Abarbanel on Torah, Deuteronomy
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וגו' עד כי יביאך וגו'. בצורך חמשת הפרשיו' האלה שבאו אחר עשרת הדברות רצופות זו לזו וענינם ראיתי אני אחר ההסתכלות לפרשם עתה בדרך הזה והוא שלהיות כונת משה אדונינו להוכיח לישראל שהמצו' אשר שמעו מפיו הם אלהיות כאותם הדברות אשר שמעו מפי הגבורה זכר אליהם עשרת הדברות אשר שמעו בסיני. וביאר עתה אליהם שמלבד ההבנה הראשונ' שהבינו מהם. יש בכללן עוד מדעים עליונים שאם לא הבינו וילמדו אותם מפיו לפי ששמע אותם מפי השם יתברך כאותם ויורה שכל מה שקבל היה מפי השם ית' כאותם הדברות עצמם שהם שמעו מפיו. ולפי שהדבור הראשון היה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו'. בא עליו בפרשה ראשונ' מאלה החמשה פרשיות. והיא שמע ישראל וגו'. וביאר אליהם בה חמשה מדעים יקרים כלולים באותו דבור הראשון שהם לא הבינו אותם ממנו עם היות ששמעוהו והבינ' הוא ע"ה לפי ששמעם מהש"י:
Hear, O Israel, the Lord our God, the Lord is one, etc., until 'when He brings you, etc.' In the need for these five sections that come after the Ten Commandments, which are interconnected, I have seen, after examining them now in this manner, that it is the intention of our master Moses to prove to the Israelites that the commandments they heard from his mouth are divine, like those very words they heard from the divine presence when the Ten Commandments were spoken at Sinai. And now I will explain to them that besides the initial understanding they derived from them, there are further sublime teachings that, if not understood and taught by Moses, since they heard them from the mouth of the blessed Name, they should be considered on par with those teachings and instructions that they received from the blessed Name, as if they heard them from His mouth. And since the first statement was 'I am the Lord your God who brought you out of the land of Egypt, etc.,' these first five sections are connected to it. And it is the 'Hear, O Israel, etc.' section. In it, five precious teachings are included, which were not understood from Moses, even though they heard it and understood it at that time, for they heard them from the Almighty.
המדע הראשון הוא יחוד אלהינו יתברך ושלילת הרבוי ממנו. ועל זה אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ר"ל ישראל הטה אזנך ושמע והבן בלבבך. כי כל זה נכלל בלשון שמיע' שאותו ה' אלהינו אשר שמעת בדבור הראשון אנכי ה' אלהיך וגו'. דע נא וראה שהוא אחד. והנה באחד יכלול שני מיני אחדות:
The first concept is the unity of our blessed God and the negation of multiplicity from Him. Regarding this, it is stated, 'Hear, O Israel, the Lord our God, the Lord is one,' which means, 'Israel, incline your ear and listen, and understand in your heart.' For all of this is encompassed in the term 'hear' that our God, whom you heard in the first statement, 'I am the Lord your God, etc.,' is one. Know and see that He is one. And behold, within this unity, two types of oneness are included.
הראשון הוא היותו יתברך אחד בעצמו בתכלית הפשיטות נמנע ההרכב' והרבוי לא רבוי דברים עצמיים. ולא רבוי תארים מקריים לא בנפש ולא חוץ לנפש:
The first is His absolute oneness, blessed be He, in His essence. In utmost simplicity, composition and multiplicity of inherent things are precluded. Neither multiplicity of forms nor accidental attributes exist within Him, whether in His essence or beyond His essence.
השני מניעת השניות. וזה כי כשהונח היותו אחד פשוט בעצמו עדיין יפול הספק אם יש שם אלוה יותר מא' ולכן להסיר כל מיני הספק האיר עינינו באמרו ה' אחד. ולרמוז על שני מיני האחדות האלה אמר בזה הפסוק שני פעמים שם ה'. וצרף השם הראשון ה' אלהינו. לרמוז אל המין הראשון מהאחדים שה' המנהיג אותנו הוא אחד בעצמו פשוט בתכלית הפשיטות ולרמוז על המין השני מהיחוד אמר ה' בלבד. שהוא הש"י מפאת אלהות ולא בבחינת הנהגתו אותנו היא גם כן אחד ואין שני. כי מלת אחד תחזור אל שני הענינים שזכר יחד. וכבר עשו המעיינים מופת על אחדות הש"י מן המין הראשון מפאת הנהגתו לעולם להיות המציאות כלו כאיש אחד נקשר קצתו בקצתו ושהויות הגלגל מתפשטות בזה החומר ומכינות אותו ולא ימלט היות לגלגל מניע עד שנעלה אל מניע מחוייב המציאות. ואי אפשר שיהי' מורכב לפי שכל מורכב משני דברים איננו מחוייב המציאות. ומזה התבאר מפאת הנהגת העולם שהש"י הוא אחד בעצמו מבלי הרכבה ולא רבוי ענינים:
The second is the negation of multiplicity. When His oneness is established as simple in itself, the doubt regarding the existence of another deity is eliminated. Thus, to remove all forms of doubt, He illuminated our eyes with the statement, 'the Lord is one.' And to allude to these two types of oneness, the verse uses the name of God twice. The first name, 'the Lord our God,' alludes to the first type of oneness, where the Lord who guides us is one in Himself, absolutely simple. And to allude to the second type of oneness, it says, 'the Lord alone.' This refers to His divinity, not His role in governing us, which is also singular without duality. The word 'one' returns to both aspects mentioned together. The springs have already demonstrated a wonder regarding the oneness of God in the first aspect, as His governance causes the entire reality to be like one person, each part connected to the other, and the entities of the universe extend from this substance, preparing it. No celestial body can move without being moved by the necessary mover of existence. It is impossible for Him to be composed because any composite is formed by two things and is not a necessary existent. From this, it becomes clear through the governance of the world that the Lord is one in Himself without composition and without multiplicity of entities.
האמנם אם יש שם אלוה אחר בלתי מתעסק במהו' המציאות הנה בזה ננעלו דלתי העיון והחקירה השכלית. ולכן הודיענו אדון הנביאים מפי הש"י אמתת יחודו יתברך. אם מהמין הראשון מפאת הנהגת העולם וזהו אמרו ה' אלהינו. ואם מהמין השני מבלתי בחינת ההנהגה ולכן אמר בלבד ה'. ולכן אמר על שניהם אחד ר"ל אחד בעצמו ואין שני לו באלהות. והנה רמז זה בדבור אנכי בהיות הדברים כלם בו בשם יחוד אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך להגיד שהוא אחד ואין בו רבוי ולא שתוף באלהותו ולכן לא היתה מצות היחוד מחודשת במקום הזה לפי שכבר נרמז זה בדבור אנכי כמו שזכרתי. גם כי נרמז ג"כ באמרו זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. ואתה דע שמלבד שני הראיות האלה שיאמר עליהם שם האחד יש עוד בחינה שלישית באחדות והיא ששם האחד יאמר על הכלל והשלמות כי אחד ושלם יאמרו בהרדפה כמו שבא בספר מה שאחר הטבע. ולכן נאמר והיה המשכן אחד ר"ל שלם וכולל כל מה שצריך. ומזה הצד ג"כ שהש"י אחד ר"ל שהוא שלם וכולל כל השלמיות. ומהבחינה הזאת היה האחדות והמלכות דבר אחד בעצמו כי המלכות איננו רק יחיד מעלה ושולטנות שכל השררות והמעלות נכללות בו. וכן נאמר והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד כי כשיהיה השם שלם והכסא שלם אז יגמר המלכות גם האחדות שהם דבר אחד בעצמו ומפני זה תקנו בתפלת ראש השנה שיהיה פסוק ה' אלהינו ה' אחד עולה מהמלכיות וממנינם ולהיות מין שלישי מהאחדות היינו אנחנו קהל המיחדים עונים אחר פסוק היחוד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לפי שהאחדות מורה על המלכות באמת. האמנם לפי שהשני מינים הראשונים שזכרתי מהיחוד האלהי משלילת ההרכבה והשניות הם המפורסמים ומושגים בהבנתם אצל ההמון. והמובן השלישי מהשלמות והמלכות הוא היותר נשגב ונסתר ומופלא והוא ענין מסור אל השכל המופשט. ויש לומר הסכמת האחדות והשלמות והכללות האמתי מכל צד אשר נלאו פיות חכמי הספירות האלהיים מלבאר ומפני זה אמרו רז"ל בדברים רבה ופסחים פרק מקום שנהגו (פסחים דף נו) שקלוס ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד היה מיוחד אל מלאכי השרת ושמשה רבינו ע"ה למדו מהם כי התאחדות המלכות והאחדות הוא ודאי שבח מיוחד אל השכלתם העליונה. ולזה אמרו במדרש נימריה לא אמרי' משה לא נימרי' הא אמריה יעקב אלא נימריה בחשאי. רצו בזה שמשה רבינו ע"ה כיון ללמד היחוד אל עם ישראל בכלל ולכן נסתפק בשלילת ההרכבה ובשלילת השניות כמו שהתבאר מדבריו ולא ביאר אליהם הענין השלישי מהסכמת המלכות עם האחדות. אמנם יעקב אבינו ע"ה לפי שהיו דבריו עם בניו החכמים והיתה מטתו שלמה כי היו כלם כמלאכי השרת כשאמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. כמו שיש במדרש ענה ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי הוסיף המין השלישי מהאחדות על דבר בניו ועל כן היתה הסכמתם ז"ל נימרי' בחשאי. רצו לומר שהשגת המדע הזה הוא מיוחד לשלמים לא לכל המון העם. האמנם ביום הכפורים שכלנו כמלאכי השרת היינו אומרים אותו בפרהסיא כי הנה קלסונו אז להש"י כקלוס מלאכי השרת בתת המלכות והשלמות העליון הכולל מתיחד עם היחוד האמתי וזה כולו מה שנכלל במדע הראשון הזה מאחדות הש"י היוצא מאותו דבור ששמעו ראשונה כמו שזכרתי:
Indeed, if there is another deity who is not involved in the existence of the reality, then the doors of intellectual inquiry and investigation are closed. Therefore, the Lord of prophets informed us through the Divine Name the truth of His blessed unity. If it is from the first type due to the governance of the world, it is referred to as 'The Lord our God.' And if it is from the second type, unrelated to governance, it is simply referred to as 'The Lord.' Thus, He is referred to as one regarding both aspects, meaning that He is one in Himself, having no duality in His divinity. This hint is found in the phrase 'I am the Lord your God' when all things are attributed to His Name of unity, signifying that He is one without plurality and without sharing in His divinity. Therefore, the commandment of unity was not newly instituted in this place since it was already hinted at in the phrase 'I am' as I mentioned before. Although it was also hinted in His statement 'Anyone who sacrifices to any god other than the Lord alone,' you should know that in addition to these two evidences on which the Name of the One is mentioned, there is a third aspect of unity. It is when the Name of the One is spoken in relation to the totality and perfection, for 'one' and 'complete' are uttered together, as it appears in the book of Ma'aseh Merkavah (mystical work). Thus, it is said, 'And the tabernacle shall be one,' meaning complete and comprehensive, encompassing all that is needed. From this perspective, the Almighty is also referred to as one, meaning complete and encompassing all completeness. From this viewpoint, the unity and kingship are one in themselves, as kingship is not merely a unique elevation and dominion, but all authorities and ranks are encompassed within it. Likewise, it is said, 'And the Lord shall be King over all the earth,' which means that when His Name and throne are complete, the kingship and unity will also be completed since they are inherently one. For this reason, the custom was established in the Rosh Hashanah prayer to recite the verse 'The Lord our God, the Lord is one' after mentioning the kingship and numbers, representing the third aspect of unity. We, the congregation of the devout, respond to this verse with the blessing 'Blessed be the name of the glory of His kingdom forever and ever,' because unity truly indicates the kingship. Indeed, the first and second aspects I mentioned earlier, derived from the Divine unity, are negations of composition and duality, which are well-known and understood by the masses. However, the third aspect, arising from completeness and kingship, is loftier, concealed, and wondrous. It belongs to the domain of abstract intellect. It is possible to conclude that the agreement of unity, completeness, and true generality from all sides has been concealed from the comprehension of the sages of the Divine spheres, as explained in the words of our sages in Devarim Rabbah and Pesachim, chapter 'Makom She'nechagu' (Pesachim 56a). They mentioned that Moses blessed be his memory did not reveal it, but Yaakov blessed be his memory revealed it secretly. By this, they intended to say that since Moses blessed be his memory aimed to teach the unity to the people of Israel in general, he refrained from discussing negation of composition and duality as explained in his words. He did not clarify the third aspect, the agreement of kingship with unity. However, Yaakov blessed be his memory, since his words were with his sons who were.
והמדע השני. הוא באהבת השם הנכבד כמו שאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך רוצה לומר עוד שמע ישראל הנה באותו דבור הראשון אשר שמעת בסיני. כמו שאמר השם יתברך שהוציאך מארץ מצרים מבית עבדים יוכלל מדע עליון. והוא שאחרי אשר הגדיל השם יתברך לעשות עמך טובות הרבה שתאהב אותו כי דבר טבעי הוא באדם להיותך אוהב את אשר ייטב לו, ולפי שביציאת מצרים עשה עמך שלשה מיני טובות. האחד טוב גשמי בהוציאך מעבדות לחירות. והשני טוב נפשי ביחדו אותך לאהבתו ולהנהגתו ולתת לך תורה ומצות. והשלישי בעושר רב וקניין הממונות שנתן לך ממצרים לכן תהיה האהבה כנגד בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך כי הלב הוא כנגד החרות הגופיי. והנפש כנגד השלמות האלהי שקנית. ומאדך הוא כנגד הקנינים והממונות שהורישך. ואפשר לפרש גם כן בזה שכיון לחייבם על האהבה הזאת העליונה מפני שלשת הסבו' שנזכרו בדבור ההוא. הראשון באמרו אנכי ה' אלהיך אשר היצאתיך וגומר לפי שמצד מעלתו שרמז בשם השם ומפאת הנהגתו שרמזה בשם אלהיך. ומפאת הטבתו שזכר באמרו אשר הוצאתיך. אמר שראוי שתאהב אותו. לפי שאהבה כמו שזכר המדיני בספר המדות מאמר שמיני פרק שלישי היא שלשה מינים אהבת הטוב. אשר היא כפי השכל. ואהבת הערב אשר הוא כפי החוש והתאוה. ואהבת המועיל אשר היא כפי הממונות. הוצרך לומר שבכל שלשת הדמיונות האלה ראוי שתהיה האהבה אליו יתברך. וזהו אמרו בכל לבבך שהוא החלק השכלי כמו שאמר (משלי ט״ו:י״ד) לב נבון יבקש דעת ובכל נפשך שהיא הנפש המתאוה אל הערב כמו שאמר (איוב ל״ג:כ׳) ונפשו מאכל תאוה. ובכל מאדך והוא הצד אשר בו תבקש ותדרש הממונות. כי כל הטובות האלה נפשיות וגופניות באדם וחצונית ראוי שייוחדו לאהבת הבורא יתברך. ובזה יוכללו כל מיני השלמות והחסריות כי באמרו בכל לבבך. כפי מה שפירשתי יוכללו האמונות והדעות האמתיות ולמוד התורה והתפלה תמיד. ובכל נפשך כלל ההתרחק מהעבירות ועשיית המצות המעשיות והתענית ודומיהם. ובכל מאודך. נכללה הצדקה וההלואה לעניים וההתרחק מהגניבה. והגזל. וההונאה. וכל שאר המצות התלויות בממון. האמנם רז"ל דרשו בפרק הרואה (ברכות דף ס"א) ובכמה מקומות ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך. רצו בזה שאף על פי שיבאו על האדם רעות רבות וצרות יצדיק עליו את הדין ויאמן באהבת הש"י ויאהבהו ולא יחשוב בלבו שיש שם שני התחלות כפי התחלפות סוגי הדברים אשר הם מושפעים מלמעלה. אבל ידבק באלהיו ולא יפחד מאהבתו כמו שראינו מענין רבי עקיבא (שם) בפרק הרואה שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל וסר מר המות אליו ועם כל זה תמיד עמד טעמו בו וריחו לא נמר. ולכן אמר אשריך רבי עקיבא שיצאת נשמתך באחד. רואה לומר שהיסורין לא הפרידו דבקותו הנה זה הוא המדע השני מאהבת הש"י הנכלל באותו דבור ראשון. וכבר נזכרה במה שעבר מצות האהבה את הש"י במה שצוה (פ' משפטים) ועבדתם את ה' אלהיכם. כי העבודה אליו ית' היא מאהבה אותו:
And the second principle, it is the love of the glorious Name, as it is stated, 'And you shall love the Lord your God with all your heart, with all your soul, and with all your might.' This means to say, 'Hear, O Israel,' in that first statement that you heard at Sinai, as the Blessed Name said, 'Who brought you out of the land of Egypt, from the house of bondage,' it includes sublime knowledge. And after the Lord, blessed be He, greatly favored you and bestowed upon you many benefits, that you should love Him, for it is natural for a person to love that which is good for him. And since He performed for you three kinds of goodness in the Exodus from Egypt: the first is the physical goodness in bringing you out from slavery to freedom, the second is the spiritual goodness by connecting you to His love and guidance and giving you the Torah and commandments, and the third is the great wealth and possessions that He bestowed upon you from Egypt. Therefore, the love should be with all your heart, with all your soul, and with all your might, for the heart corresponds to bodily freedom, and the soul corresponds to the divine perfection you have acquired, and the might corresponds to the wealth and possessions He has bequeathed to you. It is also possible to interpret this in the sense that it is incumbent upon you to obligate yourself with this supreme love because of the three aspects mentioned in that statement: the first being in His saying, 'I am the Lord your God, who brought you out,' and this concludes according to His excellence, alluding to His name, and because of His conduct, alluding to 'your God.' And because of His goodness, mentioned in His saying, 'Who brought you out.' This indicates that it is fitting for you to love Him. For love, as mentioned by Maimonides in the Book of Traits, Chapter Three, consists of three types: love of the good, which is according to reason; love of pleasure, which is according to the senses and desires; and love of utility, which is according to wealth. Therefore, it is necessary to say that in all these three aspects of imagination, love for Him, blessed be He, is fitting. This is what is meant by 'with all your heart,' which is the intellectual part, as it says, 'A discerning heart seeks knowledge' (Proverbs 15:14). And 'with all your soul,' which is the soul that desires pleasure, as it says, 'His soul desires food' (Job 33:20). And 'with all your might,' which is the aspect in which you seek and pursue wealth, for all these goods, whether spiritual or physical, in a person and externally, are fitting to be dedicated to the love of the Creator, blessed be He. Through this, all kinds of perfections and deficiencies are included, for in saying 'with all your heart,' as I have explained, the true beliefs and opinions, the study of Torah, and constant prayer are included. And 'with all your soul' includes refraining from sins, fulfilling practical commandments, fasting, and the like. And 'with all your might' includes charity and lending to the poor, refraining from theft, robbery, and deception, and all other commandments dependent on wealth. Did the Sages not interpret in Berakhot, Chapter "Ha-Roeh" (page 61), and in many other places, 'And with all your soul, even if He takes your soul'? They meant by this that even though many evils and troubles befall a person, one should uphold the judgment and believe in the love of the Almighty and love Him, and not think in one's heart that there are two beginnings in accordance with the interchange of different types of things that are influenced from above. But rather, one should cleave to his God and not fear His love, as we have seen with Rabbi Akiva in the case of the iron combs that scraped his flesh, yet Rabbi Akiva's taste and fragrance were not diminished. Therefore, it is said, 'Fortunate are you, Rabbi Akiva, that your soul departed while you were reciting the Shema.' This is to indicate that the sufferings did not separate his attachment to Him, blessed be He. This is the second principle, the love of the Almighty, included in that first statement. And it has already been mentioned in the commandment to love the Almighty, as He commanded, 'And you shall serve the Lord your God,' for the service to Him, blessed be He, is from the love of Him
המדע השלישי הוא באמרו ויהי הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך וענין זה המאמר הוא שאחרוני החכמים מבני עמנו חשבו שלא תפול שם המצוה וגדרה באמונו' שהם הדברים שבלב כי אם בדברים המעשיים התלויים בבחירת האדם ומעשיו. והודיעם מרע"ה כי אינו כמו שחשבו. כי הנה תפול שם המצוה אשר הוא מצוה אותם בשם האל יתברך על אותם הדברים שהם האמונות. כי גם הם יקראו מצות שאם לא היה כן לא היה הש"י מצוה לישראל אמונותיו בסיני. ומאחר שהוא אמר אליה' אנכי ה' אלהיך שהוא הדבור הכולל מציאותו ואחדותו והנהגתו אותם שהם אמונות עליונות יורה שגם בענין האמונות יפול שם ההנהגה וגדרה: וכבר בארתי בספר מחזה שדי שהאמוניות הן במדרגת הצורות שהם יחולו בנושאיהם בזולת זמן. אבל ההכנות הקודמות אליהם בהכרח המה יהיו בזמן. ושכן הוא בענין האמונות שעם היות שהן תכליתן יחולו בנפש בזולת רצון וגם בזולת זמן. הנה הדברים המביאים את האדם להאמין כאלו תאמר למוד הדברי' ובחינת המופתים וכיוצא בזה הוא מפעל הרצון והבחירה והוא נעשה בזמן ומזה הצד יפול באמונות שם המצוה וגדרה לא שיצוה הש"י שיקנו האמונות בנפשם כי אם שיתנו לב לנפלאותיו. ויעיינו בדברי נביאיו באופן אשר יבאו להאמנת האמונו' האמיתיות באלהותו. ולפיכך אמר כאן והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שיעיין ויחשוב בהם תמיד וזה הוא המדע השלישי:
The third principle is when He said, 'And these words which I command you today shall be upon your heart.' The meaning of this statement is that the later sages among our people thought that the name of the commandment and its definition should not apply to beliefs alone, but rather to practical matters dependent on a person's choice and actions. Moreh Nevukhim (Maimonides) informed them that it is not as they had thought. For the name of the commandment, which designates that it is a command of the blessed God concerning those beliefs, also applies to those beliefs. They are also called commandments because if not for this, the blessed God would not have commanded the people of Israel regarding His beliefs at Sinai. Since He said, 'I am the Lord your God,' which is the general statement that includes His existence, His oneness, and His governance, which are those beliefs, it follows that even regarding beliefs, the name of governance and its definition apply. I have already explained in the book Moreh Nevukhim that beliefs are in the category of forms that occur constantly in their subjects, regardless of time. However, the prior preparations for them necessarily occur in time. This is also the case with beliefs, for even though their essence occurs in the soul without will and without time, the things that lead a person to believe, such as learning, examination of the words and the nature of the miracles and the like, are actions of will and choice, and these are done in time. Hence, the aspect of governance falls under the commandment's name and definition, not because the blessed God commanded that they should acquire beliefs in their souls, but rather that they should pay attention to His wonders and examine the words of His prophets in a manner that leads to true belief in His divinity. Therefore, it says here, 'And these words which I command you today shall be upon your heart,' to indicate that one should constantly contemplate and consider them. This is the third principle.
המדע הרביעי הוא באמרו ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. וענין זה המאמר הוא שיש מהידיעות האלהיות שאין למודם מפורסם. ושאין למסרם רק לשרידים אשר ה' קורא וכמו שאמרו במשנ' אין דורשין (חגיגה דף י"ב) במעשה בראשית בשנים. ולא במרכבה ביחיד. ולא היו לומדים החכמות האלהיות ההם כי אם לתלמיד הגון. ובראשי פרקים. ופעם אחת בשבוע. ושלא יהיה בזמן הבחרות. וכמו שאמר רבי אלעזר לרבי יוחנן בריש פרק אין דורשין (חגיגה יג) כשנאמר לו שילמוד מעשה מרכבה אכתי לא קשאי אמנם המדעים האלה מיחוד הש"י והנהגתו לאומה ובריאת העולם ואהבתו לישראל אינם כן כי הם ראויים להדרש במקהלות ברבבות לישראל. לא לבד לזקנים כי אם גם לנערים. וכמו שבא בכתוב והגדת לבנך ביציאת מצרים וזהו אמרו ושננתם לבניך. ולא אמר והודעתם. אבל ושננתם רוצה לומר שפעמי' רבות זו אחר זו ישנן וילמד אותם גם לבנים הקטנים עם הגדולים. ולא יעשה מהם רמז ולא סתרי תורה. גם ידבר בם בכל מקום. לא לבד בבית המדרש ולא פעם אחת בשבוע כי אם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. רוצה לומר בכל מקום ובכל זמן ובכל מצב שתהיה בו מהישיבה והשכיבה או ההליכה או הקימה. והנה הוציא מרע"ה זה המדע ממה שראה שלא אמר הקב"ה דבור אנכי ה' אלהיך לו ולאצילי בני ישראל בלבד כי אם גם לכל העם מקצה נער וזקן. והוא המור' שתהי' הידיע' הזאת כוללת לכל אדם כקטן כגדול ובכל זמן ובכל מקום:
The fourth principle is in His statement, "And you shall teach them diligently to your children, and you shall speak of them when you sit in your house, when you walk by the way, when you lie down, and when you rise up." This matter refers to divine knowledge that is not openly taught, and its transmission is only to those who remain, whom the Lord calls. As stated in the Mishnah, "They do not expound on the work of Creation before two [students], nor on the Merkavah before one [student], and they only teach these divine wisdoms to a worthy student and only the main chapters and only once a week, and it should not be during the time of choosing [the students for such studies]. As Rabbi Elazar said to Rabbi Yochanan, at the beginning of the chapter 'They do not expound,' when he was told to study the work of the Merkavah, 'I am not strong enough for that.' However, these sciences, stemming from the unity of the Holy One, blessed be He, and His providence over the nation and the creation of the world, and His love for Israel, are not like that, for they are worthy to be expounded in assemblies in great numbers to the people of Israel, not only to the elders but also to the youth, as it is written, 'And you shall tell your children on the day of the Exodus from Egypt.' And this is what it means by 'And you shall teach them diligently to your children.' It did not say, 'And you shall inform them,' but 'And you shall teach them diligently,' which means that many times, one after another, they should be taught, even to the young children along with the adults, and no allusion or hidden teaching should be made. They should be spoken of in every place, not only in the House of Study and not only once a week, but when you sit in your house, when you walk by the way, when you lie down, and when you rise up. This means in every place, at every time, and in every situation that you find yourself in, whether it is sitting, lying down, walking, or standing. Now, Rabbi Meir carried this science out from what he saw, that the Holy One, blessed be He, did not say, "I am the Lord your God" only to him and to the elite of the people of Israel, but also to the entire nation, from the youngest to the oldest. And he teaches that this knowledge encompasses every individual, both young and old, and in every time and in every place.
המדע החמישי הוא שכמו שהדברים הטבעיים לא ישכח אותם אם לא מהעדר שכלו וכחותיו. כי מי האיש אשר ישכח לקיחת המזון להעמד' חיותו והוצאת המותרות. ושאר הדברים אשר הם תלויים בחייו. ככה אין ראוי שישכח המדעים האלהיים כי הם העמדת חייו. ולכן צוה שיעשה סימנים להזכרתם כדי שלא יבאו לידי שכחה יען וביען היה שלמותו וחיי נפשו תלוים בזה. ועל זה אמר וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. לפי שיש בני אדם שיעשו סימנין אל זכרון הדברים אשר ישתדלו בזכירתם ומהם ישימום ביד או באצבע ומהם ישימום בראשם על בתי הראש. ומהם ישימום בבתיהם ובשעריהם בעבור שכל שעה שיכנסו ויצאו יראו אותם ויזכרו ענייניהם ככה צוה הש"י שיקשרו המצוה הזאת לאות על ידיהם. וישימו אותם לטוטפות בין עיניהם. והם מצות תפילין של יד ושל ראש. וכן מצות המזוזה בשערים וכוון בזה עוד שישימו האות על היד כנגד הלב. והטטפת על הראש כנגד המוח. להגיד שבשני הכחות. רוצה לומר החיוני והנפשיי זכרו את מצות ה' ויעשו אותם ולזכור מתנת ארץ ישראל. ובתים אשר לא בנו יתנו המזוזות בשערים. וכבר נזכר זה בפרשת בא אל פרעה. הנה אלה המדעים העליונים נכללו בדבור ראשון ששמעו בסיני ולא נשלמה להם הבנתם אותו כי אם עם זה כלו ששמע משה ע"ה ולמדו לישראל:
The fifth principle is that just as natural things are not forgotten unless one's intellect and faculties are impaired, for who would forget to eat and sustain their life or to perform permissible activities that depend on their life, similarly, divine knowledge should not be forgotten, for it sustains one's life. Therefore, it was commanded to make signs as reminders so that they would not fall into forgetfulness, since their completeness and the vitality of their soul depend on it. Regarding this, it is stated, "And you shall bind them as a sign on your hand, and they shall be as frontlets between your eyes. And you shall write them on the doorposts of your house and on your gates." This is because there are people who make signs to remember the things they strive to recall. Some place them in their hand or on their finger, some place them on their head with headbands, and some place them in their homes and on their gates so that every time they enter or exit, they see them and remember their content. Thus, the Holy One, blessed be He, commanded to bind this commandment as a sign on their hand and to place them as frontlets between their eyes, which are the commandments of tefillin for the hand and head. Similarly, the commandment of the mezuzah on the doorposts. This is also meant to signify that they should place the sign on the hand corresponding to the heart and the frontlet on the head corresponding to the brain, to indicate that in both faculties, meaning the vital and the spiritual, they should remember the commandments of the Lord, perform them, and remember the gift of the land of Israel. Even in homes that were not built by themselves, they should place mezuzot on the doorposts. This was already mentioned in the portion of Bo, when they entered Egypt. Now, these sublime sciences were included in the first utterance that they heard at Sinai, but they did not fully comprehend it. They only attained a general understanding through what Moses, peace be upon him, heard and taught to the people of Israel.
והיה כי יביאך וגומר עד לא תנסו את ה'. הפרשה הזאת השנית היא כנגד הדבור השני ששמעו לא יהיה לך אלהים אחרים. והדבור השלישי שהוא לא תשא. כאלו אמר מה ששמעת אחרי דבור ה' אלהיך אזהרת הע"ג ואחריו אזהרת הנשבע לשוא ולשקר דע נא וראה כי ג"כ יוכללו בדברו' ההם דברי' אחרים מהם אזהרת השכחה שכאשר יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך ותירש ערים גדולות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וכן שאר הדברים שזכר שתזהר ותשמור עצמך לא לבד שלא תעבוד אלהים אחרים כאשר שמעת בדבור הב'. כי אם גם כן שלא תשכח את ה' שהוציאך ממצרים. כי להיות ה' רוצה לומר שם ההויה בורא ומהוה העולם ולהיותו מטיב עמכם בהוציאו אתכם ממצרים מבית עבדים אין ראוי שתשכח חסדו וטובותיו. כי השכחה בזה הרי היא כע"ג ואם היות שבאותו דבור שני לא שמעתם כי אם לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. והיתה האזהרה לבלתי עבוד אלהים אחרים. דעו נא וראו שגם כן נכלל עם לא תעשר זה העשה שבו. והוא שאת ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד. כי מכלל לאו אתה שומע הן. ומהשלילה אשר שמעתם יובן החיוב ליראה ולעבוד את הש"י. וכבר באו המצות האלה למרע"ה במה שעבר. אם היראה אמר (פ' קדושים) ויראת מאלהיך. ואם העבוד' אמר ועבדתם את ה' אלהיכם. עוד הודיעם שאף ע"פ שלא שמעו בדבור השלישי כי אם האזהרה בלא תשא את שם ה' אלהיך. ולא תשא לשוא שעם היותה שלילה ולא תעשה יש חיוב ועשה. והוא אמרו ובשמו תשבע. ואם זה כבר בא במה שעבר באמרו אם לא יגיד ונשא עונו. ואמר שבועת ה' תהיה בין שניהם. ואמר עוד לא תלכון אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים וגו'. הוא להגיד כי אם ישמרו מצות עשה הראוי לא יבאו להיותם נכשלים במצות לא תעשה. כי אם ייראו את הש"י ויעבדו אותו וישבעו בשמו. כאדם הנשבע בדבר הנאהב אצלו מאד. הנה אז בלא ספק לא ילכו אחרי אלהי העמים אע"פ שהם סביבותיהם ולא ימשך להם מחברתם מכשול. כיון שהם יראים את ה' אלהיהם ועובדי' אותו ונשבעים בשמו וגם כיון בזה להודיעם שעם היות שהדבור ששמעו כולל לכל אלהים אחרים שתכלית האזהרה הזאת כדי שלא ילכו אחרי אלהי' אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיה' כי בהם היה החשש כלו וכמו שהורה עליו הנסיון. ועוד ביאר להם שעם היות שבדבור אנכי נזכרה קנאת הש"י על העבודה לאלהים אחרים שידעו עוד שגם כן יקנא אם ישכחו אותו ואם לא ייראו מלפניו ולא יעבדוהו אע"פ שלא יעבדו אלהים אחרים וזהו אמרו כי אל קנא ה' אלהיך בקרבך כלומר לא לבד יקנא כאשר תלך אחרי אלהי העמים. אבל גם בקרבך אם לא תשמור מצותיו יקנא בך וישמידך מעל פני האדמה. וזה כלו מה שיורה שמה ששמעו בדברות ומה ששמעו מפי משה דבר אחד הוא:
לא תנסו את ה' אלהיכם וגומר עד כי ישאלך הפרשה השלישית הזאת. באה כנגד דבור הרביעי ששמעו ממצות השבת. כי לפי שהזהיר הקדוש ב"ה בשמירתו להיותו עדות על בריאת העולם. הזהירם עתה מרע"ה עליו שלא יערערו באמונה ההיא בחקירותיהם כדרך הפלוסופים המספקים באמונת החדוש הכולל ושלא יעשו הם על זה נסיונות כמו שעשו במן. כי שם בא עקר המצוה הזאת שאמר להם ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו. והם לא האמינו וינסו אל כמו שכתוב ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו עד שהוכיחם הש"י על זה. עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי ראו כי ה' נתן לכם את השבת וגו' וכנגד זה אמר כאן לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה. כלומר לא תנסו את ה' בענין קדושת השבת כאשר נסיתם אותו במסה כשאמרתם היש ה' בקרבנו אם אין ואתם לא תעשון כן. אבל שמור תשמרון את מצות ה' אלהיכם ועדותיו וחקתיו אשר צוך. רוצה לומר במופלא ממך אל תדרוש איך היה החדוש ולמה היה אז ולא קודם לכן אין לך עסק בנסתרות כי אם לשמור את מצות ה' אלהיכם רוצה לומר אחר שהוא אלהיכם ומנהיג אתכם ראוי שתאמינו בעדותיו. והוא מה שהעיד על חדוש העולם כמצות השבת וכיתר המועדים גם כן שכלם יוכללו בעדותיו וחקותיו. ועוד הודיעם שעם היות שלא נזכר שכר בדבור הרביעי ששמעו מהשב' כמו שנזכר בדבור השני הקודם אליו שאמר ועושה חסד לאלפים ובדבור הה' הנמשך אחריו שאמר למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך שלא יחשבו מפני זה שלא יקבלו שכר על שמירת השבת. כי הנה באמת יש שכר לפעלתם עם היות שלא נזכר שמה והוא אמרו ועשית הישר והטוב בעיני ה' ולמען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ וגו'. להדוף את כל אויביך מפניך כאשר דבר ה' רוצה לומר שהשם יתברך דבר טוב ונתן שכר על כללות המצות ועל כל אחת מהן. והוא המורה שכל דברי משה מתת אלהים הם:
כי ישאלך בנך מחר וגו' עד כי יביאך ה' אלהיך הפרשה הרביעית הזאת באה כנגד הדבור החמישי מכבוד אב ואם והודיעם שעם היות שהם לא הבינו ממנו כי אם כבוד ההורים לגמול להם הטובות שעשו עם בניה' בגודלם ולמודם הנה יש עוד במצוה הזאת צורך עצום שלא נזכר שמה והוא ידיעת הידיעות האמתיות על פי הקבלה. וזהו אמרו כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם והפרשה הזאת כבר ביארה בפרשת בא אל פרעה וכפי הפשט השאלה הזאת בכל מצות התורה תכלול. רוצה לומר שהבן הזה ראה בתורה ג' מינים. מהמצות. מהם עדות כחג הפסח ושאר המצות שהם עדות הנסים והנפלאו' שעשה הש"י לישראל במצרים. והמין השני הם החקים שהם המצות שאין טעמם נודע. והמין הג' הם המשפטים שהם המצות שטעמם נודע ונגלה מדרך הסברא ושקול הדעת. ולפי שהיתה שאלתו על שלשת המינים מן המצות האלה צוהו השם ית' שישיבהו אמתת הדברים ובורין אם לענין העדות שיאמר אליו עבדים היינו לפרעה במצרי' ויוציאנו ה' אלהינו ביד חזקה ויתן ה' אותות ומופתים רוצה לומר שהיה המלך קשה והארץ קשה. ולא די שהוציאנו משם אבל גם שנה הטבע ועשה נסים ונפלאות חוץ מן המנהג הטבעי ויוציאנו משם והנה אמר ויוציאנו ה' ויתן ה' אותות וגו' ויצונו ה' וגו' ולא אמר ה' אלהינו בכל דבריו. אבל אמר אחרי זה ליראה את ה' אלהינו לפני ה' אלהינו כאשר צונו להעיר על ענין אמתי. וזה כי לא היה הש"י לנו לאלהים כ"א במתן תורה ומשם והלאה. ולכן אמר ויוציאנו ה'. ויתן ה'. ויצונו ה'. שהיה זה כלו במצרים קודם התורה. אמנם לאחר מתן תורה שקבלנו עלינו אלהותו. אמר ליראה את ה' אלהינו. ולפני ה' אלהינו. כאשר צונו. מפני העדות הזה ר"ל מיציאת מצרים באו אותן המצות שנקראו עדות. ואמנם כנגד המשפטים אמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו. רוצה לומר ואמנם לענין המשפטים נתנם הקדוש ברוך הוא לנו לפי שהוציאנו להתישב בארץ הזאת. והקבוץ המדיני יצטרך בהכרח משפטים ישרים. ולכן מאותו צד שהוא הקבוץ המדיני הוצרכנו אל המשפטים ההם לפי שבהם יושלם ישוב בני האדם וקבוצם המדיני:
ואפשר לפרש שאותנו הוציא משם. הוא תשלום הטענה הראשונה. כלומר שלא עשה כל מהשעשה במצרים כדי להעניש המצריים ברשעתם כ"א כדי להוציא אותנו משם וכדי לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו. ותהיה היציאה סבת העדות והמשפטים יחד. ואמנם לענין החקים אמר ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה לאהבה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה. אין טעמם ידוע אצלו אבל תועלתם הוא מבואר. שמביאים האדם ליראה את השם יתברך ולטוב הנצחי המיוחם לנפש ולאורך החיים הגשמיים ועליו אמר לחיותנו כהיום הזה. ולפי שיאמר הבן אם כל כך תועלת יש בענין החקים מה לנו בשאר המצות מהעדות והמשפטים הלא יותר טוב הוא לעשות החקים ולעזוב המצות הנה מפני זה אמר וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו ורמז והעיד באמרו את כל המצוה הזאת על העדות והחקים והמשפטים שבהם כללות המצות, כי הצדקה תהיה לנו השם יתברך כאשר נשמור את כל המצוה הזאת בכל חלקיה העדות והחקים והמשפטים כאשר צוה אותם. וכלל בזה עוד שראו שישברו החקים מיראת העונש לפי שגזרת מלך היא ואם לא יעשו אותם ישמירם מעל פני האדמה. ועל זה אמר ליראה את ה' אלהינו וג"כ לתקות השכר אם גשמי בעולם הזה ואם רוחני בעולם הבא ועליהם אמר לטוב לנו כל הימים לחיותינו כהיום הזה. ומלבד יראת העונש ותקות השכר ראוי גם כן לשמור המצות להיותם חקים ומשפטים צדיקים שמפאת עצמם ראוי שישמרם האדם. וזהו וצדקה תהיה לנו ר"ל צדקה ויושר תהיה לנו כאשר נשמור לעשות את כל המצות לפי שהם מצות טובות מצד עצמם ויש בהם צדק ויושר רב. וכבר כתב הרב המורה בחלק ג' פ' י"ג שצדקה יאמר על חק הדבר ומשפטו יסכים לזה. וזהו דרך אחר בפירוש הפסוקים. הנה בזה גלה משה רבינו עליו השלום שבדבור כבוד אב ואם מלבד מה שהבינו ממנו ישראל בשמעם אותו. הנה כבר נכללה בו עוד קבלת האבות וצרכה ותועלתה כמה היא. האמנם חכמינו ז"ל בהגדה במכילתא פרשת י"ח דרשו הפסוקים האלה כנגד הבן החכם כמו שאמרו חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים וגומר. והנה הביאם לזה. ר"ל היות השאלה פרטית על ענין הפסח בעבור מה שראו בענין התשובה. שהיא ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים. האמנם איך דרש החכם חקים ומשפטים על ענין הפסח הוא כפי כפי מה שאומר. כי הוא ראה בענין הפסח דברים שהם עדות כמו ענין המצה שהוא בעבור שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ. וגם ענין הפסח עצמו שהיה כנגד מזל טלה שעשה בו השם יתברך שפטים. וראה גם כן בענין הפסח דברים שהם חקים מבלי טעם נודע על מצות ומרורים יאכלוהו ושלא יאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים ולא יותירו ממנו עד בקר. ומצא גם כן בענין הפסח משפטים כענין כל בן נכר לא יאכל בו. תושב ושכיר לא יאכל בו שהיה זה על פי המשפט שמי שלא נעשה לו הנס לא יאכל הפסח. וכן כל ערל לא יאכל בו. ומפני זה ראו בהגדה שהיה בן חכם כיון שעשה חלוק במצות הפסח וינתח אותה לנתחיה. ולפי הדרישה מאשר צוה ה' אלהינו אתכם גלה היותו חכם ירא אלהים וסר מרע. כיון שהודה היות המצוה האלהית מאת השם יתברך ולא כמו שאמר הבן הרשע מה העבודה הזאת לכם שהנה כוונתו היות העבודה סדור אנושי לא אלהי. אמנם הבן החכם הודה שהיה סדור אלהי. אבל שאל על סבת חילוף המצוה והיתה התשובה אם לענין העדות. עבדים היינו לפרעה במצרים. ואם לענין המשפטים באמרו ואותנו הוציא משם. רוצה לומר אותנו הוציא משם ולא לבן הנכר ולגר ולתושב הארץ ולערל. ולכן לא צוו הם מאוכלי הפסח. ולענין החקה אשר במצוה הזאת השיבו ויצונו ה' לעשות את כל החקי' האלה וכמו שפירשתי. ולהיות החקים ההם מהעדות והחקים והמשפטים נכללים במצות הפסח כלם. לכן אמר וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת בלשון יחיד רוצה לומר מצות הפסח. האמנם אמר המגיד אף אתה אמור לו כהלכות הפסח. רוצה לומר אף מלבד אותה התשובה הנאמרת בפרשת אתה אמור לו שאר ההלכות שיש בענין הפסח עד הדבר הקטן שהוא אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ובזה הבן החכם יבין וישכיל כי יש לאלוה מלין ושיש במצוה ההיא כפלים לתושיה ממה ששאל: