## Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat Daf 46b

###### Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat 46b:1
[Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat 46b:1](https://torahapp.org/share/book/Tziyyun%20LeNefesh%20Chayyah%20on%20Shabbat/r/46b:1)

רמי ליה אביי לרבה תנן מותר השמן וכו' אלמא לר"ש לית ליה מוקצה הנה הביא ברייתא דר"ש ליה ליה מוקצה ושביק משנתנו דר"ש אומר כל הנרות מטלטלים חוץ מן הנר הדולק בשבת הרי מכאן דלית ליה מוקצה אפילו מחמת מיאוס ומחמת איסור שהרי במשנתנו בשל חרס מיירי ומתיר ר"ש ואינו אוסר רק בשעה שדולק ואחר שכבתה מותר ולמימרא דשם אינו מוקצה רק מחמת איסור דרבנן דהוא בסיס לשלהבת משא"כ בבכור שנולד בו מום ביו"ט דהוה מוקצה מחמת איסור תורה שבבכור הוא שוחט קדשים בחוץ. דא"כ גם ממותר השמן אין כאן קושיא דאף שהמסתפק חייב משום מכבה מ"מ הכיבוי עצמו לר"ש הוה משאצ"ל ועיין בתוס' בד"ה דכל היכא וכו':


###### Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat 46b:2
[Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat 46b:2](https://torahapp.org/share/book/Tziyyun%20LeNefesh%20Chayyah%20on%20Shabbat/r/46b:2)

והפני יהושע תירץ דממוקצה דנר לא היה קשה לו דר"ש אדר"ש דיש לחלק בין מוקצה לאכילה דחמיר למוקצה דטלטול ע"ש ולענד"נ לדקדק עוד אם אביי לא סליק אדעתיה לומר דאדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו א"כ למה הוצרך לדלג ממסכת למסכת ולהקשות מבכור השנוי במס' ביצה ולמה לא קשיא ליה בהך דשבת גופי' לעיל (דף מ"ד ע"א) אבל כוס וקערה וכו' ומ"ש הני וכדמקשה לעיל ותירוץ הגמ' לעיל דכי קשרי ר"ש בנר זוטא דדעתיה עלוהי לא ידע אביי שהרי לא אסיק אדעתי' דיושב ומצפה אימתי תכבה נרו ואי נימא דאביי סליק אדעתא שפיר דיושב ומצפה שתכבה נרו אלא שהיה סבור שגם בבכור יושב ומצפה. הא תינח אם קושיתו מבכור שנפל בו מום מעיו"ט אפשר שסבר ששייך יושב ומצפה שיתירו החכם יותר ממה שמצפה בכוס ועששית שיארע שיכבה. אבל אם קושיתו מבכור שנפל בו מום ביו"ט הא ודאי שיותר מצפה בכוס ועששית שיארע בו דבר שיכבה או שיכבנו הרוח ממה שיצפה על בכור תם שיפול בו מום: ונראה עפ"י מ"ש הרשב"א לעיל (דף מ"ד ע"א) במה דמחלק הגמ' בין נר דזוטא ודעתיה עלוהי משא"כ בכוס ועששית מודה ר"ש. והקשה הרשב"א א"כ מותר השמן למה מותר לר"ש והלא דרכו להיות דולק עד שיכלה השמן. ותירץ הרשב"א בדוחק כיון דדעתו על הנר ומצפה מתי יכבה ממילא מצפה גם על השמן [ע' לעיל]. ואני אומר כיון דבשעת כיבוי מתיר השמן עצמו בטלטול שיכול לטלטלו עם הנר ממילא הותר באכילה על דרך שאמרו ר' יוחנן ושמואל בביצה דף ו' באפרוח שנולד ביו"ט דשרי הואיל ומתיר עצמו באכילה. הכי נמי השמן הזה הואיל ומתיר עצמו בטלטול הותר נמי באכילה. וא"נ רבי יהודה לשיטתו דלדידיה גם הטלטול נשאר באיסורו: ולפי זה דאמרי' הואיל כדר' יוחנן ושמואל ודלא כרב שם בביצה אם כן גם בכור ראוי שיהיה מותר כשנולד' בו מום ביו"ט הואיל ומתיר עצמו באכילה ולכן מכוס וקערה לא הקשה על מותר השמן דבכוס וקערה אינו מתיר עצמו כלל אבל במותר השמן הואיל והותר בטלטול הותר באכילה. והקשה מבכור שיש ג"כ הואיל. ובזה מתורץ לפי דעת המקשה דהטעם משום מוקצה למה לא רמי דר"י אדר"י. ותינח לפי דמסקי התוס' שזה תלוי באם רואין מום ביו"ט שפיר. אבל מתחלה קודם שבאו התוס' לסברא זו כתבו בפה רך דאי משום מוקצה הא לר"י דאית ליה טפי מוקצה שרי התם משמע מדבריהם שלא קשה להם אלא איך יהי' ר"י מיקל טפי מר"ש. והוה להו להתוס' לכתוב בלשון תימא דאי משום מוקצה א"כ קשיא דר"י אדר"י. אמנם לפי מ"ש לא קשה דר"י אדר"י דאיכא למימר דשאני התם דהואיל ומתיר עצמו באכילה שעד הנה היה אסור משום קדשים מתיר עצמו ג"כ משום מוקצה משא"כ במותר השמן ליכא שום הואיל לשיטת ר' יהודה שאינו מתיר עצמו לשום דבר. לכך לא כתבו רק דאיך שייך דמוקצה יהיה חמיר לר"ש טפי מר"י דלר"ש יהי' מהני הואיל בבכור ולר"י לא יהיה מועיל: ולכן לא היה קשה לו ממשנה דכל הנרות מטלטלים דידע דאדם יושב ומצפה לכביית נרו. אלא דבשמן היה קשה לו קושית הרשב"א שעל השמן אינו מצפה וצריך לומר הואיל א"כ גבי בכור יש לומר ג"כ הואיל: ומתרץ אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו דהיינו כתי' הרשב"א כיון דיהיב דעתיה על הנר יהיב דעתו גם על השמן: אלא דלפי זה קשיא מאי דאמר בביצה דף כ"ו ע"א) והא מוקצה היא ופי' רש"י ופשיטא דאסור לר"י בכמה משניות דאית ליה מוקצה ולפי מ"ש מאי קשיא והרי צריך להשמיענו דלא אמרינן הואיל ומתיר עצמו באכילה: ולכן נלע"ד כפי מ"ש בחידושי למס' ביצה צל"ח ביצה שם) דלא שייך בבכור הואיל ומתיר עצמו דאדרבא אוסר עצמו להקרבה ומתוך שנאסר לגבוה הותר להדיוט ועכ"פ לא מיקרי מתיר עצמו: אלא דקשיא מרא דשמעתא דס"ל באפרוח דאמרי' הואיל ומתיר עצמו וכו' ר' יוחנן היא ורבי יוחנן ס"ל בע"ח נדחין. ולפי זה כל בכור בע"ח נדחה מהקרבה שהרי כיון שאין בית ונדחה שוב אין נראה. ור' יוחנן דאמר אפי' דיחוי מעיקרא נדחה בבע"ח וא"כ כבר היה אסור לגבוה וממילא ע"י המום מתיר עצמו להדיוט וא"כ לאו מוקצה הוא וקשה מ"ט דר"ש דאוסר: וגם על הגמ' בביצה קשה דמקשה והא מוקצה הוא ופשיטא דאסור ומאי פשיטא הא צריך להשמיענו דלא אמרי' הואיל ומתיר עצמו. ובפרט לר' יהודה דאליבא דר' יהודה גם רב מודה דבע"ח נדחין כמבואר ביומא (דף ס"ד ע"ב) [ואולי בדיחוי מעיקרא אליבא דרב גם לר"י לא שמיה דיחוי]:


###### Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat 46b:3
[Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat 46b:3](https://torahapp.org/share/book/Tziyyun%20LeNefesh%20Chayyah%20on%20Shabbat/r/46b:3)

ואליבא דר' יוחנן קשה באמת מאי טעמא דר"י דאוסר בנולד בו מום ביו"ט וכדמוכח בביצה מדקאמר ואם לאו לא ישחוט. והרי לר' יוחנן ראוי לומר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ולר' יוחנן גם דיחוי מעיקרא שמיה דיחוי. ואף דבזבחים (דף נ"ט) כתבו התוס' דנפגם המזבח מסופק אם מיקרי דיחוי הואיל ובידו לתקן מ"מ בבכור בזמה"ז ודאי לא שייך שבידו לבנות מקדש ובודאי לא מיקרי דחוי. ואולי גם זה מיקרי דחוי. ועוד למאן דאמר מקריבין אעפ"י שאין בית לא מיקרי דיחוי: ומעתה יש בידינו לחלק דבנולד בו מום עובר מעיו"ט ואז בודאי כבר נאסר לגבוה ושוב נולד בו מום ביו"ט שפיר אמרינן הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דעד עתה היה אסור לגבוה ולהדיוט ועכשיו הותר להדיוט ובזה אנו מבינין שם דברי הגמ' בביצה דקאמר מ"ד לשחטיה. ולכאורה תמוה מאי מהני שהיה בו מום עובר. ולפי מ"ש ניחא דמ"ד דדעתיה עלוהי שע"י מום זה מתיר עצמו להדיוט וממילא הותר לשחיט' קמ"ל: ובזה ניחא דרש"י פי' שם קמ"ל דאסור משום מוקצה אי נמי דעבר ואסקי' היינו לכל מר כדאית ליה. לר' יוחנן דאמרי' הואיל ומתיר וכו' אין כאן מוקצה ואסור רק משום דעבר ואסקי' ולרב דלא אמרי' הואיל אסור משום מוקצה: ועוד נלע"ד שאפי' נימא דבכור בזמה"ז כבר נדחה מלגבוה ושייך הואיל ומתיר עצמו מ"מ בנולד בו מום בעיו"ט לא שייך הואיל ומתיר עצמו שכבר היה מותר מאתמול מן התורה אלא שמדרבנן צריך ראיית חכם ולא שייך הואיל ומתיר אלא היכא דמתיר מאיסור תורה כמו באפרוח משא"כ מאיסור דרבנן לא אמרי' הואיל. ועיקר קושיית הגמרא ממפירין נדרים דלכאורה שם הטעם הואיל ומתיר עצמו משום נדר משא"כ בבכור שאינו מתיר עצמו רק מאיסור דרבנן. ולכתחלה הקשה ממותר השמן שג"כ אינו מתיר עצמו רק מאיסור טלטול שהוא דרבנן ודומה לבכור:


###### Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat 46b:4
[Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat 46b:4](https://torahapp.org/share/book/Tziyyun%20LeNefesh%20Chayyah%20on%20Shabbat/r/46b:4)

ואמנם רבה משני תלתא מי יימר. וע' בתוס' דלאו דוקא ובחדא סגיא וא"כ היא גופא קשה לא ה"ל לומר אלא הך מי יימר דמזדקק ליה חכם. ואמנם הרמב"ם כתב בנולד בו מום ביו"ט הטעם שאין רואין משום גזירה שמא ישחטנו. וזה כתב במום שנולד ביו"ט ובמום שנולד מעיו"ט מבואר ברמב"ם שאין מבקרין אותו אבל לא ביאר מה דינו בדיעבד. והרב המגיד נסתפק בזה בדיעבד מה דינו להרמב"ם. וכן פירש טעם הרמב"ם בנולד מעיו"ט שאין רואין משום גזירה אטו נולד ביו"ט. ולדעתי זה רחוק לגזור גזירה לגזירה ואמנם כל זה אם היינו אומרים שאם בקרו מבוקר אבל אי גם בנולד מעיו"ט אם בקרו אינו מבוקר אם כן הטעם פשוט שאין רואין שמא ישחטנו ומעתה אנו עומדים על דעת הרמב"ם שאינו אוסר בדיעבד שאם היה אוסר א"כ למה אחז בלשונו שנולד בו מום ביו"ט. ואמנם הנלע"ד דעת הרמב"ם משום מתקן אסור לראות אבל דעתו דבדבר הניתר מיד שייך מתקן אבל אם נשאר איסור בו ביום לא שייך מתקן וא"כ בנולד מעיו"ט דלא שייך בי' מוקצה בודאי שאסור לראות משום מתקן אבל בנולד מעיו"ט שאסור משום מוקצה וא"כ לא מיחשב מתקן והיה ראוי להתיר הראי' לכן הוצרך למיתב טעם משום שמא ישחטנו: ומעתה יובן לנו פירש"י דבכל הסוגיא במס' ביצה משמע מדברי רש"י דר"ש משום קנס אוסר אפי' בדיעבד לא משום מוקצה א"כ נסתר כל סוגית הגמרא כאן דמשמע דמשום מוקצה אוסר דשם בביצה מפרש רש"י טעמו דר"ש בנולד מעיו"ט דזה אינו מוקצה ואסור משום קנס וכאן סוגייתנו בנולד ביו"ט דאסור משום מוקצה: אלא דקשיא כיון דר"ש אוסר ע"כ גם היכא דלא שייך מוקצה ומשום קנס א"כ מנ"ל להקשות כאן ולפרש טעמא דר"ש משום מוקצה ודלמא גם בנולד ביו"ט טעמו משום קנס. ואף דפירשתי חילוק זה בדעת הרמב"ם היינו לדידן דאית לן מוקצה מחמת איסור כר' יהודה וממילא בנולד ביו"ט איכא מוקצה ולא שייך מתקן כיון שעכ"פ אסור בו ביום והוצרך הרמב"ם לפרש טעם איסור הראיה משום שמא ישחטנו אבל ר"ש דלית לי' מוקצה דלמא גם בנולד ביו"ט לית ליה מוקצה וממילא היה ראוי להיות מותר ע"י המום ומיחשב מתקן ואסרו הביקור משום מתקן וממילא אפי' בדיעבד אסור משום קנס ומנ"ל להגמרא להקשות: ולכן נלע"ד דרש"י סבר דבע"כ צריכי תרי טעמי טעם קנס וטעם מוקצה. דהנה ר"ש אמר כל שאין מומו ניכר וכו' ומדאמר כל משמע דמיירי בין בנולד מעיו"ט ובין בנולד ביו"ט וסובר רש"י דלענין מוקצה יותר שייך בנולד בעיו"ט מבנולד ביו"ט דהרי ר"ש לית ליה מוקצה כ"א בגרוגרת וצמוקין דהיינו דחאו בידים ואם כן בנולד בעיו"ט ולר"ש דאין רואין ביו"ט וכבר ידע אתמול שאסור להראותו למחר ואפ"ה לא הראהו לחכם מבעו"י דחייה בידים ושייך מוקצה ובנולד ביו"ט א"כ לא היה אפשר להראותו בידים מאתמול ולא דחיי' בידים ולא שייך מוקצה ואסור משום קנס ובנולד מבעיו"ט סובר רש"י דלא שייך קנס ולא מיחשב מתקן כולי האי כדפי' רש"י במס' ביצה (דף כ"ו ע"א) בסוף העמוד ולכן סובר רש"י דמה דאוסר במסקנא גם בנולד מעיו"ט על כרחין מטעם מוקצ' אסרו ואין להקשות היא גופא מנ"ל להגמ' כאן דמעיו"ט לא שייך קנס והטעם משום מוקצה ודלמא גם מעיו"ט שייך קנס ונראה דהרי התוס' לעיל (דף מ"ג ע"א) בד"ה טבל הקשו מ"ש גבי טבל דאמרי' מוכן הוא שאם תיקנו מתוקן ומ"ש גבי בכור דאם בקרו אינו מבוקר ואדא בר אוכמי דאמר דאם בקרו אינו מבוקר אמרינן דמשבש ותני ונשארו בקושיא. והנה מה שהקדימו דאדא משבש ותני משמע דלאדא לא קשיא טבל. ולכאורה גם לאדא קשה בנולד ביו"ט מודה אדא שאם בקרו אינו מבוקר ומ"ש מטבל וצריך לומר דשאני טבל שבידו לעבור משא"כ נולד ביו"ט אטו בידו שיולד בו מום. ולפי זה נלע"ד דגם בנולד מעיו"ט לא קשיא ולא מידי דטבל בידו לעבור אבל במום אין בידו שיעבור החכם ויראה ביו"ט. וכדברי רבה בשמעתין מי יימר דמזדקק לי' חכם. ואמנם זהו אי הטעם משום מוקצה אבל אי הטעם משום קנס הקושיא עצומה ומה טבל שאיהו בעצמו עבר על דברי חכמים ואפ"ה לא קנסוהו ק"ו במום שהחכם עובר ובעל הבית לא עבד איסור למה נקנסי'. ולכך הוכיח רש"י דבנולד בעיו"ט לא מיחשב מתקן שכבר היה בידו מעי"ט ולפי זה לא שייך בטבל קנס כלל דכל טבל בידו מעיו"ט וממילא מוכח שני הטעמים טעם מוקצה מוכח מדאסור מעיו"ט ובזה לא שייך קנס כדמוכח מטבל וצריך לומר הטעם משום מוקצה וכאן שייך מוקצה דדחייה בידים ואסור אפי' בדיעבד משום שאינו בידו ובנולד ביו"ט לא שייך מוקצה לר"ש דלא דחיי' בידים והטעם משום קנס ואסור אפי' בדיעבד דמתקן גמור הוא. משא"כ בטבל שאינו מתקן גמור הוא שכבר היה בידו לתקן אתמול אלא דלשון רש"י שכתב במסכת ביצה שם שלא היה מחוסר אלא ראיית חכם לא שייך בטבל:


###### Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat 46b:5
[Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat 46b:5](https://torahapp.org/share/book/Tziyyun%20LeNefesh%20Chayyah%20on%20Shabbat/r/46b:5)

ונלע"ד כוונה אחרת בדברי הרמב"ם דודאי גם הרמב"ם סובר משום מתקן אלא דסובר דומיא דטבילת כלים שכלי שנטמא בעיו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט [אבל[ בנטמא ביו"ט כיון דלא היה אפשר מאתמול מטבילין ולא חשו למתקן הכי נמי בנולד בו מום ביו"ט לא היה להם לחוש לתיקון לכן הוצרך הרמב"ם לומר הטעם שמא ישחטנו. אבל בנולד מעיו"ט הטעם משום מוכן ולפי זה בנולד ביו"ט הטעם שמא ישחטנו וצריך טעם אשחיטה עצמה למה נאסרה וצריך לומר משום מוקצה וסובר רש"י דהני תלתא מי יימר דוקא ולכן בנולד מעיו"ט דליכא תלתא מי יימר למה אסור וצריך רש"י לפרש משום קנס וסוגיא זו ופלפולה משום נולד ביו"ט דאז ליכא רק משום מוקצה: ומעתה נתרץ שיטת התוס' דהני תלתא מי יימר לאו דוקא והקשית א"כ לא היה לו לרבה לומר רק חד מי יימר דמזדקיק ל' חכם ונראה דהני תלתא מי יימר כולהו חד נינהו ולפעמים שייך זה ולפעמים זה דבנולד ביו"ט א"כ ראיית החכם היה ראוי להיות מותר רק משום שמא ישחטנו והשחיטה עצמה למה אסורה. וליכא למימר מי יימר דמזדקיק ליה חכם שהרי אין איסור בראיית החכם למה לא יזדקק ליה וצריך לומר מי דמתיילד בו מום וממילא אסור משום מוקצה ואסרו הראייה משום השחיטה ובנולד בו מום מעיו"ט דליכא מי יימר דמתייליד שהרי כבר נולד המום אלא שאז הראייה אסור משום מתקן ולכן אפי' בדיעבד אסור משום מוקצה דמי יימר דמזדקיק לי' חכם שהר' הראייה אסורה: והנה בהיה בו מום מעיו"ט וביו"ט הוה ליה קבוע אז בודאי היה ראוי להיות מותר משום מוקצה שהרי בכאן ודאי שכבר היה אסור לגבוה ולהדיוט ועכשיו מתיר עצמו בשחיטה ונסתלק המוקצה וא"כ שנסתלק המוקצה א"כ גם ראיית החכם היה ראוי להיות מותר שאין כאן משום מתקן כיון שהמום קבוע עכ"פ לא היה מאתמול והרי זה דומה לכלי שנטמא ביו"ט. וליכא למימר דאכתי מוקצה הוא משום מי יימר דמזדקיק ליה חכם שהרי במקום שהראייה מותר לא שייך מי יימר דמזדקיק לי' חכם דאם היה שייך מי יימר דמזדקיק אף במקום שהראייה מותר לא היה לו לרבה לומר אלא מי יימר דמזדקיק: ולכן נלע"ד דעד כאן לא אמרי' דבמקום שהראיים מותר לא אמרי' מי יימר דמזדקק אלא במקום שאין כאן אלא מי יימר הזה אבל במקום שיש מי יימר דהוה מום אף דמשום הך מי יימר לחוד לא נאסרה משום דאמרי' הואיל ומתיר עצמו בשחיטה מ"מ כיון שמצטרף גם מי יימר דמזדקק אף שהראיי' מותר מ"מ ע"י תרי מי יימר נשאר המוקצה וממילא אסור הראייה ומה דקאמר את"ל דהוה בו מום והיינו מום עובר מאתמול מי יימר דהוה קבוע היום ובהצטרף גם מי יימר דמזדקק ליה חכם לא מהני מה שמתיר עצמו: העולה מזה דבמקום תרי מי יימר אף דמי יימר דמזדקיק אין בו שום איסור אמרי' מי יימר דמזדקיק:


###### Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat 46b:6
[Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat 46b:6](https://torahapp.org/share/book/Tziyyun%20LeNefesh%20Chayyah%20on%20Shabbat/r/46b:6)

ובזה מתורץ קושיית מהרש"א ומוהר"ם דמקשי על דברי התוס' בד"ה מי יימר וכו' דעל קושיית הגמ' ונשאלין לנדרים לא שייך תירוץ התוס' דהרי הם בודאי לא יתירו נדר שהודר לדבר מצוה וא"כ אין כאן שום איסור ולדידי ניחא דבשלמא הבעל מיפר בלי שאלה ופתח וליכא אלא חד מי יימר דמזדקק בעל שיהיה איסור אבל חכם שצריך פתח יש תרי מי יימר חד מי יימר דמזדקק חכם ואת"ל מזדקק מי יימר שימצא פתח להתיר ובמקום תרי מי יימר לא בעינן שיהיה בו צד איסור: אלא דקשיא לפי זה מאי מקשה ממפירין שאני התם דאמרי' הואיל והותרה לענין איסור נדר הותרה נמי גם לענין מוקצה משא"כ במום ממ"נ אי נולד ביו"ט לא שייך הואיל ומתיר דאדרבא אוסר עצמו לגבוה ואם נולד מעיו"ט לא שייך ומתיר עצמו שכבר הותר אתמול מן התורה ובנולד מום עובר מערב יום טוב יש תרי מי יימר: ולכן נלע"ד חילוק אחר דאמרי' גבי אפרוח מי יימר ובמום לא אמרי' דצריך להבין גוף הדבר שמתוך שהותר האפרוח לשחיטה הותר משום מוקצה וצריך לומר דכל טעם מוקצה הוא משום דמקצה דעתו מזה ואינו מצפה עליה משא"כ באפרוח הזה שעל כרחו צריך להיות מצפה על לידתן שיתיר עצמו בשחיטה שהרי אין לו שום היתר אחר אפי' בחול ומתוך שמצפה על הלידה מועיל לו גם לענין מוקצה וכדרך שכתב הרשב"א במותר השמן מתוך שמצפה על כיבוי הנר משום הכלי מועיל שמצפה גם השמן השמן משא"כ בנולד בו מום מעיו"ט שהאיסור משום ראיית החכם ובידו היה להראותו ולא הראהו ודחיי' בידים ולכך אסורה הראייה ביו"ט ובמקום איסור לא אמרי' הואיל ומתיר עצמו שאינו מצפה שיעשה החכם איסור ובנולד ביו"ט שאין בו איסור ראייה מצד הראייה רק מצד השחיטה צריך לומר ד' אמרי' הואיל ומתיר עצמו כמו גבי אפרוח דשאני אפרוח דאין בו אלא חד מי יימר דמתיילד אפרוח לזה מועיל הואיל ומתיר עצמו אבל כאן דיש תרי מי יימר דמתיילד בו מום ואת"ל דמתייליד בו מום מי יימר דמזדקק חכם אף שהוא היתר מ"מ מוקצה הוא. ולפי זה שפיר מקשה מבעל ששם דומה לאיסור כמו שכתבו התוס' ובאיסור לא מהני מה שמתיר עצמו משום נדר ומנשאלין מקשה אף שאין בו איסור מ"מ איכא תרי מי יימר דהיינו שימצא פתח ומשני סגי בג' הדיוטות ולכך לא חשיב מי יימר כלל במקום שאין בו איסור אלא דלפי זה קשה דברי התוס' בד"ה התם שכתבו והה"ד דהוה מצי למימר מי יימר דמזדקק לי' ג' הדיוטות דודאי לא מזדקקי משום דאין רואין מומין ביו"ט. ולפי מ"ש על כרחין צ"ל מי יימר דמזדקק חכם משום נולד ביו"ט שאין בו איסור ראיית מומין ואז הדיוטות ודאי מזדקק וכמו גבי נדרים עד כא, מצאתי]:


###### Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat 46b:7
[Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat 46b:7](https://torahapp.org/share/book/Tziyyun%20LeNefesh%20Chayyah%20on%20Shabbat/r/46b:7)

גמ' מי אמר ר' שמעון כבתה וכו' כבתה אין לא כבתה לא כבר דקדקתי לעיל במתני' דשביק רישא המפורשת ומדייק מסיפא ומ"ש התוס' בד"ה כבתה אין וכו' כן דרך הש"ס אע"ג דמצי לאתויי מרישא דקתני בהדיא חוץ מן הנר הדולק בשבת מייתי סיפא לדייק מינה עכ"ל, הנה לו יהיה כדבריהם שכן דרך הש"ס למשבק רישא מפורשת ולמיפרך מסיפא מ"מ ודאי שאין דרך הש"ס למשבק מתניתין ולדייק מברייתא וא"כ עכ"פ קשה למה שבק אביי משנתינו שמפורש בה ר"ש אומר חוץ מן הנר הדולק בשבת ורמי לרב יוסף ברייתא ונראה דיש לומר דגם אביי סליק אדעתא טעמא דבסיס אלא דסליק אדעתיה דבשלהבת לא שייך לומר בסיס דשלהבת אין בו ממש. אלא שהיה סובר שעיקר האיסור הוא הפתילה וכמו שרצו לומר התוס' באמת לדייק בד"ה הנח וכו' דמה הוצרך לומר בפתילה טעם דנעשה בסיס שהרי היא עצמה דבר איסור עיין בדבריהם. ואביי סליק אדעתי' כקושיית התוס' דעיקר האיסור הוא הפתילה וכולהו בסיס להפתילה. אלא דלפי זה אין הפרש בשעה שדולק או אחר שכבה שהרי הפתילה הוא בתוכו גם אחר שכבה. ואמנם יש לפנינו לומר דבשעה שדולק לרבותא קאמר דיש לנו לומר שהנר הוא בסיס אבל השמן אינו בסיס וא"כ בשעה שהוא דולק מיחשב בסיס לדבר איסור ולדבר המותר ולנער השמן אי אפשר דבשעה שדולק הוא חייב משום מכבה וא"כ היה לנו מקום להתיר הטלטול נר אבל אחר שכבה שאז אפשר לנער השמן א"כ ודאי אסור לטלטל הנר משום דהוא בסיס להפתילה אבל בשעה שהוא דולק שאי אפשר לנער הוה אמינא דמיחשב בסיס לדבר איסור ומותר ויהי' מותר לטלטלו קמ"ל דאפ"ה אסור לטלטלו ואם כן לכאורה ליכא קושיא מרישא ולא מהמשנה ועיקר הקושיא מדמתיר כבתה מכלל דלא ה"ל בסיס דאם כן אחר שכבתה הוא יותר בסיס אלא דאכתי היה יכול להקשות מרישא דגם ברישא על כרחין הדולק דוקא ואחר שכבתה מותר דאל"כ ר"ש היינו ר"מ שגם ר"מ אינו אוסר כי אם בהדליקו בו בשבת אלא שר"מ אוסר גם אחר שכבה ואי ס"ד דגם ר"ש אוסר אחר שכבה ר"ש היינו ר"מ וכל זה בברייתא אבל במשנה לא נזכר בדברי הת"ק שהדליקו בו רק סתם נר ישן והוא דברי ר' יהודה שאוסר גם מוקצה מחמת מיאוס וא"כ איכא למימר דגם ר"ש מודה בהדליקו באותו שבת משום בסיס לפתילה ודולק דקאמר לרבותא כנ"ל ומה דפליג על ת"ק היינו במה שהת"ק אוסר נר ישן אף שלא הדליקו בו באותו שבת כלל ולכך מהמשנה ודאי דלא היה יכול להקשות רק מברייתא ועל זה תירצו התוס' שדרך הש"ס דשביק רישא וכו':


###### Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat 46b:8
[Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat 46b:8](https://torahapp.org/share/book/Tziyyun%20LeNefesh%20Chayyah%20on%20Shabbat/r/46b:8)

ומעתה נוכל לקרב אל השכל דברי התוס' שכתבו דדרך הש"ס דשביק רישא המפורשת וכו'. ואומר אני שלפי מ"ש גם מרישא לא היה יכול להקשות רק מכח דברי ר"מ ולהוכיח דא"כ ר"ש היינו ר"מ ויותר טוב להקשות מדברי ר"ש בעצמו בסיפא. אמנם כוונת התוס' שבודאי צריך לאתויי לסיפא להורות דר"ש מתיר בכבתה וא"כ אינו חושש במה שהוא בסיס להפתילה אבל כונת התוס' במה שמדייק כבתה אין לא כבתה לא למה לו להוכיח זה מדיוקא והלא דבר זה מפורש ברישא דנר הדולק אסור וכונתן דדבר זה דאסור בשעה שהוא דולק אין צריך לדיוקא מסיפא. ועל זה תירצו שכן דרך הש"ס ופירוש הדברים שכיון שעל כרחין מוכרח הוא לאתויי סיפא שוב מדייק זה ג"כ מסיפא אף שמפרש ברישא:


###### Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat 46b:9
[Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat 46b:9](https://torahapp.org/share/book/Tziyyun%20LeNefesh%20Chayyah%20on%20Shabbat/r/46b:9)

ועכ"פ עיקר קושיית הגמ' מדמתיר בכבתה מכלל דלא חייש במה דבסיס לפתילה וא"כ אמאי אוסר בשעה שדולק ועל זה משני שאין הטעם משום דפתילה הוא דבר איסור דהפתילה לא מיחשב דבר איסור וכמבואר בתוס' לקמן לחלק בין פתילה לשברי פתילה אלא הנח וכו' דכולהו בסיס לשלהבת והשלהבת הוא הדבר האיסור עוד נלע"ד בכונת הש"ס דמקשה מדיוקא מדקתני כבתה אין וכו' דהנה לקמן (דף ק"כ ע"ב) אמרי' נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב ומסקינן דבהא אפילו ר"ש מודה דפסיק רישיה וכו' ובשו"ע סי' רע"ז נר שמונח אחורי הדלת אסור לפתוח הדלת כדרכו וכו' וכתב המג"א דט"ס הוא דאעפ"י שפותח בנחת מ"מ הרוח מנשבו ואסור והג"ה זו צריך להיות בסוף הסעיף כשקבוע בדלת עצמה שאוסר משום שפתיחתו ונעילתו מקרב השמן או מרחיקו דשם אסור רק כדרכו אבל בנחת שרי וכן משמע בגמ' (ד' מו ע"ב) דשרי לטלטל הנר ולא אמרי' שמקרב השמן או מרחיקו ואין איסור בזה אלא משום דהוה בסיס וכו' ע"ש במג"א. ולפי זה נ"ל דגם הטלטול דנר עצמו לא שרי אלא בנחת אבל כדרכו דרך הילוכו אסור משום מבעיר או מכבה דזה הוה פסיק רישיה אלא דבנחת מותר דלא הוה פסיק רישיה ואף דלפעמים מכבה מחמת הטלטול זה הוי דבר שאינו מתכוין ושרי ולפי זה נוכל לומר דר"ש קאמר כל הנרות מטלטלים אפי' טלטול כדרכו חוץ מן הנר הדולק בשבת אסור כדרכו משום מבעיר ומכבה ולפעמים הוא פסיק רישיה אבל בנחת באמת גם בשעה שדולק שרי. ולפי זה נוכל לומר דר' יהודה דאוסר נר שהודלק אף אחר שכבה ור"ש דשרי לשיטתייהו אזלי דהנה דבר שיש לו היתר בה"ש בטלטול לא שייך בו מיגו דאיתקצאי לבה"ש שהרי גם בה"ש לא איתקצאי לגמרי וכמו"ש הר"ן בשמעתין במטה שהיה עליה מעות בה"ש אסור דוקא במניח אבל בשכח לא איתקצאי לבה"ש דהרי בצריך למקומו שרי וכמו"ש הר"ן עיי"ש ולפי זה ר"ש לטעמי' בדבר שא"מ שרי וא"כ אפי' בשעה שדולק אין אסור לטלטל רק כדרכו אבל בנחת שרי וא"כ לא שייך מיגו דאיתקצאי לבה"ש שהרי גם בה"ש היה היתר לטלטל בנחת ולכך מותר אחר שכבה לטלטל כדרכו ור"י לטעמי' דדבר שא"מ אסור וא"כ כל זמן שדולק אפי' לטלטל בנחת אסור משום שמא יכבה ואיתקצאי לגמרי בה"ש וממילא איתקצאי לכולי יומא אלא דלפי זה קשה דהרי אי הוה אמר ר"ש היתר הטלטול בנחת אפי' בשעה שדולק רק דמותר דאז לא משכחת כיבוי כלל אבל במה שאמר ההיתר אחר שכבה אכתי לא ידעינן היתר הטלטול בנחת בשעה שהוא דולק דאכתי יש חשש כיבוי ואף ששמענו לר"ש במקום אחר שמתיר דבר שא"מ מ"מ בברייתא זו לא שמענו והי' לו לומר ההיתר טלטולו בעודו דולק בנחת ולא היה צריך לומר ההיתר אחר שכבה אלא ודאי מדלא אשכח שום היתר כי אם בכבתה ש"מ שבעודו דולק ליכא שום היתר. וזה כונת הגמ' לקמן דמרישא לא היה יכול להקשות דהוה מוקמינן איסור הטלטול בנר דולק היינו טלטול כדרכו ומשום פסיק רישיה ולהכי דייק מסיפא כבתה אין וכו' מכלל דבלא כבתה ליכא שום היתר אף בנחת דליכא פ"ר ועל זה מקשה והא דבר שא"מ הוא ובזה נלע"ד בכוונת רש"י לעיל (דף מ"ד ע"א) ד"ה חוץ מן הנר וכו' אסור שמא יכבה הנר עכ"ל וכבר דקדקנו לעיל למה נקט רש"י טעמי' דרב יוסף שהוא נדחה ומסקי' טעמא משום בסיס וע' לעיל ובמ"ש כאן יכול להיות קיים טעמי' דרש"י אף לפי המסקנא דהנה הי' קשה לרש"י למה לי סיפא דכבתה מותר הא מוכח מרישא דדוקא בשעה שהוא דולק ולכן פירש רש"י טעמא דרישא משום שמא יכבה והיינו ע"י פסיק רישיה ומיירי בחוזק ואף דהיה יכול לפרש משום מבעיר ג"כ מ"מ סירכא דמשנה דלקמן נקט ולהכי איצטריך סיפא כבתה מותר דוקא כבתה אבל לא כבתה אסור אפילו בנחת:


###### Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat 46b:10
[Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat 46b:10](https://torahapp.org/share/book/Tziyyun%20LeNefesh%20Chayyah%20on%20Shabbat/r/46b:10)

סליק פרק שלישי