Abarbanel on Torah, Genesis, Introduction
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
[הקדמת המדפיס]
[Introduction of the Printer]
בראשית ברוא אלהים אדם עלי ארץ בדמותו בצלמו ויפח באפיו נשמה חצובה מצרור החיים חשב מחשבות לקשר על ידו מעדנות גלות עליות וגלות תחתיות אם יפנה בבחירתו אל עושהו ויהיה מעשהו בחול כמעשהו בשבת להבין ולהשכיל את פרשת גדלת המלך הקדוש. וכאשר לא זכו בעיניו דור דור ודורשיו השליכם מעל פניו ויצרוף כבור סיגם קמא קמא שתקן עד אשר נשקפה כמו שחר ראשית תבואתו מתרפקת על דודה והתענג מזיז כבודה בעטרה שעטרה לו ביום חתונתו שם נתן לה חמדה גנוזה ראשית דרכו עם כפתוריה ופרחיה וציציה להכין אותה ולסעדה כאשר אותה נפשו. וצמחו בבין חציר משה ואהרן בכהניו ושרידי בני ישראל לדורותם שלבם רחב כפתחו של אולם להבין נפלאות ותלי תלים של הלכות על כל קוץ וקוץ לשמור מאד ולעשות נחת רוח ליוצרם ובכן ימים רבים היו עליונים ותחתונים מלאים זיו ומפיקים נגה עד שיפוח היום ושבו העבים אחר הגשם בפשע ארץ חשכו הרואות ובטלו האשכולות וידל ישראל מאד. מאז והנה לא רבים יחכמו לפתח פתוחי חותם קדש באמתה של תורה למסוך את יינה לערוך שלחנה בטעם לשבח לפום ארחה. גם לא כל הרוצה ליטול את השם יבחר ויקרב אס לא עליו יהיה גשם נדבות יניף אלהים ליריאיו ולחושבי שמו רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת ה' כאנקלוס הגר וכיונתן בן עזיאל שהחזירו עטרה ליושנה ולא הוסיפו מדעתם. וכר"שי אשר נכבדות מדובר בו. וכרעיו ותלמידיו אשר מעולם אנשי השם יושבי על מדין והולכי על דרך שיחתם של ת"ח. ותהי חטאת הנערים גדולה מאד בהרסם לעלות אל ה׳ לבאר הכתובים כפי העולה על רוחם. זה לרשעו וזה לתומו אוכל את פתו עסה בלוסה אוי להס לבריות מעלבונה של תורה שלא מלא כפו קוצר כי אם פסולת מרובה על האוכל לא שקטה ולא נחה בדברי רוח הנפש הזכה הנכספת לדעת דבר אמת לאמתו. ואולם בעבור זאת כל נדיב לב אשר מלאו לבו להוציא לאור דברי איזה חובר חברי' מחוכם. בחצוצרות וקול שופר יריע אף יצריח כי שבט מישור שבט מלכותו למען יהיו לרצון אמרי פיו לברי לבב יחיו דגן יפיקו כגפן בכנה אשר נטעה ימינו. אנחנו מעתה אשר זרח עלינו אור החבור הנכבד הלזה. לא בחיל ולא בכח נעיר ממזרח צדק לקוח ספר והעד עדים על כמה מעלות טובות אשר קשרו כתרים על ראש מחברו כי שמו נאה לו השר הטפסר עתיר תקוע עתיר משח נר ישראל החכם דון יצחק אברבנאל זצ"ל אשר שם נפשו ומאדו ללמד את בני יהודה קשת במלחמתה של תורה ועם כל הרפתקי דעדו עליה לא הניח מקרא ומשנה הלכות ואגדות שלא טחן את קמחה ונפה אותו בכמה נפה לעשות ממנו פתין גריצין ורקיקין ריח ניחח לה'. ויזרע יצחק זרעו לצדקה על חמשה חומשי תורה שם נתן דודיו ליושבים לפכי ה'. אמנם עד היום הזה היו למאורות באוצרות יחידי סגלה בלבד כפרצידא דתותי קלא. ועתה כיון דנבט נבט. החפץ ימלא את ידו ולצמאו ישתה חמרא דפרוגיתא בכסא דזוגיתא אשרי העם שככה לו. וזה כל פרי דברי פי חכם חן לעשו׳ כונניות לכל פרשה ופרשה ונתח אותה לנתחיה בהעיר הספקות הנופלים עליה ולפתח חרצובותיהם בקשר נפלא ושפה ברורה המלאה לה סמוכות בדברי רז"ל הרחב מקו אהלו בכל אשר יהיה שמה הרוח להפליג בו הדריש' והחקיר׳ לא יחשוך מהסיר מסוה מעל פני המשכילים להראותם אור כי יהל. ויהיו תוצאותיו עקב ענוה ויראת ה' לתהלה ולשם ולתפאר׳. מעתה קור' משכיל עשה אזנך כאפרכסת כי הבלים נפלו לך בנעימים. על הרי בשמים:
In the beginning, God created Man in His image on Earth, and He breathed into his nostrils a soul hewn from the bundles of life. He devised a plan to fasten upon man’s arm a link to the upper and lower realms. Perhaps man would, by his own choice, turn toward his Maker; conducting his weekday life with the sanctity of Shabbat, to understand and perceive the greatness of the Holy King. When the seekers among the generations proved unworthy in His eyes, He cast them away from Him and refined them like a smelter purifying dross — little by little, for correction — until, like the first rays of dawn, the first of His harvest appeared, truly clinging to her Beloved and delighting in the radiance of her glory, adorned with the crown she placed upon Him on His wedding day. There He gave her a precious reserved treasure, the first of its kind, together with adornments, embellishments, and ornaments, to prepare her, nourish her, according to His desire.