## Zohar, Nasso

###### Zohar, Nasso 15:1
[Zohar, Nasso 15:1](https://torahapp.org/share/book/Zohar/s/Nasso/r/15:1)

כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם, כֹּה תְבָרַכוּ, בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. כֹּה תְבָרַכוּ, בְּיִרְאָה. כֹּה תְבָרַכוּ, בַּעֲנָוָה. אָמַר רִבִּי אַבָּא, כֹּה תְבָרַכוּ, תָּאנָא, הַאי צֶדֶ"ק אִתְקְרֵי כֹּ"ה, דְּכָל דִּינִין מִתְעָרִין מִכֹּ"ה (נ"א מניה), וְהַיְינוּ דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, מַהוּ מַכָּה רַבָּה. (ס"א דכה) כְּלוֹמַר, מַכָּה מִן כֹּה. וּכְתִיב (שמות ז׳:ט״ז-י״ז) וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּ"ה, כְּמָה דְּאַגְזִים מֹשֶׁה. וּכְתִיב (שמות ז׳:י״ז) בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְיָ, וְכֹלָּא חַד, וּכְתִיב (שמות ז׳:כ״ג) וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת, דִּזְמִינָא לְחַרְבָּא אַרְעֵיהּ.

**The Zohar; London, Soncino Press, 1933:**
R. Abba said: ‘We have learned that *KoH* (on this wise) is the name of the Power whence all judgements come into action. But when *Hesed* (Grace) is joined to *KoH* the latter is sweetened. Hence the priest, who is derived from *Hesed*, is entrusted with *KoH* to have it blessed and sweetened. Thus the command was “On this wise (*KoH*) ye shall bless”, that is, by the influence of *Hesed* ye shall fill with blessing and make sweet the power of *KoH* in its relation to Israel, so that Rigour should not prevail.


###### Zohar, Nasso 15:2
[Zohar, Nasso 15:2](https://torahapp.org/share/book/Zohar/s/Nasso/r/15:2)

וּמֵהַאי כֹּ"ה מִתְעָרִין דִּינִין. וּמִדְּאִתְחַבָּר עִמָּהּ חֶסֶד, אִתְבַּסְּמַת. וּבְגִין כַּךְ, אִתְמְסַר דָּא לַכֹּהֵן, דְּאָתֵי מֵחֶסֶד, בְּגִין דְּתִתְבָּרֵךְ וְתִתְבְּסָם כֹּ"ה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כֹּה תְבָרַכוּ, כְּלוֹמַר, אַף עַל גַּב דְּהַאי כֹּה אִשְׁתְּכָחַת בְּדִינִין, תְּבַסְּמוּן לָהּ, וּתְבָרְכוּן לָהּ, דִּכְתִּיב כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְבָרַכוּ בְּהַאי חֶסֶד לְכֹ"ה, וּתְבַסְּמוּן לָהּ לָקֳבְלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, בְּגִין דְּלָא יִשְׁתַּכְּחוּן בָּהּ דִּינִין.


###### Zohar, Nasso 15:3
[Zohar, Nasso 15:3](https://torahapp.org/share/book/Zohar/s/Nasso/r/15:3)

הֲדָא הוּא דִכְתִיב כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם. אִמְרוּ לֹא כְּתִיב, אֶלָּא אָמוֹר, לְאַפָּקָא מִשֶּׁרָבּוּ הַפָּרִיצִים, דְּלָא מְפַרְסְמִין מִלָּה, דְּהָא לָא אִתְפְּקָדוּ לְפַרְסְמָא שְׁמָא, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב אָמוֹר לָהֶם. אָמוֹר סְתָם. דָּבָר אַחֵר אָמוֹר כֵּיוָן דִּכְתִּיב כֹּה תְבָרַכוּ, אֲמַאי לָא כְּתִיב תֹּאמְרוּ. אֶלָּא תָּנֵי רִבִּי יְהוּדָה, אָמוֹר לָהֶם. זָכוּ לָהֶם, לֹא זָכוּ אָמוֹר סְתָם.

**The Zohar; London, Soncino Press, 1933:**
It says: “On this wise ye shall bless the children of Israel, saying (*amor*) unto them”. It is not written “ye shall say unto them”, parallel to “ye shall bless”.’ R. Judah taught that we have therefore to construe it thus: If they will be worthy, then [the blessing is] *to them*, but if not, then there is merely *saying*.


###### Zohar, Nasso 15:4
[Zohar, Nasso 15:4](https://torahapp.org/share/book/Zohar/s/Nasso/r/15:4)

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (דניאל י׳:ז׳) וְרָאִיתִי אֲנִי דָּנִיֵאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה וְגוֹ'. וְרָאִיתִי אֲנִי דָּנִיאֵל לְבַדִּי. וְהָא תָּנֵינָן, אִינְהוּ נְבִיאֵי, וְאִיהוּ לָאו נָבִיא, וּמַאן נִינְהוּ. חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי. אִי הָכִי, אִתְעָבִיד קֹדֶשׁ חוֹל, וְהָא כְּתִיב לֹא רָאוּ, אֲמַאי דְּחִילוּ. וּבְדָנִיֵּאל כְּתִיב וְרָאִיתִי אֲנִי, וְלָא דָּחִיל. וְאִיהוּ לָאו נָבִיא, הָא חוֹל קֹדֶשׁ.

**The Zohar; London, Soncino Press, 1933:**
R. Isaac discoursed on the verse: “And I Daniel alone saw the vision; for the men that were with me saw not the vision”, etc. (Dan. 10, 7). ‘There is a tradition’, he said, ‘that those men were prophets, to wit, Haggai, Zechariah and Malachi, whereas Daniel himself was not a prophet. There was thus a reversal of the relation of holy and common. For they, the holy men, were seized with fear and were not able to see the vision, whereas he, a common man, did see without fear.


###### Zohar, Nasso 15:5
[Zohar, Nasso 15:5](https://torahapp.org/share/book/Zohar/s/Nasso/r/15:5)

אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, כְּתִיב (תהילים כ״ז:ג׳) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ. בְּזֹאת, הָא דְּאַמָרָן זֹאת עַדְבָא חוּלָקֵיהּ, לְאִתְחַסָנָא, וּלְמֶעְבַּד לֵיהּ נוּקְמִין. וְתָנָא, עֲבַיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדָוִד, רְתִיכָא קַדִּישָׁא עִם אֲבָהָתָא, כִּתְרִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין דְּכֹלָּא, דְּאַחֲסִינוּ אֲבָהָתָא. וְתָאנָא, מָלְכוּ יָרִית דָּוִד לִבְנוֹי בַּתְרוֹי. וּבַאֲתָר מַלְכוּ דִּלְעֵילָּא, אִתָּקַף, וְאַחֲסִין הוּא וּבְנוֹי מָלְכוּ דָּא, דְּלָא אַעְדֵּי מִשׁוּלְטָנֵהוֹן לְדָרֵי דָּרִין.

**The Zohar; London, Soncino Press, 1933:**
This is explained, however, by the verse: “Though a host should encamp against me, my heart shall not fear; though war should rise up against me, in this (*zoth*) I will be confident” (Ps. 26, 3). The word “this” (*zoth*) is an allusion to the Providence presiding over David’s inheritance that will ensure it for him and will execute vengeance on his behalf. There is a teaching that the Holy One, blessed be He, prepared for David a Holy Chariot, adorned with the holy superior crowns of the Patriarchs. That remained an inheritance for David, and his kingdom was reserved in perpetuity for his descendants.


###### Zohar, Nasso 15:6
[Zohar, Nasso 15:6](https://torahapp.org/share/book/Zohar/s/Nasso/r/15:6)

וְתָאנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי כִּתְרָא דְּמַלְכוּתָא אִתְּעַר לִבְנוֹי דְּדָוִד, לֵית מַאן דְּקָאִים קַמֵּיהּ. וְרָאִיתִי אֲנִי דָּנִיֵאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה, מִשּׁוּם דְּמִבְּנוֹי דְּדָוִד הֲוָה, דִּכְתִּיב, (דניאל א׳:ו׳) וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵאל חֲנַנְיָה וְגוֹ'. וְהוּא חָמָא וְחַדֵּי בְּהַאי דְּהוּא מִסְּטַר אַחֲסָנַת חוּלָקָא עַדְבָא דַּאֲבוֹי, וּמִשּׁוּם דְּהֲוָה דִּילֵיהּ הוּא סָבִיל, וְאַחֲרִינֵי לָא סַבְלֵי. דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי כֹּ"ה אִתְּעַר בְּדִינוֹי, לָא יַכְלִין בְּנֵי עָלְמָא לְמֵיקָם קָמֵיהּ.

**The Zohar; London, Soncino Press, 1933:**
This kingdom had its counterpart on high, and fortified by that heavenly kingdom the rulership of the House of David will never depart from it throughout all generations. So that whenever the crown of Kingship in any way bestirs itself for a descendant of David there is no one who can stand up against him. The reason thus why “Daniel alone saw the vision” was because he was a descendant of David, as we read: “Now among these were, of the children of Judah, Daniel, Hananiah”, etc. (*Ibid.* 1, 6); he saw the vision and rejoiced in that it was of the side of the inherited possession which was the lot and portion of his fathers; it was his own, and thus he could endure it, whereas others could not.’ R. Simeon said: ‘When *KoH* bestirs itself in its rigour, mankind cannot stand against it.


###### Zohar, Nasso 15:7
[Zohar, Nasso 15:7](https://torahapp.org/share/book/Zohar/s/Nasso/r/15:7)

וּבְשַׁעֲתָא דְּפַרְסִין כַּהֲנֵי יְדַיְיהוּ, דְּאַתְיָין מֵחֶסֶד, אִתְּעַר חֶסֶד דִּלְעֵילָּא, וְאִתְחַבָּר בְּהַאי כֹּה, וּמִתְבַּסְּמָא וּמִתְבָּרְכָא בְּאַנְפִּין נְהִירִין לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאִתְעָדֵי מִנְּהוֹן דִּינִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלָא לִשְׁאַר עַמִּין.

**The Zohar; London, Soncino Press, 1933:**
But when the priests spread out their hands, which are derived from *Hesed* (Grace), celestial Grace bestirs itself in response and allies itself to *KoH*, whereby the latter is sweetened, as it were, and in this way the priests, with shining faces, pronounce the blessing on Israel, so that judgement of Rigour is removed from them. TO THE CHILDREN OF LSRAEL, and not the other nations.


###### Zohar, Nasso 15:8
[Zohar, Nasso 15:8](https://torahapp.org/share/book/Zohar/s/Nasso/r/15:8)

בְּגִין כַּךְ כֹּהֵן, וְלָא אַחֲרָא. כֹּהֵן בְּגִין דְּיִתְּעַר הַאי כִּתְרָא דִּילֵיהּ חֶסֶ"ד, עַל יְדוֹי, דְּאִקְרֵי חָסִיד, דִּכְתִּיב, (דברים ל״ג:ח׳) לְאִישׁ חֲסִידֶךָ. וְהוּא אָתֵי מִסִּטְרָא דְּחֶסֶד. וּכְתִיב (תהילים קמ״ה:י׳) וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה, אַל תִּקְרֵי יְבָרְכוּכָה, אֶלָּא יְבָרְכוּ כֹּ"ה. כֹּה תְבָרַכוּ, בְּשֵׁם הַמְּפוֹרָשׁ. כֹּה תְבָרַכוּ, בְּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.

**The Zohar; London, Soncino Press, 1933:**
Only the priest is empowered to pronounce the blessing, and no other, since he is under *Hesed* (Grace) and is called *Hasid* (grace-endowed), and it is said, “and Thy *hasidim* shall bless thee (*yevarehu-Koh*)” (Ps. 149, 10), to wit, they will cause *KoH* to join in the blessing. ON THIS WISE YE SHALL BLESS: to wit, by the ineffable Name and in the holy tongue.’


###### Zohar, Nasso 15:9
[Zohar, Nasso 15:9](https://torahapp.org/share/book/Zohar/s/Nasso/r/15:9)

תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּשַׁעֲתָא דְּכַהֲנָא דִּלְתַּתָּא קָם וּפָרִיס יְדוֹי, כָּל כִּתְרִין קַדִּישִׁין דִּלְעֵילָּא מִתְעָרִין, וּמִתְתַּקְּנִין לְאִתְבָּרְכָא, וְנַהֲרִין מֵעוּמְקָא דְּבֵירָא, דְּאִתְמְשָׁךְ לְהוּ מֵהַהוּא עוּמְקָא דְּנָפַק תָּדִיר, וְלָא פָּסִיק בִּרְכָאן דְּנַבְעִן, מַבּוּעִין לְכֻלְּהוּ עָלְמִין וּמִתְבָּרְכָן וּמִתְשַׁקְיָין מְכֻּלְּהוּ.

**The Zohar; London, Soncino Press, 1933:**
R. Judah said: ‘When the priest below stands up and spreads out his hands, all the celestial sacred Crowns bestir themselves and make ready to receive blessings, and draw sustenance unto themselves from the depth of the Well, the never-ceasing Well whence blessings ever flow forth for all worlds; these Crowns drink in, as it were, all the blessings.


###### Zohar, Nasso 15:10
[Zohar, Nasso 15:10](https://torahapp.org/share/book/Zohar/s/Nasso/r/15:10)

וְתָאנָא, בְּהַהוּא זִמְנָא, לְחִישׁוּתָא וּשְׁתִּיקוּתָא הֲוִי בְכָל עָלְמִין. לְמֶלֶךְ דְּבָעֵי לְאִזְדַּוְּוגָא בְּמַטְרוֹנִיתָא, וּבָעֵי לְמֵעַאל לָהּ בִּלְחִישׁוּ, וְכָל שַׁמָּשִׁין מִתְעָרִין בְּהַהוּא זִמְנָא וּמִתְלַחֲשִׁין, הָא מַלְכָּא אָתֵי לְאִזְדַּוְּוגָא בְּמַטְרוֹנִיתָא. מַאן מַטְרוֹנִיתָא. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מַאן כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל סְתָם.

**The Zohar; London, Soncino Press, 1933:**
At that moment there is a whisper followed by silence throughout the universe. So when a king is about to join his queen, all his attendants are agog and a whisper runs through them: Behold, the King is about to meet his Matrona. Here the Matrona is the Community of Israel.’


###### Zohar, Nasso 15:11
[Zohar, Nasso 15:11](https://torahapp.org/share/book/Zohar/s/Nasso/r/15:11)

תָּאנָא אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כֹּהֵן בָּעֵי לְזַקְפָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, דִּכְתִּיב, (ויקרא ט׳:כ״ב) וְיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרַכֵם. יָדוֹ כְּתִיב, וְלָא יָדָיו. מִשּׁוּם דִּשְׁבָחָא דִּימִינָא עַל שְׂמָאלָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, רָזָא הוּא, מִשּׁוּם דִּכְתִּיב, (בראשית ג׳:ט״ז) וְהוּא יִמְשׁוֹל בָּךְ.

**The Zohar; London, Soncino Press, 1933:**
R. Isaac said: ‘The priest [in pronouncing the benediction] has to raise his right hand higher than his left hand, for the reason that the right is higher in estimation than the left.


###### Zohar, Nasso 15:12
[Zohar, Nasso 15:12](https://torahapp.org/share/book/Zohar/s/Nasso/r/15:12)

תָּאנָא, כֹּהֵן דְּבָעֵי לְפָרְסָא יְדוֹי, בָּעֵי דְּיִתּוֹסַף קְדוּשָּׁה עַל קְדוּשָּׁה דִּילֵיהּ, דְּבָעֵי לְקַדְּשָׁא יְדוֹי, עַל יְדָא דְּקַדִּישָׁא. מַאן יְדָא דְּקַדִּישָׁא. דָּא לֵיוָאָה. דְּבָעֵי כַּהֲנָא לִיטוֹל קְדוּשָּׁה דְּמַיָיא מִיְּדוֹי, דִּכְתִּיב וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַלְּוִיִּם, הָא אִינּוּן קַדִּישִׁין. וּכְתִיב בְּהוּ בַּלְוִיִּם, (במדבר י״ח:ב׳) וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי וְגוֹ'. שֵׁבֶט אָבִיךָ כְּלָל. מִכָּאן, דְּכָל כֹּהֵן דְּפָרִיס יְדוֹי, בָּעֵי לְאִתְקַדְּשָׁא עַל יְדֵי דְּקַדִּישָׁא, לִיתוֹסַף קְדוּשָּׁה עַל קְדוּשָׁתֵיהּ. וְעַל דָּא, לָא יִטּוֹל קְדוּשָּׁה דְּמַיָיא, מִבַּר נָשׁ אַחֲרָא, דְּלָא הֲוִי קַדִּישָׁא.

**The Zohar; London, Soncino Press, 1933:**
There is a teaching: The priest who is about to spread forth his hands [for the benediction] needs an inflow of holiness in addition to his own; he must therefore have his hands washed by one who is himself holy, to wit, a Levite, of whose order it is written: “And thou shalt sanctify the Levites”.¹

footnotes:
¹ These words are not to be found in our texts.


###### Zohar, Nasso 15:13
[Zohar, Nasso 15:13](https://torahapp.org/share/book/Zohar/s/Nasso/r/15:13)

וּבִצְנִיעוּתָא דְּסִפְרָא תָּאנָא, לֵוִי דְּאִתְקַדָּשׁ כַּהֲנָא עַל יְדוֹי, בָּעֵי הוּא לְאִתְקַדְּשָׁא בְּקַדְמִיתָא. וַאֲמַאי לֵוִי, וְיִתְקַדַּשׁ עַל יְדָא דְּכַהֲנָא אַחֲרָא. תָּאנָא, כַּהֲנָא אַחֲרָא לָא בָּעֵי, דְּהָא כֹּהֵן דְּלָא שְׁלִים, לָא בָּעֵי הַאי כַּהֲנָא שְׁלִים, לְאִתְפְּגַם עַל יְדָא דִּפְגִימָא דְּלָא שְׁלִים. אֲבָל לֵוִי דְּאִיהוּ שְׁלִים, וְאִתְחַזֵּי לְסַלְּקָא בְּדוּכָנָא, וּלְמִפְלַח בְּמִשְׁכַּן זִמְנָא, הָא שְׁלִים הוּא, וְהָא אִקְרֵי קָדוֹשׁ, דִּכְתִּיב וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַלְּוִיִּם. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם, אַף אִקְרֵי טָהוֹר, דִּכְתִּיב, (במדבר ח׳:ו׳) וְטִהַרְתָּ אוֹתָם. וּבְגִין כַּךְ בָּעֵי לְאוֹסָפָא כַּהֲנָא קְדוּשָּׁה עַל קְדוּשָׁתֵיהּ.

**The Zohar; London, Soncino Press, 1933:**
Thus the priest may not receive the sanctification of the washing of hands from any commoner who is not himself sanctified. It may be asked, why only a Levite? Why should not the priest be sanctified by the hands of another priest? The answer is, because the other priest would not be complete, but the Levite is complete, being qualified for his own service, and he is also designated “cleansed”, as it says, “and cleanse them” (Num. 8, 6).


###### Zohar, Nasso 15:14
[Zohar, Nasso 15:14](https://torahapp.org/share/book/Zohar/s/Nasso/r/15:14)

תָּאנָא, כַּהֲנָא דְּפָרִיס יְדוֹי, בָּעֵי דְּלָא יִתְחַבְּרוּן אֶצְבְּעָן דָּא בְּדָא, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן כִּתְרִין קַדִּישִׁין, כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדוֹי, כְּמָה דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. בְּגִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא בָּעֵי לְאִתְפָּרְשָׁא בְּאַתְוָון רְשִׁימִין דְּלָא לְאַעְרְבָא דָּא בְּדָא. וְלָא יִתְכַּוְון (נ"א ולאתכוונא) בְּאִינּוּן מִלִּין.

**The Zohar; London, Soncino Press, 1933:**
Tradition, again, teaches us that the priest, in the spreading forth of his hands, should not have his fingers joined close together, for it is requisite that the sacred Crowns should receive the blessing each one apart in a manner proper to each, because the letters of the Divine Name require also to be kept distinct and not to run into each other.’


###### Zohar, Nasso 15:15
[Zohar, Nasso 15:15](https://torahapp.org/share/book/Zohar/s/Nasso/r/15:15)

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְבָּרְכוּן עִלָּאֵי, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן תַּתָּאֵי, וְיִתְבָּרְכוּן עִלָּאֵי דְּאִינּוּן קַדִּישִׁין בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה, עַל יְדָא דְּתַתָּאֵי, דְּאִינּוּן קַדִּישִׁין בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה, דְּאִינּוּן קַדִּישִׁין מִכָּל קַדִּישִׁין דִּלְתַּתָּא, דִּכְתִּיב, (תהילים קמ״ה:י׳) וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה.

**The Zohar; London, Soncino Press, 1933:**
R. Isaac said: ‘The Holy One, blessed be He, desired that the upper beings should be blessed, in order that the lower beings should draw down the blessing from above, and, on the other hand, that the most holy beings above should reciprocally draw to themselves the blessings through the lower beings who are the most holy here below, as we read, “and thy godly ones shall bless thee” (Ps. 145, 10).


###### Zohar, Nasso 15:16
[Zohar, Nasso 15:16](https://torahapp.org/share/book/Zohar/s/Nasso/r/15:16)

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כָּל כֹּהֵן דְּלָא יָדַע רָזָא דָּא, וּלְמַאן מְבָרֵךְ, וּמַאן הִיא בִּרְכָתָא דִּמְבָרֵךְ, לָאו בִּרְכָתָא דִּילֵיהּ בִּרְכָתָא, וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (מלאכי ב׳:ז׳) כִּי שִׂפְתֵי כֹּהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ. מַאי דַעַת. דַעַת סְתָם. וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, עִלָּאִין, יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ. וּמַאי יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ. תּוֹרָה. תּוֹרָה סְתָם, הֵיךְ אֲחִידָא תּוֹרָה דִּלְעֵילָּא דְּאִקְרֵי תּוֹרָה סְתָם. דְּתַנְיָא, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּאִינּוּן כִּתְרִין עִלָּאִין דְּאִתְקְרוּן הָכִי. מַאי טַעְמָא. כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא. וְתָנֵינָא, דְּבָעֵי כַּהֲנָא לְכַוְּונָא בְּאִינּוּן מִלִּין דִּלְעֵילָּא, לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ.

**The Zohar; London, Soncino Press, 1933:**
R. Judah said: ‘If a priest is ignorant of this inward significance of the blessing and does not know whom he blesses or what his blessing connotes, his blessing is naught. So Scripture says: “For the priest’s lips should keep knowledge, and they should seek the law at his mouth; for he is the messenger of the Lord of hosts” (Mal. 2, 17). That is, the upper beings should seek at his mouth the Torah, to wit, the Written Law and the Oral Law, which are bound up with the two celestial Crowns called by the same names; they do so because he is “the messenger of the Lord of hosts”. So the priest, as tradition tells us, needs to think with devotion on the inward and elevated significance of the words uttered whereby the unification of the Divine Name is achieved.’