ועי' בירושלמי סוטה פ"ב ופ"ג מחלוקת דב"ש ודב"ה גבי מגילת סוטה שכתוב בה אות אחת יתירה דב"ש ס"ל דחייב על מחיקתה וב"ה ס"ל דרק שתים ור"ל דאם הפרשת סוטה אינה כשרה למחיקה אז חייב על מחיקתה והנה במנחות דל"א ע"ב גבי כתבו אגרת במזוזה פסולה עי"ש ברש"י ותוספות דיליף מגט ולא ר"ל דכתב אותיות באמצע התיבה דשם הפסול מחמת דאין התיבה נכתבה כהגון רק ר"ל כמה שכתב רבינו לקמן בהל' תפילין פ"ה ה"ל ג' דהוסיף אות אחת בפני עצמו נפסלה וכן מבואר בירושלמי גיטין פ"ט ופ"ג דענין אחר בגט אף כל שהוא פוסל והוא הדין במגילת סוטה רק פליגי ב"ש ובית הלל אם אות אחת נחשבת לכלום, ורבינו פוסק בזה כב"ש, עכ"פ הוי פלוגתא אם אותיות של השם הם דברים נפרדים ומצטרפים או מציאות אחד ועי' שבת דצ"ז ע"ב גבי נתכוין לזרוק שמונה וזרק ד' אם זה דומה לשם משמעון עי"ש לפי פירוש רש"י ותוספות לא דמי ומוכח שם דב' אותיות הוי דבר בפ"ע רק בגדר הצטרפות ולא כמו בהוצאה אך רבינו לא ס"ל שם כך, ושם אבאר זה. וכן הך פלוגתא דמנחות דל"ז ע"ב גבי ציצית אם ארבעתן מצוה אחת או ארבע מצות אף דמעכבות זו את זו וכן בהך דסוכה דנ"ד ע"ב גבי תקיעה תרועה מחלוקת ר' יהודה ורבנן וכן הך מחלוקת אם לולב צריך אגיד תליא בזה אם מדברים נפרדים נעשה אחד או כל אחד ואחד המה מציאות בפני עצמו רק דמעכבי אהדדי ועי' יומא דס"א גבי הזאות ג"כ כהאי גוונא ובירושלמי שם, וזו היא כונת הראב"ד ז"ל כאן דרק אם כתב שי"ן דלי"ת ולא נתכוין לגמור אז מותר למחוק, אבל נתכוין לגמור לא דראשון קדוש ובגדר מידה של קודש, ורבינו לא סבירא ליה כן רק דכל השם מציאות אחד. וגבי שאר שמות כל שלא נגמר אין עליו קדושה כלל. וכן נ"מ היכי דסבור שצריך לכתוב שם בן ד' אותיות וכתב רק שתי אותיות או להיפך אם מהני להשלים אם זה כמו שני גדרי קדושה או מציאות אחת ועי' מנחות דפ"ח גבי מלאים אם רוצה להותיר אם יש שם מלאים עליו וכן נ"מ לשיטת רבינו בהל' מלכים דבני קטורה יש עליהם מצות מילה רק בלא פריעה אם בהמילה גופא יש חסרון במה שאינה צריכה פריעה והוי כמו מצוה אחרת ועי' ביבמות דע"א ע"ב אם הני שמלו קודם שחל עליהם מצות פריעה אם אח"כ כשניתנה המצוה של פריעה אם גם הם מחויבי' לפרוע או הם הוי כמהולים ואינם צריכי' פריעה, ועי' חולי' דקכ"ג עי"ש ברש"י ותוס' גבי טלית שהתחיל לקרוע דמיד נטהר היכי שדעתו לקרוע עד רובו. ועי' מנחו' די"ד ע"ב גבי שתי הלחם דאמר שם דהכתוב עשאם ב' גופי' עי"ש ברש"י ותוספו' ור"ל דמבואר במנחות דצ"ד דנאפית אחת אחת ונ"מ אם תנור מקדשם כהאי גוונא, עי"ש דצ"ה ע"א וד"ח ע"א גבי מנחה קדושה בלא שמן וע"ש בתוס' דף מ"ו ע"א ובתוספתא דמנחות שם ומנחות דף כ"ד ע"א גבי כגון עריבה של תרנגולים ע"ש ובמ"ש הר"ש ז"ל פ"א דטהרות מ"ט גבי גומות בתנור ע"ש ור"ל שנאפית בב"א רק בגומות מיוחדות ועי' תוס' חגיגה דף כ"ו ע"ב. ע"כ ממהדורא תניינא]


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:4:3
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:4:3](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foundations%20of%20the%20Torah/r/6:4:3)

[ממהדורא תניינא: **כתב כו'.** עי' בהשגות וכ"כ בזה דפלי' היכא דחשב להשלים אם חל עליו קדושה תיכף ועי' בחולין דקכ"ג ע"א גבי טלית שהתחיל לקורעה ע"ש בתוס' דנטהרה מתחילת הקריעה אך שם רק אם נקרע רובה דטהורה למפרע וגבי קדושה ס"ל דמיד נקדשה כמ"ש בהך דזבחים דפ"ח ומנחות ד"ח וכן הדין גבי מקוה היכא דחסרה ממ' סאה דקיי"ל דג' לוגין פוסלין אותה ורק מג' כלים וכמבו' במקוואות פ"ג משנה ד' משום דהוי שיעור עצם [[השמטה- ולכך גבי שלג ס"ל דליכא פסול שאוב משו' שאינם הרכב' מזגי' רק שכוני' דהם נפרדי' כמבו' בנדה די"ז ועי' במורה ח"ג במ"ש בשם פרקי דר"א גבי בריאת הארץ. ע"כ השמטה]. וג"כ ר"ל דאף דמג' כלים מצטרף רק בזמן שהי' בכל כלי מהן שיעור ג' לוגין וחל עליו שם השיעור אז אם נפל מכל כלי כך לוג אחד מג' אז פוסלין המקוה וכה"ג כתבו התוס' יומא דפ"א גבי רביעית דם ובנזיר דנ"א גבי תרווד רקב דרק מצטרפין בזמן שבא משיעור ועי' מעילה די"ז ע"א גבי דם השרץ וככ"ב לגבי ב' חצאי פרשות של תפילין אם מצטרפין ע"י תפירה זה רק שמתחילה היו שניהן שלמים ואח"כ נחסר מקצת מזה ומקצת מזה אז מצטרפין שניהן ע"י תפירה אבל אם לא היו רק חציין לא מצטרפין וכן גבי ג' לוגין מים שאובים והא דמבו' במקואות פ"ב מ"ה גבי בור שיש בו ג' גומות ובכל גומא יש לוג כו' או די"ל דשם ר"ל ג"כ דנפל כל לוג מכלים שכל א' מחזיק ג' לוגין או דכיון דא"צ ליפול די בזה ועי' ברכות ד"נ גבי צירוף לזימון ובירוש' שם גבי איזוב להזאה ועי' ב"ב דף קס"ה ע"ב ומ"מ מבו' שם דאם נתכוין לרבות ולהשלים הג' לוגין אז נצטרף אפילו בכמה שנים ע"ש ומדברי הרמב"ם ז"ל מוכח בהל' מקוואות פ"ה ה"א דאם התחיל ליתן קודם שהי' בו מ' סאה כשרין והשלים הג' לוגין ואז כבר היו המ' סאה כשרין מכ"מ נפסל למפרע וכה"ג כתבתי בהך דזבחים דצ"א גבי אם חישב חצי זית חוץ לזמנו ואח"כ חישב כזית חוץ למקומו ואח"כ חישב חצי זית חוץ לזמנו לר"י דס"ל דמחשבת הזמן קדמה הוה פיגול אם זה נקרא כמו קדמה מחשבת הזמן כיון דחצי זית ראשון הוה חוץ לזמנו נימא דאח"כ חל המחשבה למפרע, ועי' בהך דחולין דק"מ ע"ב גבי שילוח הקן דאם שחט מיעוט סימנים אם חל ע"ז שם לך ולא לכלביך, או כיון שבידו לגומרו לא חל עליו שם פסול כלל, וכה"ג בפסחים דפ"ד גבי שבירת עצם בפסח בנא כיון דבידו לגומרה. וה"נ כן וכב"כ בזה כמה דמבו' בנידה דל"ג יכול יעלה לרגלה ע"ש איך הדין גבי בא על שומרת יום כמה הוא טמא ועי' בזה במ"ש הראב"ד ז"ל בתו"כ פר' אח"מ אך זה נ"מ בין היכא דאצלה עדיין יש זמן שתהא זבה גדולה אז הוא טמא ז' אבל היכא דגבה ליכא זמן זה אז אין עליו טומאה רק יום אחד וככ"ב בח"א ובח"ג, וכן נ"מ כאן גבי שם בן ד' היכא דחשב שא"צ לכתוב רק שם בן שתי אותיות ואח"כ רוצה להשלים עליו שיהא בן ד' אם מהני זה דמלשון רבינו נראה דיש עליו ב' הגדרים גדר שם בפ"ע ואז הוי כמו כל השמות המיוחדין והרי מבו' בסנהד' ד"ס לגבי מגדף אינו חייב עליו סקילה ואף דרבינו פסק בהל' ע"ז פ"ב ה"ז דגם על שם המיוחד חייב סקילה חזינן דס"ל דהוי רק כמו כנוי שאינו נמחק וא"כ כיון שרצה רק לכתוב בן שתי אותיות שוב אינו יכול להשלימו שיהי' בן ד' ואח"כ כתב שהוא מקצת שם המפורש חזינן דגם אז יש עליו זה הגדר ועי' בהך מחלו' דמעילה די"ז ע"ב גבי מחלו' דרבא ורב אשי בטעם דמצטרף ולד ראשון עם ולד שני אם משום דיש בגדר ראשון גם שם שני או משום דשני נעשה ע"י ראשון וכן פלי' כה"ג בזבחים דל"א ע"ש ועי' בירוש' פ"ז דדמאי טעם דהיכא דמוסיף על הקדושה אז לא מהני אף תוך כדי דבור משום דאינו מכוין לעקור רק להוסיף אבל אם נימא בתוך כדי דבור מקדושה חמורה על קדושה קלה שפיר מהני דשם הוא עוקר הדבר ע"ש, ועי' מנחות דפ"ח ע"א גבי מוסיף אם כלי שרת מקדש או לא ובירוש' פ"ג דקדושין אם יש שם קדושה קלה אצל קדושה חמורה וכן גבי טומאה כה"ג וירוש' פ"ג דברכות ופ"ג דיומא ופ"ב דשבוע' ע"ש ועי' בתוספ' פרה הובא בר"ש פ"ג מ"ד, עכ"פ בזה פלי' רבינו עם הראב"ד ז"ל אם שם בן שתי אותיות הוי שם בפ"ע או יש עליו גם הגדר שהוא מקצת שם בן ד' ונ"מ לזה. ע"כ ממהדורא תניינא]


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:6:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:6:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foundations%20of%20the%20Torah/r/6:6:1)

[ממהדורא תניינא: **כלי שהי' כו'.** עי' במסכת סופרי' פ"ג דגם אם שם כתוב על אבן אסור למוחקו, ועי' מנחו' דל"ד עי"ש ברש"י ותוספו' דכתב שעל אבן אינו מתקיים ולקמן בהל' שבת פ"ט הל' י"ג גבי צובע כלי מתכות אך זה תליא אם החיוב הוא על האות ועי' שבת דס"א ע"ב ודק"כ ע"ב גבי שם על בשרו אך שם האות מתקימת ואף דרבינו כתב בהל' שבת פי"א הל' י"ו דחמימות הבשר מעברת כו' זאת סבה אחרת ועי' גיטי' דף כ' ע"ב דהוי כתב שיכול להזדייף וכן בהך דמו"ק דכ"ו ע"א דשם נקט ס"ת שנקרע צריך לקרוע שתי קריעות ובירושלמי שם נקט ס"ת שנשרף וזה תלי' מה נשרף קודם אם האותיות ואח"כ הגויל ומבואר בשבת דף קט"ז באזלא כתב אזלא קדושתו וא"כ רק הנשרף קריעה אחת אבל אם להיפך צריך לקרוע ב' קריעות אבל נקרע בב"א בוודאי שתי קריעות וזה הכוונה דע"ז דף י"ח ע"א גבי מה ששאלו תלמידיו לרחב"ת מה אתה רואה ע"ש בתו' ור"ל מי נשרף קודם דנ"מ להם לדין קריעה והשיב להם שמתחילה נשרף הגויל וא"כ צריך שתי קריעות וכן נ"מ אם נימא כשיטת רבינו ורש"י שבת דס"ב וברכות דכ"ג דד' וי' של הרצועות הם אותיות גמורות הלמ"מ אם שייך בזה גדר מחיקה אם מתירן עי' במרדכי כיון דהאותיות נעשות מגוף הדבר והדבר לא נסתלק רק נתבטל השם. אם שייך בזה גדר ונתצתם, ועי' עירובין דצ"ז דרק אסור בשבת לקשרן משום קשר ולא משום הכתב חזינן דלא מיקרי כתב רק היכי דהם דברים נפרדים ומובלעות האותיות בכתב עי' רש"י גיטי' ד"כ גבי כתב שעל גבי כיפא ואנדוכתרא וכן בגט זה תליא במה דבעי שיכתוב על דבר המתקיים אם זה משום הכתב או משום דבעי דבר שהוא מתקיים ובספרי בפרשת תצא משמע דבעי שני דברים, האותיו' שיהיו מתקימות והדבר שנכתב עליו שיהיה מתקיים, אך אנן לא סבירא לן כן רק דהעיקר צריך משום האותיות ועי"ש בתוספתא ובתוספו' גיטי' דכ"א ע"ב וזה תליא בהך מחלוקת דגיטין ד"כ ובירושלמי פ"א דקדושי' אם גט שכתב על אסורי הנאה אם כשר עי"ש. ובזה אתי שפיר מה דהקשו התוספו' על רש"י במנחו' דל"ד ע"א עי"ש. ועיי' סוטה דט"ז גבי הלכה עוקבת את המקרא וכ"כ בזה בהל' גרושין. ע"כ ממהדורא תניינא]


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:6:2
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:6:2](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foundations%20of%20the%20Torah/r/6:6:2)

[ממהדורא תניינא: **כלי שהי' כו' קוצץ כו'.** והנה מה ר"ל אם מקום הכתוב מקדש כל עוביו או רק בגדר קליפה ועי' מ"ש התוס' בעירוכין שם ד"ה יגוד ועי' תוס' ע"ז דמ"ז ע"ב גבי אבן והנה במס' סופרים פ"ה הי"ג מבואר שם דעל האבן שומטו וגונזו ומשמע דכל האבן אסור ובאמת עי' במנחות דל"ד דכתב שעל האבן אינו מתקים רק בגדר חקיקה ועי' תוס' גיטין ד"כ ע"א והנה בהל' שבת פי"א כתב רבינו בהל' ט"ז דלכך כותב על בשרו חייב אף דנמחק אח"כ כמבו' גיטין ד"כ ע"ב מכ"מ יש עליו גדר כתב אבל צובע כלי מתכת כתב בפ"ט הי"ג דפטור שאינו מתקים ולא נקרא צובע ועי' בכורות דנ"ח גבי מעשר בהמה משום סקרתא ושבת דע"ה ע"ב גבי שחיטה ובמה דפלי' ר"א ורבנן אם חייב גבי כחול משום צביעה וע"ש דצ"ה ובירוש' ערלה פ"ב דמבואר שם דאם צבע דבר שיש בו רוח חיים בקליפי ערלה נאסר כולו והטעם דהצביעה עושה בו מעשה ואף דדבר שיש בו רוח חיים אינו נאסר ועי' בנגעים פי"א גבי בתים צבועים דמטמא בנגעים ובנדרים דנ"ו וגבי עורות הוי שם מחלו' דר"י ור"ש ועי' בשבת דכ"ז וגבי בגדים לכו"ע אינו מטמא משום דצביעה בבגד נעשה פנים חדשות וכ"כ בזה גבי הך דחולין דקל"ה וב"ק דצ"ג ע"ב ודק"א גבי ראשית הגז ונ"מ דאף אם אח"כ העביר הצבע דשוב אינו חייב אך בעצם הנ"מ בין כתיבה לצביעה משום דכתיבה החיוב הוא על האותיות ואף דצריך דבר המתקים זה רק דאל"כ לא נקרא כתב אבל הצביעה עיקר החיוב הוא משום דבר הנצבע וכיון שאינו מתקים על הדבר פטור וזוהי עיקר המחלו' דר"א ורבנן בשבת דצ"ה שם אם הצביעה הוא המלאכה או מה שעי"ז יש לו דבר צבוע ועי' במה דפלי' בשבת דק"ו ע"ב גבי דבר שאין במינו נצוד אם חייב ור"ל ג"כ זה אם מחמת הצידה או מחמת הדבר הניצוד ועי' בירוש' שבת פ"ז דמספקא לי' שם איך ס"ל לר"מ גבי מלאכה שא"צ לגופו אם חייב או לא ולא פשט לו מהך חזינן משום דר"מ ס"ל דעצם הצידה היא המלאכה לא משום הניצד וע"ש בתוס' דק"ז ד"ה הצדן והנה כאן גבי מחיקת השם כתב רבינו גבי כלי מתכת וכלי זכוכית חקוק דוקא משמע דאם הי' כתוב ליכא בו גדר מחיקה ובאמת לפי מ"ש לעיל דגבי קשר של תפילין צריך הל"מ גדר אותיות דוקא וא"כ למה אמר בערובין דצ"ז דאינו יכול לעשות קשר בשבת מחמת הקשר למה לא אמר מחמת כותב ושם הוי שתי אותיות וע"כ צ"ל דכתיבה לא הוי רק אם הוא דבר המוטל על גבי דבר אחר וכמ"ש רש"י בגיטין ד"כ אבל כאן דהדבר גופא נעשה אות ליכא בה לא גדר כותב ולא גדר מוחק כיון דהדבר נתבטל לגמרי וככ"ב לעיל גבי גרם די"ל דגבי מוחק שם בס"ת אז גם גרמא לוקה דע"י המחיקה נעשה ב' דברים שהשם נמחק והס"ת נפסל ורק בשם על בשרו שם גרמא מותר, עכ"פ י"ל דגבי אבן ומתכת וזכוכית רק אם חקוק חייב במחיקת השם אבל לא בכתיבה דזה לא הוי כתיבה כלל והנה גבי שם אם הי' סבור שצריך לכותבו וכתב וקדש ואח"כ נמצא שא"צ בודאי חייב על מחיקתו ולא הוי כמו הקדש בטעות עי' נזיר דל"ב ובשקלים פ"ב דכאן כיון דיכול לקדש שם בפ"ע הוי כמו בא בנדבה ועי' שם בשקלים פ"ב הך מחלו' דב"ש וב"ה ובמה דפליגי הרמב"ם והראב"ד ז"ל בהל' פסולי המוקדשין פ"ה ה"ז גבי דבר הבא בנדבה אם הפריש יותר ממה שצריך ע"ש ובפרט גבי שם דשם לא שייך בו גדר שאלה עי' תוס' גיטין דל"ב ע"ב וגם י"ל דהוי כמו אתא ליד גזבר דלא שייך בו שאלה וגם בזה כן כיון שכבר נגמר וא"צ לו ועי' במס' סופרים פ"ה ה"ב דמוכח שם דאף אם צריך תיבה אחרת וסבר שצריך שם וכתב לשם שם אסור למחקו ובעצם י"ל דזה לא גרע משם שכתבו בן נח דמבו' בגיטין דמ"ה ובעירוכין ד"ו הנ"ל דאסור למוחקו ועי' לקמן בה"ח ואף דאינו יכול להקדישו ולא שייך בו כלל מחשבה ואף דרש"י גיטין דמ"ה ע"ב לכאורה נראה דאם כתבו לשמו יש בו קדושה ע"ש בתוס' ד"ה א"ל הנה באמת אין כונת רש"י כן רק דר"ל דרק לקרות בהן בגדר חומש אבל לא לצאת בו ואף דבמשנה שם נקט נמי תפילין ומזוזות לאו דוקא ולכך שם דמביא תניא לוקחין ספרים כו' אף דבתוספ' דע"ז נקט ג"כ תפילין ומזוזות בגמ' דילן השמיט זה ועי' בירוש' פ"ב דע"ז ועי' ברש"י ע"ז דכ"ו ע"ב דנראה דס"ל דמומר להכעיס אפילו באיסור אחד ס"ת שלו ישרף ולכאורה תמוה וע"ש בתוס' ע"ז דכ"ז ע"א ובאמת רש"י ז"ל מפרש בחולין די"ג ובשבת דקט"ז ובגיטין שם דהטעם דאמרינן דמסתמא כתב לע"ז גבי מומר להכעיס לא שייך זה כלל וכן לשיטת רבינו בה"ה כאן דר"ל מי שאינו מאמין כלל ע"ש וגבי מומר להכעיס לדבר אחד למה ישרף הרי מכ"מ נהי דפסול לס"ת מכ"מ השם יש בו גדר קדושה וי"ל דגבי ב"נ יהי' תליא בהך מחלו' דזבחים דמ"ה גבי קדשי ב"נ אם מועלי' בהן ורק בקדשי מזבח אבל בקדשי בד"ה מועלין וי"ל דזה ג"כ הוי כמו קדשי מזבח ועי' בירוש' סנהד' בפ"י גבי קדשי מומר מחלו' שם דר' יוחנן ור"ל אם מועלין בהן ובהך מחלו' בירוש' דנזיר פ"ח גבי נזיר מצורע אם שערו קדיש או לא וע"ש בנזיר די"ד ע"ב דהוי פלוג' שם אם נזיר שנטמא בימי חלוטתו אם סותר את הקוד' ר"ל אם הזמן שהוא מצורע הוי כמו שאינו שייך כלל לגדר נזירות ולכך פקע גם הקדושה מן השער ועי' במה דמבו' בירוש' נדרים פי' דזמן דאינו ראוי להפרה אינו מתחשב כלל למעל"ע של שמיעת הנדר ואינו עולה מן החשבון וברא"ש נדרים דע"ב מבואר שם דגמ' דילן לא ס"ל זה ועי' בהך מחלו' דנידה ל"ז גבי לידה אם עולה בספירת זיבתה וכן משמע מהך דעירוכין דל"ג ודי"ב ע"ב דהיכא דגלו עשרת השבטים באמצע יובל אח"כ אם חזרו השנים שבינתים לא חשבינן כלל ומתחילין מזמן שפסק וכן הדין גבי עבד עברי שברח עי' קדושין דט"ז אז לא שייך כלל בגדר עבד כיון דאין רשות רבו עליו וכמ"מ. עכ"פ חזינן דטומאת מצורע מפקיע הקדושה מן השער וכן פסק רבינו ז"ל בהל' נזירות פ"י ה"ב וזה ג"כ הוי כמו קדשים שנעשו טריפה עי' תמורה די"ז דקיי"ל דפקע מהם הקדושה וכן במקדיש טריפה ע"ש וכ"כ בזה בהך דנדרים דס"ב ע"א דגם גבי כלי שרת אמרינן באו פריצים וחללוהו ואף דכתב בעה"מ והרמב"ן בע"ז דנ"ב ע"ב דכלי שרת שאני זה רק כשבא אח"כ לרשות ישראל משום דהקדושה שלהן חוזרת וכמ"ש התוס' בנדרים דכ"ח ע"ב בהך דב"פ פדאן חוזרות וקדושות ועי' במנחות דמ"ז ע"א בתוס' שם דמ"ו גבי דבר הנקדש בכלי שרת אף אם פדאו דדמי הפדיון אף דהן נתפסות בקדושה מכ"מ הדבר קדוש ועומד, מכ"מ כ"ז שהם ביד הב"נ הם חולין וזה ג"כ ר"ל הרמב"ם ז"ל בהל' בית הבחירה פ"ו הי"ד שכ' שם הלשון ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה ומה זה הלשון דנתקדשה הא אי"צ כלל להתקדש אך למ"ש א"ש דאף דקודם שבא עזרא הי' חול מכ"מ כיון שבא ליד ישראל נתקדשה למפרע ולכך גם כאן מומר להכעיס או נכרי שכתב שם ליכא עלי' קדושה אבל הוי גדר איסור ולכך יגנז אך רש"י ס"ל דלא כשיטת רבינו בה' מעשה"ק פ"ג ה"ה דמומר להכעיס מותר לקבל ממנו קרבן לעבירה אחרת ורק ס"ל דכיון דחל עליו גדר מין כמבו' בע"ז שם ועי' הוריות דף י"א לחד מ"ד דגם בכלאים דרבנן חל עליו גדר מין כיון דהוה להכעיס וזה תלי' אם כל תקנת חכמים חל עליהם גדר פרט משם האיסור או כלל וכבר כתבתי בזה דאזלי לשיטתייהו בהך דבכורות ד"ל ע"ב גבי גר שבא להתגייר ואינו רוצה לקבל עליו איסור א' מדרבנן אין מקבלין אותו ותלי' בזה דאם הוי פרט, ועי' במאי דפליגי רש"י ותוס' עירובין דס"ט גבי מומר לשבת באיסור דרבנן, ועי' חולין דף כ"ח ע"ב גבי מחצה על מחצה דכתב שם רש"י דגבי דרבנן נ"מ דאין עליו טומאת נבילה ושם די"ח ע"א בהך דב"ש וב"ה ועי' בדברי רבינו בהלכ' אבות הטומאות פ"ב הל"ו גבי שחט תוך ז"י מטמא וכן ס"ל שם בה' ח' גבי בפ"ק בן ט' חי והפריס ע"ג קרקע דאם מת מטמא משמע דס"ל דאף תקנת חכמים יש על שם הפרט ולכך מטמא, ועי' חולין דף ט' גבי לא בדק בסימנים פלוגתא אם מטמא ועי' שם ד"נ ע"א ברש"י במה דאמר שם גבי דאייתרי דמהני לסתימה אף היכא דלא אכלי לי' דמ"מ חלב טמא לא איקרי וכבר כתבתי בזה במ"א מהך דסוכה די"ד ע"ב דהוי כשפודין של מתכת. עכ"פ ס"ל לרש"י דאין מקבלים מהם קרבן וכמו דמבו' בירוש' סנהדרי' פ"י גבי קדשי מומר דאף אם לאחר שהקדישו נעשה מומר אין מועלין בו לחד מ"ד א"כ אם מומר הקדיש קרבן לא חל עליו הקדושה כלל וכמ"ש דאין מפרישין תחילה לאיבוד לכך ס"ל דישרף, ועי' בדברי רבינו בהל' מתנות עניים פ"ח גבי ב"נ שהתנדב דאם הי' דבר מסוים מחזירין לו ואף דלמה יהא טעון גניזה צ"ל כיון דרוצה להתנדב לדבר של צבור דאין מקבלין ממנו כמבו' בתו"כ פר' אמור הובא בתוס' מנחות דע"ג לכך לא חל הקדושה וגם י"ל כיון דהוי רק גדר קדושת דמים לא קדושת הגוף כיון שמחזירין לו שייך בזה לומר ובאו פריצים וחללוהו, עכ"פ גבי שם על בשרו גרם מחיקה מותר ומה שצריך לכרוך גמי רק מפני שאסור לעמוד ערום בפני השם משום דלאחר מחיקה לא נשאר שום דבר אבל גבי ספר תורה גם גרם מחיקה לוקה מן התורה דעושה ב' פעולות א' שמוחק את השם ושני שעושה ס"ת פסולה והס"ת ישנו ונ"מ גבי מום בקדשים דקיי"ל דגם גרם לוקה כמבו' בבכורות דל"ג וכמ"מ מכ"מ אף למד"א מטיל מום בבע"מ לוקה שם גרמא שרי דהפועל עצמו לא הוי והבהמה פסולה בלא זה וכן נ"מ אם עשה בע"מ עובר בקדשים אם לוקה ועי' תוס' בכורות דל"ח ע"ב גבי לעשות כהן בע"מ ועי' בהך דערובין דק"ד ע"ב במ"ש רש"י ז"ל דאסור לטמא כלי שרת אף שיכול להטבילן עי' מנחות דק"א ע"א ובאמת נראה דהך דמכות די"ד ע"ב במחלו' דר' יוחנן ורי"ל גבי טמא שנגע בקודש דלר' יוחנן אינו לוקה ולכאורה למה גם בזה לא אמרינן הך דין דונתצתם כמו בע"ז די"ג ומכות דכ"ב ועי' סנהד' דנ"ו ע"א דאסור לנקוב את השם ועי' בפסחים דפ"ה גבי משום פקע ע"ש וצ"ל דכיון דקיי"ל בכמ"מ פסחים דכ"ד ומעילה ד"י וכמ"מ דצריך לשורפן בקדושה קדשים שנטמאו חזינן דלא פקע מהן הקדושה ועי' רש"י סוכה דל"ה ע"ב גבי מע"ש ובירוש' שבת פר' כל כתבי הל' ג' גבי מטמאין להציל וט"ס ור"ל כך דבתוספ' שם פי"ד מבואר שם כך דס"ת שנפלה לאש מכבים להציל אבל לא בתרומה וכן בתרומה מטמאין להציל וכמ"ד בתרומות פ"ח מ"ט ומי"א ועי' במנחות דמ"ח ע"ב הטעם כיון דלאיבוד קיימא פקע מתרומה הקדושה והוי כתרומה מחוללת וזה ר"ל הירוש' שם דאף דמבו' בכל קודש לא תיגע וגו' עי' מכות די"ד ע"ב וזבחים דל"ג ע"ב מ"מ היא תרומה היא מעש"ש ור"ל דתרומה דומה למעש"ש וכמו דמבו' בירוש' מעש"ש פ"ב דשמן של מעש"ש שנסרח פקע ממנו קדושתו אבל שמן של שביעית שנסרח לא פקע הקדושה והטעם דשביעית נוהג גם במאכל בהמה, ועי' בירוש' שביעית בפ"ח ופ"ט דהוי שם מחלוקת אם קדושת שביעית נוהגת גם במאכל בהמה ובתרומות פ"י גבי חבילי תלתן ע"ש. עכ"פ גבי מעש"ש היכא דלא חזי' למאכל אדם פקע ממנו הקדושה וה"נ גבי תרומה כן וכמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ג דב"מ על הך דל"ח ע"א גבי שמן שהבאיש ודבש שהדביש וזה ר"ל ג"כ בהך דפסחים דט"ו ע"ב גבי פת של תרומה שעיפשה ה"נ כיון דהולך לאיבוד פקע ממנו הקדושה ועי' בב"ק דף קט"ו ע"ב אך רבינו בהל' תרומות פי"ב ה"ד וה"ה מפרש דזה קאי רק אטומאת ידים דהוה מדרבנן, וככ"ב בחלק ג', ואף דמע"ש ג"כ יש לו תקנה ע"י פדיון ועי' בירוש' תרומות פ"ג ה"ד פלוגת' דב"ש וב"ה אם מותר לטמא טבל של מעש"ש עיין שם ועי' בדברי רבינו בהל' נזירות פ"ח ה"ה דכ' שם גבי נזיר דאין התגלחת מעכבת דמטמא רק לערב ועי' נזיר דמ"ז גבי הך דמרים התרמודית דלכאור' לא מוכח כן אך הטעם משום דקיי"ל דגבי נזיר גם השער קדיש ואסור לטמאו עי' פסחים דכ"ג ותענית די"ב וע"ז דע"ד וקדושין נ"ז וכמ"מ ורק בהני שצריך להשליך תחת הדוד ולכך אשה מותרת דאין שערה משתלח תחת הדוד וככ"ב אך באמת י"ל דאין הטעם משום דאסור לטמא את הקדשים רק דטמא אסור ליגע בקדשים ואף היכא דלא מטמא כגון בלא הכשר ואף דקיימא לן דחיבת הקודש מכשרת מכל מקום כיון דזה על ידי קדושת הדבר זה לא מפקיע את הקדושה וזה ר"ל בהך דמנחות דף ק"א ע"א גבי עצי הקדש דא"א לפדותן כיון דבאמת ליכא בהן טומאה רק משום גדר דחבה"ק ולכך ע"י זה לא נעשה בה פסול שיהא יכול לפדותה כיון דזה ע"י המעלה שלה וזה ר"ל ג"כ הך דעירוכין ד"ה ע"ב במה דאמר שם דהיכי דצריך גניזה אין מועלין בו ע"ש והרי מבואר במעילה די"ט ע"ב קדשי מזבח תמימים שנעשו בעלי מומין ועבר ושחטן קודם פדיון דשוב אין להם פדיון ומ"מ יש בהם מועל אחר מועל אף דהן טעונים קבורה ולא פקע מהם הקדושה וע"כ משום דשם זה בא ע"י הקדושה וא"א להקדושה שתגרום שעי"ז תפקע מהקדושה ולכך גבי נותר יש מעילה כמבו' כריתות די"ג ע"ב ע"ש בתו"י ורש"י שם דכ"ג ע"א אך שם ג"כ דנותר הוא משום הקדושה ועי' תוס' זבחים דק"ה ע"ב וירוש' יומא פ"ו וכמ"ש רבינו בס' המורה דכל השינוים והקלקולים ע"כ ע"י מציאות אחר ולכך מבואר בקדושין דנ"ד ע"ב דכתנות כהונה שבלו מועלין בהן אף דוודאי אסור לתקנן כמו גבי כלי שרת דזבחים דפ"ח וע"ש גבי בגדי כהונה פלוג' גבי כיבוס מ"מ יש בהן מעילה דזה רק מחמת מעלה דקדשים, ועי' תוספ' עירובין פ"ח גבי נימת כינור דאף דמבו' במשנה שם דקושרין אותה מ"מ פעם ב' לא ובירוש' שבת פ"ז ובשבת דע"ד ע"ב דלא הי' קשר ביריעות משכן ועי' סוכה ד"נ ע"ב אם כלי שיר הוה כלי שרת, וככ"ב גבי כתותי מכתת שיעורא דזה לא שייך רק בדבר שאין המציאות שלו גורם שיחול זה השם עליו, וכן הגדר מה דאמרינן בכמה מקומות אי בעי מפקר נכסי ועי' ב"מ ד"ט ע"ב בהך מחלוקת דר"א ורבנן אך ר"ל כך דעי' תמורה ד"כ דעני ועשיר הוו בגדר תרי גופי ועי' בהך דכריתות דכ"ח גבי מחלוקת בעשיר שהביא קרבן עני ובעירוכין די"ז דהגדר הוא אם זה תואר בהגוף או זה רק סיבה חצונית העדר הקנין וכ"כ רבינו בס' המורה שכל שינוי בא ממקום אחר לא מעצמו וכבר כתבתי בזה מהך דגיטין ד"ל דפליגי גמר' דילן עם הירוש' אם שייך לומר מכיר בעני דירוש' ס"ל דלא שייך דזה העניות הוא העדר הקנין ולא תלי' בגוף וגמרא דילן סבירא לי' דשייך מכיר בעני וזה דאמר כיון דחזינן דהוא על ידי עצמו יכול לעשות פעולה שישתנה מעשיר להיות עני ע"י עצמו ע"כ דאין זה שינוי בעצם, אך באמת זה תלי' אם מפקיר דבר שאין שום אחר יכול לזכות בו אי הוי הפקר, ועי' ב"מ די"א ע"ב ובירוש' פ"ג דפסחים גבי חמץ ע"ש גבי חלת חמץ ואם כן גם גדר הפקר בא על ידי אחרים ובמקום אחר אבאר וכן הדין מה דכהן פצוע דכא מותר לישא גיורת לדידן יבמות דע"ו וכהן בע"מ אסור כמבו' בסנהדר' דנ"א וכ"מ וע"כ דזה השינוי דבע"מ פועל שינוי רק ע"י שהי' כהן משא"כ פצ"ד, והארכ' בזה במ"א במה דמבו' בירוש' מעשר שני פ"ג ה"ב אם לקח במעות מע"ש תרומה ונגע בטבול יום אם יכול לפדות את המעשר שני ע"י זה כיון דבמעשר שני עצמו ליכא פסול טבי"ו רק ע"י קדושת התרומה וגם זה מחלוקת תנאי בטבי"ו פ"ג משנה ו' דפלי' ר"מ ורבנן אם טבול יום נקרא טמא ועי' במ"ש הרמב"ם בפי' המשני' כלים פ"א מ"ה דחכמי' ס"ל דטבול יום לא נקרא טמא ור"ל כהך מחלוקת דר' יוחנן ורי"ל בירוש' חלה פ"ג ה"ז גבי הך דטבי"ו פ"א אם טבוי"ו לגבי תרומה נשאר בו שם טומאה דמתחילה או זה דבר חדש ומעלה כמו הך דפסחים דל"ד ע"ב וזה ר"ל רש"י בחולין דקכ"ח ע"א לר"מ שם גבי אוחז בקטן כו' דטבול יום אינו מן התורה והוא תמוה אך ר"ל כך דלרבנן כיון דס"ל דטבול יום לא נקרא טמא דזה רק דבר חדש ולכך פסק רבינו בהל' פסהמ"ו פי"ח דליכא חיוב מיתה גבי טבול יום באכילת קדשים ועי' נזיר דמ"ה וזבחים די"ז ודל"ג ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש בזה דלא ס"ל כן ועי' בטהרות פ"א מש' ח' גבי שלישי דאף אם הם נשוכים זה בזה מכ"מ טהורים ואף דבכלים פי"ח מ"ז מבואר דגבי טומאת ערב לא אמרינן כן וע"ש בפי"ט מש"ו מכ"מ גבי שלישי זה הוי בגדר טבי"ו עי' נידה ד"ז ובירוש' פ"ה דסוטה ולא הוי נשוך חיבור אך לר"מ דס"ל דטבי"ו הוי עליו שם טמא וא"כ למה מחלק שם בחולין בין טבול יום לשאר טמאין ע"ז ר"ל רש"י דזה רק מדרבנן, עכ"פ י"ל דהא דטמא שנגע בקודש לוקה זה לא מחמת שמטמא רק זה דין ועי' מ"ש התוס' יומא דמ"ד ע"א דעצי משכן לאחר שנתפרקו אסור לטמא ליגע בהן מחמת שנמשחו בשמן המשחה וזה ר"ל הך דיומא דע"ב ע"א לא בטלה סכוים ר"ל המשיחה שלהם ובאמת כן ר"ל המכילתא פר' יתרו גבי הך הנוגע בקצהו דממעט שם לגי' רבי' ז"ל בה' בימ"ק פ"ג הי"א גבי נגע בעזרה מאחורי' דפטור וכן בת"כ תזריע אך י"ל דרק פטור ממיתה או ממלקות אבל איסור יש וגם י"ל דבאוהל מועד אסור לכו"ע מחמת דהם נמשחו בשמן המשחה וכמ"ש התוס' וכן גם בתרומה י"ל דלשיטת התוס' בזבחים דל"ג דלוקה לכו"ע י"ל דזה לא מחמת שפוסלן ובזה א"ש דברי רבינו בה' תרומות פי"ב ה"ח אין מפקידין כו' אף אם אינן מוכשרין ע"ש בהשגות וע"כ כמ"ש דאסור לטמא ליגע בתרומה אף במקום שלא יטמא כו' וגם י"ל דאסור שיהי' ברשות ע"ה וגבי כהן הוה כמו שנותנו ברשותו אבל בישראל ע"ה כיון שהוא בכ"ח המוקף צמיד פתיל הוה כמו בגדר חותם בתוך חותם דב"מ דמ"ג ויחד לו קרן זוית דב"מ דס"ג וע"ז דל"א, ועי' בתוס' ב"ק דע"ז גבי פרה ובהך מחלו' בתוספ' פ"א דשבועות עם התו"כ פר' ויקרא אם הך טומאה שאמרה התורה גבי מתעסק בפרים הנשרפים ובשעיר המשתלח אם ע"ז חייב כרת בנכנס למקדש ע"ש ובאמת נראה דלשיטת הרמב"ם דס"ל בהך דפסחים די"ז ע"ב ובמש' כלים פט"ו מ"ו גבי משקה בי מטבחיא דטהור דזה הוי הל"מ גזירת הכתוב י"ל דהוא הדין גבי כלי שרת כיון דהם רק כלים לצורך ביה"מ אין עליהם שם כלי בפ"ע ובגדר מעשי עץ דחולין דקכ"ט ואף דמבו' בפסחים דע"ט דכלי שרת טמאין פסולין זה רק גדר דין וכמו דקיי"ל בפסחים דל"ד ע"ב גבי מים של ניסוך שנטמאו שהם פסולין ולאחר קדוש בכלי שרת לא מהני להו השקה ע"ש אך דלכאורה למה אין עליהם גדר דמשקה בו מטבחיא אך י"ל דמכ"מ הם פסולין וכן כלי שרת ועי' חגיגה דכ"ו ע"ב גבי שלחן ומזבח מחלו' דר"א ורבנן ובאמת לפי הך מחלו' בין הרמב"ם והרמב"ן ז"ל בספר המצוות דהוא באמת מחלו' תנאים בירוש' שקלים פ"ד אם המשכן עם כליו הוא מציאות אחת אשר יש שם הרבה פרטים או כל דבר ודבר הוי מציאות בפ"ע ועי' בספרי פר' נשא פימ"ד דכ"ז שלא נמשחו כולם לא נתקדשו ועי' בתוספ' מנחו' פ"ו בשלחן המנורה והמזבח' מעכבין זה את זה אך באמת לפי המבו' בתוספ' מנחות פ"ז דבזמן גמר המשכן היה השולחן בלא לחם דאז הי' באחד בשבת והארכ' בזה במה שיש בזה סתירה בהך דמנחות דף צ"ו ע"א ודפ"ז ע"ב וד"ז מאן מקדש הלבונה ולחם הפנים אם השלחן או הבזיכין כי באמת יש בלבונה ב' גדרים א' מגדר קומץ של לחם הפנים עי' מנחות דנ"ז ע"ב ובגדר לבונה של המנחה ועי' כתובות דק"ו ע"ב דלבונה באה ממותר נסכים וכן מוכח בתו"כ פר' אמור על קרא מאת בני ישראל לרצון לב"י ואף דהא מבו' בשקלים פ"ד ובד' רבינו בהל' שקלים דלחה"פ בא מתרומת הלשכה צ"ל נ"מ בין הלחם עצמו והלבונה דזה כך דהנה מבו' בירוש' פ"ז דשקלים ותוספ' מנחות פי"א דאם אין לצבור לחם חדש אז מניחין הלחם לשבוע אחר ובירוש' מבואר שם דנקרא לחם פסול ועי' בזבחים דפ"ז ומנחות ד"ק וד"צ וע"ש ד"ח דבזמן שהגיע הזמן לפרק את הלחם הוי כמו שכבר נקמצה הלבונה וע"ש די"א ע"ב ור"ל כך דהלבונה מקטירין מיד בגדר קומץ אבל הלחם נשאר לשבת הבאה וס"ל להתו"כ דהלחם בא מתרומת הלשכה והלבונה באה ממותר נסכים עי' מנחות ד"צ וזהו דאמר דהלבונה מרצון בנ"י דהיינו ממותר נסכים והלחם ממי שהברית שלו ר"ל משקלים דהם שייכין לצבור לא לפרטים וע"ש בתו"כ דאין כופין את הגזברין ע"ש ובספרי פר' פינחס פי' קמ"ב ריח ניחוחי אלו בזיכי לחם הפנים ור"ל דזה הוי מציאות בפ"ע ולא כמו שאר לבונה דהוי רק חלק מהקרבה ובגדר מכשיר ולכך אם חסרה כשר כמבו' במנחו' די"א מה שא"כ בבזיכי לבונה דזה הוה כמו קומץ וקומץ שחסר פסול, ועיין בירושלמי סוף פ"ו דשקלים. על כל פנים הלבונה של לחם הפנים יש בו שני גדרים, גדר קומץ של לחה"פ וזה מקדש השלחן וגדר לבונה של מנחה וזה מקדש הבזיכין, ולכך מבו' במנחות ד"ק וביומא דכ"ט דגבי לבונה של לחה"פ צריך לקדש מדעת משום דמוכח מהך דסוטה די"ד ע"ב דכל דבר שעושה שתי פעולות צריך לקדשה לדעת, והנה מה שמניח הקומץ בכלי יש בו שני גדרים א' שבזה נגמר הקמיצה כמבו' במנחות ד"ז ועי' תו"י יומא דכ"ד וככ"ב דאף אם נימא כמ"ד במנחות ד"י דשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מותר לאכול זה רק לאחר נתינת הקומץ לכלי ולא קודם עי' מנחות די"ב ויומא דמ"ז ע"ב וכמ"ב, והשני דזה הוי במקום קבלת הדם לאחר שנתקדש הדם ע"י סכין כמבו' סוט' שם ועי' זבחי' די"ג ע"ב ומנחות דט"ז ע"ב ולכך בסוטה שם בסופי' לא אמר בגמר' גבי מקדשה בכלי דר"ל לקדשה ע"ש וכמו הך דסוכה דמ"ד ע"א גבי ערבה ופסחים דקט"ז גבי הך דר"ג כל שלא אמר כו' דשם ג"כ הוי ב' גדרים בגדר אכילת קדשים ובגדר אכילת פסח, ובגדר פסח א"צ כדי אכילת פרס וכדמוכח בסוכה דמ"ב ע"ב ובגדר מצוה דאכילת קדשים הרי הוא כמו שאר אכילות ועי' בתו"י יומא דל"ט, ונ"מ גם כן לשיטת רבינו בפסחים דפ"ד גבי גידין שסופן להתקשות דהוה בשר רק שאינם שייכים למנין חבורה ורק כמו כל קדשים קלים ונאכלים לכל בכל העיר וגם מבושל וכן ר"ל בפסחים ד' צ"ו גבי אימרים של פסח מצרים כיון דלדורות לא שייכי בבעלים הם נקטרין ואין לבעלים חלק בהם וכבר כתבתי דלכאורה בזה י"ל מה דבגמ' פסחים דס"ג ע"ב הוי מחלו' גבי מקטיר על חמץ אם עבר די"ל דאם כהן המקטיר יש לו חמץ הוא עובר אבל אם א' מבני חבורה קנה אז חמץ לא עבר המקטיר וגם בפסח מצרים כן אף דאז אכלי להו עי' פסחי' דצ"ו ע"א וגם נא, וכבר כתבתי דזה ר"ל הגמ' שם גבי שבירת עצם דר"ל נ"מ אם בפסח מצרים ילקה על שבירת עצם אלי' של שה כיון דאז נאכל עי' פסחים דפ"ד ע"ב ובדברי רבינו שם וקמ"ל דלא וכן נ"מ לר"א ב"ע דס"ל דווקא עד חצות מ"מ הני הוו ככל קדשים קלים וכל הלילה וכן האימרים אף בפסח מצרים עי' פסחים דע"א ע"ב, ובאמת כ"כ דלר"א דס"ל בזבחים דכ"ח דמחשבים מאכילת מזבח לאדם ומאדם למזבח איך הדין גבי שלמים אם חשב לאכול אימרים למחר או להיפך להקטיר בשר למחר אם אזלינן בתר הדין או בתר המחשבה, ועי' רש"י זבחים דכ"ח ע"א ד"ה כאלי' ס"ל דאזלינן אחר הדין ודל"ו ודנ"ו ע"ב ברש"י בד"ה הכי גרסי' דכ' שם דאימרים של שלמים הוי לאחר זמן כמו קד"ק ועי' כריתות דכ"ג ע"א. עכ"פ קמ"ל קרא דגם בפסח מצרים האימרים הוו רק כמו קדשים ולא כמו פסח ולא שייך בהם שום גדר חדש השייך בפסח וכן מצה ומרור יש בהן ב' גדרים א' בגדר מכשירי פסח כמבוא' בפסחים ד"צ ומלבד זה הרי מ"ע דבזמן פסח גם מרור הוה מצוה פרטית כמו בחו"ל כמבוא' בקידושין דל"ז ע"ב ופסחים דצ"א ע"ב וכ"מ, וכן הדין גבי לבונה של לחה"פ דיש עלי' שני שמות ושני קידושין ובאה לא כמו שאר קרבנות ציבור רק ממותר נסכים כמ"ש לרצון בנ"י ובאמת אף דבמדבר הי' לחה"פ כמבו' בתו"כ פ' אמור ומנחות דצ"ה ובירוש' יומא ספ"ד גבי לחה"פ אם נפסל במסעות ועי' תוס' מנחות דמ"ה ע"ב מהיכן בא אך נראה דהי' בלא לבונה, ובפרט אי נימא דלא קרבו נסכי' במדבר ע' קידושין דל"ז וזבחי' דקי"א ועי' בקרא פקודי דגבי עשי' נקט לשון ערך לחם ובציווי נקט סתם וערך את ערכו משום דבציווי הוא לדורות לחם עם לבונה ומרע"ה לא הי' רק ערך לחם בלבד וכן משמע בספרי פ' עקב פסקא מ"א ועי' תוספתא מנחות פ"ז, עכ"פ שלחן מלבד דהוא חלק מן המשכן הוא דבר פרטי ג"כ מה שא"כ בשאר כלים והא דמבו' בפסחים דע"ט גבי כלי שרת טמאין זה רק בגדר פסול דבאמת הם רק גדר חלק מן המציאות ועי' בכלים פט"ז מש"ז ובתוספ' שם גבי משמש משמשי אדם ולכך מבו' בסופט"ו דנבלי בני לוי טהורין ועי' בירוש' סוכה סופ"ה דהם נעשין מעור שאינו מעובד ובפי"ח דכלים מש"ד גבי מלבני ואכ"מ עכ"פ יש לו' דמאן דס"ל דלקי על טמא שנגע בקודש או בתרומה זה לא משום דפוסל את התרומה רק זה דין ועי' מ"ש התוס' מנחות דמ"א ע"א דבגדי כהונה לכך אין בהם משום כלאים דאין עליהם שם בגד כלל רק גזירת הכתוב מחמת עבודה וגם אין עליהם שם לבישה ובאמת עי' במה דפלי' רש"י ותוס' בזבחים די"ג ע"א אם הא דצריך לעבודה שיהי' הכהן מלובש בבגדי כהונה אם זה משום דין לצורך הקרבן או דמחוסר בגדים פסול בהכהן ונ"מ גבי חלל דקיי"ל דיעבד אין מחלל עבודה וכבר כתבתי די"ל דחלל לא מעכב גבי' בגדי כהונה כיון דאין עלי' גדר זרעי דאהרן וכמבו' ביבמות דע"ד וכמ"ש התוס' קידושין דל"ו ע"ב וכן ס"ל לרש"י ע"ז דל"ד ע"א גבי משה רבינו ור"ל אף אם נימא דהוה כה"ג כל ימיו ע"ש בתוס' כמבו' בזבחים דק"ב מ"מ בגדי כהונה לא שייך בו דלא ניקרא מזרע אהרן וכמו דאמר בזבחים דף ק"ב גבי מראות נגעים ע"ש ולזה מצריך קרא בזבחים די"ג הנ"ל דמלבד החסרון בהכהן בלא בגדים הוי חסרון גם לעבודה ועי' זבחים דס"ה ע"א גבי מליקה דנקט שם רק לקבוע לו כהן ועי' קדושין דל"ו ע"ב ובאמת אם מליקה הוי עבודה רק דבחוץ פטור כמבו' זבחים דק"ז וכמ"מ ועי' ביומא דכ"ד ע"ב ותוס' סנהד' דפ"ב ע"ב מבו' שם דאין זר חייב על מליקה והא דצריך כהן הוי רק דין לא משום דהוי עבודה וגם אם הוי עלי' גדר קבלה דצואר ככלי שרת עי' זבחים דצ"ב ודי"א ודט"ו ע"א בתוס' ד"ה אלא ודפ"ד ע"ב וס"ו ע"ב ונדה מ' מה הוו גדר מליקה בלא מצוי ע"ש וא"כ י"ל דבגדי כהונה במליקה לא הוי משום דמליקה גופא עצמה בעי בגדי כהונה רק משום דהוי פסול בהכהן וכן משמע בתוספ' פ"א דמנחות דגבי מליקה לא נקט שם בכלי שרת, ועי' זבחים דכ"ד ודמ"ז ע"א ודף ס"ג עמוד ב' ועי' ביומא דף מ"ה ע"א ודמ"ג ע"א גבי פרה אדומה דא' שם כהן בכיהונו צריך בגדי כהונה ומבו' בזבחים די"ח דגבי כו"ג אם לבש בגדי כהן הדיוט הוי כמחוסר בגדים ומכ"מ לגבי פרה אף למד"א דצריך דוקא כה"ג מכ"מ די בבגדי כהן הדיוט ועי' בגירסת רבינו ז"ל בפי' המשני' פרה פ"ד מש"א וי"ל דשם ר"ל למד"א דדוקא כה"ג אך בהל' פרה לא פסק כן עכ"פ י"ל פרה ומליקה דלא הוי עבודה גמורה רק זה דין דבעי כהן ובגדי כהונה דבעי רק משום כהן ועי' בתוס' דכ"ד ע"א דבגדי כהונה מקדשי לו לכהן וא"כ י"ל דחלל אם עבד לא מעכב אצלו בגדי כהונה ובאמת י"ל דגבי פרה אדומה כיון דזה רק גזירת הכתוב דומיא למראות נגעים עי' יומא דמ"ב ע"א י"ל דשם חלל פסול דיעבד וכמ"ש ובאמת אף דאנן קיי"ל דשחיטת פרה אדומה כשרה בזר כדמסיק ביומא דמ"ג וכן פסק רבינו בה' פסוהמו"ק פ"א ה"ב ומה דמבו' במשנה רפ"ד דפרה מחלוק' דר"י ורבנן גבי כה"ג לא קאי אשחיטה ולא כגירסת התו"י יומא דמ"ב ורפ"א דיומא, אך באמת כך דגבי פר של כה"ג ופרה אדומה אף דעצם השחיטה כשירה בזר לדידן או בשאר כהנים מ"מ צריך לדעת כה"ג בגדר שליחות, לא כמו שאר שחיטות שא"צ דעת בעלים כמבו' בירוש' רפ"ב דקידושין ועי' רש"י פסחים ד"ז ע"ב, אך רק גבי פסח י"ל דצריך דעת בעלים משום דנ"מ דשוב אינו יכול למשוך ידו ממנו לדידן משא"כ בשאר קדשים אבל גבי פר כה"ג צריך דעת של כה"ג אף דשחיטה כשירה בזר או בשאר כהנים וזה ר"ל במנחות די"ט ע"א ולהיפך משיטת התוס' שם ד"ה ע"א וביומא דמ"ב ע"א רק כמו דמבו' ביבמות דל"ג ע"ב הובא בתו"י יומא שם דלמ"ד דצריך דווקא כה"ג זה משום דשאר כהנים הוו כמו זר ולמ"ד דצריך דעת כשירה באחר, וזה ר"ל התוספות קידושין דמ"א ע"ב ע"ש וכן גבי פרה אדומה מבו' בתמורה ד"כ דכה"ג ניקרא בעלים דפרה, ועי' בספרי פ' חוקת דאהרן הי' גזבר בפרה רק אז הוי הדין בסגן וזה ר"ל ביומא דמ"ב אלעזר רואה ולדורות הוי כה"ג בעלים, ועי' בתו"י רפ"א דיומא ע"ש ובזה א"ש הך דבכורות דכ"ה במאי דאמר שם דגם גבי פרה שייך גדר הקדש ששוה מנה שחיללו על שו"פ ע"ש, אף דהתוס' כ' במנחות דע"א ע"ב ובתמורה דכ"ז ע"ב דזה שייך רק בבעלים וצ"ל דכה"ג הוי כמו בעלים דפרה כמבו' בתמורה הנ"ל על כל פנים כמו שכתבו התוס' במנחות דמ"א דבגדי כהונה אין עליהם שם בגד לצורך לבישה רק מחמת גזירת הכתוב ומעשה עץ שמש כעין הך דחולין דקכ"ט ה"נ גבי כלי שרת לבד משולחן ועי' בחגיגה דכ"ו ובירוש' שם ורק דטומאה פוסל אותה בגדר דין וכן טמא אסור ליגע בהן רק משום קדושה ולא משום פסול ועי' לקמן בה"ז דנקט הסותר כו' דכתב שם גם עזרה ובהל' בית הבחירה (פ"ג) פ"א הי"ז כ' שם נותץ ולא הביא עזרה ובהל' סנהדרין פי"ט אות י"ח נקט הורס אבן מן המזבח או שורף עץ מן המקדש ובהל' כלי המקדש פ"ט ה"ג גבי בגדי כהונה דשם הוי לאו אחר כמבו' יומא דע"ב ועי' תוספ' מכות פ"ד דשם כת' לשון רבינו בהל' בית הבחירה הנ"ל ובספרי פר' ראה פ' ס"א דשם נקט נותץ ונקט גם עזרה וכבר עמד ע"ז הראב"ד בהשגות ועי' שבת דע"ד ע"ב גבי יריעה שנפל בה דרנא וע"ז דנ"ב ע"ב גבי אבני מזבח דא' שם לתברינהו אך כך דבהל' בית הבחירה ר"ל באבנים שכבר נפלו מן ההיכל וכמו הך דקדושין דנ"ד ושם רק בנותץ ורק מן ההיכל ולא מן העזרה דאבנים מן ההיכל או מן המזבח כיון שהן מעכבין עי' זבחים דכ"ד בלבד מה שהם קדושין בגדר כלל הם גם קדושים בפרט כאו"א ולכך חייב עלי' אבל בעזרה הוי רק הקדושה בכלליות ומעשה עץ שמש אבל גבי סותר אז גם בעזרה חייב שנים א' משום האבן בעצמו וגם משום דמחסר העזרה וגבי בגדי כהונה כבר כתבתי דמיירי אף היכא שע"י הקריעה אינן נפסלין הבגדים כמו ברימוני מעיל או כמו קריעה קטנה פחות מטפח מכ"מ לוקה מגזירת הכתוב והך דשורף עץ י"ל דתליא אם אפר הקדש מותר עי' פסחים דכ"ז ע"ב וסוף תמורה ותוס' מנחות דף נ"ב ע"א וע' שבת ד"צ ע"א גבי מעפר מזבח ע"ש והך דמכות דכ"ב שם י"ל דאתיא כמאן דאמר אפר הקדש מותר וא"כ מפקיע הקדושה ועי' במ"ש רבינו בהל' פסולי המוקדשין פי"ט הי"ג וכאן בהל"ז וגם י"ל דהך דהל' סנהדרין דנקט השורף עץ מן המקדש ר"ל אף מן המשכן די"ל דשם לא פקע הקדושה לעולם אף אם הוא פסול מחמת דנמשח בשמן המשחה וכמ"ש התוס' יומא דמ"ד וכבר כתבתי בהך דעירוכין ד"י גבי חליל ומכתשת דלכך נקט שם ומימות מרע"ה הי' משום דאף דקיי"ל דאין מתקנין כלי שרת כמבו' בזבחי' דפ"ח וכבר עמדו בזה התוס' שבועות די"א וע"ש בפסקי תו' עירוכין שם אך זה רק בכלי שרת של מקדש דכשנפסלו נידחו משא"כ של מרע"ה דנמשחו והמציאות לעולם קיים וכמבו' סוטה ד"ט ונ"מ ג"כ דגבי סותר אז גם גרם חייב דהפסול נעשה בהדבר הנשאר כי המציאות עדיין קימת וכה"ג י"ל בהך דב"ק דצ"ח גבי הזורק מטבע חברו לים ומחלק שם בין מים עכורים למים צלולים ובין אם הגביה בידו ובין אדיה ובאמת יש נ"מ היכא דבין הגבהה ובין זריקה לים נתיקר הדבר כיצד משלם אם זה הוי כמו תברה או שתיה דב"ק דס"ה וכמ"מ או כמו נתבר ממילא דמשלם כדמעיקרא וגם נ"מ דהיכא דהמים צלולים ואפשר להוציאו אז הוי כל רגע ורגע כמו שעכשיו הוא מזיקו וגירא דידי' דאהני בו כמבו' ב"מ דמ"ד וקרנא דתורא קבירא בו כמבו' ב"ק דל"ד דהוי דבר נמשך וצריך לשלם כמו עכשיו וכן נ"מ היכא דגזל ומכרה לאחר והדבר עדיין ישנו אצל אחר כיון דעל הראשון מוטלת ההשבה וכיון דהדבר עדיין בעין הוי כמו שהוא עכשיו מזיקו ועי' בלשון רבינו בהל' גזלה פ"ג ה"א דכ' שם גם מכרו או נתנו במתנה ובאמת מה זה הא המכירה אינה כלום והוי כמי שישנה בעין וע"י הגזלה שגזל ומכרה אינו יכול ליתנה להנגזל וא"כ צריך לשלם לו כפי ששוה גם אחר שכבר מכרו ועי' ב"ק דקי"א ע"ב ודקט"ו גבי הך דר' חיסדא גבי גזל ולא כו' ונתנה אם גובה מן השני ובירוש' שם ותרומות פ"ז דאמר שם יצא ידי גזילה והכונה אם כיון שהוציאה מרשותו שוב הדבר נסתלק מאצלו ורק החיוב עליו אז ולא נמשך או עדיין הוי כמו שכל רגע ורגע הוא גוזלו כיון דהדבר ישנו וכה"ג מבו' בגיטין דמ"ד ע"א גבי מכר עבדו לעכו"ם דקונסין אותו כו' ואמר שם הטעם דכל יומא מפקע ממצוות וע"ש גבי מכרו לישראל מומר מהו ומ"ש רבינו בהל' עבדים פ"ח ה"ה תפס כדי דמיו ולמה נקט רק כדי דמיו הרי מבו' שם דקונסין עד עשרה בדמיו אך ר"ל כך דגבי אם מכר לעכו"ם כיון דבאמת קנין גמור אין להעכו"ם בהעבד כמבו' שם וא"כ הדבר נמשך דבאמת העבד אין קנוי כלל להעכו"ם רק ע"י שהישראל מכרו הוא תחת רשות העכו"ם וא"כ כל רגע ורגע עובר וזה ר"ל כל יומו כו' מה שא"כ במכרו לישראל מומר דקנה לגמרי ולכך הוי רק עד כדי דמיו וכן שם בה"ד דשם נקט גם מכרו לזמן ובזה שפיר קונה אותו הב"נ לכך שם ג"כ נקט דמיו ועי' מ"ש רבינו בהל' שכנים פי"ב ה"ז גבי מוכר לגוי דמוכ' שם דאם לא קבל כו' אז אם הגוי אנסו פטור הישראל משום דכיון דמכרו שוב נפסק הדבר ולכך משמתינן כיון דעפ"י דין שוב אינו יכול לתובעו אבל אם השכיר לנכרי דאז אם הנכרי מזיק לו חייב הישראל שוב לא איכפת לן וכמו דאמרינן ב"ק ד"ט וכמ"מ אחוי טרפך כו' ועי' תוס' ב"ב דכ"א וכן מה דא' ב"ב כ"ג גרמא בנזקין אסור י"ל דרק גרמא עי' ב"ק דכ"ד ע"ב וככ"ב למה דמשמע מרש"י ב"ק דצ"ח ע"ב דקטן ששרף שטר של חבירו מחויב לאחר שהגדיל לשלם זה גם זה הגדר דודאי אם עשה היזק שכבר נגמר בזמן שהיה קטן פטור לגמרי אבל גבי שריפת שטר בעצם ע"י זה לא נתבטל החוב ולא נגמר ההיזק רק בכל רגע ורגע שאינו יכול לתבוע להלוה הוא ע"י גירא דמי ששרפו והוי זה היזק נמשך וככ"ב במ"א החילוק בגדלות בין ישראל לב"נ דגבי ישראל הזמן דהגדלות מצטרף כיון דאצלו הגדלות הוא השנים והשערות וזמן פועל שהשערות יגדלו כדי שעורן והוא מתגדל והולך עי' תוס' מכות די"א ע"ב וערכין דכ"ט ע"ב וא"כ הוי דבר מצטרף ולכך כה"ג צריך לשלם בזמן שגדל מה שא"כ בב"נ אצלו הזמן הוא דבר נפסק ומה שעבר עבר וכה"ג כתבו התוס' במכות דף י"א ע"ב ובעירוכ' דף כ"ט ע"ב דגדר הגדלות לא הוה דבר נפסק רק נמשך ונ"מ לשיטת ר"ת בכתובות דנ"ג ע"ב בד"ה אלמנה דאם נשאת בחיי האב אף דיצאה מרשותו מ"מ אם מת אביה יש לה מזונות וכן סבירא לי' לרבינו בפרק י"ט מהלכות אישות והטעם כמה דמבואר דנישואין מפקיעין מרשות האב לעולם עי' כתובות דמ"ט ודל"ט זה רק דבר שהי' שייך אז וע"י הנישואין נדחה אבל דבר שלא הי' שייך כלל אז, לא חל עליו שם דיחוי כמו הך דברכות דף נ"א וכ"מ גבי החילוק של נראה ונדחה וכן באבילות של יו"ט וכן גבי הפקר לאחר שנקצר התבוא' דאז נפקע לגמרי ממנו המעשר ובין הפקיר קמה וכמבואר בירושלמי מעשרות פ"א ובדברי רבינו בהל' תרומות פ"ב הי"ב ובהל' ביכורים גבי חלה בעשה עיסה וחלקה בפ"ז הל"ח וכ"מ, ולכך ס"ל לר"י בנדרים ד"צ דקטנה שנשאת ומת בעלה היא חוזרת לבית אביה גבי הפרת נדרים, ועי' תוס' קידושין דף יו"ד ע"א ורש"י כתובות דע"ג ע"ב גבי קבלת גט, ונ"מ אי נימא דמופלא סמוך לאיש דרבנן לא שייך לומר בזה גדר דיחוי וכמ"ש, ועי' נידה דמ"ו ע"ב היכי ס"ל לר"י ועי' כתובות דמ"ג ע"ב גבי השיאה וגירשה כו' דס"ל לר"י דכתובתה של האב ובאמת י"ל דהירוש' ס"ל שם פי' המשנה מה דנקט השיאה וגרשה השיאה ונתארמלה ע"ש בגמרא, אך לשיטת הירוש' ר"ל כך דכבר כתבתי שיטת רבינו בפ"א מהל' גירושין ובפ"י הי"ז וכ"מ ובעדיות פ"ד בפי' המשניות דגבי מחזיר גרושתו מן הנישואין הוה זה בגדר שהקידושין הראשונים כעת נתקיימה ולכך גם בסתם אם בא עליה הוה אשת איש גמורה, וכן אם נשארה בביתו הוה כמו שחזרו הקידוש' הראשונים, ועי' כתובות דף פ"ט גבי המגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה, ובירוש' גיטין פ"ז ה"ד מבו' ג"כ דנתיחדה עמו בביתו הוה א"א גמורה ובגדר חופה ועיין בהשגות הראב"ד ז"ל בהל' נחלות פ"א ע"ש ובהה"מ וכן ס"ל לרבינו בהל' עירוכין גבי שדה אחוזה אם הקדישה ויצאה לכהנים ביובל וחזרו בעלים הראשונים ולקחוה חל עלי' שם הראשון וכן הדין בבכורות דף נ"ז גבי מעשר בהמה וכמה מקומות, וזה ר"ל המשנה השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה ר"ל למי שגירשה דלגמר' דילן אין מובן כלל הלשון של השיאה ונתארמלה דהלא יצאה מרשותו וזה ר"ל ר"י דהכתוב' של האב דדעתו על כתובתה הראשונה, אך זה שייך רק גבי נישואין אבל גבי בוגרת אם נימא דזה דבר נמשך אז אין לה מזונות לאחר מיתת האב אף שבגרה בחיי האב וזה תלי' בהך דכתובות דף ל"ט אם מיתה עושה בגרת ר"ל אם המציאות בהזמן הוא נגמר וכל זמן שעדיין לא בא הזמן לא חל הדבר או משום שיש עוד זמן עד שיהי' הדבר ובמת ליכא זמן, במ"ש בגדר אם בגרת נקרא זמן הנמשך ועי' ברש"י נדה דמ"ז ע"ב דס"ל שם דסימני בגרת כל הסימנים המבואר שם דלא שהסימנים הם בירור שהיא בגרת רק שע"י הסימנים היא נעשית בגרת, ואם יש איזה סימנים מהם יש עלי' שתי השמות נערה ובגרת, ועי' נידה דף נ"ב ע"ב דירבה השחור על הלבן הוה תקיף העטרה וע"ש דמ"ז דזה הוה בגרת וכן מבואר בירוש' פ"א דיבמות וכן כ' רש"י סנהדר' דס"ו ע"ב וד"ק דזה סימן בגרת ע"ש ובתוס' יבמות די"ב ע"ב כ' דמציאות הדבר עושה כו' וזה ר"ל הך דקידושין דע"ט ע"ש ברש"י דכל ששה חדשים זה הזמן שאם יש בהם הסימנים יש בו שני הגדרים נערות ובגרות ורק כל זמן שישנן וזה הנ"מ בין תוך ששה חדשים ולאחר זה כו' ועי' תוס' נדה דמ"ט ע"א גבי תוך הפרק ע"ש בתוס' ובנדה ד"י ע"ב גבי חזקת ב"י כו' הגיעו לפרקן ומה זה פרקן ועי' שבת ד"פ ע"ב ומו"ק ד"ט נראה דזה פרקן הוי שערות ובדברי רבינו לפי' המשניות בשבת שם גבי סיד כדי לסוך קטנה שבבנות והוא אצבע קטנה ועי' רש"י ב"ק ד"ע ע"ב דדרך השערות הי' באים על האצבע ונדה דנ"ב ע"ב ע"ש ועי' רש"י נדה ד"ג ע"א גבי משמשות במוך דחשיב שם קטנה ואף דקטנה דיין שעתן כמבואר שם ד"ז וד"י וכ"מ וצ"ל דנ"מ בין קטנה בשנים לקטנה בשערות ותוס' נדה ד"ב ע"ב דכתבו שם דשייך גדר שערות בבגר' ועי' פסקי תוס' רפ"א דערוכין ופי' המשניות ספ"א דמו"ק. עכ"פ חזינן דגם גבי בגרת פועל הסימנים והזמן ביחד והוי דבר נמשך. ע"כ השמטה]. וכה"ג נ"מ גבי קד"ק דצריך צפון או משום דפסול דרום או משום דצריך צפון ונ"מ אם הקריב בבמה קטנה וזה ר"ל הך דזבחים דק"כ ע"א ומעילה ד"ג ע"ב דשם בבמה לא שייך כלל גדר צפון או דרום וככ"ב בשיטת הירוש' שבועות פ"ג גבי נשבע לאכול ככר היום ושרפו באמצע היום אם עובר מיד והוה מעשה או רק עד שיכלה היום, וכן פליגי כה"ג תנאי במסכת' כלים פי"ד מ"ז גבי נשברו והתיכן ע"ש, ועי' בהך דבכורות דל"ט גבי בעל שלש כוליות דגרע מבעל כולי' אחת משום דזה כל רגע ורגע נמשך החסרון, והארכתי בזה במה דפליגי ביבמות דף ל"ג גבי זר שאכל מליקה דחייב שתים ולמה לא נקט שיחייב ג' גם מחמת טריפה עי' מנחות דף ה' ודף מ"ה וחולין דף כ' וע"כ דבאמת המליקה בקדשים במקום שחיטה כי כן גזרה התורה, רק בזמן שהזר אוכלה אז לגבי' הוה אינה זבוחה ומשום דבאמת כבר כתבתי בזה דמוכח מדברי רבינו בהל' שחיטה פי"ב הל"י גבי בפ"ק ובפ"ה מהל' מאכא"ס ובפ"ב הלי"ז דשחיטה לא רק סילוק האיסור רק היתר נמשך עי' תוס' שבועות דכ"ד ולכך מוכח מדברי רבינו דבפ"ק שכלו לו חדשיו והפריס עג"ק השחיטה שלו הוא מן התורה רק לא לקי ולכך דרנא דבישרא אסורים וכן משמע בהלכות אבות הטומאה דבפ"ק אם הפריש ע"ג קרקע ומת יש בו טומאה ובאמת זה תלי' בהך בעי' דחולין דל"ב לשיטת רש"י גבי שהי' במיעוט סימנים ע"ש ולכך גבי זר המליקה של הקרבן אין עליו שם שחיטה לגבי אכילה אבל גבי טריפה כיון דבשעת מליקה לא חל עלי' שם טריפה שוב אינה נאסרת לעולם ולכך זר שאכל מליקה אינה בגדר טריפה, וכה"ג גבי גדר משיחה דמלך וכה"ג דגבי כה"ג השמן המשחה שעליו מקדשו בכל רגע ולכך כה"ג בן כה"ג טעון משיחה כמבואר בכריתות ד"ז וכן לכך השמן המשחה שעליו קודש כמבואר בכריתות שם ולא אמרינן בו נעשה מצוותו ועי' בתו"י יומא ד"ס, משא"כ במלך די"ל דכיון שנמשח זכה לו ולבניו ולכך דייק בגמ' דכריתות שם דרק בכה"ג דחייב על השמן אף לאחר שנמשח בו ולא מלך ועי' שבת דקנ"ג ע"א וכ"כ בזה מהך דכתובות ד"צ גבי קטן שהשיאו אביו והגדיל דיש לה כתובה מאתים אף דבזמן שהגדיל לא היתה בתולה מכ"מ הזמן מצטרף ולא כמו בחרש שנשא ואח"כ נתפקח והוא הדין להיפך בפקח שנשא חרשית ונתפקחה דאין לה כתובה רק מאה כמבו' בירוש' פ"א דכתובות ובדברי רבינו בהל' אישות פי"א דשם לא הוי גדר זמן המציאות רק גדר סיבה.


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:6:3
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:6:3](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foundations%20of%20the%20Torah/r/6:6:3)

**עכ"פ כל היכא דהדבר נמשך והדבר ישנו ויש בו פסול על ידו אף בגרם חייב וה"נ גבי סותר והנה באמת לכאורה מהך דמכות דף י"א וסוכה גבי הך דבעי שם אם מותר לכתוב שם אחספא כו' לכאורה זה הוי רק גרמא וצ"ל דהוו כמו פס"ר ועי' שבת דקי"א ע"ב גבי סמא דעקרתא וגבי גרם סירוס אף דשם ג"כ כתוב עשיה וגרמא שרי וע"ש בתוס' מ"ש בשם השאלת' ובאמת י"ל מחמת הך דנידה ד"ל ע"ב איכא גופא דלא מקבל סמא ועי' בדברי רבינו בהל' אס"ב פט"ז הי"א ועי' מכות דכ"ב גבי קוצץ בהרתו דאף דגרמא שרי זה רק היכא דהגרם הוא לאחר שהפסיק כוחו חולין דף ט"ז א' וכ"מ אבל בזמן שכחו גורם זה חייב והנה עי' ב"מ ד"ח ע"ב בהך משנה דכלאים דיושב בקרון דסופג את הארבעים אף דס"ל דרכוב לא הוי קנין וא"כ למה לוקה והגדר כך דהנה עי' בב"מ ד"צ ע"ב גבי חסומ' חסמה מבחוץ ואח"כ דש בה ונקט שם כמו גבי שכור דאסור לעבוד עבודה לא משום דאסור שישתכר בשעת עבודה רק שהוא אסור לעבוד ולבוא למקדש בשעה שהוא שכור וכבר כתבתי גבי הך דב"מ ד"צ שם גבי חסימה דפליגי בזה גמרא דילן עם הירוש' תרומות פ"ט אם החיוב הוא על הדישה בשעה שהיא חסומה או על החסימה בשעת דישה ונ"מ אם הדישה נעשה ע"י גרם או לא בכוונה וזה מחלוק' בירוש' דתרומות שם, ובדברי רבינו בפי"ג מהל' שכירות גבי אמירה לעכו"ם ס"ל דאסור מחמת גדר גרמי כמו גבי הרביץ עלי' ארי וכמו דמבו' בהך דמו"ק דכ"ו ע"ב דבגד שלו אשר קרע על אביו או על אמו דצריך שיהי' קרוע לעולם אסור למוכרו לעכו"ם דע"י זה גורם שהבגד לא יהי' קרוע וזה גופא הוי איסור דהמציאות הוא על הבגד וכה"ג ס"ל לרש"י בחולין דפ"ג ע"ב גבי איסור לאו דאותו ואת בנו דגם גרם אסור מן התורה דהדבר תלוי בהמציאות לא בהפועל ונ"מ לפי מה דמבו' בל' הרמב"ם בה' שחיטה פי"ב ה"ו דלא דהאיסור הוא שלא ישחט או"א בנו בזה אחר זה רק גם בבת אחת אסור חזינן דהאיסור הוא על הפעולה לא על הפועל והנה כבר כתבתי דזה ר"ל ג"כ מה דמבוא' בגיטין דמ"א וכ"מ דלכך צריך האדון לשחרר משום מצוות לשבת כו' דר"ל דכיון דהמציאות הוא החיוב גם הגורם עובר וכמו גבי הך דשבועות דמ"ז ע"ב גבי עוקב אחר כו' ולכך גם שם כופין לשחרר כמבואר גיטין דמ"ג ע"ב ודל"ח ע"א, וכן גבי הך דב"מ דצ"ו ע"ב גבי מעילה דבעל בנכסי אשתו וגם הגורמים לזה יש עליהם חיוב ע"ש ועי' תוס' שבועות ד"ל ע"ב גבי איסור א"א וכבר כתבתי גבי הך דיבמות ד"ה וד"ו וב"מ ד"ל ע"ב גבי אמר לו אביו היטמא וכן גבי אל תחזיר אבידה משום דגבי טומאת כהן לשיטת רבינו דגם ישראל המטמא הכהן עובר בלאו וכן גבי אבידה יש נ"מ בין קודם שהגביה את האבידה או לאחר שהגביה, ועי' בדברי רבינו בהל' אבידה פי"א ה"א דזה שני לאוין והלאו דלא תוכל להתעלם הוא רק לאחר שהגביה ועי' ב"מ דכ"ו ע"ב דלא משמע כן לכאורה, אבל רבינו ס"ל דזה רק קיום מצוה ולא עבר, ונ"מ דאם קודם ההגבהה הוזלה א"צ להגביה' אבל לאחר הגבהה כבר נתחייב כמבואר בב"מ דנ"ו וע"ש בל' רבינו בפי"א הנ"ל בהל' י"ח והל' י"ט אם ר"ל שלא יגביה אותה או שלא יחזירנו וברש"י ביבמות שם ובברכות די"ט ע"ב, וכן יהי' נ"מ גבי אשה שיש לה חצי עבד וחצי ב"ח אם כופין אותה לשחררה כיון דהיא בעצמה אינה מוזהרת ע"ז וכבר כתבתי בזה מהך דזבחים דף כ"ט ע"ב דיש מיעוט בקרא דאין אשתו מתה בשביל לאו דבל תאחר שלו אף דזה הוי בעי' בר"ה ד"ו אם האשה עצמה מוזהרת ע"ז ועי' נדרים ד"ד ותוס' ב"ב דקס"ו ע"א ובספרי פ' מטות ע"ש, ובמ"ש התוס' ברכות ד"כ ע"ב גבי ערבות גבי אשה, ועי' קידושין דף כ"ט וכריתות ד"ו ע"ב גבי סיכה ובתוס' נדה די"ג ע"א וכתובות דף ל"ט גבי שלש נשים כו' אם הם מוזהרו' על של הבעל וכ"כ בזה בח"ג גבי הך דסוטה דכ"ו דנקראת אינה ראוי' לקיימה ע"ש, ובהך דכתובות דס"ד ודע"ז דכל כמה דאגידה בי' לא יהבו לי' אחריתא, ומדברי רבינו בהל' סוטה פ"ג משמע שם דהטעם משום שבת דהרי משמע שם דאם יש לו בן משקה אותם אף דפו"ר לא קיים מ"מ לגבי שבת די בזה וכמבו' ביבמו' ס"ב, ונ"מ ג"כ דהיכי דהעבד מחוסר גט שחרור אף אם נימא דאסור בשפחה כנענית לא כייפינן להאדון כשיטת רש"י גיטין ד"מ ע"ש בתוס' ד"ה אותו דהא דכופין להאדון זה רק מחמת צד חירות שיש בהעבד ולא כה"ג באין שום צד חירות כלל, ואף דבלשון רבינו בהל' עבדים פ"ו משמע רק בשפחה דאין בה דין שבת ע"ש אך העיקר כך כמ"ש ובמ"א אבאר ובאמת יהי' נ"מ כיון דקיי"ל דבידי אדם אפשר לצמצם אם שחטו שנים אחד את הבן ואחד את האם היאך הדין עם המלקות אם שניהם לוקין ועי' רש"י סנהד' דע"ח ע"א דאי אפשר לחייב שנים על דבר אחד ועי' פסחי' דפ"ה ע"ב וכן נ"מ למה דקיי"ל בנזיר דמ"ד שהמגלח את הנזיר חייב משום לאו דתער לא יעבור ור"ל דהחיוב בנזיר לא שנזיר אסור לגלח אלא שאסור לגלח את הנזיר איך הדין אם הי' גם הנזיר מזיד והי' מסייע להמגלח אם לוקין שניהם עי' מכות ד"כ ע"ב ודוקא שם דהו' לאוין נפרדין וכן גבי קרחה ג"כ כן ולכך אם הקיף לעצמו או קרח לעצמו חייב שתים וכן גבי סך שמן המשחה כריתות ד"ז דיש דרשה דגם סך לאחרים חייב איך הדין אם סך לעצמו אם חייב שתים ועי' בתוספ' מכות פ"ג ע"ש ועי' בד' רבינו בהל' כהמ"ק ובספר המצוות דנראה משם דהא דקיי"ל הסך למלכים ולכהנים פטור זה רק משום אם סכו אחר אבל הוא עצמו אם סך חייב וי"ל דגם הניסוך חייב אך כל זה שם דהוי שני חיובין אבל גבי נזיר דזה רק חיוב אחד אם כה"ג יתחייבו שניהם והנה גבי טומאת כהן ס"ל לרבינו וכן גריס בתוספ' דגם אחר אם טמא כהן חייב המטמא וכן גבי לבישת כלאים אך שם רק אם המתלבש או הנטמא הי' שוגג אבל אם הי' מזיד המלביש והמטמא פטור אבל גבי נזירות ותגלחת מבו' דאין נ"מ דגם אם המתגלח מזיד המגלח חייב ואיך הדין אם גם המתגלח חייב וכ"כ בהך דמכות ד"כ ע"ב מבו' דחיוב אם הוא מסייע רק משום לאו ניקף אבל בגדר מקיף לא ומשום דגבי לאו דמקיף צריך מעשה גמור וגם י"ל דמעשה דידי' נתבטל לגבי המקיף עצמו וכה"ג מוכח בהך דמנחות דנ"ו גבי אפיה ועריכה וככ"ב בהל' שבת פ"ט ה"ד ורש"י במנחות דנ"ו לא משמע כן ועי' לקמן בד' רבינו סוהל' ע"ז גבי קרחה מוכח שם דהא דקיי"ל במכות ד"כ ע"ב דאם קרח גם ע"י סם חייב זה רק בקרח לעצמו דשם החיוב לא מחמת הפועל רק מחמת פעולה ונפעל אבל הקורח לחבירו דהחיוב רק משום פועל אז רק ביד ממש אבל לא ע"י סם וכמו דמבו' בקדושין דכ"א ע"ב גבי רציעה דממעט סם משום דשם בעי שהאדון ירצע בעצמו ולכך לא מהני שם שליחות כמבו' בירוש' פ"ב דקדושין וכן זה הגדר דאין שליח לדבר עבירה וזה רק במקום שהחיוב הוא על הפועל אבל במקום שהחיוב על הנפעל כמו גבי מעילה חייב כמבו' בקדושין דמ"ג וכמ"מ ולכך הוי ס"ד דשמאי שם לומר גבי הריגת הנפש דיש שליח לדבר עבירה משום דקיי"ל דגבי רציחה גם מצמצם חייב כמבו' סנהד' דע"ו ע"ב חזינן דלא הפעול חייב רק משום הפעולה והנפעל אך אנן לא ס"ל כן משום דאדעתא דנפשו קעביד ולומר ע"ז גדר שליח לא וכה"ג מה דעבד יוצא לחירות בראשי איברים אי משום מחמת הפועל כמ"ש רש"י גיטין דכ"א ע"ב ד"ה לא אי משום הפעולה הנעשה בהעבד ובאמת הרי מבואר בתוספ' ב"ק פ"ו ופ"ט ובמכילתא פ' משפטים דרופא שריפא ברשות ב"ד והזיק פטור כמו שליח ב"ד דב"ק דכ"ח ודל"ב ומכות ד"ח וכן הגדר דכהנים שפיגלו במקדש גיטין דנ"ד ע"ב וע"ש דנ"ג ולכך נקט כהן ולא ישראל בשחיטה דכהן הוה בגדר שליח ב"ד שליחא דרחמנא וכן גבי מומחא עי' סנהדרין דל"ג ע"א ע"ש וזה ר"ל ג"כ הגמר' דסנהדר' דפ"ד ע"ב מה מכה בהמה לרפואה פטור מה ר"ל ומהיכין פשיטא לי', ובאמת במ"א כתבתי דר"ל הך דבכורות דל"ד גבי מקיז דם בבכור אך באמת ר"ל דגבי בהמה הוה רק בגדר ממון (מזיק) לית בי' איסור ולכך ברשות פטור משא"כ באדם דמלבד ההיזק הוה איסור חבלה באדם ולא שייך מחילה עי' ב"ק דצ"ב וצ"ג דשם רק לממון וכמ"ש רבינו בהל' חובל ומזיק פ"ה וסנהדרין דפ"ה וכתובות ל"ג וכ"מ, ועי' ב"מ דפ"ח ע"ב גבי בהמה דאין מצווה להחיותה ור"ל כמו דחזינן בסנהדר' דל"ו ע"ב דכולם אין נוהגין בשור הנסקל ע"ש. עכ"פ מבואר דרופא הוה כמו שליח ב"ד ופטור וגם מותר כשצריך לזה, ומ"מ מבואר בקידושין דכ"ד ע"ב ודברי רבינו בהל' עבדים פ"ה הי"ג דעבד יוצא לחירות אם האדון רופא והי' צריך ליטול את העין ונטלה האדון דיוצא לחירות ונראה דרק בעין משום דשם גם בעינו סמוי' וחטטה יוצא חזינן דלא לבד שבוטל ממלאכתו לא כמו גבי שן דשם רק מחמת המלאכה וככ"ב, ובזה א"ש מה שהקשו התוס' בכורות דל"ז ע"א, והא דרבינו פסק בהל' עבדים שם דבלא כוונה נגיעה באבר אינו יוצא אף דבב"ק דכ"ו ע"ב מבואר להיפך וכן בתוספ' ב"ק פ"ט מבואר ג"כ להיפך או דבתוספ' מיירי שכיון לעבד אחר ונפל על זה ורבינו כתב רק בנתכוין לבהמה ואף דבהל' רוצח פ' רבינו כר"ש בפ"ד ה"א ובמ"א אבאר זה אך באמת כך דהנה רבינו ס"ל בהל' חובל פ"ו ה"ב דברשות המזיק אינו חייב רק אם היזיק בזדון וא"כ כך דלמ"ד דיוצא בראשי איברים א"צ גט שחרור שוב הוי בגדר רשות הניזק וכמו גיטו וידו באין כאחד דקדושין דכ"ג וכ"מ אבל לדידן דצריך גט שחרור הוי כרשות המזיק ופטור כ"ז שלא הזיק במזיד, עכ"פ חזינן דאף היכא דהאדון לא עבר כלום מ"מ יוצא העבד ע"י החסרון שעשה לו האדון, ועי' ב"ק דצ"א ע"א גבי כנגד עינו וקידושין דכ"ד ע"ב ובאמת אין הפי' כן רק דר"ל אם הפעולה היה שלא במקום השן והעין אז אינו יוצא לחירות ואף דבתוספ' ב"ק שם מבואר דהכהו על ראשו ועי"ז נסתמא יוצא כו' שם עכ"פ זה גופא הוה הפעולה בהעין [[השמטה-ועי' במכילתא פ' משפטים דאם ע"י הכאה נעשה בהעין (יארוד) [חורור] אינו יוצא לחירות ועי' תוס' בכורות דל"ח ע"ב ומ"ש מדברי התוספ' ב"ק שם ומים חפו את עיניו יוצא לחירות וצ"ל דזה לא נעשה בגוף הראי' רק בהעין ונחשך ונתכסה הראי' ויהי' זה לא מום בהראי' רק בהעין ונ"מ להמכריעין אם צריך גט שחרור וזה ר"ל המכילתא. ע"כ השמטה.] ובגדר הך דב"ק דמ"ט ע"א גבי דמי וולדות כנגד בית כו' דסליק שיחמא ע"ש ור"ל דאף דגבי חבלה עי' ב"ק פ"ה גבי צמחים מחמת המכה וכן גבי נפשות עי' סנהדרין דף ע"ז כיון שע"י ההכאה או ע"י אבן או אגרוף פעל בו שעי"ז חלה ומת חייב רק דנ"מ לגבי אבן ואגרוף צריך אומד ב"ד ואומד כללי שזה הדבר ראוי להמית עי' סנהדרין דע"ו ע"ב וב"ק ד"צ ע"ב בפלוגת' דשמעון התימני ור"ע ובדברי רבינו פ"ג מה' רוצח וסוף פ"ק מהל' חובל ולכך מבואר בסנהדרין דע"ח דשייך בזה גדר יצא מב"ד זכאי ע"ש ברש"י ותוס' ועי' ב"ק דף פ"ה אבל גבי ברזל לא שייך זה וזה רק אומד פרטי והוה כמו הך דיבמות דצ"ב הורו ב"ד כו' וכבר כתבתי בזה, ועי' בספרי פ' מסעי פסק' ק"ס, עכ"פ כל שעי"ז נולד בהנרצח שע"י זה מת חייב דלא גרע ממצמצם, אבל גבי דמי וולדות דחידוש הוא כמבואר שם חייב רק כה"ג וכן גבי ע"כ כיון דחזינן דאם לאחר מעת לעת מת פטור משום דאינו חייב רק אם ההכאה עשתה בו המיתה ממש וזה הוא מעל"ע כמו גבי ריסוק איברים (בטריפות) וכמבואר בחולין דנ"א וכ"מ ובלא זה פטור ה"נ גבי שן ועין כן, וזה ר"ל הגמ' ב"ק דצ"א והתוספ' שם וע"ש בתוס', עכ"פ חזינן דהמפעל שנעשה בהעבד עי"ז יוצא לחירות ולכך קמ"ל שם בתוספ' דב"ק הנ"ל דאם אמר לאחר לעשות להעבד אין העבד יוצא לחירות ועי' רש"י ב"מ ד"ח ע"א משמע שם דהא דהאומר לחברו צא גנוב דפטור זה רק מכפל אבל קרן חייב בגדר מזיק רק דין גניבה ליכא דגניבה אינו חייב רק ע"י קנין כמבו' בירוש' פ"ח דשבועות ורש"י ב"מ דמ"א וגיטין דע"ז וב"ק דע"ט וע"י שליח שיקנה הגניבה שיתחייב כפל לא דזה הקנין רק לגדר חיובי ע"י שזה אסור דבאמת אם נימא כמד"א בכמ"מ דגזל וגניבה של ב"נ מותר בודאי לא קנה אותו כלל אפילו ע"י שנוי דהא הדבר אינו שלו ובמה קנה כיון שיש לו בעלים וכמ"ש הרמב"ן ז"ל ריפ"ג דסוכה ועי' בירוש' פ"א דבכורים גבי תחת ר"ה ג"כ כך דלמאן דא' מותר לחפור או ליטע שם מכ"מ הדבר אינו שלו רק ע"י שהתורה אמרה גבי גנב מישראל דמשלם כפל וגבי גזלן מישראל דמחויב בהשבה מלבד החזרת הגזלה עי' ב"ק דק"ה וכמ"מ חזינן דחל שם קנין על זה ולכך ע"י שינוי קנה אותו דהדבר נשתנה ברשותו וכן ביאוש וכבכ"ב גבי הך דסוכה ד"ל וכמ"מ גבי מצוה הבאה בעבירה דאם לא הוי איסור וחיובן לא הוי קונה אותו כלל ולכך לא מהני ובפרט היכא דבעי כפרה וכמו הך דתמורה ד"כ ע"ב אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה וכן מוכח מדברי רבינו בהל' איסורי מזבח גבי הך דגיטין דנ"ה גבי חטאת הגזולה ע"ש ותוס' חולין ד"ה ע"א ובזה הגדר לא מהני ע"י שליח דנימא דהמשלח קנה לזה. עכ"פ היכא דהדבר צריך שיעשה ע"י פועל עצם לא מהני בזה שליחות וכן ע"י כחו שגרם לזה לכך לא מהני גבי רציעה ע"י סם ולכך גבי קרחה הקורח בשל חברו לא מהני ע"י סם אף דזה נעשה ע"י נתינתו וזה ר"ל ג"כ הך דנזיר ד"מ ע"א גבי תגלחת מצוה דלא מהני ע"י נשא ר"ל אם המצוה היא שיהיו מגולחין ולזה מהני ע"י נשא ג"כ או המצוה הוא לגלח ובזה לא מהני ע"י נשא דהדין הוא הפועל לא הנפעל ולכך גבי המקיף את חבירו אף דחברו מסייעו מכ"מ אין על חבירו חיוב רק משום ניקוף ולא משום מקיף וא"כ במגלח נזיר נוכל לומר דהנזיר עצמו אינו לוקה וזה יהיה תליא אם נזיר גלח בסם עי' בנזיר ד"מ ודמ"ב ע"א ולשיטת הרמב"ם דמטמא כהן אם הי' הכהן שוגג דחייב המטמא י"ל דיש נ"מ דיש טומאה שהנזיר מגלח וסותר את הימים הקודמים שמנה כמבו' בנזיר דמ"ב ע"ב וד"נ ונ"ו ע"ב וכמ"מ זו הטומאה לכהן הוי בגדר מחולל ולכך גם אחר אם טמא לוקה אבל בטומאות שאין הנזיר מגלח וסותר אף דלוקה מן התורה מכ"מ לא נקרא מחלל ונ"מ דאם אח"כ נטמא עוד הפעם לוקה לכו"ע עי' נזיר דמ"ב ע"ב ובירוש' פ"ב דנזיר ובתוספ' מכות פ"ג וכן גבי כה"ג לקרובין י"ל ג"כ כן דאף דלוקה מכ"מ גדר מחולל לא הוי ובזה אם אחר טמא האחר לא לקי וכן נ"מ לפי מה דפסקי' דכהן הדיוט בגרושה אין חייב רק אם קדש ובעל וכן במחזיר גרושתו משנשאת ג"כ כן כמבו' קדושין דע"ח ובדברי רבינו בהל' איס"ב ובהל' גרושין אך נ"מ אם החיוב הוא מה שקדש ובעל או החיוב על שבא על גרושה המקודשת לו ונ"מ היכא שהאב קדש את בתו קטנה שהיתה מגורשת מן הארוסין לכהן בע"כ ואח"כ בא עלי' מדעתה אם היא ג"כ לוקה כיון דעצם הקדושין לא היו מדעתה ור"ל דעיקר הדבר תלי' אם המלקות הוא על הפעולה של הקידושין והביאה או רק מה שנבעלה מקודשת ועי' בב"מ ד"י ע"ב גבי שליח לדבר עבירה דאמר שם א"ב כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה ע"ש ולמה לא נקט כה"ג שאמר לקדש לו אשה אלמנה אך כך דבאמת עיקר הגדר שם בגמרא רק היכי דעיקר השליחות הוא אם נימא שעי"ז יעבור המשלח אבל היכא דא"א שהשליח יעשה זה בלא ציווי המשלח הוי שליחות אף בדבר עבירה ולכך גבי הקפה שם יכול זה השליח לעשות בלא ציווי המשלח אך גבי קידושין אף דשם בלא דעתו א"א לקדש לו מ"מ הכוונה בגמ' בב"מ שם כך כגון אם כהן אמר לישראל צא וקדש לי גרושה והישראל הי' לו נערה גרושה מן האירוסין והוא מקדש את בתו בעבורו, ובאמת יש בזה להאריך הרבה אם יכול לעשות זה דגבי קנין לא מהני זה עי' כתובות דצ"ז מאן סמוך, וזה ר"ל הך דגיטין דף כ"ד ע"א במאי דאמר שם והא לא חזרה שליחות אצל הבעל, ולא ר"ל בעלה רק ר"ל מי שעשה אותה שליח לקבלה כיון דהיא עצמה זה, ועי' בעירובין דפ"א ובדברי רבינו בהל' אישות פי"ז הל' י"א ע"ש בהה"מ ותוס' ב"ב דף פ"ה, וזה ג"כ הך דב"מ דכ"ו ע"ב גבי נטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה כו' ע"ש ברש"י ד"ה עובר ור"ל דכיון דהוא נטלה ע"מ להחזירה הוה ידו כיד הבעלים כיון דא"צ דעת כמבו' בב"ק דף נ"ז וא"כ מיד מי הוא גוזלה כיון דהוא עצמו הוא הבעלים וכעין הך דב"ק ד"כ ע"ב גבי גזבר של הקדש מחמת דידו כיד ההקדש והארכתי בזה גבי שליח בהך דב"ק דף ק"ב ובהל' מכירה בפ"ז הי"ב מה דפליגי שם רבינו עם מקצת המורים ובפ"א מה' שלוחים ה"ג ופ"ז ה"ו דלא שייך כאן גדר גזלן וגדר קנין וגדר שליחות יד דכיון דידו כיד בעה"ב וכיד הקדש ממי גזל זה אך עי' תוס' גיטין ד"ל ע"ב בתוס' ד"ה הילך במ"ש שם דלא מחסר משיכה לא משמע כן דבמה קנה הלוי שיהי' יכול למוכרו וצ"ל דנ"מ דגבי מתנות כהונה אף דנתינה כתיב בהו ר"ל בקנינו כמבואר בב"מ די"א ע"ב מ"מ לפי המבואר בהך דגיטין ד"ל ע"א ורש"י פסחים דמ"ו ע"ב ותוס' בכורות די"א ובנדרים דפ"ה ע"א ברא"ש ד"ה רבא אמר דבאמת זכה בו השבט קודם הנתינה רק התורה נתנה לו זכות לברר את הכהן והיכא דא"א לברר דלא שייך בירור א"צ נתינה לכך מהני הך דגיטין ד"ל ע"ב הנ"ל, וגבי קידושין יהי' תלי' במה שכבר כתבתי אם הקנין של כסף קידושין והקידושין הוא שני פרטים או מציאות א' ועי' גיטין דע"ח ע"ב משמע דהוה מציאות אחת דמהני גבי קידושין קרוב לה אם נימא כשיטת רבינו ז"ל דגם גבי כסף קידושין כן כי באמת י"ל דזה קאי אשטר קידושין וכן נ"מ גבי הך דב"ב דמ"ח ע"ב גבי תלוי' וקדיש דפסק רבינו דאף דלא אמר רוצה אני הוי קידושין בפ"ד מהל' אישות ועי' בדברי רבינו בפ"א מהל' נערה בתולה גבי אונס והגדר כבר כתבתי דגבי גט צריך שתי כפיות א' לעשות הגט והשני לעשות הגירושין ושניהם בלא ציווי ורצון הבעל לא כלום הוא והיכא שעפ"י דין צריך לגרש, כל זמן שלא נתגרשה לא נתקיים והני דברים שהבעל עושה בזה לא נגמר הדבר עדיין ומה שהוא אינו רוצה לא בהפעולה שלו רק בהנפעל שעי"ז נפקע האישות, [[השמטה-עי' נדה דנ"ב ע"ב שדר כו' בלשת וצ"ל שהם ישראלים. ע"כ השמטה]. והנה עי' בגיטין דף פ"ח ע"ב וב"ב דף מ"ח גבי' ע"י ב"נ שיאמר עשה מה שישראל אומר לך יש שם סתירה, אך כך דגבי כתיבת הגט דייק רבינו דהבעל עצמו הוא כותב הגט ומ"מ צריך שיאמר רוצה אני כדי שלא יהא בגדר אמתלא אך בגיטין דף ל"ג ע"ב ודל"ד ע"א מבואר דאחר כותב וכמו הך דב"ב ד"ל ע"ב ע"ש ודמ"ג ע"ב וגיטין דף נ"ח דעל מעשה לא מהני אמתלא ומ"מ שיאמר רוצה אני דזה לא הוי מעשה גמור, עי' גיטין דל"ב ע"ב ודפ"ח ע"א ובזה מהני הכפי' גם ע"י ב"נ ובגדר מבריח ארי ב"ב דנ"ג גבי נתן צרור כו' וע"ז ד"ס ע"ב מעשה לבנה אבל הכפי' השני' דהיינו לגרשה אז נגמר הדבר מחמת גזירת מלך דעי"ז נעשה כריתות וכמ"ש רש"י בכתובות ד"ג ע"א ע"ש בל' רבינו בספ"ב מהל' גירושין ואז אי אפשר על ידי בן נח כלל לסייע בזה ועיקר הכפי' שהוא מחמת כהן או שהוא ישראל כשר וזה ניקר' אונסא דנפשו אך גבי קידושין וכגון היכי דצריך ע"פ דין לכפות כמו גבי אונס אף דהקידושין תלי' ברצונו מ"מ אי נימא דזה מציאות אחת לא פרטים נפרדים וקיי"ל לגבי קידושין תכ"ד לאו כדיבור וכן הגדר גבי גט בגילוי דעת דקיי"ל דלא כלום לכן די בזה ונ"מ ג"כ גבי קידושי שטר ע"ש בתוס' ובמ"א אבאר, עכ"פ י"ל דגבי קידושין אם עשה שליח לקדש לו גרושה סתם יכול השליח לקבל הקידושין עבור בתו נערה גרושה מן האירוסין וכיון דקיי"ל דכל שאינה מקודשת אינו לוקה אם בא עלי' בזה י"ל דגם בזה אין שליח לד"ע וגבי ישראל שאמר לממזר לקדש לו ממזרת או להיפך לשיטת רבינו דס"ל דשם ג"כ צריך דווקא קידושין תלי' במ"ש אם החיוב הוא מחמת שני הגדרים או מחמת שאינו חייב רק על מקודשת ועי' מכות דט"ז גבי ביטלו גבי מגרש אנוסתו ונעש' שלוח' לקדש' לאחר דלא נקרא גורם להדבר ע"ש אך זה תליא אם לאחר הגרושין אם מהני מחילה שלה ועי' כתובות דל"ט וגיטין ד"נ ובמ"א יש לבאר זה וכן נ"מ אם נימא דהא דריח הגט פוסל בכהונה הוי מן התורה ומכ"מ אף לאחר שגרשה בריח הגט עדיין היא אשתו לכל דבר לאביי דס"ל בקדושין שם דקדש לוקה אם ילקה ע"ז כיון שע"י זה שגרשה הכהן בריח הגט נמצא שהוא גרם שיש לו אשה גרושה וכה"ג כתב הרמב"ם בפי' המשני' בפ"ה דמע"ש גבי מקומו מושכר לו דזה הוי גדר משיכה דעיקר המשיכה הוא שפועל שהדבר יצא מרשות המוכר לרשותו וכיון ששכר את המקום שהדבר מונח שם זה גופא הוי בגדר משיכה ועי' מ"ש התוס' ב"ב דע"ו ע"א וכה"ג מבו' בתוספ' עירוכין ובתוספ' מע"ש ובירוש' שם פ"ד ופ"ה פדיונו זה הוה משיכה דפדיון הקדש שע"י זה יצא מרשות ההקדש זה גופא הוי משיכה שיצא מרשות הקדש לרשות הדיוט וכן הוא הגדר מה דס"ל לבי"ש בב"מ דמ"ג ע"ב גבי חישב לשלוח יד בפקדון דהוי שליחות יד ומבו' בירוש' ריפ"ח דשבועות דזה רק שהפקדון הוא ברשות הנפקד והטעם הוא כך דהלא קי"ל בכמ"מ דמקום הפקדון הוא שייך להמפקיד עי' ב"ב דפ"ה ובפרט אם יחד לו מקום עי' ב"מ דס"ג ודמ"א וכמ"מ וכיון שחשב לשלוח בה יד שוב כלתה שמירתו ב"ק דק"ח ודקי"ח וגיטין די"ד ע"א הוחזק כפרן ושוב ע"י זה יצא הדבר מרשות המפקיד לרשות הנפקד והוי זה גופא כמשיכה ועי' מנחות דמ"ז גבי אם פודה הקדש בעזרה אם ע"י זה הוי כהכנסת חולין בעזרה ע"ש ועי' מנחות ד"מ ע"א גבי הטיל למוטלת ע"ש ברש"י ובדברי רבינו בהל' ציצית דמבואר דאף אח"כ פסק לראשונה נכשרה השני' ולא הוה תעשה ולא מן העשוי דע"י שנשתנה במעשה מן שנים אחד זה ג"כ מיקרי פנים חדשות וכמו הך דפסחים דף פ"ו ע"ב גבי נסתלק המחיצה כו' ובירוש' מעשרות פ"א ה"ב גבי כרם כה"ג, ובהך דזבחים ד"פ ע"א במחלוק' דר"א ור"י מחמת לאו דבל תגרע דלא הוי מעשה אף דבאמת אם לא נתן כלל ליכא בל תגרע ורק בזמן שנתן ולא נתן הכל אז עובר על בל תגרע וא"כ הלאו עבר ע"י מעשה, ובירוש' עירובין פ"י ופסחים פ"ג אמר דלכך ס"ל לר"א דבל תגרע חמיר מבל תוסיף משום דהלאו דבל תגרע נגמר בזמן שאינו עושה שום מצוה לכך זה גרע, וכה"ג מבואר בעירובין דף ק' דקעביד מצוה כו' וכבר כתבתי בזה במה דמשמע מהך דפסחים דמ"ט אם יש לו חמץ בזמן שאינו יכול לבטלו אף לפק"נ אסור להניח החמץ דדבר העדרי לא שייך לומר שזה דוחה ע"ש וא"כ ה"ה גבי כהן שגרש בריח הגט הוי זה גופא כמו גרם שיהא לו אשה מגורשת אם זה גופא הוי כמו שקדש גרושה וזה תליא מהו החיוב אם הפועל או הפעולה וא"כ לפי זה גבי כלאים בהך דב"מ ד"צ ע"ב דמחלו' אם נהג בקול בכלאים אם חייב ע"ש והנה גבי הרבעה בקול מבו' בירוש' פ"ח דכלאים ובד' רבינו בהל' כלאים פ"ט ה"א דאינו חייב מלקות וע"ש בירוש' החילוק מחמת דגבי הנהגה הוא פועל זה ובע"כ וגבי הרבעה לדעתו הוא מטיל ע"ש ובאמת הגדר כך דגבי הנהגה יש בזה ב' גדרים מה שהן קשורין ביחד ע"י זה חל עלי' שם כלאים ואם מנהיג אותם לוקה ולכך אף בקול ג"כ חייב דהדבר כבר נעשה וכן גבי חסימה אבל בהרבעה כל זמן שלא נעשה הפעולה לא הוי כלל שם כלאים עלי' ולכך צריך זה לעשות מעשה בידים וכה"ג החילוק מה דפסקינן בפסחים דקט"ו ע"ב וכן פסק רבינו בהל' חמץ ומצה דבלע מצה יצא ובלע מרור לא יצא ע"ש ומה זה הגדר אך כך דמצה מתחילה צריך לעשותה למצה ורק ע"י שמירה בלישה ואפיה וע"י ישראל וחל עליה שם הדבר מתחילה ואז אף בלע יוצא יד"ח אבל מרור נעשה הדבר בב"א הפעולה והמציאות לכן צריך לעשות לזה אכילה גמורה אך מלשון רבינו בפ"ח מהל' חמץ הל"ח משמע הטעם דבלע מרור לא יצא כמו שכתבתי בחיבורי ח"א דכיון דזה רק מדרבנן צריך להרגיש טעם מרור וכבר כתבתי דכל דבר דהוה מדרבנן זה המציאות בהאדם לא בהדבר ועי' מש"כ רבינו בהל' ציצית פ"א הי"ב דגבי להטיל הציצית בבגד א"צ כוונה אף דהטויה צריך כוונה והטעם דכיון דכבר חל שם ציצית על הדבר שוב א"צ כוונה בהטלה וזה ר"ל הך מחלו' במנחות דמ"ב גבי ציצית בב"נ אם כשרה ופליגי בקרא דועשו להם ור"ל ההטלה בבגד דלא כמ"ש שם התוס' ד"ה ואל דקרא דועשו להם ציצית קאי על ההטלה בבגד ועי' בהך דמכות די"ב ע"א דהוי מחלו' גבי קרא דורצח גבי גואל הדם דפליגי שם אם הוא מצוה או רשות, ובהך דשבת דקל"א גבי ציצית בשבת דאמר שם דלא דחי אם ר"ל על עשיית הציצית או על הטלה בבגד ע"ש ברש"י ותוס' ועיקר הגדר שם אם צריך שיהא ציצית בהבגד או שיטיל הציצית בבגד אפי' למ"ד ציצית חובת טלית והארכתי בזה ג"כ גבי גדר מקדש אם המצוה היא הבנין או שיהא מקדש ועי' סנהדרין ד"כ דשם נקט לבנות ורבינו בהל' בית הבחי' נקט לעשות ובהל' מלכים נקט לבנות ועי' יבמות ד"ו הכשר מצוה ותוס' שבת דקל"א ע"א וזה תלי' במה דמבואר ב"מ דנ"ז ומעילה די"ד גבי בונין בחול ואח"כ מקדישין ובירו' סנהד' פ"א פלי' בזה ר"י ור"ל ולכך גבי כלאים חייב גם גרם ע"י קול והנהגה ולכך י"ל דלכך ס"ל לרבינו דיושב בקרון לוקה גבי כלאים משום דהישיבה שלו גורם שהכלאים הנהיג' ונ"מ ג"כ גבי מחזיר גרושתו משנשאת דאינו חייב רק ע"י קדושין וביאה אם קדשה בביאה מאי אם חייב דנעשו שניהם בב"א ועי' בקדושין דע"ח ולכך י"ל דלכך מבו' במכות די"א וסוכה דנ"ג דאסור למיכתב שם על חספא ולהשליכ' למים דלכאורה הא מבו' שבת דק"כ גבי שם על בשרו דמותר ליכנס למים ולא חיישינן למחיקה דרק גרם אך כאן כיון דכתב כדי להשליכו הוי הכתיבה עצם המעשה ובזה א"ש ג"כ הך דיבמות די"ב ע"ב וכמ"מ גבי גרם השחתה דשם ג"כ הפעולה שעשה דהיינו הביאה זה הוה מעשה שבלא הפעולה לא הוי השחתה, והנה כבר כתבתי גבי שבת דגיטין מ"א וכן בהך דדמ"ג ע"ב גבי דעבדי בה איסורי משום דשם גם גרם אסור וכן נ"מ בל' הגמר' דב"מ דל"ב וביבמות ד"ו דשם נקט אמר לו אביו היטמא וגבי אבידה בב"מ ד"ל נקט בביהק"ב משום דהא דקיי"ל דגם גרם טומאה מוזהר דהיינו שאם טמא ישראל את הכהן לוקה זה רק בטומאת שהנזיר מגלח עלי' אבל בטומאת בית הקברות שאין הנזיר מגלח עלי' אז ליכא גדר חיוב ורק כהן בעצמו מוזהר ולא אחר ובזה גרם שרי, אבל גבי אבידה דהוא רק ממון שם גם כה"ג לא ולכך בב"מ ד"ל נקט בית הקברות ולכך פסק רבינו בהל' חמץ ובהל' סנהד' דהמחמץ עיסתו בפסח לוקה דהוי מעשה אף דאינו מובן כלל דדוקא גבי מנחה חייב בהניח שאור ע"ג עיסה ומבואר במנחות דנ"ז דשם החיוב על החימוץ אבל גבי פסח שם החיוב על מה שיש לו הדבר וזה ממילא חזינן כיון דעשה מעשה שיהא לו הדבר חייב ע"ז ועי' ב"ק דצ"ח ע"ב הכל חייבין לבער אף חמץ של ישראל אחר חזינן דאף גרם לאחר מוטל עליו עכ"פ כאן נ"מ גבי עזרה היכא שסותר ממנו אבן דגורם חסרון בהדבר חייב וכן הדין אם גורם מחק דס"ת שע"י זה נפסל ג"כ עובר וכמו בגרם בע"מ בקדשים וכמו שכתב' ויהי' ג"כ נ"מ למאן דאמר מופלא סמוך לאיש חל עליו נזירות מן התורה אף דהאיסורין של נזירות הוי ממילא ע' בדברי רבינו פ"ב מהל' נזירות וע"ש בהשגות אם אחר גלח זה הקטן אם לוקה ולא שייך להך דנזיר דנ"ז ע"ב גבי מקיף וניקף דשם הוא שני גדרים מה שאי"כ כאן זהו לאו אחד וע"ש דנ"ז ע"ב דמוקי שם בקטן וכן לכאורה לפי מה דס"ל לרבינו דאחד המטמא כהן אם הי' שוגג המטמא לוקה וא"כ למה לן קרא ביבמות דקי"ד להזהיר הגדולים על הקטנים אם עשו בידים הא בלא זה חייב וצ"ל דמיירי בטומאה שאין הנזיר מגלח עליו דאז אחר לא מחייב כמ"ש ועי' בירוש' ערלה פ"ג ופסחים פ"ב דיש שם לאו על מאכיל חמץ לאחר ומה זה וע"כ משום דזה הוי כמו מקיים חמץ ומבטל הבעור ועי' בתו"כ פר' שמיני דמרבה גם גבי עופות טמאין כן וכן נ"מ במה דמבו' מדברי רבינו בהל' איסורי מזבח פ"א גבי מקדיש בע"מ בשוגג דאינו לוקה וע"ש בהשגות ומה קמ"ל וצ"ל דלא נימא שיהא מחויב לשאל עלי' לחכם ולא נימא לפי מה שכ' בהך דב"ב דע"ב ע"ב דהוי מחלו' שם אם הקדש הוי דבר הנמשך כיון שנעשה ע"י פיו ויכול לשאול עליו וזה ר"ל הך דשבת דקי"ט ע"ב דיבור כמעשה ר"ל היכא שהדבור פועל כל רגע ורגע בהדבר וה"נ כן ויהי' כמו דשבועות די"ז ונזיר גבי נזיר בקבר דהשהי' הוי מעשה וה"נ כן קמ"ל וכן נ"מ דהרי פסקינן גבי מעשר בהמה דאף אם כולן בע"מ נכנסין לדיר להתעשר ואף דע"י זה חל קדושה עלי' ואף דקיי"ל עשירי מאליו הוא קדוש כמבו' בכורות דנ"ט ונ"מ גם כן היכא דנתכוין שיהא העשירי בע"מ דעבר בלאו דלא יבקר כמבו' בבכורות דל"ו ע"ב ודי"ד ע"ב וכמ"מ אם עבר גם משום לאו דלא יקדיש בע"מ ובאמת גבי מעשר בהמה מבואר בירוש' ר"ה פ"א דהך לאו דלא יבקר הפי' ג"כ דא"צ לבקר על טוב ע"ש ועי' במאי דפליגי רש"י ותוס' בכורו' דנ"ח ע"ב גבי אלולים אם מותר לברר זה ועי' בספרי פ' ראה פסקא ס"ח במה דאמר שם דבכורות ומעשר בהמה צריך שיהי' מן המובחר ובכורות י"ל כהך דבכורו' די"ז דכהן בורר לו את היפה אך מה ר"ל במעשר בהמה ועי' בתו"כ סוף פ' בחוקתי דממעט דבמעשר בהמה לא שייך בקרא דכל מבחר וגו' אך י"ל דנ"מ למה דמבואר בתמורה די"ח דיכול להשהותו עד שיהי' שמן ע"ש בתוס' ועי' בתמורה ד"ז ע"א ולמה לא מוקי שם במעשר בהמה דחל על בעל מום קבוע וכן גבי בכור דקיי"ל עירכין דכ"ט וכמ"מ דמצוה להקדישו אם הקדישו כשנולד בע"מ אם עובר עליו כיון דבלא זה הוא קדוש וזה תליא אם האיסור הוי מה שמקדישו או מה שנתקדש ובאמת נ"מ ג"כ דאף דגבי שם כתוב על בשרו גרמא שרי מכ"מ י"ל דהיכא דכתב במקום שצריך לכתוב דאז קדיש גם מקום הכתב וע"י המחק מלבד מה שנמחק השם פקע הקדושה ממקום הכתב עי' שבת דקט"ז שם י"ל דגם גרמא אסור מה שא"כ על בשרו דלא שייך לומר דהמקום הכתיבה נתקדש ועי' בהך דמוע"ק דכ"ו ע"א ובירוש' שם דאמר דצריך לקרוע שתי קריעות אחד על הגויל ואחד על הכתב וע"ש הגירסא אם בקרען או בשרפן ועי' עבו"ז די"ח ע"א גבי עובדא דרחב"ת דשאלו ממנו מה אתה רואה ע"ש בתוס' והשיב להם גוילין נשרפין ואותיות פורחות ומה זה אך הכונה כך דשאלו ממנו אם מתחילה נשרפין האותיות ואח"כ נשרף הגויל או להיפך ונ"מ אם הם צריכין לקרוע ב' קריעות או רק קריעה אחת כיון דאזלא כתב פקע הקדושה כמ"ש וס"ל כמאן דא' בסנהד' ד"ס ובירוש' מו"ק שם דגם על עכו"ם שגדף צריך לקרוע הוא הדין גבי שריפת התורה כן והארכתי בזה במ"א בהך שיש שנוי בגמ' דילן פסחים דפ"ז ע"ב ובירוש' פ"ד דתענית גבי לוחות מה קדם אם פריחת האותיות או שבירת הלוחות והארכ' בזה איך הי' מותר לשברן רק אם האותיות פרחו מקודם פקע הקדושה ואכ"מ. ע"כ ממהדורא תניינא]**


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:7:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:7:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foundations%20of%20the%20Torah/r/6:7:1)

**הסותר וכו'.** ע' בה' בה"ב פ"א הי"ז שכ' שם הנותץ כו' ולא הביא עזרות וכאן כתב הסותר ועי' בתוספתא פ"ד דמכות דנקט שם כמו בה' בית הבחירה, ועי' בקדושין ד' נ"ד גבי אבני ירושלים שנשרו, ועי' מה שכתב רבינו בהל' סנהדרין פי"ט דנקט הורס אבן מן המזבח ושורף עצים מן המקדש ע"ש, ור"ל כך אם החיוב הוא משום האבן או משום דעי"ז נפסל המזבח או העזרה עי' זבחים ד' כ"ד ומש"כ רבינו בהל' בית הבחירה פ"א הל' יוד ובפ"ה מהל' ביאת מקדש ע"ש ונמצא כך דאם מתחלה נשרה האבן ואחר כך נתץ דאם יש עדיין קדושה באבן חייב ואם לאו פטור ועי' רש"י כתובות ד' ק"ו ע"ב ומש"כ רבינו הל' מעילה סוף פרק ו', ועי' בתוס' יומא ד' מ"ד ע"א, ועי' בתוספתא פ"ג דמכות גבי המבשל את הפסח ואי' שם דעובר משום פסול קודש:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:7:2
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:7:2](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foundations%20of%20the%20Torah/r/6:7:2)

[ממהדורא תניינא: **הסותר אפי' כו'.** והנה אם גנז ספר תורה או שאר דבר במקום שאי אפשר להשיגו אם הוי זה כמו איבוד, עי' בתוספו' יבמות דק"ד ע"א וע"ז דנ"ב ע"א עי"ש ברש"י אם גניזה הוי בגדר ביעור ואם שייך בזה מכתת שעורא ועי' שבת ד"צ ע"א דמחלק שם בגבי כתבי הקודש נקט שם לשון גניזה דר"ל דגבי כתבי קודש הוא זה גדר תיקון ומתקימות הגניזה שלהם לכן חייב לכ"ע ולא הוה מלאכה שא"צ לגופא ע' תו' שבת ד' צ"ד ע"א אבל בע"ז הוה הגניזה גדר בשביל שלא יראו אותו ולהעלים מן העין וע' מגילה דכ"ו ע"ב וזו היא גניזתן ר"ל דזה תיקון הדבר בעצם וכן החיוב ולכך די בכ"ש וע"ש בתוס' שבת גבי מן בית מנוגע בגר כ"ש וי"ל דזה אתי' כמ"ד בנגעים פי"ג דמטמא בכ"ש וכ"כ בזה ולקמן אבאר בזה ועי' ב"ב ד"כ דגם אם מניחם בחלון נקרא גניזה ושבת דקט"ו גבי תחת הנדבך וזבחי' דפ"ח ומגילה דכ"ו ע"ב ולקמן בהל' ס"ת אבאר בזה באריכות, ועי' במו"ק דכ"ו ובירושלמי שם גבי מה שקרע אלישע על אליהו אף שלא מת ובירושלמי שבועו' פ"ג גבי נשבע על ככר והשליכו לים דהוי כמו ביטול השבועה בידים אף שהדבר עדיין ישנו וב"ק דצ"ח גבי נפל כיסו בבור ע"ש ותוס' פסחים פ"ז גבי נפל לבור הרי הוא כמבואר וע' פסחים דף י' ע"ב. ע"כ ממהדורא תניינא]


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:7:3
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:7:3](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foundations%20of%20the%20Torah/r/6:7:3)

[ממהדורא תניינא: **הסותר כו'.** והנה נ"מ ג"כ היכא דגנז דבר במקום שא"א ליטלו אם זה ג"כ הוי כמו גדר בעור ועי' שבת ד"צ דנקט שם לשון גניזה וב"ב ד"כ וכמ"מ וע' בע"ז דנ"ב גבי ע"ז של ישראל צריכה גניזה אם זה ג"כ נקרא בעור שלה וזה תליא במ"ש התוס' יבמות דק"ד ע"א אם שייך לומר הגדר דכתותי מכתת שיעורא בדבר שצריך גניזה ע"ש וככ"ב מה זה הגדר דמכתת שיעו' ור"ל דע"י הדין דבעי שריפה או בעור נשתנה הצורה שלו והיכא דהקפידה התורה על צורה בטלה ממנו עי' ביבמות דף ק"ג ע"ב שם ועי' במה שכ' הרמב"ם ז"ל בפירוש המשני' סוכה פ"ג דבטל ממנו שם פרי וכן נ"מ לגבי מנעל של חליצה ע"ש ביבמות דק"ג ע"ב גבי מנעל של עיר הנדחת וברמב"ם הל' יבום כ' הטעם דלאו להלוכא ור"ל דנאבד ממנו שם של מנעל ולא ר"ל שהי' המנעל מעיר הנדחת וזה מכשיר בירוש' רק דר"ל שעשה מנעל מעור של בהמה של עיר הנדחת דשם אוסרה בגדר פרט בהמתה וגם תליא בעיקר הגדר של חליצה אם משום דצריך שתחליץ המנעל מרגלו או שתעשה פעולה שיהי' המנעל גלוי וזה תליא גבי ב' מנעלים זה ע"ג זה ע"ש דק"ב ע"א דחליצת מנעל יש אבל גלוי' כרעא ליכא וכן להיפך גבי שרפתו שם מנעל ליכא אבל גלוי' כרע' יש ויהי' נ"מ גבי חליצה שם אם עשאו שניהם שהמנעל התחתון חלצה והמנעל העליון הטילה עליו גחלת אי הוי חליצה ממ"נ או דצריך שני הפעולות במציאות אחת ויש בזה להאריך הרבה עי' ב"ב דף קנ"ב ע"א גבי מתנת שכמ"ר שכתב בה קנין לרב דאמר שם שיש בו ב' כחות אם הם נפרדים או מציאת אחת ונ"מ כגון אם אמר הלואתי לפלוני אם יכול לחזור בו [השמטה במ"ש בגדר אם נתנו למציאת אחת שני כחות אם הם דברים נפרדים או נעשו מציאת אחת ואין בהם הגדר דממ"נ ועי' בעירוכין דף ל"ג ע"א גבי דין דר"ה גבי מקדיש בית בבתי החצירים וגבי מוכר בית בבתי החצירים ע"ש ועי' שבת דף כ"ב בתוס' ד"ה סוכה והני טעמי דאיתקצי למצוה וביזוי מצוה איך יהי' הדין אם נפל בחוה"מ ואז ממ"נ מותר ע"ש, וכן נ"מ להך דמו"ק דכ"א ע"א בדר"א ור"י גבי אבל בתפילין ביום שני אם חלץ אם צריך להניח וע"ש בירו' בזה וכן נ"מ בהך דנזיר דף מ"ב גבי נזיר וכהן שנטמא וחזר ונטמא אם חייב על השניה מחמת שהוא מחולל ועי' ירוש' נזיר פ"ג מחלוקת דר"ט ור"ע ובדברי רבינו בהל' נזירות פ"ה הל' ט"ו ובהשגות ועי' בתוס' שבועות דף י"ז ונידה דף נ"ז ובדברי רבינו בהל' אבל פ"ב הט"ו דס"ל דרק אסור ואינו לוקה עי"ש ובאמת לפי המבואר בירוש' פ"ג דנזיר שם נ"מ אם הטומאה הראשונה היתה בהיתר כמו כהן הדיוט לקרובים או כה"ג ונזיר למת מצוה אז על הטומאה השניה דהוי באיסור זה ודאי מה"ת, אבל היכא דגם הראשונה הייתה באיסור אז הוי מחולל ועומד ואין איסור מה"ת בשניה וכשיטת הראב"ד, וזה תלי' בהגר' בגמ' דילן בדנזיר שם כהן או נזיר שהיה מתו מוטל עי"ש ובירוש' שם בזה ובמס' שמחות והנה נ"מ כך גבי כה"ג שע"כ מתחילה הוא כהן הדיוט אם יש בו שני הגדרים כהן הדיוט וכה"ג או לא, וכבר כתבתי בגדר דברי הירוש' ברכות ספ"ג ורש"י שם דף כ"ב ודף כ"ו וביומא רפ"ג בירוש' ובפ"ג דקידושין ובפ"ב דשבועות אם יש שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה או לקדושה קלה אצל קדושה חמורה, ועי' קידושין דף ע"ז ע"ב במה דאמר שם לא יאמר קדושה כו' השתא כו' ושם ג"כ אמר פשיטא מיגרע גרע ולמה לן הק"ו, וכה"ג מקשה התוס' נזיר דמ"ח ודמ"ט, אך צ"ל דנ"מ לפי שיטת רבינו ז"ל דס"ל בהאס"ב דכה"ג באלמנה לוקה אף בלא קידושין משא"כ בכהן הדיוט בגרושה דרק בקידושין לוקה וכן ס"ל גם בכה"ג בגרושה ויש חולקים בזה ע"ש בה"ה וזה נ"מ אם משום דנשאר בו שם כהן הדיוט בזה צריך קידושין או משום דזה נאסר לכה"ג וכבר כתבתי במ"א במאי דפליגי גמ' דילן וירוש' אם כהן שנעשה חלל אם יש עלי' שם לוי, עי' בכורות דף מ"ז וגיטין דף נ"ט ע"ב וכתובות דף כ"ה ע"א ובירוש' פ"י דיבמות דלא ס"ל כן, והארכתי בזה בהך מחלוקת בתוספ' ביכורים פ"א אם כהנים מביאים ביכורים וקורין ר"ל משום דהקנין של כהנים אינו אלא בגדר צורה ונעשו בניו חללים אינם יורשים בערי מקלט וכבר כתבתי בזה דזה נ"מ בין אחוזה לנחלה עי' הוריות ד"ו ע"ב ועירוכין דף ל"ד ע"ב גבי ממזר של לוים אם יש לו חלק בערי מגרש, ועי' תוס' עירוכין ד"ד ור"ה דכ"ט ובל' רבינו בהל' עירוכין פ"ד הל' כ"א ודייק שם אם הי' המקדיש כהן או לוי והוא תמוה דהא אזלינן אחר ערי הלוים ולא אחר המקדיש וכן אם הי' שדה אחוזה או שדה חרם של ישראל שנפלה לכהן הוי כמו של ישראל כמבואר בעירוכין דף כ"ו ודף כ"ט ושם בדברי רבינו בהל' כ' ובפ"ו הל' ו' וכן מבואר בתוספ' עירוכין פ"ה ובמ"ש רבינו בהל' שמיטה ויובל פי"ג, וכן נ"מ אם שייך בהם דין של חמשים סלע דשדה מקנה לא, כמבו' בעירוכין די"ד ותוס' גיטין מ"ח ועי"ש דף כ"ו ע"ב אך נ"מ למ"ד מתנה אין יוצא ביובל בכורות דף נ"ב איך הדין אם הקדישה ותלי' בהני טעמי דעירוכין דף כ"ו ע"ב וע"ש דף י"ד גבי ב"נ ע"ש בתוס' וירוש' רפ"ג דקידושין והובא בתוס' גיטין דף מ' ע"ב ע"ש. עכ"פ גבי כה"ג אם יש עליו גדר כהן הדיוט, ועי' מנחות דף ע"ח דכה"ג בזמן שנתחנך אם לא עבד בגדר כהן הדיוט צריך להתחנך ב' פעמים, א' מנחת חינוך של כהן הדיוט והב' מנחת חינוך של כה"ג, חזינן דהוי ב' שמות פרטים א"כ לפ"ז כהן גדול שטימא עצמו לקרובים ואח"כ טימא לרחוקים דהקדושה של כה"ג מתחלל אצלו אבל הקדושה של כהן הדיוט לא נתחללה אם מוזהר על השני' ועי' בירוש' מעש"ש פ"ג ה"ב דאם לקח תרומה בכסף מעש"ש ונפסל בטבו"י מחמת התרומה אם יכולים לפדותו ע"ש ובירוש' פ"ג דחלה ועי' בתו"כ פ' תזריע לר"י דס"ל דיצירה של נקיבה דוקא בשמונים נידה דף ל' אם ילדה אנדרוגינוס והי' היצירה פחות אם יש בה גם טומאת י"ד של נקיבה דהא הוי לגדר נקיבה כמי' בעלמא ולכך צריך תרי קראי עי' בתו"כ שם ונידה דף מ' ע"א וב"ב דף קכ"ז ע"ש, ועי' בדברי רבינו בס"פ מהלכות אישות דס"ל דטומטום ואנדרוגינוס דשני גדלות שלהם בוודאי בן י"ב. ע"כ השמטה]. ועי' בהך דעירוכין דף ל"ג גבי מחלוק' דרב הונא ור"א ובתוספ' כלים הובא בר"ש פ"ח גבי תנור של מתכת עשה לו טפילה אם יש עליו שני הגדרים בב"א אם קבל טומאה מגבו אם מטמא אוכל מאוירו וכן במאי דפליגי רש"י ותוס' מכות ד"כ ע"ש בד"ה ורבינא דנקט לי' בקניא שיהי' כמו שנכנס לפנים ואם אכלו שם יתחייב מלקות משום אוכל מעש"ש שנכנס לפנים בחוץ וכן נ"מ גבי אנדרוגינוס אם נאמר שהוא בגדר ברי' מ"מ אם החיובים שלו בגדר זכר אם די שיהי' אז בן י"ב שנה וכ"כ בזה דמלשון רבינו בהל' אשות ספ"ב נראה דלגבייהו הגדלות שלהם הוא מבן י"ב לכל דבר ועי' רש"י בכורות די"ב ע"א גבי נדמה במעשר בהמה דפסול אף שיש בו מקצת סימנים דומה לאמו אף דהפסול הוי רק משום בע"מ ושם דנ"ז ואכ"מ להאריך וכבר כתבתי מדברי הירוש' שבועות פ"ג גבי נשבע על הככר שיאכלנו היום ושרפו אם לוקה אם זה הוה גדר מעשה שלא יוכל לקיים הדבר וע"ש בתוס' שבועות ד"ד ע"א וכן אם לוקה מיד או ימתין לכשיכלה היום כיון דהככר אינו, ובהך מחלוק' דכלים גבי כלי מתכת שהזה עליו בג' ושברה והתקינה בו ביום אם צריך להמתין בהזי' שני' עד ז' וכן נ"מ גבי נרצע היוצא ביובל אם באמצע נתבטל היובל ע"י איזה סיבה וכן בהך דב"מ דק"י ע"ב גבי קיבל לשבוע דהשביעית מן המנין אם זה הוי רק כמו לששה שנים או לז' ונ"מ לתשלום או נ"מ אם נתבטל שביעית ועי' במכות ד"ג גבי המלוה לעשר שנים בזמן שנוהג שביעית אם נימא דהשביעית משמט אם בטלה השביעית, ועי' בגיטין דע"ו ע"ב גבי מת בתוך יב"ח אם מתירין אותה להנשא מיד או צריכה להמתין הזמן ובמ"ש הה"מ ז"ל בהל' גירושין פ"ח הל"ו ע"ש וכמ"ש אם הטעם מחמת דצריך הזמן או שלא יהי' הזמן העבר על להבא וכבר כתבתי במה דמבואר בזבחים דכ"ו דנ"מ בין צפון בקד"ק דשם אם הכניס ראשו ורובו כאלו הכניס כולו וגבי חוץ צריך שיהא כולו בפנים משום דשם דצריך שלא יהא החסרון של חוץ וכאן צריך שיהא המעלה בצפון ועי' במה דפליגי רש"י ורבינו דרש"י ס"ל בזבחים די"ד דחטאות אף דבעי צפון מכ"מ אם שחטן בהיכל כשרין וע"ש בתוס' דס"ג ולא כשיטת הרמב"ם ז"ל בהל' מעשה הקרבנות דרק בשלמים. ועי' בזבחים דצ"ב ע"ב גבי הני בעיי' גבי דם של העוף שנשפך דמה על הרצפה דבעי שם אם דנפסל בה כלי שרת או דלא צריך כל"ש, ובאמת זה מבואר בתוספ' פ"א דקרבנות דפסול כלי שרת אך שם משום הזאה, ועי' בדברי רבינו בהל' פרה בפ"ד דס"ל ג"כ דכלי פוסל בדם וע"ש בהשגות ובתו"י יומא רפ"א וי"ל כמ"ש הראב"ד מחמת שחסר דמה וכה"ג מבו' בתוספ' פ"א דמנחות גבי לוג שמן של מצורע אך גבי קרבן עוף למה, וצ"ל משום דהזי' צ"ל מגופה ונ"מ בהך בעי' דזבחים דצ"ב הנ"ל דאם אח"כ שפכה לצוואר, ועי' זבחים דס"ד והיזה מדם החטאת מגוף החטאת, ובאמת הך בעי' דשם גבי חטאת העוף שנכנס לפנים צווארה ככלי שרת ור"ל דהוי ג"כ גדר קבלה וע"ש דט"ו ע"א בתוס' ודס"ו ע"ב ודפ"ד ע"ב ובאמת מה דקיי"ל דאם נכנסה הבהמה לפנים קודם קבלה דלא פסל ע"ש דפ"ב ע"ב ודצ"ב ע"ב אי משום דעדיין אין שם דם עלי' או משום דלא הוי הכנסה לפנים ובגדר דרך משופש ע"ש דפ"ב ע"ב וכמו מכניס במוץ דע"ז דמ"א ובתבן דירוש' פ"ה דברכות וכ"מ ונ"מ דמה שנכנס דמה לפנים יש בזה שני גדרים א' מה דנפסל הדם והשני דהקרבן נפסל וזה רק בשכיפר ואז רק אם נכנסה מאליו או בשוגג דאז הדם לא נפסל ובשכיפר נפסל הכל ועי' במאי דפליגי שם דף פ"ב גבי הכניס בשוגג ובאמת כך דאם הכניסה במזיד דהדם נפסל אז אף אם אח"כ זרק ממנו לא פסול הקרבן דהוי דם פסול ולא הוי זריקה כלל ועי' בתוספ' פ"ח דקרבנות וט"ס שם, ולכך דייק רבינו וכן במשנה לשון נכנסה ולא ל' הכניס דאם הכניס רק הדם פסול והקרבן גופו לא פסל לכו"ע ונ"מ דאף אם נימא דנפסל כל הדם מ"מ הדם שנשאר בצוואר לא נפסל אם נימא דאין עליו שם דם עדיין ואף דדם סכין מקדש לי' ר"ל שיחול עליו שם דם ונ"מ אם יש מעילה בדם קודם קבלה וכ"כ בזה א"כ י"ל דמשנה דזבחים דל"ב ע"א קאי גם אחטאת עי' בירוש' פסחים פ"ז דאמר שם דריה"ג דס"ל דלא פסל את החיצון אזל לשיטתי' דס"ל דלא הוי פסול הגוף ע"ש ועי' זבחים דל"ו ע"א גבי דבר רע ור"ל לא כפרש"י דקאי אמחשבה רק דע"י שכיפר בפנים נפסל הקרבן עכ"פ רק דנכנסה מאלי' אז ע"י שכיפר נפסל הכל ועיין תוספות זבחים דף כ"ו ע"ב ע"ש אך יש לומר דכמו דאמרינן בזבחים דפ"ב ע"ב דהיכא דהכניסה ע"מ להכניסה לפני ולפנים לא נפסל בכניסה להיכל ה"נ דהכניסה ע"מ לכפר לא נפסל עד שכיפר ועי' חולין דף ק"ב ע"ב זה לפי מחשבתו. עכ"פ י"ל דכלי שרת גרע גבי עוף כיון דשם מקדש אף שלא מדעת משא"כ גבי רצפה עי' זבחים דכ"ו ע"ב ודפ"ז ובירוש' ספ"ד דסוכה גבי מזבח החצון דאינו מקדש אלא מדעת לכו"ע וכן דייק קרא דבמזבח החיצון כתיב וקדשתו והי' קדש ובמזבח הפנימי כתיב קדש קדשים לד' ר"ל נצחיות עי' ירוש' רפ"ב דסנהדרין, ועי' יומא דמ"ח גבי קטורת ומנחות דף כ"ו ע"ב גבי קומץ שנתנה לשמאל. על כל פנים לשיטת רש"י משום שלא יהי' החסרון וצריך דווקא כולו לפנים ועי' במנחות דס"ט ע"ב גבי חטים שירדו בעבים אם כשרין לשתי הלחם דאין בהם חסרון דחו"ל ולא מעלה דא"י וכן לגבי כה"ג דמצווה דוקא בבתולה ג"כ כן אם משום המעלה או להיפך שלא יהי' החסרון וזה תליא בהך מחלוק' דיבמות דנ"ט וד"ס גבי בוגרת ומוכ"ע ושל"כ וזה ג"כ תליא בזה אם משום המעלה או שלא יהא החסרון ועי' נידה ד"ח ע"ב ובתוס' כתוב' דל"ט ע"ב גבי של"כ דיש לה כתובה מאתים ובירוש' פ"א שם מבו' להיפך וכן הוא הגדר גבי כהן דקיי"ל דבע"מ כל מצות כהונה עליו בכל הדברים רק מחלל עבודה וחלל הוא להיפך שבכל הדברים הרי הוא כזר רק דמכ"מ עבודתו כשרה והטעם דעבודה אם הוא זר פוסלה ושאר דברים צריך שיהא כהן ולכך בע"מ יש עליו ב' גדרים כהן וגדר זר ולכך בכל הדברים הרי הוא ככהן אבל העבודה שם זר שיש עליו הוא פוסלה וחלל אין עליו שם כהן כלל אבל מכ"מ שם זר ג"כ אין עליו ולכך לכל הדברים אינו ככהן אך לעבודה לא פוסל וכן נ"מ לגבי אבל דהנה אנן קי"ל במו"ק ובנזיר דגבי אבל מקצת היום ככולו ומכ"מ פסק רבינו ז"ל בהל' אבל פ"ט הי"ב גבי קריעה דלא אמרי' מקצת היום ככולו והגדר גם כן כך אם צריך לנהוג אבלות זה העילה וממילא אסור לעשות להיפך מדיני האבלות או שאסור לעשות הני דברים שאבל אסור בהם וממילא צריך לנהוג אבלות ולכך אם נימא דלכך אסור משום דצריך שינהג שפיר י"ל מקצת היום ככולו דהרי נהג ואם נימא דעיקר הוא האיסור לא שייך מקצת היום דהרי מכ"מ שאר היום ג"כ צריך לנהוג איסור וגבי קריעה כיון דחזינן דגם לוקח הבגד אסור לאחותו חזינן דלא משום המצוה רק משום מציאות האיסור ולכך לא שייך בו לומר מקצת היום ככולו מה שא"כ בשאר גדרי האבלות אך באמת י"ל דהא דמבו' במו"ק דכ"ו דהלוקח אסור לאחותו י"ל דרק גבי קריעה על או"א דהבגד אסור לאחותו לעולם והוי בגדר איסור על גוף הבגד ולכך גם הלוקח אסור לאחותו אבל גבי שאר אבלות דאז רק לזמן ל' יום הוי רק איסור גברא והלוקח מותר לאחותו אף תוך ל' אך זה תליא כמש"כ במה דאמרי' בהך דביצה די"ז דגם קמחו נאסר וחל האבלות גם על בהמתו ועי' רש"י מו"ק די"א ע"ב ד"ה פסקי אך שם נ"מ דאף בחו"ה דליכא האבילות על האדם מכ"מ על הנכסים שלו חל דגבייהו לא שייך יו"ט וזה שיטת רבינו תם ז"ל שם במו"ק די"ב ותוס' ע"ז דכ"א ע"ב דמוקי שם הך דמו"ק באבל וכבר תמה עליו בעה"מ דאז לא שייך כלל אבלות אך באמת על הנכסים חל גם אז ולכך לאחר יו"ט אף דהוא נוהג אבלות מכ"מ מלאכתו נעשה ע"י אחרים כמבו' במו"ק די"ט ע"ב ע"ש. עכ"פ יש דבר שצריך שיהא ויש דבר שצריך שלא יהא להיפך ונ"מ ג"כ גבי ספק היכא דצריך לקיים הדבר אז צריך בברור שיעשה הדבר והיכא דרק שלא לעבור על הדבר אז להיפך ועי' שבת דקל"ז ע"ב אם צריך שיהא נראה מהול או שלא יהי' נראה ערל ובחולין דפ"ח ע"א גבי כסוי הדם ועי' קדושין ד"נ ע"א ומ"ש הרשב"ם ב"ב דקכ"ו ע"ב גבי בכור דכיון דצריך יכיר ספק הוי כמו שודאי אינו בכור וכן הדין גבי ספק נפשות להקל ר"ל בגדר ודאי פטור וגבי ספק מילה דאינו דוחה שבת שבת דקל"ה ר"ל ג"כ בגדר ודאי ואם מל הוי ודאי מחלל שבת ובכמ"מ כן וכן ג"כ ר"ל הך דחולין דקל"ד ע"א גבי ספק לקט לקט ר"ל דהתורה אמרה דקרא דעני ורש הצדיקו דהוי ודאי לקט ולא רק ספק ועי' במכילתא פ' משפטים פ' כ' דיליף זה מקרא דדל לא תהדר בריבו ולקמן שם יליף מלא תטה משפט וברש"י סוכה דנ"ה ע"א ד"ה ימוטו ומשמע שם דאם לא עשה כן נענש בוודאי וע' בירוש' פאה ספ"ד דמחלוק' שם בזה מהיכין ילפינן, ונ"מ לזה אם זה בגדר וודאי מתנת עניים או רק ספק, ונפקא מינה למעשרות אם חייב ובאמת זה סתם משנה בפאה פרק ז' ה"ג גבי עוללות דאם ספק לעניים ומשום דגבי עוללות זה נעשה מאיליו וא"צ שום פעולה מבעה"ב ועי' מחלוק' בפאה פ"ז ה"ו גבי כרם שכולו עוללות אם לבעה"ב או לעניים ואנן פסקי' דלעניים ורק אם יש שם בציר אז אין לעניים קודם הבציר ובאמת אם הבע"ב אינו רוצה לבוצרם דאז אין יכולים העניים ליטול אם כופין הבע"ב לבצור וכבר כתבתי בזה מהך דנדרים דמ"ד ע"ב וכ"מ גבי מפקיר כרמו דנקט עמד ובצרו חייב בעוללות ולכאורה פשיטא דהא מבואר דהמפקיר כרמו לאחר שנודעו העוללות העוללו' לעניים אך צ"ל דיש חיוב על הזוכה ליקח האשכולות כדי שיהיו העניים יכולים ליטל העוללות וכן מבוא' בתוספ' שם ונ"מ ג"כ לפי מה דמבואר בגיטין דמ"ז דאם לקטו ב"נ את המתנות חייבים במעשר ע"ש בתוס' וב"ק דכ"ח והגדר דכיון דקיי"ל בחולין דף קל"ד ע"ב דהחיוב דהלאוין דלא תכלה כו' הוא רק אם עניים מלקטים ע"ש ובתוס' ר"ה ד"ד ע"ב ותו"י יומא דף ל"ו ובירוש' פ"ח דפאה ובאמת בגמר' נקט זה רק אלקט משום דכבר כתבתי דגדר לקט לא חל רק בזמן שעניים מלקטים זה וכן מוכח בתוספ' פאה פ"ב דקודם שלקטו אינו יכול להחליף הבע"ב עם העניים, אך מ"מ מירוש' פ"ח דפאה ה"א וכן הוא בשאלתות פ' קדושים ובדברי רבינו פ"א מה' מתנות עניים משמע דגם בשאר מתנות עניים כן ועי' ב"מ ד"י ע"א גבי ד' אמות דמקשה שם מהמשנה נפל כו' ודלג שם דין דלקט והטעם דכיון דכ"ז שהעני לא לקט עדיין אין עליו שם לקט כלל ואין שייך לומר קנין ד"א כ"ז שאין מונח שם ממתנת עניים וכ"כ בזה בח"ב ועי' בתוס' כתובות דף ס"ח ע"א ד"ה קודם כו' אך מ"מ גבי עוללות כבר חל עליו הדבר לכו"ע וע"ש בירוש' פ"ז דהוי כשותף ובירוש' תרומות פ"ו גבי מחלוקת אם מותר לשלם תשלומי תרומה בלקט ע"ש, וא"ש דברי התוספ' פ"ד דפאה דאמר שם דאין מאמינים את הנכרים ולכאורה מה לנו אם מאמינים אותם דכיון דהם לקחו חייבים במעשר וע"כ דזה קאי אעוללות ועי' תוס' חולין ק"ל ע"ב, וזה ר"ל הך דברכות דל"ב ע"ב במה דאמר שם ארבעה צריכין חיזוק כו' ומעשים טובים ור"ל הך גדר דצדיק משלך ותן לו וזה ר"ל חזק ואמץ לשמור כו' ועי' יבמות דכ"א ונ"מ דפטור מן המעשר דאם הוי ספק וכיון דגבי גדר ממון אין יכולין ליטלו מחמת המע"ה שוב הוי ודאי פטור כמבו' שם בע"ב דכל היכא דאינו יכול ליטלו הוי ודאי פטור דהוי בגדר לא לעורבין כו' וכב"כ במ"א להך דמנחות דל"ז במה דבעי שם פלימי גבי מי שיש לו שני ראשים באיזו מניח תפילין ופשט מפה"ב דצריך ליתן י' סלעים ע"ש והגדר דכב"כ דגבי פד"ה יש מלבד גדר הפדיון דין מתנ"כ אך כ"ז שלא נתן לכהן הדבר לא חל שם מת"כ על זה וכן בראשית הגז וכן בפדיון פט"ח לר"א בכורות די"ב ע"ב וכן ערכין כ"ז שלא נתנן ליד הגזבר עי' חולין דקל"ט אך מכ"מ מוכח לשון הגמ' בכור' די"ב ודנ"א דאם אמר שזה יהי' לפדיון הבן או לראשית הגז וכן ערכין חל ע"ז גדר נדר שיהא הדבר הזה ניתן ורק חייב באחריות משום שזה מוטל עליו שהדבר יהי' נעשה וכ"ב ועי' בד' רבינו בהל' בכורים דפסק דאב הפודה את בנו מברך על כמבו' בפס' ואם הבן פדה עצמו מברך לפדות והטעם דהפדיון של האב הוא דבר נמשך דלכך אין הבן עצמו מחויב משום שפדאו אביו ונ"מ ג"כ דלכך קי"ל בכורות שם דאף אם לא נתן השעור בב"א וכן לכמה כהני' מהני ולא כמו בהך דב"ק דק"י גבי גזל הגר דהחזירו לחצאין לא יצא וע"ש ד"מ גבי כופר והטעם דזה דבר נצטרף ונמשך וזה רק עצם וכמו בקרבן ועי' מנחות ד"ז וד"ח גבי קומץ ע"ש וכן נ"מ ג"כ אם נמצא הכהן חלל לאחר שפדאו אף למאן ד"א בירוש' תרומות פ"ח דאף גבי מתנות שבגבולין מהני דיעבד ע"ש זה רק אם כבר נגמר הדבר אבל אם עדיין לא נגמר אז לא מהני וכמו דמבו' בירוש' תרומות שם והוריות פ"ג דאם קבל הכהן ולא זרק עדיין הדם ואח"כ נמצא שהוא חלל לא מהני שאחר יגמר הדבר והארכתי בזה במ"א גבי אם מלק הכהן חטאת עוף ואח"כ נמצא שהוא חלל אף דהקרבן כשר מכ"מ לגבי אכילת קדשים י"ל דהוי בגדר נבלה ועי' בחולין דק"כ ומנחו' ד"ה ע"ב אם משום דלגבי קדשים הוי זה שחיטה לדין התורה או דרחמנא שרי' וכן נ"מ גבי כהן שאכל עולת העוף אם חייב ג"כ משום נבלה כמו בזר ביבמות דל"ג. אך כל זה באב הפודה בנו אבל מי שפדה עצמו הוי רק חיוב מחמת האב לפדתו והדבר נגמר לכן מברך לפדות וי"ל דצריך ליתן ה' סלעין בב"א עכ"פ גבי פדיון כ"ז שלא פדה הוי חיוב עליו מחמת דאינו פדוי ולכן צריך לפדות בהך דמנחות שם ב' פדיונות מה שא"כ גבי תפילין רק מחמת שצריך לעשות ודי בפעם אחת ועי' בדברי רבינו בהל' שגגות פ"ח ה"ה שפסק שם דאם עשה מלאכה בה"ש של שבת ויו"ה אינו מביא אשם תלוי מפני שודאי חטא ולכאורה אינו מובן שהרי אפשר שיהי' שעשה מקצת בשבת ומקצת ביוה"כ ואז פטור וא"כ ליחייב אשם תלוי אך צ"ל דבאמת מלבד הספק בהשטח של בה"ש וגם בהדין שלו, יש בו מציאת שהוא זמן בגדר נקודה הנעשה משני הזמנים בלתי מתחלק ויש בו שני השמות ואז י"ל דאם התברר לנו זה הזמן לגבי שבת וחול כיון דיש עליו שני השמות והוא דבר הכרחי שא"א לשום זמן שלא יהי' כך הוי גדר שבת ולא דמי להך דשבת דל"ה גבי זב דשם אין זה הכרח שיהי' אז ראיה מה שא"כ גבי שבת דזה תמיד כן שוב חל עליו שם שבת בודאי אם נתברר לנו הדבר ועי' בהוריות ד"ד גבי הביא כפרתו ביה"ש דנתכפר וא"צ להביא אשם תלוי ובירוש' שם פ"ג ופסחי' פ"ח ובתוספ' דכריתות פ"ב גבי מחוסר כפרה אך שם מבו' דצריך להביא חטאת העוף הבאה על הספק אך שם נקט ספק חשכה ולא בה"ש עכ"פ י"ל דלגבי שבת אם נתברר הדבר בברור גמור הוי חיוב ודאי אבל גבי שבת ויו"כ דזה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן א"א לומר עליו שני השמות וכמו הך דחולין דכ"ח ע"ב גבי תרי רובא בחד מנא ליכא ואכמ"ל וזה ר"ל ג"כ הך דכריתות די"ט ע"ב במה דאמר ר"י דקדקתם אחרי כו' ובירוש' ברכות פ"א ה"א דמייתי ראי' דספק קרא ק"ש חוזר וקורא מבריית' דקתני הקורא קודם לכן לא יצא וזה בה"ש ע"ש אך באמת זה הוי מציאת זמן בפ"ע הנקודה המחבר לילה ויום ורק בדבר ההכרחי ולא בסיבה, ועי' בתוס' כתובות דף ל' על הך דיבמות דף ל"ג גבי טמא ובע"מ בב"א היכי משכחת לה כגון חתך אצבעו בסכין טמא וע"ש בתוס' דמיירי שהי' האצבע מחובר רק בחוט השערה ואם שייך שם לומר דנעשה זה בב"א ממש וכן בהך דחולין ד"מ ע"ב גבי כל שהוא דחצי קנה פגום דמוכח שם דא"א לחלקו, ועי' תוס' זבחים דף פ' ע"א ונדה דל"ה ע"א שכתבו דא"א שלא לחלוק הכ"ש לשנים ע"ש ובזה פליגי ר"י ורבנן דכריתות הנ"ל וזה ר"ל הירוש' ברכות פ"א מאן תנא ראי' גבי ביה"ש של כהרף עין נחלקת לשנים ר"י ר"ל דפליגי בזה אם יש גדר נקודה שיהי' עליו שם בפ"ע ועי' ב"ב ד"ק ע"ב דאמטייהו כו' ושבת דף קל"ג ע"ב גבי מילה ביה"ש ובירוש' שם וככ"ב, עכ"פ לכך כתב רבינו בהל' שגגות פ"ח ה"ה הנ"ל דביה"ש שבין שבת ליוה"כ לית בי' גדר אשם תלוי ולא כמו בהל' מחוסרי כפרה פ"ב הי"ב גבי ראי' ע"ש, ולכך ג"כ מבואר בשבת דל"ד גבי ספק עירוב להקל אם הניח ביום ונאכל ביה"ש או הניח ביה"ש ונאכל משחשיכה ולא נקט הניח ביה"ש ונאכל ג"כ ביה"ש כמו גבי ראי' שם וע"כ כיון דזה הכרחי א"א לחלק חד ביה"ש לשני שמות משא"כ בראי' דזה סיבה, ועי' נדרים די"ח גבי כוי דמקדיש חייתו ובהמתו ע"ש וביצה דף ח' גבי דעתו על וודאי ואין דעתו על ספק וה"נ בתקנת חכמים כן דתיקנו רק בזמן וודאי ולא בזמן ספק ולכך אין ראי' מכאן לספק קרא ק"ש, וע' סוכה דמ"ו ע"ב אי מתרמי לי' וזה הנ"מ לגבי אתרוג דשם תיקון מצוה וגבי סוכה גדר איסור. ע"כ ממהדורא תניינא]


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:8:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:8:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foundations%20of%20the%20Torah/r/6:8:1)

**כתבי הקדש.** עי' סנהדרין ד' קי"ג ועי' שבת ד' י"ד ע"א ותמורה ד' י"ד ע"ב:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:8:2
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:8:2](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foundations%20of%20the%20Torah/r/6:8:2)

**אבל אפיקורוס ישראל וכו'.** עי' מש"כ רבינו לקמן בהל' תפילין פרק א' הלכה י"ג, ועי' חולין דף י"ג ושבת ד' קט"ז. והנה רבינו כאן לא ס"ל משום דסתם מחשבת מין לע"ז, ועי' לקמן בהל' ע"ז פ"ב סוף הל' ה', ועי' מש"כ בה"ג הל' מילה דגר שחזר לסורו ספריו ספרי קוסמין והוא מהך דגיטין ד' מ"ה ע"ב כש"כ דהוי ליה מין, אך מן התוספתא פ"ב דחולין משמע דזה רק משום קנס ומיירי אף שלא כתבם ולכך יגנז וגם יהיה נ"מ בין מין עכו"ם למין ישראל כיון דהוא רק משום קנס ומש"כ רבינו כאן י"ל דזה דוקא רק בישראל וכעין דסבירא לן גבי קרבן כמש"כ רבינו בהל' מעשה הקרבנות פ"ג הל' ד', ועי' ערכין ד' ו' ע"א ע"ש גבי קורה:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:8:3
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:8:3](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Foundations%20of%20the%20Torah/r/6:8:3)

**כתבי הקודש שבלו.** עי' שבת ד' צ' ע"א וד' קט"ו ע"א ובב"ב ד' כ' ע"א: