## Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce Chapter 2

###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:1:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:1:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Divorce/r/2:1:1)

**זה שנאמר כו' לא נאמר וכתב כו' ונתן כו'.** הנה מלשון רבינו משמע דרק הגירושין צריך שליחות ולא הכתיבה ולא הנתינה, והרי בקדושין ד' מ"א מרבינן שליחות ע"ש ועיין בתוס' עירובין ד' י"ג ובתוס' ישנים שם וכ"מ. ועי' בירושלמי ריש פ"ו דגיטין דמרבינן שליחות מונתן ובבלי בגיטין ד' ע"ז ע"ש. והנה באמת כונת הגמ' בגיטין ד' כ"א גבי הך דרב חסדא דאמר שם אלא משום דכתיב ונתן כו', דלמא נתינת גט ור"ל כך דהנה כיון דאמרינן דאקנויי אקנו ליה רבנן כו'. והנה זה ודאי רק אם יגרשה אבל אם אינו רוצה לגרשה ודאי צריך להחזיר לה הנייר וא"כ הוה זה כמו קנה ע"מ להקנות עיין בנדרים ד' מ"ח ובדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות בב"ק ד' ע' ואמר דהנתינה לא ר"ל על כמות הדבר רק על האיכות על הגט והגט נעשה על ידו וא"כ נתן לה דבר חדש והיינו הגט ואף דקיי"ל דאם אמר הנייר שלי לא הוה גט היינו משום דלא הוה כריתות דעדיין הדבר אגיד גביה כיון דהנייר נשאר ברשותו אבל קנין בהנייר גופא א"צ. ועיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' בכורים פ"ב הי"א והי"ג גבי קנה ג' צריך להביא ביכורים אף שבאמת אין לו קרקע וע"ש בהל' י"א דדי ברשות אף לשעה אף שאין לו קנין גמור רק צריך שלא יהא אגוד ביד אחר ומביא בגמ' ראיה מהך דכתבו על איסורי הנאה דאף דלא שייך בזה קנין בכמות דהא איסורי הנאה לא מצי להקנות מ"מ הוי הגט גט דהא האיכות מיהא נתן לה ועיין בתוס' גיטין פ"ב גבי דאמר שם דכתב לה על היד שלה אינה מגורשת ושם הטעם דנמצא הגט שלה עד שלא גירשה וא"כ אין עליו שם גט כלל כיון דהיד לא מצי לאקנויי ליה, ונ"מ דגבי גט שחרור אם כתב גט שחרור על יד של עבד הוה שחרור, ומה דאמר שם בתוספתא או שנתנו לה הנייר עצמו ר"ל לא הגירושין אלא הנייר או שר"ל דהדיו לא הקנה לה דצריך שיאמר לה שתקבל את הגט דהיינו הנייר עם הדיו והאותיות וזהו גט. ועיין מש"כ רבינו ז"ל לקמן פ"ח הי"ד, וזהו יוכל לעשות ע"י שליח אך הגירושין הוא בעצמו מגרשה. ועי' מש"כ רש"י ז"ל בגיטין ד' י' ע"א ד"ה חזרה ע"ש:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:3:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:3:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Divorce/r/2:3:1)

**והוא שיהיו העדים כו'.** עיין בירושלמי גיטין פ"ד דהוה מחלוקת אם צריך להכיר שניהם ובתוספתא כאן פ"ד אמר שם דמכירין את האיש ואין מכירין את האשה כותבין ונותנין, אך זה נ"מ אם להכרת שמם או לידע שזה איש ואשתו, ועיין בהך דקדושין ד' ס"ג ע"ב דאמר שם דנאמן ליתן גט אך שם מיירי שלא הוחזקה א"א רק מפיה ומהך דיבמות דף ל"ט ע"ב דצריך הכרה שם משום הך דמבואר בירושלמי פי"ט ה"א דיליף שם מקרא דכי ישבו. ועיין בהך דתוספתא פסחים פ"ה דאם נתערבו ד' פסחים דנאמן אחד מהם לומר זה הפסח שלי אך שם הנאמנות הוא רק לעצמו ולכך נקט בד' פסחים ולא בב' דבשנים מתיר לאחרים ג"כ ובזה לא מהימן. ועיין בירושלמי גיטין פ"ז גבי דאמר שם בהל' ד' דצריך שידעו העדים שהיו שם עבד ושפחה בשעה שהיו מתיחדים ע"ש. ועיין בתוס' גיטין פ"ב נאמנת אשה לומר זהו הגט כו'. ועיין ביבמות ד' ק"ה ע"ב דבעי שני עדים על חליצה ולא דמי להך דב"ב ד' קל"ד ע"ב דגבי גירושין כיון דאין צריך דעתה זה מקרי בידו משא"כ בחליצה דצריך ג"כ דעתה לא מקרי בידו ואינם נאמנים אף אם שניהם מודים וגם י"ל דלכך ביבמות ד' ל"ט צריך הכרה משום דאם בא לייבם לא היו מניחים אותו כמו הך דקדושין ד' ס"ג הנ"ל י"ל דהוה כמו גדר כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. ועיין ביבמות ד' מ"ד ע"א ותוס' שם ד' ס"ז ע"ב וכ"מ. גם י"ל גבי גט לא היה זה לשמה אם אין מכירין ובזה יהיה נ"מ במה דצריך לכתוב לשמו ולשמה גבי אשה היאך ר"ל אם לשם האשה הזאת או לשם אשת פלוני. ועיין ב"ב ד' קמ"ב ע"א וכבר כתבתי בזה:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:4:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:4:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Divorce/r/2:4:1)

**והאשה כו' בכ"מ כו'.** ר"ל דבירושלמי פ' ד' דגיטין הל' ב' מבואר דבמקום שיש לה כתובה היא נותנת השכר ובמקום שאין לה כתובה הוא נותן ודייק רבינו בכ"מ, ועי' ב"ב ד' קס"ח ע"א ובירושלמי גיטין פ' ח' גבי קרוב לו דאמר שם גבי וכן לענין החוב בשכר הלבלר ר"ל דאם הגט קרוב לה נמצאת נתגרשה היא צריכה לשלם לפי התקנה ואם קרוב לו אינה מגורשת צריך הוא לשלם ועיין תוס' גיטין ד' כ"ט ע"א ע"ש:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:13:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:13:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Divorce/r/2:13:1)

**בריא שאמר כו' עצמו מיד כו'.** ועיין כאן דף כ"ז ע"ב גבי לאלתר גבי כתיבת הגט ולקרותו ליקרא לאלתר ועיין בדברי רבינו ז"ל בהלכות אבילות פ' א' הל' י"א ועיין בירושלמי סוטה פ' ט' הל' ב' גבי עגלה ערופה, ועיין בהך דחולין ד' ל"ט ע"ב ובירושלמי כאן ותוס' כאן דף ה' ע"ב ד"ה אפילו דרק שיטה ראשונה אם כתב לשמה מהני משום דמסתמא סיימו לשמה אבל להיפך לא ועיין בזבחים דף ב' ע"ב דיש בזה ב' לשונות, ועיין פסחים דף ס' וכ"מ:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:13:2
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:13:2](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Divorce/r/2:13:2)

**והוא שידעו אותו כו'.** ר"ל דמכירין אותו בטביעת עינא דקלא ועיין ברש"י סנהדרין ד' ס"ז ע"א ובירושל' שם וביבמות דמחלק דרק היכא דאמר אני אז מהני ועיין במש"כ רבינו ז"ל לקמן פי"ג הל' כ"ג ע"ש:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:14:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:14:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Divorce/r/2:14:1)

**מי שהיתה כו'.** ר"ל כך דהנה יש ב' טעמים על שוטה דאינו מגרש אחד מפני שאינו בר דעת ופטור מכל המצות ולא הוה בר גירושין וגם שמא מה שאומר גירושין אינו ידוע מה הוא אומר ור"ל דבר אחר, והנה גבי קורדייקוס לא מיקרי שוטה דפטור מן המצות כיון דסמיא בידם, רק דלאו דעתו נכונה ולכן ס"ל לר"ל דכיון דאמר קודם בשעה שהיה דעתו נכונה וגם עתה הוי בר גירושין רק הוה כמו פומא הוא דכאיב ליה, ור"י ס"ל דמ"מ כיון דמחוסר מעשה לא, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהלכות עדות פ"ט הל' ט', ועיין בתוספתא פ"ג דשבועות דזה הוה מחלוקת דתנאי ע"ש, וברשב"ם ב"ב ד' קכ"ח ע"א וכבר הארכתי בזה בשו"ת:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:14:2
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:14:2](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Divorce/r/2:14:2)

**וכן שכור שהגיע כו'.** עיין מש"כ רבינו ז"ל לעיל בהלכות אישות פ"ד הל' י"ח ובהלכות יבום פ"ב ובהל' נזירות פ"א, אך יהיה נ"מ אם כמו בהל' ט"ו דקודם שנשתכר אמר כתבו ותנו ואח"כ הגיע לשכרותו של לוט אם יכולים לכותבו מיד וא"צ להמתין עד שיפיג. דהנה רבינו ז"ל בהל' נזירות פ"א הל' י"ב כתב הטעם דאינו בן חיוב כלל ומשמע מדברי רבינו דמקרי חסרון בעצמו לא משום בלבול הדעת ועיין מש"כ בדברי רבינו ז"ל בפ"ו מהל' יבום הל' ג' גבי טומטום דמוכח שם דכ"ז שלא נקרע אף דביציו מבחוץ לא הוה בר יבום, ועיין ברש"י בכורות ד' מ"ב ע"ב ובהך דחגיגה דף ד' ע"א ע"ש ועיין בירושלמי דגיטין פ"ז דאמר שם נ"מ באחד שאמר הרי זו תרומה למחר ולמחר נעשה קורדייקוס משמע בירושל' דס"ל דאף דהדבר נגמר מאליו מ"מ בעי שיהא בשעת חלות הדבר בגדר בר הרמה, ועיין בירושלמי קדושין פ"ג גבי הרי זו הקדש לאחר ל' יום, ובתוספתא פ"ג דתמורה גבי האומר שור זה הקדש לאחר ל' ושחט השור בתוך ל' הרי זה מותר דאין על מה לחול, ועיין בתמורה דף כ"ח ע"ב בשר בקדרה ע"ש, וע"ש בדברי רבינו פרק ו' מהלכות ערכין הלכה ט', והטעם משום דאין הדבר על מי לחול, וא"כ אם מת המקדיש מהו, ועיין מש"כ רבינו בהל' ערכין פ"א הל' כ"א גבי ערכי עלי ומת קודם העמדה בדין דאין היורשים חייבים וס"ל דכ"ז שלא העמידו לא חל החיוב, וע"ש בהשגות דלא ס"ל כן ועיין בערכין דף כ' גבי אם אמר דמיו של פלוני עלי דאם מת הנודר צריך שיתנו היורשים אף שעדיין לא שמו את הנידר ומה דאמר שם בגמ' דבעי העמדה בדין הוא רק משום הך דמלוה על פה אבל בלא זה חייב ואף דהדמים חייב כשעת הנתינה ולא כשעת הנדר כמבואר שם ד' י"ח ע"א, אך שם י"ל דכיון שהיו יכולין לשומו מיד חל החיוב מיד, אך באמת נ"ל דגבי הקדש כיון דהוא חל ממילא ע"י דיבורו אף אם מת המקדיש בתוך ל' יום מ"מ כשיבוא הזמן חל עליו ההקדש ועיין בהך דנדרים ד' פ"ט ע"א דאמר שם דבזמן כ"ע מודו דיכול להפר מיד בשעת דיבור ועיין שם בר"ן דף צ' ע"ב ודף ל' ע"א ועיין מש"כ התוס' גיטין ד' י"ד ע"ב ד"ה הא בשכ"מ דדברי ש"מ כמסורין בשעת האמירה אף דהא מבואר בב"ב ד' קל"ז דלאחר מיתה קני ע"ש ועיין בהך דערכין דף ז' גבי תנו שערי ואמרינן בירו' פ"ו דגיטין דהטעם דשרי משום מצוה לקיים דברי המת, הרי מבואר שם דחל קודם מיתה וכן משמע בירושלמי פיאה פ"ג הל' ט' דאמר שם דלכך אינו אוכל בתרומה שמא יחזור הרי אם לא יחזור מעכשיו קנה וצ"ל דאם לא חזר בו חל הדבר קודם המיתה שיתקיים לאחר המיתה, רק אם בין כך נפקע מרשותו שוב לא חל דלא גרע מחזרה והיינו הך דב"ב הנ"ל וגם נ"מ להך דתמורה ד' י"ז ע"א גבי מה דאמר שם אכניס לבית זה כו', ע"ש בתוס' ד"ה אכניס דבשעה שנכנס שכח מהדבר שאמר בתחלה דגבי תמורה קדיש וגבי קדשים לא קדוש ואם היה אז שכור שהגיע לשכרותו של לוט אם זה מקרי כניסה אם לא דכאן א"צ דעת בשעת הכניסה אך בן חיוב בעי שיהיה ועיין בהך דשבועות ד' כ"ח ובתוספתא פרק ג' דנזיר מה דאמר שם שבועה לבית שאינה נכנסת ושגגה ונכנסה ע"ש, ועיין ברש"י נדרים ד' מ"ג ע"ב ד"ה ראשון קנה ע"ש, אך כל זה גבי הקדש ומתנה ותמורה דחל ממילא אבל גבי תרומה דיש בו שני דברים אחד מה שמקדיש התרומה והב' שהוא מתיר את הטבל, וע' בהך דב"מ ד' כ"ב ע"א מה דאמר שם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם כו', ועיין בתוס"י נדרים ד' ל"ז ע"ב ד"ה מי וד"ה אלא ע"ש, שם י"ל כשיטת הירושלמי דגיטין הנ"ל דאם אמר הרי זו תרומה לאחר ל' ומת בתוך ל' דבטלה התרומה דנהי דגדר ההקדש יכול למיחל מהדיבור לחוד עיין תוס' יבמות ד' צ"ג ע"א דשם ג"כ יש גדר אמירתו לגבוה אך מ"מ להתיר הוא חל בשעת התנאי ואז אינו בעולם, ועיין בתוספתא דתרומות פ"ב גבי אם אמר פירות תלושים וכו' וכן אם אמר כלכלה של פירות יהיה תרומה כשאגיע לעיר יוכל לאכול מהם קודם שבא לעיר או קודם שנתלשו, ועיין רש"י קדושין ד' ס"ב ע"א דחל התרומה למפרע, אך כל זה כשלא אכלן אבל אם אכל שוב אין על מה לחול וכמבואר בהך דחולין דף ע' ע"א גבי מחתך ומשליך, ועיין בדברי רבינו ז"ל בהל' מעשרות פ"א הל' ט"ו דאף דאם המעשר והתרומה לא הוה מעשר להתיר מ"מ השם חל עליהם, וע"ש בהשגות דפליג על זה, וע"ש בתרומות פ"ד משנה ב' בהך מחלוקת דר"מ ורבנן ובתוספתא פ"ז דדמאי, ופ"ה דתרומות, ובאמת זה המחלוקת דירושלמי פ"ז דדמאי גבי אם עומד אדם בע"ש ואומר הרי זו תרומה למחר אם מותר זה לכתחלה ג"כ תליא בזה דההקדש חל מעכשיו אך ההתרה הוא למחר ולתרום בשבת יש שני טעמים אחד משום מקדיש ואחד משום מתקן כאשר כתבתי בזה, ועיין בירושלמי פ"ז דדמאי סה"ג ופ"ד דתרומות דאמר שם נשרפה התרומה לכשיאכל הפירות קדשה התרומה למפרע והוא ט"ס ועיין בר"ש פ"ג דחלה מ"א ע"ש, ובאמת בהך דין דחייבי דמים בהך דערכין דף כ' גבי אם מת הנודר והנידר קיים דחייבים היורשים לשלם כפי מה שישומו דמיו באמת אם בשעת שומא נתייקר צ"ע אם היורשים צריכים לשלם כמו ששוה עכשיו דמשמע דהחיוב חל אז ע"ש ד' י"ח ע"א כשעת נתינה ע"ש בתוס', ובאמת רבינו ז"ל לא הביא זה, וע"ש דף ז' ע"ב וד' י"ז ע"ב וברש"י ד' כ"ד ע"א אם ר"ל אשעת העמדה או ר"ל בשעת נתינה ממש, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפ"ג מהל' ערכין הל' ט' ובהל' מכירה ס"פ כ"ב ע"ש בזה ובהך דנדרים דף ג' ע"ב גבי לא אפטור ע"ש ברא"ש ואכמ"ל:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:16:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:16:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Divorce/r/2:16:1)

**וכן אם כתב בידו כו'.** עיין בירושלמי כאן דהוה מחלוקת בזה ועי' בכס"מ כאן מה שכתב בדין החרש שהוא מדבר ואינו שומע לשיטת רבינו דס"ל בהלכות מכירה פ' כ"ט דמדבר ואינו שומע אין קנינו קנין גמור ע"ש בהל' ב', רק י"ל דשם רק משום דאינו יכול להקנות דבר שנקנה לו ע"י אחר כמו פחות מבן כ' דאינו מוכר בנכסי אביו ובזה י"ל שיטת רבינו בהל' מגילה לחד גירסא דחרש שמדבר ואינו שומע אינו יכול להוציא ואף דבגמ' מבואר להיפך בד' י"ט ע"ב ע"ש אך באמת זה תליא בהך מחלוקת דר"ה ד' כ"ט אם המשמיע צריך לכוין להוציא אחרים או לא ע"ש, ר"ל כך אם זה הוה מה שמוציא אותם ג"כ גדר פעולה מצד המוציא או רק שהם צריכים לשמוע הדבר אך אם לא הוה בר חיובא אין זה הדבר מה שאנו צריכים לשמוע, ועיין במש"כ בזה בהלכות ברכות בהך גדר דשומע כעונה בברכות ד' מ"ה ע"ב וסוכה ד' ל"ח ע"ב אם ר"ל לענין הדין או ר"ל שהוא כמו שהוא עונה ממש מה שאמר חבירו וזה נ"מ בעניית אמן עיין בשבועות ד' כ"ט ע"ב דאמר שם כמוציא שבועה מפיו ר"ל כאומר הנוסח ממש מה שאמר חבירו ונ"מ לשיטת הראב"ד ז"ל דס"ל דללקות אינו לוקה עד שישבע בשם המיוחד ואם השביעו חבירו בשם המיוחד וענה אמן ג"כ לוקה, וע"ש דל"ה ע"א גבי אמן בו שבועה, וע' בהוריות ד"ג ע"ב גבי הרכין אחד מהם בראשו מה הוא הרכנה אם ר"ל שהוא מסכים לזה או שהוא כאומר זה, וכאן בגיטין ד' ע"א ע"א ובירושלמי שם ובירושלמי פ"ג דר"ה סה"א גבי הך דר' אבהו דשאל אם שמעו תיקדש ירחא וכבר כתבתי בזה במקום אחר, ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' שבועות פ"ב ה"א דאף מפי כותי וקטן אם ענה אמן חייב ע"ש, וס"ל לרבינו ז"ל דגבי מגילה המצוה הוא הקריאה גבי אנשים ולכך צריך עשרה רק בנשים המצוה הוא השמיעה כמ"ש התוס' במגילה ובערכין וכבר כתבתי בזה, וא"כ כיון דחזינן דחרש אינו יכול להקנות דבר שבא לו ממילא לאחרים, ה"נ דאינו יכול להוציא לאחרים בדבר שיהיה האחר כמו הוא בעצמו, ועיין בהך דחולין ד' כ"ד ע"ב גבי ש"ץ וכהן העובד ובירושל' ספ"ג דסוכה בהך מחלוקת דר' ורבנן ובירושלמי פ"ד דסנהדרין גבי דיני נפשות ע"ש בהל' ט' ובתוספתא דמס' קרבנות פרק י"א ע"ש בזה, והנה עיין בהך דנדרים ד' ע"ג ע"א גבי מה דבעי שם גבי חרש מהו שיפר ע"ש ברא"ש, והנה אם נימא דהפרה הוא ג"כ גדר זכות ודין מה שהוא יכול לבטל הנדרים שהיא נדרה לפי שיטת רבינו קשה למה לן מיעוטא, ועיין בר"ן בנדרים ד' ע"ג ע"ב ותוס' נדה ד' מ"ו ע"ב, ועיין בירושלמי סוטה פ"ב גבי אשתו חרשית ופ"ז שם הל' א' וא"כ יהיה זה נ"מ גבי חליצה בחרש המדבר ואינו שומע, ועיין במה שכ' בזה בהל' יבום וחליצה פ"ד אך זה תליא מי נקרא הזוקק או משום אחיו המת או הוא הזוקק, עיין גיטין ד' פ"ג ע"ב ובקדושין ד' י"ד וכ"מ בזה וא"כ לגבי גט ודאי מהני אף לשיטת רבינו, ועיין בהך דיבמות ד' נ"ו ע"א ושם ד' ק"י ע"א ובמש"כ רבינו ז"ל בפיה"מ פ"א מהל' תרומות דרק בחרש מעיקרו יש עליו זה הדין דחרש אך באמת זה הוה מחלוקת דרשב"ג ורבנן בגיטין ד' ע"א, אך זה יהיה נ"מ אף לדידן כך דלפי המבואר בגיטין שם חזינן דמה דקי"ל דחרש שאינו שומע ולא מדבר הרי הוא כשוטה זהו מצד גזירת הכתוב ולא משום דעתו קלישתא דהרי דמבואר בגמ' דאף דחזינן דחריף טפי מ"מ אינו בר גיטין וגירושין, ובאמת זה תליא בהך דר"א ורבנן ביבמות ד' קי"ג ע"ש, אבל בחרש דמדבר ואינו שומע אז אם הוה חריף אז מהני אף לפי דברי רבינו, ועיין בהך דנדה ד' י"ג ע"ב גבי חרשת לענין בדיקה ובמש"כ רבינו ז"ל בהל' א"ב פ"ח הל' ט"ו, ושם כתב הטעם משום קביעות וסתות, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' מטמא משכב ומושב פ"ד ה"ט ולא הביא שם הדין בחרשת דמדברת ואינה שומעת דשם רק בחריפה וכמו הך דר' דנדה שם:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:16:2
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:16:2](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Divorce/r/2:16:2)

[השמטה**במש"כ שם דאם יוצא במה שאחר אומר לא הוי כמו שאמר הוא הלשון שאמר אחר. ועיין**תוספתא דמאי פ"ח דאמר שם ראה אחד שהפריש תרומה ומעשרות ואמר הריני במה שאמר זה דבריו קימין והלשון משמע דרק דיעבד והטעם דנהי דהראשון הפריש כסדרן מ"מ השני עשאן בב"א וזה אסור לכתחילה ע' תוס' תמורה דף ד' ע"א וכ"מ ובזה א"ש המנהג שלנו שאנו אומרים עשרת בני המן כ"א בפ"ע ואין יוצאין בהקורא משום דהא מבואר במגילה דף ט"ז ע"ב דצריך לאמרן בנשימה אחת ובזה לא שייך לצאת ע"י אחר ובזה א"ש מה שהם נכתבים אותיות גדולות בתוך המגילה דהא במסורה לא נמנו מאותיות גדולות דהא מבואר בתוס' ברכות דף מ"ו ע"ב ד"ה והטוב דהיכא דכל הקהל צריכין לאמר זה צריך לכתוב גדול וה"נ כן וא"ש: ע"כ השמטה]


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:17:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:17:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Divorce/r/2:17:1)

**מי שנשא כו' אעפ"י כו'.** כן מבואר בגמ' שם אעפ"י דחזינן שהוא חריף, והנה עי' מש"כ רבינו ז"ל בפיה"מ על הך דגיטין ד' נ"ט ע"א גבי קפיצות דס"ל דעדיפא מרמיזות וע"ש בירושלמי ג"כ משמע כן דר"ל שצריך שיתנם לידו בפועל ונ"מ לשיטת ר"נ שם דאף לגבי גט צריך קפיצות לבן בתירא, וע"ש ד' ע"א דנקט שם ג"כ קפיצותיו, ועיין ברא"ש מ"ש שם על דברי הרי"ף ע"ש, אך אין הפי' כן בדברי הרי"ף ונ"מ דהחרש אינו יכול לגרשה ע"י שליח אף אם נשא כשהוא חרש דבעינן דוקא נתינתו מיד ליד, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' מכירה פרק כ"ט הל' ב' מש"כ שם עד שבודקין אותן בדיקות רבות וגבי גט לא כתב זה משום דשם מיירי גבי מטלטלין שירש מאביו אבל כאן גבי גט לא שייך זה וס"ל לרבינו ז"ל כשיטת הרי"ף וכלישנא קמא דר"נ ודלא כפי' רש"י, ובאמת לפי מה שכתבתי לעיל בהל' אישות דכמו דאמרינן ביבמות ד' ק"י ע"ב דחרשת קנויה ומשויירת ה"נ י"ל גבי חרש דקדושין דרבנן שתקנו לו וכן הגט הוה קנויה ומשויירת, והנה יש לומר דגם בדאורייתא כמו גבי יעוד אם יעדה לבנו חרש אם הוה א"א גמורה אם נימא דא"צ דעת דשם ליכא למעט מן א"א דקדושין ד' י"ט דחרש הוה איש ועיין ביבמות ד' נ"ו בהך דרב ושמואל גבי יבם חרש, ויהיה נ"מ אם חייבים עליה מיתה כא"א גמורה וכבר כתבתי בזה:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:18:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:18:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Divorce/r/2:18:1)

**גירשה כשהיא נערה כו'.** ולענין אם נתן הגט לתוך חצרה אם יש לה עיין בירושלמי כאן פרק ו' ע"ש גבי חצר של שליח:


###### Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:20:1
[Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Divorce 2:20:1](https://torahapp.org/share/book/Tzafnat%20Pa%27neach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Divorce/r/2:20:1)

**ולמה לא כו' כגון מי שהוכה עד שמכר כו'.** והנה עיין בדברי רבינו ז"ל בפ"י מהל' מכירה דס"ל דתליוה וזבין זביניה זבינא גבי אנס וגבי גזלן ס"ל בפ"ט מהלכות גזילה דלא הוה מכירה, אך באמת ס"ל לרבינו כך דהנה עיין בקדושין דף נ' ע"א גבי דברים שבלב, והנה רבינו ס"ל כך דכל היכא דהוא לבד מקנה אזלינן בתר דעתיה אבל היכא דהוא קונה ג"כ לא אזלינן בתר דעתיה עיין מש"כ התוס' כתובות ד' מ"ז ע"ב, ועיין בתוס' ב"מ דף ע"ד ע"א ד"ה הכא. והנה גבי גט יש ב' דברים אחד שיהיה הכתיבה מדעתו או משום טעם שליחות או משום טעם לשמו כמ"ש התוס' עירובין ד' י"ג וכ"מ והנה הכתיבה משוה ליה להדבר גט והנתינה עושה להאשה גרושה ועיין בירושלמי גיטין פ"ו התורה זכתה אותה בגיטה וא"כ לפי"ז בקבלת הגט גם היא יש לה ב' זכות אף דהוא נקרא המקנה. והנה עיין בהך דגיטין דף ע"ה בתוס' ד"ה מכלל דע"י כפיה זה ג"כ מיקרי מדעת אך באמת כך דיש שני דברים אחד דבר שצריך דעת ואחד דבר שפסול שלא לדעת. ועיין בהך דנדרים ד' ל"ו ע"ב גבי התורם משלו על של חבירו ע"ש בר"ן ד"ה ה"נ ובתוס"י שם, וזהו מה דפליגי בב"מ ד' כ"א ע"ב גבי יאוש שלא מדעת דר"ל כך אם צריך להתייאש לעשות הפעולה או צריך רק שלא יקפיד והיכא דצריך לעשות לא שייך למימר אגלאי מלתא למפרע והיכא דרק שלא יהיה הדבר להיפך אז י"ל איגלאי מלתא למפרע וזהו דמקשה שם מתרומה דגבי תרומה יש ב' דברים ההקדש וההתרה ובהקדש בעי דעת ובהתרה בעי שליחות לא שלא יקפיד ולכך מביא ראיה די"ל אגלאי מלתא למפרע אף בדבר דבעי פעולה א"כ גבי אבידה יהיה הדין כן אף דצריך שם פעולה כמש"כ רבינו ז"ל בהלכות גזילה פי"א הל' י"א גבי השליך כיסו דאסור לאחר ליטלה, ותירץ דמיירי שהשליח עשאו רק לענין יפות דהוה רק משום הקדש ולא משום התרה ובזה די אף בלא קפידא ואמרינן איגלאי מלתא למפרע ועיין בהך דשבת ד' קמ"ח ע"ב דגבי הקדש מהני אף אם אחר מקדיש אם הוא רועה הרגיל אצלו, ועיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' תרומות פ"ד הל' י"ג, וע"ש בהל' י' גבי אריס ושם בהל' ח' גבי שותפים ואח"כ מקשה שם מהכשר והטעם דעיין מש"כ התוס' מעילה ד' כ"א דגבי הכשר בעי איזה מעשה, ועיין במה דפליגי ר"י ורבנן במכשירין פ"ג מ"ה ובפרה פ"ב מ"ד ור"י אזיל לשיטתיה וא"כ ראיה דהיכא דבעי למעבד לא שייך לומר איגלאי מלתא למפרע ומדחה שם דבעי פעולה בידים, ועיין בהך דעירובין דף פ"א ע"א ברש"י ותוס' ד"ה לא זכו, ועיין בתוס' קדושין ד' ס"ג ע"ב גבי ע"מ שלא ימחה או ע"מ שירצה ועיין בהך דב"ק ד' ק"ד אם דבר שצריך פעולה אם אמרינן על זה אנן סהדי וגבי אבידה נמי ע"כ בעי יאוש קודם שבא לידו דכיון דכבר נתחייב במצות השבת אבידה שוב לא מצי לפקע ממנו וכעין דאמרינן בב"מ ד' נ"ה ע"א דאע"ג דזל מש"פ מ"מ חייב להכריז ועיין במש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות על הך דשם ד' כ"ו ע"ב ועיין תוס' ב"ק ד' ע"ו ע"א ד"ה שחיטה, והנה ס"ל לרבינו דכפיה ג"כ הוה רק כמו שהוא אינו נגד הדבר ומסתמא מסכים מה שהב"ד עושין אבל לא שיקרא שהוא עושה הדבר ועיין בסוטה ד' כ"ה ע"א סתמא דמלתא אדם מסכים על דעת ב"ד ע"ש, וס"ל דגבי כתיבה די רק במה שהוא מסכים ובנתינה צריך שיתן ולכך דקדק רבינו ז"ל כאן דמיירי דהכפיה לא הוה רק בציווי הכתיבה לא בהנתינה אבל בהנתינה אז אם רק כדין דאז התורה זכתה אותה בגיטה כמש"כ אבל אם שלא כדין לאו כלום, ועיין בהך דגיטין ד' ל"ד ע"א גבי גילוי דעת בגיטא דאמר שם האי דרהיט בתרייהו אשור הבו לה ר"ל דבנתינת הגט צריך שיהא הוא הנותן לא המסכים להנתינה ועיין תוס' גיטין ד' ס"ו ע"א ד"ה כל וכתובות דף ע' ע"ב ומש"כ הר"ן בנדרים ד' ל"ו ע"ב ע"ש אבל גבי מכירה הא דתליוה וזבין לא הוה רק אם הקנין בכסף וכדומה והשטר הוא רק לראיה אבל אם השטר הוא הקנין לא מהני, וזהו מש"כ רבינו כאן דלא הוה מכירה דהוה שטרא כחספא בעלמא כמו בהך דגיטין דף י' ע"ב, וע"ש בתוס' דף ד' ע"א, ובהך דסיקריקון ר"ל דהשטר הוא ראיה לא קנין, עוד י"ל דרבינו ז"ל כאן מיירי בגזלן לא באנס: