## Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot Daf 14a

###### Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 14a:1
[Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 14a:1](https://torahapp.org/share/book/Tziyyun%20LeNefesh%20Chayyah%20on%20Berakhot/r/14a:1)

תנ"ה וכו' ופגע בו רבו או גדול הימנו וכו'. הרשב"א בחידושיו הביא מברייתא זו ראי' לסתור דעת הרמב"ם ורש"י דס"ל דמפני היראה היינו שירא שיהרגנו והרי לא נזכר בברייתא זו אדם שירא ממנו שיהרגנו א"ו דמפני היראה היינו מי שמוזהר על מוראו דהיינו אביו ורבו וא"כ חשבה ברייתא רבו היינו מפני היראה ומי שגדול ממנו היינו מפני הכבוד. ואני אומר הרי גם מי שאינו בכלל יראה ולא בכלל כבוד דהיינו כל אדם ג"כ פליגי בי' ר"מ ור"י ולא נזכר בברייתא זו ה"נ מי שמתיירא שיהרגנו לא נזכר בברייתא ואולי שכל אדם הוא דבר הידוע לא הוצרך לפרטו אבל מפני היראה לדעת רש"י והרמב"ם הי' לו לפרטו בברייתא. ואעפי"כ אמינא ללמד זכות על רש"י והרמב"ם דהברייתא חשבה לפרש במי שפליגי בו ר"מ ור"י ובמפני היראה ליכא פלוגתא דבין לר"מ ובין לר"י שואל ומשיב מפני היראה אפילו באמצע הפרק אבל במפני הכבוד פליגי דלר"מ באמצע אינו שואל ולא משיב ולר"י משיב אפילו באמצע ובאה הברייתא לפרש היכי דמי מפני הכבוד ואף דגם לכל אדם פליגי ולא נזכר בברייתא כבר כתבתי לתרץ לדעת הרשב"א והכי נמי נתרץ לרש"י והרמב"ם:


###### Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 14a:2
[Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 14a:2](https://torahapp.org/share/book/Tziyyun%20LeNefesh%20Chayyah%20on%20Berakhot/r/14a:2)

בעי מיני' אחי תנא דר"ח וכו' הלל דרבנן מבעי' א"ד פרסומי ניסא עדיף הנה ע"כ לא מספקא לי' אלא אם הלל ומגילה חמירי מק"ש אבל ודאי דלא קילי מק"ש והיא גופה טעמא בעי למה לא מספקא לי' לאידך גיסא דלמא הלל דרבנן פוסק אפילו במה שאינו פוסק לק"ש. ונראה דהרי ברכות ק"ש המה ב"כ דרבנן ואפ"ה אינו מפסיק רק מפני הכבוד והיראה לכל מר כדאית לי' והה"ד בהלל דלא גרע עכ"פ מברכות של ק"ש לדעת בעל הבעי' ור' חייא שהשיב לו פוסק ואין בכך כלום ורמז לו באמרו ואין בכך כלום היינו שאפי' קיל מק"ש וברכותי' ועיין במ"ש בנודע ביהודה חלק א"ח סי' מ"א נלע"ד דברכות ק"ש לא מיבעיא הראשונה שפותחת ומסיימת בברוך פשיטא שיש קפידא בהפסקה אלא אפי' שאר ברכות כיון דכולהו המה ברכה הסמוכה לחבירתה מישך שייכי לברכה ראשונה ומחשבי כולהו כאלו פותחין ומסיימין בברכות משא"כ ברכה שאחר מגילה והלל לא שייכי לברכה ראשונה וע"ש בחיבורי נ"ב והארכתי בדין הפסק במגילה:


###### Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 14a:3
[Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 14a:3](https://torahapp.org/share/book/Tziyyun%20LeNefesh%20Chayyah%20on%20Berakhot/r/14a:3)

ב"מ אשיאן דבי ר"א וכו' השרוי בתענית מהו שיטעום וכו'. יש לשום לב מה ענין לבעיא זו במס' ברכות ובמס' תענית הי' למסדרי הש"ס לקבעה וכאשר באמת הרי"ף הביאה שם ואי משום דמייתי עלה לענין ברכה וכדמסיק תנ"ה מטעמת א"צ ברכה ג"כ אין מקומה כאן דעדיין בברכת ק"ש ותפלה עסקינן אבל ברכת הנהנין התחלתם בפ' כ"מ ואי משום דגם בעיא זו איפשטא לקולא כמו בעיא דאחי תנא דבי ר"ח א"כ כל בעיות שבש"ס דאיפשטא לקולא יוקבעם כאן ואי משום ששניהם בלשון אין בכך כלום נאמרה לכן סמכינהו אהדדי הא תינח אם בהך סיומא דאין בכך כלום הי' איזה חידוש דין אבל לכאורה אין בהך סיום כלום שום נפקותא והיא גופה קשיא לן למה האריך בלשון זה ולעיל בבעי' דאחי הי' לו להשיב בקיצור פוסק וכן כאן בבעיא דאשיאן הי' לו להשיב טועם. ונלע"ד דסמיכות הני תרי בעיות הוא משום דהושוו שהפשטן השיב לו סברה שלישית לא כשני צדדי הספק של בעל הבעי' וזה רמוז לו באמרו אין בכך כלום ולעיל בבעי' דאחי כבר כתבתי לעיל שהבעל הבעיא לא נסתפק כלל שיהי' הלל קיל לענין הפסקה מק"ש אבל נסתפק אם הלל משום פרסומי ניסא חמיר טפי או עכ"פ כיון דמדרבנן הוא אינו חמור מק"ש והפשטן ישיב לו שקיל טפי מק"ש ולכך אמר לו פוסק ואין בכך כלום דלא איכפת לן כלום בהפסקה בהלל אפילו היכי דאסור בק"ש וברכותי' וכמוש"ל וכאן בבעיא דאשיאן גם כן הוא דבשיורי כנה"ג א"ח סי' תקס"ז בהגהת הב"י מביא תשובה אחת בשם אחיו וז"ל בפ' הי' קורא ב"מ אשיאן וכו' א"ל טועם וא"ב כלום תכ"ה וכו' ונראה דעדיין בדברים אילו לא ברירא לן מסקנא דגמרא היכי הוה אם גם הנאה קיבל או רק אכילה ושתי' דתשובה זו שהשיב טועם וא"ב כלום תשובה של היולי היא זו וסובל שני פירושים אם שהשיב דאכילה ושתי דוקא קיבל והנאה לא קיבל ולכך טועם אע"ג דאית הנאה בטעימה אין בכך כלום או שהשיב שאפילו אם גם הנאה קיבל עליו אעפ"כ טועם ואין בכך כלום שהטעימה אפי' הנאה לית בה והכריע בפירוש השני מדהביא עלה תנ"ה מטעמת א"צ ברכה והשרוי בתענית טועם וכו' ובשלמא אי פשיט לי' דמטעמת לית בה הנאה שפיר דמטעמת א"צ ברכה דלית בה הנאה אבל אי פשיט לי' דטועם משום דהנאה לא קיבל ומינה שאם הי' מקבל הנאה היתה מטעמת אסורה דחשיבה הנאה א"כ אמאי א"צ ברכה ומ"ש מכל שאר ברכת הנהנין ע"ש בכנה"ג ולענ"ד נראה דזה רמיז לו דתשובתו באמרו טועם וא"ב כלום שאפילו יהיבנא לך שקיבל גם הנאה אין בכך כלום שאין כאן הנאה ולפי"ז שפיר היא תשובה של רב אמי כמו תשובת ר' חייא ששניהם השליכו שני הצדדים של ספיקו של בעל הבעיא מנגד ופשטו להם סברה שלישית ויש נ"מ בזה במה דפשיט לי' שלית בטעימה הנאה דאפי' בתענית הכתוב דלא תליא בקבלתו ג"כ מותר דאלו לספיקו של אשיאן לא נסתפק אלא בתענית יחיד וכמו"ש התוס' בד"ה א"ד ור"א השיב לו דאפי' בתענית הכתוב ג"כ טועם ואין בכך כלום:


###### Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 14a:4
[Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 14a:4](https://torahapp.org/share/book/Tziyyun%20LeNefesh%20Chayyah%20on%20Berakhot/r/14a:4)

ר"א ור"א טעמי עד שיעור רביעתא. נלע"ד דהיינו עד ולא עד בכלל ולא שאני אומר שבודאי הוא כן אלא שאני אומר כיון שלשון עד יש לפרשו להכי ולהכי לכן אין לנו להקל כי אם עד רביעית ולא עד בכלל וכדאמרי' בנדה דף נ"ח ע"ב דהכא והכא לחומרה ואף דספק ברכות להקל מ"מ אין להכניס עצמו בספק והדבר מפורש לדעתי בדברי הפוסקים וז"ל הרמב"ם בפ"א מהל' ברכות סוף הלכה ב' ומטעמת א"צ ברכה עד רביעית וכתב הכ"מ ומטעמת וכו' ברייתא פרק הי' קורא וכו' וכיון דתענית וברכה שוים ממילא דרביעית בעי ברכה עכ"ל הכ"מ ובהל' תענית פרק א' הל' י"ד כתב ומותר לו לטעום את התבשיל ואפילו בכדי רביעית וכו' והנה אמרו בכדי הוא מגומגם ואין זה דומה למה ששנינו במשנה פרק ח' דשבת לענין שיעורי שבת דשם לא שייך למימר מזיגת הכוס וכן גמיעה ושאר דברים הנזכרים שם דשם לא שייך למתני המוציא יין מזיגת הכוס חלב גמיעה שאז הי' משמע מזיגת הכוס וגמיעה וכן יתר השנויים שם וכן כל כיוצא בזה בש"ס אבל רביעית מדתו מפורסם וה"ל להרמב"ם למימר ומותר לו לטעום התבשיל ואפי' רביעית וכמו שאמר בהל' ברכות פ"א שם ומד"ס לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה והוא שישתה רביעית וכו' הרי שלא אמר כדי רביעית ובמטעמת אמר עד רביעית ולא אמר רביעית וכן בהל' תענית אמר בכדי רביעית ולא אמר סתם רביעית א"ו באמרו עד היינו ולא עד בכלל ובהל' תענית שאמר ואפילו בכדי רביעית רצונו כדי רביעית ולא רביעית ממש ולא כמעדני מלך שהי' סבור שהרמב"ם מתיר רביעית ממש. והאוהל מועד הביאו הב"י בסימן ר"י וז"ל מטעמת א"צ ברכה אפי' לפני' אא"כ הי' שם כשיעור רביעית אבל בזה השיעור מברכת וכו' הרי מבואר שבזה השיעור דהיינו רביעית מברכת ובדברי הרי"ף אין הכרע שהרי"ף כ' בפ"ק דתענית עד רביעית ויש לפרש דבריו להכי ולהכי כדברי הגמ' וכן בדברי הטור אין הכרע לא בסימן ר"י ולא בסי' תקס"ז רק בדברי הרא"ש בסוגיא שלפנינו כתב פירש ר"ח דוקא שחוזר ופולט וכו' ומיהו דוקא רביעית אבל טפי מרביעית חשיבה הנאה וכו' הרי מבואר בדבריו שרביעית ממש מותר. ובאמת תמה עליו המע"מ שהוא נגד סוגיא דנדה דכל שיפורי חכמי' להחמיר. ואמנם אחר הישוב הנכון נלע"ד שדברי הרא"ש נכונים להלכה ואומר אבי שאף שהכלל שנתנו במס' נדה דכל שיעורי חכמי' להחמיר לא מטעם ספיק' הוא שנסתפקו אם עד ועד בכלל או לא ולכך הלכו בו להחמיר דא"כ בדרבנן הי' להם להקל דספק דרבנן לקולא והרי הם לא הוציאו שם במס' נדה מכלל הזה רק גריס של כתמים שהוא להקל מכלל דבשאר מילי אף בדרבנן שיעורי חכמים להחמיר וכך הי' מקובל בידם שלהחמיר אמרו ואמנם הרי המע"מ בעצמו שם הביא דברי התוס' בחולין דף מ"ו דכלל זה שניתנו במס' נדה דכל שיעורי חכמים להחמיר הוא רק במשנה או ברייתא אבל לא במימרא דאמוראי וכאן דרב אמי ורב אסי טעמי עד רביעתא מימרא הוא ולא ברייתא אלא שאעפ"כ שדא בי' המע"מ נרגא בפסקו של הרא"ש שהרי אף בדברי האמוראים עכ"פ ספיקא הוא אי עד ועד בכלל או לא כמבואר שם במס' חולין והי' להרא"ש להחמיר ואני מוסיף על דבריו לחזק קושייתו דלענין תענית הוא ספק תורה שהרי מיירי בתענית שקיבל על עצמו והוא נדר ומוזהר בלא יחל דברו. אנן אעפי"כ לא ק"מ לפמ"ש לעיל דרב אמי שהשיב טועם וא"ב כלום הוסיף קולא יתר על ספיקו של אשיאן שהרי אשיאן לא נסתפק רק אם אכילה ושתי' קיבל והנאה לא קיבל אבל זה הי' פשוט לו שהטעימה עכ"פ מחשב הנאה ור"א שהשיב לו טועם וא"ב כלום חידוש לו שמטעמת לא חשיבה הנאה כלל והנה לשון הרא"ש הוא אבל טפי מרביעית חשיבה הנאה יעו"ש בדברי הרא"ש ואם כן אף שחשיבה הנאה אכתי מידי ספיקא של אשיאן לא נפיק ששמא אכילה ושתי' קיבל אבל הנאה לא קיבל אלא שכיון שספיקא הוא מחמרינן מטעם ספיקא דאורייתא לחומרה אבל רביעית ממש יש בו ספק ספיקא דשמא עד ועד בכלל ולא חשיבה הנאה כלל ואת"ל דחשיבה הכאה אכתי שמא הנאה לא קיבל על עצמו כלל ולכך התיר הרא"ש אפילו רביעית ממש:


###### Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 14a:5
[Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 14a:5](https://torahapp.org/share/book/Tziyyun%20LeNefesh%20Chayyah%20on%20Berakhot/r/14a:5)

מתיב רב ששת בפרקים וכו'. יש להקשות והרי רב כל הנותן שלום לחבירו קאמר וא"כ מאי קושי' ממשנתינו דהרי גם משנתינו בין לר"י ובין לר"מ לא התירה לשאול אלא מפני הכבוד או מפני היראה וחבירו אינו לא בכלל יראה ולא בכלל כבוד לא מבעי' לדעת הרמב"ם דמפני הכבוד היינו אביו או רבו או גדול ממנו. אלא אפי' להרא"ש והרשב"א דאביו ורבו הם בכלל מפני היראה מ"מ אף לדידהו מפני הכבוד היינו מי שגדול ממנו בחכמה וכמבואר ברשב"א ועיין במג"א סי' ס"ו ס"ק ב' וא"כ מאי מקשה לרב דאיירי בחבירו ואי משום דלר"י משיב בין הפרקים לכל אדם מקשה גם הא ליתא דרב איירי ליתן שלום אבל להשיב גם רב מתיר ומכאן הי' ראי' לדעת המחבר בסי' ס"ו סעיף א' דגם מי שגדול ממנו בחכמה היא בכלל מפני היראה וא"כ מפני הכבוד היינו בשוים בחכמה דהיינו חבירו וצ"ל דגם להמג"א דמי שגדול ממנו היינו מפני הכבוד מ"מ גם מי ששוה עמו בחכמה הוא בכלל מפני הכבוד וכאשר מסיים שם באמת המ"א דאם הקורא גדול ממנו אינו פוסק דמשמע דבשוים פוסק כי גם הוא בכלל מפני הכבוד. אבל לדעת הרמב"ם דמפני הכבוד היינו דוקא אביו ורבו ומי שגדול ממנו צ"ע:


###### Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 14a:6
[Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 14a:6](https://torahapp.org/share/book/Tziyyun%20LeNefesh%20Chayyah%20on%20Berakhot/r/14a:6)

דאמר רב אידי ב"א אר"י ב"א אסור לו לאדם לעשות חפציו וכו'. הרי"ף והרא"ש גרסי אסור לו לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל ולפי גרסתם צריך לומר שגם בדברי ר' יונה אר"ז הי' גרסי כל היוצא לדרך קודם שיתפלל שהרי ע"ז מסיק וכדרב אידי וכו' ולפי גרסתם לא הוזכר איסור עשיית חפציו קודם התפלה כלל ולכן לא הזכירו איסור זה כלל וכן הרמב"ם פ"ו מהל' תפלה הל' ד' כשהזכיר איסור הטעימה קודם התפלה הזכיר השכמה לפתחו לשאול שלום והיציאה לדרך אבל עשיית חפצים לא הזכיר כלל ואמנם הזכיר עשיית מלאכה אבל לא למד זה מדברי אשיאן רק מדברי אבא בנימין לעיל בפ"ק דף ה' ע"ב שתהא תפלתו סמוך למטתו וגם הרא"ש כתב שם פירוש שלא יעשה מלאכה ולכן לדעת הכ"מ שם שרשם שם וז"ל או שיעשה מלאכה בפ' הי' קורא אסור לעשות חפציו וכו' לא דק ולא שם על לב שגירסא זו נדחית להרי"ף ולהרמב"ם ולהרא"ש ועיין במע"מ שם ולכן איסור עשיית חפציו אף שהוזכר בטור ובש"ע סי' פ"ט בלי חולק לדעתי שלשה חמורי עולם ועמודי הפוסקים לא הסכימו לזה דלדידהו איכא למימר דדוקא על מלאכה קפיד אבא בנימין שהוא דבר של טרחה ואיכא לאימשוכי אבל שאר חפצים ליכא קפידא ואעפי"כ לדינא יש להחמיר כפי פסק הש"ע כיון שלגירסא שלפנינו הדבר מפורש בגמרא לאיסור ולגירסת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם אף שאינו מפורש לאיסור מ"מ גם להתר לא נתפרש וגם דברי אבא בנימין שתהא תפלתו סמוך למטתו משמע שלא יפסיק בשום דבר לכן אין לזו מפסק הש"ע:


###### Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 14a:7
[Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 14a:7](https://torahapp.org/share/book/Tziyyun%20LeNefesh%20Chayyah%20on%20Berakhot/r/14a:7)

אר"א אר"י הלכה כר"י שאמר בין אלקיכם לאמת ויציב לא יפסיק. הא דלא אמר סתם הלכה כר"י. ונראה ע"פי מ"ש במשנתינו לפרש טעמי' דר"י מדסדרו אנשי כה"ג ויאמר באחרונה אף שהיא קדומה בתורה ש"מ דבין ויאמר לאמת לא יפסיק ולא ס"ל טעמי' דריב"ק א"כ אפשר דס"ל דגם ויאמר נוהגת בלילה שסובר שזכירת י"מ נוהגת בלילה כב"ז דסוף פ"ק דלעיל ואם הי' ר' יוחנן אומר סתם הלכה כר"י ה"א שגם בזה שזכירת י"מ נוהג בלילה ג"כ הכריע כמותו ולכן פי' ר"י ואמר הלכה כר"י דאמר בין אלקיכם לאמת לא יפסיק לומר דדוקא בזה הלכה כמותו אבל בזכירת י"מ אין הלכה כמותו אלא כחכמים דס"ל דכל ימי חייך הוא לימות המשיח. ובזה ניחא מה דסמיך לי' אר"א אר"י מ"ט דר"י ולכאורה ה"ל לפרושי תכף על המשנה מ"ט דר"י קודם שהכריע ההלכה ולפמ"ש ניחא דעל המשנה לא הי' צריך למיהב טעם לדברי ר' יהודה שטעמו פשוט מדסדרו אנשי כה"ג סמוך לאמת ש"מ שאין להפסיק ביניהם והטעם משום דויאמר וברכת אמת שניהם יש בהם י"מ ושייכי אהדדי והוה כמו פרק אחד וא"כ בין אלקי לאמת הוה כמו אמצע הפרק לכן לא יפסיק אבל מדאמר ר"י הלכה כר"י דאמר בין וכו' ולומר דדוקא בזה הוא הלכה כמותו אבל בזכירת י"מ בלילות אין הלכה כמותו וא"כ שפיר קאמר ריב"ק שוהי' קודמת משום שנוהגת בין ביום ובין בלילה וא"כ צריך ר"י למיהב טעם אחר למה לא יפסיק בין אלקיכם לאמת לכן הוצרך ר' יוחנן לפרש הטעם משום דכתיב וה' אלקים אמת ויש נ"מ לדינא בין טעמא דידי שפירשתי טעמי' דר"י משום דויאמר עם אמת מישך שייכי אהדדי והם כמו פרק אחד א"כ הא דאמר ר"י בין אלקיכם לאמת ויציב לא יפסיק היינו שלא יפסיק כמו בין הפרקים אבל במה שפוסק באמצע הפרק גם בין אלקיכם לאמת מפסיק וכן פסק באמת הרמב"ם פ"ב מק"ש אבל לטעמי' דר' יוחנן מקרא דכתיב וה' אלקים אמת לא יפסיק כלל אפילו למה שרשאי להפסיק באמצע הפרק וכפ' רבינו יונה משום רבני צרפת ועיין שם בכ"מ והרמב"ם לשיטתו דפסק בפ"א הל' ב' דמזכירין י"מ בלילות ונסתר טעמי' דריב"ק וממילא קם טעמי' דר"י כמו שפרשתי שהוא מדסדרו ויאמר באחרונה ש"מ שהיא פרק אחד עם אמת ואין אנו אחראין לטעמי' דר"י ולכן פסק דרשאי להפסיק כמו באמצע הפרק ולפמ"ש כאן א"כ ר' יוחנן גופי' סובר שא"מ י"מ בלילות ונסתר מ"ש לעיל בסוף פרק ראשון לפרש טעם שפסק הרמב"ם דמזכירין י"מ בלילות ע"ש שפירשתי דר' יוחנן ס"ל כן אבל עתה שביארתי ההיפוך א"כ היא גופה טעמא בעי למה לא פסק הרמב"ם כר' יוחנן ולכן צ"ל דטעמי' דרמב"ם הוא מדמקשה סתם גמרא לקמן ע"ב והא בעי לאדכורי י"מ ש"מ שכן קיי"ל דמזכירין י"מ בלילות ומ"ש לעיל בסוף פרק הקדום דקושיית הגמרא והא בעי לאדכורי י"מ היינו שעכ"פ מדרבנן מחויב להזכיר י"מ בלילות יבואר בדברינו בסמוך עמוד ב':


###### Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 14a:8
[Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 14a:8](https://torahapp.org/share/book/Tziyyun%20LeNefesh%20Chayyah%20on%20Berakhot/r/14a:8)

תוס' ד"ה טועם וכו' אפילו בשאר תעניות וכו'. וראיתי להגאון בעל פ"י שסובר דשאר תעניות כוונתן על שאר תעניות הם הכתובים בקרא ושאר היינו אותן שאינם בכלל הבעיא ומתוך כך הכריח דתעניות הכתובים המה קילי מדכתבו התוס' לשון אפילו. ואני תמה דמי הכריחו לפרש כן ומדוע לא נפרש דשאר תעניות היינו הני דלא כתיבי ולפי שבדבור הקדום כתבו שבתעניות דכתיבי לא קמספקא לי' דודאי אפי' הטעימה אסורה כתבו כאן דבולע אסור אפי' בשאר תעניות דלא כתיבי ואמנם אפי' לפי הבנתו של הפ"י דשאר תעניות היינו הני דכתיבי ג"כ לא קשיא דכוונת האפילו לא על האיסור של הבליעה קאי אלא ההיתר של פולט קאי דאפי' בתעניות דכתיבי ב"כ מותר אם חוזר ופולט והפ"י לא רצה לפרש כן משום דהרי בדבור הקדום אסרו בתעניות דכתיבי אפי' הטעימה ואמנם לפ"מ שפרשתי בדברי הגמרא דר' אמי פשיט לי' לדחות סברת הבעיא לגמרי שלדעת בעל הבעיא הי' פשוט לו שעכ"פ הטעימה חשיבא הנאה והוא פשוט לי' שאין בכך כלום דלא חשיבא אפי' הנאה ובזה שוב שפיר כתבו התוס' כיון דאפילו הכאה ליכא לכן מותר אפילו בתעניות דכתיבי וכמו שביארתי בסוגיית הגמ':