## Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor Chapter 3

###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:1:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Gifts%20to%20the%20Poor/r/3:1:1)

**אין**מניחין כו'. והנה דין מצר וחצב לא הביא רבינו גבי פיאה הך דב"ב דף נ"ה ובירוש' כאן דהוה מחלוקת אם בדיעבד קידשה וצ"ל דרבינו סמך על מה שכ' בפ"א מהל' זכי' ומתנה וזהו מה דאמר כאן משדה לחברו ר"ל שיש מצר ביניהם וזהו ג"כ כונת הגמ' ב"ב דף ס"ט ע"ב מכאן למצרים מה"ת ע"ש ברשב"ם ור"ל דזה הוה הפסק מה"ת ולכך אף בדיעבד לא הוה פיאה ונ"מ ג"כ לפי מה דקי"ל דכ"ז שלא התחיל לקצור לא נתחייבה השדה בפיאה וא"כ אם זה מפסיק לא נתחייבה כלל בפיאה ולכך דייק רבינו כאן כיצד כו' שלא יקצור כל השדה כו' ולמה לא כ' שלא יניח פיאה בשדה זו על שדה אחרת משום דס"ל דעדיין לא נתחייבה כלל השדה אחרת כ"ז שלא התחיל לקצור בה וכן יהי' נ"מ אם אח"כ כילה שדהו דחזר פיאה לעומרים אם אז יכול להניח פיאה משדה לחברתה אם זה דומה למה דמבואר בירוש' רפ"א גבי שבולת הראשונה דכיון דלא שייך גבי פיאת קמה לא שייך ג"כ פיאת עומרים ע"ש וכן משמע מהך דמבואר לקמן בהל' ט"ו דאם עשאו שני גרנות נותן שני פיאות ומשמע דמיירי בפיאת עומרים וכן משמע שם בירוש' ונ"מ ג"כ למה דמבואר לקמן הי"ד גבי זרע שני מינים בשדה אחת דנותן פיאה על כל או"א אם גם אז כ"ז שלא התחיל לקצור המין השני לא נתחייב עדיין וכן גבי שבת וחרדל לפי שיטת ר"י בירוש' כאן פ"ב ופ"ג דהטעם מפני שהערוגה הוה כמו שדה בפ"ע אם גם שם לא נתחייב עדיין ולפי שיטת רבינו כאן בהל' ח' ובהל' י' וי"א נראה דבאמת זה תליא בזריעה שאם זורעין לא בב"א אז כל או"א חיוב בפ"ע וכשיטת ר"י בירוש' ועיין רש"י חולין דף קל"ח ע"א גבי הך דהמוכר קלחי אילן דמבואר שם דס"ל דרק הקרקע מצרף להניח פיאה אחת וכן מבואר בר"ש פ"ג ולקמן אבאר זה אך רבינו לקמן בהל' י"ח אינו מפרש כן והנה מרש"י שם מוכח דמהני פיאה שמניח מזרעים על אילנות אף דממין זה על מין אחר לא מהני זה רק הטעם כמש"כ משום דכל אחד הוה חיוב בפ"ע ולא נתחייב השני בקצירת הראשון משא"כ גבי הך דקלחי אילן הם בטלים לגבי השדה וכעין מ"ש התוס' מנחות דף ע' ע"ב גבי חלה דהיכא שיש בכל אחד שיעור חלה אין תורמין ממין על חבירו ע"ש משום דאזלינן בתר החיוב ועיין תוס' זבחים דף ל"א ד"ה התם בשם ר"ת דהיכא שיש שיעור בזה אינו מצטרף עם האחר ומניח להאחר להפרד ממנו וכעין זה כ' הפיסקי תוס' מנחות בדף כ"ד גבי צריך לכלי כו' גבי חלה כה"ג דלא מצטרף היכא דיש שיעור חלה בהראשון ובתוס' הוריות דף ג' ע"א ד"ה והורו דמה דבעי שם אם מצטרפין זה רק אם היו שניהם מעוטין אבל אם האחד יש בו רוב לא ממשיך להמיעוט וכה"ג מבואר בירוש' דמכות פ"א הי"ד דהא דמצטרפין לעדות אחת זה רק אם לא היו רק ב' וא"כ אחד הרואה את חברו הוא נצרך להעדות אבל אם הי' ג' ואחד מהן רואה את כת השני' לא מצטרפי. וה"נ כן כיון דחיובם בא בפ"ע אין האחד פוטר חברו והנה אם התחיל לקצור ואח"כ נתחלק השדה לשתי שדות לפי מה דמשמע לקמן מדברי רבינו בה"ל י"ח מוכח דבעי ב' פיאות ולקמן אבאר זה. ונראה דאף אם הניח פיאה קודם גמר הקצירה בקמה דפסקינן דחל עליה שם פיאה ולשיטת ר"י במשנה דדי אם אח"כ ישייר קלח אחד לשם פיאה בסוף אם קודם זה נחלק לשתי שדות י"ל דבעי פיאה אחרת כשיעור וכהך דפסחים דף פ"ו ע"ב גבי נפרסה מחיצה ובירוש' פ"א דמעשרות ה"ב גבי כרם ולקמן אבאר זה. ועיין בירוש' כלאים פ"א ה"ד גבי זרע כלאים ונעשה גדר ביניהם וחלקו דהוה שם פלוגתא דר"י ור"ל ובזה יש לבאר כונת הבה"ג מה דכ' בהל' פיאה והיכא דשבק פיאה כו' צריך לאיתובי חילופו מייתי הך ברייתא דמנחות דף ע"א ע"ב קרסמוה נמלים ע"ש דמה שייכי להדי הדדי רק דר"ל כך דהוא פסק כר"מ וא"כ אם קרסמוה נמלים כשהביא שליש הוה הפסק לפיאה וא"כ נעשה שתי שדות ולא מהני פיאה הראשונה כמש"כ ועיין בעירובין דף י"ז ע"א גבי מחיצות ודף כ' ע"א וכ"מ בזה:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:2:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:2:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Gifts%20to%20the%20Poor/r/3:2:1)

**או**אמת המים כו'. עיין בכ"מ בשם הירוש' אך באמת כונת הירוש' כך דר"י ס"ל דאמת המים כזה אף אם אינו קבוע ג"כ מפסיק ואנן ס"ל כחכמים דרק אם קבוע אז מפסיק וזהו דר"ל הירוש' דאשכח תנא קבוע ר"ל דחכמים ס"ל דאז מפסיק וזהו שלולית לפי מה דס"ל לר"י בב"ק דף ס"א ע"ש וזהו מ"ש רבינו מושכת:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:3:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Gifts%20to%20the%20Poor/r/3:3:1)

**אבל**שביל כו'. עיין בהשגות והתוס' ב"ק דף ס"א ס"ל כשיטת רבינו דהוא קטן ועיין ב"ב דף ק"א דאף דבכל מקום פסקינן דדרך היחיד ד"א אך שם הוה רק גדר שביל ודי בשני אמות ומחצה כמו שפסק רבינו שם וברשב"ם שם דף ק"ד ע"ב מבואר שם דשביל הרבים הוה ג"כ ט"ז אמה ועיין ב"מ דף ק"ז ע"ב וכ"מ בזה:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:4:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Gifts%20to%20the%20Poor/r/3:4:1)

**הי'**מפסיק כו'. והוא פחות מבית רובע כו'. עיין בהשגות ועיין בירוש' כלאים פ"ב ה"ו דמבואר שם דג' תלמים הוא פחות מבית רובע וס"ל לרבינו בפי' הירוש' דלפי המסקנא גבי זרע אחר נשאר התירוץ הראשון וחיוב פיאה הוה הפסק אפי' כ"ש ופטור פיאה לא הוה הפסק רק בגדר ניר וכשיעור ניר וכן אם קצר באמצע עיין לקמן בירוש' פ"ג סה"א וכ"כ לעיל דזה דאמר שם או בשלשה תלמים כו' קאי אהך דין דמנמר ור"ל דהיכי מיירי אם המחלוקת הוא שיהי' הלח הפסק בין יבש ליבש ור"ל שהלח עדיין לא הביא שליש וא"כ הוה פטור פיאה ור"ע דמחייב מכל אחד ר"ל מהיבש ופטור פיאה צריך ג' תלמים או דר"ל שבין לח ללח הי' יבש והמחלוקת הוא רק אם צריך להניח מכל לח ולח וא"כ הוה ההפסק חיוב פיאה וחיוב פאה מפסיק בכ"ש והנה עיין לקמן בה"ל י"א וי"ב ובהשגות ובדברי הגמ' במנחות דף ע"א ע"ב ע"ש ולפי הנראה דרבינו מפרש פי' אחר בגמ' שם והוא כך דזה ודאי ס"ל דחיוב פיאה מפסיק טפי מפטור פיאה וא"כ אם הביא שליש דהוה חיוב פיאה אף אם קצרן שלא בגדר קצירה דפטור מן הפיאה מפסיק וכעין דמבואר בזבחים דף ג' דלאו מיני' לא מחריב בה וע"ש בתוס' דיש בזה ב' גדרים היכא דאינו מינו כלל כמו חולין וקדשים והיכא דהוא מין אחר מחוייב להביא אז ג"כ לא מחריב ע"ש והנה לפי מה דמבואר בירוש' פ"ג ה"ב וכאן ס"ל לר"מ דקוצר לשחת הוה קצירה וחייב בפיאה רק דמ"מ זה נעשה כשני מינים וכמו הך דהמחליק בצלים לחים לשוק וא"כ הוה חיוב בפיאה וחיוב בפיאה מפסיק אף להני דיקצור אח"כ ורבנן ס"ל דקוצר לשחת לאו קצירה הוא והוה פטור פיאה וכמו קרסמו הנמלים וצריך דוקא חרש וא"כ י"ל דזהו כונת הגמ' במנחות שם דר"מ בשיטת ר"י אמרה כו' ר"ל דאף אם קוצר לשחת לאחר שהביא שליש יש עליו שם קצירה דאסור לפני העומר וה"ה דהוה גדר חיוב פיאה לענין דמפסיק ומ"מ התחלת קצירה לא הוה כיון דהוא רק לשחת ועיין רש"י מנחות דף ס"ט ע"ב ד"ה שהביאה דקצרה לשחת לא חייל עלה עומר למשרי' לענין דאם זרע אח"כ צריך עומר אחריני למשרי' אף דאם הוא מחובר העומר מתירו בהשרשה וע"ש דף ע"א ע"א ברש"י ד"ה וקפריך אך י"ל דזה רק אם קוצר לבהמה הוה דרך קצירה אבל לאדם דלאו אורחא הוא כן כמבואר ב"ב דף כ"ח ע"ב ודף ל"א אין עלי' שם קצירה כלל והוה כמו קרסמוה נמלים כן מפרש רבינו וכן מבואר בס' בה"ג בהל' פיאה וא"ש שם דבריו ע"ש. וא"כ למה ס"ל גבי המנמר דאחד על הכל אם נימא דמיירי שהי' יבש באמצע והוה חיוב פיאה ומפסיק לכן פי' רבינו כאן בהל' י"א דמיירי שהיבשים עקר או תלש ומיירי בדברים שאין דרכן לתלוש וא"כ הוה פטור פיאה ואין זה מפסיק. והנה זה כ"כ דזה רק כשתולש למכור בשוק אבל אם נתכוין להביאם לביתו הוה חיוב פיאה וכמבואר לקמן בהל' כ"ג גבי מדל וא"כ שוב יהי' צריך להניח פיאה על זה בפ"ע ועל זה בפ"ע אך זה רק אם נימא דלח ויבש הוה שני מינים אבל אם הם מין אחד שוב אם תלש להביא לביתו נתחייב הכל בפיאה והוה קצירה אחת וזהו כונת הגמ' דילן דאמר שם במנחות דלא חייב ר"ע אלא במנמר לקליות ר"ל דהיינו להביאם לביתו לא למכור וא"כ הוה חיוב פיאה ולח ויבש ס"ל לר"ע דהוה ב' מינים ומפסיק וגם ר"מ בקוצר לשחת ס"ל דלא הוה קצירה רק הוה תלישה רק מיירי להביאם לביתו ולכך מפסיק משום דהוה חיוב פיאה אבל לאוצר דהיינו למכור לשוק אז הוה פטור פיאה ואינו מפסיק ומקשה שם למ"ד דר"ע אמר אף לאוצר דהיינו פטור פיאה מפסיק ור"מ ס"ל דפטור פיאה לא מפסיק כמו קרסמוה נמלים דגם ר"מ מודה ומעיקרא שם דר"ל דר"מ בשיטת ר"ש אמרה היינו דאם נימא דקצירה הוא יתחייב הכל פיאה אחת ע"י הך קצירה ומדחה זה דהיכא דלאו קצירה גרע טפי ואינו מפסיק אף לר"מ וע"כ מיירי בשלא הביא שליש והתם הוה לשחת דרך קצירה טפי כמ"ש התוס' ב"ב דף כ"ח ע"א ד"ה ג' גבי שחת ע"ש וא"כ אז יש עליה שם חיוב פיאה טפי כיון דהקצירה מחייבת את השדה בפיאה כמבואר בחולין דף קל"ח ע"א ובירושלמי רפ"א דפיאה ועיין תוספתא מנחות פ"י דס"ל לר"ש דכ"ז שלא נגמר לגמרי פטור מלקט שכחה כו' וכ"כ בזה אך י"ל דכאן הפטור משום דאינו קצירה. וזה שכתב רבינו כאן אפי' קודם שתביא שליש ר"ל דהוה פטור פיאה לא מחמת דלא הוה קצירה רק בעצם פטור ולכך בעי דוקא חרש ולכך בהל' י"ב פסק שצריך להניח שתי פיאות דזה הוה כב' מינים. וגם בירושלמי כאן רפ"ג מבואר דדבר דהוה חיוב פיאה מפסיק טפי וכ"כ בזה ועיין כאן פ"ו מ"ט במה דאמר שם ר"י דאם יש רשות העני באמצע אינו מצטרף לב' סאין ומבואר שם בירושלמי דאף אם כעת עדיין לא הגיע כיון שיכול שיהיה הוה הפסק ומביא ראי' מדקתני תבואה שבכרם ע"ש בר"ש ואפשר דר"ל מחמת איסור כלאים וע"ש בירושלמי בה' ז' מחלוקת דר' ורבנן אם קמה של גוי מצלת של ישראל אם צריך דוקא חיוב או מין חיוב ובמ"ש הר"א ז"ל בהשגות לקמן פ"ה ה"ד גבי נטל עומר והניחו ע"ג חברו דאף דעליו ליכא שכחה כיון שהחזיק בו מ"מ לגבי זה מהני ששכחו שהתחתון אין עליו שם טמון וכעין דמבואר בסוטה דף מ"ג ע"ב גבי ילדה שסבכה בילדה שנטעה לסייג דהוה מין במינו ובהך דזבחים דף צ"ד ע"א מחלוקת דאביי ורבא מה נקרא דבר הראוי אם רק היכא דדי בביטול מחשבתו או אף דבר שצריך לחשוב עליו ע"ש. והנה בירושלמי תרומות פ"ב ה"א אמר שם ר"י והוא שתהא תפוסת הגורן באמצע ונראה דקאי אמה דאמר שם ברישא דאם דבר אחר באמצע הוה הפסק ולא ר"ל כמו התוספתא דתרומות פ"ג ואפשר דזהו כונת הירושלמי כאן פ"ב ה"א כמה דר"י אמר חיוב פיאה מפסיק כו' וזה ליתא רק דצ"ל חיוב בתרומה מפסיק וכהך ירושלמי דתרומות הנ"ל. והנה שם אמר דגם קש ותבן הוה בגדר זה ולא דמי להך דחלה פ"ד ה"ג דמבואר שם דקב מין אחר אינו מפסיק ומצטרף וע"ש בה"ד גבי קב חטים עם קב כוסמין דרק מפני שאינו מינו לכך השעורים מפסיקים ע"ש אך כ"כ לחלק בין היכא שבלא הצירוף ליכא חיוב אז שפיר מצטרפין משא"כ גבי תרומה וגבי פיאה וא"כ לפי"ז למ"ד בפיאה פ"ג מ"ז דפיאה בעי שיעור אז שפיר מצטרפין ועיין תוס' מנחות דף ק"ו ע"ב ובמ"ש רבינו בפיהמ"ש פ"ו מ"ח דהא דקי"ל דקמה מצלת הקמה מיירי אף אם שכחה רק דיש בה סאתים דאינו שכחה מצלת הקמה אחרת וזהו כונת הירושלמי מה דמקשה שם בהלכה ח' ותציל העקורה את שאינה עקורה ר"ל כך דמתחילה הקשה שם דהוה ס"ד דשכח תחילה עקורה וא"כ לא הוה שכחה דהקמה מציל ושוב אף אם אח"כ שכח את הקמה לגבי העומר שכבר שכחו ולא חל עליו שם שכחה שוב לא מהני השכחה מה ששכח עכשיו את הקמה דכבר נדחה וכמו הך דעירובין דף כ"ה ע"א גבי מחיצה ע"ג מחיצה דלא מהני. ומוקי שם דמיירי ששכח את הקמה בתחילה והוה ס"ל דמיירי דעדיין לא קצר את העומר בשעה ששכח את הקמה וא"כ שוב יש על הקמה שם ב' סאין ואף שלא שכח אלא מקצתה מ"מ הקמה שאח"כ קצרה בשעה שהיתה קמה לא מהני בה שכחה דא"כ יהי' שכחת סאתים ולא מהני ומשמע דאף בזה אחר זה לא מהני בקמה שיש בה סאתים וא"כ שוב לא יחול עליה גדר שכחה על מקצת הקמה ששכח ועיין מנחות דף ט"ו ע"א גבי פיגול דאף דהוא עצמו אינו מתפגל מ"מ מצטרף לפגל חברו ובהך דשבת דף צ"ט ע"ב לאחרים עושה מחיצה כו' ותירץ דמיירי דהוה שני שורות וכבר עימר את השורה קודם ששכח את הקמה ואח"כ שכח את הקמה ואח"כ שכח את העומרים ולכך שפיר הוה שכחה ובאמת כאן בתוספתא פ"ג מבואר דלא שייך שכחה בקמה רק אם יש בה סאתים ור"ל כך דאז כיון שהיא פחותה מסאתים אינה ניכרת כלל והוה כטמון וכמו הך דמבואר בפ"ז מ"ב גבי זית שעומד בין שלש שורות ועיין במ"ש רבינו פ"ה הכ"ה ועיין מ"ש הר"א ז"ל בהשגות כאן פ"א ה"ט רק זה בודאי לא ר"ל ששכח כל הסאתים דא"כ לא הוה שכחה כמבואר במשנה רק ר"ל ששכח מקצת קמה שיש בה סאתים וא"כ חזינן דמ"מ אינו מציל עלי' הקמה שנשאר אף דמתחילה לא הי' חל עלי' שם שכחה ולפי"ז יהי' הדין כן גם גבי אילן דאם אין בו סאתים אינו שכחה רק אם התחיל בו ונשאר בו פחות מסאתים אז הוה שכחה וא"כ מה דמבואר דשאר אילנות הוה שכחה אף אם לא התחיל בו ע"כ מיירי שיש בו סאתים ובזה א"ש דברי רבינו פ"ה הכ"ב והכ"ד. והך דנקט במשנה פ"ז מ"ב זית שיש בו סאתים כבר ביאר שם בירושלמי דקאי אהתחיל בה ואנטופה וי"ל דזהו ג"כ כונת הירושלמי בה"ח הא אם שכח שכחה ונראה דקאי אסוף משנה ז' דנקט שם כל שאינה שכחה אפי' קלח אחד והוה ס"ל דאפי' אין כאן אלא קלח אחד אם לא שכחו מציל את העומרים אף של שורה אחרת משמע דאם שכחו הוה שכחה והא לא חל עלי' שם שכחה כלל כמש"כ בשם התוספתא ותירץ דמיירי אף ששכחה כיון דלא מהני בה שכחה מצלת וכעין מ"ש רבינו בפיהמ"ש הנ"ל ודלא כשיטת הר"א ז"ל גבי טמון ובאמת זה תליא אם רק טמון לא הויא שכחה או משום דבעיא שיהי' גלוי ועיין רש"י בכורות דף ט' ע"ב בד"ה מין במינו. והנה שם משמע דאתיא כמ"ד בחולין דף ע' ע"א דצריך ליגע במחיצת הרחם ומ"מ אם מין במינו לא חייץ הוה כמו דנגע אף דחדא מינייהו אינו בכור ועיין במנחות דף צ"ח ע"א מה דמקשה שם והא בעינן ונתת על ואף דהוה מין במינו ומשמע שם דזה רק למ"ד על ממש דהוה גזיה"כ אבל למ"ד על בסמוך אף דיש הפסק לא איכפת לן כן מוכח שם לשיטת התוס' שם ד"ה רואין אך באמת בירושלמי פסחים פ"ז ה"א מבואר שם דס"ל דלר' הבזיכין לא היו מונחים על הלחם אלא אצל הלחם כאבא שאול וא"כ אין ראי' לזה ועיין תוס' סוטה דף ל"ז ע"א ד"ה מאי משמע דס"ל כשיטת הירושלמי הנ"ל ובזבחים דף נ"ח ע"א גבי הך דוזבחת עליו וברש"י מנחות דף י' ע"א ד"ה להכשיר דיתורא דקרא להכשיר צדדין מחמת על בסמוך ובאמת שם ר"ל דצדדין הוה ג"כ כמו בהונות כמבואר זבחים דף נ"ה ע"ב ובמנחות דף צ"ג ע"ב בעי קרא למעט צדדין ועיין סוטה דף ל"ט ע"א וסוכה דף ל"ב ע"א וברכות דף ס"א ע"ב ולא שייך זה כלל להך דעל בסמוך כמו בהך דמנחות דף כ"ז ע"א ונ"מ לענין זה דבעי נתינת שמן על דם האשם אם שם ג"כ מהני אם נתן בסמוך או דשם דוקא ומלשון המשנה פי"ד דנגעים מ"י מוכח דשם דוקא רק דהריבוי דיכול ליתן שתיהם על צידי הבהונות אך רבינו בהל' מחוסרי כפרה פ"ה ה"א פסק להיפך וצ"ל דס"ל דזה תליא בהך מחלוקת דעל בסמוך ועיין ביומא דף נ"ט ע"א דצריך כשהוא מזה לחתות הגחלים ומבואר בירושלמי פ"ב דשם ופ"ה דשם מטעם דכתיב עליו ע"ש בתו"י ובתו"כ פרשת אחרי וכ"כ בזה ובמנחות דף כ"ו ע"ב גבי אימורים ובזבחים דף ק"י ע"א דגם גבי מזבח אף דבעי על ממש מ"מ אמרינן מין במינו אינו חוצץ וכ"כ בזה בהל' אס"ב פ"ה. ועי' מ"ש התוס' כתובות דף ה' ע"ב בד"ה זה דלמה לן לחלקן לבהונות ע"ש אך י"ל דנ"מ לצדדין וכמש"כ. עכ"פ ס"ל להירושלמי כשיטת רבינו דגם זה מציל בשכחה ובאמת כונת הירושלמי כאן פ"ג ה"ז דיליף שם טעם דר"י דבעי בית סאתים לענין פיאה משום דיליף משכחה ור"ל כמש"כ דדבר שאין בו סאתים ליכא כלל שכחת קמה ושכחת קמה ילפינן בסוטה דף מ"ה ע"א מקרא דבשדך ע"ש ולכך יליף זה בגז"ש לענין פיאה דצריך בית סאתים וכן נראה מלשון הספרי פ' תצא ע"ש עכ"פ חזינן דדבר שהוא מין חיוב מציל טפי ומפסיק מן דבר שאינו בר חיוב וה"נ כאן כן ס"ל לרבינו:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:4:2
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:4:2](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Gifts%20to%20the%20Poor/r/3:4:2)

[השמטה לדף מ"ב ע"א.**במ"ש אם המוכר קונה להמעות למ"ד ד"ת מעות קונות. וזה**ר"ל הירוש' עירובין ספ"ג גבי הך מחלוקת דר"א ורבנן דזאת אומרת אין המעות קונות ד"ת ר"ל כך דהירוש' ס"ל דיכולים לערב במעה ע"ש דף מ"ט ע"א ולכך ס"ל לרבנן דגבי בעה"ב קנה משום דכיון דלא קנה הככר נמצא מעות של לוקח בידו ולכך הוה עירוב וגבי חנוני לא שמא יוציא את המעה ולכך מבואר שם ג"כ דאין משתתפין במרתף שמא ישתה ושם בפ"ג גבי פת בסל שמא יאכלנה ע"ש בירוש' ור"א לא חייש לזה אבל אם נימא דד"ת מעות קונות שוב המעה שייך להמוכר והככר לא קנה הלוקח ולא הוה עירוב ועי' רש"י בעירובין שם דר"ל כך דהחנוני אינו נותן לו הככר רק אם זוכה במעה והוא ס"ל דהמעה לא קנה ולכך לא הוה עירוב משום דס"ל דאין מערבין במעה ובזה י"ל דלכך אמר שם שמואל דבכלי הוה עירוב לא משום דקנה הככר רק דשמואל לשיטתי' בעירובין דף מ"ט דמערבין בכלי ועי' ערכין דף כ"ט ע"ב בתוס' גבי שכירות דלא מקניא בחליפין וכ"מ: ע"כ השמטה]


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:7:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:7:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Gifts%20to%20the%20Poor/r/3:7:1)

**הי'**פחות כו'. עיין בכ"מ ועיין בירושלמי כלאים פ"ו ה"ב דמבואר שם דדוקא גבוה עשרה הוה הפסק לענין כלאים גבי מדרגות. והנה בב"ב דף ק"ג ע"א ובכ"מ מבואר דסתם סלעים הם גבוהים עשרה ופחות מזה לא הוה הפסק והירושלמי דמקשה כאן הוא למ"ד בב"ק דף ס"א דגבי פיאה לא אמרינן הך סברא דבגנאי דארעא מיקרי וא"כ ה"ה סלע פחות מעשרה ג"כ הוה הפסק כמבואר בב"ב שם אך רבינו לא פסק כן דהא פסק לעיל דרק אמת המים מפסיק וה"ה גבי סלע רק אם גבוה עשרה וכמש"כ וא"ש:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:9:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:9:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Gifts%20to%20the%20Poor/r/3:9:1)

**בד"א**כשהי' כו'. עיין בהשגות וכ"כ בזה דבאמת כונת הירושלמי דנ"מ אם די במה שמניח פיאה מן התבואה על הזיתים דאם רצופים יש עלי' שם שדה אילן וצריך ליתן על האילנות בפ"ע וכיון שצריך ליתן פיאה על הזיתים בפ"ע שוב הוה כמו מין אחר דמפסיק אף כ"ש כמו שפסק רבינו לעיל בה"ד ולכך רבינו שינה לשון המשנה ונקט אילנות ור"ל שפטורים מן הפיאה ולא הוה הפסק וכן בהלכה י' שם הוה ירק דפטורים מן הפיאה ולכך לא הוה הפסק והמשנה י"ל דמיירי כשהיו לו עוד זיתים באותו הרוח בשדה אחרת וא"כ די במה שהניח בשדה אחרת על הזיתים כמבואר לקמן בהל' כ"ב ורבינו לא נחית לחלק לפיכך סתם וכ' אילנות וא"ש:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:12:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:12:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Gifts%20to%20the%20Poor/r/3:12:1)

**בד"א**כשהי' כו'. עיין בהשגות וכבר הארכתי בזה לעיל דרבינו ס"ל דהטעם דרישא הוא משום דהוה פטור פיאה כיון דתלש או עקר ולא קצר והוה כמו הך דב"מ דף פ"ט ע"א דמישלף קטינא כו'. והנה לעיל בפ"ב ה"ו מחלק שם בין אם בוצר משני רוחות דאז הוה כמתקן השאר וכעין הך דב"ב דף נ"ד ע"א והוה פטור פיאה ובין אם בוצר מצד אחד הוה חיוב וה"נ כן וזהו הנ"מ בין הלכה י"א להלכה י"ב ומה שפסק בפשיטות דלח ויבש הוה שני מינים עיין תוספתא שביעית פ"ד משמע שם כן וט"ס שם ומה דכתב הראב"ד ז"ל דלא ידע מאן ר"מ נ"ל דר"ל הך ר"מ דנדרים דף נ"ה ע"א גבי פול המצרי דיבש יש עליו שם דגן ע"ש וא"כ הוה שני מינים גם לענין פיאה ועיין לקמן בשביעית פ"ב ה"ח וכלאים פ"ח ה"ה וסוף פ"ב דשם ופ"ג ה"ב ע"ש:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:14:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:14:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Gifts%20to%20the%20Poor/r/3:14:1)

**הזורע**כו'. אעפ"י שהוא עושהו כו'. הנה בירושלמי מוכח כאן בהל' ה' דאם זרע שני מיני חטים ומתחילה חשב לעשותן שני גרנות וקצר כך מקצת ואח"כ נמלך ועשאן גורן אחת וקצר מקצת ועדיין לא כילה שדהו מבואר שם דאף ממין אחד אסור להפריש מזה על זה ע"ש והטעם כך דאם כילה שדהו במחשבת גורן אחת נמצא מהחצי האחרון מועיל מה שמניח ממין על חברו וגורר את מינו ונפטר גם הראשון וכעין הך דשבת דף ע"א גבי ידיעה ומנחות דף כ"ד ודף פ' ע"ב ע"ש אבל כשעדיין לא כילה בזו המחשבה חיישינן שמא אח"כ יחזור בו ואינו מניח המין השני את הראשון להמשך אצל מינו וכעין זה מבואר בזבחים דף ל"א בהך מחלוקת דרבא ורב המנונא גבי חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו כו' ועיין ב"ק דף ל"ז גבי מועד כה"ג ובירושלמי הוריות פ"ג ובזה יש ליישב דברי רבינו בהל' שגגות פ"ו ה"ט והי"א ע"ש בכ"מ מה דמקשה דסתרי אהדדי דבהל' ט' ס"ל דידיעות מחלקות ובהל' י"א לא ס"ל כן אך הטעם הוא כך דהא דפסק רבינו דידיעות מחלקות הוא מפני שהידיעה גרמה חיוב חטאת על הראשון תכף ולכך מבואר בירושלמי דהוריות פ"ג ה"ג ובשבועות פ"ב דלכך ס"ל לר"ל דידיעות ספק מחלקות לחטאת משום דהידיעה פועלת לאשם תלוי ולכך אמר שם דגבי טומאת מקדש וקדשיו כיון דליכא בו אשם תלוי לא הוה ידיעת ספק מחלק ואף דשם בשבועות קאי גם לר"א ור"א ס"ל בהוריות דף ט' ע"ב לחד אמורא דגם גבי טומאת מקדש וקדשיו יש אשם תלוי ע"ש באמת נ"ל דזה רק אנשיא כיון דהוא מביא קרבן קבוע הוא חייב אשם תלוי אבל שאר פטורים ובזה יש ליישב דברי הגמרא ועיין שבועות דף כ"ד ע"ב ותוס' שם דף י"ט ע"א ד"ה הרי ע"ש ובכריתות דף ב' ע"ב ושם דף כ"ה ע"ב גבי אשם תלוי בא על הנבלה ע"ש. וה"נ כאן כיון דמיד שנודע לו נתחייב חטאת ואם יביא עד שלא נודע לו על השני ס"ל כמ"ד בגמרא שם דבזה ודאי צריך להביא קרבן אחר על השני לכך תכף הוה חילוק משא"כ בהך דהל' י"א שם דאף אם יביא קרבן על הראשון בלבד מ"מ יוכל להיות שלא יתחייב קרבן על השני אם יתודע לו על השלישי דדי בקרבן של השלישי גם על השני כמבואר שם לכך לא חשוב שם הידיעה לחלק בין ראשון לשני ואינו נפרד השני מן הראשון ועיין בירושלמי בהוריות שם דמבואר דזה רק אם עדיין לא נתודע לו על השלישי אבל אם נתודע לו אח"כ על השני ועל השלישי בב"א שוב הוה הידיעה הראשונה חילוק וצריך להביא קרבן על הראשון ועל השני ופטור על השלישי ושם אבאר זה. עכ"פ מבואר דהמין השני אינו מניח את הראשון להפרד ממנו לילך אצל מינו ולכך גם כאן כן ולכך אף ממין אחר אינו יכול להפריש פיאה מזה על זה משום דע"י זה יתפרד המין הב' וזה א"א ולפטור את המין הב' ג"כ לא כיון שעדיין לא כילה שדהו בשני המינים חיישינן שמא יבטל מחשבתו אבל אם כילה שדהו במין אחד במחשבת גורן אחד וממין השני עדיין נשאר קצת וחשב לעשות שני גרנות מ"מ מהני ממין על מינו דכאן ליכא דבר שאינו מניחו וממילא פטור המין השני מטעם גרירה ואם הי' שתי מחשבות כה"ג יהי' זה תליא בהך מחלוקת דשבת דף ע"א וכמ"ש רבינו בהל' שגגות פ"ז ה"י ע"ש:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:16:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:16:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Gifts%20to%20the%20Poor/r/3:16:1)

**השותפים**שקצרו כו'. זה שלקח הקמה כו'. אבל על הקציר שלקח הראשון א"צ השני להפריש וכ"כ בזה לעיל דזה לא הוה כמו מכר דצריך המוכר להפריש גם על מה שמכר לעיל פ"ב ה"ה משום דכאן לא שייך לומר מתנתא דכהן לא זבני לך כיון דהשותף נוטל בגדר בעה"ב לא בגדר לוקח ע"ש. והנה כאן לא כתב כמו ברישא דחזרו ונשתתפו נותנים פיאה אחת משום דכבר נדחית וכמ"ש רבינו לקמן בהל' בכורים פ"ז ה"ט גבי חלה ע"ש ועיין בדברי רבינו בהל' בכורות פ"ו ה"י דס"ל שם דגבי מעשר בהמה הוה אחים ושותפים שוים ואף שאח"כ נשתתפו לא אמרינן דחזרו כבתחילה רק דהוה לקוח וכאן לכאורה לא משמע כן אך באמת מה דס"ל לרבינו שם דשותפים ג"כ חייבים במעשר בהמה זה רק כשיש בכל אחד שיעור אבל אם לא נולדו רק חמשה לזה וחמשה לזה נראה דאז יש חילוק בין אחים לשותפים אף לשיטת רבינו ובזה א"ש ג"כ מה דמבואר במכילתא פרשת משפטים פ"ז דיליף שם ג"ש בשבט גבי עבדים דעבד של ב' שותפים אינו בדין יום או יומים כמו במעשר בהמה ודלא כהתוס' ב"ק דף צ' ע"א ע"ש וא"כ יקשה מזה לשיטת רבינו כאן אך למש"כ דגבי שותפים בעי שיעור לכל או"א ולכך אינו נוהג גבי עבד וא"כ לפי"ז גבי אחים שנפל להם עבד בירושה שפיר נוהג בהם הך דין דיום או יומים ועיין ב"ב דף קל"ז ע"ב גבי אתרוג אך שם נקט שקנו מתפוסת הבית ולא שירשו ודלא כהרשב"ם שם. ועיין מ"ש רבינו בהל' ביכורים פ"י הי"ג גבי ראשית הגז דהא דהשותפים חייבים הוא רק כשיש לכל אחד כשיעור ופסק כר"א רק דס"ל דר"א לא פליג רק אם אין בכל אחד כשיעור גיזה ואף דא"כ מה מדמה בחולין דף קל"ה ע"ב זה לתרומה הא תרומה לא בעי שיעור וכ"ע מודו בה ועיין בר"ש כלאים פ"א מ"ט מ"ש שם בשם רב האי גאון דגם גבי מעשר שייך צירוף ותמה עליו שם אך י"ל דר"ל לענין קבע וכעין הך דב"מ דף פ"ט ע"ב גבי ספיתה ועיין בירושלמי חלה פ"ג ה"א במה דאמר שם שצריך לומר חוץ מן הטמא ואמר שם דמיירי רק שיש שיעור חלה בלא הטמא. והנה בתוספתא שם אמר דמיירי ג"כ דאין בטמא כשיעור ולכאורה ר"ל דהיינו שיעור חלה וכהך גירסא דגרס שם במשנה ובלבד שלא יהא חמשת רבעים כו' ע"ש בר"ש ומצטרף ג"כ לא משום דהוא מקפיד על תערובתו וכמבואר שם בפ"ד ובתוספתא שם דטמא וטהור אינו מצטרף אך קשה הא שם בתוספתא נקט גם תרומה ומה שייך בזה שיעור ולכאורה ראי' למש"כ אך י"ל דר"ל שאין בטמא שיעור כביצה לטמא אחרים ואף דהא מ"מ גם הטמאים נטבלו וא"כ אוכל טבל טמא כמ"ש שם הירושלמי אך י"ל דזה יהי' תליא בהך מחלוקת דירוש' חלה פ"א ומעשרות פ"ה גבי הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו אם נטבלו וכאן אינו רוצה שיטבלו י"ל דלא הוה טבל והירושלמי קאי למ"ד דס"ל דנטבל אך קשה דגבי טבל הא הוה כמו פירורין ולא מצטרפי לכביצה לטמא כמבואר בירושלמי ספ"ב דחלה וזה באמת מחלוקת דתנאי בעדיות פ"ג מ"ב ע"ש בפיהמ"ש ותוס' זבחים דף ק"ה ע"ב וטהרות פ"ח ובזה מדוייק לשון רבינו בהל' תרומות פ"ה דנקט שם ערימה של חטים אם נטמאה מקצתה כו' משום דמבואר בירושלמי פ"ב ה"א דבשל קשואים כו' אף אחת הוה כשתים ואין תורמין מזה על זה ובמ"א אבאר זה. עכ"פ רבינו ס"ל כר"א רק דס"ל דזה רק כשאין בכל אחד כשיעור וס"ל כן דה"ה גבי מעשר בהמה דהא דממעטינן שותפות בבכורות דף נ"ו היינו אף אם נולדו אח"כ או קנו ממעות השותפים רק דאין כאן רק עשרה משל שניהם אבל גבי אחים כה"ג חייבים ובאמת בתוספתא דחולין פ"י מבואר דגם לקוח פטור מראשית הגז ור"ל כמש"כ רבינו בהל' ביכורים פ"י הי"ד כגון שקנה אחת וגזזה ואח"כ קנה עוד אחת וגזזה כו' ובזה הוה מחלוקת בתוספ' שם ור"א ס"ל כן ומשום דס"ל דצריך שיהי' לו חמשה צאן בב"א בשעת התחלת הגיזה והך דחולין דף קל"ח מפרש דשיטת רנב"ה דס"ל דפטור מיירי דמכר גיזה הראשונה לאחר ופליגי בזה אם התחלת הגיזה מחייב ואז הי' לו ה' צאן וכיון שנתחייב כבר ביד המוכר שוב לא פקע במה שמכרן ואידך ס"ל דרק לאחר שגזז כשיעור אז חל עליו החיוב אבל זה מודו כ"ע דאף אם בשעת גמר הגיזה הי' אצלו חמשה כיון דבהתחלה לא הי' לו צאן כשיעור פטור ועיין חולין דף קל"ו ע"א בהך דאמר שם היו לו שתי כו' וזהו התוספתא דלקוח פטור וכמו גבי מעשר בהמה אך י"ל דכונת התוספתא משום דהא מבואר בחולין דף קל"ו דילפינן רה"ג נתינה נתינה מתרומה ושם לקוח פטור. ועי' בתוספתא דמנחות פ"ט הובא בתוס' שם דף פ"ג ע"ב דאמר דבכור ומעשר אינו בא מן הנכרי והוא תמוה דמעשר אף אם לקוח מישראל ג"כ פטור וזה אין לומר דקמ"ל דנכרים אין מביאים מעשר בהמה כמו הך דזבחים דף מ"ה וכ"מ ובירושלמי פ"א דתרומות ה"ג דהא כמה קרבנות יש שאינם מביאים והתוספתא לא ר"ל רק דאנו אין לוקחים מהם ועי' תוס' מנחות דף ע"ג גבי קרבנות צבור וכן מה דאמר שם בכור קשה מה שייך זה גבי ב"נ הא לא עלי' קדושה כלל אך בכור י"ל דר"ל לשיטת ר"י דס"ל בכורות דף ב' ודף ט' ע"ב דשותפות עכו"ם חייבת ומ"מ למזבח לא קרב ואין בו קדושת הגוף כלל ומותר בגיזה ועבודה ומן הסתם גם בפט"ח כן לר"י דס"ל דזה רק צריך ליתן לו בגדר מתנות כהונה אבל קדושה אין בו ובאמת יהי' נ"מ גם לדידן דלא ס"ל כר"י בשותפות נכרי בפט"ח דקי"ל דגם כהנים ולוים פטורים אם גם שותפות שלהם פוטר. והנה מלשון התוספתא רפ"א דבכורות משמע דגם זה פוטר ועיין חולין דף קל"ב דגבי מתנות כהונה המשתתף עם כהן פטור ואם גם שם לר"י דס"ל דשותפות עכ"פ מפקיע מהקדושה אם שותפות של כהן ולוי גבי פט"ח ג"כ כן. והנה באמת מלשון רבינו בפ"ט מהל' בכורים מוכח דלא ס"ל כרש"י בחולין דף קל"ג דשותף בראש דקי"ל כר"ה דחייב בשאר המתנות ס"ל לרבינו דזה רק בכהן ולא בגוי דלא כרש"י שם דבגוי פטור לגמרי אף אם יחד לו חלק דזה ודאי אם הי' הכהן שותף אפי' באחד מאלף מהבהמה פטור מכל המתנות דהוה כמו שיש לו חלק בכל אבר ואבר עיין חולין דף קל"ה ע"ב ובכורות דף נ"ו ע"ב ובר"ן פ"ד דגיטין על הך דדף מ"ב ע"א ע"ש אם יש לו חלק בכל דבר ודבר ועיין בפיהמ"ש לרבינו דמאי פ"ו מ"ח וכ"כ בזה במ"א וכמו בחולין דף ל"ט ע"ב גבי יהיב זוזא לטבחא ושם דף פ"ג ע"א בדינר בשר ע"ש אבל היכא שיחד לו אבר מיוחד אז אף דגבי כהן חייב בשאר מתנות מ"מ גבי נכרי פוטר ואף דלכאורה מהך דחולין דף קל"ג ע"ב מה דמביא שם הך דזה חומר בזרוע כו' לפי פי' רש"י שם נראה דגם גבי גוי כן אך רבינו ז"ל כ"כ לעיל דאינו מפרש הסוגיא כרש"י. והנה באמת גבי בכור לפי המבואר בבכורות דף ג' ובדברי רבינו בסוף הל' בכורים ובפ"ד מהל' בכורות דרק דבר שנעשה ע"י זה בעל מום ולא הוה כהך דב"ק דף ע"ח ע"ב גבי ד' וה' דהוה שם מחלוקת אך באמת רבינו פסק בפ"ב מהל' גנבה דגם גבי ד' וה' דוקא אבר הוה שיור ודלא כדמשמע מרש"י שם. והנה הטעם דשותפות עכו"ם פוטר מבואר בבכורות דף ג' משום דעריבי בו חולין ור"ל דיש בהבכור דבר שאינו בכור וזה א"א וכמ"ש התוס' חולין דף קל"ב ע"א גבי שה דצריך שיהא כל השיות שבו בר חיובא וע"ש דף קל"ה ע"ב נכרי לאו בר חיובא ועיין בירושלמי ערלה פ"א גבי שורש פטור פוטר דמחלק שם בין של הקדש דנהי דפטור מ"מ אינו פוטר וכן שם גבי שורש סייג ואף דשם אמר הטעם משום דיכול לפדותו ולחייבו מ"מ ר"ל משום דאין הפטור שלו בעצם וא"כ י"ל דה"נ אף דכהן פטור מן המתנות משום דלא איקרי עם מ"מ לענין זה שיועיל לפטור כל הבהמה לא היכא דאין לו חלק בזה ושותפות עכו"ם י"ל דיליף מראשית הגז ע"ש דף קל"ה ע"ב ודף קל"ו ע"א וכן נראה דהא דפסקינן בבכורות דף ט"ז ע"ב דכל היכא דיד גוי באמצע פטור מן הבכורה זה רק גבי גוי אבל כהן בפט"ח כה"ג חייב ויהי' נ"מ ג"כ אם קנה ישראל מן כהן חמור במעות בלא משיכה אם יש עליו דין פט"ח עיין בדברי רבינו בהל' תרומות ספ"ט ובירושלמי פ"ח דשביעית ה"ב. והנה טעם רבינו דהל' תרומות הנ"ל אף דזה ודאי לדידן דפסקינן כר"י דדבר תורה מעות קונות כ"ז שלא חזר בו הוה קנין גמור ולכך כתבו התוס' ב"מ דף מ"ג דיוכל להשתמש במעות וזהו ג"כ כונת רש"י שם דף מ"ח ע"א ד"ה קאי דנ"מ לענין קדושין וזה תליא דבר שיכול לחזור בו אם כ"ז שלא חזר בו אם הוה קנין ועיין ב"מ דף ס"ג ע"א גבי ריבית וביצה דף ל"ח ע"א ודף מ' ע"א דהוה ברשותו וכן מוכח מהך דבכורות דף י"ג ע"ב גבי דברים וב"ב דף פ"ח ע"א בהך דר"ס דזה הוה קנין גמור כ"ז שלא חזר בו ועיין עירובין דף פ"א ברש"י ד"ה לא דכתב שם דאין המעה קנויה לו אך רש"י כ' שם משום דלא סמכא דעתו ועיין קדושין דף מ"ח ע"א וע"ז דף ע"א ע"ב גבי פסק ע"ש וכ"מ בזה אך שם קאי גבי נכרי ועיין עירובין דף ס"ב ע"א ורשב"ם ב"ב דף נ"ד ע"ב דעכו"ם לא סמכא דעתו ולכך משמע מדברי רבינו בהל' בכורות פ"ד ה"ה דרק בדיניהם אז קנה ישראל מגוי וחייב בבכורה ואף דהוא פסק בפ"א מהל' זכי' ומתנה הי"ד דגם עפ"י דינינו קנה כך צ"ל כונתו כמש"כ התוס' ב"ב דף נ"ד ע"ב דלא נימא דדעתו כמו מישראל ואף דגבי ישראל לחומרא הוה קנין גמור מ"מ גבי גוי י"ל דמיקרי יד גוי באמצע ועיין רש"י חולין דף ל"ט ע"ב דהיכא דמצי מדחה לו לא הוה קנין גמור ובתוספתא דע"ז פ"ב דכל היכא דלישראל אסור להחזיר לגוי כמוכר לו ואסור וכעין מ"ש התוס' ב"ב דף פ"ח. עכ"פ גבי ישראל כ"ז שלא חזר בו י"ל דהוה קנין גמור ועיין ב"ק דף ע"ט ע"א וכן נ"מ גבי ד' וה' דגנב והקיף חייב אף דלא הוה רק משיכה לבדו וכן להיפך במעות לבד כמו הך דב"ק דף ע' ע"ב גבי עקוץ תאנה ע"ש בתוס' אף דהוה רק מעות ומ"מ הוה קנין גמור לענין זה אך שם י"ל דהא באמת לא קנה לדידן עיין תוס' ב"ק דף ע"ט ע"א ד"ה גנב רק דצריך שיהי' גדר קנין וכיון דהוה גדר קנין שפיר קנה ומה דמקשה שם דף ע' ע"ב וכיון דכי תבע לו כו' ע"ש בתוס' ד"ה באומר מש"כ שם דהא קניה בחצירו אך הכונה כך דהא צריך שבשעת החיוב אז יקנה דאל"כ למה פטור מד' וה' כמבואר בירושלמי גיטין פ"ה גבי מנסך ובתוספתא ב"ק פ"ט הובא בדברי רבינו פ"ג מהל' גנבה ה"א ע"ש וזהו כונת הירושלמי ב"ק פ"ז ה"ו תלישה הוא שמחייבת ולא המכירה אך כונת הגמרא דילן הוא כך דהנה מבואר בירוש' מעשרות פ"ב סה"ה גבי אבטיח שספת בו אפי' כ"ש קנאו ור"ל דהוה קנין במחובר וה"נ ר"ל בהך דעקוץ תאנה דע"י העקיצה שקנה התאנה מקנה הגנבה לבעל התאנה ועיין ב"ב דף פ"ז ע"א גבי יפה לי קרקע כ"ש ע"ש ונמצא שהמכירה הוא ע"י האיסור חילול שבת ומקשה דכיון דהתאנה קנה מחמת דקלב"מ שוב לא הוה מכירתו מכירה כלל דהלוקח לא נתן לו כלום ואף דהא קי"ל דאם יש לו בעין צריך להחזירם כמבואר בסנהדרין דף ע"ב זה לא מחמת הלקיחה רק מה שישנם ת"י. עכ"פ י"ל דגבי כהן בפט"ח לא שייך זה דידו באמצע. ובאמת יש נ"מ לשיטת ר"י דס"ל דשותפות עכו"ם חייב בבכורה רק גדר מתנות כהונה ולא קדושה אם שחטו הישראל ולא נתנו לכהן אם חייב במתנות ועיין בתוס' בכורות דף ב' ע"א ד"ה ונותן אם צריך ליתן אותו בעצמו לכהן אך במ"א כ' דזהו כונת רש"י חולין דף קל"ב ע"א דכתב דלכך פטור מן המתנות משום דאין קדושה חל על קדושה ולא כתב משום דכצבי וכאיל כמבואר בכ"מ אך י"ל דנ"מ כה"ג וסבירא ליה דיש בו קצת קדושה על כל פנים אף דמותר בגיזה ועבודה וא"ש מ"ש שם התוספות דע"כ מיירי בבעל מום אך י"ל כה"ג אך אי נימא כמש"כ במ"א דמתנות כהונה זכה בו השבט קודם נתינה רק דהוא יכול ליתן לכל כהן שירצה אם כן יש לומר דאם שחטו עד שלא נתן לכהן פטור מן המתנות ויהי' נ"מ ג"כ לשה של פדיון פט"ח אם שחטו עד שלא נתן לכהן ג"כ פטור מן המתנות כיון שהכהן כבר זכה בו וכמש"כ דזהו כונת הגמ' בכורות דף י"א ע"ב ואם מת נהנין בו סד"א כו' ר"ל דכבר זכה בו הכהן ואף דמתנות כהונה אין נותנים לכהן רק כשראוים לו כעין דמבואר בחולין דף קל"ו ע"ב דלכך טריפה פטור ממתנות כהונה משום דכתיב ונתן ולא לכלבו אך זה רק אם מתחילה לא היו ראוים אבל כאן גבי פדיון פט"ח דהוה כמו שזכה בו כהן קודם שמת צריך ליתן להכהן הנבלה וכן יהי' נ"מ לגבי בכור אף דקי"ל דגם בטריפה שייך בכורה כמבואר חולין דף קל"ו ע"ב ובמנחות דף ו' ע"א וכן פסק רבינו בפ"א ה"א מהל' בכורות ומשום דלא גרע מנפל כמבואר בכורות דף ג' והנה בזבחים דף ק"ד ע"א וכן פסק רבינו בהל' בכורות פ"ג ה"י גבי בכור דאם נמצא טריפה אחר שהופשט הבשר יקבר והעור ישרף בבכור תם ובבכור בע"מ העור לכהן וגבי קדשים בהל' איסורי מזבח פ"ב הי"א דתצא לבית השריפה ומשמע גם הבשר וטעמא מאי ועיין תוס' בכורות דף ל"ב ע"ב ד"ה פסק והנה הטעם דרבינו לא פסק כמ"ד בזבחים דף ק"ד דנמצא טריפה בבני מעים מרצה על העור הוא משום דכ"כ דרבינו פסק כמ"ד בתמורה דף י"ז ודף י"א דטריפה פקע ממנה הקדושה אף אם אח"כ נטרפה ובזה הוה פלוגתא דתנאי בתוספ' דתמורה ובתוספ' דבכורות פ"ג וס"ל דרחסג"ה ס"ל כת"ק דר"א דתוספ' שם דלא פקע וכן ס"ל הך דפסחים דף ע"ג ע"א גבי שחטו ונמצא טריפה בסתר ע"ש וא"ש מ"ש שם התוס' ועיין בקדושין דף נ"ז ע"א אך שם ר"ל דהוה טרפה משנולד ועיין במנחות דף ע"ח ע"ב ודף ע"ט ע"א דמיקרי פסולו קודם שחיטה ואף דר"מ בזבחים דף ס"ט ס"ל דמליקת עוף טריפה מטהר וא"כ לכאורה קשה לר"י שם דף ע' ע"ב דדוקא בתמימים ולא בבע"מ וא"כ מ"ש מטריפה דר"מ ס"ל במנחות שם דהוה פסולו קודם שחיטה וצ"ל דס"ל דגבי עוף לא אמרינן דנפקע הקדושה שבה ע"י טרפות כיון דבה יש מליקה דנעשה טריפה ע"י זה ועיין תוס' זבחים דף ס"ט ע"ב וא"כ לא הוה בה פסול הגוף עיין תמורה דף י"ז ע"א ע"ש והנה רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ב ה"י כ' שם הטעם דטריפה משום הקריבהו לפחתך ור"ל דקמ"ל דיש בו גם איסור קדשים מלבד האיסור ועיין ברש"י זבחים דף ע"ד ע"ב ד"כ שם דגם ספק טריפה אסור להקריבו בודאי מחמת הקריבהו לפחתך והולך לשיטתי' דס"ל בחולין דף ט' ע"ב ד"ה הלכתא דספק אסור רק משום שמא יעבור ועיין ברש"י יומא דף ס"ד ע"א ד"ה יקרובו ע"ש. ונ"מ אם נעשה טריפה בין שחיטה לקבלה אף דאז אין שייך גדר טריפה או אם ניקבה הריאה בין קנה לושט אף דכשרה היא מ"מ אסורה למזבח וא"כ נמצא שייך בו ג"כ פסול קדשים והוה כמו חסר אחד מאברים הפנימים המבואר שם בהל' י"א ובכורות דף ל"ט דגם לאחר שחיטה פסולה מטעם דאינה תמימה ויהי' נ"מ אם זה הפסול דחסר אחד מן האברים הפנימים שייך גבי עוף דלא בעי תמים אך מ"מ אין מקריבין חסר כמבואר שם בפ"ג ה"א ועיין מעילה דף י"ב ע"א דהפסול הוא בעוף מטעם חסר לא מטעם מום לכך ליכא בה פדיון כן ס"ל לרש"י שם וכן יהי' נ"מ אם בעל שלש כוליות אם חל עלי' קדושת הגוף או הוה כמו פסול הגוף עיין בדברי רבינו פ"ג מהל' איסורי מזבח ה"י ומלשון רבינו בפ"ב הי"א נראה דרק בעל כוליא אחת תשרף די"ל שנעשה אחר ההקדש אבל בעל שלש כוליות לא תשרף ולא חל עלי' קדושה כלל דזה משנולד כמבואר בבכורות שם ובכתובות דף ע"ו ע"א ובחולין דף ע"ד ע"א דיותרת הוה מן הבטן ע"ש ולא שייך בזה טעם התוס' בכורות דף ל"ב ע"ב והוא מהך דכריתות דף כ"ד ע"ב מפני שנראה כזבח פסול דבזה לא שייך כיון שא"א לומר שנעשה אח"כ. אך י"ל כמ"ש התוס' תמורה דף י"ט ע"ב דלכך אמרינן במנחות דתצא לבית השריפה משום קדשי בה"ב ונ"מ דגבי בכור דקדוש תכף כשנולד איך דינו דהנה בתמורה דף י"א ודף י"ז ובחולין דף ע"ד הנ"ל מבואר דהוה קודם שנולד משעת יצירה וא"כ אין הקדושה עליהם רק בגדר בע"מ וכמו דמוכח ממה שכ' התוס' בכורות דף ל"ד ע"ב דבזה לכ"ע מותר להטיל בו מום וכ"כ בזה בח"ב בהל' ערכין מהך דתמורה דף כ"א ע"א גבי מותר להטיל מום בתמורת בכור ע"ש ונ"מ ג"כ לענין בכור בזמה"ז ע"ש בתוס' בכורות ובהך דע"ז דף י"ג ע"ב ובמ"ש רבינו בהל' איסורי מזבח פ"א ה"ז דפסק שם דגבי קדשים בזמה"ז עובר בלאו משום דס"ל דגמ' דע"ז אזיל לר"י דס"ל דבעלי חיים נדחים ורבא ס"ל אף בזמן שהוא בידו עיין בזבחים דף נ"ט ע"א ובתוס' שם ודף ל"ד ע"ב ומנחות דף נ"ט ע"ב וכ"מ וא"כ לפי"ז קדשים שהוקדשו בזמה"ז פסולים אף לכשיבנה בית המקדש לכך רק מדרבנן מה שאין כן לדידן דפסקינן דלא נדחו כמש"כ רבינו בסוף פ"ג מהלכות פסולי המוקדשין עובר עליהם בלא תעשה אך זה רק בשאר קדשים אבל בבכור ומעשר דקי"ל דליקרב אינם באים מחו"ל וה"ה בזמה"ז אינם ראויין ליקרב אף לכשיבנה אין עליהם חיוב. וכן אם נולדו טריפה אף דאיתרבו לבכורה כמש"כ מ"מ גדר מתנות כהונה לא שייך עליהם דונתן ולא לכלבו כמש"כ ונמצא לפי"ז דאם נשחט ונמצא טריפה מן הבטן אז אף העור יקבר ואם נשחט ונמצא טריפה שיוכל להיות אח"כ הבשר יקבר דבזה לא שייך גדר משום קדשי בה"ב גבי בכור ומ"מ העור ישרף דהעור הוה דבר בפ"ע וכבר הארכתי בזה לעיל אם הא דכהן נוטל עור בכור תם אם הוא מחמת דהעור הולך אחר הבשר כמבואר זבחים דף ק"ג ע"ב או משום דכהן הוה כמו בעלים דבכור וכמבואר בתמורה דף ז' ע"ב דבאמת אף דהא מבואר בזבחים דף מ"ג ומעילה דף ט' דזריקת הדם מוציא את העור מידי מעילה הנה זה לא מחמת דחל קדושת הגוף על העור רק דזה ממילא הוה וכעין מעשה עץ שימש ולכך מבואר בזבחים דף ק"ג ע"א דחל על העור קדושת בה"ב מה"ת לדברי הכל ועיין תוס' יומא דף נ"ט ע"ב ותוס' חולין דף קי"ז ע"א דמשמע שם דאף קודם זריקה ליכא על העור מעילה ד"ת ר"ל בגדר עור ונ"מ דהזכי' שזוכין הכהנים לא מקרי משולחן גבוה ולכך חשיב להו בחולין דף קל"ג מהני דבירושלים ע"ש בתוס' ד"ה ועורות מ"ש שם ועיין זבחים דק"ג ע"ב דמוכח שם דקדשים קלים אם היו רוצין לא היו מפשיטין אך עיין שבת דקט"ז ע"ב דמשום נימין היו מפשיטין תחילה ועיין רש"י זבחים דף י"ד ע"א ותוס' שם דף ס"ג ע"א דכל היכא דלכתחילה לאו אורחי' הוה כמו א"א לבטלו ועיין רש"י פסחים דף ס"ה ע"ב דהפשט לא צריך רק גבי עולה וכ"כ בזה ונ"מ ג"כ דכל היכא דצריך הדבר מיקרי זה מגוף הדבר ועיין תוס' מנחות דף מ"ב ע"ב ד"ה כתנאי מ"ש דהא גט לא בעי עשי' לשמה ע"ש אך באמת הא גט לא צריך כלל עיבוד שיהא נצרך לשמה אך יהי' נ"מ לגבי מגילת סוטה כמבואר בסוטה דף י"ז דבעי עיבוד אם שם צריך לשמה וגם אם לשם פרשת סוטה או לשם זו ע"ש דף כ' ע"א ובעירובין דף י"ג וכ"כ בזה בהל' סוטה בענין אם קלף לאחר שנמחק לשם סוטה זו אם כשר לשם סוטה אחרת לכתוב עלי' עיין בספרי ובתוספ' אך הספרי יש לפרש דר"ל להך דסוטה דף י"ח אם מחק ב' מגילות לתוך כוס אחד אם נימא דיכול להשקותן ע"ש אם אח"כ הודה אחת מהן שנטמאה אם יכול להשקות השניה. ועיין זבחים דף נ"ח ע"א בתוס' דלכתחילה לא ישחוט ע"ג המזבח ומ"מ מבואר תוס' יומא דף כ"ז וחגיגה דף י"א דמיקרי יכול לשוחטו ע"ג המזבח ולכך לא הוה עבודה ע"ש. וכן נ"מ דכהן יכול לקדש בהעור את האשה כמבואר תוספ' קדושין פ"ד ובירוש' שם פ"ב ועיין בכורות דף ל"א ע"ב אך שם קאי בבע"מ וכן יהי נ"מ לגבי עצמות קדשים עיין זבחים דף פ"ו ע"א דזריקה התירם למעבד אפי' קתא דסכינא ר"ל ולא שייך בהו משולחן גבוה קזכו וע"ש דף פ"ה ע"א אם יש הפשט ונתוח בראש המזבח ר"ל אם גם העור יקטיר או לא ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דזבחים דף ק"ד אם הדם מרצה על העור בפ"ע והנה מפשטות דברי הגמ' שם נראה דלר' יכול לזרוק הדם על העור בפ"ע אף אם נטמא או נאבד או נשרף כל הבשר דאל"כ מה מתרץ שם דר"ח ס"ל כר' דדם מרצה על העור בפ"ע וא"כ לפי"ז הוה עור ג"כ בגדר שולחן גבוה אך אי נימא כראב"ש דאינו מרצה לא שייך זה דרק משום דהעור בטל להבשר אך באמת רבינו ז"ל לא הביא כלל הך דין דיוכל לזרוק הדם על העור בפ"ע ומ"ש בהל' פסוהמו"ק פי"ט ה"ט וזבח שהופשט כו' אין ראי' כלל דקאי אפסול רק דר"ל דיכול להפשיט קודם זריקה ובאמת לא דצריך לזרוק רק דפקע ממילא המעילה משום דעור לאו גדר קרבן הוא בשעה שהוא חלוץ ולכך חל עליו קדושת בה"ב מה"ת כמבואר שם דף ק"ג ועל בשר חטאת ודאי לא חייל וע"כ משום דעור לאו משולחן גבוה. עכ"פ כך דעור בכור אם נטרף אחר שנולד דכבר זכו בו כהנים ושחטו תמים ונמצא טריפה אף דהבשר יקבר דהוה בגדר חולין כמש"כ מ"מ על העור הוה שייך שפיר גדר קדשים כיון דקי"ל דהדם מרצה עליו וגבי קדשים אז אם מצא טריפה גם הבשר ישרף משום ב"ה כמ"ש התוס' בתמורה הנ"ל אך זה קשה למה פסק רבינו בפי"ט מהל' פסוהמו"ק ה"ט דגם בקדשים קלים ישרף העור ומשמע אף בנמצא טריפה דמנ"ל זה לפי מש"כ כיון דפקע ממנו הקדושה לגמרי. וגבי בכור בעל מום הנה רבינו בהל' בכורות פ"ג ה"י דכ' והוא שנשחט עפ"י מומחה ר"ל דרק מומחה הוא פועל דהוה כמו היתר וחלוק העור מהבשר אבל ג' הדיוטות לא אך זה אם רק דבעי מומחה כמום שאינו מובהק ובא"י דאף במום מובהק בעי מומחה כמש"כ בפ"ג והנה רבינו בפיהמ"ש דעדיות כ' בפ"ב גבי הך דרחסגה"כ דרק בחו"ל כן ר"ל משום דאז לא מעכב מומחה והוא עשה ע"י מומחה פועל להתיר העור אך בפיהמ"ש בזבחים לא פי' כן ואדרבא י"ל דרק במקום דמעכב מומחה אז מועיל ההתרה שלו ועיין בגיטין דף ו' ע"ב גבי בפ"נ ובפ"נ דמשמע שם גבי מקום דא"צ מועיל ע"ש בתוס' אך בירוש' מוכח דלא מהני ועיין ב"ק דף ק"ו גבי שבועה קונה דלא מהני היכא דא"צ ומכות דף כ"ג ע"ב ברש"י גבי חייבי כריתות שלקו וכה"ג אמרינן בירוש' גיטין פ"ז ה"ה גבי אצטלית אמר שם אר"י כשאבדה באונס אנן קיימין עשו אותה כמתנה ש"ח כו' וט"ס שם וצ"ל להיות חייב כשואל כעין הך ירושלמי פ"ו דב"מ ורפ"ז דשבועות דמתנה ש"ח להיות כשואל ותוספות בבא מציעא דנ"ח ור"ל כך דנהי דיש לומר מה לי הן מה לי דמיהן כעין בבא מציעא דף ס"ג זה רק אם מחוייב לשלם על פי דין אבל היכא דאין צריך לשלם הוה רק כעין דאמרינן בבא מציעא דף כ"ו עמוד ב' דלא מתקן כלל בהשבה דהוא מתנה בעלמא ולכך נתבטל התנאי ור' שמעון בן גמליאל ס"ל דהוה כמו שהתנית שתתחייב ושפיר מהני הדמים וכן בהך דב"ב דף קל"ז ע"ב גבי אם הקדיש את השור דמשמע דלא מהני אף אם ישלם הדמים עיין ברא"ש פ"א דקדושין והטעם כיון דעפ"י דין א"צ לשלם דמצי אמר לו הרי שלך לפניך לא מהני התשלומין. ועיין תוס' סנהדרין דף מ"ח ע"א דמעות הוה כמו עצם הדבר ובמ"א אבאר זה. וכן יהי' נ"מ גבי חלב וגיד הנשה ועצמות של בכור בע"מ טריפה אם מותר ליתן לעכו"ם עיין תוס' בכורות דף ל"א ע"ב ודף ל"ב ע"ב דמותר ליתן לכ"ע בכשרה לעכו"ם בטריפה מאי ועיין תוס' שבועות דף י"א ע"ב דכ' דהיכא דרק מדרבנן לא שייך העור להבשר ובזה יש ליישב מה דמבואר במס' מעש"ש פ"ג גבי צבי שלקחו ומת דר"ש אומר יפדה ונראה דקאי על עור והטעם משום דמה"ת הוה הדין ליקח חיה לבשר תאוה ופקע גם העור לחולין עיין מנחות דף פ"ב ע"א בתוס' ובירוש' פ"א דמע"ש רק דמדרבנן גזרו שלא יפקע כמבואר בירוש' שם ובתוספ' פ"א ואף דמהך דחולין דף ל"ג ע"א בהך דמוקי בלוקח בכסף מעשר מוכח דלא פקע הקדושה של מעש"ש בלקיחת חיה י"ל דזה לבתר תקנה המבואר בירוש' ובתוספ' שם וא"כ הוה רק מדרבנן ומדרבנן עור חלוק מבשר וא"ש. ואף דבחולין דף קל"ד ע"ב מבואר שם דגם חלב נותנים לכהנים במתנות וע"ש דף מ"ט י"ל דזה רק בטל להקבה ומה דמשמע מתוס' חולין דף ק"ל ע"א דטריפה חייבת במתנות לאו דוקא רק דר"ל אמן ארכובה ולמטה דאז לפי שיטת התוס' חולין דף קל"ו ע"ב אינו נכנס לדיר להתעשר ומ"מ חייב במתנת דראוי לאכילה. עכ"פ אם היו ראוין שוב הם שייכים לכהנים וא"כ פטורים מן המתנות אף דלית בהו קדושה כלל ועי' בתוספ' רפ"א דבכורות דרק פדיון של ספק פט"ח חייב במתנות ע"ש. עכ"פ י"ל כמש"כ לעיל דגבי שותפות עכו"ם אף אם אין לו חלק רק ביד פטור מכל המתנות ודלא כשיטת רש"י ויהי' ג"כ נ"מ אם הקדיש אבר למזבח אף דבר שאין הנשמה תלויה בו לפי המבואר בתמורה דף י"א וכבר הארכתי בזה בהל' ערכין ובהל' נדרים דחל עליו קדושת הגוף וע"ש בתמורה דהוה בעיא דלא איפשטא אם מותר בגיזה ועבודה לא מחמת גדר הקדש רק מחמת הך לאו דלא תעבוד ולא תגוז ונ"מ דאם אח"כ נעשה בע"מ ופדאו ג"כ אסור בגיזה ועבודה אם אז חייב במתנות דהנה באמת לפי שיטת הראב"ד ז"ל בהל' כלאים ספ"ט ס"ל הכי דפסוהמו"ק הבהמות שבו הוא קודש והחולין שבו הוא חיה ונ"מ כך דבר שחיה פטור והקדש פטור אז ממ"נ הוא פטר ודבר שרק דבר אחד פטור אז י"ל דהוה בגדר כוי ועיין בבכורות דף ט"ז ע"א מה דמקשה שם על אותו ואת בנו שלא יהא נוהג בפסוהמו"ק ואמר שם ממ"נ ומקשה שם מחלב והנה מה שייך זה לזה דאו"ב יהי' תליא בהך מחלוקת דחולין דף ע"ט דשה אפי' מקצת שה ובחלב ודאי צריך קרא לרבות עיין בתוס' חולין דף ע"ט ע"א ד"ה עייל ולכך אמרו בגמ' דבכורות דט"ו דסד"א דפטור מכרת וחייב לאו ויהי' כמו כוי ביומא דף ע"ד ע"א וא"ש מ"ש התוס' בבכורות שם ד"ה ואהני אבל באו"ב זה ודאי אם האם חולין והבן פסוהמו"ק על זה ודאי ל"צ קרא דשה ובנו אמר רחמנא כמבואר בחולין דף ע"ט ע"ב רק כגון אם האם פסוהמו"ק וזה יהי' תליא בשה ואפי' מקצת שה ועיין ברש"י בכורות דט"ו ע"א ד"ה אך דכ' דמסתברא דמדמינן להו לקדשים וקשה דהא בתו"כ פ' ויקרא ובספרי פ' ראה ממעטינן לר"י דס"ל בכריתות דף ד' דעל דם וחלב של מוקדשין יש שני לאוין ממעיט להו מקרא לפסוהמו"ק א"כ לא מדמי להו לקדשים לגמרי אך לפי מש"כ י"ל דגבי בכור ומתנות גם הצד שיות שלו פטור משום דזה הצד הוא קודש משא"כ גבי חלב ואו"ב זה הצד חייב ומש"כ שם רש"י בד"ה ואהני משום דאינו ראוי לקרבן לכך פטור מכרת ואף דבפסחים דף מ"ג ע"ב הובא ברש"י כריתות דף ד' מרבה בעלי מומין רש"י ר"ל דהוה בגדר כוי כמש"כ דאף דנימא דהוה מין בהמה מ"מ כיון דלא ראוי לקרבן כדאימעוט בתו"כ בכ"מ אין עליו כרת ויש בו לאו וכמו הך דיומא וכ"כ בזה בהל' מאכלות אסורות ובעלי מומין שאני משום דהוה מינו כשר לקרבן וכדאמרינן בקדושין דף נ"ז ע"ב אך לפי"ז נימא דבעי קרא לרבות איסור חולין בעזרה על פסוהמו"ק ועיין רש"י חולין דף י"ז ע"א. וכן ר"ל בהך דבכורות דף י"ב ע"א גבי מהו לפדות פט"ח בפסוהמו"ק כו' ע"ש וכבר עמדו על זה דאמאי לא אמר דנ"מ לפדות בשויה דאף אם הוא חיה מ"מ פודין בו אך כך דבתורת חיה הוא חולין ולא שייך בזה לומר דלא מצי איסורא לאפקועי איסורא עכ"פ פסוהמו"ק החולין שבו הוא חי' וההקדש שבו הוא בהמה ואם הקדיש רק אבר אחד זה ודאי כ"ז שהוא קודש ודאי פטור ועיין תוס' בכורות דף י"ד ע"א ד"ה קדושת דהפטור הוא משום בישראל ומשום מאת העם ורש"י חולין דף ק"ל ע"א ממעט מקרא אחרינא ע"ש בד"ה בכור ונ"מ לשותפות. ואם נעשה בע"מ ופדאו וא"כ נמצא דכל הגוף הוא בהמה רק באבר אחד יש בו גדר חיה אם הוא פטור מן המתנות ועיין בחולין דף קל"ה מה דדחק שם בהמיעוט של קודש ולא מוקי לה בפסוהמו"ק ועבר וגזז וצ"ל משום צבי ואיל וכמש"כ ולפי מה דפסקינן בכוי דחייב במתנות כמבואר בחולין דף קל"ב ולשיטת הראשונים דלא ס"ל כרבינו בפ"ט מהל' בכורים רק דאף מקצת שה חייב בכל המתנות ה"נ כן ועיין בתוס' דף קל"ב ע"א ד"ה וצריך ע"ש. וכן גבי פט"ח אם יש לכהן חלק רק באבר אחד י"ל דלא מיקרי עריבי בו חולין והוה כמו לר"י בשותפות עכו"ם דליכא בו איסור גיזה כמבואר בכורות דף ט' ע"ב ועיין תמורה דף י"א ע"ב גבי הקדיש אבר אחד ע"ש ובזה יש ליישב מה דכ' רבינו בפי"ב מהל' בכורים ובהל' בכורות פ"ד ה"ב דאין קונסין על זה ר"ל דאף דאנן פסקינן דמכר בהמה גסה לגוי קונסין אותו ולפי מה דמוכח מדברי הגמ' אם מכר עובר בהמה מעוברת קונסין אותו ג"כ מ"מ כאן אין קונסין אותו ודוחק לומר דרבינו מפרש דכיון דאמר שם דחכמים פליגי על ר"י דא"צ ליתנו לכהן שוב לא קנסו אותו אף דמהירוש' משמע כן דהקנס הוא מה דמפקיע אותו מבכורה כמו הך דרב מרי בר רחל בבכורות ד"ג ע"ב דא"כ למה מקשה בבכורות ד"ב ע"א מה דר"י לא פליג על הך דנקט והמוכר לו אעפ"י שאינו רשאי דילמא לכך אינו רשאי משום הפקעת בכורה. אך י"ל דס"ל דגבי פט"ח אף לר"י דס"ל דאסור בהנאה מחיים זה לא הוה בגדר קדושה רק בגדר איסור ועיין רש"י מכות דף כ"א ע"ב אם יש בו מעילה וזהו ג"כ כונת הגמ' בכורות ד"ט ע"ב ודף י"א ע"א דלא יהא חמור מן ההקדש ובפיהמ"ש לרבינו פ"א דבכורות דמחיים אינו אסור רק הנאת דמים לא הנאת גופו דלא כרש"י דף י' ע"ב וגם רבינו בחיבורו חזר בו ועיין ברא"ש במס' בכורות דמבואר ג"כ כן דהאיסור לא מחמת גדר גוף אלא מחמת גדר דמיו ונ"מ במש"כ בח"ב בהל' ערכין דהדמים שיש לכהן חלק בו הוא רק כמו שהי' שוה בשעה שהי' ל' יום ואף אם פודהו אח"כ א"צ לפדותו רק כמו שהי' שוה אז וכעין מ"ש התוספות ערכין דף י"ח ע"א. ובזה יש לפרש לשון הברייתא המובא בכורות די"א אעפ"י שאין לו עכשיו יש לו אחר זמן וכבר הקשו על זה בירוש' על מ"ד דיתר מכדי שה או כדי שקל יש לו להישראל וכמבואר בכורות דף י' ע"ב אך ר"ל כך דאף לענין פדיון שלא בשה מ"מ אם שהה יותר מל' יום יש להישראל חלק בו וכן נ"ל דנ"מ בהך דין המבואר בבכורות דף ג' והובא בדברי רבינו פי"ב מהל' (בכורות לא כ' כן רק) [השמטה בכורים הט"ו ופ"ד מהל' בכורות כמה יהא לעכו"ם חלק בו והנה רבינו בהל' בכורים שם כ' לשון ע”כ השמטה] בע"מ והטעם כך דנ"ל דגבי בכור טהורה לא מהני רק דבר שע"י זה אם הי' חסר הי' מותר לשחוט משא"כ אם רק כמו חסרון מבפנים וכה"ג ויוכל להיות אף אם הי' טריפה ע"י חסרון זה לא מהני וכמו שדייק רש"י בכורות דף ג' בד"ה נבלה ולא פי' כמו הך דנזיר דף כ"א וערכין דף כ' ורש"י שם דף ד' ע"א ד"ה שהנשמה ותמורה דף י"א ע"ב דגם באברים הפנימים ג"כ כן. ועיין נדה דף כ"ג ע"ב גבי ושט ובירוש' נזיר פ"ג ה"ב גבי רקב משום דס"ל דגבי בכור בעיא דוקא דבר שיהי' מום בגלוי שע"י זה יהי' נוכל להתירו לשחיטה ועיין תוס' ע"ז דף ע"א ע"א דלא ס"ל כן רק דגם בבכור מהני כה"ג אך רבינו ז"ל ס"ל לחלק דגבי טהורה בעי רק מום גלוי וגבי חמור די רק במום שאם הי' בטהור הי' רק פסול למזבח ג"כ די בזה והטעם משום דגבי דבר שיש בו קדושה אז צריך דוקא שיהא הפקעה ע"י דבר הנראה וזה הוה גדר מה דבעי העמדה וצריך דוקא ראיית המום כמבואר ביצה דף כ"ו ודף כ"ז ובכורות דף כ"ח ודף ל"ו ונ"מ ג"כ לגבי קדשים דשם ההיתר רק ע"י פדי' אם גם שם בעי רק ראיית חכם ובזה יש ליישב מ"ש התוס' כתובות דף ק"ו ע"א גבי מבקרי מומין שבירושלים דהיך היו מקבלין שכר הא מבואר בבכורות דף כ"ט דאסור לקבל אך באמת עיקר הטעם דאסור הוא משום דזה הוה הוראה ומה אני בחנם כו' וזה לא שייך רק בדבר דעל ידו נגמר ההיתר אבל גבי קדשים דצריך גם פדיון לא הוה זה דרך הוראה ועיין בכורות דף ל"א ברש"י דמשמע דרק כהן לא יראה של עצמו וכן משמע ברש"י יומא דף ע"ח ע"א ובכורות דף ל"ח ע"ב ד"ה זקן ובאמת הטעם דדבר דצריך הוראה אינו מועיל על שלו ועיין הוריות דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה הורה אם שייך גבי גדר הוראה או צריך רק שההוראה שלו יתקבל אז הוה זה הדין ומבואר שם דף ז' דצריך ג"כ שיהא הוא מופלא דל"ה אין עליו שם הוראה וע"ש בירוש' אם כהן משיח זה עשה בהוראת כהן משיח אחר אם חייב. וכן נ"מ למה דמבואר בירוש' פ"א דהוריות על מה דפליגי ר"מ ורבנן הובא שם דף ג' הורו הם ועשו ר"ל דפליגי אם הב"ד עשו בהוראת עצמן אם הוה כיחיד שעשה בהוראת ב"ד וע"ש בתו"י אך זה רק אם כבר נתפשטה ההוראה שלהם אבל בל"ז מבואר בתוספ' דהוה בכלל והנפש אשר תעשה כו' ובמ"א אבאר זה ולכך דיניו בטלין אם נוטל שכר דאז הוה כמו לעצמו דלא מהני ועיין תוס' קדושין דף נ"ח ע"ב וגבי פרה למה פסול י"ל כך דעיין רש"י מו"ק דף י"ב ע"א ודף י"ח ע"ב דהיכא דנוטל שכר הוה זה כמו מלאכה ע"ש א"כ הוה כעשה עמה מלאכה דפסול ועיין מ"ש רבינו בהל' פרה פ"ז ה"ב ג' ובפיהמ"ש שם וע"ש בהשגות ובמ"א אבאר זה. עכ"פ היכא דבעי הוראה לא מהני לעצמו ואין נ"מ בין כהן לישראל אך היכא דהוא מום מובהק או בחו"ל או דאין עליו גדר קדושת הגוף אז שייך החשש רק משום כהן וזהו שיטת רש"י וכן ר"ל הך דחולין דף מ"ד ע"ב גבי הך דר"ח גם י"ל דהך דכתובות שם לא הוה הפעולה שלהם רק לפוסלו מהקרבה ובזה לא הוה גדר הוראה רק גדר עדות וכמ"ש רש"י תמורה דף כ"ח ע"א ע"ש בד"ה עד אחד פוסלו כו'. והוראה לא הוה גדר עדות רק התורה האמינו וכעין הך דגיטין דף נ"ד ע"ב גבי פיגול ור"ל דכך הוא הדין וא"א בל"ז וכ"כ בזה וכן נ"מ בין אם אמר שהוא טימאם או פיגלם דאז נאמן ובין אם אמר שאחר וא"ש מ"ש התוס' גיטין שם ועיין בתוספ' תרומות פ"ב גבי המוכר פירות דאינו נאמן לומר טבלים הם וכן דברי רבינו ספי"ב מהל' מעשר ובתוספ' פ"ג דמעש"ש מבואר דנאמן וצ"ל דשם הטעם דכיון דצריך להחזיר לו הדמים נאמן כמו בגיטין גבי ס"ת א"כ לפי"ז יהי' נ"מ בין אם אמר שטימאן או פיגלן בשוגג דא"צ לשלם דאז אינו נאמן ובמזיד נאמן וזה רק מדרבנן כיון דקי"ל דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק וזה דדייק הגמ' בגיטין שם שהתורה האמינתו ר"ל ומה"ת פטור אף במזיד וע"כ דזה בגדר דין ודחה דמשכחת לה כגון ששמעו שפיגל ובזה יש ליישב דברי רבינו מה דסתרי אהדדי בסוף הל' פסוהמו"ק ובסוף הל' מטמא מו"מ ועיין מ"ש התוס' קדושין דף ס"ד ע"א דכל דבר שמוטל עליו הוה כמו בידו ע"ש ועיין נדה דף מ"ז ע"ב גבי בת עשרים שנה יביאו ראי' כו' ומשמע דאין האב נאמן על זה וצ"ל דשם כבר יצאה מרשותו ובאמת נ"ל מה דאמרינן בקידושין שם דאינו נאמן לא למכות ולא לעונשין ר"ל לגבי בן סורר ומורה דחייב שניהם מלקות ומיתה ובמ"א אבאר זה. עכ"פ היכא דלית בו קדושת הגוף רק גדר איסור לא הוה הוראה וא"צ ראי' ממש ולכך די אף בדבר שמבפנים ועיין חולין דף ל"ז ע"ב דטריפה הוה חסרון וגם מיתה ותוס' ב"ק ע"ו ע"א. עכ"פ לא הוה קדושה בפט"ח וס"ל דלאפקעי ממתנות כהונה היכא דליכא גדר קדושה שרי ועיין פסחים דף מ"ח ע"ב ומנחות דף ס"ז ע"ב גבי חלה וחולין דף קל"ב ע"ב גבי טבח ובירוש' ספ"א דפיאה ובזה יש ליישב מה שעמדו התוס' בבכורות דף ג' ע"ב היך אנו מוכרין לעכו"ם לאפקועי מבכורה ולפי מש"כ דרבינו ס"ל דבכור שנולד בחו"ל אין עליו שם קדושה רק שם איסור וזהו כונת רבינו במ"ש בהל' בכורות פ"א דאין מצוה זו נוהגת בחו"ל ר"ל דמצוה שצריך להקדיש הבכור זה אינו נוהג בחו"ל דזה אינו שייך רק להקרבה וזה לא שייך בבכור של חו"ל וכן הוא מבואר בס' המצות לרבינו מ"ע פ"ה וט"ס שם. ובאמת מה דאמרינן בבכורות דף נ"ג ה"ק ליקנינהו לאודנייהו כו' ר"ל כך דעשו ב"ד תקנה שיהי' קנוי להעכו"ם אזנים של בכורים ממילא כעין הך דגיטין דף כ' ע"א גבי שכר הסופר ושם דף ל' עשו שאינו זוכה כזוכה והטעם שם אף דבאמת לא דמי ממש להך דבכורות דף י"ח משום דשם בשעה שהוא נוטל זה הישראל נוטל זה מה שאין כן גבי הלואה בשעה שהוא מלוה לו עדיין לא הפריש התרומה ועדיין אין לו התבואה וכן מדחה בירושלמי דגיטין פ"ג ה"ז אך גמ' דילן נ"ל דר"ל מהך דבכורות דף י"ח ע"ב גבי שתי רחלות שלא בכרו וילדו שני זכרים ונקבה וגם שם ס"ל לר"י דזכר אחד פטור מן המתנות אף שהוא ביד ישראל ואף דשם לא שייך כ"כ לומר חליפיו ביד כהן שיוכל להיות שבאמת שניהם בכורים ומ"מ פטר ר"י בזה וא"ש פסק רבינו דאף דבהל' מעשר פ"ז ה"ה פסק שם דלא כמאן דמוקי לה כר"י בפ"ט מהל' בכורים ה"ג פסק כר"י ע"ש אך מ"מ הך דין דב' רחלות הנ"ל לא פסק ולכך דייק שם ואם נסתפק בשנים כו' ר"ל דאז דוקא פטור מן המתנות וכמ"ש. ובירוש' ערלה פ"ב ה"א תנאי ב"ד שיהא חלתו כו' ובפ"ז דדמאי וכ"מ ובהך דשבת דף י"ח ע"ב גבי גיגית ונר כו' דהוה הפקר. ומשני דכיון דאפשר בתקנה אחרת לא הוצרכו חכמים לתקן זה אבל הוא בעצמו מותר לעשות כן לדידן בבכור בחו"ל דאין בו קדושה וכן בפט"ח ולכך ממילא לא קנסו אותו גם משום מכירת בהמה גסה כיון שהוא רוצה לעשות זה כדי שלא יהי' בכור וכעין דאמרינן בגיטין דף נ"ד ע"א גברא לתקוני קמכוין כו' זהו טעם רבינו אך מ"מ קשה גבי פט"ח הא יש לו תקנה להקנות לכהן או ללוי ולמה לא קנסו אותו שם משום מוכר בהמה גסה וראי' למש"כ דבכהנים ולוים רק שותפות פוטר ולא מהני מה שיד כהן באמצע אך י"ל באמת דזה תליא במחלוקת דב"ב דף ע"ח אם סתם חמור לרכוב קאי או למשא ואם נימא דלרכוב הוה כמו סוס ורבינו פסק כב"ב בע"ז דף ט"ו כמבואר בהל' שבת פ"כ והא דדייק בבכורות דף ב' דקנסו אותו או דקאי אבהמה ע"ש בתוס' ובתוספ' רפ"ב דבכורות או משום דר"י ס"ל סתם חמור למשאוי עיין בב"ב שם וברשב"ם שם דכ' דאשה כמשאוי דמי ועיין פסחים דף ג' ומגילה דף ט' וכי לא הי' כו' דאשה אין דרכה על החמור ובזה יש ליישב לשון רבינו בהל' שכירות פ"ד ה"ח דנקט שכר את הבהמה ולא נקט חמור כמבואר בגמ' שם משום דאז לדידן דקי"ל דסתם חמור לרכוב לא הוה צריך להתנות וזהו ג"כ כונת התוס' בע"ז דף ט"ו ע"א ד"ה שרא דכ' שם דהוה גזרה לגזרה ע"ש ור"ל דאף למאן דלא פסק כב"ב דמתיר בסוס מ"מ זה לא הוה רק גזרה והתם הוה חמור ואנן קי"ל דסתם חמור לרכיבת אדם קאי ובזה יש ליישב דברי התוס' בכורות דף י"ב ע"ב ד"ה מהו מ"ש שם דלמה אסור ליקח פט"ח מדמי שביעית כו' ולכאורה הוא תמוה הא מבואר להדיא ספ"ח דשביעית דאין לוקחין בהמה טמאה מדמי שביעית כו' ובזה א"ש דגבי חמור כיון דהוא לרכוב כמו לצורך אדם ושרי ועיין תמורה דף י"ז ע"א דאמר שם מה בהמה טמאה פסול הגוף ולא נחית כו'. ובאמת לפי הנראה מלשון רש"י בכורות דף ט' ע"ב משמע דהא דס"ל לר"י דשותפות נכרי מותר בגיזה ועבודה זה רק בשותפות בולד אבל בשותפות באם כיון דהולד שייך לגמרי לישראל הוה בכור גמור וכן משמע מהך דתמורה דף י"א ע"ב דמדמה לה להך דין דהקדיש אבר ע"ש בתוס' ובאמת היכא דהאם כולה של גוי רק הולדות שייך לשניהם לר"י ג"כ י"ל דאינו חייב ואף דמהך דבכורות דף ג' ע"ב גבי ההוא גיורתא לכאורה לא משמע כן אך הא לפטומי יש לה קנין בעצם הבהמה כמבואר שם דף ב' ע"ב ועיין במה דפליגי בדמאי פ"ו ה"ה בירוש' גבי כהן ששם פרתו לישראל דלכאורה מוכח שם דלר"י הפרה גופה שייכה לבעל הפרה אך מכאן דף ב' ע"ב לא משמע כן רק דגם ר"י ס"ל דיש להמקבל ג"כ חלק בה ועיין תוס' יבמות דף ס"ו ע"ב גבי השם פרה ובירוש' פרק י"א דתרומות סה"ו דהוה שם מחלוקת אם גבי שאלה אוכלת בתרומה ובתוספ' דב"מ פ"ה. אך לס"ד בגמ' שם גבי המקבל מן הגוי דמיירי רק לעובר ומ"מ צריך ליתן להכהן לר"י אף דאין להישראל בגוף הבהמה כלום ועיין בשבת דף קל"ה ע"ב דזה הוה רק בגדר קנין פירות ור"י ס"ל דלאו כקנין הגוף דמי כמבואר גיטין דף מ"ח וב"ב דף נ' ע"ב ע"ש בתוס' ועיין בהך דחולין דף קל"ח ע"א גבי גיזה אם יש לו חלק בגוף ושם דף קל"ה ע"א משום כחישה ותמורה דף י"א ע"ב ועיין ב"ק דף ע"ח ע"ב אם הולד הוה שיור אך שם מיירי במעוברת ועיין בירוש' קדושין פ"א ה"ה דמעוברת עשו אותה כמשאה. ולפי שיטת רבינו בהל' גניבה פ"ט ה"ד הוה זה הדין דלא איפשטא בסנהד' דף פ"ה ע"ב אם זה מיקרי קנין בגוף גבי גונב נפש ע"ש וביבמות דף ע' ע"ב בתוס' גבי ע"ע אם ע"י זה יהיה קנין הגוף ותוס' גיטין דף מ"ג ע"ב משמע דזה מיקרי שיור בגוף וב"מ דף ל"ד ע"א חשיב לה שבח דאתא מגופה ועיין תוס' תמורה דף ל"א ע"ב דכ' דאין על הולד שם גידולין ושם בע"א במה דאמר שם דולד בהמה מאוירא קרבי ולכך מוכח מבכורות דף ט"ו ע"ב דולדי קדשים שקדם מום קבוע להקדשן לא הוה הקדושה שלהן רק דרבנן ומיקרי ממון הקדש ולכך אמר מצות עילוי בלבד והוה כמו זבל קדשים דמעילה דף י"ב ע"ב וכ"כ בזה בהל' ערכין. ובאמת מה דאמר בתמורה שם ובבכורות דף ז' גבי ולד טריפה דהוה זה וזה גורם לא דר"ל דמיירי שהזכר היה כשר עיין תוס' שם מ"ש על זה כיון דאין חוששין לזרע האב ובתוס' סנהדרין דף פ' ע"ב ע"ש בד"ה אלא ובכורות דף י"ז ע"א היכא דחזינן שע"י האב נעשה שינוי בהולד חיישינן יותר לזרע האב. ובזה יש ליישב הך דחולין דף ע"ט ע"א ברש"י ד"ה קסבר דמשמע שם דשם חיישינן טפי משום דנשתנה והוה ודאי. רק דר"ל כך דכיון דא"א שיהיה לידה בלא ביאת זכר לא שייך לומר בזה שזה בא מהאיסור דכיון דהוא לא עצם הדבר ולמ"ד דזוז"ג אסור ר"ל אף דבעי עוד דבר מ"מ גם שם זה עליו וזה תליא בהך דבכורות דף ז' ע"ב גבי עור הבא כנגד פניו של אדם אם בעי שניהם מתים האם והולד או אפי' אז ג"כ טהור ע"ש ובזה א"ש ג"כ מה דצריך קרא בבכורות דף ו' ע"ב לאסור טהורה שנולדה מן הטמאה לשיטת התוס' דס"ל בחולין דף ס"ד דאיסור דכל היוצא מן הטמא יש עליהם דין מלקות למה לא ניליף מזה. ובזה א"ש דכיון שנולד הוה כמו מין בפ"ע ונפרד ממנו וכיון דיש בו סימני טהרה הו"א דטהור ועיין תוס' ביצה דף ו' ע"ב דלא שייך נולד בעגל וזהו בעצם הך מחלוקת דולדי קדשים בהויתן הם קדושים או במעי אמן ר"ל אם הם דבר אחד ושם אמן עליהם או לאחר שנולדו והקדושה מחמת קרא ומ"מ מהני בהו מה שאמן קדושה דהנה זה מבואר בתמורה דף כ"ד ע"ב דאף דאסור להתפיס ולד שהוא בכור במעי אמו לקדושה קלה זה רק בזמן שיהי' ראוי להקרבה ע"ש משא"כ בולדי קדשים אף למ"ד בהויתן הם קדושים מ"מ הא מבואר בבכורות דף ט"ו ע"ב גבי ולדות פסולי המוקדשים קודם שנפדו דאסור להתפיסן במעי אמן לזבח אחר זהו כונת התוס' שם בד"ה מה אף דהא לכשיולדו אינם ראוים להקרבה ועיין תוס' תמורה דף ל"א ע"ב ד"ה ולדן ובהך דע"ז דף מ"ז ע"א מה דמחלק שם ותוס' ב"ק דף ס"ו ע"א גבי אתנן ותמורה דף ל' ע"ב ע"ש. אך באמת זה מבואר בתוספ' פ"ו דתמורה דלב"ש דס"ל דשינוי באתנן אסור הא דולד שרי זה רק בשנתן לה עד שלא נתעברה. ואם נתן לה הולד בעודה עובר ודאי חל עליה אתנן כמבואר להדיא בבכורות דף נ"ו ותוס' זבחים דף קי"ד ע"א ועיין תוספתא ב"ק פ"ז אם גנב פרה מעוברת וילדה ואחר כך טבח את הולד דפטור משום ארבעה וחמשה על הולד ועלי' חייב אם טבחה אחר הלידה ועיין תוס' ע"ז דף מ"ו ע"ב דהלידה הוה שינוי גם לגבי הפרה מדרבנן ורבינו בהלכות גזילה פ"ב ה"ז ס"ל דלא הוה שינוי והר"א ז"ל ס"ל דהוה שינוי ורבינו ז"ל אזיל לשיטתיה בהל' נחלות פרק ג' הלכה ב' דבכור נוטל פי שנים בהולד דס"ל דלא הוה שינוי גם בהולד ע"ש בה"ה ז"ל והא דלא מחייב בארבעה וחמשה על העובר י"ל משום דבשעת הגניבה אין עליו שם שור או שה וכעין מ"ש התוס' חולין דף פ"ט ע"ב וכ"מ ע"ש ועיין מ"ש התוס' חולין דף ס"ד ד"ה שאם בע"ב דביצה שאני משום שהיתה מתחילה בשר וכעין זה ס"ל להראב"ד ז"ל בתו"כ פ' ויקרא דהא דקי"ל בתמורה דף ל"א ובמעילה דף י"ב דקדשי מזבח אין מועלין בביצים זה רק כבשהקדישן היו נגמרים אבל אם היו עדיין תלויים באשכול אף לכשיגמרו מועלין בהם וזהו ג"כ מה דאמרינן בתמורה דף ל"א ע"א מגופה קרביא ע"ש אך רבינו ז"ל פ"ג מהל' מאכלות אסורות ס"ל דזה ג"כ הוה כדבר חדש ולכך לא הוה רק עשה וע"ש בהי"א שכ' הטעם דעופות טמאים הוא משום דהמין הוא כך. ועיין מ"ש רבינו בפ"ב מהל' מ"א הכ"ב גבי שור הנסקל דכיון שנגמר דינו נעשה כבהמה טמאה ונעשה דבר חדש ונעשה מין טמא וכן יהי' הדין גבי עוף וזהו כונת הגמ' חולין דף קל"ט ע"א ודף ק"מ ע"א דלאחר גמר דין גבי עוף שהרג פשיטא דא"צ לשלחו ואסור לציפורי מצורע והטעם דציפור הוה טהורה ולא טמאה כמבואר בגמ' שם אך י"ל דזה הוה כמו עכבר מן האדמה וכמו סלמנדרא כמבואר בחולין דף קכ"ו ע"ב ודף קכ"ז ע"א וכן יהי' נ"מ לגבי בשר בחלב לאחר שנאסר יש עליו שם איסור בשר בחלב או איסור חדש ועיין מ"ש התוס' יבמות דף ע"ז ע"ב גבי חלל דחייבי עשה דלא הוה רק עשה דלא עדיף מאיסורא דאתא מיני' ויהי' נ"מ לכמה דינים וכן יהי' נ"מ להך דבכורות דף ח' גבי דולפנין דפרין מבני אדם איך יהי' הדין אם בא על בת ישראל כיון דהוא חית הים ועיין נדה דף כ"ג ע"ב ובירוש' שם גבי הוא אדם ופניו בהמה אך זה רק אם זה הוה סיבה אבל אם פעל בו הזכר הזה כה"ג וכן להיפך איך הדין עליו ועיין בתו"כ פ' שמיני פ"ג מה דמביא שם פלוגתא אם מטמא באוהל ואף דהא לאו אדם הוא אך י"ל דנ"מ כה"ג וכן בהך דכלאים פ"ח גבי אדני השדה ע"ש ור"ל דנולד מאדם ועיין ב"ב ברשב"ם דף ע"ג גבי הורמין ע"ש ונדה דף כ"ד ע"ב גבי המפלת דמות לילית ע"ש. עכ"פ הטעם דעופות טמאים משום דהגידול הוא כך ולא מחמת האם ועיין רש"י ב"ק דף ע"ח ע"ב ד"ה דאיעבר ותוס' שם ד"ה לטמא וא"כ לשיטת רש"י משכחת ולא כמ"ש רש"י חולין דף קי"ד ע"א ד"ה בחלב ואכמ"ל. ועיין תוס' נדה דף נ' ע"ב ד"ה תרנגולתא דלא ס"ל כן והנה רבינו שם בה"י כ' דביצה טריפה הוה כביצה טמאה ובאמת אף דלא דמי כלל לדידן דקי"ל דטריפה אינה יולדת וא"כ הביצה גופה נטרפה ולא משום דבאה מן הטריפה רק משום דגופה היא ולא דמי לביצה טמאה דשם המין הוא כך ועיין תוס' חולין שם וב"ק דף מ"ז ותוס' חולין דף ס"ד ע"ב הנ"ל מה דמחלקים מהך דעור הבא כנגד פניו כו' ועיין נזיר דף ס"ד אם ש"ז אין עלי' שם היוצא ממנו דהוה אוכל ובמשנה סוף מכשירין הוה מחלוקת דתנאי אם מכשיר ועיין נדה דף ט' ע"א גבי הך דמי יתן טהור כו' זו ש"ז שהנוצר ממנו טהור ואף דנהפך לצורה אחרת מ"מ כיון שעיקר הגידול הוא כן לא שייך זה וכמו בהך דשם דדם נעכר ונעשה חלב אף דהא נשתנה ונעשה למין אחר מ"מ כיון שעיקר הגידול הוא כך לא שייך זה ועיין במ"ש רבינו במס' מכשירין פ"ו מ"ד דהדבש הוא בא מטל ומ"מ דבש צירעין לא מכשיר וצ"ל דהיכא דנשתנה ע"י שנתערב בו עוד מין אז פקע שם הראשון ועיין סוטה דף מ"ח ע"ב כמה דנתזין כו' ובתוספ' דמכשירין הובא בדברי רבינו בפ"י מהל' טו"א ה"ב דמי רגלי בהמה אינם מכשירין ומשמע דנסתלק מהן שם מים ואף דמהך דפסחים דף י"ח ובירוש' פי"א דתרומות ובתוספ' סוף מקואות משמע דיש שם מים עליהם וע"ש במשנה ובדברי רבינו פ"י מהל' טוא"ו ה"ח דנ"מ בין אם יצאו המים דרך יציאה בין לא וכה"ג כ' התוס' בכורות דף ז' ע"ב דהא דקי"ל שהיוצא מן הטמא טמא זה רק אם יצאו אבל אם מצאן בגוף אין עליו שם הגוף ולהיפך ממ"ש רש"י במנחות דף ע' ע"א גבי ביצים. ובזה א"ש מ"ש ה"ה ז"ל על הרמב"ן בפ"ד מהל' מאכלות אסורות ה"כ מחלב קיבה דשרי ומ"ש ממי רגלים דאסור וכה"ג רצו לחלק התוס' במעילה דף י"ג ע"א גבי חלב של פסוהמו"ק דהאיסור לא חל עליו רק כשיצא לחוץ ובזה א"ש דברי רש"י בכורות דף ט"ז ע"א ד"ה לאתויי חלבו דכ' דחלב גרע מולד דמיא בעלמא הוא והוא תמוה דהא חלב פסוהמו"ק אסור לאחר פדיונן וולדי פסוהמו"ק לאחר פדיונן מותר כמבואר שם רק דר"ל דחלב לא חל עליו האיסור בעודו בגופו דשם לא הוה אלא מיא בעלמא ואין עליו שם חלב כלל וכמ"ש רש"י חולין דף ק"ט ע"ב ד"ה זה כנוס וע"ש בתוס' דף פ"ז ע"ב ד"ה כל ובתו"כ פ' שמיני פ"ב פ"ד דמשמע להיפך ולכך גבי פסוהמו"ק החלב שנמצא לאחר שחיטה מותר ובזה יש ליישב מ"ש התוס' בכורות דף כ"ה ע"ב מדם משום די"ל דגבי דם ובפרט גבי דם בעין שם דם עליו אף קודם שיצא. והתוס' שם כ' משום דם שלפני גמר שחיטה ועיין חולין דף ל"ו ע"א גבי הכשר ובאמת נראה דטעם דר"ש דס"ל שם בחולין דדם שחיטה אינו מכשיר י"ל כך דהנה שם ובמשנה סוף מכשירין ס"ל לר"ש דדם המת דהיינו לפירוש התוס' ורבינו היינו דם אדם המת אינו מכשיר משום דס"ל דזה אסור בהנאה כמו מת עצמו וכמו גבי שור הנסקל דגם דמו אסור כמבואר במכילתא משפטים ועיין נדה דף נ"ה ע"א וכ"מ בזה והנה ר"ש ס"ל במנחות דף ק"א ובחולין דף קכ"ז וקכ"ט דאוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים אינו מקבל טומאה אם לא היתה לו שעת הכושר ויליף לה מקרא מאשר יאכל ועיין פסחים דף ט"ז ע"א גבי הכשר דיליף מאשר ישתה ובתו"כ פ' שמיני ובפיהמ"ש פ"ו דמכשירין ולכך לר"ש אינו מכשיר ג"כ דלא הי' לו שעת הכושר לדם זה וכן נ"מ לגבי דם עגלה ערופה עיין בירוש' פ"ט דסוטה אם דמו מכשיר וא"כ י"ל דר"ש יסבור כרחב"ג סנהדרין דף נ"ט ע"א דגם דם מן החי אסור לב"נ וא"כ לפי"ז דם שחיטה אינו נאכל לאחרים ולכך אינו מכשיר והדם של אח"כ לכ"ע אינו מכשיר דהוה דם התמצית ע"ש בתוס' חולין דף ל"ו. וגם י"ל דלכך דם שחיטה של טמאים אינו מכשיר לתנא דפליג על ר"א במשנה דמכשירין ועיין בכורות דף י' ע"ב ואף דדם נבלות מכשיר מלבד דם השרץ עיין ירוש' רפ"ח דשבת ובדברי רבינו בהל' טוא"ו פ"י אך י"ל דזה לר"ש משום דאסור לב"נ אך אנן לא פסקינן כן ואיירי בהני דלא מתו עדיין והוה כדם הקזה או שאין בו רביעית דאז אינו מטמא טומאת משקין ולכך אינו מכשרת ולא דמי להך דכריתות דף י"ג ובדברי רבינו בהל' טוא"ו פ"י ועיין תוס' חולין דף פ"ז ע"ב וע"ז דף ל' ע"ב ובמ"א אבאר זה וא"כ יהי' נ"מ לפי מה שאכתוב לקמן די"ל דדם שחיטה של ב"פ דמו מכשיר די"ל דזה גם ר"ש מודה דזה ראוי לב"נ אך זה יהי' תליא בהך דחולין דף ל"ג ודף ק"ב כיון דלב"נ לא תליא בשחיטה וע"ש דף קכ"א ע"ב גבי מפרכסת. וזה ר"ל בזבחים דף כ"ו ע"א ש"מ דם המובלע כו' ורש"י שם דף צ"ב ע"ב ועיין מעילה דף י"ז ע"א גבי דם השרץ דלא משמע כן ע"ש בתוס' וכ"כ בזה בהל' מאכלות אסורות ועיין תוס' סנהדרין דף ד' ומנחות דף ק"ד ולכך גם על דם שלאחר שחיטה יש עליו שם זה אף דאיסור עבודה בקדשים ליתא לאחר שחיטה כמ"ש התוס' שם וכן כ' רש"י תמורה דף כ"ד ע"א ד"ה מפני ע"ש מ"מ בדם שייך שפיר ועיין מעילה דף י"ב ע"א מה דמחלק שם בין דם לחלב מחמת דא"א לחיות בלא זה והוה גופה ולכך מבואר בנדה דף כ"ז ע"ב דמת שחסר דמו אין עליו דין רקב ע"ש בתוס' ד"ה למעוטי ועיין נזיר דף נ"א. וזה החילוק ר"ל התוס' חולין דף ס"ד ע"ב גבי חלב וביצים דכ' שם דאינם שוים ומש"כ שם מן דבש לכאורה דבריהם תמוהים דהא גבי שרצים לא שייך כלל גדר מן החי גם לב"נ כמבואר סנהדרין דף נ"ט ע"ש. ובאמת הך דין תליא בהך מחלוקת דרחב"ג בסנהדרין שם אם יש על דם איסור דיוצא מן החי ור"ל משום דגם כשהוא מובלע הוא דבר בפ"ע ועיין בתוספ' חולין ספ"ז וכ"כ בזה. ועיין בדברי רבינו בהל' סוכה פ"ה ה"ד גבי פשתן דכ' שם דבטל מעלי' שם גידולי קרקע אף דהמין הוא כך אך זה משום דזה השינוי נעשה בידי אדם וזהו ר"ל הך דע"ז דף מ"ז ע"א הנ"ל וכ"כ בזה בדברי הרא"ש בנדרים דף נ"ה ע"ב גבי טרגין כו' ובמש"כ רבינו בס' המצות גבי חומץ יין ובאמת עיקר הכונה דתמורה דף ל"א וחולין דף נ"ח דביצה הוה גופה טפי מולד משום דביצה משכחת לה ג"כ בלא זכר ולכך הוה יותר גופה מולד ולכך באפרוח ביצה דשם א"א רק ע"י זכר וגם הביצה תהי' ע"י זכר כמבואר ביצה דף ז' שרי ועיין בירוש' פ"ג דע"ז גבי אפרוח ביצת ע"ז ע"ש וחולין דף ס"ט אך גבי אפרוח ביצת ע"ז י"ל דס"ל להירוש' כדקאמר בפ"ג דערלה ובפ"א דע"ז ה"ג ובפ"ה ה"א אלו השתחוה לה כלום אסרה ע"ש.


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:16:2
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:16:2](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Gifts%20to%20the%20Poor/r/3:16:2)

**ועיין כתובות דף ע"ט ע"ב מה דמחלק שם בין ולד שפחה לשאר דברים. עכ"פ צ"ל דס"ל לר"י דיש לבעל הולדות חלק באם ג"כ ועיין בהך דב"ק דף מ"ז ע"א גבי פרה דחד וולד דחד למי שייך הנפחא ובהך דערכין דף ז' ע"א גבי אשה מעוברת דאין ממתינן לה עד שתלד ותוס' סוטה דף כ"ו ע"א ד"ה מעוברת ויהי' נ"מ גבי שפחה כה"ג אם היא מעוברת וולד דאחר אם ממתינן לה או לא ובאמת נראה דהא דמעטינן בחולין דף ע"ב ע"א עובר לטומאה לר"י מבואר בתוס' שם ובר"ש אהלות פ"ז דזה רק היכא דהוציא ידו דשוב נעקר הולד לצאת דהיינו הך דערכין דישבה על המשבר וכמבואר בתוספ' שם ומ"מ אין עליו שם ילוד עד שהוציא ראשו כמ"ש התוס' נדה דף מ"ד ונראה ג"כ דזהו שיטת רש"י בערכין שם גבי ישבה על המשבר דמיירי קודם גמר דין ע"ש בתוס' משום דס"ל דלאחר גמר דין רק בהוציא ראשו אבל בל"ז אין ממתינן. וג' דינים יש מתחילה הוה גוף אחד ועיין ב"ק דף ע"ח ע"ב גבי ד' וה' ונזיר דף נ"א וכ"מ בזה ואחר שישבה על המשבר יש עליו שם עובר אבל לא בטל להגוף ועיין תוס' ע"ז דף כ"ו ע"א ובהך מחלוקת דחולין דף ע"ד ע"ב גבי מהו למנות בו ראשון ושני ושם מיירי בבן ט' דשוב נפסק מאמו כמ"ש התוס' בע"ז הנ"ל ונראה דאז חייבין עליו ב"נ ודלא כדמשמע מרש"י סנהדרין דף נ"ז ע"ב וע"ש דף פ"ד ע"ב גבי נפלים ובתוס' שם מה דמחלקים בין עובר לנפל ותוס' ערכין דף ב' ע"א ולכאורה דבריהם תמוהים וכ"כ בזה ועיין במ"ש רבינו בהל' מלכים פ"ט ה"ד דלא משמע כן ובמ"א אבאר זה. וכן יהי' נ"מ אף למה דפסקינן בחולין דף ע"ד ע"ב דדם ב"פ חייבי' עליו כרת היך הדין לגבי בן ח' אם חייבים עליו ולכאורה זה תליא בהך מחלוקת דפ"ו דמכשירין אם דם בן ח' מכשיר וזה ר"ל הירוש' פ"ז דנזיר ה"ב גבי נפלים אם יש להם רקב דזה תליא במחלוקת אם דמו מטמא ועיין תוס' נדה דף כ"ז ע"א גבי שליא ע"ש ובתוספ' פט"ז דשבת עיין שם. על כל פנים מיקרי לכ"ע אף אם נימא דעובר לאו ירך אמו חד גוף לא לענין דין כמו הך דתמורה דף כ"ה ויבמות דף ע"ח ועיין תוס' ב"מ דף ע"ט ע"ב גבי לשון בני אדם וסנהדרין דף פ' ע"ב וכ"מ. והנה אם נימא דהטעם דכיון שיש להגוי חלק בו א"א לחול קדושת הגוף וממילא מותר בגיזה ועבודה אם נימא דגם בפט"ח כן אף דאין עליו קדושה רק איסור. והנה לפי שיטת התוס' דמפרש דהך דנותן חצי דמיו קאי אפט"ח הנה לכאורה קשה למה נקט חצי דמיו הא יכול ליתן לו ולפדותו בשה וליתן לו חצי השה אך י"ל דכאן הפדיון חל על כל השה עיין תוס' ב"ק דף מ' ע"א גבי כופר ועיין חולין דף ע"ט ע"ב גבי שה ותוס' ב"ב דף נ"ו ע"ב ד"ה ורבנן וכ"מ אך באמת נראה כך דמוכח מדברי הגמרא בכורות דף ט' ע"ב דהא דדי בשה זה רק משום שהתורה הקפידה עליו לאפקועי איסורא עי"ז אבל היכא דלא הוה רק בגדר מתנות כהונה אז שייך בו רק דמיו ובאמת י"ל דאז די ג"כ בנתינת הפט"ח עצמו דלא גרע מדמיו כיון דאינו אסור וע"ש דף י"ב ובתוספתא שם וכ"כ בזה לעיל דנ"מ דאף אם לאחר נתינת הפט"ח לכהן פדה הישראל בשה שלו צריך ליתן גם השה לכהן. ונראה דהא דמבעי בבכורות דף י"ב ע"ב גבי מהו לפדות בבהמת שביעית ואמאי לא נקט ג"כ פירות שביעית ובשוי' משום דזהו גדר פדיון לא הפקעה גם ספק אסור וכעין דמבואר בירושלמי דפיאה פ"ז ה"ח גבי הנוטע כרם להקדש שאסור לפדותו בשביעית משום דהוה כלוקח קרדום ור"ל כך דכיון דהראשון הוא ג"כ שביעית והוא עשה פעולה שע"י תפקע ההקדש ואם כן נמצא השביעית עשה פעולה להפקעת הקדש ואסור ואמר שם דאח"כ הגזבר מחליפו ביד אחר ונמצא דשוב אין הראשון עליו שם שביעית ושפיר מהני גם י"ל דלכך נקט מחליפו ר"ל דרך חילול לא דרך מקח ומבואר בסוכה דף מ"א דפירי ראשון לכ"ע דרך חילול לא ור"ל דלא חל על הדבר הניקח קדושת שביעית והטעם דחילול לא הוה רק תצא זו ותכנס זו וכיון דגבי שביעית פירי עצמו אסור לא שייך זה. וכבר הארכתי בזה בהל' מאא"ס פ"י ועוד יש לפרש בענין אחר ואכמ"ל. ועיין ירושלמי תרומות ספ"ו דאמר שם וט"ס שם וחסר וצ"ל דאף מפירות היתר לא משום דהוה כלוקח קרדום מדמי שביעית חזינן דכל היכא דהוה פדיון אסור וא"כ אף ספק פט"ח אסור בתורת שויא לכך בעי רק בבהמה דהיינו בשה ועיין מנחות דף ס"ז ע"א גבי גוי שהפריש פט"ח גוזז ועובד ע"ש ברש"י ותוס' מ"ש עליו דהא בכ"מ השה הוה כחולין בעלמא אך י"ל דהו"א דזה דהתורה חידשה לנו דהפדיון הוא מותר הוא רק בישראל דבו הי' הדין ג"כ מחמת נתינה לכהן ועי"ז פקע האיסור משניהם עיין בכורות דף י"ב ע"א גבי פסוהמו"ק לפדות ובירושלמי מעש"ש פ"א ה"ג ופ"ג ה"ה דבלקיחתו לשם שלמים פקע ממנו לגמרי קדושת המעשר ולא שהתורה התירה להקריב שלמים ואמר שם דנ"מ אם לקח בהמה לבשר תאוה אם מותר להקדישה לשלמים דאז לא פקע ממנה קדושת מעשר וכן נ"מ אם מותר להקריב הבכור של בהמת מעש"ש שלקחה לבשר תאוה ע"ש וצ"ל שם כך וכי הלוקח בהמה לזבחי שלמים ואח"כ אמר כך מה נפקא מביניהם ולדה בכור ר"ל בין לטעם דגבי זבחי שלמים בלקיחה פקע מעשר ובין למ"ד דהתורה התירה עכ"פ אם לקח לבשר תאוה הוה הולד בכור ואמר דנ"מ דאם לקח לבשר תאוה אם מותר אחר כך להקריבה לשלמים דלמ"ד מחמת דפקעה כאן לא פקעה דהא לא לקחה מתחילה לשלמים ומ"ד דהתורה התירה ה"נ מותר ומביא ראי' מהא דאסור להביא לתודה לחם רק מחטים הלקוחים ממעות מעש"ש ור"ל אם לקח החטים לשם לחמי תודה דגם בזה פקע וזהו גם כן כונת הגמרא במנחות דף פ"א ע"ב וכ"כ בזה וכן הוא ג"כ כונת הירושלמי פ"ג דמעש"ש ה"ג דשלמים שלקחן בכסף מעשר פקע מהם הקדושה של מעשר משא"כ בתרומה דעדיין יש עלי' קדושת מעשר ואמר דהמשנה שוברת זה דממשנה מוכח להיפך דהיך מביא ר"ש ראי' מדיכול להביא זבחי שלמים אף דממעט באכילתו דשם פקע המעשר כו'. עכ"פ חזינן דע"י המצוה שציותה התורה פקע הקדושה בלא גדר פדיון ועיין שבועות דף י"א וכי קדושה שבהן כו' ומעילה דף י"ב גבי קדשים שמתו ונדרים דף כ"ט ודף נ"ט גבי איסור ופסחים דף ל"ג ע"ב וכ"מ ושם דף צ' ע"א זה הפריש מעות כו' אך כל זה בישראל שיש עליו מצות נתינה אבל בב"נ דליכא בו מצות נתינה כ"כ בזה לעיל מהך דבכורות דף י"א ע"ב ואף דלכאורה בירושלמי דמאי פ"ה ה"ט אמר שם דרק בלוקח פירות תלושים אז הוה שלו ולא בפירות מחוברים דאז אינו נוטל דבר מן השבט אך שם אמר דזה אימעיט מקרא דאין מוציאין מן הגוי מתנות כהונה וכן בפ"ה דמעש"ש רק דס"ל דהך דין דאתינא מכח גברא להמבואר בבכורות דף מ"ז ע"ב גבי כהן שנשא גרושה ע"ש דמחלק בין בתוך ל' אם מת דאז חייב בפדיון ה"נ גבי הך דשם דף י"א ע"ב זה רק בתלושים ששייך עליהם גדר תרומה ומעשרות אך בירושלמי פיאה פ"א ה"ו מבואר להדיא דגם הלוקח פירות מחוברין מן הגוי אף שהוא חייב במעשרות מ"מ הרי הן של ישראל וט"ס שם וצ"ל והן של ישראל שנכנס תחתיו. והנה באמת בגמרא דילן בהך דבכורות לא נקט רק טבלים ממורחים ורבינו בהל' תרומות פ"ב הי"ב נקט זה הדין ג"כ לענין מחוברים ומשום דמפרש כן הך דחולין דף קל"ו ע"א בהך מחלוקת דר"ע ורבנן לענין זה וס"ל דלא דמי להך דבכורות דף מ"ז ע"ב משום דס"ל דאף דקי"ל דמחובר לא קדשה לשם תרומה כמבואר בפ"ה מהל' תרומות ה"ט וכן אם הפריש מן תלוש על מחובר לא חל רק אם אמר כשיתלשו והוה רק תרומה מכאן ולהבא לא כרש"י קדושין דף ס"ב וגבי פדיון הבן ג"כ הדין כן כמו שפסק בהל' בכורים פי"א רק דנ"מ כך דנהי דאינו חל עליו הקדושה אבל מ"מ מוטל שיפריש מזה הדבר התרומה אם הוא בעין וכעין מ"ש רבינו בהל' תרומות פ"ג ה"ז ופ"א מהל' מעשרות וכן מוכח מדברי רבינו בפיהמ"ש חלה פ"ב מ"ה גבי המפריש חלה קמח וכן מוכח מתוספתא דתרומות פ"ב דלעשות פירות אחרים עליהם תרומה אסור וכ"כ בזה וא"כ חזינן דאף דהקדושה לא חל עלי' מ"מ שם הפרשה שייך גם במחובר רק הקדושה לא חל עלי' וכדמוכח מהך דמנחות דף ע' ע"א דהיכא דטבלה י"ל דחל שם תרומה גם במחובר ולכך מבואר בנדה דף נ"א ע"א דגבי מעשרות מחשבת חבור שמה מחשבה. ולפי הנראה דהירושלמי מחלק דתרומה ות"מ כיון דיש בהם גדר קדושה אינם חלים כלל כ"ז שהם מחוברים משא"כ במע"ש ולכך במעשרות ס"ל להירושלמי דגם אם לקח במחוברים מוכרן לשבט משא"כ בת"ג ות"מ ועיין בירושלמי ערלה פ"ג ה"ז גבי דלעת כו' מהו שתטבול למעשרות ע"ש ולכך ס"ל ג"כ לחלק בפ"א דפיאה ה"ו דת"ג אף לאחר מירוח אם הפקיר פטור והטעם כ"כ בזה דאין עלי' גדר קודש עד שתכנוס לבית אך אנן לא ס"ל כן וכן גבי חלה ג"כ כן ועיין בה"ג בהל' חלה דמבואר שם דגבי הך דתקנו להפריש שני חלות הני דקודש איקרי תרומה והני דניתנת לכהן נקראת חלה ונ"מ דהני דקודש צריך קריאת שם והני דנתינה די בקביעות מקום וזהו כונת השאלתות הובא בדברי הראב"ד פ"ה מהל' בכורים הי"א דאחר קריאת שם אומר הרי זה תרומה וכן ר"ל התוספתא פ"ג דתרומות ופ"ד דמעש"ש דנקט שם לא נתקדשו. וגם נ"ל דאף דרבינו ז"ל פסק בהל' תרומות פ"ד ה"ה כמ"ד דקטן שהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה זה רק גבי תרומה משום דהוה גדר הקדש אבל לא גבי מעשר דהוה רק תיקון כמש"כ ואף דהתוס' גיטין דף ס"ה ע"א כתבו דגם גבי חילול מעש"ש כן י"ל כמו דס"ל לרבינו בהל' מעש"ש פ"ד ה"כ דגם שם שייך גדר אמירתו לגבוה ולכך ס"ל שם בהל' א' דדי בלב לדידן דס"ל ממון גבוה ור"י לשיטתי' דס"ל ממון הדיוט לכך ס"ל דצריך לפרש וכ"כ בזה בהל' ערכין ועיין בירושלמי תרומות פ"א ה"ג. והנה שם אמר אם דבר שבחובה כמו מחוסרי כפרה ג"כ יכול להקדיש והנה לכאורה תמוה מ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דף ל"ה ע"ב גבי הך דמביא שם דקטנה אינה יולדת מהך דיבמות דבנים הרי הם כסימנים ע"ש ובאמת זה תמוה דהא הטעם דא"צ דעת לא ר"ל בגדר זכות רק דדעתו לא מעלה ולא מוריד כלל וזה שייך רק היכא דהוא בעצמו אינו בגדר הפרשה ועיין בדברי רבינו בהל' מחוסרי כפרה פ"ג ה"ו ויראה לי כו' והוא בתוספתא כריתות פ"א ועיין בערכין דף כ"א ע"ב וכ"כ בזה במ"א. עכ"פ הא צריך להביא ראי' היכא דאינם בגדר הפרשה כלל. והנה תוך זמן דמתעברת אז נדרה נדר וא"כ יכולה להפריש קרבנותיה כמבואר בירושלמי הנ"ל אך באמת כ"כ בהל' נדרים דס"ל לרבינו דלענין שיהי' מה"ת זה רק שהגיע לכלל שנים ולא הביא ב' שערות ותוך הזמן ונדריה נבדקין רק מדרבנן וא"כ א"ש דברי הר"ן וגם בנדה דף מ"ו ע"ב ממעט שם הקדשו מקרבן ועיין בדברי הר"א ז"ל בהשגות בהל' נזירות פ"ב הי"ג דהר"א ז"ל מספקא לו שם גבי נזירות לענין קרבנות והוא משום דס"ל בהל' נדרים פ"א ה"י דלא כרבינו דקרבנות נזיר מיקרי דבר הנדור רק הוה בגדר חוב וכמבואר בזבחים דף קי"ז ע"ב ועיין בירושלמי שבועות פ"ג מה דממעט שם מקרא משבועות ביטוי קטן ר"ל כה"ג ועיין בתוספתא שבועות גבי שבועות העדות וכ"כ בזה וכן נ"מ להך דמנחות דף צ"ג ע"א ממעט שם קרבן קטן מסמיכה משום דלאו בר דעת הוא אם ר"ל גם מופלא סמוך לאיש. עכ"פ בזמן שנדריה נבדקין אין יכולה להקדיש קרבנות מן התורה וא"ש דברי הר"ן אך באמת זה נראה דזה רק למ"ד בנדה דף מ"ה ע"ב דתוך זמן כלפני זמן אבל לר"י דס"ל דהוה כלאחר זמן גם כה"ג הוה מופלא סמוך לאיש מה"ת והך דנדרים הנ"ל הוא לשיטת ר"י ע"ש ועיין מ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות ביומא על הך דדף פ"ב דר"י חזר בו ע"ש. עכ"פ זה ודאי מבואר דמצות נתינה לא שייך גבי גוי וא"כ גבי פט"ח הוה גדר פדיון ותפיס פדיונו וס"ד דאסור בגיזה גם השה כן הוא שיטת רש"י שם. עכ"פ י"ל דזהו כונת התוספתא דמנחות הנ"ל במה דאמר דאין מביאין בכור מבין העכו"ם ומה דאמר שם מעשר לשיטת רבינו שכתב למעלה דשותפים אינם פטורים רק בהני שנשתתפו אבל הנולדים להם אחר כך חייבים היכא דיש עשרה לזה ועשרה לזה כמו גבי ראשית הגז ושותף עם העכו"ם גם זה פטור וכמו שר"ל בגמרא דחולין דף קל"ה גבי תרומה גם י"ל דסד"א כמ"ש התוס' ב"מ דף פ"ח ע"א מנכרי לא חל עלי' שם לקוח קמ"ל דלא וכמבואר בבכורות דף נ"ו ע"א אך כל זה גבי שותפים דעלמא אבל גבי אחים השותפים דאף אם נולד ה' לזה וה' לזה מצטרפים והוה כמו אחד ועיין זבחים דף ה' ע"ב גבי הניח מנחה ע"ש וכבר הארכתי בזה לעיל ובמ"ש התוס' סוטה דף כ"ג. ובזה יש ליישב הך דב"ק דף ק"י ע"ב גבי כהנים וגזל הגר כו' ורבינו ז"ל בפ"ו הי"ג כתב שם דנ"מ לכהן אחד אך באמת לשון הגמרא דחוק לזה דאיך משכחת לה שלא יהי' רק כהן אחד באותו בית אב אך לפי מש"כ א"ש דנ"מ אם אחר כך נשתתפו ונולדו להם רק חמשה לזה וחמשה לזה דאם הוה מתחילה בגדר ירושה אז חייבים במעשר בהמה ואם הוה בגדר מתנות אז פטורים עד שיהיו עשרה לזה ועשרה לזה דחזר עליהם שם הראשון לענין זה. והנה באמת בגדר ירושה לפי המבואר ב"ב דף ק"ח ודף ק"י ע"ב בר קשא דמתא ושם דף קנ"ט דאמר שם תחת אבותיך ושם דף ס"ה ע"א מוכח דזה הוה שני גדרים אחד משום דהוה במקום האב ולכך קי"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח דהוא חדא רשותא וגם לענין טבל לא מיקרי לקוח וכבר הארכתי בזה בהל' נזירות ובהל' ערכין ועי' בכתובות דף פ"ד בהך מחלוקת דר"ט ור"ע משמע שם דגם היורש נוטלין בגדר זכי' לא מאליו ועיין ב"ב דף קמ"ב ע"א ירושה הבא מאלי' שאני וכ"מ בזה אך באמת כך דמטלטלין אין נוטלין רק בגדר שהוא קרוב וכמו זכי' ולכך קי"ל דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי עיין רש"י ב"ק דף י"ד ע"ב ופסחים דף ל"א וב"מ דף ס"ז ודף ק"ד ע"ב וכ"מ. אך כך דגבי קרקע אמרינן דהוא האב ובא מכחו והוה כמו שהוא לוה ועיין ב"ב דף קנ"ז ע"א גבי דאקני דאמר שם לס"ד דהשיעבוד של בע"ח על הדבר לא חל רק על הני דהי' בשעת הלואה ומה שגובה מהני שקנה אחר כך הוא רק בשביל שהוא צריך לשלם מה שהוא חייב וא"כ מי שלא לוה אינו חייב ולכך אינו יכול לגבות מן הלקוחות ואמר דיורש הוה כמו שהוא בעצמו לוה היכא דירש ואמר דמ"מ למ"ד דמלוה ע"פ אינו גובה זה לא הוה רק כמלוה ע"פ דהשיעבוד שבשטר לא חל רק על הנכסים שהי' לו אז מ"מ חזינן דיורשים שירשו קרקע הוה כאילו הם עצמם לוו דהם במקום האב משא"כ במטלטלין הוה רק בגדר זכי' ובעי שיהא עומד ברשותן ולכך ס"ל לרבינו בהל' נחלות פ"ג ה"א דספינה בים אין הבכור נוטל פי שנים משום דס"ל דצריך שבשעת מיתה מוטל ברשות האב וגבי פקדון או רועה באפר הוה כאילו מונח ברשות המפקיד עיין כתובות דף פ"ה ע"א וב"ב דף פ"ה ע"א וביצה דף מ' משא"כ בספינה בים כמבואר בכתובות שם דף פ"ה ע"א וגבי מתנות כהונה ס"ל דאקנויי אקני לו מקום בחצירו כמבואר בבכורות דף י"ח ע"ב ולכך מבואר בב"ב דף קכ"ו ע"א דמלוה שעמו יש לו זכות משום דאמרינן דהקנה לו מקום ברשותו כעין הך דב"ב דף פ"ה ע"ב גבי בעה"ב מוכר קלתות וביצה דף מ' ע"א וכ"מ ועיין בתוספתא שבועות פ"ב גבי שבועת העדות מת אביו ירשו בנו נכנס תחתיו אז דוקא הרי הוא כמוהו וברש"י שבועות דף ל"ג ע"ב ובר"ן שם אם יורש יכול להשביע שבועת העדות ותוס' כתובות דף פ"ב ע"א ובכורות דף נ"ב ע"א בדבר שלא הי' ברשות אביו אם יש לבן זכות בו מאליו ע"ש. ובזה יש לבאר מה דאמרי' בירושלמי יבמות פ"ד ה"א גבי הך דהאומר אם ילדה אשתי זכר דדוקא בבנו ובשכ"מ ואמר שם רק במטלטלין ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל רק בקרקע ור"ל כעין דאמרינן בב"ב דף קמ"א ע"ב דריב"ב הוה מזכה לבנו כמו יורש וירושה הבאה מאליה גם עובר זוכה ולשון יטול הוה כמו ירושה לענין זה ע"ש דף קמ"ח ע"ב ודף ק"ל ע"א דהתורה נתנה רשות להאב להנחיל כו' וזה ר"ל ג"כ הגמרא דיבמות דף פ"ט ע"ב מנחיל לכל מי שירצה ר"ל כה"ג ועי' גיטין דף ס"ו ע"א גבי מתנת ש"מ וב"ב דף קמ"ח ע"א ותוס' שם דף קמ"א ד"ה נכסי ושם דף קי"ג ע"ב ד"ה אורעה ע"ש. אך זה רק גבי ש"מ כמבואר ב"ב דף קל"א וג"כ רק בקרקע דא"צ גדר זכי' בירושה כמש"כ ונ"ל דבאמת אף דקי"ל דב"נ הוה ג"כ בגדר ירושה זה רק בגדר קרוב ועליו לא אמרינן דהוא גוף אחד כיון דבידו להפקיע עצמו דהיינו להתגייר ולכך מבואר בנזיר דף ס"א ע"ב דאינו מוריש לבנו דבר שאין לו בו קנין הגוף וכן מבואר בקדושין דף י"ז ע"ב וכן גבי ב"נ בן ובת שוין כמ"ש רש"י יבמות דף ס"ב ושבת דף קט"ז ובירושלמי דב"ב פ"ח חכמי גוים אומרים דבן ובת שוים והטעם משום דהוה רק משום קורבה ואין נ"מ ולכך מבואר בתוספתא ב"ק פ"י גבי גוזל את הגוי דלא מהני השבה ליורשיו משום דהשבה בעי להנגזל גופה כמבואר ב"ק דף ק"ג ובב"נ לא הוה היורש כגופו ע"ש ועיין בכריתות דף ו' ע"ב גבי מלך בן מלך וע"ז דף י' ע"א קטן נתתיך כו' ר"ל דזה הוה בגדר גוף אחד ולכך א"צ משיחה מלך בן מלך. ועיין רש"י כתובות דף ס"ט ע"ב ד"ה הא מני דכתב שם דאין נותנין להם בקוטנן דמשמע דכשיגדלו יכולין ליקח הכל והטעם דכבר הארכתי בח"ב דהך דמצוה לקיים דברי המת הוא רק במקום שזה בא על ידו עיין תוס' ב"ב דף קמ"ט ע"ב וגיטין דף י"ג ע"א גבי גר ע"ש וא"כ גבי מטלטלין דבעי זכי' אז לכשיגדלו הוה כמו שהם זוכים מעצמם ולכך פקע מהם זה דמצוה לקיים ועיין ב"ב דף קכ"ט ע"ב ובדברי רבינו בפ"ב מהל' זכי' ה"ו דאם מפסיק בפירוש הירושה מהני אך רש"י ז"ל בכתובות שם מחלק בין היכא דהם בנים אז הוה ירושה ולא מהני הפסק ולכך דייק שם אם מתו בלא בנים ולשאר יורשים מהני ועיין בשיטת הראשונים הובא ברמב"ן ב"ב פ' יש נוחלין על הך דדף קכ"ה ע"ב דמחלק ג"כ כה"ג בין בנו הבן ובין בן אחיו לענין הך דשם דף קנ"ט ע"א מכח אבוה דאבא קאתינא ובמ"א אבאר זה. והנה באמת לפי מ"ש הר"ש ז"ל כאן פ"ג מ"ה דהא דמבואר לקמן בה"כ דלקח זה צפונו וזה דרומו צריך ליתן שתי פיאות זה רק בשותפים ולא באחים ע"ש ומשמע שם דאם שותפים לקחו בשותפות ואח"כ חלקו זה צפונו וזה דרומו נותנים שתי פיאות ועיין בירושלמי דמאי פ"ו ה"י דמחלק שם בין קנו ע"מ לחלק ובין חלקו בקמתה ואחין הוה כמו קנו ע"מ לחלק ר"ל דלא שיעבדו נפשייהו להדדי ועיין בתוספתא דע"ז פ"ד וכ"כ בזה בהל' מאא"ס ועיין כתובות דף צ"ג בהך מחלוקת דשור לחרישה אם שיעבודי משעבדי להדדי ע"ש ועיין ב"ב דף ס"ה ע"א אודיר בה כי היכי דדרו כו'. והנה אף דרבינו בהל' בכורות ס"ל בפ"ו ה"י דגבי מעשר בהמה אף מה שנפל להם בירושה הוה כמו מכור ופטור ממעשר בהמה ויליף לה מהך דתמורה דף י"ג דילפינן תמורה ממעשר בהמה לענין שאינו בשותפות וזה מבואר בזבחים דף ו' דגם יורשים אינם ממרים בקרבן שהניח להם אביהם אם הם שנים וה"נ גבי מעשר בהמה והטעם משום דבעינן דומיא דבנך כמבואר בכורות דף נ"ו ע"א ודף נ"ז ע"א וה"נ כאן משא"כ גבי שקלים מוכח מדברי רבינו בהל' שקלים פ"ג ה"ד דפטורים מן הקלבון אף אם עדיין לא נשאו ונתנו רק בשותפים בעי זה ועי' רש"י ביצה דף ל"ט ע"ב לחד לישנא ע"ש והטעם משום דהא מבואר בב"מ דף ס"ט ע"א דזוזי כמאן דפליגי דמי וכן כתב רשב"ם ב"ב דף ק"ו ע"ב ועיין קדושין דף נ"ב ע"ב גבי כישא ע"ש. ובאמת אי שייך לומר גבי כספים שינוי הנה לפי שיטת רש"י בכתובות דף צ"ג ע"ב בד"ה זוזי משמע דהם הראשונים ולא שייך בהו שינוי ועיין שבועות דף מ' ע"א דס"ל לרש"י דהכל מין מטבע אחת ותוס' ב"מ דף כ"ט ע"א דמשמע שם דצריך ליתן דוקא הני מעות וב"ב דף צ"ב ע"ב ע"ש בתוס' ובירושלמי ספ"ו דדמאי במה דאמר שם החליף את המטבע חייב באחריותו ובירושלמי ספ"י דשביעית גבי עירבון דזהב לא הוה עירבון משום דדרכו להשתנות ר"ל אף דלא נשתנה מ"מ לא שייך עליו לומר דזהו המטבע הראשונה וכן הוא בירושלמי קדושין פ"ב ה"ג שאני סלע דדרכו להתחלף וכ"מ בזה אך באמת כך דאף דקי"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ובמקום אבוהון קיימי וכמ"ש הרשב"ם ב"ב דף מ"ד ע"א ובהך דעירובין דף ע' ע"ב גבי ביטול רשות ועדיין שם אביהם עליהם וזה ר"ל הגמרא ב"ב דף ס"ה ודף קנ"ט תחת אבותיך כו' ור"ל דהם עצמם היורשים וזה ר"ל ג"כ הך דב"ב דף קט"ו גבי בן הבן דר"ל דהוא יורש בגדר עצם לא אב וע"ש דף קכ"ה ע"ב גבי לירתי ירתי וכ"מ בזה אך זה רק בגוף האדם אבל הממון עצמו נשתנה דמתחילה הי' של אחד ועכשיו הוא של שנים ועיין בירושלמי מעשרות פ"א ה"ב גבי כרם שהי' אחד וחלקו לשנים אם הוה כדבר חדש ובירושלמי סוטה פ"ח ה"ד אם הוה בחלקו לשנים כמו בנה בית חדש וספ"א דע"ז גבי מרחץ ופסחים דף פ"ו ע"ב וכ"מ בזה ולכך גבי מעשר בהמה ותמורה הוה בגדר שותפות ומוכר וגם י"ל דגבי שקלים שאני דהא מבואר דאם נתן מתנה לאחר החצי השקל א"צ ליתן קלבון וגבי אחין י"ל דזה הוה כמו מתנה לא גדר הלואה ומכירה ועיין ב"ב דף ע"א ע"א האחין שחלקו כו' ודף קל"ט ע"א ודף קמ"ג ע"ב בתוס' ד"ה והשביחו ע"ש. והנה בב"ב דף כ"ז ע"ב במה דאמר שם גבי אילן הנוטה כו' דמביא וקורא שע"מ כן הנחיל כו' וע"ש בתוס' דף כ"ו ע"ב ד"ה גזלן דכתב שם דהוה כמו ארצך ובירושלמי רפ"א דבכורים דהוה מחלוקת דאמוראי גבי מבריך אם בעי דוקא שיתן לו רשות לעולם או אף לשעה ועיין בדברי רבינו בהל' בכורים פי"ב הי"א והי"ג ע"ש בהשגות. והנה אם נימא דבעי רשות לעולם מה מהני הך תנאי יהושע כיון דעל פי דין צריך להרחיק ועיין ב"מ דף ק"ז ע"א מה דאמר שם הני דלי דילך וצ"ל כך דהנה בפ"א דבכורים מבואר בה"ב דגזלן אף אם נתייאשו הבעלים אינו מביא בכורים ולכאורה נראה שר"ל שגזל קרקע ואף אם נימא דיש יאוש בקרקע עיין תוס' סוכה דף ל' ע"ב וב"ב דף מ"ד מ"מ צריך שיהא מתחילה אדמתך וכעין הך דמבואר בסוטה דף מ"ג ע"ב גבי חוזר עליו מעורכי המלחמה דבעי שיבוא לידו במקח ולא בגזלה ועיין תוס' סוכה דף ט' ע"א ד"ה ההוא גבי קרבן ודף י"ג ע"ב ד"ה אם דכתבו שם דהוה כמו תעשה ולא מן העשוי כיון דעשיתו בפסול וב"ק דף ס"ו ע"ב גבי קרבנו ולא הגזול וא"כ חזינן דצריך שיהא הדבר אצלו מתחילתו שלו גבי בכורים ולזה מהני הך שע"מ כן הנחיל דכיון דהם היו בגדר יורשין כמבואר ב"ב דף קי"ט ועיין תוס' ב"ק דף פ"ח ע"ב ד"ה הכי מ"ש שם משום שחלקו עפ"י או"ת ונביא ובאמת בב"ב דף ק"ו ע"ב לפי שיטת הרשב"ם שם מבואר דכל חלוקת אחים הוה בזה הגדר ועיין במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל אם הגורל הוה כמו קנין וזכי' או רק חיוב ע"ש בפ"ב מהל' שכנים הי"א דרבינו ז"ל ס"ל דהגורל גופה הוה קנין והר"א ס"ל דהוה רק חיוב ועיין בירושלמי יומא פ"ד דמדמה לה גורלות דחלוקת א"י לגורלות דיהכ"פ גבי שעירים. והנה באמת גבי שעירים אין הגורל מברר משום שכתוב עליו איזה לה' ואיזה לעזאזל כמבואר בירושלמי שם דאפי' אם אמר שיהי' להיפך ג"כ מהני רק שצריך שיהי' זה ע"י גורל ובאמת הירוש' מפרש מה דאמרינן בגמרא דיומא דף מ' ע"ב ואין השם עושה חטאת ר"ל מש"כ על הגורל ובאמת נראה די"ל דהא דפליגי אם עלית גורל מעכבת י"ל כך דס"ל דצריך גורל רק מכיון שעלה הגורל על אחד שוב ממילא יקבע השני וכעין מ"ש רש"י שם דף מ"א ע"ב ד"ה כגון וכן אמרינן בב"ב דף ק"ו ע"ב שם דדי באחד ועיין נזיר דף כ"ו וכ"ה גבי קנים ובזה א"ש הא דבעי ב' קראי ועשהו ואשר עלה תרי זימני ע"ש בתוס' דחדא בעי דדוקא הגרלה ואידך דבעי על שניהם הגרלה וזהו תרי זימני אשר עלה וא"כ מוכח דלאו משום בירור לחודא רק הדין כך והקביעות הוא מה שאומר בפה ובתו"כ מרבה לה מקרא דועשהו דצריך שיאמר ועיין בתו"י שם דף ל"ט ע"א דהגרלה יכולה להיות בסגן דמשום דהדבר נגמר על ידי אמירה ועיין בתוספתא פ"ג דלה' יאמר הכה"ג ולחטאת יאמר הסגן אך רבינו ז"ל הביא זה רק בפ"ב מהל' עבודת יוהכ"פ ולא בפ"ג משמע דס"ל דזה אינו מעכב אך עכ"פ צריך שיהיו שניהם ע"י גורל ולא אחד דלא הוה בירור לחוד רק דין ולא כמו מעשר בהמה דעשירי ממילא הוא קדוש ע"ש בבכורות דף נ"ט ובאמת אם שם מיירי שחשב בלבו שיהי' מעשר רק לא פירש ועיין במה דס"ל לרבינו בהל' מעה"ק פי"ד הי"ב דאף דגבי הקדש די בלב זה רק שיתחייב להביא אבל לא שיהי' הדבר וכן מבואר בירושלמי פ"ג דתרומות ה"ה. ובאמת זה הוה מחלוקת דתנאי בנזיר דף מ"ה ע"א גבי הביא שלש בהמות ולא פירש ועיין בתו"י נדרים דף ד' ע"א וגם הא מבואר בשבועות דף כ"ו ע"ב דהיכא דגמר בלבו והוציא לא מהני מחשבה וכ"כ בזה ולכך בבכורות שם דכאן מהני אחווי אף דבכל מקום לא מהני עיין ברי"ף פ"ד דשבועות על דף ל"ה ע"א גבי שבועת העדות אם הראה באצבעו על העדים ועיין ב"ק דף קט"ז ע"ב זה הוה רק גרמא ושם דף כ"ד ע"ב דמרמזי רמוזי וכתובות דף ל"ג ע"א רמיזה וסנהדרין דף פ"ו ע"ב וכ"כ בזה וי"ל דזה ג"כ כונת הגמרא בכורות שם דקודש הוה ר"ל מחמת נדיב לב אך שם דף ס' ע"א וע"ב מבואר דאף אם אמר בפירוש להיפך חל עליו עשירי ע"ש. ועי' שבת דף קמ"ט ע"ב גבי חלשים דמשמע שם דלא הוה קנין גמור ובתוספתא ספ"ג דב"ב נראה שם דר"י ס"ל שכבר החזיקו רק אם עתידים להגריל הגורל מעכב. אך כך דגבי אחים דכל אחד הוא במקום האב הגורל הוה רק כמו סילוק וממילא קנה חבירו משא"כ בשותפים ובמ"א אבאר זה ונמצא דבר שהנחיל להם המחלק הוה שלהם ודבר שלא הנחיל להם הוה בגדר ירושה עד שלא חלקו והנה בב"ב דף כ"ז ע"ב גבי אילן שמקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל אמר שם דפליגי אם יש ברירה ר"ל אם האויר שכנגד התחום אף דבו לא שייך גדר חלוקה ומצינו בזבחים דף נ"ד דבמקום אחד נחלק האויר מן הקרקע ועיין בסנהדרין דף ה' גבי עיירות שעומדין על הגבולין וכ"כ בזה מ"מ יש ברירה דאמרינן דאויר שכנגד הקרקע הוא כמו הקרקע והיניקה אמר שם דמפסיק צונמא ולכך גבי שני אחים שחלקו את האילן אף דזה נטל צפונו וזה נטל דרומו מ"מ כיון שהיניקה א"א לחלק די בפיאה אחת לשניהם וכמש"כ דזה נשאר כמו קודם משא"כ בשותפים. והנה מדברי רבינו בפ"ו מהל' בכורות הנ"ל נראה דגבי חלקו וחזרו ונשתתפו לא דהפטור הוא משום דהשותפות דעכשיו הוה כמו מכירה ולקיחה רק משום דהחילוק דמעיקרא עשאום בגדר לקוחים וכן נראה מלשון הגמ' בכורות דף נ"ו דנקט שם והא איפסל להו בלקוח ולמה נקט כך הוה לי' למימר והא הוה לקוח שפטור מן המעשר ועיין רש"י בכורות דף י"א ד"ה אי וכן מבואר בתוספתא בכורות פ"ט איזהו לקוח כל שלקחו וחזר ונתנו ע"ש ומ"ש התוס' גיטין דף כ"ג ע"ב דלגבי טבל אם מכרו וחזר ולקחו אין שם לקוח עליו ע"ש אך כך דהנה רבינו ז"ל בהל' ערכין פ"ד ה"כ ס"ל דאם גאל אחד מיד ההקדש ואח"כ בא המקדיש וגאלה מידו יש עליו דין שדה אחוזה וע"ש בהשגות ובתוס' ערכין דף כ"ו ע"א ועיין מ"ש רבינו בהל' תרומות פ"א ה"י דאף דקנין נכסים יש לעכו"ם מ"מ אם חזר ישראל ולקחה אין עליו דין כבוש יחיד רק חוזרת לקדמותה ובדברי הירושלמי פ"ו דדמאי ה"א דהוה מחלוקת דאמוראי שם אם מכרה וחזר ולקחה כהך דב"ב דף ס"ג אם היא אצלו כמקודם המכירה ועיין ב"מ דף ט"ז ע"ב זביני חדתא היא ותוס' שם דף ס"ז ע"ב וברמב"ן במלחמות על הך דב"ק דף ח' ע"א אהדרא שטרא דזביני ותוס' שם דף ק"ט ע"א דאם הוא עצמו לוקח מה שנתן הוה כמו ביטול הנתינה ולכך אמרינן בב"מ דף ק"ח ע"ב דאם מכר לבעלים הראשונים לית בה משום דינא דבר מצרא ע"ש והוה כעין הך דסוכה דף כ"ז ע"ב גבי נפלה חוזר ובונה ע"ש בתוס' דרק בהני עצים ובסוטה דף מ"ג וב"ק דף צ"ו ע"ב וכ"מ. וכה"ג מבואר ירושלמי חלה פ"ג ה"ז דאף לר"ל דס"ל דאין נשוך תורה מ"מ כשבא מאותה העיסה מודה ועיין במעילה דף י"ז גבי דם השרץ ובשרו דוקא ובזה א"ש דברי רבינו בהל' מקואות פ"ח הי"ב דגבי סגוס פסק גוד אסיק ואחית וגבי הך דשם ה"ח גבי שלש גממיות לא ס"ל זה ע"ש משום דכאן המים שבסגוס הוא מאותה המקוה לכך שפיר אמרינן בו דהוה חיבור משא"כ בגומות דהוא ממקום אחר ועיין בירושלמי חגיגה פ"ב ה"ו מה דפליגי שם ר"י ור"ל גבי הך דמקל מלאה משקין ג"כ כה"ג ואזלא לשיטתי' בחלה גבי הך דנשוך. רק הפטור ממעשר בהמה הוא משום דבשעת החלוקה חל עלי' שם לקוח והוה גדר דיחוי ולכך נקט בגמרא לשון פסול ונ"מ דאם חלקו כשהיו בתוך ז' ימים ונשתתפו לאחר ז' ימים שפיר מתעשרין דבשעת חלוקה לא חל עליהם שם לקוח וכן יהי' הדין גבי אתנן כה"ג ועיין במה דפליגי רש"י ותוס' גיטין דף כ"ד ותוס' שם דף מ"ח ורש"י ב"ק דף ס"ט אם מה דמחזירין זה לזה ביובל היינו שיתבטל החלוקה לגמרי או שיחלקו עוד הפעם אך כמו שהי' דהחיוב החלוקה דהיינו הגורל לא יתבטל לעולם דהוה כמו או"ת וכמ"ש התוס' ב"ק הנ"ל רק דצריך לחזקה חדשה דכבר פקע וכמ"ש רש"י ב"מ דף ק"ג ע"א ד"ה והוא דקנו מיני' ושם דף צ"ח ע"ב ד"ה מי ובר"ן נדרים דף כ"ט ודף ל' ע"ש. וה"ה כאן לגבי פיאה ס"ל לרבינו לחלק בין האחים שחלקו וחזרו ונשתתפו דאז הוה כמקודם ומשמע מלשונו דאף אם קצרו מקצת ואח"כ חלקו ואח"כ נשתתפו גם הראשון חייב בפיאה משא"כ גבי שותפים:**


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:16:3
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:16:3](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Gifts%20to%20the%20Poor/r/3:16:3)

[השמטה לדף מ"ו ע"א.**במ"ש בענין חציצה. והנה**באמת יש נ"מ בין ביטל לאינו מקפיד ובין תיקון הדבר דאז י"ל דהיינו רביתי' אף אם מקפיד וכעין דאמרינן בזבחים דף י"ט ע"א גבי כינה ע"ש דביטל נעשה הדבר כמו הגוף שנתבטל אליו וכמו גבי נשתק ביומא דף מ"ד ע"ב ע"ש בתוס' דהעור נעשה כמתכות ובחולין דף פ"ג ועירובין דף ק"ד והך דסוכה דף מ"ח גבי בול של מלח י"ל דהיכא דהתורה פרטה הביטול לא נעשה כהפרט ושם בעי קרן וכן נראה מדברי רבינו בהל' פסוהמו"ק פ"ב ה' ח' ט' דאף דקי"ל שם בה"י דניתנין למטה שנתנן למעלה או להיפך כיפר זה רק היכא דלא בעי קרן ועי' בתוס' דף ל"ח ע"א ודף נ"ב ע"ב ובתוספ' פ"א דקרבנות דבר שצריך ליתן במגע ועי' תוס' שם דף ס"ד ע"א ובתו"כ פ' אחרי פ"ח והטעם משום דבעי קרן וכן נראה בהך דזבחים דף מ' דצריך קרא לאמין שבאצבע ואף דהא מבואר במקואות פ"ח דקרום שעל המכה טמא ומטמא ועי' בירוש' פ"ג דפסחים גבי כשות של קטן ובדברי רבינו פ"א מהל' טומאת מת ה"ד ובתוספ' בכ"מ אך שם כיון דהתורה פרטה אצבע זה אין עליו שם אצבע ונ"מ דאם הזה עליו אם נטהר ועי' בירוש' פ"ג דפסחים דבעי גבי הזאה שיהי' מקויים עליו ר"ל דצריך שיבטלו להכלי לעולם ועי' בהך מחלוקת דפרה פי"ב מ"ח דרק היכא דחיבר הברזל להעץ אז מהני אם הזה על העץ דבטלי' ועי' חולין דף קכ"א גבי בשר שפלטתו סכין כיון דבטלי' בידים נעשה כמו העור וגרע דאין עליו גם דין של עורות הרכים. והנה בהך דחולין דף קכ"ט ע"א גבי הך דחיבורי אוכלים לכלים ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל כך דהנה רבינו מפרש שם בהל' טומ"א פ"ב ה"כ דרק אם נטמא הכלי אז גם הם מטמאין טומאה חמורה אגב הכלי וזה דר"ל שם מעשה עץ אבל אם נגע המת באוכל אף דביטולו להכלי אין על האוכל שם טומאה חמורה והך דפסחים דף מ"ו הובא בדברי רבינו בהל' כלים פ"כ ה"ט שם נקט רק שרץ והירוש' שם ס"ל דנעשה כעץ וכגופו של עריבה ומטמא גם גדר אב הטומאה גם אם נגע בה וזה תליא בהך מחלוקת דפרה פי"ב הנ"ל ועיין תוס' נזיר דף ל"ו ע"א גבי שום ושמן של מקפה דאף אם הוה חולין מטמא משום יד כמו המקפה עצמה אך באמת כך דכ"כ בזה בהך דחולין דף קי"ח גבי יד אם ר"ל דהוא עצמו יש עליו שם טומאה או דרק דנעשה יד להביא טומאה וע"ש ברש"י דמשמע דהוא עצמו הוה טמא אך מהך דשם דקכ"ח ע"א גבי בהמה כו' לא משמע כן ועי' זבחים דף ט"ז ע"א במה דאמר דבהמה אינו מטמא מחיים ואם איתא הא משכחת לה כה"ג וע"כ דאינה טמאה ועי' כתובות דף ס' ועירובין דף ט"ו גבי גולל ע"ש וצ"ל דזה ג"כ מעשה עץ. וכן יהי' נ"מ להך דסוכה דף י"ג ע"ב גבי ידות אם פסולים לסכך דאם בססן טהורים ע"ש אם נשברו מאליהם אם יש עליהם שם מטלניות ויהיו פסולים לסיכוך ע"ש דף ט"ז ודף כ' ע"ב וכ"מ וזה תליא בזה ועי' בתוס' שבת דף נ"ח ע"ב גבי זוג וענבל דהם נעשים כמו כלי אחד ושם דף מ"ח ע"ב גבי בשעת מלאכה ומ"ש שם התוס' דאיך משכחת טומאה שלא בשעת חיבורן אך הא שלא בשעת מלאכה אף בשעת חיבורן אינו דבר אחד לענין הזאה ועי' מ"ש רבינו פי"ב מהל' פרה ה"ד דזה רק מדרבנן אך זה לא מטעם ביטול רק מטעם חיבור ועי' בירוש' פי"ב דשבת מה דמקשה אהך תוספ' דכלים הובא בדברי רבינו ספי"ג מהל' כלים דהא דתקועים לא הוה חיבור להזאה זה רק כשדרכן לקבען משא"כ כשדרכן בתקיעה אך זה רק לא מחמת דין ביטול רק מחמת חיבור והך דסוכה דף ל"ז ע"א כיון דחברי' כגופו כו' ובירושלמי פרק ט"ז דשבת הלכה ב' גבי אם הי' טפל לו כגופו והך דנזיר דף נ"א גבי גלגלין ובהל' אהט"ו פרק ט' הלכה ח' גבי המשיחות שם הוה בגדר ביטול ועיין עוקצים פ"ב מ"ו והוא הך ברייתא דשבת דף מ"ח ע"ב גבי בגד שתפרו בכלאים ובהל' פרה אבאר זה. והנה באמת במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' כלי המקדש פ"י ה"ט שם ר"ל היכא דצריך זה להגוף רק דמ"מ מקפיד והנה רבינו שם כ' בה"ח דעל עקבו מותר אף דצריך שלא יהא מפסיק בינו לבין הרצפה ע"ש דף כ"ד ורש"י שבת דף י"ט ע"ב אך נ"מ כך דמה בעי אם בעי שהגוף יהי' נוגע בהדבר דאז אם בטלי' להגוף לא איכפת לן ואם בטלי' להדבר לא מהני ואם בעי שהדבר יהי' נוגע בהגוף אז הוה להיפך דאם בטלי' להגוף לא מהני ולהדבר מהני וזה יהי' נ"מ בין בגד לבשרו דשם יש סברא דמהני היינו רביתי' אף אם מקפיד כמבואר בגמ' ובין כלי ליד דאז לא מהני רק אם בטלי' לכלי לשיטת רבינו ע"ש בתוס' זבחים דף כ"ד ושבת דף צ"ג ויומא דף נ"ח וסוכה דף ל"ז ובין רגלו לרצפה וכן נ"מ גבי מקוה דבשרו בעי שיבוא במים ושערו בעי שיבוא המים עליהם ולכך ס"ל לרש"י דהא דמיעוט אינו חוצץ זה רק בשער ולא בגוף ועי' מ"ש רש"י ב"ק דף פ"ב ע"א ע"ש ועי' במשנה פ"ט דמקואות גבי קלקי דמחלקי בין ראש ללב וזקן ובתוספ' שם דהוה מחלוקת דתנאי אם עשה קלקי בראש אם חוצץ ועי' רש"י חולין דף קכ"ו ע"ב ד"ה כחוט השערה דזה מיירי בתלוש ע"ש ובמ"ש א"ש ולקמן בהל' מקואות אבאר זה: ע"כ השמטה]


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:17:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:17:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Gifts%20to%20the%20Poor/r/3:17:1)

**שדה**שהגיעה חצי' כו'. כ"כ בזה לעיל אם נימא טעם דלא מהני בפיאה משדה על חברתה משום דהחיוב הוא בא ע"י התחלת הקצירה כמבואר בחולין דף קל"ח ובירוש' רפ"א דכאן ואם התחיל לקצור בשדה זו לא נתחייבה האחרת לכן לא מהני פיאה מזו לחברתה דהוו כמו שני מינים וא"כ נ"מ דכל הני דמפסיקים הוה נ"מ גם לקולא ועיין בירוש' כאן דמספקא לו אם זה הוה דבר ברור מה שמפסיק ולכך החצי שלא הביא שליש לא חל עליו החיוב בהקצירה שקצר בה חצי שהביאה שליש אך זה קשה איך מהני הקצירה שקצר בהני שכבר נתחייבה אהני שלא נתחייבה עדיין נימא כמו דאמרינן במנחות דף כ"ד שבעה לה טומאה וכ"כ בזה וכעין זה נראה במה דס"ל לרבינו בהל' אבל פ"ג ה"ו דאינו חייב משום לאו דלא יבוא עד שיבואו בב"א עם לאו דלא יטמא כגון שבא בשידה תיבה ומגדל משום דהוה מחולל ועומד אך זה רק אם מתחילה לא הי' טמא רק עכשיו נטמא אבל אם הי' טמא כבר שוב לא יחול עליו הטומאה חדשה במה שנכנס מקצת דכבר נטמא ושבעה לה טומאה ושוב חייב משום ביאה כשנכנס כולו ועיין זבחים דף צ"ג ע"א בהך מחלוקת אם דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותו שעה ע"ש ותוס' שבת דף צ"א ע"ב. וגם יהי' נ"מ למה דמבואר ביבמות דף ע"ח ע"ב דלכך מהני הטבילה גם לעובר משום דהיינו רביתי' ור"ל דהוה כמו שגם העובר בא במים לא משום דלא הוה חציצה כמ"ש רש"י דהא בעי שיהי' במים ונ"מ כך דהנה מבואר בחגיגה דף כ"ב ע"א דאם שני הכלים טמאים מטבילין זה בתוך זה ולא הוה חציצה והך דשבת דף נ"ז ע"א דאמר שם דלא תטבול בהם עד שתרפם אף דהא גם התכשיט נטמא י"ל דמיירי דאין בהם שיעור ועיין בתוס' שם בע"ב ד"ה ואין ובזה י"ל כונת הגמ' שם כל שהוא אריג לא גזרו ר"ל משום דאריג כ"ש ג"כ טמא כמבואר שם דף ס"ג וא"כ הוה שניהם טמאים רק היכא דטניפים דאז קפדי שפיר הוה חציצה וכמ"ש שם רש"י בשם רבותיו ועיין במרדכי סוף ע"ז גבי טבילת כלים ע"ש וזהו באמת הטעם דמבואר בביצה דף י"ח ע"א דנדה יכולה לטבול בבגדיה ולא הוה חציצה עיין יבמות דף מ"ו ע"א גבי ארפי לו וע"ש ברמב"ן במלחמות אך כאן שאני מחמת דמועלת הטבילה לשניהם ולא חייץ וי"ל דזהו ג"כ הטעם מה דמבואר בזבחים דף ע"ח הובא בדברי רבינו בהל' מקואות פ"ג הי"ח גבי כלי שהי' מלא משקין טמאין דלא מהני הטבילה ומים מהני והטעם משום דשניהם נטהרים לא הוה חציצה משא"כ במשקין ויהי' נ"מ למה שכ' רבינו בהל' טומאת אוכלים פ"ב הכ"ה גבי קדרה דנקט היתה מלאה מים כו' ע"ש בהשגות דיהי' נ"מ לשיטת רבינו דס"ל דכלי חרס מטמא מגבו ואז אם נגע טמא בהמים במקוה נטמאו המים דלא מהני מה שהמים הם במקוה כיון שהכלי חרס טמא ואין לו טהרה ומיירי שטמא רק מגבו דתוכו טהור ובמ"א אבאר זה וא"כ יהי' נ"מ למה דמבואר בשבת דף קל"ה ע"ב אם לקח שפחה חוץ מעוברה דנמצא העובר לא נתגייר וכמו הך דגיטין דף כ"ג ע"ב דאמר הרי את שפחה וולדך בר חורין אם מהני הטבילה שתטבול להולד שיהי' גר או בן חורין ועיין בנדה דף כ"ו ע"א דמבואר שם דאף כשהתחיל הולד לצאת ואז ודאי הולד לא יהי' גר במה שהיא טובלת ומ"מ לא הויא חציצה ועיין תוס' נדה דף מ"ד אם הוה כמונח בקופסא ובמ"ש הר"ש מקואות פ"ח מ"ד אם ש"ז הויא חציצה ועיין נזיר דף נ"א ע"ב אם זה מיקרי רביתי' ובנדה דף מ"ג גבי מי רגלים ובזבחים דף ע"ח ע"ב אם שייך במ"ר השקה וא"כ קשה מהך דמקואות פ"י מ"ח דמשמע שם דמים שבתוך הגוף מהני להם טבילת הגוף אך י"ל דכ"ז שלא יצא לחוץ אין עליהם שם מים לכ"ע ולא דמי לשם דכבר היה עליהם שם מים ועיין תוס' חולין דף פ"ז ע"ב וכ"מ ובמ"א אבאר זה. עכ"פ אם נימא דכיון דבה לא שייך טבילה אין שם טבילה עליה כלל איך יועיל שיהיה הולד גדר גר ובן חורין וע"כ דמהני מהך דגיטין הנ"ל ומתמורה דף כ"ה דמשמע דהולד נעשה בן חורין גמור אף דצריך טבילת שחרור ומעכב לשיטת התוס' ביבמות דף מ"ז ע"ב אך יהיה נ"מ לשיטת הגאונים הובא בדברי רבינו פ"ב מהל' מקואות הט"ו גבי שער שבראש דהוה דבר בפ"ע לענין חציצה ע"ש ולשיטתייהו יהי' דאם כל השער קשור אך אם אינו מקפיד חוצץ כמו בהך דיבמות דף ע"ח הנ"ל והטעם כמש"כ דהא בעי שיהיה במים ומה שאינו מקפיד לא מהני רק שלא יהא חוצץ וכ"כ בזה לעיל ולכך מבואר בירושל' פסחים פ"ג ה"ב דלענין הזאה גרע מחציצה לענין טבילה משום דעכ"פ הזאה לא נגע בגוף הכלי ועיין בתוספ' פ"ג דכלים ובר"ש שם פ"א מ"ג ופי"ב דפרה מ"י בר"ש בשם תוספ' רק היכא דמבטל להדבר דאז הוה כהדבר עצמו וכמו דמבואר בחולין דף פ"ג ע"ב ושם דף קכ"ט ע"א גבי חיבורי אוכלים ועירובין דף ק"ד גבי מלח ותוס' יומא דף מ"ד ע"ב גבי נשתיק וסוכה דף ל"ז ע"א כיון דחברי' כו' וכ"מ בזה ואף דמלשון רבינו בהל' פרה פי"ב ה"ד לא משמע כן. וכן משמע מלשון המשנה מקואות פ"ח מ"ה דנקט שם גבי נתנה שערה בפיה וכו' כאילו לא טבלה וע"ש בדברי רבינו ובר"ש שם ובסוף פ"י והטעם לא משום חציצה רק משום דזה לא בא במים כלל ועיין קדושין דף כ"ה ע"א דשפתים הוה כגלוי ומה דמבואר בהל' נגעים פ"ו ה"א דאודם שבשפתים הוה בית הסתרים שם ר"ל שבפנים ועיין בכורות דף ל"ט ע"א תורא ברא דשפתים ושם דף ל"ה ע"א ולענין הך פלוגתא גבי הזאה דקדושין שם לס"ד י"ל דיהיה נ"מ אם הזאה צריכה שיעור דשמא יהיה מקצת הזאה בפנים ועיין זבחים דף צ"ד ודף פ' ובזה א"ש לשון הגמ' בקדושין שם. עכ"פ הטעם משום דבעי שיהיה במים וזה לא שייך כלל לגדר שאינו מקפיד ויהיה נ"מ לגבי מעוברת היכא שהיא עצמה אין צריך טבילה רק משום הולד אם הי' החציצה כנגד הולד ברוב או כולו ולגבי האשה עצמה הוה רק מיעוט אם זה חוצץ או לא ועיין זבחים דף ע"ט ע"א הב"ע כו' לפי' רש"י שם דהיכא דא"צ להטביל את כולו מצד טומאת כולו לא איכפת לן אם יש עלי' דבר חוצץ ע"ש ובכלים פכ"ה מה דמבואר בר"ש בשם תוספ' להיפך דשפיר חוצץ וזה ודאי ביאת מים בעי כולו ונראה דכן יהי' נ"מ לגבי הך דחגיגה דף י"ח ע"ב גבי נטמאו ידיו נטמא גופו ובעדיות פ"ג בפלוגתא דרבי דוסא ורבנן ע"ש בפי' הראב"ד גבי סתם ידים אך נ"מ דגבי נטמא טמא כל הגוף וגבי סתם אז בעי כל הגוף טבילה רק משום טומאת ידים ונ"מ לענין חציצה על הגוף לשיטת רש"י בזבחים הנ"ל. ובאמת בהך מחלוקת דחולין דף ק"ו גבי עד הפרק עד כמה ע"ש והא יהי' נ"מ להיפך דאם נימא כמ"ד דכל הפרק ושם ג"כ צריך רוב וא"כ נפקא מזה קולא וע"כ צ"ל דמ"מ משערין בכל היד ובאמת גבי קידוש ידים במקדש לא כ' רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ה אם צריך ג"כ קפידא וי"ל דכאן לא תליא בדעתו של כהן כיון דהוה שלוחא דרחמנא ועיין מנחות דף כ"ד ע"ב גבי קומץ ותוס' שם דף ע"ו ע"ב וע"ש דף י' ע"א גבי דם האשם משמע דזה הוה גדר דין לא דעת כהן וזבחים דף מ' ע"ב גבי אמין שבאצבע ועיין בזבחים דף י"ט ע"א גבי אבק דהוה שם בעיא דלא איפשטא אם חוצץ ולפי שיטת רבינו גבי טבילה אינו חוצץ כמבואר בפ"ב מהל' מקואות ה"י ושם פ"ג הי"ז וע"כ כמש"כ ועיין בדברי רבינו בפיהמ"ש פ"ב דמס' זבחים דקודם הקידוש צריך שישפשף וכן הוא בתוספ' פ"א דמנחות ואף דהא מבואר בירוש' פסחים פ"א ופ"ב הובא בתוס' נדה דף ס"ו ע"ב ותוס' חולין דף ט' ע"א דדבר דאינו שייך רק בכהנים לא נתקן חפיפה צ"ל דעבודה שאני ועיין יומא דף ל"א ע"א דמבעי שם גבי טבילת סר"ך אם יש שם חציצה וע"ש בסוף יומא ברש"י ותו"י דגם טבילת בע"ק לדידן צריך חפיפה משום חציצה אך נ"ל דהך דדף ל"א ר"ל להני דלא חייצי רק לטהרות ולא לאשה לבעלה עיין נדה דף ס"ז ברש"י ותוס' ומה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' מקואות פ"ב הכ"ב גבי טבילת דין לא משום טומאה אם הוה כמו לבעלה או לטהרות והתוס' ביבמות דף מ"ז ע"ב ס"ל כשיטת הר"א דלא חייצי גבי גר ולשיטתם מדוייק לשון הגמ' שם דלא חשיב גם טבילת עבד לעבדות משום דשם י"ל דחוצץ הני דחייצי לטהרות משום דטבילה של עבדות נ"מ ג"כ לענין עבד כהן שיאכל בתרומה ולכך חוצץ. עכ"פ פליגי בזה אם טבילת דין חייצי הני דלטהרות ומיבעי ביומא שם אם טבילת סר"ך הוה כטבילת דין או לא וכן יהי' נ"מ להך דחולין דף ק"ז ע"ב וירוש' פ"ח דברכות ופ"ג דחגיגה דאוכלי תרומה זריזין הן ובירוש' פ"ח דשביעית וכ"מ אם גם גבי עבדים כן בשעה שהם אוכלים בתרומה דאל"כ גם גבי כהנים יהי' צריך נטילת ידים ולא די במפה כעין גבי חפיפה כמבואר בירוש' הנ"ל ועיין מ"ש התוס' יומא דף ע"ט ע"ב גבי הך דר"צ דרק בכהן בשעה שאוכל תרומה וראי' לזה דהא בחולין דף קכ"ג מבואר שם דגבי כהנים לא חיישינן דילמא לא ימלקו הרוב ומ"מ כ' התוס' ביומא דף ל"ג ד"ה למה דחיישינן שמא לא יגמור השחיטה אף דשם בכהן וצ"ל משום דשחיטה כשרה בכל אדם גם גבי כהנים גזרו. ובאמת עיקר הגדר בטבילת כל הגוף אם ר"ל דלא מצטרפי או משום דאין שם טבילה לחצאין כלל וזהו כונת התו"כ פ' שמיני כולו כאחת מביאת השמש ר"ל דכ"ז שלא שקעה כולה אין עלי' שם שקיעה כלל ועיין ברש"י קדושין דף כ"ה ע"א בד"ה אף כל דמשמע ממנו דהטבילה בעי שיהא לכל האברים בפרטיות לא לכל הגוף דאל"כ מה שייך לומר דכל הלשון א"א להטביל וטבילה למקצת לא אשכחן ומה זה הא זה בגדר הגוף ומה שייך זה לפרטיות האברים היכא דאין נ"מ לדין ועיין חולין דף ע' ע"א וזבחים דף ק"ה גבי רוב עובר ורוב אבר ורוב גוף ע"ש. ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דב"ש וב"ה באהלות פי"א מ"ג אם אדם הוא דבר מצטרף או דבר עצמיי ועיין בסוכה דף ט"ז ע"א גבי מיטה אם מהני טבילת חצאין ובגיטין דף ט"ו ע"ב גבי ידים טהורות לחצאין ובתוספ' חגיגה פ"ג מוכח דמה דאמר במשנה שם דף כ' ע"ב דבקודש מטבילין שניהם ר"ל דלא מהני רק בב"א דשניהם הוה דבר אחד ואין טבילה לחצאין וע"ש בהשגות הראב"ד ז"ל על בעהמא"ו דכל היכא דבעי שניהם בגדר אחד הוה זה דבר אחד וכן נ"מ לגבי חפינה ביומא דף מ"ז ע"ב גבי חפן בזו ובזו כו' ור"ל אם אז ב' הידים הוה כמו דבר אחד והוה כמו קומץ שחלקו דלא מהני כמבואר במנחות דף ז' ובזה א"ש מה דלא פירשו בהך דמנחות דף כ"ה דשמאל הותר מכללו ביוהכ"פ דר"ל החפינה אך שם לא שייך כלל ימין ושמאל דשניהם הם ד"א. וכן נראה דנ"מ גבי ריאה בבהמה וגבי ביצים אם הביצים או האונות הוה שם בפ"ע והפסול או הכשרות הוא מחמתם או הם פרטי הדבר ונ"מ אם בעל ג' ביצים נקרא יתר וכ"כ בזה בח"א פ"ו מהל' שחיטה ה"ו ובאמת נראה דגם לענין שני אברים אם הם דומים יש נ"מ דנ"ל דאף דמבואר בירוש' ב"ק פ"ח דאם סימא שני עיניו כאחת יוצא לחירות וא"צ לשלם זה רק בשני עיניו אבל שן ועין כאחת י"ל דחייב אף בב"א וזהו כונת הגמ' ב"ק דף ע"ד ע"ב סימא את עינו כו' ולכאורה קשה הא מסתמא זה אתיא כמ"ד דא"צ גט שחרור עיין גיטין דף מ"ב ע"ב ואיך ס"ד זה ודוחק לומר משום הך דכ' התוס' ב"ק דף ל"ג קודם גמר דין ועי' תוס' כתובות דף מ"ב ע"א ובזה יש ליישב מש"כ התוס' גיטין דף מ"ב ע"א ד"ה יום דאיך מהני מה דהקנה לבנו קטן הא יצא ממנו י"ל דמיירי קודם גמר דין ועי' ב"ב דף ק"מ ע"א וכ"מ בזה אך באמת נראה דכונת הגמ' דב"ק הנ"ל היכא דאתא בב"א ואז התשלומין יהיה רק עבור שן ובזה מדוייק הגמרא דגיטין דף מ"ב ע"ב דמייתי מהך דהכה שנו וסימא עינו ור"ל דזה מיירי לענין זה אחר זה דאל"ה היה צריך לשלם רק דמי השן ושוב י"ל דאתיא כמ"ד דצריך גט שחרור ועיין בירוש' גיטין פ"ד. עכ"פ זה הוה מחלוקת אם הגוף הוה בגדר צירוף או בגדר עצם ועיין שבת דף פ"ג ע"ב גבי נדה ישנה לאברים ובדברי רבינו בהל' משכב ומושב פ"ח ה"ד ובהשגות שם ושם אבאר זה וא"כ יהיה נ"מ גבי מעוברת לזה ועיין מה שפי' רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ו הי"א גבי התליע רוב חטה אם זה הוה כמו דבר בפ"ע ופסול או אזלינן בתר השיעור ועיין זבחים דף ק"ח ע"ב גבי אבר ולפי גירסת התוספ' פסחים פ"ז מבואר שם דריב"ב ס"ל דפסח שיצא ממנו אבר אחד בטל מכולו הך דין דלא תשברו בו עצם ודלא כגירסא גמ' דילן דף פ"ד ע"ב ובאמת י"ל דזהו כונת הגמ' דחולין דף י"ז ע"ב פגימת עצם בפסח כמו חגירת ציפורן ר"ל אם חסר מהאבר כדי חגירת ציפורן שוב פקע שם אבר ממנו דהנה רש"י ס"ל בפסחים דף ע"ד ע"א ע"ש בד"ה נחתך דמקולס מעכב לגבי פסח ע"ש וכן נראה מלשון רבינו בהלכות ק"פ פ"י הי"א ובלבד שלא יחסר בו אבר ולכאורה קשה הא מבואר פסחים דף ס"ב ע"א ומובא בדברי רבינו פ"ד ה"ב דנטמא מקצת אברים יכול לאכול השאר ודוחק לומר דמיירי כגון שחלקו אותו לשני חבורות וכמו הך דמנחות דף י"ד לר"י דפלגינה הוה כמו ב' גופים וע"ש בתוס' דף י"ג ע"ב גבי לחה"פ דאם נטמא חלה אחת נטמא כל הסדר ובירוש' חגיגה פ"ג גבי הך דכלי מצרף ועיין ברש"י זבחים דף כ"ח ע"ב ד"ה במקדש ותוס' שם דף מ"ה ע"ב ד"ה שכן ובתוספ' פ"ד דקרבנות ובתו"כ פ' צו פ"ט פי"ג דלא נטמא כולו דזה אינו דהא קודם זריקה עדיין אין להם זכות בהבשר וא"א לחולקו לשתי חבורות. ועיין פסחים דף ע"ז ע"ב ובספרי פ' קרח וכ"מ ובדף ס"ב מבואר דיכול לזרוק הדם על שאר האברים ועיין בספרי פרשת ראה פסקא קל"ד דהוה מחלוקת דר"י ור"י שם אם צריך שיהי' האברים שלמים ובתוספ' רפ"ז דפסחים מחלוקת דב"ש וב"ה וספ"ה שם ושבת דף כ' ע"א האי לא מינתך ובירוש' שם ספ"א ע"ש וס"ל דאם נשאר אברים שלמים די בזה וקמ"ל דלא נימא כמו גבי אבר מן החי דאם נחסר משהו מהעצם בטל שם אבר ממנו עיין בדברי רבינו פ"ב מהלכות טומאת מת ובנדה דף מ"ג ע"ב וכ"מ קמ"ל דרק כדי חגירת ציפורן אך מירוש' פסחים פ"ז ה"י מבואר דאין הפי' כן. גם י"ל דנהי דמעכב זה רק היכא דלא נטמאו אבל היכא דנטמאו אז לא מעכב וכמו גבי הקטרת אימורים עיין פסחים דף נ"ט ע"ב ודף ע"ז ע"ב וכ"מ בזה ואף לרש"י דס"ל דצריך שיהא מחובר משכחת דנטמא מקצתה כמו הך דחולין דף קכ"ז ע"ב גבי אוחז בקטן ובירוש' נזיר פ"ו גבי זרוע בשלה דדי שהוא מחובר כשעורה ובירושלמי פסחים פ"ז הי"א כל הדברים טהורים ברובם ושם פ"ג ה"ב גבי אבר מדולדל ובתוספ' פ"ג דכלים וכ"מ. עכ"פ מוכח דאבר יש עליו שם שלם. ויהיה ג"כ נ"מ למה דמבואר בחולין דף ל"ג דדם שחיטה מכשיר אם ר"ל משום דין שחיטה או רק משום דם שחיטה ויהיה נ"מ לב"פ לדידן דס"ל דלא כר"ש בחולין דף ל"ג ודף ע"ד ע"ב דשחיטה מכשרת וא"כ לא הוכשר וכן לענין אם שחט ב"פ אם דמו מכשיר לעלמא כיון דשחיטה לא בעיא אם מיקרא דם שחיטה ועיין במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' מאכלות אסורות פ"ו ה"ד אם גבי שליל חייבים על דם שחיטתו כרת ע"ש בה"ה וכן נ"מ גבי דם שחיטה סימן שני של עוף אם הוא מכשיר כיון דהוא א"צ שחיטה אם יש עליו שם של דם התמצית ועיין חולין דף כ"א ע"ב בפלוגתא דרש"י ותוס' שם אם סימן שני הוה בגדר שחיטה בעוף ושם דף ט' ע"א בתוס' ד"ה כולהו דאף אם נעקר בעוף סימן אחד לא מהני השחיטה בשני והטעם משום דשחיטת סימן אחד בעוף פועלת כאילו נשחט גם השני וא"כ צריך שיהיה ראוי לשחיטה ועיין בהך דשם דף ל"ב ע"ב מה דהקשה דאמאי אמרינן דפסוקת הגרגרת כו' הוה טריפה והא הוה נבלה ואמאי לא משני דמיירי בעוף וע"כ משום זה ובאמת הך מחלוקת דחולין דף כ' אם יש עיקור סימנים בעוף ר"ל רק לענין שלא תהיה נבלה אבל טריפה הוה וכשיטת רש"י שם ועיין יבמות דף כ"ט ע"ב גבי מאמר ע"ש. ועיין במה דמבואר חולין דף קכ"א דאף ישראל השוחט בהמה טמאה לעכו"ם או להיפך גוי ששחט כו' מ"מ דמו אינו מכשיר אף דיש שם שחיטה עליו לענין טומאת אוכלין ובהך דבכורות דף י' ע"ב גבי שוחט עורב להתלמד בו מחלוקת דר"י ור"א ע"ש ובאמת ר"א ס"ל במשנה דסוף מכשירין דדם שחיטת טמאים ג"כ מכשיר וא"כ י"ל דפליגי להיפך דר"י ס"ל דרק עורב משום סימני טהרה ומשום דין שחיטה ור"א ס"ל דכל דם שחיטה של טמאים מכשיר וכ"כ בזה בהך מחלוקת דמכשירין שם אם דם הנדה מכשיר ועיין בנדה דף י"ט ע"ב דמכשיר ע"ש בתוס' אך ר"ל אם מטעם טומאה או מטעם משקה ומעיין ונ"מ לדם טוהר אם נימא דמעיין אחד הוא או אפילו למ"ד דהם ב' מעיינות מ"מ בא ממקור כמ"ש התוס' דף ל"ד ע"ב בנדה ודף ל"ו ע"ב וע"ש דף מ"א ע"ב גבי דם היוצא דרך דופן למאן דאמר מקור מקומו טמא והאי דדם טוהר אינו מטמא עכ"פ מחמת מקור מקומו כו' צ"ל דהטבילת יולדת מועלת גם להמקור עצמו שיטהר ואז אם נעקר המקור ונפל לארץ אינו מטמא אף טומאת ערב וזהו כונת רבינו בהלכות מטמא מו"מ פ"ה ה"ג והטבילה מועלת לכל הדם כו' וזהו מהך דנדה דף מ"ב ע"ב מיגו דמהניא טבילה לדם דאיכא מגואי ר"ל דגם המקור בעצמו נטהר ולא הוה כמו דם טהרה של מצורעת לדידן וכ"כ בזה ועיין בירוש' נדה פ"ב דאמר שם דם טהור אינו מכשיר כצ"ל. אך באמת כך דהוה לפי המבואר בחולין דף ל"ו ע"א כך דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אף אם נתקנח הדם בין סימן לסימן מ"מ הוכשר ורבינו ז"ל בפ"י טומא"ו ה"ג לא פסק כן וצ"ל כך דהא מבואר בחולין דף פ"ז ע"ב וב"ב דף צ"ז ע"א ובדברי רבינו בפי"ב מהל' טומא"ו ה"ב דצריך להחשיב גם המשקין ע"ש וגם שיפול ברצון ועיין שבת דף ע"ה ע"ב דניחא לו בדם ע"ש והנה אם נימא דהדין של שחיטה עושה להדם משקה אף אם נימא שישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף מ"מ אם לא יגמור השחיטה ודאי לא יהי' שם משקה על הדם כמבואר בחולין דף כ"ט ע"ב ולכך אינו מועיל המחשבה ליפול על האוכל כיון דעדיין לא נגמר השחיטה והוה כעין הך דחולין דף קכ"ח ע"א גבי הכשר קודם מחשבה ע"ש והנה גבי טמאים לא שייך הך טעמא דניחא לו בדם השחיטה המבואר בשבת הנ"ל אך י"ל כמבואר מס' טבול יום ספ"ב ובתוס' כריתות דף י"ג ודף ט"ו ושבת דף י"ז דמשקין טמאין א"צ רצון וכמו הך דב"ב דף צ"ז גבי שמרים ע"ש ודברי רבינו פי"ג מהל' טומא"ו הי"ז וכמש"כ התו"י כריתות דף י"ג דמעיין א"צ מחשבה וזהו כונת המשנה מכשירין פ"ו מ"ה גבי מי רגלים לדעתו ושלא לדעתו ובאמת זה הוה מחלוקת דאמוראי בירוש' חגיגה פ"ג ה"ה גבי האוכל דבלה ע"ש אך זה רק להחשיב המשקין אבל הנפילה על האוכל צריך לדעת. ובאמת הך מחלוקת דחולין שם גבי אם שחיטה בעצמה מכשרת ע"ש ברש"י דהטעם משום דעשאו אוכל וזה תליא אם מה דבעי הכשר הוא משום דיש חסרון בהאוכל כעין דמבואר בחולין דף קי"ח ע"א או משום דזהו גדר התחלה לטומאה וזה תליא בהך מחלוקת דרב ור"י בחולין שם אם יש יד להכשר דהכשר הוה אתחלתא דטומאה ע"ש וא"כ שוב לא שייך לומר דנגמר להיות אוכל ולכך מבואר בחולין דף ל"ו ע"ב עשאוהו כהכשר מים מדרבנן ר"ל דלא משום דהאוכל נגמר רק משום דהוה כבא במים מדרבנן ובאמת לפי המבואר בחולין דף ע"ד ע"ב דלר"ש הב"פ איתכשר בשחיטה דאמו ואם נימא דהוה משום גמר אוכל אף אם נימא דהא דב"פ אינו טעון שחיטה משום דהוה כאילו נשחט רק משום דאינו צריך וזה תליא בהך דשם דף ע"ד ד' סמנים אכשרי בי' רחמנא וכבר הארכתי בזה בח"א מ"מ גמר מהני אפי' מאליו עיין כלים פ"ה מ"ד אבל אם נימא דעשאוהו כהכשר מים אז ודאי בעי מעשה ועיין חולין דף קכ"ח ע"א דר"ש ס"ל אין יד להכשר וא"כ י"ל דהטעם הוא משום גמר באוכל אך בחולין דף ל"ו לא אמר כן. ובזה יש לפרש דברי רבינו בפי"א מהל' טומא"ו ה"א דכ' שם ועוד מפני שאינו מקפיד ע"ש בהשגות אך ר"ל כך דהנה רש"י ז"ל בע"ז דף נ"ה ע"ב ד"ה אבל כ' דרק היכא דודאי הי' עליו משקה אז הוכשר גבי בוצר לגת אך רבינו ז"ל כ' להיפך דאף שלא נפל כו' ור"ל הטעם דכיון דבאמת זה אינו משקה רק משום גזרה עשאוהו כהכשר מים אף שלא הוכשר והטעם משום כיון דאינו מקפיד זה גופה עושה פעולה שיהי' משקה ואם הוא משקה הוא מקפיד וא"כ ממילא הוה הכשר וכן הטעם גבי חיבת הקודש דהוה כמו בא במים לא משום דנעשה אוכל גמור ולכך הוה ס"ד בבכורות דף י' דאיסורו חישובו גם לענין הכשר ועיין בירוש' סוטה פ"ט דמבואר שם דדם עגלה ערופה מכשיר והוה כדם שחיטה וע"כ משום דקי"ל דעריפה הוה כשחיטה לטהרה כמבואר בזבחים דף ע' ע"ב ועיין במה דפליגי בתוספ' תרומות פ"ה גבי סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין דתעלה דר"י ס"ל שם דאם היו החולין מוכשרין דשוב ע"י מגען בתרומה נטמאו לא תעלה גם איסור תרומה ועיין בכורות דף כ"ב ע"ב ברש"י ותוס'. והנה שם אמר הטעם דתתחלק לעיסות רק לר"א על החולין ואמאי לא קאמר זה הטעם דעולא גם לר"א אאותה סאה ע"ש בתוס' ד"ה ובלבד אך באמת כך דהנה עיין בדברי רבינו בהל' אבות הטומאות ספ"א פסק שם כך דמשום שאפשר כו' והשיג עליו הר"א ז"ל דזה לר"י אך רבינו ז"ל ס"ל כך דטומאה לחודא לא בטלי דמטמא לאחר ודוחק לומר דהך שחוטה ר"ל בשחיטה יבשתא דלא הוכשרה רק דס"ל דהיכא דיש גם איסור אז מתוך שבטלה איסורו בטלה גם טומאתו ועיין בירוש' נזיר פ"ו ה"א דמבואר שם כה"ג גבי אבר מן החי וזהו הכונה מה דמבואר בירוש' ערלה פ"ב ה"ג עד כדון דבר שיש בו איסור כו' ר"ל כך דטעמא דשמאי דדבר המחמיץ מטמא הוא רק אם הוא גם כן דבר האסור כיון דלזה לא בטל לזה גם כן לא בטל אך דבר שיש בו טומאה בלבד לא שייך זה אך מ"מ אם להראשון הוה גם איסור דאז מטמא אותו ג"כ שוב אם חימץ ממנו למקום אחר שאין בה רק טומאה לבד ג"כ מטמא וכעין הך דירוש' ספ"י דעירובין וכ"מ ובמ"א הארכתי בזה ואח"כ אם ביטלו אז הראשון שיש בו איסור וטומאה נתבטל כמש"כ והשני לא כיון דאין בו רק טומאה לא נתבטל ושוב א"א שיתבטל הראשון שמתוך שזה לא בטל גם זה לא בטל וא"כ נעשה עיקר טפלה וטפילה עיקר וכה"ג אמרינן בירוש' נזיר פ"ד ה"א גבי אחד שאמר הריני נזיר סתם ואמר השני ואני ק' יום וחזר הראשון ואמר ואני נעשה עיקר טפילה כצ"ל שם ובאמת הטעם דטומאה לא בטלה דהוה כמו עולין דלא מבטלי ר"ל משום הך קרא דזבחים דף צ"ז דיקדש דהרי הוא כמוהו ולכך לא בטל רק היכא דיש נ"מ לגבי איסור כמו גבי פיגול ונותר עיין בערלה פ"ב ובדברי רבינו בהל' מעה"ק פרק י' הלכה י"ב וכ"כ בזה בח"א ובזה א"ש מה דבזבחים דף ע"ח ע"א נקט הפיגול והנותר והטמא עיין בתוס' שבת דף פ"ט ע"ב ובירוש' חלה פ"א אמאי לא נקט גם פסול יוצא דטמא ג"כ רק לאו משום דס"ל כהך מ"ד דהיכא דמטמא ג"כ לא בטל וכאן מיירי בקדשים דיש גם רביעי אך טמא ההכשר הוא בסתמא בחיבת הקודש עיין חולין דף ל"ו ע"ב וכ"מ וא"כ למנות בו ראשון ושני הוא רק מדרבנן כמבואר בחולין שם ובמנחות דף ק"ב ולקמן בהל' אה"ט ופיגול ונותר בל"ז יש בו טומאה דרבנן וא"כ לא אהני כלל הטומאה משא"כ ביוצא דהוה זה בעיא דלא איפשטא פסחים דף פ"ה הובא בדברי רבינו בפ"ח מהל' אה"ט ועיין בהשגות הר"א ז"ל פ"א מהל' פהמ"ק ובירוש' ספ"ג דפסחים ובהך דפסחים דף ט"ו ע"ב. ובזה יש לבאר ג"כ הך דיבמות דף פ"א ע"ב גבי לחה"פ ובתוספ' תרומות פ"ה ופ"ח דנ"מ בין לחה"פ טמא שנתערב בלה"פ טהור או בחולין דמן הסתם הוכשר בחיבת הקודש לדידן עיין בדברי רבינו בפ"י מהל' טומא"ו הט"ז אך י"ל משום לתיתה עיין פסחים דף ל"ו ומנחות דף ע"ו דהא היו מביאין אותו חטים לא סולת אך מדברי רבינו משמע דרק של עומר היו לותתין ונ"מ להטעם דצבור שאני בפסחים שם ע"ש ברש"י וע"ש דף מ' ע"א די"ל דחטים גריעי משעורים וא"כ זה לא הוה רק שני דרבנן ועיין פסחים דף י"ד ע"א גבי אוכל מטמא אוכל בקדשים מה"ת. והך דמבואר בפ"ב דטבול יום מ"ז ע"ש בר"ש דרק משום דטבול יום הוא רק פוסל וכזה מחלק גם בתוספ' פ"ה דתרומות הנ"ל ועיין בדברי רבינו פ"ב מהל' טומאו"כ הכ"ו מה דמחלק שם בין אם נפלו טמאים לתוך טהורים ובין טהורים לתוך טמאים ועיין בתוספ' דטהרות פ"ה גבי כוס ששתה ממנו זב דהוה פלוגתא דר"ש ורבנן אם נתבטל הרוק או לא ועיין במ"ש רבינו בהל' טוא"ו פט"ז ה"ד מה דמחלק שם בין מים לשאר משקין ולכך כ' שם רבינו נתערבו במים ר"ל שהמי פירות נפלו על המים ורבינו לשיטתי' אזיל והתוספ' שהקשה הר"א ז"ל שם מיירי להיפך שנפלו מים לתוך מי פירות ובזה פליגי רבנן וזה ר"ל הירוש' תרומות פי"א ה"ב ר"מ וראב"י אמרו ד"א אך רבינו ז"ל שם דזה רק במי פירות וכמו ציר חגבים דשם משקים עליהם רק דאינם מטמאין אבל היכא דהוה רק זיעה בעלמא כמו ציר דגים אז גם מים בטלים שם. ובזה א"ש הך מחלוקת דמכשירין פ"ד מ"ט ר"ש ורבנן דר"ש אמר דהמשקה היוצא מבטל המשקה שבלעו ע"ש בר"ש והטעם משום דר"ש לשיטתי' אזיל בנדה דף ח' אם קטף הוה פירי או רק זיעה וס"ל דהוה רק זיעה וגם הולך לשיטתי' דס"ל בתוספ' דטהרות הנ"ל דבטל אף להיסט ובזה י"ל מ"ש התוס' בכורות דף כ"ג ע"א ד"ה הניחא דאמאי לא הקשה מהך דר"ש אך י"ל דר"ש לשיטתי' דס"ל דבטלה כמש"כ וגם הך דסוף פ"ד דמכשירין הנ"ל תליא בהך מחלוקת דר"א ורבנן בפ"ב דערלה מי מוציא את מי הראשון את האחרון או אחרון את הראשון וכן הוא בתוספ' תרומות ע"ש ועיין בר"ש שם ובהך דמנחות דף כ"ג ע"א גבי שמן הנבלע בעצים אם הוה בלוע או בעין ע"ש. עכ"פ י"ל דהיכא דנ"מ שיטמא לא בטלה גם האיסור ולכך גבי סאה שעלתה כיון דהוה גדר תרומה לדידן וא"כ אף שני עושה שלישי. וגם למ"ד דאוכל מטמא אוכל גבי תרומה שוב גם האיסור לא בטל משא"כ במדומע עיין נדה דף מ"ז ע"א ובתוספ' דטהרות פ"א לכך צ"ל הטעם של עולא דאף אם נימא דמיירי דהטמא הי' שני מ"מ כיון דטומאה עוררת טומאה שוב יש שם תרומה טמאה ואסורה ולא משום דמטמא אך באמת זה צ"ע די"ל דסאה תרומה העולה מתוך מאה לא עדיף מגידולין וממדומע דאין טבול יום פוסל בה ואין שני עושה שלישי וכמבואר בירוש' פ"ו דתרומות ובתוספ' פ"ט דתרומות ע"ש ועיין בהל' טומאת מת פ"ט ה"ט בהשגות ובהל' תרומות אבאר זה ועיין תוס' סנהדרין דף ל"ג ע"א גבי טיהר את הטמא מש"כ שם וע"כ דהוה מוכשרין דאל"כ לא הוה מזיק בידים כמבואר שם. עכ"פ חזינן דמקום שיש איסור וטומאה מחשיב אחד לשני ובזה יש ליישב דברי התוס' שבועות דף כ"ג ע"א מה שהביאו ראי' בשם הירוש' דשתי' הוה כאכילה מדם דכתי' בו אכילה וליכא לאוקמי בקרוש דהא קי"ל דהוה לא אוכל ולא משקה ואף דבירוש' דחה זה שם דרק לענין טומאת אוכלים אך כך דהא זה מבואר בחולין דף ק"כ דהיכא דאקפי' בידים הוה שפיר אוכל א"כ נימא דאיסורו יהי' חישובו כמש"כ אך זה שייך רק דהאיסור הוא על זה אבל אם האיסור הוא סתם וממילא זה אסור בזה לא שייך לומר איסורו חישובו לענין טומאה די"ל כמ"ש התוס' מנחות דף ס"ט ע"א דאיסור שאני וגם דמחשיבה במה שאוכלה. ועיין בטהרות פ"ג מ"א גבי רוטב שקרש דמשמע שם דשם לא אמרינן כמו בפסחים דף י"ח וסנהדרין דף מ"ח ע"א גבי כיפה דיש עליו גדר טומאת מגע מחמת שנגע בעצמו דא"כ למה צריך דוקא שיהי' כביצה ועוד הא נגע בעצמו ובאמת לשיטת רבינו בהל' טומא"ו פ"ב הי"ד והכ"א דמשקין אם סרוחים קודם קבלת טומאה אין מקבלין טומאה ע"כ צ"ל דהך דפסחים דף י"ח הוה כמו קבלת טומאה מחדש לא שיהא בו זו הטומאה גם מתחילה עיין חולין דף ע"ב ע"ב בתוס' שם דאל"כ במאי פרחה טומאתה ולשיטת הר"א ז"ל שם צ"ל דכיון שנכנסו לתוך הבהמה הוה כמו פנים חדשות ולכך פסקינן בהל' טומאו"כ פ"י דמי רגלי בהמה לא מכשירין ומדברי רש"י חולין דף פ"ח ע"א בד"ה שרץ מוכח דאף אם עדיין לא יצאו חוץ המר"ג מ"מ בטל שם מים מעליו ולא מכשיר ועיין תוס' בכורות דף ז' ע"ב גבי דג מה דחלקו שם בין אם נמצא בפנים בין אם יצא לחוץ ובדברי רבינו בהל' טומא"ו פ"י ה"ח ובהשגות וכ"כ בזה ועיין תוס' מנחות דף כ"ב ע"ב דנ"מ בין אוכל למשקה דאוכלין שנסרחו לא בטל רק האיכות שעליו אבל הכמות נשאר אבל משקה נעשה כפנים חדשות ואין זה הדבר ועיין בר"ש כלים פ"א מ"ד דאמר שם להיפך דנבלה אין שמו עלי' אם נסרח אך י"ל דר"ל דלא דהוה דבר חדש רק שם נבלה פקע ממנה לא דהטומאה פורחת. נמצא דיש ג' חילוקים אחד היכא דהטומאה פרחה ממנה וזה נטהר לגמרי ואחד היכא דהשם שיש עליו פקע ממנו וזהו כמו גבי נבלה וזה החילוק ר"ל כמו בהך דזבחים דף מ"ג ע"ב דאין טומאה פורחת ממנו ע"י מקוה וכשהוא שלם ר"ל דלא דהטומאה פרחה ממנו רק שנעשה שינוי בהדבר ומ"מ הכמות בעצמו לא נעשה פנים חדשות אף דנעשה לחמו של מזבח ושייך בו לומר נגע בעצמו ופסול לסכך בשברי כלים וכמבואר בסוכה דף ט"ז ודף כ' ע"ב בתוס' ודף י"ב ע"ב בתוס' ובזה אמרינן בע"ז דף כ"ט ע"ב אטו משום דאחמיץ פקע איסורא ממנו ועיין שם ברש"י דף ו' ע"ב גבי קמח וכ"מ ויש אשר נעשה ברי' חדשה וכמ"ש התוס' פסחים דף מ"ד ע"ב גבי ערלה שאם סבכה בזקנה וזבחים דף צ"ה ע"א גבי כלי מתכות ובגד אם הפכו דנעשה דבר אחר וכן בהך דשם דף צ"ו ע"ב גבי החזירו לכבשן האש דהוה כמו כלי חדש וכמבואר בע"ז דף ע"ה ע"ב ור"ל דזה הוה ברי' חדשה וכעין הך דתמורה דף ל"א גבי אפרוח ביצה דגם גבי ביצת ע"ז מבואר בירושלמי פ"ג דע"ז לחד מ"ד דשרי וכ"כ בזה. ועיין בדברי רבינו בהל' אה"ט פ"ד הי"ב דבשר השרץ אף דגבי אם סרוחה מעיקרא טמא ולא הוה כמו נבלה עיין ע"ז דף ס"ח ע"ב ושם דף כ"ו ע"ב וב"מ דף ס"א ע"ב דהוא מאוס מ"מ אם נפסל מאכילת כלב טהור ומשמע אף אם שלדו קיימת ולא הוה כמו יבש ושרוף דאם שלדו קיימת טמא כמבואר שם ועיין בדברי רבינו בהל' מא"ס פ"ב הכ"א ע"ש וצ"ל דרבינו ס"ל כשיטת רש"י בכורות דף כ"ג ע"א דמ"ד טומאה קלה עד לכלב ר"ל טומאת מגע ע"ש בתוספות והטעם נראה דיליף משרץ וכמ"ש התוס' שם ובשרץ רק מגע וא"כ משמע דאם נפסל מאכילת כלב גם בשרץ טהור והטעם משום דהוה כמו דבר חדש ועיין תוספתא נדה פ"ד דעור הבא כנגד פניו של אדם מותר בהנאה אף אם שניהם מתים חזינן דפרש של מת מותר ועיין ע"ז דף כ"ט דאמר שם דזבח איתקש למת ע"ש וע"ש דף ל"ד ע"ב גבי פרש ע"ז ובדברי רבינו בהל' אבל פי"ד הכ"א דכתב שם כולו אסור משמע אף עור ודלא כהתוס' בכ"מ וצ"ל דזה שאני עיין תוס' חולין דף ס"ד ע"ב דעור של פניו של אדם הוא בא ממקום אחר ורבינו ס"ל דאינו שליא דשליא אסור כמ"ש בהל' מאא"ס פ"ד ה"ה ופ"ה הי"ג וכן ס"ל בהל' פסוהמו"ק פי"ח הכ"ג דחייב עליו משום פיגול וכתב שם דהוה כאוכל משאר בשר הזבח ואף דהא בפ"א מהל' אה"ט הט"ו כתב דהוה כפרש ועיין חולין דף קי"ג ע"ב גבי בשר בחלב. והנה רבינו אף דבהל' אה"ט פ"א ה"ט פסק דרק על עור הראש של עגל הרך ועור בית הפרסות בזה אמרינן דיחידאה היא ולא פסקינן כן ע"ש וגבי עור בית הפרסות י"ל דר"ל משום דבזבחים דף כ"ח גרס רק עור בית הפרסות של בהמה דקה וכן הוא בתוספתא פ"ח דחולין ע"ש עכ"פ בעור בית הבושת ובעור השליל ס"ל דהוה כבשרן וגבי פיגול מבואר בפי"ח מהל' פסוהמו"ק ופי"ד דאף אם נתפגל הזבח מ"מ אין חייבין עליהם משום פיגול רק בשליל עצמו ובשליא והטעם משום דגבי קדשים מחמת למשחה לא הוה כבשר כמבואר בזבחים שם וע"ש דף ל"ה ע"א גבי שליל דאיכא אינשי דאכלי ובאמת לכאורה י"ל כך דהא דאמרינן בזבחים שם דאם פיגל בשליל לא הוה פיגול אם זה רק כשיש זבח והוא חושב לאכול שליל או שליא חוץ לזמנו אז פלגינהו מהזבח ואין שמם עליהם וכהך דמנחות דף י"ד ע"ב ובחלה פ"ב הובא בשבת דף ע"ו ע"ב גבי סובין דאם ניטלה מהקמח וחזרה לתוכו אינו מצטרף ובתרומות פי"א הובא בתוס' זבחים דף פ"ו גבי עצמות קדשים ע"ש אבל אם נאבד כל הזבח ולא נשתייר רק כזית משליל או משליא אם זורקין את הדם עליו וגם אז אם שייך מחשבת פיגול ועיין זבחים דף ק"ט ע"ש וכן אם חשב להאכיל מבשר השליל או מהשליא לכלבים למחר אם הוה פיגול עיין זבחים דף ל"א ועי' תוס' מנחות דף מ"ח ע"א דדבר שאין דרכו לאכול לא מיקרי זכות ע"ש. או די"ל דרק אם יש בשר זבח ונתפגל כולו חל גם על השליא והשליל שם זבח דבטל לגבו וכעין שיטת רבינו גבי לבונה דאף דס"ל בהל' איסורי מזבח פ"ו הלכה ח' דהוה רק בגדר מעלה לגבי טומאה זה רק לבונה הבא בפ"ע אבל לבונה שבמנחה מבואר בדברי רבינו בהל' פסוהמו"ק פי"ח הי"ב דאם אכל מלבונת המנחה שנטמא לוקה דיש שם מנחה עליו וכעין מעשה עץ שימש דחולין דף קכ"ט ועיין מנחות דף י"ג ע"ב היכא דאיקבע בחד מנא ע"ש וה"נ גבי שליל ושליא ועיין חולין דף ע"ה ע"א וכ"מ אבל אם ליכא רק שליל או שליא אין זורקין עליו את הדם ולא חל שם זבח וליכא פיגול ובאמת זהו כונת הר"א ז"ל בהשגות בפי"ח מהל' פסוהמו"ק הכ"ג דרק בשפיגל הזבח לאפוקי למש"כ וכן אם חישב שיאכלוהו כלבים השליא למחר דאז אינו בכלל זבח כלל לא משום דאין דרך לאוכלו, אך באמת נ"ל דרבינו ס"ל דגבי אדם לא בטל הפרש לגבו ולכך מותר בהנאה ועיין נזיר דף נ"א דהוה בעיא דלא איפשטא אם פרש הוה גלגלין לענין רקב וזה תליא אם הך דמבואר בסוף מכשירין דמר"ג מכשירין אם משום מים או משום מעיין וזה ר"ל הך לדעתו ולא לדעתו משום דמעיין א"צ דעת עיין תו"י כריתות דף י"ג ובירושלמי פ"ג דחגיגה גבי הי' אוכל דבלה ע"ש דהוה זה מחלוקת דר"י וחזקי' גבי רוק. ובהל' טומא"ו אבאר זה. אבל אם נימא דשתי' לא שמו אכילה וא"כ האיסור אכילה שכתבה התורה הוא על קרוש ושייך לומר איסורו חישובו עכ"פ חזינן דזה תליא במחלוקת אם במקום דלא צריך זה ועשה אם יש על זה שם הפעולה וה"ה לכאן גבי פיאה וכן נראה במ"ש רש"י ביצה דף כ"ו ע"א ע"ש בתוס' דמשמע שם דנ"מ דאין מתירין אותו לכתחילה ביו"ט אך באמת כך דכל היכא דהדבר תלוי בפי המומחה וכגון מום שאינו מובהק ולזה צריך דוקא רשות כמבואר יומא דף ע"ח וסנהדרין דף ה' ובירושלמי ספ"א דחגיגה אז אם החכם התיר שלא כדין בטל ההיתר שלו וכהך דיבמות דף צ"ב ע"א גבי הלכה וקלקלה דלזה לא נתן לה רשות ואפשר דרק אלמנה לכה"ג או חלוצה לכהן הדיוט דזה נעשה ע"י מה שאמרה מת בעלי דתנשא או תחלוץ דבשעת תקנה שתקנו דנאמנת כה"ג לא הי' בכלל תקנה זו ועליו לא הי' ההיתר משא"כ בגרושה דלא שייך זה וכה"ג כתבתי בהל' אס"ב במה דמבואר בירושלמי ספ"ט דסנהדרין דרצו לנדות את פנחס ר"ל משום דדין דקנאין פוגעין בו י"ל דגבי כהן לא הוה בכלל תקנה זו וא"כ יש בו חיוב מה שהרג ולא עבד ברשות. ולכך מביא הירושלמי בפיאה פ"ה ראי' דהפקר ב"ד הפקר מהך דעיברוה בשביעית מעוברת משום דשם ע"כ מיירי שעפ"י חשבון א"צ להתעבר כמבואר בירושלמי שם וכן כתב רבינו בהל' קידוש החודש פ"ד הט"ז ואז צריך דוקא ב"ד הגדול לד"ה ובזה א"ש מה דבעי שני קראי למומחין עיין נדרים דף ע"ח ור"ה דף כ"ה ע"ב דנ"מ דהיכא דעפ"י חשבון כן אז די רק בסמוכין והיכא דמפני הצורך אז צריך דוקא סנהדרי גדולה ונשיא ועיין בס' המצות לרבינו ותוס' ר"ה דף כ"א ע"א וכ"כ בזה בהל' קה"ח. עכ"פ י"ל דאז לא שייך הך דין המבואר בתו"כ פרשת אמור דגם גבי עיבור החודש שייך אתם אפי' מזידין כו' דזה רק אם עשו כדין אבל היכא דעברו על דין י"ל דלא עיין תוס' ר"ה דף כ"ב ע"ב ד"ה להטעות כו' וכן נראה בהך דין המבואר בבכורות דף מ' הובא בדברי רבינו פ"ג מהל' בכורות ה"ה אבל אם לא נמעך אעפ"י כו' ונראה דר"ל דאף אם לא מצאו כלל ביצה דבוקה בכסלים כיון שלא נמעך א"כ עשה שלא כדין ולא הוה היתר שלו היתר והוה כמו שנשחט שלא עפ"י מומחה אך זה רק במום שצריך דוקא מומחה. והנה באמת למה לא הביא רבינו זה בהל' ביאת מקדש פ"ז ה"ח ולכאורה י"ל דזה ראי' למש"כ לעיל בהל' ט"ז דגבי קדשים לא בעינן גדר ראית חכם להתיר ולכך בבכורות דף ל"ז ע"ב ודף מ"א ע"א פשוט לו יותר פדיון קדשים בע"מ משחיטת בכור בע"מ משום דקדשים לא בעי ראית חכם ובכור מעכב ראית חכם והנה באמת לר"י דאמר שם דף מ' דאם יש לו שני כיסים בידוע שיש לו שני ביצים מה ר"ל אם ר"ל דודאי ישנו בכסלים ולא מהני המיעוך אבל אם אינו שם י"ל דגם לר"י הוה בגדר מום או לא ובאמת לפי גירסא דידן שם דף מ' ע"ב דאם ביצה אחת גדולה רק כפול ג"כ לא הוה מום או י"ל דיש נ"מ בין אם מתחילה לא היתה או נימוק אח"כ עיין יבמות דף ע"ה והנה רבינו ז"ל ס"ל בהל' איסורי מזבח פ"ב ה"ב דזה קאי אאוזן ומשום דס"ל דאוזן בעצם לא הוה אבר עיין נדה דף כ"ג ע"ב גבי צורת פנים ולכך מוכח בגמרא וכן ס"ל לרבינו בהל' ביאת מקדש פ"ז ובהל' איסורי מזבח פ"ב ה"ז דרק הני ד' מומין עוברים יש עליהם שם מום עובר דאף דאינם נפרדים עליהם מ"מ הם פסולים ואם הקריבם לוקה עליהם כמ"ש רבינו בפ"א מהל' איסורי מזבח ה"ה והנה רבינו שם דייק דרק אם הקריבו אז עובר אבל אם הקדישו לא וכעין זה מבואר בירושלמי נזיר פ"ה ה"א דעל הקדש של בע"מ עובר אינו מחוור למלקות ובזה א"ש מ"ש עליו הרמב"ן ז"ל בס' המצות למה מנה זה ללאוין מיוחדין ע"ש במצות ל"ת צ"ה אך רבינו ז"ל מדייק שם ג"כ לשון הקרבה דוקא ועיין יומא דף ס"ד ע"א דיש שם קרא אחרינא על זה אך מדברי רבינו בפיהמ"ש ספ"ח דמנחות לא משמע קצת כן ובאמת נ"ל דכונת הגמרא תמורה דף ז' ע"א במה דאמר שם מתקיף לה ר"ל כו' אלא בתם ונעשה בע"מ ועובר כו' ר"ל כך והני חיובים לא משכחת אלא בתם ונעשה בע"מ דחייל עלי' קדושת הגוף מעיקרא או בבע"מ עובר דחייב ג"כ ועליו חל קה"ג כמבואר חולין דף ק"ל ודחה שם דשרוע וקלוט כתי' דזה הוה מום מעיקרא וקבוע וא"כ נמצא לפי"ז גם בבע"מ עובר חייב ג"כ משום מקדיש אך יש לחלק בין מום עובר מעצמו או ע"י רפואה עיין תוס' זבחים דף י"ב ע"ב ובכורות דף ל"ח ע"ב דמחלקים שם בין גדר נסיון או גדר רפואה והנה גבי ניקב ונסדק העור של אוזן מבואר בבכורות דף ל"ז ע"ב דהטעם דאינו מום משום דעובר ע"ש וא"כ לפי"ז יפסול וזה מוכח בגמרא שם דלא פסול דשם אמר דאסור לרצוע בעבד כהן משום דפוסלין אותו וע"ש בתוס' דאף לפסול לפי שעה אסור וא"כ איך אמר שם ראי' דלא מהני רציעה באלי' מזה וע"כ מוכח דבעור אף לפסול לא וכן נראה גבי חוטם דמבפנים גם מום שבסתר לא הוה ובזה א"ש מה דגמרא דף ל"ז ע"ב מקשה רק מחוטין מבפנים ותירץ משום דבעינן מום רע ור"ל כך דבתוספתא בכורות פ"ד ובירושלמי גיטין פ"ה יליף זה מן פסח דוקא גלוי רק הגמרא מקשה כיון דחזינן דאיפסול מיהו מיפסל לדידן גבי חוטין מבפנים כמבואר דף ל"ט ותירץ דמ"מ רע לא הוה וגם שם מחוסר אבר מבפנים ג"כ ליכא עליו ונ"מ למ"ש רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ב ה"ח דאם הקריבום הורצו וגם נ"מ דאין לוקין על הקרבתם אבל גבי אוזן אין הפסול כלל משום האבר עצמו וכן גבי החוטם ועיין בתוספתא בכורות פ"ד דאמר שם דאף אם אין לאזנים כלל ג"כ כשרים לקרבן ועיין בכורות דף מ"ד ע"א ולכך ג"כ אפי' למ"ד בכורות דף מ' ע"ב גבי עינו אחת גדולה דפסולה משום שרוע כמבואר דף ג' ע"ב ורש"י דף ל"ו ע"ב מ"מ ס"ל לרבינו בפ"ח ה"ג דלא פסול גבי אוזן רק אם משונה במראה ולא בגודל כן מפרש שם אך רבינו ז"ל לא פסק כן דס"ל דזה רק לרחב"א שם אבל חכמים ס"ל דגבי עין רק אחת כשל אוז ואחת כשל עגל בב"א ואף דמגמרא דבכורות דף ג' ע"ב מוכח כמו שפי' רש"י ותוס' שם דף מ"ד ע"א ד"ה מחווי ס"ל לרבינו דזה רק לרחב"א ולא לדידן ולכך גם הך דאוזן לא הביא רבינו רק במומי אדם ולא גבי בהמה וכמש"כ אך מ"מ גבי אוזן וכן גבי ריס של עין הפסול דנסדק וניקב הוא רק בגדר חרוץ עיין בכורות דף מ"א ע"א ועיין בתו"כ פרשת אמור ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ז ה"ד וכמו דגבי חרוץ אמרינן דבמקום בשר לא הוה מום כלל וגם י"ל הטעם משום דבשר גיזעו מחליף עיין נדה דף נ"ה ועצם אינו מחליף וגבי עור יש שם מחלוקת אי גיזעו מחליף או לא וזהו כונת התוס' חולין דף כ"ח ע"ב דאין לך מום גדול מזה ר"ל משום חריץ ועיין במה דפליגי רבינו והתוס' בהך דזבחים דף כ"ו ע"א גבי היא בפנים ורגליה בחוץ אם נשחטה כך אם כשרה דרבינו ס"ל בפ"א מהל' פהמו"ק דפסולה והתוס' ס"ל דכשרה וטעם רבינו דלמה לא מוקי שם כס"ד דאף קודם שחיטה חותך עד שמגיע לעצם כמו קודם קבלה והתוס' ס"ל דנהי דמום לא הוה לענין שלא יקרא שלם לענין קודם קבלה מ"מ קודם שחיטה פסול. וכיון דגבי עור אוזן הדר לברייתו ושם אבר אין על האוזן כמש"כ לעיל לכך כשרה וכן גבי חוטם והנה גבי ביצה מבואר בבכורות דף ל"ט ע"ב דאם אינו ניכר מבחוץ לא הוה מום ואף דלמה לא נימא שיהי' כמו מחוסר אבר מבפנים ונפסל מיהו וי"ל משום דביצה אחת לא הוה אבר רק שניהם אבר אחד ובזה י"ל דלכך בבכורות דף מ' לא פליגי ר"י ור"ע רק בשני כיסין וביצה אחת משמע דאם יש לו שני כיסים ובלא ביצים כלל גם ר"י מודה והטעם משום דאז הוה כמו מחוסר אבר דאף מבפנים שמו חסרון ופסול וזה רק כשנימוק אבל לא הי' לו מתחילת הבריאה שוב ע"כ אין לו כיסין וזה הוה בגדר מרוח אשך ויהי' נ"מ אם יש לו שלש ביצים בב' כיסין אם הוה בע"מ דבגמרא מוכח דאף היכא דחסר מתחילת ברייתו כשרה מ"מ יתר פסולה וה"נ משום דהוה כניטל עיין בכורות דף ל"ט ע"א ונ"מ ג"כ להך דשם דף מ' גבי שני ביצים בכיס אחד אם המום מחמת דחסר הכיס או מחמת דמונח בכיס אחד ב' ביצים ונ"מ היכא דיש לו שני כיסים רק הביצים מונחים בכיס אחד או שבכיס השני יש עוד ביצה ועיין תוס' חולין דף מ"ז ע"ב גבי שינתה מקומה דמוכח שם דלא דהחסרון הוא משום דאינו במקום שצריך שיהי' רק משום דישנו במקום שאינו צריך ונ"מ אם יש לו ב' וכ"כ בזה במ"א. ועיין תוס' בכורות דף מ"ג ע"א ד"ה הא ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ח הי"ב דס"ל דהך נמרחו אשכיו דר"י בכורות דף מ"ד ע"ב ר"ל הכיס של ביצים ואם לא הי' לו מתחילת הבריאה אז הוה אף בבהמה והטעם דאז הוה חסרון הניכר וגם י"ל כמ"ש התוס' ב"ק דף צ"ח ע"א דדי שיהא האבר שהחסרון בו בגלוי וכ"כ בזה בהל' כלאים גבי הך דקדושין דף כ"ה ועיין בתוספתא כאן פ"ה דחשיב שם סריס אדם וסריס חמה במומין שבאדם ולא בבהמה והיכי משכחת לה וי"ל כגון שנפצע או ניקב ביצה אחת וכשיטת רבינו דס"ל דהני שמיוחדים רק באדם אף שמפורש בקרא כמו גבי מרוח אשך מ"מ לא מחלי עבודה ולכך גרס בבכורות דף מ"ג דלאו יש דהא מפורש בקרא ומ"מ לא מחלי עבודה ועיין תוס' ע"ז דף ו' ע"א. והנה באמת לכאורה הא דאמרינן בגמרא דבכורות דף מ"ד ע"א דמרבינן מעיור חורוור והמים הקבועים הא זה קאי על אדם ובאדם אין נ"מ בין עובר לקבוע ואין לומר כמ"ש התוס' כתובות דף ע"ה ע"א ד"ה כאן הא רבינו בהל' ביאת מקדש ספ"ז כתב דאם עבד בזיהום חילל עבודה ובפ"ו ה"ד לא חשיב מום עובר גבי אדם רק גרב או ילפת ר"ל הני דמבואר במתני' דף מ"א ובהל' איסורי מזבח פ"ב ה"ז חשיב גם חורור והמים שאינם קבועים וצ"ל דגבי אדם כיון שאח"כ עבר שוב בטל ממנו שם מום למפרע וכעין הך בעיא דפנחס בכורות דף ל"ט ע"א משא"כ גבי בהמה דנקרבת אין שייך זה וכעין מ"ש התוס' חגיגה דף ד' ע"א גבי חציו עבד וחציו בן חורין אך יהי' נ"מ לענין הקדש ואז מום עובר כמו החורור וכדומה אז אם אח"כ נתרפא שוב אינו עובר על הקדשו משא"כ גבי גרב וילפת אף שאינם קבועים ולא דמי לזיעה דשם אח"כ הזיעה חוזרת וכה"ג ס"ל לרבינו גבי הך דמבואר בר"ה דף כ"ח גבי עתים חלים עתים שוטה ועיין יבמות דף קי"ג וכתובות דף כ' וכ"מ ובירושלמי תרומות פ"א. והנה רבינו ז"ל בכל דוכתא שמביא זה עיין בפכ"ט מהל' מכירה ובהל' עדות פ"ט נקט כגון הנכפים ר"ל משום דס"ל דכיון דהוא פעם אחת שוטה בלא סיבה שוב אין הדעת שלו חשוב גדר דעת כלל לדין ועיין תוספתא שבועות פ"ג במה דאמר שם ר"ע אך נ"ל דזה רק להני סימנים המבוארים בחגיגה דף ג' ע"ב דזה הוה בגדר שטות הלכה למשה מסיני ובהם לא חיישינן להך חששא דיבמות דף פ' שמא הבריא בינתיים ועיין רש"י נדה דף מ"ה ע"ב במשנה ואע"ג דחריף בשאר דברים דזה הוה בגדר גזיה"כ אבל בשאר סימני שטות אז יש לחלק בין קנינים דלא הוה בגדר גזה"כ ובין גיטין וקדושין ועיין מנחות דף צ"ג ע"א גבי סמיכה דממעט להו משום דלאו בני דיעה וגם קטן כן ומיירי במחוסרי כפרה דאל"ה בל"ז לאו בני הפרשת קרבן הם ועיין נדרים דף ל"ה ע"ב ובדברי רבינו בהל' מחוסרי כפרה פ"ג ה"ו ע"ש ועיין ב"ק דף פ"ו ע"ב דמבואר שם דחרש עדיף מקטן לענין דעת וב"מ דף ח' ע"א ומוכח מדברי רבינו פכ"ט מהל' מכירה דהוה בגדר פעוטות לענין קנין ונ"מ למ"ד ביבמות דף ק"ה ע"ב דאשה חולצת קטנה אם הגיעה לעונת הפעוטות שוב חרשת אם לאו טעמא דאמר ואמרה היתה ג"כ חולצת והך דשם דף ק"י ע"א דר"ל דחרשת מעיקרא בת חליצה היא ואח"כ דחה שם מטעם דאינה ראוי' לקריאה שם מיירי דהנשואין שלה הי' ג"כ מדרבנן אבל בל"ז ודאי דלא מהני דלא ס"ל כר"י. ובזה יש ליישב דברי התוס' בכורות דף י"ט ע"ב דכתבו שם דגבי חליצת קטנה הוא רק גזרה משום יבום והוא תמוה דמבואר ביבמות דף ס"א ע"ב דקטנה מתיבמת ואינה חולצת ע"ש רק דר"ל כגון עד שלא הגיעה לעונת הפעוטות או לעונת נדרים דאז מתיבמת ולא חולצת ועיין מ"ש רבינו בהל' שגגות פ"ט ה"ג ובהל' ק"פ פ"ב ובסוכה דף מ"ב ע"ב דמבואר שם לר"י דהוה כמו עונת הפעוטות ועיין יומא דף מ"ג ע"א דמבואר שם דר"י ס"ל דקטן עדיף מחרש ושם יש שני גירסות אם בעי דוקא קטן שיש בו דעת או אין בו דעת וזה תליא אם בעי כונה לטהרה או לא עיין בתו"י יומא דף מ"ג דס"ל דלא בעי ורש"י שם דף י"ד ע"א וסוטה דף ל"ט ורש"י סנהדרין דף ע"ז ע"ב ד"ה והזה וכן ס"ל לרבינו בפ"י מהל' פרה ה"ז דבעי כונה ע"ש. עכ"פ כך דגבי שוטה דיש לו סימנים המבוארים בגמרא אז אף אם פעם אחת הוא שוטה גמור וסימני שטות אחרת אז אם גם אז הוא שוטה ובזה יש ליישב מה דמבואר בבכורות דף מ"ה ע"ב ותוס' שם דף ל"ז ע"א דמשמע שם דלא מחללי עבודה וי"ל כה"ג וע"ש דף מ"ד ע"ב גבי רוח קצרית כו' ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ח הט"ז אך רבינו ז"ל מחלק כך דכל היכא דהשטות בא לו ע"י איזה סיבה אז כשתסלק ממנו הסיבה הרי הוא פקח גמור וכעין דאמרינן ביבמות דף ס"ו פומייהו הוא דכאיב לו וכ"מ בזה אבל בלא סיבה אז הוא שוטה לעולם אך בהל' חמץ פ"ו ה"ג שם דייק רבינו דרק שנתרפא אז צריך לאכול מצה משמע אבל בל"ז פטור אף שנסתלק ממנו הסיבה שגרמתו להיות שוטה וצ"ל כמש"כ דכיון דנתרפא איגלאי מילתא למפרע דהוה בר חיובא ולכך לא אמרינן גבי' גדר דיחוי ועיין תוס' חגיגה דף ב' ע"א ד"ה תשלומין ותוס' ב"מ דף קי"ב וכ"מ בזה ונ"מ אם הדיחוי הוא בגדר פטור או בגדר אריא הוא דרביע עלי' ובמ"א אבאר זה. עכ"פ לגבי ביצה אחת הוה רק כמו חסר מקצת אבר ולית עליו שם חסרון מבפנים ועיין תוס' חולין דף י"ז ע"ב ד"ה פגימת ובאמת י"ל דלכך לר"י אף אם לא נמצא הביצה לא הוה בע"מ משום דזה הוה כמו מומין שבסתר משום די"ל דהביצה דבוקה בכסלים גם לדינא אין נ"מ כיון דאסור לשחוט לר"י שמא ישנו בכסלים וא"כ לא שייך בה פדיון גם בקדשים וגם לא הוה דומיא דפסח וכ"כ בזה בח"א בהל' יו"ט וכן נראה דגבי זובן המבואר בבכורות דף ל"ח ע"ב דמבואר שם דדוקא נפגם ולא ניטל וכן גבי זכרות דגם נפגם לא הוה מום זה כשר אף להקריב דכיון דהדר בריא לא הוה מום כלל וכמו גבי אוזן וי"ל דזהו הכונה דהתוספתא דסריס אדם פסול רק גבי אדם ולא גבי בהמה ר"ל כה"ג ועיין יבמות דף ע"ה ע"ב ע"ש ובאמת מדברי רבינו נראה דהיכא דהוה טעם דחרוץ לא בעי כלל השיעור דחגירת ציפורן ולכך בפ"ז מהל' ביאת מקדש ה"ד גבי ריס ובפ"ב מהל' איסורי מזבח ה"ד וה"ג לא כתב שם שיעור דחגירת ציפורן ודלא כרש"י חולין דף י"ז ע"ב וגבי ריס דייק בכ"ש והך דין דדף מ' ע"ב גבי נפגם עצם ידו כו' זה לא הביא כלל רבינו ודלא כמ"ש הכ"מ בפ"ז מהל' ביאת מקדש ה"ד משום דס"ל דאנן לא קי"ל כרחב"א רק גבי זנב פסק כן משום משנה דדף ל"ט ע"ב ונשבר הוא מהך דדף ל"ה ע"א דמבואר שם דהוה מום ובתו"כ פרשת אמור יליף לה מאו שבר וי"ל דפגימת עצם ג"כ הדרא בריא וכעין מ"ש התוס' נדה דף נ"ה ע"א ד"ה בשר ע"ש ועיין רש"י זבחים דף ע"ד ע"ב ד"ה נקובת הקוץ ע"ש דכתב ג"כ משום דהדר בריא לא הוה מום ומשמע דכשרה להקריב מיד וכמש"כ כיון דאין על זה שם אבר רק משום חסרון ולקמן בהל' ביאת מקדש אבאר זה. והנה רש"י ז"ל פי' בבכורות דף ל"ד ע"א ד"ה הצורם בכהן קמיירי והנה לכאורה קשה דהא מבואר בירושלמי פיאה פ"ה גבי המגדיש על מתנות עניים אף אם אחרים גדשו שלא מדעתו מכל מקום קנסינן וכן כתב רבינו לקמן פרק ד' ה"ז ועיין בירושלמי פ"ח דיבמות גבי משוך דמבואר להיפך ועיין רש"י ביצה דף כ"ז ע"א וכ"כ בזה בח"א אך באמת רש"י כאן קאי רק אר"א דקנסו אותו עולמית על הבכור לא על המום דס"ל דלחכמים הוא מן הדין דלא ישחוט ומטעם הספרי שכתבו התוס' ולכך פי' שם ובגיטין דף מ"ד על הך דלא קנסו בנו אחריו זה רק לר"א וס"ל כמו שפסק רבינו בהל' פהמו"ק פי"ח ה"ה גבי קדשים והטעם דא"א לעשות היתר חכם והעמדה והערכה על דבר שנעשה על ידי איסור דעל זה לא נתנה לנו התורה רשות וכן ר"ל בכורות דף ל"ה דנכרי אתי לאחלופי בגדול לא ר"ל על הטלת המום דזה אין חשש כלל למיעבד איסורא עיין תוס' עירובין דף מ' ויבמות דף צ"ב ע"ב בתוס' גבי מזיד ורש"י בכורות דף ט"ו ע"ב וכ"מ בזה רק דר"ל דאף דגבי עכו"ם לא מקרי נעשה איסור וגם גדר גרמא לא שייך משום דלדעתא דנפשי' קעביד כמבואר בשבת דף קכ"א וכ"מ מ"מ חיישינן דילמא יתירו בכור ע"י מום שיעשה בו ישראל ולא קאי על איסור הטלת מום וכה"ג כ' בח"א על הך דשבת דף קל"ט גבי כשותא בכרמא בהל' מאא"ס ע"ש ושם דף קנ"ג. אך כל זה במום דבעי דוקא חכם וכן הדין גבי נדרים היכא דבעי רק חכם כמו בלא פתח וכמש"כ בח"ב בהל' שבועות אם התיר שלא כדין ג"כ לא הוה היתר ועיין בנדרים דף כ' ע"א ודף ס"ה ע"א גבי שלא בפניו וכן נ"ל גבי הך דין דנגע המובא בבכורות דף ל"ד ע"ב דאם קצצה מתכוין שם ר"ל ג"כ דכיון דקי"ל דגבי נגע כ"ז שלא טיהרו הכהן הוא טמא עיין ירוש' פ"ו דפסחים ובדברי רבינו בהל' טו"צ פ"ט ה"ג ע"ש המחלוקת דתנאי אם יכול הכהן לטהר אותו וכן מה דבעי שם ר"פ אי טהור תנן כו' ר"ל אם הכהן יוכל לטהר אותו תכף או ימתין ודלא כדמשמע שם מתוס' ד"ה מקמייתא ע"ש ולפי"ז אם עבר הכהן וטיהרו י"ל דלא מהני וכמש"כ ובזה יש לפרש דברי הירוש' פ"ו דפסחים הנ"ל ובתו"כ פ' תזריע יכול אם אמר כהן על טמא טהור יהי' טהור כו' ואיך ס"ד לומר כן רק דר"ל כה"ג דבאמת אין עליו טומאה רק דחכמים לא נתנו לו רשות לראות אותו וי"ל דגם מן התורה כן ושוב אף בדיעבד לא מהני הטהרה שלו ולכך פי' רש"י דהך דקנס דהיינו לר"א קאי אכהן דוקא דלאסור לעולם דוקא שלו וכן גבי משוך דכיון דמשוך ס"ל לר"י דלא ימול לעולם כמבואר ביבמות דף ע"ב ע"א והוא דבר שבגופו אם אחרים משכו אותו לא קנסוהו. ובמש"כ לחלק בין דבר דהוא ממילא ע"י הדין ובין דבר דבא ע"י סיבה י"ל ג"כ הא דמבואר בבכורות דף י"ב ע"ב גבי בהמת שביעית דפטורה מן הבכורה וגרס רבינו שם הטעם משום דהוה כמו סחורה בפ"ה מהל' בכורות ה"ט ר"ל משום דעי"ז הולד דנפטרת מן הבכורה ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דר"ע ור"ט בבכורות דף י"ט ע"א גבי בכור לד"א ושם דף י"ז גבי יצאו שני ראשים וע"ש דף ט' ור"ל אם הפטור מה שקדמו אחר או מה שהוא אינו ראשון ובפרט למה דס"ד שם דף ט' דריה"ג אף דס"ל א"א לצמצם מ"מ לא קדוש רק אחד הרי חזינן דאף במקום שיש אחר שהוא כמוהו מ"מ יש עליו דין בכור ועיין הוריות דף י"ב ע"ב גבי מלכי יהודא ומלכי ישראל דשניהם יש עליהם דין דאין על גביו כו' וכן נ"מ למ"ד בב"ב דף ק"ל ע"א דגם בת במקום בן דבריו קיימין רק במקום דאיכא בכור לא אם הי' לו רק בן ובת והבן הי' הבכור אם יש עליו שם בכור כיון דאין אחריו בן ויהי' נ"מ להך דין אם אמר שתורישנו בתו ועיין מש"כ הרשב"ם ב"ב דף קכ"ה ע"ב ד"ה אמר ר"פ דמשמע שם דגם אז יש עליו שם בכור ועיין תוס' סנהדרין דף ס"ד ע"ב דאם אין לו אלא בן אחד מיקרי כל זרעו ע"ש. ובאמת זה תליא במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' בכורות פ"ד הי"ד אם דבר שאינה קדוש בקדושת בכורה אם פוטר מן הבכורה ע"ש וא"כ נמצא דהוה כמו סחורה דע"י הראשון נפטר השני ואמאי גבי חלה ג"כ אין עלי' שם סחורה דע"י החלה נפטרת השאר ודוחק לומר דדבר הגורם להטבל הוא החלה דהרי דבר שאין בו מציאת הפרשה אין עליו שם טבל עיין פסחים דף ל"ג גבי אחמיץ במחובר וכבר הארכתי בזה לעיל אם טבל איסור עצמיי או לא אך באמת כך דגבי בכור דהוא מאליו שפיר שייך לומר דהתורה לא תעשה דבר שיהי' גורם לעקור דין משא"כ גבי חלה דהוא עושה זה לא שייך זה וכעין הך דסוטה דף ו' ע"א מי קרמינן עלי' בע"כ ובהך דגיטין דף פ"ג ע"א גבי גורם לעקור דבר מה"ת ע"ש ובירוש' שבת פי"ג ה"ג את גרמת לו ע"ש וה"נ כן ועיין תוס' נזיר דף כ"א ע"ב ד"ה אלא אם יכול לגרום שיבוטל נדרו ע"ש ושם דף כ"ב אך באמת לשיטת רבינו דס"ל בהל' נדרים פי"ג ה"ב דצריך שהוא יכוון לעקור הנדר מעיקרו אף לדידן דס"ל מגז גייז ע"ש א"ש וזה מהך דנדרים דף ע' וכ"כ בזה בח"ב. עכ"פ כאן איך מתחייב המחצה שלא הביאה מתחילה שליש במה שהתחיל לקצור התבואה שכבר נתחייבה תחילה וצ"ל כמש"כ לעיל דמ"מ אף שכבר נתחייב זה רק אח"כ לכשיקצור ולכך מועיל שפיר לענין שיחול עלי' שם קצירה לענין שיתחייב המחצה השני וכעין דאמרינן בזבחים דף ס"ט ע"א אם הועילה שחיטה להתחייב כו' ועיין תוס' ב"ק דף ע"ו ע"א ד"ה שחיטה ע"ש ועיין חולין דף פ"ה ע"ב במה דאמר ש


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:17:2
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:17:2](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Gifts%20to%20the%20Poor/r/3:17:2)

[השמטה לדף מ"ו ע"ב.**במ"ש**בזה בח"א לענין שני דברים המעכבים זא"ז אם כל אחד הוה דבר שלם או רק חצי דבר ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דר"י ורבנן סוכה דף נ"ד ע"ב גבי תר"ת אם זה מיקרי דבר אחד או דברים נפרדים המעכבים זא"ז ואמר שם כיון דחזינן דפעם אחת ישנו זה בלא זה גם השני הוא דבר נפרד בפ"ע וכעין מ"ש רבינו בספר המורה ח"ב כי כל דבר המורכב ואין אנו יודעין אם הוא דבר אחד או שנים כשנמצא אחד מההרכבה בפ"ע מוכרח שגם השני ישנו בפ"ע ע"ש בפ"ע עיון ב' ועי' מ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דף פ"ג ע"ב גבי נזירות לענין טומאה כה"ג ועי' במנחות דף ח' ע"א בהך מחלוקת דרב ור"ח אם זה קדוש בלא זה דרב ס"ל כיון דזימנין משכחת לה דהם דברים בפ"ע שוב הוה דברים נפרדים אף דמעכבים זא"ז ובאמת ר"י ורבנן דמנחות דף כ"ז גבי אגד אזלי לשיטתייהו בסוכה דף נ"ד ע"ב הנ"ל אם זה דבר אחד או שני דברים המעכבים זא"ז ונ"מ ג"כ לענין בל תוסיף אם מוסיף על פרט מהמינים על המנין שלהם דאם נימא דזה רק פרט מהדבר לא דבר שלם בפ"ע אם מוסיף על מנינם לא שייך ב"ת דזה בפ"ע לא חשוב כלל והוה כמו הך דאמרינן בחולין דף קכ"ט כשישמש מעשה עץ שימש ר"ל דהפרטים אין עליהם שם דבר כלל ע"ש בתוס' וה"נ כן רק בערבה דחזינן דהיא נחשבת פעם אחת למצוה בפ"ע במקדש י"ל זה ועי' בדברי רבינו בפ"ז מהל' סוכה ומ"ש התוס' ר"ה דף ט"ז ודף כ"ח ע"ב דאמאי לא שייך ב"ת גבי תקיעת שופר ע"ש הנה באמת כך דכ"כ בח"א דכיון דקי"ל דגבי תקיעה עיקר המצוה הוא השמיעה וגם התוקע בעצמו רק מה ששומע וכעין מ"ש רש"י סנהדרין דף ס' ע"א גבי מגדף גבי קריעה והרמב"ן ז"ל במלחמות כתובות דף כ"א ע"ב גבי שנים המכירין חתימות ידי עדים מעידין כו' דגם הם שומעין מפי עצמם ומה דמבואר בגמ' שם בר"ה דצריך לכוון להוציא אחרים לא ר"ל שהם מוציאים את אחרים שגם אחרים שומעין כמוהם רק דר"ל כך דהנה כ"כ במה דמבואר בכריתות דף י"ט ע"ב דכונה לא ר"ל המחשבה רק דר"ל הדבר מה שצריך ונ"מ דאם הי' צריך תקיעה וקסבר דבעי תרועה ונתכוון לעשות תרועה ועלה בידו תקיעה יצא דלא בעי רק שיכון לעשות דבר מה שצריך וזה הוה כעין עקירה בטעות דמנחות דף מ"ט וזהו ג"כ כונת הגמ' ברכות דף י"ב גבי נקט כסא דשכרא ע"ש דר"ל ג"כ זה הבעיא אם צריך מחשבה ואז לא יצא ואם די בכונה יצא וזה ר"ל ג"כ הך דר"ה דף ל' שומע דומיא דמשמיע ר"ל דהתוקע בעצמו א"צ שיכון שיצא בזה התקיעה דהרי אינו יוצא כלל בזה רק צריך שיכוון שהוא תוקע לשם מצוה או לשם תקיעה ועי"ז יש עליו שם תקיעה וא"כ ממילא שמע תקיעה וה"נ השומע כן או דהתוקע צריך שירצה שגם אחרים ישמעו את תקיעתו וממילא הם יוצאים וא"כ לפי"ז הא באמת השמיעה מה ששמע כבר אזל לו רק מה שצריך להתקיעה מצטרף ואידך אזל לו ועי' ברכות דף נ"ג ע"א גבי שלהבת ושבת דף פ' גבי קלטו כלב ובירוש' שם רפ"א ועי' חולין דף ע' ע"א ברש"י גבי משליך לכלבים וב"ק דף צ"ג ע"ב גבי ראשית הגז ובחולין דף קל"ח ע"א גבי גזז ומכר וזהו ג"כ כונת הירוש' בר"ה פ"ג ופ"ד דאם נתכוין לצאת בתקיעה אחת לשתי תקיעות גם אחת לא יצא דלא ראשו אית לו סופו ור"ל דאין השמיעה שלו מצטרפת כיון דסבר לחלקם לשנים וזה ג"כ טעם ר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת משום דס"ל דגבי איסורים הכמות הוא האיכות אבל אם בשעה שאוכל רוצה לאכול שיעור שלם רק יותר בכדי א"פ אז גם ר"ל מודה כמבואר בירוש' רפ"ו דתרומות ועי' בהך דזבחים דף פ' גבי הזאות מצטרפים ומ"ש התוס' יומא דף פ"א ע"א גבי רביעית דם הבא משני מתים ובדברי הראב"ד ז"ל בהל' טומאת מת פ"ד הי"ג גבי רביעית דם דאין עליו שם נפש אא"כ מחובר ע"ש. וזה כונת הגמ' במעילה דף י"ז גבי רביעית דם שהגיס בה ור"ל אם שייך שם מקצת כיון דהוא עצם אחד ובהל' טו"מ אבאר זה. עכ"פ דבעי שיהא עליו שם דבר ועי' ביומא דף ס"א בהך מחלוקת דנשפך הדם באמצע הזאות וזה ג"כ כן אם יש על כל הזאה שם דבר בפ"ע ועי' נדרים דס"ח גבי הפרת האב והבעל ובזבחים דק"י גבי קומץ ולבונה וע"ש בתוס' ושם בע"ב ודף מ' ע"ב ודף צ"ג ע"ב גבי קבלת דם בכלי וכן בהך דנדרים דף פ"ג גבי יש נזירות לחצאין וזה באמת תליא בהך מחלוקת דשם דף ג' ע"ב היכא דלא נזר רק מא' מהם אם חל וע"ש ברש"י דכ' שם דהוה גדר איסור חל על איסור ור"ל כך דהנה התוס' שם דכ"א ע"א כ' דבגדר יד שפיר חל גם בדבר אחד לר"ש ר"ל כך דבאמת כ"כ בהל' נזירות דגבי נזירות יש ב' הדברים מצד הדין ומצד שאסר על עצמו ועי' מ"ש בעהמא"ו פ"ב דביצה גבי תנאי כפול דאומדנא הוה כמו שכפל וכן ר"ל הירוש' גיטין פ"ב אם פירש פסול ואם לא פירש כשר ר"ל דבלשון גירשתי כלול כל הלשונות וכן ר"ל בהך ירוש' דחגיגה פ"ב ובתוספ' שם הטובל מטומאה לטהרה עלתה לו דבשם טהרה כלול הכל אך כך דיד לא הוה רק בגדר דין מקרא דנדרים דף ג' וממילא חל עליו הכל משא"כ בשאמר מפורש אז זה הוה מחמת פיו והשאר צריכין להיות מחמת הדין ובדין נזירות צריך כל הדברים וא"כ על הדבר שנזר בפירוש שכבר חל מחמת הדבור לר"ש דס"ל דאין אחע"א א"א לחול ושוב לא חל כלל דאין נזירות לחצאין ולכך לית לי' לר"ש ג"כ דין נזיר שמשון ועי' יבמות דף נ"ב ע"ב גבי הך בעיא דר"ח אם מאמר וזיקה הוה עצם אחד או שני עצמים ובהך דמנחות דף כ"ד גבי דין דשבעה לה טומאה ובאמת נראה דגבי עבד בנזיר דף ס"א ודף ס"ב ע"ב הוה רק הנזירות אצלו דין ולא חיוב דחיוב לא חל עליו כלל דאין נפשו קנויה לו היכא דיש בזה עינוי כמבואר שם ולכך אין בו חצי נזירות וע"ש בירוש' דנזירות שלו רק הלכה וכ"כ בזה בהל' נזירות אך ר"ח במנחות דף ח' הנ"ל ס"ל דכיון דמ"מ בזה הדבר צריך שניהם שוב הוה זה כדבר אחד ואחד מועיל לחברו וזה הגדר ג"כ דגבי נפשות לא מהני עדות מיוחדת לכ"ע דצריך שיהא אחד מעיד על חבירו וכעין מ"ש רבינו ז"ל בהל' יסודי התורה פ"ח ה"ב ועי' בדברי רבינו בפ"ד מהל' עדות ה"א דצריך ג"כ שיעידו בב"ד אחד ועי' ב"ב דף קס"ה ע"ב ובגיטין דף ל"ג ע"ב והנה בירוש' סנהדרין פ"ח סה"ה במה דאמר שם ר"י דאם אחד מב"ד הראשון מת אינו נסקל והקשה שם דמאי קמ"ל הא מבואר זה במשנה ותירץ דקמ"ל דלא מצטרפי לעשות עכ"פ כמן גנבה ראשונה ע"ש אך בתוספ' פי"א דסנהדרין מבואר דמצטרפי גם לחייבו מיתה וטעם הירוש' דלא מצטרפי גם לאחת דלפי זה יהי' צריך לגנוב עוד פעם שלישי ושוב יהי' עליו דין כיפה וכמו הך דסנהדרין דף פ"א דהוה מלקות של כריתות ובמ"א אבאר זה. וכן ס"ל לרבינו בפ"א מהל' עבודת יוהכ"פ דשבת שחל להיות ביוהכ"פ חל גם שם יוהכ"פ על הקרבנות של שבת וצריך דוקא כה"ג וכ"כ בזה בח"א סוף הלכות עירובין וראי' לזה מדאמרינן בפסחים דף נ"ט ע"ב דכיון דקי"ל דחלבי שבת קרבין ביו"ט יכול להקטיר חלבי ק"פ אם חל להיות ע"פ בשבת בלילה ע"ש ובדברי רבינו בפ"א מהל' תמידין ומוספין אך לפי שיטת התוס' יומא דף מ"ו ע"א דבשעת המערכה של תמיד אז קרבין אף בשבת ויוהכ"פ רק דמחלוקת אם יכול לעשות לה בלילה מערכה בפ"ע וא"כ לפי"ז אם חל ע"פ בשבת דאז של תמיד ושל מוסף ודאי קרב בלילה יכול להקריב עמהם גם של פסח ובאמת קשיא לי למה דחק הגמ' בפסחים דף נ"ח ע"א בהך מחלוקת דר"י ור"ע כסדרו בחול כו' דברי ר"י ור"ע ס"ל כסדרו בע"פ ע"ש דלמא ה"פ דהנה לפי המבואר שם דף נ"ט ע"ב בתוס' ושבת דף קי"ד ר"י ס"ל חלבי חול קרב ביו"ט ולר"ע רק אם חל בשבת וא"כ לפי"ז י"ל כך דהא דאמרינן במשנה דאם חל ע"פ להיות בע"ש מקדים דזה אתיא כר"י וא"כ בשלא חל בע"ש אז האימורים של הפסח יכולים ליקרב בלילה לכך מאחרין משא"כ אם חל בע"ש אז ע"כ צריך להקדים מחמת הקטרת האימורים משא"כ לר"ע ס"ל דאם חל ע"פ בחול צריך להקדים כמו אם חל בע"ש כיון דאסור להקטיר האימורים בלילה אך אם נימא כשיטת התוס' יומא הנ"ל א"ש גם י"ל דהיכא דאין שהות להקריבם ביום שוב אסור להקטירם בלילה דלא מיקרי נתותרו כמו בהך דפסחים דף נ"ט ע"ב ועי' חגיגה דף ח' ע"ב שפסק היום ע"ש ובתוס' מנחות דף כ"ו ע"ב דמנחה אם נקמצה קודם תמיד די בכך ויכול להקטירה אח"כ ויהי' נ"מ גבי קרבן אם די בשחיטה וקבלת הדם קודם תמיד של בין הערבים אף דזריקה יהי' אח"כ ועי' תוס' יומא דף כ"ט ומנחות דף מ"ט ובירוש' יומא פ"ב ה"א גבי קומץ שנתנו על מערכת לילה כו' ר"ל אם הקטרת הקומץ דומה לזריקה בלבד או גם להקטרת האימורים ועי' פסחים דף ע"ז ע"ב וכ"מ ובאמת הנה בירוש' פסחים פ"ה ה"ג מבואר דאף דקי"ל דגם הקטרת אברי תמיד צריך שיהי' קודם הפסח זה רק אם הפסח הוא חי אבל אם נשחט קודם אף דקי"ל דממרסין בדמו רק עד שיזרוק דם התמיד ולא עד שיקטיר ובזה א"ש מה שמקשין דאמאי לא מוקי הגמ' בפסחים דף נ"ט ע"ב הך דכל הלילה ילין דמיירי שעדיין לא נקטרו אברי תמיד כמ"ש התוס' מנחות דף מ"ט ע"ב אך משום דשם קאי לפי שיטת הירוש' ג"כ אערב פסח כמ"ש שם התוס' ובע"פ הדין דצריך להקטיר גם אברי התמיד קודם שחיטת הפסח וא"ש. עכ"פ איך ר"ל הירוש' שם דגבי שחוט רק זריקת דם התמיד קודם לזריקת דם הפסח ואח"כ יקטיר אמורי פסח תחילה ואח"כ של תמיד או ר"ל דאחר זריקת דם הפסח יקטיר אברי תמיד ואח"כ אימורי פסח וזה תליא כיון דלא נתקיים עשיית התמיד קודם הפסח שוב יהי' כמו בכל קרבנות דהם קודם לתמיד של בין הערבים. אך אם נימא דגם קבלת הדם קודם התמיד שוב גם בכל הקרבנות יכול להקריב אח"כ לא שייך זה. ובאמת היכא דלא חזי ע"י שאסור אם זה מיקרי כמו נתותרו כ"כ בזה בהל' ציצית פ"ג ה"ו דמלשון הגמ' דפסחים דף ס"ח ע"ב במה דאמר ר"ש חביבה מצוה כו' לכאורה משמע דאף אם נימא דאסור להקריב ביום מ"מ יכול להקטירם בלילה ועי' בביצה דף כ"א ובמנחות דף מ"ח דנקט שם ע"מ להקטיר אימורים לערב ולא נקט ויקטיר וכן מדברי רבינו ספט"ז מהל' פסוהמו"ק וע"ש ברש"י ביצה ובתוספ' לא נקט כן ול"ל זה אך כך דהנה כ"כ בהל' מא"ס פ"י אם שייך גבי דם לומר כמו גבי קומץ בהך דזבחים דף מ"ג היכא דמקצת אסקיה אמערכה דהוה גם אידך כן וגם אם נימא מדם לאימורים כה"ג כיון דלא מעכבי ואף דמבואר במכות דף י"ט דדם ובשר חדא מילתא הוא אך י"ל דזה הוה כמו דאמרינן במנחות דף י"ד ע"ב דהיכא דערבינהו מיערב והיכא דפלגינהו מיפלג ה"נ גבי דם ובשר כך וא"כ אם זרק ע"מ להקטיר דהוה כמו ערבינהו שוב הוה כמו משלה בהם האור ושרי להקטיר לכ"ע ובל"ז לא משום דאסור להקטירם אחר תמיד כיון דביום לא הי' ראוי ועי' פסחים דף ס"ט ע"ב מה דאמר שם דלר"א כיון דחזי לאכול אם היו מגין עליו שפיר שוחטין עליו והתוס' שם דף נ"ט ע"א כ' דהיכא דאסור להקריב לאחר תמיד אין שוחטין עליו וצריך לחלק בין דאורייתא לדרבנן וכמ"ש בהל' ציצית שם ונ"מ לדידן לשיטת רבינו בפ"ו מהל' ק"פ ה"ב גבי טמא מת בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אם חל ז' שלו להיות בע"פ שחל להיות בשבת אם מזין עליו דלא שייך הך טעם דהל' ו' שם ועי' בפסחים דף מ"ח גבי מדומע אף דהוה רק מדרבנן ואין לומר דאיסור הנאה שאני וכעין מ"ש רבינו ספט"ז מהל' מכירה אך מהך דזבחים דף פ"ח ע"ש ברש"י ותוס' דלא ס"ל כן: ע"כ השמטה]


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:17:3
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:17:3](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Gifts%20to%20the%20Poor/r/3:17:3)

[השמטה לדף מ"ו ע"ב.**במ"ש**התוס' יומא דף ע"ט ע"ב דרק אם אוכלין תרומה אמרינן זריזין וכ"כ בזה בהל' מא"ס פ"ט ה"ד ובזה מדוייק לשון רבינו בהל' אהט"ו פ"ח ה"ה דהא דגבי יוצא דפסח לא גזרו טומאה זה רק ביוצא חוץ לחבורתו אבל ביוצא חוץ לירושלים דזה שייך גם גבי שאר קדשים אז שפיר י"ל דטמא אך כיון דכבר נפסל ביוצא חוץ לחבורה שוב לא שייך עליו אח"כ שיגזור עליו טומאה כשיצא חוץ לירושלים ועי' מנחות דף כ"ד גבי שבעה לה טומאה ושם דף נ"ז גבי חימצה ויצאה ופסחים דף י"ז ע"א גבי משקה בי מטבחיא שהוציאן לחוץ טהורין אף דנפסלו אך אם נימא כמ"ש לעיל דיוצא חוץ לחבורה לא נפסל עד שיניח שפיר י"ל כה"ג ולקמן בהל' ק"פ אבאר זה וכן י"ל נ"מ לפי שיטת רבינו דגידין הרכין הם כבשר לאכילה רק לא למנין וא"כ שם לא שייך חבורה והם נפסלים חוץ לחומה כשאר ק"ק ושם י"ל דטמא כמ"ש: ע"כ השמטה]


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:18:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:18:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Gifts%20to%20the%20Poor/r/3:18:1)

**המוכר**מקומות כו'. כבר הארכתי בזה לעיל והנה זה מבואר בדברי רבינו דאף אם התחיל בעל השדה לקצור זה רק ששייר מקצת אצלו אבל אם מכר הכל לכמה ב"א אף דהחיוב פיאה בודאי לא פקע מ"מ צריך כל אחד ואחד ליתן פיאה בפ"ע והוה כמו משדה לחברו דלא מהני בקמה והר"ש ורש"י ז"ל בחולין דף קל"ח ע"א ס"ל דאף בשל אחד רק השדה מצרפם לענין פיאה וכמו גבי חלה דבית מצרף כמבואר בירוש' פ"ב דחלה ופ"ג דפסחים ועיין תוס' נדה דף ז' ע"א והנה לשיטת רבינו על הקציר שנשאר ביד מוכר דהלוקח הקמה צריך לשייר פיאה כאן שמכר לכמה לוקחים מי יניח פיאה על הקציר שנשאר ביד המוכר וגם כיון שנעשה אח"כ כמה שדות איך יכול לפטור את הקציר עיין בירוש' מעשרות פ"א ה"ב גבי כרם אחד ועשאו שנים וכ"מ וכ"כ בזה. ועיין בכתובות דף ק"ט ע"ב גבי ההוא דאמר דיקלא לברת דכיון שע"י החלוקה תתבטל הצואה שלו אמרינן שיתבטל החלוקה ועיין בכורות דף מ"ח ע"א ובירוש' כתובות פ"ט ה"א גבי אחין שחלקו דאלמנתו ניזונת מנכסיו ולא אמרינן דכלקוחות הם ועיין לעיל בהל' ט"ז גבי השותפים שקצרו חצי השדה דזה שלקח הקציר פטור מכלום וכ"כ בזה וי"ל דמיירי ג"כ שחלקו גם השדה אחר הקצירה מקצת ונעשה כמו שתי שדות ושוב לא מהני כלל הפיאה שיפריש השני על הקציר שנשאר ביד הראשון דהוה כמו משדה על חברתה ועיין ב"ק דף ח' ע"א אך אם אח"כ קצרו כולם ולא קראו שם פיאה בקמה אז י"ל דיהי' האחרון חייב להניח פיאה גם על הקציר של מוכר אם לא נימא כאן גדר דיחוי וזה יהי' תליא במחלוקת של רבינו והר"א ז"ל בהל' בכורים פ"ז ה"ט גבי חלה ע"ש. אך יהי' נ"מ בין שני הטעמים של הירוש' כאן פ"ג אם משום דחובת קציר בקמה דאז שפיר חייב האחרון אבל אם נימא משום דהוה כמוכר לו חוץ מחובתה אז כיון דבשעת מכירה דאז הי' קמה לא הי' לו להניח פיאה עלי' שוב נפטר וי"ל דזה תליא לפי מה דמבואר בגיטין דף מ"ח ע"א דביובל שני הוה כמו שלא מכר לו רק לזמן של יובל אם באמצע בטל היובל אם השדה תשאר אצלו לעולם ומרש"י ערכין דף ל"ג משמע דלא הדרי ע"ש וכן יהי' נ"מ להך דמכות דף ג' ע"ב כולו נמי בעי שלומי ע"ש דהא אולי תתבטל השמיטה ואמאי צריכים לשלם ועיין גיטין דף ל' ע"א גבי נתייאשו הבעלים ובשבת דף קמ"ח ע"ב גבי הלואת יו"ט ועיין במש"כ רבינו בהל' עבדים פ"ח הט"ו דאם פדאו לשם בן חורין א"צ רבו ראשון לשלם דמיו ע"ש ובירוש' פ"ו דדמאי ה"ג גבי ע"מ שהמעשרות שלי אם זרע דבר שפטור מן המעשרות אם צריך ליתן לו עישור גם מזה ע"ש וב"ק דף נ"ט ע"א גבי נכי חי' ונכי מזונות ובע"ז דף ס"ה ע"א דאף דיכול ליתן עליו מזונות מ"מ לא נתן לא מנכין לו וכ"מ בזה ועיין ב"ק דף קט"ז גבי הך דר"ס. והנה כאן בירוש' מבואר דאף דצריך לקרות שם פיאה דוקא בקמה ולא בקציר בזמן שיש קמה כמבואר בפ"ב מ"מ גבי קצר מקצת ומכר את הקמה מהני אם קרא שם פיאה בקציר ע"ש וכ"כ בזה:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:19:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:19:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Gifts%20to%20the%20Poor/r/3:19:1)

**שדה**אילן אין מפסיק כו' ונוגעין בגדר כו'. דייק רבינו דוקא ששני האילנות נוגעין על הגדר כמבואר בירוש' כאן פ"ב ה"א וכן בפ"ג סה"א גבי ראשי שורות מעורבין ובפ"ה דכלאים ה"ג ע"ש בר"ש ובהך מחלוקת דב"ק דף ס"א ע"א גבי אש והך דין דרבא שם וכן יהי' נ"מ הך דין לקולא דאם התחיל ללקוט מאחד לא נתחייב השני היכא שיש גדר ונראה דעל זה אמר בירוש' כאן דבעי שיהיו נטועין עשרה בתוך בית סאה דאז יש עלי' שם שדה אילן וכ"כ בזה והנה זה לא שייך רק בהני אילנות שקורין עליהם שם במחובר אבל הני דנוטלין בתלוש כמבואר לעיל פ"ב הי"ו גבי דקל ומבואר שם בירוש' לחד לישנא דגם הקריית שם צריך שיהי' בתלוש וא"כ לא שייך כלל זה ועי' בגיטין דף ס"א ע"א גבי הך דר"כ דשם הוה עובדא גבי תמרים ולכך לא שייך בו דין ניקוף כמו גבי זיתים דזה רק משום פיאה ובדקל אין נותנין פיאה במחובר ועיין ב"ב דף ע' ע"א:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:21:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:21:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Gifts%20to%20the%20Poor/r/3:21:1)

**החרובים**כל כו'. עיין בהשגות ורבינו ס"ל דהטעם כמו דמבואר ב"ב דף ס"ט ע"ב דגבי חרוב לא שייך גדר מצר ולכך לא מפסיק בו מידי ולהני שיטות דס"ל דמעשר חרובים לכ"ע דרבנן מהך דר"ה דף ט"ו עיין בדברי רבינו בהל' מעשרות פ"א ה"ט ובהשגות שם ובמש"כ רבינו בהל' מעש"ש פ"א ה"ג ובירוש' ערלה פ"א ה"ג דחרובא שיטה וצלמונא בא במחשבה ע"ש ועיין בירוש' מעשרות פ"ג ה"א דהוה מאכל בהמה וא"כ לענין פיאה מאי והנה רבינו ז"ל כאן פ"ב ה"ב השמיט האוג דחשיב לה במשנה והטעם משום דבדמאי פ"א ה"א חשיב לה דביהודה פטורים מן הדמאי ע"ש ובירוש' שם אמר דהני דפטורים מן הדמאי משום דהוה ספק רוב משמרים ספק רוב אין משמרים ע"ש ועיין תוס' דע"ז פ"ה דאמר שם האוג בכל מקום טהור והנה רבינו בהל' טומא"ו פט"ז ה"ז פסק והוא מהתוספ' פ"ג דמכשירין דהאוג בחזקת טומאה וטעם דהתוספ' דע"ז י"ל דכמו דמבואר בתוספ' דמכשירין פ"ג דשום בעל בכי הוה בחזקת טהור והטעם משום דמבואר בספ"ה דמעשרות דחזקתם בא מן ההפקר ויש לומר דלא קפיד עלייהו להכשירן כיון דאינם נשמרים וי"ל דה"ה גבי אוג זה הטעם דהתוס' דע"ז ומיירי שם ביהודה והנה גבי פיאה כיון דהוה דבר שאינו חשוב ואין מקפידין עליו א"כ הוה כמו מתנות עניים שאין עניים מקפידים עליהם ושוב יהיה כמו הך דחולין דף קל"ד ע"ב לעורבים ולעטלפים וכעין דאמר בירוש' רפ"ח דכאן דלא חל עליהם כלל שם פיאה ועיין מ"ש הראב"ד בהשגות פ"ג מהל' מעשר ה"כ. עכ"פ זה ודאי אף להני דס"ל דפירות האילן גבי פיאה הוה מה"ת בחרובין כיון דלא חשיבי י"ל דהוה רק מדרבנן והנה עיין בירוש' תרומות פ"ט ה"ח וערלה פ"א ה"ה דאף דבמחובר לא בטלי והטעם משום דהוה כמו בפ"ע עיין רש"י גיטין דף נ"ד ותוס' ב"מ דף צ"א ע"ב וכ"כ בזה מ"מ בדמאי ובספק שפיר בטלי ע"ש וה"נ דרק שדה אחת מצרפן לפיאה משום דמחובר הוא מפורד כמש"כ ולכך בחרובין דהוה רק מדרבנן שפיר מצטרפי ועיין בכורות דף נ"ד ע"ב גבי מעשר בהמה דמצטרף כל היכא דשלטא עינא דרועה ע"ש:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:21:2
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:21:2](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Gifts%20to%20the%20Poor/r/3:21:2)

**שם אבל**לא יפריש כו'. עיין מנחות דף כ"ד ע"ב גבי עישרון ולעיל בהל' י"ז וצ"ל ג"כ כאן דהטעם דבלקיטת הראשונים לא נתחייבו האחרונים וכ"כ בזה ובהך דב"מ דף צ"ח ע"ב גבי שאולה בבעלים ומנחות דף פ' ע"ב וכ"מ בזה:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:22:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor 3:22:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Gifts%20to%20the%20Poor/r/3:22:1)

**הזיתים**כל כו'. הרי הן כשדה אחת כו'. עיין ירוש' ב"ב פ"ד הי"א במה דאמר שם ר"י ב"ט שאל מכר לו כל האילן כו' זיתים כו' ר"ל כך דכיון דחזינן דגבי זיתים כל הרוח הוה כשדה אחת וא"כ אם מכר לו כל האילן של זוית ר"ל של זיתים דהוה כולם אחד ועיין רשב"ם ב"ב דף ס"ט ע"ב דשם אילנות שייך על זיתים טפי מעל דקלים וגפנים ובכלאים פ"ו ה"ו בהך דר"מ דזית חשיב טפי אילן מאכל וערלה פ"א ה"א ועיין תוספ' ב"מ פ"ט דאם קבל שדה לזיתים גם שאר הפירות הגדלים שם הוה שלו ואם קיבל שדה לתבואה אין האילנות שלו ובזה יש לפרש הך דכאן פ"ג גבי מלבנות התבואה ע"ש בירוש' מה דלא נקט אילנות ונקט זיתים דאגב זיתים בטלי טפי ועיין בדמאי פ"ו מ"ה גבי המקבל זיתים לשמן דאמר שם בירוש' דר"י עביד זיתים כקרקע ועיין ב"ק דף צ"א ע"ב גבי שאני זית דחשיבי וב"מ דף ק"א ע"ב גבי שטף נהר ושם דף ק"ט ובהל' איסורי מזבח פ"ז ה"ג אבאר זה ובירוש' פ"ב דב"מ דעץ של זית הוא קשה וגפן רך ודק עיין מעילה דף י"ג ושבת דף כ':