כבר ביארנו כי כל מקום שנזכר בו ראיית כו', הפי' שבכל מקום שנמצא בכתוב ראיית מלאך או דבורו הוא במראה הנבואה לא בהקיץ, לפי שהמלאך שהוא שכל נבדל מחומר לא ישיגוהו החושים ולא ישמעו בקולו, ולכן הראיה והדבור המיוחס לו הוא במראה הנבואה, אין הפרש בין שיבאר הכתוב שהיה זה בנבואה או לא יבאר שהיה בנבואה באמת נבואה היא. ואמר הרב ע"ז ודע זה והבינהו מאד. וכתבו המפרשים שזה אמר על מראה אברהם באלוני ממרא ועל ראיית האתון את מלאך ה', ואין זה נכון אצלי כי הנה הרב יודיע זה בפרק בפירוש ולמה א"כ הוצרך לרמוז עליו במלות הנעלמות האלה. אבל אחשוב שכיון הרב בזה שהמלאך הוא הכח המדמה וראייתו או דבורו הם פעולותיו, ולכן א"א שיהיה זה בהקיץ והשתמשות החושים כי השכל יגבר אז ויכחיש את המדמה הרכבותיו, אבל בבטול החושים ותרדמתם שאז ילאה השכל מלהכזיב המדמה אז ירכיב הרכבותיו וידמה המלאך נראה או מדבר, ולפי שזאת ההקדמה היא מתהפכת שכל ראיית מלאך היא במראה הנבואה, וכל מראה הנבואה היא באמצעות המלאך שהיא המדמה, לכן אמר הרב על העקרים האלה ודע זה והבינהו מאד, ר"ל שלא ישתבש בשם המלאך:

וזה שבמראה הנבואה או בחלום הנבואה פעמים יראה הנביא השם מדבר עמו. כאן יש לעיין מי הכריח הרב לעשות מדרגות שונות מראיית מלאך או איש או השם ולמה לא עשה כלם מדרגה אחת מראיית משלים, כי כל הצורות ההמה משל הם כיון שאין שם מלאך ולא איש בפעל ואין השם מדבר עמו. ואמרתי בתשובת זה שהרב שער שהנביא בנבואתו פעמים יזכיר מה שראה ולא ייחסהו אל הנותן והמשפיע בו כלל, והוא אומר שישמע קול ולא יראה אמרו, ופעמים יהיה מיחס השפע שיקבל אם אל הכח הדברי שממנו ישפע על הכח המדמה, ואז ידמה לו שהאיש מדבר אליו שהוא רמז אל השכל הפועל, ופעמים (ייחסהו) אל השכל הפועל המשפיע על הדבר ואז יראה מלאך מדבר אליו, ופעמים ייחסהו אל האל ית' להיותו הסבה הראשונה באותו שפע, ואז יראה ה' מדבר עמו. הנה א"כ ראיית האיש והמלאך והאל אינם כזב, אבל הם באמת כי הם כלם הנזכר בגדר הנבואה והבן זה כי הוא מופלא:

ולזה העקר הגדול וכו', יש לשאול מאין ראה הרב שר' חייא היה מאמין שמראית אברהם באלוני ממרא היה כלל ופרט בנבואה ושהפעולות ההם לא היו בהקיץ ושמאמר אל נא תעבור מעל עבדך היה במראה הנבואה. כי הנה ר' חייא לא דבר מזה כלל ולא אמר דבור אחד אלא לגדול שבהם אמרו ואיך יוציא הרב מהמאמר הזה כל מה שכתב עליו. ואמרתי בתשובת זה שחז"ל חלקו בפי' הפסוק הזה מהם שאדני אם נא מצאתי חן בעיניך הוא קדש שאמר כנגד השם המתן לי עד שארוץ ואכניס האורחים, וכמו שהביא רש"י בפי', והנה ר' חייא ראה שבהיות אדני שבזה הפסוק קדש נפסקה אז הנבואה שבאה אליו בפסוק וירא אליו ה' ואמר ר' חייא שאין הדבר כן אלא ששם אדני הוא חול נאמר לגדול שבהם, ויתחייב מזה שיסבור ר' חייא שהיתה הנבואה נמשכת ולא נפסקה שאם היתה נפסקת איך לא היה אברהם שואל רשות ממנו ית'. ובהיותו בתוך נבואתו איך ילך להכניס את האורחים ויעזוב דבר הש"י, וכדי בזיון וקצף, כ"ש שמצינו אחר זה שאמר הכתוב וה' אמר המכסה אני מאברהם ובאה אליו הנבואה מבלי התחלת דבור כאלו היא נמשכת מהראשונה ובלתי נפסקת. וזה דרך המראה שנראה לו באלוני ממרא לא לבקר את החולה כדברי רבי חמא בר חנינא, לפי שלא מצא דבור באותה (הנבואה) כי הנה הדבור שבא בה הוא ענין סדום, וכבר יורו על אמתת הדעת הזה פסוקי הפרשה, כי הנה אמר בעניין סדום ויאמר ה' צעקת סדום ולא אמר ויאמר ה' אל אברהם, לפי שהיה הדבור נמשך כאלו לא פסקה הנבואה הראשונה, ואמר ג"כ ואברהם עודנו עומד לפני ה' ויגש אברהם, שיורה שלא נפסקה נבואתו שהתחילה בו וירא אליו ה' באלוני ממרא, ואמר בסוף הספור וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' וישקף, והוא המורה שהיתה הנבואה כלה מדובקת מן וירא אליו ה' עד אותו מקום. גם שתראה שאמר ר' חייא באותו מאמר לגדול שבהם אמר (זה) מיכאל, הנה א"כ מאחר שר' חייא לא סבר שהיה אדני קדש ושנפסקה אז הנבואה מפני האורחים, ראוי הוא שנאמר שהיה דעתו שלא נפסקה נבואתו, ולכן לא שאל רשות מהאל להכניס האורחים, וא"כ תהיה הנבואה כלל ופרט, והכל במראה הנבואה, ולכן אמר הרב ולזה נטה ולא אמר ולזה אמר לפי שלא אמרו בפירוש אבל יצא מדיוק דבריו. והמפרשים כלם אמרו ששלשת המלאכים כלם שראה אברהם היו רמז אל הכח השכלי והמדמה והמשתף, ושלהיות השכלי הוא העקר לגדול שבהם אמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, ר"ל שלא יפסק ממנו השפע, ואינו נכון אצלי, כי אין זה מענין הנבואה כפי מה שיסבור ממנה הרב, כי היא באה לאברהם לבשר בשורת בנו והפיכת סדום והצלת לוט, ולכן נראו לו המלאכים ההם בנבואתו לדעת הרב להתפלספות ההוא שזכרו מבלי צורך:

וכן אמר עוד בענין יעקב. הסתכל שלא אמר הרב שהיתה מראה יעקב כמראה אברהם זקנו בהיותו כלל ופרט, שאם היה כן יתחייב שלא שלח יעקב מלאכים, ולא מנחה לעשו ושאר הדברים שנזכרו בתורה, אבל אמר שאמר הכתוב ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים, וביאר הכתוב איך היה זה באומרו ששלח יעקב מלאכים ומנחה לעשו אחיו ואמר אליהם וכל זה היה בהקיץ, והתפלל יעקב ועבר את מעבר יבק, וכל זה היה בפעל, ואז ויאבק איש עמו שהיה במראה הנבואה, והיא המראה שעליה אמר ויפגעו בו מלאכי אלהים, הנה א"כ היה השליחות והמנחה התפלה וההעברה את מעבר יבק בהקיץ ובפעל שהיא אשר הביאה אותה הנבואה, וז"ש הרב וזה ההתאבקות והדבור כלו היה במראה הנבואה, ר"ל זה היה בנבואה לא השליחות והמנחה ושאר הדברים. וכן ענין בלעם בדרך ודברי האתון. ר"ל שלא היה ענין בלעם משליחות בלק אליו והליכתו וברכותיו בדרך נבואה, אבל ענין האתון בדרך ומה שזכר הכתוב שקרה לה שם זה כלו היה במראה לא שאר הספור. אמנם אמרו ויעל מלאך ה' מן הגלגל. הרב בא בזה המאמר להתיר ספק, והוא שאיך יאמר שכל ראיית מלאך או דבורו היה במראה הנבואה והנה מצאנו ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים (שופטים ב' א') האם נאמר זה על הכח המדמה. וכן ויהי כדבר מלאך ה' את כל הדברים האלה אל כל בני ישראל (שם ד') כי המדבר לכל בני ישראל בפעל בהקיץ היה. להתיר זה הספק אמר הרב שהיה פנחס. ושאין להקשות איך יקרא מלאך כי נביא (צ"ל מלאך) שם משותף יאמר על הנביא ועל המלאך. ובמאמרו דניאל ג"כ והאיש גבריאל כו', יש לשאול ולמה הביא הרב זה בזה המקום והיה ראוי להביאו למעלה כאשר ביאר שכל ראיית מלאך היא במראה הנבואה לא אחרי שביאר שמלאך נאמר על הנביא. ואמרתי שהרב הניח ראשונה שכל מראה מלאך היה במראה הנבואה, והביא עליו ראיותיו, אחרי כן ביאר שכבר נאמר שם מלאך על הנביא ויהיה זה בהקיץ לא בנבואה, ואחרי שהניח שתי קצוות הדעות האלה הביא ענין דניאל שכפי דעתו אינו נביא לשיראה המלאך במראה הנבואה ולא היה המלאך נביא שבא לדבר עמו, ומה יהיה א"כ עניינו. ולזה הביא זה אחרי שתי הדעות בשם מלאך, והשיב הרב כי הוא ענין נבואיי בדניאל. אכן כדי שלא נחשוב שהיה עניין דניאל נבואה גמורה הביא אחריו עניין הגר ומנוח ואשתו, שנאמר בהם ראיית מלאך ודבורו ולא הגיעו לנבואה. ואמר הרב שלא היה עניינם בהקיץ ולא ג"כ נבואה גמורה, אבל היא מדרגה אמצעית במדרגת בת קול, ר"ל שהתבודדותם יתחזק בהם המדמה עד שנדמה להם שראו או שמעו דברי המלאך, ויהיה זה א"כ דבר דמיוני ולא נבואה גמורה, ושכן היה עניין דניאל במראותיו, וז"ש הרב כי זה הדבור אשר שמעו או עלה בדעתם ר"ל שלא נראה שמיעה חושיית באמת כי אם פעל דמיוני והוא עניין הבת קול שזכרו בתלמוד שהיה כפי הכח המדמה ופעולתו לא נבואה גמורה מהכח הדברי עמו, ואמר שהוא ילוה לאיש שאינו מזומן, ר"ל שאינו מוכן בשלמות הכח השכל, לשיקבל שפע הנבדל הנבואיי. ואמר שהטעות בזה כלו הוא מפני שתוף שם מלאך ר"ל שיאמר על הנבדל ועל הכח המדמה, ולכן נאמר וימצאהו איש והנה תועה ובהגר וימצאה מלאך ה' על עין המים, כי בשניהם בא לשון מציאה לרמז שבהתבודדותם בדמיונם כפי צרכם נראה להם הענין הזה, לא שיהיה בנבואה גמורה:

והרמב"ן בפי' הפרשה הזאת הקשה על הרב המורה כפי מה ששערתי בדבריו ז' קושיות. והנני זוכר אותם כמשיב עליהם להקים דעת הרב:

על הקושיא הראשונה אומר. ונ"ל ואם במראה לא נראה אליו רק אנשים אוכלים בשר איך יאמר וירא אליו ה' כי הנה לא נראה אליו ה' לא במראה ולא במחשבה ולא תמצא ככה בכל הנבואות. ע"כ. ר"ל שהפרט הוא חלקי הכלל היה שנראה אליו ה' אך בפרט לא מצינו כי אם ראיית מלאכים ולא ראית השם, ואם יאמר הרב המורה שכל נבואה תהיה על יד מלאך, יקשה למה בכל הנבואות אחד מהנה לא נעדרה לא נזכרה ראיית המלאך, זהו ענין אמרו ולא תמצא ככה בכל הנבואות כלומר שהיה ראוי שיהיה כן בכל הנבואות. ואני משיב על זה שאם היה הרמב"ן מתבונן בגדר הנבואה שנתן הרב המורה לא היה מקשה זה הספק, לפי שהנבואה ייחסה אל המלאך להיות השכל הפועל נתון ומשפיע קרוב, וייחסה אל האל ית' להיותו הסבה הראשונה בנבואה, וכמ"ש ג"כ העיר עליו בפ"ח ח"ב, וכפי זה צדק אומר וירא אליו ה', והיה ההראות מלאך לפי שהראותו יקרא נבואת ה', כי היא הסבה הראשונה בנבואה, והמלאך הוא הסבה הקרובה, ובמה שראה המלאך צדק המאמר שנראה אליו השם, ואיך לא זכר הרב הנחמני וירא אליו מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש, כי איך נראה אליו מלאך ה' והוא לא ראה אלא הסנה בוער באש. וכן ביעקב כי ראיתי אלהים פנים אל פנים והוא לא ראה אלא איש מתאבק עמו וכאלה רבים בנבואות:

הקושיא השנית אמר והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות ולא עשה אברהם בן בקר ולא צחקה שרה רק הכל במראה הנבואה, וא"כ בא החלום ברוב ענין כחלומות השקר כי מה תועלת להראות בו כל זה ע"כ. ר"ל שלא היו א"כ המעשים ההם בפעל, ואם יאמר שכן הוא הענין שלא היה בפעל כי אם במראה, יקשה למה באו במראה הנבואה דברים מבלי צורך כאלו כמו שיקרה בחלומות השקר וכאמרם ז"ל אין חלום בלא דברים בטלים. ואני משיב על זה שהיה תועלת בהראות לו כל זה במראה להודיע שכן היה מנהגו כל הימים לעשות לאורחים הבאים אליו, ולכן נראו הדברים כמו שהיו בהקיץ, וכמוהו בדברי יחזקאל (ח' ה') ותבא אותי ירושלים ואשא עיני דרך הצפונה, וכאלה רבים בנבואות שיספרו פרטי המעשים כאשר הם בהקיץ, גם היה צורך ספור הדברים ההם במראה, אם להוכיח על צחוק שרה ואברהם ואם להודיעו משפט סדום ובנותיה, ושכל מה שבא עליהם היה ברשעם ולבלתי היות צדיקים בתוכם, גם להודיע שסבת היותו זוכה לבנים היה נדיבותו והטבתו לזרים, וגם כן שכמשתה הזה יעשה ביום הגמל את יצחק וכמו שז"ל בב"ר על כן תעשה כאשר דברת, וגם להראות לו למה יזכה לגלות לו הש"י ענין סדום ובנותיה שהיה זה לפי שהיה אב לנכרים ומכניסם בביתו מאכיל אותם ומשקה אותם ולכן הודיעו צערם, וא"כ נודה להרמב"ן שלא לשה שרה ולא עשה אברהם בן בקר ולא צחקה שרה, אבל נאמר שלא היה מפני זה המראה כחלומות השקר, לפי שהיה צורך בכל מה שהראה לו בזה, וכבר דרשו חז"ל דברים אחרים על מה שראה אברהם בזה ומה שעשה, ויחשוב הרמב"ן כי מה שהוא במראה הנבואה הוא בדוי ומדומה ומה שהוא במציאות גשמי הוא יותר נכבד, וזה הפך האמת היא כי מה שיראה לשכל בנבואה הוא יותר נכבד ממה שהוא נראה לחוש, והתימה מהרמב"ן איך יאמר שהוא אסור לשמעו, והנה הוא דעת ר' חייא הגדול ואיך יגנה אותו. הקושיא השלישית, באמרו ז"ל וכן ויאבק איש עמו שהכל מראה ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ, ע"כ. ר"ל שאם היה הענין במראה איך נמצא היזק הצליעה בהקיץ ובפעל. ואני משיב על זה שהאברים הגשמיים נשפעים מכחות הנפשיים, כמו שנראה מהחולם שישכב עם אשה שיהיה בעל קרי, וכן היה לדעת הרב ענין יעקב, שהרגיש אותו ההתפעלות חזק בנבואתו ומפני זה בהקיצו משנתו נמצא צולע על ירכו לפי שאיבריו התפעלו מדמיונו. הקושיא הרביעית, באומרו ז"ל ולמה אמר כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, כי הנביאים לא יפחדו שימותו מפני מראית הנבואה, וכבר ראה מראה גדולה ונכבדת מאד כי גם השם הנכבד ראה פעמים. ואני משיב על זה שלא היה מפחד יעקב מהמראה מפני שהיא נבואה כי אם מפני שהיא מראה מלחמה וקטטה עם שרו של עשו כדבריהם ז"ל, והוא אומר כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, שפנים הוא מלשון נתראה פנים שנא' על המלחמה, כאלו אמר שנלחמתי עם המלאך וגברתי עליו, ולזה בשאר מראותיו לא אמר כזה לפי שלא ראה בהן מלחמה:

הקושיא החמישית, באומרו ז"ל והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בענין לוט כי לא באו המלאכים אל ביתו ולא אפה להם מצות ויאכלו, אבל הכל היה במראה הנבואה, ע"כ. ר"ל שיתחייב מזה שהיה לוט נביא כאברהם וזה לא נזכר בכתוב ולא בדברי חז"ל שלא מנאוהו בנביאים. ואני משיב על זה שהרב המורה לא יאמר שהיה לוט נביא ולא ראה המלאכים כי הראה לו האל ענין סדום להודיעו את חטאם וחסידות לוט כדי להודיעו שהיה ראוי להיותו ניצול ולא יכלה עם אנשי סדום:

הקושיא הששית, באומרו ז"ל ואם יעלה לוט למעלת מראה הנבואה, איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים, או מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו ע"כ. ויש משיבים על זה כי כל מה שהוא אמצעי בדבר מה יהיה כח או רצון או מעיר טבעי או בלתי טבעי יקרא מלאך, כמו שכתב הרב המורה פ"ו ח"ב ושהמלאכים שנזכרו בלוט היו התעוררותו לצאת מסדום מפני רשעת העם ויהיו המלאכים האלה כמלאך שזכרו חז"ל שנראה ליוסף והנה תועה, וכמלאך שנראה למנוח ולאשתו, או כמלאכים שזכרו חז"ל שפגעו בהם עשו וסיעתו כשאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי, ושלהעיר על זה כתב הרב המורה בזה הפרק עצמו, וממה שהקדמנוהו מצורך ההזמנה לנבואה וממה שזכרנו בשתוף שם מלאך תדע שהגר המצרית אינה נביאה ולא מנוח ואשתו נביאים כמו שתראו מדבריו שמה:

ואני משיב על זה שהרב המורה לא יעלה את לוט למראה הנבואה, ולא יאמר שהוא ראה דבר מזה, וכ"ש אנשי סדום שלדעתו לא ראו כלל ולא היו נביאים, אבל שהספור כלו היה מראה הנבואה לאברהם שהראהו השם בנבואתו כאלו המלאכים באים אל סדום ושהביאם לוט אל ביתו ואנשי העיר נסבו על הבית, וכל שאר הספור שהראהו ה' להודיעו שהיו אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד וחייבים כלייה ולוט היה צדיק תמים בלתי נתפש בעונם, ולכן היה ראוי שינצל מן הכליה, כי המראה כלה לדעת הרב מדובקת ונקשרת מן וירא אליו ה' עד ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח, שראה אברהם ג"כ שאשתו של לוט היתה חייבת ג"כ ותוכלל בתוך ההפכה:

הקושיא השביעית, באמרו ואם הכל מראות נבואתו של לוט היה ויאיצו המלאכים קום קח את אשתך ויאמר המלט על נפשך הנה נשאתי פניך וכל הפרשה כלה מראה, וישאר לוט בסדום. ואני משיב על זה שלדעת הרב הכל מראות נבואתו של אברהם לא של לוט, כי לוט לא ראה מראה כלל, כי אם אברהם. והפסוקים שזכר הרמב"ן מן ויאיצו המלאכים המלט על נפשך וכל הפרשה אין ספק שלדעת הרב המורה הכל היה במראה הנבואה, אבל לא יתחייב מזה שישאר לוט בסדום, ולא שיהיו המעשים נעשים מאליהם, אבל היה דעת הרב המורה שהקב"ה הראה כל זה לאברהם במראה הנבואה באותו משל מהמלאכים ואנשי סדום וחתניו, ושהפך את הערים כמו שסופר, אמנם בפעל לא קרה הענין כן, אלא שהקב"ה בחטאת סדום ובנותיה, השחית את הערים ההם באש וגפרית ורוח זלעפות אשר ירד עליהם מן השמים, ומפני זכות אברהם וצדקת לוט העיר לבבו לצאת משם ויצא. וכבר יקשה על זה אומרו וילך השם כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו, ואח"כ כתיב ויבאו המלאכים סדומה בערב וכל הספור שמורה שנפסקה נבואתו ואח"כ ספר ביאת המלאכים לסדום וכל המעשה שהיה אחרי הפסק המראה, כי הנה הרב המורה יחשוב שגם הפסוק ההוא הוא מכלל הנבואה שנדמה לו שהלך השם והקיץ מנבואתו, והיה כך וכך, אבל הכל היה במראה. והנה יורה על דעת הרב המורה סגנון הפסוקים והוא שאתה תמצא שאחרי ספור המלאכים וההפכה כלה נאמר וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' וישקף על פני סדום ועמורה ועל כל פני ארץ הככר וירא והנה עלה קטור הארץ כקיטור הכבשן, ואחר זה בא פסוק אחר והוא ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים אשר ישב בהם לוט. וזה הפסוק מורה על אמתת דעת הרב כמו שביארתי, ר"ל שבראשונה הגיד המראה ובפסוק הזה הגיד איך נעשה הדבר בפעל, ואם לא יפורש יהיה הפסוק הזה לבטלה בלי ספק שכבר סיפר למעלה השחתת הערים והצלת לוט. ואין לומר שנאמר זה על צוער כי הנה אמר בהפוך אלהים את ערי הככר בלשון רבים, ועוד כי אחר זה אמר ויעל לוט מצוער כי ירא לשבת בצוער והנה לא נהפכה, אבל ירא לשבת שם מפני היותה שכנה לסדום ובנותיה, והנה אמר הכתוב וישלח את לוט מתוך ההפכה א"כ אינו רומז לצוער, ואע"פ שנא' שבזכות אברהם נצול לוט, הנה אמר וישלח את לוט הוא מותר, וגם הפסוק היה ראוי שיושם למעלה, אלא פירושו שהעיר לבו לצאת משם, ולכן יחוייב כמ"ש הרב שיבקש במשל לכל פרטי המשל, ואין בהם סתירה והריסה לשום שורש משרשי התורה ולא חסרון לאברהם, אבל מעלה ושלמות לו כי ראיית מלאכים במראה הנבואה יותר מעלה מראיית אנשים בחוש בהקיץ. הנה התבאר שדעת הרב המורה יש לו מקום כפי סגנון הכתובים, ושלא יתחייב ממנו שישאר לוט בסדום, ולא שיהיו המעשים נעשים מאליהם, ואינם דברים סותרים הכתוב, ואינו אסור לשומעם, כמו שכתב הרמב"ן. ואמנם במה שכתב הרמב"ן שאין הדבר כמו שהרב המורה גודר שכל נביא זולת מרע"ה תבואהו הנבואה על ידי מלאך, מי יתן החרש יחריש, כי הנה גלה בזה שלא הבין כוונת הרב המורה, כי הרב לא יאמר זה על המלאך שכל נבדל, אבל יכנה בשם מלאך הכח המדמה, וכמו שפי' בהרבה מפרקי ספרו, ולדעתו זה מאמרם ז"ל כל הנביאים התנבאו באספקלריא שאינה מאירה ומרע"ה באספקלריא המאירה, כי השתמש בנבואה לשכלו מבלי דמיון ולא כח גשמי, ולכן לא בא בדבריו משל וחדה. הנה א"כ צדקו דברי הרב המורה, והתרתי קושיותיו והסירותי תלונותיו מעל הרב המורה:

אבל כבר ישאר לספק כנגד הרב המורה שכתב בזה הפרק אם היה שבכל מקום שנזכר ראיית המלאך או דבורו הוא במראה או בחלום של נבואה, יתחייב מזה שעקידת יצחק היתה במראה הנבואה כלה, וכל המעשים שנזכרו בה היו מדמים לא בפועל ובמעשה כפי כלל דבריו זה, והפלא מהרמב"ן איך לא נתעורר על זה בתוך קושיותיו. ומה שנראה לי בהתר זה אגיד לך פה והוא שהרב המורה לא אמר אלא שכל ראיית מלאך או דבורו היה במראה או בחלום של נבואה, ואמר שבכמו זה המין מן הנבואה יזכור שהוא ראה איש יעשה או יאמר ואחר זה ידע שהוא מלאך, והנה ענין העקידה אינו מזה המין, כי לא ראה אברהם ראשונה איש יעשה או יאמר, ולא התבאר לו אחר כן שהוא מלאך, אבל ענין פרשת עקידה הוא שהאלהים אמר לאברהם במראות הנבואה קח נא את בנך, וזכר הכתוב וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו, וכל אותו ספור שהיה בפועל ובהקיץ יום מחרת חלום הנבואיי עד שעקד יצחק בנו על המזבח ממעל לעצים, וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, וזה שלשה ימים אחר המראה, וא"א א"כ לומר שהיה מראה, אלא שנעשה כן בפעל ובאותה שעה ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אל תשלח ידך אל הנער. וזאת היתה נבואה אחרת באה לו ג' ימים אחרי הראשונה, והקיץ אברהם מהנבואה שנית הזאת, וישא עיניו וירא והנה איל אחר ויעלהו לעולה תחת בנו ויקרא שם המקום ההוא ה' יראה, ואז באתהו נבואה אחרת ונאמר לו בי נשבעתי נאם ה'. הנה התבאר שכפי סגנון הכתובים וכללי הרב המורה, הנבואה הא' שראה אברהם בביתו לא היתה מדובקת עם שאר הנבואה שראה בהר המוריה, כי כל אחת מהם היתה בפני עצמה והמעשים שהיו עתה כלם היו בפועל ובהקיץ. תדע לך שזו היא כוונת הרב המורה באמת, ראה דבריו בפכ"ד ח"ג בענין נסיון, שכתב שם בענין העקידה, ותראה מהם שהיה דעתו בפירוש שכל המעשים שנזכרו בפרשת עקידה נעשו בהקיץ ובפעל בהשתכלות והתבוננות לאהבת הש"י ויראתו. והנה הרמב"ן היטיב הבנתו בדברי הרב בזה ולכן לא הקשה כנגדו דבר בעניין העקידה. אמנם דברי הרמב"ן בראיית המלאך שאפשר שיהיה מבלי נבואה על ידי מלבוש אינו מזה המקום להשיב עליו, כי יש לרב המורה על הדעת הזה מלין. אמנם מהו האמת כפי זאת הפרשה וראיית אלוני ממרא האם היתה במראה הנבואה כדברי הרמב"ם או בהקיץ ובפעל כדברי הרמב"ן. רואה אני דעת חכמים ז"ל שהוא האמת כפי הפשט, ר"ל שהיו הדברים כלם בהקיץ, והנה יש אצלי ראיה מכרחת על זה בכתובים והיא אמרו וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו, שבזה יורה שאף שנודה שכל מה שנזכר עד כאן היה במראה הנבואה אין ספק שמכאן ואילך ביאת המלאכים סדומה ומעשיהם שם עם אנשי העיר ועם לוט, לא היה מכלל מראית אברהם הנזכרת, כיון שהכתוב מעיד שכלה הש"י לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו, ואין לנו ג"כ מכלל המראה כי ענין הכתוב ומלותיו לא יסבלהו, וגם אין לומר שהיתה זאת מראה אחרת ללוט. שא"כ היה ראוי לומר בתחלתה וירא אלהים אל לוט כמו שנאמר באברהם, אף כי לוט לא היה נביא. וכל שכן אנשי סדום שלא היו נביאים כדברי הרמב"ן: