כוונת הפרק הזה לבאר על כמה פנים יאמר בלשוננו שם ההעברה. והביאו הנה להיותו ג"כ מהשמות המורים על תנועה כמו האחרים שזכר שנא' באל ית'. ודבריו בזה הפ' יתחלקו לג' חלקים, הא' בביאור שתופי השם וזהו מהתחלת הפרק עד ולפי זאת ההשאלה אצלי ויעבור ה' על פניו, עם היות שכבר אמר למעלה. ולפי זאת ההשאלה נאמר ועברתי בארץ מצרים לפי שזהו המשך דברים, והכוונה כולה על ויעבור ה' על פניו. החלק הב' בביאור איך יאמר העברה באל ית' ובפסוק ויעבור ה' על פניו, וזהו מאמרו ולפי זאת ההשאלה הוא אצלי וכו' עד אבל התרגום נהג כמנהגו. החלק הג' בשני פירושים אחרים שהביא לדעת אונקלוס ולדעתו בפסוק ויעבור ה' על פניו, והוא מאמרו אבל התרגום עד סוף הפרק:

עבר ענינו הראשון הוא בענין העתק גוף במקום ודמיונו הראשון לתנועת ב"ח. יאמר הרב שעבר הראשון הוא כללי להעבר כל גוף בין שיהיה חי או צומח או דומם, עם היות שדמיונו הראשון והעצמי הוא לתנועת ב"ח. ואמר על רוחק אחד ישר, לפי שהמתנועע בסבוב לא יאמר בו שעבר, לפי שהמקום שנסע משם שם ישוב ואם כן לא עבר ממקומו. וא"ת ולמה עשה הרב דמיון ראשון בהעברת הב"ח ולא יהיה ג"כ דמיון ראשון העברת אי זה גוף כמש"ה כמים עברו תזכור (איוב י"א ט"ז) ורוח עברה ותטהרם (שם ל"ז כ"א), עבר קציר (ירמי' ח' כ'). לפי ששם ההעברה אצלו אינו נרדף לתנועה לשיאמר לכל דבר מתנועע, עובר, אבל היה ההעברה בארה כשדבר אחד בתנועתו יקדם לאחר בתנועתו. ולפי שיאות בב"ח אמר הרב שדמיונו הראשון הוא בב"ח, ולכן הביא הפסוקים שיורו על זה, והוא עבר לפניהם (בראשית ל"ג ג') עבור לפני העם (שמות י"ז ה') כי ההעברה היא הקדמה להם, ויען שזה לא יקדם בעצם למה שאינו ב"ח. לכן עשה הרב חלוק ביניהם ואמר שראשונה יאמר על הב"ח ובשניות על האחרים. ורמז הרב ג"כ שההעברה הנמצאת בכתוב על הב"ח היא על הרוב מאד, והנמצאת במה שאינו ב"ח היא על המעט, ולכן אמר שדמיונו הראשון הוא בב"ח להיותו היותר רב, וכבר העיר על זה באמרו וזה הרבה, ירצה שזה הוא על הרוב, והשאר שנאמר במה שאינו ב"ח נאמר על המעט. ואח"כ הושאל להמשך הקולות באויר, ר"ל שיאמר בהמשכת הקול והשמועה לשון העברה כמו ויעבירו קול במחנה (שמות ל"ז ו') וכמו שאמר עלי לבניו השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה' (שמואל א' ב' כ"ד) שהם מעבירים אותה שמועה. ודע שהרב הביא זה השתוף למה שיביא בפירוש ויעבור ה' (שמות ל"ד ו') שהנסמך שמה הוא הקול ויהיה פירושו ויעבור קול ה' ולכן הקדים שיאמר העברה על הקול, כדי להסתייע ממנו בפירוש שיעשה בפרק זה בסופו:

ואח"כ הושאל לביאת האור והשכינה אשר יראוה הנביאים במראות הנבואה. יאמר הרב שיושאל עוד לשון העברה לא לשכינה ולאור כי אם לביאתו, וגם לא לביאה הגשמית מהאור והשכינה שיראו הנביאים בחושיהם אבל לביאת האור והשכינה כאשר יראוה הנביאים במראה הנבואה, כי התחדשות אותה המראה המדמה יקרא העברה, כמו שהביא והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה (בראשית ט"ו י"ז), והכריח הרב שהיה זה במראה הנבואה ממ"ש (שם) ותרדמה נפלה על אברם. ושאלתי בזה שני דברים. ראשונה, למה אמר הרב בהשאלה הזאת ואח"כ הושאל כי זאת ההשאלה יראה שהיא עצמיית כמו הראשונה ואינה מאוחרת ממנה. שנית, איך אמר כי תחלת הספור, ותרדמה נפלה על אברם, הנה תחלת הספור הוא שהיה הענין במחזה, ולמה לא הביא זה והביא ותרדמה נפלה על אברם שבא בתוך הספור ולא בתחלתו. והתשובה לזה שהרב יביא לזה השתופים מהגס אל הדק וממנו אל היותר דק. ולכן בראשונה הביא שיאמר העברה על העתק הדבר הגשמי, ואח"כ על המשך הקולות ואמר שהיא השאלה, ושהושאלה אח"כ לפי שהקול אינו גשם, וכאשר הביא השאלה דקה מן הדקה אמר עליה ואח"כ הושאל. ולפי שהאור והשכינה ממנה מוחשת שהיו רואים הנביאים, וממנה מדומה שהיתה נראית אליהם בדמיונם, לכן אמר אשר יראוה הנביאים במראה הנבואה, והנה הוכיחו מאמרו והנה תנור עשן ולפיד אש שהיה במראה הנבואה. ולפי שהרב יאמר בפמ"ה חלק ב' בסופו שהנבואות מהמה שהיתה התחלתו מראה ונשתקעה ושבה חלום, כמו שהביא מזה שעם היות התחלת נבואת אברהם מראה כמ"ש היה דבר ה' אל אברם במחזה הנה נשתקעה ושבה חלום, ולהמשך אחרי דעתו זה לא הביא היה דבר ה' אל אברם במחזה, לפי שכאשר ראה תנור עשן ולפיד אש כבר לא היה מראה ומחזה, אבל הביא ותרדמה נפלה על אברם שהוא התחלת הספור, ר"ל שספר איך נשתקעה ושבה חלום, כי הוא אם כן תחלת ספור החלום שנתחדש אז. ומה שאמר הרב והיה זה במראה הנבואה, אינו דומה למראה שהוא מין ממיני הנבואה ואינו חלום, אבל כיון בזה שהיה בנבואה והיא הנקראת בכלל מראה הנבואה, אף שיהיה בחלום שהוא מין ממיני הנבואה שיזכור:

ולפי זאת ההשאלה נאמר ועברתי בארץ מצרים, הקושיא בזה מבואר כי איך יהיה ועברתי על ביאת האור והשכינה אשר יראוה הנביאים במראה הנבואה. והנה זה נאמר במכת מצרים ולא היו שם נביאים בתוך המצרים. והאפודי כתב שהיה אומר הש"י שהכחות המערכיות הגוזרות רע בארץ מצרים יתקיימו. וזה באמת לא יסבלו דברי הרב כי הכחות המערכיות אינו אור ושכינה שיראו הנביאים במראה הנבואה והפסוק ימאנהו, כי איך יודיע הקב"ה למשה שרוע המערכה יתקיים במצרים. ואיך יעשה מכת בכורות דבר המערכה. ואחשוב שלמה שהרב אמר שבריאת האור והשכינה במדמה הנביא נקרא העברה, והיה אותו האור והשכינה תנור עשן ולפיד אש הנראה לנביאים בדמיונם, אמר האל ית' למשה שבלילה ההוא יעבור בארץ מצרים, והכוונה שיברא שמה האור ואש שורף שימית את הבכורים. וא"כ באמרו ועברתי הגידה תורה לנביא שנדמה אור אלהי שהיה עובר במצרים ומכה, ויהיה א"כ כפי ההשאלה שזכר:

וכבר הושאל עוד לכל מי שיעשה מעשה אחד ויפליג בו. זכר הרב שתוף רביעי והוא להפלגת המעשה והעברת חקו כמו שהביא וכגבר עברו יין (ירמי' כ"ג ט') ואמר לכל מי שיעשה מעשה, ר"ל אם שיהיה לאדם או ג"כ למה שאינו חי כמו וכגבר עברו יין, שהיין הוא אשר עבר את האדם. ואתה תתבונן שבשתופי הראשונים אמר הרב והושאל אח"כ, וזה לפי שהשתופים המה הביאם מסודרים כפי מה שהם בכתוב כמו שאמרתי, אבל בשתוף הרביעי הזה ובחמישי לא יאמר והושאל אח"כ, אבל אמר וכבר הושאל, וזה כדי להעיר שאין אלה השתופים מתאחדים מהקודמים בסדר והדרגה כמו הראשונים, אבל הם כבר בהשאלה, ר"ל וגם קודם הראשונים לפי שהם מתייחסים מאד לדברים הגשמיים, עם היות שאין ההעברה בהם העברת גשם ממקום למקום, אבל הביאם הרב באחרונה כדי להאריך הדברים בויעבור ה'. ואם תשאל למה הביא בכאן זה השתוף ויראה שאין לו בו צורך. אני אשיבך שהביאו לבאר והיה בעבור כבודי (שמות ל"ג כ"ב) שפירושו שכאשר יתעסק בהשכלת עצמותו וכבודו ויעבור בזה גבולו וחקו, ימשך אליו שישים אותו בנקרת הצור כמו שפירשתיו בפט"ו ובפרק י"ז:

וכבר הושאל עוד למי שיחטיא כוונה אחת ויכוין כוונה אחרת, והוא ירה החצי להעבירו (שמואל א' כ' ל"ו). הקושי במאמר הזה מבואר והוא מה הכריח לרב שיפרש להעבירו מכוונה לכוונה בהיות פשט הכתוב להעביר החצי מהנער באופן שיוכל לומר אחריו הנה החצי ממך והלאה כמו שהתנו יהונתן ודוד. והמפרשים לא התעוררו לזה כלל. ואחשוב שהרב הפסוקים הביאוהו אל זה, לפי שהתנאי אשר שמו יהונתן ודוד אין ספק שהיה לפי שחשבו שלא יהיה להם מקום לדבר בסבת האנשים אשר יצאו עם יהונתן השדה, וההולכים שמה תמיד, ולכן הערימו לעשות את התחבולה הזאת כדי שיהונתן יוכל לומר לדוד כוונתו ודעתו ואיש אל ידע בכל אלה. והנה מצא הרב שעתה בעת המעשה קרה שלא יצא עם יהונתן אדם כלל כי אם נער קטן, וכן אמר הכתוב ויצא יהונתן השדה ונער קטן עמו, ומצא שלא היו אנשים בכל השדה, יען ראינו שהיה להם מקום לשידברו שניהם פה אל פה כמ"ש וישקו איש את רעהו ויבכו איש את רעהו עד דוד הגדיל, וכיון שהיה להם מקום לדבר פה אל פה, א"כ מה ראה יהונתן לשלוח החצים ולעשות התחבולה שהיה ביניהם לעת הצורך כיון שעתה לא היה להם אותו הצורך ולא היה אדם שם. מפני זה ראה הרב שהפסוק ישיב לזה באומר והוא ירה החצי להעבירו, ר"ל ויהונתן ירה החצי לא לצורך האמירה לדוד כי הנה הם דברו אחר זה הענין כלו פה אל פה, ויריית החצי כדי להעביר הנער מאותה כוונה, כלומר שהנער בראותו שיהונתן יצא השדה עם קשתו ועם החצים ולא ירה שם חציו ושלחו העיר ונשאר שמה, אולי יחשוב האמת, ושנשאר יהונתן והלך לדבר לדוד. לכן ירה החצי להעביר הנער מאותה כוונה האמתית, ולכוין כוונה אחרת שהיא ביאת יהונתן לירות החצים, ועם היות שאמר הנה החצי ממך והלאה אמר כן ליראתו אולי יבא אדם ולא יוכל לדבר, אבל עם כל זה יריית החצים בהיות שלא היה אדם שם היה להעביר הכוונה:

ולפי זאת ההשאלה הוא אצלי ויעבור ה' על פניו ויהיה כנוי בפניו כו'. לפי שבפסוק ויעבור ה' על פניו פירש המתרגם (אונקלוס) כמו שיזכור ששם פניו שב למשה, והרב יכוון שיחזור לאל ית', אמר הרב אצלי כי הפי' אצלו הוא צדק לפניו והוא אצלו ואינו אצל אונקלוס, והוא שיהיה ויעבור מהעברת הכוונה ויהיה פניו כנוי לאלוה ית' ולפי שהיה נראה זרות גדולה שיהיה פניו כנוי לש"י הביא שחכמים ז"ל הבינוהו כן, ואם היה בכלל ההגדות אבל הוא חזוק לדעתו, ר"ל שחז"ל עצרו כח לפרש פניו כנוי לבורא ית' ולכן הרב יפרש אותו כן, ואם היה פי' הפסוק לדעתו זולת מה שפירשו הם בהגדתם. וחזר לומר פעם שנית ויהיה פניו כנוי להקב"ה, עם היות שכבר זכרו, לפי שלמעלה הם דברי הרב שיודיע שכפירושו יהיה פניו כנוי לבורא ית', ועתה יאמר שדברי חז"ל הם חזוק לדעתו לא באיכות מה שאמר כי אם לבד כשיהיה פניו כנוי להקב"ה כי זהו הכלל שנלמוד מדבריהם ז"ל. או יהיה פי' דבריו שיהיה כפי דעתו מלת פניו כנוי להקב"ה כי הפנים הוא רמז למהותו וכמו שאמר שבקש בקשה וכנה אותה בראיית פנים, וביאור זה כפי מה שיראה לי כוונת הרב שמשה רבינו ע"ה בקש שתי בקשות כמו שיבאר בפ' נ"ד מזה החלק. האחד, ידיעת התארים. והשנית, ידיעת מהות האל ית', והרב בזה המקום דבר בקוצר ואמר שמשה בקש השגה אחת, ר"ל ההשגה היותר עצמיית מידיעת המהות. ואמר והוא אשר כנה בראיית פנים יחזור לשם ית' שהוא אשר כנה אותה ההשגה בשם ראות פנים, ואמר שהאל ית' ייעדו בהשגה למטה ממנה והיא אשר כנה הש"י בראיית אחור כ"ש וראית את אחורי ופני לא יראו (שם ל"ג כ"ג) כמו שהעיר על זה במשנה תורה אשר לו. ואמר הנה שהשם העלים ממנו ההשגה ההיא מהפנים והעבירו לראיית האחור והם הפעולות המיוחסות אליו ית' שיחשב שהם תארים, רמז לי"ג מדות ה' ה' אל רחום. והתבונן מה שאמר הרב ואמר הנה רמז כי עם היות שבפרשה ראה אתה אומר אלי (שם ל"ג י"ב) באו הפסוקים מראיית האחור והפנים, ושם לא נאמר פסוק ויעבור ה' כי אם אחרי כן בנתינת הלוחות השניות, הנה הסבה בזה כי שם ראשונה היה לבד ייעוד האל מה שיעשה, וכאן היתה שעת המעשה שעשה אותו בפעל, וז"ש הרב וייעדו בהשגה למטה ממנה, ואמר הנה שהש"י העלים ממנו ההשגה ההיא המכונה בפנים, והעבירו לראיית האחור שהוא מה שיעשה בפועל אחרי שכבר ייעדו עליו. ואם תקשה איך ישבש הרב דרכי הדקדוק ויעשה ויעבור ה' שהוא פעל עומד יעשה אותו פעל יוצא מתעבר לשלישי ויעבירהו ה' מראיית הפנים. התשובה בזה שהרב ביאר הענין ולך לישב הלשון ולומר שהאל כאשר ראה בקשת משה מהפנים ובקשתו מהדרכים שהם האחורים עבר ה' על פניו ר"ל ולא השיב על שאלת הפנים ששאל ונתגלו ידיעת האחורים שהם המדות שזכר כי הנה השם (צ"ל האדם) שלא יחוש למה שיבקש ממנו יאמר לו שהוא עובר עליו, וכן הענין בו ויעבור ה' על פניו, ואמר העלים ממנו ארצה בו כי זאת:

ושכל אדם שלם וכו' אלא אם ילוה אליו העזר האלהי. שאלתי בלשון הזה שני דברים. הא', היות כלו מיותר ובפרט מה שאמר ושכל אדם שלם עם הדבק שכלו לפי שאין זה מענין המאמר ומצורך השתוף ופירוש הכתוב שהביא. השני, שיראו דבריו סותרים זה את זה כי הוא אמר זאת ההשגה נעלמת נמנעת בטבעה, אחר זה אמר אלא אם ילוה אליו העזר האלהי, ולפי זה לא היתה א"כ נעלמת נמנעת בטבעה כיון שעם העזר האלהי תושג, אבל היא עמוקה מאד, ויצטרך העזר האלהי להשיגה. ואחשוב בתשובה זה וביאור דבריו, שהרב הרגיש במ"ש ספק א', והוא שישאל שואל במה שיפרש הרב ויעבור על פניו, אם שהעבירו מראיית הפנים שלא רצה שישיגה והעבירו ממנה להעלימה מאתו, או יהיה ההעברה שהאל ית' העבירו לידיעת התארים והפעולות, ושהעבירו לזה, כי מבלעדי עזרתו ית' לא היה יכול אליה, ואם אמרנו שההעברה היא בראשונה יקשה אמר ופני לא יראו יורה שאם (צ"ל שאי) אפשר להשיג מראות פנים ולא היה אם כן צריך הקב"ה להעבירו ממנה. ואם אמרנו הענין השני זה ג"כ אי אפשר לפי שידיעת פעולותיו אפשרית לאדם מצד עצמו גם מבלי אותו העזר האלהי כמ"ש והסירותי את כפי וראית את אחורי, כי מבלי כף הש"י שיאמר על העזר ישיג ויראה האחורים, וא"כ במה ישמש ההעברה שזכר. הנה להשיב הרב הספק הזה אמר שאמר העלים ממנו, רצונו שזאת ההשגה נעלמת נמנעת בטבעה, וא"כ לא יהיה ויעבור ה' לזה שהעבירו והעלימה ממנו, וגם לא תהיה אותה ההעברה לראות האחורים מפאת עצמם, כי אם מבחינה אחרת, והוא שהרב יזכור בפ' ל"ב מזה החלק, שיקרה בהשגות השכליות מפני היותם נתלות בחומר כמו שיקרה בהשגות החושיות, וכמו שחוש הראות כשיפליג לעיין במוחש בלתי מתייחס אליו כעין השמש ויביט בו, לא לבד יחלש חושו כשלא ישיג הדבר ההוא אשר בקש להשיגו, כי גם יחלש שלא ישוב להשיג מה שהיה בכחו והיה יכול להשיגו קודם הפלגת ההבטה, ושכן יקרה לשכל שכ"ז שכשיסתכל וישתדל לדעת מה שאין בכחו וחקו להשיג, לא לבד יענש כשלא ישיגהו אבל גם תעדר ממנו ההבנה שהיתה לו להשיג מה שבחקו קודם לזה, ולכן עם היות שמשה אדוננו מצד טבעו וגודל הבנתו היה ראוי ומוכן להשיג מראות האחורים, קודם אותה השאלה (עם העזר האלהי). הנה לפי שבקש מה שלא היה בכחו לא היה ראוי שיוכל להשיג אחר מה שהיה בהבנתו מקודם. ולזה הוצרך אליו העזר האלהי, כדי שישיג האחורים עם היות שבקש מה שהיה חוץ מחוקו. וזה שאמר הרב ושכל אדם שלם עם הדבק שכלו במה שבטבעו שישיג ויבקש השגה אחרת אחריה, רצונו לומר למעלה מחקו, תשתבש השגתו או ימות, ר"ל שישיג שבושים, או תעדר השגתו לגמרי שהוא המות, כאשר אבאר בפרק מפרקי זה המאמר והוא בפ' ל"ד הנזכר בזה. אלא אם ילוה אליו עזר אלהי, ר"ל שילוה אליו העזר האלהי לא להשיג הדבר הנמנע בחקו, כי אם לשלא יאבד מה שהיה לו מקודם, וישיג מה שהיה בראשונה מוכן אליו, ולכן נצטרך משה לעזר האלהי, ועליו אמר ויעבור ה' שהעבירהו ממה ששאל, ונתן לו עזרו להביא (צ"ל להבין) הפעולות ושלא ימנעהו מה שבקש שלא כראוי. אבל התרגום נהג כמנהגו, זהו החלק השלישי מדברי הפרק. והוא בפירו' ויעבור ה' על פניו בפירוש אונקלוס. והרב אמר שהיה מנהג אונקלוס שכל דבר ימצאהו מיוחס לו ית' שישיג גשמות כמו עין ה' יד ה' ורגל ושאר הדברים שהם עצמים גשמיים. ואמר או משיגי ההגשמה ירצה על תארי התנועה והשמיעה ושאר הדברים, שאין עצמותם גשמיי כי אם משיגי הגשמות בכלם בין בגשמיים ובין במשיגי הגשמות ישים דבר מיוחס לאל, שלדבר ההוא המצטרף אליו יוחס הגשמות או משיגי ההגשמה שזכר. והביא הרב במשליו יקרא דה' ומימרא דה' ושכינתא דה', וראוי שנדע למה ייחד אלו מכל דברי אונקלוס. והאפודי כתב שיקרא דה' יאמר על הדבר אשר ישיג הנביא מושכל מופשט מגשמות וחומר ומשל כלל, ומימרא דה' הוא על הקול אשר יעשהו הנביא בכחו המדמה, ושכינה נאמר על האור והאש המוחש הנברא שהיו רואים הנביאים. ויקשה עליו מאד שאונקלוס תרגם והנה ה' נצב עליו והא יקרא דה' מעתד עילווהי, ואיך יאמר על זה יקרא דה' בהיות באותה מראה גשמיות וצורות כמו שאמר והנה סולם מוצב ארצה. ולכן אחשוב אני שאין הענין כן אבל שיקרא דה' נאמר על הנבואה בכלל בין שתהיה מושכלת מופשטת בין בדבור בין במשלים, ומימרא דה' הוא הקול הנברא המוחש, ושכינה הוא האור והאש המוחש הנברא הפלא לעיני הנביאים כמו שיזכור. והיה זה לפי שהנבואה היא היקר והגדולה באמת, והקול המוחש אינו כי אם דבור אלהי מגיע לאזן לא לשכל כנבואה. והאור שהוא דבר מוגשם עומד ושוכן במקום אמר עליו שכינתא דה'.

והנה יהיה הדבר אשר עבר אצלו נברא בלא ספק. רשם הרב ג' הבדלים שבין פירושו לפי' אונקלוס (והם יותר ישרים ומקשיבים לפי' אונקלוס), (יראה לי שזה המאמר מיותר) והם יותר ישרים ומקשיבים לפי' הרב. הא' והיה הדבר אשר עבר אצלו נברא, שאונקלוס ישים הדבר העובר שהוא האור והשכינה, ויקשה לו א"כ איך יאמר ויעבור ה' כי לא היה ה' העובר כי אם הדבר הנברא. אמנם לפירושו יהיה האל ית' הוא העובר. הב', אמר ושם הכנוי הנסתר בפניו שבא למשה, ר"ל שאונקלוס יאמר שעבר שכינתא דה' על פניו של משה והוא דוחק, לפי שהפסוק כלו באל ית' ידבר לא במשה, ואיך יכנה הפנים למשה, אמר וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה', ויעבור ה' על פניו, הנה יורה שפניו ראוי שיחזור לאל ית' כפי' הרב לא למשה. הג', אמר ויהיה פי' על פניו לפניו, ר"ל שלפי' הרב יתיישב אמר על פניו, שעבר האל על שאלת הפנים ששאל ממנו, ולאונקלוס יצטרך לומר שהיא לפניו:

וממה שמחזק פירוש אונקלוס מאמר הכתוב והיה בעבור כבודי. אחרי אשר הביא הרב ההבדלים שבין פירושו לפי' אנקלוס שהם דוחקים עליו, רצה להביא מה שיחזק פירושו של אונקלוס והביא מיד תשובת אותו החוזק בצדו, והוא מש"ה והיה בעבור כבודי (שם ל"ג כ"ב) שיורה שהיה העובר הוא הכבוד שהיא השכינה לא האל ית', אבל זה לא יחזק דבר אחרי שאמר מיד עד עברי, שיהיה לדעת אונקלוס עבור הכבוד, וא"כ פסוק בעבור כבודי יחזק דעת אונקלוס, ופסוק עד עברי יחזק דעת הרב, ואם אונקלוס יפרש עד עברי על עבור הכבוד, ככה הרב יפרש בעבור כבודי עברת משה חקו וגבולו בהשכילו במהות האל שקראו כבודי כמ"ש הראני נא את כבודך:

ואם א"א מבלתי חשוב מצטרף מחוסר. הנה הרב יפרש זה הכתוב בפי' אחר כפי שרשם אונקלוס, וזהו, ואם א"א מבלתי חשוב מצטרף מחוסר, והיה תחת שאונקלוס ישים השכינה באמרו ואעבר ה' שכינתיה, הרב ישים הקול ויאמר ואעבר ה' קולו על אפוהי, ומזה תבין שהקול המוחש לדעת הרב הוא הנאמר אצל אונקלוס מימרא. ולפי שלא תקשה עליו שההעברה תאות לשכינה להיותה דבר גשמיי ולא תאות לקול שאינו גשמיי. לכן אמר הרב וכבר ביארנו השאלת הלשון לקול ההעברה. ואמנם אמר הרב עוד ויהיה הקול הוא אשר קרא, לומר שלפי' אונקלוס יהיה הקורא הוא הבורא ית', ויקשה אם כן למה זכר ענין השכינה. אחרי שלא זכר מה שיאמר או ידבר או יקרא. וכפי זה הפי' יהיה הקורא הוא הקול, ויאמר שעבר הקול וקרא. ולפי שאולי יקשה איך ייחס הקריאה לקול. לכן הביא הרב ראיותיו איך יאות בקול האמירה וגם הקריאה:

ויהיה כפל ה' ה' לקריאה כי הוא ית' הנקרא. הרגיש הרב הספק שאפשר שיפול נגדו, והוא שבהיות הקורא הוא האל ית' כדעת אונקלוס, יהיה א"כ הכפל ה' ה' האחד לקורא ואחד לקריאה. ויקרא ה' שהוא הקורא, ואשר קרא הוא ה' אל רחום וחנון. אבל בהיות הקורא הוא הקול כפירושו יקשה למה יכפול ה' ה'. ואמר ששניהם לקריאה ושהם לשון חבה כמו משה משה אברהם אברהם. ואמר שזהו ג"כ פי' נאה וטוב מאד, הנה אמר בפירושו מאד, מה שלא אמר בפי' אונקלוס. ולפי זה הפי' הא' שעשה הרב בפסוק הוא כפי ההשאלה החמישית, להעברה מחטיא הכוונה. ופירוש אונקלוס הוא כפי ההנחה הראשונה, להעברה שיאמר על העברה הגשמית, כיון שיחסה לאש ולשכינה, שהם דברים גשמיים. והפי' הג' שעשה הרב הוא כפי ההשאלה השנית מהמשך הקול ולכן אמר הרב שהוא פי' יותר טוב ונאה, כיון שלא יעשה ההעברה הזאת כל כך גשמיית כמו אונקלוס:

אם שיהיה המעמד הגדול ההוא כלו מראה הנבואה. יכלול הרב ג' הפירושים הראשון כלו שכלי שאין בו דבר מוחש, והפי' השני יש בו דבר מוחש לחוש הראות הוא השכינה והאש. וא"כ לדעת אונקלוס אם היתה המראה ההיא נבואיית למה בא דבר חושיי מהשכינה. להשיב לזה אמר הרב אשר בראייתו יגיע שלמות ההשגה השכלית, ר"ל שהאש והשכינה שהיה בורא הקב"ה, תכליתה היה מיד שבראותה יתפעלו הנפשות הזכות וישתלמו מאד כי בראותה יגיע שלמות ההשגה השכלית. והפי' הג' היה עמו השגה חושיית לחוש השמע:

וזה אם לא היתה ההשגה ההיא ג"כ במראה הנבואה. שאלתי בזה שני דברים, האחד, והוא אשר שאל האפודי למה לא אמר הרב בזה הפי' השלישי, וזה אם לא היה הקול ההוא במראה הנבואה כ"ש בשני. כי ההשגה החושיית בשכינה ובקול שוה למדומה בשכינה ובקול. שנית, שאלתי אם היה אפשר אצל הרב לפרש השכינתא שזכר אונקלוס במראה הנבואה למה לא פירשו כן ונדחק לומר שהיה דבר מוחש. ואני אשיב לשניהם שהרב קבל לעצמו כמו שיבאר בפל"ה (מחלק שני) שנבואת משה רבינו לא תשתמש בה הכח המדמה כלל ולא היו בה צורות, ומפני זה לא רצה ליחס לאונקלוס שיראה משה שכינה מדומה, כי אם שכינה מוחשת, ומפני זה אמר בדברי אונקלוס, וזה אם לא היתה ההשגה ההיא ג"כ במראה הנבואה, אבל כשהגיד הפירוש שהוא פי' מהקול, לא עשה אותו ספק לפי שברי לו שלא נשתמש במשה כח מדומה ולא היה לו קול מדומה כמו שאמרתי: