כוונת הפרק הזה, לבאר שכאשר השכל האנושי יעבור גבולו להשכיל במה שהוא חוץ מכחו וטבעו, כמו שזכר בפרק הקודם, לא יקרה לו לבד שלא ישיג מה שכיון להשיגו, אבל גם שישאר נעדר ממה שהיה בכחו להשיג קודם זה, ולא יהיה עוד יכול עליו, ואמר שזה יקרה אליו מצד התלותו בחומר, כאשר יקרה לחושיים הגשמיים בהשגתם, כי הם אם יטריחם האדם לעיין בדוחק יותר גדול ממה שבכחו או בפתוח יותר דק ממה שראוי לא לבד יחלישו מזה אבל גם ממה שהיה בכחם ראשונה. והיה זה לפי שזכר הפילוסוף (אריסטו) במ"ב מספר הנפש שיש יחס מוגבל בין החוש והמוחש, ולכן כאשר החוש יעבור גבולו ויחסו עם המוחש, יתגעש ויחרד:

וכן ימצא כל מעיין בחכמה מן החכמות כו'. כוונת הרב בזה לבקש גבול אמצעי בין החוש הגשמי ובין השכל העיוני, והוא הכח המחשבי והשכל המעשי. רצוני לומר שענין השכל העיוני בזה דומה למחשבה ולשכל המחשבי אשר הוא דומה אל החוש הגשמי, ואם כן השכל העיוני ידמה לחוש הגשמי. וזה שאמר ענינו בענין המחשבה, כי אם ירבה המחשבה ויטריח האדם רעיוניו, יבהל ולא יבין מה שדרכו להבין קודם לכן, וזה, לפי שענין הכחות הגופיות אחד, רוצה לומר החושים החיצוניים עם הפנימיים אשר המחשב מכללם. ואחרי שהכריח שהמחשבה בזה בענין החוש, הוליד עוד שאין העיוני כמחשבי וז"ש וכיוצא בזה יקרה לך בהשגות השכליות.

והוא שאתה אם תעמוד על הספק וכו'. עד משל על אלישע אחר. אני שאלתי בזה עשרה דברים: א] איך אמר הרב שיקרה בהשגות השכליות כמו שיקרה בחושיות, והוא בחלוף מה שכתב הפילוסוף (אריסטו) בספר הנפש, שאחד מהדברים אשר יחלף הכח השכלי מהגשמי, הוא, שהחוש בהביטו במוחש חזק, לא יוכל להשכיל במוחש הקטן אחריו, והשכל הוא בהפך זה שאחרי עיונו בדרוש עמוק, יבין יותר בנקלה אחריו דרוש נקל, והוא א"כ סותר דברי הרב. ואין ראוי שנשיב זה עם מה שאמר בסוף הפ' ואל תדקדק מלות נאמרו בשכל, כי זה לא אמר הרב כי אם על המלות לא על העניינים כלם: ב] איך אמר הרב שלא יונה אדם נפשו להאמין שיש מופת במה שאין עליו מופת, ושלא יכזב מה שלא בא מופת על סותרו. והנה האמונה היא למעלה מהשכל, והדברים התוריים ראוי שנאמין אותם מבלי מופת, ונכזב הדברים אשר הרחיקה התורה לא מפאת המופת, וא"כ למה תלה הכל במופת העיוני: ג] מי הכניס הרב בזה הדחק לדבר מהמאמין מופת במה שלא בא עליו, ומהמכזיב מה שלא בא מופת על סותרו. ואין זה דרוש הפרק כי אם שלא ישליט עיונו על מה שאינו בכחו וטבעו, והיה ראוי שיאמר, לכשאתה לא תשתדל להשיג מה שלא תוכל להשיגו כבר הגעת אל השלמות האנושי ותהיה במדרגת ר' עקיבא. וכן יאמר בסותר זה, ואם תשתדל להשיג למעלה מהשגתך תגיע כאלישע אחר. אבל ענין המופת באמנה והכזבה אינו דרוש הפרק, ולא היה ג"כ ענין ר' עקיבא וענין אלישע אחר: ד] למה אמר הרב ולא תתחיל לדחות ולגזור בהכזיב מה שלא בא מופת על סותרו, וכן אמר אחרי זה, או תתחיל להכזיב הענינים אשר לא בא מופת על סותרם, והוא לשון זר מאד. כי לא יפול בו ענין התחלה, והיה ראוי שיאמר לבד ולא תגזור להכזיב. וכן אחרי זה או תכזיב הענינים, ולא יאמר או תתחיל להכזיב כי אין לנו בזה ענין התחלה: ה] באמרו עם זה כבר הגעת אל השלמות האנושי ותהיה במדרגת ר' עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, והנה השלמות האנושי הוא בחיוב וקנין המושכלות ואינו לבד כשלא יאמין ולא יכזיב ולא ישתדל להשיג למעלה מהשגתו כי כלם שלילות ענינים המונעים השלמות מהראוי אליו, אבל בשלילות האלה לא יהיה האדם שלם, אם לא יתחבר אליו עוד ההשגה והשכלה כפי הראוי, וענין ר' עקיבא היה במה שהשיג וקנה נאמר בקשו מלאכי השרת לדחפו א"ל הקב"ה הניחו לזקן זה שראוי להשתמש בכבודי, לא במה שלא השיג ובמה שלא השיג (צ"ל הכזיב) ובמה שלא השתדל: ו] איך כאשר הזהיר הרב על מה שלא יעשה אותו האדם לא אמר סותר כל מה שאמר למעלה, כי שם אמר אם תעמוד על הספק, וזה דבר אחד. ולא תונה את נפשך להאמין כי יש מופת במה שאין עליו מופת, וזה שני. ולא תתחיל להכזיב, וזה שלישי. ולא תשתדל להשיג, וזה דבר רביעי. ולא חזר לומר כי אם שתים מהם, והם אמר ואם תשתדל להשיג למעלה מהשגתך או תתחיל להכזיב, ולא אמר ואם לא תעמוד על הספק. וגם לא אמר ואם תונה את נפשך להאמין שיש מופת על מה שאין עליו מופת, שהם השתים האחרות. ולמה השמיט הרב ולא דברם, כי אם היו ארבעתם צריכים לקנין השלמות והיו ג"כ ארבעתם מונעים אליו: ז] באומר או שהם אפשריים ואפי' אפשרות רחוק, וזה לא אמר הרב בחלוקה הא'. וגם אינו צריך ולא הכרחי בפי' המאמר, ומה לו להוסיף בדברים האלה: ח] באומר תגיע כאלישע אחר, ולמה לא אמר כבן עזאי ובן זומא. אף כי דברי הרב באמרו אבל תשוב חסר מכל חסר הוא ענין בן עזאי שהציץ ומת או כבן זומא שהציץ ונפגע ואינו ענין אלישע אחר: ט] באמרו בסוף הדברים ובזה הענין נאמר דבש מצאת אכול דייך, וכן הביאוהו חז"ל משל על אלישע, והפסוק הזה לא הביאוהו כי אם על בן זומא. ראה המאמר במסכת חגיגה פרק אין דורשין (דף י"ד ע"ב) התחלתו ד' נכנסו לפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא ואלישע אחר ור' עקיבא, ושם נאמר בן עזאי הציץ ומת עליו הכתוב אומר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע עליו הכתוב אומר דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו. ועל אלישע אחר דרשו אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ועל ר' עקיבא דרשו משכני אחריך נרוצה: י] מה ראה הרב המורה להביא בתוך פרק השתופים ששה פרקים האלו ל"א ל"ב ל"ג ל"ד ל"ה ל"ו שאין בהם שתוף שם כלל, ואינם מתייחסים לענין השתופים שזכר קודם להם ולא לשתופים שיזכור אחריהם. וכתב הנרבוני שפרק ל"א הוא הצעה למעמד הר סיני באמר שיש גבול לשכל האנושי ושהוא רומז לאמר שם והגבלת את העם, והוא א"כ בזולת מקומו, ובשאר הפרקים לא אמר כלל. וכתב הכספי שפרק ל"א ל"ב ל"ג ל"ד הם הקדמה לפרק ל"ז שיבא בשתוף פנים, ושפרק ל"ה ול"ו הם חוזרים על ענין השתופים שקדמו. ובאו א"כ הדברים כלם בזולת מקומם. והנה פרק כ"ו ופרק כ"ז שבאו בתוך השתופים שקדמו, כבר זכרתי שבאו שם להכרח וצורך רב, ולכן אף שנדע בששה פרקים אלו, למה באו בכאן ולמה הכניסם בתוך השתופים בין שתוף אכל ובין שתוף פנים:

והנני משיב על השאלות האלה ומתיר אותם ואומר:

לשאלה א שאין המלט משנודה שיש גבול לשכל האנושי יעמוד אצלו ולא יעבור ממנו, ושיש דברים נמנעים בחקו בהשגת הנבדלים כפי מה שהם במהותם והקפת המהות האלהי, שבלי ספק הוא בלתי אפשר לשכל האדם להשיגם, וכאמרו ית' כי לא יראני האדם וחי. ואין ספק ג"כ שכאשר יעבור האדם חקו וכחו בהשגה, יתבלבל וישתגע ויטה לדמיונים וכמ"ש הרב בפרק כ"א מזה החלק, ושכל אדם שלם עם התדבק שכלו עם מה שבטבעו שישיג ויבקש השגה אחרת אחריה תשתבש השגתו או ימות. ויתחייב זה לפי שאם הנחנו שיש גבול להשכלה יעמוד השכל אצלו, ושיש יחס שמור לשכל עם המושכלות הראויות אליו, הנה בעברו מאותו גבול ובהעדר היחס ההוא, ישאר השכל בלתי מסודר בטבעו, ולכן תשתבש השגתו או ימות ר"ל או ישאר בסכלות קניני משובש או בסכלות העדרי:

ואמנם מה שכתב אריסט"ו בספר הנפש, אינו סותר לזה לפי ששם אמר, שבעיין האדם בדרוש עליון ודק, יוכל להעתיק עצמו אל דרוש מעט וקטן יותר בנקלה, מה שאין כן בחוש, אבל הדרוש העליון שזכר אצל השכל, הוא מגבולו וטבעו, ועליו אמר שאחר דקות וקושי הדרוש ההוא ומעלתו, ר"ל הראוי אליו ואשר יוכל להשיגו בטבעו, ישאר האדם יותר מיכן להבין יותר בנקלה הדרושים יותר נקלים. והרב ג"כ יודה בזה ויסכים עליו, אבל בהשגות שאינם בכח האדם וטבעו, ושהם נמנעות להשיגו לא יכחיש הפילוסוף מה שאמר הרב עליהם, ואין א"כ בזה סתירה מדברי החוקר לדברי הרב. וגם נוכל לומר עוד שהפילוסוף יסבור מההשגות הדקות אשר יעלה האדם אליהם בהקדמות וההצעות המדריגות, ואז אחר השגתם נשאר שכלו מוכן להבין יותר בנקלה ההשגות היותר קלות, והרב דבר מההשגות אשר אין לאדם הקדמות והצעות להשגתם, אם לפי שאין הקדמות לשום אדם להגיע אליהם להיותם ידיעות נמנעות בחק האדם וטבעו, ואם להיותו חסר בהם לקוצר ידיעתו ולמודו חקו וכחו לעיין בהשגות אשר אין לו הקדמות להשיגם, יקרה מה שכתב הרב, והפילוסוף יודה בו, ולזה המשיך הפרקים בצורך ההצעות. והותרה השאלה הא':

לשאלה ב אשיב, שמה שזכר הרב בפ' הזה מהאמונה במה שאין בו מופת, ומההכזבה במה שלא בא מופת על סותרו, הוא בהשגה השכלית העיונית ובדרך המחקר, ולכן היה התחלת הפרק שהנה יקרה בהשגות השכליות וכו'. ואין זה מדבר בדרכי התורה ובדרכי האמונה, כי הם דברים מחולפים, ולהיות הדרוש בדרכי העיון, אמר שראוי למעיין שלא יקל בדרכי המופת, כי הדבר אשר בא עליו מופת הוא חזק האמת והצדק, כמו שכתב (בפ' ל"ג ח"ב) כי הדבר הנודע במופת והנודע בנבואה משפט הנביא בו ומשפט כל מי שידעהו שוה, אין יתרון. ומפני זה צוה שיבדיל בין הטענה ובין המופת, ולא יונה את נפשו להאמין שיש מופת במה שאין עליו מופת, וגם שלא יכזיב מה שלא בא מופת על סותרו, כי הענין תלוי במציאות המופת האמתי או בהעדרו. וכל זה כפי העיון. והותרה השאלה ב':

לשאלה ג אשיב, שהרב ראה לדבר בכאן מהענין המופת בהאמונה ובהכזבה, להעיר על דרוש חדוש העולם וקדמותו, שכתב בח"ב שלא בא מופת כלל על דעת הקדמות, ושאריסטוטיליס הרגיש בחולשת טענותיו, ולכן אמר הרב בכאן, שלא יונה את נפשו להאמין שיש מופת על קדמות העולם אחרי שאין עליו מופת, וגם לא יגזור להכזיב דעת חדוש העולם אחרי שלא בא מופת על סותרו שהוא הקדמות. והנה היה הדרוש שלא יעבור האדם חקו בהשגה, ולפי שבעברו הגבול או יהיה בחייבו שאין ראוי לחייבו, ואם בשללו מה שאין ראוי לשלול, לזה הביא משל הרב מענין חדוש העולם וקדמותו, שאין ראוי לחייב הקדמות ולא להכחיש החדוש, ולא לחקור עליו להשיגו במופת, אם לא על פי הנבואה. וזה שאמר הרב, והוא שאתה אם תעמוד על הספק, ר"ל שבמקום שאין יד השכל מגעת, והוא המקום המסופק, אם תעמוד עליו ולא תעבור ממנו, ולא תונה את נפשך בהאמינך וחשבך שיש מופת במה שאין מופת בדעת הקדמות, ולכן לא תטה אליו, ולא שתכזיב מה שאין מופת על סותרו בדעת החדוש וא"כ לא תעבור החק, לא בהאמין ולא בהכזיב. וא"ת אדרוש ואחקור את האמת, בזה אמר ולא תשתדל להשיג מה שלא תוכל להשיגו והותרה השאלה ג'. ואליו כיון הנרבוני מה שאמר בפי' זה המקום אם תעמוד על הספק, והוא הנרמז בכוונה השנית עכ"ל, ופירושו שיעמוד ויפסוק במקום שאין השכל מגיע, והוא הכוונה הב' שזכר הרב בראשונה, שיש דברים אפשר להשיגם, ויש דברים שאין ראוי לאדם להשתדל בהשגתם:

לשאלה ד אשיב, שאמר הרב ולא תתחיל להכזיב, לפי שהטעות הוא בהתחיל העיון בדרושים הקשים הדקים כאלה, לפי שאין עדיין באדם הקדמות קטנות, שמהם יגיע לאמתתו וכמו שכתב בפרק ל"ג ובפרק ל"ד שההתחלה בדברים האלהיים לקשיים ולדקותם מזקת מאד, שאין ראוי לפתוח הלמוד בדרושים כאלה. ולז"א הרב שלא יתחיל להכזיב, כי ההכזבה בדברים האלה לא תאות כי אם אחר רבוי ההקדמות והפלגת החקירה, לא שיתחיל מיד בהכזיבו הדבר אשר לא בא מופת על סותרו, כי מאחר שאין מופת על סותרו אינו א"כ נמנע והוא אפשרי, ולכן אין ראוי להכזיבו בתחלת הדעת:

לשאלה ה אשיב, שלא אמר בשללות האלה יגיע לשלמות האנושי אבל אמר שיתרחק מעבור חקו וגבולו בדברים האלה ויתחבר אליו ההשתלם בהשגות ובידיעות, ואז יהיה שלם בזיכוך ובקישוט ויהיה במעלת רבי עקיבא. וז"ש עם זה כבר הגעת אל השלמות האנושי ותהיה כרבי עקיבא, ואין פירושו שעם מה שזכר יגיע לשלמות האנושי, כי אם שעם מה שזכר צריך עוד שיגיע בידיעות אל השלמות האנושי, ואז יהיה במדרגת ר' עקיבא, ויהיה כאלו אמר ועם זה תחבר שכבר הגעת אל שלמות ההשגה במה שהשלמת במושכלות האמתיות (או) עם השלילות ועם החיוב, בכל זה תעלה למדרגת ר' עקיבא:

לשאלה ו אשיב, שכבר ידענו שהכזבת החדוש הוא עצמו האמונת הקדמות, שהגוזר שאין העולם מחודש מקיים שהוא קדמון. ולכן עם היות שבחלוקה הראשונה צוה שלא יונה עצמו בהאמנת הקדמות, ולא יכזיב החדוש להקפת הענין, הנה שניהם כלל אח"כ באחד. ולכן אמר ואם תשתדל להשיג למעלה מהשגתך, ובזה כלל העמידה על הספק ר"ל שיעמוד ולא יעבור ממנו, במה שלא יחקור למעלה מחקו. ובאמרו עוד או תתחיל להכזיב הענינים אשר לא בא מופת על סותרם, יכלול שיאמין בקדמות בהכחישו ובהכזיבו החדוש, ושניהם כאחד כמו שאמרתי. הנה א"כ באלו האזהרות שהזהיר בהן כלל הארבע שזכר בחלוקה הראשונה, ועם זה הותרה השאלה ו':

לשאלה ז אומר ואשיב, שראה הרב להוסיף לומר או שהם אפשריים ואפי' באפשר רחוק כדי לכלול בכאן מ"ש למעלה ולא תונה נפשך להאמין שיש מופת במה שאין מופת עליו, כי הטעות בזה הוא כשיחשוב האדם שמה שהוא אפשר רחוק הוא מכת הנמנע, ולזה אמר שלא יתחיל להכזיב הדברים אשר לא בא מופת על סותרם, כי אינו נמנע, ואין ראוי להכזיבו אחר שאין על סותרו ספק, ואפילו שיהיה מכת האפשר הרחוק לא יכזיבהו, ולא יונה נפשו על חלופו, הנה בזה הורה הרב שיכלול האונאה שזכר:

לשאלה ח אשיב, שאמר הרב כאלישע אחר, ולא כבן עזאי או כבן זומא, לפי שבן זומא ובן עזאי שניהם נשתבשו בהשגתם, ונפלו בסכלות ההעדרי, אם שאחד מהם היה ענשו במיתה על עברו חקו, והאחד היה ענשו בבטול ההשגה, כמי שיאבד ראותו בהביטו בעין השמש מאד. אבל אלישע מלבד זה נשאר עוד בסכלות קניני מדעות משובשות, וכמו שאמר שקצץ בנטיעות, ודרשו עליו (חגיגה דף ט"ו ע"א) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך (קהלת ה' ה') שחטא בקנין דעות רעות, ולכן אמר כאן כאלישע אחר, ואמר למה יערכהו עמו, והוא לפי שלא לבד תעדר השגתו, אבל גם תתחדש לו תגבורת הדמיונים ונטות אחרי החסרונות, ולהורות שיפול בסכלות הקניני המשיל ענינו באלישע, ולא בחכמים האחרים:

לשאלה ט אומר שהיה זה שאמר הרב משל על אלישע אחר כשגגה היוצאת מלפני השליט, ועם היות הרב המורה אב בתלמוד, עליו אין להוסיף ממנו אין לגרוע (עכ"ז) עבר הקולמוס ובשגגה אמר שדרשו זה על אלישע אחר. והאמת הוא שהפסוק הזה יאות לדרוש הפרק בכלל. ואמנם לענין אלישע הנאות הוא מ"ש חז"ל עליו אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, שהוא על הסכלות קניני אשר האדם יגזור בפיו ובשפתיו:

לשאלה י אשיב, שהרב למה שהביא פ' שלשים בשתוף אכל ואמר שיאמר על הלמוד והחכמה ושהוא הנרמז באמור אכול בני דבש כי טוב ונפת וגו' היה משיג בזה ספק ממה שיאמר בשתוף הנמשך אחריו בשם פנים, ששם יאמר שהעלים השם השגה ממשה רבינו ושהיתה היא נמנעת אליו בטבעה, ויורה א"כ שיש השגה שאינה ראויה לאדם, ולא יתקיים אם כן אמר אכול בני דבש כי טוב. גם הקשה לו שיראה סותר לאותו פסוק, מ"ש אכול בני דבש הרבות לא טוב, ובאומר דבש מצאת אכול דייך, וזה יורה שהאכילה ההיא לא נאמרה על ההשגה שא"כ איך יאמר שאינה טובה ושיקיא אותה. הנה להתיר זה באו הפרקים האלה. ובפ' הראשון מהם והוא פ' ל"א אמר, שיש גבול לשכל האנושי, באופן שלא נחשוב שכל אכילה וכל השגה שזכר, ושלזה אמר דבש מצאת אכול דייך ואכול דבש הרבות לא טוב שההשגה שאינה טובה היא אשר תעבור הגבול ואז יקיא האדם ההשגה הקודמת לו. עוד ביאר מה היא ההשגה שהיא חוץ מגבול האדם, ואמר בפרק ל"ג שהיא בשלא יהיה באדם התדמות ראויות להשגתה ושלכן ההתחלה בחכמת האלהית מזקת מאד להיותו בלי הקדמות, ואמר זה שם בקצור. והוסיף עוד בפרק ל"ד לבאר הסבות המונעות שאחד מהם היא חסרון ההקדמות והאחרות הם סבות אחרות מעומק המושג ומקוצר המשיג, ומההכנות הטבעיות וצרכי אשה ובנים, שהם בחינות שעבורם יהיו ההשגות חוץ מגבול האדם שרוצה להשיגו. ולפי שלא נחשוב שהרחקת ההגשמה להיות דרוש מחכמת האלהית, אין ראוי שיתחילו בו הלמוד. ויקשה אם כן איך התחיל ספרו בביאור שתופי השמות, לזה הביא פ' ל"ה שאין בכלל זה הרחקת ההגשמה, שזה ראוי שילמדוהו בני אדם במקהלות ברבבות עמו ישראל לאנשים והנשים והטף, והביא פרק ל"ו לבאר כמה החמירה התורה לאסור הע"ז ושלא יבא חרון אף השם כי אם עליה, וביאר שהאמנת ההגשמה הוא יותר רע מע"ז, ולכן ראוי שילמד בתחלה ויחנכו הנערים ושיגדלו אותם בהרחקתה כמש"א. ואחרי שהשלים לבאר כל זה מהסבות שזכרתי שב לשתופי השמות, ובא בפ' ל"ו בשתוף שם פנים, הנה א"כ במה שאמרתי בזה הותרו העשרה שאלות אשר שאלתי בענין הזה כלם, ואשוב לפרש דברי הרב:

ואל זה הענין ג"כ רמז באמרו כו'. רשם (א"ב) הרב בענין ההשגחה ג' מדרגות. א), במה שבכחו להשיגו כלו ועליה הביא אכול בני דבש כי טוב ונפת מתוק על חכך כן דעה חכמה לנפשך (משלי כ"ד י"ג י"ד) שאמר זה על מה שיוכל השגתו בשלימות. ב) במה שישכיל ענין ויסכל ענינים ועל זאת אמר ש"ה ע"ה הפסוק השני מהדבש באומר דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאתו (שם כ"ה ט"ז) שיאכל מה שיוכל, ולא יאכל יותר ממה שבכחו. ג), שלא יעבור גבולו לעיין במה שאינו בחקו, ועל זה הביא הפסוק הג' אכול דבש הרבות לא טוב (שם שם כ"ז), ולפי שלא יתעקש אדם שזה אמר בפשוטו על הדבש כי ההשגה אי אפשר שיזהיר שלא יקח ממנה כל מה שאפשר, לזה הביא ואליו רמז באמרו ואל תתחכם יותר למה תשומם (קהלת ז' ט"ז) שהזהיר בפי' על רבוי החכמה. ולפי שעדיין לא נדע על אי זו חכמה אמר זה, הביא אחריו ולזה רמז באמרו שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים (שם דף י"ז) ר"ל שבדרושים האלהיים צריך השמירה מעבור הגבול. ולפי שלא נאמר שזה יצדק בחסרי השכל לא השלמים כי אין גבול להשגתם, לכן הביא אחריו ואל זה רמז דוד, ר"ל שעם היות דוד רוח ה' דבר בו, הוא עצמו נזהר מעבור הגבול בהשגה. והביא ג"כ מדברי חכמים ז"ל באמרם במופלא ממך וכו' אל תחקור, ולפי שהיה סוף המאמר במה שהורשית התבונן לזה אמר הרב עליו ר"ל שאתה לא תשלח שכלך אלא במה שאפשר לאדם להשיגו, וזו היא הרשות. והביא ג"כ מאמר כל שלא חס על כבוד קונו, ורצה הרב לומר בזה על הכבוד שכלו אשר בקנין, והוא אומר כבוד קונו כאלו אמר קנינו, וכלל הדברים שלא יהרוס לעיין בדמיונים המופסדים, באומר מה למעלה מה למטה, וכשיתחדשו לו הספקות או לא ימצא מופת, יעמוד וימנע. ושאר דברי הפרק מבוארים בעצמם. ומאמר הרב שלא ידקדק במלות נאמרו בשכל רמז למה שאמר שהוא נתלה בחומר, וביתר המלות שבאו בפרק: